[א]    🔗

– יתום אני, מעיר גשור – החל נער צעיר לספּר לראש הישיבה בעיר אַרפַד אשר בליטה אחרי אשר נבחן בלימודו – אבי מת זה כבר, ואמי חיה ויושבת בבית אביה.

– וכמה ימי שני חייך?

– לפני ירח אחד מלאו לי שלוש־עשרה שנה.

– ואיפה למדת עד היום?

– בשתי השנים האחרונות למדתי תורה מפי ‘ר’ שלמה חריף' בכאלנוֹ.

– ומדוע עזבת את הישיבה ההיא?

– שתי תשובות בדבר: האחת, הייתי בחיר התלמידים וייעצני ר' שלמה ללכת לישיבה גבוהה מישיבתו, והשנית, העיר כּאלנו קטנה ובחורי הישיבה רבים, ורובם רשים ורעבים.

– היש לך פה קרוב או מוּדע?

– לא.

– ומי יעמוד לך?

– פה לא אירא רע! – ענה הנער בבטחה – ראשית עלי לדעת אם אכנס לישיבה ואחרי כן אשתדל על אודות ארוחת ימים. העיר גדולה ולא יחסר לחמי.

ראש־הישיבה הביט רגעי מספר אל פני הנער היפים, אל קווצותיו השחורות, לחייו המלאות, עיניו השחורות והלוהטות אשר מהן נשקף עוז רוחו, ויתענג לשמוע קולו הערב ומדברו הנאוה – וימצא חן בעיניו.

– אם תמצא לך ארוחת ימים והיית מתלמידי ישיבתי חינם אין כסף! – אמר אליו במאור־פנים.

– ומתי יוּחל הלימוד? – שאל הנער. 

– ביום הראשון לשבוע הבא.

– טוב! – אמר הנער ויפנה ללכת, אך כרגע שב ויגש אל ראש־הישיבה וישאלהו: איזו מסכתא נלמוד?

– גיטין.

– טוב, עתה אלך! – אמר הנער בדממה, כמדבר אל נפשו, בעזבו חדר הישיבה וילך החוצה עליז ושמח.

ובצאת הנער הגשורי מחדר הישיבה ניגש נער אחר אל הספסל אשר ראש הישיבה ישב עליו, בחפצו להיבחן אם יצלח להיכנס אל הישיבה, כי הימים ימי ניסן האחרונים, זמן קבלת תלמידים; אולם ראש־הישיבה לא שעה אליו ולא השגיח בו, כי הנער הגשורי שהלך עתה לקח את לבבו.

– נער בן שלוש־עשרה שנה – הגה בלבו – בא מדרך רחוקה, ערום בלי לבוש, בלי פרוטה בכיס, ופה אין לו כל מכיר ומוּדע, קרוב וגואל; ובכל זאת לא ידאג דאגת מחר, וידבר בהשקט ובטחה, כמו הכול מוכן לפניו, והעיקר הוא לו להילקח אל הישיבה…

– רבי! – יקרא הנער העומד אצל הספסל.

וראש־הישיבה לא ישמע את הקול הקורא אליו. הנער הגשוּרי לקח את לבבו מאוד: על כל שאלותיו ענה בהשכל ודעת, עיניו הפיקו חן ושכל טוב, קולו ערב ומדברו נאוה, בנחת ובטחה ידבר כאיש בא בימים… והעיתים רעות מאוד: תלמידים טובים יצערו¹ משנה לשנה, הישיבה יורדת מטה־מטה מחיסרון תלמידים מצויינים, והנער הזה…

– רבי!

– כן, כן! – יענה ראש־הישיבה במבוכה בפנותו אל הנער הניצב עליו – חפץ אתה ללמוד בישיבה, מה למדת?

והתלמידים הישנים יושבים אל השולחנות ומשוחחים בדממה ויבינו לדעת את החדשים מקרוב באו הליכות הישיבה, סדר הלימוד ואורחות חיי התלמידים; ויש אשר ישגיחו ויתבוננו אל התלמיד החדש העומד לפני הרבי באימה ויראה, וצחוק קל ירחף על פניהם. 

כי שֵם רבי אברהם ראש־הישיבה באַרפד אקרא וידעתי כי הרבה מכם, קוֹראַי, זוכרים היטב את חדר הישיבה הגדול בצד בית־המדרש הישן, אשר לו שני חלונות לחצר בית־הכנסת וחלון אחד פונה צפונה אל בית החולים ליהודים; גם את הספסלים הארוכים והכבדים עם השולחנות הגדולים אשר על גביהם חרשו חורשים, התלמידים בסכיניהם, ויפצלו בהם פצלות, פיתוחי צעצועים, בלי ספק זוכרים אתם; גם את התנור הירוק במקצוע החדר אל יד הדלת, עם שתי הלבנים השבורות אשר בתנור שהיו לו כשתי עיניים שחורות ועשֵנוֹת, אשר מילאו את הבית עשן ואֵד מחניק בכל ימות החורף, גם את מקום מצע התבן של התלמידים אחורי התנור, זוכרים אתם! והיה שם גל גדול של שקים ממוּלאים תבן, זה על גב זה עד התקרה השחורה – והתקרה לא היתה שחורה מהכתלים, שגם הם לא נטוחו בטיח ולא נסודו בסיד זה רבות בשנים; אפס כי קורי העכביש אשר היו למסך על פני כל התקרה והעשן עם הפיח, אשר עלו יום־יום משני חורי התנור, השחירו את פניה ויחשך משחוֹר תוארה. ואת שמשות החלונות אולי זוכרים אתם?… לא על שמשות החלון האחד הפונה צפונה, אל מול בית־החולים ליהודים, אני שואל אתכם, כי כמוני כמוכם זוכרים אנחנו, כי את החלון ההוא מילא תמיד שק־תבן ואיש מאתנו לא ידע אם לא היו בחלון שמשות מעולם או תלמידי הישיבה שברוּן בשכבר הימים ‘בשעת חדווה’ בערבי החורף הארוכים: בשבת התלמידים על השולחנות בטרם ישכבון לישון וישוחחו בחוקי ‘ממשלת־היום’ ומשפטיה, ואיש־איש יספר תהילת אחד הימים ומתוך שבחו של יום זה בא לידי גנוּתו של יום אחר, זה אומר כי היום השלישי הוא יום רע ואמר השני: יום זה מכוּבד לי מכל ימים, ובא השלישי והודיע צערו ברבים כי הבל ימיו, כל ימיו מכאובים, ובא הרביעי וחקרוֹ על המאכל אשר יתנו לו ערב ובוקר וצהרים, וקשה־יום יתַנה צרותיו ודברי ימיו הרעים; ופתאום יתגלע ריב בין אוררי־יום אלה על אודות ה’מקום החם' על השולחן אל יד התנור שהיה לאחד התלמידים ב’חזקה', או בגלל גזרי־עצים אשר הניחום התלמידים מראשותיהם, ואחרי ריבות שפתיים תכבד המלחמה מאוד וידיים רפות שלוחות לאחוז בשערות הראש, ותהי צעקה גדולה בחדר הישיבה, והנה הספרים עפים ברוח ובעוּפם יתדפקו על ראשי הלוחמים, הנה גם האלונטית² השרויה במים טסה בכוח אל פני אחד הנערים ותכה על חוטמו מכה רבה ויזוֹב דם, וכראות גיבורי המלחמה את הדם על החוטם ויחרד לבבם חרדה גדולה ויאספו את ידיהם ותשקוט המלחמה – ובמקרה כזה, יכול היות, נשברו שמשות החלון. ולא עליו אפוא תיטוף מלתי, כי אם על שמשות שני החלונות המופנים לחצר בית־הכנסת, הזוכרים אתם? אור היום אמנם חדר אל החדר בעדם, אולם לראות בעדם את הנעשה בחוץ אי־אפשר היה מפני הירקון המשוּנה אשר כיסה את השמשות; והדבר הזה הֵרע מאוד לתלמידים, כי למרות היות החלונות נמוכים וסמוכים לארץ אי־אפשר היה לראות בגשת הרבי על הישיבה. ויש אשר התלמידים עומדים צפופים סביב אשה זקנה לבושה סחבות ובידה סל־נצרים מלא קטניות מבושלות, ריח הקטניות נודף מבעד לסחבה המלוכלכת המכסתן, ולב התלמידים פג בהריחם את הריח הניחוח והמה ממהרים לקנות מאכל־תאווה זה, כל אחד בפרוטה, ויאכלוהו לתיאבון; הקטניות עוֹדן בין שיניהם והדלת תיפתח פתאום והרבי הישיש יופיע החדרה, ועמד רגע אל יד הדלת והביט בתמהון אל המהומה הגדולה במהר התלמידים איש־איש אל מקומו, והניע ראש לאט כמתפלא והרים את אצבע יד ימינו והניחה על חוטמו.

– נוּ נוּ! – היה אומר בניגון תמהון. אז ילך אט וישב על מקומו והסיר את כובע הסאמט³ שלו הרחב וחבש היטב את היארמולקה שלו ופתח את הגמרא ועלעל בנחת, עד מצאו את הדף המבוקש, אז יביט עוד הפעם בתמהון אל פני התלמידים הנבהלים והניע ראש לאט־לאט, וקרא בקול נמוך: הילולא וחנגא! לא ייבושו ולא ייכלמו!…

ודממת השקט שוררת בחדר הישיבה. ופני כל התלמידים יפיקו חרדת לבם, ועיניהם נטויות אל ספריהם. ויש אשר ישא אחד התלמידים את עיניו והביט אל הרבי ומיהר להשפילן ואודם בושה יכס את פניו: הרבי עודנו יושב ומניע ראש לאט כמתפלא, ותנועת־ראש זו היא שהפילה בלהות על תלמידי רבי אברהם ותעורר בם מוסר כליות. כי הוא לא ידע לגעור בתלמידיו בנזיפה, להכלימם בחרפות וגידופים, וידו הכחושה לא היתה אגרוף מעולם, כי היה האיש ההוא נוח לבריות, דיבורו בנחת, בקול רך ונמוך, ואת תלמידיו אהב כאהבת איש את בניו וידאג למו וירחמם. והמה יראו אותו לא יראת החלש מפני הגיבור ממנו כי אם יראה מאהבה רבה ולא יכלו לראות את פניו כי ירעמו. ופני רבי אברהם החוּמים הפיקו חן וחסד, מעיניו השחורות והשקטות נשקפות אהבה, חנינה, ובהבט התלמיד אל עיני הרבי הגדולות נע בו לבבו תנועת־עדנים מרוב חושו בו, רגש כּיבוּד וחיבה… ואנוכי כי שֵם רבי אברהם ראש־הישיבה באַרפד אקרא וידעתי כי הרבה מכם, קוֹראַי, זוכרים היטב את האיש בעל הפנים החוּמים והעיניים השחורות, המצח הרחב המלא קמטים, האף הארוך והזקן הקצר אשר שׂיבה זרקה בו; גם את אהבתו לתלמידיו תזכרו, גם את דרך לימודו הטובה, דרך הפשט הישר והעמוק, אשר בעברוֹ על פני איזה עניין בשכלו הישר ונפלו ימין ושמאל קושיות המפרשים ופירכותיהם כשיבלים אחרי הקוצר, וחידודי־תוהו רבים נשא רוח מצויה, רוח הפשט הישר. ואנוכי בזכרי את רבי אברהם ודמעה רותחת תכס את עיני מראות רגע את ההווה היבש והקר, ואני יודע כי הדמעה העומדת בעיני היא דמעת העבר, דמעה מתוקה בלי מרירות לב רגז ואנוּש, ואכסוף להוריד דמעת־עדנים זאת על שברי לוח לבבי והיתה צרי למכאוביו הרבים, אפם כי כרגע ישב בי ההווה רוח קר ותצונן דמעתי ואורידנה – על קבר האדם הכשר והאהוב!…

וביום הכיסא⁴, יום הראשון לשבוע, בהקבץ תלמידי הישיבה לשמוע את השיעור הראשון, היו פניהם נזעמים ויפיקו יגון־געגועים, כי זה מעט שובם מבית אבותיהם הדרים בערים קרובות או רחוקות; רק הנער הגשורי ישב במנוחה אל קצה השולחן ויעיין בגמרא אשר לפניו ולא שם לב אל השאון הקל אשר בחדר טרם ישבו התלמידים איש־איש על מקומו, ולא גרע עיניו מספרו גם ברגע בוא רבי אברהם החדרה וכל התלמידים קמו כאיש אחד על רגליהם, עד אשר ישב הרבי על ספסלו הקטן והעמיד הכן את ‘עמודו’ ויכעכּע וינקה את חוטמו במטפחת אדומה ויאמר:

– שמעו היטב!

ופי רבי אברהם הפיק מרגליות־תורה! הנה הוא מבאר את ה’משנה' הראשונה בטוב־טעם, יקדם את פני הרעות, הפירכות⁵ והאבעיות⁶ שהירבו המפרשים האחרונים ואחרוני האחרונים, וינפצן בעוז רוח משפט ישר. אז יחצה ברוח כביר אמרי פיו בין ‘שליח להוֹלכה’ ל’שליח לקבלה‘⁷, עם כל סימניהם ותלי הדינים האמורים במוֹ, ובחוּמו ירים מעט את קולו, יטעים את דבריו, ישַנם ויחזור וישנם; והתלמידים מביטים אל פני רבם הטובים, והיה אם הבינו בדבריו והניעו ראש לאות הסכמה והבנה וייכנסו לתוך דבריו ויגמרום בעצמם בטרם יספיק הוא לגומרם, ופניהם ינהרו, העיניים הקטנות שוחקות מטוב לב ועל הלחיים הרזות יופיע אודם קל, ואשר לא ידעו הבין את ה’סברה’⁸ העמוקה בפעם הראשונה היו נוּגים מאוד וייאלמו דומיה. רק הנער הגשורי ישב במנוחה שלמה בכל עת דיבר הרבי ורישמי פניו לא שוּנו מאומה.

– ההבנתם? – שאל הרבי בכלותו את דבריו.

– כן! – ענו רבים בשמחה.

– לא! – ענו אחדים בעיצבון.

והרבי מביט אל פני תלמידיו והוא יודע מי הבין את דבריו ומי לא הבינם, אז תלן עינו בנער הגשורי היושב במנוחה ופניו יביען לא שמחה ולא תוגה.

– גשורי! – יפנה אליו בפה רך – קרב־נא אלי!

הנער ניגש אל ‘עמוד’ הרבי ויתייצב.

ואז ניטיו עיני כל התלמידים אל הנער לבן־הפנים, אשר לו עיניים שחורות ושערות שחורות, אף קטן ויפה, שפתיים אדומות אשר עליהן שפוך חן רב, והוא לבוש קרעים מכף רגלו עד ראשו, ומבין קרעי מעילו תציץ זעיר־שם זעיר־שם ציצית מוך מלוכלך, ובלכתו יתפשלו שולי מעילו הקרוע וייראו מכנסיו הקרועים המגלים את בשרו פה ושם, ונעליו הבלות כבדות וגדולות ממידת רגליו, יביטו יתבוננו בו תלמידי הישיבה ויתבונן בו גם הרבי הישיש והוא עומד במנוחה ועיניו לנוכח יביטו.

– ההבנת את דברי?

– כן! – עונה הנער במנוחה.

– ואתה זוכרם היטב?

– כן! – יענה בקצרה.

– התוכל לחזור עליהם עתה באוזני כולנו?

– אוּכל! – יענה בנחת.

– דבּר ונשמעה!

– המביא גט ממדינת הים!…

והמנוחה חלפה מעל פני הנער, חכליל־עלומים יופיע על לבנת לחייו, העיניים השחורות תנוצצנה, השפתיים האדומות נעוֹת מהרה, היד הקטנה והכחושה והלבנה כשלג תנוּע באוויר; וקול ערב, צלוּל ודק יישמע בחדר הישיבה: הנער הגשורי חוזר על דברי הרבי, שפתיו ברוּר תמללנה ואין שכחה לפניו, הוא מטעים כל דיוק קל שבקלים, עד מהרה ירוץ דברו ולא יינקש בשפתיו; ודומיה רבה בחדר הישיבה, עיני כל התלמידים נטויות אל התלמיד החדש ולמוצא פיו ייחלו ויקשיבו לקול דברו בחפץ לבב, וקול הנער הדק ירומם יינשא עד כי חזק מאוד, ועין הרבי הנטויה אל תלמידו החדש מפיקה שמחת לבב. הוא רואה כי האודם על לחיי הנער ירחב, יעבה עד כי קרן עור פניו הנאווים ויחמדהו מאוד…

נדמה הנער.

– לך וישבת על מקומך! – אמר אליו הרבי בקול דממה דקה.

והנער הלך וישב על מקומו, והנה הוא מביט במנוחה אל הגמרא אשר לפניו ופניו האדומים לא היו לו עוד.

– ההבנתם? הוסיף הרבי לשאול את תלמידיו.

– כן! – ענו ואמרו כולם.

המולה חרישית מילאה את החדר, התלמידים יתלחשו חרש, זה אל זה יביע בדממה, איש אל רעהו יתמהו כי לא היה עוד בישיבת אַרפד נער צעיר לימים יודע תורה כנער הזה, אז תיסב שיחתם על אודות מעילו הקרוע שאין בו מתוֹם; והרבי לא שמע לחש תלמידיו. הוא כפף את ראשו וישפיל לראות בספר אשר לפניו, ומחשבת־עצב בלבבו: הימצא פה הנער הזה את אשר הוא מבקש? הן את ישיבת כּאלנו עזב יען כי היה שם בחיר התלמידים, התימצא לו תורת פי? והמחשבה הכבדה הזאת בעלותה על לב הרבי שרטה בו שרטת ותכאיבנו רגע; אולם עד־מהרה הרים ראש, ויבט במאור עיניו אל התלמידים היושבים סביב השולחנות ופניו הפיקו חיבה ורחש לב טוב, העיניים שוחקות והחוטם הארוך התאדם…

– ובכן, בנים! – אמר בעליצות – נלך הלאה!….

וכתום ה’שיעור' והתלמידים התפרצו החוצה ויפוצו בעיר לאכול סעודת־הצהרים, והרבי קרא אליו את הגשורי וישאלהו ל’ימיו'.

– יש! – ענהו בבטחה.

– כל הימים? – שאל הרבי.

– כן.

– ועל שולחן מי תאכל לחם בימי השבתות?

– ברחוב הכַּלְבָרי, בבית־חומה לבן, אשר שם בית־המרקחת, את שֵם האיש אינני יודע.

– ומי יעד לך את המקום ההוא לסעודת־השבת? 

– אני בעצמי, הלכתי מבית לבית ואבקש ארוחת ימים, שלושה ימים רצופים סובבתי בעיר.

– ואנוכי חפצתי כי אתי תאכל לחם בימי השבתות.

– טוב! – ענה הנער בשמחה.

בלכת הרבי הביתה לאכול ארוחת־הצהרים מיהר הנער הגשורי אל רחוב הכּלברי אל בית־החומה הלבן, אשר שם בית־המרקחת ויתמהמה שם רגעי מספר, ובצאתו הפיקו פניו שׂובע־רצון, וימהר ויפנה לרחוב אחר, אל הבית אשר אכל שם ביום הראשון לשבוע, ובלכתו צלצלו בצלחת מכנסיו מטבעות־נחושת אחדות, והוא שלח את ידו אל הצלחת וימשמש במטבעות ויספרן אחת לאחת ויאספן אל ידו לבל תצלצלנה…

– טוב! – הגה ברוחו בלכתו מהרה – עתה יש לי שבעה ‘ימי אכילה’ וחמישה ‘ימי שלוּם’, ביחד יהיה לי חמישים־וחמש אגורה לשבוע במזוּמן, שהן… שהן שתי מאות ועשרים אגורה לירח, שהן… שהן ארבע מאות וארבעים אגורה לשני ירחים, ובשלושה… בארבעה… ובחמישה…!

פני הנער נהרו.

 

[ב]    🔗

עד־מהרה יצא שם הנער הגשורי לתהילה, כי הצטיין בשכלו הזך והישר, בהבנת לבו, בשקידתו הרבה והליכותיו במתינות; כל יודעיו אהבוהו מישרים, ורבי אברהם מילא פיו תהילתו בכל עת ויאהבהו ויחבבהו וידעו כל תלמידי הישיבה את בחירם וטוּבם, וכל הדבר הקשה מהם הביאו אליו והוא הבינם לדעת⁹ בטוב־טעם, בשפה ברורה ושכל טוב. גם רבי אברהם בעצמו היה אוהב לקראוֹ אליו בשעה שעמל ליישר הדוּרים באיזה עניין מסובך והציע לפניו את דעתו, כי היה מהיר לשמוֹע ואוהב להעמיק חקר בכל עניין עד היסוד בו.

רבי אברהם השתדל לפני מכיריו להלביש את תלמידו האהוּב בגדים חדשים, אפס כי הנער לא שמח עליהם מאומה, החייט הביא את המעיל ואת המכנסים החדשים ויקחם הנער ויניחם על גל שקי־התבן מאחורי התנור. ויגער בו רבי אברהם גערת־חיבה: לְבש את הבגדים, שוטה קטן.

– אני אלבשם! – ענה במנוחה – ביום השבת אלבשם.

– אבל חפץ אני לראות אם ילבשוך¹⁰. אולי הם צריכים תיקון?

– המכנסים רחבים והמעיל ארוך, הכול נעשה יפה.

– וכותנות יש לך?

– שתיים כותנות יש לי, אחת שלמה ואחת קרועה מעט.

בעוד ימים אחדים הביאה אשת הרבי ארבע כותנות־בד ותתנן ליד הגשורי.

– מה זאת? – שאל בתומו.

– כותנות למענך.

– טוב! – אמר בקצרה ופניו לא הפיקו כל סימן שׂובע־רצון.

– אולי אין לך מעות קטנות להוצאה? – שאלתהו אשת הרבי ברחמים גדולים.

– אין לי אף פרוטה אחת! – ענה בעיצבון וישלח יד ימינו אל צלחתו¹¹ לעצור במטבעות־הכסף המונחות שם לבל תצלצלנה.

והרבנית הענייה נותנת לו מטבע־כסף אחת, ובקחת הנער את המטבע צהלו פניו וגיל רב נשקף מעיניו השחורות וימהר אל השולחן, וברוּצו תצלצלנה המטבעות בצלחתו והרבנית לא תשמע, כי לבה ידווה בקרבה למראה פני הנער הנאווים והחיוורים, כי יתום עזוב הוא…

תלמידי הישיבה מבני ‘בעלי־הבתים’ שבינתם קצרה לדעת היטב את ‘השיעור’ מפי הרבי, נהגו לקנות למו חבר טוב לחזור אתם על תורת הרבי ויקבוּ לו שכרו זוּז אחד לשבוע, וברשות הרבי לקח לו הנער הגשורי שלושה חברים־תלמידים, אולם הוא העלה את השער: שלושים־וחמישה אגורה לשבוע מכל אחד.

– והיה לך הכסף לצרכיך! – יעצהו הרבי.

אולם הגשורי לא הוציא אף פרוטה אחת מהכסף שנכנס לעתים קרובות לצלחת מכנסיו הרחבה, עד כי בעשותו חשבון הכנסתו מ’ימי השלוּם' ושכר טרחתו את חבריו אחרי שבתו באַרפד ירחים אחדים וימנה מספר לכספו וימצא החשבון נכון ומדויק מאוד, לא חסרה אגורה. הוא אָהב מאוד לספור ולמנות את המטבעות, לצלצל בהן, למששן ולבדקן. יש אשר הוא שוכב על הספסל בלילה, כל התלמידים ישנים ונחרתם מלאה חדר הישיבה, עששית קטנה תלויה בסיפון¹² ומאירה אור כהה והגשורי יעוֹר משנתו, יזכור את ה’שיעור' אשר הכין ליום המחרת, יהגה בו בדעה צלולה, יחשוב אחת לאחת את כל הקושיות החמורות אשר לו להקשות את הרבי ביום מחר, ויש אשר בהגותו באיזו פירכה עצומה בדברי חז"ל, יבוא פתאום אל לבבו רעיון טוב אחד והוא יפרק את קושייתו באופן נאה, ורגש הנאה יעוֹר במעמקי לבבו וישפוך חומוֹ הנעים בכל קרביו – וטוב לו; אז יתעורר ויוציא אט את המטבעות מצלחת מכנסיו, וימנן בזהירות רבה ויסדרן אחת לאחת ויתענג למראה קופות המטבעות הקטנות, אז ישיבן אל צרורו של בד לבן וישימנוּ מתחת לראשו, יעצום אז עיניו ושנתו תערב עליו. בהיקבץ אל הצרור שלוש או ארבע־מאות אגורה והחליפן בשטרות כסף, שטרות חדשים תוצאת השנה האחרונה יבקש לו, שלא קמטו עוד מרוב מיעוך ומשמוש, ואת השטרות החדשים יצפון בצלחת אפודתו ויתפרנה מלמעלה.

רבי אברהם ‘הגיד את שיעורו’ יום־יום חמש שעות, מהשעה העשירית בבוקר עד השלישית אחר הצהרים, אז ילכו התלמידים לאכול את סעודתם ובשעה הרביעית ישובו וחזרו על השיעור והפכו בו עד השעה השמינית בערב. הרבי ישב כל עת חזור התלמידים על שיעורם בפינת מערבית־דרומית, אל יד ארון הספרים, להכין את השיעור ליום מחר, ויש אשר ישא את עיניו ויביט את התלמידים העוסקים בלימודם בשקידה, יקשיב וישמע, ופניו יביעו שׂובע־רצון, יקום ויגש אל כיתה אחת, יעמוד עליה רגעי מספר, אז ילך אל כיתה אחרת ויקשב רב קשב; ובגשתו אל קצה השולחן מקום מושב הגשורי עם חבריו ויתענג על דברי פי בחירו הקטן, כל מלה מסוּלאה בדעת, הסברתו ברורה ונכוֹחה, ויש אשר יעמיק חקר ב’דרך אגב' כלאחר יד, ורבי אברהם יודע כי רב טוב צפון בדיוק הקל הזה, כי ישים העקוב למישור וסרה פליאת אחד המפרשים. והגשורי לא ידע כי הרבי עומד על גבו, כי היה נתון ראשו ולבו אל העניין שהוא מברר לחבריו, ובראותו כי חבריו הבינו לדבריו ישמח בו לבבו, וברגע שמחת לבו ישלח את היד הקטנה אל כיס אפוּדתו ומשמש בו, ובהרגש אצבעותיו את השטרות הצפונים בו, יופיע צחוק עונג על פניו.

בכל יום שישי לשבוע לא בא הרבי אל הישיבה והיה החדר ריק בימים האלה, התלמידים עסקו בו בצרכיהם, זה כותב איגרת לאבותיו וזה מאַחה קרעי בגדיו, זה נושא את מדוֹ־בדו הצואים אל הכובסת וזה יושב בבית הסנדלר חלוּץ נעל אחת ומחכה עד אשר יטלא הסנדלר את קרעי הנעל, זה גוֹזז שער הראש וזה מזיע על האיצטבה העליונה בבתי־מסותא¹³; רק הגשורי היה יושב כל היום בחדר הישיבה ויעסוק בתורה בשקידה, כי לא הסתפק עוד בשיעורי הרבי וילמוד גם מסכתא אחרת עם מפרשים רבים. ויש אשר יחדל פתאום מנוֹע, קולו הצלול יחבא והידיים הקטנות ממשמשות בכיס אפודתו, והנה הוא מפתח תפרו מלמעלה, ומוציא את השטרות, יפרשם על הגמרא ושטחם אחד לאחד, יתבונן למו היטב ויתענג אל מראם, ישגיח אל מספר שנת התוצאה לכל שטר, יעשה חשבון לדעת כמה קיבץ בירחים שעברו וכמה יקבץ עוד עד תום ה’זמן' והוא שבע רצון מהסיכום הכללי, אז ישוב ויצפוֹן את הכסף בכיס אפודתו ויתפרנו היטב, ושב לתלמודו. ואחרי עבוֹר רגעי מספר ישכח את אליל כספו, שטרותיו וחשבונותיו, והוא לומד בכוונה רבה, לא ייעף ולא ייגע כל היום עד אשר ינטו צללי ערב – וחצר בית־המדרש יהוֹם מאדם רב ההולכים לקבל שבת מלכתא, אז יחתום את ספרו וימהר להחליף את מעילו הבלה במעיל החדש הניתן לו בהשתדלות רבי אברהם, ירוץ אל הכיור וירחץ את פניו, יקח את האלונטית התלויה ביתד על הקיר והחל לנגב בה את פניו; אפס כי כרגע, ישליכנה בחרי־אף, כי תגרד את הפנים ותכאיבם: בכל ימות השבוע היא רטובה במים מרוב ניגוב הידיים, עד כי תדלוף מים על הארץ, רק ביום השישי תיבש כעץ, תתכּווץ ותקמט מאוד, והגשורי מנגב את פניו בשוּלי מעילו החדש, וימהר אל בית־הכנסת.

עברו שתי שנים; הוא הלך הלוֹך וגדול בתורה ויהי עלם יפה־תואר וטוב רואי, כל רואיו אהבוהו מישרים וכל יודעי רובי תורתו כיבדוהו בלבם, ‘ימי השלוּם’ רבו, עד כי יום־יום רץ ברחובות כשעה אחת לקבל ‘תשלומי היום’, וכרוֹב ל’ימי השלוּם' כן נמלא כיס אפודתו מחודש לחודש, עד כי בחפצו פעם אחת, בשישי לשבוע, בשבתו בדד בחדר הישיבה, לפרש ולסדר שטרות הכסף על הגמרא הפתוחה, ויקצרו גליונות הספר מהשתרע עליהם כולם. אז ירום לב העלם וגבה, רגש שּובע־רצון יתעורר בו וירחש רחש־נועם מאוד…

ואחרי רגע עונג ושׂובע־רצון היו עולים תמיד על לב העלם זכרונות עיצבון מימי ילדותו: אביו היה ‘מלמד־גמרא’ בעיר גשור, הוא איננו זוכרהו היטב, כי במות האב עוד לא מלאו לו שש שנים, רק את פניו הכהים והנזעמים הוא זוכר, את המכות אשר היכה את תלמידיו הקטנים ואת דברי ריבותיו עם האֵם על פרוטה אחת יתרה שהוציאה בשוק. הוא היה תמיד סר וזעף, דיבורו בנחת ורוגז, רק בשעת מריבה, בחרות אפו על האֵם, היה מרעים בקול עז, אָלה פיו מלא, חרפות וגידופים, והיה אם תחשה האֵם, וניגש אליה וחירפה וקללהּ ודי; אולם יש אשר יתחמץ לבב האֵם בשמעה חרפתה כל היום ותפתח פה להשיב חוֹרפה דבר, להראותו כי צדקה ממנו, ולקח האב את אזור העור מעל מתניו והיכה בו על ראשה, כתפיה ופניה, מכה רבה, והאֵם לא נָסה מפניו, דומם עמדה לפני התנור או ישבה על הספסל והביטה במנוחה בעיניה השחורות אל פני מכּה בעֶברה, וגם אחרי שוּב האב אל השולחן אשר תלמידיו ישבו עליו לא גרעה עוד עין ממנו, ומבטה השוקט הפיק כאֵב־דומם, עד אשר עלו דמעות אל העיניים השחורות. אז תמהר למחוֹתן בסינוֹרה, ולא תוסיף להביט עוד אל פני מעָנהּ והאב ילמד בספר לתלמידיו ולא יראה דמעות האֵם…

– את מי היה הצדק? – תבוא מחשבה אל לבו.

אז יזכּוֹר את המוּליאָר¹⁴ הקטן שעמד על לוח עץ קטן הדבק בקיר אל יד התקרה, ובזכרו את המוּליאר יעל על לבו זכר ערב אחד, ערב צרה ותלאה רבה; ביום ההוא באה דודתו, אחוֹת אמו, מעיר ‘זאב’, לראות את שלום אחותה. ימים רבים לא התראו פנים, אם כי קרובה זאב לגשור, ותשמח האֵם לבואה ותרץ האיטליזה ותיקן ראש כבש ותעש מטעמים לארוחת־הצהרים, והאב רעם פנים כל היום ההוא. האֵם נשבעה לו כי רק שתים־עשרה אגורה שילמה בעד ראש הכבש, וכי הארוחה תעלה לה בדמים מועטים מאוד, והוא לא חדל מזעפו, ומבלתי יכולת לו לשפוך את חמתו על האֵם בפני האורח לא־קרוּא, ויראה נחת זרועו לתלמידיו. והוא עודנו אז ילד קטן וישב על הארץ וישתעשע את שתי הגדיות הלבנות והקטנות שילדה העז הגדולה לפני ימי מספר, ותנוסנה מפניו אל תחת הדרגש השבור שעמד אל יד החלון האחד אשר בחדר, וירדוף אחריהן ויזחל על קרקע הבית במהירות רבה. אז ישמע לרגעים קול בכי תמרורים בחדר, הוא נושא את עיניו ומביט אל פני התלמידים לדעת מי מהם בוכה, וירא כי פני כולם זועפים מאוד, וארבעה מהם מר יבכּיוּ, זה שערו תלוש וזה אוזנו צרום, זה הוּכה על הלחי וזה יגרד את כתפו, כי נחתה עליה רצועת העור העבה; אז תבוא יראה בלבבו ועזב את הגדיות הלבנות תחת הדרגש ומיהר אל האֵם שישבה לפני האָח המבוערת ותקלף תפוחי־אדמה ותשמע לדברי אחותה שישבה אצלה על הספסל.

– הישמר והישקט, בן יקיר! – לחשה לו האֵם – כי האב כועס היום.

והוא עמד אצל האֵם והביט אל שתי הגדיות הלבנות בצאתן לחפשי מתחת הדרגש, הנה הן משתעשעות על פני החדר, תבעטנה ברגליהן הדקות והצחורות, תכרכרנה ותפזזנה, ותשוקה עזה משכתהו אליהן, ללכוד אחת מהנה ביד ולכופתה בפתילי ציציותיו אשר על כנפי בגדו; אפס כי לא קם בו רוח למוש ממקומו, כי מכות הלחי צלצלו בקול אצל השולחן אשר האב עם תלמידיו ישבו עליו. אז יביט בעיני קנאה אל הגדיות המרקדות כנגדו ואיננו יכול לנגוע בהן, ונדמה לו כי הן מתגרוֹת בו להרעימו, להראות לו כי אינן יראות מפניו, ולא יכול עוד להתאפק וירץ אליהן בחמת־רוח ויתפוש אחת ברגליה. הגדיה יללה בקול, וברגע ההוא נחתה רצועת־העור על גבו ברוב־כוח ויחש מכאב גדול וישא את קולו ויבך תמרורים, והאֵם מיהרה אליו ותשאהוּ בידיה ותשיבהו על ברכיה ותאמר לו בדממה:

– שתוק, בני שתוק! – הלא אמרתי לך כי האב כועס היום! הנח להן להגדיות!…

בהגיע שעת תפלת המנחה, והאב בלוויית התלמידים הלך לבית־הכנסת, מיהרה האֵם ותעמוד את השולחן אל יד הכותל ותעל עליו ותשלח את ידה ותיקח את המוּליאר ותרד מעל השולחן ותמלא את המוּליאר מים ותשם בו גחלים לוחשות, ותרץ החנוּתה ותיקח פיסת סוּכּר ומעט עָלי התֵּה; והוא התבונן היטב אל המוּליאר שעמד בפעם הראשונה על גב התנור, ועוד לא היתה כזאת שתיגע בו יד מיום שהובא אל הבית, דורן מאת אבי אחד התלמידים, כי גם לשפשפו ולמרטו לא נתן האב באמרו כי על־ידי המירוק יפחת ממשקל נחוּשתוֹ. ופתאום העלה אֵד וירתח רתחיו ויימלא הבית חום נעים, והאֵם מירקה ושטפה את הצנצנות ואת הסיפות¹⁵ ותעמד את כל הכבוּדה על השולחן ותשב עליו עם אחותה ותמלא את הצנצנת תֵּה ותתן לאחותה ותשת וגם לו מסכה צנצנת מלאה ותעמד לפניו.

– אַל תגד, בני, כי שתית תה! – אמרה האֵם בשיתה את ידה הרזה על ראשו ותחליק את שערותיו – אל תגד מאומה, פן ידע וכעס, זכור־נא זאת, בן יקיר!…

אז תדברנה שתי הנשים בבטחה ואז תספר האֵם לאחותה נגעי לבבה והחזיקה בה ונשקה לה ותבך עליה בדממה בכיה רבה, והוא לא שׂם לב לבכייתה ויחכה בקוצר־רוח עד אשר יצטנן התה, כי לא הסכין עם רותחים ובציפייתו התבונן היטב אל המראה היפה: אד יעלה מן המוּליאר וכיסה את אמו ודודתו ומילא את הבית, ובקרב המוּליאר יהמו יחמרו המים הרותחים, השַלְבּא¹⁶ שלא נסתם כראוי מטפטף טיפות רותחות על השולחן, הטיפות תיקווינה אחת לאחת והיו לשפך מים מוּגרים על פני השולחן. אז יתעורר בו החפץ לטבול במוֹ את אצבעו הקטנה, אפס כי ירא פן תיכווה ברותחים, אז ישלח את אצבעו אט־אט, יגע במים בזהירות רבה, והנה כבר הצטננו; הוא טובל את אצבעו ויוליכה על פני השולחן, אחריה יימשכו המים, לכל אשר יחפוץ יטם באצבעו, אז יעשה לו צינור של מים על פני השולחן עד קצהו. ויהי הוא עושה כה וכה וקול נפץ הפחידהו פתאום, ואחרי קול הנפץ זעקת האֵם הנפחדה… הוא ניתר ממקומו וירא את צנצנתו וסיפתו מנופצות על הארץ, כי השליכן בלי משים בעסקו בעשיית צינור המים על פני השולחן… רגע אחד רעדו כל עצמותיו, אולם האֵם לא גערה בו ותמהר לקבץ רסיסי הזכוכית המפוזרים על פני הקרקע, גם הדודה עזרה לה. אז נפתחה הדלת…

ולב הגשורי יתחלחל לזכר הרגע הנורא ההוא וכעָב הענן יעל על פניו ויכס את עיניו ותרטבנה: בצעוד האב על מפתן החדר ניצב עד־ארגיעה ויכס את פניו בשתי ידיו ויקרא בקול פחדים: אוֹי נא לי! ולא יָסף לזעוק עוד, קולו נחבא רגעי מיספר ויעמוד דומם, נוקשה ומשוֹמם, ודממה נוראה, דממת בעָתה, שררה בחדר… אז יסיר את ידיו מעל פניו ויבט אל האֵם, שעמדה מרעידה אל יד השולחן, מבט מטורף, ויקרא בקול בוכים נורא מאוד: מה עשית?! ארורה! מה עשית?!

– לא אוסיף עוד! – ענתה האֵם ביראה ורעד ופניה היו לבנים כפני מת.

– מה עכרתּיני! – זעק האב מרה ויאחז בשערות ראשו בשתי ידיו.

– אחותי נתנה לי כסף ואכין לה מעט תֵּה כי עיפה מן הדרך.

־ להבה תבער בך, ארורה! – זעק האב בקול ילל תמרורים – שלוש מאות וחמישים שקל בשטרות היו מונחים בקאמין המוּליאר ותשרפים, ואנוכי מה אעשה אפוא? אומלל אני, אומלל!

אז תישא האֵם את קולה ותבךְ במר נפשה ותדבר מתוך הדמעות דברים נמרצים אל האב, ותשם אשם נפשו כי מפשעו הוא מחולל¹⁷, והוא לא הבין אז את כל דברי זעקתה; רק, זוכר הוא, כי התפלא מאוד על אשר לא ירים האב יד באֵם להכותה מכה רבה, רק רץ בחדר הנה והנה וייאנח במרירות – ולא דיבר מאומה.

זכרון הערב ההוא לא מש מלבו ימים רבים, ובהגותו בו יזכור את הצרות הגדולות אשר סלוּ אחריו אורחות אידֵן על בית אבותיו: האב נפל למשכב אשר לא ירד עוד ממנו.

האב שוכב על ערש דווי והנערים חדלו מבוא לקחת תורה מפיו, ותהי דממת־עצב בבית כל היום, ואנחות האב היו נשמעות בדומיה ותחרדנה את הלב הירא והרך. אז יצטער מאוד על כי לא יבואו עוד הנערים יום־יום אל ה’חדר', הוא אהבם מאוד וישתעשע אתם בשעות פנויות, הוא ידע לנגן אתם ‘ניגון־הגמרא’, הוא הסכין עמם מקדמת ילדוּתיו ויחש געגועים אליהם… הגדיות הצחורות נמכרו, תרנגולת אחת היתה בבית – ונשחטה. האֵם החלושה היתה עסוקה כל היום אצל מיטת האב ותהפך משכבו בחוליו, אנחות האב שרטו את הלב, האֵם בכתה בדממה…

ובימים ההם היה בא הזקן, אבי־האב, יום־יום לראות את שלום החולה, והדבר הזה הרע לו אז מכל הרעות אשר באו על האב והאֵם…

האב הזקן נקרא בפי יושבי ‘גשור’ בשם ‘בעריל החוטף’ ונערי החדר סיפרו לו על אודותיו מעשים נוראים: לפנים – סיפרו – בהיות עוד יד בעריל תקיפה היה בא בלילות אל בתי ישראל והיה חוטף ילדים קטנים מערישׂוֹתם ומוֹסרם ל’שמד', והיו כל אנשי העיר יראים מפניו ופחדתו על כל הנערים הקטנים, ויהי מנוּדה מכל העדה, כי קללת אלוהים רובצת עליו ואין לו חלק לעולם הבא… הוא ירא מאוד מפני הזקן המתהלך באשמיו, ובבואו אל הבית, מיהר להתחבא תחת הדרגש ויארב לו במסתר ויתבונן אל פניו המשונים: על לחייו המלאות השתרעו שרירים דקים ואדומים כדם, עיניו האמוצות נסבּו בגולותיהן בחיפזון, בקצה חוטמו מלמעלה עלו שערות ארוכות אחדות ומתחת לחוטם היתה תמיד קופה של טבּק, שפתיו שקועות בפה מחוֹסר שיניים, וזקנו הארוך ולבן־אדמדם שת על פניו הוד אימה. אז יקשב וישמע את קולו מדבר אל האֵם; איה הקטן? ובשמעו את השאלה הזאת תרעדנה כל עצמותיו ומוסיף להתקפל ולהיסתר בפינה ולא יזוז משם עד צאת הזקן הנורא מן הבית. פעם אחת לא הספיק להחבא ויראהו בהיסתרו תחת הדרגש וישלח את ידו ויקחהו משם, אז יתבונן אל היד של גידים ירוקים ויזעק מרה בגעת בו היד המלאה דמים הזאת.

– מה אתה צועק, שוטה קטן? – יקרא הזקן בחימה.

ורטט קר יחלוף את כל גופו לגערת הזקן החודרת ללב, וייאבק אתו בפרכוס ידיים ורגליים עד אשר יניחו מיד.

בבוקר אחד ניעור משנתו לקול יבבה גדולה בבית ויחרד מאוד בראותו את הזקן יושב אצלו דומם, ועיניו האמוצות יורדות דמעות גדולות אשר תזחלנה על הלחיים האדומות אל הזקן הלבן־אדמדם; ושם בפינה, אל יד התנור, עומדת האֵם וידיה על ראשה ותבךְ מרה. אז יביט אל קרקע הבית ותרעדנה כל עצמותיו: באמצע החדר תשתרע שמיכה שחורה ובראשה עומדים נרות דולקים תחובים בחול, ולבו אומר לו כי האב שוכב על הארץ תחת השמיכה, וכי לא יקום עוד מעל הארץ, מתחת לשמיכה השחורה, ולא ייאנח עוד אנחותיו השורטות את הלב… אז יחוּש צרבת בלבבו ודמעות תעלינה אל עיניו ותכסינה אותן ולא יראה עוד את השמיכה השחורה ואת הנרות הדולקים, את האֵם העומדת בפינה אל יד התנור ואת הזקן האיום היושב ממולו. גם בקחת אותו הזקן על זרועותיו לא ידע כי בזרועות הזקן האשמאי הוא אחוּז ולא נאבק עמו ויבךְ בדממה ולא ידע מדוע הוא בוכה, וכל אשר יסף לבכות כן נגולה אבן־מעמסה מעל לבבו, וכן אוֹרוּ עיניו…

– האב מת! – שמע קול הזקן מדבר אליו בקול בוכים, וירא וידע כי הוא יושב על ברכיו, אפס כי ברגע ההוא לא חת מפניו מאומה, ויבט אל הדמעות הנוזלות מהעיניים האמוצות ויורדות על פני הלחיים אל הזקן הארוך…

ובימים ההם הוּבל אל בית אביו הזקן לגור שם, האֵם בכתה במרירות בהיפרדה ממנו לשוב אל בית אבותיה בכפר הקרוב אל העיר גשור.

