במועצת הסתדרות הפועלים החקלאים, מרחביה

אלה האומרים להבליט את שאלת חוסר־העבודה, בהעמידם אותה לחוד, בלי קשר לכלל המצב, כולאים את עצמם בבור, אשר אין ממנו מוצא. חוסר־העבודה מקורו – בחוסר פעולה ישובית. לא נדון כאן על סידור עבודה לחודש, אין לחיות על אסיפות מחאה מחודש לחודש. רק מתור היקף מלא של הדברים יתברר המצב לאמיתו.

בראשית השנה האמנתי כי הישוב העברי – וביחוד מושבות יהודה – עוד ישמש כר־עבודה לעולים החדשים. במשך הישיבות המשותפות עם באי־כוח התאחדות המושבות ביהודה ניסחה האמונה מלבי. נוכחתי לדעת כי למרות ההכרזה הבלתי פוסקת על הרצון הטוב להעסיק פועלים עברים, אין הדבר הזה מטריד ביותר את איכרינו. מחשבתם נתונה יותר לדאגה: איך לכסות על המציאות המחפירה במושבות. כל זמן ששאלת־העבודה תהיה רשות, קשה לחשוב על איזה שינוי שהוא. צריכה לבוא עכשיו תקופה של חובה.

החומר שאסף עקיבא אטינגר¹ על הוצאות הפועל החדשיות בשלושה־עשר מקומות־עבודה מראה כי השכר הבינוני, אשר הפועל במושבה מקבל – אינו מספיק כדי קיום אנושי גם לרווק. ומה יש לקוות מעבודה זו?

כל תקותנו היא בעבודת בני־חורין – ובצד זה עלינו לאמץ כוחותינו הפנימיים ולהגביר פעלנו.

אלול תרע"ט.

באסיפת אזכרה לשניאור שפושניק¹ ולאהרן שר, יפו

לפנינו עומדת, קודם כל, השאלה: מה יהיה מחר? המכתבים אומרים, כי לאחר שנרצח אהרן שֶׁר היתה התנפלות על מתולה – ולא נשאר בה איש. אחרי כן היו שוב התנפלויות על כפר־גלעדי ותל־חי. חברינו שם נמצאים בחזית – ומאחוריהם אין כלום. עוד מעט והעזרה תאחר לבוא. האשמה תפיל על כולנו: על הציבור הארץ־ישראלי, על ההסתדרות הציונית ועל ועד הצירים, שעזבו את הענין לגורלו.

זה לנו שתי שנים לתקוות גדולות ולאי־מעשה מוחלט. כל התאמצות מצד העובדים בארץ – נחנקת. האומנם תיחנק גם התאמצות זו של מסירות נפש על חלק מארץ־ישראל?!

מתולה נעזבה. המושבה הראשית בגליל העליון נמסרה לידי שודדים. נחוצים מאתים אנשים, נחוץ תקציב – להצילה.

על הציבור לתת את העזרה החמרית, טרם ידָרש. נלחמים אנשים בלי אמצעים: בלי כסף, בלי חומר. אם אין עֵירוּת במוסדות המרכזיים להחיש את מלוא העזרה הדרושה, יעשה לפחות הציבור את חובתו הוא!

האסיפה צריכה לחייב את חבריה לקרן הגנה – וצריכים לצאת מפה אנשים לגליל העליון.

כ“ה שבט תר”פ.

במועצה השניה לפועלי עבודות ציבוריות ובנין, חיפה

עוד לא מלאה שנה לקבלתנו את הכביש הראשון: טבריה–צמח ולאחריו כביש חיפה–ג’דה. אחד־עשר חודש הללו יש לחלק לשתי תקופות, כמעט שוות: חמישה חדשים האחת – וששה חדשים השניה. בתקופה הראשונה התנהלה כל אחת מן העבודות הללו בידי אחת משתי המפלגות. רק בתקופה השניה באה הנהלת כל העבודה תחת יד המוסד הקבלני של ההסתדרות. בדרך הטבע, היה עידן ראשון של תקופה ב' מעין המשך לתקופה א' – הן לשבח והן לפגם.

נצחון או כשלון? שאלה זו ערוכה כבר מולנו. אף באה כבר הכרזה פומבית על כשלוננו לאורך כל החזית. אני סבור: העובד בעבודות הציבוריות ניצח: ניצח את התוצרת, ניצח את האבן. אלף ושמונה מאות הפועלים, אשר מצאו את מקלטם בעבודות הציבוריות, אשר הסתערו עליה ללא כל הכנה קודמת וכבשוה – אין להם במה להתבייש.

העבודות, בעברן לרשות המוסד הקבלני המאוחד – עברו כמו שהן. סידורן ומצבן – שונה. לא מניה וביה יכולנו לעשות סיכום למצבן, מפאת חוסר חשבונות מסודרים פה ושם. רק מקץ שלושה חדשים עלה בידינו הדבר. התוצאה: לא נצחון ולא כשלון לאורך כל החזית, כאשר יכריזו בקולי־קולות, אלא נצחון פה – וכשלון שם. ואַל נרשיע את עצמנו. לא שהנצחון הוא מקרי והכשלון הוא יסודי, כי אם: להיפך. מחצית העבודה שלנו, זו של טבריה–צמח, הוּצאה אל הפועל בלי כל גרעון. להפסדים במקומות אחרים גרמו בעיקר: עודף אנשים במחנות, מכפי שתוכל העבודה לפרנסם – וחוסר אמצעים להנהלת העבודה.

כיום הזה כל עבודתנו מתנהלת בלי הון חוזר. תחת אשר נקדים אנחנו כספים ל“המשביר”, על פיהם ישקו מחנותינו, מקבלים אנחנו מידו קרדיטים גדולים מאד, בעוד אשר הוא עצמו נתון בהיאבקות בלתי פוסקת עם דלוּתוֹ. בנק הפועלים עזר לנו בתקופה ב' עזרה חשובה – ובסבר פנים יפות. עוד אשראי אחד ניתן לנו בזמן הראשון – והוא: מכולת מאוצר הממשלה.

ליום 1 באפריל 1921 היו חובות העבודות בסכומים עגולים: 45,000 לי“מ. כנגדן היו לנו נכסים רק כדי 20,000. הוה אומר: גרעון – למן היום הראשון בעבודת הכבישים! – סך 25,000 לי”מ.

הלואות ועד־הצירים¹ לכל העבודות הצטרפו יחד לסך 13,000 לי“מ – כמחצית מסכום הגרעון. היינו מוכרחים לדרוש הלואה נוספת מועד הצירים. לכל הפחות עד סכום של 30,000 לי”מ – לפריקת נטל הגרעון ולהון חוזר כל שהוא. ביום 31 למאי 1921 הסכים ועד הצירים לעזור לנו בסילוק החובות עד סך 16,000 לי"מ, נגד תנאים אשר עליהם אדבר הלאה.

נחלנו גרעון של 25 אלף לי"מ, אך בגלל הגרעון הזה לא נגיד, כי הענין של העבודה הציבורית בארץ נחל כשלון. במחיר הגרעון רכשנו לנו כיבושים ראשונים יפים במקצוע הסלילה: חונכו עובדים למאות רבות והוקנה נסיון חשוב למנצחים על המלאכה.

לצערי, לא השגנו עוד את המטרה שלשמה דחינו את המועצה: את המאזן הכללי המלא של העבודות עד לאחד באוגוסט 1921. גיוס “פלוגת העבודה העברית” לעבודה במחנות הצבא, במסגרת “גדוד העבודה המצרי” (Egyptian Labour Corps) וכמה טרדות נוספות בקבלת עבודות חדשות – חייבו את כל תשומת־הלב. אפס, גם בלי המאזן המלא והמקיף יכולים אנו לסקור את המצב.

אין הפסד לעבודת החבוּרות: לכולן מגיע כסף מן המשרד לעבודות ציבוריות. במשך זמן קצר השיגו את הנצחון המוחלט כמעט. העבודה העצמית האחראית כבשה והולכת וכובשת כמעט את כל שטח עבודתנו הציבורית. רוב העבודה נמצא עכשיו בידי חבורות וגדודי־עבודה. אלה נותנים את הפתרון גם לשאלת שמירת הרכוש הציבורי: כלי־העבודה.

במחנות שנשארו להנהלתנו הישירה המצב הוא כך: עבודת טבריה–צמח לא היתה מעולם בגדר של דפיציט. במחנה חיפה–ג’דה עלתה התוצרת בתקופה ב' במידה ניכרת, וכך גם בעפולה–נצרת: הפועלים שנשארו במקום סילקו את חובותיהם הפרטיים וזיכּוּ את חשבונותיהם.

עבודת ענף הרכבת לוד–צריפין, אשר תחת לחץ העליה קיבלנוה במחירים נמוכים מידי קבלן פרטי, גרמה לסבך של יחסים בינינו לבין הקבלן – וגררה גרעון גדול. בכל זאת, אילו נסתלקנו ממנה, היו 200 איש נשארים בלי עבודה; וגם היה עלינו לשלם תשלום קנס על ביטול החוזה. נאלצנו איפוא להוסיף ולשאת בעול העבודה הזו. השקענו בה אלפים אחדים פונטים – בלי עזרה מן הצד. סכום זה אנו חייבים לחברים העובדים בחבורות ובמחנות.

בטבריה–טבחה הושב כמעט כל הון ההשקעה למשרד, בהתאמצות גדולה של עבודה.

ובכן, זהו המצב. ובעצם השעה הזאת, כשהעבודה מתחילה לשאת את העובד, באה מצד ועד הצירים התקפה חזקה על המוסד הקבלני ההסתדרותי הצעיר: דרישת קפיטולציה והתניית תנאים משפילים, בגלל הדפיציטים. במקום לעודד, לנחם ולאמץ, בא החוזה של 31 למאי, לפיו התחייב ועד הצירים לעזור לנו בסילוק הסך 16,000 לי"מ – ואנו הוכרחנו לחתום על תנאים, שכשהם לעצמם אין בהם משום עלבון, אבל כשהם באים בתור תמורה בעד כסף – הם מעליבים ומחפירים:

תנאי א'. על המשרד לעבודות ציבוריות ובנין לעבור לירושלים. ביררנו, כי עלינו להיות קרובים למחנות העבודה – ואולם הסכמנו לעבור.

תנאי ב'. ביקורת על החשבונות: כתנאי זה מעליב – שהרי חשבונותינו היו תמיד גלויים לכל.

תנאי ג'. הרכבת אַלוּפים לראשינו: ד"ר דויד אידר² היה חוזר ושונה, כי הוא שומר על האבטונומיה שלנו – ולמעשה, משבאו הדברים לקבלת עבודה חדשה – הורכבו עלינו אלופים. איני עומד על הסיבות שגרמו לכך. גם לנו, לפועלים, חלק בהן.

המשא־והמתן שהתנהל בדבר קבלת עבודת באר־שבע הוכיח עד מה רחוק ועד הצירים מלהבין לצרכי עבודתנו לאמיתם. קבלת עבודת באר־שבע עמדה להיבּטל, משום שלא היו לנו 1,000 לי"מ לערבון. ועד הצירים דרש מאתנו לחתום כי נבחר לעבודה זו הנהלה מיוחדת וכי אחד משלושת מנהלי־העבודה יהיה קבוע מטעם ועד הצירים, כלומר: ביטוּל המשרד לעבודות ציבוריות ובנין של ההסתדרות. סוף סוף באנו לידי פשרה. הפשרה תראה לנו להבא כי דרך אמצעית איננה: או שאנו מנהלים את העבודה – או שמנהל אותה ועד הצירים. בשותפות לא נוכל לעבוד. רגיל אני לשמוע בועד הצירים כי זאת היא דעת מיעוט הפועלים – ואילו רוב הפועלים בארץ סבור כועד הצירים. תבוא המועצה ותברר את הכל גלוי. עלינו לפתור את שאלת האמצעים: איך הם ניתנים לנו מן ההסתדרות הציונית – אם הם ניתנים – ובאילו תנאים.

המועצה הראשונה לפועלי עבודות ציבוריות ובנין התקינה שלוש תקנות חשובות:

א. השואת המחירים: עלינו להוסיף ולפתח את הנטיה הזו.

ב. החבורה האחראית־העצמאית: זו הצליחה – ועלינו לקשר אותה אוּצוֹת להסתדרות.

ג. הכרת העבודה הציבורית כחלק מעבודת החקלאות וההתישבות: שעתה של תקנה זו הולכת ובאה. תתחיל בארץ פעולה ישובית־חקלאית, תבואנה עבודות הכשרה: אחדוּת המסגרת ההסתדרותית לפועלי העבודות הציבוריות ולפועלים החקלאיים תועיל לחזק גם את החקלאות גם את העבודה הציבורית.

המועצה צריכה להקדיש סעיף להבנתנו ולהכשרתנו. למלאכת הבניה, אשר המשרד ניסה לעשות לקראתה פסיעות ראשונות, למען נוכל להופיע גם בשדה זה כגורם קבלני עצמאי.

אב, תר"פ.

במועצת הסתדרות הבנין, חיפה

עברנו תקופה של שנה ותשעה חדשים. בתקופה זו נוצר המרכז הקבלני של ההסתדרות הכללית – המשרד לעבודות ציבוריות ובנין – והגיע למה שהגיע. תקופה זו כללה את סערת המערכה הראשונה: ההסתגלות לאקלים, השליטה בפטיש ובכף־הסיידים, רכישת ראשית האמון מצד הציבור והממשלה, הצטרפות לקיבוצים, חבורות וגדודים.

תנאי פעולתנו הישובית, שחזרו ודילדלו את זרם העליה, בהחילו אך לפכּות, והגיעוהו כמעט עד אפס בזמן האחרון – עושים את פועלי הכבישים לרובד מיוחד בתוך רָבדי תנועת העבודה. הכבישים – על שמם יקרא הרובד הזה, אם כי פועלי הכבישים עברו – דרך חלל ריק של חוסר־עבודה, במשך חדשים אחדים רצופים – מכיבוש לכיבוש; מסלילה לבניה.

ציבור פועלי הכבישים סלל נתיב של פעולה עצמית אל מחוץ לתחום העבודה החקלאית, כלומר, המשיך את נטית־הקו של כל עבודתנו בארץ – ועדיין לא הכיר בעצמו במפעלו. עוד לא באה הבחירה הגמורה, מתוך הכרה ברורה, בדרך האחת: דדך האחריות לעבודה ולעובד, לעומת מסילת העבודה השכירה. גם לעינים מבפנים נראות שתי הדרכים דומות בסימניהן החיצוניים: כאן משגיחים ושם משגיחים. כאן מנהלים ושם מנהלים, כאן פקידים ושם פקידים. וכאן – נוסף על אלה – התאמצות יתירה וגרעון. ואולם, כעבור מספר שנים יוכּר ההבדל. פעולת השכיר ידועה לנו מנסיון דורות. ידענו את דרך עבודת הניצול בּפוֹעל: כיצד עבודה זו מסדרת אותו. כיצד היא מחנכת אותו ומרחיבה את דעתו. לא כל כך ידועה לנו הדרך השניה – בהתפתחות שנים. אולם חשים אנו את ערכה גם בתקופת עבודתנו הקצרה. רק בדרך הפעולה העצמית נרכוש לנו את ההבחנה במקצוע, את קשרי התעשיה ואת הכשרון לסדר, להקיף, לשכלל ולהרים את המקצוע – וגם את הקיבוץ, הרציני, האחראי, המסודר, הנשמע לציבור והעובד ברוח ביצור עמדתנו הכללית.

לפני שמונה חדשים. כשבאה התוכחה הקשה נגד עבודתנו, שהיה בה כדי לקפח את נסיוננו בראשיתו – עמדנו בגאון נגד ההתקפה. ואולם כיום – אחרי שבגרו הנסיון וההכרה – עלינו לדעת שפעולתנו מחייבת ומטילה אחריות. ועלינו להגיד, מבלי לחשוש לחוץ ולפנים – כי מצבנו חמור ורציני מאד. חמור במובן המדיני־הכלכלי והסידורי גם יחד. מעכשיו תחול פרשת־הדרכים בעבודתנו: לעליה או לירידה. קשה הביצור מן הכיבוש.

עבודתנו, שלא ירדה למטה מאלף איש, יש לה רגישות יתירה ליחסה של ממשלת ארץ־ישראל ומחלקותיה לענינים הקשורים בעליה ובעבודה העברית. יחסים אלה נשתנו בזמן האחרון לרעה. על כל פירור עבודה שאנו מקבלים מאת הממשלה נמתחת מצד חוגים ידועים “ביקורת” קשה – בנוסח שטנת המשלחת הערבית – והממשלה נרתעת. בזמן האחרון כמעט שחדלה עבודה ממשלתית להגיע לידינו. מעשרים וחמש הצעות שפירסמה ממשלת ארץ־ישראל, מאז 1 בינואר 1922. קיבלנו אנחנו רק שתים!

דבר הגרעון שלנו עד אפריל אשתקד, שקיבל את פרסומו וביאורו במועצה הקודמת, לא חדל להיות לשיחה ולנשק נגדנו. מאז עברה שנה ואנחנו ניהלנו את עבודתנו בכוח אותם האמצעים הדלים של ההשקעה הראשונה ובעזרת כספים שלוינו ופרענו – הקרן על הריבית. החזרנו במשך השנה חלק קטן מן ההפסדים בעבודת הכבישים – והשקענו אותו שוב בכיבוש העמדה החדשה: מלאכת הבניה. גרם מזלנו, שכשרכשנו לנו נסיון רב־ערך במקצוע הכבישים והעמדנו קיבוצים המוכשרים להוציא לפועל כל עבודה אחראית במקצוע זה – נפסקה עבודת הכבישים של הממשלה כמעט כליל, מאין כספים בתקציב הממשלתי למטרה זו (כביש ראשון–רחובות נבנה בכספי הלואת “אוצר ההתישבות” לממשלת ארץ־ישראל) – ושרדו לנו הכבישים הקטנים במשקים החקלאיים ובשכונות העירוניות החדשות.

ההתחלה העצמאית במלאכת הבניה חלה עוד בחורף תר"פ, כשהמשרד כולו היה מרוכז עדיין בעבודות הכבישים הגדולות. נעשתה התחלה לא רשמית, בלי עזרת מישהו. המשרד לעבודות ציבוריות פנה לצד זה רק אחרי שהתחלתה, שנעשתה כמעט בהתאמצות יחיד, הנבּיטה צמחי פעולה חדשה בפתח־תקוה, ראשון־לציון, חיפה, כנרת, דגניה, מגדל, כרכור. הטלנו על עצמנו את סילוק חובותיהם של הקיבוצים החלוצים בעבודות הבניה ועזרנו להם להיחלץ ממצבם הקשה, כמו שהכרנו בזמנם בהפסדים של עבודות הכבישים, שרובם חלו בתקופת הפעולה שלפני יצירת המשרד הקבלני של ההסתדרות.

השקענו עד עכשיו בכיבוש “כף־הסיידים” סכומים חשובים. אפס, החדירה לתחום הבניה אך זה החלה. ועלינו לדאוג לביצור קרן יסודית לעבודתנו הקבלנית, למען הבטיחה ממקרי הפסד ולהכשירה לשמש בסיס להשקעת רכוש.

עזרה חשובה לעבודתנו המציא בנק הפועלים. בהלואותיו נגד שעבוד תשלומי נותני־העבודה. באסיפה המיסדת של בנק הפועלים דרש מישהו, המתימר לדבר בשם פועלים, לא לאשר את הלואות בנק הפועלים לעבודות הציבוריות. כיום שולמו כל ההלואות הקודמות, והסכום הנמצא במאזן לראשון באפריל 1922 מורכב כמעט כולו מהלואות לעבודות חדשות, ההולכות ונפרעות כסדרן. המחזור הכללי של המשרד בבנק הפועלים הגיע עד 70,000 לי"מ. זוהי עזרה גדולה, מסחרית.

אציין מספרים אחדים. העבודות שקיבלנו עד היום באו:

1. ממחלקות הממשלה:

א. האזרחית על סכום 170,000 לי"מ

ב. הצבאית " " 15,000 "

ג. הרכבת " " 15,000 "

ד. ועדת הקברות הממלכתית " " 12.000 “ 212.000 לי”מ

2. יק"א. הקרן הקיימת, אגודות בונים ואנשים פרטיים 100,000 "

סך הכל 312,000 לי"מ

מהיקף זה הוצאו אל הפועל עד היום לערך שני שלישים – ויש עוד לעשות, לפי החוזים החתומים, עבודה על סך 90,000 לי"מ.

מספר העובדים כיום:

בכבישים 812

בבנין 438 1250

במשך החודש הקרוב יקבלו המספרים צורה כזו:

בכבישים 872

בבנין 710 1582

טבלה זו בנויה על העבודות שישנן ולא על אלו העתידות להתקבל. העבודה ברובה הועתקה מן השדה לערים – ולפיכך אין היא מורגשת כיום בה במידה שהיתה מורגשת במחנות.

עלה בידי ההסתדרות לרכז בעבודתה חבר מומחים חשובים. סודר משרד טכני, ההולך ומתפתח יפה, ומקומו יכירנו בין טובי המוסדות ממין זה בארץ. במשך זמן קצר ובתנאים איומים של חוסר־עבודה נעשתה פעולת החדירה לתחום הבניה.

מתוך העבודה, מתוך הפעולה העצמית, נפתחו לנו חלונות למפעלים חדשים. אציין את מחלקת הנגרות ביפו ואת פלוגת המכוננים של גדוד־העבודה בירושלים. תלויה ומחכה להגשמתה הצעת המחצבה המרכזית, המכוונת להרחבת עצם הבסיס של פעולתנו בבנין.

כּיוַנוּ לאסוף את המועצה עם כניסתנו למקצוע החדש: הבנין. תתן המועצה את תשומת־לבה לענינים הסידוריים: לשאלות ההנהלה, המשמעת והמשמיעים, היחסים עם הקיבוצים, המחירים. תקבע את צורת המוסד הקבלני של ההסתדרות ותברר את דרכי עבודתו להבא. אנו עומדים במעלה־דרכים – ובסידור עבודתנו כלולות כל שאלותינו.

ניסן תרפ"ב.

במועצת ההסתדרות ג', חיפה

הים הגדול של חוסר־עבודה מכסה עכשיו על איי־העבודה ויש ענין להבליטם. יש צורך לספר על פעולת המשרד לעבודות ציבוריות ובנין בתקופה האחרונה, על ההשתדלויות, במגמות שונות, להשגת עבודה ויצירתה. צריך ליחד את הדיבור גם על העבודות הנעשות בארץ ואינן מקילות את מצבנו, כי נמסרו לזרים, גם על העבודות שהיו יכולות להיעשות מצד מוסדות שונים והגשמתן נעכבת ללא הכרח. בעיכובים אלה כיום – יהיו מצד מי שיהיו – יש ממידת “פושע – ויש לו ידים להקל מאֵד – ומתנכר בצרה”. סמכנו בראשית השנה על עבודות אחדות גדולות, שנראו לנו קרובות. עבודות אלה היו: בּיוּב ועבודות ציבוריות ובנין בתל־אביב בכספי ההלואה האמריקנית לעיריה, בנין מוסדות חינוך בכספי עזבון קרן כדורי, בניית קברות חללי המלחמה בירושלים ורמלה (היה לנו יסוד לקוות כי ועדת הקברות המלכותית הבריטית תמסור עבודות אלה לנו, אחרי שהגשמנו את בנין קברות חללי המלחמה בבאר־שבע ובלח, ואחרי שאגודת החיילים המשוחררים, שחבריה עובדים בשוּרותינו, תמכה תמיכה מוסרית בהצעתנו), בנין המחסנים הגדולים בחיפה להנהלת הרכבת הארץ־ישראלית (בהיות זו בעיקרה עבודת בּטוֹן, הדורשת שיטת הגשמה והשגחה אירופית, ובהיות שתביעתנו לעבודה מאת הנהלת הרכבת לא נתמלאה במידה צודקת כל־שהיא, מיום קיום המשרד לעבודות ציבוריות ובנין, אמרנו כי הפעם תתעשת הממשלה ותמסור לנו את בנין המחסנים. מצדנו התאמצנו לא לתת מקום להפרשים גדולים בין הצעותינו להצעות אחרות), המשכת כביש ראשון־לציון–רחובות, שלהתחלת בנינו ניתנה לממשלה הלואה מצד מוסדותינו ומהלואה זו עוד נשתייר כסך ארבעת־חמשת אלפים לי“מ באוצר הממשלה, התחלת העבודות הגדולות לחברת החשמל של פינחס רוטנברג, בנין שכונת מוֹנטיפיוֹרי בירושלים, שרבבות אחדות לירות מזומנות שמורות לה, בנין הספריה הלאומית, בית הקרן הקיימת, המכללה ועוד בנינים לאומיים, ולאחרונה בנין כבישי הגליל, לחיבור מושבות הגליל התחתון עם כבישי המדינה הראשיים, בהשתתפות יק”א וההנהלה הציונית. – אילו נוספו אף מקצת מעבודות אלה על העבודה המצומצמת השכיחה, הנעשית סוף סוף בכל פינות הארץ גם בשעת־מַשבּר זו, כי אז – יחד עם התקציב העוזר של מחלקת העבודה ועם המשכת האשראי לבנין מצד הבנקים האפותיקאיים, הציוני־הכללי והאמריקני – היה בכוחן לשנות את מצב העבודה מן הקצה אל הקצה, אך סיכויי העבודה כולם נכזבו: רוב העבודות המקוּווֹת נדחו ונתעכבו בהוצאתן לפועל, והעשוי – רובו נמסר לא לנו.

התחלת העבודות לחברת החשמל בוששה לבוא – על הסיבות לא נעמוד כאן – עבודת הרכבת נדחתה בשעה האחרונה, לאחר מסירת ההצעות של הקבלנים, מחמת שינויים בתכנית, והיא עתידה, כנראה, לעמוד – בזמן מן הזמנים – להזמנת־הצעות שניה; התפתחות הדברים בענין עזבון כּדוּרי ידועה למדי; המשכת כביש ראשון–רחובות וכל הצעותינו לממשלה על הגשמת כמות מסוימת של עבודות ציבוריות נחוצות (כמו כביש יפו–קלקיליה ועוד) נגד נכונות מוסדותינו להלוות לממשלה בתנאים נוחים את כל הסכום הנחוץ לעבודות אלה – כל ההצעות האלה לא מצאו עד היום הד בלב ממשלת ארץ ישראל. אין ממשלת הארץ מרחיקה לכת בנדון זה מבעל־הבית בתל־אביב, החושש וחוכך מקבל הלואה המוצעת לו, לשם סלילת כביש ברחובו או יצירת מדרכה ליד ביתו; חדשי המשא־ומתן עם עירית תל־עביב על התחלת עבודות כל־שהן לא הביאו פרי. גם העבודות הגדולות של עירית תל־אביב, בכספי ההלואה, עוד מעט והיו לדבר־אגדה, עקב עֵרוּתם הציבורית של מנהלי העיריה. נראה הדבר שלוּ היו יכולים למסור למישהו את כסף ההלאה בריבית נאה, כי אז היו בוחרים בזה מבכל עסקי בנין וסידור העיר; התחלת בנין שכונת מוטיפיורי נעכבת מצד העומדים בראש, אנשים נשואי־פנים, טרודים בטרדות ישוביות ולאומיות, ושעת הבנין אינה דוחקתם; בנין הספריה הלאומית, אשר גם למענו שמור סכום הגון במזומן, אינו מתגשם מתוך עודף רצון, מתוך רצון להקים מלכתחילה בנין גדול, הדורש כספים מרובים מאלה שישנם במזומן, ולפי שעה אין מתחילים. כך נולדה המצוקה הרותחת של חוסר־עבודה מתוך אדישות הממשלה והמוסדות הציבוריים העבריים בעלי־היכולת – גם יחד! ולמי נמסרת העבודה הנעשית?

הממשלה עינה פקוחה על כל עולה עברי חדש הבא לארץ. הנקל לה להחזיר פועל מחוסר אמצעים לארץ גלוּתו. ביקורת העליה מיוסדת על שיטה כלכלית חמורה: כאשר תוכל עבודת הארץ שאֵת. והרשות לנו לשאול: על איזו שיטה כלכלית מיוסדת מסירת עבודות המדינה הגדולות – החידות! – לקבלן יחיד פרטי, לא ארץ־ישראלי, לא ערבי, לא עברי, למען יוכל לנצל אותן להנאתו בלי חוק וגבול? (שהרי אין כל חוק עבודה בארץ, אין שכר־יום מינימלי, אין שיעור ליום עבודה, אין הגבלת ניצול עבודת נשים, ילדים וזקנים, אין כל הסתדרויות פועלים – מלבד העברית – אשר תבקרנה את משאו־ומתנו של הקבלן עם פועליו) מהי השיטה הכלכלית או המדינית, אשר על פיה מוסר השלטון הצבאי הבריטי בארץ עבודה על עשרות אלפים לירות מצריות בצריפין לאותו קבלן איטלקי בלי כל טנדר, וכל מחאותינו למחלקת העבודה של הממשלה נשארות מעל? מהי השיטה הכלכלית, שעל פיה מוסרת ועדת־הקברות הממלכתית הבריטית את שתי עבודותיה הגדולות בירושלים וברמלה – על 50 אלף לי"מ! – לא לאלה שעשו את עבודת באר־שבע ובלח, גם לא לזה – קבלן ערבי פרטי – שעשה את העבודה בעזה, כי אם שוב לאותו קבלן איטלקי. הנוכל להאמין כי רק ההפרש של אילו מאות לירות (שגם הוא מוטל בספק) – הוא המניע לבַכֵּר את הקבלן המנצל הזר על פני חברת פועלים שיתופית אחראית, היושבת בתוך הארץ, הרעבה לעבודה, ומונה בתוך שורותיה עשרות חיילים בריטיים משוחררים? האין כוח לממשלה הירושלמית להשפיע על לונדון בנדון זה? מדוע הספיק כוח הממשלה הירושלמית לבטל לפני שנתים את החלטות לונדון למסירת עבודת עזה לנו, מתוך חששות מדיניים רחוקים, וכיום לא מצאה הממשלה אונים לפעול, כי משתי עבודות גדולות של הועדה הממלכתית לקברות המלחמה תימסר לפחות האחת, זו שבירושלים, להסתדרות העובדים העברים? היש כאן שיטה נגדנו, או במסירת עבודות המדינה פועלים גורמים מקריים, אשר הם מחוץ לכלכלה ומחוץ למדיניות?

ידוע שלא צברנו רוָחים עד היום בעבודות הממשלה, אך את עבודותינו מילאנו ביושר ובאחריות. הממשלה מוכרחה להביא בחשבון את העבודה העברית המסודרת, השיתופית והאחראית, המשתמשת בכלי־עבודה ובשיטות אירופיים – היחידה בארץ, אשר עיניה לא לניצוּל וּלבצע רוָחים. כל ממשלה בת־תרבות בארץ חסרת־כל היתה מוקירה כוח עובד מסודר, הנושא בתוכו את השאיפה לשכלול העבודה – והיתה עוזרת לביסוסו. והממשלה, אשר נטלה עליה התחייבויות מסוימות כלפי העם העברי, המתישב בארצו השוממה, הנעדרת כל תרבות עבודה וחרושת, ממשלה זו – חובותיה לנוכח העובד העברי כפולים ומכופלים!

במחלקת העבודות הציבוריות של הממשלה חלו חילוּפי גברא ואִתם גם חילופי שיטה. השיטה החדשה היא: עבודה יומית בהשגחת פקידי הממשלה. שיטה זו, הנראית כזולה, היא במשק המדינה אחת מהכי־יקרות – גם אם תהיה בנויה על ניצול הפועל הפשוט עד הדרגה האחרונה. אם בהגשמת העבודות בקבלנות יש ליקויים, שצריך להילחם בהם ולתקנם, הרי העבודה היומית בהנהלה בלתי־אמצעית של מוסדות הממשלה היא מופרכה, בתור שיטת עבודה של המדינה, ולקויה ביסוֹדה. לפנינו עמדה השאלה: אם לקבל עבודה במחירים 12, 15, 17 גר"מ (לפי ראות עיני הפקיד) – או להישאר מחוץ לעבודה. אנו החלטנו בחיוב. בעבודות המדינה חשובה קודם כל העוּבדה של השתתפותנו בפועל בהגשמתן – אֵם כל פעולה ותביעה להטבת המצב. הכנסנו עד היום לעבודת עטרות – בנין שדה־תעופה – חמישים פועלים. כדי לאַפשר את קיוּם העובדים במחירים הנקובים למעלה, פיטרנו אותם ממסי קופת־חולים והוצאות סידור המחנה, ומחלקת העבודה קיבלה עליה את ההוצאות האלה. עלינו ועל ההסתדרות הציונית לראות את עבודות המדינה (עבודות כל מחלקות הממשלה והעיריות) כיסוֹד שאין לזוז ממנו, ואם גם הממשלה אינה מביאה לעת עתה בחשבון אותנו ואת צרכינו. כל הפסד בעבודות המדינה, מפאת שפל המחירים והתנאים כיום, היא השקעה אשר לא תשוב ריקם. כי היא הקובעת לנו מקום בתוך מסגרת המציאות הכלכלית־המדינית של הארץ. ואין לשקול את כל מלוֹא־ערכּוֹ של כיבוש זה כלפי השנים הבאות, ואפילו הקרובות. ויאָמר נא הדבר גם לציבורנו אנו, הציבור הנושא בעול כל כיבוש אחראי: פרישוּת איסטניסית ותביעה מן החוץ לא תצלח כאן. ודוקא הקיבוצים המסודרים אשמו בנדון זה בזמן האחרון לא מעט. הציבור בעטרות נאסף מבּוֹדדים, ועוּבדה זו משפיעה לרעה על כל סדרי העבודה ומהלכה, והיא פוגמת ביחסים, בין בפנים ובין כלפי חוץ.

ומדי דַבּרנו משפטים את הממשלה, לא נוכל לעבור בשתיקה על העובדה, כי בבית־חרושת “נשר” הוזמנו מצרים לעבודת חפירה, על ידי קבלן יהודי, כי בחברת “מַלח” בעתלית עובדים עשרות ערבים, קרואים ממרחקים, כמעט בקביעות, תחת מסוה “עבודות זמניות”, כי במוֹצא, על יד ירושלים, מופעל בית־חרושת ללבנים אך ורק בידי ערבים, וכי שכונות שלמות בירושלים וטבריה נבנו בידי קבלנים יהודים ופועלים ערבים. עבודה אינה חסרה לא בישוב ולא במדינה, אך היא חסרה לנו, לפועל העברי.

בשורת הבנינים הלאומיים עומד להתגשם קודם כל בנין המכללה. היה נסיון בכל זאת למסור את ראשית העבודה לקבלן פרטי. אנו דרשנו כי העבודה תימסר להסתדרות – והמחירים יקָבעו על ידי ועדת מומחים משני הצדדים. מכתבו של חיים וייצמן למשרד מראה לנו כי הכיר בחוש נאמן מרחוק בזכותם של העובדים להגשמת בניני הלאום.

המצב מחייב הגדלת תקציב העבודה, מצד אחד, ודרישת תשלום עוד 10,000 לי"מ מאת קרן־היסוד לקרן הקיימת לשם רכישת קרקע לשכונות־העובדים. שני אלה המועצה צריכה לדרוש מאת ההסתדרות הציונית.

אם לבניה – אין דרך אחרת…

אדר א' תרפ"ד.

בקונגרס הציוני הי"ד, וינה

לא נכון הדבר, כי השמאל מתנגד לעליה הרביעית. השאלה אם לעזור לה או לאו – אינה עומדת כלל. השאלה היחידה היא: מה לעשות ואיך לעזור? לכשיסודר פעם מפקד הישוב החדש יתגלה כי הוא מורכב משמונים למאת אנשים עובדים, חמישה למאה ספסרים וחמישה־עשר למאה בעלי רכוש. לחמישה־עשר אחוזים אלה לא יביא הבנק לתעשיה תועלת מרובה. אין הם זקוקים כלל לעזרת הבנק. את חמשת אחוזי הספסרים אנו עוינים כולנו. ושמונים אחוזי העובדים מענינים אותנו לא פחות מאשר את האחרים. כאן הוצגה לפנינו השאלה: אם הפועל העברי נכון לוַתר על רוב יהודי בארץ? גם אנו פונים לשואל הזה בשאלה: הרוצה הנך להשיג רוב יהודי על ידי ויתור על עבודה עברית? השואל חָלק לנו מחמאות באמרו כי הפועל העברי מוכשר להוציא מתחת ידו יותר עבודה מאשר הפועל הערבי – ואילו הוא גופו מעסיק בנטיעותיו דוקא פועלים ערבים. כאן הוצג חשבון, לפיו עלה הפועל היהודי בשני מיליון פונט יותר מאשר הבלתי־יהודי. מספרים אלה הובאו להגיד כי עבודה עברית היא מן הנמנעות. לעומת זאת קיים בארץ קבלן אחד – המשרד לעבודות ציבוריות ובנין – אשר אמנם הפסיד 60,000 פונט, אולם כבר הוציא לפועל עבודות בסכום של מיליון אחד פוּנט, בכלל זה רבע מיליון פונט עבודות הממשלה – והכל בידי חלוצים, פועלים בלתי מנוסים (קריאות: אבל אנו משלמים את הגרעונות!). שכר־לימוד צריך לשלם! – אין ה“נאֶפּ” הציוני יכול לשאת את הד"ר אַרתור רוּפין מפני “הנשמה היתירה” שבו. והרי הוא אשר עשה לבנין הכלכלי של הארץ ולפיתוחה – גם בעזרת העובד וגם בעזרת היזמה הפרטית – מה שעשה חיים וייצמן לפוליטיקה הציונית.

