חלק ראשון    🔗

I.    🔗

בראשית ירח יולי, בעונת־חֹם תקיפה, לפנות ערב, יצא החוצה איש צעיר לימים ממדורו הקטן, שהיה שָכוּר לו מאת אחד מגָרֵי הסִמטה ס., ובמתינות, כאִלו היה תוהה ומפקפק בדבר, כונן צעדיו אל גשר ק. –

השעה שִׂחקה לו לאיש להִמָלט מפגישה את בעלת־דירתו על המדרגות. מדוֹרוֹ הקטן של היוצא נמצא סמוך ממש לגג הבית הרם, בעל חמש הַדְיוּתות, ודומה היה אותו חדר יותר לארון מאשר למעון. והנה בעלת־דירתו, שממנה שכר את החדר הזה, יחד עם סעֻדת־צהרים ושֵרות, שָכְנה בדיותה תחתונה מזו, במעון מיֻחד, ומדי צאת האיש החוצה, היה עליו לעבור על־כרחו אצל מטבֳּחהּ, של בעלת־הדירה, זה החדר, שפִּתְחו היה כמעט תמיד פתוח אל עבר המדרגות. ובכל פעם, מדי עֲבוֹר האיש הצעיר עליו, היתה אִתּו איזו הרגשה חולנית ופחדנית, שהתבַּיֵש מפניה והתכּוֵץ מתוֹכה. הוא היה עמוס בחובות־ממון הרבה כלפי אשה זו והיה חושש להִפּגש אתּה פנים.

לא מפני שהאיש היה בטבע כל־כך פחדני ונופל־ברוחו; אדרבא ואדרבה, דוקא לא־כן: להפך, אלא שזה זמן־מה שמעמד נפשו היה מָתוּח ומֵעֵין רוח של מרה־שחורה הֻשרתה עליו. הוא התכנס לתוך עֹמק עצמו ובקש בדידות במדה כזו, שכל פגישה, איזו שהיא, הטילה עליו אימה,– לא רק הפגישה עם בעלת־ביתו, הוא היה מדֻכדך־עֹני; אפס כי גם מצבו הדחוק חדל בעת האחרונה מהיות לו למועקה. עסקיו ההכרחיים שוב לא העסיקוהו, והוא מאן לדעתם כל־עִקר. בעצם הדבר לא חשש כלל לשום בעלת־בית שבעולם, ואפילו אם זו חרשה עליו מזמות להרע עמו, אולם לעמוד על המדרגות, לשמוע כל מיני שטות בדבר כל אלה ההבלים, שאינם נוגעים בך אף כמלוא־נימה; כל אלו ההפצרות, כל אלה האיֻמים, הקבּלנות; ועם זה עוד להתהפך בפניה, להתנצל. לשַקר – לא, טוב, טוב לו מזה להשתמט באיזה אֹפן שהוא כשונרה זו, מעל־פני המדרגות ולחמוק, חמוק ועבור, לבל תשורנוֹ עין.

אמנם אימת־הפגישה מפני בעלת־חובו הפליאה הפעם גם אותו בעצמו, לאחר שיצא החוצה.

“לדבר כזה אני מתנקש, ובאותה שעה הנני מתירא מפני הבלים שכמו אלה! – אמר לנפשו בבת־צחוק משֻׁנה – המ…כן… הכל הוא בידי האדם, והכל הוא מאבד בידים רק מפּני הפּחדנות… זה מֻשכֳּל ראשון… ומה שמעַנין: מהו הדבר, שממנו יפחדו בני־האדם ביותר? מפני צעד חדש, מפני מלה חדשה שלהם הם מפחדים ביותר… אגב, הנני מפטפט הרבה יותר מדי, לפיכך אין אני עושה דבר – משום שאני מפטפט. ואגב, אם תמצא לאמור: לפיכך אני מפטפט – משום שאיני עושה דבר, הנה זה בחֹדש האחרון למדתי לפטפט, בשְׁכבּי ימים ולילות שלמים בקרן־זוית שלי וחושב על… על ביצה שלא נולדה. והרי…למה אני הולך עכשו? כלום הנני מֻכשר לעשות זאת? כלום באמת ובתמים אני חושב על זאת? אין זה באמת ובתמים כלל וכלל. כך, מתוך דמיון סתם, הריני משעשע את עצמי; שעשועים! שעשועים – ותו לא מידי!”

להט־החֹם בחוץ היה כֳבד מנשוא; נוספוּ עליו ההבל והדחק; מסביב, מסביב – סיד, עצים, אבנים, אבק, ואותה בָאשת־הקיץ המיֻחדה, הידועה כל־כך לכל יושב־פּטרבורג, שאין לאֵל־ידו לשכור מעון בנאות־דשא. כל אלה חֻברוּ יחד וזעזעו עד־היסוד את עצבי האיש הצעיר, שהיו מרֻגזים גם בלאו־הכי, והצחנה הנוראה, שנִשאה מבתי־המרזח, המרֻבים ביחוּד ברֹבע־העיר הזה, והשִׁכּוֹרים, שנפגשו על כל צעד, למרות מה שהיום היה אחד מימי החֹל, – כל אלה השלימו את צבעי התמונה המאוסה והמעציבה, רֹגז של גֹעל־נפש עמֹק מאד הבהיק לרגע בשִׂרטוטי פניו הדקים של האיש הצעיר, (אגב אורחא: הוא היה יפה עד להַלֵל; עיניו שחורות ונאות, שערותיו כהות אדמדמות, קומתו למעלה מבינונית; דק וזקוף). אולם מהרה שקע כמו בתהום מחשבות עמֻקות ואף מֻתָּר, וגם יותר נכון לאמר, שכאילו אבדו לו עשתונותיו – וישא, את רגליו וילך, מבלי שים עוד כל לב לאשר מסביב לו וגם מבלי כל חֵפץ לשים לב. רק לעתים רחוקות רטן דבר־מה בפני עצמו, מתוך אותו ההרגל לפטפוטי־מונולוגים, שזה רגע נתן תודה עליו לפני נפשו. ומיד הכיר, כי הרהוריו מתבלבלים לפרקים ושחלוש הוא עד מאד: הנה היום השני אשר כל אֹכל כמעט שלא בא אל פיו.

לבושו היה כל־כך דל וגרוע, עד שאַחֵר במקומו, ואפילו אדם מלֻמד בעניות, היה מתבַּיש לצאת יומָם בקרעים כאלה. אמנם, הרחוב הזה היה מאותם הרחובות, שבהם קשה להפליא את מי־שיהיה באיזו תלבֹּשת שתהיה. קרבת מגרש־החציר, שפעת הבתים הידועים וכל אותו הישוב של פועלים ובעלי־מלאכה, הדחוק והצפוף בתוך המבואות והסמטאות שבלב פטרבורג. – כל זה נתן מין גַוָן מיֻחד לתמונה הכללית וערבב בה לפעמים מיני בריות כאלו, שמוזר היה, אִלו השתוממו באותו מקום למראה כל פרצוף, ויהי מֻפלא כמה שיהיה. ברם, כל־כך הרבה בוז וצער נֶערַם כבר בלב האיש הצעיר, עד שלמרות כל מדת־בישנותו, שהיתה אצלו לפעמים חריפה יתר על המדה, לא נכלם כלל וכלל בלכתו עתה בחוץ קרוע ובלוי־בגד באֹפן שכזה, מובן, שאין הכתוב מדבר בהִפּגשו עם איזה מַכָּר או עם רֵע מלפנים, שבכלל לא אהב להִפָּגש עמם… אלא, בינתים, כששִׁכּוֹר אחד, שהיה מובל באותה השעה מי יודע בעד מה ולמה בעגלה גדולה רתומה לסוס־משא גדול, צעק אליו פתאם מדי עברו: “אִי לך, מגבעת אשכנזית!” ונתן עליו קולו בכל כֹח גרונו, והורה עליו באצבע, – אז התיצב האיש לפתע ואחז ברטט במגבעתו, המגבעת הזאת היתה גבוהה, עגֻלה, כעין אלו שהנגרים חובשים לראשם, רק קרועה ובלויה כֻלה, צהֻבּה לגמרי, נקובה, חלולה ומלאה כתמים, בלי שולַים, יוצאת דֹפן ונטויה לצדדין. ואמנם, לא כלִמה, כי־אם רגש אחר לגמרי, הדומה גם לפּחד, תפס אותו.

– ידעתי זאת מראש! – דובבו שפתיו מתוך מבוכה – מראש חזיתי זאת! רעה חולה היא, שאין למעלה הימנה! הנה לך איזו טפּשות, איזו קטנות שבקטנות, והיא היא שיכולה לבַלֵע את כל מזִמתי! כן, במגבעתי יש יותר מדאי משום מראית־העין… מגֻחכה היא, ועל־כן נִכּרת ביותר… לקרעַי שלי יתאים כובע, ואם גם בלוי מִישֶן, אך לא מפלצת זו… אין חובש לראשו מגבעת שכזו; במרחק של פרסה יכירו בכזו, יזכרו… העִקר שאחר־כך יזכרו, – והרי לך עֵד דוֹמֵם. הוכחה בנִדון דידן דרוש, עד כמה שאפשר, לבלי התראות… הקטַנות, הן הנה העִקר!… והרי קטנות אלו הן הנה המבלעות תמיד את הכל…

מחוז חפצו לא היה למרחוק; הוא ידע אפילו, כמה צעדים אליו משער ביתו: שמֹנה מאות ושלשים בדיוק. מעשֶׂה, והוא סִפרם אחד לאחד, מתוך רבות מחשבות בלב. בעת ההיא עדַיִן לא האמין בעצמו במחשבות הללו ולא עסק בהן אלא מתוך שהן גֵרו אותו בחֻצפתן המגֻנה והצוֹדָה. ברם עכשו, כעבור ירח ימים מאז, התחיל הוא להתיחס אל הענין באֹפן אחר, ולמרות כל הפּזמונות המּגָרים בנוגע לחולשתו והעדר־האֹמץ שבו, התרגל כבר מבלי־משים לחשוב את “המזמה המגֻנה” למפעל; אף־על־פי שגם עכשו עוד לא חדל לבלי האמין לעצמו. הגיע אפילו לידי־כך, שעכשו הלך לעשות נסיון למפעלו, ועם כל צעד וצעד הלכה סערת־רוחו הלוך וחזוק.

בהתחַמצות־לב רבה וברעד כל עצביו נגש אל בית גדול מאד, שכֹּתל אחד ממנו יצא אל איזו חפירה והשני אל רחוב. – הבית הזה היה עשוי דירות־דירות קטנות ומלא היה אֻמנים, סוחרים פעוטים ובעלי־מלאכות, חַיָטים, נַגָּרים, רקחות וטבחות, אשכנזים שונים, בתולות יצאניות, פּקידי־רָשות נמוכים וכדומה. היוצאים והנכנסים במקום הזה רצו לכאן ולכאן כעכברים דרך שתי החצרות ושני השערים של הבית. כאן שִׁמשו שלושׂה או ארבעה שוערים. האיש הצעיר היה מרֻצה מאד על שלא נפגש אף באחד מהם, ומבלי היות נראה לעין איש, מִהר ועלה בכהרף־עין על המדרגות הסמוכות לשער מימין. סֻלם־המדרגות היה אפל וצר, אך האיש כבר למד מאז לדעת את המקום הזה אל־נכון, וכל הסביבה מצאה חן בעיניו; בחשכה כזאת אין סכנה יתֵרה גם במבט סקרני מן הצד, אם יבוא. "אם כבר אני מפחד כל־כך, מה היה אֵפוא, אִלו נזדמן באמת להגיע באיזה אֹפן לאוֹתו מעשֶׂה?…– חלפה מחשבת־אגב במוחו, בעלותו לדיוטה הרביעית. כאן חסמו בעדו את הדרך נושאי־סבל, שהוציאו רהיטים מחדר אחד. הוא ידע מקֹדם, שבחדר הזה גר אשכנזי, בעל־משפחה, פקיד; “זאת אומרת, שהאשכנזי הלז עוקר דירתו מכאן, ובדיוטה הרביעית, היינו, בסֻלם־מדרגות זה ובעלִיָה זו נשארת הזקנה לבדה בדירתה… זה טוב… לכל אֹפן…” – חשב הוא שוב וצלצל בפּעמון אשר לדירת הזקנה. הפּעמון השׂמיעַ קול רפה, כאִלו היה עשוי מפַח ולא מנחֹשת, הפעמונים שבדירות הדלות, הבלתי חשובות, עשויים כמעט תמיד כך. קול הפעמון הזה כמו שהוא כבר נשכח מאתו, ועתה היה לו פּתאם הקול המשֻׁנה כמזכיר דבר־מה וכמתאר איזו תמונה בהירה… הוא נרעד; רפּו עצביו ביותר הפעם. כעבור שהות־מה נפתחה הדלת כמעט קט, לכעין סדק קטן; מתוך הסדק התבוננה גָרַת־הבית אל הבא בחשד גלוי; נראו רק עיניה הקטנות, הנוצצות מן האפלה. אולם בראותה אנשים הרבה בפּרוזדור, התאוששה ופּתחה כראוי. האיש הצעיר עבר את המפתן ונכנס לבִאָה אפלה, שהיתה גדורה במסך; מעבר למסך היה חדר־מטבח קטן. הזקנה עמדה לפני הבא, מחרישה והביטה אליו בשאלה. זו היתה זקנה פעוטה ויבשה כבת־שׁשׂים, בעלת עינים קטנטנות, חדות ורגזניות, חֹטם קטן חד ושערות פּרועות. שערותיה אלו שאך מעט הפכו לבן, היו משוחות בשמן הרבה. צוארה הדק והארֹך, דומה לרגל של תרנגֹלת, היה עטוף באיזה מין ארג סמרטוטי, ועל כתפיה, למרות החֹם החזק, התנודדה מעטפת־שער מרוטה וצהֻבה מזֹקֶן. הזקנה השתעלה וגנחה לרגעים. כפי הנראה, הביט בה האיש הצעיר באיזה אֹפן מיֻחד; בעיניה נתגלה שוב החשׂד הקודם.

– רַסקוֹלניקוֹב, סטודנט, הייתי אצלה לפני חֹדש ימים, – מִהר להזכיר האיש

הצעיר בהשתחויה קלה, בהביאו בחשבון את הצֹרך להיות נמוסי ככל האפשר.

– זוכרת אני, אבי, זוכרת היטב, שהיה, – קראה הזקנה בשפה ברורה מבלי הסר ממנו את עיניה המלאות שאלה ופקפוק.

– ובכן… באתי שנית בדבר ענין שכזה… המשיך רסקולניקוב, נכלם קצת ותמה על חשדנותה של הזקנה.

“אפשר, אמנם, שדרכה בכך, אלא שאז לא הכרתי בזה” – חשב מתוך הרגשה אי־נעימה.

הזקנה שתקה רגע, כנמלכת בדעתה; אחר־כך צָעדה צעד הצדה. ובהראותה על דלת החדר הפנימי, ובתתה לאורח להִכָּנס ראשון, אמרה:

– יכָּנס, אבי.

החדר הבלתי־גדול, שבו נכנס האיש הצעיר, עם כתליו המכֻסים ניָר צהֹב, עם מיני פרחיו היבשים, עם מסכי־הבד שעל חלונותיו, היה באותו רגע מואר בקרני החמה השוקעת. “וגם אז תזרח ככה החמה!” – חלף מבלי־משים רעיון במוחו של רסקולניקוב, ובמבט חד העביר את עיניו על כל הנמצא בחדר, בכדי ללמוד לדעת ולזכור היטב את כל מצב המקום. אולם בַּחדר לא היה שום דבר יוצא מגדר הרגיל. בין כל הרהיטים – ישָׁנים מאד ומצבע צהֹב – אפשר היה למנות רק: סַפָּה יוצאת דֹפן גדול, שלחן עגֹל לפני הספה, שלחן־תלבֹּשת קטן עם מראָה קטנה, כסאות אצל הכתלים ושתים־שלש תמונות־אגורה במסגרות צהֻבּות, שבהן היו מצֻיָרות איזו בתולות אשכנזיות וצפָּרים בידיהן. הנה כל רהיטי־הבית. בפנה, לפני איקוֹנין לא־גדולים, דָּלק נר־התמיד. בַּכֹל שׂרר נקיון גדול; גם הרהיטים, גם הרצפה היו מצֻחצחים למִשעי. “עבודת אלישבע” – חשׂב האיש הצעיר. אף קֹרט של אבק היה בבלי־יראה ובבלי־ימצא. נקיון כזה שׂורר רק בדירותיהן של אלמנות זקנות וקפדניות. כך הוסיף רסקולניקוב לחשוב בפני עצמו והעיף מבט אלכסוני־סקרני על מסך הקנכוס של דלת החדר השני הקטנטן, ששם עמדה מטתה של הזקנה וגם ארון־חפציה ושעד כה לא הביט שׂמה אף פעם. בכל המעון היו רק שני החדרים האלה.

– מה דרוש לו? – פּנתה אליו הזקנה בקול שנון, לאחר שנכנסה הַחדרה וכמקֹדם נִצבה ישר לנכחו, בכדי להביט ישר בפניו.

– משׁכון הבאתי, הנה! והוא הוציא מכיסו שעון של כסף ישן ומחֻסר־צורה. מצד שני למכסה היה ציור של גלוֹבּוּס. השרשרת היתה מעופרת.

– אבל הן הגיע כבר גם זמן הפרעון של החובּ הקודם. החֹדש עבר כבר שִלשום.

– אני אשׂלם לה רִבית בעד עוד חֹדש; תמתין לי.

– זה כבר תלוי ברצוני הטוב, אבי; להמתין או למכור את המשׂכון שלו מיד.

– כמה תתן לי בעד השעון, אלינה איבנובנה?

– חפצים שאינם שוים כלום הוא הולך ומביא לי. בעד הטבעת נתתי לו בפעם ההיא שני שטרות. והנה כמותה אפשר לקנות חדשה מאת הצורף בעד רֻבל וחצי.

– תתן לי ארבעה רֻבלים בעד השעון, אני אפדהו, ירֻשת־אבי הוא לי. אני אקבל כסף במהרה.

– רֻבל וחצי יקח, הרִבּית מראש, אם יש את נפשי.

– רֻבל וחצי! – קרא האיש הצעיר.

– כחפצו. – והזקנה הושיטה לו השעון בחזרה.

האיש הצעיר לקח את החֵפץ, וכל כך חרה לו, עד כי כבר אמר ללכת; אך בו ברגע שב אליו רוחו, נִזכר, כי ברֵרה אחרת אין לו ושעוד מטרה אחת יש לו בבקורו זה.

– תני! – קרא בגסות.

הזקנה פשפשה בכיסה, בכדי להוציא משׂם את המפתחות, ועברה לחדר השני שמעבר למסך. האיש הצעיר, כשנשאר לבדו בלב החדר, הקשיב בסקרנות וחשב מזמות. נשמע, איך הזקנה פותחת את ארון־חפציה. “נראה, שיש שם ארגז עליון”, שִער, “ויוצא מזה, שאת המפתחות היא נושאת בכיס מימין… כֻּלם בצרור אחד, בטבעת של בדיל… ומפתח אחד יש שם, שהוא גדול מחבריו, גדול פי שלשה, וזיז יוצא ממנו; בָרי, שלא מארון החפצים… שמע מינה, שיש לה איזו תֵבה קטנה, מיֻחדה… הרי זה מענין. לתֵבות הקטנוֹת תמיד מפתחות כאלה, ואגב מה מזֹהם לחשוב על כל זה”…

הזקנה שָׁבה.

– הרי כך, אבי: כשאני לוקחת ממנו עשר קופיקות רבית בעד רֻבּל לחֹדש, הרי בעד רֻבּל וחצי הוא חַיָב לי חמש־עשרה קופיקות, בעד חֹדש במֻקדם; עכשׂו בעד שׂני הרֻבּלים הקודמים מגיע לי על חשבון זה עשרים קופיקות. סך־הכל שלשים וחמש קופיקות. יוצא, שבעד השעון שלו הוא מקבל ממני רֻבּל ןחמש־עשרה קופיקות. הרי שלו לפניו.

– כיצד! רק רֻבּל וחמש־עשרה קופיקות?!

– כן נכון וקים.

האיש הצעיר לא הוסיף להתוַכּח ונטל את המעות. הוּא הביט על הזקנה ולא מהר ללכת, כאִלו היה בחפצו להגיד דבר־מה או לעשות מה, אלא שבעצמו לא ידע מה.

– אני, אלינה איבנובנה, אפשר שאביא לה בימים האלה עוד חפץ אחד… של כסף… חפץ טוב… קֻפסה לפּפּירוסים… מיד כשאחזירה מֵרֵעי… הוא נכלם ונשתתק.

– נו, אז נראה ונדבר.

– שלום לה… והיא יושבת תמיד בבית לבדה, אחותה אינה? – שאל כבלתי נוגע כלל בדבר, כשיצא אל הבּיאָה.

– ומה לו ולה, אבי?

– לא־כלום, שאלתי בעלמא, למה תתרגז? שלום, אלינה איבנובנה!

רסקולניקוב יצא בכלִמה גמורה, הכלמה הזאת הלכה הלוך וגדול, ברִדתו מעל המדרגות נעצר אפילו פעמים אחדות, כאיש אשר יבָּהל פּתאם בדרך־הלוכו – והוא עומד, ולאחרונה, כשהיה כבר בחוץ, קרא:

“הוי, אלי! כמה מזֹהם כל זה! והאמנם, האמנם אני… לא, זה הבל, זהו דבר אשר אין לו שחר! – הוסיף בהחלט, – האפשר היה שדְבר־זוָעה שכזה יעלה גם על דעתי? שלכִעור כזה יהא מקום בלבי?! העִקר; כעור, זֻהמה, זֻהמה!… ואני, חֹדש ימים”…

ואולם גם במלים, גם בקריאות לא יכֹל להביע את התרגשותו כי רבה. ההרגשה של גֹעל־נפש לאין שעור, אשר התחילה לדכדך ולעכר את לבו בשעה שהלך אל בית הזקנה, הגיעה עכשו למדה שכזו ונעשתה כל־כך ברורה, עד שלא ידע אנה לברוח מיגונו. הוא צעד על פני המִדְרָכה כשִׁכּוֹר, מבלי להכיר בעוברים ושבים, הלך ונתקל בהם, ורוחו לא שב אליו אלא כשהיה כבר ברחוב השני. הוא נשא את עיניו וראה כי הוא עומד אצל בית־מרזח, שהכְּניסה אליו היא מן המדרכה למטה, על־פני סֻלם יורד למרתף. בו־ברגע יָצאו מן הדלת שני שׂכּוֹרים, שתמכו איש ברעהו, גדפו איש את רעהו וטפסו למעלה. מבלי הרבות מחשבות, ירד רסקולניקוב כרגע למטה. עד היום הזה לא בא מעודו לבתי־מרזח, אלא שעתה הסתובב ראשו וצמאון לוהט עִנָה אותו, תשוקה נתעוררה בו לשתות מעט שכר קר, בפּרט בחשבו את חֻלשתו הפתאֹמית גם לתוצאה מרעבונו. הוא קבע לו ישיבה בפִּנה אפֵלה ונרפשה, אצל שלחן לח, בקש להגיש לו שכר ושתה בצמא את הכוס הראשונה, מיד הוקל לו והואר לו. “כל זה הכל”, אמר לעצמו בתקוה, “ואין כאן כלל ממה להתפעל! פשוט, חֻלשה גופנית! איזו כוס שׂכר, איזו פרוסת־לחם, – וכבהרף־עין יֶחזק השכל, תתבהר המחשבה, יתגבר הרצון! טפו, מה נבער כל זה!…” אך למרות רקיקת־הבוז הזאת, הצהיבו־האירו פניו, כאִלו הוסר ממנו פתאֹם איזה משא לעיפה, ובאחוה ורעות העיף עיניו על כל המסֻבּים. ברם, גם ברגע זה כאִלו חזה בלבו, שכל השנוי־לטובה אף הוא ממקור חולני יהלך.

בינתים, ובבית־המרזח נשארו אנשים מעט, מלבד אותם שני השכורים, שנפגשו על סֻלם־המדרגות, יצאה אחריהם מן הבית כנופיה שלמה, בת חמשׁה־ששׁה אנשים עם בתולה אחת ועם הרמוניקה. אז נעשה בבית־המרזח שקט ומרֻוח. נשארו: שכור אחד, אבל לא מבֻסם יותר מדאי, שישב על כוס שכר, ומראהו כפני אחד העירונים; חבֵרו, בן־אדם עבֶה, גדול, בגלימה סִבּירית ובעל זקן לבן, שכור מאד מאד, שנרדם על הספסל, ורק לעתים, פתאֹם, כמו מתוך שֵׁנה, היה מתחיל למולל באצבעותיו, כששתי ידיו פּרושות לימין ולשמאל, וחלק גופו העליון, מבלי התרומם מעל הספסל, מזדעזע; ואגב היה מזמזם איזו מלים כסיליות, מתאמץ לזכור דברי־זמר, מעין:

כּל הַשָׁנָה נָשַׁק לְאִשְתּוֹ

כּל הַשָׁ־נָה נָ־שַׁק לְאִשְׁתּוֹ…

ואז פּתאם, בהקיצו משׂנתו:

הָלך לוֹ בִרְחוֹב־פּוֹדְיָצָה

וְאֶת הָרִאשׁוֹנָה מָצָא, מָצָא…

אבל איש לא השתתף בשמחתו: חברו השתקן התיחס לכל אלו ההתפרצֻיות במין איבה ובפּקפּוק. היה כאן עוד בן־אדם אחד, דומה במראהו למי־שהיה פּקיד. זה ישב לבדו, לפני כוסו, לוגם לעתים ממנה ומביט לצדדין. ואף הוא היה כמו שקוע בכעין סערת־רוח.

II.    🔗

רסקולניקוב לא היה רגיל אצל המון־בני־אדם, ולא עוֹד אלא שכאמור, התחבא מפני כל חברותא, ביחוד בעת האחרונה. אולם עכשו נמשך משום־מה לבריות. כעין דבר־מה חדש התחולל בו, ויחד עם זה עלה איזה כֹסֶף לבני־אדם. הוא נתעַיֵף כל־כך מן החֹדש המלא הזה של שממון מרֻכָּז והתרגשות קודרת, עד שהשתוקק – ולוּ רק לרגע אחד – לשאוף אוירו של עולם אחר, יהיה העולם ההוא מה שיהיה; ולמרות כל החלאה של הסביבה, נשאר עתה יושב בבית־המרזח בעֹנג.

בעל בית־המרזח נמצא בשעה זו בחדר אחר, אלא שלרגעים היה יורד לכאן מאיזו שלַבּים, ובשעת המעשה היו מתגלות ראשונה נעליו הגנדרניות, המשוחות־המצֻחצחות, עם שוליהן המפשלים, הרחבים והאדֻמים. הוא היה לבוש ב“פּוֹדְיוֹבְקָה” ובמקטֹרן של אַטלס שחור ומגֹאל מאד, בלי רביד, וכל פּניו היו כמו משוחים בשמן, כמנעול של ברזל. אל שלחן־המזיגה עמד נער כבן־ארבע־עשרה, והיה בבית עוד חבר לו, נער צעיר ממנו, שהיה מגיש לאורחים את אשר דרשו. על השלחן נמצאו: מין חרֹסת של קשואים, פרוסות של פת קיבר וחתיכות קטנות של דגים; מכל זה נדף ריח רע מאד. האויר החניק עד לבלתי נשוא, והכל היה כל־כך טבול בריח של משקאות חריפים, עד שדומה היה, שמִן האויר הזה בלבד אפשר להשׁתַּכר במשך של רגעים אחדים.

יש פּגישות עם אנשים זרים לגמרי, אנשים אשר לא ידענו אותם מתמול־שִׁלשום, שהן מתחילות לעַנְיֵן אותנו מן המבט הראשון, לפתע פתאם, עוד טרם הוצאנו הֶגה. רׁשם של פגישה כעין זו עשה על רסקולניקוב אותו האורח, שישב מרחוק ודומה היה לפּקיד שנדחה ממִשׂרתו. האיש הצעיר זכר אחר־כך לא פעם את הרֹשם הראשון הזה, ואף מצא לו באור בתכונת עצמו לנַחֵש בלבו ולִצְפּוֹת דברים מראש. הוא העיף מבטים בלי־חָשָׂך על פּלוני מי־שהיה־פקיד, כמובן גם מאותו טעם, שאף פלוני לא גרע ממנו עין, ונראה היה שיִצְרוֹ של אותו האיש גדול מאד להתחיל בשיחה. על כל שאר האנשים שהיו כאן, לרַבּוֹת גם את בעל־הבית בעצמו, הביט הפקיד באיזה מין קהות־שברגילות, ואם תמצא לאמר, בשעמום, ויחד עם זה במֵעֵין צל של בטול גאותני, כמו על אנשים בעלי מצב ומדרגת־התפתחות נמוכים משלו, שֶמַה לו ולהם? – זה היה איש למעלה מחמשים בשנותיו, בעל קומה ממֻצעת ומִבנה גו איתן, ששֵׂיבה זרקה בשערותיו וקרחת גדולה לו בראשו. פניו היו צהֻבּים, כמעט ירֻקים ונמקים משִׁכּרות, ומבעד ריסיו הנפוחים התנוצצו עינים קטנטנות, כסדקים, אבל עֵרות מאד. אולם בכֻלו היה דבר־מה משֻׁנה ביותר; במבטו התנוסס איזה אור של התלהבות – היה בו, אם תמצא לאמר, גם בינה, גם שׁכל, – אבל עם זה רעד שם גם איזה מין שגעון. לבושו היה: פְרַק שחור ישן, קרוע ובלוי לגמרי, שכפתוריו לא היו לו. רק כפתור אחד עוד היה תלוי בנס, ובו רֻכּס הפרק: נראה, שבעליו מֵאֵן להתרחק לחלוטין מנמוסי־העולם. מבעד המקטֹרן הנַנְקָאי התבלט הצוארון, מקֻמט נאלח ורטֹב. פניו היו מגֻלחים, כדרך הפקידים, אבל מלפני זמן רב, באֹפן שספיח־השערות הַכָּהוב היה עָבֶה כבר. גם בתנועותיו התנוססה איזו חשיבות פקידית. אולם הוא היה נסער בּרוחו, סכסך את שערותיו, ויש שתמך, מתוך יגון, את ראשו בשתי ידיו, בהניחו את זרועות שרוֻליו הקרועות על השלחן המסֹאב והמִדַּבֵּק. לאחרונה שלח מבט ישר אל רסקולניקוב ואמר בקול רם וברור:

– האם יש לי הרשות להרהיב בנפשי עֹז, אדוני הנכבד שלי, לפנות אליו בשיחה של נמוס ודרך־ארץ? יען כי אף־על־פי שלבושו של כבודו אינו הדור ומפֹאר, הנה נסיון־החיים המרֻבֶּה שלי יורני להכיר בו אדם משכיל ובלתי מצוי אצל שכרות. בעצמי הרי אני איש, שכִּבּד תמיד את ההשכלה כשהיא מאֻחדה עם רגשות הלבב; וחוץ מזה הרי אני במדרגה של יועץ טיטולרי. מַרמֵלַדוֹב – זה שמי וזכרי; יועץ טיטולרי. וארשה לעצמי לשאול: – כבודו משׁמש בפּקידות?

– לא, לומד אני… – ענה האיש הצעיר, תָּמֵהַּ במקצת גם על הסגנון הנמלץ של איש־שיחו וגם על שפָּנָה אליו באֹפן ישר ועקשני כל־כך. למרות התשוקה הרגעית, שהיתה לו זה עתה לבוא באיזה מגע עם חברת בן אדם, הנה בשמעו את ההגה הראשון יוצא מפי ילוד־אשה ומכֻון אליו, חש פתאם את רגש־הרֹגז הבלתי נעים והתדירי שלו ואת הבחילה וגֹעל־הנפש שלו לכל זר הקרֵב או האומר לקרוב אל אישיותו.

