הועידה הרביעית למפלגת פועלי ארץ־ישראל, תל־אביב

אקדים ואגיד כי הדיון של אתמול ושלשום בשאלות המפלגה והנוער נראה גם לי כעיקר העיקרים בועידה הזאת. ואילו הוצרכנו להוציא עוד יום, ואפילו יומים, לריב־חברים זה, כדי להשיחו עד תומו, לא היינו צריכים לחוס על הזמן. אני מוכן לאמור, לפי נוסחה עתיקה: “חש בהסתדרות – יעסוק במפלגה”.

עבודת הנוער. בפתיחתי בשאלות ההסתדרות בועידה הקודמת מן המנין של המפלגה, לפני כשש שנים, אמרתי במסקנותי: קודם כל – קיום המפלגה ומחלקה לנוער בתוכה. חבל על שש שנים, “שש שנים תמימות – שנות נוער ובחורים!” – כדברי ביאליק. הפעם, בכוח הרוחות שסערו פה, נצליח אולי להניח יסוד למרכז־תנופה במגמת הנוער, כדי להדביק את שש השנים שחלפו. אך אין תנופה בלי אמצעים. ואני מבקש מאת הועדה הנאותה לרשום לפניה ולהביא להצבעה – ואני מקוה גם להחלטה – את אשר הצעתי במרכז המפלגה: להטיל על כל חבר המפלגה, בעיר ובכפר, תוספת־מס מיוחדת מוקדשת אך ורק לעבודת הנוער. בקום המפלגה לפעולה חיה בנוער. יקרב היום בו יעוֹר מחדש לחיים חשובים גם “המרכז לנוער” של ההסתדרות, אשר לא נעלנוהו.

יצירת “ניר” בשעתה. לפתח ההסתדרות, כמעט בכל מלוא השטח שאנחנו עובדים בו כפועלים שכירים, רובץ המשבר. התחזקנו מול המשבר בכוחות הסתדרותיים, כלומר: יחד. בתוך אותן המסקנות שהצעתי לפני שש שנים צוּינוּ כשתי תעודות ראשיות בתחום עבודת ההסתדרות: הרחבת ההתישבות העובדת, כלומר, יצירת “ניר”, והקמת קרן חוסר־עבודה. טוב שהצטיידנו בשנים ההן בשתי אלה. קראתם לפני ימים אחדים את הדין־וחשבון של “ניר” ב“דבר”. “ניר” הוא כיום מכשיר כספי חשוב בהתישבות העובדת. נדמה לי שאותו רבע מיליון לירות, ההון הרשום של “ניר”, הנהו בידו במלואו, או כמעט במלואו. ועל הבסיס הזה בנוי כרך גדול של פעולה.

קרן חוסר־עבודה ומפדי־העבודה. אבל עלינו להחזיק טובה לעצמנו, וטובה מרובה, שיחד עם “ניר” יצרנו אז גם את קרן חוסר־העבודה. טוב שהצטיידנו בכלים אלה מלפני עלוֹת הגיאוּת. גם בפדיון עבודה א' ובפדיון עבודה ב' מצאנו ברכה רבה לא רק מבחינת ההצלחה הכספית. נדמה לי שאותה ההרגשה המוסרית שחזרה אל חברי ההסתדרות מתוך ביצוע דבר זה, שקולה כנגד התוצאה הכספית. הישוב בארץ־ישראל הופתע לפדיון עבודה א‘: ראו מה העיזה הסתדרות העובדים לעשות. ועם פדיון עבודה ב’ הוכרז בישוב על “מפדה אזרחי”.

פדיון העבודה של ההסתדרות היה אב להחלטה בועד הפועל הציוני על מפדה ציוני עולמי. נוכחנו כי בארצות אחדות נקלט הרעיון לאלתר ונתעורר הרצון להגשימו. ועידתנו צריכה להביע בפרק זה את משאלתה להנהלה הציונית, כי לא יתכן להשאיר החלטה זו תלויה ברפיון. גם ההסתדרות הציונית עתידה למצוא חיזוק מוסרי לעצמת בקיימה את המוטל עליה נוכח המשבר בארץ. ובתוך הגדולות ועם הגדולות ובתוך הקטנות ועם הקטנות – יֵעשה נא גם הדבר הזה שהוחלט עליו! דבר ביצועו אינו צריך להיות מוגבל דוקא בשנים או שלושת החדשים הקרובים. יש תנאים המחייבים לקבוע בארצות שונות לוח שונה, כדי שלא להתנגש במגביות אחרות – ואין דבר אם יתמתח מועד ההגשמה, ובלבד שההסתדרות הציונית תקיים את אשר החליטה. אין זאת רק תביעת כבוד וחובה, כי אם הכרח. במערכה זו, כיצד תהא ההנהלה הציונית נטולת כספים מיוחדים לעמידה במשבר? אנחנו יודעים כי גם בתקציבי מדינות אדירות מוקדשים סכומים מיוחדים לשעת משבר. וההנהלה הציונית שלנו ודאי שלא תעשה את הכל רק בכספי ההלואות. בדברים הבאים נראה עד כמה דבר זה הוא מכריע בכמה מן הענינים.