אב תרפ"ה.

במה נרכז השנה את דאגת העבודה לפועלי תל־אביב?

יתכן כי הבניה הגדולה הכּרכּית תאיט צעדה בחדשים הקרובים. יש סימנים להתמעטות העבודה. ואם גם לא תתמעט זו במידה ניכרת – הרי מוטל עלינו להכין כר־עבודה לעולים. ומאחת ניזהר: מהרעבת הפועלים ומפירורי־עבודה. את הכוחות המקצועיים הפנויים עלינו להשקיע במפעל בר־קיימא. ומפעל כזה הוא – בנין אלף ומאתים בתים טָפסיים לשכונות העממיות בצפון תל־אביב.

הבניה הקטנה, העממית, היתה בשעתה מעין פתיחה לבניה החדשה בתל־אביב: כעת היא יעוּדה להיות ההשלמה ההכרחית. ימין ושמאל בעיריה מאוחדים בדעה זו, לכל הפחות להלכה. איש לא יחשוב כיום למפעל נפסד את דבר הקמת 250 הבתים בנוֹרדיה ובשכונת־ברוכוֹב בזמנם. תשלומי נורדיה (שכונת־ברוכוב לא סידרה עדיין, קצת מסיבות שאינן תלויות בה וקצת מתוך רפיון־יד, את האפּותיקות) לבנק האפותיקאי נכנסים – עד כמה שידוע בציבור – כסדרם ובדיוק גמור. ואת אשר הביאו הבתים הקטנים האלה למאות משפחות – רק בשם אחד יכוּנה: “הצלה”.

השכונות העממיות בתל־אביב מונות כיום לערך 1500 חבר, רובם ככולם בתי־אבות. לרשות השכונות האלה נמסרו לעת עתה רק 1100 מגרשי־בנין בצפון תל־אביב, כדלקמן:

שכונת הפועלים 200

שכונת אוהלים וצריפים 450

שכונת השכנים א' 350

שכונת נמלים 50

שכונת עובדי העיריה 50

בסך הכל 1100

בתוך 1100 אלה נמצא, לאין ספק. מספר כל־שהוא, אם רב או מעט, אשר יבנה בכוחות עצמו, לאחר שתתפתח בשטח הזה פעולת הבניה וההתישבות. אנו ננקוט כעת את המספר המלא – כמו שהוא.

הבית הטפסי, אשר עליו מיוסד החשבון, צריך לעלות 200–210 לירות מצריות. כל העדפה על הסכום הזה צריכה לבוא בעין מצד הבוֹנה. אם תסודר בניה טפסית (בעלת מידות וצורות מסוימות ביחס לחלקי הבניה, וביחוד – ביחס לחלקי־העץ), בכמות גדולה ועל פי תכנית ערוכה מראש, יוכלו לבנות במחיר זה בקירוּב בית בן שני חדרי־דירות, בצירוף חדרי־שימוש. התכנית צריכה להתכוון להשאיר מקום להוספת חדר שלישי, אשר יבנה לו הבונה בזמן מן הזמנים.

בהקמת הבית הטפסי צריך הבונה עצמו להשקיע, אם בכספו ואם בעבודתו, סך 30–40 לי“מ. הסך הנותר – 170 לי”מ – צריך לבוא:

א. מאת הבנק האפותיקאי הכללי, הלוָאה כנגד אפותיקה ראשונה – 120 לי"מ;

ב. מאת קרן־היסוד, הלואה כנגד אפותיקה שניה ובתנאי תשלומים מתאימים – 50 לי"מ.

כדי להנמיך את שער־הריבית הגבוה של האפותיקה הראשונה, מטעם הבנק האפותיקאי הכללי, יצדק לא לזקוף כלל ריבית על ההלואה של קרן־היסוד, או להסתפק בריבית סמלית בלבד.

סילוקי שתי ההלואות, עם התשלומים הנוספים לסידור כבישים ומים, לא יעלו על סך 160–170 ג"מ לחודש. וכאן מונחת הבטיחות המוחלטת לפרעון ההלוָאות.

גיוס הכספים למפעל זה – אם יעמידוהו במלוא קומתו וערכו הישובי – לא יהיה מן הנמנעות וגם לא יפגע לרעה במפעלים אחרים.

ואם יכבד עלינו מימון המפעל בשנה אחת, ומטעמי חוסר־עבודה לא נהיה נאלצים להוציאו לפועל כולו בשנה אחת, – נגשימנו במשך שנתים, בדרך בניה רצופה. ואולם – הסידור צריך להיות מלכתחילה מקיף ושלם. סוף מעשה – במחשבה תחילה. אז תקום התאגדות ממשית של חברי השכונות – לשמה, לשם הבניה וההתישבות, ובכל שכונה תוכל להופיע עזרה הדדית מחברים לחברים.

נתונה היכולת להכשיר את המגרשים, במובן החוקי והטכני, לבניה במשך שבועות מעטים, וחובה מוטלת על העיריה, וביחוד על סיעת הפועלים בעיריה, להחיש ולהמריץ את פעלה זה בכל אוֹן.

כל השאר יהיה תלוי בגורמים הלאומיים ובשכונות עצמן.

חשון תרפ"ו.

במועצת ההסתדרות הט"ז, תל אביב

לפני ארבע שנים היה בינינו מי שפיקפק בענין שכונת העובדים. אחד מחקלאינו הטובים העמיד שאלה בדבר התבן, אשר אנשי שכונת העובדים יהיו אנוסים לקנות לבהמתם מן החוץ, ורעהו הקשה אף הוא קושיות מעין אלה. והנה מה שהובע בדרך פקפוק בתוכנו הפך ודאי בהנהלת הקרן הקיימת לישראל: שם נאמרה “לא” חתוכה לרכישת השטח הנדרש לשכונת העובדים – וגורל אלפי משפחות הפועלים בערים נחרץ.

אם נשאל: מהו אסון מצבנו כיום ומהו אסון כל ההמון העובד העממי בעיר? עלינו לענות: קודם כל – חוסר שכונת העובדים. כספי הפועלים נתבזבזו לדברים שאין בהם משום יצירה – ואשת העובד לא מצאה את מקומה ותפקידה הנכון. לב תל־אביב זה, אשר הוקם בימי הגיאות, יכול היה להוליד לנו דרך אגב גם את עיר־הפועלים החקלאית ליד תל־אביב, אילו הכינונו מפעל זה בזמנו – ומצבנו היה יכול להיות אחר לגמרי.

עכשיו יש בינינו אחד, אשר הוא, לפי דבריו, הראשון לתביעת השגת 120,000 פונט להגשמת העבודות המוצעות. האחד הזה – יעקב אֶפטר. אלא שהוא… מפקפק, מפקפק אם הדבר אפשרי, ואם לא עשתה כבר ההנהלה הציונית את כל אשר אפשר היה, ואם יש לנו רשות בכלל להציג דרישות אולטימטיביות. פקפוקים אלה יכולים להיות גם חותכי־גורל. תכנם – המשכת הבטלה של אלפי פועלים, אשר מאחוריהם עבר של רעב ונכחם – הוֹוה של סיוע. מוֹצא מן המשבר הזה ישנוֹ – או להתגברות או להתפוררות. אין כל דרך להמשיך “כך”, אפילו אם הממשיכים “כך” קוראים לעצמם אופטימיסטים. ואין אני מבין את האמונה הזאת שההנהלה הציונית היא למעלה מן החטא – והאשמים הם מוסדותינו אנו, “סולל־בונה” והמרכז החקלאי, הנחנקים בעָניים. “סולל־בונה”, המעסיק 3000 פועלים – ומכשירי עבודתו, המכונות והמחסן, בהם לבדם הושקע לערך סך 45,000 לי"מ – מהו ההון היסודי אשר ניתן לו? המספיק הוא במידה כל־שהיא לפעולתו ולתפקידו בשעה זו? י. א. נוטה דוקא כאן להאשים וללמד זכות על אלה אשר יכלתם גדולה לאין שיעור וערך מִיכלתם של מוסדותינו.

מהי, לדעתי, חטאת ההנהלה הציונית? לא פריקת־עול, חלילה, כי אם חטאת רְהִיָה ופולחן המסגרת המאוּבּנת. אנו אומרים: אם אין פתרון לתביעת החיים בתקציב של השנה – עלינו לחפש מוצא אחר. ומי שמאמין במוצא לציונות מוכרח להאמין ולעשות לחילוץ התנועה הציונית והישוב העובד בארץ מהמצב בו הם נתונים. מוכרחים להקביל תכנית־עבודה מרוכזת לעומת הבטלה המרוכזת. אילו נמצאו מתנגדים לתביעה זו, היינו אומרים להם: קחו את האחריות על עצמכם, אולם נגד מפקפקים אין עצה.

על המועצה לדרוש: הפסקת המצב הזה ושינויו מן הקצה אל הקצה ובאופן דחוף. דרישה זו צריכה להיות תנאי לכל המשך של חיים רגילים והתעסקות רגילה במוסדותינו. ואם להנהלה הציונית יש עמדה אחרת והיא אומרת לרפא את המצב בחצאי־תרופות למיניהן – החברים שלנו צריכים להסתלק מן ההנהלה הציונית. הרשימה, רשימת העבודות, איננה תנאי: יתכן להוציא עבודה זו ולהכניס אחרת במקומה. אך הסידור הדחוף של עבודה פּרוֹדוּקטיבית לכל העובדים – תנאי. ואַל תנחמונו הבל, כי חוסר־עבודה מצוי בכל העולם: באנגליה, באמריקה וכו'. חוסר העבודה באנגליה אינו שולל את אנגליה – והבטלה של אלפי חלוצים אצלנו שוללת את הכל. למה מצבנו אנו דומה? לא לחוסר־עבודה באנגליה, כי אם לחוסר מלך באנגליה. זה לא היה יכול להימשך באנגליה חדשים רצופים. הציונות היא תנועת עבודה, תנועת כיבוש שממה ובנין משק. ואם קדמו ובאו לארץ אלפי עובדים חלוצים – התשובה של הציונות יכולה להיות רק אחת: עבודה! עבודה חיה ופוריה, למען לא יתפוררו כוחות אלה שנכנסו לארץ ולמען לא יתפזרו המרץ הציוני והיכולת הציונית. והדבר הוא לא רק הכרחי, כי אם גם נתון להוציאו אל הפועל. אם לא נרגיש את עצמנו כפותים בכבלי הדוֹקטרינה הגוזרת, שאין ללוות על חשבון התקציבים הבאים ומוטב לנוון את העובדים, מאשר לזרז את האמצעים, ובה בשעה אשר י. א. מדבר כאן פיאַניסימו, מדבר דוקא לוּאיס ליפּסקי בניו־יורק פורטיסימו ואומר בקול ברור, כי אין הציונות האמריקאית רוצה ברעבוֹן הפועלים. בשם מי איפוא מדבר י. א.?

צבי לופט דיבר כאן על משיכת הון פרטי למטעים. י. מילסון דיבר על מלוה לאומי. דברים אלה קרובים מאד ללבי. אולם קודם לאלה ותנאי להם – חיסול חוסר העבודה. כל זמן שיש 5000 איש בתוכנו שאינם יודעים מה לעשות בגופם ובנפשם, ביומם ובלילם – אין לעשות אלא את הדבר האחד: למצוא את הפתרון לעבודה לאלתר, ואם גם צריך – לשעבד לזה ששית מהכנסות השנתים הבאות. על שאר התכניות נדבר לאחר זה. נדאג לכך כי בועידה הכללית נוכל לדבר לא על רעב, כי אם על תכניתנו בציונות.

כסליו תרפ"ז.

תשובה לויכוח בועידת ההסתדרות השלישית, תל־אביב

כחבר הועד הפועל, אשר השתתף שנים אחדות במנהלת “סולל־בונה” אקדים את הדיבור על עניני מוסד זה, אם כי אחרי דברי הבקורת שנשמעו כאן על כלל עבודתה של ההסתדרות טבעי הוא כי יהיה לי רצון לנגוע גם בענינים אחרים. ביחס ל“סולל־בונה”, הריני מקיים חובה של הגנה על עצמי, על חברַי לעבודה – ועל המוסד. מסופקני אם ההסתדרות, הועד הפועל שלה ושאר מוסדותיה מילאו את חובתם לאחד ממוסדות ההסתדרות בשעת דחקוֹ. אנשי “סולל־בונה” לא זו בלבד שלא נעזרו בגיוס כוחות מוסריים וחמריים לעידודם הם ולהצלת המוסד, אלא הם הפכו מטרה לקטרוג כפול: משקי ואישי. שני הקטרוגים גם יחד – המשקי והאישי – באו ברוב ענין. שניהם זכו להיעתק במשך 24 שעות מתוך עתונות הפועלים אל דפי “דואר היום”.

ורוצה אני למַצוֹת קודם כל לעצמי: מה אמרה הבקורת הזאת למוסד, אשר במשך שמונה שנים לחם מלחמת־כיבּוש גדולה והשלים את הפועל העברי על עמדה מקצועית חשובה? מה אמרה הבקורת הזאת לאנשי המוסד, אשר נשאו בעולו 6, 7, 8 שנים?

“סולל־בונה” ניהל עבודת־כיבוש משקית וכלכלית בתנאים אשר שום משק בעולם לא היה יכול לעמוד בהם! רבי־הכשרון שבנו מצאו להם מקומות שקטים יותר; ב“סולל־בונה” התרכזו רק “מחוסרי־הכשרון”, אשר בין השאר חסר להם גם הכשרון לעזוב את המערכה. מי הפריע לאחרים, מחונני כשרון־היצירה, לבוא במקום מחוסרי־הכשרון? הגדר מישהו בפניהם את הדרך? אלה אשר לא נכשלו מעולם ב“מפלגתיוּת” ואשר כוחם אתם ב“אֵתיקה מסחרית” – מי הפריע בעדם לקחת את רסן “סולל־בונה” בידיהם ולנהלוֹ לקראת הנצחון? אוֹדה על האמת: לי היו הימים האחרונים בהסתדרות – ואני הנני חבר לה מיום היוֹתה – ימים ראשונים בתוכה. לא ידעתי כי יתכן גמול זה מצד ההסתדרות לשליחיה, אשר עקרה אותם מפינתם וממשקם וריתקה אותם למוסד, בהניפה עליהם שוט של משמעת ואחריות הסתדרותית; אין איש במנהלת “סולל־בונה” אשר ברצותו ללכת לא נגזר עליו להישאר במקומו. אין איש! ועכשיו באה הבקורת וכותבת: אנשים לא למדו כלום – ולא שכחו כלום. אכן, שמות האנשים האלה לא נתפרשו, אך כל אחד יודע מי הם. רק בשנה השמינית לקיום המוסד נזכרו מומחי־ההסתדרות, כי שם יושבים אנשים אשר לא למדו כלום. והבקורת הזאת המכריזה: “אתם הנכם מחוסרי־כשרון”, מופיעה בדיוק לעת היות המוסד נתון במצוקה יוצאת מן הכלל. דוקא אז מתפרסמת באחד מעתוני הפועלים הצעה: לסגור אותו, אם לא נמצא את המומחים הדרושים. ודברים אלה מיתרגמים לאלתר לאנגלית ונשלחים לאמריקה. ובו בזמן לוחצים באי־כוח ההנהלה הציונית ודורשים כי מתוך שלושת חברי מזכירות המנהלה יבּחרו שנים בהסכמה עם ה“קוֹנסוֹרציוּם” ורק באחד תבחר ההסתדרות כרצונה. לא עלי לתת הערכה למנהלת “סולל־בונה”. אולם אם כל כך נטולת ערך היא, אשאל את ההסתדרות: מדוע השאירה את האנשים האלה במנהלה זו? כיצד מסרו משק לאנשים אלה? לגבי הבקורת הזאת, אין הקו בין “הפועל הצעיר” ו“אחדות־העבודה” קבוע, כי אם מתחלף. הסניגורים של “סולל־בונה” אף הם משתדלים לבוֹר לו מיתה יפה של “מוסד שנכשל מתוך מעוף ומתוך אי־תשומת־לב לקטנוֹת”. המוסד עף ונכשל! ואולם אגדת־המעוף אגדת־שקר היא. וידברו על זאת כמה שידברו גם חיים ארלוזורוב, גם אליעזר קפלן וגם שלמה קפלנסקי – “סולל־בונה” לא נפל מתוך מעוף ונתרסק, כי אם חונק בידים.

בימים האחרונים נהגו להפליג בשבחים למשרד לעבודות ציבוריות ובנין – קודמו של “סולל־בונה”. כלום לא החל גם הלה ב“מעוף”? מדוע קיבלתם עליכם, אתם אנשי “הפועל הצעיר”, את עבודת כביש חיפה–ג’ידה, עבודה על סכום של 20,000 לירות – ולא התחלתם בנסיון של כביש על סך 1000 לירות? וכביש עפולה–נצרת מה דינו? כיצד קרה הדבר שהנחילו ל“סולל־בונה” ירושת גרעון של 25,000 מן ה“מעוף” של המשרד לעבודות ציבוריות ובנין? כיצד אמרו לנו אז כל אלה הנבונים – אשר בהנהלה הציונית ואשר בהסתדרות – כי “סולל־בונה” חייב לשלם את חובו של המשרד לעבודות ציבוריות? וכשעשיתי אני מעשה, כדי לפרוק מעלינו את החוב הזה, כלום לא אמר לי חבר ח. א. איש המועצה לכספים ולכלכלה, כי “אין זה מעשה קוֹלגיאלי ולוֹיאלי”? וכלום לא סילקנו במשך ארבע שנים סך 24,000 לי"מ חובות של המשרד לעבודות ציבוריות? אם יש למישהו צורך באידיאליזציה של המשרד לעבודות ציבוריות, עליו לדעת כי “סולל־בונה” אינו אלא המשכו.

ואמנם טעינו: כשיסדנו את “סולל־בונה” היתה בנו אמונה גדולה כי התנאים ישתנו לטובה. לא העלינו בדעתנו כי יעברו על ציבורנו עוד ארבע שנים של מציאות קטסטרופלית. האמַנו אז כי ההסתדרות – לאחר שהקימה את “סולל־בונה” – תדאג לבססו ותעמיד לרשותו לפחות את הסכום ההכרחי להנהלת משקו. אולם ההסתדרות לא נתנה לנו זאת, ואף לא נלחמה על זאת כהוגן בקונגרס הציוני. ומקצתם של אנשי “סולל־בונה” נאלצו לנדוד לבלגיה ולהוֹלנד ולקצוי תבל, לשם מכירת מניות, מפני שהיתה להם ההרגשה כי בלי הון יסודי המוסד יפול. וכך הוכרחנו לחלק חזיתנו העייפה לשנַים.

ואם נחוצה עדות נוספת על התפקיד אשר מילא העדר ההון ההכרחי, הרי עדותם של מומחי קרן־היסוד, אשר כתבו לפני שנתים לאמור: “אין אתם יכולים לדרוש שום רפורמות ב”סולל־בונה" עד שתמציאו מינימום של 50,000 לי“מ. כי בשעה שהבית אחוז אש אין לטפל בסידור הרהיטים. כל הדרישות לסידור הרהיטים במצב זה הן התעללות”. כדברים האלה אמרתי גם לחברים בימי מלחמת הבחירות לועידת ההסתדרות. בחַוות־הדעת הנזכרת של המומחים כתוב מפורש כי לשם הנהלת משק, המגשים מדי חודש עבודה על סך 20,000 לירה, יש הכרח תמידי לפחות בהון יסודי של 50,000 לירה, אחרת – הריבית אוכלת את הכל – וכשאין עוד אפשרות לאכול את המשק, אוכלת הריבית את אנשי המשק. וחובה היתה על מותחי הבקורת בתוכנו לקרוא לפחות את חוות־הדעת של שני הגוברנרים מטעם קרן־היסוד. ואולם בועד הפועל של ההסתדרות היה, כנראה, בטחון דוקא ברוב כשרונם של אנשי “סולל־בונה”, כי הם יבינו להסתדר גם בלי כסף. ואמנם עשה “סולל־בונה” (ולאו דוקא רק המשרד לעבודות ציבוריות) משהו גם בארבע השנים 1924–1927, אשר מהן היו שתים הראשונות – קטסטרופה של עליה, ושתים האחרונות – קטסטרופה של ירידה.

מה היה תפקידו של “סולל־בונה” בתוך הגיאוּת? הוא היה אז הקבלן של החלשים, של הקבוצות החלוציות, אשר המומחים עזבוּן. תפקידו היה לאמץ את נחשלי המקצוע, כי ידביקו את הזרם – ולא היה קץ ליסורי המוסד בימים ההם, כשבעלי המקצוע, רובם ככולם, נהרו לשוק הפרטי וכל פועל שהתרומם רק טפח אחד מעל דרגת העבודה השחורה היה צריך להשיגו בהשתדלות. וכך הפך “סולל־בונה” להיות אז קבלן גדול של אוּמנים קטנים. אינני מאשים את בעלי המקצוע, אשר אחרי שנות רעב נהרו לשוק הבנין הספּקוּלטיבי, שהבטיח שכר־יום של 70–80–100–120 גרוש ליום. ואולם, כלום לא ההסתדרות חייבת היתה לענות לאלה שלא ידעו עוד להניח כהוגן לבנה על גבי לבנה?וזהו תפקיד הכיבוש שמילא “סולל־בונה” בימים ההם – תפקיד הדומה בדיוק לזה של המשרד לעבודות ציבוריות!

לצירי הערים איני צריך לומר את אשר היה “סולל־בונה” בימי הקטסטרופה של ירידה. אז הפך “סולל־בונה” להיות הקבלן של הרעבים, בין מומחים ובין בלתי מומחים: קבלן שקיבל עליו תפקיד של חלוקת העבודה וחלוקת פרוסת הלחם בין הרעבים. הקטסטרופות, הן של העליה והן של הירידה, הן שחייבו את “סולל־בונה” לטפל כל ימיו בעבודה של סתימת פרצים. בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות אמרו לי, כי אם “סולל־בונה” לא הרויח ב־1925 אזי אין הוא קרוּיּ קבלן – ואין לו כל תקוה להרויח גם להבא. ואולם מי שאמר זאת לא זכר כי הקבלן הזה היה נתון לשני פגעי־תמיד: חוסר מינימום של קפּיטל והכרח של מילוי תפקידים סוציאליים. אילו, לפחות, היינו עומדים רק בפני האחד בהם, אילו היה בידינו הקפיטל ההכרחי להנהלת המשק והיה נדרש מאתנו רק מילוי אותם התפקידים הסוציאליים, או להיפך: אילו, גם בהעדר הקפיטל הדרוש, היה נושא מסוים של מספר קיבוצים לעבודתנו – בשני המקרים היינו יכולים אולי להתקיים. ואולם בלי נושא לעבודה – ובלי הון – ועוד יותר: עם הון שלילי, הַיינוּ, עם גרעון – מיהו הגאון אשר ילמדנו איך לעשות בתנאים אלה את העבודה ולעשותה יפה? איפה הצליחו אחרים להיטיב לעשות ממנו את העבודה בתנאים כאלה? אדרבא, יראונו ונראה!

ומלה אחת לסניגורים. שמעתי אותם אומרים: מה פליאה? הן נפלו גם “קדם” ו“הבונה”![⁵] ואולם מה דוּגמה יש כאן? “הבונה” הן הביא אתו הון של 50 אלף לי“מ ולא קיים תרי”ג מצוות – ונפל. והן “קדם” הביא אתו מהנדסים חשובים מאד ונסיון של בנין ושמוֹ הלך לפניו, ואומרים כי היו אתו גם 20–30 אלף לי“מ – וכלום קיים הוא את המצווֹת התלויות בלשכת העבודה, בקואופרציה, בקיבוצים, בלימוד המקצוע וכו'? והרי לפניכם וילסון, קבלן אמריקאי שהיתה לו קלינטוּרה אמריקאית חשובה מאד – ואתו שני בונים העוזרים על ידו, ולא היה זקוק לפיכך לאַפַּרַט, והן ידעתם כי גם ללשכה לא נזקק. והנה גם הוא בנה בתים והגיע עד הגבול. והיה בתל־אביב קבלן לנדאו, אשר אפ”ק פירנסה אותו במשך שנים בהלואות, אשר “סולל־בונה” לא זכה לקבלן ממנו במשך שבע שנים. וגם קבלן זה גמר. ולאחר זאת מותר היה, לפי עניות דעתי, לכולכם – כמומחים כחברים הפשוטים – לבלי התבייש בהפסד של “סולל־בונה” ואסור היה לכם להגיש לאנשי המוסד הזה כף רעל. לא. על העמידה הזאת על דם רעיכם, כשהמוסד מפרפר ואין רואים כוחות להצלתו – על זאת צריכים הייתם לוַתר.

והן ידעתם כי את הקבלנות של הפועלים אנו בונים לא מתוך עידודה של ההסתדרות הציונית. אם לגבי העבודה החקלאית זכינו לתעודה בינונית לפחות, הרי לגבי משק־פועלים עצמאי בעיר לא זכינו עדיין לשום תעודה. אנו נתרגל, כמובן, לחיות גם בלי “סולל־בונה”. הן חיים אנו בלי שכונת עובדים ובן־ציון ישראלי חושב כי זה טוב. חיים אנו בלי עבודה – ובאוֹקטוֹבּר נחיה, מן הסתם, גם ללא סיוע. הענינים “יסתדרו”. שלמה לביא חושב כי אַל לנו להשקיע כספים בעיר. ואם תשאל: והן כאן אלפים? לא קשיא! (ש. ל.: האלפים יכולים לחיות בכפר). אדרבא! ובכן, “סולל־בונה” אינו נחוץ: הפועלים, אומרים, “הסתבכו” בבנין בתים לאחרים. “אנו נבנה בתים לעצמנו” – כמאמר חיוּתה בוּסל – והכל, כמובן, יסתדר. ובינתים יהא הציבור שרוי במצבו הקטסטרופלי: רע, רצוץ, ללא טפח של אדמה, ללא תקרה וללא תקוה ובטחון ליום המחרת.

הנה אמר א. ק.: אנו לא ידענו עד כמה נורא המצב ב“סולל־בונה”. אולם אני הזהרתיכם כבר מימים רבים, כי אנו נולכים ושוקעים ויורדים לתהום. במשך ישיבת הועד הפועל הציוני חזרנו אחרי כל אחד מחברינו ולא עלה בידנו להניעם כי יבטיחו לפחות 8,000 לי“מ הון יסודי ל”סולל־בונה" ואז הוכרחתי אני עצמי, בישיבה האחרונה, לצעוק על זאת ולהזהיר, פן נפּוֹל. ודאי, יתכן להחליט: אין לנו צורך במשק עצמי בעיר. ברם, אם סבורים אתם כי חסרוֹנוֹ של “סולל־בונה” יעלה יותר בזול גם להסתדרות העובדים גם להסתדרות הציונית – אינכם אלא טועים. אם נשאיר את העיר לשלטונו המוחלט של הקבלן הפרטי, בלי שיהיה משק פועלים בצדו, אזי לא יהיה גם להסתדרות קיוּם בעיר. לא מפני מלחמתו של הקבלן אני מפחד, כי אם מפני שלומו. בארץ זאת, חסרת כל חוק עבודה ואיגוד מקצועי, תנוּצל יפה מציאותן של אגודות פועלים מתבדלות. ואפילו קבוצות הסתדרותיות טובות תבואנה אל הקבלן מתוך רעב – ובידי ההסתדרות תישאר השליטה רק על… חוסר־העבודה.

עלינו למצוא את הדרך להשעין את הקבלנות ההסתדרותית על כוח פועלי יציב. אנחנו, אנשי “סולל־בונה”, אמרנו זאת עוד לפני ארבע שנים, עם היוָסד “סולל־בונה”. ומתפלא אני לבוּרוּתם של האומרים כי השיל פרומקין כתב את דבריו האחרונים כאילו הציע זאת מזמן. בּוּשה לדבר כך! ראו נא: הנה עוד שמור אתי הפרטי־כל של הישיבה עם הקיבוצים בתל־אביב מלפניה שתי שנים, שבה דיברנו על הקמת הדָליוֹת. זה כארבע שנים אשר השאלות האלה – שאלת הון יסודי ל“סולל־בונה” ונושא קבוע – מנקרות במוחות אנשי “סולל־בונה”, ובינתים החזקנו את “סולל־בונה” וקיימנוהו. שוא היא האשמה כי לא טיפלנו בקטנות – עוד יבוא הזמן לברר זאת – עם החנקת המוסד, אולם כל העבודה הגדולה יורדת לטמיון.

ועכשיו לענין הקטרוג האישי של אנשי “סולל־בונה”, בעניני אבנסים ומשכורות (קם רעש). הדבר מתחיל, כנראה, לעַנין. בנידון זה ישנה בועד הפועל של ההסתדרות תעודת־קלון, הדורשת כי בועדה שתדוּן על הריאורגניזציה של “סולל־בונה” – לא ישותפו חברי מנהלתו הנוכחית. לדרישה כזאת לא הגיע גם ה“קוֹנסורציום”. זכות מיוחדת היתה זאת דוקא לחברים לדרוש קביעת תנאי מוקדם כזה – וזה קרה לאחר שכבר נתמניתי כחבר הועדה לריאוֹרגניזציה. כך ערכו עלינו חרם בזעיר אנפין! ואכן, בשנים האחרונות ראיתי הרבה חליפות ותמורות ביחסים. אולם מדבר אחד נזהרתי כמפני אש: מפני התלקחות ריב מפלגתי ב“סולל־בונה”. ויש לי הכרה שלמה כי בזאת הצלחתי. ועל שום כך, כנראה, באתי על שכרי. אינני קובל על זאת – וגם לא אשַנה את עמדתי. היתה זאת פסיכוֹזה – ונמשכו אחריה גם חברים טובים מאד. כך נגזר, כנראה – ויש לעמוד בכל הנסיונות.

ואשר לועדת המשכורות, בירוריה, פרסומיה ומשפטיה, אני קובל עליה, כי היא אמרה רק את חצי האמת והסתירה את החצי השני. על כעין זאת נאמר “ההופכים ללענה משפט”. אתם יודעים כי את דבר המשכורות בהסתדרותנו וכן בהסתדרות הציונית אני רואה כענין נכבד מאד, ואני מודיע קֳבָל כל הועידה הזאת, כי “סולל־בונה” שמר על הדרגה המשפחתית יותר מכמה מוסדות אחרים. אני דורש: תברר נא ועדה את השאלה הזאת לא לגבי השנתים האחרונות בלבד, כי אם לגבי כל שמונה השנים. מפאת הצבת הגבול של שנתים, הוארה הבעיה הזאת כולה – באור של שקר. איני רואה את עצמנו צדיקים מן האחרים, אך ב“סולל־בונה” קיבלו גם בעלי מקצוע את משכורתם לפי הדרגה המשפחתית. וכי משום שקופת־חולים הזדרזה והגישה דרגה אחרת והשיגה את ההיתר המבוקש – נוּצג אנחנו לעמוד־הקלון? איני מאשים את קופת־חולים: כולנו הלכנו להתפתחות זו. אולם אנו הלכנו לקראתה לאט לאט.

ואשר לששת־שבעת האנשים שקיבלו מפרעות הן הם יכולים היו להרויח את לחמם בכבוד רב מחוּצה לנו – ואנו רכבנו על בהמות־העבודה האלה יומם ולילה. הם לא העלימו את הסכומים שנתחייבו בהם וחובותיהם לא בוטלו. היתכן כי מוסדות אלה שביטלו חובות – יהיו הצדיקים, ואנו אשר לא ביטלנו חובות נהיה הרשעים? אני דורש מהועידה לקבוע חקירה מיוחדת לענין דרגת המשכורת ב“סולל־בונה”. אני נזכר כי פעם בא אלינו חבר אחד, עסקן נכבד, ואמר כי אינו יכול להסתפק בדרגה הקיימת ורוצה לקבל יותר. אז חשבתי זאת לגבורה מצדו, עכשיו נוכחתי כי היתה כאן גם חכמה. אם קרה כדבר הזה, שטובי חברינו נתחייבו, הרי צריכה היתה לבוא או סליחה כללית, או הרשעה כללית – לכל אלה שנתחייבו, עד אחד. ולא כך היה. מעשה זה, בהצטרפו למצב האנוש של המוסד, הביא לי בהסתדרות ימים לא ידעתים ויחסים לא הבנתים. לא כמת תספידו את “סולל־בונה”, אלא כנרצח. ואשמים אתם כולכם. ועוד יש יכולת להציל – ובלבד שלא נהיה פיקחים יותר מדי. אשר לי – מוכן הנני לפַנות את מקומי.

תמוז תרפ"ז.

במועצת “אחדות־העבודה”, תל־אביב

בביקורת מסקנות המומחים של ועדת הסוכנות היהודית עשו החברים ברל כצנלסון, שלמה קפלנסקי ודויד בן־גוריון¹ עבודה חשובה. לפי מושגינו: חתיכה זו שהוגשה לנו היא – טריפה. גם טעמה, טעם האפוטרופסות, כבר נשכח מפינו. וסבור אנכי, כי בטרם ראינו את המסקנות היה הויכוח בינינו על הרחבת הסוכנות היהודית מכוּון יותר ליסודם של הדברים. המסקנות הירודות הללו מורידות גם את גובה הבירור בינינו. אפס, כלום נעקרה עמדתנו?!

אני – לציונות מגַשמת, לכן – גם לסוכנות יהודית מורחבת.² אני רואה בה נסיון לצוּר צורה לאומית יותר כוללת למפעלו הארץ־ישראלי של העם היהודי. צורה זו מחייבת אותנו לעמוד בפני חוגים חדשים, להיאבק אתם ולכבשם.

לשם מה באה האידיאליזציה של המצב בהסתדרות הציונית הקיימת? יש גם בה די טריפה ביחס לפועלים. אמת: שונו כמה מושגים יסודיים. יושרו כמה בליטות, ניטלו כמה עקצים, אך גם שם לא אידיליה. ואין לפחוד מפני שיתוף כוחות יהודיים פעילים. מעונינים בארץ־ישראל, אף על פי שמלאכה זו, שנעשתה על ידי “ועדת־חקירה”, ראויה לנזיפה.

עצם מלאכת ההרכבה של ועדת־חקירה³ זו וסידור עבודתה נעשו שלא כשורה. ברם. עלינו להודות ולהכיר כי לא נקיים גם אנו מעווֹן. היכן היינו אנחנו? הן השתתפנו בקונגרס, בועדות, במוסדות! מי גזר עלינו לשתוֹק, על כל אותה דרך ה“סוד” וה“הֶעלֵם” בה התנהלה החקירה? “המומחים” עשו את ביקוריהם בארץ על פי מועדי הלוח שלהם. אך אם היה צורך כי מישהו יהיה בארץ, בבוא המומחים, היה עליו להיות כאן. היינו צריכים ללוות את עשיית המומחים. לכל דרגותיה. חקירה מדעית משקית אינה חקירת בולשת: מאז חרטומי מצרים חדלו המדע והסוד להיות תאומים.

ועכשיו בל נעמוד כאובדי־עצות בפני התעודה הזאת. עלינו להראות כי אין זו תורה מסיני. אם נכוון את המלחמה נגד הזיופים שבמסקנות, מזוינים בידיעת ענינינו בארץ – נצליח. היתה גם בתוך תחומי ההסתדרות הציונית מערכה לא קטנה על מקומה של החקלאות בתוך המפעל הארץ־ישראלי, עד אשר נקבע העיקר. עכשיו, בסוכנות המורחבת, עיקר זה כבר שריר וקיים. גם לעקרונות הלאומיים האחרים יש תקוה להיקלט. אלה בתוכנו אשר גישתם לענין יצירת הסוכנות לא נקבעה מתוך הרצון לעשות נחת־רוח לחיים וייצמן, יריבו במסקנות, נאמנים לחשבון הראשון, היסודי.