– שמע לקול הזקן – דובבה אליו בדמעות – כי יתום אומלל אתה!…

ובימים הראשונים לבואו לגור עם הזקן בעליית־קיר קטנה בעבר הנהר, היה נבהל ומשוֹמם, כל אוכל תעבה נפשו ותידד שינה מעיניו בלילות, כי יראתו מפניו גדלה מאוד וינס אל האֵם הכפרה, ויבך ויתחנן לה כי לא תשיבנו אל הזקן כי ירא הוא ממנו יראה גדולה פן יחנקנו בלילה…

– אַל תירא, בני! – ניסתה האֵם להרגיע את רוחו – הוא לא יעשה לך רעה כי לבו טוב עליך, ואתה צריך להיות בעיר, ‘לאמר קדיש’ ערב ובוקר וללמוד בחדר כל היום.

– חברי מספרים עליו כי הוא ‘גזלן’! – בכה באוזניה.

– שקר הדבר! – ענתה האֵם באנחה.

והוא לא אבה שמוע לה, אולם בו ביום בא הזקן הכפרה ויביא לו ממתקים ויוֹבילהו העירה. פעמיים ביום, ערב ובוקר, הוליכהו אל בית־הכנסת ‘לאמר קדיש’, וישם עליו את עינו לטובה ולא חסר לו דבר. ובימים ההם ניתן על־יד רבי הירש ליב המלמד דרדקי, ויהיו לו חברים הרבה וישתעשע אתם בערימות החול אשר מאחורי בית הרבי, וכמעט שכח את כל המעשים הנוראים אשר סיפרו לו על אודות אביו־זקנו. אולם בבוא הזקן אל החדר לראותו ולהביא לו אוכל ויראוהו הילדים ויחבאו, ויש אשר הרימו קול זעקה גדולה וינוסו בחפזה החוצה; אז יתמרמר בו לבבו על העוול אשר המה עושים להזקן ויבקש תואנה להתגולל עליהם ולהתנפל עליהם ולריב את ריבו. אז יקראו לו הילדים בשם ‘חוטף’ וימררוהו וינדוּהו מקרבם ויהי גלמוד ובודד בחדר. אז יינחם על מעשהו ויבקש קרבת בני גילו – ולא אבוּ לו.

גם בבואו ל’חדר' יעקב שלמה ה’מלמד גמרא' התנכרו לו חבריו ויביטו אליו בגאווה ובוּז ויקראו לו גם המה ‘חוטף’ למען הרעימוֹ, ולא קם בו עוד רוח להשיב חוֹרפיו דבר וייכנע לבבו וישפל מאוד ולא הרהיב עוז בנפשו להתחבר אל בני גילו ולקחת חלק בשעשועיהם וטיוּליהם בערבי האביב ויהי סר וזעף כל הימים. והוא אז נער מבין לתורת הרבי מכל הנערים בני גילו, ובהיותו גלמוד ומוחרם למד בשקידה רבה וימצא ניחומים בלימודו, אפס כי לא יכול עוד הבט בפני האב־הזקן, איזה רגש שנאה נשרש בלבבו ולא יכול דברוֹ לשלום.

וחבריו חדלו במרוצת העת להשליך עליו שיקוצים ולגרשהו מן גוֹ¹⁸, כי דעתו הרבה בלימודים חופפה עליו, גם את השם הנורא ‘חוטף’ לא שמע עוד יוצא מפורש מפי חבריו, והוא הוסיף שקידה מיום ליום, עד כי התפלא רבי יעקב שלמה לכשרונו הטוב ויאר אליו פניו ויַפלהו לטוב מכל תלמידיו; גם שרה רבקה, אשת הרבי, אשר ימים רבים הכעיסה את אישה תמרורים על כי נואל לקחת אל ‘חדרו’ את ‘נכד האשמדאי’ ובגלל זה לא יחפוץ כל ‘בעל־הבית’ הגון לתת את בנו על ידו, חדלה לקוּט בו, כי שקידתו על התורה שיוותה עליו הוד והדר, והנערים לא הביטו עוד אחריו בלעג ובוּז ויחפצו קרבתו. אפס כי אז גבה לבו עליהם ויבז הוא למו, איזו התמרמרות עזה תקפתהוּ וישמור עברתוֹ לכל בני גילו. לא בא בסודם, לא השתעשע אתם בערבי הקיץ, כי אם הגה תמיד בלימודו ובו מצא שילומים לחרפת עלומיו וניחומים לילדותו העכוּרה…

את האב־הזקן שנא בכל שאט־הנפש, ובשובו הביתה לעת ערב לא דיבר אתו מטוב ועד רע ויתחמק מפניו, וישב בפינה סר ומשמים כל הערבים. גם פני הזקן היו דלים מאוד בימים ההם, ויש אשר יבוא אל הבית עייף ויגע וישב על הספסל לפני השולחן וידום עת רבה ועיניו ניטיוּ אל פני הנהר, יביט וידום – וייאנח…

הוא זוכר ערב־קיץ אחד: הזקן ישב אל השולחן ויבט החוצה מבעד החלון הפתוח, והוא ישב גלמוד בפינת החדר, ועל חוף הנהר השתעשעו נערים עליזים וירוצו הנה והנה בין ערבי הנחל הרעננים ויטפסו על הערבים ויכרתו לעשות למו חלילים, וקול המון המשחקים הקטנים נשמע מסביב…

הזקן נאנח במרירות ויפנה אליו ויחנן קולו: למה תשב פה גלמוד ונוּגה?

והוא לא ענה אותו דבר כי נלחץ בו לבבו מאוד ויגש אל החלון ויבט החוצה: היום רד, השמש השוקעת צוללת במי הנהר, רוח קל יפוח אט ויגיע גלי הפז הקלים על פני תכלת המים, ושם יצופו אווזים קטנים נחפים בשלל צבעים, הנה הם קרבים אל פני השמש אשר במים, יחצוּם ויעברו בתווך, ומרחוק יראו ככדורים מוזהבים קטנים… אז ישליכו הנערים העומדים על הגשר אבנים קטנות אל תוך המים, בפני השמש, והכדורים המוּפּזים ייפזרוּ לכל רוח… ובהביטו אל המראה חם לבו בקרבו ויבקש לבכות, ולא ידע מה הרגש הלוהט בקרבו ומה הנטל המכביד על לבבו.

אז יתנשא אבק רב מן הדרך העולה אל החצר וכיסה את עין הנהר, וקול שריקת עדר צאן יישמע מרחוק, וימהרו הנערים העליזים ויתייצבו על הגשר במערכה משני צדיו, אל הידות, למען יעבור עדר הצאן ביניהם; האבק הולך וקרב ורב ושריקת העדר תהס שאון הנערים העליזים וקרקור הצפרדעים על שפת היאור, אז יעבור עדר הרחלים את הגשר בפיזוּז וכרכוּר, והנערים עומדים הכן ולא ינועו, רק אחד הנערים לא יכול להתאפק ויצחק בקול עליז ותהי מבוכה בעדר, הרחלים רקדו בכל כוח ותרחקנה אשה את רעותה ותקפצנה זו על זו ותפול רחל אחת המימה… והנערים נסוּ וימלטוּ.

אז יתעורר פתאום החפץ בלבבו לרוץ אל חבריו הקטנים, לנשק למו, לבכות רב בכי ולהתחנן אליהם כי יקרבוהו ויֶאהבוּהוּ מעט־מעט; אפס כי כרגע התחמץ לבבו, רגש מרירות השתפך בקרבו ויזכור את כל חרפתם אשר חרפוּהוּ וימררוהו וייבדלו ממנו, ויפנה מן החלון בחרי־אף וידליק נר ויעמידהו על השולחן ויפתח את הגמרא ויחל ללמוד… ומרחוק נשמע מצהלות הנערים, קול חלילי־הערבים, שריקת הצאן, קרקור הצפרדעים ומשק מי הנחל בזרמם אט, וירחש לבבו ויחם מאוד, ותעלינה דמעות אל עיניו ותרדנה חרש ותפלנה על הגמרא, והוא ממלמל מתוך הדמעות…

– למה תבכה? – שאלהו הזקן בקול רועד.

ובשמעו את הקול הרועד עזב את הגמרא פתוחה וינס החוצה ועבר את הגשר וחלף על פני בית הרצים, חבריו אשר השתעשעו עוד ברחוב קראו לו והוא לא שעה אליהם ויוסף לרוץ ויגף באבן רגלו היחפה עד שפך דם, והוא לא עצר במרוצתו עד בואו בית־המדרש וניגש אל רבי יעקב שלמה מלמדוֹ ויתייצב עליו דומם. ורבי יעקב שלמה ישב אל התנור נשען על עמודו, נר של חלב בידו והוא מנגן בדממה ניגון מסולסל ולומד בכוונה, ולא שמע בגשת אליו הנער; אולם כעבוֹר רגעי מספר פסק הרבי מלימודו וימחט¹⁹ בשתי אצבעות יד ימינו את פתילת הנר שהתחָרכה ויבט הצדה ויראהו ניצב עליו.

– מה לך, בני? – שאלהו ברחמים רבים.

– חברי ניחרים בי²⁰! – ענה בבכי ולא ידע כי יפיח כזבים.

– מנע רגליך מנתיבתם! – ייעצהו הרבי בפה רך – אתה טוב מהם, כי תשקוד על התורה ולא תבלה את העת בשעשועי הבל.

– אנוכי לא עשיתי למו רעה – יוסיף לבכות באוזני הרבי – והמה מכנים אותי בשם ‘חוטף’…

– אני אייסרם אם יוסיפו להתגרות בך! – אמר הרבי ופניו רעמו.

– מה אשם אנוכי כי אבי־זקני היה ‘גזלן’ לפנים? – הוסיף להתאונן.

– גם אביך־זקנך – ניחמהו הרבי – כבר חזר בתשובה, ותשובה מכפרת כל דבר חטא, אל תשמע לעגם לךָ ומנע רגליך מנתיבתם.

– צר לי מאוד, רבי! – קרא בבכי – כי בודד אני, אין רֵעַ לי. המה עליזים תמיד ואנוכי יושב בדד, ומה עָול עשה אבי־זקני? הנה המה אומרים כי העמיק שחת…

– במופלא ממך אל תחקור, תלמידי החביב! – ענה הרבי בעיצבון – היו ימים רעים מאוד, ובימים הרעים ההם היו בישראל אנשים רעים, אשר השתמשו בשעת צרה לטובתם, ותרֶב התלאה בבתי דלים והעשירים ראו רעה ונסתרו… ואביך הזקן היה בימים ההם שליח לדבר עבירה… הישקט, תלמידי החביב! אל תתן את לבך לחטאים שכבר תמוּ ודע לך כי ה' נתן לך כשרון ושכל טוב ועמלת בתורה וחזקת והיית לאיש ולא יוסיפו בני עַוולה לענוֹתך ולפקוד עליך עוון־אבות – ונפשך זכּה…

הוא שב אז הביתה זעף מאוד, הרחוב היה שמם, הנערים כבר שבו אל בתיהם לאכול בשמחה את סעודתם, זה מעט העלוּ נרות בבתים, והוא הולך בחשכה ומביט מרחוק אל החלונות הפתוחים ורואה את חבריו… הוי, מה קינא אז במוֹ! הנה הערשלה בן חייקיל החנווני, הנה הוא יושב אל השולחן ולוֹעט דייסה בחלב, אמו עומדת על ידו, תחליק שערות ראשו ותדבר אליו רכות… הנה גם לייבקה ‘ראש גס’ שאיננו יודע את ה’גמרא' ביום החמישי ולקרוא את ה’סדרה' ביום השישי, הנה הוא יושב נשען על שתי ידיו ומביט בפני אחותו הקטנה ממנו ומספּר לה דבר־מה, הנה היא שוחקת וקול שחוקה יישמע ברחוב השמם… הוא עבר את בית הרצים וחלף על פני הגשר ויבוא אל עליית־קיר הקטנה אשר בבית הרעוּע בעבר הנהר. 

– איפה היית? – שאלהו הזקן ברוגז – הנה הבאתי חלת לחם אחת ומעט חלב בצנצנת, לך אכול!

– מאין לך כסף לקנות צורכי אוכלנו? – שאלהו פתאום.

– שוטה! – ענהו בשחוק – אני מחזר על הכפרים.

– הנך לוקח נדבות ידי האיכרים?

– בוודאי! מי פתי יחזר על בתי ישראל?! העברי נותן פרוטה, חצי פרוטה, ובסוֹבבך עיר ומלואה כל היום תקבוץ על יד שמונים פרוטה או עוד מעט מזה; אולם האיכר נותן צורכי אוכל: דגן, חיטה, שעורה, קטניות, עדשים או מעט תפוחי־אדמה, איש כמתנת ידו, גם יש אשר נשי האיכרים תתנה להעני ביצה, מעט קמח, ריפות²¹ או גריסים והיה לך לאוכלה ולממכּר…

– היהודים אינם חפצים לתת את כספם לאנשים רעים! – קרא במרירות.

– שוטה קטן! – ישחק הזקן – האם רק אנוכי אומר כי טוב לחזר על בתי האיכרים מחזר על פתחי ישראל? החשבון פשוט… ומדוע רע אני? שוטה!

– ומה עשית לפנים, בימים הרעים ההם?

– מה?! – קרא הזקן ויעמוד על רגליו.

– הן היו לפנים ימים רעים מאוד – ענה ברגש גם הוא – ובימים הרעים ההם היו בישראל אנשים רעים, והאנשים הרעים ההם הרבו הָרֵעַ, ומה עשית אז?

– מה?! – הוסיף הזקן לזעוק ופניו הלבינו וידיו רעדוּ – אם תוסיף לדבר עזות ולקחתי שבט לח וטוב ודשתי את בשרך עד בלי די.

– הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת ילדים רבים לפנים?! – קרא בעוז וינס מן הבית.

בלילה ההוא לן בבית־המדרש. הפרוש הזקן שישב שם אז החביאהו באכסדרה ויאַחר שֶבת אתו ויספר לו שיחות מני קדם, עלילות הקהל וכל מעשי תוקפו ואכזריותו, ואת הלילה ההוא זכור יזכור עוד גם סוד שיח הפרוש שמור בלבבו.

למחרת בבוקר השכם בבואו החדרה וירא את הזקן ניצב אל השולחן ויחרד מאוד.

– קרב־נא הלום! – קרא הרבי – אל תירא, כי לא יאוּנה לך כל אוון.

הזקן עמד דומם, נלאה ומשומם, עיניו אדמוּ מנדוּד שינה וליפלוף מילא את זוויותיהן.

– איפה ישנת הלילה? – שאל הרבי בתלונה.

– בבית־המדרש – ענה ברעדה.

– לא האמנתי – קרא הרבי בתלונה – כי נער חכם כמוך יַמרה פי רבו ולא ישמע למצוותו. הלא ציוותיך לבל תקשה את לבבך להכעיס את אביך־זקנך המאכילך ומלבישך ומשלם ‘שכר לימוד’ בעדך. הביטה וראה, עיקש! זקנך לא ישן כל הלילה ויבקשך ברחובות ולא מצאך, ומה הנך חפץ?

– אני מכתת את רגלי החוֹלוֹת – התאונן הזקן בעיצבון בפנותו אל הרבי – ללכת מכפר לכפר, אני נושא על כתפי משא לעיפה, ואינני מחסר את נפשו מטובה, מיום קחתי אותו אלי לא רעב עוד ללחם, וגם ‘שכר לימוד’, הודות לאֵל אני משלם בעתו, ואקַו כי ישובב נפשי לעת זקנתי, והוא ממר את חיי וישיבני עד דכא…

– ההתפללת תפילת שחרית? – נכנס הרבי לתוך דבריו וקולו היה נוגה מאוד.

– כן – ענה בשפה רפה כי חם בו לבבו לשמוע דברי הזקן וייסרוהו כליותיו.

– לך את זקנך הביתה ואכלת ארוחת־הבוקר ובאת הלום ולמדת בשקידה והיית לנער טוב ואוהבך.

למן היום ההוא חדל להתקוטט בזקן ולהעציבו בדברים, למן היום ההוא ידע מרת נפשו ואנחתו לא נסתרה ממנו, וידע ויבין את דברי הרבי אשר הגיד לו כי הזקן חזר בתשובה והוא דואג מחטאתו²², ולא שׂם עוד לבו אל חבריו ויבטלם בלבו.

הוא גדל פתאום ויחכם וידע כי התורה היא הכול וזולתה הכול הבל. ובשמעו את חבריו משתעים שיחות ילדים בז למו בלבו ויִשׂט מעליהם ויעבור. בימים ההם הצליח בלימודו וכל ‘למדני’ העיר אהבוהו…

– מובטחני בו – שמע פעם אחת בדבר בו הרבי עם ‘למדן’ אחד – שיהיה מורה־הוראה בישראל!

מורה־הוראה! מה רחש הלב לשמע הדבר הזה! הוא יהיה מורה־הוראה! וחבריו אלה השמחים בילדותם מה תהי אחריתם…?

מחשבת־נקם התגנבה אל לבבו!

אז יעַדֶה גאון וגבה ויבט ממרום אל חבריו וישכח בושת עלוּמיו וחרפת חוֹרפיו לא נפלו עוד עליו, כי יצא לו שם טוב בעיר: ה’למדן הקטן', ותמעט לו תורת רבי יעקב שלמה ויעזוב את החדר וילמוד תורה מפי הפרוש הזקן שישב אז בבית־המדרש, והוא אז כבן תשע שנים.

‘למדן הקטן’! צחוק־עורמה מרחף על שפתי הגשורי בזכרו את שמו זה בימים ההם, כי אמנם אז לא גדלה ‘למדנותו’, ולולי שהיה עוד ‘קטן’ אזי לא קראו לו ‘למדן’; אולם לוּ בחנהוּ עתה רבי יעקב שלמה… עתה!

אולם בימים ההם טרם ידע כי זכות ילדוּת עומדת לו להיקרא בשם ‘למדן’ ויגבה לבו. אפס כי לא נעצל בגאוותו כי אם גבר חילים וישקוד על התורה… הוי, מה טובים היו הימים ההם! הוא זוכר את רגעי העדן בכל יום לפנות ערב, בבוא רבי יעקב שלמה עם תלמידיו אל בית־המדרש להתפלל תפילת מנחה. הנערים האלה היו חבריו, מנאציו לפנים, ועתה המה עומדים ומביטים אליו מרחוק בעיני קנאה והוא יושב ולומד בעצמו, הוא מנגן בקול, הוא מעיין במהרש"א… מה רב ההבדל בינו לבינם!

והימים הטובים ההם נמשכו עד אשר חלה הזקן את חוליו אשר מת בו. 

בליל חורף אחד שמע כי הזקן נאנח בשכבו על מיטתו. בחוץ יללה רוח סערה, החלונות היו מכוסים כפוֹר ושלג, בחדר היה קר מאוד כי לא הוּסק התנור מאתמול, והזקן ייאנח אנחות תכופות –ויירא מאוד.

– בני! – שמע קול הזקן קורא אליו – גשה־נא אלי, בני!

– מה? – שאל רתת.

– הדליקה נר וגשה־נא אלי. הבט־נא וראה, כמדוּמה לי שצבוּ רגלי…

הוא העלה את הנר וישב אל מיטתו עד אור הבוקר.

ולא רק רגליו כי אם גם כל גופו צבה, כוחו כלה מיום ליום, עיניו עששו, וישכב שלושה שבועות כבול־עץ על ערש דווי וימת ביסורים נוראים…

אז עזב את העיר גשור ויבוא לישיבת כּאלנוֹ…

 

[ג ]    🔗

יום שבת מעונן, גשם סתיו ירד כל היום, הרחובות מלאו רפש ובוץ, אור היום כהה מאוד, ורבי אברהם ראש הישיבה יושב עם תלמידו הגשורי בביתו, סעודת הצהרים כבר כלתה והגשורי היה נכון לשוב אל הישיבה ולעסוק בלימודו; אולם רבי אברהם עצרהו בביתו עד אשר יעבור הגשם, וישב אל יד השולחן ועיניו ניטיו אל חלון החדר ויתבונן אל המטר הסוחף בחוץ ויקשב וישמע להמולת נטפי הגשם בהתדפקם על החלון ויהי עצוב־רוח.

דומיה בחדר ורבי אברהם מתהלך הנה והנה ומביט חליפות אל החלון ואל פני הגשורי היושב דומם. אז יגש אל השולחן והתייצב.

– כמה ימי שבתך בזה? – שאל בקול נמוך.

– שנה וחצי – ענה הגשורי.

– הלומד אתה הרבה מלבד ה’שיעור' בישיבה?

– במשך ימי שבתי פה למדתי היטב שלוש ה’בבות' עם תוספות ומהרש"א, ואני יודען היטב, כי חזרתי עליהן פעמים אחדות. 

– טוב, טוב – מילמל רבי אברהם אולם עד מתי תשב ב’ישיבתי'?

– טוב לי בזה – ענה במבוכה.

– מה הוא הטוב? – קרא רבי אברהם – אם אינך רעב ללחם ויש לך בגד ללבוש, הלזה טוב תקרא? והתורה מה תהא עליה? לא! לךְ לךָ מזה כי עצמת ממני, ולא לך לשמוע תורת פי שאני מטיף לתלמידים שלא בשלוּ עוד כל צורכם. יודע אני כי לא מפי אתה חי, מאז בואך אלי שמוע שמעתי יום־יום בהבינך²³ לדעת את חבריך את ה’שיעור‘, ראיתי והתבוננתי כי תעמיק חקר לדברי חכמינו כ’רב’ ולא כ’תלמיד‘. פעמים רבות שמעתי בשננך את ה’שיעור’ לחבריך כי תשכיל להוסיף על דברי מלים אחדות, דיוק קצר… ואחרי חשבי היטב על אודות הוספתך נוכחתי תמיד כי נחוצה היא לשום כל עקוב למישור, ואז, האמין לי, שמחתי בלבי כי מישרים תדבר; אפס כי שמחתי מהוּלה בעצב כי הנך יושב במחשכים, בין חברים רפי המוח, והנך צריך לאור גדול, ואם אוסיף לעכבך פה – את נפשך אני קובע…

והגשורי שמע את דברי רבו ויתעצב אל לבו – ויחשה: יודע הוא כי ה’שיעור' אשר ילמד רבי אברהם לתלמידיו מעט ודל הוא לו, כי טרם ישמיע את תורתו ידעה כבר כולה; אפס כי טוב ונעים שבתו בארפד, כי איננו חסר פה דבר, וגם צבר על־יד כמאה שקל במזומנים והמה טמונים באמתחתו. ולימי החורף הבא נוספו לו עוד שני ‘ימי שלוּם’ ותלמיד־חבר אחד, וכבר ביקש וימצא חשבון הכסף אשר יקבל בירחי החורף, ולא באה כל מחשבה אל לבו לעזוב את ישיבת רבי אברהם ולנוד לישיבה אחרת גדולה ממנה ולקחת תורה מפי רב וגאון; כי חמדת הממון שפכה עליו את רוחה ותצרוֹר את אהבת התורה שקיננה בלבו מקדמת ילדוּתו, והוא לא נתן חשבון לנפשו מה יעשה בכסף אשר הוא צובר, וכשמחת לבבו בהשכילו לדעת דברי חכמים וחידוֹתם, כן יגיל מאוד על כל פרוטה שנוספה אל כיסו.

– עצתי – הפריע רבי אברהם את הדומיה – כי תלך לנלוֹזא וישבת שם ועסקת בתורה בשקידה כאשר הסכנת והיתה אחריתך מאושרה מאוד.

– אינני חסר פה דבר – החל הגשורי לענות על הצעת הרבי – גם יש שכר לפעולתי…

– צר גם לי לשלחך מישיבתי – ענהו רבי אברהם – אשר על כן לא מצאתי און לי להגיד לך את אשר עם לבבי, עד היום הזה; אפס כי כליותי יסרוני בתתי לך לבלות פה מבחר ימי נעוריך מבלי קרב אל המטרה, וטוב לך כי תטה שכמך לסבול כל יד עמל²⁴ בישיבת נלוֹזא כי שם תבוֹאתך טובה ולא יצרו צעדיך על דרך קודשך. ואני תפילה כי אזכה לראותך בתור אדם המעלה, יושב על כיסא ההוראה בקהילת ישראל כי לך יאתה…

הוא החשה רגע אחד ויבט בדממה אל פני תלמידו ויוסף ויאמר:

– כן, שבת היום, ואסור להצטער ביום השבת, לךְ לךָ אל הישיבה כי נכלא הגשם ושכבת וישנת מעט ל’כבוד שבת'.

והגשורי עזב את בית רבו וישב אל הישיבה ורבות מחשבות בלבו: פה מתרבות הפרוטות בכיסו והיו לשקלים ושם, בנלוזא, ימעטו השקלים ותמסנה הפרוטות ויתרה עשה פה יאכל שם בעצב… אולם לא לעולם יישב בישיבה, עוד שנה ושנתיים תעבורנה ויאולץ לעזבה, ומטרתו מה תהא עליה? צדקו מאוד דברי הרבי כי פה צרו צעדיו, פה הוא מלמד ולא לוֹמד… אמנם לו ישב פה עוד שנה אחת מילא כיסו הון עתק… ואולי עוד ירבו ‘ימי השלוּם’…

★

ובמחרת השבת, בבוא רבי אברהם אל הישיבה היה סר וזעף וישב על ספסלו הקטן ויעלעל את גליונות ספרו בעצלתיים וייאנח אנחה כבדה ויבט רגע אל קצה השולחן, מקום שבת הגשורי, וישפל את עיניו…

– שמעו, בנים! – אמר אחרי רגעי דומיה מספר – כי ביום השלישי יֵצא הגשורי מזה והלך לישיבת נלוזא והשכמתם ונאספתם כולכם ויצאתם עמו את העיר לשלחו.

־ הגשורי הולך מזה?! – קראו רבים בתמיהה.

עיני כל התלמידים ניטיו אל הגשורי הנדהם.

– מדוע הוא הולך? – שאלו אחדים מחבריו אשר אהבוהו מאוד.

– הלוא הגדתי לכם – ענה רבי אברהם – כי נלוזאה הוא הולך, כי שם מקומו הנכון, הלוואי שתאבו ותוכלו כולכם ללכת בדרכיו…

ולא פעם ולא פעמיים נוֹקש²⁵ הרבי בשינונו ביום ההוא, כי נבוך מאוד. גם התלמידים לא היטו אוזנם ולא הקשיבו לתורת פיו בכוונת הלב, כי אם הביטו לרגעים אל קצה השולחן אשר אצל התנור הירוק; ופני הגשורי הביעו המון לבו ומבוכתו ולא התערב בדברי הרבי ולא העמיק שאלה, גם את כיס אפודתו לא משמש ביום ההוא – וישכחהו.

 

[ד]    🔗

העיר עַנָתוֹת אשר בארץ ליטה היא קטנה ולה בית־מדרש גדול אחד ובית־הכנסת אחד ישן; בית־מדרשה מהולל בכל קצווי ארץ ליטה ברוב הפרושים המסתופפים בו, ואיש־איש היושב בו הוא גיבור התורה, חריף או בקי, עתיד לשבת על מדין בקהילת יעקב. וגיבורי התורה אלה לומדים יומם ולילה בהתמדה רבה, והיה כל הבא אל הבית ותחרשנה אוזניו משמוע ואמר: אין זה כי אם בית אלוהים! גם בית־כנסתה הישן נודע בליטה בקירותיו המשוּחים בששר, אשר עליהם תרבץ כל חיתו יער ובהמות שדי, וגר זאב טורף עם ארי דורס בקיר המזרח ונמר עם דוב יחדיו ירבצו על ידיהם, והיה כל הבא אל הבית והביט אל כותל המזרח ונפלה עליו חיתת ואמר בלבבו: אין זה כי אם בית אלוהים…

ובבית־המדרש הענתותי נמצא את מוּדענו הגשורי, יושב ועוסק בתורה בחשק כביר, כל הפרושים יתנו לו כבוד ויקראו לו ‘העילוי הגשורי’, גם הרב הענתותי הישיש יקרבהו ויחובבהוּ ויתַנה תהילתו כי אין כמוהו חריף ובקי בפירושים ועתיד הוא להיות אחד המאורות הגדולים בשמי הרבנות. והוא העתיר בעדו לעסוק בצורכי הפרושים וימלא את ‘ימיו’, ובימי השבתות הוא אוכל על שולחן הרב, ולא ידע פה מחסור.

שנתיים ימים ישב בישיבת נלוזא ויעסוק בתורה בלי הפסק, פניו הלבינו כסיד, לחייו שופו, עיניו שקעו בגולותיהן, שפתיו האדומות חוורו וכל גווֹ יבש כשחיף עץ – והוא למד בשקידה יומם ולילה. שמלתו בלתה מעליו, נעליו התבקעו, כי לא התפשט את בגדיו ולא חלץ את נעליו משבת לשבת, גם בלילה לא שכב לנוח מעט; ובכלות כוחו וחבלי שינה נפלו על עיניו היה נשען על השולחן – וירדם מעט, אז יתעורר וירחץ את פניו במים ויוסף ללמוד. פת במלח אכל לא לשובע, ותבשיל חם לא ראה בעיניו משבת לשבת וירעב ויחלש – וילמוד בהתמדה רבה, ואין רואה, אין יודע ואין שׂם על לב. כי במה נחשב הוא, בחור צעיר לימים, בקהל תופשי תורה גדול? והמהומה הרבה אשר בבית הישיבה המהוללה, נגינת מאות ה’לומדים', חידושי תורת ראש־הישיבה, גאון ישראל ותפארתו, הסוּ המון לבבו ויט שכמו לסבול, ולא התאונן על לחצו ודחקו וישמח בחלקו הדל, חמישים אגורה לשבוע, שנתנו לו מקופת הישיבה. בפרוטות האלה החיה את נפשו ויעמוק חקר בתורה בכל כוחו וכל מחשבה אחרת לא ידע; גם את כיס אפוּדתו שכח ולא נגעה בו ידו ימים רבים, אהבת התורה התלקחה בקרבו ותמלא את כל חללו של לבבו, כשרונותיו הטובים התפתחו מיום ליום ויצליח בלימודו עד כי מצא חן בעיני הרבי הישיש ויבוא אתו בדברים פעם בפעם וינסהו בשאלות שונות ויאר אליו פנים.

ואז באו ימים רעים אשר אנסוהו להתיר תפר אפוּדתו ולהוציא משם אחד־אחד את השטרות ולפרטם במעות קטנות. והפרוטות נמסו אחת אחר אחת כמים, כי רעבון ימים רבים, היגיעה בתורה התמידית, נדוד שינה וחסר מנוחה הכשילוּ את כוחו וירפו את תשוקתו הבוערת ללימוד התורה וירפרף בלבו ויהרהר אחרי מנהגי הישיבה הרעים, אשר על פיהם תקצב תמיכת התלמיד לפי מכסת הכנסת הישיבה מעיר מולדתו; ויען כי ‘גשור’ היא עיר קטנה וענייה ו’המשולח' מצא בתיבות־הפחים הדבקות בקירות הבתים הנמוכים שבה רק פרוטות ומעות מעט ובספרו נמצא רשום עוד פחות מאשר מצא, על כן שָבה בקשתו להוסיף לו תמיכה ריקם, ולא הועיל לו גם שמו הטוב בישיבה.

– כך הוא המנהג – ענהו הממונה על ה’חלוקה' – מעירך אין לנו כל הכנסה, על כן אין ביכולתנו להרבות עליך בהוצאה.

– אם לפי הכנסת הישיבה מעיר מוֹלדת ‘התלמיד’ תינתן לו תמיכה – קרא פעם אחת בקול רוגז, אחרי אשר מנה מספר לכספו וימצא בו חיסרון גדול – הלא צריך לתת לתלמיד ההוֹראדנאי, למשל, חמישים שקל מדי חודש בחודשו, כי העיר גדולה לאלוהים, מחזיקי הישיבה בה לאלפים ורק תלמיד אחד, בן העיר הזאת, יושב פה.

– הוא אמנם מקבל תמיכה הגונה! – ענה הממונה במבוכה.

– וכמה הוא מקבל? – קרא בחרי־אף כי התחמץ בו לבבו – מאי משמע ‘תמיכה הגונה’? שקל לשבוע? והשאר? הלא יתר ההוראדנאי יאכלו חמישים בני ערים אחרות, שאינן מכניסות להישיבה מאומה, והעיר הוראדנא האִם אחת היא הנותנת הרבה ואתם אינכם מוציאים עליה אף מעט?

– מי נתנך למבקש חשבון בזה? – קרא הממונה על החלוּקה בחמה – איך תעיז פנים לדבר עזות? האם ה’עולם' הפקר?

– כשל כוח הסבל! – ענה במרירות – התאפקתי ואחשה ואין שׂם לב לחמלה עלי.

– מי שאין לו פרוטה בכיסו אל יבוא הנה!

– ואנוכי חשבתי כי פה שואלים ודורשים לידיעת התורה ולא למציאת הפרוטה.

וזכות תורתו עמדה לו שלא יגורש מהישיבה בעוון נבלוֹ פיו בדבר שהכול יודעים והכול שותקים; אפס כי אז היתה עליו רוח רעה ותיפקחנה עיניו לראות צלמוות ולא סדרים בכל ענייני הישיבה וירא וידע כי מנהיגיה שׂמים חושך סתרם, ואז ראה וידע כי הפרוטה בכול משלה וכי רבה רעת כיס ריק מרעת מוֹח נבוּב.

אז עזב את נלוזא וישם מושבו בענתות.

שישים פרושים ישבו בעת ההיא בבית־המדרש בענתות, שישים גיבורים מלוּמדי מלחמת התורה, אולם לפרסום גדול ולשֵם אב זכו רק ה’מתמיד הפסטוֹבי‘, ה’בקי האַמדוּרי’ ה’פשטן האלוני' ו’החריף הזיטלי'. אלה המה נקובי ראשי הפרושים, ויצא שמם לתהילה ולתפארת לא רק בענתות בי אם גם בערים הקרובות.

ובבוא איזה יהודי ‘למדן’ מעיר קרובה ביום השוק לענתות, ובא לעת ערב להתפלל תפילת ערבית בבית־המדרש, והוא עייף ויגע מטרדות היום וישב אל התנור הגדול והביט בעיניים מפיקות ליאות אל פני בית־המדרש הרחב ושמע את הקולות הבלוּלים, הניגונים המסולסלים, וזכר את ימי נעוריו, בשבתו גם הוא בבית־מדרש בעיר קטנה ויעסוק בתורה במנוחת לבב, ועתה אנוס הוא לבקש פרנסה, חלפה מנוחת הלב, הראש סחרחר, גם עת אין… והוא מתבונן אל הפרושים, תנועותיהם ו’התלהבותם' – ונפשו עליו תאבל!…

– מי כאן המתמיד? – ישאל את האיש היושב אצלו.

– המתמיד? – יענהו הנשאל בשאלה – המתמיד הפסטוֹבי? הנה הוא עומד שם, בקרן מזרחית דרומית.

האורח יראה מרחוק איש כבן שלושים שנה, גבה הקומה, דל בשר, לבן הפנים וזקן שחור, והוא לבוש קרעים מכף רגל ועד ראש.

– כמה שעות הוא לומד במעת־לעת?

– עשרים שעה, עוד יותר מעשרים שעה, יומם ולילה הוא לומד, בלי הפסק.

– ומתי הוא ישן? – יתפלא האורח.

– מתי הוא ישן?! אתה שואל: מתי הוא ישן? שינה אין לו, ובעיפוֹ יישען על עמודו וינמנם מעט, ינוח ויחליף כוח ויוסיף ללמוד, את בגדיו לא יתפשט משבת לשבת.

– והוא בחיר הפרושים? – יחקור האורח לדעת.

– ההוא בחיר הפרושים? ו’הבקי מאמדוּר'? הלא הוא בקי בכל הש"ס, האם לא שמעת על אודותיו? אתפלא מאוד. האם מעבר להרי חושך אתה כי לא שמעת את שמעו?!

– איזה הוא? – ישאל האורח.

הנה הוא יושב שם, לפני החלון הראשון בצד דרום.

– הבחור הצעיר לימים, טוב התואר ויפי העיניים? – יתפלא האורח.

– כן, כן, זהו ‘הבקי האמדורי’ – יענהו האיש הדובר בו.

– והוא בחיר הפרושים?

– מי יוכיח ביניהם²⁶! – עונה האיש – עוד ישנם גדולים וטובים. הנה שם, מעבר לבימה, עומד ה’חריף הזיטלי‘, הלא שמעת את שמעו. ואצלו יושב ה’פשטן האלוני’, אין חקר לרוח מבינתם. שמע ואספר לך מעשה שהיה: החריף ישב ולמד פעם אחת איזו מסכתא ויגמור את הדף ויחל דף שני, אבל הדברים הנאמרים בראש הדף השני לא היו מקבילים כלל אל הקודמים להם בסוף הדף הראשון, ויקמוט החריף את מצחו רגע אחד ויחבר את שני הדפים בפלפול עמוק; אז יראה להפשטן את ה’מאמר הזר' ש’תחילתו כאן וסופו ביוּרברג' ולא מצא בו ידיו ורגליו, כי הפלפול תועבת נפשו, והמאמר תמוה מאוד וייגע ויעמול שעה תמימה ומאומה לא נשא בעמלו. באותה שעה נזדמן לו ‘הבקי’ ויציע לפניו את המאמר הזר ושחוק אדיר התפרץ מפיו בראותו על מה הוא עמל.

– הן פה חסר דף שלם! – קרא בשחוק – ותחילתו של הדף הראוי להיות פה היא כך וכך…

כל זה היה בשכבר הימים, טרם יבוא הגשורי להשתקע בענתות; אבל מיום שזרח שמשו בענתות נתמעטה דמות ארבעת בחירי הפרושים, כוכבי אור הוּעמו בצאת השמש מחופתו וידעו כל באי שער ענתות כי ‘העילוי הגשורי’ הוא בחיר הפרושים.

 

[ה]    🔗

באחד הימים הגיעה שמועה רעה לאוזני הרב, כי אחותו האלמנה הדרה בעיר לכיש חלתה את חוליה, וימהר הרב הישיש לנסוע לכישה לראות את שלום אחותו הצעירה ממנו. עברו ימים אחדים והרב טרם ישוב מדרכו ושמועה נתפשטה בבית־המדרש כי אחות הרב מתה. אז ישיחו ידברו בה תופשי התורה ויספרו איש לרעהו, כי לאחות הרב המתה היה כסף הרבה וכי תמכה בידי הרב בכל עת צר ומצוק, וכי הרב לא ראה אותה ימים רבים גם לא נשא את שמה על שפתיו, אם כי אהב אותה אהבה עזה כי אחות אחת היא לו ובביתו גדלה אחרי מות אבותיהם, יען כי העטתה עליו בושה בהינשאה ל’אפיקורס' ואת פיו לא שאלה, כי הלכה בשרירות לבה בעודה בנעוריה. ימים רבים אחרי כן התחננה אליו לסלוח לה ותודיעהו פעם בפעם כי מאושרה היא עם אישה אשר אהבת־נפש יאהבנה וכי הוא איש טוב וסוחר ישר, והרב אטם אוזנו משמוע לה ולא אבה לדעתה כל ימי חייה. עברו עוד ימים אחדים והפרושים כבר ידעו כי אחות הרב השאירה בת אחת, וכי היא מלוּמדת בספרים חיצונים, כי ביקרה את ה’גימנזיום' בלכיש, גם כתבה בימי השבתות והמועדים, ובשכר זה נתנו לה, בצאתה את הגימנזיום, מטבע זהב לאות תודה. אז יוסיפו ידברו בה כי היא ‘גויה’ גמורה, ולה אלפים כסף במזומנים, מלבד תכשיטי נשים, זהב וכסף, מרגליות ואבנים טובות, שכל אלה נפלו לה בירושה. ובאחד הימים נפלה הברה בבית־המדרש כי ה’גויה' תבוא ענתותה לגור בבית הרב, ואז יביעו פרושים אחדים את רגשי השתתפותם בצערו של הרב, כי אנוס הוא לקחת את ה’מחללת השבת' אל ביתו, ולב אחדים מהם לא התעורר לחמלה על הרב וילעגו ויתלוצצו.

– והיה כי ישב הרב אל השולחן ביום השבת – התלוצץ פרוש אחד – ועיין באיזה איסור²⁷ שבת קל ובאה היא וישבה למולו וסרקה את ראשה במסרק של ברזל…

– ולא זו בלבד – הוסיף השני – כי אם עוד תעמיק שחת: היא תשב אל השולחן וכתבה ביום השבת לעיניו…

– אוי להרב שכך עלתה לו בימי זקנתו! – נאנח אחד הרחמנים.

– עתה ילמוד הרב לדעת כי ‘כוחא דהתירא עדיף’²⁸! – לעג אחד הליצנים.

– אל יצא עתק מפיך! – התערב הפעם הגשורי – רבנו יראה אוון וירחיקהו ולא יגורנו רע.

וכדבּר הגשורי את הדברים האלה נבהלו מפניו כל הפרושים ואימתו ביעתתם²⁹, כי הוא נחשב כבן־ביתו של הרב, והרבנית קראה לו: ‘בני’! – וידמו.

ויהי ביום השישי בצהרים, בצאת פרושים אחדים מבית־המדרש ללכת אל הרחצה ויראו עגלת רצים רתומה לשני סוסים קרבה אל בית הרב אשר ממול בית־הכנסת, אבק רב התנשא מעל הדרך ויכס את העגלה ואת היושבים בה, ויעמדו הפרושים ויביטו עד אשר עמדה העגלה את בית הרב ועלמה צעירה קפצה מתוכה ותמהר אל הרבנית הזקנה שעמדה פתח ביתה ותיפול על צווארה ותחבקנה ותשקנה, והרב ירד לאטו וינער את האבק מעל בגדיו וילך הביתה.

ברגע ההוא התפרץ צחוק מפי הפרושים שהביטו מרחוק אל העגלה עם שני הנוסעים, וימהרו אל הרחצה, ובלכתם לא יכלו להתאפק וישחקו בקול.

– הראיתם, אחי, את ‘הבריה’ הזאת? – שאל אחד.

– וצקלון־עור תלוי ברצועה על כתפה כמו שנוהגים הגברים הלועזים לשאת בלכתם בדרך – העיר השני אשר בעיר מולדתו גרים לועזים אחדים.

– ומה היא ‘הלשון’ שדיברה אל הרכּב? – ישאל השלישי – אכן גם בלשון אחרת תדבר! 

– בלשון זו בוודאי לא נברא העולם! – יחמוֹד אחד לצון לו.

– הגשורי יכְבד לשבת אִתה יחד אל השולחן היום בערב! – העיר אחד וצחוק אדיר התפרץ שנית מפי רבים.

– ומה הצחוק הזה? – שאל אחד בתמימות.

ואיש לא ענה על השאלה הפשוטה הזאת, אם מאשר לא ידעו ענוֹת נכוֹחה, או יען כי לא היתה באמת ראויה לתשובה; הגשורי, בחיר הפרושים, ישב עם ה’גויה', מחללת השבת, אל שולחן אחד, והאין זה שחוק?

בשוב הגשורי, אחרי ארוחת הערב, מבית הרב, היה עוד בית־המדרש ריק מפרושים, רק ‘המתמיד הפסטובי’ כבר עמד בקרן מזרחית־דרומית וילמד ברגש, וימהר אליו הגשורי ויספר לו בנשימה אחת: ה’גויה' איננה ‘גויה’, כאשר דימו הפרושים. היא מדברת בלשון בני־אדם, היא רחצה את ידיה טרם תשב לאכול, היא ברכה על המזון, היא למדה ‘חומש’. השומע אתה, פסטובי? ‘חומש’ למדה!…

– נוּ, נוּ! המחליף פרה בחמור, אַי, אי! המחליף פרה בחמור! – ינגן הפסטוֹבי בדממה, אשר בדבר אליו הגשורי את דבריו לא גרע עיניו מספרו ולא חדל להנוֹע, רק מפני הכבוד שתק רגע; אולם כאשר לא שמע עוד את קול הגשורי מדבר אליו הוסיף לנגן את ניגונו המסולסל ומלא עגמת־נפש…

והגשורי שב אל מקומו, אל יד ארון הקודש, ויפתח איזה ספר ‘שאלות ותשובות’ עב, ויהי נכון לעיין בו, אך ברגע ההוא בא האלוני ביתה־המדרש וימהר הגשורי גם אליו ויאמר אליו ברגש: ‘הגויה’ איננה ‘גויה’, היא מדברת בלשון בני־אדם, היא שומרת מצווה, היא למדה ‘חומש’, ‘חומש’ למדה!

– מי? – שאל האלוני הנקרא ‘פשטן’ במנוחה, כי כבר שכח את כל הדברים אשר נדברו הפרושים.

– הבתולה שבאה לגור בבית הרב – ענה הגשורי נכלם.

