רקע
יעל ישראל
אמץ חתול

*פרק מתוך הרומן בכתובים, “בתו של סוחר תכשיטים”.


מבצע “אמץ חתול” זכה להצלחה מסחררת, עד שריווי החליטה שאם אי פעם תרד מנכסיה, תוכל לפתוח סוכנות אימוץ לבעלי־חיים. ולמה להפסיק שם? למה לא לפתוח סוכנות לאימוץ גורי־אדם? ענתי תהיה הקליינטית הראשונה שלה, על־בטוח.

בתוך יומיים חזרו אליה לא פחות מעשרים ושמונה פניות עם בקשות לאמץ את הקטנים! מסתבר שהבּוּק הווירטואלי עשה את שלו, ופילס את דרכו לליבות האמידים שבלקוחותיה. עשרים מתוך האי־מיילים החוזרים שקיבלה היו סתם כדי להתחנף אליה, שלושה ענו בהומור ושלחו בוקים משלהם, גדושי יצורים בעלי פרצופים פחוסים ופרוות של האדם הקדמון, שריווי עוד תלמד בעתיד מי הם ומדוע הם כובשים את ליבותיהן של זקנות וצעירות כאחד, ורק חמש מן הפניות נראו לה. במשך עוד כמה ימים התכתבה עם הלקוחות הרציניים, מנסה לברר מה יוצע לקליינטים הקטנים בבתיהם החדשים, ואחרי סינון נוסף נשארה עם הצעה אחת שנראתה לה.

ההצעה באה מאחת מלקוחותיה הוותיקות. למעשה, אחת מלקוחותיו הוותיקות של אביה: קשישה מרופדת בכסף ששכלה שני בעלים שהותירו לה, כך מרננים, מיליונים. שנים על גבי שנים הייתה אחת מהלקוחות החביבים על אביה, גם כי קנתה אצלו חצי חנות: ענקים, שעונים ועגילים, לה, לבנותיה ולכלותיה, וגם כי אהב לפטפט איתה כשבאה לחנות. ריווי זכרה אותה מנעוריה כשבאה לחנות כדי לעזור במכירות, ובכלל, טען אביה, להתחיל ללמוד את המקצוע, שהלוא היא “התקווה הפרסית הגדולה”

גברת אירנה ליבנת־השיער הייתה לבושה במלבושים שנרכשו רק אצל מיטב המעצבים המקומיים, כש“משכית” בראש הרשימה, ותסרוקתה הגבוהה, שנתקעה במהדורת שנות השישים, הייתה מרופדת ספריי תדירות. מעילי פרווה היו לה למכביר, בשישה גוונים שונים לפחות, וריווי הנערה, על אף שבזה לה מתוך יתרון הנעורים, וכן על שום שלפרוותיה היה ריח נפטלין מעורב בבושם מתוק עד להבחיל, התרשמה במקביל מן העוצמה ששידרה הזקנה בפשטות הליכותיה, המעורבת ביושר אצילי. היא לא פגשה אותה לפחות עשר שנים. טענו שהיא מסתגרת בביתה, מתעטפת בנכסיה, אבל מה היא באמת עושה עם ימיה ולילותיה, ובעיקר עם הונה, את זה ריווי לא ידעה. ערכות התכשיטים נשלחו אליה מאחת מחנויות הרשת, והיא בחרה את מה שרצתה ואת השאר שלחה בחזרה. האשראי שלה תמיד כובד, וריווי ראתה בזה הקלה. לקוחות שלא דרשו יותר מדי הו־הא סביבם, היו מחביביה.