– סטודנט, זאת אומרת, או מי־שהיה סטודנט! – קרא הפקיד בצוָחה – ואני, אמנם, כך אמרתי בליבי! הנסיון, אדוני הנכבד, הנסיון המרֻבֶּה! – ולאות התפארות הגיע אצבע במצחו – מי־שהיה סטודנט או ישב בבית שבת תחכמוני! וירשׁני־נא, – הוא קם, נִמְעַד, נטל בחפזון את צלוחיתו, כוסו, וישב אצל האיש הצעיר ישיבה אלכסונית במקצת. – הוא היה שיכור כלוֹט, אבל דִבֵּר בשפת יתר ובזריזות ורק לעתים היה מתבלבל קצת ומלעיג בלשונו. באיזה מין צמאון התנפל על רסקולניקוב, כאִלו גם עליו עבר חֹדש ימים לבלי דַבֵּר עם איש דָבָר.

– אדוני הנכבד, – התחיל הדובר כמעט בחגיגיות – העניות אינה עבֵרה, אמת היא. יודע אני גם כן, כי השכרות אינה מידה טובה, והדברים קל־וחֹמר. ברם הדלות, אדוני הנכבד, הדלות – עבֵרה היא, כשהנך עני, הרי עדַין שומר אתה על טהרת רגשות לבבך, אבל כשהגעת למדרגה של דלות – אין צדיק בארץ. בעון דלות לא במקל תִּגָּרש מן גֵו – במטאטא השמד יטאטאוך מן החברה האנושית, למען תֵּעלב עלבון גדול; ובצדק, יען כי בדלותי הרי אני הראשון נכון להעליב את עצמי. והיוצא מזה? בית־המרזח! אדוני הנכבד, לפני חֹדש ימים הכה ה' לַבְּזֵטְנִיקוִב את אשתי, ואשתי אינה דומה אלי! מבין הוא? וירשני נא לשאול אותו עוד, כך, יהא בתור סקרנות בעלמא: האם אֵרע לכבודו ללון על נהר־נֵבה, על ספינת־השחת?

– לא, לא ארע, – ענה רסקולניקוב – מה פֵּרוש?

– נו, ואני הנה משם אני, וזה הלילה החמישי…

הוא מזג לו כוס, הֵריק אותה ושקע במחשבות. ובאמת, על מלבושיו וגם בשערותיו נראו זעיר־שם שרידי גבעולי־קש. היו יָדַיִם לשער, שזה חמישה ימים רצופים, אשר האיש לא התפּשט ולא התרחץ. ביחוד היו ידיו מנֹאלות, שמֵנות, אדֻמות, וצפרניו שחורות.

שיחתו, דומה, העירה שימת־לב כללית, אמנם לא מרֻבּה. הנערים שאצל שלחן־המזיגה התחילו לגחך בקול. בעל־הבית, נדמה, ירד הלום במתכַּוֵן, בכדי לשמוע את ה“בדחן”, וישב ברִחוק־מקום, כשהוא מפהק בעצלות, אבל בחשיבות. נראה היה, שמַרמלַדוב נודע בבית הזה מאז. ואף הנטיה לשפה נמלצה רכש לו, כפי שצריך לשער, מתוך הרגל להכנס בשיחות תמידיות עם מבקרים שונים וזרים לו. ההרגל הזה נעשה אצל שותי־שׂכר ידועים לצֹרך הכרחי, וביחוד אצל אלה, שבביתם נוהגים בהם קשות ושולטים בהם לרעה. בגלל זה בהמָצאם בחברת בנו־גילם השכורים הרי הם כמו משתדלים לרכוש להם יחס של הַצְדָקָה, ואם אפשר – גם יחס של כבוד.

– בדחן! – קרא בעל־הבית בקול – ומפני מה אינך עובד, מפני מה אינך משרת בכהֻנתך, אם פּקיד אתה?

– מפני מה איני משרת בכהֻנתי, אדוני הנכבד, – פנה מרמלדוב לרסקולניקוב, כאִלו הוא ולא אחר שאל אותו את השאלה – מפני מה אינני? ולבי שלי כלום אינו כואב על שאני הולך בטל? בשעה שה' לבזטניקוב לפני חֹדש ימים, הכה את אשתי באגרוף־רֶשע, ואני שכבתי שכור, כלום לא עַנֵתי? ירשני, איש צעיר, ואשאלהו: האם אֵרע לו… המ… נו, לבקש הלואה באפס כל תקוה?

– אֵרע… הַינו, מה זאת אומרת באפס תקוה?

– זאת אומרת, לגמרי בלי שום תקוה לקבל, לבקש מתוך ידיעה גמורה, ששום דבר לא יֵצא מזה. הרי אתה יודע ברור, יודע מראש ובוַדאות מֻחלטה, שאדם זה, שאזרח נאמן ומועיל זה – האזרח הכי־נאמן והכי־מועיל באזרחים – לא יתן לך אף פרוטה אחת בשום אֹפן, שהרי, שואל אני, למה לו לִתֵּן? הן הוא יודע שאני לא אחזיר לו. מתוך רחמנות? אבל הרי לבזטניקוב הנוהֶה אחרי הרעיונות החדשים, הסביר בימים האלה, כי הרחמנות בזמננו נאסרה אפילו על־פי המדע, ושבאנגליה כבר הֻנהג כך, באשר שם פּוליטיקה אֶקוֹנוֹמית, למה אֵפוא, שואל אני, יַלוה לי? והנה, בדעתך מראש, שהוא לא יַלוה הרי אתה אף־על־פי־כן שָׂם לדרך פעמיך ו…

– הליכה כזו למה? – העיר רסקולניקוב.

– אבל אם אין איש אחר ואין מקום ללכת אליו! הן נחוץ הוא, שלכל אדם יהיה, בכל־זאת, איזה מקום, שיוכל ללכת שמה. כי הן יש עתים, שאיזה־מקום־שהוא דרוש, בלי כל מענות ומענות, מקום ללכת אליו! בשעה שבִּתִּי היחידה הלכה בפעם הראשונה ונעשתה לבעלת “תעודה צהֻבּה”, הלכתי גם אני … (כי בתי חיה על־פי תעודה צהֻבה … כן)… – הוסיף בחצאי־עגול, בהביטו באיזו אי־מנוחה אל האיש הצעיר – אין דבר, אדוני הנכבד, אין דבר! – מִהר מיד ובמנוחה, לכאורה, להודיע, כששני הנערים שאצל שלחן המזיגה זִכּוהו בנחירה ובעל־הבית בעצמו הצטחק גם הוא – אין דבר! מנוד־ראש זה לא יכלימני, כי הכֹּל ידוע כבר לַכֹּל, וכל סתר יתגלה; ולא בבוז אני מתיחס לזה; בהכנעה אקבל יסוּרי. יהא כך! יהא כך! “זאת תורת האדם!” ירשני נא, איש צעיר: היכול הוא … או לא, ביתר בהירות וביתר דיוק: לא היכול הוא, כי־אם המֵעֵז הוא, בהביטו בי בשעה זו, להגיד בפֵרושׁ, שאני איני חזיר?

האיש הצעיר לא הוציא הגה מפיו.

– נוּ – ס, – המשיך הנואם בתנועה של אדם הגון, ובפעם הזאת גם בחשיבות כפולה, לאחר שקם לדממה קול־צחוק־הלגלוג שבחדר – נוּ–ס, ויהא שאני חזיר, והיא גברת כבודה! לי פני חיה רעה, והיא, קטרינה איבנובנה, זוגתי שתחיה – נפש משכלת ובת־שְׁטַבְּ־אופיציר מלֵדה ומבטן. יהא, יהא שאני נבל ומנֻוָל, והיא אשת־לב ומלאה רגשות עדינים שחֻנכה בהם. ויחד עם זה… הוי, אִלו נכמרו רחמיה לחמלה עלי! אדוני הנכבד, אדוני הנכבד, הן נחוץ, נחוץ הוא, שיהיה לכל אדם מקום אחד, לכל־הפחות, ששם ירחמו גם אותו! וקטרינה איבנובנה, אף־על־פי שהיא גברת גדולת נפש, אבל יֹשר אין אִתּה… ואף־על־פי שאני מבין בעצמי, שבשעה שהיא מורטת שׂער ראשי אין היא מורטת אלא מרחמים רבים (כי, חוזר אני בלי בושה, היא מורטת את שערי איש צעיר – אִשֵׁר בחשיבות־מִשְׁנֶה, כששמע שוב קול לגלוג), אבל, אֵלִי, מה היה, אִלו היתה היא רק פּעם אחת… אבל לא! כל אלה דברים בטלים הם, ואין מה לדבר!… כי זה לא פעם היֹה היה כחפץ לבי וזה לא פּעם חָמֹל חמלו עלי, אך זוהי תכונתי, כך היא תכונתי, בְּהֵמָה אני!

– שאלה היא! – העיר בעל־הבית מתוך פהוק.

מרמלדוב הטיח הטחה מָחלטה באגרופו על השלחן.

– כך היא תכונתי! – היודע הוא, אדוני, שאני גם את הפֻּזמקאות שלה נתתי ביין? לא את נעליה, כי זה עדַין דומה היה קצת לנוהג שבעולם, אלא את פֻּזמקאותיה, את פֻּזמקאותיה נתתי ביין. מעטפת־הצואר שלה משׂער־עזים גם־כן נתתי ביין, וזו נִתּנה לה במתנה, עוד קֹדם שנִשׂאה לי; שלה היתה, לא שלי; ודירתנו היא קרן־זוית קרה, ובחֹרף הזה אָחזה צִנה את אשתי, והיא משתעלת, משתעלת – ויורקת כבר דם. וילדים קטנים אצלנו שלושה, וקטרינה איבנובנה עמוסה בעבודה מן הבֹּקר עד הערב, משפשפת וכובסת ואת הילדים רוחצת, כי לנקיון היא רגילה מימי ילדותה, וחָזֶה חלש לה, ולשחפת מיועדת היא, ואני מרגיש את זה? כלום לא, כלום לא ארגיש? ובכל אשר אַרבֶּה לשתות, כן ארבה להרגיש. משום זה אני שותה, בשתיה זו רחמים ורגש אני מבקש… שותה אני, מפני שּמִשנה־צער רוצה אני להצטער! – וכמו מיאוש, השמיט את ראשו על השלחן.

– איש צעיר, – המשיך בהתרוממו שוב; – בפניו אני רואה מעין הבעה של איזו תוגה. איך נכנֹס נכנַס הנה, ומיד הכרתי בהבעה זו, ולכן פניתי אליו בלי כל שהיות. יען כי במסרי לו את ספור־המעשה של ימי חיי, אין אני מתכַּוֵן בזה להוקיע את עצמי לרַאְַוָה בפני הריקים הללו, שבלאו־הכי הכל כבר ידוע להם, אלא את איש־הרגש ואיש־ההשכלה מבקש אנכי. יֵדע אפוא, שאשתי נתחנכה באינסטיטוט אצילי שבעיר־הפלך, ואחרי גמרה את חֻקה שם, יצאה במחול לפני שר־הפלך ויתר השרים, ובעד זה קבלה אות־הצטַינות של זהב ותעודת־תהִלה. אות־הצטינות… נו, הלה כבר נמכר… כבר… המ… ותעודת־התהלה – זו מֻנחת עד היום בארגזה, ועוד זה לא כבר הראתה אותה לבעלת־דירתֵנו. ואף־על־פי, שעם בעלת־הדירה יש לה דין־ודברים בלתי פוסקים, בכל- זאת נכספה להתגאות קצת בפני מי־שיהיה ולספר למי־שהוא על הימים הראשונים, שהיו טובים מאלה. ואני איני מאשים אותה, איני מאשים אותה, כי רק זה אשר נשאר לה בזכרונה, וכל השאר – כלה, בעשן כלה! כן, כן, היא – גברת נלהבה, גֵּאה ועקשנית. את הרצפה היא בעצמה משפשפת ופִתָּה פת־קיבר, אבל יחס של אי־כבוד לעצמה לא תרשה בשום אֹפן. לפיכך לא החרישה גם לה' לבזטניקוב על גסותו וכשהכה אותה בעד זה ה' לבזטניקוב, נפלה למשכב לא כל־כך מחמת ההכאות כמו מחמת רגשותיה הנעלבים. אלמנה מבעלה נִשׂאה לי, עם שלושה ילדים, אחד קטן מחבֵרו. לבעלה הראשון, אופיצר מחיל־הרַגְלִים נִשׂאה מאהבה, ואתו ברחה מבית אביה. היא אהבה אותו מאד, אבל הוא התמכר אל המשחק־בקוביה, אחר־כך נמסר לדין, וכך מת. לבסוף הגיע לידי כך, שהוא היה מכה אותה; והיא, אף־על־פי שלא החרישה לו, מה שידוע לי בדיוק מפי השמועה ועל־פי דוֹקוּמֶנטים, אבל עד היום היא מזכירה אותו בדמעות ומציגה אותו לי למופת, ואני שמח, שמח על זה, יען שבדמיונה, לכל־הפחות, היא רואה לפעמים את עצמה מאֻשרה… ונשארה היא אחרי מותו עם שלשה פעוטים בעיר־מחוז רחוקה ואכזריה, שגם אני נמצאתי שם אז, ונשארה בדחקות כל־כך נוראה, עד שגם אני, האיש אשר מראות הרבה ראה בימיו, אין בכֹחי לתאר אותה. כל קרוביה לא חפצו לדעת אותה. ואף היא גֵאה היתה, גאה ביותר… ואז, אדוני הנכבד, אז בעת ההיא, שהייתי אז גם־כן אלמן ואב לבת אחת, בת ארבע־עשרה, מאשתי הראשונה, הצעתי לפניה את ידי, כי לא יכֹלתי לראות מיני יסורים כאלה. ויכול כבודו לדון על־פי זה, עד היכן הגיעו יסוריה, שהיא, משׁכילה ומחֻנכת וממשפחה מיֻחסת, הסכימה לקבל את הצעתי ולהנשא לי. אבל הסכימה! הלכה ונִשאה לי! הלכה! בבכי ובדמעות ובספיקת־כף על ירך – אבל הלכה! יען כי לא היה לה שום מקום אחר ללכת אליו. המבין הוא, המבין הוא, אדוני הנכבד, מה משמע, כשאין כבר שום מקום ללכת אליו? לא! את זה אין הוא מבין עדַין… ושנה שלמה מלאתי את חובותי בדחילו ורחימו ובזה (הוא הורה באצבע על צלוחית היין) לא נגעתי, יען כי רגש יש בליבי. אבל גם זכות זו לא עמדה לי; וכאן אבדה לי גם מִשׂרתי, וגם־כן לא באשמתי, אלא מחמת חלופי־מקומות, ואז נגעתי!… והנה לפני שני וחצי, אחרי מסעות רבים והרפתקאות אין־מספר, הגענו לזו עיר־הבירה המפֹארה והמקֻשטה במצבות־אבן הרבה לאנשי־שֵׁם. וגם כאן השגתי לי מִשׂרה… השגתיה – ושוב אבדתיה. מבין הוא? כאן כבר אבדתיה באשמת עצמי: תכונתי גרמה… עכשו דרים אנו בקרן־זוית שבמעונה של הגברת אְַמַליה פיודורובנה לִיפּיוֶחְזֶל, ובמה אנו חיים ובמה אנו משלמים – לא אדע. הן הרבה אנשים גרים שם גם חוץ ממני… סדום ועמורה… המ… כן, ובינתים בְַּגרה גם בתי מנשואי הראשונים; וכל אשר נשאה וסבלה בתי זו מאמה חורגתה, כל שנות התבגרותה –על כל זה אני שם מחסום לפי. יען כי עף־על־פי שקטרינה איבנובנה מלאה כֻלה רגשות נאלצים, הרי היא גם אשה רתחנית ורגזנית, ולא תנוח ולא תשקוט.. כן! נו, אין מה לזכור את כל אלה! כל חנוך, כפי שהוא יכול לשער, לא קבלה סוניה שלי. נסיתי אמנם לפני ארבע שנים ללמדה גיאוגרפיה ודברי־ימי־עולם; אך היות שכֹּחי אני בכגון אלה אינו גדול ואף ספרי־למוד הגונים לא היו תחת ידי, כי כל הספרים אשר היו… המ! היו ואין עוד עתה אותם הספרים, לפיכך נגמר כל הלמוד בלא כלום. אצל כורש הפרסי נשארנו עוֹמדים. אחר־כך, כשהגיעה כבר בתי לשנות־בגרות, קראה איזו ספרים בעלי תֹכן של אהבה, וזה לא כבר, באמצעותו של ה' לבזטניקוב – ספר אחד, תורת הפזיוֹלוֹגיה מאת לוּאיס – האם ידוע לאדוני הספר הזה? – בהתענינות רבה קראה אותו וגם לנו מסרה ממנו ראשי פרקים; הנה זה כל חנוכה והשכלתה. כעת אפנה אליו, אדוני הנכבד שלי, מצד עצמי ובשאלה פּרטית: האם הרבה יכולה, לפי דעתו, עלמה עניה וישרה להשׂתַּכר מיגיע כַּפֶּיה?… חמש־עשרה קוֹפּיקות ביום, אדוני, לא תשתכר, אם היא רק ישָׁרה, ומִפַּרְנָסות צדדיות אינה יודעת, ואף גם זה במה דברים אמורים? – אם תעבוד בפרך! ומה גם אם יועץ הממשלה קלוֹפּשמוֹק, איבן איבנוב – האם שמע אדוני על־אודותיו? – לא רק שלא שִׁלם עד היום בעד תפירת חצי־תריסר כֻּתָּנות הוֹלַנדיוֹת, אלא שגם גֵרשה בחרפה, רקע למולה ברגליו וקרא לה שם של גנאי, והכֹל באמתלה, שפי הכתֹנת אינו, כביכול, על־פי המִדה ואינו ישר. וכאן הילדים רעֵבים… וכאן קטרינה איבנובנה סובבת בחדר, סופקת כף וכתמים אדֻמים עולים בלחייה – כמו שמצוי אצל מחלה כמחלתה: “חיה אַת אִתָּנו, כלומר, הולכת־בטל, אוכלת ושותה ובחֹם ביתנו תתחממי”, ומה שַׁיך לאמר, שותה ואוכלת, אם גם הילדים יש שאינם רואים פּרוסת־לחם בעיניהם שלושה ימים רצופים! אני שכבתי אז… נו, מה יש לכסות ולהעלים! שכבתי שכור, ושומע אני, סוניה שלי אומרת (כשֵׂיָה נאלמה היא, וקול לה כל־כך חשאי… צהבהבה היא, קטנה, ופניה תמיד חִורים, כחושים־כחושים…) והיא אומרת: “מה, קטרינה איבנובנה, וכי באמת עלי ללכת בדרך זו?” ודריה פרַנצוֹבנה, אשה רעה וידועה היטב לפּוליציה, שלחה כבר לא פּעם על־ידי בעלת המעון להגיד…“ומדוע לא?” – עונה קטרינה איבנובנה בכעין הלצה – מה יש לשמור! איזה אוצר! "אבל אל יאשימה, אל יאשימה, אדוני הנכבד, אל יאשים! לא בדעה צלולה נאמר זה, אולי מתוך רגשות מבֻלבלים מתוך חֳלי ובשעת בכי הילדים הרעבים, ואף נאמר מעִקרא יותר בכדי להעליב מאשר פשוטו כמשמעו… יען כי קטרינה איבנובנה היא בעלת אֹפי כזה, ואך יתנו הילדים את קולם בבכי, אף אם על רעבונם, מיד היא מתחילה להכותם. ורואה אני, בשעה הששית, קמה סונֶצ’קה, שמה את המטפחת על ראשה, לבשה את הבּוּרנוּס שלה הקל, ותלך מן הבית, ובשעה תשיעית חזרה, חזרה ישר אל קטרינה איבנובנה, ומחרישה והניחה על השלחן לפניה שלֹשים שקל. אף הגה אחד לא הוציאה בשעת מעשה, אף מבט אחד לא שלחה בה; לקחה רק את המטפחת הירֻקה המשֻׁזרה הגדולה (מטפחת כללית כזו יש לנו, משֻׁזרה), עטפה בו את כל ראשה ופניה ושכבה במִטה ופניה אל הכֹּתל, רק כתפיה הדלות וכל גופה רועדים… ואני, כמקֹדם, שוכב באותו המצב… ורָאֹה ראיתי אז, איש צעיר, ראיתי, היאך אחר־כך עמדה קטרינה איבנובנה, גם כן בלי דַבר וחצי דבר, נגשה אל מטתה של סונֶצ’קה וכל הנשף כרעה לרגליה על ברכיה, נשקה את רגליה, ולקום מִכְּרועַ מֵאְַנה, ואחר־כך נרדמו כך שתיהן חבוקות… שתיהן… שתיהן… יחדו… כן… ואני… שכבתי שכור.

מרמלדוב נשתתק, כאלו הושם מחנק לגרונו. אחר־כך מזג לו פּתאם כוס, שתה וגנח מהנאת השתיה.

– למן העת ההיא, אדוני – המשיך אחרי הפסקה קצרה – למן העת ההיא, על־פי מקרה לא נעים אחד, ועל־פי “מסירה” של אנשים חורשי־רע (סִיְעָה לזה ביחוד דריה פרנצובנה, על אשר, כלומר, לא חלקו לה בענין דנא את כל הכבוד הראוי), – למן העת ההיא הֻכרחה בתי, סופיה סמיונובנה, לקבל תעודה צהֻבּה, ומטעם זה לא יכלה כבר להשאר לגור אתנו יחד, יען כי גם בעלת המעון, אמליה פיודורובנה מאנה להרשות את זה (ומתחִלה עמדה בעצמה על־יד דריה פרנצובנה וסִיְעה בידה) וגם ה' לבזטניקוב… המ… בשביל סוניה הרי יָצא גם דבר המחלֹקת בינו ובין קטרינה איבנובנה. מתחִלה נִסה הוא בעצמו דָבָר אל סונצ’קה, ופתאם עטה גאה וגאון: "היאך, אני, משכיל על דבר אמת כמוני, אגור בדירה אחת עם שכזו? וקטרינה איבנובנה לא החרישה לו, הגֵנה על כבוד בתי… והתגלע הריב… ועכשיו אין סונצ’קה באה אלינו אלא בין־השמשות, ומקִלה לקטרינה איבנובנה בכל אשר תוכל, ונותנת כל אשר לאֵל ידה… גרה היא בדירתו של החַיָט כַּפֶּרנאוּמוֹב, חדר שָׂכוּר לה שם, וכפרנאומוב חִגֵר הוא וכבד־פה, לכל בני־ביתו הרַבּים אף הם כבדי־פה. וגם אשתו כבדת־פה… כֻּלם נמצאים בחדר אחד, ולסוניה חדר לבדה עם מחיצה… המ… כן… אנשים רָשִׁים מאד וכבדי־פּה… כן… ואז בּבֹּקר, אך קמתי ממשכבי, שמתי עלי את סמרטוטי, נשאתי כַפּי לשמים והלכתי לכבוד מעלתו, לאיבן אפַנַסיוֹביץ, את רום מעלתו איבן אפנסיוביץ ידע כבודו? לא? אם כן, אין הוא יודע איש־אלהים קדוש!… זהו – דוֹנַג… דוֹנַג לפני אלהים; כדונג לפני אש!… איבן אפנסיוביץ הואיל לשמוע לכל אשר ספרתי לו – וגם דמעה עלתה בעיניו. “נו, אמר לי, הַסכֵּת ושמע, מַרמלַדוב, פעם אחת כבר הכזבת את תוחלתי ממך… לוקח אני אותך שנית, על אחריותי הפרטית” – כך הואיל לאמר לי – “זכור, כלומר, לֵך!” נשקתי את אבק כפות רגליו, במחשבה נשקתי, כי לעשות זה ממש לא היה מרשה לי, בהיותו שוֹעַ ואציל, ואיש בעל רעיונות ממלכתיים מתקדמים; שבתי הביתה, וכשהודעתי, כי שוב נתקבלתי למִשׂרה ומקבל שכירות, אֵלי, מה היה אז…

מרמלדוב נפסק שוב בהתרגשותו כי רבה. ברגע זה נכנסה מן החוץ חבורה שלמה של שכורים, ובכניסתם נשמעו צלילי תֵבת־נגינה, אשר שָׂכרו והביאו אִתּם, וקול צרוד של ילד בן־שבע מזמר: כפר קטן. עלה שעון. בעל־הבית ומשרתיו התחילו משמשים לפני הבאים. מרמלדוב, מבלי שים לב לבאים, המשיך את ספורו. הוא, נדמה, כבר נחלש מאד, אבל ככל אשר חלשה דעתו משִׁכְּרוּת, כן גדל זרם דבריו. הזכרונות על ההצלחה, אשר האירה לו זה לא כבר פנים במשרתו, כמו החיו אותו ואף נשתקפו בפניו, אשר עורם קָרַן. רסקולניקוב האזין בשים־לב.

זה היה, אדוני, לפני חמישה שבועות. כן… אך נודע הדבר להן, לשתיהן, לקטרינה איבנובנה ולסונצ’קה, – רבון־עולם! מיד נחשבתי בעיניהן כאלו נאחזתי במלכות־השמים. מקֹדם הייתי שוכב כבהמה ומסביבי אך חרפות וגדופים! ועכשו; צועדים מסביבי על בהונות הרגלים, משתיקים את הילדים. “סמיון זָחַרִיץ’ עיף מעבודתו, נח מעבודתו, הסוּ!” לפני לכתי למשׂרתי הרי הן משקות אותי קפה. חלב רותח. זִבְדָה ממש התחילו להשיג בשבילי, שומע הוא! ומהיכן המציאו לי גם חליפה חדשה, נאה, אחד־עשר רֻבל וחצי – לא אדע! נעלים, צוארונים קליקאיים – מן המֻבחר, מוּנדיר, הכּל בעד אחד־עשר רֻבל וחצי, ומֻבחר מן המֻבחר. באתי ביום הראשון בצהרים מן הלִשכּה, והנה: קטרינה איבנובנה הכינה לסעודה שני תבשילים, מרק וצלי מלוח בצנון וחזרת, מה שעד היום לא עלה גם על הדעת. שׂמלות אין לה, זאת אומרת, אף זכר לשׂמלות, וכאן כאלו התלבשה לכבוד יום־טוב, התקשטה, ולא באיזה קשוטים, אלא כך, ממש יש מאין: תסרֹקת השערות, איזה רביד נקי על הצואר, דָא, הָא, והרי לך אשה אחרת לגמרי, גם יותר צעירה, גם יותר יפה. סונצ’קה, יונתי – תמתי, עָזרה רק בכסף, ולעצמה אמרה, לעצמי לעת־עתה לא נאה, שאהיה אצלכם אורחת תדירית, רק עם חשכה לפעמים, שאיש לא יראני. שומע הוא, שומע? אחרי ארֻחת־הצהרים שכבתי לישון קצת, והנה – מה הוא סבור? לא התאפקה קטרינה איבנובנה: עוד לפני שבוע רָבָה עם בעלת־המעון, עם אמליה פיודורובנה, באֹפן שאין למטה ממנו, וכאן קראה לה לשתות קפה. שתי שעות ישבו והתלחשו: “היות שסמיון זַחַרִיץ’ הושב עתה על כּנו ומקבל שכירות, ולרום־מעלתו השר הלך בעצמו, ורום־מעלתו השׂר יצא בעצמו לקראתו, פקד על כל המחכים לו לחכות עוד, ואת סמיון זחריץ’ העביר על־פני כֹל, החזיק אותו בידו והכניסהו לחדרו”. שומע הוא, שומע? “אני, כמובן, סמיון זַחַריץ', זוכר את כל הגדולות אשר עשית ואף כי לא התגברת על חֻלשתך וקלות־דעתך, אבל מכיון שאתה מבטיחני עכשו להזהר מהיום והלאה, והיות שבלעדיך אין כל סדר בלשכה (ישמע נא! ישמע נא!), הרי אני סומך, הוא אומר, על דבורך הנאמן”. זאת אומרת שכל זה, אגיד לו לאדוני, המציאה בדמיונה, ולא מתוך קלות־דעת, לא, לשם התפארות בעלמא, לא! היא בעצמה האמינה בכל מלה ומלה, נחמה עצמה בהזיות שלה, חי אלוהים! ואני איני דן את זה לכף חובה!… ולפני ששה ימים, כשהבאתי הביתה את שכירותי הראשונה – עשרים ושלשה רֻבּלים וארבעים קופיקות – בשלֵמות, קראה לי “דג קטן וחביב”! “דגי הקטן והחביב אתה” – אמרה, וביחידות, כשאיש לא היה בשעת מעשה, מבין הוא? לכאורה, איזה נוֹי אפשר למצֹא בי ואיזה בעל אנכי? והנה לא, כי מָלקה לי בלחיי ואמרה: דגי הקטן והחביב, כך אמרה.

מרמלדוב הפסיק, אמר להצטחק, אך פתאם התחיל סנטרו רועד. ברם, הוא התאפק. מה שנוגע לשומע שלו, הנה זה בבית־המרזח, מראה התועבה, חמשת הלילות על ספינות השחת ובקבוק היי"ש, שהגיח לתוכו, יחד עם זו, האהבה החולנית לאשתו ולביתו – כל אלה סכסכו את שרעפיו. רסקולניקוב שמע בהתאמצות רבה, אך גם באיזו הרגשה חולנית. הוא הצטער על שבא לכאן.

– אדוני הנכבד, אדוני הנכבד! – חזר מרמלדוב וקרא לאחר שנרגע – הוי, אדוני, בעיניו אפשר שכל הדברים האלה אינם אלא שחוק, במו עיני הכֹּל ואפשר שרק לחנם אני גוזל מנוחתו על־ידי כל אלה הבלי הפרטים הקטנונים של חיי ביתי, אך בשבילי אין זה שחוק! יען כי אני מרגיש את כל זה… ובמשך כל אותו היום הגן־עדני של ימות חיי וכל אותו הערב שגיתי בעצמי בכל מיני דמיונות פורחים: איך שאסדר את הכֹּל, ואיך שאלביש ואנעיל את הילדים, ואיך שאתן לה לאשתי את האפשרות לנוח, ואיך שאפדה את בתי היחידה מבִּצת־טֻמאתה ואשיבה לחיק המשפחה… ועוד הרבה, הרבה… רשאי אדם לַהֲזוֹת, אדוני נוּ–ס, אדוני שלי (מרמלדוב כמו נרעד פתאם, הרים את ראשו והביט בעקשות בפני איש־שיחו), נוּ–ס, וביום השני, אחרי כל אלה המחשבות הטובות (זאת אומרת, לפני חמשה ימים בדיוק), לפנות ערב, חבלתי תחבולות ערמה, וכגנב במחתרת באישון לילה, גנבתי מאת קטרינה איבנובנה את מפתח ארגזה, הוצאתי כל אשר נשאר מכסף־השכירות, כמה – כבר איני זוכר, והנה… והרי אני לפניך, לפניכם, הביטו אֵלַי כֻּלכם! זה היום החמישי לצאתי מביתי, ושם מחפשים אחרי, ולמִשְׂרָתִי קץ, והמונדיר שלי בבית־המרזח שאצל גשר־מצרים, ותמורתו קבלתי טלית זו, שאתם רואים עלי… וקץ לַכֹּל!

