רקע
יעל ישראל
רוצה להתחתן?

מחוץ למסך הירוק יושב צבי ובוהה בי. “רוצה להתחתן?” הוא שואל. “ומה אם לא?” אני מתריסה. בתגובה, הוא בוצע מסטיק בזוקה לשניים ומפריש לי את הפיסה השמאלית, שעקבות המתיחה השאירו בה גוון לבנבן וקמחי בקצוות. סמוך לרגליו מצטופפות נמלים שחורות שלוחכות את האבק המתוק שנשאר בנייר העטיפה.

קיץ עכשיו וחם מאוד. אבק דקיק מתעופף ונכנס לי לעיניים, שורט את עדשות המגע היקרות. “נדמה לי,” אני אומרת, משתדלת להתרכז במסך, “שסנדלים תנ”כיות מתאימות עכשיו לאווירה יותר מכול דבר אחר, אולי גם מכנסי התעמלות כחולים, כאלה שלוחכים בעצבנות את בשר הירכיים ומשאירים שם כתמים אדומים מכוערים. זוכר?" וצבי אומר שלא רואים עכשיו את האופק ושדברים כאלה קורים רק בחדשות.

קיץ עכשיו וחם מאוד. הוא שומע בחדשות על הגופות הרקובות בגואטמלה־סיטי, ועל המפולת, ועל האישה ההיא שנתנה לתינוקת שלה למצוץ לה את הדם מהאצבע כדי שלא תתייבש עד שיגיעו צוותי ההצלה. “את לא היית מסוגלת לעשות דבר כזה,” הוא קובע. “מאיפה לך?” אני מחרחרת בצד.

"מכך שאת אנוכית, הוא אומר. “את אפילו לא היית מסוגלת לתת לה לשתות מים ממימיה!”

מי שאמר שלפילים יש זיכרון ארוך, לא בדק את הנוסחה על בני־אדם. הוא עדיין זוכר לי את זה. לא להאמין! עד גיל מאה הוא ימנה באוזניי את כל הטעויות, כל העוולות, אלה שעשיתי לו ואלה שנדמה לו שעשיתי לו. כל הברזים שהכנסתי לו או שנדמה לו שהכנסתי לו. כל העלבונות, ההשפלות, הפרוטות הקטנות.

“ואתה עוד רוצה להתחתן איתי, איזה יופי,” אני אומרת. “קלאסי. למה, תגיד לי, למה?”

פתאום אני שמה לב שאני מקלידה, בכלל בלי לשים לב, את כל מה שהוא אומר לי וכל מה שאני אומרת לו. התחלתי ב“מחוץ למסך הירוק יושב צבי ובוהה בי”. עכשיו הוא כבר במקום אחר. לא יודעת איפה. קיץ אצלנו וחם מאוד. הוא נוטף זיעה ובטח מסריח לו בבתי־השחי. אני לא אוהבת את זה, אז אני מציעה לו דיאודורנט: “ל’פאא' יש ריח רענן של שדות בפריחתם,” אני מקריאה לו בטון מפגר את מה שכתוב על העטיפה, בירוק רענן מנוקד בטיפות עבות של טל סקסי מצולם.

“מה את מציעה לי את הדיאודורנט הזה, זה לנשים,” נובח צבי.

“מה פתאום,” אני אומרת, “זה דיאודורנט גם לגברים וגם לנשים. אפילו כתוב כאן,” אני מצביעה בנצחנות על המוצר. “הנה, תראה יוניסקס.”

"למה את רוצה למרוח את זה עליי? הוא אומר במיאוס, “מספיק אחד בבית שמשתמש בחרא הזה. אני לא מבין אתכם, כל האנשים שמוכרחים להרגיש כאילו שהם מריחים בריח של יערות פרוסיים. מה זה פה, דוקטור ז’יוואגו?”


כבר סתיו עכשיו וקצת קריר. אני מצליחה לתפוס שבריר שנייה של הבל אדמה טחוב עולה מן המדרכות, זה עתה נשטפו במטר היסטרי של יורה מטורלל, שהשנה איחר, משום מה, להגיע.

“יורה הפכפך, יורה מבולבל, יורה שיורה מהמותן,” מתחכם צבי. ואני שמה לב ששוב אני מקלידה את מה שהוא אומר. אם לדייק, באמת יורָה מהמותן.

בדרך כלל, גם כשאת מחליטה לא לשים יותר לב לדברים שמישהו אומר, מישהו שהחלטת למחוק אותו מחייך וזהו, את חייבת לעבור איזו שהיא תקופת הסתגלות. בתקופת ההסתגלות את רושמת יותר מדי דברים לא חשובים שהוא אומר, והרבה חללים נשארים חשופים. החללים יתרבו רק בתנאי שתהיה מוכנה לכך, עד שיווצר בך “פנאי נפשי”, כמו שמתפלפלים הפסיכולוגים. אני פשוט קוראת לזה “חור בנפש”.

