חודש יוני היה חם כל כך. עד שיום אחד נפלו טיפות עבות של גשם מהשמיים, כאילו הטעינו את העננים בראשי־נפץ לא־קונבנציונליים. הבוקר עלה לוהט ומחניק, ובשעה שמונה (הוא ידע את השעה כי הגשם התחיל לרדת קצת אחרי צפצוף החדשות) השחירו הרקיעים במפתיע. לרגע חשב שמטס של ציפורים נודדות מאפיל את השמיים, או שמישהו אטם את העולם כולו ביריעה ענקית של אברזין צבאי. כבר אי אפשר היה להבדיל בין האנשים שעברו ברחוב.

רומן התנתק מן ההמון חסר־הפנים ונסחף לרחוב צדדי. עננים כיסו את עיניו. מייד סגר את שמורותיו, אבל אחרי רגע פער לרווחה חצי עין: הוא עמד בדיוק באותו מקום, לבדו. רצועת האם־16 לחצה על כתפו הימנית. אפשר היה להרגיש כיצד חבורה אדומה וטרייה מתפשטת על העור המשופשף, קצת מעל לצלקת המכוערת של זריקת הדיפתריה שקיבל בגיל שש. חמש דקות בחושך הסמיך הזה, חשב, וכל אחד מסוגל לגמור עם עצמו.

“סגור בימי א'!” נכתב לקונית באנגלית על דף־מחברת שהודבק לוויטרינה. כמה משונה שהיא לא עובדת היום, ציין לעצמו, והרכיב את קסדת־המגן על ראשו המגולח. חלון הראווה חשף את פלאי אירופה הקלאסית בעשרים ואחד יום ועשרה תשלומים נוחים. הוא הדביק את ראשו לחלון החבוש במדבקות מכוערות. אפו נמעך כמו בננה רקובה על השמשה המאובקת. עיניו סקרו את חלל המשרד. השולחן היה נקי ומסודר כמו לפני מסדר צבאי. עציצי הגרניום הושקו לא מזמן. אם ככה, חישב, אז היא בטח פתחה היום את החנות.

באוויר עמד ריח אוורירי, ספוג בניחוח לוונדר ובלחות כבדה של סתיו. הוא ספג אותו לקרבו, מנסה למצות את הריח עד תומו, לדלות ממנו כל טיפה של עצב חורפי. האטמוספירה מתבלבלת, חשב: עוד מעט לא נדע מתי יום ומתי לילה, מתי קיץ ומתי חורף. אבל נעם לו להרהר בשקט הזה, שקט כמעט כפרי. מניין בא השקט הזה? בהיגיון טיפוסי עקב אחריו, עד שגילה את מוצאו: דשא מטופח שצמח בגינה ציבורית קטנה. בטח גם היא אפופה עכשיו בריח סמיך ונועז של ג’ונגלים: עצים ירוקי־עד, גללים, מטפסים, אדמה טחובה, אולי גם שמץ של טל טרי שנשכח מהלילה.

רומן התקרב בצעד איטי ומחושב אל החנות הסמוכה. זו הייתה חנות מכולת מוזנחת, שהציגה את מרכולתה הדלה מעבר לוויטרינה מאובקת שטונפה בטיפות עצומות של גשם. לצד פרסומת בת עשרות שנים לשמן “עץ הזית”, עיטרו את הוויטרינה כרזות ישנות של יום־העצמאות ודיוקנאות דהויים של נשיאים מתים ורמטכ"לים יוצאים. נערה מתולתלת על אופניים הציגה לראווה את בגדי הספורט שלה, גרבי פומפונים וחצאית קצרצרה, ולטשה בו עיניים מתגרות בעודה מלקקת בחמדה ארטיק. ילדה מפותחת, חשב רומן, מה עושים עם ילדות כאלה? זקנו בן היומיים גירד לו. המדים גירדו לו. עכשיו כל הגוף גירד לו. הזעה טפטפה במורד הגב, מעוררת לחיים את הסירחון שנחבא בבתי־השחי. ומינה הרי שונאת לעשות כביסה. בעלת המכולת, הגברת רזניק, אמרה שהיא מצטערת, היא לא ראתה היום את מינה. העסקים די חלשים עכשיו. מינה אמרה לה לפני שבוע שאף אחד לא רוצה לנסוע לחוץ־לארץ בימים טרופים אלה.