על הגיאות, חמתה וצִלתה. כשעמדנו בתוך הגיאות היתה בינינו מעין מחלוקת פנימית: חמתה של הגיאות מרובה מצלתה, או להיפך. אני מודה: דעתי היתה מלכתחילה כדעת “עם־הארץ”, כי טובות הן צרות של גיאות מצרות של חוסר־עבודה. גם אתמול, במרי שיחוֹ, קילל ראובן שרייבמן מבמה זו את הגיאות: הגיאות הארורה. אין כל ספק: בתנאי־הלוי שלנו – הון לאומי בלתי מספיק ומידות עליה למטה מקו הצורך – באו לנו תקלות פנימיות חמורות בעקבות הגיאות. אילו שקדה המפלגה על משמרתה, היתה יכולה להמעיט במידה מרובה את הנזקים הפנימיים שבגיאות ולהקדים כמה רפואות למכותיה. אבל על כל הצללים שבהן היו שנות הגיאות שנים שלא ידענו כמוֹתן במשך כל עשרים שנות המנין החדש מאחרי המלחמה. לא ידענו כמוֹתן לעליה, לבנין ולשפע. אם נעמיד לפנינו חמש שנים וחמש שנים, אלו מן הטובות וגם אלו מן הטובות: חמש המרוכזות מסביב לשנת 1925 וחמש המרוכזות מסביב לשנת 1935. אז נראה את אשר השגנו. רצוני לתת רק שתים־שלוש בחינות עיקריות, לא דקדוקי פרטים.

בחינת העליה. חמש השנים 1923–1927, שבתוכן מתבלט השיא של 1925, היתה בהן עליה של 73,643. בחמש השנים 1932–1936 היתה עליה של 187,854. הממוצע לחמש השנים הראשונות הוא קצת פחות מ־15 אלף לשנה ולחמש השנים האחרונות – כמעט 35 אלף לשנה.

בחינת ההוֹן. אנחנו נביט עוד לצד אחד – הון יהודי, פרטי ולאומי, הושקע בארץ בארבע השנים 1933–1936 במידה שוה למידתן של כל חמש־עשרה השנים הקודמות. אבל הכסף הפרטי מרובה לאין ערוך על הכסף הלאומי. תורפה זו הכריעה ביצוּב דמות השנים הללו. לא היה הון לאומי כדי רכישת הקרקעות שניתן לרכשן ולעצור בספסרות ולא כדי החשת קצב ההתישבות העובדת ולא כדי השרשת הפועלים במושבה בכוח שיכון ומשק־עזר וכיוצא באלה. אולם במשך ארבע שנים הושקעו בארץ, במטעים ובחקלאות מעובדת, בתעשיה, בבנין ובתחבורה – 41 מיליון לירות: בשנת 1933 – 5, בשנה שאחריה – 6, אחריה – 10, אחריה – 11. אפילו בקנה־המידה של פדיון העבודה כסף רב הוא.

בחינת הבנין. יש מקצוע אחד, אשר גורלו מבראשית – תלוּת יתירה בתנודות הגיאות והשפל: הלא הוא מקצוע הבנין. הנה טור של מספרים על הבניה בתל־אביב, ירושלים, חיפה ויפו בארבע השנים 1933–1936. המספרים האלה הם במטרים מרובעים, הכלולים ברשיונות לבנין. צירינו מעובדי־הבנין ילַמדוּנוּ בכמה כסף צריך לחשב את המטר המרובע בשנים אלו: הטור מתחיל ב־783 אלף מטרים מרובעים בשנת 1933, עולה ל־1,064,000 בשנה הבאה. מוסיף ועולה ל־1,214,000 ונופל ויורד. עם המאורעות בשנת 1936, ל־745, כמעט כמו ב־1932. כדי לקבל מושג על דופק הבנין העברי הכלול במספרים אלה יש להוסיף כי מתוך הסכום הכולל של 3,806,000 נטלה תל־אביב בלבד לעצמה 1,467,000 ממ"ר. ודאי שמותר לנו להכפיל את המטרים המרובעים על 5 לירות כל אחד, ויש אומרים שמותר לנו להכפילם גם על 6 לירות. צא וחשב מה הם הסכומים שהושקעו בבנין העברי! והנה באו שנתים אלה: מקודם החוירו פני הבנין במושבות ואחר כך חדל הבנין גם בעיר. אכן, הבנין הפרטי כשהוא מתרתח אי אפשר לעמוד ברתיחתו, וכשהוא מצטנן – לפני קרתו מי יעמוד!

עמידתנו בשפל. ביחס לבנין ברור שאנחנו נתונים כבר בתחתית התחתיות, בירכתי שפל. ונשאלת השאלה: כיצד עמדה ההסתדרות, כיצד החזיקה מעמד, בעת אשר אלפי חבריה הושלכו מן הגיאות אל השפל בכוח כזה ובטלטלה כזו? עמידה זו ראויה להערכה עמוקה, אין לי די מלים להביעה. הדברים האלה אמורים קודם כל ביחס לאלה העומדים בגופם בחזית זו ואחריהם – לכל אלה הנפגשים אתה מקרוב: למועצות הפועלים, לועדי האגודות המקצועיות. נכון, אנחנו התחזקנו ומתחזקים מול המשבר, אבל גם הוא מתחזק כנגדנו ולא זכינו עוד לנצחו. ולאחרי פדיונות העבודה, אחרי “משען”, אחר עמידתנו כשנתים בפורענות זו כציבור מלוכד, הנעזר קודם כל בעזרת חברים מבפנים ויודע להחזיק מעמד – הזכות לנו לדרוש מאת הסוכנות הרחבת עזרתה היא לפועלי העיר, בצר להם.