וצבי אומר, אף פעם לא יפספס, המלעון, בדיחה חבוטה, “אבל תודי שזה יותר טוב מחור תחת…”

“חורים בתחת זה שמי השני, לא? אז למה, למה אתה עדיין רוצה להתחתן איתי?”

פעם כבר עברנו את זה, אני והוא. זוכר צבי, זוכר? אחרי נואיבה, אחרי ההפלה ההיא, המסריחה, בבית החולים “ביקור חולים”. אפילו לא באת לבקר אותי, זוכר? עוד הסרחתי מהנרקוזה כשאבא ואימא סחבו אותי על כיסא־גלגלים ישר לטקסי־ספיישל ולחום הדביק של אוגוסט, ואימא אמרה, “נו, אני רואה שהוא לא בא לדרוש בשלומך. איזה התנהגות יש לבחורים של היום.” ואבא חרחר מתוך מטפחתו המיוזעת: “בחורים?! בחורים?! צריך לשנות את זה לבורחים!”


זה היה אבא שקבע לנו את התור ברבנות. אחרי נואיבה. אחרי ההפלה. חור־תחת שכמותו. אז מה, הוא מת מזמן, אז עכשיו כבר מותר לי להגיד את זה. ברבנות קבע לנו תור, המניאק. איפה שהיו לו קשרים עם הרבנים הספרדים, יימח שמם ויאבד זכרם, שרצו שאני, אני, אסובב את הצבי־ישראל־על־במותך־חלל שבע פעמים ועוד פעם אחת למזל. מכל צד עמדו החמות, האימא שלי והאימא שלו… לא, מה פתאום אימא שלו, אני מתבלבלת. אימא שלו כבר התפגרה אז מהסרטן. כזה גוש גדול היה לה, כזה! הלכה תוך שבועיים. צבי אמר שזה בטוח בגללי, בגלל שאני פרנעקית ואימא שלו שונאת פרענקים, אפילו יותר מאשר את הנאצים שלקחו לה את כל המשפחה.

עכשיו אני נזכרת שהיא באמת החמיצה פנים בפעם הראשונה והיחידה שפגשתי אותה. לפני נואיבה, כמובן. בהתחלה היא עשתה את עצמה נפש טובה ואפילו הביאה תה ועוגיות טובות מ“יהודית”, אבל בלב הגזעני ומרושע שלה כבר בטח התבשלה השנאה, ובמוח הקטן שלה התנפח הגידול, ככה שבחופה הייתה זו אחותי הקטנה שנאלצה להסתובב איתי שבע פעמים מסביב לחתן. ועכשיו הוא עוד מעז לשאול אם אני רוצה להתחתן איתו, חה!


אחותי לקחה את כל העסק בכיף. ממש כאילו היא זו שמתחתנת. והכי בידור, שבסוף הרב חשב שהיא הכלה. תמיד הייתה מפותחת מכפי גילה. לא כמוני, שקיבלתי רק בגיל שש־עשרה. היא, כבר בגיל אחת־עשרה היו לה שדיים. אז מתחת לחופה שלי, אחותי הקטנה, בשמלה לבנה חשופת־גב, נעלי פלטפורמה מזעזעות בירוק־בקבוק, וכולה בקושי בת ארבע־עשרה, נחטפה בידי הרב והוכנסה חיש־קל אל מתחת לחופה. חבל שברגע האחרון אבא שלי שם לב שאחותי היא זו שעומדת מתחת לחופה ולא אני. אז כל ההתבזות הייתה נמנעת.

צבי, אגב, אפילו לא שם לב שלא כלתו החוקית, שְׁגוּלתו שזה מכבר עברה הפלה מזעזעת בידיהם של קצבים שמנים, היא זו שעומדת איתו מתחת לחופה, כי אם, חה־חה־חה, אחותה הקטנה.

היא לבשה שמלת כלה, אני לבשתי ג’ינס וכובע. לא, סתם. אני לבשתי חצאית הודית שרקמתי בעצמי וחולצת טריקו לבנה שקניתי בשוק הפשפשים. צבי לבש חליפה הודית מהוהה מהטיול האחרון שלנו לגואה. אימא הזיעה בשמלת הבנלון, והכרס המהוללת שלה נדבקה לקומביניזון הבנלון, ואבא בא בחולצה פשוטה, משובצת, כאילו הוא הולך לשוק. רק השותף שלו, לבנון, ואשתו שתומת־העין, בעלת השיער המחומצן, באו לבושים כאילו הזמינו אותם לחתונה ב“גן אורנים”. להשלמת המניין הבהילו מהמשרד כמה אברכים, אומרי־האמן המקצועיים, בחליפות מדובללות, זקנקן דביק ומבט מעורפל, כאילו עישנו הרגע ג’וינט. טוב, הרי היה קיץ, והיה חם נורא.