מרמלדוב הכה באגרופו על מצחו, חרק שִניו, עצם עיניו ונסמך בשארית כֹּחו על זרועו ועל השלחן. אך כעבור רגע נשתנו פניו פתאם ובמין איזו ערמומיות מעֻשׂה והֲעָזה מכֻוֶּנת הביט ברסקולניקוב, נתן קולו בצחוק ואמר:

– והיום הייתי אצל סוניה, הלכתי לבקש שתתן לי בשביל ההמשך! חע־חע־חע!

– האמנם נתנה? – קרא מן הצד אחד מן הבאים, קרא וצחק צחוק גדול.

– הנה, בקבוק זה נקנה בכספה, – אמר מרמלדוב בפנותו רק לרסקולניקוב – שלושים קופיקות הוציאה לי, בידיה ממש, אגורותיה האחרונות. כל מה שהיה לה, בעיני ראיתי…. לא דברה דבר, רק הביטה אלי בדומיה… ככה עושים לא בארץ, כי־אם שם… מתעצבים על בני־האדם, בוכים, אך לא נוזפים בהם, לא נוזפים בהם, לא נוזפים! וזה יותר מַכְאִיב, כשלא נוזפים!… שלשים קופיקות, כן, והרי הן נחוצות עכשיו גם לה, אַה? מה סבור הוא, אדוני היקר? הלא היא מחֻיבה עכשיו לשמור על נקיונה וטהרתה. ונקיות זו, טהרה מיֻחדה זו, עולה בדמים, מבין הוא? נו, וחוץ מזה, איזו תמרוקים גם כן נחוצים, אי־אפשר בלי זה, שמלה צבועה, זוג נעלים, שיש בהן משום טפיפה, בכדי להבליט בהן את כף הרגל הענֻגה בשעת מעבר על־פני בִצה. עכשיו מבין הוא, מבין הוא, אדוני, נקיות זו מה פֵּרושה? נוּ–ס, והנה, אני, אביה־מולידה, באתי וגזלתי ממנה את שלשים הקופיקות לייני! והרי אני שותה! והנה כליתי לשתות! נו, מי זה יחמול על איש שכמותי, אַה? יש בו רחמים אלי עכשיו, אדוני, או לא? יגיד, אדוני, יש או לא? חע־חע־חע־חע!

הוא רצה למזוג לו עוד כוס, אך היי"ש כבר אָזַל, הצלוחית נתרוקנה.

– וכי מה יש לרחם אותך? – קרא בעל־הבית, שנמצא שוב בקרוב־מקום.

נשמע קול־צחוק וגם גדוף. צחקו וגדפו גם השומעים וגם הבלתי־שומעים; בשביל כך די היה להם רק להביט אל פרצופו של מי־שהיה־פקיד זה.

– לרחם! מה יש לרחם אותי! – צָוַח פתאם מרמלדוב בקומו ממושבו עם יד נטויה לפניו ומתוך השראת־רוח יתרה, כאִלו רק אל המלים האלה הבה והתפלל – מה יש לרחם, אומר אתה? כן! אותי אין מה לרחם! אותי צריך לצלוב, לצלוב ולא לרחם! אבל צלוֹב הדַּיָן, צְלוֹב וַחֲמוֹל! ואז אני בעצמי אלך אליך לצליבה, יען כי לא חדוה אני מבקש, כי־אם צער ודמעות!… וכי סבור עתה, התַּגרן, כי צלוחית יֵינך נעמה לי? אֶת הצער, את הצער חפשתי על תחתיתה, צער ודמעות, ואף טָעֹם טעמתי מזה, ואף מצא מצאתי; ירחם אותנו מי שמרחם את הכֹּל. מי שמבין הכל, הוא היחיד והמיֻחד, הוא גם הדַּיָן. ביום ההוא יבוא וישאל: “איה הבת אשר בשביל אמה חורגתה הרעה והחולה, אשר בשביל עוללים זרים לה מכרה את עצמה? איה הבת אשר על אביה שבארץ, השכור והמתֹעב, חָמלה ואת פשעיו העצומים לא זכרה?” אז יאמר: “בּוֹאי! אני כבר סלחתי לך פעם… סלחתי לך פעם… והנה כל חטאותיך כצמר ילבינו, עֵקֶב אשר הרבית לאהוב”… ואז יכֻפּר לסוניה שלי, יכֻפּר, אני כבר יודע שיכֻפּר… ולפני שעה, כשהייתי אצלה, חשתי את זאת בלבי!… ואת הכּל ישפוט ברוח אפו, ולַכֹּל יסלַח, לטובים ולרעים, לחכמים ולכסילים… וכאשר יכַלה לעשות את דבר־משפטו בכֻלם, אז ידבר גם אלינו: “בואו, יאמר, גם אתם! בואו, השִׁכּוֹרים, בואו, החלשים, בואו, החטאים!” ואנו נצא חוצץ מבלי הִכָּלם, ונתיַצב, והוא יאמר: “חזירים אתם! פני חיה רעה לכם חותם החיה עליכם; אבל בואו גם אתם!” אז יענו ויאמר החכמים, אז יענו ויאמרו הצדיקים: “רבון עולמים! למה תקבל את אלה?” והוא יאמר: “לכן אני מקבל אותם, החכמים, לכן אני מקבל אותם, הצדיקים, יען אשר איש מאלה לא חשב את עצמו כדאי והגון לזה”… ובדברו יפרוש עלינו את כפיו ואנו נפול לפניו… ונבכה… ונבין הכֹּל! אז נבין הכל… הכֹּל יבינו… גם קטרינה איבנובנה… גם היא תבין… אֱלֹהַי… תבוֹא מלכותך…

והוא נשמט על הספסל, נדכה ורפה־רוח, לבלי הביט על שום איש, כאלו נעלם ממנו כל אשר מסביב לו וישקע עָמֹק במחשבות. דבריו השאירו אחריהם איזה רֹשם; לרגע נשתררה דומיה בבית, אך מהרה נשמעו קולות הצחוק והחרפות הקודמים.

– פָּסק את פסוקו!

– ערבב את היוצרות!

– פקיד!

וכו' וכו'.

– לכה ונלכה, אדוני, – אמר פתאם מרמלדוב, בהרימו את ראשו ובפנותו לרסקולניקוב – יובילני… ביתו של קוזֶל בחצר. הגיעה השעה… לקטרינה איבנובנה….

רסקולניקוב רצה ללכת מפה זה כבר, ולעזור למרמלדוב חשב גם הוא בעצמו. נתגלה, שכֹּחו של מרמלדוב היה הרבה גדול בפניו מאשר ברגליו, ובקומו נשען בחָזקה על האיש הצעיר. הדרך היתה בת מאתים־שלש־מאות צעדים. הכּלִמה והיראה, שתקפו את השכור, התגברו וגדלו בו ככל אשר קרב לביתו.

– לא את קטרינה איבנובנה אני ירא עתה – מלמל בסערת רוחו, – ואף לא זה, אשר תתחיל למרוט שערות ראשי. מה שערות?… אפס!… זה אשר אני דובר! אם תמצא לאמר, הרי עוד יותר טוב, אם תמרוט, ולא את זה אני ירא… אני… את עיניה אני ירא… כן, עיניה… וגם מפני הכתמים האדֻמים שבלחייה אני ירא… וגם – מפני נשימתה אני ירא… ראיתם, כיצד השחופים נושמים, מתוך התרגזות?… את בכיר הילדים אני גם־כן ירא… מפני שאם סוניה לא האכילה אותם, הרי… אין אתי יודע עד מה! אין אני יודע! ולהכאותיה איני חושש… יֵדע, האדון, שהכאות בגין אֵלו לא רק שאינן מכאיבות לי, אלא שיש והן נעימות לי… יען כי בלי זה לא היה נוח לי… כך יותר טוב. תַּכֵּני נא – יוקל לה… כך יותר טוב. והנה הבית. ביתו של קוֹזל. נַפָּח. אשכנזי עשיר… הכניסני פנימה!

הם נכנסו אל החצר ועלו אל הדיוטה הרביעית. וככל אשר עלו כן גדלה החשֵׁכה על המדרגות. היתה כבר כמעט השעה האחת־עשרה, ואף־על־פי שבתקופה זו אין לילות ממש בפטרבורג, בכל־זאת היה ברום המדרגות אֹפל גדול.

דלת קטנה ומסֹאבה בעשן, בקצה סֻלם המדרגות, היתה פתוחה. איזה שִׁיור של נֵר האיר חדר דל עד למאד, אשר צעדים אחדים אָרכּוֹ כל החדר נראה מן הפרוזדור. הכֹּל התגולל בו בלי סדר, ביחוד בלויי־סחבות שונים של מלבושי־ילדים, על פני אחורי־החדר היה פרוש סדין נקוב. כנראה, עמדה מאחורי הסדין מִטה. בעצם החדר היו רק שני כסאות וסַפַּת־עור, קרועה מאד, שלפניה עמד שלחן־מטבח ישן, בלי צבע ובלי כל מִכְסֶה. על קצה השלחן דלק אותו שִׁיור של נר־חֵלב בפמוט־ברזל. נתברר, שמרמלדוב גר בחדר מיֻחד, ולא בפנת־חדר, אלא שהחדר שִׁמש דרך־מַעֲבָר למעון אחר, הדלת ליתר הדירות, או הכלובים, שמלאו את ביתה של אפליה לִיפִּיוֶחזֶל, היתה פתוחה. משם עלה קול־שאון וצחוק. שחקו, כמדֻמה, בקוביה ושתו מה. פרחו משם לפעמים מלים בלתי נמוסיות כל־עִקר.

רסקולניקוב הכיר כרגע את קטרינה איבנובנה. זו היתה אשה שכָּחְשָׁה עד לאפן נורא, דקה, גבוהה למדי וזקופה, בעלת שערות שחרחרות־כהות ונאות עדין ובעלת־לחיים, שהאדימו באמת מכּתמֵיהֶן. היא התהלכה הלוך ושוב בחדרה הבלתי־גדול, בּאַמצה את ידיה אל חָזָהּ; שפתיה היו חרוכות ונשימתה קצרה, עצבנית. עיניה בערו כמו בקדחת, אבל המבט היה קשה וקפוא, ורֹשם מדכא עשו פניה השחופים והרגשניים לאור המהבהב של שריד־הנר הדועך. בעיני רסקולניקוב נדמתה לבת־שלשים, ובאמת לא התאימה למרמלדוב כל־עִקר… בצעדי הבאים לא הרגישה האשה כלל; היא, דומה, היתה באיזה מצב של שכחה, לא שמעה דבר ולא ראתה דבר. אויר החדר היה מחניק, אבל את החלונות לא פתחה; מסֻלם המדרגות נדף ריח־בְּאשה, אבל הדלת לעבר ההוא לא היתה סגורה; מן החדרים הפנימיים דרך הדלת הפתוחה, התאבכו גלי עשן־טבק; היא השתעלה והדלת נשארה פתוחה, איש לא נעלה. הילדה הכי קטנה, כבת־שש, יָשנה על הרִצפה, באיזה מצב של ישיבה, כל גופה הקטן כפוף וראשה נעוץ בספה. והנער, הגדול מאחותו זו בשנה, רעד ונזדעזע כֻּלו בפנה מבכי. נראה היה, שזה לפני רגע הֻכּה מכות נאמנות. הילדה הבכירה, כבת־תשע, שגופה בגבהו ובדקותו דומה היה לגפרור, בכתֹנת אחת קרועה לעורה ובבורנוס ישן ומעוך על כתפיה הערֻמות (הבּוּרנוס, כפי הנראה, נתפר לה לפני שנתים מפני שעכשו לא הגיע גם לבִרכֶּיה), עמדה בפִּינה אצל אחיה הקטן וחבקה את צוארו בזרועה הארְכּה והכחושה כגפרור. והיא, נדמה, השקיטה אותו, לחשה לו דבר־מה, עצרה בו בכל כֹּחותיה, לבל יפרוץ שנית בבכי, ובאותה שעה שמרה בעיני־בעָתָה את תנועות אמה ועיניה השחורות והגדולות־גדולות נראו לגדולות עוד יותר מִשֶׁהן על פניה הרזים והנפחדים. מרמלדוב, מבלי הִכָּנס החַדרה, כרע אצל המפתן על ברכיו, ואת רסקולניקוב דחף והציג לפניו. האשה, כראותה את האיש הזר, נִצבה לפניו פזורת־נפש, ולרגע כאלו שָבוּ אליה עשתונותיה והיא חקרה לדעת: מה עניָנו של זה לכאן? אבל, כנראה, מיד עלה על דעתה, שהאיש הזה עובר בודאי לחדרים הפנימיים, בהיות דירתם חדר־מעבר; ולאחר שסברה כך, לא הוסיפה עוד לשים לו כל לב, והלכה לדלת־הפרוזדור בכדי לסגרה, ופתאם נשאה את עיניה ותרא את אישה כורע על ברכיו במפתן – ותצעק.

– אה! – צעקה כמטֹרָפה – חָזַרְתַ! הורג־נפשות!… והיכן המעות? מה בכיסך, הראה! וגם בגדיך לא הם! היכן בגדיך? היכן המעות? דַבֵּר!…

והיא התנפלה עליו לחפש בכיסיו. בהקשבה ובהכנעה גמורה חלק מרמלדוב ברגע את ידיו לשני צדדיו, בכדי להקל עליה על־ידי כך את מעשה הבדיקה. לא נמצאה אף פרוטה.

– היכן, אפוא, המעות? – צעקה הוי, אֵלִי, האמנם הוציא את הכל לשכרות? הן שנים־עשר רֻבּל נשארו בארגז!… – ופתאם, בהתקף השגעון, אָחזה אותו בשערותיו וסחבה אותו החדרה. מרמלַדוב הֵקֵל לה את מעשה הסחִיבָה, בזחלו בהכנעה אחריה על ברכיו.

– והרי זה לי לענג! והרי זה לא למכאוב לי, כי־אם לעֹ־נג, אדו־ני הנכ־בד, – הוציא מגרונו, מְרוּט־שערות, ואף הטיח פעם את מצחו ברצפה. הילדה, שישנה על הרצפה, נתעוררה והתחילה לבכות. הנער שבפנה לא הבליג עוד, נזדעזע, התחיל צוֵח והתנפל אל אחותו באימה גדולה, כמעט מתעלף. הילדה הבכירה רעדה מתוך תנומה כעָלֶה נִדָּף.

–בזבז! את הכל בזבז! – צעקה ביאושה האשה האֻמללה – וגם את הבגדים! רעבים, רעבים! (היא ספקה כף ורמזה על הילדים). חיי, חיים ארורים! ואתה, אתה לא תבוש? – התנפלה פתאם על רסקולניקוב – מבית־המרזח! אתה שתית עמו! גם אתה שתית עמו? צא מביתי, צא!

האיש הצעיר מהר ללכת, מבלי הוציא הגה, וביחוד כשנוסף על כל זה, נפתחה הדלת מן החדרים הפנימיים לרוָחה, וממנה נשקפו סקרנים אחדים; נזדקרו ראשים מחֻצפים ומגֻחכים, במצפנות ועם סיגריות בפיות; נתגלו פרצופים בחַלַטִים ובלי חַלַטִים, במלבושי קיץ ובלי כל מלבושים, וקלפים בידי אחדים מהם, ביחוד הרבו הם לצחוק, בשעה שמרמלַדוב הנסחב בשערותיו, צעק, כי לעֹנג לו הדבר. הם התחילו אפילו להכָּנס החדרה, לאחרונה נשמעה גם צוָחה מבשֶׂרת רעה; אמליה לִיפיוחזל בעצמה פלסה לה נתיב דרך הנצבים, בכדי לעשות סדרים על־פי דרכה ולהפחיד בפעם המאה את האשה האֻמללה בפקֻדת־גדוף לצאת מהר מן הדירה. לפני לכתו הספיק עוד רסקולניקוב להכניס ידו לתוך כיסו, גרף משם אגורות־נחֹשת בכל אשר העלה חפנו (מן הנכיון אשר קבל מהרֻבּל בבית־המרזח) והניחן בלאט על החלון. לאחר כך, כשהיה כבר על המדרגות, נחם בלבו על הדבר ואמר לחזור בו.

איזו מעשה טפשות עשיתי, – הרהר – כאן יש להם סוניה, ואני בעצמי “נצרך”. אולם בשימו אל לב כי להחזיר את הכסף כבר אי־אפשר, ולו גם היה אפשר, לא היה נוטלו בכל־זאת, נפנף בידו לאות יאוש וילך למעונו. “לסוניה הלא נחוצים גם איזו תמרוקים, הוסיף להרהר בצעדו ברחוב ויצטחק באֶרס; בדמים עולה נקיות זו… הם! וסוניה זו אפשר, שהיום תפשוט בעצמה את הרגלים… שהרי העסק הוא קצת מסֻכּן… ציד חיות… חפירת מטמונים… והרי שבלי כספי הנה כֻּלם מחר שרויים בתענית… אַי, סוניה! איזו באר, על־כל־פנים, עלה בידם לחפור! איזה מקור ל”חיונה"! ומקבלים את “החיונה” הזאת! מקבלים! בכו קצת – ונתרגלו. נבל הוא האדם ולַכֹּל הוא מתרגל)

הוא שקע במחשבות.

– ואם שקר בפי, – קרא פתאם מבלי־משים, – אם באמת לא נבל האדם, כל האדם, כלומר, כל מין האדם, הרי יוצא, שכל השאר – משפטים קדומים, רק פחדים ואיומים של ילדים, והֻתּרו כל הרצועות, וכך צריך להיות!…

III.    🔗

הוא הקיץ משנתו ביום השני בשעה מאֻחרה; שנתו היתה שנת־דאגה ונדודים ולא חִזקה את כֹּחותיו. ביקיצתו הרגיש, שמרֵרתו תשתפך עליו, שהוא מרֻגז ומלא כעס, ובחֵמה ובתעוב הביט על מדורו הקטן, זה היה כלוב צר, כששה צעדים ארכו ומראהו עלוב מאד; ניָר־הכתלים הצָבוע צהֹב נקלף בהרבה מקומות והיה מלא אבק, והתִּקרה היתה כל־כך נמוכה, עד שעל כל בעל קומה למעלה קצת מבינונית היתה מטילה פחד, שהנה־הנה יטיח ראשו בה. הרהיטים התאימו לתורת־הבית; שלושה כסאות ישָׁנים, בלתי מתֻקנים כל־צרכם; כסא אחד צבוע עמד בזוית, עליו היו מֻנחים מחבּרות וספרים אחדים (משִׁכְבַת־האבק העבה שעל אלה המחברות והספרים אפשר היה ללמוד, כי זה עִדן ועִדנים לא נגעה בהם יד־אדם), ונוסף על זה – ספה אחת גדולה ומשֻנה שתפסה כמעט את כל אֹרך הכֹּתל וחצי רֹחב החדר ושלפָנים, כנראה, היתה מכֻסה באיזה מין ארג, אלא שעכשו לא היה כִסוּיָהּ אלא בלויי־סחבות בעלמא. הספה הזאת שִׁמשה משכב לרסקולניקוב, ומצוי היה לישון עליה כמו שהוא, במלבושיו, בלי סדין, לאחר שהיה מתכסה במעיל־הסטודנטים הישן שלו ושם למראשותיו כר קטנטן אחד, שבכדי שלא יהיה נמוך ביותר היה מניח מתחתיו את כל לבניו, הכבוסים והבלתי־כבוסים. לפני הספה עמד שלחן קטן.

מצב של עזובה והתרשלות יותר מזה שנמצא בו רסקולניקוב לא יתֹאר, אבל לו, במעמד נפשו הנוכחי, היה המצב הזה אפילו נעים. הוא הרחיק והלך מאת פני הכל לחלוטין, כצָב זה המתכנס לשִׁריונו, ואף גם פניה של המשרתת, שמחובתה היתה להביא סדרים בחדרו ושלפעמים היתה נכנסת אליו, היו מעוררים בו מרירות והזדעזעות. מדה זו מצויה אצל המְטֹרפים לדבר־אחד, כאשר התקף ההתרכזות שלהם באותו דבר. בעלת דירתו הפסיקה את משלוח־אָכלו זה שני שבועות, לחמו לא נִתּן לו, ועל דעתו לא עלה עוד להכָּנס אליה בענין זה ולשאלה פשר דבר. דעתה של נַסטַסיה, המבשלת המשרתת היחידה של בעלת־הבית, היתה נוחה במדה ידועה במעמד נפש זה של הדַיָר, כאשר ראתה עצמה על־ידי־כך פטורה לגמרי מנקות ומִכַּבֵּד את חדרו, ורק אולי פעם בשבוע, כמו שלא במתכַּוֵן, היתה ידה אוחזת במטאטא. והיא היא אשר העירה אותו גם־הפעם.

– קומה, למה תישן! נתנה עליו בקולה – השעה העשירית כבר. אני הבאתי לך מה. רוצה אתה במֶה? מה, עוד לא כחשת דִיֶך?

הוא פקח עיניו, נרעד והכיר את נסטסיה.

– מֵה שלוח מאת בעלת־הבית, מה? – שאל, בהתרוממו בכבדות חולנית על הספה.

– מאיזו בעלת־בית!

היא הציגה לפניו את הקומקום הסָדוק שלה עם טה קלוש מאד והניחה שני גזרי־סֻכָּר קטנים ירֻקים ומלֻכלכים.

– הנה, נסטסיה – אמר רסקולניקוב, במשמשו בכיסו (הוא ישן במלבושיו) והוציא משם איזו מטבעות־נחֹשת – קחי, בבקשה, ולכי וקני לי גלוסקה. ובחנות־הנקניקים תקני לי, לכל־הפחות, חתיכת נקניק זולה.

גלוסקה אביא לך כרגע ובמקום נקניק, אפשר רוצה אתה בחמיצה? חמיצה טובה, מאתמול, עוד אתמול השארתיה בשבילך, אלא שאתה אֵחרת לשוב, חמיצה טובה.

כשהובאה החמיצה, והוא התחיל לאכלה, ישבה נסטסיה אצלו על הספה והתחילה מפטפטת. היא היתה אשה כפרית ופטפטנית עד־מאד.

– פרסקובנה פבלובנה אומרת לקבול עליך בפוליציה, – הודיעה.

פני רסקולניקוב רעמו מאד.

– בפוליציה? מה היא רוצה?

–שכר־דירה אינך משלם, ומן הדירה אינך יוצא. גלוי וידוע מה שהיא רוצה.

– אה, כלום איני חסר אל זה, – רטן בפני עצמו מתוך חריקת שִנים; – לא… זה עתה… לא יֵאות לי… פתיה היא, – הוסיף בקול – היום אֶכָּנס אליה, אדבר אִתּה.

– כֵּנים הדברים: היא פתיה, כמוני הפתיה, זה נכון, אך אתה, החכם, למה אתה מוטל כאבן שאין לה הופכין? מקֹדם היית אומר, שֶמורה הנך לילדים, ועכשיו מפני מה אינך עושה כלום?

– עושה אני… – קרא רסקולניקוב בלי־חפץ ובקול זועם.

– מה אתה עושה? במה אתה עסוק?

– בדָבָר…

– באיזה דבר?

– במחשבה… חושב אני, – ענה ברצינות לאחר הפסקה קצרה.

נסטסיה התפרצה בצחוק. היא היתה מן הנשים הצחקניות, וכשהצחיקו אותה, היתה צוחקת מבלי השמיע קול, כשכל גופה מתנועע ומתנודד, עד אשר היה הצחוק לה לעצמה לזרא.

– הרבה ממון המצאת במחשבתך? – עלה לה, לאחרונה, להוציא הֶגה.

– כשאין נעלים, אי־אפשר ללכת להוראה. וגם יורק אני על כל זה.

– בְּאֵר, שאתה שותה ממנה, אל תירק בה.

– בעד שִעוּרים מקבלים פרוטות. מה אפשר לעשות בפרוטות? – המשיך בלי־חפץ כשוקל ומורה את עצמו.

– ואתה רוצה לזכות ברכוש גדול בפעם אחת?

הוא העיף עליה מבט משנה.

– כן, ברכוש גדול, – ענה בתקיפות, לאחר הפסקה.

– ואתה, לאט־לך, פן יפחדו מפניך; אימתה ופחד. האלך להביא לך את הגלוסקה אם לא?

– כחפצך.

– כן, שכחתי! על שמך הן נתקבל מכתב אתמול, בזמן שלא היית בבית.

– מכתב! אלי! ממי?

– ממי, איני יודעת. שלש קופיקות נתתי לנושא־האגרות ממעותי. כלום תחזירן לי?

– הביאי, אפוא, את המכתב, בשם אלהים, הביאי! – צָוָח רסקולניקוב כשהוא נרגש כֻּלו – אֵלי!

כעבור רגע הובא המכתב. הוא הדבר: מאמא, מפלך ר. פני רסקולניקוב כֻּסו חִורה, בשעה שנמסר המכתב לו. בכלל, זה זמן רב שלא קבל כל מכתבים; אלא הפעם נוסף דבר־מה אחר, אשר בגללו נתכַּוֵץ לבו של רסקולניקוב פתאם.

נסטסיה, צאי־נא, בשם אלהים; הרי לך שלש הקופיקות שלך, ורק, בשם אלהים, מהרי לצאת מזה!

המכתב רעד בידו; הוא לא רצה לפתחו בפניה; הוא רצה להתיחד עם המכתב הזה. וכאשר אך יצאה נסטסיה מן החדר, מיד הקריב את המכתב לשפתיו וַיִשָׁקֵּהו; אחר־כך התבונן שעה ארֻכּה לאותיותיה של הכתֹבת, לאֵלו האותיות הידועות והחביבות לו, האותיות הקטנות והאלכסוניות קצת של כתב־יד אמו, אמו, אשר לִמְּדָה אותו לפני שנים לקרוא ולכתוב. הוא התמהמה במכֻוָן; הוא גם כמו התירא מפני איזה דבר. לאחרונה קרע את המעטפה: המכתב היה גדול, עָבֶה, כרביעית שברביעית הליטה; שני גליונות־פוסטה גדולים כתובים מכל עבריהם אותיות קטנות־קטנות.

