בפתיחת ועידת ההסתדרות הששית, תל־אביב

אם גם השנים 1942, 1943 תֵּחַדְנה במספר שנות ההיסטוריה האנושית – הרי עברו עלינו שלוש שנים, כמעט שלוש שנים, מאז הועידה החמישית של ההסתדרות, באביב 1942.

פרשת האמצעים ההסתדרותיים המיוחדים לעזרה ולהצלה נפתחת בדברי מלך ניישטט במועצת ההסתדרות מ"ז, בפתח־תקוה, לאחר ביקורו הראשון בקושטא, ובתביעתו: “להקדיש טיפול מיוחד מתמיד לקביעת סידורים נאותים להקלת מצוקת חברים בגולה”

הוא מציין כי לאנשים הנמצאים בחווֹת ההכשרה – “ולתנועה זהו דבר חשוב ביותר!” – יש דאגה כל־שהיא ממקורות ה“ג’וינט”, הסוכנות והקונגרס היהודי.

הוא מספר: העזרה – בחבילות קטנות ובמשלוחי כסף בדרכים מסוימות – מגיעה. קיבלנו גם העתקים מִקַבּלוֹת רבות.

הוא אומר: “יהיה צורך לקבוע גם אדם מיוחד מטעם ההסתדרות, אשר בשבתו בקושטא יעזור בהמצאת העזרה ובשמירה על הקשרים עם הארצות. אין כל אפשרות לעשות את העבודה הזאת דרך אגב, אותה יוכל לעשות רק אדם חפשי מכל תפקידים אחרים. היתה לפני זמן־מה ידיעה בעתונות הארץ־ישראלית, כי כל הכותב משטח הכיבוש בפולין לארץ נייטרלית ויש חשש שמכתביו מגיעים לארץ האויב – יוּמת. קשה לבדוק כרגע את נכונות הידיעה הזאת, באשר עד כה בכל זאת כותבים החברים ומכתביהם מתקבלים. אבל יתכן מצב שהאנשים יפחדו לכתוב ותעמוד הבעיה של קשר ישיר, שלא על ידי הדואר. הדבר הזה אינו מן הנמנעות, אבל הוא קשור, כמובן, בהוצאות גדולות”.

רק חמישה חדשים עברו – ועם בואה של קבוצת נשים ארץ־ישראליות, שהוחזרו על יסוד חילופין (בנתינים גרמניים), מופיעה לעינינו, במליאת הועד הפועל ביום 25.11.42, התמונה הפנטסטית־המציאותית הראשונה של ההשמדה.

בישיבה זו ממצה אליהו דובקין את העדויות הראשונות – ואלה דבריו:

שלוש עובדות עיקריות בולטות ועולות מן העדויות האלה:

א. עוד בראשית הקיץ שנה זאת הוקמה על ידי הגרמנים ועדה מיוחדת בשם רשמי “זונדר קומיסיון”, ובפי היהודים באירופה היא נקראת “פערניכטונגס קומיסיון”. בראשה עומד הקומיסר פוי. הועדה עוברת את ערי פולין ומארגנת את השמדת היהודים. בכל עיר שם מופיעה הועדה יודעים היהודים שהגיע יום הדין וההשמדה.

ב. רצח ילדים וזקנים בהמון. ילדים מוצאים מבתים, נחטפים ברחובות ונרצחים. שליחי הגיסטפו מתפרצים לבתי־חולים ורוצחים את כל הנמצאים בהם. אשה מראדוֹם היתה עד־ראיה להוצאת ילדים בכוח מזרועות אמותיהם. היא ראתה איך אספו מאות ילדים על גבעה והרגום במכונות־יריה. אשה אחרת סיפרה על ילדים שנזרקו לבור ושם נורו ונקברו.

ג. יהדות פולין ברובה גורשה כבר, או שהיא עומדת לפני גירוש. עוּבדת הגירוש ההמוני אינה מוטלת בספק.