את הציונות נושאים כיום שני כוחות מקבילים: התנועה הציונית בגולה והישוב העברי בארץ, מה שלא היה כן בתקופת תיאוֹדוֹר הרצל, וגם לא בתקופה שלפני הכיבוש הבריטי בארץ. דוקא באשר הישוב שלנו בארץ חי, גדל והולך – חייבים אנו לשקוד על צמיחתו המזורזת. כיצד נשיג זאת, אם לא בעזרת יניקה מוגברת מכוחה של היהדות בתפוצות? אל נתעלם מראות כי הישוב החי וגדל מעורר כוחות יריבים. הישוב החי הזה דופק יום יום בסוס, אשר רוכבים עליו אחרים. בעוד אשר אנו מתנהלים לאטנו, עניים ורכובים על חמורנו, החבוש אמנם חוטי־משי של זכויות בין־לאומיות, אך לא יתחרה את הסוס. מבלי די אוכלוסים, מבלי די קרקע ומבלי די תנופה כלכלית תפגר ארץ־ישראל אחר התפתחות פלשתינה. על כן אמרנו: בחמש־עשרה השנים הקרובות יש לנו ענין מרכזי – הארץ! ומוטב שנחלק עם שותפים את השפעתנו הציונית בגולה למען הגביר את המשק העברי בארץ. ואל יגלו בדברים אלה פנים שלא כהלכה. אין אני ממַעט את דמות הערכים המוסריים של התנועה הציונית ואינני תופס אותה רק כמסַפקת לארץ אמצעים חמריים בלבד. ואולם עינינו הרואות: קם לנו בגולה דור חלוצי צעיר ההולך לאיבוד, מאין כוח להעלותו ולישבו. יש על כן הכרח בגיוס כוחות גדולים, על בסיס של שותפות לאומית. בינתים מציאותנו הגלותית מקצצת בשלימותו של הכלל הישראלי ומחבלת בעֵרוּתוֹ. היהדות באמריקה שקועה בהתאַקלמוּתה ובהתבוללותה. היהדות ברוסיה שוקעת בחורבנה. ההמונים בפולין וברומניה שקועים במצוקתם. ומשום כך חובה עלינו למהר וללכד את כל הכוחות הפעילים ביהדות העולמית, המוכנים להשתתף אתנו במפעל הארץ־ישראלי.

היש הגיון לאמור כי משבאו המסקנות האלה נגזר דינוֹ של השיתוּף? לא! ה“דוֹקוּמנט” הזה אומר כי צריך לריב על עיקרים יסודיים – ובריבנו ננצח. שכן לא יתכן כי הספר הזה, בן מאתים העמוד, יהי לתורה. הוא לא יהיה פרוגרמה. ספר האוסר הקמת משקים בהרים בארץ־ישראל – לא יהיה פרוגרמה.

הסוכנות היא – ברית. אנו רצינו ורוצים בסוכנות מורחבת – אך לא באפוטרופסות על דעות ועל צורות התישבות. לא נרצה ולא נקבל סוכנות מורחבת שתפסול את יסוד היסודות בתפיסתנו הציונית הישובית – את עיקר הקרקע הלאומית. זוהי תורה הדיוֹטית. אנו יכולים לעורר גם בתוך החוגים של הסוכנות המורחבת עצמה התקוממות נמרצת לשאיפות אלו. אכן, בכל החתירות האלה: נגד הקרן הקיימת, נגד הקבוצות, נגד “ניר” – יד ציונית באמצע. אנו מכירים את המסתתר מאחורי גבה של הסוכנות; את מצדדי שתי העמדות הכרנו במפרץ חיפה. ואין כלל להבין מדוע פלכסנר–וַרבוּרג שם יהיה בעד הקרן הקיימת לישראל, ומרשל–וַרבוּרג⁴ בסוכנות יהיו נגדה. ומדוע נחוץ לאנשי הסוכנות היהודית המורחבת, כי האיכר הבונה את משקו בכסף ציבורי יהיה חפשי לסרסר באדמתו?

המעליב ביחוד בדוֹקוּמנט הזה – שטחיוּתוֹ. ואנו צריכים לערוך קרב על שתי נקודות יסודיות: הלאמת הקרקע ואי־ההתערבות בחופש הרצון

של המתישבים בנוגע לצורות ההתישבות, עד כמה שאין הן פוגעות פגיעה ישרה במשק (בן־גוריון: אין “עד כמה”!). עד כמה שמאליה לא תפול, בכוח לחץ הציבור המתישב עצמו, הצורה בעלת נטיה נפסדה אם היא כזו. ועל אלה עלינו לריב עד כדי קיצוניות מוחלטת. ותנאי גדול: גילוי־הלב, מלכתחילה.

המערכה העקרונית תחזק אותנו. וטוב שיהיה עם מי לריב. חולשת המפעל הציוני לא נתנה לכוחות להתפתח. כלום מפני שחסרה לנו עמדה קיצונית לא נלחמנו מלחמה נמרצת בתוך הציונות? הכלי, במצבו עד היום, לא יכול היה לעמוד בשום ריב של ממש, אם הסוכנות תעבוד, תיַשב יהודים בארץ – היא תעבוד ברוחנו. אם לא תעבוד – תפּול. אין לה קיום בלי עבודת ישוב גדולה. גם בעיני הצד השני עצמו לא יכול להיות קסם לחוזה עם ההסתדרות הציונית, אם לא לשם מעשה גדול בארץ ובמעשה – נקוּם.

יתכן שאני טועה. יתכן שטועים שוללי הסוכנות. ההתנגדות שלנו כיום צריכה להיות מכוּונת לא לרעיון הסוכנות ולא ליוצרו – אחד מ“דוחקי־ הקץ” בדור הזה – כי אם למסקנות השוא. בהן נריב, ואני מאמין כי התוצאה תהי פוריה.

תמוז תרפ"ח.

במועצת הסוכנות היהודית המורחבת, ציריך

אותה תפיסת הענינים שנשמעה לנו בדברי הנואם ה“בלתי־ציוני” מר ל. פרנקל – כנה היא ונוקבת: בציינו את העוּבדה שאין אנו כיום אלא כ־17 אחוז באוכלוסי ארץ־ישראל וברשותנו רק כ־10 אחוזים משטח הקרקע הראויה לעיבוד – הציג, לדעתי, על מכוֹנה את שאלת בנין הבית הלאומי העברי – ואחז את השור בקרניו.

אני אתחיל בקרקע. היות בעלים רק ל־10 אחוזים של קרקע הפליחה, זאת אומרת: היוֹת במצב חמוּר תדיר בנוגע לעיקר. דבר היותנו במצב כזה בשעה שהארץ בכללה זזה מקפאונה והקרקע אינה ממתינה לנו עוד – זוהי, מסוג הסכנות, אשר על המועצה הזאת לשווֹת לנגדה תמיד.

אנו רוצים כי תקופת הסוכנות היהודית המורחבת, עליה דיבר מנחם אוסישקין, תשיב לי תשובה קצרה וברורה: קום וגאָל! גוי נבון וחכם היה עונה תשובה זו – בלחש. שכן שאר הקרקע החפשי הולך ונמכר, הולך ומתבזבז, באפָנים שונים. מבחינות רבות הגדלנו לעשות בארץ במשך 25–50 השנים האחרונות, אך בענין אחד חטאנו חטא לא יכופר – בענין הקרקע וגאולתה. כבר אמר מ. א.: כל הצרכים צעקו אלינו – והקרקע החרישה, לפיכך כאילו הסחנו דעתנו ממנה. אל נשכח: קיימת לא רק אמריקה יהודית, כי אם גם ערבית – ואף היא מתחילה להשיב “בנים לגבולם”. הללו חוזרים לארץ כשטבעות־זהב כבדות על אצבעותיהם – ומטבע בכיסם. הון זה פונה כיום גם הוא לקרקע ולנטיעה. הפרדס ופריוֹ יש להם כוח משיכה לא רק לגבי יהודים בעלי־הון וכלום נמתין בשלוה ונסתפק באשר תשאיר לנו הספסרות הקרקעית? שמי הארץ בלבד לא יכלכלו את הבית הלאומי: נחוצה קרקע לאומית תחתיו. קרקע שתהיה קנין עם ישראל כולו לעולמים. ועוד אחת: אנו באים לארץ־ישראל המיושבת ערבים, ואומרים: הקרקע הפנויה בארץ זו – לנו היא, לבנין בית מולדתנו, לשיבת עמנו הגולה לארצו. על זכותנו זו אנו עומדים ומגינים בפני העולם כולו, בפני חבר הלאומים, בפני האינטרנציונל הסוציאליסטי ומעל הבמות האנושיות החשובות ביותר. ואין לך דבר החותר תחת זכותנו זו – כהפיכת קרקע־המולדת לסחורה. יסחרו יחידי ישראל באשר יסחרו – אך לא בזו! אוסקר וַסרמַן, אשר הדגיש בנאומו את ההכרח ביזמה ובהתחרות לשם פיתוח המסחר והתעשיה – שלל אף הוא את הספסרות בקרקע. אנו תמימי־דעים. נוסחה זו, לשני חלקיה, היא גם נוסחתנו. אנו אומרים: כל עשיה קפיטליסטית – אך לא תעשית לַטיפונדיות. כל מסחר – אך לא מסחר בקרקע.

ודאגתנו המרכזית השניה – דאגת העליה וההתאחזות בארץ. זכות זו, הזכות לשוב לארץ ולבנות בה את ביתנו הלאומי – הנתונה לנו על בסיס מדיני בין־לאומי – מטילה עלינו חובה היסטורית גדולה. בעליה מתמדת של 12–15 אלף יהודים לשנה, אנו מסלקים רק את הריבּית

של החובה, אך אין עוד אף יהודי עודף אחד לחשבון סילוק הקרן. כי 12–15 אלף זהו הריבוי הטבעי השנתי של אוכלוסי הארץ הבלתי־יהודים. ולפיכך עליה שנתית של 30,000 אינה לוקסוס למעננו, זהו השיעור הבינוני, שבכוחו אפשר לבצע דבר־מה במשך שנים.

ואם ננקוט כי לפחות רבע של האוכלוסין יש להשריש בחקלאות – שיעור אשר מר פליקס וַרבּוּרג סמך את ידיו עליו – הרי עלינו לישב לפחות 2000 משפחות לשנה בחקלאות. גם מבחינה זו אנו באים לאזור המטעים – הפותח דרך להתישבות חקלאית אינטנסיבית בארץ־ישראל. כאן נתונה גם ערוּבּה להשקעה פוֹריה של כספי קרן־היסוד, כדי להגביר את קנה־המידה בהתישבותנו החקלאית.

אב תרפ"ט.

בועידה ליסוּד מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תל־אביב

אילו באותה שפה, בה דיבר חיים ארלוזורוב היום, היתה תנועתנו מדברת אפילו רק לפני שנים אחדות, בקרב התנועה הציונית, יתכן כי עמידתנו כיום לא היתה דלה כל כך.

יתר על כן: אילו רק שבוע אחד לפני המאורעות, בהיותנו בציריך, היינו אנחנו, שליחי ציבור הפועלים, מדברים בשפה הזאת – ולנו הרי לא היו נחוצים המאורעות כדי לדעת שיש ערבים בארץ־ישראל – לא היינו שבים משם עם “שעון בלי קפיץ”.

משהגענו כעת לועידה זו ולשאלה זו בתוכה, עלינו להגיד בה לעצמנו מלה מכרעת, הנובעת מעצם החיים שלנו, מן ההכרח והאחריות לגורל הציונות. ואני בוש לחזור על הדיבור: אין פנאי!

ברור לכל יהודי, כי מכל החמרים להגשמה הציונית החומר הנמצא במינימוּם שבמינימוּם הוא: הזמן – ואותו מבזבזים אנו ללא רחמים וללא חשבון. איננו חסים גם על אנשים ועל עוד דברים יקרים, אך פחות מכל אנו חסים על הזמן. על כן יכול היה גם תהליך האיחוד בין “הפועל הצעיר” לבין “אחדות־העבודה” להימשך 11 שנה ולהיחשב עוד – למוקדם.

יש לנו מפלגה יריבה אחת, שלפי הפרוגרמה שלה הכל נעשה ממילא. הגשמת הציונות – ממילא, מכוחו של הקפיטל הפרטי: בעלי הון יבנו את המשק ממילא, הפועל העברי יעלה ממילא – וממילא יקבל עבודה. וכך יתהווה רוב יהודי – ממילא. אין אנו גורסים פשטות זו, אך גם לנו, כנראה, יש פסיכולוגיה של אי־תכנית. אנו חוששים להתחייב למשהו על פי תכנית.

בשנת 1928–1929 באה, מחוץ לכל תכנית, נטיעת הפרדסים – כשם שבא בשנים הקודמות בנין הבתים, גורם שלא היה כמעט בחשבון. זינקו מעינות בכוח כל כך חזק, עד שכל גורם תכניתי הוּדח. נדמה היה לנו: דיינו אם נסייע מעט… בינתים איבדנו גם רוב הטובה של הגורמים הבלתי־תכניתיים. אותם היסודות עליהם נבנתה הספסרות הגדולה בקרקע יכלו להיות לנו למנוֹף כלכלי גדול, אילו ידעה הציונות לרתום את ענין “עפר ארץ־ישראל” במרכבת התכנית. לכל יהודי יש חלק ונחלה בעפר זה, והוא שואף להגיע לחלקו – ואנו השארנו שאיפה זו לדאגת כל יחיד בוַרשה ובלבוב וביוֹהניסבּוּרג – והנה צצו תשעים סוכנויות לקרקע. אילו הקימונו בזמנו את הבנק הקרקעי, תחת להטיף מוסר לספסרים ולתת “הכרה” רשמית למחצה לחברות הקרקע, בפיקוחה של ההנהלה הציונית! מחמת עסקי קרקעות אלה הובאש ריח ארץ־ישראל בעיני אלפי משפחות יהודים בגולה.

ועוד: המעט שיצרנו עד הנה יש בו קסם כה רב – והוא צודה אותנו, עד שלפעמים אנו שוקעים באותו המעט שיצרנו, מבלי לשאול לקצב ההמשך ולתכלית כל אלה.

המאורעות – לִקְחָם אינו חדש לנו, אך טוב כי נשַוֵהוּ לעינינו תמיד, שינוי נחוץ לנו, מהקצה ועד הקצה. תחת לשנן לגולה את הניגון העתיק, הסנטימנטלי, בדבר ארץ־ישראל, צריך להביא אליהם דבר־מה יותר מסוים, אשר יקל עלינו ריכוז הכספים לבנין ארץ־ישראל. עלינו לנקוב מועדי זמן ותכנית.

משהגענו להכרה הצורבת כי יש גורם של זמן, כי העבודה המפוררת מיַקרת לנו את ארץ־ישראל, אולי נגיע לעוד הכרה אחת, שעוד לא שמעתיה בדברי ח. א. והיא – כי ההנהלה הציונית שקועה רוּבּה ככולה בדברים הנוגעים לא לה, כי אם לישוב הארץ־ישראלי עצמו – תחת לשקוד על תפקידיה המיוחדים.

נכונים דברי ההתרסה שנאמרו כלפי ניו־יורק, כלפי הסוכנות המורחבת, בענין הטלת פקידות עלינו, אבל קיימת אפוטרופסות אחרת, אמנם אפוטרופסות ציונית, אבל אפוטרופסות: כל הטיפול הזה בבתי־הספר ובבתי־החולים, ובפוליטיקה היום־יומית של הבטחון בארץ, – כל חדרי הפרוזדור הגדול הזה בבית הסוכנות העסוקים בענינים האמורים, אינם יוצרים אלא אילוּסיה של פעולה ציונית: זוהי התעסקות בעניני הישוב. אילו נמסרו התפקידים האלה למוסד הקושט להם, לועד הלאומי, כי אז היינו רואים מה הסוכנות עושה ומה אינה עושה. והגיע הזמן לומר: מסרו לישוב את תפקידיו הוא. עד שאנו עוסקים בדאגת הפרלמנט לערבים נדאג לתכנוֹ של הפרלמנט היהודי, נגדיר את תפקידיו.

בתשע השנים האחרונות הוצאו כספי התקציב הציוני – 30 אחוזים לחקלאות, קרקע והתישבות ו־50 אחוזים לצרכים סוציאליים. יש צורך שנעשה פעם את המהפכה – ויש אפשרות לכך – על ידי השקעה גדולה יותר בהתישבות, עד כדי נשיאת יתר הצרכים בעזרת הפירות של הקרן. לאסוף 750,000 לא"י לשנה ולהוציא מזה להתישבות רק 180,000 – כלום יש לך משק־גזל גדול מזה? היהדות מסוגלת להבין את הצורך במהפכה בתקציב הציוני ולהכפיל במשך חמש שנים את השקעתה בפעולות בניה יסודית. שתי שנים של פעולה תנופתית היו נותנות לנו יותר מאשר שנות שיגרה רבות, ללא צבירת כוח ממשי על ידי עליה והתישבות.

יהי רצון שנקיים את הדברים כפשוטם, שנכיר בחובתנו ללכת ולעשות. בצירוף כל הכוחות הנאמנים. שיתלוו אלינו. לשֵם המעשה הגדול.

טבת תר"ץ.

באסיפה לכבוד ה. נ. ברילספוֹרד, תל־אביב

העצה: לשאוף ליחסי־שיתוף בין העמים היושבים בארץ הזאת – לארץ־ישראליות כוללת – איננה חדשה אתנו. מימי היות תנועת העבודה בארץ חיים הדברים האלה אתנו. משלנו הם! בשאיפותינו לבנות לנו את הבית, התכונו תמיד כי הבית לא יהיה צר לשום תושב מתושבי הארץ ולשום פועל מפועליה. אך מה נוכל להפיק מן העצה כל עוד יש רוב בקרב האוכלוסין הערבים – והפועלים הערבים בכללם – המסרב להכיר במציאותנו בארץ על יסוֹד של זכות, ומכל שכן שהוא מתנגד לריבוּיֵנוּ בארץ? הן לא נוכל לקנות את ההסכם במחיר, שגם החבר ה. נ. ב. לא יוכל להציע לנו כי נשלמנו – במחיר הויתור על הציונות! אפילו הממשלה האנגלית לא תוכל להציע לנו לתת את הויתור הזה, שכן ברגע שהיא מציעה לנו את זאת פוקעת זכותה היא לשבת בארץ.

מציאותה של אנגליה כאן יש בה צורך, ככוח בין־לאומי. כדי להגן על פעולת היצירה של המיעוט. על אותה פעולת יצירה אשר עליה מעמיסים – ובצדק – אַתה ומנהיגים אחרים של תנועת הפועלים העולמית תקוות כה רבות.

יש בתוכנו חלק של אינטליגנציה – חלק קטן מאד – המוכן לוַתר על העיקר. כלום ישתמע מכך כי אנו כולנו אין לבנוּ לשיתוף נאמן! אנו השקענו ומשקיעים מאמצים יתירים בדבר, אך לא הועלנו אלא במעט מן המעט. נסיוננו אומר לנו כי הקרקע הפוליטית של הארץ הזאת איננה מגדלת פירות אלה על נקלה.

כסליו תרצ"א.

מילואים לדין־וחשבון שבכתב למחצית שנת תרפ“ט, תר”ץ ותרצ“א. במועצת ההסתדרות י”ט, תל־אביב

אינני מתכוון למסור בעל־פה סיכום החומר הכלול בדין־וחשבון שבכתב, המתיחס לפעולות ההסתדרות במשך שנתים וחצי, החל משנת 1929, דרך מאורעות אב, וכולל כל שנת 1930 והמחצית הראשונה לשנת 1931. אני מצטער על אשר לא צומצם הדין־וחשבון בכמותו: הזמן לא הספיק אלא כדי גאולתו הראשונה של החומר. צמצומו, עריכתו והשלמתו – תעודה מיוחדת. ואולם יש בדין־וחשבון שבילים ומסילות וכל אחד יוכל למצוא את הדרוש לו לבדיקת דעתו או לביסוס מחשבתו.

את המילואים שלי אתחיל בענין העליה. במשך 1931 עברו דרך מרכז העליה 841 עולה. מהם נקלטו במושבה 474, בעיר 262, במשקים 97. שמונה עולים נמצאים עדיין בבתי־העולים. רשיונות העליה האחרונים לשנת 1930 ניתנו בסוף יוני 1931. כבר אנו עומדים בחודש אוקטובר ועדיין נמצאים בבית־העולים אותם השמונה. עדוּת לא לזכוּת חריצותנו בהקלטת עלית הבודדים (אכן, הקלטתם של אלה בעיה חמורה היא. אך לעומת זאת הלא מספר הבודדים בעליה האחרונה היה פחות מאשר בשנת 1930!). 15 מהם סודרו בעבודת כביש הצפון. קבוצה בת 10 בודדים, מגוֹלי רוּסיה, נקלטה יפה בקרית־ענבים, עוד קבוצה נקלטה ברמת־רחל. אך מספר קטן עודנו מחכה עד היום – זמן ארוך יותר מדי!

יש לציין את העובדה כי העליה מרוסיה הולכת ונחלשת. לא אתעכב על ביאור החזיון בפרוטרוט. מלבד החוּמרוֹת במתן הרשיונות, הגורם הישר המצמצם את העליה, יש ודאי עוד גורמים לדבר. תנועה הנרדפת כתנועתנו ברוסיה. הרזרבוּאַר שלה פוחת והולך – מחמת המציק ומכוֹח ההתבוללות הרוחנית, הבולעת את הנוער. גם הטבת המצב החמרי שם בזמן האחרון – הנותנת, אולי יותר מקודם, אחיזה לנוער בתעשיה – אף היא גורם משפיע.

בשנת 1930 נכתב בדין־וחשבון של מרכז העליה: “עוברת עלינו זו השנה החמישית ללא עליה כמעט. כי לא נוכל להסתפק בעלית 3000 עולים לשנה”. עתה נגיד: זו השנה הששית ללא עליה. כי עד ספטמבר העלינו רק 850, ואם גם נוסיף את היתר – עד סוף השנה – למכסת השנים הקודמות לא נגיע. שאלת השאלות לנו כיום היא המצאת מנוף פנימי בקרבנו לחידוש העליה העובדת בקנה־מידה רחב. שכן אם לא נמצא אותו בקרבנו – מבחוץ לא נשיגנו. התכנית לכך יסודותיה נראים לי: בחסכון קיצוני ובשיתוף כללי וניצול כוחות היצירה הגדולים שבתוכנו, ביחוד במשק החקלאי. לפנינו – מציאות שטחי קרקע לאומיים התובעים עיבוד. לפנינו – תנועה גוועת בחוץ־לארץ, מחוֹסר יכולת לעלות, ותנועה נחנקת בארץ, מחוסר עליה. כל היסודות האלה צריכים להצטרף יחד לתכנית של הרמת המשא הכבד על כתפינו, אף על כתפי כולנו. על כתפי הכלל כולו; כי לחלקים בודדים בתוכנו יכבד המשא מנשוא.

בגורלנו כרוכים יחד: העליה וצרכיה – וחוסר־העבודה. כשנסתכל בתנועת המספרים של חוסר־העבודה בערים במשך השנה האחרונה נמצאנה. החל מינואר שנה זאת ועד היום, בתנודה בין 1400–1700. המספר הזה כשלעצמו אינו אולי גדול ביותר, אולם הוא נופל בכל כבדו על חלק אחד של ציבורנו – על ציבור הפועלים בעיר. מאמצי מרכז העבודה, אשר טיפל הרבה – ובהצלחה – בהשגת עבודה ובסידורה בשנה זו, הם אשר עצרו בעד הנגף, לא נתנו לנו לרדת במדרון ולהגיע למצב קשה מאד, כפי שידענו אותו בשנות 1923, 1927. אולם את המוּעקה מעל ההסתדרות בעיר לא הצלחנו להסיר. חוסר־העבודה במושבות – העוֹנתי בטבעו – פרק בפני עצמו הוא, שיבררוהו חברים אחרי. לרגל השגת עבודות ממשלתיות מסוימות וכן לרגל ההתרחבות המקרית והארצית של העבודה בנהרַיִם, אנו עומדים כיום בעיר בנקודה הכי־נמוכה של חוסר־העבודה במשך השנה – ומונים רק 1200 מחוסרי־עבודה. אך צפוי בקרוב שינוי לרעה: העבודה בנהרים, העומדת להיגמר, תשחרר כ־400 איש וכמספר הזה ישוחרר גם מעבודות הממשלה, ואז – יש לשער – יגיע מספר מחוסרי־העבודה בעיר, מלבד אלה שבמושבות, ל־2000 איש בערך. את הסיכויים לעבודות חדשות ואת הפעולה שיש לאחוז בה – יבררו חברי מרכז העבודה.

אעבור לעניני ההסתדרות בכללה.

מספר העסוקים בעבודה בעיר היה ב־1930 – 16,095. מהם חלק רביעי – פועלות! המספר הכללי, הכולל גם את מחוסרי־העבודה. היה – 16,500. במושבות היה המספר הכללי במרס 1930 – 7748. סך הכל בעיר ובכפר ב־1930 – 24,248. השואַת מספרים אלה למספרי שנת 1926 מוכיחה את גידולנו בכלל ומראה לנו, בין השאר, כי המקלט לעליה המצומצמת היתה במובן הגיאוגרפי: המושבה – ובמובן החברתי: הקיבוץ.

נקביל לעומת המספרים הנ"ל את מספר חברי ההסתדרות: בעיר 13,554, במושבה 6,223. ובסך הכל 19,777 חברי ההסתדרות, במשקים 3,496; יחד – 23,373. על אלה יש להוסיף 6,787 נשי עובדים – והגענו למספר 30,060 חברי ההסתדרות בשנת 1930.

הסתדרות זו, המונה רק 30 אלף חבר, הנה מושג מורכב ורב־פנים: למן אגודת המנקרים בתל־אביב ועד ההסתדרות הבין־לאומית של עובדי הרכבת והדואר והטלגרף; למן עובדי המשקים בעמק־הירדן ועמק־יזרעאל ועד פועלי החברות הבין־לאומיות “של” ו“וַקואום אויל”.

שני תהליכים מקבילים מתהווים בתוך ההסתדרות בעת ובעונה אחת: יצוב הגזע והתפתחותו עם שליחת יוֹנקוֹת למטה וגידול פרחים ופירות למעלה. השאיפה הנאמנה ליציבות ולקבע, מצד אחד, והשאיפה המקבילה: לקליטה ולהתרחבות – שתיהן גם יחד פועלות בתוך ההסתדרות ולעתים קרובות הן באות לידי התנגשות.

אחד משדות ההתנגשות – הבניה והעבודות הציבוריות. שאלותיה הפנימיות של הסתדרות הבנין העסיקו את הועד הפועל הרבה מאד וגם בויכוחינו במועצה יתפוס נושא זה, לאין ספק, מקום בראש. קטעים מפרטיכל של ישיבה אחת יבליטו אותה התנגשות בין הדעות־השאיפות השתים שבהסתדרות. הנדון: המשרד הקבלני בחיפה. דעה אחת אומרת: “אני בעד מוסד: לא נוכל להשתחרר מדאגה לחוסר־העבודה. הקבוצות, הרוצות לקבל עליהן כיום את המשרד, לא תרצינה לקבל עליהן את הדאגה הזאת. על כן יש לבוא לכלל מסקנה – לקיים את המשרד הקבלני כמוסד הנמצא תחת פיקוחה של המועצה, ולקבוע סייגים לפעולתו: להרחיקו, כל כמה שאפשר, מביצוע עבודה שלא על אחריות הקבוצות המהוות אותו (ברֶג’י), כדי למנוע ממנו הפסדים וחיכוכים”. דעה שניה: “אני עוקב את הפעולה הקבלנית של ההסתדרות במשך עשר שנים – ובאתי לידי מסקנה כי העבודה הקבלנית יכולה להצליח אם יהיה לה נושא קבוע. יש ציבור של פועלי בנין שהתמחו במקצועם. רובם נעשו בינתים בעלי משפחה, הרוצים, כשם שרוצה כל פועל החי על עבודתו, לעבוד ששה ימים בשבוע – ואנו מוכרחים לתת לו הרשות הזאת, כי לא רק עליו החובה לפתור את שאלת חוסר־העבודה. וזה יתכן רק אם חברי המשרד יהוו קואופרטיב – ובאותה המידה שאנו דורשים מכל קואופרטיב אחר להעסיק מחוסרי־עבודה, נדרוש גם מהקואופרטיב הזה. לגבי עבודות ציבוריות, שאין להן “נושא קבוע”, צריך המשרד הקבלני לפעול כמוסד”.

לעומת בעיות הסתדרות הבנין בעיר מופיעות שאלותיה ה“נצחיות” הבאות של המושבה, גם מצד הנושא: הפועל – וגם מצד הנשוא: העבודה, המלחמה עליה וכיבושה. דבר משקי־העזר לפועלי המושבה וענין “התישבות האלף” העסיקו לא מעט את ההסתדרות בפרק הזמן של הדין־וחשבון. בנדון משקי־העזר נעשתה פעולת הכנה חשובה בועדה, אשר נתמנתה מטעם בנק הפועלים ובחנה ובדקה את מצב הדברים בקיבוצים ובמושבות.

טרדה מיוחדת נוספה לנו השנה בעניני “הפיטורים והקיצוצים” במוסדות הלאומיים. בשטח הקיצוצים היתה מערכה כפולה: נלחמנו לקיצוצים במשכורות הגבוהות והתנגדנו לקיצוצים במשכורות הקטנות.

שינוי־המבנה של ועדת התרבות ההסתדרותית לבשה צורה חריפה מחמת המצוקה הכספית – והעסיקה את הועד הפועל הרבה מאד. אני משאיר לי את הזכות לדבר בשאלה זו בויכוח.

אחד הכלים שלנו לעבודה מדינית נתערער קיומו: אני מתכוון למשרד הפוליטי בלונדון, אשר היה לנו מכשיר פעולה קבוע. כבר נעשה הדבר לנו טבעי לפנות למשרדנו הלונדוני בכל עת צרה. הוא שגייס את כוחות ידידינו שם לעזרת ענינינו ולהגנתם. גם לאחר שנפסקו האמצעים מצד “ברית פועלי־ציון”, המשכנו את קיומו בכוחות עצמנו עד הקונגרס, אך השאלה תובעת את פתרונה הקבוע.

מן הדברים אשר העזנו לעשות וגם עלו בידינו אציין קודם כל את מחצבת עתלית ואת הקמת הנהלת העבודות של מרכז העבודה – כעין תחליף ל“סולל־בונה” – לשם טיפול בעיקר בקבלנויות ממשלתיות. גם לחידוש המשרדים הקבלניים המקומיים בחיפה ובתל־אביב היה דרוש אומץ מיוחד, לאחר הריסת “סולל־בונה”.

פעולה נועזת אחרת, אשר אנו עומדים בה, היא הזלת “דבר”. הצלחנו בפעולה זו, המבטיחה הגדלת תפוצתו והגברת כוחו של עתון ההסתדרות.

במקרים מסוימים היתה נחוצה להסתדרות גם העזה שלילית. אציין מבחינה זו את מניעת שביתת הנהגים. אילו נתקיימה בבהילותה היתירה, היתה מביאה תקלה רבה. בכשלונה, שהיה ברור למפרע, היה כל צד מטיל את האשמה על משנהו. המשך התפתחות הדברים ידוע – ולא אעמוד עליו.

אציין עוד פעולת שתי ועדות: הועדה לקרן ביטוח מחוסר־העבודה, עשתה עבודת הכנה חשובה בבירור ההצעות השונות. ישנה תכנית ערוכה המחכה לשעתה. עתה, נראה לי, אין השעה כשרה לכך, כי אין להעלות כיום, במצב של חוסר אמצעים מוחלט, דבר יצירת מוסד כספי חדש, בלי להכשילו.

הועדה השניה היא שהוטל עליה לערוך הצעה לברית פיקוח של חברת העובדים. “ברית הפיקוח” תשתף בתוכה את באי־כוח כל המוסדות הכלכליים המרכזיים בחברת העובדים – ותמלא את תפקיד הפיקוח השיטתי על הנעשה בשדה יצירתנו המשקית הכלכלית לכל סעיפיה.

לא נעסוק במועצה זו בשאלות ההתישבות והמשק. לשאלות ההתישבות והמשק, בכלל זה גם משק המסים ההסתדרותי, תוקדש מועצה מיוחדת.

בתקופת הדין־וחשבון נתקיימו פגישות ארציות לפועלי מתכת, עץ ואפיה. בשתי הפגישות הראשונות הוקדש הרבה זמן לשאלת השוּליוֹת במקצועות האלה – לארגונם, להשתלמותם המקצועית וכו'. בפגישת האופים הוחלט על פעולה לביטול עבודת הליל.

תחת לחצה של ההסתדרות ובעקבות פעולותיה החליטה הממשלה על יסוד ועדה לבדיקת חוקי העבודה ותיקונם. הועדה תהיה מורכבת רק מפקידים ממשלתיים. החבר סכיוינילס, בשיחתו עם המזכיר הראשי יוּנג, הביע את תמהונו על אשר נפקד בועדה זו מקומם של באי־כוח העובדים והמעבידים, הבקיאים בענינים הניתנים לעיונה של הועדה.

פרשת היחסים בינינו לבין ארגוני המיעוטים נדונה כמה וכמה פעמים במשך הזמן הזה. בתחום ההסכם עם “הפועל המזרחי” אירעו במשך השנה כמה סכסוכים, שדרשו התערבות הועד הפועל. טיפלנו בשאלת היחסים הארגוניים בין הסתדרות ויצ"ו והסתדרות הנשים העבריות לבין מועצת הפועלות. מצב הדברים דרש בירור ארגוני מצדנו.

מערכת שאלות ארגוניות הקשורה בחברינו בהסתדרות המורים, התאחדות הגננות וארגון מורי ועדת התרבות – נתבררה בכמה ישיבות עם הועד הפועל. באחת הישיבות של המורים חברי ההסתדרות באה הצעה לקרוא לכינוס פדגוֹגי של כל המורים חברי ההסתדרות, ונבחרה ועדה להגשמת הדבר. אולם מרכז המורים אחז באמצעים למניעת הגשמת ההצעה הזאת, בכוח שליטתו על המורים. יש להעמיד כאן את הדברים על אמיתם, כי ענין הכינוס הוצע מצד המורים חברי ההסתדרות וכל תכנו וסדר יומו היה נתון ברשותם. ההודעות שנמסרו בענין זה בועדת המורים מצד המרכז – משוללות כל יסוד.

עוד מלים אחדות בענין הקרן לאינוַלידים ולחולים כרוניים. הקדשנו זמן לא מעט לטיפול בשאלת עזרה דחופה לחולים הכרוניים. השגנו משהו ועזרת־מה סודרה למעשה; אך הנהלת הסוכנות לא קיימה במלואה את התקוה שתלינו בה. גם בזמן הקשה הזה אין הצדקה לכך. ההסתדרות השתתפה בסכום ידוע מהריבית של סכומי הקרן לאינוַלידים. מכאן יש לפנות בקריאה לכל חברינו, שמתוך טעמים משקיים שונים בל יפסיקו גם להבא את התשלומים לקרן האינוַלידים.

תשרי תרצ"ב.

בקונגרס הציוני הי"ח, פראג

מצטער אני מאד על אמיתוֹת ציוניות, אשר הן בבחינת אחת כפול אחת, שנסתלפו בקונגרס הזה בנאומיהם של נציגים חשובים של התנועה הציונית – ונסתלפו עד שקשה להאמין כי בקונגרס ציוני אנו יושבים. כמה חוסר ידיעה על הארץ ועל דברים הנעשים בארץ! כיצד יכול ד"ר סטיפאן וייז, אחד האישים אשר הקדישו את חייהם לעבודת הציונות ואשר לנאומיו יענה הד בעולם הכללי, להרשות לעצמו להעלות עוּבדוֹת שאינן קיימוֹת, בה בשעה שהיתה היכולת בידו לפנות, טרם ינאם, לאחד מאתנו ולשאול הנכונים הם הדברים. רק הרוח המיוחדת הנושבת עתה בתנועה הציונית יכלה לגרום לכך. אין זו רוח התנגדות גרידא: מתנגדים יכולים לבקר זה את זה ביושר לב – ולמצוא שפה משותפת ביניהם. רוח אחרת תשוֹר עתה בציונות – “הכזב הקדוש”. הייתי מדבר בלשון מתונה, אולם עשות זאת לא אוכל, למשמע הדיבות השלוחות מכאן, למען צוּד בחרמן אנשים מעין ס. ו. ולעשותו רמקול לשקרים האלה.