והנה עכשיו, הגברת הזקנה, שלשמחת ריווי שידרגה את ערוצי התקשורת שלה באמצעות התחברות לרשת – מעשה חריג בקרב הזקנים שהכירה – שיגרה אליה את הבקשה הכי יפה והכי פיוטית בנוגע לשעירים הקטנים. אל אישה כזאת תשמח להעביר את שני הצרורות הפועים של ענתי. עוד סדרת מיילים, והן קבעו פגישה בביתה, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי, “כי אני קצת חולנית ויש לי תור למסז' לפנות ערב”. ריווי שמחה לגלות שהגברת מפנקת את עצמה, מה שאומר שהיא תדאג היטב גם לקטנים, וענתי יכולה להירגע.

קיומה של הזקנה הזו היה ניגוד משווע לאימה, שהתחבטה תמיד בסוגיה איך לענות את נפשה הרצוצה בצורה הכי יעילה. לא מלבושים, לא תכשיטים, על אף שהייתה אשת סוחר־תכשיטים, לא מטעמים ממיטב המסעדנים, לא טיולים לחו"ל. היא שנאה כשבעלה הכריח אותה להתלוות אליו, והטובה היחידה שעשתה לו הייתה להצטרף אליו למסע־תענוגות על ספינה המשייטת במימי הים התיכון, וגם זה לאחר דו־קרב אימתני, שבו הוא איים לקחת מישהי אחרת במקומה. מצידו, אמר, יפנה בזה הרגע לכל אישה שעוברת ברחוב, לא חשוב מה גילה, מראה וגובהה, ויציע לה לבוא איתו לספינת־האהבה. האיום החבוט והמפוקפק – קשה להאמין שאביה היה מבצע אותו – עשה את שלו, ואימה נכנעה. כל זה לא הפחית כמובן מאנקותיה ותלונותיה לאורך שיט־החלומות, וגם כאשר שבו לארץ – אימה עם מחלת־ים אמיתית או דמיונית, מקיאה את נפשה באמבטיה כאילו הייתה על סיפונה של הטיטאניק לפחות, ואביה עם אוזן מנופחת ודיפיציט נוראי בשינה, כי הליידי לא נתנה לו לעצום עין במהלך כל ארבעה־עשר ימי ההפלגה – המשיכה אימה לספר לבנותיה על ההפלגה במשך חודשיים רצופים, מזהירה אותן מבעלים כפויי־טובה, ומשביעה את כל השלוש שלא יעשו את הטעות שלה ויינשאו לפרסי קמצן שאוהב להפגין את הונו ברבים.

והנה כאן זקנה שיודעת להעריך את החיים, ולא פחות מכך לעשות חיים, ולנצל את היתרונות שהקנו לה שני בעליה המליינים. ריווי החליטה לבקר אותה לפני שתביא אליה את היצורים הקטנים. תבדוק האם התנאים בביתה ראויים, ומה יש לה להציע לדיירים החדשים, כי כמו בכל דבר שעשתה, גם בעסקים גם בחיים, היא תקפה את הנושא מכול הצדדים. לא יקום ולא יהיה שהיא, בתו של אביה, תשאיר חורים פתוחים ושאלות לא ברורות.

ביתה של הזקנה העשירה היה באחת השכונות המנומנמות בצפון העיר. למרות הקירבה לרחוב הראשי, לא נשמעו כאן צופרים או רחשים מעירי־מתים, וחתולי־הרחוב נעו שם בחופשיות מחצר לחצר, מחפשים חברים. הם גם לא פחדו לחצות את הכביש בהליכת זקנים בעלי הליכונים, כי התנועה ברחוב הקטן הייתה דלילה כמו בראשית ימיה של העיר. וריווי שמחה לדעת שעדיין יש רחובות כאלה בעירנו, על אף שהיא כבר התגוררה ברב־קומות באחד מן הפרוורים הצפוניים היקרים. אין מה לדבר, הגברת אירנה ידעה ליהנות ממה שסיפק לה כספה: וילה בת שלוש קומות, כולן שלה, מתוחזקת היטב, רואים שגם גנן מבקר כאן קבוע, והנה, כשצלצלה, אצה לפתוח לה משרתת מלוכסנת, רמה שאליה אפילו אביה תאב־הפינוקים סירב להגיע. אצלם בבית הייתה עוזרת רק פעמיים בשבוע, וכשהגיעו ימי הפיליפיניות, הוא כבר היה מבוגר מדי מכדי לשנות את הרגליו, ואמר שלא יכניס זר לביתו בשום הון שבעולם, גם אם ישלמו לו את ההון הזה טבין ותקילין בעבור הפינוק ולא הוא ייאלץ להוציאו מכיסו. האם הייתה זו דרכו להצהיר שאינו קמצן, חלילה, כמו הבדיחה על־אודות קמצנותם של בני עדתו, ושבעצם פשוט אינו מסוגל לשנות את אורחותיו? אולי. מכל מקום, ריווי ידעה שגם אם היה עושה שמיניות ועשיריות באוויר, אימה לא הייתה מתירה לזרה – ועוד מלוכסנת! – להכניס רגל זעירת־כפכפים לביתה.

