במועצת ההסתדרות מ"ד

המועצה הזאת נועדה לענין אחד: לשמועה כי באופק של החקיקה הארץ־ישראלית עומד להופיע חוק על איסור שביתות והשבתות לתקופת המלחמה מתוך נימוק, כי “מאמץ המלחמה” מחייב את האיסור הזה.

במאמץ־חברים רב בנינו את ההסתדרות הזאת, בה מאוחדים כשבעים וחמישה למאה מכל פועלי ארץ־ישראל. גם אחרי כל החתירות הפַלגָניוֹת – רוב מנין ורוב בנין, רוב כמות ורוב איכות של ציבור הפועלים בארץ מאוחד במסגרת זו, אשר הקים לו מרצונו, בלי בסיס של חוק, בלי עזרת ממשלה. האין לנו רשות לדרוש מאת ממשלת ארץ־ישראל, שאם אינה עוזרת לנו בהקמת אחדותו של ציבור הפועלים, אשר בכוחה הוא מתגונן במערכה המקצועית – לפחות אל נא תערער את כוחו בשלילת זכות השביתה ממנו, בלי למנוע בינתים מנותני־העבודה לפרוץ פרצים כרצונם באיגוד המקצועי, הן בדרך הכנסת פועלים שאינם נמנים על האיגוד, הן בדרך הרעה ישירה של תנאי העבודה.

עובדה היא כי במפעלי התעשיה, אשר ערך להם ומשקל להם ותוצרת להם, אין השביתה מן המעשים בכל יום. פועלי “נשר” ציינו בהחלטתם, כי 16 שנה לא היתה שביתה ב“נשר”, וכך הוא בחברת החשמל וב“שמן” וב“לוֹדזיה” ובכיוצא בהם. כאן נתרקמה תופעה של שויון־משקל מסוים. יש משא־ומתן – ובכוחו מגיעים לישור ולישוּב הדברים.

פרט אחד מן ההרצאה, אשר תושמע לאזניכם: בהשוותנו את ימי השביתה של הפועלים העברים במחצית שנת 1941 לעומת מחצית 1940, נראה כי אין כל יסוד מדיני מוצדק להתערבות הממשלה. המספרים הרשמיים שונים קצת מהמספרים המרוכזים בידינו, אך היחס נשאר כהויתוֹ. אנו למדים כי ישנה ירידה גדולה בשנת 1941 לעומת אשתקד: 6,000 יום לעומת 16,000.

נשענים על נימוקינו, כפי שהוסברו בכתב ובעל־פה, ועל רצונו המאוחד של ציבור הפועלים, אשר כבר נתגלה במידה מרובה מאד באסיפות שנתקיימו ובהחלטותיהן, אשר לאין כל ספק הביאו לידי גילוי נאמן את הרגשתו של ציבור הפועלים. כי אין הוא יכול להתפרק או להישלל את הנשק הזה במערכה המקצועית, מניחים אנו כי התנגדותנו תוכר כצודקת.

תמוז תש"א.