חילופין בעבודה. הנה אני רואה לפני רשימת חילופין בעבודה קבועה ובתעשיה במשך תקופה זו – 150,000 ימי־עבודה. מה שאירע בבניה הנהו רק הביטוי המרוכז של המשבר, אבל צלו נח גם על התעשיה, גם על התחבורה. גם על המלאכה. 150,000 ימי־עבודה אלה תופסים בצדק את המקום הראשון בסולם העזרה ההדדית. בכוח המאמצים הכספיים של ההסתדרות, מאמצי קרן חוסר־עבודה, בשיתוף כל הגורמים שנטלו חלקם ב“ביצור” ובשאר מפעלים – הונעו 1,360,000 ימי־עבודה. יחד עם ימי החליפין: מיליון וחצי ימי עבודה, פרי היזמה ההסתדרותית. מבלעדי זה, אין ספק שחלק מן העבודות לא היה בא לידי עשיה כלל וחלק היה נדחה לעידן ועידנים.

מעשי הסיוע. דרך “משען” חולקו כ־50,000 לירות בהלואות קטנות מאד של פחות מלירה ובזמן האחרון קצת יותר מלירה. שני שלישים מתוך הסכום הזה ניתנו מקרן חוסר־עבודה, שליש הצטרף מתרומות החברים ל“משען”, מהקצבות הסוכנות היהודית, שבדרך כלל היו דלות מאד, ומסילוקים חוזרים. יצוין כי “משען” גובה חודש חודש סכום חשוב – מאת לוֹויו. סכום כל האמצעים שגויסו מצד קרן חוסר־עבודה בתקופה זו, עד אמצע חודש מרס, והושקעו בעבודה וב“משען” – מגיע לסך 165,000 לירות. זהו הסכום שציבור הפועלים נתן משלו הוא לעמידה בחזית.

מִספיק? לא! אם צפוי לנו עוד המשך של משבר, צריכה ועידת המפלגה להיות מוכנה לקרוא מחדש את עצמה ואת ההסתדרות להתאזרות ולהתאזרות נוספת. כי בענין זה לא נוכל להגיע למדרגה שנוכל להגיד: יצאנו ידי חובתנו. החשבון בין העובד ובין מי שאינו עובד הוא חשבון שאי אפשר להשוותו. ביחס לחילופין בעבודה אנחנו נתונים בגדרים מסוימים: פועל מקצועי, פועל פשוט – וגם אלה וגם אלה הם שכיריו של משטר מתעמר. כל בטחונו של הפועל בקיומו הוא האחיזה המעטה של קביעות. כי לא הפועל הוא המסדר העבודה ולא הוא היוצר את המשק. בלי קביעות, הרי צפוי הותיק להיות משוּלח ומושלך מעבודתו, בה השקיע את מיטב כוחותיו. ועל כן אחת מאבני־הפינה בקיום ההסתדרות – ההגנה על קביעות הפועל.

אך אם אין החילופין יכולים להקיף את כולם, הרי המאמצים הכספיים הם ענין לכולם, והם, לדעתי, מן הדברים שאין להם שיעור, נוכח חוסר־העבודה.

המרכז והעיגול. בטרם אעבור לפרקים אחרים, רציתי להקדים הערה אחת. מצטער אני על שלא תעלה הפעם לפני ועידתנו שאלת ההתישבות, עליה היה צריך להרצות אברהם הרצפלד. בכל אשר עשינו בארץ תופס המקום המרכזי מפעל ההתישבות, ודוקא הוא אשר העלה בתקופה זו משׂוּאוֹת של יצירת שאולי רק ראשוני הביל"ויים זכו לכמויות אלה. רגלי אני, בהרצאה זו, עומדות בהיקפו של העיגול: בשאלות העבודה השכירה והשיתופית בעיר. וגם כאן אדבר רק בענינים מעטים. בהם, לדעתי, על ועידת המפלגה לחדש או לתקן דבר־מה. אינני מתכונן לדין־וחשבון כולל. רבים וחשובים הם הענינים הראויים לספר עליהם ולהעריכם – ואני לא אעשה זאת הפעם. יבוא הזמן לאלה בועידת ההסתדרות.

נתיבי הקבלנות ההסתדרותית. המצוקה המַשברית החריפה את שאלת הקביעות, שאלת זכות הפועל על מקומו. שאלה זו נוגעת נגיעה רבה למשק הקבלני לבנין. בועידה הרביעית של ההסתדרות אמר איזיק בראלי, בדברו בעניני המשק. את הדברים האלה:

“אם יש ברצוננו כי הקבלנות ההסתדרותית תתפתח ותהא מכשיר חשוב בידי ההסתדרות, שהעמל הרב והקרבנות הגדולים שהושקעו בענף פעולה זה בעבר יהא לברכה לנו, חובה עלינו לבנות את קבלנות הבנין אך על בסיס קואופרטיבי, על יסוד קשר אורגני בין החבר והמוסד, על יחסי הדדיות ואחריות משותפת”.