בדרך לדירה לכדו אותו עיניים סקרניות. זוגות־זוגות של עיניים פעורות, כחולות, חומות ושחורות, ננעצו בו בחשדנות מהולה בהערצה מעבר לגדר הצבועה ברישול של גן הילדים. “מחבל, מחבל!” קרא בהתלהבות ילד אחד, עורו שחום ולראשו כיפה קטנה. “שתוק טיפש, זה חייל טוב שלנו,” נזפה בו ילדה שרק לפני רגע כנראה יצאה מהשירותים: מכנסיה הדהויים השתלשלו עדיין על ירכיה הקטנות, המוכתמות בדם.

באותו רגע התאווה רומן להיות צבוע בצבעי מלחמה מכף רגל ועד ראש. ואולי כדאי שיהיו אלה צבעים זרחניים, כמו שהילדים משתמשים בפורים? העיקר לא להיות כל כך גדול וגלוי. שלא יביטו בו במבט תובעני כזה. אחר כך ניחם את עצמו במחשבה שהמון חיילים מסתובבים עכשיו ברחובות, ומגוון המדים של החילות השונים בטח מסחרר את ראשי הילדים, והם פשוט מתבלבלים: מחליפים חייל במחבל.

הוא חצה בהליכה מהירה את הרחבה המרוצפת של הגינה, אבל העיניים הבולשות כבר לא הסתפקו בליווי פאסיבי. עכשיו פסעו אחריו גם כפות רגליים קטנות וחרישיות. “קישטה ילד, לך הביתה,” ניסה רומן להבהיל את הילד שניתק מחבריו ויצא למעקב אמיץ אחרי החייל הזר. האם־16 דפק שוב ושוב על ירכו השמאלית, דפיקות קצובות, מטרידות. מחר יסומן המקום בכתמים כחולים שיפוגו לאיטם: הכחול ייספג לתוך אדום חיוור, שיהפוך לצהוב מכוער ששוליו שחורים. ומינה תנשק את המקום הכואב.

כל כך הרבה מקומות כואבים יהיה עליה לנשק, חשב רומן בשעה שראשו התרוקן מכל מחשבה מעשית. ומה יהיה אם לא ימצא אותה בבית? מינה, הוא יאמר לה, מינה, כבר שמונה חודשים של מלחמה, וכולנו תקועים בלעדייך בסהר הרחוק. ומה יהיה אם היא לא תחזור כל סוף־השבוע? הרי לא יכלה לדעת שהוא קיבל חופשה של ארבעים ושמונה שעות. איפה הסהר עכשיו ואיפה הוא. ולמה בכלל קראו לזה הסהר הרחוק?

בפנים חשיכה סמיכה. ריח מחניק של בית סגור. התריסים מוגפים, ופסי אור דקיקים חודרים פנימה ונמסים בעדינות על הקירות. נדמה לו שהוא שומע קולות רפים מחדר השינה: יללות נשיות חנוקות, כל כך ענוגות שזה הורג. אחרי רגע הקולות פוסקים, ואז חוזרים חזקים יותר, מפצירים יותר. והוא הרי מכיר היטב את אנחות־האהבה של מינה. גם בחושך יידע לזהות את שיער־הזהב שלה נמסך על הכר, זוהר כמניפה. אצבע זרה מלפפת אותו עכשיו, מחליקה חושקנית אל השד הרפוי, המתענג על מגע בשרים חדש, על טעמה המרגש של הבוגדנות. בת־זונה, ציין לעצמו, וצעדיו הרתיעו לאחור.

אחרי רגע עמד בתחנת האוטובוס לרמת־גן, וכעבור כמחצית השעה כבר היה בזרועותיה השמנות של אימו. היא שאלה למה לא נסע הביתה, אבל ראו עליה שהיא מרוצה: העדיף לבוא אליה ראשונה במקום לרוץ ולכרכר סביב רגליה של אשתו. וכבר התחילה לסדר, להכין, לדאוג, לבשל, ונטפלת, נטפלת, נטפלת. הורתה לו להסיר את המדים וזרקה אותם לכביסה. אחרי שסיים להתקלח הלבישה אותו בפיג’מת־פסים ישנה ומטולאת של אביו. שום דבר היא לא זורקת. שום דבר לא השתנה.

“רומן, בוא לאכול,” שמע רומן קול חלול, כאילו מישהו מדבר אליו מתוך נבכי מוחו. הוא השפיל מבט וגילה שאצבעותיו מתופפות בעצבנות על שילדת הרכב הלוהט. הקולות היו רחוקים ועמומים, כמו הד שעולה מתוך באר ריקה, עמוקת־קרקעית.

“רומן, בוא תאכל. אם לא תבוא זה על־אחריותך. עם הפה של גידי אתה כבר יכול לתאר לעצמך מה יישאר כאן עוד שתי דקות,” אמר הקול הרחוק שהלך והתקרב עד שהפך ללחישה אינטימית.