ושחוק פרץ מפי ‘הפשטן’ ויבט בפני הגשורי הנדהם ויוסף עוד לשחוק בקול רם, ופני הגשורי אדמוּ מבוֹשת, ולא ידע ברגע ההוא מה משפט הבושה אשר תכסה את פניו וישפיל את עיניו ולא העיז לשאול את האלוני: מה השחוק אשר הוא שוחק עליו? 

– הגם הגשורי מתבונן אל בתולה? – שמע קול לעג האלוני.

והוא ידע בנפשו כי אין כל צדקה להאלוני ללעוג לו. הן הרבה פרושים דיברו בה גם טרם תבוא הנה ואיש לא הכלימם על כי ירבו שיחה באשה; אפס כי הרגיש בלבבו את ההבדל הרב שבין דבריהם לדבריו, המה הביעו רעות בשוֹט לשון ולשונו תהגה צידקה וידבר עליה טובות – ויאלם דומיה ובושת פניו כיסתהו.

ולמחר, ביום השבת, בלכתו אט עם הרב מבית־המדרש לאכול על שולחנו, הרגיש כי לבו הומה ובל ידע מה, וכל אשר קרב אל בית הרב כן חזק רחש הלב וכן התאדמו פניו. אז ייכנס בדברי תורה עם הרב, בחפצו להסתיר את מבוכתו בבואו אל הבית, ועורמתו זאת עמדה לו; כי בפתוח הרב את הדלת קרא בקול עליז: ‘שבתא טבא’ ויפנה אליו ויבינהו לדעת את העניין שהציע לפניו, ולא זזו שניהם מן הדלת רגעי מספר, והוא לא גרע את עיניו מהרב ולא שמע את דבריו ויניע את ראשו לאות הסכמה, והרב הוסיף לדבר ברגש, העמיק חקר, ינופף יד ויניע ראש, והוא מביט אליו ויקשב וישמע – קול צעדים קלים בחדר… עיניו נתונות בפני הרב והוא רואה צל העלמה מתנודד על הקיר; לאט־לאט יפנה בלי־משים את פניו אל הקיר ויביט אל הצל, והוא מרגיש מכווה נעימה בלבבו, רעד־עדנים חלף את כל יצורי גווֹ, ויפנה פתאום ויבט אל העלמה העומדת אל החלון הפתוח, ולא ידע איך היה הדבר, איך מלאוֹ לבו לעשות כן… ובהבט אליו העלמה מבט שקט ונוּגה הלמה יד נעלמה בלבו בכוח – וחם לו… וברגע ההוא עוררהו הרב בהגיעו אותו בכתפו:

– ולא עוד, כי בפרק ה’מוכר את הספינה' בפירוש איתמר: הקדיש בור מלא מים מועלין בו ובמה שבתוכו…³⁰ והשתא אתי שפיר! הא?

והוא לא ידע איך למד הרב את הדין אשר שאלוהו מ’בור מלא מים', ויגשו שניהם אל השולחן אשר הרבנית כבר סידרה עליו מאכלי תאווה: רקיקי־ביצים אחדים, קערה מלאה לפת מצוננה שנשאר מאתמול, ועל גבי הלפת מונחת עצם יבשה מגוללה בלפת, ובקבוק י"ש עומד בחצי השולחן. הרב דובב רגעי מספר בלחש, אחרי כן קרא בשמחה: זכור את יום השבת לקדשו!…

– גשי, נעמי אהובה, אל השולחן! – אמרה הרבנית בפנותה אל העלמה שעמדה עצובה אל יד החלון הפתוח – קרבי הלום וטעמת את הלפת.

היא קרבה אל השולחן ותשלח את ידה הקטנה והצחה ותקח מזלג נחושת ותעל בו מעט לפת ותאכל, ובראות הגשורי את היד הקטנה הנטויה לקחת את המזלג עמד בלעו בגרונו ויאדמו פניו…

– דאין מעילה במחובר! – שב הרב לבאר את דבריו – כי ילפינן מעילה חטא חטא מתרומה…³¹.

הגשורי מכעכע ומשעל בחזקה, וברגע ההוא אין לו כל נפקא־מינה אם יש מעילה במחובר אם אָין. ברגע ההוא היה מוחל להרבנית את צנצנת הי"ש, את רקיק־הביצים ואת הלפת יחדיו והיה יושב בדד אל קיר המזרח, בפינה נסתרה, אל יד ארון־הקודש, לבל תראהו עין. והוא לא ידע את נפשו מה המבוכה אשר בקרבו, מה האֵש הלוהטת את לבבו ומדוע ישֹׁם בכבדות?…

אז יתאמץ לבל יביט בפניה; אולם איזה שטן משכהו בלבבו לשאת לפעמים את עיניו ולראות את הפנים הלבנים, העגולים והמלאים, את העיניים השחורות והשקטות, את השערות השחורות העשויות שתי מקלעות ארוכות היורדת על הכתפות עד חמוקי הירכיים, את קווצת התלתלים השחורה המכסה חצי המצח הצח, את האף הקטן והישר ואת השפתיים הקצרות המלאות ואדומות כדם, אשר עליהן שפוך צחוק־עדנים… ויסכים לכל חידושי תורת הרב בלי כל פירכא ויאכל את הקטניות אשר הצטמקו היטב ואת הפשטידה השמנה ולא ידע את אשר הוא אוכל…

בלילה ההוא, ליל מוצאי שבת, הכה לב הגשורי אותו, רגש־פלילי ניעור בו ויתאמץ לגרשו בעסקו בתורה בכל כוח; אולם כל אשר יוסיף לנוע בשבתו אל ‘עמודו’ וכל אשר ירים קולו בניגון עיצבון, כן יחם בו לבבו וכן יכאב כאב־פלא, וכן תעל לפניו תמונת נעמי, בת אחות הרב, לבושה שמלת קיץ צחורה, כמו שישבה אל השולחן בבוקר, רכה, נאוה ומעונגה… אז יחדל לנוע והשפיל את קולו, נטפי זיעה ייראו על מצחו, לחייו בוערות, לבבו רוחש וידווה. הוא קם על רגליו והציב את עמודו אל הכותל, יתייצב עליו ופניו אל הקיר, ישפיל לראות בספר אשר לפניו, יאסוף אליו רוחו, יעצור בסערת מחשבותיו, ידכה ישוֹח על העמוד ועיניו תבטנה היטב בספר והוא רואה את – העלמה הרכה הלבושה שלמת־קיץ צחורה… הוא יתענג על מראיה, רגש לוהט ישתפך בכל עורקיו, נטפי זיעה יזלו על פניו הבוערים, רגליו תרפינה – והוא לא ידע, לא שמע צלצול האורלוגין: אחת, אחת ושתים, ולא ראה כי הנר התחוב בחוֹר אשר בצד העמוד ממעל לו הולך וכלה, וכבר תלחך האש את החֵלב הנמס אשר מילא את החור…

– איזו שעה עתה? – ישמע פתאום קול האלוני אשר ניעור משנתו והנה הוא לובש את בגדיו אל יד ארון־הקודש, מעבר השני – גשורי! איזו שעה עתה?

– אינני יודע! – הוא עונה במבוכה והתמונה נעלמה מעיניו, חלף עונג הלב, אולם לא חדל רוגז. רטט קר עבר על בשרו ותרעדנה כל עצמותיו. אז יסגור את ספרו וכיבה את האש שליחכה כל החלב הנמס וירב אֵד מעוּפש מסביב; אז ישכב על הספסל ויד ימינו למראשותיו, כל גופו רועד מקַרה וראשו בוער בלהב – ויירא מאוד.

אז יתקפל על הספסל ואטם בידו אוזן אחת ואת השנייה יאמץ היטב על יד ימינו המונחת מתחת לראשו, לבל ישמע נגינת האלוני היושב מעבר השני לארון־הקודש ולומד בכוונה, אולי יישן, ינוח – וירווח לו… אפס כי כאשר לא שמע עוד קול דברי האלוני ושמע קול המון לבבו, דפיקות חזקות ותכופות. ובהקשיבו להלמוּת הלב, יחוש בו כאב לוהט, והכאב יגדל, ירחב, יעל אל החזה וילהטנו, ירומם ינשא וישים מחנק לגרונו, הוא נושם בכבדות – והראש בוער באש…

– אין זאת כי אם חולה אני! – תבוא מחשבה אל לבו והמחשבה הזאת תבעתהו מאוד; בכל זאת נעים לו לחשוב כי רק חולה הוא, חולה באותה שעה, מחר יקום ועסק בתורה בשקידה כאשר הסכין. בהגיגוֹ זה ירווח לו מעט. אז יסיר את ידו מעל אוזנו לשמוע קול האלוני העוסק בלימודו בדממה ובנעימה. הוא מאזין ומקשיב לקול דבריו, הוא יודע גם את העניין אשר האלוני עוסק בו, הוא מתענג על הדברים הידועים לו כבר. עוד לפני שנה או שנתיים, למד גם הוא את המסכתא הזאת, אז עיין בסוגיא זו היטב. הוא זוכר גם את ‘התוספות’ הקשה, ודברי ה’מהר"ם שיף'³² במקום ההוא קצרים הם דבריו, ועמוקים מאוד כדרכו בקודש. אז יגע הרבה עד רדתו לסוף דעתו, הוא זוכר כל זאת היטב…

דומיה שאננה בבית־המדרש ונגינת האלוני נעימה לאוזן הגשורי. הוא מקנא בו, הוא איננו יכול ללמוד עתה במנוחה, ומדוע? מה היה לו? האומנם חולה הוא?

– אלוני! – יקרא בקול ולבבו נע בו בשמעו את קולו הצרוד.

– מה? – ישאל האלוני.

– ההתבוננת לתוספות והערת המהר"ם שיף?

האלוני לקח את נר החלב בידו ויגש אל הגשורי בחפצו לקחת עמו דברים אודות סוגיא בשמעתתא³³, ובגשתו האיר הנר אל עבר פני הגשורי הלוהטים, ויקרא בחרדה:

– החולה אתה, גשורי? הנה פניך פני להבים…

– כמדומה לי כי חליתי מעט… ההתבוננת אל דברי התוספות והערת המהר"ם שיף בשמעתתא שאתה עוסק בה? 

– את התוספות ראיתי ובּנתי לדברים, אולם טרם אדע מה חפץ המהר"ם שיף בהערתו, על כן קידמתי שחר³⁴ לעיין בו במנוחה שאננה.

– חכה לי! – קרא הגשורי ויתעורר ויקם על רגליו –רגע אחד חכה לי, רק ארחץ את פני במים קרים, רגע אחד!…

– הן לא ישנת עוד אפילו שעה אחת ומדוע זה תמהר לקום? – יתפלא האלוני.

– נלמוד יחד את הסוגיא הזאת… ראשי לחלי. אינני יכול ללמוד יחידי, גם לישון אינני יכול… ונלמוד שנינו, אני יגעתי זה כבר להבין את המהר"ם שיף וכמדומה לי, כי בּנתי לרעו.

ובדברו את דבריו מיהר אל הכיור וירחץ את פניו במים וינגבם בכנף בגדו, וירץ אל ארגז הספרים אשר אצל התנור הגדול ויבקש לו את הגמרא הנחוצה לו; וכעבור רגע מספר ישבו שני הפרושים בקרן מזרחית, אל יד ארון־הקודש, נרות החלב האירו אל מול פניהם, וקול הגשורי לא היה עוד צרוד כבתחילה ופניו הלוהטים לא היו לו עוד. הנה הוא נע אט על מושבו ומנעים ניגון בדממה, הוא מטעים כל אומר ומלה. אז יפנה אל האלוני המעמיק מחשבה ומדובב בדממה ויעירהו על איזה דיוק נמרץ בדברי התוספות, ובגלל הדיוק הזה יחלוּ שני החברים לחדד איש את רעהו, אחרי כן נשמע משק עלעול העלים ואחרי המשק קול דממה דקה: הפרושים מעַינים בדברי המהר"ם שיף בכוונה רבה…

– הבוקר אור! – אמר הגשורי בהביטו אל החלון אחרי כלוֹתו לבאר את המהר"ם שיף.

– ואתה עוד לא ישנת מאומה?

– לא.

– לך ושבת וישנת מעט עד בוא המתפללים ב’מניין ראשון' – אמר האלוני. 

 

[ו]    🔗

לשוא ניחם הגשורי את נפשו בליל עמל כי אך חלי הוא וישאנו, פניו הלכו ודלו, שקידתו על התורה רפתה מיום אל יום, רוחו חוּבלה ויהי סר וזעף כאיש אובד עצות: תמונת נעמי לא חלפה מנגד עיניו ויהגה בה תמיד בשבתו אל ארון־הקודש, ובהגוֹתו בה תעל על לבו שאלה אחת קטנה ומרה: מה תהי אחריתו? .., והוא לא ידע איזה הדרך באה אליו השאלה הזרה הזאת אשר לא ידעה מעולם, גם לא עצר כוח להוציאה מלבו ותנקר קרב ולב עמוק ותלהטו ותכאיבו ולא נתנה דָמי לו…

הוא יושב בפינה, אל יד ארון־הקודש, ‘גמרא’ פתוחה מונחת על העמוד אשר לפניו והוא מביט בה; בבית־המדרש רב ההמון, הפרושים עוסקים בתורה בחשק רב, הוא שומע את הקולות הבלולים, את הניגונים השונים הערבים לאוזנו, ולבבו יחם וידווה: מדוע איננו לומד גם הוא בשקידה כאשר הסכין? מה היה לו? והוא נכון להתנודד פתאום ולקרוא בקול מר: איתמר!… אפס כי ברגע ההוא תחל רוח רעה לפעמו. תמונת נעמי תעמוד לנגד עיניו והשאלה המרה תזחל כרימה עמוק בלבבו: מה תהי אחריתו? הלעולם יתגלגל בבתי־מדרש ויצפה לשולחן אחרים?… והוא יודע כי לבו חורש מחשבות אוון ואיננו יכול לאטום אוזניו משמוע קול מלחשים בלבבו… הוא קינא בחבריו העוסקים בתורה במנוחה, הוי, מדוע ישלָיוּ המה וכל מחשבת פיגול לא תפריעם? מדוע לא תציק למו השאלה המרה הזאת? מדוע לא ינקר היתוש הקטן הזה את מוחם בציפורניו ברזל? ואולי יודעים המה פתרונים לשאלה הזאת?…

אז ינסה דבּר אליהם לבחון את לבבם:

– אלוני! – פנה פעם אחת אל הפשטן – הגידה־נא לי, אלוני, כמה שנים אתה לומד בבתי־מדרש?

– שאלה זו מה היא? – יענהו האלוני בתמיהה – אני לומד כל ימי. עד מלאות לי עשר שנים למדתי בחדרים, אחרי כן למדתי בישיבות חמש שנים וזה כשמונה שנים אני לומד בעצמי, בקשישא ישבתי שלוש שנים וזאת השנה החמישית לשבתי בזה. 

– ועד מתי תשב פה?

– אינני יודע מה אתה שואל? – עונה האלוני בגערת־חיבה – מה לי לנוע לעיר אחרת ואנוכי אינני חסר פה דבר!

– כן – יענהו הגשורי בצחוק קל – ללכת לבית־מדרש אחר אינך צריך, תורה מה לה הָכא מה לה הָתם³⁵! אולם עד מתי תשב בבית־מדרש?

– ומה אעשה? – השתומם האלוני – הן פרוש אני!

– ועד מתי תהיה פרוש?

השאלה הפשוטה הזאת הביאה את האלוני במבוכה ולא ידע ענות נכוחה וישפיל את עיניו לארץ, אולם עד מהרה הרים ראש ויבט אל פני הגשורי בגאון:

– מעבודת הצבא ניתנה לי חופשה עוד לפני שנתיים כי מַדוּני ונמצאתי חסר בעוביי, ואבותי מודיעים לי כי נכבדות ידוּבר בי בבת איש עשיר אחד…

בפעם אחרת נכנס בדברים את ה’חריף הזיטלי':

– בשנה הבאה אהי קרוּא לעבודת הצבא – ענהו על שאלתו – ואיך אחוש עתידות?

– ואם תילקח לצבא תורתך מה תהא עליה? – העמיק הגשורי שאלה.

– המקום ירחם! – ענה הזיטלי באנחה.

– ואם ירחמך אלוהים ותינתן לך חופשה תשוב הנה?

– בוודאי.

– ועד מתי תשב אז בזה?

– עד… עד… אבל מי פתי ידאג דאגה שלא בזמנה?!

הנה כי כן – חשב הגשורי ביום ההוא – זה דרך נשים לו ויקווה כי ימצא אשה ימצא טוב ודבק בה והיה כעגל מרבק בביתה, וזה לבו חרד מיום הפקוּדה – ולא יחושו עתידות למו, הזאת המנוחה?…

– עגלוני! – פנה פעם אחת אל פרוש בעל אשה, איש כבן שלושים שנה – היש לך בנים?

– בוודאי – ענה במנוחה – בן אחד ושתי בנות.

– ואיפה יושבת אשתך עם ילדיה?

– איפה היא יושבת?! – יענהו העגלוני בתמיהה – ואיפה עליה לשבת? בבית אביה!…

– ואני חשבתי כי בבית אביך היא יושבת – הצטדק הגשורי.

– הלא אבי ואמי כבר מתו, זכרונם לברכה!

– ואנוכי לא ידעתי – הוסיף הגשורי להצטדק – וחותנך הוא איש אמיד?

– לא עשיר ולא עני, חנווני ככל החנוונים, מתפרנס בדוחק.

– ובכל זאת אנוס הוא לפרנס את אשתך וילדיך מילמל הגשורי בדממה כמדבר אל נפשו.

– הוא התחייב לתת לי מזונות חמש שנים.

– ועוד לא עברו חמש השנים?

– חמש השנים עברו, אולם אנוכי אכלתי על שולחנו רק חצי השנה כי הלכתי למקום תורה. ורק לימי החג אני פוקד את נווהו, ועל כן חייב הוא לפרנס את אשתי עשר שנים, שתי פעמים חמש הן – עשר!

– ומתי תכלינה עשרת השנים?

– עוד העת רבה! – ענה העגלוני בקול עליז – עוד שנה ומחצה.

– ומה תעשה בעבור העת הזאת? הלא עליך לפרנס את אשתך וילדיך אשר חננך ה'!

– כתוב בספר בן סירא: ‘אַל תצר צרת מחר’! – ענה העגלוני – היד ה' תקצר? אוּכל להיות ‘מלמד’ או חותני יעשה לי חנות קטנה, ואשתי תטפל בה, כי היא עסקנית גדולה, הקב"ה לא יעזוב חסדו ואמיתו מעם האדם!

‘בטח בה’ ועשה טוב', אומר דוד המלך, אולם מה הבטחון בלי מעשה כלל? – חשב הגשורי בלבבו ויקח דברים את העזתי. הן גם הוא מתעטף בטלית, שמע־מינה נשוּא הוא.

– אשתי שוכבת עתה בבית־החולים – ענהו העזתי במנוחה על שאלתו – ואולי תצא בימים האלה מבית־החולים, כי נזדמן לי פה איש, יושב עזה, ויספר לי כי לא יארכו ימי מחלתה.

– ומי מפרנס אותה כל ימי שבתך בזה?

– מי? היא מתפרנסת ממעשי־ידיה! היא אשת חיל מהוללה בכל העיר עזה, היא רוכלת מחזרת על הכפרים וסוחרת את האיכרים. הכול היא קונה: בלוּיי סחבות, עצמות יבשות, גיזת צמר, שערות חזיר, פשתן וביצים, והכול היא מוכרת: אִליות³⁶, מחטים, דגים מלוחים, גלוסקאות, כפתורים, חריטים, קישורים, פניני־זכוכית, מחטים וחוטים – והקב"ה מזמין לה פרנסתה!

– ומה מחלתה?

– וכי דרכו של הגשורי לשאול בנשים? – התפלא העזתי ופניו אדמו מבושת – וחז"ל אמרו: אין שואלין בשלום אשה כלל!

– ואתה שומע לדבריהם? הנה המה אמרו: ‘אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים’ ואתה שׂמת את צווארה בעוֹל הפרנסה הקשה!

– ומה אעשה? – נאנח העזתי אנחה קלה – מה אעשה לה? כל ימי ישבתי בבתי־מדרש ואעסוק בתורה, כל מלאכה לא אדע ודרכי המסחר זרו לי. יודע אני בעצמי את עוניה הגדול, ומה גם עתה בנפלה למשכב, כי באחד הכפרים הסיתו בה הנערים השובבים כלבים רעים וינשכוה ותפול למשכב, ומה אעשה? הקב"ה לא יעזבנה!…

פעם אחת ניסה דבּר אל המתמיד הפסטוֹבי:

– פסטוֹבי! היש לך ילדים?

– נוּ, נוּ! – ינגן הפסטובי בדממה – היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות… נוּ, נוּ…

כתב לגרש את הגדולה, אַי, כתב!…

– פסטובי!

– הא? מה?… כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה… פירש“י³⁷: גדולה וקטנה לאו דוקא… אַי, לאו דוקא!… ומאי איכפת לו לרש”י פה?…

לשוא עמד אצלו הגשורי רגעי מספר, המתמיד לא שעה אליו ולא פסק מלימודו, וישורר בקול נוּגה: יתר מיכן… לא זו אף זו… אמר ללבלר: כתוב! אַי! כתוב לאיזה שארצה אגרש… נוּ, ומה?

והפרושים סיפרו לו על אודותו, כי במלאות לו שבע־עשרה שנה נשא אשה, אולם אחרי עבוֹר שנה או שנתיים גירשה, כי נפשו חשקה בתורה ואי־אפשר לו לדוּר עם אשה.

תשובות הפרושים לא הרגיעו את רוחו ויוסף להתענות תחת מחשבותיו הכבדות ויפלו פניו וידל מיום אל יום.

– הגידה־נא לי, גשורי! – שאלהו הרב בראותו שינוי כביר בכל הליכותיו – מה־זה רוחך סרה, תיאנח בעיצבון ולא תשקוד עוד על לימודך כאשר הסכנת מאז שבתך פה?

– רבי! – ענה הגשורי בקול נמוך – מחשבה רעה אחת תבלבלני: מה תהי אחריתי?

– אינני יודע מה אתה שׂח! – אמר הרב ויבט אליו בתמהון.

– זה ימים רבים אנוכי נע ונד מעיר לעיר, רבות רעות וצרות מצאוני, בתורה עמלתי, והודות לאֵל כי ראיתי סימן ברכה בלימודי, אפס כי נפשי ירעה לי יען כי אינני רואה תכלה לנדודי ושנות רעה, ימים יחלופו שנים תנקופנה ועודני עמוס תלאה ועוני, ואחרי מתי עוד!…

– הן אלפי בחורי ישראל יושבים על התורה כל הימים והמה משליכים יהבם על השם, ומעולם לא שמענו כי ימות אחד הפרושים ברעב, וגם אתה, כמדומה לי, אינך סובל פה חרפת רעב, ומה לך כי נזעקת?

– אבל האִם כל ימי אשב בבית־המדרש ואצפה כי אחרים יאכילוני וילבישו כל מערוּמי?

– מחשבת פיגול היא המחשבה הזאת! – אמר הרב בעיצבון.

– ומה אפוא אעשה כי המחשבה המדאיבה הזאת תמסה את לבי ותרפה את רוחי?

– ‘בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין’, אמרו חז"ל.

– ואם היצר הרע מתגבר, מה תקנה יש לו?

– איזהו גיבור הכובש את יצרו. 

– ואם אינני גיבור?

– גם הדברים האלה הם דברי השטן המשחית – יגער הרב במרירות – מדוע אינך גיבור? יען כי אינך חפץ לכבוש את יצרך, למשכהו לבית־המדרש, לעסוק בתורה בשקידה, והתורה מתשת כוח השטן הוא היצר הרע.

– ואם המחשבות המבלבלות אותי מלימודי אינן רעות, ואין בהן כל דבר חטא? האם לא הזהירו חז“ל: שלא יאמר אדם אוֹכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו, לכן נאמר; ‘ומעשה ידיו ברכת’, צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב”ה שולח את ברכתו (מדרש תנחומא ויצא), הרי כל אדם צריך לדאוג לנפשו והאִם ‘הפרוש’ איננו אדם? כל אדם צריך לעמול ולעשות!

– אשרי מי שעמלוֹ בתורה! – קרא הרב ברגש – מה היה לך? למה תחטא בשפתיך? מהי דאגת האדם לנפשו? היש ביד אדם לבצר את עמדתו לימים יצָרו? יום המחרת לא לנו הוא, אין אדם יודע אם יחיה ביום מחר… יש אב בשמים, אב רחום וחנון, ולו אלפי רבבות בנים בארץ, כמה שכתוב: ‘בנים אתם לה’ אלהיכם', והאב הטוב דואג לבניו ומשביעם רצון, אשר על כן מה יתרון לאדם כי יבקש דרכיו ויט מן הדרך הישרה, לה דרך הקודש יקרא, ויכחש בתשועת השם?

– רבי! – חנן הגשורי קולו – אל־נא תשים אָשם נפשי כי לא בי בעזרתי, רבות מחשבות בלבי ותזנח משלום נפשי, אולם אנוכי לא כיחשתי לאֵל ממעל, וההיגיון הרע הממלא עתה את לבי כבר מצא מסילות בלב אחד מחכמי התלמוד…

– ומי הוא? – שאל הרב ויבט כמשתומם בפני הגשורי.

– ר"ש בן יהושע³⁸!

– ומנא לך הא?

– הוא אומר: לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוֹכלי המן שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה, הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן היה אוכל ושותה ומהיכן ללבוֹש ולכסות, הא לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה…³⁹.

– הוי, יצרך מתגבר עליך ואתה נותן לו יד! האם אינם תופשי התורה בזמן הזה כאוֹכלי תרומה לפנים? לחמם ניתן ומימיהם נאמנים, והמה יכולים לשבת בשלווה ולעסוק בתורה; אפס כי רוח רעה נכנסה בך ותבקש לך גדולות, תעמיק שאֵלה לדעת את האותיות לאָחור, על כן, ירא אנוכי, כי תפוג תורתך וחטאת נפשך לאלוהים ואחריתך מי ישוּרנה?!….

– ענוּתי רבה מאוד! דלוֹתי בהווה תעורר בי מחשבות רעות על אודות העתיד. לחמי אמנם ניתן דבר יום ביומו, אולם לא על הלחם לבדו יחיה האדם; הביטה, רבי, אל בגדי הבלים אשר עלי ואל הנעלות הבלות אשר ברגלי, ופרוטה אין לי כל הימים, על כן יתמרמר בי לבבי וייכנסו בו הרהורים רעים…

– בזה אמנם צדקת, וזוהי דאגת היום, צרה לפי שעה, ואשתדל להסיר מסבל שכמך, ואתה חזק ואמץ ושקדת על התורה והסירות מלבבך כל מחשבות פיגול המביאות רעה רבה והיטיב לא תוּכלנה.

לימים מועטים התקבצו כל ‘בעלי המלאכה’ בענתות לבית־הכנסת הישן הנודע בליטה בקירותיו המשוחים בששר, והגשורי הירצה לפניהם פרק ב’עין יעקב' וייטבו דבריו הברורים לכל שומעיהם ויעשו לחוק כי בכל ערב ילמדם פרק באגדה ויקבוּ לו שכרו עשרה זוזים לשבוע…

– ממונו של אדם מעמידו על רגליו! – חשב הגשורי בלכתו מבית־הכנסת אל הרב – אם יש ממון אין אדם חסר מאומה, עתה אנוח מעוצבי ומרוגזי, כי מה אני חסר?…

 

[ז]    🔗

ימים רבים התהלכה נעמי קודרת ביגונה ואֶָבלה, דמעתה היתה מצויה על לחיה, כל אוֹכל תיעבה נפשה ותידד שנתה מעיניה ואדם אין לשפוך לפניו מרי־שיח, לגלות לו נגעי הלב, רגשי נֶכֶר ובדידות…

האסון היה גדול ופתאומי: היא היתה בת יחידה לאֵם רחמניה ומַשׂכלת אשר חינכתה לרוח הזמן ותלמדנה טוב טעם ודעת החיים; בעודנה ילדה קטנה לקחה לה טובי המורים אשר לימדוה שפת הארץ וראשית לימודי מדע, גם מורה שפת עבר למדה קרוֹא וכתוֹב עברית ובזה רם לבבה על רֵעותיה הקטנות שהן לא ידעו קרוא עברית; במלאות לה עשר שנים נכנסה להגימנזיום… הוי, מה מאושרה היתה אז! היא הצטיינה גם בכשרונה גם בשקידתה, והמורים היללוה תמיד וישימוה למופת לכל חברותיה. אז היו חגים כל ימיה ויהיו לה רֵעים מאצילי בני ישראל, והמה חשבו להם לכבוד להתרָעוֹת⁴⁰ אִתה, כי על כן תלמידת הגימנזיום היא. אז חדלה לדבר יהודית, גם האֵם, אשר דעתה את שפת הארץ היתה מעטה מאוד, דיברה אליה רוסית; ובשבתה עוד בלשכה הרביעית היו לה מכּרים רבים מבני מרום עם הארץ, תלמידי הגימנזיום. גם משכילי ישראל הצעירים רָעו לה, והאֵם לא כהתה בה ותתן לה חופשה שלמה, וכל הישר בעיניה תעשה. אז התענגה על רב טוב ושלום בבית ואחווה וריעוּת בגימנזיום, ואת הלימוד העברי השליכה אחריה ולא יספה עוד לדעתו. אז לא ידעה ולא עלתה על לבה כי ישנן פינות חשיכות בעולם, ובפינות ההן שוכנים יהודים אומללים, דלי־פנים ועצובי־רוח, שאין להם בעולמם כי אם הפרנסה המצומצמת, וכי יש בתי־מדרש בישראל המלאים צעירים לימים היושבים שם ימים על שנה ועוסקים בתורה ישנה, שאין בה כל תועלת בחיים, והמה אוכלים לחם חסד ולא יתבוששו. היא גדלה על ארץ רבה, היא הסכינה עם חיים, אורה וחופשה, ופתאום – והנה היא יתומה עזובה יושבת בעיר שוממה בבית רב לעדת יהודים עניים!… אכן גדול כים שברה כי פתאום נשבר גאון עוזה ומבית אם אוהבת בלכיש, קרית משושה, באה לגור לבית רב בעיר נשַמה!… 

– עד מתי תתאבּלי? – יגער בה הרב בחיבה – אבלך לא יקים את האֵם, עליה השלום, מקברה.

והיא בכה תבכה ולא תענה מאומה, לוּ לא נלפתו פתאום אורחות חייה במוֹת האֵם, ולא הושיבוה במחשכים, או־אז היתה יכולה להפיג צערה בקריאת ספרים טובים, בחברה נעימה, והזמן היה מעלה קרום על פצע לבה העמוק; אולם במוֹת האֵם שונו חייה שינוי נמרץ, וכל רגע מזכיר לה את אסונה, אשר ממנו תוצאות לחַייה המרים המלאים נכר ובדידות, ומי ירפא לה?

היא לא יכלה שׂאת את המנוחה השוררת בענתות כל ימות השבוע, זולת יום השוק. ביום הזה היא מלאה תשוּאוֹת, קול מצהלות סוסים ורעש אופנים, קול שוֹט ופרש; כי סוחריה בסוסים יסחרו, והמה סוחרים את הערים הקטנות, אשה אשה ביומא דשוקה ותשובתם ענתותה ביום השלישי בשבוע, יום־השוק. יום־יום תשב אל החלון ותביט בלכת אנשי העיר לבית־הכנסת להתפלל, היא מתבוננת אליהם בעברם על פני בית הרב, מנוחת־עצלה תשכן על פניהם, אט ילכו, פסיעה אחר פסיעה, כי להם לא תקצר העת, בלכתם יתבוננו אל סביבם; רק ביום השוק יתעוררו ממנוחתם, ירוצו ישתקשקו, יהמו, יסוֹבוּ עיר, יקראו, יזעקו, יתחננו, ישבעו ויקללו, וכמעט כולם עניים מרודים המה, וחיים מלאים עיצבון ומרירות… היא התבוננה לפעמים אל הפרושים בצאתם מבית־המדרש, שבהם צעירים לימים רבים, ולא יכלה הבין איך יינזרו הצעירים האלה משאון החיים לשבת ימים על שנה בבית־מדרש בעיר קטנה מבלי כל מטרה, ויהיו בעיניה כאסירים בכלא ותנד למו בלבה.

– אומללים! – הגתה ברוחה.

ורגש הבדידות עינה אותה מאוד ותבקש לה נפש אחת בעיר אשר תוכל להתרעות אתה ולא מצאה. נערות ענתות העניות לא תדענה מעלות רוחה, הנה תשיחנה תמיד בשמלות חדשות והנה לבושות בגדים צואים. גם שפתם שפת־עלגים מעוררת בה שאט־נפש, והיא גלמודה ובודדה מאוד.

אז תזכור ימי נעוריה הטובים – וייצר לה. 

– הביטי־נא, נעמי! – אמרה אליה הרבנית הזקנה בשבתן פעם אחת אל חלון הבית לעת ערב והפרושים יצאו מבית־המדרש וילכו אל בית־הכנסת – הביטי־נא, נעמי, וראית את הכבוד אשר יכבדו הפרושים את הגשורי שלנו. הוא ‘דורש’ היום ‘דרוש’ גדול, והמה הולכים לשמוע את דרשתו, התביני, כל הפרושים הולכים לשמוע…

– הגם האיש הזקן ההוא ‘פרוש’ הוא?

– הלא הוא ‘הפרוש הראזאנקי’! הוא צדיק בכל דרכיו ומתנהג בחסידות מכל הפרושים.

– הן זקן האיש ושיבה זרקה בו ועודנו יושב בבית־המדרש?

– ומה זה תתפלאי, יקירתי? הוא לומד בבית־המדרש.

– ומי מפרנס את אשתו?

– אינני יודעת, אולי מפרנסת היא את עצמה ממעשי ידיה, רבות נשים בישראל מפרנסות את עצמן ואת בעליהם העוסקים בתורה.

וכדבּר אליה הרבנית את הדברים האלה עלה על לבה זכרון בוֹריס מיכלוֹביץ, הטוב ברֵעיה לפנים, בימים הטובים ההם – ולבבה פרפר בה רגע לזכרוֹ… הוא היה אומר: משפט העבריה מאת הבעל רע ממשפט נשי כל אומה אירופית, כשׂה לטבח תוּבל לאפריון עשו לה אבותיה ולא רוחה. הבעל יתעמר בה בגאווה ובגודל־לבב כי על כן בעל הוא, אם לא תמצא חן בעיניו ישלחנה מביתו. הבית ביתו ולא ביתה, וברצותו יגרשנה כגרש אחת השפחות; ואין חוקר ללב האשה, אין רואה את פצעיו, ואין שואל אותה אם מוצא הבעל חן בעיניה או תבוּז את צלמו וביתו הוא לה בית־הבור, ואם גם אשת־חיל היא, טובת חן ושכל, הלא גם אז היא רק עטרת בעלה…

היא לא שכחה עוד אותו ואת שיחוֹ! – יחלוף רעיון כברק את לבבה וחכליל עב יכסה את לחייה ולבבה יזוּע – הוא היה אומר: כל זמן שקווי השמש לא יבואו אל המבואות האפלים, מושב היהודים; כל זמן שהעם יהיה מקופל בגווילי ספר ולא ישמע את החיים ההומים על ארץ רבה; כל זמן שיהיה מוקף מכל צד בחבילות מצוות ולא יראה את השמש המנסרת במרומי רקיע וממלאה את כל העולם כולו אורה וחיים; כל זמן שלא ישליך מעליו את חיתולי העבר הצואים – לא ידע את נפש האשה ואת כל ענוּתה.

– גם אנוכי עמלתי הרבה בימים מקדם – שסעה הרבנית את מחשבותיה – יומם ולילה לא נחתי בטרם הגיע אישי להוראה, וגם אחרי כן לא הונח לי מעמלי, ואארוֹג אנפילאות ומכרתין בשוק לנשי האיכרים, גם תפרתי כותנות לאחרים. כיום הזה אי־אפשר לי עוד לתפור כותונת כדבעי, ידי רפו, אור עיני אין עוד אתי, גם נתרבו ‘מוֹדוֹת’ חדשות שאינני בקיאה במו; אולם בימים ההם הייתי מהירה במלאכה זאת ונתפרנס מיגיע כפי עד בואנו לגור הנה.

ובדבּר הרבנית את דבריה אלה הביטה נעמי אל פניה המכורכמות, אל לחייה הנובלות ועיניה השקערורות ויעל על לבה זכר הדבר אשר סיפר לה בוריס פעם אחת כי אחד מחכמי התלמוד התקשה לדעת: מניין שהאשה נקראת אדם?… אז שחקו שניהם מטוב לב על השאלה ההדיוטית הזאת, ועתה יכאב לבה, ולא תדע עוד שחוק.

מה אמר בוֹריס לו ראה אותה יושבת פה גלמודה? – יזעזע הגיון מר את לבה – הן הוא תיעב מאוד את הרבנים וישקצם וינבלם באמרי פיו!… איפה הוא עתה? הכבר כילה חוק לימודו באוניברסיטה? כבר עברו ארבע שנים למן היום אשר יצא מלכיש וילך להאוניברסיטה החרקוֹבית אבל היזכרנה עוד? הוא עלה מעלה־מעלה והיא נפלה פתאום משמים ארצה… היו ימים והוא ביקרה לעתים קרובות בבית האֵם וירב אתה שיחה על גוי ואדם, על החיים ומסיבותיהם, על התקדמות העמים ושכלולם, ובדברו להטה נפשו ואור גדול נשקף מעיניו היפות, ויחתה גחלים בוערות על ראשי ‘היהודים’ היושבים צפופים ב’עמקים' ולא יראו אור כי יהל בכל אירופה, ועל כן בז בכל שאט־נפשו את רבני ישראל המעמיסים עוֹל כבד על העם ויוֹמם חיתמו למו בפני האור…

הוא האיר לה פניו בימי שלוותה וגאונה וידבר לה חלקות, אולם עתה בימי מפלתה… הן הפכפך לב גבר! – תמחץ מחשבה רעה את לבה.

האמנם גם בוֹריס איננו יוצא מן הכלל?…

★

– נעמי! – אמר אליה הרב פעם אחת בקראו אותה אליו החדרה – דבר לי אליך, ואת דעי כי את טובתך אני דורש והשיבות אל לבבך כי טוב איעצך.

– ידבר־נא דודי ואדעה – ענתה במנוחה.

– אני לא אכביד עליך אוכפי – הוסיף הרב – לא אאַלצך לקבל את דעתי תוך כדי דיבור; אולם גם אַת אל־נא תשכחי כי אני הוא האחד הנשאר לך לפליטה ואנוכי זקנתי…

– ואשר על כן?…

– אל־נא תאיצי בי, עוד מעט ותדעי את הטוב אשר אני חושב עליך, ואַת שמעי לי! ראשית עליך לדעת כי כבר מלאו לך עשרים שנה…

– לפי דברי אמי, זכרה לברכה, עוד לא מלאו לי שמונה־עשרה שנה.

– אינני יודע איך מנתה מספר לשנותיך, אַת נולדת בשבתי עוד בעיר ‘חוֹל’ וזה כעשרים שנה לשבתי בזה. האמיני לי כי לא טעיתי בחשבוני ולא יספתי על ימיך.

– ובכן? – שאלה נעמי בקוצר־רוח.

– אשר על כן, אומר אני, כי הגיעה העת לדבר בך ‘נכבדות’!

– וזהו כל הדבר אשר חפץ דודי להגיד לי? – שאלה נעמי בצחוק.

– ולדעתי – הוסיף הרב לדבר בנחת מבלי ענוֹת על שאלתה – יש פה למענך ‘שידוך’ יקר מאוד.

– פה? – התפלאה נעמי.

– פה! – עונה הרב במנוחה.

– אפונה מאוד…

– מדוע?

– יודעת אני את אנשי העיר הזאת.

– הן לא באת אתם בדברים ואיך תדעם?

– לא באתי אתם בדברים יען כי אדעם. 

– אולם התפאר־נא עלי, נעמי, כי למענך בחרתי באיש אשר בו תתפאר עדתנו ובו יתהללו כל אוהבי התורה.

– העֵדה תוכל להתפאר בו כנפשה שׂבעה ויתהללו בו תופשי התורה די חפצם ואנוכי טרם אדע אם איש אשר כזה יהיה לרוחי.

– היי־נא מתונה מעט, נעמי! – אמר הרב בגערה – עוד לא שמעת שם האיש היקר…

– ומי הוא?

– האיש אשר, לדעתי, תבחרנו הוא – הגשוּרי!

– מי?! – קראה נעמי בקול ותצחק מכאב־לב – הבחור העני?! הבטלן האומלל הזה?! מה אוֹמר דוֹדי?! השחוק הוא עושה לי? הילעג לי? הבטלן הבזוי!…

– שתקי, נעמי! – גער בה הרב וקולו רעד מעט – אַל תבהלי על פיך להוציא משפט מעוקל. טרם תיכנת את רוחו ולא תדעי את כל פרשת גדולתו בתורה. הוא דגול מרבבה, הנה ימים יבואו ובו תתפאר העדה אשר תושיבהו לכיסא רבנותה, ואם הוא יאבה לשמוע לי בדבר הזה… התביני, נעמי? אם אך יאבה לשמוע, לי, אז, דעי לך, כי חסד עושה אתך הקב"ה אבי יתומים…

נעמי צחקה בקול ועיניה מלאו דמעה.

– אם אמת הדבר – אמרה במרירות – אם אמת הדבר, כי הקב"ה הוא אבי יתומים, אז אחת אשאל מאתו אותה אבקש, כי יבין דודי לדעת כי איש שאין בו דעה והשכל, אשר כל חכמתו לשבת כלוא בבית־המדרש ימים על שנה ולאכול לחם זרים – תועבה הוא לי, שקץ אשקצנו בכל שאט־נפש!

היא צחקה עוד הפעם בקול.

– אני צוחקת! – הוסיפה לדבר ודמעות פרצו מעיניה – אני צוחקת! ומה אעשה? אם לא השחוק הוא?! אולם אבוי לצחוק מכאיב לב כזה ואללי לי, כי תשמענה אוזני דברים נוראים כאלה והמה פתיחות ללבבי…⁴¹

היא נשאה קול ותבך…

– ולמה תבכי? – חנן הרב קולו – אינני כופה אותך, אני מייעץ לך עצה טובה אם תשמעי ואם תחדלי. חפץ אני להיות לך לאב ואמור אמרתי כי חפצי בידי יצלח, כי תשמעי לי לטוב לך; אולם אַת חכּמת מאוד, ולא תוכלי עוד לשמוע עצת־נפש… מי יודע אם לא תינחמי באחד הימים על מאסך באיש הזה אשר לו ‘מוח גדול’ ולב טוב!

– אין נפשי אל ‘מוח גדול’ אשר לתוהו נברא.

– אל־נא תתני תיפלה⁴² באיש עוסק כל ימיו בתורה הקדושה, כי גבהו דרכיו מדרכי בתולה שלמדה תיפלות, ודעי לך כי מרגלית טובה יש בידי למענך ואַת אינך יודעת את ערכה הרב.

והגשורי עשה לו מעיל חדש ומכנסים חדשים ויסלסל בשערו, גם הוסיף שקידה על לימודו ולא פסק פומיה מגירסא⁴³; ומלבד אשר למד יום יום את ‘בעלי המלאכה’ פרק ב’עין יעקב'⁴⁴ החל לדרוֹש מדי שבת בשבתו מעל הבמה, ומדברותיו לקחו לבבות ויתקבצו כל נכבדי העיר לשמוע את דבריו ויהי לתהילה ולתפארת, ותוסיף לו חברת ‘בעלי המלאכה’ על שכרו זוז אחד לשבוע ויקנאו באושרו כל הפרושים. והוא, המאושר, היה עצוב־רוח, פניו נזעמים וקולו שפל ורועד כיוֹצא מלב כואב וידל מאוד, ואיש לא ידע את התולעת אשר תאכלנו ותחסל מעט־מעט את לבבו…

הוא הוקיר את רגליו מבית הרב משבת לשבת פן יראנה בעיניו ולבבו כלפיד יבער. הוא עינה את נפשו בעסקו בתורה יומם ולילה עד כלות כוחו. הוא חפץ לנצח את יצרו הרע המזעזע את לבבו ומבעיר בו את הבערה. הוא התאמץ לבל יחשוב מאומה. הוא נשמר לבל ישתק רגע פן תעל מחשבה על לבבו. הוא נאבק עם הלב – ולא יוּכל לו, וכל אשר קרב יום השבת כן זנחה משלום נפשו וכן זע בו לבבו לרגעים וכן היתה מבוכתו. 