כל יהודי הבא לארץ ופניו לעבודה, בין אם יהודי אדוק הוא, לבוש ארבע־כנפות ושלוש ביום יתפלל, ובין אם מ“פועלי”ציון" שמאל הוא – יכול לקבל עבודה באמצעות ההסתדרות. בהסתדרות נמצאים אנשים בעלי דעות והשקפות שונות, מן הפועל הדתי הסוציאליסטי ועד “פועלי־ציון” שמאל. (קריאת־ביניים: אנו מכחישים זאת!). יכולים אתם לשאול את צירי ארץ־ישראל, יהיו מי שיהיו – ויעידוכם כי אין ההסתדרות שואלת את חבריה: אם סוציאליסטים הם או לא, אם אדוקים הם או חפשים. בהסתדרות מאוּגדים יהודים בני עדות שונות, תימנים וספרדים, נערים עם זקנים, משכילים ואַנאַלפביתים, ואין ההסתדרות בודקת להשקפות. בחוקת ההסתדרות, הכתובה בכל פינקס חבר, נאמר במפורש כי ההסתדרות דורשת מאת חבריה רק אחת: כי יחיו על עבודת עצמם ולא ינצלו עבודת זולתם. היה זמן ובהסתדרות היו גם פועלים רביזיוניסטים. ציריהם השתתפו גם בועידה השלישית של ההסתדרות – וביניהם ד“ר יעקב ויינשל. בספרותנו תוכלו לקרוא את נאומו שנאם אז. ההיה בדבריו צל של קובלנה על כך שההסתדרות באה בדין עם חבריה על השקפותיהם הפוליטיות? ההסתדרות היא איחוד של עובדים יהודים וכשבאים כאן ומודיעים בדותה, שאין מקבלים להסתדרות אלא סוציאליסטים הרי קשה לעבור עליה בשקט. התרגלנו כבר לשקרים מעין אלה מאגף “הכזב הקדוש”. ברם, כשהם יוצאים מפי אנשים כמו ס. ו. וחיים בּוֹגרשוֹב, אין אנו יכולים לשתוק. עם יודעי האמת המתכוונים למרוד בה – אין טעם להתוַכּח, אך לדורשי האמת אני מודיע: כל יהודי עובד יכול לקבל את פינקס החבר של ההסתדרות. הודיעו כאן בשם “הפועל המזרחי” כי חברי הקבוצה הזאת אינם חברים להסתדרות, אלא מאורגנים בפני עצמם (קול מספסל “המזרחי”: מדוע?), בשאלה זו לא אותי תאשים, כי אם את עצמך. אנחנו רשאים להציג את השאלה הזאת לכם. בין”הפועל המזרחי" והסתדרות העובדים אין יחסי ריב, קם ביניהם הסכם בשתי נקודות: חלוקת־עבודה צודקת ומניעת התחרות הדדית, בנוגע לתנאי עבודה. לכם, לאנשי “המזרחי”, אין ענין לטשטש את העוּבדה הזאת. ההסתדרות, המאַחדת בתוכה מ־80 עד 90 אחוז של כל הפועלים היהודים, אינה נמנעת מכריתת הסכמים עם כל קבוצה קטנה, לשם חלוקת־עבודה צודקת ומניעת התחרות בשכר העבודה. הצענו בפומבי גם לפועלים הרביזיוניסטים את ההצעה לחתום אתנו, כמו “הפועל המזרחי”, הסכם. אולם לרביזיוניסטים אין צורך בהסכם כזה, כי יש להם משענת חזקה בארץ־ישראל: נותני־העבודה – ולהם חשוב יותר לבוא לידי הבנה עמהם מאשר עם הפועלים. והמעבידים, בדרך הטבע, מיחסים חשיבות יתירה לקיום קבוצה כזאת, לשם חתירה תחת אחדותם של הפועלים. מה יאמר עתה ד"ר ס. ו.? כלום היתה ההסתדרות צריכה להביט בשקט בקום ארגון, שהתקין לעצמו מטרה: לשבור את ההסתדרות. ומנהיגו של ארגון זה, זאב ז’בוטינסקי, מדבר בכל הזדמנות על הפרת שביתות כעל הפרוגרמה של קבוצתו. איך להתיחס למעשה־קלון כזה? הפרת שביתות – דבר שאין דוגמתו במלוא העולם – רוצים אתם שיהיה לו מקום בהסתדרות הציונית, הבנויה על יסודות אנושיים־פרוגרסיביים?! אתה, מר יהושע סופרסקי, תהיה נאלץ להודות בכך, ואתה, מר ח. ב., השיבה נא לי: מי נושא ברמה את האידיאלים הלאומיים – השמאל או הימין?

יש בארץ־ישראל איחוד של כל הישוב היהודי: כנסת ישראל. מנחם אוסישקין הציג יסודותיה ושנים רבות נלחם שיכירו בה רשמית. סוף סוף השיגה את ההכרה, אף כי הושארה פרצה פתוחה בכוָנה: פרצת יציאה מרצון. אנחנו נלחמנו על כוחה, כבודה ותקפה של כנסת ישראל זו – ותנועת הפועלים, ההסתדרות הסוציאליסטית, הרבוֹלוּציוֹנית, היא הנושאת על כתפיה את קורטוב האבטונומיה הלאומית שיש לנו בארץ, בעוד אשר מן הציונים הכלליים, ואף מן “המזרחי” – ואין צריך לאמור: מצד הרביזיוניסטים – חותרים בדרכים שונות תחת כבודה ועושים בדיוק את אשר עושה ה“בונד” בגולה.

“כנסת ישראל” – על משרד הרבנות המשולב בה מראשית יצירתה – נשענת על הפועלים ועל החוג הציוני שביהדות הדתית. אולם כשדרשנו אנחנו כי תל־אביב, העיר העברית הגדולה, לא תהא מופרדת לעיריה לעסקי־חול ולקהילה לעניני דת – בגד “המזרחי” בעיקרון שלו גופו. אנו, פועלי ארץ־ישראל, לא כיחידים, אלא ככלל, הננו נושאיו של עקרון היושר הלאומי.

מר ח. ב. ניצב כל חייו איתן לימין העבודה העברית. למה לא יבדל מאלה המעסיקים פועלים ערבים? מה בצע בהילחמוֹ בהחלטיות כזאת לעבודה העברית, כשהוא יושב בכפיפה אחת עם עוזביה? כשמגָרשים מארץ־ישראל משפחה אחת מורמת זעקה גדולה. ואתם, הציונים הכלליים, יושבים במחיצה משותפת עם מגרשי רבבה של משפחות, שהיו יכולות למצוא את קיומן בפתח־תקוה, חדרה, זכרון־יעקב וכו', מה זכותכם אחר כך לדבר על עבודה עברית? אם התאגדו בארץ־ישראל חנוָנים, לא יעלה על דעתו של שום איש ליסד אגודה נפרדת של חנונים רביזיוניסטים – ומאתנו, מן הפועלים העברים, מבקשים לשלול את הזכות לאיגוד פועלים אחיד ורואים בעין יפה הופעת קבוצות פועלים פעוטות, לשם התחרות בנו. שום ציוני הגון אל יתן את ידו לכך. כלל היהודים בעולם יחזק רק עם היות תנועות הפועלים לארצותיהן מאוחדות וחזקות.

אלול תרצ"ג.

בועידה הרביעית של ההסתדרות. תל־אביב

ראשוני תנועת הפועלים בארץ העמידו על יסודות לאומיים־מוסריים את התביעה לעבודה עברית מלאה במשק העברי החדש המוקם בארץ. עם אשר כל העולם מאשים אותו בפרזיטיוּת, בסילוק יד מכל עבודה גשמית קשה – האין הוא מתחייב בנפשו, אם יאחז בדרך זו של פרזיטיזם גם במולדתו ויבסס את תקומתו על עבודה זרה וזולה?

הלבוש המדיני, כביכול, בו רוצים להלביש את היצר החמרי הזה לעבודה ערביות, אשר לב רבים מפרדסנים ואיכרים מישראל נתון לו, – הלבוש הזה אומר: גמילת טובה לפועלים הערבים, לשם פיתוח יחסי ידידות ושיתוף. אין זו אלא אחיזת־עינים.

טעות היא שציבור הפועלים הערבים – בתור כלל – מעוּנין בניצולו על ידי אפנדים יהודים. ודאי שגם בין הפועלים הערבים ונותני־העבודה הערבים אין יחסים אידיליים כיום – אבל הם בני עם אחד. גורל הפועל הערבי יחָתך גם הוא בעמיו – במשקו הלאומי. מה זכותו של הפרדסן היהודי – המשלם לבן־עמו מחיר גבוה יותר – להוסיף על כבלי השעבוד והדלות של הפועל הערבי ולעמוד כצר להתעלותו, כאשר עשה זאת בא־כוח התאחדות האיכרים, בנקטו – בשאלת קביעת שכר המינימום – עמדה שלילית מוחלטת לכל גדר של מינימום חוקי לפועל הערבי? וקו זה הולך ונמשך. חתירה גוררת חתירה. התאחדות האיכרים הגיעה היום להתנקשות בזכות החוקית הקיימת של המשמרת בסכסוכי תעשיה. אמנם, תנועת הפועלים הערבית, הנתונה עדיין בחיתוליה, אינה יודעת להתגייס כיום למניעת התנקשות בזכויותיה החוקיות הקיימות. אולם תנועה זו קוֹם תקום, והיא תדע לזכור את אשר עוללו לה באי־כוח האיכרים היהודים בארץ בשחר ילדותה, ואת האבנים, אבני הנגף, אשר שמו בזדון על דרך התפתחותה. האין בזיון לאומי בדבר הזה, אשר מתוך אינטרס אֶגוֹאיסטי צר של העסקת אלפים אחדים של פועלים ערבים בזול ובניצול פרוע, יופיע חלק אמיד וחשוב של הישוב היהודי בארץ כגורם מתנקש ומפריע להתקדמותו של הפועל הערבי בארץ, בתור כלל?

מראשיתו, מעצם הופעתו, עוד מלפני יסוּד הסתדרות העובדים העברים הכללית, מכיר הפועל העברי בארץ בחובת יחסי חברים וחובת עזרה ותמיכה לפועל הערבי, בארגונו ובהתעלוּתוֹ. אנו מקיימים חובה זו לא לשם ניצול וספסרות, אלא מתוך נאמנות שלמה לשני אידיאלים – הציוני והסוציאליסטי – הקובעים את דרכנו ואשר בתכנם הם מאוחדים בשאיפה אחת: הקמת חברה עברית אנושית צודקת בארץ־ישראל. מעסיקי פועלים ערבים, המתלבשים בלבוש יחסי ידידות, עושים זאת לשם ניצול פרוע, מתוך בגידה בשני האידיאלים: הציוני והאנושי גם יחד.

הטומאה הפאשיסטית בארץ, אם כי היא יוצאה בטלית של עבודה עברית, יניקתה העיקרית היא מן השנאה להסתדרות, הכמוסה בלב המעסיקים עבודה ערבית. שניהם נפגשו בנקודה אחת: שבירת ההסתדרות, שנואת־נפשם. ואוי לנוער אשר התעוהו לדרכים שוממות אלו! חסידי עבודת כלאַים ותומכי שיטת הממשלה הבריטית בצמצום העליה נפגשו עם הנשבעים לעבודה עברית והמהפכנים המדיניים – במלחמת החרם על הפועל העברי המאורגן בארץ. מחרימי הסרטיפיקטים בגלוי אינם נמנעים מלהשיג אותם בחשאי – הפרסום של התכסיס הזה בא לא באשמתם – דרך “הנוטע”, המעסיק עבודת ערבים ויהודים יחד בנתניה. הללו צריכים לשבור את ההסתדרות כדי להשתלט בתנועה הציונית – והללו כדי לפתוח שער רחב לעבודה ערבית ולהיגאל מן המצוות. גם במקום אשר בכוח מלחמתו של ציבור הפועלים המאורגן – כמו במקרה האחר של פרדס מלר בכפר־סבא – הוכרח נותן־העבודה להסכים לעבודה עברית, לא בושו חברי בית"ר¹ והרביזיוניסטים לקצור על נקלה את פרי הנצחון של משמרת ההסתדרות ולבוא ולקחת את מקום הפועלים כדי להחליש את המרץ של פועלי ההסתדרות במלחמתם על עבודה עברית ואולי גם לשם סיפוק תאוַת הנקמה של בעלי הפרדס.

המזימה היא – גידוּם כוחו של הפועל העברי על ידי הטפת דת חדשה של עבודת־כלאַים, לשביעת רצון ממשלת הארץ. דת חדשה זו יש לה אדוקים משלה, המודיעים כי “גם פרעות לא יסירונו מדרך זו”. אמנם, הבטחון הזה נעוץ לא בגבורתם של האדוקים האלה. אלא בהישענוּת על תמיכת הממשלה ובתקוה להטות לצדם גם את החוק הקיים על ידי תיקונים לרע. במקום נשיאת עין לריכוז המוני בחורים ובחורות שלנו במושבות המטעים – ישנה נשיאת עין לעבר אחר…

מקום־התורפה הבולט ביותר בשטח עליתנו והתישבותנו כיום הן מושבות המטעים אשר לשרון. לחקלאות במושבות נוספו בשנתים לא יותר מאשר לערך אלף פועלים ופועלות. בעת אשר ניטעו מחדש לערך 70 אלף דונם נטיעות עבריות, לבד מן הנטיעות הקודמות, אשר הבשילו את פרים בשנה זו.

מן הדברים אשר נאמרו במועצת ההסתדרות החקלאית האחרונה עולה התמונה של מלחמת חרם מאורגנת מצד התאחדות האיכרים בהסתדרות העובדים, בעזרת בית"ר. בעזרתם עומדים לפתוח לשכות־עבודה מיוחדות במושבות ולמשוך אליהן נוער ציוני, פועלים תימנים ועולים חדשים, למען שבור את “המונופולין”. לשכתם נשענת על דיבתם…

לא נעלם מהם כי לשכת ההסתדרות פתוחה לכל עולה ולכל דורש עבודה, לא נעלם מהם אשר החליטה ועידת ההסתדרות במושב הראשון בדבר הסכם עם עובדים אשר אינם מאורגנים בהסתדרות העובדים, החלטה אשר אינה אלא אישור החלטת מועצת ההסתדרות משנת תרצ"ב. החלטת הועידה אומרת:

“צרכי הקליטה של העליה העובדת והרחבתה, התנאים לקיום העבודה העברית במשק היהודי והבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה, העיריות, ההון הבין־לאומי, השמירה על תנאי עבודה הוגנים, שיאַפשרו קיום נורמלי של העובד העברי ומשפחתו, הבטחת זכויותיו האנושיות, האזרחיות והלאומיות של הפועל היהודי, הדאגה להנחלת השפה העברית לפועל ולעולה, השמירה על עמדתו וענינו של הפועל בישוב ובציונות – מחייבים ארגון מקיף ואחיד של כל הפועלים בהסתדרות כללית אחת ויחידה – והועידה קוראת לכל פועל ופועלת בארץ להצטרף לשורות הפועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית”.

“עם המגמה לארגון כולל של כל הפועלים בתוך ההסתדרות הכללית, מחליטה הועידה, שכל עוד קיימים ארגוני פועלים ועובדים מחוץ להסתדרות הכללית, יש צורך לסדר אתם הסכמים לשם הבטחת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים, ומאשרת את ההחלטה שנתקבלה במועצה התשיעית של ההסתדרות – תשרי תרצ”ב – בנידון זה".

לא נעלמה מהאיכרים ולא מהרביזיוניסטים נכוֹנוּת ההסתדרות לארגון לשכות משותפות עם המעבידים על יסוד הסכמי עבודה ועל קיום לשכות כאלה בפועל במקום, אשר המעבידים ראו ענין וחפץ בדבר הזה. לא נעלמה מהם עמדת ההסתדרות בענין הועדה המשותפת בעירית תל־אביב והתנגדות הרביזיוניסטים לועדה זו. הם יודעים את האמת, אולם נוח להם להפיץ את דיבת ה“מונופול” ולראות את ההחלטות האלה והכרזות ההסתדרות ואת העוּבדוֹת הקיימות כאילו אינן. הכוח המניע העיקרי במלחמת חרם זו, המעבירה את הלוחמים על דעתם ועל האמת, הוא היצר לעבודה ערבית, ולעבודה עברית זולה ולא מאורגנת. שני גיבורי המלחמה הזאת הם: התאחדות האיכרים והרביזיוניסטים. כרותה הברית. על הסתדרות העובדים ועל העם העברי בגולה לעמוד נגד שני אלה!

מתחת לכל טלית לאומית נכיר ברית בוגדת זו. אלה אשר חיללו אה הארץ בזוהמה פאשיסטית, אשר הרעילו נשמות נוער תמים, בחורים ובחורות מישראל, ברעל של שבחים לרצח ותהילות לתכסיסים ישוּעיים – אלה מבקשים עכשיו כסות חדשה – וכמובן, לאומית – למערוּמיהם. הם מנפנפים לעומת הפועל העברי בשלט כזבים חדש, שלט של הסתדרות עובדים “לאומית”.

אזהרה אחת לעצמנו: אל ניגרר אחרי אמצעי מלחמה פגומים, אל נסיר את הכוח הפנימי של תנועתנו בתכסיסים בני־חלוֹף כל־שהם. לנו אין אמצעים יותר נאמנים מן האחריות בהוכחה ובהטפה, מן האמת והמאור שבה.

טבת תרצ"ד.

בישיבת הועד הלאומי

גדירת הפירצה של עבודה ערבית בכפר־סבא אינה תלויה אלא בגילוי רצון ציבורי נאמן. אני סבור כי לציבור דרכים רבות להשפיע על היחיד. לא נכון כי הנהלת הישוב אין בפניה דרך אחרת, כי אם להתרפס לפני פורצי הגדר, לבל יגזלו מאתנו את השׁרוֹן העברי. אני מוכן אפילו להפוך בזכותם של שני היהודים היחידים בכפר־סבא ולהגיד כי אינם יודעים מה הם עושים. אבל לא אלמד זכות על העומדים מאחוריהם – על התאחדות האיכרים. אינני מאמין בכנוּת ההודעה כי קצרה ידה של ההתאחדות להשפיע על ראש הועד החקלאי בכפר־סבא ועל חברוֹ לפריצת הפרץ. להיפך: יש לי יסוד להאמין כי התאחדות האיכרים רוצה בהכנסת פועלים ערבים למושבה. על הנהלת הועד הלאומי לקרוא לבעלי הדברים ולהזהירם, כי הישוב יתקומם נגד מעשיהם – והם יהיו מנוּדים. יש לפרדסנים האלה ילדים והם מתחנכים עם הילדים שלנו, יש להם קרובים ובני משפחה – ולא ירצו להיכרת מתוך עמם. עמדה כזאת מצד הנהלת כנסת ישראל תציל את השרון – והדברים לא יגיעו כלל עד לצורך של השתתפות במשמרת. הן המטיפים לעבודה ערבית במשק העברי הם כיום שותפים למפלגות ציוניות, הם בוחרים צירים לקונגרס ציוני. כשעמדנו במערכה זו בימי דור שלם במושבות הישנות, קיוינו לתקן את המשגה ההיסטורי בכוח עצם מציאותו של הפועל העברי. אולם בכפר־סבא מנצלים את חוסר הפועלים, כדי להפוך את השרון העברי לשטח של עבודה מעורבת. עכשיו בא הזמן לעמידה מכרעת. כפר־סבא תפריד בין עובדי עבודה עברית לבין עובדי עבודה זרה. אם אתם, ראשי הישוב והמפלגות הציוניות, לא תעמדו בשער, ננהל אנחנו לבדנו את המערכה. אין בינינו אף פועל, למן העומד במשמרת ועד העומד על הפיגום בעיר – אשר לא יתן למערכה זו את ידו. האחריות עליכם!

אייר תרצ"ד.

במועצת ההסתדרות ל"ג, תל־אביב

אמרנו לקרוא למועצה מיוחדת, להערכת חמש־עשרה שנות ההסתדרות ולציון שני השיאים הגבוהים להתעוררותו של ציבורנו, אשר חלו ברוַח הזמן שבין המועצה הקודמת לבין מועצה זו. מאמצים רבים שוקעו בכל אחת משתי המערכות – האחת בקנה־מידה ציוני־עולמי: לוּצרן, והאחת: בקנה־מידה ארץ־ישראלי־מקומי: תל־אביב – והמאמצים הביאו פרי יִשוה להם.

בינתים חל הזעזוע הכלכלי בישוב והופיע הצורך לעשות מעשה של ממש לעניני העבודה – ולהקדיש להם את המועצה הזאת.

גם באופק המדיני של הישוב והתנועה הציונית הופיעו עננים כבדים, מבשרי רעוֹת. הועלו מחדש על השולחן ענינים של הגבלות, המתכוונות להצר צעדינו ברכישת קרקע חקלאית, הגבלות אשר היה כבר עליהן דיון מפורט בשעתן והובטח באיגרת רמזיי מקדוֹנלד¹ לא לאחוז בהן. אומרים לזַכּות את הארץ הזאת, הצמאה ליזמה חיובית ולפיתוח חקלאי, בחוק עָקָר של “חלקת מחיה”, חוק שאין דוגמתו בשום ארץ. צעד זה יביא גם לנו גם לערבים הפסד ברור – ובעצם הנסיון להתקינו יש סילוף דמות מפעלנו – המחַיה, היוצר והמפרה שממה. כזאת היא התישבותנו – ולא אחרת.

עם אלה אומרת הממשלה לבצע את הקמת המועצה המחוקקת, למרות התנגדותו המאוחדת של הישוב ושל התנועה הציונית ולמרות העוּבדה שהמצב בעיריות ובמועצות המקומיות הוא, מבחינת הרמה הציבורית, עגום ומעליב.

בתנאים אלה רב ביחוד ערך הליכוד של המפלגות הציוניות, שהושג בלוּצרן, והשלמת המעשה הלוּצרני על ידי שילוב עירית תל־אביב – בכוח נצחוננו ובמידה שהדבר נתון בידינו – לתוך מערכת הגורמים הציוניים.

מועצה זו תהיה מרוכזת בעניני עבודה, בשאלות הפעולה הכלכלית. אין כוָנת הועד הפועל להכריז במועצה זו על משבר. ולא בשמו נדבר, כי אם בשם הגבּרת הפעולה התכניתית, אשר בימי הגיאוּת חובה היתה עלינו, על המוסדות והישוב, לטפל בה והזנחנוה הזנחה פושעת. להגבּרה זו נקרא כל ציבור הפועלים – הוא הראשון! – נקראים כל חוגי הישוב והתנועה הציונית. מלבד התכלית להרבות עבודת בנין ולהניע גלגלי המקצוע הזה, אשר מהלכם נעצר עם צמצום האשראי, יש עוד תכלית אחת. אין להעלים את הדבר, כי אם, להיפך, יש לפרשו ולהטעימו: רצוננו לבצר, תוך כדי פעולה תכניתית זו, כמה עמדות יסוד, עמדות עבודה ועמדות משק – אשר נעזבו בלי דעת. גם בשעת המירוֹץ המהיר של גלגלי הגיאות ראינו – בעיני רוח – את החוֹרים שבה. התרענו על עזיבת המושבה, עזיבת משק המדינה ועבודותיה ושכחת כל גבול בלהיטות אחרי תוצרת חוץ.

אולם הנחות אלה, אשר לא היה שומע להן בשאון הגיאוּת, חזרו, כמדומני, לנסר עכשיו בחלל ההרגשה והמחשבה – ובא מועד לרפא את הפרצים. לא ריפוי של מה בכך, לא בתרופות קיקיוֹניוֹת, כי אם ביצירת תנאים לקיום קבוע בעבודות המושבה ובשטחי הכיבוש.

עזיבת המושבה ועזיבת עבודות כיבוש באה בשעתה – כולנו עדים – מתוך פיגור עצום של העליה העובדת מאחורי הדרישה. משקנו הישובי קפץ קפיצה איתנה – וכניסת עולים־עובדים לא הדביקה את הקפיצה. אילו נכנסו יותר פועלים־עולים, לא היה חוסר־העבודה יותר גדול. אדרבא: לא היה נעזב השרון, לא היו מוזנחים משק המדינה והנמל והחציבה, וכוחנו לשאת בזעזוע יחסי היה לאין ערוֹך יותר גדול. כיום קשה לנו לתאר כי אמנם לא היו לנו מאות אחדות פועלים להצלת השרון, וכי ביקשנו עצות לעצור בעד מתן רשיונות בנין בערים.

לא הפועל לבדו חייב להרים את המשא הזה לתיקון המצב. לא הוא לבדו יוכל לעשות זאת. דרישותינו הכלכליות מאת ממשלת הארץ נעשות עכשיו לענין חיוּני ביותר. אולם גם רבבות הפועלים העסוקים בעבודה הם גורם חשוב ויש בכוחם להפנות את ההגה הכלכלי לצד המבוקש.

ואין הועד הפועל מציע למועצת ההסתדרות להכריז על מגבית, אלא על מפדה². כל פועל שאינו מתחלף בעבודה יפדה את עצמו על ידי תרומת יום־עבודה לחודש – 12 ימי עבודה לשנה.

הפעולות אשר תסודרנה באמצעים אלה תכליתן:

שיבה מוגברת למושבה, לעבודה במשק המטעים.

כניסה מחודשת למשק המדינה ולעבודותיה.

דחיפה לזירוז עבודות ציבוריות ובנין בערים ובמושבות.

תנועה כללית לצד תוצרת הארץ, בחינת “תשובת המשקל”. בנסיון זה אין לנו אלא להפוך למציאות את הכרזת הועידה הרביעית:

“הועידה מכריזה על חובת השימוש הקפדני בתוצרת הארץ, שהוא גורם כביר לחיסון מפעלי הכלכלה הקיימים, ליצירת מפעלים חדשים ולהגברת כוח קליטתה של הארץ. הועידה תובעת מאת מוסדות הישוב והנהלת הסוכנות פעולה אמיצה ודרוכה במגמה זו”.

שבט תרצ"ז.

בתערוכת “יריד המזרח” תל־אביב

גם בימים אכזריים אלה, כאשר שולחת השפלוּת המופקרת מן המארב חצי־הרס במפעלנו – ויד השלטון קצרה מלהפסיק מלכתחילה את ההשתוללות הזאת; כאשר ספנים יפואים שובתים, שענין לא היה להם לצאת הימה, זורקים פצצה באניה עברית קטנה, בעברה את נמל יפו – גם בימים אלה נגיד: ההיסטוריה גזרה עלינו ועל הערבים היושבים בארץ הזאת לא מלחמה, כי אם שלום – והוא יקום!

דרכנו היא דרך בנין נמרץ והתגוננות נמרצת, מתמדת, גלוית־פנים וגלוית־אופי, ובמידה שיש לנבא על מעשי האדם וחברת האדם ועתידותיהם, ודאי הוא כי העתיד הוא לבנין ולא לפצצה.

אל תחנה אחת עלינו להגיע בימים הבאים בארץ הזאת. לתחנה היסטורית זו אקרא שילה, כלומר: שלוה וכבוד לשני העמים. סופו של הפועל הערבי לצאת בעקבות הפועל העברי, הסולל לפניו דרך לרמת חיים תרבותית; סופו של הפלח לדעת כי הקרקע בארץ הזאת מתפשט עם ההתישבות העברית, כי אנו הופכים ביצות וטרשים לאדמה פליחה; סופו של הפלח להכיר בזיופה של העלילה, שתקיפי הארץ, הרוֹדים בפלח, מעלילים על ההתישבות העברית.

ועתידים הספנים הערבים ביפו להכיר כי איולת היא לדרוש הפסקת העליה הנותנת להם מחיה ונכסים ועושר, וכי צעקתם על פריקת משאות בחוף תל־אביב מכחישה את שביתתם.

העליה העברית הרבתה את מספרם של הספנים הערבים, הביאה שפע לבתיהם. העליה העברית הזאת מן הדין שתתן לנו אלפי ספנים עברים ביום הים.

לאור רציחות יפו, לאור הנסיון לסגור בפנינו את החיבור עם העולם, נדר הישוב העברי לכבוש לו שער עברי לים, שער מכובד ובטוח, שיהיה בידיו ולא בידי המתנקשים בו.

ולאור הרעיון האוילי להרעיב אותנו, בוני הארץ הזאת ומפריחיה, לאור הרעיון האוילי להכרית אוכל מפינו, נדר הישוב העברי להרחיב ולהגדיל את ענף הירקנות העברית, את תנובת השדה והגן. לא ירעיבו ולא יצמיאו אותנו!

וגם לאבן לבנין וגם לסיד לבנין נדאג לנו. אם אלה החיים על החציבה לצרכינו רגמו את נהגינו בכפר שלהם, הרי נתגונן בכוח, נתגונן התגוננות גופנית, אבל גם התגוננות משקית.

הרימונו את הארץ הזאת מחורבנה, משממותה, וכל צעד וצעד ידע את מכשוליו ואנו התגברנו והגענו עד הלום: לא בודדים אנו עוד, לא יחידים אנו עוד, כי אם ישוב. בטרור לא יצמיתונו.

ודיבור חסר־תוכן הוא בפי הערבים להחרים אותנו. רק את עצמם יחרימו. היחרימו הם אותנו, המקיימים את המוניהם – לאלפים ולרבבות – מיושבי הארץ ומהבאים מחוֹרן ומסוריה וממצרים?

ימי התערוכה הזאת הם ימים אשר אלפי חברינו עובדים בהם יומם בשדות בסכנה, ושומרים בלילות ונוסעים בדרכים ובכבישים, צפויים ליריות והצתות ועלילות. הברכה לעובדים ולשומרים באשר הם שם! וזכרון עולם וחיי נצח לחללים, לנפשות הטהורות, אשר לא יכופר דמם לשופכיהם. זכר עולם לקרבנות החפים האלה!

סיון תרצ"ו.

במסיבת עובדי חוף תל־אביב

נפלה מחיצה קפואה אחת – מחיצת הנמל הזר – בינינו לבין הגולה, נפלה ולא תוסיף קום! בסילוק מחיצה זו, בידיהם ממש, מאוחדים פועלים ספרדים ואשכנזים – ועל סילוקה בירך כל עם ישראל! ועל כן מובטחני, כי רבבות ישראל בכל הגלוּיוֹת, באמריקה, בפולין, ברומניה וביון, משתתפים אתנו בלב ונפש במסיבה זו של חלוצי עבודת נמל תל־אביב.

חברים! מה זה נמל מתוכו? נמל מתוכו הוא מפעל־עבודה כביר ועצום, כל השאר – רשיונות, מסים – אינו אלא מסגרת. התמונה גופה היא תמונת עבודה. להתחלת עבודתנו בנמלנוּת מצאנו כבר קצת חמרים מוכנים: עלית סלוֹניקי ועידודה מצד ההסתדרות בחיפה, חלומות זאב־הים אשר נשא אותם, בארץ מחוף אל חוף, זה עשר שנים, ראשית חדירת הסבּלות והספנוּת העברית לנמל חיפה, החטיבות הימיות של הפועל וחניכי “זבולון” – כל אלה הצטרפו לראשית מעשה. לא מצאנו מן המוכן כל חומר לתכנית נמל – ומכאן נבע קושי מסוים. אבל מאמין אני כי הולכים אנו לקראת פתיחת התעלה לירקון ועוד באמצע השבוע יוחל בה. ובהפליג סירות ראשונות, טעונות תפוחי־זהב, מן הירקון אל הים, דרך התעלה – נקיים מסיבה שניה ואמרנו: יחי הנמל!

ספני יפו, המומחים בספני העולם ליגלגו עלינו: מה בחורים יהודים אלה מחטטים שם בין המשפתים, בחולות־הטיולים! הם יִפרקוּ? הם יִטענו? ובדבר הזה טעו הספנים המומחים. אחזנו בעבודה זו – ולא נרפה ממנה. דבקנו בשרטונות אלה – ונהפוך אותם לנמל. הציבור העמיד לרשותנו סכומים חשובים. אוכל להגיד בגאון, כי בתוך 12,000 חותמי מניות אוצר המפעל יש אלפים רבים של פועלים, חברי ההסתדרות. לא נחוס על האמצעים הדרושים לשכלול החופים לצרכי העבודה. אותו “רשיון הפריקה בחוף תל־אביב” – ההתחלה הרשמית כנוסחתה – כבר עברנוהו כמה שלבים. ואני מקוה כי לא יהיה כל יסוד למנוע מאתנו לא תנועת סחורות כל־שהן ולא תנועת נוסעים – ואלה אף אלה יבואו ללא הגבלה דרך שער הים התל־אביבי.

אח אני לכם להרגשת הקושי והסבל שבעבודתכם בתנאים של היום. גם מקנא אני בכם. מקנא – בלי מליצות. כבוד וזכות גדולה היא להשקיע כוחכם ראשונים במפעל זה. מקוה אני כי צעד השכלולים יוּחש – ויום העבודה המתוקנה לא יִרחק חוֹק. אך גם לעת כזאת חובה על המוסדות המטפלים בדבר להקשיב לכם ולהתקין תנאים – לוּ גם תנאי כיבוש – אשר תוכלו לעמוד בהם. והשתדלו למנוע סערות רוחות בקרבכם! אותן המידות החלוציות, אשר הנחילו נצחון בחקלאות ובבניה – אורך־רוח ואחריות – ינחילונו נצחון גם בים.

והמושג “נמל” אינו כולל רק מעגן ורציפים בלבד, הוא כולל גם שיט עברי. נמל עברי בלי אניות עבריות – נמל עָקָר הוא. ועוד נקרא לכם, חברים, להיחלץ לפעולות, לשם חיזוק ההתחלות בהעמדת אניות עבריות. ראינו עין בעין מה ערכן של התחלות קיימות – גם אם ראשיתן מצער.

אנו העלינו את הארץ הזאת מחורבן לחיים. עכשיו אומרים להפכה עלינו לארץ מות וכשלון. טעות היא! לא יבריחונו מכאן. נתגבר גם על הכשלון כאשר התגברנו על השממון. קצה החוט של מעשי־התופת בארץ – מי יודע להיכן הוא מחוּבר? הוא יונק ממעין טמא. וקצה החוט של מפעלנו, מפעל התחיה והיצירה – מחובר אל המקורות העליונים של התקוה והחזון האנושי, מקורות האחווה והטוהר. כל תעלולי הזוָעה של החדשים האלה לא יגרעו דבר מהכרתנו ושאיפתנו, כי יגורו העמים השנַים יחדיו לברכה בארץ הזאת.

אב, תרצ"ו.

בכינוס הסתדרות הפקידים, תל־אביב

היתה לי הזדמנות להשתתף בפתיחת הועידה השלישית של הסתדרות הפקידים, באולם התא"י¹, לפני כשנתים. הגדתי אז לצירי הועידה מלים אחדות על הצורך לתת סמכות לגיאות. עכשיו מתנקמת בנו העובדה כי לא סימַכנוּ את הגיאות: לא באשישות, לא בתפוחים, ואפילו לא באבנים. כי גם אבן לא נזדרזנו לחצוב בידינו למפעל הבנין האדיר, אשר “בער” בארץ במשך השנים האלה. ביזבזנו אוצרות כבירים – ולנו אסור לבזבז. גבישי הבית הלאומי יצירתם קשה כיצירת גבישי רדיוּם. עלינו לצרוֹף אלפי טונים של חומר בכור הבנין כדי להקים משק אחד חי, בחקלאות או בחרושת, כדי להצמיח ענף פרנסה אחד בר־קיימא. כל כך רב הדלף, רבו התרומות והמעשרות! מִתרָם גדול אנו מחזירים לחוץ־לארץ. בזאת נשתווינו כולנו בימי הגיאות: כפועלים וכלא־פועלים, כחברוֹת כחברים – בולמוס של תוצרת חוץ אחז בכולנו. מעשר גדול נוטל השלטון, הוא לוקח מלוא קומץ – ואינו נותן אפילו באצבע. והרבה משאר הברכה אנו מעניקים – ולא בעין רעה – לסביבה, אשר בתוכה אנו בונים.

ועם כל הפחת העצוּם – יצאנו ברכוש גדול. והרכוש הגדול ביותר הוא: הנפש. במשך ארבע שנים נוספו לנו מאתים אלף נפש. זוהי תוספת חשובה מאד, ביחוד חשובה לאלה אשר לסוף 1931 מנו רק 165,000 נפש. בשנים אלה הוכפל גם מספר העובדים הבוגרים בחקלאות העובדת, זאת אומרת, הוכפל הכוח החקלאי היוצר שלנו ועלה מן 5,000 עד 10,000 עובד ועובדת. ולדבר זה אין ערוֹך! הוגברה בתנופה עצומה התפתחות המפעל המשקי הכללי שלנו: מטע, בנין, תעשיה, מסחר. אכן. גם בחקלאות גם בחרושת יכולנו להשיג יותר, אילו שקדנו להקדים ולהעדיף בתצרכתנו את החקלאות ואת החרושת שלנו. אבל גם מה שנעשה – מעשה כביר הוא.

לרגל הסתבכות תנאים בין־לאומיים צפוי לירידה משקלנו היחסי בכף־המאזנים של המזרח. אין כמונו עם אשר על פי עצם תנאי קיומוֹ כל מלחמה חורבן היא לו. עַמֵנוּ – חבר־לאומים: יש לנו פּולין, אוסטריה, רומניה וכו' משלנו. ואף על פי כן יתכן כי בכרך אחד עם הכיווּן הלונדוני החשוב לשלום ולחבר־הלאומים – יעלה על הדעת להביא במזרח את כבשת הרש קרבן לאורח: לסכנת ההסתבכות. כי הנה הארץ הזאת, אשר אנו הולכים והופכים אותה, לעין העולם כולו, לארץ מחיה מארץ מות, לארץ פריחה מארץ שממה, לארץ שואבת אנשים מחוֹרן אשר בעבר־הירדן ומנגב עד מצרים ועד בכלל, ומסוריה ומעיראק – ארץ זו נעשית פתאום זקוקה להגנה חוקית על “חלקת מחיה” לאיכר, אשר היא חלקת קפאון, ללא חיים. פגיעה זו קשה לנו ביותר, באשר היא מסלפת את דמות המעשה העברי בארץ הזאת. מאירה אותו באור שוא בנקודה מהותית מאד. כי אנחנו יוצרי הקרקע בארץ הזאת. לא רק לנו, כי אם גם לאחרים, יוצריה מחדש. ובעד זכות יצירה זו אנו משלמים – כמו בחוּלה – במיטב כספנו.