בפנים, גילתה מחזה שונה בתכלית מֵהַחֲזוּת האריסטוקרטית של הבית. על הספות, הכורסאות, השידות והשולחנות, בסלון, במטבח, ואחר כך, כפי שהתברר לה, גם בחדרים, ישבו אותם יצורים פרוותיים, כמו שני אלו שששה להעיף מחייה. גברת אירנה שכבה במיטתה שבחדר השינה, מוקפת בעוד כמה מן העלוקות הקטנות, והפיליפינית הלכה הלוך־ושוב כדי להביא לה את מה שביקשה, על אף שלרוב לא היה זה בעבורה, אלא בעבור אחד מן היצורים: מִשחק, חטיף, משהו טעים לאכול, או גרב ישנה שנלעסה כליל על ידי אחד הגורים. פנכות מים היו מפוזרות בכל מקום, והריח, שלא היה מקבל את הכשר הבד"ץ של טולי, אחותה, היה תערובת קלושה של שתן חתולים וּפַרְפוּם צרפתי יקר, כמו זה שאימה, שכנראה לא קלטה את התעשרותם המהירה, נהגה למרוח על עצמה רק בשבתות ובחגים.

מאותה מיטת־אפיריון ניהלה גברת אירנה את ממלכתה: טלפונים לקצב, שיכין עשרה קילו חזה עוף טרי, ולסוּפר הקרוב, שיעמיסו ארגזי מים מינרליים ויבהילו אותם לביתה. את הכבוּדה הסיעה הפיליפינית בעזרת מריצה למטבח, ואת המצרכים בישלה בסירי־טירונות ענקיים: עוף טרי במים מינרליים, ועוד עוף טרי במים מינרליים, כפי שציוותה בעלת־הבית. הריח המבחיל כמעט שכנע את ריווי לברוח מביתה של הזקנה ולבטל את העסקה, אבל גברת אירנה שהבחינה בניסיונותיה להימלט התחננה שתישאר, וריווי חשה שוב את פחדה העמוק, על שלא משנה כמה כסף יש לך, כשאתה זקן אף אחד לא רוצה אותך. רק בשל כך נשארה ופטפטה עם הזקנה על הא ועל דא, מגניבה לאפה מדי פעם מגבון לח שישיב את נפשה ואת אפה, רוויות העוף המסריח שבושל במים מינרליים.

“אבל למה במים מינרליים?” תמהה, “מה רע במי ברז?” והגברת אירנה כמעט התפלצה מהשאלה, וענתה “שלתינוקות שלה” היא תיתן רק את המובחר ביותר, והרי ידוע שעוף טרי בריא יותר מעוף קפוא, ומים מינרליים יבטיחו את בריאותם לעשרות שנים, והיא לא תיתן ידה לקלקול בני־מעיהם של חתוליה היקרים.

“אבל למה כל כך הרבה חתולים?” חקרה ריווי, נבהלת מהאפשרות הזאת שעוד עלולה להיכנס לראשה של ענתי.