ומה רבתה ענות נפשו בימי השבתות בשבתו לנגדה אל השולחן! לבבו פירכּס בו ויכאב כאֵב־לוהט… הוא נשמר מהבט אל עבר פניה; אולם איזה קסם־־פלא אחז לפעמים בשמוּרות עיניו ויליזן⁴⁵ הצדה, אל החלון אשר נעמי ישבה לפניו, והביט אל השמשות ואל מסגרתן והרגיש כי עינו תלן קרוב־קרוב למושבה, רעד נעים יחלוף את לבבו וזעזע את כל גופו והוא נבוך מאוד. אז יתקרב מבטו מעט־מעט אל המקום המלא אורה עד אשר יביט בה מבט לוהט וראה קדקוד שיער שחור, מצח צח ועיניים שחורות ומלאות תוגה – ולבבו יפוג בו רגע אחד. הוא עוצם את עיניו ומרגיש כי זרם חם יצא מלבבו וחלף את כל גופו עד אצבעות הרגליים. אז ישכח כי אל שולחן הרב הוא יושב, מבוכת־עדנים תתקפהו ויחלום חלום אושר בהקיץ…

– אכול־נא! – תזרזהו הרבנית – כי יצטנן המרק!

הוא מתעורר מפחד פתאום, פניו ילבינו וזיעה קרה תכס את מצחו, ידו האוחזת בכף תרעד עד־ארגיעה והשפיל את עיניו אל הקערה העומדת לפניו…

נעמי הרגישה במבוכת הפרוש הרבה ולבבה אמר לה כי בשלה מבוכתה, אולם היא לא ידעה מה משפט המבוכה הזאת ותצחק בקרבה ותבז ל’הנזיר' מהעולם עד כי לא יביט אדם במנוחה.

– מנוול! – דובבה פעם אחת בדממה אל נפשה בצאת הגשורי מבית הרב.

– נעמי! – תלחשנה שפתי הפרוש בלכתו מבית הרב ביתה המדרש, וברחף השם הזה על שפתיו נדמה לו כי שפתותיו נוטפות מור וכי לבבו נמס בו ויהי להלך־דבש…

 

[ח]    🔗

– זה יום תמים אנוכי פה ועוד לא דיברתי אתך! – אמר זכריה המו"ס בתלונה בגשתו אל הגשורי.

– הא! רבי זכריה! – קרא הגשורי בשמחה – שלום עליכם!

– עליכם שלום! – ענה זכריה וילחץ את יד הגשורי בחיבה.

– שב־נא, ספּר־נא, חביבי! – ביקשוהו הגשורי – מאין תבוא?

– משוּט בערים, הייתי בראזשאנישוֹק, פליווישוֹק, בארבירישוֹק ועוד ‘שוֹקים’ רבות, ומקלבישוֹק אני בא הנה!

זכריה המו“ס הוא איש כבן ארבעים שנה, בן־אוריין ובר־אבהן⁴⁶, בנו של רבי אברהם ראש־הישיבה באַרפד. זה כחמש־עשרה שנה הוא מחזר על ערי ליטה הקטנות עם חבילות ספרים שונים, תפילין, ציצית ומזוזות, גם שופרות בימים שלפני ראש־השנה ואתרוגים לפני חג הסוכות; אשתו עם שבעת ילדיה יושבים באַרפד והוא נע ונד כל ימות השנה. מלבד מסחר הספרים עוד ‘עסק’ שני לו וגם הוא לא ‘עסק חול’ הוא, כי אם מעין תשמישי קדושה: הוא מזווג זיווגים, שני ה’עסקים' האלה עזרו זה את זה, כי בנודו תמיד מעיר לעיר הכיר אנשים רבים וידע את מצבם ומעמד ביתם, רוב בניהם ובנותיהם. בתור שדכן היו לו מהלכים בבתי העשירים ויקוּבל בסבר פנים יפות וימכור את סחורתו גם בבתים שאין כל צורך בה, רק כדי לעשות לו נחת רוּח, ובתור מו”ס היה אפשר לו לנסוע מעיר לעיר, וה' נתן לו לשון מדברת הרבה, וכוחו בפיו להטות איש לחפצו. כל עיקש לא עמד בפניו, כי ר' זכריה ידע להטותו ברוב דברים. ‘אם אבן הוא נימוח’ – התהלל הוא בעצמו בדבּרו בגאון על אודות שותפותו עם הקב"ה – אם אני מֵחל איזה ‘עניין’ אז, בעזר השם, עשה אעשנו הכול יפה.

לרגלי שני עסקיו אלה בא לענתות לעתים מזומנות, והפרושים שמחו לקראתו. פניהם הנוּגים צהלו בהראות עגלה טעונה חבילות ספרים קרבה אל בית־המדרש, ולא ידעו ולא הבינו מה־זה ישישו וישמחו בו. כן ישמח האַסיר בכלא בבוֹא אליו מכיר או מוּדע. יודע הוא כי מכּרו ידבר אתו רגע וילך לו אל אשר יהיה רוחו ללכת והוא ישוב אל החושך; אפס כי נעים לו לראות פני איש משוק החיים, אדם מיושבי חלד. זכריה הביא אתו מעט אורה אל בית־המדרש הסגור בחושך, מעט רוח אל הבית המלא אֵד מחניק, הבל־פה המטמטם את המוח ומכביד על הלב; הוא בא מארץ החיים! אולם מִשנה־שמחה שמח בו הגשורי אשר לא שכח חסד אברהם אביו, אשר הירבה להיטיב עמו כל ימי שבתו באַרפד.

– ומה שלום רבי? – שאל הגשורי.

– שלום לו – ענה זכריה – והוא כועס עליך על אשר תוסיף לשרות בלי ברכה…

– עוד לא בניתי בית ואיך אשא אשה? – ענה הגשורי ופניו אָדמוּ.

– אולם התפאר־נא עלי, חביבי, כי אנוכי שמתי לבי אליך למלא כל מחסורך וידעת כי כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד⁴⁷, ולא תצטער עוד על הצעת הרב דפה שבטלה… חי נפשי, כי בשמעך את הצעתי לא תצטער עוד מאומה…

– אינני יודע, רבי זכריה, למַה ירמזון מליך? – התפלא הגשורי – איזו הצעה? מה הציע הרב ולמי הציע? ומה לי להצטער? חי נפשי אם ידעתי.

אל־נא תבוש, חביבי! – ניחמהו זכריה – לא לך החרפה כי אם לה, כי לא תדע את ערכך הרב, לה לָבוּש באמת, מוחה מלא הבלים ושטות ואיננה ראויה להיות לך לאשה, על דיברתי!

– מי? מה? – גימגם הגשורי.

– יודע אני הכול, הכול אני יודע כי דיברתי את הרב.

– ומה אתה יודע? – התקצף הגשורי – דבר־נא דבֵּר ברור!

– הרב סיפר לי היום את חפצו הטוב ויודע אני הכול, לא נכחד ממני מאומה. הרב מצטער כי בת אחותו לא הופיעה⁴⁸ על עצתו ולא רצתה בך. אמנם מחשבת הרב היתה טובה רק לה, ולו בוודאי יש להצטער כי לא הסכימה לו; אולם אני אציע לפניך ‘עניין’ רב הערך, תוכו רצוף אושר רב למענך כל הימים, וזה הדבר: לפני שבוע ימים הייתי בקלבישוֹק…

– אבל כתר לי זעיר⁴⁹, ר' זכריה! אני לא ידעתי עד היום את רצון הרב בדבר הזה, כי לא הגיד לי – מילמל הגשורי ופניו האדימו ולבבו נע בו.

– האומנם? – התפלא ר' זכריה – היום סיפר לי הרב את כל הדברים האלה; גם ביקש כי אתוּר לה איזה שידוך אשר ייטב בעיניה, כי הוא איננו יכול לכפותה, והיא חפצה דווקא באיש ‘משכיל’, היודע לכתוב ולדבר בלשון עם הארץ. חס אני על הנערה כי התייצבה מנעוריה על דרך לא טוב, כי אמה עיקשה את דרכה בתתה לה ללמוד תיפלות; אולם מה לנו לדבּר על אודותיה? אני אציע לך ‘ענין’ נכבד ובו באושרך כל ימיך; לפני שבוע ימים הייתי בקלבישוֹק… אבל מדוע אינך שומע?… לפני שבוע ימים הייתי בקלבישוק, ויקראני אליו עשיר העיר הקטנה הזאת וידבר אלי את הדברים האלה: זכריה! ‘הנה נא ידעת כי ה’ הצליח דרכי'… השומע אתה, גשורי?…

והגשורי הוריד ראש ויבט לארץ ורוחו נפעמה: חדשות הוּגד לו אשר לשמען אחזתּוּ רעדה וימס לבבו כהמס דונג מפני אש: הרב הציע לפניה את הדבר, הרב הישיש בעצמו דיבר באוזניה על אודותיו… והיא… הוא לא יעצור כוח לחשוב על אודות מיאוּנה, בלבו אש אוכלה וראשו סחרחר… היא לא רצתה בו, מדוע? יען כי חפצה באיש יודע לשון עם הארץ, ומה בכך? האם תורת הלשון מעבר לים היא כי אי־אפשר ללמדה?

– השומע אתה, גשורי? – שב זכריה לעוררו – עשיר העיר קלבישוֹק קראני אליו…

– שמע־נא, זכריה! – מילמל הגשורי במבוכה – הן לא בשמים היא תורת לשון עם הארץ, אפשר ללמדה, ומדוע לא אלמד אותה?

– ותורתך מה תהא עליה? – התפלא זכריה.

– כמדומה לי שדעת איזו שפה איננה מזקת ללימוד התורה, הן כפי ששמעתי החלו כל צעירי ישראל ללמוד שפת הארץ בימים האלה, אות הוא כי יש צורך בה…

– אבל אתה עתיד להיות רב בישראל, ומי זה מרבני ישראל מפנה את לבו לבטלה? איזו עדה תבחר לה רב שלמד ספרים חיצונים? הלא תעודת הרב היא אך להורות ולדון ומה לו שפת הארץ? הלא בתוך עמו הוא יושב.

– והעם אשר בתוכו יושב הרב גם הוא בתוך עם גדול ממנו יושב, והוא בא את העם ההוא במשא־ומתן, ואשר על כן אנוס הוא לדעת את שפתו, וכן המה עושים צעירי הדור.

– אולם הרב אין לו כל עסק עם עַם הארץ, הוא יושב בתוך עדתו.

– הייתכן כי מה שנחוץ לכל יהודי לדעת אין בו כל צורך לרב בישראל לדעתו? הלא הרב הוא ראש העדה ועליו להיות גבוה גם בדעת מכל בני עדתו?

– אבל עינינו רואות כי כל רבני ישראל קרובים רק אל התורה ורחוקים מכל שמץ דעת שפה ולשון, אף גם בשפת עבר אין למו ידיעה כלשהי⁵⁰; אות הוא כי כן הוא רצון הקהילה וכך צריך להיות. הנה, לדוגמא, הרב הענתותי, אשר מימיו לא עברה מלה אחת בשפת עם נכר על פיו, וכבודו חדש עמו, ולא ירגיש כל חסרון דעת שפה…

– אין מביאים ראיה ממה שהיה למה שיהיה. לפנים לא ידע גם כל העם שפת אזרחי הארץ, הם מצאו אז את פרנסתם, בעזרת השם, גם בלי הדעת; אבל העתים נשתנו, העם רואה עתה נחיצות בלימודי העמים, וגם הרב צריך לזוז מעט ממנהגי העבר. גם הענתותי הוא בן דורו, ואני אהיה בן דורי.

– בכל זאת, הלא רואים אנחנו גם בימים האלה, כי לתורת הרב ישאלו ואותה יום־יום ידרשו, ואין כל עדה בישראל אשר תדרוש מאת רבה ידיעת שפת הארץ. אדרבה, ישנם שניים שלושה רבנים היודעים במקרה ידיעה קלה בשפת הארץ ובשביל זה יש מטילים ספק בחסידותם… ואתה אומר לעסוק ב’לימודי חוץ'? נסה־נא וראית כי עד מהרה תהיה פה לבוז, כל מכבדיך יזילוך⁵¹, ותרע לך מאוד.

– יבזוני המה והיא לא תבזני עוד… רב לי רב!

– אם משום הא, חביביי! – קרא זכריה בשחוק – הלא למוֹתר לנו לחקור אם תורת לשון עם הארץ היא חובה, רשות או אסוּר, תורה לשמה שאני!

– אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה! – נשמע קול החזן והשמש הכה בידו על השולחן העומד על הבימה מכה רבה לאוֹת כי יחדלו הפרושים מלימודם והתפללו תפלת ‘מנחה’ בציבור.

זכריה מיהר אל השולחן אשר לפני התנור הגדול אל יד הדלת לסדר עליו את ספריו, והגשורי חתם את ‘גמרתו’ ויעמוד אל הקיר ושפתיו תדובבנה בלחש את התהלה ‘אשרי יושבי ביתך’ ומחשבות לבו הומות וסוערות…

 

[ט]    🔗

יום־יום אחר תפילת ערבית מתחמק הגשורי מבית־הכנסת, אשר שם הוא מלמד ‘עין יעקב’ לחברת ‘בעלי המלאכה’ בין מנחה למעריב, ועבר את המרחץ וחלף את הגדר אשר מסביב לגני העיר והלך אל הגיא אשר מאחורי הגדר וישב על ירק דשא והוציא ספר קטן מצלחת בגדו וקרא בו – לאור הלבנה… רגע אחד יביט בספר ורגעי מספר ישנן על־פה. כה ישב ויביט בספר ושינן על־פה עד אשר תכהינה עיניו ותכאבנה ולא יוכל לראות היטב את המלים, יתעודד ויקום ויעמוד על רגליו, ועמד והביט בספר ולא יראה מאומה כי לא הועילה לו קרבתו להלבנה, וימהר ויָשב העירה והתגנב אל בית־המדרש, וחלף על פני הפרושים בקומה כפופה ובא אל מקומו לפני ארון־הקודש והביט סביבו בפחד. באותה שעה הוא ירא מפני מראית עין הפרושים. הוא יודע את מעלוֹ, כי נבדל מעדתו, כי זנח את התורה שעות אחדות ויעסוק בדברים בטלים אשר הנפש לא תמלא מהם. הוא עושה במחשך מעשים אשר לא ייעשו בבית־מדרש, הוא לומד שפת עם נכר… לבו הומה, כליותיו ייסרוהו, הוא מתאמץ להשתיק המיית הלב ותוכחות מוסרו והעמיד את ‘עמודו’ אל הקיר והתייצב עליו והחזיק בו בשתי ידיו וקול יליל תמרורים יתפרץ מלבבו והקול לא יחדל עוד כל הלילה. נר ידעך ונר אחר יקח מקומו בחוֹר אשר ב’עמוד' ממעל לו, והגשורי עומד ולומד ברגש ובעיון רב, לא ייעף ולא ייגע, רגליו תרפינה והוא לא ידע, קולו ניחר – ולא יתבונן. הוא קורא בספר בניגון עיצבון, והוא לא ישמע את קול ניגונו המביע תלונה על החיים המרים, אנקת הלב והמייתו, רחש געגועים לדבר־מה ותשוקה לוהטת; ויש אשר יחזק קולו כאיש המפיל תחינה ומבקש סליחה על חטא שחטא בסתר, ובהעמיקו לחקור דברי חכמים וחידותם ומצא תנחומות אֵל לנפשו הנוּגה… כה יעמוד שעה אחר שעה עד עלות עמוד השחר ואור היום בוקע חלונות בית־המדרש, רוח צח יפוּח אט בחלון הפתוח בקיר המזרח ומרחף על פני הגשורי הלוהטים וינדוף אור הנר התחוב ב’עמוד'… אז יעמוד מנוֹע, קולו ייפסק רגע, ונשא את עיניו אל החלון הפתוח והביט אל השמים הגבוהים הנטויים כיריעה, וראה ענני בוקר צחים מרחפים שם במרום. אז יגש בלי־משים אל החלון והניח את ראשו הלוהט על הסף ועיניו נטויות אל רקיע השמים, איזה רגש עדנים ימלא את לבבו, הרוח הקלה נושבת בפניו והוא חש כי תַשב בו קרה נעימה, והקרה תחלוף את מוחו והגיעה אל הלב ויצוּנן… אז ירגיש עיפות־רוך ופינוק בכל אֵבריו, רק רגליו כואבות, כמו תלהטנה בּאשׁ, ומרגע לרגע תכבדנה, ונדמה לו כי הוא מרגיש ברדת דם חם הרבה אל הרגליים… אז ישכב על הספסל, על בגדיו וסנדליו, ועצם את עיניו ועד־מהרה יפלו עליהן חבלי שינה…

והלימוד בגיא מאחורי העיר, לאור הלבנה, הכשיל את כוחו בשניים־שלושה שבועות, גם יש אשר התקדרו השמים בעבים ויהי חושך על הארץ, גם יש אשר מטר סוחף ניתך ארצה ויבטלהו מלימודו, גם יש אשר יביאו נערי האיכרים אשר ב’רחוב הנוצרים' את הסוסים לרעות בגיא כל הלילה עד אפס מקום לו; ויצטער מאוד וישת עצות בנפשו ויבקש לו מקום שאנן אחר ללמוד את ה’לימוד האסור' אשר לא תשוּרהו שם עין הפרושים ולא יוודע מעשהו בעיר, כי בנפשו הוא –ויימצא.

בית־הכנסת בענתות הוא רם ונישא ולו יציע גבוה על קירות מסביב, היא עזרת הנשים, ועל היציע עלייה נמוכה תחת גג־הרעפים הישן. העלייה הזאת נמוכה היא מאוד עד כי אי־אפשר לאדם לעמוד בה בקומה זקופה, ואור היום חודר לה בעד הסדק הקטן אשר בין הגג להכתלים מסביב. את העלייה הזאת איווה הגשורי למקום לימודו ספרים חיצונים באַשמורת הבוקר. הפרושים עודם ישנים סרוחים על הספסלים והוא מטפס ועולה אל העלייה וישתטח על התקרה בצד הכותל, אל יד הסדק אשר מתחת לגג מסביב ושפתיו תדובבנה חרש דברי הספר הפתוח לפניו…

עבר קיץ כלה קציר ויאת החורף עם קרתו העזה אשר הציקה לגשורי בשכבו על העליה שלוש שעות יום־יום, והוא לא הניח את מקומו ויפקדנו לבקרים, בזרוֹח השמש, וירא ברכה בלימודו.

את נעמי לא ראה משבת לשבת, כי לא בא עוד אל בית הרב בימי החול, כאשר הסכין. גם הרב גם הרבנית תמהו עליו כי יוקיר את רגליו מביתם.

– בשעה פנויה לי מלימודי – הצטדק הגשורי – אני מכין את דרשתי ליום השבת.

– אבל לכול עת! – התאוננה הרבנית.

– כן, לכול עת! – הסכים לה – והיו לי ימי חול לעבודה תמידית ויום השבת למנוחה.

– ומדוע חדלת מבוֹא אלינו במוצאי השבתות לשתות חמים? – העמיקה הרבנית שאֵלה.

– במוצאי שבת עייף אני מדרשתי – ענה במבוכה רבה.

כיחש לה: הוא לא נלאה בדרשתו, אפס כי זה ירחי מספר הוא יוצא בנשפי מוצאי השבתות את העיר וחלף את האָחוּ אשר מאחורי העיר ועבר את החורשה והלך אל הריחיים הבנויים על אֶשד המים מעבר לחורשה ובא ביתה ‘מיכאל האפיקורס’!…

מה לבּר את התבן? מה ליונה תמה אצל העורב? הלא הוא מיכאל האפיקורס הבודד בריחיים שלו אשר מעבר לחורשה ודבר אין לו עם אנשי העיר; אשר זה כחמש שנים, מאז בואו לגוּר הנה, היה לזוועה לכל יהודי ענתות ושמו מנוֹאָץ כל היום; הלא הוא מיכאל האפיקורס ההולך בגילוי־ראש, בקומה זקופה ועושה את זקנו במספריים; הלא הוא מיכאל האפיקורס המוקיר את רגליו מבית־הכנסת כל ימות השנה ואשתו יוצאת בלי פאה נכרית לרשות הרבים ולא תתבושש: הלא הוא מיכאל האפיקורס המגלה פנים בתורה שלא כהלכה; הלא הוא אשר הירבה ללמוד תורה בנעוריו ואחרי כן הציץ ונפגע וילך ויבז את התורה וישׂם כל מעייניו בספרים חיצונים; הלא הוא האחד בענתות המונע את לחמו מתופשי התורה; הלא הוא, על כל אופן, מיכאל האפיקורס. ואיך התחבר לו ה’עילוי', בחיר פרושי ענתות, המלמד תורה לרבים מעל הבמה, המתעתד לכַהן פאר במקדש הרבנות? הוי, מה ליין את החומץ?…

אכן אם נשמע שיחות הפרושים באחד מערבי החורף בהיוועדם אחרי הבמה, וידענו כי המה הרגישו אמנם את הרוח הרעה שנכנסה בגשורי ויוועצו על צפונותיו.

– האֵם את עינינו ינקר? – התמרמר החריף הזיטלי – האינכם רואים כי דיבר לאַט עמו? האינכם רואים?…

– ומה אנחנו רואים? – יעמיק ה’פשטן האלוני' שאלה. כי גם בשיחה בטלה אהב את הפשט.

– עודך שואל? – התפלא הזיטלי – כל ימי השנה הזאת לא למד כראוי!

– מי?! – התקצף האלוני על ‘הפשט’ הזה – הגשורי לא למד כראוי? הלוואי למדו אחרים כמוהו!…

– הן דרכך לחקור אחר טעמו של כל דבר בפשיטות – מיהר הזיטלי, אשר כרב לחריפותו כן המעיט לעסוק בתורה, לתבוע את עלבונו מהאלוני כי הכלימהו ברמיזה – ומה ימריצך כי תענה טרם תבין לרֵעי: האמוֹר אמרתי כי הוא לומד מעט? הוא איננו לומד כראוי, ואמנם כן הוא: יש אשר ייעלם מבית־המדרש שעות אחדות ובשובו יפיקו פניו חרדת־לב, גם בשבתו אל הספר לא ינוֹע וקולו לא יישמע…

– והוא עצוב־רוח כל הימים! – הוסיף הפרוש ה’עגלוני' לחזק את החשד בלבות הפרושים – וכמדומה לי כי אין לו להתעצב אל לבו. כי מלבד שמבּרכות ‘הקדרות’ וחלביהן יאכל, עוד כסף רב לו, עשרה זוזים לשבוע! אטו מלתא זוטרתא היא?⁵².

– לא יבוא בחברתנו! – הביא הפרוש ה’חצרוני' עוד ראיה מוכחת – לא ידבר מאומה עם איש מאתנו, וכן לא הסכין!

– ואֶל פניו הרעים לא שמתם לב, רבותי? – קרא הפרוש ה’זאבי' – הלא כמת חיוורו! והפנים הם מגלי סוד…

– ימים רבים חשבתי – התאונן במרירות הפרוש הראזאנקי – כי בערבי מוצאי השבתות הוא יושב בבית הרב ולא התחקיתי על שורשי רגליו, אולם במוש"ק⁵³ העבר עברתי על פני בית הרב ואשקיף בעד החלון ולא ראיתיו, ולאָן הלך?

– ואת הנערה אשר בבית הרב ראית אז בבית? – נשמע קול הסקידלאי, ושחוק אדיר פרץ מפי כל הנוֹעדים אחרי הבמה.

– האם דרכי להתבונן אל בתולה? – התפלא הראזאנקי המתנהג בחסידות.

ויוסיפו הפרושים לשחוק על משבּתיו, עד אשר נשמע עוד הפעם קול הסקידלאי מדבר אליהם:

– הגשורי אוהב את הנערה הזאת! ועל־פי ה’הנחה' הזאת מתרצות כל הקושיות…

רגע אחד שררה דומיה וכל הקהל הקדוש הביטו אל פני הדובר בתמהון, ונדמה למו כי נפקחו עיניהם לראות תעלומות הגשורי.

– מאי משמע ‘אוהב את הנערה’? – גמגם הראזאנקי בתימהון לבב⁵⁴.

– ומאי משמע דהאי לישנא: ‘ויאהב יעקב את רחל’ שהוא מקרא מלא בתורה? – ענהו האלוני שהתהלל תמיד בבקיאותו בכתבי הקודש.

– היכי דמי?⁵⁵ – התקצף הראזאנקי – האבות עשו מה שעשו קודם מתן תורה, ואין אנו רשאים להרהר אחריהם.

– ומאי דכתיב: ‘לך אהַב אשה’ שאמר הקב"ה להנביא הושע? – שאל האלוני בצחוק.

– דברי מינוּת, רבותי! – זעק הראזאנקי מרה ויכניס את אצבעות ידיו לתוך אוזניו – אש אחזה בבית־מדרשנו, להבה תבער בו, רבותי!…

– ניתי ספר ונחזה⁵⁶! – גער בו האלוני בצחוק ־ האם מלבי הוצאתי מלים?

– הראני־נא את ה’כתוּב‘! – התמרמר הראזאנקי – האם ה’עולם’ הפקר וכל איש הישר בעיניו יעשה?

– אַל־נא תשמיעני מוסר הבלים! – גער בו האלוני הפעם בחימה ויפתח את הספר ויגישהו אל החסיד הראזאנקי – פקח עיניך וראה אם יודע אתה ספר!…

ופני הראזאנקי אשר בהדיוטותו היה למשל ולשנינה בפרושים – חפוּ, וימהר לעזוב את החבורה בחרי־אף.

– חברי! – פנה האלוני אל הפרושים – אל תבהלו על פיכם להוציא לעז על הגשורי היושב לבטח אתכם; אל תשמעו אל החסיד השוטה הזה הנוֹח לכעוס המתגאה בחסידותו וכל ריח תורה אין בו! זכרו כי הגשורי הוא בחירנו, ועלינו להיזהר בכבודו פן יחוּלל שם כל ‘הקיבוץ’!…

– וחז"ל אמרו: הרואה דבר שאינו הגון בחברו חייב להוכיחוֹ! – ענה ‘הבקי האַמדוּרי’ אף הוא חלקו.

– ומה תחזו בו?

– הסקידלאי אומר…

– שקר הדבר, חברי! הוא לצון חמד לו, האינכם רואים כי הגשורי מרבה לעסוק בתורה מכולנו? המצאתם בו שמץ דבר חטא כי תתחקוּ על שורשי רגליו? המקנאים אתם בו ותשליכו עליו שיקוצים מקנאה? – הלא כן יאמרו הבריות!

– ומה עשינו לו – מה? – התחטא העגלוני – האם אסור לנו לדבר בו?

– אתם הכיתים אותו בלשון, והלשון, דעו־נא, רבותי, היא כלי זיין מסוכן מאוד. דוד המלך התפלל אל ה' להצילהו מלשון רמיה, ובנוֹ החכם מכל אדם אמר ברוח קודשו ‘מוות וחיים ביד לשון’! – ענה האלוני, שלא שכח להראות אגב אורחא את בקיאותו בכתבי הקודש – אתם יודעים כי בהיוודע מחשבותיכם אשר אתם חושבים על הגשורי והיתה אחריתו רעה מאוד. חברת ‘בעלי המלאכה’ לא תקח עוד תורה מפיו, בימי השבתות לא יתנוהו עוד לדרוש ברבים מעל הבמה, הרב יגרשהו בחרפה מביתו. האינכם יודעים את רבנו הנוח לכעוס בשביל דברים מגונים כאלה? לא טוב הדבר, רבותיי….

הפרושים שתקו ופניהם הפיקו חרטה על אשר דיברו רעות בחברם הטוב, אפם כי ברגע ההוא התעורר הסקידלאי ויקרא בחרי־אף:

– לא לצון חמדתי לי! וימים ידברו אם שיקרתי!

 

[י]    🔗

בוקר אביב. נעמי השכימה קום ותשב אל יד חלון פתוח ותקרא בספר. אך זה מעט האיר השחר. דומיה שאננה בעיר הקטנה. גם בבית־המדרש עוד הושלך הס. הפרושים עודם ישנים בבטחה, עוד לא הוּסרו תריסי החלונות בבתים הנמוכים אשר סביב בית־המדרש, ויש אשר יישמע קול קריאת תרנגול מעליית אחד הבתים; ושם, אחורי הגדר אשר מסביב לגני העיר תגעינה הפרות הרועות באחו, וענה אחריהן ההד בחורשה הקרובה אל העיר. היא קראה בספר בחשק רב; אולם כאשר יָראה לקרוא בקול פן תעורר את הרב והרבנית משנתם, עזבה את הבית ותשם פניה אל האחו, ותלך הלוך וקרוא בספר, ותעבור את הגדר ותחלוף את האחו, הלוך וקרוא בנעימה, ולא התבוננה כי עוד מעט ותקרב אל החורשה. אז תעמוד רגע ותתבונן אל הדר המישור הרחב העוטה ירק דשא וצמחי שדה רוחצים בטל בוקר. השמש נראתה בשוּלי פאת מזרח ופניה אדומים כאש, ומנוֹגה נגדה תפזנה צמרות עצי ליבנה הרעננים השתולים בנווה שתי שדרות ישרוֹת בוֹאכה החורשתה. הציפרים הקטנות תשרנה זמירות גיל, תעופפנה ותעלסנה… היא נושאה את עיניה ותחז את הציפרים הקטנות בפזזן במרום־במרום, אשר תחוללנה באוויר וצפצופן הדק והנעים ישתפך וירוסק כקול פֶּרֶט על־פי חליל דק…

היא קרבה אל החורשה.

מרחוק נשמע מַשק גלגלי הריחיים הבנויים על אֶשד המים מעבר החורשה, ויש אשר תריע חצוצרת הרועה רחוק־רחוק וארנבת קלת־רגליים תרוץ בכל כוח לעיניה ותעלם בסבכי העצים; היא ישבה על העשב הרך תחת ליבנה גבוה ותנח את הספר על ברכיה ותתבונן אל המשעולים הצרים והעקומים הרבוּדים עלים יבשים עוד משנה העברה והרוח הקל משתעשע במוֹ, ינטלם וינשאם והמה משתקשקים חרש…

– הוי, מה יפה העולם! – יקרא בה לבה.

עוד בשנה העברה היתה פעם אחת בחורשה הזאת עם הרבנית יחד, אז היתה אומללה מאוד, אז טרם תסכין עם אסונה הגדול ועם חייה הבודדים בעיר הנידחת, אז לא ראתה הדר חוֹרש מצל זה ואת תפארת כל המישור מסביב. אז תספר לה הרבנית על אודות ה’אפיקורס' הדר בריחיים אשר מעבר לחורשה, כי הוא איש אמיד ועושה צדקות בכל עת, רק את הפרושים ישנא ויבזה ויקראם ‘בטלנים’, אף כי גם הוא למד הרבה בנעוריו בטרם יתפקר, והיה האיש ההוא כנידח מקהל ישראל; גם אשתו הולכת בדרכיו הנלוֹזים, כי לא תשא פאה נכרית…

– גם אני לא אשא כל ימי פאה נכרית! – אמרה אז להרבנית.

– אל תחטאי בשפתיך, נעמי!– גערה בה הזקנה.

– אינני יודעת איך תהיינה השערות באשה לחטאת? – התמרמרה אז.

– אנחנו, הנשים – ענתה הרבנית – איננו יודעות טעמי הדינים, אולם דין הוא ואין אנו רשאות לעבור עליו. פעם אחת שאלתי את אישי, יחיה, על אודות האיסור הזה ויבינני לדעת כי שיער באשה הוא איסור חמור מאוד: השערות מייפות את הפנים ואסור לאשה עבריה להתייפות, כי בנות ישראל צנועות הן.

– צניעות היא אמנם מידה טובה! – קראה ברגש – ואשר על כן לא נאה לאשה להתייפות יפי מלָאכותי, לכחל את העיניים בפוך, לצבוע את הפנים, להשתמש בבשמים וזני מרקחה, אולם לקלקל נוֹי הפנים הטבעי, אין זה כי אם מנהג שטות!

– אַל־נא ייסרך אל על חטאת שפתיך! – דיברה הרבנית רתֵת.

– אֵל לא ייסרני!– ענתה בבטחה – לוּ יחשוב אֵל עוון לאשה עבריה שׂאֵתה את שערותיה או אז בראה בלי שערות על ראשה וישַנה את פניה מתחילת בריאתה; אולם אלוהים עשה ישר את כל האדם והמה נפרדו בדרכיהם על־פי דעותיהם. אכן הדעות השונות והדרכים השונים עוד לא יאַלצוּ את האדם לשנות את הפנים, וחרפה היא לעם האומר כי דתו תחייבהו לשנות את הפנים אשר נתן לו הטבע ולהיבדל גם במראהו מאת כל עמי הארץ; כן, לא דין תורה הוא כי אם מנהג אסיה…

ואף כי הרבנית סיפרה להרב את כל שיחתן ותעוֹררהו לדבּר על לבה להשיבה מעוון, לא השמיעה תוכחות מוּסרוֹ ימים רבים; רק אחרי אשר ניסה להביאה במסורת הברית עם ה’עילוּי' ולא עלתה לו, הירבה יום־יום להעיר למוּסר אוזנה על כל דבר קל שבקלים.

– אמוֹר אמרתי – התאונן באוזניה פעם אחת – כי תואילי הלוך אחרי עצתי ותבחרי באיש יודע תורה והולך מישרים והוא יישר אורחותיך המבולעים⁵⁷; אולם, לדאבוני, רואה אני מה גדולה היא פעולת ‘בוֹסר אבות’… בלבך אין כל רגש אהבת תורה, רק האיש המדבר אשדודית⁵⁸, זקנו מגוּלח ובגדיו כבגדי עם־הארץ, יוכל למצוא חן בעיניך, האין זאת?…

– בעיני יוכל למצוא חן רק איש חי ולא איש חנוּט ומקוּפל בגווילי ספר, לו גם יהיה הספר קדוש – ענתה בהחלטה.

– ומה דמוּת תערכי לחיים שאין בהם שמץ קדושה?

– ואיך תוכל הקדושה להתקיים בלי חיים? – שאלה בהביטה אל עיני הרב הכהות.

– הוכח בדברים בטלים לא יסכוֹן! – קרא הרב במרירות – הדור הצעיר חפץ חיים הוא ואת חפצו זה ישא על שפתיו בכל עת ובכל שעה; אולם להנאה יקראו המה חיים, וכל המרבה למלא תאוות נפשו לו מרבה חיים יקרא. ויען כי ‘אין אדם מת וחצי תאוותו בידו’ על כן לא ישיגו בני הדור הצעיר אורחות חיים. ואנחנו, בני הדור ההולך ולא ישוב, למדנו תורת חיים רק מפי חכם אחד שקוּל כנגד כל חכמי הדורות בעבר והווה: באורח צדקה חיים! ועל־פי המשפט הזה צריך כל אדם לפלס אורח חייו, ואלה השוכחים תורת חיים זאת המה ב’חייהם קרואים מתים'. אַת עודך צעירה לימים ואנוכי זקנתי ושׂבתי, ורוב שנים יודיעו חכמה ומשפט צדק. כי אזכורה ימים מקדם, ימי חורפי, בלכת כל יהודי בדרכי התורה והמוסר, הבנים לא דאגו לעתידם וישבו במנוחה על התורה, והבנות לא למדו תיפלוּת, לא פטפטו אשדודית ולא הירבו קרוא ספרים אין קץ. הספר ‘צאינה וראינה’⁵⁹ היה האחד אשר בו קראו בנות ישראל בימי השבתות והמועדים ותחיינה בשלום עם אישיהן ותחנכנה את ילדיהן בדרך התורה ולא ידעו את החקירות הטפלות המקלקלות את המידות ולא תביאֶנה כל טובה. האמנם חכם הדור הזה מאבותיו?

– הדורות הולכים לפנים ולא לאחור! – ענתה בהטעמה.

– אַל תאמרי כזאת, נעמי! – ענה הרב ברגש ויבט בעיניו הכהות אל תוך עיניה – אל תאמרי כזאת כי לא תצדקי. אמרי־נא, כי הדור הזה הוא ממציא המצאות חדשות ויש לו ידיעות רבות, אבל הידיעות האלו אינן קרואות חכמה כי אם מלאכה, וכל המלוּמדים אשר עליהם תתרפקי הם רק מהירים במלאכות נקיות; כי חכמת אדם, עליך לדעת, היא לא במוח כי אם בלב. אדם חכם הוא מי שקנה לבב חכמה, ואל חכמת הלב ילווה תמיד מוסר השכל, על כן חכמה ומוסר אווילים בזוּ ⁶⁰, והמה יהיו אווילים גם אם ילמדו עשרים לשון ולימודים שונים, כל זמן שיבוזו חכמת הלב ומוסר טוב. המה יכולים להיות חכמים בכל מלאכה; אבל כל זמן שלא תבוא חכמה בלבם והוא צפוּן משׂכל, נוכל לקרוא למו ‘אנשי מוח’ ולא ‘אנשי לבב’, הדור הישן נתן את לבו לדעת חכמה, והיא הוֹרתהוּ להיות חנון ורחום, עושה צדקות בכל עת, צנוע ועניו, לעשות טובה ולסוּר מרע, להיות שמח וטוב לב תמיד, ועל כן מעטו אז אבירי לב הרחוקים מצדקה ויושר; אולם דורנו הצעיר המייגע את מוחו אך ורק למצוא מקור חיי בשרים ותענוגים הרבה, הוא רק דור חכם בעיניו, דור חנוּפי לב המבקשים חשבונות רבים והולכים נתיבות עקלקלות.

– האם כל היהודים העוסקים בתורה ברי־לבב הם והעוסקים בלימודים אחרים הם תועי לבב?

– כזאת לא היגדתי לך! – ענה הרב באנחה – רק זאת אומר לך, כי השינוי לרעה הגדול הזה, בין דור הישן לדור החדש, היה בקרבנו אך יען כי זנח העם את התורה הקדושה ויינזר ללימודי חוץ…⁶¹.ֹ

– האם אי־אפשר היה לאַחד תורת הלב עם תורת המוח?

– זוהי רעה רבה! – נאנח הרב – כי לא רבים יחכמו לדעת את המועיל לרוחם. המה רואים אך לעיניים ולצרכי הלב לא ישגיחו. ויהי בנשוֹב רוח תאוות חיי בשרים וחמדה לתענוגים בכל העולם ויבוא רוח משחית זה גם אל מחנה ישראל, ותשאם ותתעם תוהו לא דרך ויהפך לבבם ויעזבו מקור מים חיים, את התורה שעמדה לנו בכל עת צר ומצוק, ויחצבו למuֹ בארוֹת נשברים⁶². החכמה המעשית, השכלת המוח, הלשון והיד, תעוז אמנם לבעליה למצוא מקור מחיה; אולם לא תלמדהו להסתפק במה שיש לו, לשמוח בחלקו, והוא שואף תמיד למַה שאין לו, על כן ירוצו בני דורנו וייגעוּ, יכשלו ויפלו, על כן רבו כיום מרי נפש, אוֹררי ים, ומאבדים את עצמם לדעת…

ולעתים קרובות דיבר באוזניה על אודות השכלת המוח וחכמת הלב, והיא שמעה את דבריו בחפץ לבב; אולם היא הסכינה מנוער לחלום עתיד מלא אורה ושמחה, אהבה בתענוגיה, חיים הומים, חיי הוד ותפארה. היא הסכינה לראות את עצמה כנבדלת לטובה מכל הנערות העבריות, יען כי היא תלמידת הגימנזיום ולשונה תמהר לדבר צחות בשפת הארץ, ומה קשה הוא להיפרד מחלומות הנעורים! היא מתחרטת עתה על אשר לא למדה לדעת את השפה העבריה, הן יודעת היא קרוא עברית, ואביה, בעוד בחיים חיתוֹ, היללה תמיד על פניה על שקדה על הלימוד עברית והוא חפץ כי תלמד לדעת היטב את השפה הזאת; אבל במותו חדלה לעסוק בה, כי מה לתלמידת הגימנזיום ולשפה העברית? ועתה היא מתחרטת: הן בשפה הזאת כתובים כל ספרי עם ישראל, אשר על־פיהם אפשר לדעת רוח העם בעָבר ובהווה ותקוותו לעתיד, והיא הן לא תדע את רוח העם הזה, במה ייבדל מיתר אומות העולם? מה תקוותו לימים יוּצרוּ? ובמה הוא שונה מתקוות כל עמי הארץ? כמה פעמים שמעה חרפת עמה בשבתה עוד על ספסל הגימנזיום, כמה פעמים הכלימוה חברותיה בקראן לה ‘יהודיה’ ופניה אדמוּ מבוֹשת, והיא לא ידעה מה החרפה אשר נשאו עליה החברות ההן.

– מדוע הוא חרפה להיות ‘יהודיה’? השאלה הזאת לא נתנה דָמי לה ימים רבים. היא החלה להתבונן אל חיי היהודים בעיר לכיש ולא מצאה בם רק את המידה המגונה הזאת: חמדת ממון מעסקת⁶³ ראשם ולבם. ולעומת זאת התפלאה כי מעולם לא ראתה איש יהודי שיכור מתגולל בצינור של שופכין בראש חוצות. את שתי המידות החיצוניות האלה ראתה ותבן לה, כי לא עצרה כוח לחדור עמוק לחיי העם, תהלוכותיהם ומסיבותיהם, ותסתפק במה שעיניה רואות. ויהי בחַרֵף אותה אחת התלמידות בשם ‘יהודיה’, ענתה חוֹרפה דבר: ‘שיכוֹרה’! אפס כי התלמידה אוֹיבתה לא נכלמה מאומה ותצחק מטוב לב ותען: אני לא הייתי שיכורה מיָמי ואַת יהודיה!…

ואז עמלה לדעת: במה היא ‘יהודיה’? מה המה האותות המציינים אותה מחברותיה? האם לא תשׂכיל לדבר כן כשפת עם הארץ כמוהן? האם לא תדע יום־יום את הלקח אשר תלמד בגימנזיום? האם לא תלבש שׂלמות נקיות ויפות כשׂלמותיהן, האם איננה יפת־תואר כמוהן? האם לא יחמדו מכּריה הנוצרים את יופיה בלבם? האֵם לא ישיתו תלמידי הגימנזיום בחלקות לה תמיד? במה היא ‘יהודיה’? ומה היא ‘יהודיה’?…

– היהדות היא אסון והיהודים אומללים! – ענה לה בוריס על כל שאלותיה.

– ואם היהודים אובדים ב’אסוֹנם' זה מדוע יחזיקו בו בכל מאמצי כוחם?

– המה הסכינו עם דלותם ושפלותם ולא יתאוו עוד לחיים ואוֹרה – ענה לה.

ואז האמינה לחברה הקרוב ללבה מאוד, כי על כן תלמיד האוניברסיטה הוא, יודע משפט צדק ואין להרהר אחרי דבריו. אולם בזכרה עתה את דברי תשובתו, יעל צל עב ויכס את תמונתו הברה המרחפת על פניה תמיד: הוא שגה הרבה מאוד! לא במבטא יפה אחד אפשר לבטל את היהדות והיהודים. שיחותיה עם הרב הישיש, אשר לא למד כל תורה אחרת זולת תורת היהודים, הביאו קרן אורה בחושכה. היא יודעת עתה כי האנושית⁶⁴ לא נתנה עוד אֵל אחר להעולם זולת אֵל היהודים, כי כתבי הקודש לא איבדו את ערכם הנעלה בדורות הרבים, וכי תקוות היהודים לעתיד לבוא היא תקווה יפה עד מאוד. היהודים לא ייחלו לזרוע עוז, לכוח וגבורה, כי אם יחכו לימים אשר יגדל כוח ה' ומלאה הארץ דעה ואהבה רבה, הלבבות ירכו וכל ידיים תרפינה, כי ישפוך ה' את רוחו על כל בשר, רוח עוז משפט, רוח חכמה ובינה, אמונה וצדק…

אכן עתה היא יודעת מה זאת ‘יהודיה’, אבל אז, בשבתה על ספסל הגימנזיום, לא היתה יהודיה, כי על כן לא ידעה במה היא יהודיה; ולוּ היתה אז מה שהיא עתה לא אָדמוּ פניה מבושת בקרוֹא לה אחת החברות בשם הזה. היא בושה אז מבלי הדעת!

היא לא תתענה עוד בבדידותה, הרב גם הרבנית קרובים עתה מאוד אל לבה, והיא מכבדת אותם ותלמד אל דרכם. המה חיים באהבה ושלום רב, פרנסתם מצומצמת מאוד, ובכל זאת לא יתאוננו על עוניים כי יסתפקו במעט שיש למו. לאט־לאט הסכינה עם החיים השוקטים ולא תתגעגע על שאון קֶרת וחברת רעים. היא למדה פה לתפור ולרקום, היא עושה במלאכה זו שעות אחדות יום־יום, ואם יש לה ספר חדש וטוב תקרא בו בעונג; אולם חיסרון ספר לא ימרר עוד את חייה. היא למדה מידת ההסתפקות, ושיחות הרב אתה לעתים מזומנות תרנינה את לבה ותשקטנה את המייתו לחיים ומנעמיהם.