נוכח התורפה הכלכלית והמדינית שנתרגשה עלינו, יש לתת תוקף לערבותנו זה בזה. איני יודע אם יש עוד לשון אשר נתנה ללאוּמיוּת כיסוי דומה לשלנו: ישראל ערבים זה בזה. ואני רוצה, ברשות קדמונים, להשאיל הגדרה זו גם להסתדרות, הרואה את עצמה כהתחלה של עם מתוקן, עם כמו שהוא צריך להיות. מה זאת הסתדרות? ערבות. מידה מסוימת של ערבות הדדית.

השם “הסתדרות” נגזר מן הפועל. הסתדרות טעונה עשיה מתמדת בחינת “מחַדש בכל יום תמיד”. אינני חובב סממני חג. אך לא תהיה, כמדומני, כל הפרזה להגיד כי הסתדרות הפקידים – בת גיל להסתדרות הכללית – נטלה את חלקה בעשיה הסתדרותית במשך חמש־עשרה השנים, וביחוד בשנים האחרונות, והיא זכאית לשלב את עצמה בחג הזה שילוב מלא.

יוגד נא איפוא לקוראי הכינוס הזה ולקרואיו: לכו בכוחכם זה!

כסליו תרצ"ז.

במועצת ההסתדרות ל"ה, תל־אביב

לא היתה לפנינו כשעה זו שעת־כושר בעשית היסטוריה כלכלית, עשיה תכניתית – והנה לא עשינו אף החצי, אף השליש, ממה שהיה נתון להיעשות.

אתחיל מן הכבד: אבן! באו חברים מירושלים, ותיקים בענין חציבה וסיתות, מוסמכים. הם אמרו: עוד לא היה כדבר הזה מיום היות ישוב עברי בעיר־הקודש. הישוב כולו מוכן ומצפה לאבן עברית ומקבל אותה. מועצת פועלי ירושלים, מבלי שיהיה לה על מי להישען, הכניסה את ראשה בעול הספקת אבן עברית לבניה, הוקם ועד ציבורי וכו', אך פעולת חיצוב וסיתות ההולמת את הביקוש – לא באה. גם לאחר שיסדנו חברת “אבן” בכוחותינו – כוחות המוסדות הקבלנים של ההסתדרות וקרן חוסר־עבודה – ואמרנו להנהלת הסוכנות: אנו נשקיע 10,000 לא"י ותשתתפו גם אתם בסכום שקול, כדי לעמוד במבחן השעה, התחיל דיון ובירור – ללא תוצאה. לעת עתה אנו עושים לבדנו.

ומן הפרט של אבן – אל הכלל של תוצרתנו. כשתוצרתנו החקלאית מוצגת בפני התחרות אכזרית מתוכה של הארץ ומן הארצות הסמוכות ותוצרתנו החרשתית – בפני “הצפה” מכל פינות עולם, מה נעשה בלי תנועה ישובית להתגוננות כלכלית פנימית?! הרי חייבים אנו להגיד לעצמנו אחת משתים: או דוֹמיניוֹן, כמו שאומר משה סמילנסקי, או – יצירת מעגל משקי פנימי, בכוח חינוך הציבור! ואין אני יודע מנוף טוב יותר מן האיגוד למען התוצרת, אשר עשה עבודה חינוכית רבה והקים רשת סניפים חדשים, ומן המחלקה לתוצרת חקלאית שעשתה גדולות. ועדיין כל מעשיהם אינם אלא מעט מזער מן הנדרש לעשות. ובמקום רוח עידוד להרחבת הפעולות נושבת מאת הנהלת הסוכנות רוח שידוף וצמצום, אות להערכה בלתי־נכונה.

ובענין הים. לפני שנתים הוקם קו ימי עברי: טריאֶסט–חיפה. עשוהו יהודים פרטיים, לא מתוך כוָנות ציוניות, אבל הם עשו. נערכה עליהם מלחמת חרם מבחוץ והושם עליהם מצור של אדישות מבפנים. ומחטא זה אין לנקות גם את הנהלת הסוכנות. נענתה להם בשעת מצוקה רק ההסתדרות. האומנם לא היתה זו חובת הנהלת הסוכנות וחובת משַלחי־הדר וחובת הישוב כולו לא לתת מקום לצחוק הזה מאחורינו: ראו, הנה גם האניה הקטנה הזאת “תל־אביב” מוטלת כפגר?

את החידוש היקר ביותר של מועצת ההסתדרות ל"ה אראה בהחלטה על הקמת חברה משקית של ההסתדרות לעבודות ים. אך שטח הים דורש השקעות עצומות. ואל נשלה את עצמנו, כי יש בכוחנו בלבד לעשות הרבה.

ואחרון אחרון – המושבה. לא אדבר על העבר, אלא על העתיד. ראוי ציבור העובדים במושבה כי ידאג לפחות למשכנותיו. אם כאן לא תעשה הנהלת הסוכנות דברים מכריעים, מהירים – תהיה זו עשית היסטוריה כלכלית שלילית בידים… שום חלוץ לא יוכל לעמוד בנסיון של עבודה במושבה בתנאי הדירה הקיימים. דירות אלה יש לבנות אפילו על חשבון ההתישבות (שלמה לביא: שום מפעל על חשבון משנהו: כל דבר על מקומו!). כשנתנער קצת מן הדכאון הכלכלי נצטרך לעשות בהסתדרות מעשה גדול, מעין פדיון העבודה, לפועל במושבה ובמשק המדינה.

גשרי־ברזל אינם. יש הזדמנויות משקיות. אבן, ים, תוצרת הארץ, המושבה. משק המדינה – אלו הזדמנויות, התלויות בכך כיצד נשקוד עליהן. אשמנו בשאננות. ובין פסימיות ואופטימיות יכריע המעשה שלנו.

שבט תרצ"ז.

בנשף פועלי הים והנמל בחיפה

שתי מועצות הפועלים העירוניות הגדולות – מועצת פועלי חיפה ומועצת פועלי תל־אביב – כוללות כיום שתיהן בתחום פעולתן גם עבודת חוף־הים והים. אכן, מועצת פועלי חיפה היתה המועצה הימית הראשונה. ואותם צעדים ראשונים, לפני שש־עשרה שנים, אותה עקשנות ראשונה – יש להוקיר! עדיין אין בינינו מי שיודע להעריך היטב מה ערך הים לנו. מכל מקום מוּתר בנשף זה לברך, בשינוי לשון קצת, ברכה עתיקה! שהחיינו והגיענו לים הזה. אחד החידושים הגדולים של הפועל העברי השב למולדתו, חידוש יחסים וקשרים עתיקים, היה דבר החקלאוּת, והחידוש הגדול השני – אף הוא חידוש יחסים וקשרים ישנים: הימאוּת. בין שני התחומים האלה, הקרקע והים, כלולות: החקלאות, החרושת, הבניה, התחבורה, השיט, הדיג וכל מלאכת אנוש. אוצרות הים, כאוצרות הקרקע, רבים הם לאין שיעור. ואם לחיי־עולם, לתקומת עם בארצו – הרי אלה הם עמודי־יסוד. לא רבים יודעים כי גם לים אנו שבים. אך עובדה היא: תולדותינו יש בהן מריח אויר מלוח. מתוך חיבה יצקו קדמונים את המטבע: ים התלמוד. אנו באים עכשיו לתלמוד הים. גם השיט, גם הדיג – שניהם טעונים לימוד ושניהם אינם נקנים אלא בעבודה קשה. נוכל לכבוש אותם רק כשהמלאכה כולה, גם הקשה שבקשות תהא נעשית בידי עצמנו, לא בידי זרים. ידעתי כי הנוער שלנו, חלוץ המלאכה בנמל ובים, עושה כיום עבודה גם למעלה מכוחותיו. הגמול צפון לנו בעתיד. וּלפוּם צערא – אגרא.

אדר, תרצ"ז.

הועידה הרביעית למפלגת פועלי ארץ־ישראל, תל־אביב

אקדים ואגיד כי הדיון של אתמול ושלשום בשאלות המפלגה והנוער נראה גם לי כעיקר העיקרים בועידה הזאת. ואילו הוצרכנו להוציא עוד יום, ואפילו יומים, לריב־חברים זה, כדי להשיחו עד תומו, לא היינו צריכים לחוס על הזמן. אני מוכן לאמור, לפי נוסחה עתיקה: “חש בהסתדרות – יעסוק במפלגה”.

עבודת הנוער. בפתיחתי בשאלות ההסתדרות בועידה הקודמת מן המנין של המפלגה, לפני כשש שנים, אמרתי במסקנותי: קודם כל – קיום המפלגה ומחלקה לנוער בתוכה. חבל על שש שנים, “שש שנים תמימות – שנות נוער ובחורים!” – כדברי ביאליק. הפעם, בכוח הרוחות שסערו פה, נצליח אולי להניח יסוד למרכז־תנופה במגמת הנוער, כדי להדביק את שש השנים שחלפו. אך אין תנופה בלי אמצעים. ואני מבקש מאת הועדה הנאותה לרשום לפניה ולהביא להצבעה – ואני מקוה גם להחלטה – את אשר הצעתי במרכז המפלגה: להטיל על כל חבר המפלגה, בעיר ובכפר, תוספת־מס מיוחדת מוקדשת אך ורק לעבודת הנוער. בקום המפלגה לפעולה חיה בנוער. יקרב היום בו יעוֹר מחדש לחיים חשובים גם “המרכז לנוער” של ההסתדרות, אשר לא נעלנוהו.

יצירת “ניר” בשעתה. לפתח ההסתדרות, כמעט בכל מלוא השטח שאנחנו עובדים בו כפועלים שכירים, רובץ המשבר. התחזקנו מול המשבר בכוחות הסתדרותיים, כלומר: יחד. בתוך אותן המסקנות שהצעתי לפני שש שנים צוּינוּ כשתי תעודות ראשיות בתחום עבודת ההסתדרות: הרחבת ההתישבות העובדת, כלומר, יצירת “ניר”, והקמת קרן חוסר־עבודה. טוב שהצטיידנו בשנים ההן בשתי אלה. קראתם לפני ימים אחדים את הדין־וחשבון של “ניר” ב“דבר”. “ניר” הוא כיום מכשיר כספי חשוב בהתישבות העובדת. נדמה לי שאותו רבע מיליון לירות, ההון הרשום של “ניר”, הנהו בידו במלואו, או כמעט במלואו. ועל הבסיס הזה בנוי כרך גדול של פעולה.

קרן חוסר־עבודה ומפדי־העבודה. אבל עלינו להחזיק טובה לעצמנו, וטובה מרובה, שיחד עם “ניר” יצרנו אז גם את קרן חוסר־העבודה. טוב שהצטיידנו בכלים אלה מלפני עלוֹת הגיאוּת. גם בפדיון עבודה א' ובפדיון עבודה ב' מצאנו ברכה רבה לא רק מבחינת ההצלחה הכספית. נדמה לי שאותה ההרגשה המוסרית שחזרה אל חברי ההסתדרות מתוך ביצוע דבר זה, שקולה כנגד התוצאה הכספית. הישוב בארץ־ישראל הופתע לפדיון עבודה א‘: ראו מה העיזה הסתדרות העובדים לעשות. ועם פדיון עבודה ב’ הוכרז בישוב על “מפדה אזרחי”.

פדיון העבודה של ההסתדרות היה אב להחלטה בועד הפועל הציוני על מפדה ציוני עולמי. נוכחנו כי בארצות אחדות נקלט הרעיון לאלתר ונתעורר הרצון להגשימו. ועידתנו צריכה להביע בפרק זה את משאלתה להנהלה הציונית, כי לא יתכן להשאיר החלטה זו תלויה ברפיון. גם ההסתדרות הציונית עתידה למצוא חיזוק מוסרי לעצמת בקיימה את המוטל עליה נוכח המשבר בארץ. ובתוך הגדולות ועם הגדולות ובתוך הקטנות ועם הקטנות – יֵעשה נא גם הדבר הזה שהוחלט עליו! דבר ביצועו אינו צריך להיות מוגבל דוקא בשנים או שלושת החדשים הקרובים. יש תנאים המחייבים לקבוע בארצות שונות לוח שונה, כדי שלא להתנגש במגביות אחרות – ואין דבר אם יתמתח מועד ההגשמה, ובלבד שההסתדרות הציונית תקיים את אשר החליטה. אין זאת רק תביעת כבוד וחובה, כי אם הכרח. במערכה זו, כיצד תהא ההנהלה הציונית נטולת כספים מיוחדים לעמידה במשבר? אנחנו יודעים כי גם בתקציבי מדינות אדירות מוקדשים סכומים מיוחדים לשעת משבר. וההנהלה הציונית שלנו ודאי שלא תעשה את הכל רק בכספי ההלואות. בדברים הבאים נראה עד כמה דבר זה הוא מכריע בכמה מן הענינים.

על הגיאות, חמתה וצִלתה. כשעמדנו בתוך הגיאות היתה בינינו מעין מחלוקת פנימית: חמתה של הגיאות מרובה מצלתה, או להיפך. אני מודה: דעתי היתה מלכתחילה כדעת “עם־הארץ”, כי טובות הן צרות של גיאות מצרות של חוסר־עבודה. גם אתמול, במרי שיחוֹ, קילל ראובן שרייבמן מבמה זו את הגיאות: הגיאות הארורה. אין כל ספק: בתנאי־הלוי שלנו – הון לאומי בלתי מספיק ומידות עליה למטה מקו הצורך – באו לנו תקלות פנימיות חמורות בעקבות הגיאות. אילו שקדה המפלגה על משמרתה, היתה יכולה להמעיט במידה מרובה את הנזקים הפנימיים שבגיאות ולהקדים כמה רפואות למכותיה. אבל על כל הצללים שבהן היו שנות הגיאות שנים שלא ידענו כמוֹתן במשך כל עשרים שנות המנין החדש מאחרי המלחמה. לא ידענו כמוֹתן לעליה, לבנין ולשפע. אם נעמיד לפנינו חמש שנים וחמש שנים, אלו מן הטובות וגם אלו מן הטובות: חמש המרוכזות מסביב לשנת 1925 וחמש המרוכזות מסביב לשנת 1935. אז נראה את אשר השגנו. רצוני לתת רק שתים־שלוש בחינות עיקריות, לא דקדוקי פרטים.

בחינת העליה. חמש השנים 1923–1927, שבתוכן מתבלט השיא של 1925, היתה בהן עליה של 73,643. בחמש השנים 1932–1936 היתה עליה של 187,854. הממוצע לחמש השנים הראשונות הוא קצת פחות מ־15 אלף לשנה ולחמש השנים האחרונות – כמעט 35 אלף לשנה.

בחינת ההוֹן. אנחנו נביט עוד לצד אחד – הון יהודי, פרטי ולאומי, הושקע בארץ בארבע השנים 1933–1936 במידה שוה למידתן של כל חמש־עשרה השנים הקודמות. אבל הכסף הפרטי מרובה לאין ערוך על הכסף הלאומי. תורפה זו הכריעה ביצוּב דמות השנים הללו. לא היה הון לאומי כדי רכישת הקרקעות שניתן לרכשן ולעצור בספסרות ולא כדי החשת קצב ההתישבות העובדת ולא כדי השרשת הפועלים במושבה בכוח שיכון ומשק־עזר וכיוצא באלה. אולם במשך ארבע שנים הושקעו בארץ, במטעים ובחקלאות מעובדת, בתעשיה, בבנין ובתחבורה – 41 מיליון לירות: בשנת 1933 – 5, בשנה שאחריה – 6, אחריה – 10, אחריה – 11. אפילו בקנה־המידה של פדיון העבודה כסף רב הוא.

בחינת הבנין. יש מקצוע אחד, אשר גורלו מבראשית – תלוּת יתירה בתנודות הגיאות והשפל: הלא הוא מקצוע הבנין. הנה טור של מספרים על הבניה בתל־אביב, ירושלים, חיפה ויפו בארבע השנים 1933–1936. המספרים האלה הם במטרים מרובעים, הכלולים ברשיונות לבנין. צירינו מעובדי־הבנין ילַמדוּנוּ בכמה כסף צריך לחשב את המטר המרובע בשנים אלו: הטור מתחיל ב־783 אלף מטרים מרובעים בשנת 1933, עולה ל־1,064,000 בשנה הבאה. מוסיף ועולה ל־1,214,000 ונופל ויורד. עם המאורעות בשנת 1936, ל־745, כמעט כמו ב־1932. כדי לקבל מושג על דופק הבנין העברי הכלול במספרים אלה יש להוסיף כי מתוך הסכום הכולל של 3,806,000 נטלה תל־אביב בלבד לעצמה 1,467,000 ממ"ר. ודאי שמותר לנו להכפיל את המטרים המרובעים על 5 לירות כל אחד, ויש אומרים שמותר לנו להכפילם גם על 6 לירות. צא וחשב מה הם הסכומים שהושקעו בבנין העברי! והנה באו שנתים אלה: מקודם החוירו פני הבנין במושבות ואחר כך חדל הבנין גם בעיר. אכן, הבנין הפרטי כשהוא מתרתח אי אפשר לעמוד ברתיחתו, וכשהוא מצטנן – לפני קרתו מי יעמוד!

עמידתנו בשפל. ביחס לבנין ברור שאנחנו נתונים כבר בתחתית התחתיות, בירכתי שפל. ונשאלת השאלה: כיצד עמדה ההסתדרות, כיצד החזיקה מעמד, בעת אשר אלפי חבריה הושלכו מן הגיאות אל השפל בכוח כזה ובטלטלה כזו? עמידה זו ראויה להערכה עמוקה, אין לי די מלים להביעה. הדברים האלה אמורים קודם כל ביחס לאלה העומדים בגופם בחזית זו ואחריהם – לכל אלה הנפגשים אתה מקרוב: למועצות הפועלים, לועדי האגודות המקצועיות. נכון, אנחנו התחזקנו ומתחזקים מול המשבר, אבל גם הוא מתחזק כנגדנו ולא זכינו עוד לנצחו. ולאחרי פדיונות העבודה, אחרי “משען”, אחר עמידתנו כשנתים בפורענות זו כציבור מלוכד, הנעזר קודם כל בעזרת חברים מבפנים ויודע להחזיק מעמד – הזכות לנו לדרוש מאת הסוכנות הרחבת עזרתה היא לפועלי העיר, בצר להם.

חילופין בעבודה. הנה אני רואה לפני רשימת חילופין בעבודה קבועה ובתעשיה במשך תקופה זו – 150,000 ימי־עבודה. מה שאירע בבניה הנהו רק הביטוי המרוכז של המשבר, אבל צלו נח גם על התעשיה, גם על התחבורה. גם על המלאכה. 150,000 ימי־עבודה אלה תופסים בצדק את המקום הראשון בסולם העזרה ההדדית. בכוח המאמצים הכספיים של ההסתדרות, מאמצי קרן חוסר־עבודה, בשיתוף כל הגורמים שנטלו חלקם ב“ביצור” ובשאר מפעלים – הונעו 1,360,000 ימי־עבודה. יחד עם ימי החליפין: מיליון וחצי ימי עבודה, פרי היזמה ההסתדרותית. מבלעדי זה, אין ספק שחלק מן העבודות לא היה בא לידי עשיה כלל וחלק היה נדחה לעידן ועידנים.

מעשי הסיוע. דרך “משען” חולקו כ־50,000 לירות בהלואות קטנות מאד של פחות מלירה ובזמן האחרון קצת יותר מלירה. שני שלישים מתוך הסכום הזה ניתנו מקרן חוסר־עבודה, שליש הצטרף מתרומות החברים ל“משען”, מהקצבות הסוכנות היהודית, שבדרך כלל היו דלות מאד, ומסילוקים חוזרים. יצוין כי “משען” גובה חודש חודש סכום חשוב – מאת לוֹויו. סכום כל האמצעים שגויסו מצד קרן חוסר־עבודה בתקופה זו, עד אמצע חודש מרס, והושקעו בעבודה וב“משען” – מגיע לסך 165,000 לירות. זהו הסכום שציבור הפועלים נתן משלו הוא לעמידה בחזית.

מִספיק? לא! אם צפוי לנו עוד המשך של משבר, צריכה ועידת המפלגה להיות מוכנה לקרוא מחדש את עצמה ואת ההסתדרות להתאזרות ולהתאזרות נוספת. כי בענין זה לא נוכל להגיע למדרגה שנוכל להגיד: יצאנו ידי חובתנו. החשבון בין העובד ובין מי שאינו עובד הוא חשבון שאי אפשר להשוותו. ביחס לחילופין בעבודה אנחנו נתונים בגדרים מסוימים: פועל מקצועי, פועל פשוט – וגם אלה וגם אלה הם שכיריו של משטר מתעמר. כל בטחונו של הפועל בקיומו הוא האחיזה המעטה של קביעות. כי לא הפועל הוא המסדר העבודה ולא הוא היוצר את המשק. בלי קביעות, הרי צפוי הותיק להיות משוּלח ומושלך מעבודתו, בה השקיע את מיטב כוחותיו. ועל כן אחת מאבני־הפינה בקיום ההסתדרות – ההגנה על קביעות הפועל.

אך אם אין החילופין יכולים להקיף את כולם, הרי המאמצים הכספיים הם ענין לכולם, והם, לדעתי, מן הדברים שאין להם שיעור, נוכח חוסר־העבודה.

המרכז והעיגול. בטרם אעבור לפרקים אחרים, רציתי להקדים הערה אחת. מצטער אני על שלא תעלה הפעם לפני ועידתנו שאלת ההתישבות, עליה היה צריך להרצות אברהם הרצפלד. בכל אשר עשינו בארץ תופס המקום המרכזי מפעל ההתישבות, ודוקא הוא אשר העלה בתקופה זו משׂוּאוֹת של יצירת שאולי רק ראשוני הביל"ויים זכו לכמויות אלה. רגלי אני, בהרצאה זו, עומדות בהיקפו של העיגול: בשאלות העבודה השכירה והשיתופית בעיר. וגם כאן אדבר רק בענינים מעטים. בהם, לדעתי, על ועידת המפלגה לחדש או לתקן דבר־מה. אינני מתכונן לדין־וחשבון כולל. רבים וחשובים הם הענינים הראויים לספר עליהם ולהעריכם – ואני לא אעשה זאת הפעם. יבוא הזמן לאלה בועידת ההסתדרות.

נתיבי הקבלנות ההסתדרותית. המצוקה המַשברית החריפה את שאלת הקביעות, שאלת זכות הפועל על מקומו. שאלה זו נוגעת נגיעה רבה למשק הקבלני לבנין. בועידה הרביעית של ההסתדרות אמר איזיק בראלי, בדברו בעניני המשק. את הדברים האלה:

“אם יש ברצוננו כי הקבלנות ההסתדרותית תתפתח ותהא מכשיר חשוב בידי ההסתדרות, שהעמל הרב והקרבנות הגדולים שהושקעו בענף פעולה זה בעבר יהא לברכה לנו, חובה עלינו לבנות את קבלנות הבנין אך על בסיס קואופרטיבי, על יסוד קשר אורגני בין החבר והמוסד, על יחסי הדדיות ואחריות משותפת”.

לא אוכל להגיד כי מהלך התפתחות המשק הקבלני שלנו במשך שש השנים האחרונות נותן תוקף להמלצה זו. המציאות ההסתדרותית העלתה, כמדומני, מסקנות אחרות. אנחנו עומדים עכשיו לאחר איחוד, ואיחוד מוצלח, של המשרד הקבלני בחיפה עם “סולל־בונה” ובשלב עליון של משא־ומתן על איחוד בירושלים. אני מקוה שהמשא־ומתן יסתיים בחיוב והאיחוד – לכשיבוצע – יבורך בהצלחה הסתדרותית ומשקית. גם המשרד הקבלני בתל־אביב עומד בבירור דברים עם “סולל־בונה” למציאת דרך לאיחוד. וגם המשרד הקבלני באחת המושבות הגדולות, בפתח־תקוה, עומד בפרק איחוד עם “סולל־בונה”. האיחודים האלה אינם נעשים בגזירת לחץ מן החוץ, אלא מבפנים, בדרך הסכם. המציאות – כך אני מניח – הוכיחה כי יש משום מיעוט היכולת של המכשיר הקבלני לבנין של ההסתדרות, כשהוא מפורד וכשהוא תלוי בדעתן של קבוצות בודדות, תהיינה הטובות ביותר. ורצוני להוסיף מניה וביה, כי שלילת “הנושא הקבוע”, בתור שותף להנהלה ולאחריות, אינה צריכה ליהפך לשלילת הקביעות לפועל במשק הקבלני של ההסתדרות, כמו במקצוע הבניה בדרך כלל.

חוקת התור וביצועה. הצורך בתור גלוי. אמרתי כבר כי ההגנה על זכות הקביעות היא אבן־הפינה בקיום ההסתדרות. בועידה השניה של המפלגה דרשתי כי ההסתדרות תגדור גדרי קביעות גם לפועלים במקצוע הבנין, שהוא מטבעו פרוץ גדרים ומפולש. ובדרך כלל יש צורך – והוא אחד הצרכים הבוערים – למצוא דרך, שתבטיח למעשה, כי זכויות הפועל הותיק לעבודה קבועה לא יהיו להלכה בלבד, בעוד אשר למעשה יתאחזו על פי רוב גם בכל עבודה קבועה דוקא צעירים. יש להתקין – ואם זה הותקן להלכה, יש להבטיח זאת למעשה – כי אל מקום עבודה העלול להקביע את פועליו – ישולחו גם לעבודה זמנית פועלים מבעלי הזכויות לעבודה קבועה, במידה הוגנת. שאילמלא כן נעשה כל הענין פלסתר. וכן יש להנהיג בתורת שיטה קבועה תור גלוי.

ותיקים מנוּדחים – מנַין? אני שואל את עצמי: כיצד יכול היה לבוא הדבר שמקץ שנות קליטה והתרחבות כאלה עדיין יש בתוכנו – ומספר לא מועט – פועלים ותיקים בעלי זכויות גדולות חסרי אחיזה? מדוע לא נקלטו הם בתוך מקומות עבודה קבועים? אומרים כי בימי הגיאות היו מהם שסירבו ללכת לעבודה קבועה ובחרו להרויח לחמם במקצוע הבנין, שהשפיע אז רוב טובה על עובדיו. אך תשובה זו אינה יכולה להתיחס אלא ליחידים, לא לכולם. בענין זה אין אני רואה שאלת ותיקין, כי אם שאלה כללית. הותק הוא ענין מסוכן: כל אחד צפוי לו.

ועדה עליונה לקבלת עובדים למוסדות ההסתדרות. ולא זו בלבד. גם למוסדות ההסתדרות ולשירות ציבור הפועלים לא נתקבלו במידה הראויה בעלי ותק ובעלי זכויות. אין ספק כי רבים מן הותיקים היו ראויים לתפקידים של עבודת הציבור לא פחות, ואולי יותר, מרבים אחרים.

בענין זה רצוני להציע לפני ועידת המפלגה לבקש דרך לתיקון יסודי. היוכל דבר קבלת עובדים למוסדות ההסתדרות להיות מסור לכל מוסד ומוסד על אחריותו הוא בלבד? כלום השקידה על הרכב עובדי מוסדות ההסתדרות אינה ראויה להיות מופקדת בידי ועדה עליונה, אשר בפניה יהיו פתוחים תיקי כל המועמדים, הראויים לתפקיד מבוקש, ובלי אישורה לא יקובל עובד לשום מוסד? סבור אני כי רק בדרך זו, ביצירת שיטה כוללת, מרכזית, לקבלת עובדים למוסדות ההסתדרות, ימצאו את מקומם במידה הוגנת גם ותיקים בעלי כשרון ובעלי אחריות, גם עסקנים תנועתיים בעלי זכויות. ויד המקרה תחדל לשרוֹר באלה.

נטע זר. במסכת זו עלי להעיר עוד על תקלה אחת, אשר קשה לי להשלים אתה: הנטיה לחקות מעשי בעלי־בתים וגבירים ולהעמיד ילדים בשירות מוסדותינו. על ועידת המפלגה לדרוש מן ההסתדרות לאסור דבר זה באיסור מוחלט ולהתירו רק לפי הוראה מיוחדת. יודע אני שהלבושים לענין זה הם לבושים הסתדרותיים: יחס לנוער ועוד. אך אודה על האמת, כי עשוי אני לחשוב כי ברוּבּא דרוּבּא אפשר היה להשיג את התכלית הטובה על ידי המצאת עבודה לאב או לאח או לאחות. והם, כדרך כל אב ואם וגואל, יכלכלו את הנער. בקום ועדה עליונה, כפי הצעתי, תוכל זו, כמובן, לתת היתר בתנאים יוצאים מן הכלל.

הקואופרציה התחבורתית. בין סלעי הבירור של ההסתדרות יש סלע אחד רם ונישא: הקואופרציה התחבּוּרתית, המוקפת טענות ותביעות כתנוּרו של עכנאי. קואופרציה זו הוכיחה יכולת עמידה איתנה למדי בימי המצוקה והזעזועים הללו. הסקירה של המרכז לקואופרציה מספרת במספרים על החזקת מעמד זה והייתי מיעץ לרבים לעיין בה.

בועידה הרביעית של ההסתדרות אמר ברל כצנלסון:

“בשטח הקואופרציה השירותית יש לנו הישג יוצא מהכלל: הקואופרציה של ההובלה. מי שזוכר את מצב הנהגוּת בארץ לפני זמן־ מה ואפילו את הקואופרטיבים־כביכול הראשונים של הנהגים (מה היה בהם מן העקרונות הקואופּרטיביים, מה היתה האתמוספירה התרבותית שלהם ולשון הדיבור!) ויראה עכשיו למה הגענו ומה השגנו, ישמח על יצירה זאת, שהיא כמעט מיוחדת במינה בכל תנועת הפועלים, לא רק בארץ (אל תשכחו, חברים, שדברים אלה של ברל נאמרו לפני שש שנים – ד. ר.). אין לי כל ספק שהיצירה עודנה זקוקה וגם ראויה לטיפול רב, ויש לה ערך מחוץ לערך המשקי הקואופרטיבי הרגיל. אולם ערך זה יהא הולך ונפסד, אם הקואופרטיבים שלנו יחדלו להיות קואופרטיבים פתוחים. הרי תנועת עליה אנחנו ופתיחת השערים של הקואופרציה לעולה היא שאלת חיים לתנועה. ואמנם הקואופרטיבים שלנו הם פתוחים. אלא שהכניסה לקואופרטיב קשורה ברכישת מניות, ולא בגובה כזה ולא בתנאים שיאפשרו לחבר החדש לחסוך את דמי המניות לשיעורין משכר עבודתו, כי אם במניות גבוהות, ההופכות את הקואופרטיב כמעט לחברת מניות עשירה”.

בדברים אלה נרמזה אולי פשרה, שאילו אחזנו בה באומץ – ודוקא לפשרות נחוץ לפעמים אומץ – יתכן שהיינו מגיעים לתוצאות יותר פוריות מאלו שהגענו אליהן בכוח שלילה גמורה להלכה, בלי יכולת לעקור את הרע מן המציאות.

ותרשו לי מאמר מוסגר קצר. רצוני לציין את הנחת היסוד ל“אגד” בשנת 1933 (יד ההסתדרות עיצבתו מתוך ארבע קבוצות של נהגים!) ואת הקמת “אגד” הגדול, בדרך מיזוג “השרון המאוחד” ו“אגד” – החורף, עם פתיחת כביש תל־אביב–חיפה. לפי מספר עובדיו תופס “אגד” כיום מקום בראש במפעלי התחבורה השיתופיים, ואַרשה לי לקרוא רשימה של מפעלי התחבורה לנוסעים ולמשאות, ואת מספר העסוקים בהם לסוף 1936:

איגודי תולכה:		איגודי תובלה:
"אגד"	340	המרץ הנמל	80 56
המעביר	328	החורש החוף	40 23
איחוד רגב	214	הרכבת הנהג	26 17
דרום יהודה	182	המוביל הובלה	17 13
המקשר	104	בנין	13
חבר	73	הארגון	12
משמר המפרץ	42	הנמל החדש	10
הקשר	13	המפרץ	9
	––		––
	1296		316

הקואופרטיבים “החוף” ו“הנמל” התאחדו בינתים. 316 עובדים מאוחדים במפעלים השיתופיים להובלת מטען, מקצוע המעביד את עובדיו בפרך.

ועוד מאמר מוסגר: אין איש מאתנו יכול להגיע לפרק ניהוג מבלי להביע דבר־הוקרה לגבורת נהגינו, העוברים יומם ולילה בדרכים עקובות מדם. מראשית המאורעות נתרכזו המרצחים במלאכה הקלה: מארב בדרכים, כדי להשבית תנועה מהן. אומץ רוחם של נהגינו שמר על דרכי ארצנו משמרת מַסָח.

ובכן, יש לנו בתחבורה להולכת נוסעים ולהובלת מטען מפעלים שיתופיים כבירים – והם נכסי ההסתדרות, הטעונים טיפוח והוקרה. לא אחדש הרבה אם אגיד כי לעיצוב הדמות החברתית של המפעלים האלה – וכן מפעלי המלאכה והשירותים האחרים השיתופיים – חסרה לנו הצבת הראשונה: הון מעמדי, הון של כלל הפועלים (לתכלית זו נועדה מלכתחילה קופת פועלי ארץ־ישראל, קפא"י – אילמלי הרים אותה הפועל בגולה בתקופות הקודמות לגובה הדרוש!). אילו יכולנו לשתף את עצמנו שיתוף בעל ערך במימוּן המפעלים השיתופיים, היתה נפתחת לפנינו דרך־המלך לפתרון השאלות הפנימיות החמורות, בהן אנחנו מתחבטים במסכת הקואופרציה; והעיקריות בהן – ענין “הזכויות” וענין העבודה השכירה. רובם של המפעלים השיתופיים שלנו נתונים להיות יצוקים בדפוס חדש: דפוס משק הסתדרותי, בעל “נושא קבוע”. דוגמאות ראשונות, אשר עוד לא נתבלטו בצורתן החדשה, הן: “סיליקט” בתל־אביב ו“חרות” בירושלים.

נדרשת גישת עוז. יתכן כי על המפלגה לדרוש מן ההסתדרות להעמיד במשך מספר שנים במרכז הפעולה הכספית־העצמאית שלה – דבר ריכוז הון חשוב לענין זה: הבראת הקואופרציה הפועלית והעמדתה על יסודות הסתדרותיים נאמנים. לא אחת שמעתי מתוך תוכה של הקואופרציה שלנו תפילה זו. כולנו היינו נמצאים מרויחים מתוך מאמץ זה: גם הקואופרציה, גם ההסתדרות. כל עוד לא הגענו לפתרון זה, יש לדבר על תיקונים למחצה, לשליש ולרביע, אשר כל רוח חזקה עוקרת אותם ומבריחה מתוך מחננו נפשות, אשר היו צריכות להישאר בתוכנו. חבל על דאבדין, אם כי אין לנו כל ברירה בתנאים ההוֹוים. ואולי תתעשת תנועתנו למעשה הגדול שהזכרתי, שיהיה בכוחו לשנות את המצב שינוי יסודי?

דבר זה חשוב לנו ביחוד כעת. הסתכלותנו בתנאים הכלכליים של הארץ מלמדת אותנו כי יתכן להרחיב את המלאכה השיתופית ולהעשיר, בכוח יזמה פועלית וסידור שיתופי, במידה מרובה את מעגל היצירה שלנו, גם בעצם הימים האלה, ולהקטין יניקתנו מתוצרת חוץ ולהרבות עבודה קבועה.

תכניות לפעולה חיה במגמה זו מונחת על שולחן הועד הפועל. אחד מחברינו, ההוגים בעניני משק, החבר י. בן־דור, הרצה זמן קצר לפני הועידה בפני ישיבת מזכירות הועד הפועל, בהשתתפות חברים מוזמנים, דברים חשובים על מפעלים שיש לחדשם ולהקימם באמצעים לא מרובים. אבל אֵי מרכז היצירה, שיהיו ברשותו האמצעים להשקיעם במפעלים אלה?