העליתי דברים ראשונים אלה לא כדי לספר על התפתחות הענינים אחרי זה, שלב שלב. יקצר הזמן ויקצר כוחי. יהיה מן הראוי לתת בחוברת מיוחדת¹ את תמצית הדיונים ההסתדרותיים הרצופים מאז – במועצות, בועד הפועל ובמזכירות – כיצד לעורר את עצמנו למילוי חובתנו אנו וכיצד להפוך את התעוררותנו אנו למנוף להתעוררות הישוב, לכל שדרותיו. ואם יש זכות כל־שהיא לועד הפועל היוצא ולמזכירות, הרי היא – ההתחבטות הבלתי־פוסקת הזאת והמעשה־המעט אשר ביצענו, ובראש כל ביקורת – אגידה זאת נגדה נא כל אַחַי ורעי בועידה – יהא זקוף עלינו לחובתנו, כי לא הורעשנו די ולא הצלחנו להרעיש את הישוב ואת הציונות ואת היהדות העולמית במלוא מידת החובה.

לא אשתבח במה שעשינו בשטח התרומה הכספית. אמנם, לא באפס־יד הוקמה מגבית ההתגייסות וההצלה. נשאנו בה. רצנו לפניה. הקדמנו כספים, בשעת הצורך. שילמנו את מלוא נדרינו. ואם גם בתוך שני מיליון לירות פחות רבע, שאספה מגבית ההתגייסות וההצלה, עד תחילת השנה 1945, נטלה ההסתדרות, על חבריה, משקיה ומוסדותיה, למעלה משלושים וחמישה למאה, הרי לא נעלים מעצמנו גם אחרי זה, כי לא קיימנו “בכל מאוֹדך”, כי עוד הרבה ניתן לעשות, גם בגדרי המכסה הקיימת.

את המענה לשוֹאת ישראל, להרמת קרן תקומתנו ותקותנו, נתנו אלה אשר התגייסו בגופם.

מן ההסתדרות התגייסו למעלה משמונה־עשר אלף איש ואשה, בחור ובחורה. מהם: חיילות 1500, שירותי בטחון 4500 ושני השלישים הנשארים – למעלה משנים־עשר אלף בחור – חיילים!

החיילות מהוות כדי מחצית והחיילים יותר מכדי מחצית הגיוס הישובי עד היום.

דרך קוצים וברקנים היתה דרך התגייסותם של מתנדבינו – כחיילים יהודים ארץ־ישראלים. זקופי־קומה, הדוגלים בדגל תקומת העם העברי בארצו, זה דגלם הנפשי, באשר הם. רק במאמצים נפשיים גדולים של היחיד ובהשקעת כוחות לאין שיעור של הכלל – הכלל הציוני, הכלל הישובי והכלל ההסתדרותי – הגענו למעשה הגדול, לחטיבה היהודית הלוחמת, התובעת את מילואיה, בעצם הימים האלה.

באביב 1942 החליטה ועידת ההסתדרות החמישית:

“מול פני הסכנות הישוב קרוי להזעיק ולגייס רבבות אל הנשק – כחיילים ביחידות העבריות בצבא הבריטי וכפעילים בכוחות המגן הישוביים”.

במליאה הראשונה של הועד הפועל, אחר הועידה החמישית, ב־11 ביוני 1942, אומר אליהו גולומב:

“בימי ועידת ההסתדרות הלכה משלחת לגנרל, אשר הציגה בפניו תביעות מסוימות, והיה לנו רושם כי משהו זז, כי תהיה נכונוּת לשמוע בענין הריאורגניזציה ואימונים יותר מלאים של היחידות היהודיות, כי תהיה יותר הבנה לגבי אימונו של הישוב בצורה זו או אחרת. ביחס לנוֹטרוּת נאמר לנו אז כי זה יהיה היסוד אשר סביבו ירוכז כל מי שירצה להעמיד אח עצמו לרשות הבטחון. אלא שיש ימי חרדה וימי מנוחה, ונראה שלשותפות אתנו מוכנים רק בימי חרדה גדולה”.

ימי מנוחה אלה לא היו ימי מנוחה כלל. דחופים ורדופים באו ימי חרדה מוגברת: באחד ביולי 1942 הועמדה שוב שאלת הגיוס והבטחון במליאת הועד הפועל – “מפאת המצב שנתהווה בחזית מצרים ועורר דאגה רבה בישוב”. עם המסקנות, הקוראות לאימוּן הרבים, נאמר: “להתחיל בדבר, מבלי להיעגן להתחלת המגבית”.

