א

אפשר לומר ללא כל הסוס באמתו של הנאמר: שיר לירי שאין בו מיסודה של דתיות טהורה, אין בו לעולם ליריקה; כשם ששיר דתי שאין בו מיסודה של ליריות טהורה אין בו לעולם מן התפלה; ואין לנו הוכחה מחכימה לכך משירתו של שד“ל: – מעלות רוחניות טובות ורבות היו לאיש הגדול הזה, שהיה יוצר ואמן בעל מחשבה עמוקה, עשיר רעיונות נשגבים ודעות נאמנות, מחונן ברגשות אצילים מאד, אפילו עדינים מעדין, אבל לירי לא היה, כנראה, מעולם; כי חריפות היתה לשכלו, וגם בנקודה שזה עשוי להשבר מכוחו של רגש חזק – לא נשבר מעולם, אפילו לא נתכופף לרגע כמימריה; ועל־כן אין בשיריו הדתיים ולא־כלום מיסודה של תפלה, אף על פי שהיה אדם מאמין גדול; ואלו אצל אפרים לוצאטו, שלא היה פחות רציונליסטן משד”ל בהויות־העולם, ואף־על־פי שלא דגל בדתיות בלתי־פוסקת – אנו מוצאים כמה שירים שכמוהם כתפלות זכות, משום שהיו שעות בחייו, שהרציונליות “נכשלה” וחלשה, או אז גבר עליו רגש לירי, וממנו נבעה התפלה.

ב

אכן מן המפורסמות הוא, כי המשוררים הדתיים הם גם מן המפליאים לעשות בשירי־אהבה; ור' יהודה הלוי, ור' ישראל נג’ארה אינם במובן זה יוצאים־מן־הכלל; הטהורים והקדושים לא התבוששו באהבה העזה לאשה, ולא הסתירו זאת מעיני הרבים; אדרבא, יש ו“ערבבו־את־היוצרות” אפילו בהכרה מלאה; כי אין כאן רק קרבת רגש ואחדות של מקור אלא יותר מזה, – הא בהא תליא, זה מעודד את זה וזה יונק ומתחזק; אלא שהדברים יארכו אם נבוא לעמוד עליהם במיוחד ולא בכאן מקומם; ולא פתחנו בכך אלא לשם הושטת אחיזה לבחינה מותאמת וכשרה לשיריו של י.צ. רמון: – הוא נאמן עלינו בדתיותו בתוקף האהבה ומהימן באהבתו בזכות הדתיות שבו; כי אין אהבה אלא זו שאשהּ אש־דת, ואין דת אלא זו שאהבתה היא האהבה ה“עזה כמות”; לגבי משוררים חלוניים אנו בוחנים את הדברים באופנים השונים והידועים במדה זו או אחרת, ואלו אצל המשוררים הדתיים נוסף גם האופן הפשוט הזה שיחודו נעים עלינו: – עד איזו מדה יש מן האהבה (הארצית) בתפלתו, כגון בשיר זה של י. צ. רמון: –

אֱלִי, אֲהַבְתִּיךָ עַד כְּלוֹת נֶפֶשׁ וְאַחֲרֶיהָ.

רַגְלִי בָּצְקָה מִנְּדוּדִים, רֹאשִׁי רֵיק מֵעֹנִי,

אֵלְכָה אַחֲרֶיךָ עַל כָּל שְׁבִיל לְקוֹלְךָ.

סוֹדְךָ כָּמוּס עִמִּי, אֵשׁ אַהֲבָתְךָ תְּלַהֲטֵנִי –

וׇאֶסְפֹּר יָמִים, וׇאֶמְנֶה זְמַנִּים לְתִקְוָה –

וְהִיא עֲדֶן לֹא בָאָה.

דְּרוֹר לְנַפְשִׁי לֹא קֹרָא, רִמְזֵךָ לֹא בָא,

עַתָּה אָמוּת, אֶכְלֶה בְּגַעְגּוּעָי.

או מן הדבקות (הדתית, השמימית), בשיר־אהבה כגון בשיר זה של י.צ. רמון: –

נְטֹף, הַלַּיְלָה, פָּז

אֵרָדֵם תַּחַת הַתַּפּוּחַ,

אֶחְלֹם אַהֲבָה…

אֶל חֵיקֵי תָּבֹאִי,

הִכַּרְתִּיךְ, הִכַּרְתִּינִי,

לִינִי פֹּה, לִינִי אִתִּי,

כִּי פָּדוּךְ רַחֲמָי…

טשטוש־תחומים זה, הוא המעמידנו ברורות על מעינו החי של המשורר, לדעת נכונה כי לבו ככשרונו, אם אפשר לומר כך, – ליריים הם; אכן, אין להעלים עין כי כשם שכל שיר שלו מלומד צמצום, כן מלומד בעליו בזבוז להרע לעצמו; שירים רבים כתב ואפילו הם מצומצמי־דבור – הריהם שופעי יתר בעצם התהוותם, כלומר – הועלו על הניר ללא הכרח וללא צורך יסודי, ויש בהם, לצערנו, אפילו משום להג; כל הספר הזה “כתרים”, אם שהוא מבחר מתוך שיריו של י. צ. רמון, אפשר להעמידו – לטובת אמתו שבו ויכלתו הגדולה

של המשורר – על פחות, הרבה פחות, מחציו (אולי אפשר היה לכלול במבחר שונה מזה – כמה שירים יפים אחרים, שהושמטו מכאן בתוקף טעמו של הבוחר בשירי ה“כתרים” הללו); כי נראה לנו שי. צ. רמון אינו אמן־בהכרה אלא בחינת מקרה שאינו תכוף, כמו שאנו למדים מן השירים הרבים, שלא זו בלבד שהם חזרה, שאינה שונה במאום, מלבד בחורון וחלישות, על מחשבה ורגש שהושרו כמה פעמים במקוריות מזהירה; ועל כן חבל שהעמידו את “כתרים” גם על משקל הכמות ולא רק על האיכות; אכן, יש להודות כי עצם הופעתו של הספר משיבה לזכרוננו את המשורר הנשכח והולך בתוכנו, ויתכן כי מעכשיו ולהבא יעמוד ענינו אצלנו ועוד ישובו ויבחרו את פניניו, ויבדילו משיריו שאינם כאלה ויאספו שוב ואחרת את דבריו של זה שהוא משורר חשוב אם כי לא תמיד ולא ברציפות.