אבא אמר, “תתביישו לכם, גם רצחתם נפש בישראל – וכמה ילדים רצחו הנאצים, זה אני כבר לא לוקח בחשבון! – ועכשיו גם לא תבואו בברית חופה וקידושין? בשביל מה גידלתי אותך, בשביל מה? בנות גידלתי ורוממתי, בנות גידלתי…”

ואימא הוסיפה שבזמנה לא היה קורה דבר כזה. “בזמני,” אמרה אימא, “כל בת הייתה מגיעה לחופה נקייה וטהורה כמו ביום היוולדה, וכל בן היו לו כוונות רציניות. אפילו אבא שלך,” הוסיפה אימא, מחרחרת בזמן שתיית הטמפו־כתום שהבהיל לה אבא כדי שלא תתעלף חלילה מרוב עצבים: “אפילו הוא היה לו מספיק כבוד להציע לי נישואין כבר בערב השני, אפילו לפני הנשיקה עם הלשון בפנים. לא בזבז רגע, את שומעת?”

ואבא רעם את אחת משאגותיו החד־שנתיות: “לא יעזור, ייהרג ולא יעזור, מחר אני הולך לקבוע תור ברבנות!”

“רבנות? על גופתי!” צווחה אימא.

“כמו שאת שומעת! אני לא אוציא עכשיו הון־תועפות על הזבל’ה הזה שהיא מצאה לעצמה!” חתך אבא.

“ואני, מה שאני רוצה לא אכפת לכם?” ניסיתי להשמיע קול קטן בתוך בליל הצעקות.


מה באמת רציתי? להתחתן באולם עם שבע־מאות מוזמנים והדג המלוח בתוך מנג’טים של נייר, רגע לפני שמגיעים טסי הנירוסטה עם הכבדים השמנוניים והעופות הצלויים? להיראות כמו הבנות שיצאו מפודרות ומצובעות כמו מאדאם פומפדור מאיזה “היכל לכלה”? או להתחתן ברבנות, עם שולחן משרדי מכוסה שעוונית וכמה כוסות וצלחות חד־פעמיות, שני בקבוקי אורנג’דה ומקלות מלוחים? לא יודעת. לא יודעת אם בכלל רציתי להתחתן.

הכי טוב היה בנואיבה, זמזמתי לעצמי בראש בשעה שהרב התחיל להקריא את התנאים והגברים הסתודדו בצד ליד שולחן החתימות. הכי טוב היה בנואיבה, ולפני שהוציאו מתוכי את הגוש הלבן, הבן הקטן – כל השנים אבא שלי התעקש על כך שזה היה בן, אפילו שאני בכלל לא בטוחה שהרופאים הזכירו משהו לגבי מינו של העובר – לפני שהכול התחיל להסתבך בגלל כל מיני שטויות. ואני רק זמזמתי לעצמי כל הזמן בראש: הכי טוב היה בנואיבה, הכי טוב היה בנואיבה, הכי טוב היה בנואיבה…

אבל איפה אני ואיפה נואיבה עכשיו? דמותו של צבי התערפלה לצידי עד שהוא נראה לי כמו ציור אימפרסיוניסטי עשוי נקודות זעירות שלא מתחברות לשום דבר, הרב מלמל ברכה בשפה לא־מובנת וכלי־הקודש המקצועיים ענו “אמן” צוהל. לא הבנתי איך יש להם כוח לצרוח ביום כזה חם, שלושים ושבע מעלות בצל, בדיוק כמו בנואיבה.


גברת לבנון הייתה המומה. צריחתה ההיסטרית: “אבל איפה הכלה???” עוררה את כל המסובין מעמידת הנמנום המהפנט של שעה שתיים בצוהריים באולם קטן נטול מזגן, אפילו בלי ונטילטור ישן, ברבנות הראשית של תל־אביב.

אחר כך אחותי סיפקה לי את כל הפרטים. “איזה היסטריה הלכה שמה! איזה קטעים!” התמוגגה הקטנה. בשבילה, זה היה כמו מערכון של הגששים, משהו לרכל עליו עם החברות שלה בהפסקות בגימנסיה. “אימא כמעט התעלפה ואבא הלך במצוות הרב לחפש אותך בשירותים, ואת הרי יודעת מה קורה לו כשהוא מתרגש,” חיקתה אחותי את אבא שלי בהתקף אסטמה חד־שנתי, שבא תמיד רגע אחרי השאגה השנתית שלו. “והגברת ואדון לבנון, אל תשאלי, הם נהיו לבנים בפנים, וגברת לבנון אמרה לאדון לבנון בספניולית שצריך להזמין אמבולנס.” כך המשיכה אחותי לספר בלהט את כל הפרטים הקטנים, והתפוצצה מצחוק בכל רגע שחזרה על תיאורם של כלי־הקודש המקצועיים, שעברו בדבקות לתפילת־ערבית מוקדמת כדי להקל על ההתבזות, וכל גופם מתנועע כמו לולב.