“כי כואב לי הלב עליהם. אני תמיד אומרת למֶרי, שכל פעם שהיא יוצאת לקניות, אם היא רואה גור מסכן ברחוב או אפילו חתול גדול חולה, שישר תביא אותו הביתה. לא תאמיני כמה חתולים מסכנים היא מצאה עד היום. טוב שיש לי פיליפינית עם לב טוב. שמעתי עליהם שהם אוהבים לאכול את זה, אבל לא מרי שלי. היא נוצרייה, את יודעת? כל יום ראשון הולכת לכנסייה שלהם ליד התחנה המרכזית. אני אפילו נותנת לה כסף למונית, שלא תצטרך לחכות לאוטובוס עם כל השוורצע.”

וריווי חשבה על כך שהגברת אירנה ודאי פלטה את המילה הגסה מפני שאינה זוכרת שגם היא ריווי, בעוונותיה, שלא לדבר על אביה כהה העור, הם שוורצע־חייה, לא פחות מאלה שהיא מדברת עליהם.

“כמה שנים את אוספת אותם?” ניסתה לוודא את גודל האימה שעוד צפויה לה בחייה לצד ענתי וחתוליה.

“בואי נראה…” ניסתה הגברת אירנה להיזכר. "אני חושבת שאולי עשרים… מאז שהירש שלי נפטר. הילדים כבר לא גרו בבית, את זה אני זוכרת היטב. הראשונה שלי הייתה מסכנונת אחת שבחור מפותח רצה, את יודעת… לעשות לה את זה. הוא טיפס אחריה על העץ, אבל היא החכמה קפצה מצמרת לצמרת של העץ ליד, ואני חיכיתי למטה וקראתי לה: ‘פּוּס, פוס, פוס… בואי יפה, בואי נסיכה’, ושמתי על הענף קצת פסטרמה שקניתי קודם, ותוך אולי חצי שעה היא ירדה אליי… היא כבר מתה, את יודעת? איזו נשמה טובה היא הייתה! ואני הצטערתי שכל כך הרבה שנים בזבזתי בלי לחיות עם הנשמות הטובות האלה, מלאכים קטנים… עוד כשהירש היה בחיים רציתי לקחת לי חתול פרסי, אבל הוא לא הסכים שדבר כזה ייכנס הביתה. את יודעת מה עשיתי? התחלתי למלא את הבית בבובות־פרווה של חתולים, שזה יעזור לו להתרגל…

“אבל זה לא עזר,” פלטה אנחה. “הוא עדיין לא הסכים. ואני הייתי שואלת אותו: ‘מה הירשל, אתה לא זכית לקבל ציפור טעימה מהחתולים שהיו בלאגר?’ טוב, הירשל היה במחנה אחר, אולי שמה לא היו חתולים, מי יודע. אצלנו בכל אופן היו גם היו. הייתה לי שמה אחת, עם שלושה צבעים: לבן, שחור וכתום, יפה־יפה, שמנה־שמנה… הם היו שמנים, את רואה מה זה?” צחקה, “ואנחנו היינו מוזלמן. בכל אופן, השמנמונת שלי הייתה מביאה לי כל יום מתנה: ציפור, עכבר, לטאה… לפעמים גם הייתה מביאה לי דברים שמצאה בזבל של הַסֶּגֶל: חתיכה תפוח־אדמה, קצה של גזר, לפת רקובה. את החיות שהייתה מביאה הייתי נותנת ל”טבח" של הלאגר, שיצלה בשבילנו, והוא עשה מזה מטעמים… בטח את חושבת שאני ממציאה הכול, נכון? הרבה חושבים ככה, לא מאמינים שחתולים יכולים להיות כאלה נאמנים, שיש להם לב כזה רחב…"

טוב, זה שהגברת אירנה התחרפנה, היה ברור כשמש לריווי. לפחות הסיבות להתחרפנותה יותר מתקבלות על הדעת, ובוודאי שגם יותר נוגעות אל הלב מסיבותיה של אימה.