“רוֹדיה היקר שלי, – כתבה האם – הנה זה יותר משני חדשים אשר לא שוחחתי אתך, לא באתי אתך בכתובים, מה שגרם לי לעצמי יסורים לא מעט, והיו גם לילות שנדדה שנתי מעיני מתוך רֹב מחשבות. אבל ודאי אין אתה מאשים אותי על שתיקתי זו, שהיתה לא לרצוני כי־אם בעל־כרחי. אתה יודע, מה רבה אהבתי אליך; יחיד אתה לנו, לי ולדוּניה, אתה הנך בשבילנו הכֹּל, כל תקוָתנו, כל תוחלתנו, אין לתאר את עגמת־נפשי בהוָדע לי, שזה חדשים אחדים אשר עזבת את האוניברסיטה, מפני שלא היה לך במה להחיות את נפשך, ושהשעורים ושאר אמצעי החיונה שלך היו כלא היו! במה יכֹלתי אני עם מאה ועשרים הרֻבּל של “קִצְבָּה” שלי לשנה לעזור לך? את ט”ו הרֻבּל, ששלחתי לך לפני ארבעה חדשים, לויתי, כמו שידוע לך היטב, על סמך אותה הקצבה, מהסוחר דמחננו וַסִילִי איבנוביץ' וֵחרוּשין, הוא אדם טוב, ואף היה רעהו וגבר־עמיתו של אביך ז“ל. אולם היות שנתתי לו את הזכות לקבל את סכום “הקצבה” בעדי, מֻכרחה הייתי להמתין על שינֻכּה החוב, וזה נעשה רק עכשיו, באֹפן שבמשך כל הזמן הזה לא היה לאֵל ידי לשלוח לך כלום. אבל עתה, ברוך השם, אני, כמדֻמה, יכולה לשלוח לך שוב, ובכלל, הרי אנו יכולים עתה להודות ולשבח לשי”ת, מה שאני ממהרת להודיע לך. והנה ראשית כֹל, ההגיד לך לבך, רודיה יקירי, שאחותך הנה זה חֹדש וחצי לשִׁכְנָה אתי, וגם להבא לא נפָּרד. ישתבח הבורא יתברך, בא הקץ לענייה, אבל, הבה ואספר לך הכֹּל, על הסדר, למען תדע, איך אֵרעו כל אותם הדברים, שעד עכשיו העלמנו ממך. כשכתבת לי לפני שני חדשים, ששמעת מפי מאן־דהו, שדוניה סובלת יסורים הרבה מגסותם של האדונים סוידריגַילוב, שבביתם היא נמצאת, ושאלת ממני על זה באור נכון, – מה יכלתי אז לכתוב לך על זה? אִלו הייתי כותבת לך אז קֹשט, כל דבר אמת, כי אז ודאי היית עוזב הכֹּל ורגלי היית בא אלינו, שהרי את תכונתך ורגשותיך אני יודעת, כי כבוד אחותך יקר לך מכל. אני בעצמי הייתי במצב של יאוש גדול, אבל מה היה לעשות? אני בעצמי לא ידעתי אז את כל האמת. וכל הקֹשי שבדבר היה, מה שדוּנצ’קה בשעה שבאה לביתם לפני שנה בתור אומנת לקחה דמי־קדימה מאה רֻבּל, על־מנת שהסכום ינֻבֵּה לה משכירותה בכל חֹדש, והרי שלא יכלה לעזוב את המקום מבלי להשיב את חוֹבָה. מה שנוגע לאותו סכום (עכשו אני יכולה כבר לגלות לך הכּל, עטרת ראשי), הנה לקחה אותו בעִקר, בכדי לשלוח לך את ששים הרֻבּל, שכל־כך היו דרושים לך אז, ושקבלת מאתנו אשתקד. אנחנו ראינו אותך אז, כתבנו לך, שהכסף הוא ממה שחסכה דוניה ממשׂרָתה הקודמת, אבל באמת לא היה כך, ועכשו אני מוסרת לך את כל האמת, יען שעכשו נשתנה הכל לטובה ופתאם בעזרת־השם, ולמען תדע, עד כמה אוהבת אותך דוניה ומה יקר לבה אשר אין ערוך לו. באמת ה' סוידריגַילוב נהג בה תחִלה מנהג גסות מאד והיה מלעיב בה בלי כל נמוס בשבתו אל השלחן… אך אין אני רוצה להעלות לפניך את כל אלה הפרטים המכבידים, שלא להדאיב את לבך חנם, לאחר שכל זה חלף ועבר. בקצור, למרות כל ההתיחסות הטובה והעדינה לדונצ’קה מצד מַרתָּה פֶּטרוֹבנה, אשת ה' סוידריגַילוב, ומצד כל בני־הבית, היה לה, לדונצ’קה, קשה שם מאד, ביחוד בשעה שה' סוידריגַילוב, על־פי רגילותו הישָׁנה, הצבאית, נמצא תחת השפעתו של בָּּקכוּס. אלא מה נתגלה לבסוף? שער בנפשך שבעל־השגעון הלזה חשקה נפשו בדוניה מאז, ורק שכסה על רגשותיו במַסוֵה הגסות והבוז. יוכל היות, שהוא בעצמו נקוט בנפשו והתבַּיש על שאיש בא־בימים כמוהו ואב למשפחה משקיע עצמו במין קלות־ראש שכזו. ולפיכך התקצף מבלי־משים על דוניה. ויוכל היות גם זה, שבהתנהגותו הגסה ובלגלוגו רצה להסתיר מעין אחרים את האמת, אבל, לאחרונה, לא הבליג על עצמו והעֵז להציע לדוניה הצעה גלויה ומחפירה, בהבטיחו לה הֲטָבות שונות, ונוסף עליהן – לעזוב הכּל ולנסוע אִתּה לכפר אחר, או גם לחוץ־לארץ. אתה תוכל לשער לך את כל יסוריה! לעזוב את המקום מיד אי־אפשר היה, לא רק מפני חוב־הממון, אלא גם מתוך רחמנות למרתּה פטרובנה שבסִבּה זו היו יכולים להתעורר כל מיני חשדים בלבה, וכתוצאה מזה היו שלום־הבית מופָר, ואף בשביל דונצ’קָה לא היה הדבר עובר בשלום; שערוריה גדולה. היו פה עוד סִבּות שונות רבות, באֹפן שלפני ששה שבועות לא היתה לדוניה כל תקוה להִמָּלט מן הבית הנורא ההוא. כמובן, אתה יודע את דוניה, אתה יודע מה חכָמה היא ומה אמיץ אָפיָהּ. דונצ’קה מכשָׁרה לשאת ולסבול הרבה, ואף במקרים היותר קיצונים יכולה היא למצא בעצמה גדלות־נפש במדה כזו, עד כדי שלא לאַבֵּד את אֹמץ־רוחה. היא אפילו לא הודיעה לי על כל זה, בכדי שלא להדאיב את לבי, אף־על־פי שעמדנו בחליפת־מכתבים תכופה, אבל כל הקשר הֻתַּר באֹפן בלתי־צפוי. אזניה של מרתּה פטרובנה לקחו פעם מבלי־משים את דברי אישה, בהתחננו לפני דונצ’קה בגן, והיא, מרתּה פטרובנה, עִקמה את כל הכתובים והאשימה בכֹל את דונצ’קה, אשר נתנה מכשול לפני ה' סוידריגַילוב. וכאן, באותו המקום בגן, התחולל מחזה איֹם: מרתה פטרובנה נתנה אפילו מכה לדוניה, אָטמה אזניה משמוע כל דברי התנצלות, ובעצמה צעקה שעה שלמה, ולבסוף פקדה להעביר תֶכף־ומיד את הסוררת אלי העירה, בעגלת אכרים פשוטה, שֶׁלְשָׁם השליכו יחדו את כל חפציה של דוניה, לבָניה, שמלותיה, ככל אשר עלה ביד, לא חבושים ולא ארוזים. וכאן נִתַּך עוד מטר סוחף ודוניה, נעלבה ושׂבֵעת־חרפה, הֻכרחה לנסוע עם האכר שבע־עשׂרה וירסטאות שלמות בעגלה בלתי־מקֹרָה. עכשו שַוֵה בנפשך, מה יכלתי לכתוב לך במכתב בתור תשובה על מכתבך שקבלתי לפני שני חדשים, ועל־אודות מה יכלתי לכתוב? בעצמי הייתי כֻלי יאוש; לכתוב לך את האמת לא הרהבתי בנפשי עֹז, שהרי היתה עושה אותך לאֻמלל מאד, ומה היית יכול לעשות? שמא להוסיף אסון על אסוני? וגם דונצ’קה אסרה עלי את הכתיבה אליך; ולמלא מכתב בדברי־הבל, בשעה שעל הנפש הוטל אסון שכזה, לא יכלתי. חֹדש שלם היו הולכות ומתפשטות בעירנו שמועות־דִבָּה בנוגע למאורע זה, והגיעו הדברים לידי כך, שלא היתה אפשרות לי ולדוניה גם ללכת לבית־התפלה מפני מבטי־הבוז הנטויים אלינו והלחשים אשר התלחשו סביבנו, ואף דברי־גדוף בקול רם לא חשכו מפנינו. כל מכרינו התרחקו מעלינו, הכל חדלו אפילו לאמר ולענות לנו שלום, ובבֵרור נודע לי, שמשׁרתי־חנויות אחדים עם כַּתְבָנֵי־בית־הפקידות אמרו גם להעליבנו באֹפן גס ושפל, היינו, למרוח בעִטרָן את שערי ביתנו, ולפיכך התחילו בעלי־הבית כוֹפין אותנו שנצא מן הדירה. הסבה לסבל זה היתה מרתה פטרובנה, שהספיקה להאשים את דוניה ולעולל את כבודנו בעפר בכל בתי העיר. היא מכירה ומיֻדעה לכל גרי עירנו, ובחֹדש הזה היתה באה לרגעים העירה, והיות שהיא אוהבת קצת לפטפט ולספר דברים על עסקי ביתה ומשפחתה, וביחוד לקבול על בעלה לפני כל איש ואיש, – מדה לא־נכוכנה כל עִקר – לכן הפיצה את כל הדבר במשך זמן קצר לא רק בעירנו, כי־אם גם בכל המחוז. אני נפלתי למשכב, אך דונצ’קה היתה חזקה ממני, וצריך היית לראות, איך נשאה היא וסבלה את כל זה וגם אותי נִחֲמָה ואִמצה! היא מלאך! אולם, ברחמי השם, נתמעטו סוף־סוף צרותינו: ה' סוידריגַילוב חזר בו ונִחַם על מעשהו, ומתוך חרטה וחמלה, בודאי, על דוניה, הוכיח למרתה פטרובנה בראיות נאמנות ובמופתים חותכים את כל אי־אשמתה של דוניה, הראה לה את המכתב שכתבה לו דוניה עוד טרם מצאה אותם מרתה פטרובנה בגן. את המכתב הזה נאלצה דוניה לכתוב ולמסור לסוידריגַילוב, בכדי להִפָּטר מדִבּוּרים פנים אל פנים ומפגישות־סתרים, שהוא בקש ודרש ממנה, ולאחר נסיעתה נשאר המכתב בידו. במכתב הזה היא פונה אליו ברגש היותר חם ובהתרגזות שלמה וגמורה, והיא מוכיחה אותו על פניו על התנהגותו הרעה ביחס למרתה פטרובנה, – הוא, אב ובעל־משפחה, – ולסוף כמה מכֹער מצדו לענות עלמה אמללה וֶחַסְרַת־חָסוּת ולהמיט עליה אסון, לא תוכל להמיש צוארה ממנו, במלה אחת, רודיה חביבי, המכתב הזה כתוב בנוסח של אצילות כזה ונוגע עד הנפש כל־כך, עד שאני בכיתי בדמעות שליש כשקראתיו, ועד היום איני יכולה לקרוא אותו מבלי הוריד דמעה. זולת זאת צִדדה בזכותה של דוניה גם עדותם של המשרתים, שכנהוג תמיד, ראו וידעו הרבה יותר ממה ששִׁער ה' סוידריגַילוב. תבוסתה של מרתה פטרובנה היתה שלמה; “אני המומה והלומה מחדש”, הודתה בעצמה לפנינו, אבל תחת זאת נוכחה לחלוטין בצדקתה של דוניצ’קה, וממחרת, בראשון לשבוע, באה יש אל בית־הכנסת, נפלה על ברכיה ובדמעות בקשה מאֵם־הרחמים לתת לה כֹּח לעמוד בנסיון זה החדש ולמלא את חובתה, אחר־כך, יש מבית־הכנסת, מבלי לנסוע קֹדם לשום מקום, באה אלינו, ספרה לנו הכל, בכתה מרה ובחרטה גמורה, חבקה את דוניה והתחננה לסלוח לה. ובאותו הבוקר, מבלי כל שהִיות, ישר מביתנו, הלכה ובאה לכל בתי העיר ובכל מקום השיבה את כבודה המחֻלל של דונצ’קה על כַּנו ובמבטאים הכי־מרוממים ובדמעות הכי־רותחות הִללה את דונצ’קה, את רגשותיה הנאצלים ואת התנהגותה הנָּאָה. ולא הסתפקה בזה אלא שהראתה והִקרִיאה לַכֹּל את טופס מכתבה של דונצ’קה לה' סוידריגַילוב וגם הרשתה לעשות ממנו העתקות (מה שהיה, כמדֻמני, כבר מעין הגדשת סאת־המדה). באֹפן הזה הקדישה ימים אחדים רצופים לנסיעות של בקורים לכל בתי העיר, היות שהיו כאלה אשר חשבו לפגיעה בכבודם על שמרתה פטרובנה עשתה בקור אצל אחרים ואצלם לא; ולכן הנהיגה מרתה פטרובנה תור לקריאת המכתב, באֹפן שבכל בית המתינו לזה מקֹדם, והכֹּל ידעו, שביום פלוני ופלוני תקריא מרתה פטרובנה את המכתב בביתו של אלמוני, ולכל קריאה וקריאה היו מתאספים שוב גם אלה אשר שמעו את קריאת־המכתב לא פעם אחת, בביתם הם ובבית אחרים, על־פי התור. לפי דעתי היה כאן הרבה הרבה מאד מן המיֻתּר; אבל מרתה פטרובנה היא בעלת־אֹפי שכזה. איך שיהיה, והיא השיבה את כבודה של דונצ’קה למקומו הראשון לגמרי, וכל הנבלה שבדבר חלה – לדראון עולם – על ראש בעלה, שהוא האשם העִקרי בכל, באֹפן שנחומַי גם נכמרו לחֻמלה עליו; דין קשה יותר מדאי הטִילו על אותו המטֹרף־בדעת. ולפני דוניה התחילו מיד להציע שעורים פרטיים בבתים שונים, אבל היא לא קבלה. בכלל התחילו כֻלם לפתע־פתאם להתיחס אליה בהערצה מיֻחדה. ומאת כל זה היתה הנסבה העִקרית גם לאותה העובדה הבלתי־צפויה, שעל־ידה, רשאים לאמר, משתנה כל מצבנו. להוי ידוע לך, רודיה החביב, כי לדוניה נשתדך חתן אחד, והיא כבר הספיקה לתת לו את הסכמתה, מה שאני ממהרת להודיע לך. ואף־על־פי שהענין הזה נעשה מבלי שנועצנו בך מקֹדם, אך אתה ודאי לא תתאנף על זה לא בי ולא באחותך, כאשר תִּוָכַח בעצמך מהמשך הדברים, שלחכות ולדחות את הדבר, עד קבלת תשובתך לא היתה לנו כל אפשרות. ואף אתה בעצמך לא היית יכול, מחמת רִחוק המקום, לדון על הדבר בכל הדיקנות הדרושה. וכך היה הדבר. לו יש כבר התֹּאר יועץ־החצר, לפֶּטֶר פֶּטְרוֹביץ' לוּז’ין, והוא קרוב־רחוק למרתה פטרובנה, שנכנסה בעבי־הקורה ועזרה הרבה לגמור הענין. היא התחיל בזה, שעל־ידה הביע את רצונו להתוִדע אלינו, נתקבל בביתנו כהוגן, שתה קפה, וביום השני הריץ אלינו אגרת, שֶׁבָּה הוא מביע את הצעתו באדיבות גמורה ומבקש מענֶה ברור ומהיר. הוא אדם עסוק, שאין עתותיו בידו, ועכשיו הוא ממהר לפטרבורג, באֹפן שכל רגע יקר בעיניו. מובן מאליו, שבתחִלה היינו נפתעות מאד, מפני שהדבר הזה היה פתאומי ביותר ובלתי־צפוי. שקלנו וטרינו בדעתנו ביחד כל אותו היום. הוא אדם נאמן ובטוח, יש לו שתי מִשׂרות, והוא גם כבר בעל־הון. אמנם, הוא כבר בן ארבעים וחמש, אבל בעל־צורה נאה למדי ויכול עוד למצא חן בעיני אשה, ובכלל הוא גבר נכבד מאד ומנֻמס, רק קצת מעֻנן ובמקצת בעל־גאוה. אולם זה, יוכל היות רק נדמה כך, לכאורה. והרי אני מודיעה לך למפרע, רודיה חביבי, שכשֶׁתִּתראה אתו בפטרבורג, מה שיקרה בעוד זמן קצר, אל תהא נמהר ונסער ביותר במשפטך עליו, כדרכך מימים ימימה ואל תדון אותו דין קשה, אם בראִיה ראשונה לא יישר בו דבר־מה בעיניך. אומרת אני זאת כאמירת־שֶׁמָא בעלמא, אף־על־פי שבטוחה אני באמת, כי הוא דוקא יעשה עליה רֹשם נעים, כי הנה, חוץ מזה, בכדי לדעת כהוגן את מי־שהוא, צריך לגשת אליו לאט־לאט, להתיחס אליו ביחס של זהירות מרֻבה, שלא לנפול חלילה בטעות ובדעה קדומה, שאחר־כך קשה להוציאן מלב וליַשר את הֶעָקֹב. פטר פטרוביץ', למצער על־פי סִמנים הרבה, הרי הוא איש שוע וקצין. בבקורו הראשון הודיע לנו, כי הוא אדם חיובי, אך בהרבה הוא תמים־דעים, כמו שהתבטא בעצמו, עם “בני־הדור הכי־חָדִיש” ושונא לכל משפט קדום. הוא דבר עוד רבות, יען כי הוא כאִלו לקוי קצת ביוהרה ואוהב מאד, שיתנו לו אֹזן קשבת, אבל הן זהו חסרון לא גדול ביותר. אני, כמובן, לא הבנתי הכל מכל אשר דבר, אבל דוניה בארה לי, שאף־על־פי שהוא אינו בעל־השכלה מרֻבּה, הרי הוא אדם פִּקֵח וגם, כמדֻמה, טוב. אתה יודע, מה טיבה של אחותך, רודיה. זוהי עלמה אמיצת־לב, טובת־שכל, סבלנית וגִדְלת־נפש, אף־על־פי שאינה כלל־וכלל קָרת־הלב, מה שלמדתי היטב לדעת ולהכיר בה. מובן, שלאהבה מיֻחדה אין כאן מקום, לא מצדה ולא מצדו, אבל דוניה, מלבד שהיא חכמה גדולה, הרי היא יחד עם זה גם בעלת־נפש ומדות תרומיות, כמלאך אלהים, וְתַחֲשוב לחובתה לתת אֹשר לאיש, אשר ימצא לחובתו הוא לדאוג לאָשרה; ולפקפק בזה אין לנו לפי־שעה סבות חשובות, אף שצריך להודות, שכל הענין בא קצת נמהר יותר מדאי. נוסף על זה, הרי הוא בעל־חשבון גדול, וכמובן יֵדע להביא בחשבון, שאֹשר המשפחה שלו יגדל, במדה שדונצ’קה תרגיש עצמה מאֻשרה אצלו. ובנוגע לזה, שהם קצת אינם שוים בתכונות, בהרגלים, וגם באי־אלה רעיונות (מה שלא ימנע אפילו בנשואין היותר מֻצלחים), בנוגע לכל זה אמרה לי דונצ’קה בעצמה, שהיא סומכת על עצמה, שלירא אין כאן מפני מה־שהוא ושהיא נבונה ומֻכשרה לשאת הרבה, אם רק היחוסים להבא יהיו בתמים ובישר. הוא, למשל, אף לו נדמה, קצת קָשֶׁה, אבל הלא זה יכול היות מפני שהוא תם־לב, ובודאי שכך הוא, למשל בשעת בקורו השני, לאחר שקבל הסכמה הביע בשיחה, שעוד מקֹֹדם, בטרם הֵכּירו את דוניה, גמר אֹמר בנפשו, לקחת לו בתולה ישרה, אבל בלי נדוניה, ודוקא כזו, שכבר ראתה עֳנִי בשבט עברתו; יען, כמו שבאר, טוב לבעל, אם אינו צריך להרגיש שום התחַיבות כלפי אשתו, ואשרי מי שאשתו חושבת אותו למטיבה ואיש־חסדה. צריכה אני להוסיף, שהוא אמר זאת בסגנון יותר נוח מזה שמסרתי כאן, מפני שאני שכחתי את נוסח־דבריו בדיוק, וזכרתי רק את הרעיון, (מלבד זאת לא נאמרו הדברים האלה במתכַּוֵן, אלא נזרקו אגב־ריהטא, אגב שיטפא דלישנא, באֹפן שהוא בעצמו השתדל אחר־כך לתקן ולרכך את הדבר; ברם בעיני, בכל זאת, היתה לדברים צורה קשה קצת, וגם הבעתי זאת לדוניה. אבל דוניה ענתה לי אפילו באיזו התרגזות ש“עדַין יש הבדל בין דבור למעשה”, מה שכמובן נכון מאד. לפני החלטתה לא ישנה דונצ’קה כל הלילה, ובחשבה, שאני ישֵנה כבר, קמה ממטתה וכל הלילה התהלכה ארֻכּוֹת וקצרות בחדר; לאחרונה כרעה על ברכיה לפני האיקונין והתפללה שעה ארֻכּה בהתלהבות ולַבֹּקר הודיעה לי, שהחליטה בהֵן.

“אני כבר הזכרתי, שפטר פטרוביץ' יסע בימים האלה לפטרבורג, יש לו שם עסקים גדולים, ובדעתו לפתוח שם משרד של עורך־דין. הוא עוסק זה מאז בעניני טוען־ונטען, ובימים האלה זכה במשפט חשוב אחד. בפטרבורג יש לו גם דבר נחוץ אחד וחשוב מאד בסינט, באֹפן הזה, רודיה חביב, יוכל להיות גם לך להועיל, בּכֹּל ומִּכֹּל, ואני ודוניה כבר נמנינו וגמרנו, שמהיום והלאה יכול אתה ללכת בדרך סלולה בנוגע לקַרְיֵרָה שלך בעתיד ולחשוב את חלקך בהיום לדבר שנתברר למַדַּי. הוי, הלואי שיקָים כל זה! רֶוח והצלחה שכזה, אם יעמוד לנו, אין לחשבו אלא לחסד ישר אלינו מרִבּוֹן־כל־עולמים. דוניה אינה אלא חולמת על זה. אנחנו גם הרהבנו בנפשנו עֹז להגיד מלים אחדות על־אודות זה לפטר פטרוביץ‘. הוא ענה בזהירות ואמר, שכמובן, היות שבלי מזכיר אי־אפשר לו להתקיֵם בעסקיו, הרי מובן מאליו שטוב לשלם שכירות לקרוב מאשר לאיש זר, אם רק אותו קרוב יהיה מֻכשר למשרה זו (שאלה היא, אם אתה תהיה מֻכשר!), ואולם כאן הביע גם את פקפוקו אם למודיך באוניברסיטה ישאירו לך עתים פנויות לעבור במשרָדו. הפעם לא יָסַפנו לדַבֵּר, אך דוניה אינה חושבת עכשו על שום דבר חוץ מזה. עכשו, זה ימים אחדים, והרי היא בוערת, פשוט, כמו בחֹם של קדחת, וכבר יש לה פרויֶקט שָׁלם מוכן ומֻמן והצעה שלמה, איך שתֵּעָשה בעתיד לחברו וגם לשֻׁתָּפו של פטר פטרוביץ’ במשאו־ובמתנו, ביחוד הואיל ואתה לומד בפַקוּלטֶט לתורת המשפטים. אני, רודיה, מסכימה לה לכל תכניותיה ותקוותיה, בראותי בהן אך דברים שבגדר המציאות. ולמרות מה שפטר פטרוביץ' כאִלו משתמט עכשו מזה (מה שמובן מאד: הוא עדין אינו יודע אותך), הרי דוניה בטוחה בכל תֹקף, שהיא תשיג הכל בהשפעתה הטובה על בעלה לעתיד. לפי־שעה נזהרנו לדבר עם פטר פטרוביץ' אפילו ברמיזה על־אודות דמיונותינו הרחוקים, ובעִקר על זה, שאתה תהיה שֻׁתָּפו. הוא אדם ממשי וחיובי, ואפשר שהיה מתיחס לכל זה בקרירות, בהיות כל הדברים האלה בעיניו רק דברי דמיונות, כיוצא בזה גם אני גם דוניה עוד לא הזכרנו לו אפיו בחצי־דבור על תקותנו החזקה, שהוא יעזור לנו בכסף בשבילך, כל זמן שאתה לומד באוניברסיטה; ולא דברנו על זה – ראשית, מפני שזה יעָשה אחר־כך מאליו, וַדאי שהוא, בלי דבורים יתרום, יציע בעצמו (וכי יעלה על הדעת, שבדבר כזה ישיב פני דוניה ריקם?), ובפרט שאתה יכול להיות ליד ימינו במשרד ולקבל את הַסִיוּעַ לא בתור תמיכת־חסד אלא בתור שכירות. כך חפצה דונצ’קה לסדר את הדבר, ואני מסכימה לה בכל לב. והשנית, לא דברנו מפעם זה, מפני שחפצתי מאד להעמיד אותך עכשו, בשעת הפגישה הראשונה אתו, שָוֶה אליו ובמצב בלתי־תלוי בו. כשדוניה דברה לו על־אודותיך בהתלהבות, ענה, שבכדי להוציא משפט על איזה אדם אסור לסמוך על דעת אחֵר, אלא דרושה התבוננות עצמית ומקרוב, והוא משאיר לעצמו את הזכות לדון עליך, לאחר שיתוַדע אליך פנים. יודע אתה, רודיה היקר שלי, לי נדמה, על־פי אלו השערות (אגב, שאינן שַיָכוֹת כלל לפטר פטרוביץ', אלא כך, בעלמא, על־פי איזו קפריזים עצמיים, פרטיים, יוכל גם היות קַפריזים של אשה זקנה) – לי נדמה, שאני, אפשר, אטיב לעשות אם אחרי חתונתם אקבע את דירתי ביחידות, לבדי, כמו עכשו, ולא אגור אִתָם ביחד. אני, אמנם, בטוחה, שהוא יהיה אסיר תודה ומנֻמס במדה כזו, עד שלא לתת לי להִפָּרד עוד ולהתרחק מעל בתי. ואם לא הציע ולא דִבּר על זה, עד הֵנה, אין זה, כמובן, אלא מפני שהדבר הוא מובן מאליו, גם בלי שפת־יתר; אולם אני לא אקבל את ההצעה. אני ראיתי בחיים לא פעם, שהחותנת אינה לבעל לרצון, ואני לא רק שאיני רוצה להיות משהו עֹל למי־שהוא, אלא שגם בעצמי אני רוצה להיות חפשית. כל זמן שיש לי איזו פרוסת־לחם משלי ובנים כמוך וכדונצ’קה, אם אפשר יהיה, אתיַשב מקרוב לשניכם, יען, רודיה, – את הכי־טוב השארתי לסוף המכתב: דע לך, אפוא, ידידי הטוב, שיוכל מאד היות, שבעגלא ובזמן קריב נזדמן כֻּלנו שוב למקום אחד ונחַבּק איש את רעהו אחרי פרידה של שלש שנים כמעט! כבר הָחלט בודאות, שאני ודוניה נסע – לפטרבורג אימתי איני יודעת, אבל, בכל אֹפן במהרה, במהרה בימינו, יוכל גם היות, בעוד שבוע. הכֹּל תלוי בפקודותיו של פטר פטרוביץ' אשר לאחר שיסתדר קצת בפטרבורג, מיד יודיע לנו לבוא. הוא חָפץ מתוך איזו נמוקים, ועל־פי איזו חשבונות, למהר ככל האפשר בהעמדת החֻפה והוא נכון לעשות את החתונה אם רק אפשר יהיה, בחֹדש זה. ואם לא יעלה הדבר, מפני קֹצר הזמן, הרי – מיד אחר ימי הצום. הוי, באיזה רגש של אֹשר אחַבקך ואשימך כחותם על לבי! דוניה כֻלה סוערת משִׂמחת הפגישה העתידה אתך, ופעם אמרה דרך־שחוק, שבשביל זה לבד כדאי היה להִנָשֵׂא לפטר פטרוביץ‘. מלאך היא! במכתב הזה אין היא מוסיפה כלום אליך, ורק צותה עלי לכתוב לך שיש לה כל־כך הרבה לדבר אתך, כל־כך הרבה, עד שעתה אין כֹּח בידה לאחוז בעט, יען שבשורות אחדות לא יֵאָמר כלום, ורק מקצרים את הנפש; ועוד צותה לחבק אותך בכל כֹּח ולמסור לך נשיקות אין־ספורות. אולם, אף־על־פי שאנו, יוכל היות, נתראה בקרוב פנים, אשלח לך בימים האלה כסף ככל אשר תשיג ידי. עכשו כשנודע לכל, שדונצ’קה נִשֵׂאת לפטר פטרוביץ’, נתרבתה פתאם האמונה בי, ואני בטוחה, שאֲפַנַסי איבנוביץ' יאמין לי עתה, על חשבון הקִצְבָה, גם עד שבעים וחמשה רֻבּל, באֹפן שעשרים וחמשה, ואולי גם שלשים, אשלח לך. הייתי שולחת יותר, אלא שמתיראה אני מפני הוצאות הדרך שלנו; ואף־על־פי שפטר פטרוביץ' היה כל־כך טוב לנו, שנטל על עצמו חלק מהוצאות מסענו לעיר הבירה, הַינו, התעורר מעצמו להעביר על חשבונו את חפצינו וארגז גדול אחד (הוא יעשה זה על־ידי איזו הזדמנות), בכל־זאת עלינו גם לבלי לשכוח את היום שנבוא לפטרבורג, שאי־אפשר להתקַיֵם בלי פרוטה, לפחות, בימים הראשונים. אגב, אני ודוניה כבר העלינו הכל בחשבון מדֻיָק ויצא שהדרך לא תעלה לנו בממון הרבה. עד מסלת־הברזל מעירֵנו רק תשעים ורסטאות ובאנו כבר בדברים עם אִכּר בעל־עגלה אחד ממכרינו; ומשם נעבור בעזרת־השם במחלקה השלישית. באֹפן שאפשר, כי לא כ”ה אלא שלשים רֻבּל בודאי יעלה בידי לשלוח לך. אך דַי; שני גליונות מִלֵּאתי מפָּנים ומאחור ואין עוד מקום לכתוב; כֹל ההיסטוריה שלנו; והרי כמה מאורעות נאספו גם יחד! ועתה, רודיה שלי היקר לי לבלי קץ, הריני מחבקת אותך עד ראיוננו הקרוב ומברכת אותך ברכת־אם. אֱהַב את דוניה, את אחותך, רודיה; אהַב אותה כמו שהיא אוהבת אותך, ודע, כי היא אוהבת אותך לאין שעור, יותר משהיא אוהבת את עצמה. היא מלאך, ואתה, רודיה, אתה בשבילנו הכֹּל, כל תקותנו ותוחלתנו, באָשרך גם אָשרֵנו. המתפלל אתה לאלהים, רודיה, כמקדם, ואם מאמין הנך בחסדי בוראנו וגואלנו? מפחדת אני בלבי, פן היתה גם בך יד הכפירה דהא־דנא. אם חלילה כך, הרי אני מתפללת בעדך. זכור, חביבי, איך שביַלדותך, בחיי אביך ז"ל, היו שפתיך מתנועעות בתפלותיך על ברכי ואיך שהיינו אז כֻּלנו מאֻשרים, הֱיה שלום, או יותר נכון, להתראות! הנני מחבקת אותך בכל כֹּחי ומנשקת לאין־ספורות.

שלך עד רדתי קבר

פּוּלחֵרִיה רסקולניקובה."

כמעט כל עת קרוא רסקולניקוב את המכמב, מראשיתו ועד אחריתו, היו פניו רטֻבּים מדמעות; אך כשגמר, היו אותם הפנים חִורים, אחוזי־פלצות, ובת־צחוק כבֵדה ארסית, אכזריה התפתלה על שפתיו. הוא הֵטיל ראשו על הכר הצנום והמגֹאל ויחשוב ארֻכות, ארֻכּות. לבו דפק בחזקה, ואף מחשבותיו סערו בחזקה. לאחרונה נעשה לו צר ומחניק במדור צהֹב זה, הדומה לארון או לארגז; גם מבטו גם מחשבותיו בקשו הרוָחה. הוא אחז במגבעתו בחטיפה ויצא, והפעם כבר לא נתירא, שמא יפָּגש במי־שהוא על המדרגות;הוא שכח על כל זה, את פעמיו שׂם לאי־וַסִילִי, דרך רחוב ב., כאִלו מִהר שמה לרגל ענינו, אך, כדרכו, הלוך הָלַך מבלי הַכֵּר בדרך אשר הוא הולך בה. שפתיו רחשו איזו מלים, ויש שאף דִבֵּר לעצמו בקול, מה שהפליא לא־מעט את העוברים־ושבים. רבים חשבוהו לשִׁכּור.

IV.    🔗

מכתבה של אמו דִכֵּא אותו. אולם בנוגע לנקֻדה העִקרית, המרכזית של המכתב לא היה בו כל פּקפּוק אף לרגע. עוד בעת קראו את המכתב. עִקר כל הדברים הָחלט בקרבו, לגמרי, גזֵרה דלא עבידא ליבטל. “השרוך הזה היה לא היה, כל הזמן שהנשמה בקרבי, ולעזאזל האדון לוז’ין!”

“שהרי הענין ברור הוא”, רָטַן בפני עצמו, מצטחק ושָׂשׂ בחרונו על נצחון־החלטתו העתיד לבוֹא – "לא, אמא, לא, דוניה, אותי לא תרַמֶּינָה!… ועדַין מבקשות הן את סליחתי על שלא דרשו בעצתי ושהחליטו את הדבר בלעדי! שאלה היא! מאמינות, שעתה כבר אין להשיב את הנעשה; אך אנחנו עוד נראה ונִוָכח, אם אין להשיב או יש להשיב! איזו אֲמַתְלָה נפלאה: “פטר פטרוביץ' הוא, כביכול, עסקן גדול שכזה, עד שגם לִשׂא אשה אין הוא יכול אלא על־גבי סוסי־מֵרוץ או על חֵץ מקשת”. לא, דונצ’קה, הכֹּל גלוי וידוע לפּני ולא נכחד ממני, מה שאת מתכוננת ועל־אודות מה אַת מתכוננת לדבר אתי הרבה; יודע אני גם על־אודות מה השבת כל אותו הלילה מתוך טיול בחדר ועל־אודות מה התפללת לפני אֵם־האלהים מקַזַן, המֻצגה בחדר־השֵׁנה של אמא. קשה העליה לגלגלתא. המ… והרי שמנוי וגמור: יש לך הכבוד, אבדוֹטיה רוֹמנוֹבנה, להנשא לאיש סוחר ומשכיל, ובעל־הון (כבר בעל־הון, זה חשוב ביותר, עושה רֹשם ביותר), שׂיש לו שתי מִשׂרות ותמים־רעים עם ההשקפות החדשות של בני דורנו (כמו שכותבת אמא) וכמדֻמה, איש טוב, כמו שמעידה דונצ’קה בעצמה. נחמד ביותר הכמדֻמה הלז! ואותה דונצ’קה גופה הולכת להנשא לכמדֻמה זה!… יפה ונחמד!… נחמד.. ונעים!…

… ועל־כל־פנים מעַנין הוא, למה כתבה לי אמא על “בני הדור הכי־חדיש”? האם, פשוט, בשביל לתת תמונה ממהותו של החתן! או לשם מטרה אחרת יותר רחוקה: לקנות את לבבי לטובת ה' לוּז’ין? הוי, נשי־מזִמה! מענין היה לברר עוד סעיף אחד: עד כמה היו הן גלויות־לב אשה מול אחותה, בכל אותו היום ובכל אותו הלילה ובכל הימים שאחר זה? האם השתמשו גלוי בכל המלים, או שהבינו שתיהן, ששתיהן לדבר אחד מתכַּונות, ולפיכך אין לבטא הכֹּל בניב־שפתים וגם אין צֹרך, שיזָרק הדבר מן הפה שלא במתכַּוֵן. קרוב לוַדאי, שכך היה במדה ידועה, והמכתב יוכיח: לאמא נדמה הוא לקשֶׁה קצת, והיא, התמימה, הלכה לדוניה עם הערותיה, וזו כמובן, התקצפה. ו“ענתה באיזו התרגזות”. שאלה היא! לב מי לא ירגז, אם כל הענין מובן בלי כל שאלות ותשובות של תמימות, ואם החלט, שאין מקום שוב לדבורים. ומה הוא זה, שהיא כותבת לי: “אֱהַב את דוניה, רודיה, והיא אוהבת אותך יותר משהיא אוהבת את עצמה”: האם לא ייסרוה כליותיה, על אשר הביאה את בתה קרבן לִבְנָה? “אתה תקותנו, אתה לנו הכֹּל”. הוי, אמא!… "הקצף הרתיח את כל קרביו יותר ויותר, ואִלו, היה נפגש בו כעת ה' לוז’ין, כי עתה, כמדֻמה, הֲרָגָהוּ!

