באסיפה מטעם האיגוד למען תוצרת הארץ, תל־אביב

כשאני מעלה לנגדי את קשי היצירה שלנו, את משק הגבורה והגאולה שלנו: את המשק החקלאי, את ההליכה בטרם שחר, את השמירה בלילות בימים כתיקונם ואת השכיבה בחפירות בימי מאורעות, את העבודה הקשה בעונת הגורן, “בימים ארוכים ויוקדים של קציר”, ואת החיים הצנועים־הצנומים של עובדי אדמתנו – אמנם חיים של ממש, חיים שיש להם טעם! – כשאני משַווה לפני את המכות החקלאיות העולמיות: מחלות החי והצומח, ואת המכות המיוחדות שלנו: יוקר הקרקע, יוקר המים ויוקר האשראי – קשה לי להבין: מנַין לאדם עברי בארץ רגל קלה לרוּץ אחרי תוצרת נכר חקלאית?

וכשאני מעלה לנגדי את הדרישה שאנו מציגים לתעשיה שלנו – מתן קיום הוגן לפועלים בני־תרבות, בתוך ארץ מלאתי עבודה זולה ופתוחה ללא כל סייג לכניסת סחורות חוץ, בחינת “שפך הדשן” העולמי – שוב אני שואל: כיצד לא נחרד על כל פרוטה ופרוטה שלנו, העשויה להיות לנו לבצרון?

רצוני לקרוא לפניכם פסוקים אחדים מאחת רשימותיו האחרונות של יוסף אהרונוביץ (“מאזנים”, חוברת אדר):

“העם העברי לתפוצותיו מכניס לארץ דרך צינורות שונים מיליונים לירות מדי שנה בשנה, ורובו של ההון הזה אינו משמש ליצירת מקורות עבודה ומחיה בארץ, אלא מוּצא החוצה לתשלום בעד תוצרת. התוצרת המקומית פסולה למפרע בעיני הצרכן. ואין ספק שלא רק הרצון הרע פועל כאן, אלא שיש בודאי גם סיבות התלויות בתוצרת עצמה: טיב הסחורה, מחירה הגבוה, צורתה החיצונית וכו'. ואולם צבת בצבת עשויה. אין תוצרת יכולה להגיע לידי שלמות בטיב ובצורה ולעמוד בהתחרות של מחירים, אם אינה נתמכת ואם לא ניתנת לה היכולת להתפתח. בארצות אחרות נושאת המדינה בחבלי הלידה והגידול של התוצרת, עד שהיא עוברת את כור המבחן מבחינה טכנית ומבחינת השיווק ויכולת ההתחרות”.

“לנו אין מי שישא בעול זה מלבדנו. ואם לא נקבלנו עלינו – נישאר לתמיד סמוכים על שולחנות זרים”.

קיצורו של דבר: מבול תוצרת יורד עלינו מכל העולם – ורק התנועה הישובית הפנימית שלנו לתוצרת הארץ, תוכל להיות לנו לתיבת נוח.

סיון, תרצ"ז