במחזור־שירים זה מתגלה לנו, כנראה, ה“צד” השני של המטבע הפיוטית אשר לאביגדור המאירי, שמא זה הצד שהילדים קוראים לו – “עץ”; כי כאלו ירוק ופורח מופיע לפנינו המשורר שאנו מכירים אותו כמוכיח ומארר; הריהו דומה לאותו פַּסָּל רב־מדות, שחצב תמיד בסלע ובגושי־שיש, שהצניע עצמו לפתע־פתאום אל קרן זוית ורשם כמה עשרות רשימות בעפרון אפור ודק, והללו לא רק שאינן מכחישות את הכוח הגדול שבפסלי האמן, אלא שאין בהן שום נגוד להם, אדרבא, – אתה חוזר ומעין באבן ובשיש – והנך מוצא בחריציהם הכמוסים את רשום־העפרון הדק; שירי־ילדות הם אלה לאביגדור המאירי וכמה נפלאה העובדה, שהמשורר שהוא כל־כך אינטימי בשירי־התוכחה המכוונים לצבור, לכלל ישראל, – כל כך כללי, ממש אוניברסלי הוא – בשירים האינטימיים הללו; שיר ז' – זה ההמנון לשמה־הפרטי של אמו, וכן שיר י"א – החוצב את דמות סבו של המשורר, אפשר לקשור להם את התואר – קלסיים; כי השיר לאם הוא לאם העבריה בכלל:

שֵׁם אִמִּי הוּא צַעַר יְהוּדִי,

חַג לַחַשׁ־שִׁירָאִים;

הוּא נִבְרָא לְרַפֵּא וּלְיַפּוֹת

הַחֲלוֹמוֹת הָרָעִים.

וכזה הוא גם שיר־המופת לסב:

סָבִי הוּא נִשְׁמַת אַבְרָהָם,

הַמְּשַׁבֵּר אֱלִילָיו שֶׁל תֶּרַח!

סָבִי הוּא אָבִיהָ שֶׁל אִמִּי

וּלְבָבוֹ מִין פֶּרַח.

וכך כמעט כל חוברת־השירים: – רוח של אגדות מהלכת ביניהם, ומשום מה נשבה עלי מהם אוירת האגדות של מכס נורדוי, בתרגומו של דוד פרישמן דוקא, – רוך עם חכמה יחד, עדינות וגברות משולבות לשלמות; ספר שירים רומנטי, אבל לא נאיבי, ויש בו הרבה עלילה והמשחק של המאירי שונה כל כך מזה אשר בשאר שיריו, – כי כאן זה מחזה בלי כל אפור, והפתוס הוא ללא כל פוזה.