– הוי, מה יפה העולם! – יקרא בה לבה עתה, אולם בהיותה בחורשה זאת בשנה העברה לא ראתה הדר חוֹרש מֵצל זה ולא התבוננה אל תפארת כל המישור מסביב. אך עתה הונח לה מרוגזה ומעוצבה והעבר הוּעם בעיניה; ובזכרה את כל החלומות אשר חלמה בימים ההם תראה כי אינם נחפים עוד בשלל צבעי קסם; ובזכרה את בוריס, רעה הטוב, יתעורר בלבה החפץ לראותו כיום הזה ולאמר לו כי שוגה הוא הרבה מאוד במשפטו הרע על העם הניגש והנענה, לייעץ לו עצה טובה כי לא ירום עוד לבו על אחיו הישרים האובדים, לא באשמתם כי אם בעוניים, כי לא יתאוו עוד תאווה לשים מרום משכנו בין דרי מעלה, כי אם ישכון בין אחיו, ברחוב היהודים, יתבונן עליהם היטב וילמד לדעת את חייהם המרים והטהורים, חיי בוז וקדושה, חרפה וכלימה מחוץ וקדושה ורוממות הנפש מבית…

מרחוק נשמע קול חליל דק ונעמי התעוררה מרוב שרעפיה ותשא את עיניה למרום, והשמש כבר עומדת במרומי רקיע ושולחת קווי זוהרה אל ראשי עצי החורשה. העץ אשר ישבה בצלו נטף אגלי טל מזהירים על ראשה ותרטבנה שערותיה. איזה רגש געגועים מילא את לבבה למראה בוקר. הציפורים הפורחות מצפצפות בגיל, וקול צפצופם חודר ללבבה, יחממנו, ירככנו וימוגגהו… דמעות־נועם עלי לעיניה ולא ידעה כי היא בוכיה, לבה נמלא רגשי חסד וחיבה לכל העולם היפה, ואת הרגש הנפלא הזה לא ידעה עוד מעולם, והוא לא ילהט כאש, לא יזעזע קרב ולב עמוק, כי אם יחמם חום נעים, יגע בעורקי הלב מגע עדנים…

היא נשאה קול ותבך…

– מה לך, גברתי, כי תבכי? – תשמע קול רך מדבר אליה, היא נפחדה לשמוע הדיבור הצח בשפת עם הארץ, אשר לא שמעה זה כשתי שנים מאז בואה הנה, ופחדה עוד גדל בראותה את הפרוש הגשורי עומד לפניה וספר בידו.

– מה לך פה, גשורי? – קראה בחלחלה ותקם על רגליה.

– אני הולך העירה – ענה במבוכה – ובעברי את המשעול הזה שמעתי קול בכי… סלחי לי כי הפרעתיך…

– אבל אתה תמהר לדבר ברור בשפת הארץ! – קראה בתמהון – מה זאת? אינני מאמנת למשמע אוזני!

– תודה לך, כבוּדה, כי הוֹאלת להלל את דיבורי בשפה שהיתה זרה לי לפני שנה ומחצה. אכן הרבה עלי להודות לך כי מאז באת הנה נהפכתי והייתי לאיש אחר…

– איככה? – דובבה נעמי במבוכה.

– הנני ממהר לשוב העירה כי הגיעה השעה השישית והפרושים ניעורים עתה משנתם, ואני ירא מפניהם… רק זאת אומר לך כי זה כשנה וחצי אני לומד יום־יום שפת המדינה, ידיעת החשבון, דברי הימים, גם שפת עברי לומד אני שעה אחת יום־יום, ואין איש יודע…

– האם עד השנה הזאת לא ידעת את השפה העברית? – לא נתנתהו לכלוֹת את דבריו מרוב תמהון – הלא אתה בחיר הפרושים!…

– אנחנו כולנו לומדים ימים על שנה רק ‘תלמוד’ ושפת עבר זרה לנו – ענה בחיפזון – אין איש יודע, כי בנפשי הוא פן אגורש בחרפה מבית־המדרש ושמי יחוּלל מאוד, ואנוכי מתעתד להיות רב. שמרי את הדבר בלבך ואם איכבד לדבּר אתך עוד פעם אחת ואספר לך את כל אשר עוניתי בשנה הזאת, אכן לא להבל עמלתי, למדתי מעט…

– אבל מי לימדך? מי נתן לך ספרים? – לא התאפקה נעמי ותקרא ברגש.

– אני למדתי בעצמי, בלי עזרת מורה, וספרים לקחתי מאת… שמרי־נא, גברתי, את הדבר בלבך ואל ידע איש מזה… ספרים לקחתי מאת האיש הישר מיכאל ראזוֹויץ, בעל הריחיים אשר מעבר לחורשה הזאת… היי שלום! ממהר אני לשוב העירה, כבר אחרתי המועד, בפעם הראשונה גיליתי את סודי, אכן מאושר אני כי…

הוא נבוך וישתחו וימהר ללכת וכרגע נעלם בין העצים.

– מיכאל… ראזוֹויץ! – לחשה בדממה וזיק אש חלף את לבה – הזה הוא אבי בּוֹריס? האומנם? אֵלי! אֵלי!…

 

[יא]    🔗

נעמי הביעה חפצה לראות את הריחיים אשר מעבר ליער הקטן, באמרה כי לא ראתה עוד טחנת־מים, ותצו הרבנית את שפחתה ללכת אִתה.

– אל תתמהמהנה הרבה! – אמרה הרבנית בצאת נעמי עם השפחה מהבית – ואל תבואנה אל בית ‘האפיקורס’, הוא גרוע עוד מ’גוי' פשוט, הוא יודע תורה ומתכוון למרוד בה.

נעמי לא ענתה דבר על האזהרה הזאת, רבות מחשבות בלבה ורוחה נפעמה.

מפי הגשורי נודע לה כי אמנם מיכאל האפיקורס הוא אבי בּוֹריס, מיוּדעה מנוֹער, אשר גמר חוק לימודו תורת המשפטים בשנה זאת, וכי האב נעצב על בנו כי קל הדת הוא, כי רם לבו בהשכלתו ויבז לאחיו ההולכים בחושך. לפני שנים אחדות שחרו האב מוסר כי משכילי ישראל צריכים להיות למופת לכל העם, ואם הם ינהגו ‘מנהג הפקר’ בענייני דת וירחיקו את העם מן הדעת, כי בעם ישראל לדת משפט הבכורה וכל הנוגע בה יאשם. אז ענהו הבן במכתב מלא מרוֹרוֹת כי חרה לו על כי יטרידהו האב בדברים המסורים אל הלב, אשר כל אדם אדון לעצמו; אז התגלע הריב בין האב והבן… 

היא זוכרת אמנם כי היה בּוֹריס חופשי בדת תמיד, אבל הן גם האב ‘אפיקורס’ הוא בעיני יהודי ענתות, ומדוע זה יהיה קנאי ביחס בנו? האב החפץ שיהיה בנו שומר מצווה עליו להיות למופת לו בהנהגתו הוא. האֵם לא צדק בוֹריס בתשובתו כי אין כפייה באמונה?

היא הולכת מהרה ולא תדע את נפשה מה לה להתערב בריב לא־לה; איזה חפץ אדיר ימשכנה בחזקה לראות את אבי רֵעה הטוב מימים מקדם, ובלי משים יעל רעיון טוב על לבה: לו בא בּוֹריס הנה לראות את שלום אביו!… ומבוכה נעימה תתקף את לבה בעלות עליו הרעיון הזה – ותחיש פעמיה.

– עוד היום גדול, גברתי! – דיברה אליה השפחה במַהרה אחריה – נלכה אט.

והיא לא שמעה את דברי בקשתה. מבוכת לבה שילחה רגליה קל מהרה ולא תדע, צללי המחשבות החדשות על דבר היהודים והיהדות, אשר באו אל לבה בשתי השנים האחרונות ואשר סכוּ⁶⁵ את תמונת בּוֹריס, שלא משה מקרב לבה כל הימים, עוברים וכלים, כי רוח חיים עברה בה ותטהרה: מה לדת ולחיים? האי־אפשר להיות אדם ישר וטוב עם דעות חופשיות בדת? האם ייפרדו בני־האדם לדתיים ואי־דתיים ולא לטובים ורעים?…

בגשתה אל הגשר הקטן הנטוי על אשֶד מים ראתה איש יהודי זקן מוֹשח בעטרן ידות אופני עגלה, והוא לבוש בגד קצר ומכנסיים רחבים שוּמים בסנדלים גבוהים. מגבעת רחבה, רכה ונמוכה על ראשו, והוא כולו מכוסה אבק־קמח, ותחשבהו נעמי לעבד בעל הטחנה; אולם השפחה לחשה לה: הנה הוא, הנהו!

– מי?

– האפיקורס, ימח שמו! – ענתה השפחה – הרואה אַת את אשר הוא עושה? כ’גוי' פשוט!…

– יומא טבא⁶⁶! – קראה אליו נעמי רוסית.

– יומא טבא! – ענה מיכאל ויעמוד ויבט רגע אל נעמי וכפיס־המשחה בידו – האם דבר לך אלי? הלא אַת היא קרובת הרב?!

– כן אדוני!– ענתה – חפצתי לדבר אתך דברים אחדים, אולם לא אפריעך ממעשיך, ואחכה מעט עד כלוֹתך.

– כי על כן סורי־נא אל ביתי והינפשי – בעוד רגעי מספר אבוא.

– נבוא הביתה! – אמרה נעמי אל השפחה.

– הרבנית אמרה…

– הסי! – לחשה לה נעמי.

– אבל למה לי לחטוא? – התאוננה השפחה בקול בוכים.

– עייפה אני, פתיה! – גערה בה נעמי – האֵשבה על הארץ?

– אולם אַל נתמהמה שם, רגע אחד – לא יותר!

בבוֹאָן אל הבית קידמתן אשת מיכאל בפנים מסבירות ותגש להן כסאות לשבת.

– כמדומה לי כי אַת קרובת הרב, ואַת…

– אני שפחתו…

– באה אני העירה לעתים רחוקות מאוד! הוסיפה האשה לדבר בשוּמה פּניה אל נעמי – זה שנים אחדות, מאז באנו לגוּר פה, בודדה אני מאוד. אנשי העיר הזאת הם קנאים חשוכים ומי שציציותיו אין נגררות תחת כפות רגליו – לו ‘אפיקורס’ ייאָמר, וכן הוא אישי בעיניהם – ואנוכי מרשעת! יען מה? בימים הראשונים לבואי הנה הייתי פעמים אחדוֹת בעיר ותראינה הנשים כי אינני שמה פיאה נכרית על ראשי ותקראנה אחרי מלא⁶⁷ ותדברנה בי עַוולה! אישי, יחיה, הוא מלומד גדול, גם ‘תורה’ למד הרבה ויהי מכובד בכל העיר לכיש…

– הבלָכיש גרתם לפני בואכם הנה? – קראה נעמי, ופניה להטו.

– אנוכי ילידת עיר קטנה קרובה ללכיש ואישי הוא יליד לכיש, ועשרים־ושתים שנה גרנו בה אחרי חתונתנו. אישי היה נודע בכל העיר וכל מכיריו כיבדוהו, ולא חלמתי כי אבוא לגור במדבר להיות גוֹלה וסוּרה…⁶⁸.

– ואיה הם בני־ביתכם? – שאלה נעמי ולבבה נע בקרבה.

– בן יחיד לי! – נאנחה האשה במרירות – רך וטוב, יפה־תואר וטוב־לב. הוא לומד בחרקוֹב באוניברסיטה, או כבר כילה את לימודו, אינני יודעת היטב.

– האם איננו בא בכתובים אל אבותיו?

– תיגרה קלה נפלה בינו לבין אישי! – נאנחה עוד הפעם – ואנוכי אינני יודעת היטב מדוע זה יינצוּ… אשה פשוטה וחלושה אנוכי, אבותי לא לימדוני, ועתה הנני ברעתי, כי גם כתוֹב אליו מכתב אינני יכולה. מה אוֹמר לך, רעוּתי? רעוֹת רבות תשבע נפשי…

האשה נדמה ודמעות כיסו את עיניה החוּמות.

– אני ידעתי לפנים את בנךְ בהיותו עוד תלמיד הגימנזיום, גם אחרי כן בהתעַתדוֹ לנסוע לחרקוֹב, פעמים רבות דיברתי עמו.

– האומנם? – קראה האשה ועיניה אוֹרוּ – איככה? הא! כמעט שכחתי, את ילידת לכיש, הפרוש הגשורי סיפר…

היא לא כילתה את דבריה כי נעמי משכתה פתאום בשרוול שׂמלתה, ותרמוז לה לחשוֹת. אז ידעה האשה את אשר עשתה כי קראה את הפרוש הגשורי בשמו לאוזני השפחה – ותתחלחל מאוד – ותידוֹם.

– כן, – הוסיפה אחרי רגע מספר – את ילידת לכיש, נעים לי מאוד לראותך, עלמה יקרה, כי על כן בת עירי אַת, ואנוכי גוֹלה וסוּרה, גלמודה אנוכי! לוּ ידעתי מלאכת הכתיבה או אז הודעתי לבני מה אוּמללה אני פה, כי אל עקרבים אני יושבת… ואת ידעת את בני? כן, מי לא ידעהו בלכיש?! הוא הצטיין בשכלו וביופיו. הן גם ב’תורה' ידיו רב לו, אפס כי ברוב דעתו יזלזל מעט ב’דינים‘, ומה אעשה? האשׂנאהוּ בגלל זה? התוכל אֵם לשנוא את בנה לוּ גם יעמיק שחת? ובני, הודות לאֵל, הוא גדל־דעה ולוֹ הצדקה להיות אדון לעצמו, לא עוד נער הוא… אישי כועס עליו, ואנוכי אינני יכולה לכעוס, רק נפשי עלי תאבל ולבי ידווה… אישי חפץ כי יהיה גם ‘מלוּמד’ גדול גם ‘יהודי’ טוב, מי יתן והיה! אולם במי האשם? אנוכי התחננתי לבלי תת אותו ל’הגימנזיום’, ושומע לא היה לי. אז החל לכתוב ב’יום השבת'… היוכל עוד להיות נוצר תורה ככל שלומי אמוני ישראל? מנעוריו הסכין לחלל את השבת, ועתה הוא דורש ממנו כי יהיה ‘חסיד’, האפשר הדבר? ולמי אוי, למי אבוי? להאֵם! מה בצע לי כי בני הירבה דעת? מה הנאה יש לי? הנה זה שנים אחדות לא ראיתיו, ומי יודע אם עוד אזכה לראותו בעיני? ובמי האשם? אתמול ביקשתי את הגשורי…

היא פסקה פתאום ותבט במבוכה אל פני השפחה.

– עתה באתי! – קרא מיכאל בבואו הביתה וידיו מלוכלכות בעטרן – כרגע ארחץ את ידי ונדבר את דברינו, סלחי־נא, עלמה!

– היש לך בקשה לאישי? – שאלה אשת מיכאל.

– חפצה אני – אמרה נעמי הפעם בשפת המדינה – חפצה אני לדבר את אישך הנכבד דברים אחדים ואמרתי לדודתי הרבנית, כי חפצה אני לראות את הטחנה ותשלח אתי את שפחתה, אולם עלי להיות זהירה בדברים בעוד היא לנגדי.

– דבּרי יהודית! – לחשה לה השפחה – כי אינני שומעת את דבריך.

– הנני! – אמר מיכאל בשחוק־קל וישב אל השולחן – חג היום לעבדי הנוצרי ואוּלצתי למשוֹח בעצמי את העגלה כי עלי לנסוע ל’דאנגארד' עוד היום בערב.

– לדאנגארד? – התפלאה אשתו – מה לך בעיר הפלך?

– אתמול קראתי בעיתון על אודות הגבלה למספּר עורכי־ הדין היהודיים; אולם הידיעה בעיתון קצרה וסתומה היא, וחושש אני פן יבוּלע הפעם לבוריס. אסע־נא ואדעה.

אז פנה אל נעמי וישאלנה לחפצה.

נעמי רמזה לו בעיניים על השפחה ויבן לה ויקם ויאמר אל אשתו ואל נעמי: 

– לכנה אתי אל לשכתי ונשתה חמים. צווי־נא, יקירתי, הוסיף בשוּמו פניו אל אשתו – ותביא לנו השפחה חמים.

– עת לשוב הביתה! – אמרה השפחה בתלונה.

– אך רגעים אחדים אשבה – הבטיחה נעמי – אחר נעבורה.

בלכתי הנה – אמרה נעמי בשבתה בלשכה עם מיכאל ורעייתו אל שולחן עגול מכוסה מפה ירוקה – הרגשתי כי יקש לי לבקש ממך את בקשתי, אולם עתה נודע לי כי בת עירך אני.

– לא רק בת עירי אַת כי אם רֵע אביך המנוח אנוכי.

– האומנם? את אבי זוכרת אני מעט, כי במותו הייתי כבת שבע שנים, לא יותר.

– אביך היה אדם ישר ומשכיל בכל דרכיו. ידעתי בואך לגור פה וכמה פעמים חפצתי לבקש את הרב כי יתנך לבוא אל ביתי; אולם יראתי פן ישיב את פני ריקם, הוא בז לי!

– ואנוכי מאז בואי הנה שמעתי את שמך, אדוני, מנוֹאָץ בפי רבים; אולם החרפות אשר יחרפוך יהודי ענתות עוררו בלבי את החפץ להכירך. כי זרה אני פה, גודלתי וחוּנכתי בחברה אחרת ובאופן אחר, ומה עוּניתי בימים הראשונים בבדידותי. רוחי היתה זרה להרב והרבנית וכל האנשים הבאים לביתם היו נבזים ושפלים בעיני ואתעבם בלבי. אז נכספתי להכיר את אדוני ולהתרָעוֹת את רעייתו; אפס כי לא קם בי רוח לבקש לי מכּרים בעיר הזאת. ימים רבים ביקשתי לי תואנה לבוא הלום ולא מצאתי, ועין הרב היתה צופיה כל הליכותי ויספּור כל צעדי; לפני ימים אחדים נודע לי במקרה סוד הגשורי…

– הפרושי הגשורי? – נבהל מיכאל – איככה?

– הלכתי לשוּח בחורשה ויפגשני וידבר אתי; אז גמרתי בלבי לבוא אליך, אדון טוב, ולבקשך להיות גם בעזרי בדעתך הרבה!…

– ומה אעשה לך?

– חפצה אני לדעת קורות עם ישורון בכל ימי עֲבָרוֹ הגדול, חפצה אני לדעת את עמי; תן־נא את הספרים הדרושים לי והבינני לדעת כל דבר אשר יקשה ממני…

– איך בא החפץ הזה אל לבך? 

– מיום שחדלתי לבזות את עמי בא החפץ אל לבי לדעתו, ולבזותו חדלתי בשנה האחרונה הזאת. דודי הרב, אשר בראשית בואי אל ביתו ביזיתיו, הפך את לבי לטוב…

– איך ביזית את עם ישראל בטרם תדעהו ואיך יחדל הבוז בבלי דעת?

– גדלתי בין בוֹזי עמי ואאמין לדבריהם. מכּרי הרבים בלכיש היו רובם תלמידי הגימנזיום והאוניברסיטה מבני עמנו והמה השליכו שיקוצים על עמם וילעגו לו בכל שאט־נפש. שנים אחדות למדתי גם אני בגימנזיום ושם הסכנתי לשמוע חרפת עמי יום־יום מפי חברותי ואנוכי נערה לא מלוּמדה ב’עניינים' כאלה ויהי גם לי שם ‘יהודי’ לחגא, אולם שיחות הרב הרבות אשר שוֹחח אתי לעתים קרובות עוררו בלבי את הדעה: עם ישראל איננו עַם כבַד עוון, כנסת בטלנים ורודפי בצע, כאשר הוּגד לי; כי אם גוי אובד, גוי אומלל, והאומלל הוא בזוי בעיני כל, האובד בעוניוֹ הוא למשא גם על קרוביו. כן, אדוני, לפנים ביזיתי את עמי מבלי דעתי אותו, ומבלי שים אל לב כי תחסר לי הדעת הזאת; אולם עתה אחפוץ למלא חסרוני זה, היה־נא אתה עוזר לי!

אשת מיכאל הגישה חמים עם פרי מגדים מרוּקחים, ותפן אל אישה ותשאלהו פשר דברו על אודות ה’הגבלה' החדשה ואיך תוכל להזיק לבוֹריס העוסק בלימודו זה כעשר שנים. אז נסבה השיחה על אודות ‘הגשורי’, ותספר נעמי את תמהונה הגדול בשמעה אותו מדבר בשפת המדינה בפעם הראשונה.

– ואנוכי חשבתיו לבזוּי אדם, לבטלן שאין בו דעה ולא החפץ לדעת! – אמרה בשחוק.

– איש כזה – אמר מיכאל – יקר מאוד לכל חובב עמו וחפץ בתחיית רוחו. ימים רבים ישב עמנו במחשכים ויתאבק בעפר שפלותו וישא עליו עבטיט דתי, ויהיה זהיר, לא רק במצווה קלה כבחמורה, כי אם גם בכל מנהגי הבל ודיני שטות שנערמו במשך הימים הרבים ויהי לחרפה ולמנוד ראש בשכניו. אולם מסיבות הזמן שׂמוּ קץ להחושך, הממשלה הרוממה הביאה קרן אורה במבוי האפל, מושב היהודים, על־ידי בתי־ספרה. הצעירים ניעורו וינערו מעליהם עפר שפלותם, פקחו את עיניהם ויראו את האור כי טוב; אבל הזקנים שבעם ראו את האור הבוקע ויורד – לעולם ישראל כאוֹר מתעה מדרך היהדות ויקַדשוּ מלחמה על ההשכלה המאירת־עיניים. ואז נפרדו העם לשתי מחנות, העומדים והמהלכים, ושתי המחנות אחזו בשתי הקצוות, החרדים על דת מאסו את הדעת ויבזו בכל שאט־נפש את דורשיה, והשואפים קדימה פרקו עול תורה מעל צווארם וכל קודש היה למו למרמס. שתי המחנות ניצבות כאויבות זו לעומת זו ויחדיו תשימנה שַמוֹת בחיי העם, ובמי האשם? החרדים מביאים ראיה ממעשים בכל יום כי המשכילים עוזבים לאט־לאט עמק יזרעאל, כי רם לבם בהשכלתם ויתנכרו לעמם, והאחרונים מאשימים את המשמרים כל הבלי שווא כדבר שבקדושה ומעמיסים עול כבד על צוואר שאין אדם מן היישוב יכול לעמוד בו, ומתי יהיה קץ הפרעות? אינני מסופק בנצחון האור על החושך…

– וכאשר תהיה מחר בדאנגארד – נכנסה אשתו לתוך דבריו פתאום – תדע את כל המוֹצאות את בוֹריס, יחיה?

– הוי, פותתי היקרה! – קרא מיכאל בשחוק־עיצבון – יומם ולילה תהגה רק בבן וזולתו לא תדע מאומה גם לא תחפוץ לדעת; אולם דעי לך כי הדברים שאנוכי דובר נוגעים אל עצמנו ובשרנו, מכאֵב לב אני דובר כי גם בננו תעה מדרך השכל…

– ומה לי לדעת? – התאוננה האשה הנוּגה במרירות – יודעת אני היטב את צרתי כי הרחקת ממני את בני יחידי יען כי דרכו לא ישרה בעיניך; אבל הן גם דרכך לא ייתכן בעיני יהודי ענתות וצא טמא⁶⁹ יקראו לך. ואיככה אוכיח ביניכם, אנוכי אשה פשוטה, את מי הצדק? לוּ היה הדבר תלוי בי כי עתה אמרתי שילך איש בדרך הישרה בעיניו ותחדל־נא המריבה להכאיב את הלבבות, וחדלו האבות לטוֹר שנאה אל הבנים, והבנים לא יתרחקו מאבותיהם למען שית קציר לחייהם!

– אתה, אדוני, אומר – אמרה נעמי שישבה כל העת דוּמם ותבט אל פני מיכאל ורעייתו חליפות – אתה אומר כי אינך מסופק בנצחון האור, ומדוע זה יזעף לבך על חלוצי ההשכלה הראשונים? האם גם בנך איננו אחד מלוחמי ההשכלה? אני ידעתיו לפנים, יודעת אני מה רבה אהבתו לאורה ומה מאוד יתעב את החושך!…

– כן, אינני מסופק בנצחון האור על החושך, יען כי החיים עומדים לו. החיים דורשים אורה; אולם מה יהיה משפט האור ההוא, אשר ימלא בעתיד קרוב או רחוק אוהלי יעקב? האם תחת אור מאיר לא תאחז להבה במחנה ישראל ותלהט מוסדי דתנו ותהפוך את בניין־הנצח למעי מפלה? הן משכילי ישראל מתרחקים מעמם ותורתו מרחק רב, ומספרם יִרב יום־יום והמה הולכים קדימה־קדימה ולא יביטו אחורנית, אל העם אשר מקרבו יצאו; לא יזכרוהו ולא יעלה על לבם, או רע ומר מזה כי יבזוהו ויעטו עליו חרפה. ומי יקבץ את הנידחים האלה מעל כל הר וגבעה רמה ויאספם אסיפה אל עמק יזרעאל להיות אור לאחיהם ההולכים בחושך? מי? האם הרבנים? הלהם יעגנו צעירי הדור ולמוצא פיהם ייחלון? הלא המה החותים גחלים על ראשי השואפים לדעת; הלא המה החפצים לאסוף רוח הזמן בחופניהם ויומם חיתמו למו מפני כל קו אור; הלא המה הנוטעים נטעי שנאה בלבות שומעיהם לכל איש החפץ חיים; הלא המה מבטלים באיוולתם את חיי ההווה לגמרי ויטיפו רק לחיי העולם הבא; הלא המה עזרו לרעה הרבה בהפרידם בין אחים; הלא המה עוצמים את עיניהם מראות ברע אשר קרה את העם לרגלי הפירוד הנורא הרובץ כתהום רבה בין אבות ובנים – ההמה ילמדו את צעירי הדור תורה ודעות אמיתיות?… תקוותנו האחת כי יקומו אנשים מתוך העם, אשר ידם רב להם בתורה ואשר למדו דעת וטוב טעם, מלאים רוח חכמה ובינה לעתים, החפצים בחיים מוּשכּלים על־פי רוח היהדות הצרופה, אשר ידעו להבדיל בין חופש הדעות להפקרות; והמה יעמדו בראש עמם לנחותם הדרך הישרה, שביל הזהב. המה יאַחדוּ את הקרעים וילמדו לתועי רוח בינה לאַחד את שתי הקצוות, תורת עולם וצרכי הזמן. עיני כל המשכילים על דבר אמת כולו מיחל לאנשי לבב אלה, אשר על כן שמחתי מאוד לקראת ‘הגשורי’ ואמשכהו חסד. אנשים כאלה נחוצים לנו לעת כזאת. הוא כביר כוח לב ודעתו בתורה רבה; ואם יוסיף דעת ישרש מלבבו את הדעות הטפלות, אשר השרישה בו הרגילוּת הארוכה בשבתו ימים רבים בין חשוּכים, קנאים ושונאי דעת, ויטה קו משפט על כל הליכות עמנו ומידותיו. הוא יהיה…

– נעמי! – נשמע קול שפחת הרבנית – נלכה הביתה כי היום רד.

– עוד מעט, חכי־נא עוד רגעי מספר ונלכה.

– את הספר ‘דברי ימי ישראל’ – אמר מיכאל אל נעמי בדממה – אשלח לך על־ידי הגשורי. גם ארשום לך את הפרקים אשר עליך לשנן היטב.

– תודה לך, אדוני! – ענתה נעמי בענוות־חן – אולם הרשני־נא להגיד לך כי מעולם לא האמנתי על אב כמוך כי יטוֹר שנאה לבנו על הקלוֹ בדת. מה נשתנינו מכל אומה ולשון? בכל עם ישנם שומרי מצווה ופורעי חוקי הדת; אולם הדבר הזה לא יפריד בין אחים ולא יזרע זרע שנאה בלבבות, כי הדת והחיים הם שתי רשויות. ומדוע חָלק לב עמנו על עסקי דת? מדוע רבו בקרבנו פלגות וכיתות וכל אחת צוררת לרעותה בכל אשר תוכל? מדוע היתה כזאת בישראל?

– יען כי ‘אין לנו שיור רק התורה הזאת’! – ענה מיכאל ברגש – יען כי אין עוד עם אשר כל בניו הם למוּדי ה' ועוסקים בתורה, פחות או יותר; יען כי רק אהבת התורה עמדה לנו שלא נכחד קיומנו מיסוּרי הגלות במשך דורות רבים, כי הנענים והניגשים בשוק החיים חשו מפלט למו באוהלי התורה וישגבו ישע. על כן לא ידע העם ולא יוכל עוד להבדיל בין הדת ובין החיים; על כן הוא חרד מאוד על תורתו, מעין ישועתו, ולא יוכל לראות בבַלע⁷⁰ הבנים הצעירים את קודשו מבלי הדעת. הנה המה למדו טוב טעם ודעת ויגדלו ויצאו אל אחיהם ויראו בסבלותם הדתיות, ותחת להביא אורה במחשכי נאות עמם ולהקל את עוּלוֹ בדעת ובהשכל, יחדיו שברו עול ויעזבו עמק יזרעאל בגאווה ובוז; האם לזאת לא יחרד לבנו?

– ואנוכי – נאנחה אשת מיכאל – מה אעשה אפוא לבני?… לבי דווה!…

– נלכה! – נשמע קול שפחת הרבנית – הרבנית תכעס!

 

[יב]    🔗

– רבי! – אמר הפרוש הראזאנקי בבואו אל חדר הרב בבוקר אחד – דבר סתר לי אליך.

– דבּר ואשמעה.

– בטרם אגלה להרבי את הסוד הנורא, עלי להקדים כי גם אני מצטער על חילול שם ‘הקיבוץ’ שלנו. מאוד אני מצטער…

– דַבּר דָבר ולמה לך כל ההקדמות האלה? – קרא הרב בקוצר־רוח.

– הנה כי כן, רבי! – אמר הראזנקי רתת – הפרוש הגשורי יצא לתרבות רעה!…

– מה?! – זעק הרב בחלחלה ויַבּט בפני הדובר בו בזעם.

– הגשורי יצא לתרבות רעה! – שנה הראזאנקי את דבריו הנוראים.

– מי אתה כי תלמד עליו חובה?! – זעק הרב מרה – איך יקחך לבך להוציא לעז על בחיר הפרושים? מה עשה? מה חטא? הן עיני צופיות כל הליכותיו. ומה תדע עליו עַוולה? הגד אם ידעת!

– הוא התחבר למיכאל האפיקורס! – אמר הראזאנקי בדממה.

– הס! – קצף עליו הרב – שקר אתה דוֹבר! מיכאל איננו בא העירה כי אם לעתים רחוקות ולא תדרוך רגלו בבית־המדרש, והגשורי עוסק יומם ולילה בתורה. משנאה תדבר את הדברים הרעים האלה. אתה האינך אוהב את התורה, לא! אתה מזלזל בכבוד תלמידי חכמים. אתה עוסק ב’חסידות'.

– הוא לומד ספרים חיצונים! – הוסיף הראזאנקי לדבר בדממה מבלי שים לדברי הרב ולקצפו. 

– מי?! מתי?!

– את הספר הזה – הוסיף הראזאנקי בהניחו חלק אחד ‘דור דור ודורשיו’⁷¹ על השולחן לפני הרב מצאתי מונח על עמודו תחת ה’יורה דעה'⁷² היום בלילה. הוא נרדם…

– ומה משפט הספר הזה?

– האנוכי יודע? – ענה הראזאנקי בתמהון – האקרא בספרים חיצונים?

– ומי הגיד לך כי ספר ‘פסול’ הוא?

– על השער נמצאה חותמת מיכאל האפיקורס… יביט־נא הרבי ויראה… הנה החותמת… שערוריה נעשתה בבית־דרשנו והרבי מחשה!

– שמעה־נא ראזאנקי! – דיבר הרב רכות הפעם – הלא יודע אתה כי תלמיד חכם שעבר עבירה ביום – לאמור: ידוע לנו ברור כי חטא ואשם – אסור להרהר אחריו בלילה, ומה גם כי חטאת הגשורי איננה ודאית. את שמע הספר ושֵם מחברו לא שמעתי עד היום, גם אתה לא קראת בו ואינך יכול לדונו לחובה; אשר על כן אומר אני…

– הלא מיד האפיקורס בא לו? – קרא הראזאנקי – האין די לנו?

– תנני לדבר! – קרא הרב ברגז קולו – ולמה תיכנס לתוך דברי? מיכאל למד בנעוריו גם ספרי התלמוד ומפרשיו ולו אוצר ספרים גדול, ואפשר להיות כי אין כל ‘פסול’ בספר הזה.

– אבל מדוע התחבר לרשע?

– אפשר להיות כי יש בספר הזה ‘דרושים’ הנחוצים לו וישאל ממנו. ומה בכך? ואתה החרישה ואל תגיד מזה לאיש דבר, פן תוציא עליו שם־רע ונפשו חפה; ואנוכי אשים לב לדבר הזה ואדע מה משפט הרֵיעות הזאת… ‘דור דור ודורשיו’! הוא אשר אמרתי כי הוא ספר־דרוש, ואין רע חלילה…

בצאת הראזאנקי מעם הרב היתה דומיה בחדר. הרב ישב נשען על השולחן והביט בספר ‘דור דור ודורשיו’, ופניו הפיקו תמהון לבבו.

– לא! – ידובב בדממה אל נפשו – האשמדאי יודע מה כתוב כאן; אבל ‘דרוש’ בוודאי לא. ובאמת מה ראה לשטות זו לשאול ספרים? המעט לו כל ספרי ה’ראשונים' וה’אחרונים'⁷³ אשר בבית־המדרש? וממי שאל? מאִתו? האין זה סימן רע?

אולם אין חָבין לאדם שלא בפניו⁷⁴! – יתאמץ להשתיק המון לבו – הן הוא עוסק בתורה יומם ולילה וכל עוולה לא נמצאה בו. ואם כל יהודי בחזקת ‘כשרות’ הוא, ‘פרוש’ לא־כל־שכן. ובמה הוּרע חזקת בחיר הפרושים? הספר הזה? ומי יאמר כי הוא מן הספרים החיצונים? ושֵם בעליו?

הרב נאנח במרירות.

הוא זכר פתאום את הדברים הרעים אשר דיבר הגשורי באוזניו לפני שנתיים. אז שאל את השאלה הרת כל חטאת ומרי: מה תהי אחריתו? עוד אז התבונן כי יצר לבו הרע מתגבר עליו ויוכיחהו בדברים קשים, ומי יודע מה היה לו במשך הזמן הזה?!

מי יודע?…

ופני הרב הפיקו יגון כבד.

נעמי שוּנתה לטובה במשך ימי שבתה בביתו ויקַו כי עוד מעט ותשמע לעצתו בדבר ‘הגשורי’, אחרי דעתה להוקיר את התורה ותופשיה. ואמנם – הוא התבונן זאת פעמים אחדות בשבועות האחרונים – היא החלה לדבר אתו בשבתם יחד אל השולחן בימי השבתות כדבר איש אל רעהו… ואם החשד הזה יהיה, חלילה, לוודאי וייאמנו דברי הראזאנקי, אז עליי להודות לאֵל על מיאונה אז…

הוא קם פתאום מכסאו ויעמוד רגע ויבט אל השולחן ויביא ביד ימינו שערות זקנו אחדות אל פיו וילעסן בלי־משים.

האומנם? – יהגה מר – האומנם יש איזה חיבור לשלושת המאורעות האלה? היא הלכה זה פעמיים אל הטחנה. היא החלה לדבר אִתו וכן לא הסכינה מאז בואה הלום, והנה ספרו של האפיקורס ביד הגשורי… האם אך מקרה הוא?…

הוא גמר אומר לחכות עד יום השבת, אז יבוא אתו בדברים, ושמע מה בפיו להצדיק את נפשו. אז יתברר הדבר היטב.

אפס כי לא הספיק עוד הרב לחקור את הגשורי וקול הקריה הומה: הגשורי יצא לתרבות רעה. הוא למד ספרים חיצונים מפי מיכאל האפיקורס. הוא רימה את הבריות ימים רבים וכל מאכיליו יאשמו!

– רבותי! – אמר הסקידלאי בהתאסף הרבה פרושים עם ‘בעלי־בתים’ אחדים באכסדרה אשר בצד בית־המדרש ביום השבת אחר סעודת הצהרים – רואה אני כי זכרונכם רפה מאוד ותשכחו את הסוד, אשר גיליתי לכם לפני שני ירחים. הלא אמרתי לכם מראש…

– מה אמרת? – שאל בעל־הבית אחד.

– אני זוכר! – ענה הזיטלי וירזום⁷⁵ בעיניו אל החלון הפונה אל בית הרב – האין זאת?…

– מה?– שאלו בעלי־בתים אחדים יחד– דַבּר דָבר ברור!

– אני אמרתי אז – לחש הסקידלאי ויבט סביבו ביראה – כי הגשורי אוהב… את הנערה אשר… בבית הרב…

– מה זה תשמענה אוזני! – קרא בעל־הבית אחד אשר לו חמש בנות אשר הצעירה מהן הגיעה לפני שנות מספר לפרקה – אוי לאוזניים שכך שומעות!

– נפלאות! – הסכים בעל־הבית שני.

– אַי, אַי!– הביע רגשי תמהונו השלישי.  

– ואיך נודע לך הדבר? – העמיק הרביעי שאלה.

– הנערה יפה היאֹ – נזרקו מלים מפי הסקידלאי בלי־משים ופניו אדמוּ כתולע; אך אבי חמשת הבנות עיווה את פניו ויקרא במרירות:

– ומי הגיד לך כי יפה היא? הא? כולכם טובים!…

– האיש אחד יחטא ועל כל עדת הפרושים תקצוף? – העיר למוּסר אוזנו הפרוש החצרוני.

– ספּר־נא ונשמעה! – בקשו בעלי־הבתים.

– הנערה יפה היא! – החל עוד הפעם הסקידלאי בלי חפצו ותהי מבוכתו שלמה. כל הפרושים צחקו בקול, ואבי הבנות קם בחמתו ויגער בו לאמור:

– האֵם רק עלמה אחת יפה בעיר? כל בנות ישראל יפות הן!…

– ולה יש אלפים כסף – הוסיף הסקידלאי במבוכה; אך אבי הבנות לא נתנהו לדבר ויקרא:

– האם לא אמרו חז“ל: הנושא אשה לשם ממון הוויין לו בנים שאינם מהוגנים? הא? ותופשי התורה בזמן הזה עוברים על דברי חז”ל. האין זה עלבון התורה?

– והוא בא לעתים קרובות מאוד אל בית הרב – הוסיף הסקידלאי כעבוֹר מבוכתו – ויראנה ותיטב בעיניו. התבינו?

– אבל מי הגיד לך כי כן הוא? – שאל הפרוש האלוני אשר כיבד מאד את הגשורי על דעתו הרבה בתורה ויחפוץ צדקתו.

– איך בא החשד אל לבך? – התעוררו גם בעלי־בתים אחדים.

– לפנים, טרם תבוא הנערה הלום, היה בא בליל שבת מבית הרב, אחר סעודת הערב, וישב אתנו יחד באכסדרה לדבּר אתנו על אודות פרושי הערים האחרות, על דבר רבני ישראל ומצבם ויהי שמח וטוב־לב. ובשבת הראשונה לבוֹאָה, בא מבית הרב וישב על מקומו וילמוד בקול רם כל הלילה. אז אמרתי עם לבבי: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?…

– ועל דא אתה מוציא עליו שם־רע? – כעס האלוני.

– תנה לי לדבר – התרעם הסקידלאי – ואחר תשאל! 

– למחרת התבוננתי אל פניו והנם זועפים, השומעים אתם, רבותי? כולנו יודעים את קמצנותו הנפרזה, כי הוא נהרג על פחות משווה פרוטה, אם גם ירעב לא יקנה פת לחם בפרוטה מכיסו. גם שכר ‘הנושא’ הוא מקפח, והוא משלם לו שלוש אגורות פחות מהשכר הקצוב, אם כי יטריח בשבילו יותר, כי יש לו ‘כל הימים’. הוא מרוויח פה כסף הרבה, כידוע לכם. גם בבואו הלום לא בא ריקם; בכל זאת לבש תמיד בגדים קרועים ובלוּאי סחבות, סנדלים מטולאים ובלים, כי ממונו חביב עליו מגופו. הלא ידעתם זאת? ידעתם! הנה כי כן, אינני מדבר חלילה דברים בטלים, כי אם מה שעיני רואות ולבבי מבין… פתאום רואה אני את הגשורי והוא לבוש בגדי תפארה. הכובע הבלה אין עוד ועל ראשו כובע שחור חדש; מעיל הסחבות הוּסר, והוא עוטה מעיל חדש מאריג שחור עם נקודות אדמדמות, גם מכנסים חדשים, הם המכנסים שהוא לובש עתה בימי־החול, גם מנעלים קלים עשויים לפי מידת רגליו אשר בצעדו ישמיעו קול שריקה. התבוננתי והנה גם שערותיו מסולסלות יום־יום ופניו רחצו למשעי, ואשיחה עם לבבי: מה יאַלצנו ללבוש בגדי תפארה ולהתייפות? אז גבר החשד בלבי, ואתבונן אל הליכותיו…

– שמע־נא, סקידלאי! – אמר האלוני וצחוק מר פזז על שפתיו – אם נאמנו דבריך כי הגשורי הוא מעין ‘גברא דאשה קטליתהו’, הלא ייפלא הדבר כי עוד לא ראתהו עין בעמדו אצל חלון בית הרב באישון לילה…

פני הסקידלאי חוורו רגע אחד ורטט קר חלף את כל גופו – וייאָלם דומיה.

– ‘התקוששו וקוֹשוּ’, אומר הנביא צפניה! – לא שכח האלוני להראות את בקיאותו בכתבי־הקודש – השומע אתה, סקידלאי? ואם לא למדת ‘פסוק’ ולא תבין מלי, אומר לך בלשון הגמרא: טול ‘קורה’ מבין עיניך ואחר כך תראה את ה’קיסם' אשר בין שיני אחרים! השומע אתה, מחרחר ריב? ואתה לך לך!

– כולכם טובים! – קרא אבי הבנות במרירות – אוי לנו בעלבונה של תורה! 

– שבתא טבא! – קרא הראזאנקי בבוא אל האכסדרה – במה אתם עוסקים?

– נגלה עוון הגשורי! – ענה הפרוש העגלוני – ואתה לא ידעת, ועוד תתהלל כי עיניך צופיה הליכות הפרושים.

– שוטה! – התקצף הראזאנקי – ומי מצא את ה’ספר הפסול' בידו? מי מסר את הספר ליד הרב? הלא אנוכי! אולם פקודת הרב חזקה עלי לשתוק… אבל שקרא לא קאי⁷⁶ ושפחת הרב הוליכה את הקול בעיר כי הגשורי בא לבית האפיקורס. היא שמעה זאת באוזניה מפי ה’גויה', אשת הרשע.

– ומדוע ציווה עליך הרב להחשות? – השתוממו רבים.

– הוא חפץ לחפוֹת על בת אחותו! – ענה הראזאנקי.

– ואיש כזה יישב על כיסא הרבנותֹ – התאונן בעל־הבית אחד.

– עמי־הארצותֹ – זעק האלוני בחמתו – הדיוטים! אין אלוהים בלבבכם כי תבּיעוּ רעות על גדולי תורה בלי יישוב הדעת! ואתה, ראזאנקי, חסיד שוטה! מה יקחך לבך להיות צופה ומביט הליכות הפרושים ואתה אינך כדאי לשבת בחברתם. מי שׂמך למשגיח לתופשי התורה העוסקים בה יום ולילה? הטרם תדע כי אורייתא וגברא רבה חד הוא?⁷⁷

– לא המדרש עיקר כי אם המעשה! – גמגם הראזאנקי במבוכה כי נִחת⁷⁸ מפני קול האלוני.

– ריקה! – גער בו האלוני – היודע אתה כמה גדולה זכות התורה עד שהקב“ה אומר: 'הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, ויתר הקב”ה על ע"ז⁷⁹ ועל מאסם בתורה לא ויתר' – היודע אתה?

– שנה ופירש מאי? – קרא הסקידלאי בראותו כי נסתתמו טענותיו של הראזאנקי ואין בו עוד כוח לעמוד בקשרי המלחמה.

– הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים⁸⁰! – מיהר העגלוני אף הוא לעמוד לימין הראזאנקי.

– וברגע זה הוא מלמד תורה לחברה תמימה עם ה'! – התמרמרו בעלי־הבתים – האם העולם הפקר? האֵם נראה אָוון ונחשה?

באותה שעה עמד הגשורי על הבימה בבית־הכנסת המלא מפה לפה אנשים, אשר עמדו צפופים ומקשיבים לקול דברו. גם היציע העליונה, עזרת הנשים, היתה מלאה נשי ישראל האוהבות לשמוע דברי תורה אם כי לא תבינינה פשרם.