"המ… זה נכון, – הוסיף להמָשך אחרי סוּפת־המחשבות אשר התחוללה בחֻבּו – שלאדם “צריך לגשת לאט לאט ובזהירות, בכדי לעמוד על אָפיו”; אבל ה' לוז’ין פרושׂ לפני כשׂמלה. העִקר “איש־מעשה וכמדֻמה טוב”: מלטא זוטרתא, לקח על עצמו להעביר את החפצים, להעביר ארגז גדול על חשבונו! נו, כיצד אפשר לחשבו לבלתי־טוב? והן שתיהן, הכלה והאם, תִּשְׂכֹּרְנָה אכר בעל־עגלה ותסענה במרכבה קפּודה במחצלת (אני הלא נסעתי על מחצלת שכזו!), אין דבר! הלא רק תשעים וירסטאות “ומשם נעבור בעזרת השם במחלקה השלישית” אלף וירסטאות. וחד וחלק: כשאין כנף לעוף – זְחַל. אבל אתה, האדון לוז’ין, מה סבור אתה? היתָּכן? הן זוהי ארוסת כבודו… והלא אי־אפשר היה לכבודו שלא לדעת, שהאֵם לָותה להוצאות הדרך על חשבון הקִצְבָה שלה. כמובן, כאן עשה כבודו ענין של מסחר, עסק של סחר־מכר לתועַלתָּם של שני הצדדים ולחֵלק כחֵלק ברֶוַח, והרי שגם ההוצאות צריכים לסבול שני הצדדים. איש־המעשה נתגלה כאן בכל שעור־קומתו, ואף השתמש בקצת תרמית: העברת־החפצים תעלה יותר בזול מנסיעתן, ואפשר שלא תעלה כלום. – מה, אֵפוא, הן שתיהן אינן רואות כל זה, או עושות הן עצמן ללא רואות? ושבעֹות רצון, שבעות רצון! מרֻצות! וכל אלה הרי עדַין רק ציצים ופרחים – הפֵּרות, הפֵּרות ממש עודם צפונים בחיק העתיד! ומה שחשוב ביותר בכל זה: לא הקמצנות, לא הכִּילות הנפרזה – הטוֹן! הן זוהי נבואה לאותו הטוֹן, שישלוט לאחר החתֻנה… ואף אמא על מה תשָׁען? על איזה סמך היא מכינה את המשתה? במה תבוא לפטרבורג? עם שלושה רֻבּלים או שני “שטרות”, כמו שאומרת אותה הזקנה… המ! במה, אֵפוא, היא חושבת לחיות בפטרבורג לאחר כך? הן על־פי איזו סבות הספיקה כבר להבין, שעם דוניה לא תוכל לגור. אחר החתונה, ואפילו בימים הראשונים! האיש הנעים ודאי שגם זה נזרק מפיו באיזה אֹפן, הביע את יחסו, אף־על־פי שאמא מנערת חָצנה מכל זה וצועקת: “לא אקבל את ההצעה”. מה אֵפוא, על מה היא סומכת? על המאה ועשרים קצבה בנכיון החוב לאפנַסי איבנוביץ‘? אמנם, איזו מטפחות־חֹרף היא שם שוזרת ומיני אלונטיות היא רוקמת, מכלה אור עיניה השָׂבות, אבל המטפחות והאלונטיות הן אינן מוסיפות אלא עוד עשרים רֻבל על המאה ועשרים, זה ידוע לי, זאת אומרת, שעל־כל־פנים מקוים ומיחלים לעדינות רגשותיו של ה’ לוז’ין: “ודאי שבעצמו, כביכול, יציע, יבקש”. קַוִי! קַוִי! מאז ומעולם נהוג ככה אצל הנפשות היפות הללו מתוך שירת ויצירת שׁילֶר: עד הרגע האחרון הן מלבישות בדמיונן את האדם שָׁני עם עדנים ונוצות־טַוָס, עד הרגע האחרון הן סומכות על הנס ומקוות לטובה ולא לרעה; ואף שלִבּן נבּא ומראה להן צורת המטבע מהעֵבר השני, אבל את הילד לא יקראו לעצמן בשמו הנכון לעולם; הרעיון כשהוא לעצמו לקרוא לילד בשמו מפיל עליהן אימתה ופּחד; ובשתי רגליהן הן נרתעות לאחוריהן מפני האמת, עד אותו הרגע, שהאדם בנוצות־הטַּוָס בכבודו ובעצמו ישלח להן לשון. ומַנין הוא, היש לאדון לוז’ין אוֹרדֶנים? אנכי אערבנו, כי האורדן אַנה מתנוסס כבר לתפארה בדַשֵׁי מעיל כבודו, שהוא לובש בהליכתו לסעוד סעודת־הצהרים אצל איזה סוחר או קבלן. אפשר, שהוא גם יַראה את האורדן לכבוד החֻפּה! ברם, ילך לעזאזל!

“נו… נחשוב, שאמא – מילא, אלהים עמה, הנה היא כזו, אבל דוניה – לה מה היה? דונצ' קה, חביבה, הן אני תכנתי את רוחך! הן אַתּ היית כבר כבת־עשרים בעת שראיתיך בפעם האחרונה: תכונתך לא נכחדה ממני, הנה אמא כותבת: “דונצ’קה יודעת לשאת ולסבול הרבה”: ידעתי זאת, עוד לפני שנתים וחצי ידעתי זאת, ומאז, זה שנתים וחצי, חשבתי על זאת, על זאת ממש, ש”דונצ’קה יכולה לשאת ולסבול הרבה“. אם את ה' סוידריגַילוב ואביזריה ידעה לשאת ולסבול, הרי שבאמת יש כשרון לשאת ולסבול לא מעט – ועכשו, הנה עלה בדעתך, בצַותא עם אמא, שגם את ה' לוז’ין תוכלי שׂאת, את זה הבָּא ומלמד, שיפה עושה הבעל הלוקח אשה מתוך דלות ועֹני, בכדי לעשות עמה חסד, ותורה זו יוצאת מפיו כמעט בבקור ראשון. נו, נניח, התורה “נזרקה” מפיו שלא במתכַּון, אף שהאיש הוא בעל־שכל (ואפשר, אֵפוא, שכלל לא נזרקה, אלא שהיתה פּה כַונה גמורה לבאר הכל מראש), אבל דוניה, דוניה – מה היה לה? הן היא יודעת מהו האיש הלז, והן עליה להיות עמו. הן היא עלולה להסתפק בפת־קיבר, לשתות מים במשׂורה, ואת החֹפש המוסרי שלה לא תמכור בעבור נעלַיִם; בעבור ש”י ממלכות לא תמכור, ולא־כל־שכן בעבור האדון לוז’ין. לא, היא לא היתה מֻכשרה לכגון דא, עד כמה שאני יודע אותה, ובודאי לא נהיָתה לאחרת גם עכשו!… מה יש לדַבֵּר! קשים הסבידריגֵילובים! קשה בעד מאתים רֻבל להתגורר כל שנות החיים בתור אומנת באחוזת־הפלך. אך אני יודע, אף־על־פי־כן, שנקל לאחותי ללכת לעבוד אצל פּלנטַטור בחברת הכושים השחורים, או אצל אשכנזי בסביבת ים־קדם בחברת הֵלַּטִישִׁים, מאשר לנַוֵל את רוחה ואת רגש מוסרה על־ידי קשר עם איש, שאינה מכבדת אותו ושאין לה מה לעשות אצלו – ולעולמים – בשביל תועלתה הפרטית! ויהא גם האדון לוז’ין כֻלו זהב מִקשֶׁה, או ספיר, כַּדכֹּד ויַהלֹם, גם אז לא היתה הולכת לעשות פִלֶגש על־פי החק לאדון לוז’ין! למה, אפוא, היא מסכימה כעת? מהו הטעם לדבר? מי יפתור את החידה? הדבר ברור: בשביל עצמה, בשביל הקומפורט שלה, ואפילו בשביל להנצל ממות, לא תמכור את עצמה, ובשביל אחר הרי היא מוכרת! בעד האדם האהוב, הנערץ תמכור! הנה הסוד: בעד האח, בעד האח תמכור! הכֹּל! אָה, במקרה כזה נְדכּא גם את הרגש המוסרי; את החֹפש, המנוחה, אפילו את היֹשר – הכִּל, הכֹּל אל השוק! יֹאבדו החיים, ובלבד שאֵלו הנפשות האהובות תהיינה מאֻשרות. המעט מזה, עוד נמציא איזה פִלְפול, מן הישועיים נלמוד לפלפל, ולשעה נרגיע, אולי, גם את עצמנו, נוכיח לעצמנו, שכך צריך, צריך לעשות לשם המטרה הטובה. כך היא טִבעֵנו, והכח ברור כשמש. ברור, שהרוח החיה בכאן היא רודיון רומנוביץ' רסקולניקוב, הוא העומד כאן במעלה ראשונה, ראש וראשון. הגיעו בעצמכם: אפשר לגרום לו אֹשר, לכלכלו באוניברסיטה, לעשׂותו שֻתף בקונטוֹרה, להבטיח את כל גורלו; אפשר, יהיה לגביר, לקצין, לבעל בעמיו, אפשר שגם ימות בשׁם טוב לתהלה ולתפארת! ואמא? אבל הן הכתוב מדבר פה ברודיה, ברודיה אשר אין ערוך לו, בַּבְּכור! ואיך לבלי הקריב על מזבח הבכור הזה אפילו בת חשובה שכזו? הוי, לבבות חביבים ונִפְתָּלים! גדולה מזו: כאן, אפשר, שגם את גורלה של סונצ’קה אנו נכונות להטיל על עצמנו! סוניצ’קה, סוניצ’קה מרמלדובה, סונצ’קה הנצחית, אשר ימיה כימי עולם! האם שַׂמתֶּן מדה לקרבנכם, השמתן מדה נכונה? הכדאי הוא? הלפי כֹחכן הוא? הלהועיל הוא? הבשֵׂכל הוא? היודעת אַת, דונצ’קה, שגורלה של סונצ’קה אינו רע מן הגורל עם ה' לוז’ין? “לאהבה אין כאן מקום”, כותבת אמא, ומה, אם מלבד אהבה, אין כאן מקום לרגש של כבוד, ולהפך יש כבר תעוב, בוז, גֹעל־נפש, מה אז? יוצא אז, ששוב לא נשאר כלום אלא "לשמור על הנקיות והטהרה ". וכי לא כך? המבינה את, המבינה את, המבינה את, טהרה זו מה פֵרושה? המבינה את, שטהרה זו אצל לוז’ין אינה נבדלת מטהרה זו שאצל סונצ’קה, ואפשר, שעוד יותר גרועה, נאלחה, נתעבה, מפני שאצלך, דונצ’קה, יש סוף־סוף איזה חשבון של מוֹתָרות, ושם, פשוט, ענין של מיתה מרעב! “ביֹקר, ביֹקר, דונצ’קה, עולה טהרה זו”. נו, ואם לבסוף יהיה הדבר למעלה מכֹּחותיך, תתחרטי? וכמה צער אז, כמה יגון, כמה קללות, כמה דמעות נסתרות מעיני הכֹּל, שהרי לא מרתּה פטרובנה אַתּ! ואמא – מאי הַוָה עַלָהּ? הן גם עתה כבר לא תדע שָלֵו, מתענה ענוי גדול, ואז, כשיתחַוֵר לה הכֹּל? ואני? מה זה באמת בלבכן עלי? איני רוצה בקרבנכן! איני רוצה דונצ’קה, איני רוצה, אמא! הָיֹה לא יהיה הדבר כל עוד נשמה באפּי, היה לא יהיה! איני מבין!

הוא נֵעור פּתאם ויעמוד.

"היה לא יהיה? ומה תעשה, שלא יהיה? תאסור אִסור? ובאיזוֹ זכות? מה אתה מצדך יכול להבטיח להן, שתהא לך הזכות לאסור? כל חייך, כל עתידך, כשתגמור חֹק למודך ותשיג מִשׂרה? ידענו את הדברים האלה, אבל הלא כל זה הלכתא למשיחא, ועתה? הן כאן נחוץ לעשות דבר־מה תֵכף, מבין אתה? ומה אתה עושה? גוזל מהן את יתר הפלֵטה. הן הכסף בא לידן על משכון הקצבה של מאה רֻבל לשנה אוֹ מפרנסה של האדונים סוידריגַילוב! בפני הסוידריגַילובים, מפני אפנסי איבנוביץ וְרֶחושין במה תגן עליהן, אתה, מליונר לעתיד, אלהים צבאות, החותך חייהן וגוזר גזֵרות עליהן! בעוד עשר שנים? אבל במשך עשר שנים הן תספיק אמא להסתמא משזירת מטפחותיה, וגם מדמעות; תִּדל מצומות; ואחותך? האם עלה בדעתך, מה יכול לקרות לאחותך אחר עשר שנים או בתוך עשר השׁנים? הבנתה?

ככה עִנה את עצמו והתגרה בעצמו בשאלות הללו, ואפילו באיזה מין תענוג פנימי, אגב, כל השאלות הללו לא היו חדשות, לא היו פתאומיות, אלא ישָׁנות נושנות, עוכרות־נפש מכבר, זה זמן רב מאז החלו להציק לו ולשסע את לבו. זה מכבר נולד בקרבו היגון הזה של עכשו, נולד, גָדַל, נתרבה ובעת האחרונה גָמַל ונתרכז ויהי לשאלה איֻמה, פּראית, דמיונית, אשר טרפה את לבו ומוחו ודרשה פּתרון בכל תֹּקף. עכשו בא מכתבה של אמו ויהלמֵהו כרעם. ברור היה, שעתה צריך היה לבלי התמסר ליגון, לבלי הֵענות דומם, מתוך מחשבות גרידא על אשר אין פתרון לשאלות, כי־אם לעשות איזה דבר שהוא, ותֵכף־ומיד יהיה מה שיהיה – צריך היה להחליט דבר־מה או…

“או להפּטר מן החיים לגמרי! – קרא פּתאם בסערת־חֵמה – לקבל בהכנעה את המוטל מן הגורל כמו שהוא, עולמית, ולדכא בקֶרב את הכּל, להסתלק מכל זכות על מעשה, חיים ואהבה”!

“המבין הוא, המבין הוא, אדוני הנכבד, מה משמע, כשאין כבר שום מקום ללכת אליו?” – עלתה פִּתאם בזכרונו שאלת מרמלדוב מאֶמש – “כי נחוץ ונחוץ הוא, שלכל אדם יהיה איזה מקום שהוא, שיוכל ללכת שם”…

פתאם נרעד. מחשבה אחת, אף היא מאתמול, חלפה שוב במוחו. אולם הוא נרעד לא מחמת שחלפה אותה המחשבה. הן הוא ידע, הוא חש, שהיא “תחלוף” בודאי, וכבר חכה לה; ואף המחשׁבה גופה לא היתה כלל מאתמול. ברם, ההבדל היה בזה, שלפני חֹדש, או אפילו גם אתמול, עדַין לא היתה המחשבה ההיא אלא הזיה גרידא, בעוד שעַתָּה… עתה היתה פתאם ללא־הזיה, כי־אם נתגלתה באיזו צורה חדשה. מחרידה ולא ידועה לו עד הֵנה, והוא פתאם הכיר בזה בעצמו… דבר־מה הכה אותו בראשו ועיניו חשכו.

הוא הביט לצדדין במהירות, הוא חִפֵּש דבר־מה. הוא בקש לשֶבת וחפש לו ספסל; הוא עבר באותה השעה את הבּוּלוַר ק. – ספסל נראה מלפניו, בעוד איזה מאה צעדים. הוא החיש את פעמיו, ככל אשר יכֹל; אלא שבדרכו אֵרע לו מאורע קטן אחד, שלרגעים אחדים לקח את כל לבו.

בנשאו את עיניו לתור לו ספסל אשר יֵשב עליו, ראה בכעשרים צעדים לפניו אשה אחת עוברת, אבל בתחִלה לא שם אליה כל לב, כמו שלא שם לב עד הֵנה לכל הדברים אשר התנועעו מסביב. לו, למשל, אֵרע לא פעם ללכת הביתה, מבלי זכור כלל את הדרך אשר הוא עובר בה, והליכה כגון זה נעשתה לו כבר דבר שבהרגל. אולם באשה העוברת לפניו היה דבר־מה משֻׁנה מאד, ההולך ומֵסב עליו את העין מתוך ראִיה ראשונה, עד שלבו התחיל לאט־לאט להיות מוּשׂם אליה, – מתחִלה באיזה מין אי־רצון ורֹגז, ולאחר־כך בתקיפות הולכת הולכת וגדֵלה. חֵשק פתאֹמי נתעורר בו להבין, מה, בעצם, יש מוזר באשה זו? ראשית, הלכה היא – עלמה צעירה מאד, צריך לשער – בחֹם כזה גלוית־ראש, בלי מחסה־משמש ובלי נעלי־יד, ובדרך הלוכה נענעה בידיה באֹפן מצחיק, שמלתה היתה של משי קלוש קל, אבל באֹפן לבישתה היה גם־כן משֻנֶה, מרֻכס לא לגמרי, ומאחור, במתנים, בהתחלת החֻלצה, קרועה; קרע גדול היה תלוי והתנודד. מטפחת קטנה נראתה על הצואר החשׂוף, מטפחת לא קשורה ושׂומה באלכסון. ולהשלמת התמונה הלכה הנערה בצעדים לא בטוחים, נתקלת ואף מתנודדת לצדדין, הפגישה הזאת עוררה, לאחרונה, כל תשומת־לבו של רסקולניקוב. הוא נפגש בה פנים־אל־פנים בקְרבו אל הספסל, אלא שהיא, בגשתה אל המושב, נפלה על קצהו, השמיטה ראשה לאחור על דֹּפן הספסל ותסגור עיניה, כפי הנראה, מִלֵאוּת רבה ביותר. לאחר שהסתכל בה נוכח, שהיא שִׁכּוֹרה. המחזה היה משֻׁנה ופראי, ורסקולניקוב נתן אל לבו, אם לא טעות־רְאִיָה היא. לנגד עיניו היו פנים צעירים מאד של ילדה בת שש־עשרה, ואולי גם לא יותר מחמש־עשרה, – פנים פעוטים, צהבהבים, נאים, נעימים, אבל פני להבים, וכמו נפוחים. הנערה, כמדֻמה, היתה כבר כאבודת־עשתונות. רגל אחת שָׂמה על השניה, ובזה הבליטה אותה יותר משהֻרשה, וכל חזותה הוכיחה בה, שהיא כמעט שאינה מכירה, כי ברחוב הִנֶּהָ.

רסקולניקוב לא יָשב כאן וגם לא רצה ללכת מכאן, אלא עמד לפניה עמידת־תמהון. הבולוַר הזה היה תמיד מן המועטים באוכלוסין, ועתה, בשתי שעות אחר הצהרים וביום חם כזה היה כמעט ריק לגמרי. ואולם מן הצד, בקצה הבולוַר, בכחמשה־עשר צעדים, עמן בן־אדם אחד, שכפי הנראה הִתאַוה מאד לגשת גם־כן אל הנערה לשם איזו מטרה. הוא, אפשר היה לשער, נתן בה עין מרחוק ומִהר אחריה להשיגה, אלא שרסקולניקוב עמד לו בדרך. הוא השליך על הקרוע־בָּלוּי מבטי־זעם, כשהוא משתדל, בכל־זאת, שרסקולניקוב לא ירגיש בהם, והכה בקֹצר־רוח לתורו, כשֶׁפְהוּתִי זה, המפריע, ילך לו. מטרת האדון היתה ברורה. זה היה איש כבן־שלושים, עָבֶה, שָמֵן, דם וחלב, בעל שפתי־שני, שׂפם מסֻלסל ולבוש בפרַנטיות יתֵרה. רסקולניקוב נמלא חֵמה גדולה; חֵפץ בא בו להעליב באיזה אֹפן את הפְרַנט השמן הלזה. הוא עזב לרגע את הילדה ונגש אל האדון.

– הוי, ה' סוידריגַילוב! מה לך פה? – קרא בקול, קמץ אגרוף ויצחק בשפתיו המעלות קצף של חרון־אף.

– מה זאת אומרת? – שאל האדון קשות, כשהוא מרעים גבותיו בהעויה של תמיהת־גאוה.

– לך לעזאזל, זאת אומרת!

– איזו חֻצפה, מנֻבל!…

והוא הוריד עליו את שוטו. רסקולניקוב התנפל עליו באגרופיו, מבלי התחשב גם בזה, שהאדון העבֶה יכול היה לשים לעפר גם שנים שכמותו. אולם באותו רגע אחז בו מאן־דהוא בחָזקה מאחוריו; ביניהם נצב שוטר־הרחוב.

– די לכם, רבותי, אל תקראו למהלומות ברשות הרבים. מה לך? מי אתה? – פנה בקול קשה לרסקולניקוב, לאחר ששם עין בבלויי־סחבותיו.

רסקולניקוב נתן בו עין בוחנת. זה היה איש בעל פני־חַיָּל ישרים, בעל שׂפם לבָן ומבט נבון.

– אכן, אתה האיש הדרוש לי, – קרא בתפסו בידו – אני מי שהיה סטודנט, רסקולניקוב… זה יכול גם אתה לדעת,– פנה אל האדון. – ועתה בוא־נא ואראך דבר־מה…

ובהחזיקו את השוטר בידו, הובילהו בחָזקה אל הספסל…

–הנה, רְאה והביטה, שִׁכּוֹרה גמורה, זה עתה באה אל הבולוַר. מי יודע, מאיזה מעמד היא, אבל אינה דומה ליַצאָנית. קרוב לודאי, השקוה באיזה מקום יין והשתמשו בה לרעה… בפעם הראשונה… מבין אתה? וכך שלחוה החוצה. ראה־נא, כמה קרועה שמלתה, ראה, כיצד הלבישוה בה. הן כך לא לבשה בעצמה, כך הלבישוה אחרים, ידים בלתי־אמונות, ידי גברים.זה ברור. ועכשו ראֵה עוד: זה הפרַנט, אשר התקוטטתי בו כרגע, אינו ידוע לי. רואה אני אותו בפעם הראשונה. אולם גם הוא נתן בה עין בדרך, עתה כשהיא שכורה, כשהיא מבֻלבלה, והוא משתוקק מאד לגשת וללכוד אותה, מכיון שהיא במצב שֶׁכָּזֶה, למשכה לאיזה מקום… וזה נכון; האמן לי, שאיני טועה. אני בעיני ראיתי, איך שהתבונן אליה ושמר את צעדיה, אלא שאני עמדתי לו לשטן על דרכו, והוא עומד ומחכה עד שיפָּטר ממני. הנה פנה עתה קצת לעבֵר אחר, עומד, וכאִלו עושה לו פפירוסה… איך אפשר לנו להצילה מידו? איך אפשר להביאנה הביתה, – חֳשָׁב־נא בדבר!

השוטר הבין הכל ברגע. טיבו של האדון העבֶה נתברר כל־צרכו; נשאר לתהות על קנקנה של הנערה. הַחָיּל כפף עצמו אליה בכדי להסתכל בה מקרוב, וחמלה מקרב־לב התבלטה ברשמי פניו.

– הוי, איזו רחמנות! – אמר, בהניעו בראשו – עדַין ילדה גמורה. השתמשו בה לרעה, זה ברור. תשמע־נא, גברתי, – התחיל קורא אליה – איה מקום מגוריה?

הנערה פתחה את עיניה העיֵפות והעששות, הביטה במבט קֵהֶה על הדורשים ונפנפה בידה, כרוצה לגרש מעליה מאן־דהוא.

– שמע־נא – אמר רסקולניקוב לשוטר – הנה (הוא פשפש בכיסו והוציא עשרים קופיקות; נמצאו), הרי לך, שְׂכור עגלון וצַוה עליו להביאה למעונה. צריך רק להִוָּדע היכן מעונה.

– גברת, גברת? – התחיל שוב השוטר, לאחר שקבל את המעות – אני תֵכף אקח למענה עגלון ואַלוֶּה אותה בעצמי. לאן תצַוה? אַה? איה מקום מגוריה?

– הלאה… לא יתנו מנוחה – רחשה הנערה בשפתיה ושוב נפנפה בידה.

– הוי, הוי, כמה לא־טוב! הוי, איזו בושה, גברת, איזו חרפה! – השוטר התחיל שוב להניע בראשו, גוער, חומל וכועס – הנה שאלה חמורה! – פנה לרסקולניקוב. וכאן, דרך־אגב מדד אותו בעיניו שוב מכף־רגלו ועד ראשו. נראה, שגם זה הפליא אותו לא־מעט: קרוע־בלוי שכזה, ומנדב את כספו!

– ואתה רחוק מפה מצאת אותה? שאלהו.

–הן דובר אני אליך; מלפָני הלכה מתנודדת. פה בבולוַר. ואך הגיעה אל הספסל, מיד נפלה עליו.

– הוי, איזה מעשי־כלמה, נעשים עכשו בעולם,רבונו־של־עולם! ילדה פותה שכזו, וכבר שִׁכּוֹרה! התעללו בה, זה גלוי לעין. הנה גם שמלתה קרועה… כמה נתקלקלו המדות ביום הזה… השחית כל בשר את דרכו…הזנות דהאידנא!… ואולי היא גם מאיזו משפחה מיֻחסת, עניה… בימינו נתרבו משפחות כמו אלו. הכרת פניה תענה בה – עדינוּת; דומה ממש למעֻנגה, לבת־אצילים. – הוא התכופף שוב אליה:

אפשר, שגם בביתו גדלו בנות כאלו “דומות ממש למעֻנגות והכרת פניהן עדינות”, עם פריטֶנזיות על “פריצות” ועם כל מיני התיַפות מקֻבּלת ועוברת מיד ליד.

– העקר, – דאג רסקולניקוב – שלא לתתה בידי אותו נבל. הראיתם נבל שכזה, אינו הולך מפה!

רסקולניקוב דִבּר בקול רם והורה עליו ישר באצבע. לאזני פלוני הגיעו הדברים, והוא אמר כבר לכעוס, אלא שחזר בו והסתפק במבט־בוז גרידא. אחר־כך עבר לאטו הלאה, צעד כעשרה צעדים ועמד.

– שלא למסרה לאדון ההוא, זה אפשר, – ענה השוטר מתוך רבות־מחשבות – הנה אלמלי היתה היא מודיעה את האדריסה שלה… שאלמלא כך… גברת, גברת! – כפף את עצמו שוב אליה.

היא פקחה פתאם את עיניה לרוָחה, הביטה בתשומת־לב, כאלו הֻברר לה דבר־מה, קמה מן הספסל ותָּשָׁב על עקבה, ותלך אל העֵבר ההוא, אשר ממנו באה. – הוי, בני־בליעל, לא יתנו מנוחה! – הביעה בשפתיה ובנפנוף־היד, היא התחילה ללכת במהירות, אבל חגה ונעה כבתחִלה. הפְרַנט נעקר גם הוא ממקומו וילך אחריה, ורק לא בשׂדרתה, כי־אם בשׂדרה השניה, המקבִּילה, מבלי גרוע ממנה עין.

– אל תדאג, לא אֶתּן, – אמר השוטר בהחלטה לרסקולניקוב ויכונן צעדיו אחריהם.

– הוי, הזנות דהאידנא! – חזר בקול, מתוך אנחה.

ברגע זה כמו הרעיל דבר־מה ארסי את רסקולניקוב; בכהרף־עין אחד כמו נהפכו כל קרביו.

– שמע־נא, אֵי! – צעק אחרי השוטר.

הלה נפנה אליו.

– הנח! מאי אִכפת לך? חדל לך! יתענג אותו בן־אדם (הוא הורה על הפרנט). מה זה עסקך?

השוטר לא הבין ולטש עיניו. רסקולניקוב נתן קולו בצחוק.

– אֶ־אֶח! – גנח השוטר, הניע בידו וילך אחרי הפרנט והנערה, בחשבו את רסקולניקוב, כנראה, למשֻׁגע, או לגרוע מזה.

“את עשרים הקופיקות שלי לקח לו – התאנף רסקולניקוב כשנשאר לבדו – יקח גם מטבע מאת פלוני ויניח לו את הילדה, ובזה יגמר הדבר… ומה אנכי כי נתערבתי בענין זה להיות גונן ומציל? האם יש לאֵל ידי להושיע? האם יש לי זכות להושיע? יבלעו הם איש את רעהו חיים – מה לי לזה? וכיצד העזתי לתת לו את עשרים הקופיקות האלה? וכי שלי הן?”

עם הדברים המשֻׁנים האלה קשתה עליו רוחו מאד, הוא ישב על הספסל הנעזב. נפשו היתה פזורה… ובכלל קשה היה לו לחשוב ברגע זה על מה־שהוא. נכסוף נכסַף לשכוח נפשו כליל, להֵרָדם, לשכוח הכֹּל, ואחר־כך להקיץ ולהתחיל הכל מחדש…

– ילדה מסכֵּנה! – קרא לאחר ששלח מבט לקצה הספסל הריק – כשתתעורר משנתה, תבכה, ואחר־כך יוָדע גם לאמהּ… אמא תכה בתחִלה, ואחר־כך תיַסר בשוטים, להרבות הכאב והכלִמה, ואולי גם תגרש מן הבית… ואם לא תגרש, על־כל -פנים, אותן נשים, אותן דַרְיוֹת פְרַנצוֹבנות, ריחן חזק… תבאנה – וילדתי תתחיל להתרוצץ, כעטלף, הֵנה והֵנה… ואחר־כך בית־החולים (וזה תמיד דוקא אצל אלו הישרות, שחיו תחת סנורי אמותיהן ושתו מים גנובים במסתרים), נו, ואחר־כך…שוב בית־החולים… יין… בתי־מרזח… ועוד בית־החולים… שתים שלש שנים עוברות – והיא כבר בעלת־מום, ושנות חייה תשע־עשרה או שמונה־עשרה שנה… כלום לא ראיתי כמו אֵלו? וכיצד היו לכמו אלו? הנה באֹפן שכזה היו… טפו! ויהא כך! כך, אומרים, צריך להיות. אחוזים ידועים, אומרים, צריכים ללכת… לאיזה מקום… לשעירים, כפי הנראה, בכדי להשיב נפש אחרים ובכדי שלא לגרום אי־נעימות לאחרים. אחוזים! אכן מלים נאות ומשֻׁבחות יש להם: כל־כך מרגיעות, מדעיות. נֶאֱמַר “אחוזים” – והכל כאן, והרי שאין להתרגש… הנה אלו היתה מלה אחרת, כי אז… אז, אפשר, היתה קצת פחות מנוחה… ומה, אם גם דונצ’קה תפול בכתוב־האחוזים!… ממין זה או ממין אחר?

