כל הליכה משפחתית לקולנוע התחילה במבצע בנוסח מטבח־צבאי: אבי מטגן חביתות בהרבה שמן, אימי מגלישה אותן לכריכים משתי פרוסות לחם שחור, בעובי של שני סנטימטרים לפחות, אחי רוחץ את העגבניות והמלפפונים ואחיותיי מופקדות על פירות העונה. רק אני, הקטנה, לא נדרשתי לעשות דבר. עוד הוכנסו לתיקים – שנקראו בפי הוריי, בלאדינו, ה“צ’אנטאס” – בקבוקי מיץ מפלסטיק שהוקפאו מראש ומלפפונים חמוצים שהכין אבי, שירטיבו קצת את הסנדוויצ’ים, שנים־עשר במספר, שניים לאיש. עם כל הכבודה היינו הולכים בערך שלוש־מאות מטרים מהבית עד לקולנוע “ארמון דוד”, ומחכים על־קוצים שיתחיל הסרט, כי לא נעים להוציא את האוכל באור ושכולם יראו.
ישבנו שישה בשורה, ואימא שלי, בקצה, הייתה מתחילה להעביר את האוכל מיד ליד. אינני זוכרת מה ראינו, מי היו השחקנים, והאם נהניתי ממה שראיתי או לא. אז, בילדות המוקדמת, הליכה לקולנוע התקשרה אצלי ישירות לבלוטות הטעם ולמיצי הקיבה. זה היה ה“אירוע” התרבותי מספר אחד של המשפחה שלי: לאכול סנדוויצ’ים עבותים בחשכת אולם הקולנוע ולקנח במיץ פטל קפוא.
בקיץ, זה היה אפילו יותר טוב, כי אז הלכנו את השלוש־מאות מטרים לצד השני, הפעם ל“גן העצמאות”, שם הקרינה העירייה סרטים מתחת לכיפת השמיים. “קולנוע הקיץ” תחת כיפת השמיים, שפעל רק בחודשי החופש־הגדול, היה פריבילגיה תל־אביבית רק בשנים שבהן העיר הייתה עדיין די קטנה, ואלה שהגיעו להקרנות היו תושבי הסביבה. אל הרפתקה הקולנועית הזו הגענו מצוידים ביתר כבדות, עם שלל תיקי יוטה שתפרה אימי. ב“צ’אנטאס” היו שמיכות ישנות, מגבות למי שיזיע מלחות ה־90% של הקיץ התל־אביבי, וכמובן, שלל פריטי מזון. אבל לסנדוויצ’ים העבותים ולמיץ הפטל הקפוא היה טעם הרבה יותר טוב כאשר הוא התערבב עם ריח העצים, הצמחים והדשא הלח מן הממטרות, ועם משבי הבריזה שהגיעה מן הים, לפעמים עם ארומה עזה של דגים, לפעמים עם ריח חרוך של עשן, ממדורות הקומזיצ’ים הליליים בחוף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.