דומיה רבה בבית־הכנסת והגשורי מדבר ברגש ובנעימה. הוא מבאר את המאמר התלמודי הנפלא: ‘העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה’, והוא מתאר לעיני קהל שומעיו את המחזה המוזר אשר אנו רואים בעם ישראל כי כל העם מקדיש את עצמו רק ללימוד התורה, לא ניכר רב הכשרון לפני לב טפש כחלב; ואלפי צעירים, תחת לדאוג לאחריתם מאבדים את מבחר ימיהם בלימוד שלא יועיל למו מאומה בחיים, גם לא יתקיים בידם. לאנשים כאלה הלא היטיבו לאמור: כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה…

– וכל תורה שאין עמה יראת שמים?! – נשמע פתאום קול קורא בכוח.

הקול קול הראזנאקי, ואחריו החרו־החזיקו פרושים רבים ויקראו בחזקה: אפיקורס! מלעיב בדברי חכמים! מקצץ בנטיעות!

הוא נאלם דומיה ורטט קר חלף את כל אבריו ויעמוד רגע כאיש נדהם, וטרם יספיק לראות ולהתבונן סביבו ואלונטית מקופלת עפה על פני בית־הכנסת ותַךְ בחזקה על פניו. עיניו חשכו עד ארגיעה, פניו נרטבו, כי היתה האלונטית טבולה במים סרוחים. הוא חפץ לזעוק חמס, ויד שלוחה אחזה בו ותסחבהו סחוב והשלך מעל המעלות והיד – יד אבי הבנות היא!

והבית נמלא זעקה. בעלי־המלאכה חשו לעזרתו ויריעוּ על הפרושים ועל ‘בעלי־הבתים’ ההגונים ותהי יד איש ברעהו. הוא היה נבוך מאוד כי פתאום היה הדבר; ובהביטו אל המהומה והמבוכה ראה כי הקהל נחלק לשתי מחנות, וידיים שלוחות ומכוח לחי מצלצלות והזעקה הקיפה את הבית. הנה יד שלוחה לזקן הראזאנקי, ותמרטהו בחזקה. הנה יד חזקה נחתה על פני הראזאנקי… האלוני נוקם את נקמתו ממנו; אבל פתאום ימהר העגלוני ויַךְ באגרופו על ראש האלוני מכה רבה. הוא זועק מעוצמת מכאובו, הוא חפץ למהר אליו ובעיטת רגל תהדפהו הצדה וקול הסקידלאי קורא בכוח: מומר להכעיס! אוהב נערות!… אז היתה מבוכתו שלמה ולא ראה עוד את הנעשה. וביציע העליונה תקראנה הנשים, תזעקנה בכל כוח ותייללנה – ואין שומע להן. ופתאום נפל זרם מים קרים מהיציע העליונה על ראשי הלוחמים בגבורה, כי בראות הנשים כי אין שומע להן, שפכו את מי הכיור אשר שם על ראשי הגברים; אולם המלחמה לא שבתה, כל זקן גרועה, כל ראש למהלומות וכל לחי מרוטה. הרב הישיש בא ויעמוד אל דלת בית־הכנסת ויבט אל המלחמה הפראית ויניע ראש ופניו הפיקו תמרורים רבים, וינופף יד ויקרא קול גדול; אולם קולו לא נשמע במהומה הגדולה, ויכס הרב את פניו בשתי ידיו ויעמוד מחריש משתאה רגעי מספר… הוא התעורר לקול השוטר אשר בא בלוויית עירונים אחדים.

– הרפוּ, זשידים⁸¹! – קרא בקול מצַווה וגיבורי החיל אספו כרגע את ידיהם, נבהלו ונחפזו לצאת מבית־הכנסת…

 

[יג]    🔗

הוא רץ כמשוגע אל בית הרב ופניו זבים דם. בבואו אל הבית מיהרה נעמי ותגש לו ספל מים ואלונטית נקייה, ותאמר בדממת עיצבון: רחץ את פניך…

– איה הרב? – שאל בחרדה. 

– עודנו בפרוזדור בית־הכנסת! – ענתה הרבנית ועיניה ירדו דמעה מאין הפוגות.

הוא רחץ את פניו וינגבם באלונטית בזהירות רבה, כי הצלקת בלחי הימנית הכאיבתו מאוד. עיניו כמו העמיקו שבת בגולותיהן, כי בשר הלחיים צבה תחתיהן, וכתמים אדמדמים כיסו את הבשר הצבה.

אללי לי! – יללה הרבנית – הנשמע כזאת? הוא עומד ודורש והמה יקראו למהלומות! פרושים משתמשים באגרוף רשע!… וביום שבת קודש!… ובגלל מה? כה אדע את צרותי אם יודעת אני בגלל־מה ההכאה הזאת! הלשיכורים נדמו? הלבית־מרזח יעשו את בית־הכנסת? מה היה להם כי השתגעו!…

– הכזאת יעשו העוסקים בתורת חסד ואהבה כל ימיהם? – דובבה נעמי בדממה אל נפשה.

– והראזאנקי מה היה לו? – הוסיפה הרבנית לשוחח מתוך הדמעות – איש חסיד, חלש ומתון, ירא אלוהים ועוסק בתפילות כל הימים; פתאום נכנסה בו רוח שטות וחילל את השבת ויחלל קדושת בית־הכנסת וינבל את פיו בגידופים והרים יד ברעהו. וכל הפרושים? ריבונו של עולם! האם יצאו מדעתם? מה המה חפצים? מה היה למו?

– ברח לך מזה! – פנתה אליו נעמי בדברים רכים ופניה להטו – כי אל פראים אתה יושב. הנבזים האלה הראו הפעם את צורתם ערומה בלי כל מסווה… מה מכוערה היא צורתם! ומה קטן הוא העם שפראים כאלה מתעתדים להיות אלופיו ומאשריו… חֲבֵה⁸² נא, גשורי, בחדר הספרים כי המון רב הולך וקרב…

– איה הרבי? – קראו אנשים אחדים בחזקה בהתפרצם אל הבית – הרבי איֵהוּ? מדוע הוא מחשה? הלא הוא מרא דאתרא⁸³! השוטר סגר את דלתות בית־הכנסת ואין מוחה בידו! את הראזאנקי הוביל אל המשמר ואין אומר הָשֵב! איֵהוּ?

– עוד לא שב הביתה – ענתה הרבנית בחרדה – בוודאי הלך להתפלל.

– להתפלל הלך? – קרא אחד בקול – להתפלל?! וביתו היה בית ועד לאפיקורסים. הוא ידע כי סר ‘המומר’ מדרך התורה, כי התחבר ל’הגלוּח', להטוחן האפיקורס. הוא ידע ושתק – שמע מינה ניחא לו! הא?!

– ועוד הביא נערה פרוצה אל ביתו! – הוסיף השני בקול.

– צאו מזה, פראים! – קראה נעמי בקול ודמעות פרצו מעיניה – כי אם עוד תעמדו פה רגע וקראתי לשוטר, הלאה!

– החרישי, נעמי, החרישי! – התחננה הרבנית בבכי – הם לא יעשו לך רעה. הנך רואה כי המה הולכים מזה… המה הולכים…

אבל האנשים לא הלכו כי אם נסוּ בחפזה לשמע שם השוטר ופיהם מלא גידופים.

אחר תפילת המנחה בא הרב והוא סר וזעף ויאמר בדממה אל הרבנית: הניחי את החלות! וירחץ את ידיו וישב לאכול את ה’סעודה השלישית' וינגן במנוחה אחת הזמירות ויתאמץ להצהיל את פניו ולהיטיב נגן…

– הם באו הנה לבקשך – החלה הרבנית לספר לו בהגישה נתח דג מלוח; אבל הרב נתן עיניו בה ויהס אותה.

– הניחי לי לשבת במנוחה, שבת היום!…

הגשורי ישב בחדר הספרים וכל עצמותיו רחפו ממגוֹר ופחד. מחשבות רבות המו וסערו בקרבו ויהי נדהם ומבולבל כשיכור, ולא שמע בבוא נעמי החדרה ובגשתה אליו.

– מהרה־נא – אמרה אליו בעיצבון ותנח את ידה על שכמו – מהרה ולֵך אל מיכאל והיסתר מחמת הקנאים לבל תהי ידם בך. ספּר לו את כל המוצאות אותך ואמוֹר לו, כי לוּלא מיהרתי לקרוא לשוטר או אז עשו בך כלה, הפראים האלה!

– את קראת לו? – התעורר הגשורי ויבט בה בתמהון – ומאין ידעת את הנעשה?

– הרבנית באה לקרוא להרב ותספר לו בבהלה, כי הנך מוּכּה מידי אנשים רבים ואמהר להבהיל את השוטר, כי לבי ניבא לי רעה רבה. אתה גלמוד, אין תומך בידך, וחמת הקנאים קשה מאוד… 

– ואנוכי מה אעשה אפוא? – נאנח הגשורי במרירות – האם לא תרדפני חמתם בכל אשר אפנה?

– אל תירא ואל תדאג! – ניחמתהו בלשון רכה ותבט אליו בחן רב.

והוא לא ראה את מבטה המלא חן ולא שמע את קולה הרך בדבּרה אליו ניחומים, כי פג לבו ורוחו חוּבּלה.

– אל תירא – הוסיפה לדבר אליו וקולה שפל מאוד – אנוכי מגן לך ולא יאוּנה לך רע.

הוא נשא את עיניו ויבט אליה במבוכה – ויאדמו פניו.

– לך עתה! – דובבה בדממה – היום רפה לערוֹב!

בלכתו הוּמו שׂרעפיו⁸⁴ בקרבו ולא יכול להשתיק המון לבו: מה יעשה עתה? לאן יפנה? היהיה הרב בעזרו אם יוסף גם הוא על שונאיו? מה יוֹשענוּ מיכאל? היוכל להשיב לו את שמו הטוב? והיא? …

ברגעים האלה, רגע התמרמרות, ניחם על לכתו בדרך חדשה, לא ידעוּה תופשי התורה, בשתי השנים האחרונות. מה בצע לו בלימודים? העם שונא את האיש המלוּמד, ושקץ ישקצנו, ומה המריצהו להתחכם הרבה? מה? הן רק למצוא חן בעיניה! האם שווה היא לחבל שם טוב ולהרבות משַנאים בגללה?

אפס כי בהגותו בה שככה דאגתו ורגש עדנים מילא את לבבו ותקטן בעיניו צרת היום. אבן מעמסה נגוֹלה מעל לבו ופניו הרעים לא היו לו עוד.

– ברוך הבא! – קרא מיכאל בצהלה בבוא הגשורי אל ביתו בערב – ואנוכי מחכה לך בקוצר־רוח. אורח יקר יש לי וחפץ אני להציגהו לפניך. לך־נא אתי אל תאי, כי שם הוא.

הגשורי! – קראה אשת מיכאל בשמחה ותקם מעל הספה ותמהר לקראתו – ראה־נא מי יושב פה, הבט וראה! הלא זה הוא בני, הוא ולא אחר, אתמול בא…

לבב הגשורי נע עד ארגיעה⁸⁵ בהביטו אל האיש הצעיר גבה־הקומה ויפה־הפנים, אשר קרב אליו ויתן לו את ידו ויאמר במאור־פנים: אתכבד להכירך בפנים⁸⁶ אחרי שמעי את תהילותיך מפי אבי האהוב.

– גם לי ינעם לראותך! – גמגם הגשורי במבוכה. ובהביטו עוד הפעם אל פני האיש היפים ויחוּש כי אבן כבדה תלחץ על לבבו ויבוא לפניו זכר הבלהות אשר השיגוהו וידע את מכאוב צלעו, כי העגלוני בעט לו ברגלו וירגיש את פצעי פניו. ותיפעם רוחו מאוד.

– ומה אותות הדם אשר על לחייך? – קראה אשת מיכאל בחלחלה ותתבונן אל פניו – כמדוּמה לי כי פניך צבוּ, גם כתמי תכלת תחת עיניך. מה זאת?

– מה זאת? – קרא גם מיכאל בגשתו אליו.

– הפרושים… גם בעלי־הבתים… הכוּני… פצעוּני… בבית־הכנסת…

ודמעות עלו לעיניו. אפס כי התאפק ברוב־כוח לבל ייראה כנער חלש לעיני בוֹריס אשר כל יצורי גווֹ מפיקים עוז. וברגע ההוא נפקחו עיניו לראות מה קטן הוא ושפל ה’פרוש', ברגלים יירמס כתולעת וכל אוכליו לא יאשמו. ברגע ההוא ידע מה נבזה הוא האיש האוכל לחם חסד, אשר לא ניסה מימיו להשתכר על פת לחם. ברגע ההוא בטל בעיני עצמו, והביטול עוד גדל בשאוֹל בוֹריס בתמהון:

– מי הוא זה ערב את לבו להרים בך יד?

– ואיש לא כהה בם? – קרא מיכאל בחרי־אף – האם לא היו שומעי לקחך סתרה לך?

– אינני יודע מאומה, כי רבתה המהומה ותהי יד איש ברעהו. אותי הורידו מעל במת ארון־הקודש ויכּוּני הכה ופצוע. הראזאנקי, העגלוני, החצרוני והסקידלאי יחד עלי התמלאו וירבו פצעי; אולם גם הם לא ניקו. בעיני ראיתי איך לחם הפרוש האלוני את לוחמַי, ואת הראזאנקי הכה מכה רבה וימרוט שערות זקנו. האלוני אוהב אותי. הוא איש ישר. גם אותו הכו בלי חמלה. פניו מלאים פצעים זבים דם… 

– והרב?

– לא ראיתיו בשעת חירום. העיר עתה כמרקחה הראזאנקי הוּשׂם במאסר.

– האם נודעה לשוטר השערוריה הזאת?

– כשמוע נעמי את הנעשה בבית־הכנסת מיהרה לקרוא לו, ולולי היא שבאה פתאום או אז עשו בי כלה. עתה באתי לקחת עצה, מה לי לעשות!

– לינה פה הלילה ונתייעץ – ענה מיכאל בעיצבון.

– ונעמי מי היא? – שאל בוריס.

ולב הגשורי פרפר בו בשמעו את שאלתו ולא ידע את הרגש הלוהט המזעזע את לבבו, וישפל את עיניו לארץ.

– היא בת אחות הרב – ענה מיכאל – עלמה מצויינת בטוב טעמה וטהור לבבה. היא היתה פה פעמים אחדות.

– היא אומרת – אמרה אשת מיכאל – כי דיברה אתך פעמים רבות בהיותך בלכיש.

– ומה שם משפחתה?

– בלום.

– בלוּם?! – קרא בוֹריס בקול – בת האלמנה הסיטוֹנית⁸⁷ ברחוב ה’אשכנזים'?

– כן – ענתה אמו – וזה כשתי שנים, אחרי מוֹת אמה, באה לגור פה בבית דודה הרב. עלמה חכמה היא וטובת לב.

– יודע אני! – אמר בוֹריס בדממה ואוֹדם עב כיסה את לחייו המלאות – היא היתה עוד אז נערה צעירה; אולם כבר הצטיינה בשכלה… גם ביופיה…

והדברים האלה היו כמדקרות חרב ללבב הגשורי ויחוורוּ פניו… נדמה לו כי האיש הזה בא לקחת את נפשו…

– אל תדאג הרבה! – אמר אליו מיכאל בעיצבון – העולם גדול ופת לחם תהי לך בכל מקום; אולם מצב בני עוד גרוע. הוא הקדיש כל ימיו ללימודים ומאומה לא ישא בעמלו. לימודו עלה לי בדמים מרובים ועתה עליו לבקש פרנסה, להזוֹן מן הרוח ככל היהודים. הוא למד תורת המשפטים ויתעַתד להיות עורך־דין ופתאום נשא רוח כל תקוותו…

והדברים האלה היו כשמן אל פצע לבו. הוא אמנם לא נשא את נפשו אל פת הלחם בהעמידו את עצמו בסכנה בשביל ‘הלימודים’. הוא ביקש לו גדולות. הוא קיווה להיות מאושר לראות בטובה. הוא גם אהבה ביקש; והנה בא היום המר ותנפץ תקוותו עם לבבו יחד. אולם הדעת כי גם הוא בצרה, כי גם בן־חורין זה, הלובש בגדי תפארה, המדבר ככל העולה על רוחו; אשר לו עיניים יפות וזקן עשוי יפה; אשר לא יירא חמת תופשי התורה ואימת הראזאנקי לא תבעתהו ואשר נעמי מהללת אותו, בצרה גדולה – הדעת הזאת תנעם לו מאוד.

עודם יושבים ומשוחחים והדלת נפתחה ואיש נושא על שכמו תיבת־עץ משוּחה בששר אדום, וחשוקי ברזל מסביב לה, בא אל הבית, ויתייצב אל יד הדלת.

– האלוני! – קרא הגשורי וירץ לקראתו.

– הבאתי לך את תיבתך – אמר האלוני בעיצבון וימח זיעה מעל פניו – ואתה היה שלום, והאֵל ינחך בדרך אמת.

הוא העמיד את התיבה על הרצפה ויפנה שכמו ללכת; אך הגשורי החזיקהו בידו ויחנן קולו: אלוני! מה רבה אהבתך אלי…

– לא אותך אני אוהב – ענה האלוני ודמעות כיסו את עיניו – כי אם את תורתנו: אורייתא וגברא רבה חד הוא.

– ותופשי התורה הרבו פצעי חינם – אנוכי עמלתי בתורה ימים ולילה. אתה יודע!

– סלח להם! – גמגם האלוני וישפל עיניו לארץ – המה לא ערלי לב כי אם תועי לבב. המה חושבים אותך כי הנך מאותם תלמידי החכמים אשר ר"ג היה מכריז עליהם ואוֹמר שלא ייכנסו לבית־המדרש…⁸⁸.

– גם פניך פצועים!– אמר מיכאל אל האלוני במנוֹד־ראש.

– הלא פראים המה! – קרא בוֹריס בקצף בהתבוננו אל פני האלוני המלאים שׂרטים.

– אורייתא היא דקא מרתחא למו⁸⁹! – ענה האלוני בדממה – הפרושים אינם אנשים רעים וחטאים…

– בהמה המה ולא אדם! – נשמע קול נערה בבוֹאה מבוֹהלה דרך חדר הבישול.

– נעמי! – גמגם הגשורי בחרדה.

– את חלונות בית הרב שברו עתה לרסיסים! – קראה נעמי ופניה להטו – המה חשבו כי אתה מסתתר שם. הרב התחנן אליהם לשכך חמה והמה חרפוהו כאחד הריקים. אנוכי נַסתי… מה טוב כי עודכם עֵרים, ואנוכי אמרתי ללין עם השפחה בחדר הבישול… כמה שׂבעתי חרפה וכלימה היום… מחר אסע מזה… ואנוכי אמרתי כי אמנם תורתנו היא מאירת עיניים ומרככת לבבות… אנוכי אמרתי…

היא פסקה באמצע דיבורה ופניה הלבינו פתאום.

– הנני הנני! – קרא בּוֹריס בצחוק ויושט לה את ידו – הרגעי־נא מעט, גברתי, ולמה תתערבי בריב אחרים? מה שלומך? הרגעי־נא, כי כל הסכסוכים הבטלים האלה אינם שווים כי תדברי בם. שבי־נא גברתי! נשב־נא כולנו…

הוא נבוך מאוד, אף היא נבהלה בראותה אותו פתאום. פניה אדמו ולשונה דבקה לחיכה.

– הא! בּוֹריס מיכאילאוויץ! – גמגמה בכבדות.

נטפי זיעה נראו על פני מצחה הלבן. פחד פתאום הרעיד את כל גופה.

– הגיבור בא להציל את יונתו מרעה! – קרא בוֹריס בצהלה – הכול כמו שכתוב ברומאנים. האין זאת?

הוא שחק ממלוֹא פיו, ופני נעמי כוסו אודם עב.

האלוני נאנח מרה ויעזוב את הבית. והגשורי יצא אחריו ויקרא אליו; אך הוא לא אבה שמוע לו ובמהרו העירה קרא אל נפשו במרירות: הוא הציץ ונפגע, המקום ירחם עליו!…

בשוב הגשורי הביתה ישבו כולם אל השולחן וישיחו בפרוּש האלוני, אשר מאהבתו את חברו לא חשׂך מעמל נפשו לשאת נטל כבד – תיבת־עץ מלאה בגדים וספרים, על שכמו, למען הצילה מכף ההוללים, אשר, באפּם כי עז, חפצו לנפצה לרסיסים, כאשר עשו לחלונות בית הרב.

– כמה גדול הוא המקרה! – קרא בוֹריס אשר חזות פניו העידה בו כי אין את נפשו לטפל ב’פרוש' אם טוב אם רע הוא בעוד נעמי לנגדו – מי מילל לי כי בבית אבי אפגוש עתה את רעותי מנוֹער הטובה? העוד תזכרי – שם פניו אל נעמי – תוכן השיחות הרבות אשר שוחחנו בימים הטובים ההם? פילוֹסופים היינו אז! – קרא בצחוק – פילוסופים גמורים!

אז תספר לו נעמי את כל המוצאות אותה בשנים האחרונות. הרבה – הרבה שׂבעה ברעוֹת נפשה והיא הסכינה עם המקרים הרעים, לולא אורח החיים המשוּנה מאוד בעיר הקטנה הזאת. אולם גם עם החיים המשוּנים האלה הסכינה לאט לאט. בכל חיים יש פּוֹאסיה⁹⁰, רוממות הנפש, והיא התאמצה למצוא זיק הפּוֹאסיה תחת ערימת אֵפר החיים העומדים האלה – ותמצאנו. אפס כי הזיק האחד כבה. היום הראית לדעת, כי לא אבני־אֵש, תולעי־נוֹגה⁹¹ תרוּם האשפה הזאת…

והגשורי ישב משוֹמם אל צד השולחן ויתבונן אל פני המשוֹחחים חליפות ויקשב וישמע את דבריהם, ולא הבין למו כי לבו עזבהו ותפעם רוחו: הוא טוב־תואר ויפה־עיניים, עור בשרו לבן, קומתו דמתה לאלוֹן עב, לחייו מלאות ועגולות, זקנו השחור מגולח ושפתו העב עשוי בטוב טעם, מצחו רחב ועיניו החוּמות מפיקות עוז לבו. קולו חזק וחודר ללב, שפתו צחה ומדוּיקת, והוא מדבר בבטחה כאיש היודע את ערכו כי רב הוא; והיא… הוא לא יעצור כוח להביט בפניה, חוט של חן־קסם מתוח עליהם והחוט הזה מושך את הלב בחזקה וידאיבנו.

– ומה יקשה לאיש שראה את העולם הגדול, עם שאונו והמונו, לשוב אל האשפה הזאת! – נאנח בוריס ועפעפיו יבחנו את אביו שישב למולו – מה יקשה לאיש אשר העולם הגדול נתון בלבו לחבק אשפתות!

– ובעולמך הגדול – קרא מיכאל במרירות ופניו להטו – בעולמם הגדול אין מכון לשבתך, שמך מנוֹאָץ כל היום וכל איד נכון לצלעך⁹², כל פה מרע יירק בפניך וכל רגל גאווה תדושך. האם עלי לספר לך הליכות העולם הגדול ורוב חסדיו? האם לא חזית זאת מבשרך? אכן בני הדור החדש יחבקו זרועות עולם ועמק יזרעאל כעמק עכור בעיניהם. המה משתחווים לשמש ומאוֹר ישראל יליזו עיניהם בשאט־נפש, ולא ידעו כי יחבקו זרועות אָבן ועל חזה־קרח יתרפקו; לא יבינו כי לאור לבּת אש אוכלה יתהלכו, ומוקדי עולם למו כשמש צדקה!…

– הזיקנה לא תבין עוד מאוויי הילדות! – גמגם בוֹריס במבוכה.

– הזיקנה חפצה כי לא תיידה בה הילדוּת אבן! – התמרמר מיכאל.

– והילדוּת חפצה לפתח מוֹסרי צווארה⁹³ ולהסיר מסבל שכמה כי על כן ילדוּת היא, מלאה מאוויי חיים וחופשה!

– האם לשרירות לב הותל⁹⁴ והפקרות ייאָמר חיים וחופשה?

– ומי אשם כי יש אשר צרכי חיים פשוטים, אהבת אורה ושנאת החושך, יקראו בקרבנו הפקרות ושרירות לב הותל?…

– מה בין האדם לכל בעלי־החיים? – התעורר מיכאל הפעם ברוגז קולו – אתה לועג לשאלתי הפשוטה הזאת; אולם אני אומר לך כי לא ריקה היא מכם, צעירי ישראל, ומרוב פשיטותה לא תתבוננו בה בינה ראויה לה, על כן יצא משפטכם מעוקל. ולי חביב מאוד פתגם שקספיר: ‘האדם הוא יצור המביט לאחור ולפנים’. ואמנם זהו ההבדל בינו לבין יתר היצורים. אולם מה משפט האדם המביט, לא לאחור ולא לפנים, כי אם נכחו? הנה כי כן קוראים אנחנו הפקרות מגונה לביטול העבר וחופשה רצויה לשכלול ההווה…⁹⁵.

– שׂאוּני ואדברה גם אני דברים אחדיםֹ – פנה הגשורי אל המתווכחים – אחד מחכמי ישראל אומר: למה נמשלו ישראל לעוֹף? מה עוף אינו פורח בלא כנפיים אף ישראל אינן יכולין לעמוד בלי זקנים. ואי־אפשר לי להבין את הדברים האלה בפשיטות כי אם על דרך זה: ישראל נמשלו לעוף. במה כוח העוף גדול? בכנפיו! על כנפיו ירומם ינשא ויעוּף במרחביה, בכנפיו יימלט ממוקשים שתוּ לו צדיו למדחפות⁹⁶, כי אין כוחו כי אם בכנפיו; וישראל במה כוחו גדול? איזה כוח נעלה ינטלנו ממבואו האפל וישאנו למרחב־יה? איזה כוח אדיר יפלטנו מחמת עריצים וישגבנו ישע בכל עת צרה וצוקה? הזקנים! דברי הימים הנוראים הכתובים בדם ואש, ספר קורות העבר הגדול והמפואר, הם יפיחו רוח עוז בלבב דַכים ורצוּצים, הם…

וקולו נפסק פתאום כי עיניו פגשו בלי־משים מבט עיני נעמי הלוהט…

– טוב! – אמר מיכאל במאור פנים.

– כן! – הסכימה גם נעמי – לא נאה ליהודי לשכוח את עברו המהולל או, עוד רע מזה, לעשות לו קץ בחזקת היד; אולם במשכיחים את ההווה בשביל העבר אָקוּט בחמת־רוח, כי המה מאבדים את עצמם לדעת. אשר על כן רואָה אני את פתגמו של שקספיר מדברי החכם התלמודי⁹⁷. האדם צריך להביט גם לאחור גם לפנים, וכל רגע ההווה הוא גם רגע העתיד הקרוב…

– אבל אנוכי טרם כיליתי את דברי החכם ההוא! – קרא הגשורי במבוכה ולא הביט אל פני נעמי השוּמים אליו בכל עת דבּרה – הוא מוסיף לאמור: אם זקנים הם חביבין לפני הקב"ה ואם נערים נטפלה בהן ילדוּת. ואת הדברים האלה, כמדוּמה לי, אפשר להבין רק בביאור זה: כמו שחביב ומועיל זכרון הזקנים כן רצוי גם הנוער הנטפל אל הזיקנה! זיקנה ובחרוּת, הן שתי הסגוּלות הדרושות לכל עם לקיומו הנכון. אגדה תלמודית אחת מספרת: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל מהלכין במדבר היו שני ארונות, אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין עמהם. ואת שני הארונות האלה עלינו לקחת עמנו בכל עת ובכל מקום, אחד של מת, דברי־ימינו הרבים והמפוארים, קורות מתינו הקדושים והטהורים, קורות אבותינו הגדולים, ואחד של שכינה, תורתנו הקדושה, תורת חיים ואמת…

– האם תורת חיים היא התורה האוסרת את ההולך בדרכה בעבוֹתים?– נכנס בוריס לתוך דבריו – האם תורת חיים היא התורה המכבידה את עולה הקשה עד כי אי־אפשר להמיש רגע את הצוואר ממנו? היהודי הוא מוקף חבילי איסורים בכל אשר הוא פונה, בשבתו ובקומו, בבואו ובצאתו! האם תורת חיים היא התורה אשר המחזיקים בה ירדפו בזעף־אף את דורשי הדעת ויתירו את דמם? העולם הגדול מלא המון גויים ושאוֹן לאוּמים כבירים, לאוֹם מלאוֹם יאמץ, המצאות הזמן האחרון שינו פני תבל וישונה גם האדם עם דעותיו וחפציו; רק היהודי עודנו יושב כפוף על ספרו העב ולומד בכוונה: הזהב קונה את הכסף… מה נשתנינו מכל אומה ולשון?

– העם אשר נתן לכל העולם אֵל אמת, לו הצדקה לעסוק בלימודי דת יותר מכל העמים! – ענה מיכאל בדממה, כאיש המדבר מכאֵב לב.

– לא! – קרא הגשורי הפעם בקול עז ואש נשׁקה⁹⁸ בעיניו – אַל־נא נלמד זכות על בתי־המדרש בצורתם הנוכחית המגוּנה מאוד! איך נשעה עינינו ממראות הנגעים אשר עלו בבתי־מדרשנו? מה אחרית אלפי היושבים כל ימי עלוּמיהם אחורי התנור ואומרים ‘תהלים’, קוראים בספרי מוסר או עוסקים בהוויוֹת דאביי ורבא? היאוּמן כי יסוּפּר כי כל איש ואיש יקדיש את עצמו לתורה הדורשת, ככל תורה, כשרונות מיוחדים וחפץ אדיר מצוּיין? מה נשתנינו מכל אומה ולשון? בכל עם ישנה מפלגה⁹⁹ המייחדת את כוחה לתורה ולתעודה; אולם מי יאמין כי עם כולו יקדיש את עצמו ללימוד התורה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, בם חסרי־מוח וערלי־לב, בּוּרים, הדיוטים ועצלים? האומנם היתה כזאת מאז ומעולם בישראל? לא! לפנים השגיחו אל לומדי התורה בעין פקוחה, חכמינו נתנו סימנים: תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה, ולפי דעת חכם שני די בשלוש שנים לדעת מה טיבו של התלמיד. ועוד יותר מזה, אנחנו מוצאים כי רב, אשר בוודאי אהב את התורה ונתן את נפשו עליה, אמר לאיבו בנו: טרחי בך בשמעתתא ולא מסתייע מילתא תא אגמרך מילי דעלמא¹⁰⁰. ומה נחזה כיום הזה? אלפי בחורי ישראל, שאין בהם לא חפץ ולא כישרון ללימודים, יושבים ימים על שנה בבתי־מדרש וראשם מלא הזיות והבלים ולא ידעו ולא יבינו כי לא לכך נוצרו וכי טוב להם לעזוב את הבטלנות וללמד ידיהם למלאכה, שגם היא כתורה ניתנה בברית. ומדוע היה כדבר הרע הזה בימינו, ימי המעשה לכל העולם? ומה אחרית המנהג המגונה הזה? הבטלה מביאה אלפי בחורי ישראל לידי שעמום, ובבוא יומם לעזוב את מאורת הבטלנות יפנו על ימין ועל שמאל, יפקחו עיניים וראו את העולם הגדול המלא תשואות והמון רבה ויוּכו בתמהון וכשלו ונפלו…

– חימה אין לי עליך גשורי! – אמר מיכאל – כי מרוב כעסך תוציא משפט מעוּקל ותשכח כי מבתי־מדרש יצאו אנשי השם מאז ומעולם ולוּלי המה שהיו לישראל כי עתה לא היה לנו עוד יודעי תורה הנותנים את לבם עליה; לולי המה כי עתה לא היו לנו גם כל צמחי ספרות במובן האירופאי כי טובי סופרינו גדלו בבית־המדרש.

– אולם אַל־נא נשכח את הכלל הגדול מפני הפרט הקטן מאוד. אלפי בחורי ישראל יושבים ימים על שנה בבתי־מדרש, ורק יחידי סגוּלה, אשר כשרון מצויין או חשק אדיר ללימודים יעמוד למו, מביאים מבית־מדרשם ידיעת התורה, מעט אם הרבה. ויש אשר המקרה יפקח את עיני אחדים, בעלי לב מבין ונפש רגשה, לראות את האור כי טוב, והיו אחרי כן לבוֹני חורבות סיפרותנו¹⁰¹. ומי ימנה מספּר לכשרונות הגדולים שהלכו לטמיוֹן בבית־המדרש, בחושך באו ובחושך כלוּ? וכמה רבבות צעירי ישראל יצאו מבית־המדרש בלי תורה ובלי דעת ומאומה לא נשאו לא בלבם ולא בידם, כי נשארו בלי תורה ובלי מלאכה. ואלה המה היהודים האומללים כל ימיהם. ובזכרי את המחזה הנורא הזה תעל על לבי קריאת רב הושעיא, אשר קרא באוזני ר' חמא בר חנינא בעברם על פני בתי־כנסיות בלוד: כמה נפשות שקעו כאן¹⁰²!.

– האם כל הלילה לא תחדלו מהתווכח? – קראה אשת מיכאל בתלונה – הנה ערכתי את השולחן. קומו וסעדו לבכם ואחר תדברו!

 

[יד]    🔗

ניצוץ קטנה¹⁰³ קודחת בערימת אֵפר מקלה, לא להאיר ולא להחם. מרגע לרגע תצער¹⁰⁴, תקטן ותוּעם, עוד מעט ותדעך; ותבוא הרוח ותיפח בערימת האֵפר ותלבּה את הניצוץ ותהי ללפיד אש.

זכרון בוֹריס היה צפון עמוק בלב נעמי תחת ערימת רגשות יום־יום. הצרות הרבות אשר באוּה בשנים האחרונות שכחוּ¹⁰⁵ מאוויי עלוּמיה בשבתה עוד שלֵווה ועליזה בבית אם־אוהבת. אז יבוא גם זכר דוֹד נעוריה זה רק לעתים רחוקות לפניה, בהשתוֹחח עליה נפשה ותזכור את כל מחמדיה שהיו לה בימי קדם. וכל אשר הסכינה עם אסונה, עם תלאותיה הרבות, כן רפתה בלבה אהבת נעוריה. ואז באו ימים אשר נפקחו עיניה לראות מגרעוֹת רבות בחיי ילדותה, וכמה מעלות טובות בתנאי החיים אשר היא רואָה בעיר הקטנה; ואז החלה לנפץ אלילי הנעורים בהיווכחה לדעת כי רק יפעה להם ותוכם ניחר, ורגש כבוד ניעור בלבבה ‘לחיים הדתיים’ שהיא נתונה בתוכם במקרה רע, אשר אמנם לא תואר להם ולא הדר אבל מלאים המה רוח הקודש ושלוות הלב. ואז נפגם זיכרון בוֹריס אשר השליך תמיד שיקוצים על החיים האלה ויבזם בכל שאט־נפשו; ובזכרה את דעותיו אשר הבּיע תמיד בחום לבבו, התעורר בלבה החפץ לראותו עוד פעם אחת ולהבין לו את שגגותיו אשר הוא שוגג. וברבוֹת הימים כן נימח זכר ימי ילדוּתה מעל לוח לבה, וכן דבקה לאהבה את החיים השוקטים בעיר הקטנה וכן נפחת ערך בוֹריס בעיניה. ואז באו הימים אשר כמעט נפתה לבה על ‘הגשורי’ המהולל, אשר בראשית בואה הלום ביזתה את צלמו; כי למן היום אשר פגשַתוּ בחורשה ונבעו לה מצפוניו ראתהו בתור אדם המעלה שעמלוֹ בחכמה והוא נותן את נפשו עליה. ופתאום קרה המקרה הרע, משוּבת הפרושים בבית־הכנסת, אשר הפך את לבבה לשנוא את החיים שהסכינה עמם ותשנה דעתה על תופשי התורה וערכם האנושי, ואידיאליה החדשים תמס הלכו וכאֵבה נעכר. וברגעים הנוראים האלה, עת נפשה לה מרה על נפץ החיים החדשים אשר אמרה כי המה ינחמוה, הופיע בוֹריס לעיניה פתאום. רגע אחד היתה כנדהמה ועד מהרה שבה לקדמת נעוריה, לימי האושר ההם, ימי חופש וגיל עלוּמים, בלי התפלספות יתרה, ימי הגוּת לב בלי הגיון מוח. ואז באה רוח חזקה ותפץ את ערימת הרגשות השונים ותלבּה את הגץ הקטן ויתלקח ללהבת שלהבת אהבה – לבוֹריס…

אכן עד מהרה היה הדבר ותיעף נפשה לשינוי הרגשים, למהפכה הגדולה אשר היתה בלבה, ותהי סרה וזועפת מאוד.

– האם על לכת הגשורי מזה אַת נעצבת? לחש לה בוֹריס בשחוק קל.

היא נשאה אליו דומם את עיניה הרטובות ומבטה הפיק חיבה ותוגה יחד.

– ומה זה סרה רוחך?

היא יספה להביט אליו דומם ועיניה מלאו דמעה.

– האומנם כה קשה לך פרידתו? – שאל הפעם ברעדה ויבט אל תוך עיניה הדומעות, והיא לא מיהרה לענות לו על שאלתו זאת כי אם הורידה את עיניה ועל פניה נראתה מבוּכת לבה. ברגעים ההם לא יכלה לברר את רגשותיה הסוערים בה ולקרוא אותם בשמות. לבה המה לה ולא ידעה מה.

– נעמיֹ– דובב רתת – האם תאהביהו?

היא התעוררה ותחרד ממקומה, עוד רגע נוֹעצה את לבה ותען בהחלטה: לא!

– ומה דבר העצב המדכא את רוחך?

– אידיאלים יפים רכשתי לי בשנות שבתי בזה והמה נשברו רגע אחד כשבר נבל יוצרים¹⁰⁶ – ולבי דווי…

גיחוך עיצבון רחף על שפתי בוריס ועיניו הנטויות אליה בערו כלפידי אש. היא ישבה נוגה ותיף בעצבה מאוד.

– אמוֹר אמרתי – יספה לדובב בדממה – כי במקום הזה למדתי לדעת חיי עמנו הפשוטים והטהורים, שאין בהם נוֹי והידור, יופי וברק; אבל מלאים רוח הקודש, אהבת צדק וגמילות חסדים, כיבוד התורה ולומדיה בכל לב ונפש. אמוֹר אמרתי כי במקום הזה למדתי לדעת את הרוח העברי, המציין את כל העם ומבדילו מן העמים אשר גם הם אינם רחוקים מצדקה; רק היהודי עושה צדקות בכל עת מבלי אשר ירגיש כי צדקה הוא עושה, כי הצדקה היא אחת החובות המוּטלות עליו כמו פרנסת אשתו ובניו, בשעה שאחרים מתגאים בצדקתם. אמור אמרתי… ופתאום ראיתי מראוֹת הנגעים גם בבית־מקדשי זה – ואתעצב אל לבי…

– העגלה רתומה! – אמר מיכאל בבואו הביתה – איה הגשורי?

– הוא מתהלך בחורשה – ענתה נעמי ופניה חוורוּ.

– האֵם כבר הלכה לקרוא לו – אמר בוֹריס.

– היא אוהבת אותו מאוד – התאמץ מיכאל להצהיל קולו ולא יכול ויוֹסיף באנחה: והוא אמנם ראוּי להֵאָהב!

בעוד רבע שעה עמדה עגלה רתומה לסוס אחד אל יד בית מיכאל, ואיכר יושב בה ומחכה לנוֹסע בקוצר־רוח.

הגשורי יצא ואחריו יצאו גם מיכאל, אשתו, בוֹריס ונעמי, וישוחחו וידברו על לבו ויעודדו את רוחו הנכאָה.

אני אומר לך – ניחמהו מיכאל במאור פניו – כי יש תקווה לאחריתך, חַבֵה כמעט רגע.

הגשורי עמד דומם רגעי מספר ופניו היו חיוורים מאוד.

– הנה פה תרנגולת מבושלה – אמרה אשת מיכאל בהראותה על תכריך־נייר¹⁰⁷ אשר בידה – גם גלוסקאות אחדוֹת צפנתי לך בזה. הביטה וראה…

– ולמה נפלו פניך, גשורי? – קרא בוֹריס בקול מצהלות – האם ממתיבתא דרקיע¹⁰⁸ גרשוּך? לא לך החרפה כי אם לבטלנים אשר ידעו ערכּך, כי זוּלוּת לבני האדם המה.

אפס כי הגשורי לא שמע את דברי תנחומיהם. הוא ניצב דומם וראשו מוּטה על חזהו ויבט לארץ.

– גשורי! – דובבה נעמי בדממה.

ורטט קר חלף את כל גווֹ לשמע שמו יוצא מפיה וישא את עיניו ויבט אליה רגע אחד – ואֵש נשקה בלבבו.

– היֵה לאיש – יספה לדבר אליו בעיצבון – לא נאה לך להתרפות ביום צרה.

– בעוד ימים מעטים תשכח את כל התלאה אשר מצאתך! – אמר מיכאל בשחוק מעוּשה.

– אך אותנו אל־נא תשכח! – התחננה אשת מיכאל בתום לבבה.

– ואנוכי – אמר בוֹריס – אינני יודע מה יש להצטער? האם בית־המדרש בענתות הוא אוניברסיטה אשר חֶרב נעוּצה על פתחה לבל יבוא זר בקרבה? הלא כל הרוצה לבוא לבית־המדרש לעסוק בתורה הוא בא בלי נטילת רשות, ואם צר לך המקום בזה לך אל מקום אחר.

ואיש לא ידע את השבר הגדול אשר נשבר לב ה’פרוש' האומלל. איש לא ידע את האש הגדולה היוֹקדת בו. איש לא ידע את התקווה הטובה אשר קיווה ימים רבים, אשר אליה נשא את נפשו; ופתאום נכזבה תוחלתו ומשא־נפשו רחק ממנו. על כן נשא הבל¹⁰⁹ כל דברי תנחומותיהם ולא הועילו להרגיעו.

– היה שלום! – קרא מיכאל בחבקוֹ את הגשורי וישק לו על פיו.

היו כולכם שלום! – גמגם הגשורי – ה' ישפות שלום לכם…

נעמי ניגשה אליו ותגש לו את ידה.

– יהיה ה' עמך בכל אשר תלך! – מילמלה במבוכה.

רגע אחד אחז בידה ופניו אוֹרוּ. הרגע האחד הזה היה די שילוּמים לו לכל תלאותיו.

נעמי הרגישה כי ידה בוערת ביד הפרוש…

 

[טו]    🔗

קלבישוֹק היא עיר קטנה מאוד. בה יושבים צפוּפים כמאה משפחות יהודים בבתים קטנים ונמוכים הבנויים על אדמת האחוזה ‘קלבישוֹק’ אשר להגראף פרשנדתא, והמה משלמים מס־קרקע לפקידות האחוזה. מקור פרנסת רוב גָרי העיר הזאת הוא ‘משא־ומתן’ עם איכרי הכפרים הקרובים אל העיר, כי יקנו יבול אדמתם ושגר בהמתם. גם ישנם חמישה בתי־מרזח, עושי מלאכה, חייטים, סנדלרים, עושי כובעים, נגרים שניים וחרש־ברזל אחד, רב אחד ושוחטים שניים. בתי־העיר הקטנים מפוזרים בלי סדר זה בכה וזה בכה כעֵדר הרחלים על פני השדה. על גב קטן עומד בית־המדרש, אשר מגגו ומעלה הוא גבוה מכל בתי העיר. לא רחוק ממנו עומד בית נמוך ונטוּי מזוֹקן. הבית הזה הוא לתשמישי קדושה, במחציתו האחת יגוּר הרב וחציוֹ השני הוא ה’הקדש‘, מקום לינה לעניים עוברים ושבים. אל יד העיר במורד יזחל אט נהר קטן ועליו נטוי גשר של קרשים רעוּע. מעבר הנהר, לצד צפון, ישתרע ‘בית־הקברות’ מוקף בקרפף של כלונסאות דקים, הוא ‘בית־הקברות הישן’ שכבר נזרע עצמות אדם עד אפc מקום, ו’בית־הקברות’ החדש הוא בדרום העיר הרחק מאוד. מרחוק יראה בית־אבנים גדול, אשר לו שתי קומות, עם גזוזטראות של ברזל, ומעקה של ברזל עשוי צעצועים יקיף את גגו של ריקועי פחים המשוּח בששר אדום. מסביב לבית־אבנים, משכן האציל לפנים ומעוֹן פקידוֹ עתה, שתוּלים עצי אלון וליבנה רמים ועבוּתים בשדרה ישרה, ומסילה בתווך עד הבתים הקטנים, מושב עבדי החצר, אורוות הסוסים, גדרות הצאן ורפתי הבקר הבנויים על חוף הנהר נימאן.