“ולאן אני הולך? – חשב פתאם. – משנה. הן אני יצאתי לשם איזה דבר. מיד לאחר שגמרתי קריאת המכתב, יצאתי… לאִי־וַסִילִי, לרַזוּמִיחִין הלכתי, הנה המקום, עתה… נזכרתי. אבל לשם מה, בכל־זאת? ובאיזה אֹפן עלה בדעתי ללכת לרזומיחין עתה? זה מעַנין”. הוא תמה על עצמו. רזומיחין היה אחד מחבריו באוניברסיטה. ראוי לצַיֵן, שרסקולניקוב, בעת שלמד באוניברסיטה, כמעט שלא היו לו כל רֵעִים; הוא התנכר לַכֹּל, התרחק מהכֹּל, לא נכנס ולא בא לשום איש, וגם כשהיו באים אליו, היה מקבל בסבר־פנים־קשות. אמנם, מהר פנו הכל גם לו עֹרף. לא באספות הכלליות, לא בוִכּוּחים, לא במשחקים – בשום דבר לא לקח חלק; מאליו יצא כך משום־מה. הוא למד בשקידה, המית עצמו באהלה של התורה, ובשביל זה כבדוהו, אבל איש לא אהבֵהו. הוא היה עני מאד ובעל־גאוה יתֵרה ובורח מן החברה; הוא כמו הסתיר דבר־מה בחֻבּוֹ. לאחדים מרעיו יש שנדמה, כי הוא מביט עליהם, על כֻּלם, כעל ילדים, ממעלה למטה, כאלו העביר את כֻּלם גם בהתפתחותו וגם בידיעותיו ודעותיו ושֶׁאֶל הדעות והענינים שלהם הרי הוא מתיחס כאל דבר־מה פחות בערכו.

ואולם עם רַזומיחין התרועע משום־מה, זאת אומרת, לא שהתרועע ממש, אלא שלא התרחק ממנו ביותר והיה גלוי לפניו בהרבה. אגב, עם רזומיחין אי־אפשר היה להמַצא ביחוסים אחרים. זה היה בחור שמח ואוהב־חברה באֹפן בלתי־מצוי וטוב־לב עד לידי פשטות קיצונית. ברם, מתחת לפשטות הזאת היתה גם עַמקות, גם הכרת ערך־עצמו. הטובים שברֵעיו הבינו זאת, והכל אהבוהו. הוא לא היה טִפּש כל־עִקר, אף שלפעמים, באמת, תמים יותר מדאי. חיצוניותו היתה ברורה ומפֹרשה: רָם, דק, תמיד גלוח למשעי, שְחור־שׂער. לפעמים היה איש־מדנים וקורא למהלומות, ושֵם לו בגבורים. פעם בלילה, בחברת עליזים, הכריע לארץ במכת־יד אחת שומר־סדר אחד, שגָּבהו שלש אמות וזרת. לשתות יין ושֵׁכר היה יכול לאין שעור, אבל יכול היה גם שלא לשתות כלל; לפעמים התהולל יתר על המדה, אבל יכול היה גם שלא להתהולל כלל. רזומיחין הצטַיֵּן גם בזה שלא היה מתפעל משום אי־הצלחה, ושום מצב רע, כמדֻמה, לא דכאֵהו. הוא היה מֻכשר לשים קִנו על הגג, לסבול כל פגעי רעב וקֹר – ואין־דבר. הוא היה עני מאד ולא קבל שום תמיכה מן החוץ, אלא כִלכל את עצמו בכסף, שהשְׂתַּכֵּר מאיזו מיני מלאכות שונים. הוא ידע מקורות אין־קץ לשאוב פרנסה מהם, כמובן, ביגיעה. אֵרע לו, שעבר עליו חֹרף שלם מבלי שיעלה אש בכירה שבחדרו, והוא הבטיח, שכך יותר נעים, באשר הקֹר גורם לשֵׂנה מתוקה. בימים האלה נאלץ גם הוא לעזוב את האוניברסיטה. אבל לא לאֹרך־ימים, ובכל כֹּחו התאמץ לתקן את מצב עסקיו, למען יוכל לחזור ולהמשיך את למודיו. רסקולניקוב לא היה אצלו זה כארבעה חדשים, ורזומיחין לא ידע אפילו את מעונו של רסקולניקוב. לפני שני ירחים, בערך, נפגשו פעם ברחוב, אבל רסקולניקוב הסב מעליו את פניו, ולא עוד אלא שעבר לצד השני, בכדי שלא ירגיש בו רזומיחין. וזה, אף־על־פי שהרגיש בו, עבר מבלי התעכב אצלו, מפני שלא רצה להפריע את “גבר־עמיתו”.

V    🔗

אמנם, זה עוד לא כבר אמרתי לבקש מאת רזומיחין, שימצא למעני איזו הוראות־שעה, או מה־שיהיה…– עמד רסקולניקוב סוף־סוף על ציר־מחשבותיו – אבל עכשו במה הוא יכול להושיעני? נניח, שימצא לי איזו הוראות־שעה, יחלק אתי את פרוטתו האחרונה, אם רק יש לו, באֹפן שגם, אפשר, נעלים יקנה לי וגם את תִּלבָּשתי יתקן, בכדי שתהא לי אפשרות ללכת לשעורי… המ… נו, והלאה? מה יתנו ומה יוסיפו לי הפרוטות? וכי לכזה אני צריך עכשו? באמת, מגֻחך הוא, שהלכתי אל רַזומיחין"…

השאלה, למה הלך הפעם לרזומיחין, הסַבּה לו דאגה גדולה ויתֵרה משנדמה לו; בסערת־לב עזה בִקש איזו כַוָּנה רעה ונוראה בשבילו בזו העובדה הכי־רגילה, לכאורה.

“מה זאת? האֻמנם אמרתי לפתור את כל השאלה ברזומיחין לבדו? האמנם מצאתי מוצא לכל ברזומיחין?” – שאל את עצמו בתמהון.

הוא חשב ושפשף את מצחו, ומשֻׁנה הדבר – לפתע פתאם וכמעט מאליו, אחרי הסתַּבּכות־הרהורים ממֻשכה, בא אליו רעיון מוזר אחד.

“המ… לרזומחין”, רטן פתאם במנוחה גמורה, כאלו מתוך קבלת החלטה אחרונה, – “לרזומיחין אלך, זה ודאי, אלא – לא עתה…אני אבוא אליו… ביום השני… ממחרת לאותו דבר… לאחר המעשה… כשהכֹּל יתחיל מחדש”…

ופתאם שב אליו רוחו.

“לאחר המעשה, – צַוַח וקפץ מעל הספסל – וכלום זה יהיה? כלום באמת יהיה?”

הוא עזב את הספסל וילך, ויברח. הוא רצה לשוב על עקביו, לעבר ביתו, אך הרעיון ללכת הביתה היה לו פתאום לתועבה רבה: שם בּפִנה, באותו המעון־הארון הנורא, הן גָמל כל זה מלפני חֹדש ויותר; וילך רסקולניקוב אל כל אשר נשאוהו עיניו.

הרעד העצבני עבר אצלו למין רעד של קדחת; הוא חש גם קֹר; בעצם יום־חֹם שכזה נעשה קר לו. הוא התחיל להתאמץ (כמעט שלא בהכרה, על־פי איזה הכרח פנימי) להסתכל היטב־היטב בכל אשר נפגש לו על דרכו, כאלו חזר אחרי דבר, אשר יסיח את דעתו בחָזקה, אבל חפצו לא עלה בידו, ולרגעים שקע ברֹב־מחשבות. הוא היה מזדעזע, מרים ראשו ומתבונן לצדדין – ומיד שוכח על־אודות מה חשב כרגע ואף את המקום אשר חלף בו. באֹפן הזה עבר את כל אִי־וַסִילִי, יצא אל ניֶבה־הקטנה, עמד את הגשר ונפנה אל האיים. הדשא והרעננות יָשרו לראשונה בעיניו הלֵאות והמצויות אצל אבק־העיר, אצל סיד וחומות גדולות, מְצֵרות ומדכדכות. כאן נעדרו גם מחנק, גם בָּאשה, גם בתי־מרזח. אולם מהרה נעשו גם הרשמים החדשים והנעימים הללו לחולניים ומרגיזים. יש שהתייצב לפני איזה מעון־קיץ הנתון בתוך הירק המסובבו, הביט לתוך הגדר, ראה מרחוק על המעקות ובמרפסת נשים עדויות, ובפרדסים – ילדים רצים אנה ואנה. ביחוד לקחו את לבו הפרחים; עליהם התעכב מבטו ביותר. נפגשו לו גם מרכבות נהדרות, רוכבים ורוכבות; הוא היה מעביר עליהם עינים סוקרות ושוכח אותם עוד בטרם נעלמו מלפני עיניו. פעם עמד ומנה את מעותיו; נמצאו כשלשים קופיקות; “עשרים לשוטר, שלש לנסטסיה בעד המכתב; יוצא שלמֵרמלַדובים נתן אמש כארבעים ושבע קופיקות, או חמישים” – עשה חשבון לשום־מה, אבל מיד שכח אפילו למה הוציא את הכסף מכיסו. הוא נזכר על זה, כשעבר אצל בית־מזון אחד והרגיש שהוא רָעֵב… הוא נכנס, שתה כוס יין־שרוף ואכל איזו לביבה ממֻלאה. את אכילת־הלביבה גמר שוב בדרך. יין־שרוף לא בא אל פיו זה כבר, ולפיכך השפיעה עליו גם הכוס האחת אשר שתה. רגליו כָּבדו פתאם, ותשוקת־תרדמה נפלה עליו. הוא כונן צעדיו הביתה; אולם אל אִי־פטֶר נפסק הלוכו מתוך עיפות גמורה, והוא סר מעל הדרך, יצא אל השיחים, נפל על העשב ויישן בכהרף־עין.

החלומות שאדם חולם במצב־רוח חולני יש שמצטינים בבליטות יתֵרה, בבהירות רבה ובקרבה גמורה אל המציאות. התמונה יש שהוא כֻּלָה בעתותים, אבל מקום־החזיון וכל הפרוֹצֶס שלו הִנם, יחד עם זה, כל־כך קרובים לאמת ומלאים פרטים כל־כך דקים, אמנם בלתי־צפויים, אבל מתאימים במובן האמנותי לשלֵמות התמונה, עד שבעל־החלום בעצמו בהָקיץ לא היה יכול להמציאם בדמיונו בשום־אֹפן, ואפילו אם יהיה אמן כפוּשקין וכטוּרגֶניב. חלומות כאלה, חלומות חולניים כאלה, נזכרים לאחר־כך זמן מרֻבֶּה ומשאירים רֹשם חזק על גופו של אותו אדם, הנסער והנרגש גם בלאו־הכי.

חלום נורא חלם רסקולניקוב. ימי ילדותו עלו לפניו, בהיותו עוד בַּעֲיָרתו, הוא בן־שבע ומטַיֵל ביום חג לפנות ערב עם אביו מחוץ לעיר.

העת אפורה, היום מַהבִּיל, המקום – ממש כזה שנחרת בזכרונו; גדולה מזו: בזכרונו בהקיץ היה אותו מקום מטֻשטש לגבי זה שנראה לו כעת בשנתו. העיָרה נשקפת כֻּלה כמו על כף איש, מסביב אין עץ ואין ענף; רק באיזה מרחק כביר, בקצה אֹפק השמים, משחיר יער קטן. צעדי מספר אחרי החָצר האחרונה של העיר עומד בית־מרזח. בית־מרזח גדול, שתמיד בעברו אצלו, אגב־טיול עם אביו, היה עושה עליו רֹשם, שאין אי־נעים ממנו ורשאים אפילו לאמר, מטיל עליו אימה. שם היה תמיד המון גדול כל־כך וכל־כך צעקו שם, צעקו, צחקו, חֵרפו וגִדפו, זמרו צרודות ומכֻערות, הכו איש את רעהו מכות־רצח, ומסביב לבית־המרזח שוטטו תמיד פרצופים כל־כך שכורים ואיֻמים… בהפגשו אִתָּם, היה נלחץ בכל כֹחו אל אביו ורועד כֻּלו. אצל בית־המרזח היתה דרך־הרבים, דרך צדדית שבין הכפרים, תמיד מלאה אבק רב ושחור כל־כך. הולכת היא ומתפתלת, וכשלש מאות צעדים הלאה, מימין, הרי היא סובבת ומקיפה את בית־הקברות של העיר. בתוך בית־הקברות בית־תפלה, בנין אבנים עם כִּפָּה ירֻקה, שפעמַיִם בשנה היה הוא, עם אביו ועם אמו, בא שמה לתפלת־מוסף, בימי הזכרת נשמת זקנתו, שֶׁמֵּתה לפני עִדן ועִדָנים ואשר מעודו לא ראה אותה. לאזכרתה של הנפטרת היו אבותיו לוקחים אתם אל בית־התפלה על טס לבן ובמטפחת נקיה דַיְסַת־סֻכּר מאֹרֶז, שצמוקים נעוצים בה שתִי ועֵרב. הוא אהב את בית־התפלה הזה עם צלמי־הקדושים הישָׁנים שבו, שהיו לרב בלי מסגרות, ועם הכהן הזקן בעל הראש הרועד. על יד קבר הזקֵנה ומצבת־האבן שעליו היה קבר קטן של אחיו הצעיר ממנו, שמת בן־ששה חדשים, ושגם אותו לא ידע ולא זכר כלל, אלא שאמרו לו, כי היה לו אח שכזה, ומדי בואו אל בית־הקברות, היה ברגש־אש־דת וביראת־הכבוד מצטלב על גב־הקבר, משתחוה לו ומנשקהו. והנה בחלומו: הוא הולך בדרך עם אביו אל בית־הקברות ועובר על־פני בית־המרזח; הוא אוחז בכף אביו ומעיף עין־בְּעָתה על בית־המרזח. דבר אחד מֵסב עליו את תשומת־לבו: בפעם הזאת יש כאן מעין איזו חגיגה, המון עירוניות לבושות־פאר, נשים כפריות עם בעליהן ועֵרב רב, הַכֹּל שִׁכּוֹרִים, הכֹּל מזמרים זמירות, ואצל מבוא בית־המרזח עומדת עגלה, ועגלה משֻנה. זוהי אחת מאותן העגלות הגדולות, שבהן רותמים סוסי־משא גדולים ומעבירים עליהן סחורות וחביות יין. הוא אהב תמיד להביט על סוסי־המשא הגדולים הללו, ארֻכּי־הרְעָמות, בעלי הרגלים העבות, שדרכם ללכת בשלוה, בצעדים מדודים, מבלי התפעל כלל מהרי־המשא שמאחוריהם, כאלו קל וניחא להם בעגלות משאר בלא־עגלות. אבל עתה – משֻׁנה הדבר – רתמו בעגלה גדולה שכזו סוסת־אכרים קטנה, כחושה, שׂרֻקה, אחת מאותן הסוסות, הנשברות לפעמים תחת סֵבל של עגלה טעונה עצים או שחת, ביחוד כשהעגלה טובעת בבֹץ או נעכבת במסלול־האופן, ואז – הוא ראה זאת לעתים מצויות – מלקים אותן האכרים באכזריות קשה, כל־כך קשה, בשוטים וברצועות, לפעמים בסנטר ובעינים, ורחמיו כל־כך נכמרים, כל־כך נכמרים למראה הזה, והוא כל־כך עלול לבכות על זה, עד שאמו היתה תמיד מעבירה אותו מעל־פני החלון. אבל הנה קול שאון רב עולה: מבית־המרזח יוצאים איזו מיני אכרים גבוהים־גבוהים ושִׁכּוֹרים־שכורים עם בַּלַלַיקָאות וצָוחוֹת ופזמונות, בחֻלצות אדֻמות וכחֻלות, עם סודרים חמים על הכתפים. “שבו! שבו כֻלכם!” צועק אחד מהם, אכר צעיר עוד לימים, בעל צואר אדם מאד ופני־בשר אדֻמים כלֶפת – “את כֻּלכם אוביל על עגלתי, שְׁבו!”. אבל מיד נשמעו קולות־צחוק וקריאות:

– כלום סוסה שכזו תשא לבדה!

– נטרפה דעתך עליך, מיקוֹלקה: לרתום סַיָח שכזה בעגלה שכזו!

– והן מין שׂרֻקה שכזו היא בודאי כבר כבת־עשרים, אחים!

– שבו, את כֻּלכם אוביל! – צוֵחַ שוב מיקולקה, קופץ ראשון לתוך העגלה, לוקח את המושכות ומתיצב בקדמת־העגלה בכל קומתו. – על החוּם נסע מַטְוֵי (צועק מיקולקה בעגלה) ושׂרֻקה זוּ, אחי, שֵׁבֶר־לבי היא: כמדֻמה, שנכון אני להרגה בכל רגע, לחם חנם היא אוכלת. אומר אני לכם, שבו! במרוצה נֵלֵכה! במרוצה! – והוא נוטל בידו את השוט ומכין עצמו בהנאה להלקות את הסוסה.

– שבו, איפוא, מה? – מלַהגים בקול רם בתוך ההמון –– הן שומעים אתם, במרוצה יסע!

– סוסה זו לא הלכה במרוצה זה שנות עשר.

– תלך!

אל תחמולו, אחים, קחו שוטים, הכונו!

גם זה נכון! הלקוה!

הכל עולים לעגלתו של מיקולקה בלהג פראי, בהלצות. זחלו ועלו כששה אנשים, ועדַין יש מקום פנוי. מעלים אליהם אשה אחת, עבה ואדֻמה. היא כֻלה בבגדי ארג־צמר אדֹם, בצניף עם פניני־זכוכית, על רגליה נעלי־עור, מפַצחת אגוזים קטנים ומגחכת. מסביב בהמון גם כן מגחכים, ובאמת, איך לבלי לצחוק: סוסה לא־תצלח שכזו טעונה משא כבד שכזה – תָּרוץ! שני בחורים שבעגלה נוטלים בידיהם איש איש את שוטו, בכדי לעזור למיקולקה. נשמעה פקודת – “נו!”– הסוסה מושכת בכל כֹּחה, עוקרת את העגלה ממקומה, אבל לא רק במרוצה, אלא גם לסחוב לאט־לאט אינה יכולה; היא עושה צעדים קטנים־קטנים, נואקת, כורעת ושוֹפֶפת מהַלְמוּת שלשת השוטים, היורדים עליה כברד. הצחוק והלהג בעגלה ובהמון נכפלים, אבל מיקולקה כועס, ובאפו כי עז הוא מלקה תכופות את הסוסה כאילו מאמין הוא באמת, שיכולה היא להוביל במרוצה.

– הניחו גם לי, אחים, – צועק בחור אחד מן ההמון ברֹב תֵּאָבון.

– שבו כֻלכם, שבו! – צועק מיקולקה – את כֻּלכם תשא ותוביל. הרֹג אהרגנה! – ובתוך־כך הוא מלקה, מלקה אותה, וכבר אינו יודע במה להכות אותה מרֹב חֵמה.

– אבא, אבא, – צועק הוא אל אביו, – אבא, מה המה עושים? אבא, את הסוסה המסכנה הם מכים!

– נלכה, נלכה מזה! – אומר האב – שִׁכּוֹרים הם, משתובבים, הנבערים, נלכה, אל תבֵּט שמה! – ואביו רוצה להוליכהו משם, אבל הוא מתמלט מתוך ידיו וְאַבוד־עשתונות הריהו רץ אל הסוסה. אבל זו – מר לה מר, נשימתה מתקצרת; היא פוסקת, שוב מושכת, מתמוטטת.

– עד מות! – צועק מיקולקה. – גזֵרה היא! הרג אהרוג!

– האם אין כל אלהים בלבבך, רוצח־היער?! – צועק זקן אחד מן החבורה.

– הראיתם מימיכם, שסוסה דלה כזו תוביל משא רב כל־כך? – מוסיף השני.

– היא לא תחיה מן המכות האֵלו! – צועק השלישי.

– לא עסקכם! קנין־כספי היא! בידי לעשות בה כחפצי. שבו עוד! כֻּלכם שבו! רוצה אני דוקא, שתלך במרוצה!..

פתאם מתפרץ קול־צחוק כרעם ומכסה הכל: הסוסה לא הבליגה על כאב ההכאות התכופות ומתוך חולשה התחילה בועטת ברגליה האחורַניות. אפילו הזקן לא יכֹל להתאפק ויצטחק. ובאמת: לא־תצלח שכזו – ובועטת!

שני בחורים מן ההמון מוצאים גם הם איש איש שוט ורצים אל הסוסה להלקותה בצדדיה, כל אחד רץ מעֱברו הוא.

– על סנטרה, על עיניה הַלְקה, על עיניה – צועק מיקולקה.

– זֶמר, אחים! – צועק מאן־דהוא מתוך העגלה, כל המקהלה פוצחת רנה.עולה קול- זמר עליז,מכה התֹּף ובסוגרי־החרוזים – שריקת שפתים.הנקבה מפצחת אגוזים ומחַיֶכֶת.

…הוא רץ ומתקרב אל הסוסה, הוא רץ לפּניה, הוא רואה, איך שמלקים אותה על עיניה, על עיניה ממש! הוא בוכה. לבבו יחשוב להִשָׁבר, דמעותיו זולגות. אחד מן המלקים נוגע בפניו; הוא אינו מרגיש בזה, הוא סופק כפיו ביללה, נוהם, נופל לפני הישיש לבֶן־הזקן, המניע בראשו ודן את כל המחזה לחובה. אשה אחת תופסת בידו כחותיה לסחוב, ושנית היא מתחילה בועטת.

– אַח, שֵׁדָה! שופך מיקולה את חמתו עליה. הוא משליך את השוט, כופף עצמו ומוציא מעל קרקע העגלה מוט ארֹך ועב, אוחז בקצה המוט בשתי ידיו ובכל כחו הוא מניפו על השְׂרֻקה.

– הוא יכֶּנָה לרסיסים! – צועקים מכל עבר.

– יפוצצנה!

– קנין־כספי! – צועק מיקולקה ובמלֹא תנופת ידו הוא משלשל את מוט על גב הבהמה. נשמע הֹלֶם חזק.

– הַכּוּהָ! הכוה! למה חדלתם! – צֹוְחים מתוך ההמון. ומיקולקה מניף ומשלשל את המוט בפעם השניה. הסוסה האֻמללה שוקעת לאחוריה ונוטה לנפול, אלא שהיא קופצת ומושכת, בטפת־כֹּחותיה האחרונה היא מושכת את העגלה לצדדים שונים, בכדי לעקרה ממקומה. ואולם מכל עֵבר מקדמים את פניה ששה שוטים, והמוט אשר ביד מיקולקה עולה ויורד בשלישית, ברביעית, בהכאות מדודות ובמלֹא תנופת היד. מיקולקה מלא זעף איֹם, על שאינו יכול להרגה בפעם אחת.

– חַיָה וקַיָמָה עדַין! – צועקים מסביב.

– עתה תִפֹּל בודאי. אחים, עתה בא קִצהּ! – צועק מתוך ההמון חובב רצח אחד.

– בקרדֹם הַטֵּה אותה! מה יש להמתין! צריך לכלותה בפעם אחת, צועק השלישי.

– אי, יאכלוך הזבובים! פנו דרך! – מוציא מיקולקה מתוכו קולות

שגעון, משליך את המוט, כופף עצמו שוב לקרקע העגלה ומוציא משם מעדר שכֻּלו ברזל. – הזהרו! – צועק הוא ומהמם את סוסתו המסכנה במעדר. ההכאה גזרה דבר־מה; הסוסה התנודדה, ישבה שפופה, חָפצה למשוך עוד פעם, אבל הברזל נִחַת שנית על גבה והיא נופלת לארץ, כאלו חתכו לה את ארבע רגליה בחדא מחתא.

– עֲשׂו בה כָלָה! – צועק מיקולקה וקופץ מעל העגלה כמטֹרף. בחורים אחדים, אדֻמים ושִׁכּוֹרים כמוהו, חוטפים מכל הבא לידם – שוטים, מקלות, את המוט – ורצים אל הגוססת. מיקולקה מתיצב בצדה ומתחיל לקַצות בה בברזל בעלמא. הסוסה מבליטה את סנטרה, גונחת קשה ומתה.

– נפחה נפשה! – צועקים בהמון.

– וכי למה מאנה לרוץ?!

– קנין כספי! – צועק מיקולקה, והברזל בידו והדם בעיניו. הוא עומד כמצטער על שאין מי להרוג עוד.

– ובאמת אין אלהים בלבבך! – צועקים מההמון קולות מספר.

ואולם הילד החֵלֵכָה לא קם בו רוח. בשַׁועה הוא פורץ לו דרך אל השׂרֻקה, מחבק את סנטרה המת, הרטֹב בדם ומנשק אותו, מנשק את עיניה, שפתיה… אחר־כך הוא מתעורר פתאֹם ובהתרגשותו העזה הוא מתנפל על מיקולקה באגרופים קטנים. ברגע זה מופיע אביו, שרדף אחריו זה זמן רב להשיגו, אוחז בו לאחרונה ומוציאהו על כפיו מתוך ההמון.

– בוא! בוא! – הוא אומר אליו – הביתה נלך!

– אבא! בעד מה… את הסוסה המסכנה… הרגו? – נתן את קולו בבכי, אולם לגרונו הושׂם מחנק והדברים מתפרצים מחָזהו המדֻכדך בצעקות.

– שִׁכּוֹרים… משתובבים… זה לא עניננו… נלכה! – אומר אביו. הוא תפס את אביו בידיו, אבל בחזֵהוּ מוּעקה, מועקה. הוא רוצה לשאוף רוח, לצעוק – וייקץ.

רסקולניקוב היה כֻלו טבול בזֵעה, גם שערותיו היו לחות מזעה, נשימתו קָצרה, הוא קם באימה.

– תודה לאֵל, זה רק חלום! – אמר ביָשבו תחת אילן ובשאפו רוח לרוָחה. – אבל מה זאת? האם לא טֵרוף של חֹם בי? חלום בלהות שכזה!

כל גופו היה כמו שבור; בנפשו – תֹּהו ואֹפל. הוא שם זרועות־ידיו על ברכיו ויסמוך את ראשו עליהן.

– אֵלי! – קרא – האֻמנם אקח אני קרדֹם ואלך להכות על ראשה, לרוצץ את גֻלגָלתָּהּ… להחליק בדם חם, מתדבק… לשבור את המנעול, לגנוב ולרעוד; להתחַבּא טבול־דם… עם קרדֹם… אלי, האמנם?

הוא רעד כעלה נדף בּדַבּרו את הדברים האלה.

– ולמה זה אנכי! – המשיך כמו בתמיה גדולה – הן ידוע ידעתי, כי זה

למעלה מכֹּחותי, ולמה, אפוא עִניתי את נפשי עד הֵנּה? הן עוד אמש, אמש, בלכתי לעשות את זה… הנסיון, הן עוד אמש הבינותי לחלוטין, כי כבד ממני הדבר לשֵׂאתו… ומה לי, אֵפוא, עתה? למה עוד פּקפּקתי עד הנה? הן אמש בּרָדתי מעל המעלות אמרתי בעצמי, שׁזה נִוּוּל, תעוב, שפלות… בהקיץ – הן הרעיון לבדו ממלאני גֹעל ואימה…

– לא, יכבד ממני הדבר, יכבד! ואם גם נניח, שאין שום ספק בצדקת כל חשבונותי; יהא אפילו, שכל מה שהָחלט בחֹדש זה ברור הוא כשמש ונכון כארתּמֵטיקה, אלי! הן אני, בכל אֹפן לא אעשה את הדבר!…

יכבד ממני, יכבד! למה אֵפוא, למה אֵיפוא עד הנה…

הוא קם על רגליו, הביט בתמהון על כל סביבותיו, כאִלו תמוה היה בעיניו גם מה שהוא נמצא בכאן, וילך אל גשר ט. – הוא היה חִוֵר, עיניו בערו, עַיפות היתה בכל אבריו, אבל הנשמה כמו הוּקלה עליו פּתאם. הוא הרגיש, כי כבר הסיר מעליו את העֹל הנורא, אשר הכביד עליו ימים כל־כך הרבה, ולנפשו היתה הרוָחה והשלום. “אלהים! – התפּלל – הורני את הדרך אשר אלך בה ואני אחזור בי מזו הַ… הזיה הארורה!”

בעָברו על הגשר הביט בהשקט ובמנוחה על ניבה־הנהר ועל השקיעה הבהירה של החמה האדֻמה, הבהירה, למרות חולשתו, כמעט שלא הרגיש כל עיפות. כאִלו המכה הגדולה אשר היתה בקרב לבו נפתחה פתאם. חֵרות, חרות! משֻׁחרר הוא כעת מחבלי־הקסמים, מן הכשוף, מרשת יצר־הרע!

לאחר זמן, כשהיה נזכר בימים האלה ובכל אשר קרה לו בהם, כשהיה מעלה אותם בזכרונו רגע אחר רגע, נקֻדה אחר נקֻדה, קו אחר קו, היה דבר אחד מעורר בו תמיד הרגשת־תְּהִיָה, הדומה ואמונת־הבל; בעצם היה אותו דבר לא מן הבלתי־רגילים ביותר, אלא שאחר־כך היה תמיד נדמה לו, כאִלו הוא הוא אשר יָעַד את גורלו מראש.

וזה הדבר: הוא בשום אֹפן לא יכל להבין ולבאר לעצמו, למה הוא, העָיֵף והמעֻנֶה, שלכאורה היה עליו לבחור את הדרך הכי־קצרה וישרה לביתו, בחר לשיבתו דוקא דרך מגרש־סיניה, מגרש אשר לא היה בו כל צֹרך להליכתו. העקמימות אמנם לא היתה גדולה, אבל גלויה לעין ומיֻתֶּרת לחלוטין. אמת, עשרות פעמים אֵרע לו לשוב הביתה מבלי שים לב לרחובות אשר עבר בהם. אולם למה – שאל הוא תמיד – למה באה אותה פגישה, פגישה כל־כך חשובה, כל־כך מחליטה בשבילו וכל־כך מקרית, אותה פגישה במגרש־סיניה (שכּלל לא היה דרוש לו לעבור שם), למה באה אותה פגישה דוקא באותה שעה, באותו רגע של חייו, דוקא במצב־רוח ובמעמד שכזה, שרק בקשר עִמם יכלה היא, אותה פגישה, לעשות את הרֹשם ולהשאיר את ההשפעה היותר מכריעה על כל גורל־חייו? כאלו עמדה היא שם בּכַוָנה והמתינה לו!

היה קרוב לשעה התשיעית בעת שעבר את מגרש־סיניה. כל בעלי השלחנות, העֲרֵבוֹת, המחסנים והחנֻיות או שסגרו את בתי־מסחרם או שהסירו וסדרו את סחורתם והלכו הביתה, מה שעשו גם קוניהם, אבל בתי־המזון בדיוטות התחתונות, בחצרות־סיניה הנרפשות והסרוחות, וביותר אצל בתי־המזיגה, התגודדו כל מיני תגרנים וסמרטוּטרים שונים. רסקולניקוב חבב ביחוד את כל המקומות הללו, לרבות את הסמטאות הקרובות, מדי יצא החוצה להתהלך באין מטרה, כאן לא משכו סמרטוטיו כל עין סוֹקֶרֶת־מֵעָל; ותהא חיצוניותו מה שתהיה – איש לא יתעבֵּר עליו בגלל זה. אצל הסמטה ק. בקרן הסמטה, היו אצל עירוני אחד ואשתו שני “מעמדים” למכירת חוטים, פתילים מטפחות וּכדומה. הם גם כן התכוננו ללכת הביתה, אלא שנתאחרו בגלל שיחתם עם המַכָּרה שבאה אליהם, מכרה זו היתה אלישבע איבַנובנה, או פשוט, כמו שקראו לה הכֹּל, אלישבע, אחותה הצעירה של אותה אֱלֵינה איבנובנה. המַלוָה־ברבית הזקנה שרסקולניקוב היה אצלה אתמול למַשכֵּן את שעונו ולעשות נסיון… הוא ידע הכל מכבר על־אודות אלישבע זו, ואף פלונית הכירה אותו מעט. זו היתה בתולה גבוהה, כִּבדת־תנועה, בישנית ועֲנוית, כמעט הדיוטית, בת שלושים וחמש, שפחה חרופה אצל אחותה עובדת בשבילה יומם ולילה, חֲרֵדה מפניה ונושאת וסובלת ממנה אפילו הכאות. היא עמדה עם צרור, שקועה בהרהורים, לפני העירוני ואשתו והקשיבה לדבריהם. הללו באדו לה דבר מה דבר־מה בהתפעלות רבה. כאשר ראה אותה רסקולניקוב פתאֹם, חדרה אל קרבו איזו הרגשה משֻנה, הדומה להתפלאות עמֻקה, אף כי בפּגישה זו לא היה שום דבר מפליא.