פניו של צבי משתקפים על המסך, בין האותיות שנראות כמו טורים של נמלים ירוקות מרצדות. זה עתה יצא מהמקלחת, מקולח, מגולח, מריח טוב מהדיאודורנט שכפיתי עליו.

“תגיד צבי,” אני שואלת, “אז מה אמרת שאמרו בחדשות בנוגע לאימא ההיא שנתנה לתינוקת שלה למצוץ לה דם מהאצבע?”

“מה את מתעניינת פתאום?” נוחר צבי ממקום מושבו על הספה, ממיין בעצלתיים מגזינים לארכיטקטורה תוצרת־חוץ.

“לא יודעת, חשבתי שאולי גם אני אנסה את זה פעם. מה דעתך? נראה לי לא רע להיות אימאל’ה קטנה.”

“את??!” עונה צבי, “את??! “ובקולו מבצבץ הלעג המתנשא של הזחל מ”עליסה בארץ הפלאות”.

“אז מי אם לא אני?” עכשיו אני כבר ממש מתעצבנת. “אתה רואה פה אישה אחרת? יושבת פה עוד מישהי שאני לא רואה?”

פניו של צבי מחמיצים: “אני לא עונה על שאלות פילוסופיות כבדות־משקל אחרי מקלחת,” הוא עונה.

במשך השנים הוא הפך מצוברח, חמוץ ונרגן בדיוק כמו אימא שלו. ולא שאני זוכרת אותה מי־יודע־מה. אחרי הכול, רק פעם אחת פגשתי אותה, ואז היא כבר הייתה נגועה במיליון גרורות ששיגעו לה את המוח. אבל הרי יכולתי לשער כבר אז, מתחת לחופה ברבנות, שזה מה שיתגלגל מהחזיר.

“אז מה אתה אומר, צביקוש, בא לך להתפלש בין הסדינים?”

“את?” אומר צבי שוב, “את הרי אימהית כמו קומביין. שנים שאבא שלך היה מקלל אותי על המקרה נפל ההוא, הגוש הלבן שלך, הבן־יקר־לו־אפריים. היה מאשים אותי שזה בגללי. לרגע הוא לא העלה בדעתו שהתכשיט שלו, בתו המהוללת, היא זו שזממה את הרצח וגם הוציאה לפועל את גזר־הדין. אפילו על החתונה האומללה ההיא הוא תמיד האשים אותי. בכל הזדמנות הוא טחן לי את המוח כמו נחש. הכלה בורחת מהחופה ואת מי מאשימים? את הבעל! קלאסי.”

עכשיו תורי להתנפח: “מי מאשים, אה? מי בינינו הוא זה שמאשים?”

“די כבר,” עונה צבי, כאילו איבד עניין בשיחה, בי ובסובב אותו, אפילו במגזינים היפים שלו תוצרת־חוץ. “די. די כבר. תשתקי. אנ’לא מוכן לדבר על זה יותר. כמה פעמים עוד תזכירי לי את תינוק־הנפל שלך?”

עכשיו אני כבר ממש מתחממת: “אני מזכירה לך, אני? וכמה פעמים אתה מזכיר את ה’חתונה‘, החתונה בה’ הידיעה? גם כן חתונה! אפילו להתחתן באסם היה יותר טוב.”

“איזה חתונה בראש שלך, יפתי?” לואט צבי, “כבר שכחת שזנחת אותי מתחת לחופה? וכל הניסיונות המחורבנים שלי להסביר לאבא שלך ולאימא שלך, ולאדון וגברת לבנון שלך, שזה לא נורא ושאת פשוט מתרגשת ולא מרגישה טוב? וכל השקרים שנאלצתי לשקר למענך? את כל זה שכחת, נכון? הכול את שוכחת. כל מה שאת לא רוצה לזכור, את שוכחת…”

“… כל מה שאת לא רוצה לזכור את שוכחת,” אני שמה לב שאני מדפיסה בשקדנות את מה שצבי אומר. אני נוזפת בעצמי. הרי מזמן החלטתי להפסיק להקשיב לדבריו, ובמקום זה לשמוע את הרווחים השקטים.

“נו, את לפחות רוצה להתחתן איתי לפני שאנחנו נכנסים בין הסדינים?” מנסה צבי לפני שאני מסיימת להדפיס את מילותיו.


תל אביב, 1994

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!