“את רוצה לראות את האלבומים שלהם?” שאלה גברת אירנה, וריווי, שחשה שהשאלה איננה סתם שאלה אלא תחינה, נאלצה שוב להתרצות, וחזתה בעשרות ואולי מאות פנים עגולות ופרוותיות בעלות עיני תינוק, שהציצו אליה מבין דפי הצלופן, גם כאלה שמתו וגם כאלה שעדיין בחיים. את אחד מהם – בריון עם מעיל פרווה שראתה פעם בסרט על גופה של אליזבט טיילור – גילתה אחר כך יושב בהדרת־כבוד על אדן החלון בפרוזדור המהודר, בוחש בכפותיו בפרוותו הצחורה. עוד עדות מצטברת לתנאי הלוקסוס שיקבלו כאן גוריה של ענתי.

אבל כאשר יצאה מהווילה עדיין לא החליטה אם הגברת אירנה היא האם המאמצת הנכונה. אחרי הכול, לא רצתה למסור את הקטנים לבית־יתומים המוני, ואפילו יהיה זה בית־יתומים עם חותמת של פייר קארדן. היא רצתה שהקטנים יזכו לפחות ליתרון הבלעדיות. ואילו בקרב עדרי־הצמר של גברת אירנה, הם לא יזכו בכך, וענתי לא תסכים לאימוץ כזה בשום פנים ואופן.

מפשפשת בארנקה כדי למצוא את מפתחות המכונית, החליטה שהיא לא מסוגלת להמשיך היום בסדר־יומה הגדוש אחרי החוויה המתישה. השעה הייתה קרוב לשלוש בצוהריים, והשמש החורפית דרבנה אותה לטייל קצת ברגל במחוזות ילדותה. השמש שסנוורה את עיניה נעמה לה. היא נזכרה איך היא וחבריה היו יושבים בחורף בחצר הגימנסיה, בימים יפים כמו היום, פניהם מול השמש, מנסים להשתזף מהקרניים המלטפות. כשצעדה עוד, נוכחה לדעת שאכן הגיעה לבית־הספר התיכון שלה, והביטה בתלמידים היוצאים בחולצות התכלת, חלקם מתגודדים ליד השערים ואחרים חוצים לקפה שממול. פלא שלא סגרו אותו, חשבה. בכלל, נדמה לה שדבר לא השתנה: אותם תלמידים, אותו דשא, אותו בית־קפה, רק קצת יותר מטופח כאן עכשיו, והבתים שמסביב עברו רמוֹנט כללי של טיח שְׁפְּרִיץ לבן־ורדרד.

היא פסעה עוד קצת, לבדוק האם הפירצה בגדר אחד הבתים, המקום שממנו עקפה מדי יום את הרחוב הראשי כדי להגיע במהירות לביתה, עדיין קיימת. לא, אטמו אותה ברצועת בטון רחבה. חבל. עכשיו הילדים לא יכולים לזכות כמוה בעוד כמה דקות של שינה בבוקר. היא תהתה אם עדיין מוכרים בקיוסק שבפנים נקניקייה בלחמנייה וחצי מנה פלאפל. בהפסקה של אחת־עשרה וחצי הייתה נסחפת בזרם התלמידים שדחף במסדרון בדרך אל הקיוסק של שמחה, סמוך למגרש הכדורגל ולאולם ההתעמלות, וקונה את הדבר הראשון שבא לפיה באותו יום.