– יפה היה לך, אלישבע איבנובנה, להחליט בעצמך, – דִבֵּר העירוני בקול בואי אלינו מחר, בשעה השביעית בערך. וגם אלה יבואו.

– מחר? – אמרה אלישבע בקול ממֻשך, תפושׂת הרהורים, כבִלתי יודעת להחליט דבר.

– הוי, אימה יתירה מטילה עליך אלינה איבנובנה! – טִרטרה אשת הרובל, אשת־חיל זריזה ומהירה – מביטה אני עליך: אין בינך ובין ילדה קטנה ולא־כלום. לכאורה אין היא לך אלא אחות־חורגת, והרי איזה שלטון בלתי־מֻגבּל היא שולטת בך!

– ואַתּ בפעם הזאת לא תגידי לאלינה איבנובנה דָבר – הפסיק הבעל – הנה עצתי. תבואי אלינו מבלי שאול את פיה. העסק – עסק טוב. לאחר כך תדע גם אחותך בעצמה להסכים לו.

– לבוא?

– בשעה השביעית מחר; גם מאלה יבואו; בעצמך תחליטי.

– וגם את הַמֵחם נחַמם, – הוסיפה האשה.

– טוב, אבוא, – מִלמלה אלישבע, מתוך הרהוריה, ולאט־לאט נעקרה ממקומה.

ברגע זה עבר רסקולניקוב ולא יָסַף לשמוע דבר. הוא עבר חֶרֶש, לא־מֻכָּר, משתדל שלא תאַבֵּד הקשבתו אף מלה אחת מן השיחה. ההתפלאות אשר היתה בו בתחִלה עברה לאט־לאט לרגש שׁל אימה, כאלו קֹר עבר בכל בַּדי־עורו. לוֹ נודע אפוא פתאם ובאֹפן בלתי־צפוי, כלל שמחר בשבע בדיוק לפנות ערב לא תהיה אלישבע. אחות הזקנה ושכנתה היחידה, בבית, זאת אומרת: הזקנה בשבע שעות לפנות ערב בדיוק תשאר בביתה לבדה.

עד מעונו נשארו רק צעדים אחדים. הוא נכנס לחדרו כנִדון למיתה. על שום דבר לא חשב ולא יכֹל לחשוב; אךְ בכל מהותו חש פתאם, שמעכשו אין לו לא חֹפש־המחשבה ולא חֹפש־הרצון, ושפתאם הָחלט הכֹּל ולא ישֻנה.

הרי אילו היה אפילו גומר בלבו לחכות הרבה שנים למקרה מתאים, הן גם אז אי־אפשר היה לקוות להזדמנות יותר בטוחה, שתקרב אותו בודאות יותר גדולה למטרתו, לצעד יותר בטוח להצלחת מפעלו, מאשר זה הדבר, שהופיע לפניו פתאם כעת. אימתי היה יכול לעלות בידו להוָדַע יום קֹדם, בדיקנות היותר גדולה ובהסתכנות היותר קטנה, מבלי כל דרישות וחקירות מעוררות־חשד, שמחרת בשעה פלונית, תהיה הזקנה האלמונית, שבנפשה יתנקש, יחידה – יחדה בדירתה הבודדה.

VI    🔗

מקץ הימים קרה לו לרסקולניקוב להוָדע, לשם מה קראו אז העירוני ואשתו את אלישבע לבוא אליהם. הדבר היה פשוט בתכלית הפּשטות, דבר רגיל שברגילים. משפחה אחת שירדה מנכסיה באה אל עיר־הבירה ומכרה את חפציה, שמלות ושאר חפצי־נשים. והיות שלעשות מכירה זו בשוק לא היה רצוי למוכרים, לכן בקשו תגרנית פרטית לחפצם, ואלישבע עסקה בכגון זה: בסוכנות, בשליחות; וגם היה לה שמוש מרֻבֶּה בדברים כמות אלה, מפני שהיתה ישרה מאד ותמיד קבעה מקח אחרון, והמחיר היוצא מפיה הוא הנכון. אכן דבוריה בכלל היו מעטים, וכאמור, היתה ענותנית גמורה ובעלת פחד…

ואולם רסקולניקוב בעת האחרונה נעשה למאמין בהשגחה פרטית. עקבות האמונות הקדומות נשארו בו גם הרבה ימים לאחר־כך, וכמעט שלא נמחו לעולם. ובכל הדבר הזה נטה לראות גם אחר־כך עד־עולם איזה פלא, איזו מסתורין, איזה סִמן למציאותן, כביכול, של איזו השפעות והזדמניות נסתרות וסודיות. עוד בחֹרף העבר מסר לו באקראי סטודנט־מַכָּר אחד, פּוֹקוֹרֶב שמו שנסע לחַרקוֹב, את כתָבתּהּ של הזקנה אלינה איבנובנה והגיד לו בשיחתו, שאצלה אפשר להשיג הלואה במשכון. ימים רבים לא השתמש במסירת־מודעה זו, מפני שהיו לו עדַין אי־אלה שעורים, ורק לפני חֹדש וחצי זכר את הכתֹבת. שני חפצים היו לו, שאפשר היה לתִתָּם בעבוט: שעון־כסף ישן של אביו וטבעת־זהב קטנה עם איזו שלוש אבנים אדֻמות קטנות, שנתנה לו אחותו בשעת־הפרֵדה לזכרון. הוא החליט למַשכִּן את הטבעת; מצא את דירת הזקנה, ומן המבט הראשון, עוד טרם ידע על־אודותיה דבר מיֻחד, הרגיש אליה רגש של תעוב מר, אשר אין להתגבר עליו; לקח ממנה שני “שטרות”, ובחזירתו נכנס לבית־מזיגה דל אחד. הוא בקש להגיש לו טֵה, ישב ונשקע בהרהורים קשים. רעיון משֻׁנה אחד התנקר והתבקע במוחו, כאפרוח המתבקע לצאת מן הביצה, ועִניֵן אותו מאד, מאד.

כמעט בשורה אחת אִתּו, אצל שלחן קטן מן הצד ישבו שנַים: סטודנט (אשר לא ידעהו מתמול שלשום) ופקיד־צבא צעיר. הם כִּלו לשחק בבִילַרד והתחילו לשתות טֵה. פתאם עלה באזני רסקולניקוב קול הסטודנט, והנה הוא מדבר לפקיד־הצבא על־אודות המלוה־ברבית אלינה איבנובנה, אלמנתו של מי שהיה מזכיר קוֹלֶגי, ומוסר לו את כתָבתּה. זה בלבד הפליא את רסקולניקוב בהרבה: היאך, הנה הוא בא משם, והרי הוא מיד נתקל בשיחה על־אודותיה! מובן מאליו, אך מקרה הוא, ובכל־זאת… הנה הוא אינו יכול להשתחרר מרֹשם אחד משֻׁנה ומיֻחד במינו, והרי כאן כאלו מאן־דהוא בא ומגרה אותו: הסטודנט התחיל פתאם להרצות פרטים שונים על־אודות אותה אשה.

– מועילה היא, – אמר – תמיד אפשר להשיג מעות אצלה. עשירה היא כיהודי, יכולה להלוות בפעם אחת גם חמשת אלפים, ויחד עם זה אינה נמנעת מקבל מֵשכָּנות על רֻבל אחד, הרבה משלנו משכימים לפתחה. אלא מנֻוֶלת היא מאין כמותה…

והסטודנט התחיל מספר על רֹע־לבה ושרירות־לבה של הזקנה; דַי לאַחֵר רק יום אחד בפרעון החוב, שהמשכון ילך אצלה לטמיון. מַלוָה היא רק רבע משָויו של המשכון, ולוקחת רבית של חמישה וגם שבעה לחדש וכו' וכו'. אגב פטפוט הודיע הסטודנט, מלבד זאת, כי אחות לזקנה ואלישבע שמה, שהיא הזקנה הקטנה והשפלה כל־כך, מכה אותה לרגעים ומחזיקה אותה במצב של עבדות והכנעה מחלטה, בעוד שאלישבע זו אַמָּתַיִם וחצי ארכה, לכל הפחות…

– הרי פֵינוֹמֶן! – הריע הסטודנט ויתן קולו בצחוק עז.

הם התחילו לדַבֵּר על אלישבע. הסטודנט סִפּר דברים על־אודותיה באיזו מין הנאה מיֻחדת ולא פסק מצחוק, ופקיד־צבא האזין לספוריו בהתענינות מרֻבּה ובקש מנו לשלוח אליו את אלישבע זו לתקון לבָניו. רסקולניקוב עשה אזניו כאפרכסת ולא אבד אך מלה אחת מכל השיחה, והכל נודע בחדא־מחתא: אלישבע היתה אחות־חורגת (לא מאם אחת) לזקנה וימי־חייה שלשים וחמש שנה. היא עבדה בשביל אחותה יומם יומם ולילה, עשתה בבית כל המלאכות של מבשלת וכובסת, וחוץ מזה עוד תָּפרה דברים שונים למכירה, ואף נשכרה לפעמים לשפשוף־הרצפה בבתי־אחרים, ואת כל משכֻּרתּהּ נתנה לאחותה. לא הֵהִינה לעשות קטנה או גדולה, לקבל איזו הזמנה או עבודה, בלי רשיונה של הזקנה. הזקנה מצדה כבר כתבה את הצוָאה שלה, שעל־פיה (אלישבע ידעה זאת) אין אחותה מקבלת מכל רכושה אפילו פּרוטה אחת. רק המטלטלין, הכסאות וכו' להּ המה, אבל הכסף, כל הכסף, חֵרם למנזר בפלך נ. לזכרון־עולם לנשמתה. היֹה היתה אלישבע “עירונית” במעמדה החברתי, לא פּקידָה; פנויה, כלל לא יפת־מראה, בעלת קומה גבוהה מאד עם רגלים גדולות, ארֻכות, כמו מעֻקמות, בנעלי־עזים מעוכות, וזהירה במדת הנקיות. ומה שהפליא והצחיק את הסטודנט ביחוד היה זה, שלעתים קרובות היתה אלישבע מעֻבֶּרת…

אבל הן אתה אומר, שהיא מפלצת? – העיר האופיצר.

– כן, שחַרחרת!… ודומה לחַיָל בשמלת־אשה, אבל יודע אתה, – כלל לא מפלצת. פניה ועיניה כל־כך טובים, טובים מאד, והראיה – מוצאים חן בעיני רבים, שוקטה כל־כך, סבלנית, נוחה, מסכימה, מסכימה על הכֹּל. ובת־צחוקה שלה אפילו נעימה למדי.

– אבל הלא גם בעיניך היא מוצאת חן! – צחק האופיצר.

– על הפלא שבדבר. לא, הנה מה שאגיד לך, אני הייתי חורג את

הזקנה הארורה הלזו, וכל שללה לבז, ומבטיח אני אותך, – בלי כל צל של מוסר־כליות, הוסיף הסטודנט בהתלהבות.

פקיד־הצבא נתן קולו שוב בצחוק, ורסקולניקוב נזדעזע. מה משֻׁנה היה כל זה!

– הרשני נא, אני רוצה לשאלך שאלה חשובה, – דִבֵּר הסטודנט בחֹם זה שאמרתי לך כרגע, לא אמרתי, כמובן, אלא בליצנות, אבל הגע בעצמך: מצד אחד זקנה בלה, אוילית חסרת־דעת, אפסית, מרשעת, חולנית, שאין בה כל חֵפץ לשום בריה שבעולם, ולא עוד אלא שלַכֹּל היא מביאה רע, ובעצמה אינה יודעת למה היא חיה, ומחר־מחרתים תמות מעצמה. מבין אתה? מבין אתה?

– נו, מבין, – ענה האופיצר ויבחן בעיניו את דעתו המתלהב.

– ועתה האזינה הלאה, מצד שני, כֹּחות עלומים וצעירים, ההולכים וכלים בלי משען ומשענה, לאלפים, בכל מקום; מאה, אלפים מפעלים טובים ונחוצים, שאפשר היה לעשות ולתקן במָמוֹנה של הזקנה, שיֵלֵך למנזר; מאה, אולי, אלפים נפשות, שבכסף הזה היו יכולים למצֹא את דרכן בחיים; עשרות משפחות מֻצָלות מעֹני, מירידה, מהִתנַונות, מאבדון, מזנות, מבתי־חולים למחלות וֶנֶרִיות, – והכל בממונה של אותה הזקנה, אם תהרוג, אפוא, אותה ותקח את ממונה בכדי להקדיש בעזרתו את עצמך לעבודת האנושיות וטובת הכלל – כסבור אתה, שלא יֵצא הפסד העבֵרה הקטנה בשכר אלפי הדברים הטובים? בעד חיי האחת – אלפי חיים מֻצלים מרקב והתנַונות. מיתה אחת – וחִילופה מאות חיים… הרי זה חשבון אֱלֶמנטרי! ואם תתן בכף אחת את חיי הזקנה השחופה, הרעה והכסִלה – מה לא יכריע אותם? הן חיים אלה אינם חשובים יותר מחיי הַכִּנָה, הפִּשפָּש, – לא, עוד פחות חשובים, מפני שהיא גורמת רעה לעולם. היא מוצצת דמים של אחרים: היא נשכה בימים האלה באצבעה של אלישבע מֵרִשְׁעוּת; כמעט צריך היה לחתוך את האצבע!

– כמובן, היא אינה שוה לחיות, – עָנה האופיצר, – אבל הן כאן הטבע.

– הוי, אחא, כלום אינך יודע, שאת הטבע מתקנים ומדאיכים, שאם

לא כן – לא שבקית חיי לכל בריה מפני המשפטים הקדומים. אם לא כן – היינו טובעים ברשת המשפטים הקדומים. אף אדם גדול אחד לא היה נמצא אז. אומרים: “חובה, יצר טוב” – אני איני רוצה לדבר כלום נגד החובה ונגד היצר הטוב – אבל השאלה היא, כיצד צריך להבין כל זה? חכה, אני אשאלך עוד שאלה אחת: שמע!

– לא, חכה אתה; אני אשאלך שאלה, שמע!

– נו!

– הנה אתה נאה נואם ודוֹרש, ברם, הגידה לי: אתה בעצמך נכון להרוג את הזקנה או לא?

– כמובן, לא! אני מדבר רק בשם היֹשר… לא כי הכתוב מדבר…

– ולדעתי, אם אתה בעצמך אינך מֻכשר לזה, הרי אין כאן שום יֹשר…

הבה נשַׂחֵק עוד מערכה אחת!

רסקולניקוב נסער מאד־מאד. מובן, כל אלה לא היו אלא שיחות ורעיונות של צעירים רגילים שברגילים ומצוים שבמצוים, אשר שמע לא פעם, רק בצורות אחרות ובנוגע לענינים אחרים. ואולם למה קרה מקרהו לבוא ולהטות אֹזן לשיחה שכזו ולרעיונות שכאלה דוקא בשעה זו, בעת שבמוחו ולבו הוא נולדו זה עתה… ממש רעיונות כמו אלה? ולמה דוקא עכשו, כשלפני רגע הוציא מבית הזקנה את גַרְעִין המחשבה הזאת, מזדמן לו לשמוע מן הצד שיחה על־אודות הזקנה?… תמיד נראתה בעיניו ההזדמנות ההיא למוזרה. לשיחת־בית־מרזח בלתי־חשובה זו היתה השפעה מרֻבה מאד על התפתחות הרעיון בימים הבאים: כאלו באמת נזרקה כאן בשבילו איזו הוראת הלכה, כאלו נִתַּן לו רמז לדָבר…

– - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

בשובו ממגרש סֵינה, התנפל רסקולניקוב על הספה ושעה שלמה ישב בלי נוע. בינתים בא הלילה. נר לא היה לו, ואף אלו היה לו נר, לא היה עולה על דעתו להעלותו. בימים שלאחר־כך לא היה יכול לעולם לזכור, אם באותה שעה חשב על איזה דבר או לא. לבסוף הרגיש, שהקדחת אשר שחרַתּוּ בצהרים חוזרת ונעורה, רעד־קֹר בא בעצמותיו, ובהנאה רבה מצא, שעל הספה אפשר גם לשכב. מהרה הוטלה עליו שנת־עֹפרת עזה, כאלו באה וחנקה אותו.

הוא ישן שלא כדרכו – שעה ארֻכה ובלי חלומות. נַסטַסיה שנכנסה אליו ממחרת בַּבֹּקר בשעה העשירית, לא יכלה להעירו אלא בעזרת נענועים ודחיפות הרבה. היא הביאה לו טֵה ולחם. הטֵה היה גם הפעם שיורי־טה ובקומקום שלה.

– הראיתם, כיצד אדם ישן! – צעקה בכעס – אֵינו פוסק משֵׁנה!

הוא קם בהתאמצות רבה. ראשו כָאב; הוא עמד על רגליו, עשה צעד אחד במדורו ונפל שוב על הספה.

– שוב לישון! – צווחה נסטסיה מחדש – חולה אתה, מה? הוא לא ענה דבר.

– חפץ אתה במֵה?

– אחר־כך – הביע בהתאמצות, בסגרו את עינו ובהפכו את פניו אל הקיר. נסטסיה עמדה עליו רגעים אחדים.

– ובאמת, יוכל היות, חולה הוא, – אמרה, נפנתה ויצאה.

בשתי שעות אחר־הצהרים נכנסה אליו שנית וקערה של מרק בידה. הוא שכב כמקדם. הקומקום עמד על עמדו, והיה נִכּר, שלא נגעה בו יד. נסטסיה מצאה אפילו, שזוהי פגיעה בכבודה ובחמה שפוכה התחילה לטלטלהו. –– מה אתה נרדם! – צעקה בהתבוננה אליו בבחילה. הוא נתעורר וישב, אבל לא אמר לה כלום והביט לארץ.

– חולה הנך או לא? – שאלה נסטסיה, וגם הפעם לא קבלה מענֶה.

– אתה, צריך היית, לכל־הפחות, לצאת החוצה, - אמרה לאחר שתיקה קצרה – שינשב בך הרוח קצת. אכֹל תאכל או לא?

– לאחר־כך, – הוציא קול חלש – לכי! – ונפנף בידו הנפת־יאוש. היא עמדה עוד זמן־מה, שלחה בו מבט של חמלה ויצאה. כעבור רגעים אחדים נשא את עיניו והביט ארֻכות על הטה ועל המרק. אחר־כך לקח את הלחם, את הכף והתחיל לאכול.

בלי תאָבון, מכונתית, בלע שלש־ארבע כפות־מרק. כאב־ראשו הוקל. אחרי אכלו, השתרע שוב על הספה, אבל לישון לא יכֹל. הוא שכב בלי נוע, ופניו כבושים בכר. חלומות בהקיץ שחרוהו, ומשֻנים היו החלומות. לרֹב רקם לו דמיונו, שהוא באיזה מקום באפריקה, במצרים, בנוה־מדבר. האורחה נחה, הגמלים רובצים, עצי תֹמר גדלים מסביב; הכל סועדים את לבם. ברם הוא אינו פוסק משתות מים, מים, ישר מן הנחל המפכֶה פה, מן הצד, זורם ושואן. קרירות נעימה מרחפת וכל־כך נפלאים־נפלאים וכחלים המים, הקרים והשוטפים על־פני סלעים מרֻבי־גוָנים ועל־פני החול הנקי כל־כך וזהרורי־זהב לו… פתאום עלה באזניו צלצול ברור של שעון. הוא נזדעזע, נתעורר, הרים ראשו, השקיף מחלון, שִעֵר את השעה ופתאם קפץ ממקומו, עֵר לחלוטין, כאִלו דחף אותו מאן־דהו מעל הספה. על בהונות רגליו נגש אל הדלת, פתָחה מעט חֶרֶש והתחיל להקשיב רב־קשב אל עבר המדרגות. לבוֹ דפק בחָזקה ובאימה. אבל על המדרגות היה שקט, כאִלו הכל נשקע בשנת… משֻנה ופראי נראה הדבר בעיניו, שהוא יכֹל לבלות בשנת־חלשות שכזו את כל הזמן מאמש, ועדַין לא עשה כלום, לא הכין כלום… בעוד שאפשר כי השעון השמיע כבר את השעה השישית… ופתאם אחז אותו חפזון קדחתני בלתי־רגיל ומלא בלבול; תחת מצב־השֵנה והקֵהות והטמטום, אמנם, גם ההכנות הדרושות לא היו מרֻבּת. הוא חגר כל כֹּח התאמצותו, בכדי לחַשֵב מראש כל פרטי העניין ולבלי לשכוח דבר; והלב כל העת דפק, עד כי כָבדה עליו הנשימה. ראשית, צריך היה לעשות עניבה לחבּרה אל בגדו, – עבודת רגע אחד. הוא הרים את הכר שלו, פשפש והוֹציא מתוך הלבָנים הנערמים שם כתֹנת ישָנה, לא־כבוסה, בלויה לגמרי. מסחבות־הכתֹנת קרע לו פתיל, זרת רחבו ושמונה ארכוֹ. את הפתיל הזה קִפל לשנים, הסיר מעל עצמו את בגד־הקיץ הרחב שלו (בגדו העליון היחידי; הוא היה מצמר־גפן, חזק עוד ועבֶה) והתחיל לחבר בתפירה את שני קצות הפתיל קרוב לזרוע השמאלית מבפנים. ידיו רעדו מאד בשעת התפירה, אבל הוא התגבר ועשה את מלאכתו, באֹפן שמבחוץ לא נראה כלום כשלבש שוב את הבגד. מחט וחוטים הוכנו אצלו עוד מאז, והיו מֻנחים בארגז־השלחן בגליון־ניר. ובנוגע לעניבה בעצמה, היתה זו המצאה שלו, אשר המציא, כדי לשים בה, בעניבה, את הקרדֹם. הן אי־אפשר היה לשׂאת בחוץ את הקרדֹם ביד. ואלו היה רק מחביאו תחת הבגד, הרי היה צריך להחזיק בו ביד מבחוץ, מה שהיה נראה לעין. ברם עכשו, כשיש עניבה, די רק לשים בה את ברזל־הקרדֹם, בכדי שהקרדֹם יהיה תלוי כל הדרך תחת הזרוע – ואין פוצה פה ומצפצף. ואם ישים עוד את שמאלו בכיס־הבגד, יוכל להחזיק בה מבלי־משים את קצה היד של הקרדֹם, שלא יתנדנד. והיות שהבגד היה רחב מאֹד, שק ממש, לא היה יכול להיות נִכּר מבחוץ, שהוא תומך בידו אשר בכיס באיזה דבר, את מעשה העניבה הזאת המציא כבר לפני שבועים.

אחרי אשר גמר את ענין העניבה, עמד ותחב את אצבעותיו הרצפה, פשפש אצל הזוית השמאלית, והוציא משם את המשכון, שהיה מוכן ונתון שם זה מכבר. המשכון הלז, אמנם, לא היה משכוֹן כל־עִקר, אלא, פשוט, גֶזֶר של עץ מהֻקצע חָלָק, בגֹדל ובעֹבי של קופסת־סיגרות. את הגזר הזה מצא במקרה באחד מטיוליו בחצר אחת, שבאחד מאגפיה נמצא איזה בית־חרֹשת. לאחר ימים עמד והוסיף עליו מטיל־ברזל דק וחלק, מין שֶׁבֶר של טַס, שגם אותו מצא בחוץ בעת ההיא. הברזל היה קטן מן העץ, והוא צרף אותם יחד וקשרם בחוט, שתי וערב, קשר של קיְמא, אחר־כך גָלם, באֹפן יפה אף נעים, את הצרור בניָר לבן ונקי וקשר אותו מחדש בקשר, שהַתָּרָתוֹ תעלה בעמל. כַּוָנת הדבר היתה להסב על־ידי כך את תשומת־לבה של הזקנה, כשתתחיל לטפל בהתרת הצרור, ולמצא מתוך־כך את רגע־הכֹּשר. מטיל־הברזל נוסף לשם כֹּבד המשקל, בכדי שהזקנה לא תעמוד, לכל־הפחות ברגע הראשון, על טיבו של ה“משכון”, אשר עץ הוא. כל זה היה שמור אתו עד עת קץ תחת הספה, ואך הוציא משם את המשכון, עלה אליו פתאום מן החצר קולו של מאן־דהו:

– כבר יותר משֶׁבע!

– יותר משבע! אלי!

הוא התנפל אל הדלת ונטה אֹזן להקשיב, חטף את כובעו והתחיל לרדת על־פני שלושה־עשר שלַבַּיו, בזהירות, מבלי השמיע קל, כחתול, נשאר עוד לעשות את הדבר הכי קשה: לגנוב את הקרדֹם מן המִּטבח. שאותו מעשה צריך להעשות דוקא בקרדֹם – זה הֶחלט אצלו מכבר. לוֹ אמנם היה עוד סכין מתקפל, מן הסכינים העשויים לעבודת־גן, אך על סכין, וביחוד על כֹּחותיו, אי־אפשר היה לסמוך, ולפיכך נתקבלה אצלו החלטה גמורה: קרדֹם. נעיר אגב־אורחא על פרט אחד בנוגע לכל ההחלטות הגמורות, שכבר נתקבלו במעשה הזה; לכלן היתה תכונה אחת מוזרה, והיא שככל אשר קרבו להתגשמותן, כן קבלו בעיניו יותר ויותר צורה של אבסורד מגֻנֶה. למרות כל המלחמה הפנימית המְעַנָּה שבו, לא יכֹל בכל הזמן הזה להאמין אפילו רגע אחד, שיציאת הדבר אל הפעל היא בגדר האפשרות. ואִלו היה מגיע בזמן מן הזמנים לידי־כך, שהכל הכל, עד הנקֻדה היותר אחרונה, היה מתברר, מתחַור ומחלט אצלו, ושוב לא היו נשארים כל פקפוקים וכל ספקות, – כי אז דוקא היה הוא, כמדֻמֶה, מסתלק מכל הענין הזה, כמו מדָּבר, אשר אין לו שחר, כמו מדבר נעדר־בינה ובלתי־אפשרי. אלא שכאן היה עדַין תהוֹם של פרטים בלתי־נפתרים וספק־ספקות. ואולם מה שנוגע להשגת קרדֹם, הנה הפרט הקטן הזה דוקא לא הסב לו כל דאגה, באשר לא היה דבר נקל ממנו. כי הנה נסטסיה, וביחוד לפנות ערב, היתה עוזבת לרגעים את המטבח ורצה לחברותיה־שכנותיה או לחנות – והדלת היתה תמיד נשארת פתוחה לרוָחה. רק מאת מנהגה זה היתה נסִבּה למחלֹקת שבינה ובין בעלת־הבית. ובכן צריך היה רק, כשתגיע השעה, לבוא בלאט אל המטבח ולקחת את הקרדֹם ואחר־כך, כעבור שעה (אחר גמר כל הדבר) להחזירהו למקומו. ואולם כאן נתעוררו גם ספקות. מה, אם הוא, נניח, יבוא בעוד שעה להחזיר את הקרדֹם ונסטסיה בינתיים חזרה מבקוריה. והרי היא לפניך! מובן, אז צריך יהיה לעמוד הלאה ולהמתין עד שתצא שנית. אבל מה אם בינתים ידרש הקרדֹם, והיא תתחיל לחפשהו, לצעק – הרי לך חֶשֶׁד או, לכל־הפחות, יָדַים לחֶשֶׁד.

ברם, כל אֵלו לא היו אלא קטנות, שהוא עדין לא התחיל אפילו לחשוב על־אודותיהן, ואף פנאי לא היה לו בשבילן. הוא חשב על העִקר, ואת הקטנות השאיר לאותה השעה, כשהוא בעצמו יוָכח בכל. ואולם זה הדבר האחרון נדמה ליוצא מגדר המציאות. כך, לכל־הפחות, נדמה לו. הוא, למשל, לא יכֹל בשום אֹפן לתאר לעצמו, שיבוא יום והוא ישים קץ למחשבותיו, יקום וילך פשוט לשם… גם זה הנסיון שעשה לא כבר (זאת אומרת, אותו הבקור בכוָנה לרַגל את המקום כראוי) הרי לא עשה, אלא נסה לעשות, אבל כלל לא באמת ובתמים, כי־אם כך: “הבה, כלומר, אלך ואנסה, הזיות בעלמא – עד מתי!” – ומיד לא עמד בבחינה, יָרק וברח בגֹעל־נפש רב כלפי עצמו. ובתוך־כך, כל השקלא־וטריא במובן המוסרי של השאלה הרי נגמרה אצלו, לכאורה, לגמרי; פלפולי רעיונו נעשו חריפים ושנונים בחרב־פיפיות, ובתוך־עצמו לא מצא עוד פרכות שכליות, שאין עליהן תשובה. אלא שבזה הצעד האחרון לא האמין, פשוט, בעצמו, ובאיזו עקשנות, ובאיזו הכנעת־עבדים, בקש לו הוכחות מתנגדות, בקש בצדי־דרכים, כמגשש באפלה, כאלו הכריחהו מאן־דהו ומשך אותו לזה. והנה היום האחרון הזה, שבא לפתע פתאום כל־כך והכריע את הכל בפעם אחת, השפיע עליו כמו באֹפן מכונתי: כאלו היה בא מאן־דהו, תופס אותו בידו ומושכהו בכֹח שלמעלה מן הטבע שילך אחריו מבלי כל דחיה, כעִוֵר, בלי כל תירוצים. דומה היה כאלו נסתבך בקצה בגדו באופן של מכונה, והוא הולך ונמשך לתוכה מאליו, בעל־כָּרחו.

בראשית – אמנם, זה היה כבר, עוד מקֹדם – עִנינה אותו שאלה אחת: מפני מה נמצאים ומתגלים כל־כך בנקל־כמעט כל מעשי־פשע שבעולם, וכל־כך ברור מסתמנים עקבותיהם של כמעט כל הפושעים? לאט־לאט בא למסקנות מגֻוָנות ומלאות־ענין. יצא, אליבא דידיה, שעִקר הסבה אינו באי־האפשרות מצד המציאות להסתיר את הפשע, כי־אם בפושע בעצמו; הפושע, כמעט כל פושע, ברגע בואו לעבור את העבֵרה נכנסת בו איזה רוח־שטות, כֹּחות רצונו ושכלו נופלים ויורדים, ובמקומם באה איזה קלות־דעת משֻנה, ילדותית, – ודוקא ברגע אשר רצון ושכל דרושים ביותר. הוא בדק ומצא, שאותן רוח־שטות והתמעטות־הרצון באות ותופסות לאדם כמין מחלה, מתפתחות לאט־לאט ומגיעות לידי קיצוניותן ברגע האחרון לפני עשית העבֵרה, נמשכות באותה צורה בשעת העבֵרה ועוד זמן־מה אחרי עשיָתה, הכל לפי אֳפִי האדם; ולבסוף מצב זה חולף והולך לו, כאשר תחלוף ותלך לה כל מחלה. מה שנוגע לשאלה: אם המחלה מולידה את העבֵרה, או העברה גופה, על־פי טבעה המיֻחד, מתלַוָה תמיד במין דבר הדומה למחלה? – על זה עוד לא מצא די־אונים בנפשוֹ לתת פתרון.