פרק יצירה. כאן הגעתי לפרק יצירה. יש בפרק זה נחמה רבה ואני לא אוכל לספרו. אציין רק שנים־שלושה דברים.ּ

מפעל אחד, שהוקם בעצם המצוקה, אני רואה בו חזות רבה ומקוה כי עתיד הוא לתפוס מקום חשוב במערכה המשקית שלנו. אם כבר כיום עובדים במחצבות חברת “אבן” בירושלים מאה פועלים – כארבעים חוצבים וכששים סַתתים – הרי אין זו בעיני אלא התחלה, ראשית מצערה להתפתחות, העשויה להיות חשובה מאד. אילו הבינו המוסדות הלאומיים בשעתם לאמץ את ידי העושים הראשונים, כי אז עמדנו כבר כיום במדרגה גבוהה והאבן הארץ־ישראלית היתה נפוצה, מובסחני, בעולם ובישראל, לבנין היכלים ולמצבות־זכרון. אציין כי שומע אני בזמן האחרון הסכמות רבות לדעתי זו. לוּ יגיע הדבר למעשים ממש!

ואם בעצם המצוקה הצגנו רגל בים ואדם אחד בתוכנו – כוָנתי לגולדה מאירסון – הטיל על עצמו את התפקיד ליצור, בעזרת חברינו וידידינו באמריקה, הון ראשון לפעולת “נחשון” – החברה הימית של ההסתדרות – והמאמץ הזה הוכתר בהצלחה, הרי תקותי רבה כי אופק רב נפתח לפנינו כאן. “רחף” ו“סנפיר” וחטיבות העובדים בנמלי תל־אביב וחיפה ופלוגות הים הקיבוציות במפרץ חיפה ודייגי עין־גב ודייגי דגניה – שעלו זה עכשיו לנהריה – כל אלה אינן אלא נבואות לעתיד.

ועוד כלי אחד, אשר הוא עצמו מערכת כלים מקובצת, רצוי להעלות על נס: המשרדים הקבלניים לחקלאות במושבות. עוד אדבר בהם בפרק המושבה.

הדחיפה להקמת “אבן” ו“נחשון” ומשרדים קבלניים לחקלאות ניתנה מכוח השקעות ראשונות מצד פדיון עבודה א', בתוך שאר מערכת פעולות היצירה של המפדה הראשון, כמו הקמת “ביצור”, חיזוק הכלים לתוצרת הארץ, הרחבת השיכון העירוני והמושבתי והיקף הבנין הציבורי שלנו, השקעות אלה כבר הפכו לקרן המביאה פירות קבועים.

עכשיו, בהעמיק המצוקה, אין קרן חוסר־עבודה יכולה להקדיש סכומים חשובים ליצירה. אכן, נידלדלנו – ועל כן נאלצים אנו להוציא את כספי קרן חוסר־עבודה בעיקר ל“משען”. לחסידי “העזרה הישירה” למחוסרי־עבודה, עלי להגיד: הלואי ויכולנו להוסיף ולהיענות להתחלות חיות שביצירה משקית, כי דוקא הללו עולות בזול. הוצאת הכסף רק בצינורות “משען” – עליה אפשר להגיד: “אַן אָרימאן קאסט טייער און ער האט קיין הנאה ניט”. אך בחוסר עזרה ישובית במידה ראויה להקלת מצב המבוטלים אנוסים אנו לאחוז בדרך זו – ואין ברירה.

עניני המושבה. במה נירֶַשנה? עכשיו רצוני להגיד דברים אחדים בעניני המושבה. חובה, לדעתי, על ועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל ליחד הפעם דיון לפרק המושבה, שתנועתנו מתחבטת בו משחר קיומה.

אני מנסח את השאלה המרכזית בפסוק: במה נירשנה?

הפעם הרי כולנו מודים, כאילו ישנה שעת־כושר. שמענו שלשום את דברי נאומו של ראש המושבה רחובות, מר יהודה גורודיסקי. ישנה שעת־כושר, אם לא נאבד אותה בידינו. המסיבות נצטרפו כך, שאילו היו בידינו כלים משקיים המסוגלים לתנופה, היינו יכולים להרחיב ולהאדיר היקף העבודה העברית עד לגבולים רחוקים. כלום מותר לנו להחמיץ הזדמנות כזו? ובל אפתח פה לשטן: הדברים הולכים ומתגלגלים לצד החמצה. אדבר גלויות: להנהלת הסוכנות של התקופה הזאת – גם אילמלא היו חברינו עומדים בה על ההגה – צריכה להיות תעודת כבוד וחובה: לצייד את הפועל העברי במושבה בכל כלי ציוד אפשריים ובהון מספיק, לבל ישאיר בחוץ אף עבודה אחת, אשר יש לו דרך לקבלה.

המשרדים הקבלניים לעבודות חקלאיות. הללו הוציאו לפועל בשנת 1936 עבודות על סך 22 אלף לא"י, בשנת 1937 – עד 34 אלף, יחד בערך 56 אלף לירות. ההון שלהם היה 12 אלף לירה, ששת אלפים מקרן חוסר־עבודה וששת אלפים מהנהלת הסוכנות. היה להם הפסד, הפסדם הגיע ל־10 אחוז מהיקף העבודה.

עמדתי על במה זו לפני הבחירות למועצת פועלי רחובות. שמעתי דברי הגנה נמרצים מפי החבר יונה כֶּסֶה על המשרדים הקבלניים לחקלאות. ידעתי: דברים כאלה נשמעו גם מעל שאר במותינו המושבתיות כל האופוזיציות שבהסתדרות שלחו את חציהן השנונים במשרדים הקבלניים לחקלאות, כדי לפגוע בנו. נלחמנו בשערים. ומה תועיל מלחמתנו באין הון הכרחי לפעולה בת היקף, באין כתף לאומית רחבה נתונה לעזרתנו? כלום רק לשם קבלת בליסטראות בימי בחירות נחוצים לנו כלים אלה? ואני רואה: הכוחות הרתומים בענין זה בכל נפשם הולכים ורפים – והם הכוחות המעולים שישנם בשדה זה למפלגת פועלי ארץ־ישראל – והרצונות דועכים. ויודע אני את המכאוב הזה: לראות בבַלע אפשרויות כבירות – ולהחריש ולהשלים.

אם נתכנסנו כאן לועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל ברחובות, ואם מבררים אנו שאלות ההסתדרות, משקיות וסידוריות, הרי אני מעיז לאמור: תביעה ראשונה, משקית וסידורית, כלכלית ומדינית, היא לנו – מאמץ דרוך לביצור כלי הפעולה שלנו במושבה ולתיקון מצב העובדים. בכלל זה: ביסוס המשרדים הקבלניים לחקלאות, בכלל זה: הקלות אשראיות למעסיקי פועלים עברים, בכלל זה: הגשמת תכנית בעלת מידות לשיכון במושבה, המשך פעולת קרן בילינסון.

חברות הפרי שלנו – למה תפעלנה נפרדות? במידה שהדברים תלויים במוסדותינו אנו – קרן חוסר־עבודה, בנק הפועלים, יכין, ו“תנובה אכספורט” – הרי התביעה מופנית אלינו. ובכלל תביעה זו גם הדרישה המפורשת לאיחוד שתי חברות הפרי שלנו. ובמידה שהדברים תלויים בתנועה הציונית ובהנהלתה – התביעה מופנית אליה. ובמידה שהדברים תלויים בבנקים הציוניים – אפ"ק, בנק אפותיקאי – התביעה מופנית אליהם.

קל לאבד הזדמנויות – קשה להחזירן. היש לנו צורך בהליכת אנשים מן המושבה לעיר? בכמה מאמצים עולה לנו הוצאת אנשים מן העיר למושבה! בתנאים של היום אנו יכולים בפעולה קוֹנצֶנטרית – קבלנות בעבודה החקלאית, תכנית שיכון הולמת, הקלות אשראיות למעבידים עבריים – למצוא הרבה. בחלוף התנאים לא יועילו כל אלה יחד.

בברית תוצרתנו. ובסמוך לעניני המושבה אדבר עוד על ענין אחד, שגם הוא כולו תביעה פנימה – בשורה הראשונה לחברים, לא למוסדות.

בשעה אחת מימי המאורעות נתרחבו השווקים לירק העברי, לביצה ולכל תנובת המשק שלנו. לב הישוב הופנה לתוצרתנו. גם מתוך התעוררות פנימית, גם מתוך לית ברירה. והנה עלתה השאלה הנוקבת: אם אין לקיים מרצון את אשר קיימנו מאוֹנס?

האין המשק החקלאי מצדו, הוא עצמו, חייב לשמור במלוא ההקפדה על צריכת תוצרת חרשתית ארץ־ישראלית? והאם אין ציבורנו כולו, ציבור הפועלים בעיר וגם במושבה – במידת יכלתו – חייב בשני אלה: גם בתוצרת חקלאית וגם בתוצרת חרשתית משלנו ולא משל יפאן ושאר ארצות חוץ? הנה ההחלטה שנתקבלה במועצה האחרונה למרכז “תנובה” באפריל זה:

“מועצת מרכז “תנובה” פונה לועד הפועל של ההסתדרות שיגשים את החלטת מועצת ההסתדרות ל”ו, על ידי הטלת חובה על חברי ההסתדרות שיצרכו תוצרת חקלאית של המשקים. מועצת המרכז מביעה את משאלתה שהועד הפועל של ההסתדרות יכונן מחלקה מיוחדת לטיפול בהשלטת המשטר של תוצרת הארץ בין חברי ההסתדרות".

הברכה שוֹרה בעבודתנו החקלאית: גדלו שטחי הירק והלול ושפע החלב. בקנאותנו לתוצרת תלויה מידת הביסוס והקיום וההרחב של המשק החקלאי ושל המשק החרשתי.

היקום הדבר בלי נדר כללי. אשר הוא צריך להיות קודם כל נדר של מפלגת פועלי ארץ־ישראל? היקום הדבר בלי תנועה מקיפה מנער ועד זקן?

כל מה שניתן להיעשות בכוח מנגנון – הולך ונעשה. עד הגבול הזה הגענו. יש צורך להפליג הלאה. ואם לא נקים תנועה עממית – תבוא נסיגה. ותנועה מבלעדינו לא תקום. המרכז למען תוצרת הארץ הוגה מחשבה על ברית עממית ישובית לתוצרת הארץ. כל ההסתדרויות והאיגודים יכניסו את חבריהם ברצונם החפשי לברית התוצרת – ויהיה מוטל על כל אחד תשלום מס מועט שנתי, אגוֹרת התוצרת.

אני מציע כי מפלגת פועלי ארץ־ישראל תחליט להכניס את חבריה לברית התוצרת העממית. אני רואה את ענין תוצרת הארץ כקרן שלישית לקרן הקיימת ולקרן־היסוד. ההבדל הוא בזה, שאת שתי האחרונות מאספים ביגיעה רבה בחוץ־לארץ ואת השלישית – מפזרים בקלות רבה בארץ.

מצד הסכומים עלולה הקרן השלישית להגיע לגדולות. אם לא נוציא אותם לחוץ־לארץ, היא ממילא תישאר בארץ. בנדון זה הכרחית הטלת חובות חמורות על עצמנו.

אף בשנת 1937 קנתה ארץ־ישראל בארצות חוץ על עשרה מיליון פונט יותר מאשר מכרה לארצות חוץ. המכירה כולה שלנו לחוץ־לארץ היתה לא יותר מ־6 מיליון. בכלל זה – תפוחי־זהב 4 מיליון וכל שאר הדברים יחד שני מיליון פונט, ותוּ לא. ולעומת זאת: מה לא הכנסנו?

אם נקנא קנאת משקנו הצעיר, החקלאי והחרשתי, ונשקיע כוחות בהקמת חומת המכס הנפשית ונעשנה במלוכד – נמשוך גם אחרים אחרינו.

אם לא – נחדל מדבּר בענין זה.

במלוכד – פירושו: כל משפחה תשמור על עצמה, הנוער יתחנך ברוח זו. מועצת הפועלות, אמהות עובדות, הסתדרויות נוער – יתמידו בדבר, והמוסדות יתנו את חלקם בהחזקת הכלים ההכרחיים, והאנשים הנקראים מן המשק החקלאי לחינוך הציבור ולהדרכה הפעולה – ייענו בעין יפה.

הבריח התיכון – חברת העובדים. דיברתי רק על החומר. לא נגעתי בשאלות חינוך ותרבות. וגם האמור בשאלות עבודה ומשק – איננו אלא כטיפה מן הים. אסיים במלים מעטות על הבריח התיכון לכל פעולתנו המשקית: חברת עובדים.

יש מאמר קדמונים – כתוב זה אומר: דרשני! גם מערכת הכלים המשקיים של ההסתדרות אומרת: נַצחו עלינו! ואין לי אלא לחזור על הדברים שאמרתי בענין זה במועצה האחרונה של ההסתדרות. גם מתוך המוסדות המשקיים עצמם נשמעת עכשיו כפעם בפעם קריאה זו: נַצחו עלינו. המוסדות המשקיים שלנו יהיו עכשיו, לפי הרגשתי, יותר נוחים להזדמר – אם מותר להגיד כך – מאשר לפני שנים אחדות. מדוע לא קמה לפני שנים אחדות המועצה הכלכלית של חברת העובדים? נראה לי כי למוסדותינו היה צורך בתקופה של עמידה ברשות עצמם; לא ציידנו אותם מן המרכז בהון, לא בנסיון משקי ולא במומחים והדרכה, כל מוסד ומוסד בשעתו הטלנוהו אל הים ואמרנו לו: שחה! תצא ליבשה – מוטב, ולא – דמך בראשך. לנו לא היה כסף, לא נסיון משקי, סמכנו על היצר היסודי הפועם בתנועתנו, יצר היצירה, שיתגבר על תנאים קשים. כיום אפשר לברך על העמידה הגאה של מוסדותינו. והגיעה השעה לחזור אל המרכז ולצרף את הגלגלים המשקיים הגדולים שלנו – המהוים יתד מנוף כביר כוח – למען תתכוון תנועתם במגמה אחידה. אילמלא אימת הימים הטרופים וסבלם הקשה – סבל חוסר־העבודה – מניח אני כי היינו עומדים כבר בפני התחלה של ממש בענין זה. לא בבת אחת יקום הדבר. הוא לא יהיה משוכלל מבראשית, כי מעשי־מרכבה אלה אינם קלים. הם קשים לא רק לנו, כי אם גם למדינה. וגם כאן אחד הענינים הגדולים, שהמפלגה צריכה לשקוד עליהם ולהתוות את דרכם.

אייר תרצ"'ח.

באסיפת חברי קרית־חיים

באתי להקשיב לטענות החברים, המתנגדים לבעלוּת קואופרטיבית: דברי המחייבים – עתיקים הם וידועים. גם אין זו מחובתו של חבר בעל הכרה סוציאליסטית להילחם דוקא לקנין פרטי, במקום שההסתדרות קבעה יסודות שיתופיים.

נשמעה במועצה זו, מצד המתנגדים לבעלוּת שיתופית, הסברה רבת־ענין. הנה אמר אחד החברים פסוק קצר ושנון: “שלטון ההסתדרות – עד הגדר”. זוהי תורה שלמה! מותר לברך “שהחיינו” על הגעגועים האלה להסתדרות עד־גדרית, אשר לא תשאל לדעת מה נעשה בחצר החבר, בשדהו, במשקו, בקבוצתו, באגודתו השיתופית. החבר ודאי לא יחוס מלנדב להסתדרות רוחנית זו ממיטב אמרי־פיו הסוציאליסטיים. ההסתדרות החיה, צר לי להגיד, רחוקה ממידות תרומיות אלה. בעיניה: המעשה המקצועי והמשקי הוא העיקר – ולא המדרש.

"מדוע אין אֵמוּן בחברים כי לא יסטו מן הדרך הנכונה, גם לכשיהיה בידם שטר לקנין פרטי? התביעה לאמון – תביעה גדולה היא, אך היא איננה יכולה לבוא במקום קיום המצווֹת. חברי ההסתדרות כולם כאחד טובים וכולם כאחד רעים, כי הם בשר־ודם, וככל האדם הם נתונים להשפעתם המכרעת של גורמים כלכליים. השאלה העומדת בפני ההסתדרות היא: כיצד להבטיח כי המסגרת הכלכלית של קרית־חיים תהיה טובה? הבעלות המשותפת – תריס מסוים.

חבר אחד טען לא בשם האמון, כי אם בשם החופש. חופש כפשוטו. “אנחנו תנועה וולונטרית – ואין לכוף את החברים על דבר שאין הם רוצים בו”. האומנם כך? כלום הקימונו הסתדרות והקימונו מפלגה, כדי שכל אחד יוכל לעשות כעולה על דעתו ורוחו? אנחנו תנועה וולונטרית, לשם תכלית מסוימת: הקמת חברת עובדים עברים בארץ. ובגדרי התכלית הזאת אנו מטילים חובות על עצמנו – ואפילו על אחרים. אנו כופים את נותן־העבודה על קבלת פועלים מסודרת, על תנאי־עבודה הוגנים, על עבודה עברית, אנו קבענו לעצמנו חוק: להתישב על קרקע לאומית ולא על קרקע פרטית. גזרנו על עבודה שכירה במשק השיתופי שלנו, גם בכפר גם בעיר. אנו כופים את החבר באגודה המקצועית לקבל עבודה רק על פי תור ורק לפי תנאי האגודה. לכל ציבור – לוחות הברית שלו. אלא שאירע לנו דבר־מה. יש, כמדומני, שם מיוחד למלאך הסוטר לנולד על פיו ומשכיחהו את תלמודו (גוֹלד: שמו – סטריאל!). הפעם – שמו: “פּרוֹספּריטי”. הוא שהשכיחנו הרבה דברים יסודיים ועיקריים, בהם אנו דוגלים.

אני מאמין בעתיד מפעל השיכון שלנו. כיום, אחרי עבודת שנים מעטות, הוא עולה ומגיע בהיקפו למספר המתישבים החקלאיים, שריכזנו בכפרינו במשך דור שלם. השיכון בכללו. בעיר ובמושבות, הולך ונעשה בן־לויה חשוב להתישבותנו החקלאית. אני מאמין בקרית־חיים. אני רואה בה ואני רוצה לראות בה גולת הכותרת למפעל השיכון העירוני ההסתדרותי. שִבתה על הנמל מעמיד אותה במרכז ארץ־ישראל. במקום הזה – מפעל הסתדרותי נאמן, מסודר ומשוכלל, יכול להיות, לאין ספק, לנזר עבודתנו השיכונית ולתפארת להסתדרות לדורי־דורות.

ההסתדרות לא תתן, אינה צריכה לתת, להפוך את הקריה הזאת למין חומר של ספסרות. יש כבר עוּבדות של שיכונים בכמה מושבות ובתל־אביב, אשר נתגלו בהן סכנות חמורות חברתיות – ויש גם כאלה שכבר הפסדנו אותן בהחלט, באשר לא ידענו להבטיח מראש, כשהדבר היה נתון בידינו, את השמירה על העקרונות. היתה לנו הרשות לצפות מקרית־חיים כי בהגשמת עקרונות אלה תלך היא בראש ותהיה מופת לאחרים.

אני – לחסכון. גם אינני “מקלל” את הגיאות וההרוָחה – במידה שיש בהן התפתחות משקית – עירונית או כפרית, חרשתית או בנינית. אדרבא! כי יודע וזוכר אני מה פירושו של ההיפך. אולם לא נהיה קטנוּנים בהשגותינו! לא נבטח בחסכון, כדי לפנות עורף למעמד ולהיות ל“אני הגבר!” עלינו לכוון ולהשקיע את חסכונותינו – דרך צינורות הסתדרותיים – במפעלים שיתופיים. קרית־חיים עצמה – בסיס יפה להשקעות שיתופיות ולפיתוח מפעלים בעלי־ערך. מה שנבצר מן הפרט – יושג במאמץ שיתופי. יש בשיכון שלנו שאלות שעדיין לא נפתרו. בתוכן – שאלת “הקומה השניה”. כלומר: החדר או הדירה הנוספת – להשׂכּרה. יש מחמירים ויש מקילים, חלקי עם המקילים. אולם רק בשכונה של בעלוּת שיתופית יתכן להקל. כי רק אז יש לקבוע – ולקיים – סייגים הכרחיים, הן בנוגע לשכר הדירה, הן בנוגע למתדיירים. בלי בעלוּת שיתופית – אין מפקח ואין מרסן.

בידינו הוא הדבר: מה יהיה המפעל הזה אשר הקימונו. או שילדינו יוכלו להתפאר בו ויגידו: הספסרות – עד הגדר, או להיפך. אתם – מניחי היסודות. הבאים – יצאו בעקבותיכם. תניחו את היסודות מתוך אחריות לקריה שהופקדה בידיכם, להיותם – מפעל הסתדרותי!

שבט תרצ"ט.

מועצת ההסתדרות ל"ח, תל־אביב

הועד הפועל של ההסתדרות החליט לכנס את מועצת ההסתדרות בעצם הימים האלה, ימי המערכה בלונדון¹, כדי לבצע שנים־שלושה דברים, שיש בהם משום הכרח לעמידתנו יום יום ולהתקנת עצמנו לימים הבאים.

דאגה אחת קבועה מלַווה אותנו בכל תקופת המועצה – הלא היא דאגת האבטלה. זוהי דאגה אשר התנועה הציונית, בעזרת הישוב ומוסדותיו, יכולה לחסלו, בכוח התאמצות כספית הולמת, ולהביא הקלת רוָחה – לא למבוטלים בלבד, כי אם גם לחלקים רבים מהמעמד הבינוני ולמחזור הכלכלי הפנימי כולו. דבר זה כבר הודגש בכל לשון של הדגשה בהצהרותיהם של אנשי הכלכלה בישוב. ואנו לא נפסיק מלקרוא תגר על השלמה זו, שהשלימה התנועה־הציונית עם העוּבדה הממארת, כי דאגת הרעב תתרוצץ, כל ימי התגוננותנו המרים, בתוך דאגת בטחוננו. אולם לנו, לפועלי ארץ־ישראל החיים והעובדים, אסור להתעייף מלתת למלחמה באבטלה את חלקנו אנו, את מס העובד.

מועצה זו תכריז על פדיון עבודה י' – מבלי לבטל את מס־החירום ל“משען”.

ועם זאת תחזור המועצה ותכריז על דרישתה התקיפה מהתנועה הציונית ומוסדותיה ומהישוב ומוסדותיו – לא לשקוט ולא לנוח ולרכז בעוד מועד את האמצעים הדרושים לבל יבוא עלינו קיץ של אבטלה, כי אם קיץ של עבודה. אם היזמה הפרטית מתמהמהת לבנות, תבנינה היזמה הלאומית והיזמה הישובית – תבנינה יחד בתנופה ובעוז!

נכסי הבנין שלנו בארץ הם נכסים של קיימא, המגיעים כעבור המשבר למלוא ערכם ולעתים גם לערך מופרז. יבָּנו איפוא בדרום תל־אביב ובמפרץ חיפה שכונות עממיות וינתנו למשתכנים בתנאים נוחים ויחסלו את ה“ליפטים” ואת המרתפים! ההפסד העלול לבוא מן השיכון העממי הזול יהיה פחות – גם בממון, ואין צריך לאמור: בנפש – מן ההפסד שבאבטלה ובהרעבה. יִבָּנו במושבה כבישים ושכונות פועלים, ינתנו אמצעים לבנין לקיבוצים, יוקמו מפעלים ציבוריים במושבות, למען יוכל הפועל לא לעקור בקיץ מן המושבות, בהן זכינו לראות בחורף הזה 25,000 פועלים עברים עסוקים בקטיף! יוגד נא למרכזינו הציוניים בכל הארצות, כי אין עליה בלי קליטה – ואין קליטה בלי שיכון ובלי עבודה.

אנו יכולים להביט על מאמצי ההסתדרות מתוך הכרה כי משהו נעשה מצדנו למילוי החובה. קרן חוסר עבודה הצליחה לרכז כמאתים אלף לירות במשך השנים 1933–1935. מזה פדיון עבודה א' וב' – כמאה אלף, ומסים ותרומות – כמאה אלף! גלגל עבודה גדול הוּנע. מחוץ למיליון לירות עבודה, שנסתייעו באשראי של “ביצור”, שהוא אשראי מסחרי בהחלט, יש עוד כ־3/4 מיליון לירות עבודה, אשר לקרן חוסר־עבודה היה תפקיד בהזזתן מעולם המחשבה לעולם המעשה.

וזאת נזכיר לעצמנו, כי הנושאים בעול קרן חוסר־עבודה ומפדה ו“משען” אינם אלא מרימים את הקורה מן הקצה הדק – ואילו אלפי פועלים, המתחלפים בעבודה ממש ומתקיימים בשלושת ימי־עבודה בשבוע – הם הם אשר נכנסו לעביה של הקורה.

גם בדין ודברים על רמת השכר אל נא יסיחו דעת מעוּבדה זו!

אסתפק בעניני עבודה בדברים המעטים האלה. עוד ידובר בשאלות אלה במועצה זו. ואקדיש מלים אחדות לצד הבטחון ולחזית המדינית.

במרכז המועצה האחרונה של ההסתדרות, ביולי 1938, עמד ענין הבטחון. נציין ברצון כי מאז גבר לחץ הצבא על הכנופיות ונשברה זרוען במידה מרובה. אך גם בימים אלה, ימי המשא־ומתן המדיני, אין הצד המופתאי נמנע מתעלולי רצח והתנקשויות מן המארב יום יום. אכן, אין אנו יכולים להעלים עין מן ה“מסיבות” המתירות לאחד מן “הצדדים” לשיחות לונדון התנהגות מעין זו.

אנו, העומדים בחזית ההתגוננות, אשר עבודתנו ביסוֹדה היא עבודת שלום, שיש בה הצלחה ליהודים וברכה לערבים, קוראים מעל במת מועצת ההסתדרות לשליחי העם העברי במשא־ומתן בלונדון: אתכם אנו! עמדתנו הדרוכה בחזית הבטחון בשנים האלה ערובה היא כי לא תיגזל מאתנו מולדתנו.

במערב ובמזרח קמו עלינו להשפילנו ולאַבּדנוּ. נשאר רק העולם הדימוקרטי אשר בו משענתנו. לא נאמין כי יקום גם הוא לגזול מאתנו את מולדתנו!

שבט תרצ"ט.

לגוף הענין המדיני הקטלני התלוי על ראשינו – תכנית־ההסגרה – רצוני לציין שלושה דברים, אשר אולי יש בהם ניצוץ כל־שהוא של נחמה:

א. פשטותה של “התכנית” המוצעת: יותר מדי ברורה ההתכחשות לבית הלאומי והסגרתו!

ב. אחדותה השלמה של ההופעה הישראלית בלונדון: דבר גדול יש כאן. על נציגות מוצקה זו יש לעמוד.

ג. ניצני־ערעור ראשונים מצד דעת־הקהל האנגלית על תכנית ההסגרה. שתי השאלות שנשאלו בבית־הנבחרים מצד ראשי מפלגת העבודה הם לנו למקור עידוד. אלו הן דפיקות־ערעור ראשונות. אני רוצה להאמין כי עוד יתקוממו חלקים רבים – ואולי גם מכריעים – בדעת־הציבור האנגלית לתכנית הסגרתנו. הממשלה, האומרת לכוף עלינו תכנית זו, לבשה שריון בפני הנשק העיקרי שלנו: נשק הצדק. אך הנשק לא נשבר ועוד נחדירנו. אנו שואבים את התוקף שלנו מהכרת צדקנו. נשק זה לא נעזוב ולא נמיר. אין עם בוחר את נשקו. זוהי גזירה היסטורית. אין אנו תוקפים ורוצחים, אך יש לנר ישוב בונה ומתגונן, עז־נפש.

לא נדבר עתה – ולא נדבר נכאים.

שבחים רבים חלקו לנו בזמן האחרון כ" מומחים לישוב". ואכן בארץ הזאת נתגלו בתוכנו כוחות נפלאים, לא שיערום גויים, לא שיערום יהודים, לא שיערנום בעצמנו. ועלינו לקוות כי יתגלו בנו הכוחות לעמידה על נפשנו במערכה זו.

ולידידנו מר ברוך ויינשטיין, הבא לגבות מאתנו שטר־תמיד של מפלגתו, בדרישתו מחיים וייצמן שיתפטר, אגיד: יתכן כי עמדת הממשלה תאלץ את ח. ו. להתפטר. בהתפטרות זו תהא צרורה אז מחאתו הלאומית – ובהתפטרותו זו יעלה וינשא. זהם הניאוּץ השיטתי, אשר הפך למקצוע כמעט, לא דבק בו: הוא יוצא ובא לפני העם ומהווה אחד מקניניו המדיניים היקרים.

ירושלים, אדר תרצ"ט.

עם ח. וייצמן בנהלל

שעה זו נראית לי כשעה של הבנה יתירה בינינו. אלה המבינים זה את זה עד למעמקים, כשהם נפגשים יחד, יש שהם אילמים. אך זוהי אילמוּת רבת־אמת. כולנו יודעים מהי השאלה:

לנגוד את אחדות ישראל, מהרב משה בלוי ועד לוֹרד ברסטד¹, לכוח פועל, אשר יעניק לנו משהו של קפיצת־הדרך!

מידות הזמן שברשותנו נעשו מצומצמות ביותר. מאחורינו – “הימים הנוראים”, ימי לונדון. ויש מנהג בישראל, כי במוצאי יום־הכפורים, משהבדילו, תוקעים יתד בסוכה. לא נקרא כאן בשם את היתד². אולם הישוב מוכן לגדולות – ואנו מאמינים: גם העם. ועל ה“יוצא ובא” לפרש לפני העם בימים הקרובים ביותר את המעשה הנדרש.

ניסן תרצ"ט.

בקונגרס הציוני הכ"א בג’ניבה

חברי ורבותי! הקונגרס הציוני העשרים ואחד מתכנס בשנת 1939. כשיש לתנועה הציונית לא רק קונגרס, לא רק בחירות, לא רק “יודנשטאטס פארטיי”, כי אם גם חזית חיה בארץ־ישראל, בה עומדים אחינו ואחיותינו במסירת־נפש. גם שם אין אנחנו מתי מעט: יש לנו הכבוד להיות הרוב גם שם.

נאומים מעין אלה של מר מאיר גרוסמן מעידים מה גדול המרחק מכאן לחזית החיה. אם ישנו ויכוח על שיטות, על דרכים – יתקיים, אבל לא בצורה זו, לא בצורת זיקוקי־אור מתלקחים, המסַנורים יותר משהם מאירים. עדיין אין אנו יודעים מהי השיטה של מ. ג. ומה הכוח המיוחד העומד לרשותו. האם יש לו כוח אחר, מחוץ לאותו הבנין הציוני שהוקם בארץ־ישראל? האם יש לו כפר עברי אחר, מאשר הכפר העברי העובד, אשר נוצר בעזרת ההון הלאומי ואשר עליו הוא אומר כי הוא דואג רק לו לעצמו? האם יודע הוא גבורה יפה מזו, המתגלית עתה לכל אורך החזית בארץ־ישראל?

כתום הויכוח וגזו הזיקוקין המתלקחים, תשׂרוד המסקנה האחת, כי אין צירוף אחר מחוץ לשני הכוחות: הכוח הותיק של הבנין הציוני והכוח של הגבורה הטהורה, המוסרית, האנושית, הבלתי־מוכתמת! מתוך הבנין הציוני גדלו האנשים, שאינם שואלים אם עליהם לעלות על אדמתם בלילה או ביום: הם עולים! הם עולים עם נשק ביד ובלי נשק. ברשות ושלא ברשות – הם אינם שואלים! (קריאת בינים: לאחרים אין אתם נותנים ללכת אתכם). לא נכון, זכות זו נתונה לכל מי שרוצה להצטרף למחנה הבנין!

את הקונגרס הזה הופכים לקונגרס של אזהרות. ממפלגות הימין למפלגות הפועלים. מזהירים על זאת ועל זאת, אין משתתפים בנשיאות – וגם אני רוצה להזהירכם על משהו: הנוער שלכם לא ילך אתכם בדרך של הריסת ההסתדרות הציונית. אנחנו יודעים את הנוער של הציונים ב'¹, אנחנו יודעים את הנוער של “המזרחי”. השפעתכם בתוך מפלגותיכם היא אחרת.

כחבר הועד הפועל הציוני היתה לי ההזדמנות לשמוע לא אחת מפי מר מ. ג. דברי־הערצה להבלגה. אין אני יודע מתי ואיך קרה הדבר שמר מ. ג. שינה את דעתו ואולי לא הבנתיו. (מ. ג.: לא הבנת יפה). אני נותן לך עתה את ההזדמנות לומר: אם אתה בעד או נגד?(מ. ג.: אני נגד ההבלגה. מאז 1937). אני הבינותי יפה את מר מ. ג. כאשר טען בכל כוחו להבלגה, דבריו הפעם לא היו ברורים לי.

אכן, כל תוכן הנאומים האלה מעיד כי העולם הציוני כאילו מפגר מאחרי המעשים בארץ־ישראל. והרי אם יש לקונגרס ציוני זה תפקיד מיוחד לו – הריהו: לעזור לעולם הציוני להדביק את ארץ־ישראל!

אני רוצה להציע לפניכם ארבע דוגמאות, ארבע קושיות:

בנאומו אתמול הזכיר הנשיא את הנמל העברי, אשר נולד לנו בעצם שנות הפורענות בארץ. האם הגיעה הבשורה הזאת להשגתו של העולם הציוני? הבאה משם דחיפה להרחבת הנמל העברי? הרי בארץ־ישראל בזמן משבר קשה אספנו 150 אלף לא"י – וכלום לא נשארה ארץ־ישראל לפי שעה בודדה במאמץ הזה?

בעצם שנות הפורענות החזרנו לנו חלק חשוב של ארץ־ישראל: זכינו לעבודה עברית בכל שטח הפרדסנות העברית! וזאת אומרת: 20 אלף פועלים עברים, 20 אלף משפחות מתפרנסות כיום מהפרדסנות. כלום הומצאו לנו האמצעים כדי לעזור לפרדסנות במצוקת המשבר, שהיא נתונה בו, למען בסס את המשק ואת העובדים בו?

הוזכרו בנאום הנשיא גם חמישים הנקודות החדשות. נקודות ההתישבות, חמישים נקודות! אנחנו אומרים זאת בנשימה אחת. כמה פעמים 50 נקודות הקימונו בכל משך זמן עבודתנו הציונית?! הרי הוכפל בבת אחת כל מספר הנקודות שהיה לנו עד כה. ורצוני לשאול: היכן היא ההתלהבות הציונית למעשה הכביר, היכן האמצעים להמשכו ולביסוסו?

והרביעית: הרובה. משקלו עתה שוה למשקלה של המחרשה: חבר אחד יוצא עם המחרשה והשני הולך אחריו עם הרובה ביד. ואני שואל: היכן הם האמצעים אשר הגולה נתנה להגנה? “כופר הישוב” המציא בשנה האחרונה לבטחון ולהגנה יותר מ־200 אלף לירות. סכום זה נאסף מתוך תוספת מיל על כרטיס תחבורה ועל קופסת סיגריות ועל דברים הכרחיים אחרים. והרי ההוצאה של הישוב לצרכי שמירה ובטחון היא עצומה! היכן ההתגייסות המיוחדת של העולם הציוני לענין זה, שבו דשים כל כך הרבה?

העולם הציוני לא העניק לנו את האמצעים הראויים. העולם הציוני נשאר מאחורי כל המעשים הנעשים בארץ־ישראל. את הנאומים בגנף, הקוראים לאַקטיביוּת, ישמע הנוער בארץ מתוך בת־צחוק על שפתיו. היש אקטיביות שאין הוא נתון בה? האין עליה? האין התישבות? האין הוא נתון בהגנה ובטחון? אמרו נא, מהי האקטיביות המיוחדת שאתם מתקשטים בה, מהו הנזר המיוחד שאתם מתיפים בו? לוּ היית בטירת־צבי ובחניתה מה היית אומר שם?

היה עצוב מאד אילו היה עובר גם קונגרס ציוני זה כפי שעברו הקונגרסים הציוניים בשנים האחרונות וכמו שהתחיל הקונגרס גם הפעם, ללא חרדה ממשית לחזית שבארץ־ישראל. הלא חזית זו בארץ־ישראל היא עמוד הנחמה, עמוד האש, לא רק לעולם הציוני, אלא לעולם היהודי כולו! ארץ־ישראל זו ובנינה – הטהור, המתקדם, הרבולוציוני! – הרי הוא המאיר עתה לכל העם היהודי! בכמה וכמה קונגרסים זילזלו באלה הבונים וקראו אותם “קעסט־קינדער” ועכשיו באים ורוצים ללמד את הכוח הזה מה עליו לעשות. בשעתו הייתם מומחים לכלכלה, עכשיו הנכם מומחים לאיסטרטגיה. אין אני רוצה להזכיר עוונות. אבל קשה מאד היה לשמוע את נאום הרהב על הכוח הזה, המשמש היום מבטח לישוב כולו, גם למושבה, גם לתל־אביב ולירושלים – ובו הערובה הנאמנה גם לשבירת הספר הלבן.