הקהל התפלל תפילת ‘מנחה’ בבית־המדרש, וזכריה המו"ס עומד על השולחן אשר מול התנור הגדול ומסדר עליו את ספריו. הנה הוא מוציא מחבילתו הגדולה המונחת על הארץ אגוּדת ‘ציציות’ ארוּכות ו’כפולות שמונה'¹¹⁰ ומניחן בזהירות על השולחן, אל יד הספרים. הנה הוא מעלה מן החבילה רצועות ארוכות ורחבות, וקורא בחרון אל הנערים אשר סבוּ את השולחן כי יתרחקו מעט ולא יבלבלוהו; ובדבּרו אל הנערים הביט בלי־משים אל הדלת שנפתחה ברגע ההוא, וישליך בחפזה את הרצועות על גבי הספרים וימהר וירץ לקראת הבא וכפיו פרוּשות.

– הא, חביבי! מאין אתה ולאָן אתה הולך?

– הנח לי, ר' זכריה! – ענהו האורח בתלונה – הנה כל המתפללים מביטים אלינו!

– ומה? את מי אנחנו יראים? הלא בבית־המדרש אנחנו!

לאט־לאט התקבצו סביב המדברים אנשים מטיילים בבית־המדרש הנה והנה, ויביטו ויתבוננו ויטו אוזניהם לשמוע את דבריהם ועיניהם הפיקו חפץ אדיר לדעת את האורח: מי ומה הוא, מאין הוא בא, ולמה הוא בא, לאָן הוא הולך, מתי ילך ומדוע ילך מזה?

– אחר תפילת ערבית נדבר את דברינו – חנן האורח את קולו – הכול אספר לך!

– אבל, חביבי! – לא התאפק זכריה ויקרא בקול – מה זאת השׂרטת בלחיך? גם עין ימינך חכלילית, הניחה לי ואתבונן היטב… כן, אדמימוּת זעירה… מה זאת?

– הכול, הכול אספּר לך אחר תפילת ערבית בהיותנו לבדנו ואין איש אתנו.

– מה לו פה? שח זכריה עם לבבו בשובו אל שולחן ספריו, ופתאום חלף רעיון את מוחו וימהר אל האורח ויאמר: האם איש אחר התערב בדבר? הגידה־נא לי, גשורי! ההתערב בדבר איש אחר? אַל־נא תהי עַוולה!

– לא אבינה לשאלתך – ענהו הגשורי בלי חפץ.

– נו, נו! – קרא זכריה בתלונה – הבער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי?

– הכבר שמעת את כל המוצאות אותי?

– הלא אני הוא המתחיל בדבר! – קרא זכריה במרירות – אני בעצמי! כי אני דורש טובתך באמת, ומדוע לא אדרוש טובתך? כמה גשורים איכא בשוקא?¹¹¹ ואצטער תמיד פן לא תתקיים חלילה תורתך בידך, תמיד הצטערתי על זה!

הנה כי כן – הגה לב הגשורי בשמעו את דברי זכריה – הנה נוסף גם זה על שוֹנאי. הוא גילה את אוזן פרוּשי ענתות את סודי, וכל זה בשביל הדאגה פן לא תתקיים תורתי בידי.

– אשר על כן ראיתי ונתון אל לבי – הוסיף זכריה מבלי התבונן אל פני הגשורי המפיקות חרון־אף – כי לא טוב שבתך בענתות. למה תכחד ממני, הלא אנשים אחים אנחנו…

– למה תדבר אלי ברמזים? – לא התאפק עוד הגשורי וחמתו בערה בו על האיש הזה המודה בעצמו כי הוא היה בעוֹכרי נפשו – דבּר דברים ברורים!

– דברים ברורים! – התל בו זכריה – די לחכימא ברמיזה! וידעת והשיבות אל לבבך כי אני החילותי לטפל בזה ראשונה, ולולי אנוכי שעמלתי ב’ענין זה, או־אז ישבת עוד היום בענתות בלי כל מטרה.

– ומי ביקש ממך את החסד הגדול הזה? – שאל הגשורי רתת.

– כדבּר אחד הנערים תדבר, גשורי! – ענה זכריה בשחוק קל – מי ביקש ממני? ומי זה יבקש ממני? ה' עמך, גשורי! שאלה זו מה היא? הלא יהודים אנחנו?! הלא יהודי אנוכי!

– ומצווה לפרסם את החנפים¹¹²! – קרא הגשורי בקצפוֹ – מצווה רבה! מצווה רבה להכות בלשון…

– למה תדבר דברים שאינם עניין לכאן? – התרעם הפעם זכריה ויבט אל פני הגשורי – אני אומר, כי יהודי אנוכי ויודע כי כל אדם חייב לקחת לו אשה משום ‘לא לתוהו בראה’, ומה גם תלמיד כמוך היודע כי ‘בן שמונה־עשרה לחופה’ ואחרי כן ‘תיפח’…

– ואשר על כן? – התפלא הגשורי.

– אשר על כן באהבתי אותך ביקשתי לך ‘שידוך’ טוב, אני ביקשתי ואני מצאתיו ראשונה. אני הוא המתחיל בדבר! האינך זוכר כי בהיותי בענתות הצעתי לפניך ‘עניין’ נכבד מפה?

– ר' זכריה! – גמגם הגשורי במבוכה כי חשד באוהבו מאז ונפשו זכּה – אחר תפילת ערבית אספר לך דברים רבים וידעת סיבת בואי הנה.

– טוב, טוב! – אמר זכריה במנוֹד־ראש – אולם דע לך כי ידי באמצע, אני הוא המתחיל בדבר.

הגשורי ניגש אל ארון הספרים אשר בדרום בית־המדרש ויבקש וימצא ספר ‘שאלות ותשובות’ עב וישב בפינה ויעיין בו, וזכריה שב אל שולחן ספריו. כרגע הקיפוהו רבים בשאלות תכופות זו אחר זו: מי הוא האורח? מאין הוא? מה מעשהו? לאן הוא הולך? היש לו אשה ובנים אם רווק הוא?

– מה מעשהו?!– חזר זכריה על שאלת אחד הניצבים עליו ושחוק קל עבר על שפתיו – הלוואי שיעשו כל ישראל כמעשהו הוא!

– ומה יעשה בזה – מה? – חזר האיש על שאלתו.

– ומי הגיד לך כי יחפוץ לעשות פה מאומה? – ערער השני על השאלה הזאת.

– דאם לא כן – התפלפל הראשון – אם נאמר כי רק עובר אורח הוא, איך יסור אל בית־המדרש וישב ללמוד במנוחה?

– תורתו של זה – הלהיב זכריה לב שומעיו – רבה מתורת חמישה רבנים יחד!

– מאין הוא?

– הוא בחיר הפרושים בענתות.

– ומה לו פה?

– היש לו אשה?

– אולי יחפוץ להיוותר¹¹³ בקרבנו ואנחנו נדע לכלכלהו בכבוד!– גילה את חפצו בעל־הבית הגון אחד בשמחת לבב.

– בביתי יאכל בימי השבתות! – הביע את חפצו שני.

– מדוע דווקא בביתך? – התרעם שלישי – הודות לאל עוד ישנם ‘בעלי־בתים’ אחרים…

– ‘ברכו’, ‘ברכו’! – הפריע זכריה את שיחתם בקרוֹא החזן ‘והוא רחום יכפר עוון’¹¹⁴ וכרגע חדלה השיחה והקהל התפלל תפילת ערבית.

– הנה כי כן! – התמרמר זכריה בלבו בכל עת התפללוֹ בציבור – אני הפכתי בחררה זו ובאו אחרים לגוזלה מבין שיני. אולם בשמעו אחר תפילת ערבית את דברי הגשורי אשר לחש לו על אוזניו וידע את כל ענותו בימים האחרונים, את חטאתו הרבה ואת עצת הפרושים עליו, את חרפתו אשר השׂביעוהו ואת המכות אשר הוּכּה, וכי גם הרב הסתיר פניו ממנו בעת רעתו, לא קם בו עוד רוח וייאנח במנוֹד־ראש: אַי! אַי!

– אַל תַשמע קולך! – לחש לו הגשורי ברעדה – כי שם, אל יד התנור, יושבים אנשים מספר ועיניהם תלויות בי ושמעוּ את דבריך ויבוּלע לי.

– כן, כן! – החליט זכריה – איש אַל יֵדע את הדברים הנוראים האלה כי ייבלע גם לי!

– גם לך? – התפלא הגשורי.

– הסכת־נא, חביבי, ושמע להצעתי לטוב לך כל הימים! – דיבר זכריה הפעם במאור־פנים – אני רואה עין בעין כי מאת ה' יצא הדבר, ועל־פיו היתה שוּמה כי תאולץ לנוד מענתות והוא נתן בלבך רעיון טוב לבוא הנה. וגם אני באתי הלום במקרה. כי בהיותי לפני שבוע בבארבירישוֹק ויהי עם לבבי לנסוע לפליווישוֹק כי לא הייתי שם זה כשבעה ירחים, ובצאתי החוצה לבקש לי עגלה נזדמן לי איכר אחד מקלבישוֹק אשר הביע לי חפצו להובילני הנה במחיר מצער – ואֵאות לו. וכן נזדמנו שנינו בשעה טובה!

– ומה היא הצעתך?

– הנה כי כן – הוסיף זכריה לדבר בהביטו אל פני הגשורי – בעיר הקטנה הזאת גרים אנשים ישרים, טובי לבב, אוהבי תורה ומחזיקים בה. המה טרודים בפרנסתם עד מאוד, והקב"ה מזמין להם את פרנסתם למי בריווח למי בצמצום, ולכולם יש מזון ומחיה. ומה היא פרנסתם? האחוזה! קא סלקא דעתך¹¹⁵ כי האחוזה הקלבישוֹקית היא כשאר אחוזות נחלה? לא! פה באחוזה נמצאים כמאה עבדים ושפחות ובהמה רבה. ובראותך בתי מגורי עבדי החצר, האורוות והרפתים, וחשבת כי עיר שלמה לפניך כאחת העיירות; כי האחוזה הזאת גדולה מאוד, זכור־נא זאת!… אם תמצא לאמר כי אין ליהודים דריסת הרגל בחצר? אדרבה, הם נמצאים שם תמיד, זה בכה וזה בכה, אלה מוכרים וקונים ואלה עושים שם במלאכה – ומרוויחים… אפשר יעלה על דעתך כי אדון החצר הוא איש קשה וירע לפעמים ליהודים, על כן הסכת ושמע: אדון האחוזה הוא רבי וואלף, הוא ולא אחר! השומע אתה?

– מי הוא זה רבי וואלף?

– הלא הוא רבי וואלף העשיר אשר לו בת אחת ונפשן חשקה לתתה לתלמיד חכם, ואותה יעדתי לך. כבר דיברתי אתו, פעמים רבות דיברתי, והוא רוצה…

– ההוא אדון האחוזה הגדולה? – גמגם הגשורי.

כן. אדון האחוזה! הוא ממש כאדון האחוזה! כי אין אדונים לה זולתו. הפקיד הוא פקיד, כלומר: עבד ככל העבדים, הוא נוטל שכר טרחה, ורבי וואלף הוא האדון.

– הנה אמרת כי הוא כאדון. ומי הוא האדון?

– הוא הלך למדינת הים זה רבות בשנים…

– מי? האדון? הלא הוא שולח לארץ גזרה! – קרא פתאום קול מוזר וזכריה עם הגשורי נבהלו לקול הקורא באוזניהם.

בשבתם בפינה אל יד ארון הספרים לא ראו כי איש זקן יושב אל התנור מעבר השני וראשו נשען על השולחן כמתנמנם, וישמע את שיחתם ויחשה; אולם באמוֹר זכריה על אדון האחוזה כי הלך למדינת הים לא קם בו עוד רוח לחשות ויתעורר על המשגה הזה.

– הא, ר' מנדיל! – גמגם זכריה במבוכה בראותו את האיש הקורא – מאי בעית הכא?¹¹⁶ הנח לי, ר' מנדיל, כי אינני מכניס את ראשי בין שני מצוקי ארץ כמוך ור' אליקוּם פיפטשיק, ואינני מתערב במחלוקתכם. אחת היא לי אם הלך אם הוליכוהו למדינת הים; העיקר הוא כי איננו פה.

– אבל מעשה שהיה כך היה! – חפץ ר' מנדיל, הנקרא בעיר ‘מנדיל ראשקס’, להביא ראיות מגופא דעובדה; אולם זכריה נכנס לתוך דברוֹ ויבקשהו כי ירף הפעם ממנו כי טרוד הוא.

– גם אני טרוד! – ענה מנדיל ראשקס כנכלם – וכי אדם טרוד רשאי לשקר?

ובדברו זאת פער פיו ויפהק ויוציא מצלחת חזה מעילו תיבה קטנה עשויה מקליפת עץ ליבנה, ויגישנה אל אפו ויריח את הטבק בחזקה ויזוֹרר פעם ושתיים ויאמר:

– אולם השידוך הוא באמת טוב מאוד!

– אבל מי שוֹאל ממך להסכים לדבר שכבר נעשה ונגמר? – התקצף זכריה, כאיש הכועס על הבא לגזול פת לחם מבין שיניו בעודנו רעב

– גם אני חפץ חיים! – ענה מנדיל ראשקס בקצרה. וזכריה הבין כי אי־אפשר לו עוד לדחותו דיחוי גמור, אחרי כי שמע את כל דברי השיחה וידע גם ‘מפלת’ הגשורי בענתות ואת כל אשר נגזר עליו, ויעמד את פניו ויאמר בנחת:

– ואתה אמוֹר־נא אם שיקרתי בדבּרי על אודות עשירותו של רבי וואלף!

– הן כבר אמרתי כי השידוך יפה וטוב! – התרעם מנדיל ראשקס – ומה לי לדבר עוד? ועלינו לעשות בזה, אם…

– אבל אני בעצמי עשה אעשה ואינני צריך לעזרתך! – לא התאפק זכריה ויקרא בחרי־אף.

– גם אני בעצמי אוכל ‘לגמור בכי טוב’ את הדבר הזה! – ענה מנדיל ראשקס במנוחה.

– אבל אני מהפך בחררה זו זה כמה! – הוסיף זכריה להתקצף – ואתה הלא מ’למדני' העיר ויודע אתה משפט הגוזל חררה שעני מהפך בה¹¹⁷!

– אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה! – ענה מנדיל ראשקס בשחוק קל.

– והעניין הזה כבר נגמר! – זעק זכריה.

– אַל־נא באפך, ר' זכריה! – העמיד מנדיל ראשקס את פניו כמתחנן – הלא תדע כי חביב אני לרבי וואלף ודברי נשמעים אליו, ואם אוֹמר לו, למשל, כי בכספו יוכל לקחת חתן לבתו בלי ‘פסול’ ודופי בו, בלי ספרים חיצונים, למשל…

והפעם היתה מבוכת זכריה שלמה ויורד את ראשו וייאנח – וידמה. והגשורי קם ויעזוב את בית־המדרש וזכריה רץ אחריו…

 

[טז]    🔗

עברו שבעה ירחים. ראשון לחודש זיו.

העיר קלבישוֹק צהלה ושמחה.

‘מוטקה’ השמש רץ ברחובות המלאים בוץ ושלוליות מים. מתחת לכובעו הרחב החבוש לראשו עד אוזניו יורדות שתי ‘פיאות’ לבנות המגיעות עד כתפיו, והן רטובות היטב ומסוללוֹת. זקנו המסובך אשר שׂיבה זרקה בו רחץ זה עתה וטיפות מי־רחץ הנוטפות ממנו נופלות על החזה החשוף; כי כותנתו, אשר ‘לכבוד היום’ לבנה היא וצווארונה הרחב בוקע ועולה למעלה ומכסה את כל הצוואר, לא נקשרה בפתילים אשר בפי צווארה, והמה תלויים ומוּרדים על חזהו ומתנועעים הנה והנה. ומוטקה לא ישים לב לקשרם מעדנות, אם כי רוח קרה מנשבת בחוץ. הוא טרוד בעניינא דיומא; הוא רץ בכל כוח מבית לבית ושוּלי מעילו של שבת מופשלים לשני צדדיו ושתי ציציות מתדפקות על ברכיו. מכנסיו בד לבן שוּמים בסנדלים גבוהים, שגם הם, כזקן־מוטקה, עלוּ עתה מן הרחצה, כי רחצתם ציפה השמשית בסיר הרחץ ותסר את הרפש והטיט שנערמו עליהם מימים רבים; כי חג היום, ולו חיכה מוטקה זה כמה, מאז באה בת עשיר העיר, רבי וואלף, הגבאי בבית־המדרש, במסורת ברית התנאים את ה’עילוי' הגשורי. והנה הוא בא, היום המקוּוה! ומוטקה רץ וירמוס טיט חוצות בשמחה, לא ייעף ולא ייגע, ירוץ וישאף רוח בכבדות. לבו יגיל בו ולא רק הוא יגיל כי אם כל העיר קלבישוֹק צהלה ושמחה.

– רבי וואלף מבקש אותך ואת ביתך אל החתונה! – קורא השמש על פתחי בתי העיר; אולם אנשי העיר לא חיכו לבואו והמה כבר מוכנים מאז הבוקר, וכבר היו מלובשים ‘בגדי שבת’. הפנים רחוצים, הסנדלים מגוהצים… ויש אשר מצא מוטקה את ‘בעל־הבית’ יושב אל השולחן עוטה פאר וצווארון כותנתו מופשל על כתפיו, והוא מונה מעות קימעה, בודקן היטב וממשמש בהן… ומוטקה יודע מה ש’בעל־הבית' הזה עושה. הוא בורר אגורות, חצי אגורות, פרוטות, גם מטבעות שנפסלו או שנמחקה צורתן טובות לו היום, כי ב’שעת חדווה' אין מתבונן היטב. הנה, למשל, עומדות קערות רבות על השולחן, בהן מונחות פתקאות: ‘ביקור חולים’, ‘הכנסת כלה’, ‘תלמוד תורה’, ‘לחם עניים’, ‘גמילות חסדים’, ‘נר למאור’, ‘קידוש להבדלה’, ‘חברה ש"ס’, ‘הכנסת אורחים’, ‘ש"ץ’, ‘שמש’¹¹⁸ ועוד; והיה אם תחפוץ להשליך אל כל קערה מטבע עוברת לסוחר, לוּ גם קשיטה¹¹⁹ אחת, ועלתה לך הסעודה בדמים מרובים, ביוקר גדול. ואתה אינך יכול ואינך רשאי לבזבז ממון רב. ולהעלים עין מכל הקערות עם הפתקאות, או גם לפסוח על אחדות מהן, גם כן לא ייתכן; ועל־כורחך אתה צובר על ידך מטבעות פחותות, פרוטות מחוקות, ואותן אתה משליך אל הקערות, ואין איש בא אתך בחשבון, אין חוקר ודורש לדעת כמה אתה משליך ובלבד שיישמע קול צלצול – ודי! ופני מוטקה יוּעמו בראותו את ה’ערמה' הזאת. הוא בקי בעניינים כאלה ויודע כל הערמימות הזאת ולבו יסיתנו בספק אם ישא מאומה בעמלו הרב כל היום; כי כבר לא פעם ולא שתיים קרה לו כי למחרת אחר החתונה לא היתה בידו פרוטה לפורטה, לקנות פת לחם לבני ביתו, אם כי אין איש מ’הקרואים' פסח על קערתו. אולם כרגע יזכור כי במַלאכוּת ה’נגיד' הוא רץ ותעלוֹזנה כליותיו: אם גם לא ימצא ב’קערתו' אף פרוטה שלמה אחת, אין בכך כלום. רבי וואלף ישלם שכרו ביד נדיבה…

גם בתולות קלבישוק הכינו את עצמן עוד מאז הבוקר, והנה הן יושבות ומחכות בקוצר־רוח עד אשר יישמע בעיר קול רינה והמון חוגג, אז תצאנה אל ‘החופה’ אשר תהי בחצר בית־הכנסת. אז תחזינה עיניהן בשׂלמת הכלה שנתפרה בעיר־הפלך, אשר על אודותה כבר נתפשטו שמועות שונות בעיר: יש אומרים כי היא כוּלה תכלת וזר רקמת כסף בשוליה, ויש אומרים כי היא כוּלה משי לבן ורקמת אטון¹²⁰ תכלוֹל יופיה על החזה וסביב הצוואר; אלו לאלו מודים כי לה מערוֹם¹²¹ גדול הנותן רשות לעין לראות די והוֹתר, כי שפרה בת ‘הנגיד’ אוהבת לחקוֹת מעשי בנות הגויים, וכל מה שֶׁבּת הפקיד עושה תשמור לעשות גם היא. ובת הפקיד, הלא ידוע, כי בלכתה ברחוב ונסו מפניה כל אשר יראת אלוהים בלבבו, מפני מראית העין. גם החתן המהולל צוֹד צדה נפשות בנות קלבישוֹק ותחמדנה אותו בלבּן ותתעתדנה לחזות בפניו בעמדו היום תחת החופה: כל ראש רוחץ במים חמים, השערות הארוכות עשויות מקלעות יורדות על הכתפות, הפנים צוהלים, העיניים שוחקות והלבבות רוחשים והומים… 

גם ילדי השעשועים, בני ה’חברה הלבנה‘¹²², כבר מוכנים לערב הזה עם ‘כל המכשורים’¹²³: ביצים מעופשות להשליכן בפני החתן או הכלה, ‘מחט וחוּט’ לתפור מעיל הרב הישיש עם שׂלמת אשת השוטר הבאה תמיד לראות ב’סידור הקידושין’, תפירה קיימת, חבל דק לקשור כנף שלמת הכלה לרגל תנחום החזן הישיש. וכבר התייעצו על צפונותיהם ויחלקו את ה’עבודה' איש איש לפי חריצותו וכשרון מעשהו; ולכבוד ה’חתונה' הנכבדה הזאת שלא היתה כמוה בקלבישוֹק מיום היבנותה, שתוּ על מעשיהם נוספות. כאשר ירחיב החזן את פיו בניגון ‘מה אדיר’ ויד חרוצים תשליך אל תוכו גללי בקר!… ערב עלז יהיה הערב!

ורבי וואלף חוכר האחוזה הדומה, לדברי זכריה המו"ס ממש לאדונה, מתהלך בחדר משכיתו אשר בבית מגורו בחצר ופניו מפיקים שובע־רצון וטוב־לב, כי זכה להשיא את בתו היחידה לתלמיד חכם; לא ל’למדן' פשוט הנמצא בכל בית־מדרש, כי אם ל’עילוי' מפורסם, וזאת היתה כל משאַת נפשו ואדיר חפצו, כי בן אין לו ואת חתנו יאַמץ כבן לו. עתה ירים ראש, עתה!… עודנו זוכר את השנים הראשונות לשבתו בעיר הזאת, אז היה למשא על שכם חותנו הנגר אשר לקחהו אל ביתו. וחותנו שעשה את מלאכתו בחצר נתן גם לו מהלכים שם, ויחל לסחור את העבדים ויקנה מהם מכל אשר מכרו וימציא למו כל הדרוש לחפצם ומזה היה נמצא לו לחם צר; ורק אחרי מוֹת חותנו הרחיב את מסחרו מעט כי נפלה לו ירושה הגונה¹²⁴: כלי בית שונים וכלי מלאכה וחמישים כסף במזומן. למן היום ההוא ציווה ה' את הברכה בכל משלח־ידו. אז מצא חן בעיני הפקיד אשר היה בימים ההם וישכיר לו את הפרות לחליבה במחיר קצוב לכל הין לשנה תמימה, ואת הכסף נתן לו מדי חודש בחודשו. ומלבד שהמחיר היה נמוך מאוד הנה גם חשבון ההינים לא היה מדוייק תמיד ועל הרוב ‘לקה בחסר’, והפקיד לא ידע ולא התבונן. הוא הרוויח אז כדבעי! אכן העסק הזה היה רק התחלה טובה, אבל אחרי כן באו ימים טובים באמת. כי הפקיד ההוא נתן רק בכוס עינו וכל ענייני החצר היו יגעים ואפשר היה להשתכר אגורה… ראשית דעת היא השימוש במקרה טוב. האיש אשר עיניים לו לראות תוצאות כל מקרה והוא זריז להשתמש בו – לא יגווע עוד ברעב… הפקיד ההוא שתה פעם אחת יותר מרגילותו לשתות ויחלה מחלת דלקת־המוח אשר מת בה, בטרם הספיק להביא סדרים בענייני החצר – והוא השתמש אז במקרה הזה בתבונה רבה ולא היה פוצה פה ומצפצף… על מקום הפקיד המת מאהבתו היתרה ליין ושיכר בא פקיד צעיר לימים, יפה־תואר וטוב־רואי, לובש בגדי תפארה, מסלסל בשערו וממשמש בשפמו בכל שעה, מחליקו ומושכו בקצהו. לקרוא בספרים היה כוחו רב; אולם בעבודת החצר היה ‘כקטן שנולד’. בימיו רבו המקרים הטובים ולא החמיצם… הוא הביא לו בכל פעם שובו מעיר־הפלך, ששם מכר את החמאה וחריצי החלב, ממבחר הספרים החדשים שיצאו לאור בשפת פולין. בכסף מלא קנאם בבית־מסחר הספרים ויתנם להפקיד בזול, באומרו לו כי נזדמן לו לקנותם ב’חצי חינם' והוא שקד עליהם יומם ולילה בהתמדה רבה, ‘מתמיד’ היה! אז עשה כל מה שצריך היה לעשות כדי ל’השׂתכר' את הכסף אשר הוציא על הספרים בעד ה’מתמיד', גם שכר טירחה מעט… 

לא ארכו הימים ו’הקורא החרוץ' התוודע אל אדון האחוזה ‘ציווינים’ הקרובה ולו בת יפה… נוּ, הימים ההם היו באמת לא רעים! הפקיד היה טרוד תמיד ב’עסקי אהבה' והיה צריך תמיד ל’מזומן' וימכור לא רק כל הנמצא והנראה לעיניים כי אם הִקנה גם דברים שלא באו עוד לעולם, כמו כל הוולדות אשר תֵלַדנה הפרות במשך השנה וכל הדבש אשר תעשינה הדבורים – והוא היה הקונה הכול. אין לכחד, השנים ההן היו שנות שׂובע, שנות משא־ומתן; גם אחרי כן, אחרי עבוֹר ארבע שנות ‘פקידות הגונה’ למבקש אהבה מבת אדון האחוזה ‘ציווינים’ ויבואו רוֹאֵי־חשבון לראות את הנעשה באחוזה ויוּדח ממשמרתו ויבוא אחר תחתיו, שוּנו המעשים והסדרים לא לאורך ימים. בראשית בואו היה אמנם זועם תמיד וירבה חקירה ודרישה על כל דבר קל שבקלים; אולם עד־מהרה הכיר וידע כי פעולת ‘היהודי’ בחצר מועילה מאוד, ואחרי כן… הודות לאֵל! מה שנוגע לפרנסה הנה ציווה ה' אתו הברכה; אפס כי בביתו לא שׂבע נחת מימיו: בניו השלושה מתו על פניו בעודם באִבם ותישאר לו רק בת אחת. אולם הבת הזאת תנחמנו מעתה מיגונו. הנה היא נישאת ל’עילוי‘… אמנם יש ‘פסול’ בעילוי זה כי יצא לו שם רע בענתות ויגורש בחרפה… מנדיל ראשקס איננו דובר שקרים. הוא בעצמו שמע את שיחת החתן עם זכריה… בעיר אין איש יודע עוד את ה’פסול’ הזה, ומנדיל לא ישא את הדבר הרע הזה על שפתיו אחרי קחתו חלק הגון ב’כסף השדכנות' כי כן נשבע לו. אולם אין דבר נעלם בתבל! לעת מצוֹא ישאוּ עוד עליו עזי העיר חרפה וישּביעוהו כלימות על עשותו שלא כהוגן… אפס כי לא היתה לו ברירה… העיני אנשים ינקר?

רבי וואלף עוצם את עיניו רגע ומשווה לנגדו תמונת פני בתו: היא איננה רעת המראה, כאשר ידמו רבים. במה היא כעורה? עיניים לה לראות, אוזנים לשמוע, פה לדבר, ידיים ורגליים, הכול יש לה, וגם חוטם ישנו; אולם אַבוֹי לחוטם אשר כזה! קטן ועב… גם איווה למושב לא את מקומו הראוי לו ויט הצדה… החוטם הארור הזה, כמה שׂבעה נפשו בנוולוּתו! 

וכלה עם חוטם עקום כזה אנוסה להינשא לתלמיד חכם שסרח…

באותה שעה יושב הגשורי בחדר גדול באכסניה האחת בקלבישוֹק. על השולחן לפניו מונח ספר עב והוא לא יביט בו, ראשו נשען על ידו ועיניו עצומות…

שׂרעפי־עצב חולפים את לבבו זה אחר זה ויש אשר יתבוללו והיו לרעיון מעיק אחד: היום הוא יום חתונתו!… אז ישוּב הרעיון המכאיב הזה ויתפרד לחלקים רבים, למחשבות יגון מדיבות נפש עד מאוד…

הוא מתאמץ לגרש מלבבו את המחשבות הכבדות בשוותו לנגדו את העושר השמוּר לו בבית חותנו, עוד מעט ויעשר; העושר הוא הכוח האחד בתבל, והוא יהיה עשיר…

‘עשיר’ – ילחש בדממה ורגש נועם ימלא את לבבו רגע אחד; אפס כי לא יעצור כוח לגרש ב’לחש' הזה את המחשבות האחרות הסוערות בקרבו ומבתּקוֹת את לבבו.

אלף צאן – הוא חושב ומונה הון חותנו – שמונים פרות, שלושים בקר, סוסים רבים, עגלות וקרונות, מחרשות ואדמה, ועבוּדה רבה¹²⁵, ולמי כל עשרו והון ביתו? הלא בת אחת לו, זולתה אין לו… אפשר יהיה לשבת במנוחה על התורה ולרכוֹש גם דעת, כי מי יאמר לו מה יעשה? הוא יהיה החשוב בעיר, עוד יכבד מהרב, כי הרב הוא עני מצפה לנדבות, והוא יהיה נגיד העיר. למוצא פיו ייחלו כל הקהל ואחרי דברו לא ישנו, וכל הישר בעיניו יעשה. הוא יעסוק בתורה וגם בלימודים אחרים יהגה, כי את מי יירא? הן לא יצטרך עוד ל’ארוחת ימים' ביחד עם איזה ראזאנקי מנוול…

וקצף עז ירתיח את דמו בזכרו את אשר עולל לו בעד רדפו דעת. אז יעל לפניו זכרון נעמי, ובעלוֹת לפניו זכרון הנפש האהובה הזאת יזכור את כל ענוּתו עליה וחם לבבו ונמס כמים… למענה עמל ימים רבים, למענה נפרד מעל עדת תופשי התורה ויהיה לשמצה בקרב מכבדיו. הוא קיווה כי בהוסיפו דעת יתקרב אליה ותרצהו; אולם מה־נשא בכל עמלו וענותו? תמהון לבב ושבר ברוח! היא פקחה את עיניו לראות את כידו. היא העירה את רוחו הנרדם; אפס כי רגליו בסד הוּשמו ולא יכול למוש ממקומו. היא הראתהו איזה הדרך ישכן אור, והוא ממשש בצהרים כעיוור באפלה. מקדשוֹ הורס ומקדש אחר אין. יזכור ראשונות ונפשו תאבל על חורבן התקוות התמימות, יתבונן אל האותיות וירא כי סגר עליו המדבר הנורא…

מה יש לו עתה חלף כל הטוב שאיבּד בידיו? מה יינתן לו תמורת השלווה הנעימה שהתענג עליה בימים מקדם, לפני ראותו את נעמי? אז היה נכבד על פני כל חבריו, אז קיווה לעתיד מלא אור לכסא כבוד ומנוחה שלמה, ועתה נבאש בכל תופשי התורה ויהי לדראון…

ורגש מרירות ישתפך בלבבו ויזעזענו. והוא מבקש תנחומים בתקוותו האחת: להיות עשיר! ועוד הפעם יספור וימנה צאן חותנו, סוסיו ובקריו וכל הון ביתו, ועוד הפעם ישנן בלבבו את החוק: העושר הוא הכוח היותר גדול בתבל, ומי שהפרוטה מצויה בכיסו עושה כל מה שלבו חפץ ואין מוחה בידו, כל דיבה לא תגע בו. ואחרי כי הוא יהיה עשיר תיכף אחר החתונה תכופר חטאת למדוֹ ספרים חיצונים ולא תיזכר עוד, גם כיסא רב ינחל בעזרת המטבע, כמנהג שנוהגים בכל תפוצות ישראל… הכסף הוא הכול יכול!

הוא הוגה ברעיון הזה בכל כוחו ומתאמץ שלא יזוז ממנו רגע, שלא תבואנה מחשבות אחרות להטיל בו דופי; בכל זאת ישכּון ענן יגון על פניו ולבבו ידווה… עמוק־עמוק בלבו יש פצע מדאיב, והוא נזהר זה כמה מנגוֹע בו. הוא פוסח מרעיון אל רעיון, יאחז בכל מחשבה עוברת ויהגה בה, למען אשר לא ירגיש מכאובו האנוּש בסתר לבבו; אולם על כל מחשבותיו והגיון לבו מרחפת תמונה אחת אשר גם בהביטו בספר, גם בעצמו עיניים, תעמוד לפניו ויראנה… והתמונה הזאת היא החץ השנון אשר פצע את לבבו ומכאובו אנוש. התמונה הזאת היא תמונת בתולה שחורה, אשר לה עיניים ירקרקות, מצח קטן מלא אבעבועות, שערות שחורות כפחם ועבות כאניצי פשתן, שפתיים נובלות עם שיניים רעות, וחוטם… המעט ממנו כי הוא קטן ועב ויט עוד הצדה כי עוד זנח את מקומו ויסג גבול הלחי… הוא מעַווה את פניו למראה הזה וכל עשתנותיו יתבלעו, יבקש לו רעיון אחר להגות בו וזכרון נעמי יחלוף את לבבו – וייאנח במרירות…

הוא עוצם את עיניו בחפצו לחזות בתמונת נעמי הבהירה, ותמונת הבתולה השחורה מרחפת לנגד עיניו ועיניה הירקרקות תרוֹבנה¹²⁶ אש פלדות אל לבבו הכואב, ותמונת נעמי תרחק רגע רגע – ותעלם.

הוא התנודד.

היא אהבה את בוריס עוד בנעוריה בית אמה – ינחם את נפשו – וגם הוא אהבה. הם אמנם ראויים זה לזה; שניהם יפי־תואר, שניהם חוּנכו חינוך אחד, בלי עול יראת שמים ובלי אימת קנאי בית־המדרש; שניהם מביטים על החיים מבט אחד ושניהם אוהבים זה את זה…

לוּ לא נבאש ברב הענתותי ובכל תופשי התורה – תדקור מחשבה אחת עמוק בלבו – או־אז אולי התקרב אליה לאט־לאט, עד אשר במרוצת הימים קנה את לבבה לאהבה אותו. הן הוא התמכר ללימודים האהובים לה, הן היא אימצתהו במוֹ פיה ובהביטה אליו היו עיניה מלאות חיים וחסד…

היא חמלה עליו – יבוא רעיון מר אל לבבו וידכאנו – רק מחמלתה קרבַתוּ ותאר אליו פנים… האיש היושב במחשכים מעורר רק חמלה בלב טוב ונפש חנינה, אבל לא אהבה. האהבה היא תוצאת הכיבוּד, וכמו שאי־אפשר לכבד את השפל והנבזה כן אי־אפשר לאהבהו.

הוא חש כאב לוהט בקרבו ומעיניו יתמלטו כידודי אש…

הוא יראנה בקרוב – יחליט בלבבו – תיכף אחר החתונה יסע לבנתה, מקום מגורה עם בוֹריס אחר חתונתם. הוא יקח כסף מחותנו להוצאת הנסיעה – ויסע. הן יוכל לאמר כי לבקש ‘היתר הוראה’ מגדולי הרבנים הוא הולך. הוא יראנה, הוא צריך לראותה עתה. הוא יביט בפניה בעוז וגאון. עתה הוא עשיר, לבוּש בגדי תפארה… הן מה תכלית כל הלימודים והדיפּלוֹמֶן? להשׂתכר אגורה!.. הוא יביט בעוז בפניה המאירים ולבבו לא יכּנו עוד…

כמה שׂבעה ברעוֹת¹²⁷ נפשה! – יזכור פתאום את כל הצרות אשר עברו בירחים האחרונים על נעמי טרם נרצה לה הרב לבריתה את בּוֹריס. – כשמוע הרב מפיה כי נפשה חשקה בבן מיכאל ‘האפיקורס’ נבעת מאוד ויגער בה בזעמו, והרבנית נשאה קול ותבך במרירות, כי באה הנערה לבייש את ‘זקנתה’. אולם חמת הרב בערה בו עד להשחית בהיוודע לו מי ומה הוא ‘בן האפיקורס’, וכי הבן עוד גרוע מאביו עד כי אסור לעמוד במחיצתו ולהביט אל פניו. אז היתה העיר כמרקחה, כל פה מלא דיבות נתעבות וכל לשון סיפּרה נוראות על אודות השערוריה שנעשתה בעיר, כי הרב ‘משתדך את לאפיקורס’, כי הרב ‘לוקח גוי גמור לבת אחותו לאיש’. וכבר קראו אסיפה כדת מה לעשות לרב המחלל את רבנותו, ואנשי המעשה כבר היו נכונים לנפץ חלונות בית הרב בחצי הלילה; ואז יוסיף הרב להתמרמר ולזעוק מרה באוזני נעמי, ואז תוסיף הרבנית לספוד לה ולבכותה. אז מיהרה נעמי ותעזוב את העיר ותלך לכישה, ומשם שלחה מכתבים מלאים תחינה ובקשה להרב כי יחוּס עליה… הרב מצא באחד ממכתביה איזה רמז נורא. היא איימה עליו כי ‘אם יקשה לבבו וימאן שמוֹע לה, לא תוסיף לבקש עוד דבר־מה ממנו וחופשית היא לנפשה’… הרב דקדק בדברים האלה וימצא בהם רמז מגונה מאוד וימהר ויסע לכישה, ושם חיכתה לו משפחת ‘מיכאל האפיקורס’ ויוּחג חג הנישואין… אומרים על הרב כי מאז הולך הוא קודר שחוח וכאב־לב מצעידנו לקבר, והרבנית סופדת יומם ולילה על הכבוד כי גלה מהם…

קול כינור ונבל, תוף ומצלתים, הגיע פתאום לאוזני הגשורי – ויחרד!..

 

[יז]    🔗

יהודי קלבישוֹק לא ראו עוד מימיהם את הגראף פרשנדתא, אדון האחוזה, גם לא נודע להם מקומו אַיהוּ. ויושבי קרנות נפלגו בדעותיהם. מאן דאמר לאפריקי אזל¹²⁸ ומאן דאמר כי עושה הוא בחומר ובלבנים לרצות את עוונו. יש אומרים בפאריז קרית משוֹש הוא רואה חיים של תענוגים כאשר לו יאתה ויש אומרים כי הוא יושב חושך אסיר עני וברזל כי מפשעו נגע לו¹²⁹; אלו ואלו מודים כי אי־אפשר לפסוק הלכה ברורה. בכל זאת עומד כל אחד על השערתו באומץ לבב, וכל אחד מביא ראיות והוכחות עצומות שהלכה כמותו.

בר־פלוגתה של הכת, שפסקה דינו של הגראף לחומרה, היה ר' אליקוּם פיפטשיק, זקן העיר, איש כבן שבעים שנה, מתגאה בזיקנותו. כל איש צעיר ממנו לימים הוא בעיניו כקטן שנולד אתמול; ובשמעו דיבת רבים היה מתמלא חימה ויזעק מרה וידבר דברים היוצאים מן הלב על אוזני מטי דין הגראף ומחללים את שמו, ודבריו נכנסו תמיד אל לב שומעיו ויהיו נכונים להודות לו כי צדק במשפטו. אולם מנדיל ראשקס, איש כבן חמישים שנה, שינן תמיד את לשונו וישם לאל כל תעצומות ראיותיו של אליקום פיפטשיק, ואחריו החזיקו כל המחזיקים בהשערתו. ותהיינה שתי הכיתות מידיינות זו עם זו, זאת אומרת כן וזאת אומרת לא כן; ויהי בית־המדרש, שדה המלחמה לגיבורי ישראל, מלא המון בין הערבים לעתים קרובות מאוד.

גם אליקום פיפטשיק גם מנדיל ראשקס, שני ראשי הלוחמים, היו אתמול בערב בבית ה’נגיד' בתוך יתר הקרואים. כולם ישבו מסביב לשולחנות גדולים בחדרים מרוּוחים, הגברים לבד והנשים לבד. ויאכלו וישתו וייטיבו לבם ביי“ש וישיחו בענייני פרנסה; ומעניין לעניין נסבה השיחה על אודות מצב היהודים כי ברע הוא. וממצב היהודים החלה השיחה על ה’יהדות' וייאנחו בני ישראל מצבה גם היא כי רעוע הוא ויזכירו לדראון את הבנים המשחיתים שנתרבו, המנאצים את התורה ופורקים מעליהם עול יראת־שמים; והרב הישיש שישב בראש הקרואים לימין החתן נאנח בכבדות ויאמר: ילכו לעזאזל כל המַמרים את אלוהים! ואז נדברו יראי ה' על דבר ה’עזאזל'. ואחד הקרואים שאל בתמימות: מאי ‘עזאזל’? והרב החריף בפלפולא דאורייתא¹³⁰ איננו ידען גדול בעניינים פשוטים כאלה, לדעת פירוש איזו מלה זרה; וכשמעו שאלת האיש נשתק רגע אחד, ויניע ראש ויאמר: העת היא עתה לדבר על אודות ‘שטויות’ כאלה בשעה שחייבים אנחנו לשַמח את החתן? אולם החתן ‘בכבודו ובעצמו’ התערב בדבר ויבין לדעת כי ‘עזאזל’ היא מלה מורכבת: ‘עזז־אֵל’ ופירושה ‘חוסן־יה’, לפי דברי אבן־עזרא, שאז האמינו באיזה איל־המדבר שנתנו לו כבוד אלוֹה. גם העיר כי חז”ל פירשו את השם ‘עזאזל’: ‘עזאזל’ כעין ‘שעיר המשתלח’. אז נסבה השיחה על אודות ‘ארץ גזרה’, ויוסף השואל לחקור לדעת: היכן היא?

– ארץ גזרה – ענה מנדיל ראשקס ואמר ברמיזת עין – הלא היא סיביר, ששם ירצו את עוונם כל הפושעים, ושם הוא האדון דינן…¹³¹.

ואליקום פיפטשיק שישב במנוחה אל קצה השולחן ויעסוק בבקבוק הי"ש שעמד אצלו, וכבר הופיעה נהרה על פניו המכורכמות וחוטמו התאדם, כשמעו את דברי מנדיל ראשקס, מיד נתמלא חימה ויתעורר ויקם על רגליו ויקרא בבוז:

– מי יתן והחרש, מנדיל, ותחשב לך לחכמה.

– לא מפיך אני חי, ר' אליקום! – עונה מנדיל ראשקס בגאווה וגודל־לבב.

– על כן תישגה ותַשגה רבים? – קרא אליקום ופניו להטוּ.

– לשווא תקרא – אמר מנדיל במנוחה – שומע אין לך, כל בעל שכל יודה כי הצדק אתי.  

– בעלי שכל! – יקרא פיפטשיק בבוז – עווילים¹³²! יונקי שדיים! הטרם אדע את ‘בעלי השכל’ שלו? עווילים! עזי־פנים!…

– אבל למה תתקצף, ר' אליקום? – ירגז גם מנדיל הפעם, כי קנאת חמישים שנותיו אכלתהו ותבער בו חמתו – גם אנוכי לא תמול עלי ארץ, ומה יקחך לבך? הן ישנן ראיות ברורות לדעת האומרים…

– מה? – גנוחי גנח פיפטשיק בקול כחליל – בהדי דידי קא מינצית?¹³³ אתה, מנדיל, תורה אותי דעה? אותי?

– מאי כולי האי?¹³⁴ – ישתומם מנדיל.

– עודנו שואל! – קורא פיפטשיק בקול – בשעה שאתה השתנת עוד בכל לילה מיטתך וריר חוטמך היה יורד על פיך, כבר הייתי אנוכי בעל־הבית בקלבישוֹק וראיתי את הגראף בשלוותו, בגאונו והדרו. השומע אתה? הוא מתפאר עלי כי לא תמול הוא עלי ארץ, ומה? אבל לגבי דידי מאי? הא? נקל להגיד: הגראף פרשנדתא לעבודת פרך. אך זוהי עזות פרחח!

ומנדיל ראשקס מניע את זקנו אשר שׂיבה זרקה בו, כתיש העובר לפני העדר, והעביר עליו את ידו בזריזות ויחלקנו לחלקים אחדים, כדי להכניס בלב אליקום שמינית שבשמינית כבוד גם אליו. אז יביט אל קהל השומעים הנתונים ראשם ורובם להתווכחות זאת, ויען בכובד־ראש:

– רבי אליקום שוכח כי לא אני הוצאתי דין קשה על התקיף הזה כי אם מפשעו נגע לו ובעוונו הוא מחולל. אולי יודע רבי אליקום כי יש דין ודיין בארץ?