שוקי הופיע בחזית התמונה המטושטשת שעמדה מול עיניו, וקירב לאפו שאריות של משקה אדום לכוד בבקבוק “טמפו” משפחתי. רומן הבחין שתחתית הבקבוק מזוהמת בגושים של חול מעורבב בשמן־מכונות. “זה הבורשט שעושה האישה של הרשקוביץ',” ציין שוקי, “אחלה משקה, אחלה אישה.”

אחרי כמה שניות הוסיף שוקי בהערכה מוגזמת: “ואתה, יא נסיך, יא רומן שכמוך, איזה אוכל גנוב הבאת מאימא שלך, אה? ואתה לא נוגע בכלום… מה קורה איתך, ילד,” שאל שוקי, ומצמץ בשפתיו בהנאה מוגזמת, כמו אבא שמנסה לשדל ילד סרבן לאכול.

רומן הביט בו באדישות. בטנו הייתה מלאה בתחושת־אסון, כמו תמיד לפני אסונות. כבר בעיר התחילה למלא אותו ההרגשה החגיגית הזאת. משהו מיוחד הולך לקרות. מה בדיוק הוא לא ידע, אבל איש מלבדו לא יודע כמה נפלא זה הולך להיות, נפלא בגורליותו הנחרצת, הכבירה. הוא זלזל בחבריו. מה כבר יש להם בחיים? אישה נטפלת, מדים מוכתמים, ידיים שמנוניות, ילדים דביקים, וכל הסימנים הכחולים האלה על הגוף מהאם־16 הדפוק, ואין מי שינשק וירפא את הכאב. וכל הזיכרונות האלה ששורפים את הלב. בשביל מה להם.

“בשביל מה לכם,” צעק אליהם, “בשביל מה לכם?” אבל הם המשיכו לשבת על האדמה או להתגודד בחבורה צוהלת סמוך לדופן הטנק, עונים לצעקתו בבהייה מטומטמת, והמשיכו לדחוף את אצבעותיהם העבות לתוך קערת אלומיניום עם נקניקיות חלוטות ולחטט בתוך צנצנות שמנוניות שהנשים שלהם מילאו בקובה ובממולאים ובכדורי בשר ברוטב עגבניות. ואז הם גיהקו ומצמצו בשפתיים חלקלקות, ולקינוח ליקקו את אצבעותיהם. הוא נגעל מהם.

“רומן תתקרב, תיקח משהו,” חיזרו אחריו הקולות הגבריים השבעים והמנומנמים, שנדמו לו כמגיעים מתחתית באר עמוקה. “אני הולך להשתין, תעזבו אותי,” צרח עליהם עם כל מה שהיה לו בריאות, וכבר לא השתדל לשוות לקולו את הנימה הסחבקית השמורה לחבר’ה במילואים.

ליטוף פזור־נפש במפתח צווארונו גילה גבישי חול שנדבקו לשערות החזה. הם האפירו מאוד בשמונת החודשים האחרונים. הוא כבר לא ידע אם זה צבעם המקורי או עקבותיה של רוח־הקדים ההרסנית, שמינה תמחה בידיים מיומנות בעזרת אמבט קטן בניחוח “פינוק”. אוזניו התמלאו גריז. ומדיו, הם הרי מוכתמים כבר מזמן, מהימים הראשונים של המלחמה. אפילו אימא לא הצליחה להסיר בכביסה את כתמי הגריז והדם. הוא הביט בכביש הראשי, שבראשית המלחמה התמלא ברכבים מכל סוג, צבאיים ואזרחיים, ועכשיו התרוקן כמעט לגמרי. תנועה דלילה נעה מרחוק ונקלטה ברדאר־עיניו כעקבות נמלים רוחשות.

עוד דקה אחת כזאת של שקט תספיק לו לבדיקת האופק. ואולי יתגלו לו לפתע ההרים הירוקים, האבודים? וחול דק־דק, כאילו סונן במסננת פלסטיק אדומה של ילדים, יחוג סביבו כמו הפיות המרקדות בסרטים של דיסני. והשמש, היא תהפוך לדסקית עגולה אדומה, כמו מגזרת־נייר בציורי ילדים. אבל מה זה אומר בעצם: שהשמש התלויה ברקיע היא באמת רק דסקית עגולה, דסקית ולא יותר? פסיעותיו ידשדשו בדיונות, יתוו בחול הלוהט עקבות מופלאים, לא־מציאותיים, עצומים כמו עקבותיו של ענק. הרוח תגדיל אותם פי אלף, והשמש שתשרוף אותו תזרה את פסיעותיו החרוכות כמו שמאפרים סיגריה בוערת על שטיח נקי.