אין עשיר כנשרף. כיום אנו רואים כי במשך עשרים השנים האחרונות ניתן לנו לעשות הרבה – ועשינו רק מעט מן המעט. האופּוזיציה בציונות הפריעה בכל אשר יכלה בעבודה הלאומית. לא רק זאב ז’בוטינסקי ניהל תעמולה נגד הקרנות, אלא היה בכל האגף הימני הלך־רוח נגד הקרנות. אני אומר הלך־רוח, כי רוצה אני לדבר רכות. אפס, אם נלך ונבדוק את הפרטיכלים של הקונגרסים ונעשה טיול רטרוספקטיבי, נמצא הרבה יותר מהלך־רוח נגד הקרנות, מצד הימין הציוני. ואני רוצה לשאול את החברים מהימין: האם בזה תצאו ידי חובתכם גם עכשיו, האם ככה ילך הדבר גם להבא? הלא ילדיכם יקומו נגדכם! החזית בארץ־ישראל דורשת מהעם היהודי שלושה דברים – שלושה דברים מוחשים. כי שם אין משחק מלים ותפקידו של הקונגרס הציוני הוא לשַווֹת לנגד עיניו את החזית ודרישותיה.

ואלה הן:

אמצעים ראויים לשמם;

הד מדיני יותר נאמן;

יתר אחדות פנימית.

רק בשלושה דברים אלה יכול הקונגרס הציוני לצאת ידי חובתו לילדיו בארץ־ישראל.

אלול תרצ"ט.

¹

אני מקדם בברכה את היבחר מר פינחס רוטנברג לראש הישוב בשעה זו. אני מכיר במר פ. ר. סגולה יקרה: עבודה המוטלה על כתפיו – הוא שואף לקדמה לשעות, לא לימים. ומתוך שאני מכיר בו את זאת, רצוני להגיד מה אני דורש מהישוב וממי שנבחר היום לעמוד בראשו:

לא טוב שבארץ־ישראל ידפוק בימים האלה רק דופק אחד: הדופק של הספסרות המסחרית בצרכי אוכל ובכל סחורה אחרת. צריך שידפוק עוד איזה דופק… נחוצה עבודה! לא יתכן כי יתבטלו עכשיו אלפי אנשים מלאי כוח – ומחר לא יהיה לנו היכן להסתתר מהתקפות אויר. מפליאה העזובה בקרבנו! ידעתי: גבול לא יעברהו לטבע האדם. דברים מאד איומים, כמו דברים מאד גדולים, אין אנשים מסוגלים לחיותם בשעתם ולהדגישם במלוא תכנם. על כן גם הדיבורים אינם משפיעים. אין ספק כי כל יום עזוב ללא מעשה יחסר לנו. דרושה שקידה על נכסינו החיים. יש שטח גדול של פרדסים, אשר אם לא יעובדו ימותו לגמרי, או ימותו למחצה, לשליש או לרביע. צריך שיהיה בנו כוח להגיד לאנשים: “לעבוד!” על מנת למצוא דרך לסידור הענינים תוך כדי המשך העבודה.

נחוצה דאגה גדולה להספקה! יש להכות את הספסרות: יהי בטחון כי מחר לא נרעב. אין זה עתה הישוב ההוא שהיה לנו במלחמה הקודמת. אז היינו חמישים אלף, שיכלו לפרנסם בהבאת מזונות מבחוץ. עתה עתידים אנו לאכול איש את רעהו, אם לא נדאג להבטחת התנאים ההכרחיים להרחבת היצור. לשם כך אין צורך בסכומים ענקיים והכסף הזה מוכרח להימצא בעוד ניתן לקנות וניתן להביא! צריך למצוא את הסכום הדרוש קודם כל מהישוב עצמו, וצריך להניע את הממשלה לעזרה דחופה וממשית.

ועיקר הדאגה היא למחר, לעתיד. יש להקים בתוך היהדות באמריקה ובארצות האנגלו־סכסיות – בעיקר אנגליה ואמריקה – תנועת התנדבות, על מנת לעלות לארץ־ישראל בשעת־הכושר הראשונה. אין איש מאתנו יודע מתי ואיך ובאיזו צורה – אבל בוא תבוא שעת־הכושר, כשכוֹח יהודי גדול יוכל להיכנס לארץ, לחיות אתנו פה, ולעמוד אתנו פה. עלינו להקים את הכוח המתנדב הזה באמריקה ומחוץ לאמריקה, עלינו לעורר את הנוער היהודי בארצות אלה, כי תהיינה עיניו נשואות לארץ־ישראל.

תשרי ת"ש.

תל אביב: עם עובד, תשי"ב

הסעיף על הוצאת־ספרים – הכלול בסדר היום – כוָנתו: קיום הנדר שנדרה ההסתדרות בחג העשור ל“דבר”: להקים הוצאת־ספרים הסתדרותית. הכרוז של הועד הפועל ליום ההוא מסתיים בדברים אלה: “עם חג העשור החליט הועד הפועל של ההסתדרות להניף עוד משא אחד – להרחיב את פעולת הוצאת הספרים של “דבר” עד כדי מפעל קבוע. את שנת העשור ל”דבר" נחוֹג במעשה יצירה נוסף".

כיום, עם מלאות עשרים להסתדרות וחמש־עשרה ל“דבר”, מציעה מזכירות הועד הפועל: להוציא לפועל את המחשבה על הרחבת הוצאת־הספרים וביסוסה כמפעל קבוע. ואני מוכן להוסיף עוד דברים אחדים בענין זה.

“דבר” היה מוציא מפעם לפעם ספרים. כעת, ליובל “דבר”' נראה לי, אין להסתדרות, בתחום הרוחני, מעשה חשוב מאשר הקמת הוצאת־הספרים. אין גם מעשה כולל יותר, אשר ענין בו לכל החוגים ולכל הגילים. היצליח? בזמן השקלה־וטריה על יסוּד “דבר” היו חברים שחרדו מאד, פן יהיה העתון “קאזיוֹני”, רשמי ומשעמם, או בכלל לא ימצא דרך, שכן לא קדמוּ לו דוגמאות רבות בתנועת הפועלים העולמית. אני מניח כי הועד הפועל כולו רואה כיום את “דבר” כאחד ממפעלי היצירה ההסתדרותיים החשובים. קשה לתאר את ההסתדרות בלי “דבר”. יתכן להגיד בלי היסוס, כי “דבר” שינה במידה מרובה את פני הארץ. מה היה סוד הצלחתו? כשהופיעה השאלה: איך לעשותו? – הוחלט לא ללכת בדרך צירופים והרכבים, כי אם להטיל את התפקיד האחראי על איש אחד, אשר ועידת ההסתדרות תבחר בו. מדוע לא צירופי פשרה? בענינים מעשיים חשובה הפשרה, מה שאין כן בעולם הרוח. ההסתדרות מצאה את האיש והטילה עליו את עריכת “דבר”. היום הגענו לשנת החמש־עשרה לקיום העתון – ולא ועידת ההסתדרות ולא מועצותיה לא באו מעולם להגיד כי עורך “דבר” לא קיים את האחריות שהוטלה עליו והאֵמוּן שהושם בו. ביקורת ישנה – כל דבר חי ופועל מן ההכרח שתהיה עליו ביקורת.

מזכירות הועד הפועל סבורה כי יש להקים גם את מערכת הוצאת־הספרים של ההסתדרות בדרך זו, בה הלכנו בהקמת העתון. בא איפוא הרגע – ומאיר יערי אמר: “זה רגע קדוש”, והקשבתי ברטט לאמירה זו – לקיים את הנדר אשר נדרנו לעצמנו.

טבת תש"א.

במועצת ההסתדרות מ"ד

המועצה הזאת נועדה לענין אחד: לשמועה כי באופק של החקיקה הארץ־ישראלית עומד להופיע חוק על איסור שביתות והשבתות לתקופת המלחמה מתוך נימוק, כי “מאמץ המלחמה” מחייב את האיסור הזה.

במאמץ־חברים רב בנינו את ההסתדרות הזאת, בה מאוחדים כשבעים וחמישה למאה מכל פועלי ארץ־ישראל. גם אחרי כל החתירות הפַלגָניוֹת – רוב מנין ורוב בנין, רוב כמות ורוב איכות של ציבור הפועלים בארץ מאוחד במסגרת זו, אשר הקים לו מרצונו, בלי בסיס של חוק, בלי עזרת ממשלה. האין לנו רשות לדרוש מאת ממשלת ארץ־ישראל, שאם אינה עוזרת לנו בהקמת אחדותו של ציבור הפועלים, אשר בכוחה הוא מתגונן במערכה המקצועית – לפחות אל נא תערער את כוחו בשלילת זכות השביתה ממנו, בלי למנוע בינתים מנותני־העבודה לפרוץ פרצים כרצונם באיגוד המקצועי, הן בדרך הכנסת פועלים שאינם נמנים על האיגוד, הן בדרך הרעה ישירה של תנאי העבודה.

עובדה היא כי במפעלי התעשיה, אשר ערך להם ומשקל להם ותוצרת להם, אין השביתה מן המעשים בכל יום. פועלי “נשר” ציינו בהחלטתם, כי 16 שנה לא היתה שביתה ב“נשר”, וכך הוא בחברת החשמל וב“שמן” וב“לוֹדזיה” ובכיוצא בהם. כאן נתרקמה תופעה של שויון־משקל מסוים. יש משא־ומתן – ובכוחו מגיעים לישור ולישוּב הדברים.

פרט אחד מן ההרצאה, אשר תושמע לאזניכם: בהשוותנו את ימי השביתה של הפועלים העברים במחצית שנת 1941 לעומת מחצית 1940, נראה כי אין כל יסוד מדיני מוצדק להתערבות הממשלה. המספרים הרשמיים שונים קצת מהמספרים המרוכזים בידינו, אך היחס נשאר כהויתוֹ. אנו למדים כי ישנה ירידה גדולה בשנת 1941 לעומת אשתקד: 6,000 יום לעומת 16,000.

נשענים על נימוקינו, כפי שהוסברו בכתב ובעל־פה, ועל רצונו המאוחד של ציבור הפועלים, אשר כבר נתגלה במידה מרובה מאד באסיפות שנתקיימו ובהחלטותיהן, אשר לאין כל ספק הביאו לידי גילוי נאמן את הרגשתו של ציבור הפועלים. כי אין הוא יכול להתפרק או להישלל את הנשק הזה במערכה המקצועית, מניחים אנו כי התנגדותנו תוכר כצודקת.

תמוז תש"א.

עם קביעת טבלת־הזכרון באולם התכניון בחיפה, למלאות כ"א שנה להסתדרות

לפני כ"א שנה, בועידת יסוּדה של ההסתדרות, זכיתי כיושב־ראש להכריז: נוצרה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל.

דוֹר צעירים היינו. מאלה שהיו אז אתנו לא כולם זכו להגיע עד הלום. גם מאלה אשר עלו לארץ לאחר כך – לא כולם זכו להגיע עד הלום. רבים אבדו בדרך בעשרים ואחת השנה. נעלה זכר כולם בראש מעמדנו זה.

כ"א שנה – מנין יצירה הוא להסתדרות, יצירת יש מיש. ועוד מנין לה, הוא מנין בריאה, בריאת יש מאין: יצירת המשק החקלאי העצמי של הפועלים על קרקע הלאום ובמכשירי הלאום ובעבודה חלוצית ובחיי שויון. מנין בריאה זה, אשר המשולש כנרת–דגניה–מרחביה מסמל אותו, קָדַם עשר שנים למנין היצירה.

ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץיישראל הוקמה לפני כ"א שנה, לשם התכוננות והתעודדות לקראת בוא חברים חדשים, אותם רבבות החברים אשר הם ברובם כבר היום ותיקים אתנו. ואכן, בלי גוזמה רשאי אני להגיד כי הסתדרותנו זו, על כל הישגיה ועל כל החסריה, היא מקור עידוד לכולנו.

ושוב הגענו ל“היום הרת עולם” – ושוב מוּלנוּ מחר, אשר לקראתו עלינו להתכונן ולהתעודד. ומתוך ברכה כי נעמוד במבחן העתיד וגם ננצח, הנני לגלוֹת טבלת־הזכרון הזאת.

טבת תש"ב.

בועד הפועל של ההסתדרות

הריני לקדם בברכה את פני הועד הפועל החדש, על חבריו הקשישים־הצעירים, אלה אשר המשימה הזאת הושמה עליהם שוב, ועל כל חבריו הצעירים, אשר אך זה עתה הוטל עליהם עומס כבוד־האֵמוּן ונטל־האחריות של הבית הזה. לא אעלים מכם כי לבי נפעם לקראת פתיחת ישיבה זו – ולא אוּכל להביע הרבה מאשר אתי. קדרות הימים האלה ואימתם שפוכה על הכל. גם כינוסינו ומועדינו הגדולים טבולים בהן. לבך מלא מחזות אימים ומתוך האימים האלה מופיע האושר החריף המיוחד, על היוֹת הבית הזה ועל היותנו כאן בתוכו, על אף כל הרגזים, כוח אחד, כמו שהננו, חוט־שדרה לחידוש חיי העם ולבנין עתידו כאן. האחדוּת – לא משאלה בלבד היא לנו: היא תפקידנו. ישיבה זו פותחת פרק חדש בחייה הפנימיים של ההסתדרות. בדברים אשר יבואו, בדיונים לגופי הענינים, ודאי יצוּין לא אחת, מצד החברים הותיקים של הועד הפועל, כי בעבודת הבית הזה שררה רוח חברית. מובטחני כי רצון כולנו הוא לקיים אותו ברוּם מדרגתו ולהעלותו מעלה מעלה.

סיון תש"ב

בפתיחת מועצת ההסתדרות מ"ז

עיקר ענינה של המועצה הזאת – שידוד מערכות ההתגייסות הכללית שלנו מחדש, לשם הקמת הגדודים העבריים. הישוב היהודי והחזית לכל צורותיה התקשרו, מאז ועידתנו, בקשר נוסף של 7000 איש ואשה: לצבא, לנוֹטרוּת – ולכלי הבטחון והמגן הפנימיים. ביניהם 4500 חיילים וחיילות. לא מעט הוא, אם נשים לב למסיבות התנדבותנו! למן 500 החַפרים העברים הראשונים, אשר היו בדיעבד נושאי כלי־גדודים ביוָן ובכרתים ואשר חלק חשוב ויקר מהם נפל בשבי, ועד למתן ההכרזה על גדודים עבריים – עברנו כברת־דרך. הגענו לתחנה זו בכוח עוּבדת התנדבותנו. כגוּלת־הכותרת הופיעה בימים אלה הפלוגה הצבאית המיוחדת של “סולל־בונה”. גם אלה שכּפרוּ בדרך הזאת מלכתחילה הגיעו אליה לבסוף. אין לנו אלא להמשיך וללכת בדרך זו ולמלא תוכן חי את מסגרת הגדודים העבריים, מתוך המשך דרישה כי ינתן לנו להילחם כבנים לעמנו – וצבאנוּ יעמוד על דגלו.

בתוך חזית האש יש עיגול מיוחד לנו – עיגול השמד ההיטלרי. הוא, לפי אימתו, מהווה נקודה מרכזית. אך בחזון השלום, בחזון התמורה והתקומה – אנחנו בקצה. ועל כן יקרו לנו כל כך ידידינו – אישים ותנועות – אם באנגליה ואם באמריקה ואם בדרום־אפריקה ובשאר ארצות, המכריזים בעצם הימים האלה בבית־הנבחרים ובבית־הלורדים, בעצרות־עם ובעתונות, כי לא יזרח השמש על העולם אחרי טבח־הדמים, אם לא שיזרח גם על העם הנרדף ביותר, וכסא הצדק, למענוֹ נלחמים, לא יהיה שלם כל עוד לא יקוּים במלואו הנדר אשר הובטח לעם היהודי עוד בימי המלחמה הקודמת. יקרים לנו אישים ותנועות אלה כמו שיִיקרוּ שביבי־אור באשוּן חושך. ישאו נא ברכה מכאן על עמדתם המעודדת.

בתוך התנועות האלה נציין מעל במתנו כאן במיוחד את ועידת מפלגת־העבודה הבריטית, שנתכנסה לפני שלושה חדשים וחזרה ואישרה את עמדתה לקיום הבטחת הבית הלאומי, ונשלח ברכה לבבית מכאן לברית האגודות המקצועיות הבריטיות, אשר ועידתה מתכנסת בימים אלה בבלאקפּוּל.

הקריאה לעזרת ססס“ר, אשר ההסתדרות היתה לה ראשונה – ואשר אחרי כן נוסד לה הכלי הארצי הכללי: ליגה V – מצאה את הדה העיקרי בהסתדרות. מסרנו מתנתנו לססס”ר, עשרת אלפים לירות, אשר נשלחו בידי ברל לוֹקר לציר ססס“ר בלונדון, איוַן מַאיסקי. נמשיך בריכוז פעולה של ממש לעזרת ססס”ר בדרכים הפוריות ביותר הפתוחות לפנינו – כמו: חמרים רפואיים וחימיים – מתוך הערכת מלחמתם ועמידתם של עמי ססס“ר, המפעימה את לבנו בוקר בוקר וערב ערב, ולוּ תיענה משם זו קריאתנו אנו: לפתיחת שער לעליתם של יהודי ססס”ר הנה – ועלתה העזרה למדרגה עליונה של עזרה הדדית נאמנה!

כי לעליה אנו צופים מכל הצדדים, מכל הארצות, בהן מצויים קיבוצים יהודיים, לוּ גם מועטים, וקל וחומר – מרובים. בחקלאות ובחרושת, בצבא ובנוֹטרוּת זקוקים אנו לחיזוק כוחנו. אנו קוראים ליהדות אשר מעבר לים: החשיבו את תביעתנו להגברת כוחנו לאלתר – ועשו למענה כל מה שבידכם.

אלול תש"ב.

במועצת ההסתדרות מ"ח

דברי החבר דניאל ליבּל נצטרפו יחד לתפיסה, המחייבת תשובה לא בהערה, אלא בנאום; אני לא אעשה זאת הפעם. עוד יבואו דברים.

שומע אני את החבר ד. ל. זה שנים רבות, אבל זו הפעם הראשונה שמעתיו מציגני אישית: ראו מה “פשרן” יושב כאן לפניכם! ולא זו בלבד, אלא שהוא רואה גם את נותני־העבודה כמשתתפים בבנין הארץ! הנימה האישית הזאת לביקרתוֹ היא קצת חדשה – אני מקדם אותה בברכה. נחמתי היא כי דוקא ציבור הפועלים, שאליו מוּפנים הדברים האלה, לא קיבל אותם.

אהרן רבינוביץ הזכיר בפתיחתו פרט אחד, שעליו רוצה אני לעמוד, מפני שהוא מבהיר את המצב. הועד הפועל של ההסתדרות הוא אשר אסר הראשון את המלחמה על תוספת היוקר. ההסכם עם התאחדות בעלי התעשיה הקיף רק את החטיבה הבינונית של התעשיה. במפעלים הגדולים, שאין בהם חשש של הרס המפעל בגלל תוספת אחוזים מסוימים כל־שהם ואין בהם חשש של כוח פועלים בלתי־ מספיק – היתה מערכה בכל מפעל ומפעל. יתכן שאילוּ היו מתערבים בדבר זה חברים היודעים לעשות הכל בהבל־פה – היו משיגים יותר, אבל הציבורים המאורגנים של הפועלים עם כל הלחץ המאורגן שלהם, עם כל התמיכה המלאה מצד המרכזים של ההסתדרות – לא הגיעו לאותה התוספת שאנו הגענו אליה במשא־ומתן “הפשרני” עם התאחדות בעלי התעשיה. ואני מתרעם קשה על דיבור אחד של חברתנו אוֹלה קַזנצ’יי, שכאילו ניתן להתפרש כך, שההסתדרות איננה נלחמת די על זה שלא תהיה ירידה ברמת חייו של הפועל. המערכה היותר נמרצת והיותר קיצונית, אשר ידעה ההסתדרות בחדשים האחרונים, היתה המערכה הזאת, למניעת ירידה והפחתת רמת החיים של ציבור הפועלים. אינני איש געווערקשאפט מלידה ומבטן ולא נולדתי מזכיר אגודה מקצועית. אבל ראיתי בדבר הזה – במניעת הירידה וההפחתה במצבו של הפועל – ענין למלחמה קיצונית. וכיצד מוצגת כאן ההסתדרות בפי ד. ל. וחבריו? חוזר כאן אותו העוול המתמיד, שהוא עוד כפלים קשה, באשר הוא עוול מצד חברים גם ציונים, גם סוציאליסטים, גם מסורים מאד לאיגוד המקצועי ולפועל. בכתב ובעל־פה, בפרוקלמציות ובנאומים מוּקעת ההסתדרות כבלתי־נלחמת, והמוקיעים, כביכול, הם הנלחמים, והם יודעים להשיג אותם ההישגים שההסתדרות איננה יודעת להשיגם. במה? בזה שיאמרו לפועלים במקום נידח פלוני ואלמוני: אל תשמע להסתדרות זו, שמע לנו. כל מערכת המוסדות אשר הקימה ההסתדרות לדיונים ולשיקול הדעות והכוחות – כל אלה אינם מספיקים, ונחוּצה – פרוקלמציה מהצד. כל זה מגביר את כוחו של הפועל? זאת תפיסה של חברים באיגוד המקצועי? לא לחינם נאמר: מהרסיך ממך יצאו. לא אגיד: מחריביך, אבל הרס רב יש בזה, ואין לעשותו אפילו לשם בחירות; הרס זה לא יתוקן אפילו אחרי הבחירות. אנו מנהלים את הויכוח זה עשרים שנה עם החבר משה אֶרם והחבר דניאל ליבל – והציבור חזר והכריע אך זה עכשיו לא לצדם. אולי מחר יכריע לצדם, אז ארכין את ראשי בפני הכרעה זו. אבל יושבים אתנו חברים צעירים, שומעי כל הדברים האלה, והם עלולים להאמין באמת ולחשוב כי ההסתדרות איננה נלחמת ורק שתי מפלגות, או שלוש מפלגות – והליגה הסוציאליסטית הוסיפה עליהן מכוחה! – הן הנלחמות והן אשר השיגו את ההישגים של ציבור הפועלים ושל ציבור הפקידים והן אשר הביאו את ההסתדרות עד הלום, על כל מערכת הישגיה וליקוייה ומוסדותיה ומפעליה ועזרתה ההדדית. והן גם הפוטרות את חברי ההסתדרות מתשלום מסים לפני בחירות. ואומרים עוד כי ההסתדרות היא “טובה” מאד לאחרים והיא מאד מכבידה ביחס לפועל. אכן, דברים אלה עוד ימצאו את הערכתם בדברי חברים שיבואו אחרי.

חשון תש"ג.

אני רוצה לסכם שלושה דברים דלים מאד שנוכל לעשותם. נקודה ראשונה – מתן חיזוק מוּסרי לחברינו הקוראים למעשי הפגנה גדולים של יהודים לארצותיהם, כדי להגביר את הלחץ המדיני, לבל יחזור הכל לדממה, לאחר ההתעוררות הראשונה. ההצעות אשר הועלו – הפעם, כמו בפעם הקודמת – הן מלוטשות. הועלה, כמדומני, כל מה שהמוח יכול להמציא בשטח הנדון. השאלה היא: איך להביא את המנגנון האינטרנציונלי לידי פעולה, למען ישיג לפחות מה שניתן להשיג.

נקודה שניה – הרמת ענין ההצלה למדרגה גבוהה יותר. צריך שנעשה מעכשיו פעולה זו בתנופה גדולה יותר. אם נחוצים עוד שליחים מיוחדים מצדנו, עליהם לצאת לאלתר. מלך נוי קרא בשם ליסבון וקושטא, אולי נצטרך לשלוח שליחים עוד לאֵי־מקום. לא על משלחות מדיניות לאמריקה וללונדון אני מדבר, כי אם על השליחים שיהיו מטופלים רק בדאגה אחת: עזרה לחברים, בירור דרכים וקשירת קשרים להצלה והמרצת המעשה, בכוח גורמים יהודיים עולמיים. אולי תמצא אסיפת הנבחרים דרך לעורר בישוב, מלבד האזעקה, גם ענין גדול של הצלה. אולי צריכה כל משפחה לקחת עליה הצלת אדם. ואם צריך לשלם כופר נפש יהודי – צריך לשלם. מצד ההסתדרות צריכה להיות נכונות להיכנס לענין זה כמו שנכנסנו בשעתו בענין חוסר־העבודה – ויותר מזה. אין זה ענין למס קטן. אם רק נראה דרך כלשהי להצלה ממשית, נצטרך ללכת בדרך זו בכוחות עצומים ולמעלה מן הכוחות. אם יהיה צורך לקרוא לשם כך למועצה דחופה של ההסתדרות, או להקים כנס שני של הועידה, או להרעיש את העולם ההסתדרותי – נרעיש אותו.

והנקודה השלישית – רוסיה. אני מצטער על אשר שילב אליהו דוֹבּקין בנשימה אחת שני ענינים. אשר תהום רובצת ביניהם. אסור לדבר על המצב באיזו ארץ שהיא בנשימה אחת עם הנעשה בגרמניה. הענין של ססס"ר הוא ענין של חשבון נפתל ומסובך, המחייב נשימה ארוכה. ואולי גם נגיע לכלל החלטה: לנסות עוד פעם דבר מצדנו בענין זה – ולדפוק עוד פעם דפיקה מיוחדת בשערי רוסיה.

טבת תש"ג.

במועצת ההסתדרות מ"ט

שלושה חדשים וחצי עברו מן המועצה הקודמת. כבדו עלינו הימים. כל שבוע הביא – ועודנו מביא והולך – עדות נוספת לוַדאוּת ההשמדה, לדרכי התופת שלה ולמידותיה המופלגות. אין אנחנו מתעלמים מן המלחמה ומערכותיה, מן הגבורה העצומה, מן הקרבנות הכבירים. לבנו הולם עם כל אלה. בשורות כל עמי העולם עומדים בנינו. אך נגדנו ערוכה מלחמה מקבילה – מלחמת השמד. כל המושגים על אנושיות – גם זו שהיא טרף לבצע ולמלחמה – הם כבר מאחורינו מזמן. ובעוד אשר נמחק צלם האדם מן האויב השליט בחצי העולם, לא הופיע עדיין בחצי העולם השני, על כל חלקיו הגדולים, כל מעשה של ממש להצלה. ועדיין אין לפנינו אלא שלוש דרכים: לשווע, להתאזר למאמצי הצלה ככל אשר תשיג יכלתנו אנו הצנועה, ולהתגייס למלחמה בהיטלר במלוא המידה.

בימים האחרונים באה העצרת הגדולה של היהדות האמריקאית, במדיסוֹן סקביר גארדן, והעלתה נאמנה – בלי אשר נשמע בה כל נאום – את שוועת יהודי אמריקה: היקיץ העולם להצלת אמת?

הגיעונו ידיעות בודדות. אשר הן אך ורק אותות מעטים מן המידות הנעלות וחירוף הנפש:

שושו, חבר מרכז החלוץ ההולנדי, עמד בראש התנועה בשנים קשות אלה, חירף נפשו, היה מגיע עד לגבולות שוייץ והולך וחוזר והולך להציל חברים. בהתחלת שנה זאת, בעת ביקורו השלישי בהולנד, נתפס ונרצח.

זילביגר, הרוח החיה של החלוץ הגרמני בשנים אלו, האיש הפעיל והדואג לכולם, ולא רק בשטח תנועתנו אנו, אלא גם בשטחה היהודי הכללי, גורש לפני ארבעה חדשים בערך, עם עוד מספר חברים, למחנה הריכוז אשר בטרזינשטאט. הגיסטפּוֹ דרשה ממנו רשימה של אנשים שיש לגרש אותם. סירב ונרצח עם עוד שבעה. הנימוק הרשמי, בתור עונש באשר אחד נמלט.

ההסתדרות עוררה בימים אלה את עצמה ואת הישוב לפעולה דחופה. מי יתן ונוכל להעלותה למדרגתה.

לא ימי־זכרון הם לנו. ימי־חרדות הם. אך עוד ביתר שאת נעריך את אחדות שארית ישראל, לכל פזוריה, ואת אחדות פועלי ישראל והמוניו באשר הם, להיות משען עז לעמידתנו על נפשנו, לתביעת הצלתנו ולריב על גאולתנו.

אדר ב' תש"ג.

בכינוס פועלי ארץ־ישראל

זו הפעם הראשונה מכנסת ההסתדרות מעמד גדול זה, שליחי ועדי העובדים מכל הארץ, שליחי המשק החקלאי העובד, שליחי הקואופרציה הפועלית, שליחי ההסתדרויות הארציות, תנועת הפועלות, תנועות הנוער ההסתדרותי, באי־כוח מועצות הפועלים בערים ובמושבות, שליחי המוסדות המשקיים. אנו עומדים מקץ שנת השמדה – ועדיין אין מעשה של ממש להצלה, אין מעשה של כלום. מה אנחנו רוצים מעצמנו?

אנו כיוצרי החיים והמשק העברי בארץ מודיעים על נכונותנו, הפשוטה, הנאמנה, לקבל בזרועות החיים והמשק והאוֹר את אחינו ואחיותינו הניצולים. לא יאונה רע לשום איש בארץ הזאת מן הקליטה הזו. רק טוב, רק ברכה.

ומה אנחנו רוצים מעמי העולם ומתנועת הפועלים בעמיהם הנלחמים לחירותם, נושאי חזון עולם מוקם מדם ובנוי על עבודת בני־חוֹרין, על שויון ועל צדק, לחזקים ולחלשים גם יחד?

אנו מכריזים: יש מקלט בארץ הזאת לנדונים למות. הוא בנוי בחלוציות, באהבה לחירוּת, בעבודה, במסירות־נפש, בשאיפה לגאולה, ברגש נאמן לאחוַת פועלים ולשלום עמים. אל תתעלמו מקולנו! אל תעיזו להתעלם עוד. לעומת מרחב המות אשר היטלר מעניק לנו ביד רחבה, אל תמנעו מאתנו את הזכות הלאומית והאנושית לחירות ולגאולה.

ואתה, העם העברי: גם בידך הדבר. הרבה מאד. אל תחריש, ארץ להצלחה וארץ הגאולה – ארץ אחת היא: ארץ־ישראל.

ובשם חיילי ישראל הנלחמים בכל מערכות העולם והעומדים כתף אל כתף עם חיילי הארצות הנלחמות לחירות ומקריבים נפשם על שדה הקטל, ובשם אלפי חיילינו וחיילותינו העברים הארץ־ישראליים הננו משביעים אתכם: הצילו! גאלו! אַל תהי מלחמתנו אנו שונה ממלחמת כל העמים.

אייר תש"ג.

במועצת ההסתדרות נ'

אכסניה זו, אילת־השחר, למועצת־היובל של ההסתדרות, מעלה בדעתנו מאליה את המלחמה העולמית הקודמת, שנות יסוּד אילת־השחר, כפר־גלעדי וּמחנים. כשפנינו היו נשואות לקץ המלחמה, מתוך הרגשת ערך מפעלנו, הרענן והגואל, וכוחו לעם.

במצב העם בא שינוי איום. היטלר הולך ומבצע את השמדת היהודים באירופה – במזרח החל ובמערב הוא הולך ומכלה. ולא היה עוד פרק־אימים כזה בתולדות העם, אשר מאז נפזר בין העמים לא חדל מלהרוות בדם דורותיו את קרקע דברי־הימים. היכיר סוף סוף העולם כי יש לנו הזכות להיות נדונים כעם לוחם, כבן־ברית, אשר חרב היטלר מכלה בו את חמת זעמה?

השתתפותנו המשולשת במלחמה מזכה אותנו לכך. אנו משתתפים בה: כבני המדינות הנלחמות במעגל הברית בכל שדות המלחמה המשתרעים מרוסיה ודרך אסיה ואפריקה ואנגליה ואיי־הים ואמריקה וקנדה.

כמתנדבים מרצון בארץ־ישראל, בקנה־מידה של שלושים אלף לובשי מדים חיילים וחיילות ונוטרים, בישוב של חצי מיליון נפש.

כנרצחים וכנספים, כלכוּדים בגיטאות המות והמרד וכגזורים בחרב הנקמה של היטלר.

נציין כי בפרק־אימים זה נשאה מפלגת העבודה את קולה בועידתה האחרונה על גורל העם העברי ועתידו במולדתו. היא דרשה מפעל הצלה, שמידותיו תהיינה כמידת הפשע, שאין דומה לו. היא חזרה ואישרה את עמדתה המסורתית – לבנין ארץ־ישראל כבית לאומי עברי. היא דרשה כי לסוכנות היהודית תינתן הסמכות להפיק את מלוא התועלת מכוחה הכלכלי של הארץ לקלוט עליה ולפתח את הארץ, על אדמותיה השוממות והבלתי־מעובדות.

וכן נציין – ומלב מלא – את העידוד וההד החשוב, המגיע אלינו משני ראשי הסתדרות הפועלים באמריקה, והראשון בהם – ויליאם גרין, ידיד ותיק, עֵר, מסור ומקשיב.

כמלפני עשרים וחמש שנים שוב נתון גורל העם ועתיד מולדתו על כס הדין העולמי. נחסר מעמנו חלק עצום, אך יש לנו האדמה הזו והישוב הזה. יש לנו שני נסים הכרוכים זה בזה: נס התישבותנו ונס הסתדרותנו.

הישוב הזה נושא בעוֹל תקוה גדולה, מאמץ גדול ומערכה חמורה; וקודם כל נגיד מכאן למתנדבינו ולעומדים על משמרותיהם במדים ובלא מדים: חזקו! יגבר חילכם! וייקר לנו זכרון כל אחד ואחד, אשר כבר לוקח מאתנו במערכה.

לא לשם יובל ותרועת חג כינסנו את מועצת ההסתדרות במקום הזה, כי אם לשם ציוּן נס התישבותנו, ההולכת והופכת את הארץ הקטנה – לגדולה, ושממת בצה, מדבר והר – למחית עם רב. כשאתה עובר במקום הזה אתה מתמלא גאון ובטחון: אלה אשר עשו זאת – יוכלו ויעשו גם את השאר.

תמוז תש"ג.

בישיבת מזכירות הועד הפועל

השקענו כוחות רבים בענין שיטת תוספת היוקר – ויצאנו לאיזה דרך. נראה לי כי צריכים אנחנו עכשיו לאזור כוחות למערכה על ביטול היקרוּת, כי זו עלולה להביא עלינו חורבן. אינני יודע אם יש כוָנה להעלות אותנו לאיגרא רמא, שסוֹפה בירא עמיקתא, אך ברור שאין כשרון בפיקוח הממשלתי, המנותק מן הציבור. למנוע מאתנו את הדבר הזה. שיטת הפיקוח הקיימת – הפרוץ מרובה בה על העומד. היא כולה מפולשת. זוהי רשת פרושה – ואנו אחוזים בה “כדגים במצודה רעה”.

בדרך רשמית מודיעים לנו: אנחנו רוצים כי בעתיד תבואנה הזמנות לארץ־ישראל – אבל יש מצב חדש ועליכם לדעת זאת. דרכי התחבורה הימיים נפחתים והולכים. התוצרת הארץ־ישראלית, המיועדת לצבא, ניתנת להשוָאה עם התוצרת של אנגליה ושל ארצות הדוֹמיניוֹנים. ובהשוָאה לכל אלה מוכרחה ארץ־ישראל להידחק הצדה, מחמת המחיר הגבוה – בחשבון כספי – של התוצרת. עם זה אין אנו רואים כי הממשלה בפעולתה – כפי שהיא מנוּהלת עד היום – תצליח למנוע את העליה הבלתי־פוסקת של המחירים. איננו יכולים להשלים במצב הזה, לא ההסתדרות ולא הישוב ולא הנהלת הסוכנות, שכן אם נתגלגל למשבר נתגלגל כולנו ותהיה לנו גם אבטלה וגם יקרוּת. מי יעמוד בפניהן!

אנו מוכרחים לראות את הענין הזה כענין אשר בו תלויה במידה רבה כל הכלכלה בארץ. אולי צריכים לגשת גישה חדשה לכל ענין היקרוּת. הגישה החדשה צריכה להיות מצד ההסתדרות, מצד הישוב, מצד הנהלת הסוכנות. עלינו לעשות בדיקה גדולה: מה צריך הישוב לדרוש מהממשלה, בכסף, בקיבוּל אניות ובהרכב הסחורות המובאות לארץ, כדי ליצב בתוכו את החיים הכלכליים. ינסה הישוב היהודי, על כל חלקיו ומוסדותיו, להגיד: אנחנו רוצים ליצב בתוכנו את חיי הכלכלה, כדי להבטיח מהלך תקין יותר לחקלאות שלנו, לתעשיה, לפועליה, לעובדים המוניציפליים והשירותים הציבוריים – וניעזר ככל אשר ניעזר. כצעד ראשון עלינו להרכיב ועדה לבדיקה מספרית, טכנית ומקצועית, של השאלה הזאת – ונחזור אליה על יסוד מסקנות הועדה.

אב תש"ג.

חייל עברי, חיילת עברית, שאו ברכת ההסתדרות לראש־השנה תש"ד! עוז צעדכם, גבורתכם, תבונת כפיכם ומסירותכם הקנו לכם – המתנדבים והמתנדבות בעם – שם יקר, אשר יפאר את חלקנו במערכה העולמית.