לא אוכל להגיד כי מהלך התפתחות המשק הקבלני שלנו במשך שש השנים האחרונות נותן תוקף להמלצה זו. המציאות ההסתדרותית העלתה, כמדומני, מסקנות אחרות. אנחנו עומדים עכשיו לאחר איחוד, ואיחוד מוצלח, של המשרד הקבלני בחיפה עם “סולל־בונה” ובשלב עליון של משא־ומתן על איחוד בירושלים. אני מקוה שהמשא־ומתן יסתיים בחיוב והאיחוד – לכשיבוצע – יבורך בהצלחה הסתדרותית ומשקית. גם המשרד הקבלני בתל־אביב עומד בבירור דברים עם “סולל־בונה” למציאת דרך לאיחוד. וגם המשרד הקבלני באחת המושבות הגדולות, בפתח־תקוה, עומד בפרק איחוד עם “סולל־בונה”. האיחודים האלה אינם נעשים בגזירת לחץ מן החוץ, אלא מבפנים, בדרך הסכם. המציאות – כך אני מניח – הוכיחה כי יש משום מיעוט היכולת של המכשיר הקבלני לבנין של ההסתדרות, כשהוא מפורד וכשהוא תלוי בדעתן של קבוצות בודדות, תהיינה הטובות ביותר. ורצוני להוסיף מניה וביה, כי שלילת “הנושא הקבוע”, בתור שותף להנהלה ולאחריות, אינה צריכה ליהפך לשלילת הקביעות לפועל במשק הקבלני של ההסתדרות, כמו במקצוע הבניה בדרך כלל.

חוקת התור וביצועה. הצורך בתור גלוי. אמרתי כבר כי ההגנה על זכות הקביעות היא אבן־הפינה בקיום ההסתדרות. בועידה השניה של המפלגה דרשתי כי ההסתדרות תגדור גדרי קביעות גם לפועלים במקצוע הבנין, שהוא מטבעו פרוץ גדרים ומפולש. ובדרך כלל יש צורך – והוא אחד הצרכים הבוערים – למצוא דרך, שתבטיח למעשה, כי זכויות הפועל הותיק לעבודה קבועה לא יהיו להלכה בלבד, בעוד אשר למעשה יתאחזו על פי רוב גם בכל עבודה קבועה דוקא צעירים. יש להתקין – ואם זה הותקן להלכה, יש להבטיח זאת למעשה – כי אל מקום עבודה העלול להקביע את פועליו – ישולחו גם לעבודה זמנית פועלים מבעלי הזכויות לעבודה קבועה, במידה הוגנת. שאילמלא כן נעשה כל הענין פלסתר. וכן יש להנהיג בתורת שיטה קבועה תור גלוי.

ותיקים מנוּדחים – מנַין? אני שואל את עצמי: כיצד יכול היה לבוא הדבר שמקץ שנות קליטה והתרחבות כאלה עדיין יש בתוכנו – ומספר לא מועט – פועלים ותיקים בעלי זכויות גדולות חסרי אחיזה? מדוע לא נקלטו הם בתוך מקומות עבודה קבועים? אומרים כי בימי הגיאות היו מהם שסירבו ללכת לעבודה קבועה ובחרו להרויח לחמם במקצוע הבנין, שהשפיע אז רוב טובה על עובדיו. אך תשובה זו אינה יכולה להתיחס אלא ליחידים, לא לכולם. בענין זה אין אני רואה שאלת ותיקין, כי אם שאלה כללית. הותק הוא ענין מסוכן: כל אחד צפוי לו.

ועדה עליונה לקבלת עובדים למוסדות ההסתדרות. ולא זו בלבד. גם למוסדות ההסתדרות ולשירות ציבור הפועלים לא נתקבלו במידה הראויה בעלי ותק ובעלי זכויות. אין ספק כי רבים מן הותיקים היו ראויים לתפקידים של עבודת הציבור לא פחות, ואולי יותר, מרבים אחרים.

בענין זה רצוני להציע לפני ועידת המפלגה לבקש דרך לתיקון יסודי. היוכל דבר קבלת עובדים למוסדות ההסתדרות להיות מסור לכל מוסד ומוסד על אחריותו הוא בלבד? כלום השקידה על הרכב עובדי מוסדות ההסתדרות אינה ראויה להיות מופקדת בידי ועדה עליונה, אשר בפניה יהיו פתוחים תיקי כל המועמדים, הראויים לתפקיד מבוקש, ובלי אישורה לא יקובל עובד לשום מוסד? סבור אני כי רק בדרך זו, ביצירת שיטה כוללת, מרכזית, לקבלת עובדים למוסדות ההסתדרות, ימצאו את מקומם במידה הוגנת גם ותיקים בעלי כשרון ובעלי אחריות, גם עסקנים תנועתיים בעלי זכויות. ויד המקרה תחדל לשרוֹר באלה.

נטע זר. במסכת זו עלי להעיר עוד על תקלה אחת, אשר קשה לי להשלים אתה: הנטיה לחקות מעשי בעלי־בתים וגבירים ולהעמיד ילדים בשירות מוסדותינו. על ועידת המפלגה לדרוש מן ההסתדרות לאסור דבר זה באיסור מוחלט ולהתירו רק לפי הוראה מיוחדת. יודע אני שהלבושים לענין זה הם לבושים הסתדרותיים: יחס לנוער ועוד. אך אודה על האמת, כי עשוי אני לחשוב כי ברוּבּא דרוּבּא אפשר היה להשיג את התכלית הטובה על ידי המצאת עבודה לאב או לאח או לאחות. והם, כדרך כל אב ואם וגואל, יכלכלו את הנער. בקום ועדה עליונה, כפי הצעתי, תוכל זו, כמובן, לתת היתר בתנאים יוצאים מן הכלל.

הקואופרציה התחבורתית. בין סלעי הבירור של ההסתדרות יש סלע אחד רם ונישא: הקואופרציה התחבּוּרתית, המוקפת טענות ותביעות כתנוּרו של עכנאי. קואופרציה זו הוכיחה יכולת עמידה איתנה למדי בימי המצוקה והזעזועים הללו. הסקירה של המרכז לקואופרציה מספרת במספרים על החזקת מעמד זה והייתי מיעץ לרבים לעיין בה.