אבל לא אכפת לו. ממילא כבר מתקלף לו האף. וזיפי שערו, הגזוז לפי הנוסח הצבאי, משווים לפניו מראה של מברשת. כבר מזמן כוסו בשכבת אבק דקיקה כמין צמר־גפן עשוי חול, שאוטמת את ראשו כמו קסדה טבעית. הוא בטח נורא מפחיד עכשיו, כמו איזה אינדיאני אדום.

רחש הטנקים חלף, ופתאום שוב שורר שקט בכול. עכשיו גם עיניו צבועות אדום. אור שמש רך צובע את מחצית פניו, משרטט עליהם מתווה פסטלי עגול המרכך את נוקשות המדים. מבטו, הנעוץ בנקודה דמיונית בחלל, מצייר קמטי־סהר זעופים במעלה אפו, בין שתי עיניו האדומות מחוסר שינה. החוטם הישר, עם הגבנון הקטן שמינה אוהבת ללטף באצבעותיה המטופחות, מציינת שיש לו אף פרוסי משובח, פונה עכשיו בזווית החלטית אל השמיים, והלשון, המחפשת דבר־מה על השפתיים, מקווה מן הסתם לאתר בהם שיירי לחלוחית או אולי רק לסלק גרגר־אבק טורדני. עיניו צופות הרחק, חשדניות. גופו הנחוש דרוך וחד, כמעט קפיצי. מתיחותו ניכרת היטב בעיקול אגרופו הקמוץ. והמחשבות מתרוצצות. נזהרות לא להתעצבן.

הנה יושב לו לבדו אדם בין החולות. גרגרי חול דקיקים מרחפים סביבו כמו הינומה, חגים במערבולות קטנות וממזריות שמחדירות אבק לאוזניו ומסתננות בין שערותיו. והכול בשביל מה? איפה הראש שלו עכשיו? ואיפה אשתו? ואימו? והכלבים? לאן כולם הלכו?

פתאום קלט שהוא לגמרי לבדו בדיונות. אין איש סביבו. גם הקומנדקרים נסעו, ואין זכר לזלדות ולשאר הרכבים של המחלקה. זה דווקא שימח אותו. סוף־סוף קורה משהו טוב. בביתו כבר מזמן אין לו מנוחה. הדברים לא מסתדרים כמו קודם, האנשים השתנו, החדרים פתאום צפופים, הבגדים מחוספסים ומגרדים ומגע הנשים קר. בלילה האחרון אצל אימו שכב ער והיתושים חגגו עליו, זמזמו מזמורי־פריון בשעה שזרמים חושניים עלו ממעמקי חלציו והכאיבו. בבוקר גילה את גוויותיהם מרוחות בהמוניהן על כל קיר פנוי, פס אדמוני נסרח בעקבותיהן כשובל. צריך לשנות, צריך לשנות, מזמזמת אימו באוזניו, אבל מה בדיוק, הוא לא יודע. והוא ממשיך לשבת על הדיונה. שמש אלכסונית של אחר־הצוהריים צובעת את גופו באדום רך.

איפה הוא עכשיו ואיפה הם. ראשו התרוקן מכול מחשבה מעשית, כמו תמיד ברגעים האלה, כשפחד שמקורו לא ידוע אופף אותך. זה קורה לו הרבה לאחרונה. ברגעים כאלה הוא רואה רק את הצל של עצמו. גרוע מזה – רק את קווי המתאר ובתוכם הד חלול. הנה ראש עגול, ועיניים, ופה ילדותי. ידו נוטלת מקל מזדמן ומציירת מוכנית בחול, והיד מוסיפה חוטם גדול ושיער כמו מברשת. אבל עד שהשיער נשלם, נמחים שאר הפרטים כלא היו. הוא מפסיק לצייר, מודע לפתע לחוסר השחר של מעשיו.

הוא יושב בשקט, בהמתנה דמומה של נידונים למות. חוט הזהב שנרקם סביבו אי־אז, לפני עידן ועידנים, מצותת לגרגרי החול הדקיקים המחוללים סביבו כמו להקה של שדונים. והוא מתמלא, זורם עם התנועה האינסופית שמערסלת אותו למערבולת שכולה אהבה והתמסרות. כריות חול רכות נערמות על גופו השרוי במנוחה שלמה. קצות אצבעותיו הן הראשונות להיעלם. אט־אט הוא מפסיק לחוש את כפות רגליו, את זרועותיו, את ברכיו. במהרה נבלעים גם שאר חלקי גופו. והוא מונח, נח, אבוד בעין־הסערה.