הוכבּדה דרך התנדבותנו, כאשר לא הוכבדה דרכם של מתנדבים בשום עם ובשום ארץ מעולם. אך עוד יש יום – והערכת אמת תופיע, הערכת אמת לאמיתה למעשה הנאמן.

מלחמת־העולם בהיטלר הולכת ועולה לקראת נצחונה הסופי, הוא הנצחון בו צרורה תקוַת העולם לחירות ותקות התקומה לעם ישראל, אשר דם המוניו הטבוחים מכסה כיום את אירופה כולה.

הנאמנים! חזקו ונתחזק יחד! תהי השנה הבאה לקראתנו שנת חידוש פני תבל והקמת בית ישראל במולדתו על תּלוֹ.

תשרי תש"ד.

אינני מקבל את המוסר של יעקב חזן נגד אמירת מוסר מעל שולחן הועד הפועל. דברים שאינם טעונים אמירת מוסר הרי הם מתוקנים מאליהם ואין הועד הפועל צריך להיזקק להם.

לחבר אשר אמר דברים בשם מגַדלי הירקות אין לי טענה. אילו היינו בארץ־ישראל לא אריסי ישראל, כי אם חקלאים סתם, אולי היו דבריו צודקים. ברם, אני שולל את הדיבורים שלו על סחיטה. הסוכנות היהודית עשתה אף היא משהו להצמחת ההתישבות החדשה ואין לזקוף את מציאותה לזכותם של מגדלי הירקות בלבד. ובהיפתח הארץ – בכוח מה נעשה אז התישבות חדשה? הן נהיה זקוקים גם לאוכל, לירקות – והאמצעי הזה של אי־הספקת ירק לעיר, כלום הוא לטובת ההתישבות בעתיד בחשבון ארוך?

החקלאות בכלל, ההתישבות בכלל, אָפיה, דמותה, דרכה, שיטת יחסיה עם הציבור, בכל הזמנים, וביחוד בזמן מלחמה – כל אלה אינם ענין לחקלאים בלבד.

השאלה היא: מה נעשה כדי להעביר את הקרון מן הפסים האלה, שהוא מתגלגל בהם בעצמו, לפסים אחרים? דרוש גיוס ציבורי רחב גם בתוך ההסתדרות, גם מחוצה לה, לבדיקת המחירים, מתוך עין יפה, לקיום החקלאים, ועל הירקנים להביא ירקות ולא להעלות על הדעת הפסקת הגידול או צמצומו.

חשון תש"ד.

רצוני להגיד כמה מלים כמתוַכח¹. ואגיד בפשטות: דרך קלוקלת. הפעם – כשלון, לא של ההסתדרות, לא של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, כי אם של “השומר הצעיר” ו“פועלי־ציון”.

נכון הוא שיש הסבר לכשלון הזה: לא יכלו לכבוֹש היצר. יש כאן אחיזה טובה מאד, אמנם זולה בתכלית הזול, להסערת הרבים.

הוגד לנו כי היו בירורים פנימיים ב“השומר הצעיר” וב“פועלי־ציון”. חוששני, חברים, שהלכתם לא אחרי הטובים שבכם. כך אני מנחש – ומתנחם בזה. אני סבור כי אחת התכליות של הישיבה הזאת – הפסקת יִדוּי האבנים. הפעם – בשום פנים לא הדדי. אנחנו לא ענינו כלל. מדוע? לא כל כך מתוך חסידות. מצאתם את ההסתדרות בין המצָרים. בין מצָרים רבים. ואם באותה שעה, כאשר אתה, באמת, נגוע ומוכה מכמה צדדים, עוד מניפים עליך שוט־כזב, יש שהנך נדהם. ושוט־כזב כזה עוד לא הונף!

נדהמנו. ואף כי לפעמים “יד השקר רוממה”, יש לי תקוה כי השקר לא יצלח. סוף סוף ניצחנו עד עכשיו כל שקר בתוך ההסתדרות. בקושי, ביסורים – אבל ניצחנו. ההנחה שהרוב לא יעצור כוח לענות על השקר מענה הוגן – ההנחה הזאת עתידה להתבדוֹת.

שיטה זו של תוספת היוקר לא נפלה מן השמים. בהשגתה הושקעו כוחות. זה הגמול? “גזל הפועלים”? “אי־הבנה לענינים החיוניים של הפועלים”? – מקוה אני כי ציבור הפועלים יתן את ההערכה הנכונה לדיבורים אלה: יפצח את האגוז. יש בעולם עסק של מטבעות מזויפים. לכאורה, מתעשרים בעסק זה, אך סוף סוף תופשים את משלחי המטבעות המזויפים בציבור.

מדוע מטבע מזויף? נניח שאנחנו בדקנו את הענין מחדש; נניח שביטלנו את ההחלטה הקודמת; נניח שהודענו להתאחדות בעלי התעשיה, שאנחנו מסתלקים מן ההסכם. ונניח שאנחנו מודיעים כזאת גם לממשלה. בתוקף הסייג שהסתייגנו בו בשעתו (“אם יבואו שינויים נמרצים בחיים הכלכליים – נהיה חפשיים לבדוק מחדש את הדברים”). נניח שהכל עשוי – ועוד הלילה. מה השגנו? הפלנו את הסולם אשר עלינו בו, ונשארנו תלויים באויר.

המעציב ביותר בכל תרועת־השוא הזאת – העדר כל מחשבה כלכלית רצינית. עד עכשיו היינו סגורים. כעת הדברים משתנים והולכים. את מי דוחקת השעה הזאת יותר? כלום עכשיו, כאשר אנחנו שומעים שמצרים – על כל ציודה הכלכלי והכספי והפוליטי – עומדת בהתחרות אתנו על ההזמנות המצומצמות, על מנת לקחת מאתנו מה שניתן לקחת – נתקין תוספת יוקר יותר טובה מאשר בימי ההזמנות הדוחקות?

כולנו ראינו את הריב על תוספת היוקר כאחד הענינים הצודקים ביותר בחיינו המקצועיים. כי זו השבת אבידה – ורק חלק מהאבידה. אבל לכל תקופה – ענינה. בדרך של שיגרה ובהחלטות של שיגרה לא נסתייע הרבה. לא תועיל לנו הסברה ש“אנחנו עלינו לאט ועלֵינו לרדת לאט”. אין אנחנו נמצאים בעולם שכולו סימטריה.

עלינו להתפנות לענין המלחמה ביוקר. בא הזמן להורדת היוקר. כל עוד גרשון דורש לו שתי לירות במקום לירה אחת שמקבל ג’ורג', יסביר לי מישהו בשכל הישר: איך נתקיים? בזה אנחנו צריכים להיות עסוקים עכשיו ולא במרד על ח"י הנקודות (מ. אֶרם: וזה ימנע את שלילת ההזמנות?). זה ימנע אותנו מלעשות את ההיפך ממה שאנחנו צריכים לעשות.

הבעיה הגדולה שלנו: החזרת הערך המלא לפוּנט, יציאה ממשק מלחמה למשק שלום, תוך כדי קליטת המונים חדשים – כל הענין הזה דורש ריכוז הסתדרותי ממדרגה ראשונה, כבוד הסתדרותי ממדרגה ראשונה, סבל וקרבן ומאמץ. ומהו העיורון השולט בנו?!

שבט תש"ד.

דברי הערכה, בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות

הפגישה הזאת הלילה היא אֵם הפגישות. עוד תהיינה לנו הזדמנויות לשמוע את דברי כולכם, את דברוֹ של כל אחד ואחד, אשר דבר לו עם הציבור ועניני הציבור. ותהיינה לכם הזדמנויות להשתתף בדיונינו. כתלי הבית נתרחבו הלילה מבחינה מוסרית ומבחינה נפשית. הם גם יתרחבו מבחינה גשמית פשוטה – ומקומכם יהיה מכובד ליד השולחן של בית ההסתדרות. שלום!

הזמַנו את שליחי הציבור התימני בארץ־ישראל לישיבה זו כדי לברך יחד על המוגמר. ישיבה זו מקשרת בקשר של קיימא שני קצוות, את הקצה של הליכת שמואל יבנאלי לפני 33 שנה לתימן לקרוא לעליה לארץ־ישראל – ובעצם החודש הזה, יותר נכון בחודש טבת, לפני 33 שנים, עשה בתימן – ואת ניסוח דברי הידידות הנאמנה בין ההסתדרות והתאחדות התימנים בארץ וחתימתם.

בשרשרת המעשים לחיסול גלוּת תימן ועליתה לארץ־ישראל ובתכונה לקראת קבלתה וקליטתה בעבודה, בארץ, בתרבות ובחיים ומיזוגה אתנו – המעשה הזה הנהו אחד החשובים. הכרח בו הודיעו ראשי ציבור התימנים על חתימת ההסכם¹ פותח בפסוק אחד נאה מאד: המשא־ומתן על ניסוח הדברים האלה מתנהל זה שלוש־עשרה שנה. בהסתדרות נישא החוזה הזה על כתפי כל הציבור מקצה לקצה.

שבט תש"ד.

באסיפת עם, חיפה

ישיבת הועד הפועל הציוני, אשר אך זה נועדה בציריך היתה מן הפוריות ביותר, המבהירות והמקַדמוֹת. את דרכו של הועד הפועל הציוני גדרו שני סלעים, שהיו עלולים להיות לסלעי־מחלוקת: סלע ה“פורשים”¹ וסלע ה“חלוקה”. הועד הפועל לא עקף אותם, אלא טרח וכבש. עתה נמצאת התנועה הציונית מעבר לסלעים האלה – מאוחדת.

המעשה הכביר של “יציאת אירופה תש”ז" הנהו דוגמה לדרך הנאמנה במערכות גאולתנו: זוהי מערכה אשר אם גם נוּצחנוּ בה – ניצחנו. זוהי המחתרת ההיסטורית שלנו. החותרת לחופי המולדת, וחתור תחתור תחת הזדון – עד רדתו.

נתעמקה ההכרה הציונית בענין הפורשים. העמדה הישובית נעשתה נחלת כל הזרמים בציונות, פרט למיעוט קטן, שנשאר מבודד. הושגה הבנה, כי כשם שאנו שוללים כל כפיה מבחוץ, כך אין להרכין ראש בפני אונס מבפנים. עם עתיק־ימים אנחנו, קרבן לרצח־זדים כפעם בפעם. ויש לנו הזכות לדחות את הרצח כ“דרך” של גאולה. ואין למישהו הרשות לכוף עלינו דרך זו. הבנת העיקרון הזה תכה את הפרישה בשרשיה. ואילמלא בא הועד הפועל הציוני אלא כדי לאחד את כל הנמנים עליו בנקודה האחת הזאת – דיינו. אך הוא מילא עוד שליחות גדולה.

עם פרסום הדין־וחשבון של ועדת האומות המאוחדות² היה צורך לנקוט עמדה עקרונית, על מנת לחזור לפרטים לאחר כך. הוגד בועד הפועל הציוני הזה דבר ברור, שקול ואחראי. הוא לא הריע תרועת נצחון, אף לא דחה את ההצעה ברום־לבב. הוא נקט לשון נכונה: אנו עומדים בטענתנו, כי לנו הזכות – על פי דין העמים והבטחתם – להפריח את שממוֹת הארץ כולה ולבנותה כמדינה יהודית, בה תקוּימנה זכויות מלאות לתושבים הערבים. עם זה הננו מוסרים מודעה ברורה ומפורשת, כי מוכנים אנו לפשרה, אם זו תתן לנו את ההכרחי ביותר: את הבסיס לעליה מהירה, למדינה בת־חורין, לקיום עצמאי, לחברוּת במשפחת העמים. הועד הפועל הציוני אמר זאת, ובאמירתו זו קלע להרגשתם של תשעים למאה בעם. אם תינתן לנו הזכות הזאת – וניצחנו בדרכנו הציונית ההיסטורית.

ההכרחי לנו ביותר מהו? כינוס פזורינו! אין מי שיעשה זאת מבלעדינו. המציל יש לו שכלוֹ שלו, שכל מיוחד. האנגלים – בדוּנקירק³ נתגלה שׂכלם המיוחד, שידעו להפליג לים בכל דוגית שהיא. לגבי המעפילים שלנו אין להם אותו השכל המיוחד. אף אנו – רק בעצמנו נמצא אותו בתוכנו. כל אחד משבע מאות אלף יהודי ארץ־ישראל ישא על כתפו את הזקוק להצלה. אפס, בלי סמכות של מדינה לא נוכל לעשותה. לשם הצלה מן המחנות, לשם העלאה מכל הגלוּיוֹת הקשות, לרַבות גלויות ערָב דרוש גיוס כספי גדול, אשר רק מדינה תוכל לבצעו. כיום, גם במידה שיש לנו הנפש – אין לנו הרכוש.

אכן התברר כי תפיסה זו אינה רחוקה גם מהגיונם של הטובים בבני אומות העולם. אדרבא: הם רובם הגיעו למסקנה כי אין פתרון אחר. לא המשך המנדט ולא הסגרת היהודים למדינה ערבית (אותה קומבינציה מורכבת, אשר הציעו באי־כוח הוֹדוּ, פּרס ויוּגוֹסלביה, עם היותה בנויה שני “בתים”, הרי היא למעשה אינה אלא שלטון של רוב ערבי). הועד הפועל הציוני ציין את העובדה כי הרוב בועדת־האומות חדר לעיקרה של הבעיה. הוא קבע זאת בשעה הנכונה – למחרת פרסום הדין־וחשבון.

אין ספק כי צפויה מוֹבּיליזציה גדולה של כוחות נגד הצעת הרוב של ועדת האומות, מצד המנהיגוּת הערבית ה“מופתאית”, הצוררת לציונות. זו תבקש להשפיע על חיתוך הדין בדרכים המיוחדות לה. יש בעם הערבי, לאין ספק, גם דעות אחרות, שונות מדעתם של שותפי היטלר, אבל הראשונים כוחם עדיף – להזיק. ועל כן: ימינו ימי־תקוה הם, אבל לא ימי־ביטחה. נוכח הסכנות – עמידה על המשמר. ונוכח התקוה – גיוס כל הכוחות, כדי להפכה למציאות.

יש סימנים לדבר כי הכוח הציבורי היהודי מתלכד לטובת ביצוע המסקנות של רוב הועדה. אחרי ישיבת הועד הפועל הציוני קראנו על עמדתם החיובית של “אגודת ישראל” ושל “הועד היהודי האמריקאי”. נקוה כי הציונות תרכז את כל העם למערכה המדינית הגדולה – ונראה את שחר גאולתנו.

תשרי תש"ה.

למועצת הפועלים בערים ובמושבות

מציאות חברים דתיים בהסתדרות איננה תופעה חדשה וזכותם להופיע כסיעה בתוך ההסתדרות היא זכות טבעית ומקוימת. על המועצות לשים לב לנהוג ביחס לסיעה זו, כביחס לכל שאר הסיעות, במלוא מידת השויון וההוקרה החברית, בכל הנוגע לזכויותיהם ולעניניהם ההסתדרותיים.

כסלו תש"ה.

בפתיחת ועידת ההסתדרות הששית, תל־אביב

אם גם השנים 1942, 1943 תֵּחַדְנה במספר שנות ההיסטוריה האנושית – הרי עברו עלינו שלוש שנים, כמעט שלוש שנים, מאז הועידה החמישית של ההסתדרות, באביב 1942.

פרשת האמצעים ההסתדרותיים המיוחדים לעזרה ולהצלה נפתחת בדברי מלך ניישטט במועצת ההסתדרות מ"ז, בפתח־תקוה, לאחר ביקורו הראשון בקושטא, ובתביעתו: “להקדיש טיפול מיוחד מתמיד לקביעת סידורים נאותים להקלת מצוקת חברים בגולה”

הוא מציין כי לאנשים הנמצאים בחווֹת ההכשרה – “ולתנועה זהו דבר חשוב ביותר!” – יש דאגה כל־שהיא ממקורות ה“ג’וינט”, הסוכנות והקונגרס היהודי.

הוא מספר: העזרה – בחבילות קטנות ובמשלוחי כסף בדרכים מסוימות – מגיעה. קיבלנו גם העתקים מִקַבּלוֹת רבות.

הוא אומר: “יהיה צורך לקבוע גם אדם מיוחד מטעם ההסתדרות, אשר בשבתו בקושטא יעזור בהמצאת העזרה ובשמירה על הקשרים עם הארצות. אין כל אפשרות לעשות את העבודה הזאת דרך אגב, אותה יוכל לעשות רק אדם חפשי מכל תפקידים אחרים. היתה לפני זמן־מה ידיעה בעתונות הארץ־ישראלית, כי כל הכותב משטח הכיבוש בפולין לארץ נייטרלית ויש חשש שמכתביו מגיעים לארץ האויב – יוּמת. קשה לבדוק כרגע את נכונות הידיעה הזאת, באשר עד כה בכל זאת כותבים החברים ומכתביהם מתקבלים. אבל יתכן מצב שהאנשים יפחדו לכתוב ותעמוד הבעיה של קשר ישיר, שלא על ידי הדואר. הדבר הזה אינו מן הנמנעות, אבל הוא קשור, כמובן, בהוצאות גדולות”.

רק חמישה חדשים עברו – ועם בואה של קבוצת נשים ארץ־ישראליות, שהוחזרו על יסוד חילופין (בנתינים גרמניים), מופיעה לעינינו, במליאת הועד הפועל ביום 25.11.42, התמונה הפנטסטית־המציאותית הראשונה של ההשמדה.

בישיבה זו ממצה אליהו דובקין את העדויות הראשונות – ואלה דבריו:

שלוש עובדות עיקריות בולטות ועולות מן העדויות האלה:

א. עוד בראשית הקיץ שנה זאת הוקמה על ידי הגרמנים ועדה מיוחדת בשם רשמי “זונדר קומיסיון”, ובפי היהודים באירופה היא נקראת “פערניכטונגס קומיסיון”. בראשה עומד הקומיסר פוי. הועדה עוברת את ערי פולין ומארגנת את השמדת היהודים. בכל עיר שם מופיעה הועדה יודעים היהודים שהגיע יום הדין וההשמדה.

ב. רצח ילדים וזקנים בהמון. ילדים מוצאים מבתים, נחטפים ברחובות ונרצחים. שליחי הגיסטפו מתפרצים לבתי־חולים ורוצחים את כל הנמצאים בהם. אשה מראדוֹם היתה עד־ראיה להוצאת ילדים בכוח מזרועות אמותיהם. היא ראתה איך אספו מאות ילדים על גבעה והרגום במכונות־יריה. אשה אחרת סיפרה על ילדים שנזרקו לבור ושם נורו ונקברו.

ג. יהדות פולין ברובה גורשה כבר, או שהיא עומדת לפני גירוש. עוּבדת הגירוש ההמוני אינה מוטלת בספק.

העליתי דברים ראשונים אלה לא כדי לספר על התפתחות הענינים אחרי זה, שלב שלב. יקצר הזמן ויקצר כוחי. יהיה מן הראוי לתת בחוברת מיוחדת¹ את תמצית הדיונים ההסתדרותיים הרצופים מאז – במועצות, בועד הפועל ובמזכירות – כיצד לעורר את עצמנו למילוי חובתנו אנו וכיצד להפוך את התעוררותנו אנו למנוף להתעוררות הישוב, לכל שדרותיו. ואם יש זכות כל־שהיא לועד הפועל היוצא ולמזכירות, הרי היא – ההתחבטות הבלתי־פוסקת הזאת והמעשה־המעט אשר ביצענו, ובראש כל ביקורת – אגידה זאת נגדה נא כל אַחַי ורעי בועידה – יהא זקוף עלינו לחובתנו, כי לא הורעשנו די ולא הצלחנו להרעיש את הישוב ואת הציונות ואת היהדות העולמית במלוא מידת החובה.

לא אשתבח במה שעשינו בשטח התרומה הכספית. אמנם, לא באפס־יד הוקמה מגבית ההתגייסות וההצלה. נשאנו בה. רצנו לפניה. הקדמנו כספים, בשעת הצורך. שילמנו את מלוא נדרינו. ואם גם בתוך שני מיליון לירות פחות רבע, שאספה מגבית ההתגייסות וההצלה, עד תחילת השנה 1945, נטלה ההסתדרות, על חבריה, משקיה ומוסדותיה, למעלה משלושים וחמישה למאה, הרי לא נעלים מעצמנו גם אחרי זה, כי לא קיימנו “בכל מאוֹדך”, כי עוד הרבה ניתן לעשות, גם בגדרי המכסה הקיימת.

את המענה לשוֹאת ישראל, להרמת קרן תקומתנו ותקותנו, נתנו אלה אשר התגייסו בגופם.

מן ההסתדרות התגייסו למעלה משמונה־עשר אלף איש ואשה, בחור ובחורה. מהם: חיילות 1500, שירותי בטחון 4500 ושני השלישים הנשארים – למעלה משנים־עשר אלף בחור – חיילים!

החיילות מהוות כדי מחצית והחיילים יותר מכדי מחצית הגיוס הישובי עד היום.

דרך קוצים וברקנים היתה דרך התגייסותם של מתנדבינו – כחיילים יהודים ארץ־ישראלים. זקופי־קומה, הדוגלים בדגל תקומת העם העברי בארצו, זה דגלם הנפשי, באשר הם. רק במאמצים נפשיים גדולים של היחיד ובהשקעת כוחות לאין שיעור של הכלל – הכלל הציוני, הכלל הישובי והכלל ההסתדרותי – הגענו למעשה הגדול, לחטיבה היהודית הלוחמת, התובעת את מילואיה, בעצם הימים האלה.

באביב 1942 החליטה ועידת ההסתדרות החמישית:

“מול פני הסכנות הישוב קרוי להזעיק ולגייס רבבות אל הנשק – כחיילים ביחידות העבריות בצבא הבריטי וכפעילים בכוחות המגן הישוביים”.

במליאה הראשונה של הועד הפועל, אחר הועידה החמישית, ב־11 ביוני 1942, אומר אליהו גולומב:

“בימי ועידת ההסתדרות הלכה משלחת לגנרל, אשר הציגה בפניו תביעות מסוימות, והיה לנו רושם כי משהו זז, כי תהיה נכונוּת לשמוע בענין הריאורגניזציה ואימונים יותר מלאים של היחידות היהודיות, כי תהיה יותר הבנה לגבי אימונו של הישוב בצורה זו או אחרת. ביחס לנוֹטרוּת נאמר לנו אז כי זה יהיה היסוד אשר סביבו ירוכז כל מי שירצה להעמיד אח עצמו לרשות הבטחון. אלא שיש ימי חרדה וימי מנוחה, ונראה שלשותפות אתנו מוכנים רק בימי חרדה גדולה”.

ימי מנוחה אלה לא היו ימי מנוחה כלל. דחופים ורדופים באו ימי חרדה מוגברת: באחד ביולי 1942 הועמדה שוב שאלת הגיוס והבטחון במליאת הועד הפועל – “מפאת המצב שנתהווה בחזית מצרים ועורר דאגה רבה בישוב”. עם המסקנות, הקוראות לאימוּן הרבים, נאמר: “להתחיל בדבר, מבלי להיעגן להתחלת המגבית”.

לא אלך לעקוב אף את הפרק הזה לגלגוליו, כי רב הוא. אצַיֵין רק עוד שנים־שלושה קטעים מתוך הדיונים ההסתדרותיים הבאים:

מועצת ההסתדרות מ"ח (בדצמבר 1942) קוראת להרחבת הצו, לשם הקמת הגדודים העבריים: הוספת הגילים הקשישים 32–36 והכללת ההתנדבות לצבא, בצד ההתנדבות לשירותי הבטחון הפנימיים, כאחת המטרות המפורשות להתגייסות בני גיל 18–19.

“כל מגויס למשמרתו” – אמרה המועצה – “ההסתדרות רואה בכולם את שליחיה וזרוֹע הכוח של העם היהודי והתנועה הציונית למלחמה באויב ולהגנת הארץ. זכויות מתגייסים לכוחות המגן הפנימיים כזכויות המתגייסים לצבא. אחרה ורעוּת תשכון בקרב מגויסינו ותוסיף להם עצמה והכרת ערך, איש איש בתפקידו ובשליחותו”.

במליאת הועד הפועל, בתחילת מאי 1943 לאחר החבּלות הגדולות בגיוס מצד השלטונות – החיפוש בלשכת הגיוס של הסוכנות בתל־אביב וכל מה שקדם לו וכל מה שבא אחריו – אומר אליהו גולומב:

“הרגשנו עוד לפני החיפוש שמתחדשת עלינו היאבקות בשטח זה. מתחילת התגייסותנו נתגלו חילוקי־דעות לא קטנים בינינו ובין הממשלה. הניגודים לא לגופו של ענין הגיוס, שצריך להתגייס למלחמה בהיטלריזם – בזה לא היו כל חילוקי־דעות. חילוקי־הדעות היו בשטח אחר: אם עלינו להתגייס כיהודים ואם נוכל להתגייס כיהודים. להתגייס סתם לשירות הצבא, כפלשתינאים, דבר זה הורשה לנו כמעט מראשית המלחמה. הגיוס הראשון בארץ היה לא גיוס של יהודים, אלא גיוס של פלשתינאים. ורק עמידתנו על זכותנו להתגייס כיהודים הביאה לידי כך שגם אלה שהתגייסו תחילה כפלשתינאים עברו להיות חיילים יהודים, פלוגות יהודיות, לוחמים יהודים בשטח הצבאי. מתוך הצורך הצבאי בהשגת חומר אנושי מתאים ומתוך עמידתנו על זכותנו הגענו להישגים מסוימים. הגענו ליחידות יהודיות, הגענו להכרזה על גדודים יהודים. והנה זה חדשים מספר אנחנו מרגישים כי ההישגים שלנו מעוררים לא רק אי־רצון, אלא גם נטיה לביטולם, או, לפחות, להמעטת דמותם”.

אשר לחבּלות מבית – אין חבלה גדולה מזו שמראשית הגיוס הוזנחה דאגת משפחות החיילים, ועדיין אין אנו נושאים בה כפי שהיינו צריכים לשאת. והוא הדין בחייל המשוחרר,

באביב שנה זו, 1944, אומר משה ארם, במועצת ההסתדרות נ"א:

אגיד בגלוי ובבהירות: כל זמן שלא יסולקו המכשולים שהם על אחריותנו, הרי אנו במו ידינו מהרסים את הגיוס. היו בגיוס רבים בעלי משפחה, שהשאירו ילדים בבתיהם, או הורים זקנים, לדאגתנו, ואנו, המדברים כה גבוהות על ענינים העומדים ברוּמוֹ של עולם, אנו, שכבר לא ראינו את סכנת המלחמה זה שנה וחצי – למה הפכנו?

כדי לסיים בפרק ההתגייסות וההצלה אגיד כי אך לפני כשני שבועות זכינו לקבל במזכירות הועד הפועל את פני אחדים מחברינו, אשר נפרדנו מהם בצאתם נדבה על מנת לחדור לגלויוֹת, בעידן תחת יד היטלר. לא כולם חזרו. שמענו לשיחתם כשמוע ליחידים המקנים זכות קיום לרבים.

בהרצאתו של השיל פרומקין על “התפקידים הכלליים הקרובים”, הנתונה בתיקי הצירים, ובחוברתו של זלמן ארן “ההסתדרות למעשה”, צבור חומר רב על ההסתדרות וחברת העובדים ונתונים סיכומי מעשים ומאמצים. הסוגיה של המערכה המקצועית של ההסתדרות, בשנים אלה, נתונה בבהירות בחוברתו של אהרון רבינוביץ, בהוצאת הועד הפועל. לכשיוקם בנין הדין־והחשבון ההסתדרותי השלם של השנים האלה – ואני מתכוון כמעט למחצית שנות ההסתדרות – לכשיוסברו ויוארו בידי חבר בעל נפש סערות־החוץ וסערות־הפנים והתערבבותן זו בזו, לכשיחולקו חלוקת אמת האור והצל שבהויתנו בתקופה רבתי זו, יהיה זה ספר גדול.

אני יש לי להגיד רק זאת:

ההסתדרות יש בכוחה לעשות מלאכת בנין עצומה. לרשותה מערכות כלים – סידוריים, משקיים ושירותיים – אשר בהישלבן כראוי הן מהוות מכונה התישבותית רבת־אוֹן.

תיתי לו, לה. פ. אשר הראה כדרכו את הצדדים המעודדים בשטח הכלכלי, הנותנים סיכוי להתגברותנו.

ודאי רב הוא הדבר כי על שרשרת ישובי העובדים נוספו 51 חוליה במשך שנות המלחמה, כי מצעדי החקלאות נתרחבו, כי עלתה התנובה, כי הוכפל השטח המושקה וגדל כוח הקיבול לקליטת הבאים.

ודאי, גדול הוא הדבר כי נוכח הפרק הקרוב – פרק החרושת – איננו עומדים תוהים ללא כל נסיון. ימי המלחמה הקליטו בחרושת 45–50 אלף פועל – במקום 25 אלף, ועלינו לא רק להחזיק מעמד, כי אם להתקדם. עתיד־החרושת הארץ־ישראלית אחוז כשלהבת בפתילה ביצור נאה, במלאכה משוכללת ובפועל בן תרבות הקיים קיום הוגן. ובאשר ידענו זאת עשינו משהו. הן רק אִמרה שוטמת היא האמרה כי דחקנו רגלי חרושת פרטית, יוזמת ומקדמת. או כי יש כוָנה הסתדרותית לדחוק את רגליה. רק הוּחיוּ פגרי חרושת ונופחה בהם רוח חיים. הפלגנו להתחלות חדשות, בכוח העזה חלוצית.

ודאי חשוב לאין ערוֹך כי למשקיעים מן החוץ, השוקלים ובוחנים כל צעד מצעדם – יש אמון רב לכושר המשקי ההסתדרותי והם יודעים להעריך את איתנות מכשיריה האשראיים של ההסתדרות.

ודאי ענין לנו – וענין רב – בדבר, כי המכשיר ההסתדרותי לשיכון אשר קנה נסיון לפני המלחמה, יוכל לבצע את התעודה הלוהטת, בכוח אמצעי הסוכנות ואחרים, שיכון עולים בתנופה רבה – ועלינו לחזקו לתעודתו זו.

וההישגים ההתחלתיים הצעירים בימאוּת – ודאי שהם מרניני לב ופותחי אופק.

כל אלה הם הפרקים החשובים של מכונת הבנין ההתישבותי. הם טעונים שילוב קולע.

שילוב הכלים בלבד לא ישיג את תכליתו. הכרחי לנצחון – עבודה תמה של המנצחים על המלאכה. האיחוד היא אשר הקנה להסתדרות את מקומה בישוב והכביש לה את דרכה בעם. לא בלהטי־קסמי־שוא נבנתה עמדה זו ולא תכסיסים של הטלת דופי מבחוץ יהרסוה. עתידה – בה. גורלה – בתוכה.

הליכוד – כוחנו, הפירוק – כוח יריבינו.

ההסתדרות עברה את הסף של שנתה העשרים וחמש. עכשיו, כשאנו אומרים – ואנו אומרים ושונים זאת יום יום – כי עניני עתידנו נתונים על חודה של הכרעה. על ההסתדרות לראות את עצמה כנתבעת גדולה. אם לא הנתבעת הגדולה, בעם.

שבט תש"ה.

קריאה לעמים מהר הצופים, בכינוס ישובי בירושלים

יום הנצחון היה יום גדול לישוב העברי בארץ. יום גדול, כי הישוב העברי קשור למלחמה – באבלו הכבד, קשור לנצחון – בהתנדבותו הנאמנה. קשור לשלום – בתקותו הנצחית.

שמע, עולם! קצה נפשנו בחיי־חסד, נטולי־עצמאות, נטולי־בטחון, נטולי־קרקע.

הגלות ערכה לנו מוקדי־עולם. הושמדנו בלי רחם בידי המנוצח. אשר אך זה בא קצו.

אדמתנו השוממה שמרה לנו אמונים.

בכוח עמלנו החלוצי ישאו ההרים ענפיהם במולדת העתיקה והעסקים יעטפו בר.

עַם חפץ־חיים אנחנו, ואלה אשר נקברו חיים לעין השמש ולעין העמים והמדינות, ציווּ לנו את החיים כעם בן־חורין על אדמתנו, כי רק זו תהיה נקמת הגמול ההיסטורית – והם ציווּ על העמים לקיים את נדרם לאח הנשחט.

כל פתרון אשר יבוא לגזור עלינו גלות במולדתנו ולכבול אותנו גם כאן במעגל הארור של חיי מיעוט, הנתון לחסדי רוב אחר – כל פתרון כזה יתקל בצור ישראל וגואלו.

חשבוננו מעורה בחשבון צדקו של העולם, רקמת מפעל גאולתנו היא רקמת יצירה, שעליה אנו מגינים ונגן בגבורת נואשים. היש לנו ברירה? כך אנו עומדים לפניכם, האחראים לגורל השלום.

שאו שלום לחזק ולחלש, אַל נא תתנכרו לישראל!

סיון תש"ה.

בפתיחת הכינוס הציוני העולמי בלונדון, עם גמר המלחמה העולמית השניה

יהודי העולם. ציוֹני העולם!

אנו נפגשים אחר המבול. המלה החשובה ביותר בפגישה הזאת היא בית!

כל קברות השמד, מיליוני הקברים, צועקים: בית! בית לחיי חירות ובטחון ולהעלאת אחים הרוצים לעלות לביתם. בית – כבית אשר לכל עם, בו הוא השורר ומתקין את חייו כרצונו:

מדינה!

העמים חייבים לנו את הדבר הזה. העמים הבטיחו לנו כי שערי מולדתנו יהיו פתוחים, למען נוכל לחזור אליה ולשוב ולהשתרש בה כעם חפשי. המנדט, אשר הופקד בידי בריטניה הגדולה, לאחר המלחמה העולמית הקודמת, תפקידו אינו אלא זה. אי־קיום הבטחה זו הוא פשיטת־רגל לעמים ולבריטניה הגדולה וגזירת כליה לנו. כי בכל הזמנים גלות־נצח אינה אלא גסיסה ומות, ולאחר היטלר – על אחת כמה וכמה.

באמרי את הדברים האלה, בשם הישוב העברי בארץ־ישראל, הריני אומר אותם מתוך הכרה כי המעשה שעשינו בארץ – מאז חזרנו אליה כמתישבים, כבוני משק לאומי, כפועלים – היא מעשה חלוצי, נושא ברכה לא רק לבדנו. אמת היא שאין להזיזה כי היא משפיע ברכה מרובה גם על האוכלוסיה הערבית בארץ וצוֹפן הרבה טוֹב גם לארצות ערָב השכנות.

את עזובת הארץ השוממה, על ביצות עמקיה וקרחות הרריה – החיינו אנו, את רמת חיי תושביה הערבים – העלינו אנו, את חקלאותה ואת חרשתה – פיתחנו אנו, את תקציב המדינה שלה ברובו המכריע – מפרנסים אנו, ובכל אשר עשינו ובכל אשר נעשה בה – פנינו לשלום ולתרבות.

יצירתנו זו ההתישבותית, המוּצאת לפועל בתנאים ללא־דמיון בהיסטוריה, היא זכות נוספת לנו. מהו סוד הצלחתה? זו באה מכוח ההרגשה שכאן ביתנו, היחידי בעולם, הנאמן. כאן – גאולתנו.

הישוב העברי נתן חלקו כמתנדב לצבא בריטניה הגדולה – למעלה משלוש רבבות בחורים ובחורות, אשר על מעשיהם ומפעליהם התחילו מספרים במאוחר קצת, אך עוד יסופר עליהם. המתנדבים האלה באו, למרות המעצורים שהושמו על דרך התנדבותם לצבא (פן תגדל זכות השתתפותנו במלחמה), כשם שהושמו על דרך עלית אחינו (פן נרבה בארץ).

אנו מוכנים לתת כתף – הישוב העברי, התנועה הציונית העולמית, יהודי העולם – לפתרון מהיר ויסודי להצלת ממש, לשארית ישראל המתנוונת ביבשת אירופה. אנו יודעים כי הולך חורף, הולך קור, הולך רעב. בתינו בארץ־ישראל פתוחים – כלבבותינו – לקראתם. תנו לנו משפחה למשפחה – ונקַבל אותן. אני בטוח כי כל יהודי ארץ־ישראל עומדים אתי בהודעה זו.

לא הרבה ילדים השאיר היטלר לעם ישראל ביבשת אירופה, אך עוד ילד אחד לעם ישראל, לא רצחוּהוּ צוררי העם הזה בכל הדורות – ושמו: חזון גאולת ישראל. הישוב העברי החי הנהו ראשית התגלמותו, ראשית נבואה לכוחות הגנוזים. אנו מטילים, בסוף המלחמה העולמית הזאת, אחריות על מנהיגי העולם לגורל הילד הזה. יחיד הוא לעם העתיק – ועליו יתן את נפשו.

אלול תש"ה.