– לא! אינני יודע! – עונה פיפטשיק בלעג – ואני מחכה עד אשר תואיל בטובך להגיד לי!

– ולפני דין הארץ – הוסיף מנדיל מבלי התבונן ללעג פיפטשיק – הכול שווים, אין תקיף לפניו, והוא חותך גזר דינם של הפושעים.

אז מיהרו הסוברים כמנדיל ראשקס להביא ראיות ברורות לדעתו ואז יוסיף אליקום פיפטשיק ללעוג ‘ליונקי שדיים’ אלה, וההולכים לשיטתו גם הם ישיחו ידברו דברים כמתהלמים, וייאספו כל הקרואים סביב השולחן, אשר שני בעלי הדין ישבו עליו, ותלך המריבה הלוך וגדֵל וחזק מאוד; והגשורי הביט אל פני אליקום המכורכמות, אל זקנו הלבן היורד על חזהו, אל עיניו הכהות מזוֹקן, אל ידיו הרזות והרועדות מרפיון, ובתוכו השתומם לבו: מה לישיש הזה אשר שחה לעפר נפשו וחייו לשאוֹל הגיעו ולהאציל הפולני אשר זה כשלושים שנה לא יכירנו פה מקומו? אז יפנה ויביט אל פני מנדיל השוקטים ויזכור את כל אשר עולל לו האיש הזה, כי גילה את אוזן אנשי העיר על חטאתו בענתות… ולולא זכריה ש’הכניס את ראשו' להביא את העניין לגמר טוב, או אז היה עוד עתה נודד ללחם איה¹³⁵, תחת היותו עתה עשיר העיר הזאת, נגיד לכל אלה ‘המסובים’ המתנגחים בהלכה. אז ישמע קול חותנו קורא בצחוק: הרפוּ, אחים, מריב ושמחו את לבבכם ביין מסכתי¹³⁶, כי חג היום לי ולכל דורשי טובתי. ובדבּר רבי וואלף את הדברים האלה מילאו הקרואים איש־איש את כוסו, ולהקת הנוֹגנים היטיבו נגן ניגון ישן־נושן ויצאו ‘בעלי־הבתים’ במחול הקוֹזאק; ומוטקה השמש החל לסדר את הקערות של צדקה על השולחנות ואת הקערה אשר הפתקה ‘שמש’ מונחת בתוכה העמיד בראש לעין רואים. ויהי הוא עושה כה וכה, ובעלי־הבתים עוד לא כילו את ריקודם, והדלת נפתחה ופקיד החצר בא הביתה ופניו לבנים כסיד, וימהר רבי וואלף לקראתו וברוצו קרא בקול מצווה: מוטקה! הגישה־נא כיסא לשבת! וימהר מוטקה ויחטוף אחד הכסאות, אשר בעל־הבית אחד היה מוכן לצנוח עליו, וישאנו אל הפקיד, ובעל־הבית צנח על הרצפה וישחקו הקרואים מטוב־לב; אולם הפקיד לא ישב על הכיסא, כי אם רמז לרבי וואלף, וימהר לצאת מן הבית ורבי וואלף רץ אחריו המסדרנה…

– מה זאת? – שאלו הקרואים איש את רעהו.

– מה נהיתה? – זעקה הכלה ברוצה בבהלה אל הדלת.

– הא־מה? – פתח גם הרב את פיו בתמהון.

המרקדים עמדו תחתם טרם כילו את פרקם במחול. המנגנים הורידו את ‘כליהם’ ותשבות המנגינה. מוטקה עמד תחתיו כהלום רעם וקערה אחת גדולה בידו ו’פתקה' מונחת על הרצפה לרגליו. דממה בבית, איש אל רעהו יתמהו, עיניהם נטויות אל הדלת, המה מצפים לתשובת רבי וואלף שהשמחה במעונו.

בעוד רגעי מספר נכנסו הביתה הפקיד ורבי וואלף, נבהלים ומטורפים, ויפן רבי וואלף אל הקרואים ויאמר בקול רועד:

– אחים! הגראף פרשנדתא יבוא הנה היום או מחר בבוקר!

רגע אחד שררה דומיית־מוות ופני כל הקרואים הפיקו תמהון לבבם, והפקיד התאושש ויקרא: איש לאוהלו ישראל!

והיום בבוקר השכם כבר עמדו בשוק יהודים הרבה וישיחו על אודות תשובת¹³⁷ הגראף לאחוזתו, אלו לאלו ממללים, זה לזה שואלים: השלום בואו?

– הוא ישב עם ‘פריץ’ שני במרכבה פתוחה – סיפר הרשיל ‘בעל העגלה’ כעד ראייה – הרתומה לשני סוסים. אחרי המרכבה רצה כרכרה קטנה רתומה לסוס אחד, בה ישבו שוטר אחד ושליח בית־דין המחוז.

– ואתה בעיניך ראית אותו? – התפלא בּריל הסנדלר כמו לא יראה אדם את ‘הפריץ’ וחי. – אתה – בעיניך?

– בוודאי! – ומה חשבת אתה? היכולתי לראות בעיניך אתה?

– ומה מראהו? – ישאל יונה הדיג בדאגה.

– איש זקן, שערות ראשו וזקנו לבנות.

– ואתה הרימות את כובעך? – ישאל שמואל־לב, סופר הקהל.

– עמדתי בגילוי־ראש כל עת עבוֹר המרכבה על פני עגלתי.

– והוא מה עשה? – יחקור חייקיל הלובן¹³⁸ לדעת.

– ומה היה צריך לעשות? ישב!

– חדשות אני מגיד! – קרא געציל המוזג בגשתו אל הכנופיה – דעו לכם, רבותי, כי הגראף פרשנדתא הזקן בא הנה הלילה!

– אין כל חדש! – ענה יונה הדיג – באוזנינו שמענו זאת גם בטרם בוקר.

– ובעיני ראיתיו – הוסיף הרשיל בעל־העגלה.

– ואני ידעתי דבר בואו הלום עוד לפני ירח ימים – התהלל שמואל־ליב סופר הקהל – כי באו כתבים על אודות זאת, אך אסור לי לספר סודות מבית־פקידות העיר.

– חדשות תבראינה¹³⁹, רבותי! – נאנח געציל המוזג.

– הקב"ה ירחם! – נאנח חייקיל הלובן גם הוא.

באותה שעה עבר על פני החבר איכר צעיר והוא הולך לאטו אחר צמד בקריו הבריאים, ויעמוד רגע לדעת דבר קיבוץ היהודים בשוק.

– מה אתם עומדים פה, יהודים? – שאל בקול עז.

– מה אנחנו עומדים? – עונה געציל המוזג כאיש המדבר אל מכירו הטוב – האינך יודע עוד, אוסטאפ, כי הגראף בא?

– ומה? – שאל האיכר בתמימות כי לא הבין מה לתשובת הגראף ולאסיפת היהודים.

– עודך שואל?! – רעם אליו געציל פנים – חדשות תצמחנה!

– נָא – אָ!– קרא האיכר אל שווריו – מאפס עבודה הם מתכנסים לשוֹחח דברים בטלים.

גם ‘ברחוב הנוצרים’ נודע כי שב הגראף, ואיש לא שׂם לב להחדשה הזאת, אם כי ליושבי הרחוב ההוא נוגע הדבר: שדותיהם יגעו בשדוֹת האחוזה והפקיד איננו מקפיד גדול על סימני המצר, ואם יש אשר ישלחו בעירם בשדות האחוזה לא יקרם רע כי הפקיד הוא נוח לרצות. אף עוד זאת, מי יודע אם אפשר יהיה לקחת ‘בלי נטילת רשות’ עצי הסקה מן היער הגדול הסמוך להעיר, כאשר הסכינו לעשות בלילות… בכל זאת לא הטילה השמועה על דבר תשובת האדון כל סער ברחוב הנוצרים ואיש לא זכר אותה, ויצאו איש לפעלו ולעבודתו; רק היהודים היראים ורכי־הלבב התעוררו, ישיחו ידברו בו, יתקבצו לכנופיות, אלו לאלו ממללים, זה לזה שואלים, ומה להם ולאחוזה?

כן חשב האיכר התמים בלכתו אחר צמד בקרו ויירק ממלוא פיו.

אולם לא חדשות איוותה נפש היהודים לדעת. החדשה הזאת עוררה בלבם דאגה לפרנסתם. פרנסת היהודים היא אכוּלת־רקב אשר בגעת בה רוח קל והיתה כמק, נמבזה ונמס, על כן גדול פחד היהודים מכל רוח מצויה ולא ידעו שליו כל ימיהם.

– מוסר שדי, רבותי! – ייאנח במרירות געציל המוזג באוזני כל הנאספים אחר תפילת ערבית בבית־המדרש באכסדרה – מה לו פה? האם העולם קטן הוא כי בא להשתקע כאן דווקא?

– ישמרנו השם! – קרא יונה הדיג.

– אולי למחיה שלחהו ה' לשבת בתוכנו! – הביע את תקוותו אליקום פיפטשיק.

– למחיה! – קרא מנדיל ראשקס בהעוותו את שפתיו – השם ישמרנו מאסון כזה כי יבוא להשתקע כאן. הוא יישב פה יום או יומיים ויסע.

– מי יודע? – גנוחי גנח חייקיל הלובן.

וכל אחד מיהודי קלבישוֹק ידע את פחדתו, אם כי ליבא לפומא לא גליא¹⁴⁰. כי בענייני פרנסה אין מאמינים ברֵע ואין דורשים ברבים. הנה הרשיל ‘בעל־העגלה’, יהודי בלי לחם ושׂמלה, הנה חייקיל, הלובן לבנים, אשר בזיעת אפו וביגיעה רבה יביא לחמו הצר, ובּריל הסנדלר, אומן מפואר וחסר לחם לעתים קרובות – ומה לעמלים הישרים והתמימים האלה ולאדון העיר? ומה איכפת לו ליונה הדיג אם הוא בא לכאן? וכל אלה העומדים יושבים פה באכסדרה אשר בצד בית־המדרש למה רגשו? ולמה נפלו פניהם? אולם כה ישאל רק איש שאיננו יודע מחיית היהודים בעיירות הקטנות: הנה הדיוּג הוא מלאכה מותרת גם ליהודי, מלאכה שאיננה מעשרת את בעליה, ויונה ירא עתה פן לא יתנו לו עוד ‘עבדי החצר’ לדייג בנהר כי כן עשו לו פעמים אחדות בבוא פקיד חדש וטרם הספיק לכפר את פניו במנחה. והרשיל בעל העגלה שיש לו ‘טובת־הנאה’ מהפקיד, בתתו לו לרעות את סוסו בימי השבתות בין האילנות אשר משני צדי הדרך אשר בין העיר והחצר, הוא חרד עתה על טובת ההנאה הזאת, כי לא דבר ריק הוא ממנו: בכל ימי הקיץ איננו צריך לקנות אספסתא לסוסו שני לילות ויום אחד. הוא בא מן הדרך ערב שבת עם חשכה, יפתח מוסרי סוסו ויעמידנו על אבוס ריק וירוץ אל בית־המדרש להתפלל עם הציבור, ובשובו הביתה יאכל את סעודתו בחיפזון ויוֹליך את סוסו אל בין האילנות וילין שם כל הלילה, והעשב שם רך וטוב… הסוס שׂבע והזוּז יישאר בכיס והיה לאָכלה להאשה וילדיה. ובריל הסנדלר אשר כל מלאכתו היא לעבדי החצר נבהל מאוד לשמועה הרעה, מדאגה מדבר פן לא יתנו לו עוד דריסת־הרגל בחצר; וחייקיל הלובן במלבן, אשר עשה לו ברשות הפקיד על אדמת הגראף, שמועה שמע ונזדעזעו כל אבריו והנה הוא מצפה לדעת אם ליום או ליומיים אם להשתקע בא הנה. והמוזגים חלים ורועדים פן יעלה השער על הרישיון לקחת תעודה ותקוּפח פרנסתם, והרוכלים והחנוונים שעיקר פרנסתם הוא ‘פדיון בחצר’ אחזם רעדה לשמועת פתאום. הנה המה יושבים צפופים באכסדרה, נר אחד דולק במנורת הנחושת התלויה בסיפון¹⁴¹ החדר ומפיץ בו אור כהה ופני כולם זועפים.

– ואתה, רבי שמואל, מה אתה חושב? – שאל מנדיל ראשקס.

– ומה לי לחשוב? – עונה שמואל באנחה.

– ואם יגרשך מהריחיים אשר לך בחכירה, מה תעשה?

– ההוא יגרשני? – קרא שמואל הטוחן במרירות.

– האם אין לו רשות? הלא שטר־אמנה אין לך, כידוע!

– ובלי רצון אֵל – הא? הוא בעצמו יגרשני? – התמרמר שמואל – אם ה' לא יחפוץ לא יגרשני, ואם יגרשני אות הוא כי ה' חפץ דכאִי…

התשובה הנמרצה הזאת הרגיעה לב רבים ויזכרו פתאום את ‘האדון האמיתי’ אשר בלעדו לא ירים איש את ידו ורגלו ואשר עינו אל יראיו להצילם מרעה.

– ומה יעשה עתה רבי וואלף? – הוסיף לחקור איש זקן אחד, אשר ישב כפוף ועיניו לארץ הביטו ולא שמע תשובת שמואל הטוחן שאין להרהר עוד אחריה – הלא אין לו כל שטר חכירה מפני הטעם הפשוט, כי אסור לו לחכור שדות; ומי יאמין לו עתה כי האחוזה נתונה לו בחכירה וכל הסוסים והבקרים לו המה, קניין כספו, מי יאמין לו?

– הכול בידי שמים! – ענו ואמרו כולם.

– המקום ירחם! – נאנח הפעם אליקום פיפטשיק – הגראף פרשנדתא לא יעשה עַוולה, עודנו זוכר אותו טרם הלך מפה למסעיו…

– טרם הוליכוהו לסיביר! – העיר מנדיל ראשקס.

– העודך מחזיק בכסלך? – התעבר אליקום פיפטשיק – הנה הוא בא! אָי, אָי! מי יקום עם קשה־עורף כי ימאן להודות על אמת גלויה. ואתה לא ראית אותו מימיך, ואינך יודע את טוב לבו. אולם אנוכי זוכר אותו, זוכר אני את היום המר בעמדו, הדור בלבושו, על הגזוזטרה המוזהבת אשר בקומה הראשונה בארמון החצר – היום אי־אפשר עוד להכיר כי הגזוזטרה היתה מוזהבת לפנים, כי נמחק הזהב מרוב ימים – ויהי בעלות השמש מפאתי ה’נימאן' והיתה הגזוזטרה כולה כמו לוהטת בשלהבת אדמדמת, ואז עמד עליה הגראף הצעיר ופניו אל העיר, ואנוכי הלכתי מ’בית־העולם' הישן, ו’בית־העולם הישן' טרם ייקרא ‘ישן’ כי אחד היה בעיר. הזוכר אתה, מנדיל, את מי קברו ראשונה ב’בית־עולם' החדש? הא? הזוכר אתה? הגד־ נא אם ידעת!

מנדיל יושב ושותק כי אין מענה בפיו, ואליקום רואה ישיבתו דל וריק ועליצות נצחון נשקה בעיניו הכהות וגיחוך קל רבץ כרגע בין השפתיים הנובלות. 

– אינך זוכר? – יוסיף להתפלא בלעג מר בראותו את מבוכת מנדיל – ובאמת אי־אפשר לך לזכור זאת. ספק הוא אם כבר נולדת אז, ואנוכי כבר הייתי בעל אשה ובנים… אינך זוכר? נו, שמע־נא את אשר יספר לך איש זקן!… אז מת עקיבא המלווה, איש ירא שמים מרבים, לומד תורה לשמה, מתנהג בחסידות ומקונן על גלות השכינה, ולא כמוֹת כל האדם מת. בימים ההם היתה המבוכה בארץ, ה’פריצים' המו ורעשו וינסו לחרוג ממסגרותם, ואת כל חמתם שפכו על יהודי הערים הקטנות. הזוכר אתה, מנדיל, את ה’מהומות‘? לא? אינך זוכר את המהומות ההן? מה אני שומע! הלא הנך ממש כקטן שנולד, אינך יודע ואינך זוכר מאומה. תמה אני איך יעיז איש צעיר כמוך, שגם ה’מהומות’ איננו זוכר, להתנגד לדעת זקן כמוני? תמה אני!…

ומנדיל ראשקס כבש פניו בקרקע ומלה אין בפיו.

– הוי! – ייאנח אליקום פיפטשיק במרירות – הימים ההם לא ישובו עוד, ריבונו של עולם! ה’מתפרצים' השתובבו משובה ניצחת וירחצו הליכיהם בדם ואחריהם יאיר נתיב אֵש אוכלה… אז נמצא עקיבא המלווה חלל על אֵם הדרך, אל יד היער מעבר ה’נימאן' ויוּבא העירה ערב שבת עם חשיכה, והימים ימי האביב… ובהיוודע בעיר דבר מוֹת עקיבא ותיפול חרדה גדולה על כל אחינו וכל לב נמס כמים. כל טובי העיר, וגם אני בתוכם – כי אז, לכם לדעת, הייתי מראשי העיר, פרנסתי היתה מצויה… כן, אני עם כל טובי העיר יצאנו לקראת החלל החשוב ונביאהו העירה, באֵבל כבד, ונניחהו בביתו, שהוא עתה בית פישל־ברוך החנווני, ואז היה לעקיבא המלווה… ונניחהו בביתו, ולא הספיקה לנו השעה להביאהו למנוחתו עולמים כי באה השמש ויפנה היום… ובמוצאי שבת קודש, תיכף אחר ההבדלה, נאספנו כולנו אל האכסדרה הזאת להיוועץ מה לעשות; כי ב’בית־העולם' אין עוד מקום קבר ולקבור את החלל בבית־העולם החדש אשר קנינו אז גם כן לא ייתכן, כי טרם יהיה שם קבר אחד ואין זה יקרא דכשיב¹⁴². ורבנו שהיה בימים ההם, ר' יוסילי זכרו לברכה, האם אין איש מכם זוכר את רבנו הצדיק הזה שהיה אז מרא דאתרא? ואנוכי לא רק אזכרהו כי אם אראהו עתה לפני. הוא היה זקן כבן שבעים שנה, גבה־הקומה ודל־בשר, שמו הטוב היה מלא כל העולם, כי מלבד רוב גודלו בתורה עוד ידו רב לו ב’קבלה' וירבה צבא מופתיו… ורבנו זה ציווה אותנו לחצוֹב ל’חלל' קבר דווקא בבית־העולם הישן, כי הוא נחשב לנהרג על אמונתו, וכולנו חייבים בכבודו. ונאסף עשרה אנשים ונלך אל בית־העולם, והשמש הולך לפנינו ופנס בידו להאיר לנו את הדרך כי הלילה ההוא היה ליל חושך ואפלה, ואנחנו הלכנו דומם ועצובי רוח כי היה לבנו דווה על מוֹת יהודי כשר בידי בני עַוולה ונדאג פן לא יהיה עוד מקום קבר למנוחתו עולמים בבית־העולם הישן; ובגשתנו אל הגשר… הוּך!… כוח אין!…

ודומיה עמוקה שוררת באכסדרה אשר בצד בית־המדרש, ופני כל היושבים והעומדים סביב אליקום הזקן מפיקים תמרורים רבים; ונדמה היה כי שכחו את הגראף ואת כל המבוכה אשר באה לרגלו בעסקי פרנסתם, והמה שומעים בחרדת לבב את הדברים הנוראים אשר נקרו ויאתיוּ לפני שישים שנה לאחיהם אשר כבר ריפדו בקבר יצועם.

– ובגשתנו אל הגשר – החל פיפטשיק לספר אחרי נוחו מעט – ונצעד אט על קרשיו כי קול צעדינו החריד את לבבנו המלא דאגה – והלילה היה, כאשר אמרתי לכם, ליל חושך ואפלה, ואשא עיני אל עבר האַמברים¹⁴³ אשר על ראש גבעת החול על חוף הנימאן, ונדמה לי כי נר דולק בפינת גג אחד האמברים אני רואה, וינע בי לבבי ולא האמנתי למראה עיני ולא הגדתי להולכים אתי את אשר אני רואה. אולם גם הם ראו את המראה המוזר – ושתקו. ואנחנו הולכים והולכים עד אשר יצאנו את העיר, ונעבור את שני האילנות אשר משני צדי הדרך אל יד בית פקידות הכפרים וענפיהם העבותים יתלכדו ויסבכו מלמעלה; ופתאום עמדנו תחתנו מרעידים ומחרישים, וזוכר אני כי רטט קר חלף אז את כל עצמותי ולא קם בי עוד רוח. ואשמע קול אחד מאתנו שואל בחרדה: מה זה שם? הרואים אתם, רבותי?… הוּך!… כוח אין!…

– ומה ראיתם? – נשמע קול רפה מבין החבורה.

– הלא יודעים אתם, בנים!– הוסיף אליקום לספר אחרי אשר השיב רוחו ויבט ברחמים רבים בפני שומעיו – הלא יודעים אתם כי בית־העולם הישן הוא הר תלול, נשקף על פני השלולית העמוקה והדרך ביניהם. ואז היתה השלולית מלאה על גדותיה מפני ריבוי הגשמים, ואשא עיני ומראה כדורי אֵש קטנים נעים על פני המים, ואת המראה הזה ראינו כולנו ונעמוד תחתנו בחרדה, וכדורי האש הלכו הלוך ורב, והמה מרחפים ומפזזים על פני המים. ובעמדנו מרעידים ומתפלאים על המראה הנורא וקול שחוק פרוע חדר לאוזנינו, ונקשב ונשמע כי הקול הולך מבית־העולם, אחריו נשמעו קולות אחדים, מצהלות פראים, וכרגע התעוררנו כולנו כאיש אחד ונרץ בכל כוח העירה… דחופים ומבוהלים באנו אל בית הרב, זכרו לברכה, ונספר לו את כל אשר ראינו ונשמע. ויגער בנו הרב ויאמר: שובו לכו! אל תיראו ואל תחתו! מפני ‘מניין שלם’ אי־אפשר לכל שטן ומשחית לעמוד. הוא טרם כילה את מוסרו הטוב ואנחנו היינו נכונים לשוב אל ‘בית העולם’. וליבּקה טראנטה, שומר הקרת, הסובב בעיר כל הלילות, השמיע קול צעקה גדולה: בערה! ונמהר לצאת מבית הרב וגם הוא אחרינו, ונראה שלהבת אדומה ותמרות עשן עולים מאחורי העיר, מקום האמברים… הוּ!…

– וכדורי האש הקטנים אשר ראיתם על פני מי השלולית מה הם? – שאל אחד השומעים.

– בוודאי הם ניצוצות שהוּתזו מן הדליקה! – חיווה השני את דעתו.

– שוטים! – קרא אליקום – הן האמברים בנויים על הגבעה מעבר החורשה ואך ראשי גגיהם נראו לעיניים. אך שמעו היטב: אנשי העיר רצו לכבות את הדליקה ואותנו שלח הרב בית־הקברות, ונחיש צעדינו כי כבר הגיעה השעה השתים־עשרה, והמת מחכה עוד מאתמול לשוב לעפרו. בגשתנו אל ה’שער' מצאנו את הפתח פתוח… מה זאת? – שאלנו איש רעהו בדממה וכל עצמותינו רחפו ממגוֹר; אולם דברי הרב זכרנו ונתעודד ונבוא אל בית־הקברות, ונשם פנינו אל השורות העליונות, כי כן ציווה הרב. אפס כי כמעט עברנו שורת קברים והשמש נכשל ב’מצבה' מושלכה לארץ, הפנס נפל מידו ותישברנה זכוכיותיו ויכבה הנר. השמש זעק זעקה מרה ויתעלף, ופלצות אחזתני באותה שעה וכמעט שפרחה נשמתי… הוי!… חכוּ מעט!…

והנר הדולק האחד במנורת הנחושת הולך וכלה, וכבר ליחכה האש את יתר חלבו הנמס, האור הולך ופוחת. יש אשר תגבר האש ותתרומם מעט, אז תשפל בחוֹר מושב הנר, והשומעים לא שמו לב להחשכה אשר באכסדרה, כי נתונים־נתונים המה עתה בעולם אחר, עולם דמיון־הקסם… פניהם שוּמים אל אליקום השואף רוח בכבדות כי נלאה ברוב דבריו, הנה הוא מביט בעיצבון אל החלון האחד אשר באכסדרה כמו חפץ הוא לראות בחשיכה אשר בחוץ את התמונות האבלות העוברות לפניו. אז יפנה אל המייחלים לדבריו ויוסף לספר:

– אז חשנו והרימונו את השמש מעל הארץ ונעירהו תעוררהו, ונמהר לשוב העירה אל בית הרב.

– רבי! – קרא השמש ופניו היו לבנים כסיד – קבר פתוח ראיתי…

ופני רבי יוסילי אוֹרו, ויקרא אלינו: שוטים שבעולם! אולי הזמין לכם הקב"ה קבר פתוח לרבי עקיבא המת כדי שלא תקברוהו ראשונה ב’בית־העולם החדש'. שובו מהרה כי חטאתנו גדולה למת החשוב…

– רבי! – קרא השמש בחלחלה – הן מצבת האבן מושלכת על הקבר ואל יד המצבת – עצמות יבשות…

אנחנו לא ראינו את העצמות, רק השמש בנפלו ראָן ויפג לבו, ולנו לא הגיד את אשר הוא רואה כי גדל פחדו מאוד; רק באוזני הרב קם לספר את המראה הנורא אשר ראה. וכשמוע הרב את הדבר הזה נאנח במרירות ויאמר בדממה: גם אני אלך אתכם ואראה את שלום המתים…

אז מצאנו ראינו כי ‘בית־העולם’ נהרס, המצבות ניתצו, הקברים נפתחו, ועצמות אדם מושלכות על פני הארץ. הרב, זכרו לברכה, עמד מַשמים בין שורות הקברים ויבט לאור הפנס אל ההרס הרב ועלבון המתים, אז יקרא בקול מר: עצמות חביבות, מה אתן שוכבות?! ופלגי דמעה ירדו עיניו הטהורות. אף אנחנו הרימונו קול בוכים, והבכיה הקיפה את ‘בית־ העולם’… הוּי! נלאיתי…

ואנחות קצרות התפרצו מלבוֹת השומעים. רק מוטקה השמש, שנפשו מרה לו עוד מאתמול כי לא מצא ב’קערתו' אף פרוטה אחת וגם תקוותו כי רבי וואלף ישלם שכרו היתה לאַל, כי הוא טרוד עתה מאוד, התנשא ממושבו בקצה התנור בכל עת ספר אליקום, ויקח נר דק מתיבת הנרות ויעלהו במנורת הנחושת כי עוד מעט והיה חושך באכסדרה. אז ייאנח גם הוא ושב אל מקומו, ואיש לא שׂם אליו לב.

– מי עשה זאת? – התעורר אחד השומעים וישאל בדממת־עיצבון.

– מתי היה כדבר הנורא הזה? – העמיק השני שאלה.

– האומנם? – השתומם השלישי.

– כן, כן! – הסכים הרביעי – לא מעט יסבול היהודי בימיו!

– הוי! – הביע החמישי מצוקת לבו באנחה קצרה.

– ואז – הוסיף אליקום לספר בשוב אליו רוחו – ואז ידענו מה המה כדורי האש שפזזו על פני מי השלולית; כי הרשעים שעשו את הנבלה הזאת באישון לילה ואפלה, אחזו פנסים בידיהם להאיר, ונוֹגה למו על פני המים. ובעודנו סובבים את בית־הקברות בלוויית הרב המקונן בקול מר, ונקשב ונשמע קול העיר הוֹמה. מראש דמינו כי מכבי השריפה שבים מן האמברים, אך עוד מעט וידענו כי אסון חדש בא, הזעקה הקיפה את העיר ותעל שוועת נשים וילדים עד לב השמים. אז הבטתי בעיני הרב לדעת מה יאמר לנו, והוא ניצב ומתפלל בלחש תפילה ארוכה בעד נשמות המתים, אשר עצמותיהם מושלכות לעינינו על הארץ, ונדמה היה לי כי איננו שומע שוועת העיר…

– רבי! – לחשתי לו – מהעיר תשמע זעקה…

– שומע אני – ענה הרב ועיניו זלגו דמעות – הקב"ה ירחם עמו הנתוּן לבז ולמשיסה, אחים!

‘הקראקוּזים’ בעיר¹⁴⁴!

ובאמוֹר הרב ‘הקראקוּזים’ בעיר חרדו כל עצמותינו, כי בשעת־חירום ההיא הראו את שנאתם ליהודים וירבו חלליהם בכל אשר מצאה ידם, ואך לשמע אוזן פלצות ביעַתתנו ואימת מוות נפלה עלינו; והרב הישיש נשא את עיניו השמימה ויעמוד דומם רגע אחד. אז יפנה אלינו, הוּך!… הוּך!…

ושיעול חזק שם מחנק לגרון אליקום, ויכעכע בחזקה וישאף רוח בכבדות.

– אז יפנה הרב אליכם!– החל אחד השומעים בקול דממה דקה כי קצרה רוחו לחכות.

– והרב פנה אליכם אז! – שנה השני אחרי דברי הראשון בסגנון אחר.

– ומה אמר הרב בפנותו אליכם? – לא התאפק גם השלישי.

– אז פנה הרב אלינו – החל אליקום עוד הפעם – ויאמר בשפה רפה: חמישה מאתנו יוותרו פה לעמוד על העצמות הקדושות, וחמישה ילכו העירה. נשינו וטפנו צועקים אלינו.

– מי ילך? – שאלנו את הרב.

אז יקרא הרב לארבעה מאתנו ואני בתוך הנשארים בבית־הקברות.

– שבו בזה! – אמר אלינו בקול ילל תמרורים – אַל תיראו ואל תחתו. הרוצחים לא ישובו עוד הנה. המה מפלסים עתה חמס ידיהם בין החיים, והקב"ה ינקום מהם נקמת דם עבדיו השפוך ונקמת הקדושים אשר בארץ…

אז ילכו ארבעה מאתנו בלוויית הרב העירה ואני בתוך הנשארים בעמק רפאים¹⁴⁵. מהעיר תישמע זעקה, קול צווחה ברחובותינו, יללת מוּכים ומעוּנים, נפש חללים תשווע; ואנחנו עומדים באישון לילה על עצמות מתים, קברים פתוחים ומצבות ניתצות, ואיננו יודעים על מה נתאבל ראשונה. אז זכרתי את יֶנטה שלי, זכרה לברכה, ואת ילַדי הקטנים וימת בי לבבי, והייתי נכון לרוץ העירה לראות מה ייעשה שם; אולם פקודת הרב שמרתי ואעמוד תחתי. ובאותה שעה, זוכר אני, התגנבה אל לבבי שאלה מרה מאוד: האם לעולמים לא יחדל ממנו חרון אף ה'?… ובעלות שאלת־מרי זאת על לבבי ואחוש כמו מכוות אֵש עמוק בלבבי… אז הקשבתי ואשמע קול מצעדי רגליים מסביב בית־הקברות: מי זה בא? האם מחמדי לבנו הנָסים מהרג־רב או עושקינו כוח? דומם עמדנו ונרֵא תמונות שחורות מתחבאות אחר הגדר, ולבנו אמר לנו כי היהודים האומללים מבקשים מנוֹס ומפלט בין המתים; אולם לא קראנו להם פן יבהלו בשמעם קול יוצא מקברות עולם. אז עמדתי מרעיד ומַשמים, כוחי עזבני והייתי כשיכור; ונוסף על צרת לבבי באה השאלה המרה, שאמרתי לכם, ותשיבני עד דכא. וצללי אדם הלכו הלוך ורב ועין לא תשורם בהחבאם תחת הגדר הדחויה ובין גלי הקברים. באותה שעה נדמה לי כי קרה עזה תקפיא את רגלי, והקרה מתנשאת מן הרגליים אל הלב, אל החזה ואל המוח – ותחשוכנה עיני…

אולם ברגע ההוא נשמע קול טמיר מירכתי בית־הקברות: העיר בוערת!!… ותהי מהומה גדולה. המון עם רב נראה פתאום יוצאים מן החורים אשר התחבאו שם, אנשים ונשים וטף, ונדמה היה כי ישני עפר קמו מקברותיהם… הוי!… הוּך!…

מקצה השולחן נשמע קול נחרה: מוטקה השמש נרדם נשען על שתי ידיו. אולם איש לא התבונן אליו ויחכו רגעי מספר עד אשר נָח אליקום מעט ויוסף לספּר:

– והקול יצא כי ברחוב ה’הורדני' תאכל האש. ובימים ההם, לכם לדעת, היה ביתי בנוי כמו רמים בראש הומיות, ברחוב ההוא. ומעקה על פתחו משוּח בששר ירוק, גם חלונותיו היו משוחים בששר וזכוכיותיהם נוצצו תמיד לאור השמש כספיר לטוהר, כי אשתי יֶנטה, נוחה עדן, היתה צופיה הליכות הבית בטוב טעם וחריצות ותאהב ניקיון וסדר. ולנו אז בת קטנה, ילדה יפה מאוד, הלא היא אשת שמריל דיין בחניא־ קובקה כיום הזה, ושערו־נא את חרדתי אשר חרדתי על ביתי ובני ביתי. איזה כוח נפלא נשאני וארוץ העירה… ברוצי על פני בית הפקידות פגשו בי שני ‘קראקוזים’ שיכורים וירדפו אחרי במקלות אשר בידיהם, ולוּ נחתה בי ידם הקשה או־אז נפלתי שדוד ברחוב; אולם המה תעו ביינם ויכשלו ויפלו ואני רצתי ברוב כוח, עד בואי אל בית־החומה אשר בשוק ואחוּש דקירה איומה בצדי הימני. נשמת אפי קצרה ואלך אט עד האכסניה של ראשקה.

– אמי! – התעורר מנדיל ראשקס בשמעו שם אמו.

– כן, אל בית אמך. אז ראיתי כי אחזה הלהבה גם בביתי, עוד מעט והיה לבער. רגע אחד התעודדתי וארוץ עוד הפעם, ולא ידעתי לאָן אני רץ כי נטרפה דעתי באותה שעה…

– לאָן אתה רץ? – שמעתי קול קורא אלי.

עצרתי רגע לראות מי ידבר אלי, ואחוּש פתאום את מכאובי הנורא בצדי הימני, והכאֵב הולך ומתפשט בכל אברי; הרב הישיש עומד אל יד בית־המדרש הזה, פניו זבים דם, חצי זקנו הלבן גרוע וחציו השני יורד על חזהו מגואל בדמו.

– רבי וקדושי! – קראתי מנהמת לבי.

– אל תצעק! – אמר אלי הרב בקול רועד – ובכה אל תבכה. לך אמוֹר לאחינו המתחבאים בבית־הקברות כי השודדים יצאו את העיר וחזקתם והייתם לאנשים, כי עבודה רבה לנו, עצמות ישני עפר מחכות לשוּב לעפרן, ולמֵתנו רבי עקיבא בוודאי נוספו בלילה הזה עוד מתים אחדים. וכאמוֹר אלי הרב את הדברים האלה נשאתי את רגלי וארוץ… הוּך!… הוּך!…

ובהגיעי לשני האילנות אשר משני צדי הדרך אל יד בית פקידות הכפרים חזק כאֵב צלעי ויתם כוחי ואצנח על הארץ. אמוֹר אמרתי כי רגע אחד אשב ואקום וארוץ הלאה, ובשבתי כה רגע חשתי איזו ליאות נעימה בכל אברי, חשבתי על אודות אשתי וילדי, על אודות זקן הרב ופצעי פניו וארא לפני עצמות מתים מתגלגלות על הארץ, והנה גם עקיבא המת מטייל בין האילנות ומפיו יזוֹב דם, גם את שריפת ביתי ראיתי; אפס כי לא עצרתי כוח לפתוח את עיני… אז נדמה לי כי רואה אני צאת השמש מחופתו… וכן שומע אני זמרת ציפורים בין סבכי העצים ואי אפשר לי לפקוח את עיני…

יללת אשתי וילדי עוררתני כעלוֹת השחר.

כשעה תמימה שכבתי כבוּל־עץ על הארץ, ולולי עוררוני בכוח או־אז ירדה דוּמה נפשי¹⁴⁶. אז ידעתי את הנעשה, כי נשארתי בעירום וחוסר־כל, כי האש אכלה את ביתי עד היסוד. אולם עוד ביום ההוא, בשוּבי מהלוויית רבי עקיבא אשר קברנוהו בבית־העולם החדש, הוּגד לי כי הגראף ביקשני לבוא אליו אל ארמונו. אז נודע לנו כי הגראף מנע את ההוללים מבוֹא בדמים ולא קרה בלילה ההוא מקרה־מות, כי הוא ציווה לעבדיו להחביא את הנָסים בארמונו ולסוֹכך עליהם. בבואי אל החצר ראיתי את הגראף בעמדו על הגזוזטרה המוזהבת ופניו אל העיר, ובנגוהות הבוקר היתה הגזוזטרה המוזהבת כמו לוהטת בשלהבת אדומה, ופני הגראף היו לבנים כסיד, ועיניו הכחולות הפיקו אֵבל כּבד…

– עשיתי כל מה שיכולתי לעשות לעצור ברעה! – אמר אלי ברחמים – והנני נותן לחמשת ‘הנשרפים’ עצים מיערי לבנות בתים חדשים, גם שתי מאות שקל במזומן. לך והודיע זאת להאומללים…

הוא מילא את דברוֹ עוד ביום ההוא. ולמחרת היום הלכנו להודות לו על חסדו הגדול ולא מצאנוהו עוד כי הלך למדינת הים.

– לסיביר! – ענה אחריו מנדיל ראשקס במנוחה.

– שוטה!– זעק אליקום בחרי־אף עד אשר התעורר מוטקה השמש ויפתח את עיניו ויבט סביבו בתמהון.

– והקב"ה לא ינקום נקמת דם עמו השפוך? הא! לא ינקום?!

אז תחל המחלוקת הישנה, פלוּגתה לדורות…

 

[יח]    🔗

ליל חורף… סוּפת־שלג מתדפקת על חלון עליית־קיר קטנה באחד מבתי מבוי נידח בקצה עיר לבנה. החדר קטן וכליו מעטים: שולחן אחד, שני כסאות ומיטה אחת. על הרצפה מפוזרים ספרים שונים, קונטרסים וגליוני־נייר. דממת עיצבון בחדר והגשורי יושב אל השולחן ועיניו נטויות אל הספר אשר לפניו. מה שוּנה בימים האחרונים! פניו נפלו, גווֹ כחש וירזה מאוד. הנה הוא מרים את ראשו ומביט בעד החלון אל חשכת הלילה ומקשיב אנחת הסוּפה הסוערת, הנה הוא קם מכסאו ומתהלך בחדרו הצר הנה והנה, ופניו מפיקים דאגה רבה.

קץ כל תקוותיו בא היום, חייו קיבלו היום צורה ניכרת. הוא יודע כבר את עתידו, עתיד אפל בלי קו אור: מלמד יהיה!

בשוב הגראף פרשנדתא וירא ראשית לו לרשום בספר כל הנמצא בחצרו וחתוֹם בחתימת שליח בית־הדין. לשווא צעק רבי וואלף מנהמת לבו כי הכול שלו, גם הסוסים גם השוורים, הצאן והבקר, העגלות והקרונות, המרדעות¹⁴⁷ והאוכפים, הכול שלו הם, קניין כספו; גם שבעת אלפים כסף נתן לפקיד למפרֵע¹⁴⁸ בתור דמי החכירה לשנתיים ימים, שומע אין לו. ועוד ביום ההוא נמסר לידו כתב־התראה כי יפנה את מעונו בחצר וילך לו במשך חמישה־עשר יום.

– הלא הכול שלי! – זעק מרה ויגז שער ראשו.

– הרשות לך להגיש משפטך ‘למקום הראוי’ – ענהו שליח בית־הדין.

– מאה עדים יש לי, כל אנשי העיר יודעים כי הכול שלי. גם הפקיד, גם עבדי החצר, הכול יודעים כי בכספי קניתי כל אלה. זה כעשרים שנה אני עוסק בחכירת האחוזה הזאת, עשרים שנה עמלתי בזיעת אפיים. הכול יודעים זאת! –

– הראיני־נא ‘שחור על־גבי לבן’ – אמר אליו שליח בית־הדין בנחת – היש לך איזה שטר? 

– יש ויש, אדון נעלה! – קרא רבי וואלף בעליצות.

– הנה הנם השטרות! – דיבר ברגש בהגישו צרור כתבים לידו – זהו השטר הראשון אשר עשיתי עם הפקיד חניאנדרז’אווקוויטש משנת… עד שנת… זהו השני משנת… עד שנת… ועליו בא על החתום פקיד אחר, האדון חז’וֹנטקובסקי, שהיה בימים ההם, וזהו השטר השלישי משנת… עד שנת…

– ומכאן ואילך? – שאל שליח בית־הדין.

– אל אלוהים! – התפרצה מלבו זעקה מרה – הלא משנת… אי־אפשר שיהיה לי שטר חכירה, הלא יודע האדון! האם אני אָשם? מה פשעי?

– לא לי המשפט, אני עושה את חובתי.

כעבור ימים אחדים נסע הגשורי אל נעמי לבנתה, לא להראות לה כבוד עושרו; כי אם לבקש עזרה בצרה הגדולה, כי ישתדל בוֹריס בערכאות להציל מעט מהוֹן חותנו. הן בוריס יודע דת ודין, ואם אי־אפשר לו בעצמו לעמוד לפני השופטים, הלא הוא עובד עבודתו בתא עורך־דין אזרח נודע לתהילה.

אז בא הגשורי לבנתה, ויבוא ביתה נעמי.

והיא חמלה עליו עוד הפעם.

ואז לא ביקש עוד ממנה כי אם חמלה: לבו מת בו יום אחד ויתמו כל חפציו. כאיש הטובע בים והוא אוחז בכל מאמצי כוח באחד הקרשים מספינתו המיטרפת ויקווה עוד לחיים, ופתאום ידחפהו גל חזק דחיפה עצומה והקרש נשמט מידו, לא יקווה עוד לחיים כי אם ייאבק עם הגלים כל עוד כוחו בו ולבו כבר מת. הוא טבע בים צרה ותהי תקוותו האחת כי ייעָשֵר ימצא הון לו, ותקוותו זאת ניפצה יום אחד ויאמר נוֹאש. הנה הוא נאבק עם הגלים, הוא מבקש חמלה…

בוֹריס לא נתן כל תקווה בלבו להשיב הון חותנו מידי עושקו; בכל זאת הגיש תלונה בשם רבי וואלף לבית־המשפט המחוזי בתקוותו להוציא מיד הגראף חלק קטן ברצון, בעוררו בדבריו רגשי חמלה בלבו ביום דין.

גם התקווה הזאת היתה למפח נפש.

רבי וואלף היה פתאום העני בקלבישוֹק. 

אז היה גם הוא בכל רע. אנה יפנה? מה יעשה? הישוב לבית־המדרש לאכול לחם חסד? הרעיון הזה היה כמדקרות חרב בלבו. בכל זאת הגה רק בו. וכאשר הסכין עמו מצא בו מעט ניחומים לכל צרותיו, בשווֹתו לנגדו את המנוחה השלמה אשר ינוח שם מעיצבו ומרוגזו, את העונג אשר יתענג על הלימודים הטובים שבהם שמן חלקו והמה היו משוֹש דרכו מקדמת נעוריו, ולולי עזבם רגע לא באתהוּ כל צרה. הוא הגיד את חפצו זה לנעמי.

– ומה תעשה לאשתך? – שאלתהו נעמי בעיצבון.

השאלה הפשוטה הזאת הממתהו רגע אחד – וישח ראשו וידוֹם.

והרעיון לשוב אל בית־המדרש לא שב עוד לעלות על לבו.

כל דרכיו אבלוֹת.

מה לעשות?

בוריס ביקש וימצא לו עבודת מעתיק כתבים בבית עורך־דין פרטי; אפס כי כתב־ידו רע ומטושטש ולא יכול לקבל עליו את העבודה הזאת הדורשת כתיבה תמה במהירות. הוא למד הרבה וכתב מעט, על כן בכבדות יכתוב בשפת רוסיה.

הוי, מה יעשה?

מה יעשה האיש שישב כל ימיו בבית־המדרש ועסק בתורה בבוא יומו להתפרנס מיגיעו? לאיזו עבודה יצלח?

בהשתדלות בוֹריס לקחהוּ היום אב לשלושה בנים להיות מלמדם גמרא ושפת רוסיה.

קץ כל תקוותיו בא היום. חייו קיבלו צורה ניכרת, הוא יודע את עתידו, עתיד אפל בלי קו אור: מלמד יהיה!