לא אלך לעקוב אף את הפרק הזה לגלגוליו, כי רב הוא. אצַיֵין רק עוד שנים־שלושה קטעים מתוך הדיונים ההסתדרותיים הבאים:

מועצת ההסתדרות מ"ח (בדצמבר 1942) קוראת להרחבת הצו, לשם הקמת הגדודים העבריים: הוספת הגילים הקשישים 32–36 והכללת ההתנדבות לצבא, בצד ההתנדבות לשירותי הבטחון הפנימיים, כאחת המטרות המפורשות להתגייסות בני גיל 18–19.

“כל מגויס למשמרתו” – אמרה המועצה – “ההסתדרות רואה בכולם את שליחיה וזרוֹע הכוח של העם היהודי והתנועה הציונית למלחמה באויב ולהגנת הארץ. זכויות מתגייסים לכוחות המגן הפנימיים כזכויות המתגייסים לצבא. אחרה ורעוּת תשכון בקרב מגויסינו ותוסיף להם עצמה והכרת ערך, איש איש בתפקידו ובשליחותו”.

במליאת הועד הפועל, בתחילת מאי 1943 לאחר החבּלות הגדולות בגיוס מצד השלטונות – החיפוש בלשכת הגיוס של הסוכנות בתל־אביב וכל מה שקדם לו וכל מה שבא אחריו – אומר אליהו גולומב:

“הרגשנו עוד לפני החיפוש שמתחדשת עלינו היאבקות בשטח זה. מתחילת התגייסותנו נתגלו חילוקי־דעות לא קטנים בינינו ובין הממשלה. הניגודים לא לגופו של ענין הגיוס, שצריך להתגייס למלחמה בהיטלריזם – בזה לא היו כל חילוקי־דעות. חילוקי־הדעות היו בשטח אחר: אם עלינו להתגייס כיהודים ואם נוכל להתגייס כיהודים. להתגייס סתם לשירות הצבא, כפלשתינאים, דבר זה הורשה לנו כמעט מראשית המלחמה. הגיוס הראשון בארץ היה לא גיוס של יהודים, אלא גיוס של פלשתינאים. ורק עמידתנו על זכותנו להתגייס כיהודים הביאה לידי כך שגם אלה שהתגייסו תחילה כפלשתינאים עברו להיות חיילים יהודים, פלוגות יהודיות, לוחמים יהודים בשטח הצבאי. מתוך הצורך הצבאי בהשגת חומר אנושי מתאים ומתוך עמידתנו על זכותנו הגענו להישגים מסוימים. הגענו ליחידות יהודיות, הגענו להכרזה על גדודים יהודים. והנה זה חדשים מספר אנחנו מרגישים כי ההישגים שלנו מעוררים לא רק אי־רצון, אלא גם נטיה לביטולם, או, לפחות, להמעטת דמותם”.

אשר לחבּלות מבית – אין חבלה גדולה מזו שמראשית הגיוס הוזנחה דאגת משפחות החיילים, ועדיין אין אנו נושאים בה כפי שהיינו צריכים לשאת. והוא הדין בחייל המשוחרר,

באביב שנה זו, 1944, אומר משה ארם, במועצת ההסתדרות נ"א:

אגיד בגלוי ובבהירות: כל זמן שלא יסולקו המכשולים שהם על אחריותנו, הרי אנו במו ידינו מהרסים את הגיוס. היו בגיוס רבים בעלי משפחה, שהשאירו ילדים בבתיהם, או הורים זקנים, לדאגתנו, ואנו, המדברים כה גבוהות על ענינים העומדים ברוּמוֹ של עולם, אנו, שכבר לא ראינו את סכנת המלחמה זה שנה וחצי – למה הפכנו?

כדי לסיים בפרק ההתגייסות וההצלה אגיד כי אך לפני כשני שבועות זכינו לקבל במזכירות הועד הפועל את פני אחדים מחברינו, אשר נפרדנו מהם בצאתם נדבה על מנת לחדור לגלויוֹת, בעידן תחת יד היטלר. לא כולם חזרו. שמענו לשיחתם כשמוע ליחידים המקנים זכות קיום לרבים.