הם, אצולת היישוב והשכונה, פונקו בקיוסק שמוקם ממש בתוך הגימנסיה, לא מחוצה לה כמו ביתר בתי־הספר התיכוניים בעיר, ואין מה לדבר, הם ידעו לנצל את הפינוק עד תום. אם נשארה רעבה, קנתה עוד חצי מנה, אבל בדרך כלל זה הספיק לה, וחוץ מזה, לרוב הביאה איתה רק חצי לירה, שאימה נתנה לה מדי בוקר עבור ארוחת הבראנץ' הצ’חצ’חית הזו בתיכון. כשהגיעה הביתה, ממילא לא אכלה את מה שבישלה אימה – איזה תבשיל עגבניות מגעיל שהיא קראה לו גיובץ' או מרק עוף מכובס. לפעמים, הפיתה־פלאפל הזו הייתה מזונה היחיד כל היום, עד שאביה הגיע בערב ובישל משהו טעים, או הביא איתו מעדנים מ“אָס”, או בשנים שלאחר מכן, כשהעיר צמחה והתפתחה כאחד הכרכים הסואנים במערב, הזמין ארוחה מלאה הביתה, או פיצה וסינית בטייק־אווי, אם זה מה שהתחשק לו ולילדות לאכול. באותו הזמן, כשהם סעדו להם בהסבה בסלון, מול הטלוויזיה, אימה נשארה במטבח, חוטפת כמה כפות אורז ישן משבת, ישר מהסיר.

בגימנסיה, היא וחברתה ניצנה הבלתי־נלאית, היו יושבת על הגדר בחצר האחורית, מנסות לבלוע שאכטה אחרונה מהסיגריה לפני שצלצל הצרצר המעצבן שהודיע לכולם לחזור לכיתה. הן נהגו לכנות את עצמן “המאפְיָה הימנית”, על שום שאבותיהן המזרחיים דבקו בתנועות הימין בתוך עדרי מצביעי תנועת־העבודה. לפעמים, גם קראו לעצמן “הפרחות של הגימנסיה”, על שום שנהגו להתפרחח ולענות למורים בגסות, כפי שהנסיכות האשכנזיות לא העזו לעשות. אבל על כל זה דובר רק בינן לבינן, שכן כלפי חוץ הן בזו למזרחיות באשר היא – ניצנה לשורשיה המצריים, והיא למוצאה הקבור אי שם בהררי הארצות בעלות הגבול המשותף, פרס וטורקיה, שאת שפתן שנאה יותר מכול, אבל הרבה פחות מכך – נאלצה להודות בפני עצמה – את מטעמיהם המתפוצצים מטעם. היא, בעלת הפנים הצחורות והשיער הגולש, שאז היה שחור והיום הוא אדום־להבה, לא נחשדה מעולם במוצאה המזרחי. כולם חשבו שהיא אשכנזייה, שכן דמתה לאימה הבהירה, שאימהות חברותיה חשבוה בטעות לפולניה, ופעם אחת מהן אפילו פצחה איתה בפולנית רהוטה, ואימה המבולבלת, ששמחה בליבה על הטעות, לא ידעה מה לענות. הילד היחיד ששאל אותה פעם אם היא פרסייה, היה אחד מילדי האינטגרציה שהובאו מהדרום באוטובוסים מרופטים לבית הספר הסטרילי שלהם, ותמיד נדמה היה שהם מלכלכים במבטאם העדתי ובמנהגיהם הגסים את החצרות המגורפות היטב ואת לובן הכתלים. כשאמר לה את זה, הרגישה כאילו נתגלתה חרפתה, ולכן ענתה לו בתוקפנות ש“מה פתאום, היא לא שום פרסייה”, והוא עזב אותה בבושת־פנים ולעולם לא פנה אליה עוד. היום היא בטוחה שאולי הוא היה בן־עדתה, ובסך הכול רצה לבסס איזו אחוות־עדות עם אחותו הצפונית העשירה, שלא נאלצת להיטלטל באוטובוסים בוקר וצוהריים כדי לחזור לצריף מרופט ליד השוק, אלא זוכה בלוקסוס של לקום עשר דקות לפני השעה שמונה, שאם ניהלת את זמנך נכון, כפי שהיא ניהלה אותו תמיד, יכולת להגיע לבית־הספר בשעה שמונה בול, בדיוק עם הצלצול לשעה הראשונה.