בועידה הרביעית של ההסתדרות אמר ברל כצנלסון:

“בשטח הקואופרציה השירותית יש לנו הישג יוצא מהכלל: הקואופרציה של ההובלה. מי שזוכר את מצב הנהגוּת בארץ לפני זמן־ מה ואפילו את הקואופרטיבים־כביכול הראשונים של הנהגים (מה היה בהם מן העקרונות הקואופּרטיביים, מה היתה האתמוספירה התרבותית שלהם ולשון הדיבור!) ויראה עכשיו למה הגענו ומה השגנו, ישמח על יצירה זאת, שהיא כמעט מיוחדת במינה בכל תנועת הפועלים, לא רק בארץ (אל תשכחו, חברים, שדברים אלה של ברל נאמרו לפני שש שנים – ד. ר.). אין לי כל ספק שהיצירה עודנה זקוקה וגם ראויה לטיפול רב, ויש לה ערך מחוץ לערך המשקי הקואופרטיבי הרגיל. אולם ערך זה יהא הולך ונפסד, אם הקואופרטיבים שלנו יחדלו להיות קואופרטיבים פתוחים. הרי תנועת עליה אנחנו ופתיחת השערים של הקואופרציה לעולה היא שאלת חיים לתנועה. ואמנם הקואופרטיבים שלנו הם פתוחים. אלא שהכניסה לקואופרטיב קשורה ברכישת מניות, ולא בגובה כזה ולא בתנאים שיאפשרו לחבר החדש לחסוך את דמי המניות לשיעורין משכר עבודתו, כי אם במניות גבוהות, ההופכות את הקואופרטיב כמעט לחברת מניות עשירה”.

בדברים אלה נרמזה אולי פשרה, שאילו אחזנו בה באומץ – ודוקא לפשרות נחוץ לפעמים אומץ – יתכן שהיינו מגיעים לתוצאות יותר פוריות מאלו שהגענו אליהן בכוח שלילה גמורה להלכה, בלי יכולת לעקור את הרע מן המציאות.

ותרשו לי מאמר מוסגר קצר. רצוני לציין את הנחת היסוד ל“אגד” בשנת 1933 (יד ההסתדרות עיצבתו מתוך ארבע קבוצות של נהגים!) ואת הקמת “אגד” הגדול, בדרך מיזוג “השרון המאוחד” ו“אגד” – החורף, עם פתיחת כביש תל־אביב–חיפה. לפי מספר עובדיו תופס “אגד” כיום מקום בראש במפעלי התחבורה השיתופיים, ואַרשה לי לקרוא רשימה של מפעלי התחבורה לנוסעים ולמשאות, ואת מספר העסוקים בהם לסוף 1936:

הקואופרטיבים “החוף” ו“הנמל” התאחדו בינתים. 316 עובדים מאוחדים במפעלים השיתופיים להובלת מטען, מקצוע המעביד את עובדיו בפרך.

ועוד מאמר מוסגר: אין איש מאתנו יכול להגיע לפרק ניהוג מבלי להביע דבר־הוקרה לגבורת נהגינו, העוברים יומם ולילה בדרכים עקובות מדם. מראשית המאורעות נתרכזו המרצחים במלאכה הקלה: מארב בדרכים, כדי להשבית תנועה מהן. אומץ רוחם של נהגינו שמר על דרכי ארצנו משמרת מַסָח.

ובכן, יש לנו בתחבורה להולכת נוסעים ולהובלת מטען מפעלים שיתופיים כבירים – והם נכסי ההסתדרות, הטעונים טיפוח והוקרה. לא אחדש הרבה אם אגיד כי לעיצוב הדמות החברתית של המפעלים האלה – וכן מפעלי המלאכה והשירותים האחרים השיתופיים – חסרה לנו הצבת הראשונה: הון מעמדי, הון של כלל הפועלים (לתכלית זו נועדה מלכתחילה קופת פועלי ארץ־ישראל, קפא"י – אילמלי הרים אותה הפועל בגולה בתקופות הקודמות לגובה הדרוש!). אילו יכולנו לשתף את עצמנו שיתוף בעל ערך במימוּן המפעלים השיתופיים, היתה נפתחת לפנינו דרך־המלך לפתרון השאלות הפנימיות החמורות, בהן אנחנו מתחבטים במסכת הקואופרציה; והעיקריות בהן – ענין “הזכויות” וענין העבודה השכירה. רובם של המפעלים השיתופיים שלנו נתונים להיות יצוקים בדפוס חדש: דפוס משק הסתדרותי, בעל “נושא קבוע”. דוגמאות ראשונות, אשר עוד לא נתבלטו בצורתן החדשה, הן: “סיליקט” בתל־אביב ו“חרות” בירושלים.

נדרשת גישת עוז. יתכן כי על המפלגה לדרוש מן ההסתדרות להעמיד במשך מספר שנים במרכז הפעולה הכספית־העצמאית שלה – דבר ריכוז הון חשוב לענין זה: הבראת הקואופרציה הפועלית והעמדתה על יסודות הסתדרותיים נאמנים. לא אחת שמעתי מתוך תוכה של הקואופרציה שלנו תפילה זו. כולנו היינו נמצאים מרויחים מתוך מאמץ זה: גם הקואופרציה, גם ההסתדרות. כל עוד לא הגענו לפתרון זה, יש לדבר על תיקונים למחצה, לשליש ולרביע, אשר כל רוח חזקה עוקרת אותם ומבריחה מתוך מחננו נפשות, אשר היו צריכות להישאר בתוכנו. חבל על דאבדין, אם כי אין לנו כל ברירה בתנאים ההוֹוים. ואולי תתעשת תנועתנו למעשה הגדול שהזכרתי, שיהיה בכוחו לשנות את המצב שינוי יסודי?