בהרצאתו של השיל פרומקין על “התפקידים הכלליים הקרובים”, הנתונה בתיקי הצירים, ובחוברתו של זלמן ארן “ההסתדרות למעשה”, צבור חומר רב על ההסתדרות וחברת העובדים ונתונים סיכומי מעשים ומאמצים. הסוגיה של המערכה המקצועית של ההסתדרות, בשנים אלה, נתונה בבהירות בחוברתו של אהרון רבינוביץ, בהוצאת הועד הפועל. לכשיוקם בנין הדין־והחשבון ההסתדרותי השלם של השנים האלה – ואני מתכוון כמעט למחצית שנות ההסתדרות – לכשיוסברו ויוארו בידי חבר בעל נפש סערות־החוץ וסערות־הפנים והתערבבותן זו בזו, לכשיחולקו חלוקת אמת האור והצל שבהויתנו בתקופה רבתי זו, יהיה זה ספר גדול.

אני יש לי להגיד רק זאת:

ההסתדרות יש בכוחה לעשות מלאכת בנין עצומה. לרשותה מערכות כלים – סידוריים, משקיים ושירותיים – אשר בהישלבן כראוי הן מהוות מכונה התישבותית רבת־אוֹן.

תיתי לו, לה. פ. אשר הראה כדרכו את הצדדים המעודדים בשטח הכלכלי, הנותנים סיכוי להתגברותנו.

ודאי רב הוא הדבר כי על שרשרת ישובי העובדים נוספו 51 חוליה במשך שנות המלחמה, כי מצעדי החקלאות נתרחבו, כי עלתה התנובה, כי הוכפל השטח המושקה וגדל כוח הקיבול לקליטת הבאים.

ודאי, גדול הוא הדבר כי נוכח הפרק הקרוב – פרק החרושת – איננו עומדים תוהים ללא כל נסיון. ימי המלחמה הקליטו בחרושת 45–50 אלף פועל – במקום 25 אלף, ועלינו לא רק להחזיק מעמד, כי אם להתקדם. עתיד־החרושת הארץ־ישראלית אחוז כשלהבת בפתילה ביצור נאה, במלאכה משוכללת ובפועל בן תרבות הקיים קיום הוגן. ובאשר ידענו זאת עשינו משהו. הן רק אִמרה שוטמת היא האמרה כי דחקנו רגלי חרושת פרטית, יוזמת ומקדמת. או כי יש כוָנה הסתדרותית לדחוק את רגליה. רק הוּחיוּ פגרי חרושת ונופחה בהם רוח חיים. הפלגנו להתחלות חדשות, בכוח העזה חלוצית.

ודאי חשוב לאין ערוֹך כי למשקיעים מן החוץ, השוקלים ובוחנים כל צעד מצעדם – יש אמון רב לכושר המשקי ההסתדרותי והם יודעים להעריך את איתנות מכשיריה האשראיים של ההסתדרות.

ודאי ענין לנו – וענין רב – בדבר, כי המכשיר ההסתדרותי לשיכון אשר קנה נסיון לפני המלחמה, יוכל לבצע את התעודה הלוהטת, בכוח אמצעי הסוכנות ואחרים, שיכון עולים בתנופה רבה – ועלינו לחזקו לתעודתו זו.

וההישגים ההתחלתיים הצעירים בימאוּת – ודאי שהם מרניני לב ופותחי אופק.

כל אלה הם הפרקים החשובים של מכונת הבנין ההתישבותי. הם טעונים שילוב קולע.

שילוב הכלים בלבד לא ישיג את תכליתו. הכרחי לנצחון – עבודה תמה של המנצחים על המלאכה. האיחוד היא אשר הקנה להסתדרות את מקומה בישוב והכביש לה את דרכה בעם. לא בלהטי־קסמי־שוא נבנתה עמדה זו ולא תכסיסים של הטלת דופי מבחוץ יהרסוה. עתידה – בה. גורלה – בתוכה.

הליכוד – כוחנו, הפירוק – כוח יריבינו.

ההסתדרות עברה את הסף של שנתה העשרים וחמש. עכשיו, כשאנו אומרים – ואנו אומרים ושונים זאת יום יום – כי עניני עתידנו נתונים על חודה של הכרעה. על ההסתדרות לראות את עצמה כנתבעת גדולה. אם לא הנתבעת הגדולה, בעם.

שבט תש"ה.