הילד ההוא היה האדם היחיד שחשד במוצאה עד עתה. היחיד, עד הבחור השחרחר מהקפה, שְׁכוּבה האתלטי לשעות מתות, שמאז מות אביה נדמה לה שנוצקו לתוכה, שעות מתות שבהן היא הופכת דבילית, מעין פגועת־מוח. בפעם שעברה, אחרי הזיון, כשהם שכבו מחובקים ומקטרים עשן, הוא שאל אם היא פרסייה. היא כל כך הופתעה, כאילו נתפסה בקלקלתה, ובכל זאת שלפה מייד בלי לגמגם: “כן, איך ידעת?” והוא רק אמר, “כבר אמרתי לך שקלטתי אותך.” ותגובתו, הספק וולגרית־ספק פילוסופית, גרמה לה להתחפר עמוק יותר בשקע שבין זרועותיו לצווארו.

עתה חצתה את הכביש והמשיכה הלאה, עד לכיכר הגדולה והעגולה ליד הגימנסיה. היא הייתה כל כך מלאה בחוויות ובמחשבות, ועד עתה לא שמה לב לחנויות החדשות שנפתחו על העורק הראשי, בואך הכיכר, למשל, חנות מאפים צרפתיים קטנטנים שנראו לה מגרים במיוחד. פעם לא היה כאן כלום, ממש כלום. כיכר ריקה ושוממה. ימינה מכאן, ברחוב קטן, גר פעם הגניקולוג הראשון שלה, רומני זקן, שחי עם אישה שנקברה תדיר במטבח וטיגנה את מה שנדמה היה לריווי כפפנש משובחים, שנזף בה ואמר לה, לריווי, שהיא חייבת לתת את הטיפול נגד פטריות גם “לבחור שלה”, והיא ציחקקה בליבה: על איזה מהם בדיוק הוא מדבר?

כשנכנסה לכיכר, שכבר הרבה זמן לא ביקרה בה, בחנה את החנויות אחת־אחת, שוקלת אם כדאי לה לחדש את מלתחתה, ואולי תקנה משהו לענתי? ריווי לא סבלה את הסמרטוטים שבהם נהגה להסתובב אהובתה, את הג’ינסים הישנים, הסווט־שירטים המהוהים, שרק הסתירו את יופייה הענוג, כאילו גמרה אומר להסוות את עצמה מפני הבריות כדי שיאהבו אותה אפילו ככה, בִּבְלוֹיִים. יש מצב גם שתיכנס לאחת המעדניות או חנויות השוקולד המובחר, ותקנה משהו הביתה, לפנק את שתיהן אחרי המתח של הזמן האחרון. ומדוע שלא תקנה משהו לחוצפנים הקטנים והפרוותיים שכבר הרסו את רהיטיה?

במהלך שיטוטה בכיכר, חמישה גברים שרקו לה ושניים מהם הציעו לה מיני הצעות, דבר שלא קרה לה יום ביומו, והיא תהתה האם קשור הדבר במראיה – היא לבשה קרדיגן צמר שחור, ארוך ומתנפנף מעל חולצה שחורה שקפקפה, עם ענק מדהים שקנתה בהודו, ונעלה מגפיים שחורים הורסים־מומיות – או שמא מוקרנים רגשותיה הרכים החוצה, כל הזיכרונות האלה מנערותה, כל המחשבות על הגברת אירנה וחתוליה, וגם טעם הזיון האחרון עם בעל בית־הקפה השחרחר. לפתע נזכרה שעבר יותר מחודש מאז שביקרה אצלו וגבתה את שלה. או שמא הוא זה שֶׁגּוֹבֶה ממנה?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37289 יצירות מאת 1936 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!