דבר זה חשוב לנו ביחוד כעת. הסתכלותנו בתנאים הכלכליים של הארץ מלמדת אותנו כי יתכן להרחיב את המלאכה השיתופית ולהעשיר, בכוח יזמה פועלית וסידור שיתופי, במידה מרובה את מעגל היצירה שלנו, גם בעצם הימים האלה, ולהקטין יניקתנו מתוצרת חוץ ולהרבות עבודה קבועה.

תכניות לפעולה חיה במגמה זו מונחת על שולחן הועד הפועל. אחד מחברינו, ההוגים בעניני משק, החבר י. בן־דור, הרצה זמן קצר לפני הועידה בפני ישיבת מזכירות הועד הפועל, בהשתתפות חברים מוזמנים, דברים חשובים על מפעלים שיש לחדשם ולהקימם באמצעים לא מרובים. אבל אֵי מרכז היצירה, שיהיו ברשותו האמצעים להשקיעם במפעלים אלה?

פרק יצירה. כאן הגעתי לפרק יצירה. יש בפרק זה נחמה רבה ואני לא אוכל לספרו. אציין רק שנים־שלושה דברים.ּ

מפעל אחד, שהוקם בעצם המצוקה, אני רואה בו חזות רבה ומקוה כי עתיד הוא לתפוס מקום חשוב במערכה המשקית שלנו. אם כבר כיום עובדים במחצבות חברת “אבן” בירושלים מאה פועלים – כארבעים חוצבים וכששים סַתתים – הרי אין זו בעיני אלא התחלה, ראשית מצערה להתפתחות, העשויה להיות חשובה מאד. אילו הבינו המוסדות הלאומיים בשעתם לאמץ את ידי העושים הראשונים, כי אז עמדנו כבר כיום במדרגה גבוהה והאבן הארץ־ישראלית היתה נפוצה, מובסחני, בעולם ובישראל, לבנין היכלים ולמצבות־זכרון. אציין כי שומע אני בזמן האחרון הסכמות רבות לדעתי זו. לוּ יגיע הדבר למעשים ממש!

ואם בעצם המצוקה הצגנו רגל בים ואדם אחד בתוכנו – כוָנתי לגולדה מאירסון – הטיל על עצמו את התפקיד ליצור, בעזרת חברינו וידידינו באמריקה, הון ראשון לפעולת “נחשון” – החברה הימית של ההסתדרות – והמאמץ הזה הוכתר בהצלחה, הרי תקותי רבה כי אופק רב נפתח לפנינו כאן. “רחף” ו“סנפיר” וחטיבות העובדים בנמלי תל־אביב וחיפה ופלוגות הים הקיבוציות במפרץ חיפה ודייגי עין־גב ודייגי דגניה – שעלו זה עכשיו לנהריה – כל אלה אינן אלא נבואות לעתיד.

ועוד כלי אחד, אשר הוא עצמו מערכת כלים מקובצת, רצוי להעלות על נס: המשרדים הקבלניים לחקלאות במושבות. עוד אדבר בהם בפרק המושבה.

הדחיפה להקמת “אבן” ו“נחשון” ומשרדים קבלניים לחקלאות ניתנה מכוח השקעות ראשונות מצד פדיון עבודה א', בתוך שאר מערכת פעולות היצירה של המפדה הראשון, כמו הקמת “ביצור”, חיזוק הכלים לתוצרת הארץ, הרחבת השיכון העירוני והמושבתי והיקף הבנין הציבורי שלנו, השקעות אלה כבר הפכו לקרן המביאה פירות קבועים.

עכשיו, בהעמיק המצוקה, אין קרן חוסר־עבודה יכולה להקדיש סכומים חשובים ליצירה. אכן, נידלדלנו – ועל כן נאלצים אנו להוציא את כספי קרן חוסר־עבודה בעיקר ל“משען”. לחסידי “העזרה הישירה” למחוסרי־עבודה, עלי להגיד: הלואי ויכולנו להוסיף ולהיענות להתחלות חיות שביצירה משקית, כי דוקא הללו עולות בזול. הוצאת הכסף רק בצינורות “משען” – עליה אפשר להגיד: “אַן אָרימאן קאסט טייער און ער האט קיין הנאה ניט”. אך בחוסר עזרה ישובית במידה ראויה להקלת מצב המבוטלים אנוסים אנו לאחוז בדרך זו – ואין ברירה.

עניני המושבה. במה נירֶַשנה? עכשיו רצוני להגיד דברים אחדים בעניני המושבה. חובה, לדעתי, על ועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל ליחד הפעם דיון לפרק המושבה, שתנועתנו מתחבטת בו משחר קיומה.

אני מנסח את השאלה המרכזית בפסוק: במה נירשנה?

הפעם הרי כולנו מודים, כאילו ישנה שעת־כושר. שמענו שלשום את דברי נאומו של ראש המושבה רחובות, מר יהודה גורודיסקי. ישנה שעת־כושר, אם לא נאבד אותה בידינו. המסיבות נצטרפו כך, שאילו היו בידינו כלים משקיים המסוגלים לתנופה, היינו יכולים להרחיב ולהאדיר היקף העבודה העברית עד לגבולים רחוקים. כלום מותר לנו להחמיץ הזדמנות כזו? ובל אפתח פה לשטן: הדברים הולכים ומתגלגלים לצד החמצה. אדבר גלויות: להנהלת הסוכנות של התקופה הזאת – גם אילמלא היו חברינו עומדים בה על ההגה – צריכה להיות תעודת כבוד וחובה: לצייד את הפועל העברי במושבה בכל כלי ציוד אפשריים ובהון מספיק, לבל ישאיר בחוץ אף עבודה אחת, אשר יש לו דרך לקבלה.

המשרדים הקבלניים לעבודות חקלאיות. הללו הוציאו לפועל בשנת 1936 עבודות על סך 22 אלף לא"י, בשנת 1937 – עד 34 אלף, יחד בערך 56 אלף לירות. ההון שלהם היה 12 אלף לירה, ששת אלפים מקרן חוסר־עבודה וששת אלפים מהנהלת הסוכנות. היה להם הפסד, הפסדם הגיע ל־10 אחוז מהיקף העבודה.

עמדתי על במה זו לפני הבחירות למועצת פועלי רחובות. שמעתי דברי הגנה נמרצים מפי החבר יונה כֶּסֶה על המשרדים הקבלניים לחקלאות. ידעתי: דברים כאלה נשמעו גם מעל שאר במותינו המושבתיות כל האופוזיציות שבהסתדרות שלחו את חציהן השנונים במשרדים הקבלניים לחקלאות, כדי לפגוע בנו. נלחמנו בשערים. ומה תועיל מלחמתנו באין הון הכרחי לפעולה בת היקף, באין כתף לאומית רחבה נתונה לעזרתנו? כלום רק לשם קבלת בליסטראות בימי בחירות נחוצים לנו כלים אלה? ואני רואה: הכוחות הרתומים בענין זה בכל נפשם הולכים ורפים – והם הכוחות המעולים שישנם בשדה זה למפלגת פועלי ארץ־ישראל – והרצונות דועכים. ויודע אני את המכאוב הזה: לראות בבַלע אפשרויות כבירות – ולהחריש ולהשלים.

אם נתכנסנו כאן לועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל ברחובות, ואם מבררים אנו שאלות ההסתדרות, משקיות וסידוריות, הרי אני מעיז לאמור: תביעה ראשונה, משקית וסידורית, כלכלית ומדינית, היא לנו – מאמץ דרוך לביצור כלי הפעולה שלנו במושבה ולתיקון מצב העובדים. בכלל זה: ביסוס המשרדים הקבלניים לחקלאות, בכלל זה: הקלות אשראיות למעסיקי פועלים עברים, בכלל זה: הגשמת תכנית בעלת מידות לשיכון במושבה, המשך פעולת קרן בילינסון.

חברות הפרי שלנו – למה תפעלנה נפרדות? במידה שהדברים תלויים במוסדותינו אנו – קרן חוסר־עבודה, בנק הפועלים, יכין, ו“תנובה אכספורט” – הרי התביעה מופנית אלינו. ובכלל תביעה זו גם הדרישה המפורשת לאיחוד שתי חברות הפרי שלנו. ובמידה שהדברים תלויים בתנועה הציונית ובהנהלתה – התביעה מופנית אליה. ובמידה שהדברים תלויים בבנקים הציוניים – אפ"ק, בנק אפותיקאי – התביעה מופנית אליהם.

קל לאבד הזדמנויות – קשה להחזירן. היש לנו צורך בהליכת אנשים מן המושבה לעיר? בכמה מאמצים עולה לנו הוצאת אנשים מן העיר למושבה! בתנאים של היום אנו יכולים בפעולה קוֹנצֶנטרית – קבלנות בעבודה החקלאית, תכנית שיכון הולמת, הקלות אשראיות למעבידים עבריים – למצוא הרבה. בחלוף התנאים לא יועילו כל אלה יחד.

בברית תוצרתנו. ובסמוך לעניני המושבה אדבר עוד על ענין אחד, שגם הוא כולו תביעה פנימה – בשורה הראשונה לחברים, לא למוסדות.

בשעה אחת מימי המאורעות נתרחבו השווקים לירק העברי, לביצה ולכל תנובת המשק שלנו. לב הישוב הופנה לתוצרתנו. גם מתוך התעוררות פנימית, גם מתוך לית ברירה. והנה עלתה השאלה הנוקבת: אם אין לקיים מרצון את אשר קיימנו מאוֹנס?

האין המשק החקלאי מצדו, הוא עצמו, חייב לשמור במלוא ההקפדה על צריכת תוצרת חרשתית ארץ־ישראלית? והאם אין ציבורנו כולו, ציבור הפועלים בעיר וגם במושבה – במידת יכלתו – חייב בשני אלה: גם בתוצרת חקלאית וגם בתוצרת חרשתית משלנו ולא משל יפאן ושאר ארצות חוץ? הנה ההחלטה שנתקבלה במועצה האחרונה למרכז “תנובה” באפריל זה:

“מועצת מרכז “תנובה” פונה לועד הפועל של ההסתדרות שיגשים את החלטת מועצת ההסתדרות ל”ו, על ידי הטלת חובה על חברי ההסתדרות שיצרכו תוצרת חקלאית של המשקים. מועצת המרכז מביעה את משאלתה שהועד הפועל של ההסתדרות יכונן מחלקה מיוחדת לטיפול בהשלטת המשטר של תוצרת הארץ בין חברי ההסתדרות".

הברכה שוֹרה בעבודתנו החקלאית: גדלו שטחי הירק והלול ושפע החלב. בקנאותנו לתוצרת תלויה מידת הביסוס והקיום וההרחב של המשק החקלאי ושל המשק החרשתי.

היקום הדבר בלי נדר כללי. אשר הוא צריך להיות קודם כל נדר של מפלגת פועלי ארץ־ישראל? היקום הדבר בלי תנועה מקיפה מנער ועד זקן?

כל מה שניתן להיעשות בכוח מנגנון – הולך ונעשה. עד הגבול הזה הגענו. יש צורך להפליג הלאה. ואם לא נקים תנועה עממית – תבוא נסיגה. ותנועה מבלעדינו לא תקום. המרכז למען תוצרת הארץ הוגה מחשבה על ברית עממית ישובית לתוצרת הארץ. כל ההסתדרויות והאיגודים יכניסו את חבריהם ברצונם החפשי לברית התוצרת – ויהיה מוטל על כל אחד תשלום מס מועט שנתי, אגוֹרת התוצרת.

אני מציע כי מפלגת פועלי ארץ־ישראל תחליט להכניס את חבריה לברית התוצרת העממית. אני רואה את ענין תוצרת הארץ כקרן שלישית לקרן הקיימת ולקרן־היסוד. ההבדל הוא בזה, שאת שתי האחרונות מאספים ביגיעה רבה בחוץ־לארץ ואת השלישית – מפזרים בקלות רבה בארץ.

מצד הסכומים עלולה הקרן השלישית להגיע לגדולות. אם לא נוציא אותם לחוץ־לארץ, היא ממילא תישאר בארץ. בנדון זה הכרחית הטלת חובות חמורות על עצמנו.

אף בשנת 1937 קנתה ארץ־ישראל בארצות חוץ על עשרה מיליון פונט יותר מאשר מכרה לארצות חוץ. המכירה כולה שלנו לחוץ־לארץ היתה לא יותר מ־6 מיליון. בכלל זה – תפוחי־זהב 4 מיליון וכל שאר הדברים יחד שני מיליון פונט, ותוּ לא. ולעומת זאת: מה לא הכנסנו?

אם נקנא קנאת משקנו הצעיר, החקלאי והחרשתי, ונשקיע כוחות בהקמת חומת המכס הנפשית ונעשנה במלוכד – נמשוך גם אחרים אחרינו.

אם לא – נחדל מדבּר בענין זה.

במלוכד – פירושו: כל משפחה תשמור על עצמה, הנוער יתחנך ברוח זו. מועצת הפועלות, אמהות עובדות, הסתדרויות נוער – יתמידו בדבר, והמוסדות יתנו את חלקם בהחזקת הכלים ההכרחיים, והאנשים הנקראים מן המשק החקלאי לחינוך הציבור ולהדרכה הפעולה – ייענו בעין יפה.

הבריח התיכון – חברת העובדים. דיברתי רק על החומר. לא נגעתי בשאלות חינוך ותרבות. וגם האמור בשאלות עבודה ומשק – איננו אלא כטיפה מן הים. אסיים במלים מעטות על הבריח התיכון לכל פעולתנו המשקית: חברת עובדים.

יש מאמר קדמונים – כתוב זה אומר: דרשני! גם מערכת הכלים המשקיים של ההסתדרות אומרת: נַצחו עלינו! ואין לי אלא לחזור על הדברים שאמרתי בענין זה במועצה האחרונה של ההסתדרות. גם מתוך המוסדות המשקיים עצמם נשמעת עכשיו כפעם בפעם קריאה זו: נַצחו עלינו. המוסדות המשקיים שלנו יהיו עכשיו, לפי הרגשתי, יותר נוחים להזדמר – אם מותר להגיד כך – מאשר לפני שנים אחדות. מדוע לא קמה לפני שנים אחדות המועצה הכלכלית של חברת העובדים? נראה לי כי למוסדותינו היה צורך בתקופה של עמידה ברשות עצמם; לא ציידנו אותם מן המרכז בהון, לא בנסיון משקי ולא במומחים והדרכה, כל מוסד ומוסד בשעתו הטלנוהו אל הים ואמרנו לו: שחה! תצא ליבשה – מוטב, ולא – דמך בראשך. לנו לא היה כסף, לא נסיון משקי, סמכנו על היצר היסודי הפועם בתנועתנו, יצר היצירה, שיתגבר על תנאים קשים. כיום אפשר לברך על העמידה הגאה של מוסדותינו. והגיעה השעה לחזור אל המרכז ולצרף את הגלגלים המשקיים הגדולים שלנו – המהוים יתד מנוף כביר כוח – למען תתכוון תנועתם במגמה אחידה. אילמלא אימת הימים הטרופים וסבלם הקשה – סבל חוסר־העבודה – מניח אני כי היינו עומדים כבר בפני התחלה של ממש בענין זה. לא בבת אחת יקום הדבר. הוא לא יהיה משוכלל מבראשית, כי מעשי־מרכבה אלה אינם קלים. הם קשים לא רק לנו, כי אם גם למדינה. וגם כאן אחד הענינים הגדולים, שהמפלגה צריכה לשקוד עליהם ולהתוות את דרכם.

אייר תרצ"'ח.