מתוך מסקנות אֵלו, גמר אֹמר בנפשו, שאצלו, בענין שלו, אין מקום לשנויים חולניים כאלה, שהשכל והרצון שלו לא יֵרדו ולא יפלו לא לפני המעשה ולא בשעת מעשה, מפני שהמעשה שלו “אינו מעשה־עָוֹן”… נחסיר פה את כל אותו הפרוצס, שעל־ידו בא לידי החלטה זו; גם בלאו־הכי הקדמנו יותר מדי והכנסנו בהרצאתנו מה שהיה צריך לבוא במאֻחר… נוסיף רק, שהמעצורים המעשיים והקֹשי החָמרי שבדבר לא תפסו במוֹחו בלתי־אם מקם פחות במעלה, “צריך רק למשול עליהם בכל כֹּח הרצון והשכל, ואז יכנעו כל המעצורים והמכשולים ברגע הדרוש ולא יפריעו בבואי להפגש פנים־אל־פנים עם כל פרטי הדבר”, אבל הדבר לא נתקרב ולא היתה לו התחלה. בהחלטותיו היותר אחרונות האמין עוד פחות מבקודמות וכשהגיעה השעה, יצא הכֹּל לא כמו ששִער אלא באֹפן פתאֹמי, כמעט בלתי צפוי.

עובדה אחת פחותת־ערך הביאה אותו במבוכה גמורה עוד טרם רדתו מעל המעלות. בהגיעו אל המטבח, שדלתו היתה פתוחה לרוָחה כמו תמיד, העיף מבט אלכסוני זהיר, בכדי להִוָכח תחִלה, אם אין שם תחת נסטסיה בעלת־הבית בעצמה, ואם אין – האִם סגורות כראוי דלתות חדריה של בעלת הבית, שלא תשים בו עין בהִכָּנסו לקחת את הקרדֹם. אולם פה גדל תמהון לבו בראותו פתאום, שנסטסיה לא די שהיא הפעם במטבח, איא שהיא עוד עסוקה בתלִיַת לבָנים על־גב החבל! כשראתה אוֹתוֹ, פסקה ממלאכתה, הפכה אליו פנים והביטה אחריו עד עָברו. הוא השפיל עיניו ועבר כנראה ואינו רוֹאה. אולם על כל הדבר הקיץ קץ; אין קרדֹם! הוא חרד חרדה גדולה.

“ומהיכן למדתי, – חשב בצאתו אבל השער – מהיכן למדתי, שדוקא ברגע זה לא תהיה בבית! מדוע, מדוע. מדוע בטחתי בזה?” הוא היה כאלו נרמס ברגל, כאלו נעלב, והָשפל עד הדיוטה התחתונה. הוא התאוה ללעוג לעצמו מרֹב קצף… קצף קִהֶה של חיה רעה עלה ורתח בקרבו.

הוא התיצב שקוע במחשבות אצל השער. ללכת החוצה לטַיֵל, כביכול, היה לו לתועבה; לשוב החדרה – תועבה עוד יותר דבר. “ואיזו אפשרות אבדה לי לעולמים!” מלמל בעמדו אצל השער בלי כל מטרה, ישר לגֹבה מדורו הקטן והאָפֵל של השוֹער, שהיה פתוח גם הוא. פתאום עבר רעד בכל יצורי גֵוֹו: ממדורו של השוער, במהלך של צעדים אחדים, מתחת הדרגש מימין, נצנץ לנגד עיניו דבר־מה… הוא פנה כה וכה – אין איש. על בהונות רגליו נגש אל המדוֹר, ירד על־פני שני השלבים ובקול רפה קרא לשוער. – “זה הדבר, הוא אינו אמנם נמצא הוא בקרוב־מקום, בחצר, שהרי הדלת פתוחה לרוָחה”. הוא התנפל בראשו למטה על הקרדֹם (זה היה קרדֹם) והוציא אותו מתוך שני גזרי עצים, וכאן, לפני צאתו, שם אותו בעניבה אשר מתחת למדיו, תקע שתי ידיו לתוך שני כיסיו ויצא ממדורו של השוער; עין לא ראתה! אם הכזיב השכל, הושיע השטן!" – חלף הרהור במוחו ושפתיו עִוו בצחוק משֻנֶה. המקרה הזה עודדהו מאד.

הוא הלך בדרך מתונוֹת; לא נחפז כדי שלא לתת ידים לחשוד בו. נמנע מהרבות במבטים על העוברים־ושבים, ולא עוד אלא שהשתדל לבלי להביט כלל על אחרים ולהיות בלתי־מֻכָּר ומוחש לאחרים ככל האפשר. כאן זכר במגבעתו. – “אֵלי! גם מעות היו שלשום, ולא החלפתיה בכובע!” קללה התפרצה מנפשו.

באקראי ובעין אחת השקיף לחנות אחת וראה שם על שעון־הקיר: עשרה רגעים אחר שבע. צריך היה למהר, ויחד עם זה לעשוֹת הֶקף ולגשת אל אותו הבית מן העֵבר השני…

לפנים, כשארע לו לתאר כל זה בדמיונו, יש שחשב, כי עתיד הוא להיות ירא מאד. ואולם עכשיו לא נתיָרא מאד, לא נתיָרא כלל. הוא היה עסוק אפילו בשעה זו בהרהורים צדדיים, אבל מתחלפים. בעברו את גן־יוּסוּפּ שִחֵר אותו אפילו רעיון גדול אחד אל־אודות בנין מזרקות־מים גבוהות, ואיך שמזרקות כאלו היו מצחצחות ומנעימות את האויר בכל המגרשים. ולאט־לאט בא לכלל דעה, שאִלו היו מרחיבים את גן־הקיץ על־פני כל שׂדֵה־מַרְס והיו מחברים את כל זה עם גן־מיכאל של הארמון, כי אז היה הדבר לברכה ולתפארת לכל העיר. וכאן התעניין פתאֹם: מפני מה נמשך האדם בכל הכרים הגדולים לא רק מתוך הכרח, אלא גם כמו מתוך איזה נטיה מיֻתרה, להתישב דוקא באותם חלקי־העיר, שאין בהם לא גנים ולא מזרקות, כי־אם רפש ובאשה וכל חלאה. כאן עלו בזכרונו טִיוּליו הוא במגרש־סינה, והוא נֵעור לרגע ממחשבותיו. “איזו הבלים! לא, מוטב שלא לחשוב כלום!”

“כך נהוג בודאי אצל המובָלים לגרדום, להדָבק במחשבותיהם בכל הדברים הנפגשים להם בדרכם” – חלפה מחשבה במוחוֹ, אבל רק חלפה, כברק; הוא עצמו מהר לכבות את נצנוץ־המחשבה הזאת… אבל הנה הוא הולך וקרב, הנה הבית, הנה השער. באיזה מקום השמיע שעון פתאום צלצול: אחד. “מה זאת? האמנם חצי השמינית? לא יוכל להיות, בודאי מקדים אותו שעון!”

בשער עבר לאשרו שוב הכל בשלום. גדולה מזו כמו בכוָנה פגשה אותו ברגע ההוא עגלה גדולה של שחת, שנכנסה גם היא החצֵרה וכִסתה עליו לגמרי מעין השוער, ואך עברה העגלה, מִהר ועלה בהרף־עין במעלות מימן. משם, מעב־העגלה השני, נשמעו קולות מריבים. אך בו לא שָׂם איש עין ואיש לא נזדמן לקראתו. הרבה חלונות היו פתוחים בשעה זו אל החצר המרֻבּעה, הגדולה, אבל הוא לא נשא אליהם את עיניו – לא היה לאֵל־ידו. המעלות אל דירת הזקנה היו קרובות אל השער מימין, הוא עלה במעלות…

רגע שאף רוח ותמך בידו את לבו הדופק, וכאן נגע עוד פעם בקרדֹם והתקינו; אחר־כך התחיל לעלות בזהירות ובחשאי, מאזין ומקשיב לרגעים. אבל גם סֻלם־המעלות היה ריק לגמרי בעת הזאת; כל הדלתות היו סגורות; איש לא נפגש. בדיוטה השניה אמנם היתה דירה ריקה אחת פתוחה לרוָחה, ובה עשו צבּעים את מלאכתם, אבל הם לא השגיחו בו. הוא עמד, חשב רגע ועלה הלאה. – “מובן, שטוב היה, אִלו לא היו אלה בכאן, אבל… עוד שתי דיוטות למעלה מהם”.

אבל הנה גם הדיוטה הרביעית, הנה הדלת, הנה המעון אשר ממולה; מעון ריק. גם המעון שבדיוטה השלישית, אשר מתחת למעונה של הזקנה, ריק הנהו: הכרטיס, שהיה מֻדבּק אל הדלת במסמרים, הוסר, – נסעו בעליו מכאן!… נשימתו קצרה. להרף־עין חלף במוחו: “לילך מפֹה?” אבל הוא לא ענה לעצמו דבר ונטה אזנו לדלת דירתה של הזקנה: דממת־מות. אחר־כך התחיל שוב להקשיב אל המעלות מתחת; הקשיב הרבה, רב קשב… אחר כך התבונן לעצמו ולצדדין בפעם האחרונה, כִּנֵס את עצמו, היְשיר את בגדיו, התקין שנית את הקרדֹם בעניבה. "האם לא חִוֵר אני… ביותר? האם לא נרגש ביחוד? היא חשדנית… האם לא להמתין עוד… עד שיֵרָגע הלב?…

אבל הלב לא נרגע. להפך, כמו מכונה, דפק עוד יותר, יותר, יותר… הוא לא עצר עוד בעצמו, שלח לאט את ידו אל הפעמון ויצלצל. כעבור חצי־רגע צלצל שנית, ביתר תֹּקף.

אין מענֶה. לצַלְצֵל בעלמא לא היה כדאי וגם בלתי מתאים למצבו. הזקנה, כמובן, היתה בבית, אלא מלאת־חשד ולבדה. הוא ידע במדה ידועה את הרגלֶיה… ושוב הסמיך את אזנו לדלת. האם היה חושיו כל־כך חדים (מה שבכלל קשה להניח), או שבאמת אפשר היה לשמוע, אבל לו נשמע פתאום רשרוש־יד זהיר אצל כף־המנעול וכעין־שמלה בדלת עצמה. מאן־דהו לא נראה התחבא בפנים, וכמוהו מבחוץ, עמד אצל המנעול והקשיב, כמדֻמה, גם־כן על־ידי הסמָכַת־אֹזן…

הוא עשה תנועה מכֻוֶנת משמיעה־קול וגם מלמל איזה דבר בקול, להראות, שאין הוא מתחבא. אחר־כך צלצל בשלישית, בנחת, ובחשיבות ובלי כל קֹצר־רוח. לאחר־כך, כשהיה נזכר ברגע זה זכרון ברור, בהיר (רגע זה נחרת בו לנצח), היה תמה על עצמו, מהיכן נטל כל־כך הרבה ערמומיות, ובפרט ששכלו כאלו הָאָפַל לרגעים ואת גופו כמעט שלא חש בעצמו… כעבור רגע נשמע קול הבריח בהוּסָרו.

VII    🔗

הדלת, כמו בפעם ההיא, נפתחה משהו, נתהַוה סדק צר, ושוב הציצו עליו מן המַפל שתי עינים חודרות וחשדניות. כאן נתבלבל רסקולניקוב ועשה משגֶה רב.

מתוך חשש, שמא תפָחֵד הזקנה מהתיחדותה אתו – בהיותו אי־בטוח, שמראהו יניח את דעתה – אחז הוא בדלת ומשָכה אליו, בכדי שלא תמָלך הזקנה פתאם להִסָגר שנית. כשראתה הזקנה את זה, לא משכה את הדלת בחזרה אליה, אבל גם לא הניחה מידה את כף־המנעול, באֹפן, שמעט שהוציא גם אותה אל הפרוזדור. אך בראותו, שהיא עומדת בדלת על דרכו ואינה נותנת לו לעבור, פסע הוא ישר עליה. היא נִתְּרה ממקומה בפחדים, חפצה להגיד דבר־מה, אך לשונה כמו נדבק לחִכּה, והיא נתנה בו את כל עיניה.

– שלום, אלינה איבנובנה – התחיל בקול מהיר וחפשי ככל האפשר, אבל קולו לא נשמע לו, נפסק ונרעד – אני לה… חפץ הבאתי… אבל מוטב תבוא הֵנה… אל האור…

הוא עזב אותה וישר, בלי כל הזמנה, נכנס החדרה. הזקנה רצה אחריו; הדבור שב אליה.

– רבונו של עולם! מה לו פה?… מי אתה? מה דרוש לו?…

– במטותא, אלינה איבנובנה… הן מַכָּרָה.. אני… רסקולניקוב… הנה משכון הבאתי כמו שהבטחתי – והוא הושיט לה את “המשכון”.

הזקנה השקיפה על המשכון, אך כרגע הסירה ממנו את עיניה ונתנה אותן בעיני האורח הבלתי־קרוא. היא הביטה בעין בוחנת קוצפת וחשדנית. עבר רגע; לו נדמה לראות בעיניה גם מעין לגלוג, כאלו נתגלתה לה כל מזִמתו. הוא הרגיש שעשתונותיו אובדות, שבמעט אימה נופלת עליו, ואימה במדה כזו, עד שבמדֻמה, אם יוסיף להביט ככה, אם כמשל של עוד חצי־רגע לא יוציא הגה, יברח מיד.

אבל מה היא מביטה ככה, כאלו לא הכירתני? – קרא פתאם וגם־כן בקצף. – רצונה תקח, וָלא – אלך לאחרים. לי אין פנאי.

הוא לא נתכָּוֵן לאמר כך; הדברים יצאו מאליהם.

הזקנה כאלו שב אליה רוחה; קולו הנטרץ של אורחה עודד אותה, כנראה.

אבל מה זה אבי, כך פתאם… מה יש לו? – שָאלה בהביטה על המשכון.

– קופסת־סיגרות של כסף: הן אמרתי לה בפעם האחרונה.

היא שלחה את ידה.

– אבל למה הִנהו כל־כך חִוֵר? הנה גם ידיו רועדות! האם קם ממחלה, אבי?

– קדחת, – ענה בהפסקות. – בעל־כרך תחויר… כשאין מה לאכול, – הוסיף באין־אונים להוציא את המלים מפיו. – כֹּחותיו עזבוהו שנית. – אולם התשובה היתה דומה לאמת; הזקנה לקחה את המשכון.

– מה זה? – שאלה לאחר שסקרה שוב את רסקולניקוב כֻּלו, בשקלה את המשכון על קף־ישב.

– חֵפץ… קופסת־סיגרות… של כסף… תביט…

– אבל מה זה, כאִלו לא של כסף… הנה כמה קִפֵּל.

בעָמלה להתיר את הצרור ובפנותה לפיכך אל האור, אל החלון (כל חלונותיה היו סגורים למרות החֹם המחניק), השאירה אותו לבדו לרגעים אחדים ופנתה אליו עֹרף. הוא פתח את המעיל שלו והוציא את הקרדֹם מן העניבה. אבל לא לחוץ, כי־אם תמך בו בימינו מתחת לבגדו. ידיו היו חלשות מאד, מאד; הוא חש, כיצד הן, מרגע לרגל קופאות ונעשות כבולי־עץ. יראה באה בו, פן יפֹּל הקרדֹם מתחת ידו… פתאם נעשה ראשו עליו סחרחר.

– אבל איזה קִפולים עשה כאן! – קראה הזקנה בכעס ועשתה איזו תנועה לעֶברו.

אף הרף־עין אחד עוד אי־אפשר היה לדחות, הוא הוציא את הקרדֹם כֻּלו, נפנף בו בשתי ידיו, מתוך אבדן כל החושים, וכמעט בלי כל התאמצות כמעט באֹפן מכונתי, הטיח על ראשה במטיל־הקרדֹם, כֹּחו הוא כאלו לא היה בשעת מעשה. אולם לאחר ששלח בה פעם אחת את הקרדֹם, נתעורר בו גם כֹּח.

הזקנה, כמו תמיד, היתה גלוית־ראש, שערותיה הקלושות, האמֻצות־השָׂבות, המשוחות, כרגיל, בשמן, היו שזורות על ערפה בקוֻצה, כעין זנב־העכבר, ממעל לה בָּלַט שֶׁבֶר של מסרק מקרן־פרח. הקרדֹם נפל על קדקדה, מפני שהיתה קצרת־קומה. היא הוציאה קול שועה, אבל רפֶה מאֹד, ופתאום התמוטטה כֻלהּ לארץ, אם כי הספיקה עוֹד לשאת שתי ידיה אל ראשה. ביד אחת עדַין החזיקה את “המשכון”. כאן הכה הוא בכל כֹּחו פעם ושתים, בראש הקרדֹם בקדקדה. הדם זנק כמו מכוס נהפכה, וכל גופה הָשלך אחורנית. הוא הרתיע עצמו לאחוריו, נתן לה לנפול ומיד כפף עצמו אל פניה; היא כבר היתה מתה. עיניה היו לטושות, כמתרוצצות ללצאת מחוריהן, והמצח וכל הפנים היו קמוטים ואחוזים עֲוִית.

הוא הניח את הקרדֹם על הרצפה אצל המתה, ומיד שלשל את ידו לתוך כיסה, בהתאמצו לבלי להתלכלך בדם השותת ממנה, – לאותו הכיס הימני, שממנו הוציאה בפעם האחרונה את המפתחות. שִׂכלו כבר היה שָׁלם אתו, לקוי־תבונה והסתובבות־ראש לא היו לו עוד, ורק ידיו רעדו עדַין. הוא היה זוכר אחר־כך, שבאותה שעה היה אפילו מבחין גדול בין דבר לדבר, זהיר גדול, וכל העת השתדל לבלי התלכלך… את המפתחות הוציא כרגע; כֻּלם, כמו אז, היו בצרור אחד, על חולית־בדיל אחת; ומיד רץ עמם אל חדר־המטות. זה היה חדר גדול עם חבורת־איקונין גדולה. אצל הכֹּתל השני עמדה מטה גדולה, נקיה למדי, עם שמיכת־צמר־גפן מכֻסה טלאי־משי. אצל הכֹּתל השלישי היתה קוֹמוֹדה. ומשֻׁנֶה הדבר; אך החל להתאים את המפתחות אל תיבות הקומודה, אך עלה באזנו צלצולם, מיד עבר כמו רעד בכל בדי עורו. שוב נתעורר בו חפץ פתאומי לעזוב הכל וללכת לו. אולם החפץ לא היה אלא רגעי: ללכת מפה עתה כבר היה מאֻחר יותר מדאי. הוא גם הצטחק, כמלעיג על עצמו, אלא שפתאום הכתה אותו על ראשו מחשבת־דאגה אחרת: לו נדמה פתאם, שהזקנה אפשר, חיה עוד ועוד תקום ממקומה. הוא עזב את המפתחות עם הקומודה וירץ אל הגוִיָה, חטף את הקרדֹם והניפו שוב על הזקנה, אך לא הקריבו אליה. לא היה כל ספק, כי מתה היא. בהכפפו אליה ובהסתכלו בה שנית מקרוב, ראה ונוכח שגֻלגלתּהּ היתה רצוצה וגם קצת מֻתָּקה ממקומה. הוא רצה למשש בה באצבע – וישב אחור את ידו, גם בלי זה היה הדבר גלוי. הדם הנוזל, בינתים, נהיה על הרצפה לבִצה שלמה. פתאם ראה על צוארה איזה פתיל. הוא משך בו, אבל הפתיל היה חזק ולא נִתַּק, אגב היה כֻלו שרוי בדם. הוא נסה להוציאו כך, דרך חיקה, אבל דבר־מה, הפריע בעד זה.

מקֹּצר־רוח הניף שוב את הקרדֹם בכדי לבקע בו את הפתיל ממעל, על הגוף, אך לא הרהיב עֹז בנפשו לעשות כדבר הזה, ובקשי רב, לאחר שלבלן את ידיו ואת הקרדֹם וטִפֵּל בזה רגעים אחדים, עלה לו לחתוך את הפתיל מבלי לנגוע בקרדֹם בגוף. הוא הסיר את הפתיל וירא, כי לא טעה: ארנק בקצהו. חוץ מזה היו על הפתיל שני צלמים, של עץ ושל נחֹשת וגם איקונין זגוגי; והארנק לא גדול, זַמשָׁאִי, מגֹאל, עם חִשוק של בדיל, ומלא מאד. רסקולניקוב שָׂם את הארנק לתוך כיסו, מבלי התבונן אליו, את הצלמים השליך לזקנה על לבה, ובחטפו אִתּו בפעם הזאת את הקרדֹם, מִהר וחזר אל חדר־המטות.

הוא נחפז מאד, חטף את המפתחות ושוב התחיל לטפל בהם. אולם ההצלחה לא היתה במעשהו: המפתחות לא נכנסו לתוך חללי המנעולים. ולא רק מפני רעד ידיו, אלא גם מפני שהיה טועֶה: הזאת הוא, למשל, שאין מפתח זה הולם לתֵבה זו, ואף־על־פי־כן הוא משתדל להכניסו. פתאם זכר ושער, שזה המפתח הגדול, עם הזיז המתנועע כאן מצד הקטנים, ודאי שאינו מתֵבות הקומודה (השערה זו עלתה על דעתו גם בפעם הקודמת), כי־אם מאיזו מִזוָדָה טמונה, ושבאותה מזודה, מסתמא, אָצור הכל. הוא עזב את הקומודה ומיד גחן אל תחת המטה, בדעתו ש“אוצרות” כאלה של זקנות עשירות נמצאים תחת מטותיהן. וכהשערתו כן היה: תחת המטה עמדה מזוָדה הגונה, יותר מאמה ארכה, עם מכסֶה בולט של סֻחְתְּיָן אדֹם ומסמרי־בדיל קטנים נעוצים בו. שן המפתח הגדול התאימה אל המזודה, וזו נפתחה לפניו. ממעלה, תחת סדין לבן, היתה מֻנחת אדרת־ארנבת שאריגה מבחוץ היה אדֹם; אחריה שמלת־משי, מעטפת־צואר, והלאה, בעֹמק, במדֻמֶּה, נצברו כל מיני סמרטוטים, קֹדם־כל התחיל לקנח את ידיו המלֻכלכות באדרת האדֻמה. “אדֻמה, ובאֹדם אין הדם נִכּר כל־כך”, התחיל להסביר לעצמו, ופתאם התעורר: “אלי! האם יוצא אני מדעתי?” – חלפה בו מחשבת־פחד.

אולם אך הגיע את גל הסמרטוטים, והנה מתחת האדרת נשמט ויצא שעון־זהב. הוא השתער על כל זה להפכהו ולבדקהו. ובאמת, בין הסחבות השונות נמצאו מעֹרבים כלי־זהב – משכנות, כפי הנראה – צמידים, שרשרות, עגילים וכדומה. יש מהם שהיו שׂוּמים בנרתיקים ויש שהיו מקֻפָּלים, פשוט, בניָר של עתונים, אבל בסדר ובזהירות; הנירות היו כפולים וקשורים מסביב בפתילים. בלי כל שהיות התחיל למלא בחפצים אלה את כיסי מכנסיו ואת כיסי הפַּלטו שלו.

הוא לא שם כל פדות וכל הבדל בין צרור לצרור ולא פתח את הנרתיקים; ברם, הוא לא הספיק לצבור הרבה…

פתאם נשמע, שבחדר השני, במקום שהזקנה מֻנחה, צועד מאן־דהו. הוא נעצר ונשתתק כמת. אולם מסביב היתה דממה; הרי שֶׁרָק נדמה לו. פתאם עלתה ברור צעקה קלה, כאלו גנח מאן־דהו גניחה מקֻטעת ונאלם. אחר זה נשתררה שוב דממת־מות לרגע, או לשנים. הוא ישב שפוף אצל הארגז וחכה, כל עוד רוח בו, אך פתאם קפץ ממקומו, חטף את הקרדם וירץ מן החדר.

בלב החדר עמדה אלישבע, חבילה גדולה בידיה, והביטה נדהמה על אחותה ההרוגה, כֻּלה חִוֶרת כְּבד וכמחֻסרת־אונים לצעוק. בראותה את היוצא מחדר־המטות התחילה רועדת כעָלֶה רעידה תכופה, את כל פניה אחזה פלצות, אמרה להרים את ידיה, לפעור פיה, ואף־על־פי־כן לא צעקה, ולאט־לאט, אחורנית, התחילה לסור מפניו אל הפִּנה, כשהיא מביטה אליו מבט חודר ועקשני, אבל לא צועקת כאלו הושם מחנק לה לבלתי צעוק. הוא התנפל עליה בקרדֹם: שפתיה נעוו מתוך קובלנה עצומה, כמו שמצוי אצל הפעוטות, כשהם מתחילים לפחד מפני דבר־מה, מסתכלים בפני הדבר המפחיד אותם ומתכוננים לבכי. וכל־כך היתה אלישבע אֻמללה זו עלובה ונדכאה, עד שגם את ידיה לא נשאה להגן על פניה, אף שהתנועה הזאת היתה לכאורה, היותר טבעית והכרחית בשעה שכזו, כשהקרדֹם היה נטוי ישר לנֹכח פניה. היא רק מעט־מעט הרימה את שמאלה, שלא היתה עסוקה באחיזת החבילה, אבל לא אל פניה, כי־אם שלחה אותה מפניה אליו, אל העומד ממולה כמרחיקה אותו מעליה. חֻדו של הקרדם בקע את מצחה כמעט עד קדקדה. היא נפלה בפשוט־ידים. רסקולניקוב נתבלבל לגמרי, חטף את חבילתה, הוציא את החבילה מן היד – ורץ אל הפרוזדור.

הפחד לפת אותו יותר ויותר, ביחוד אחרי זה הרצח השני, הבלתי־צפוי, הוא השתוקק לברוח מפה במהירות היותר אפשרית. ואִלו היה מֻכשר באותו רגע לשפוט מישרים, אִלו למצער, היה ביכלתו לראות ולהבין את כל קשי־מצבו, את כל האימה שבו, להבין, כמה הרפתקאות, ואפשר גם רציחות, עוד מוכנות לפניו, בכדי להמָלט מכאן ולהגיע לביתו, כי אז יוכל מאד היות, שהוא היה משליך הכל אחר גוו והולך להודיע ברבים על מעשהו, ולא מתוך פחד העֹנש אלא מפני האימה והבחילה אל זה אשר עשה. הבחילה ביחוד עלתה וגברה בו מרגע לרגע. בשום אופן שבעולם לא היה קרב עתה אל הארגז, או גם נכנס החדרה.

ואולם איזה פזור־נפש, איזה המון־שרעפים, הלך ותקף אותו לאט־לאט. יש גם שכמו נפל לתוך מצב של שכחה, או יותר נכון, הוא היה שוכח את העִקר ורודף אחרי הטפל. אגב, בהשקיפו אל המטבח ובראותו שם על הספסל דלי מלא עד חציו מים, השכיל לרחוץ בו את ידיו ואת הקרדם. ידיו היו מגֹאלות בדם ומתדבקות, את הקרדם הִשְׁרָה ישר במים, חטף מעל החרס שעל משקוף־החלון את חתיכת־הבורית הקטנה והתחיל בתוך הדלי, לשפשף את ידיו. כשגמר את זה הוציא גם את הקרדם ורגעים מספר, כשלשה־ארבעה, נקה את הנִצָב, במקום שטֻנף בדם, ואפילו בבורית. אחר־כך קנח את כל זה בלבנים שנתיבשו כאן במטבח על החבל ושעה ארֻכּה, בהתבוננות רבה, בדק את הקרדם לאור החלון. כל עקבות לא נשארו, ורק עץ־הנצב היה רטֹב עדין. בזהירות ובדַיקנות שם את הקרדֹם בעניבה שמתחת לבגדו. לאחר כך, עד כמה שאפשר היה לעשות זה בחצי־האֹפל של המטבח, בדק את מעילו, מכנסיו, נעליו. מבחוץ, לכאורה, לא היו כל סִמנים, ורק על הנעלים היו איזו כתמים. הוא הרטיב סמרטוט וקִנח בו את נעליו. הוא, אמנם, ידע שאין בדיקתו בדיקה בדיקה, שאולי יש עליו איזה סִמן הדוקר את העין, והוא אינו רואהו. אז נשקע בהרהורים ונצב בלב החדר. מחשבת־אֹפל מעַנָה ומדַכָּאה התעוררה בו, שהוא משתגע, עושה מעשה־שגעון, ושברגע זה אין בכֹּחו לא להבין דבר ולא להגן על עצמו, ושאולי, בכלל, לא זה דרוש לעשות מה שהוא עושה… “אֵלי! אֵלי!” צריך לברוח, לברוח!" מלמל וירץ אל הפרוזדור. ואולם כאן נועדו לו פחדים, אשר, כמובן, לא ידע כמותם מעודו.

הוא עמד, הביט ולא האמין למראה עיניו: הדלת מן הבִּיאָה אל המדרגות, אותה הדלת, שבה צלצל ונכנס לפני שעה, לא היתה נעולה: יתר על כן, היא היתה פתוחה לרֹחב של כף איש; לא מַסגֵר ולא בריח בכל העת, בכל העת הזאת! הזקנה לא סגרה אחריו אולי, מתוך זהירות, אבל, אלוהים! הן הוא ראה אחר־כך את אלישבע! ואיך לא שם אל לבו, איך לא שם אל לבו, שהן נכנסה היא דרך איזו דלת! הן לא דרך הכּוֹתל באה!

הוא מִהר אל הדלת והניח עליה את הבריח מבפנים.

– אך לא, שוב לא זה! צריך ללכת מפה, ללכת…

הוא הסיר את הבריח, פתח את הדלת והתחיל להקשיב לעֵבר המדרגות.

הוא האזין והקשיב שעה ארֻכּה, באיזה מקום הרחק, כנראה, מתחת, אצל השער, צעקו והמו איזו קולות, שני קולות רבו וגדפו אחד את השני. “מה המה?….” הוא חכה בסבלנות, לבסוף נאלם הכל דומיה, כאלו נגזר פתאם; הרָבים נפרדו. הוא כבר רצה לצאת, והנה פתאם בדיוטה שמתחת נפתחה פתאם הדלת שאֶל המדרגות בשאון, ומאן־דהוא התחיל לרדת למטה ואיזה זמר בפיו. “כיצד הם כל העת הולכים וסואנים כל־כך!” חלף הרהור במוחו. הוא סגר בעדו את הדלת שוב והמתין. לאחרונה נָדַם הכֹּל. אין איש, ואולם כשכבר צָעד צעד אחד על המדרגות, נשמע פתאם שוב קול של צעדים חדשים.

הצעדים האלה עלו ממרחק רב, מהתחלת המדרגות שמתחת. אבל הוא זכר אחר־כך בבַרור גמור, כי מן הצליל הראשון אשר עלה אז באזניו החל לחשוד, שאין כִּווּנָם של אותם הצעדים אלא הלום, אל הדיוטה הרביעית, אל הזקנה. משםו מה? האם היו עצדים מיֻחדים כל־כך, מסֻמנים באיזה דבר? הצעדים היו כבדים, ישרים לא־נחפזים. הנה הוא כבר עבר את המדרגות של הדיוטה הראשונה, הנה התנשא עוד, עולה ועולה! נשמעה נשימתו הכבדה של העולה, הנה הוא כבר בדיוטה השלישית, הלום! ופתאם נדמה לו לרסקולניקוב, שהוא כאלו נקפא, שהוא כמו בחלום־בלהות: האויב מדביקו, הוא קרב, הוא רוצה להרגו – והרגלים כמו אֻסרו אל המקום, והידים כאלו יָבשו ואין להגיע בהן…

ובאחרונה, כשהאורח התחיל כבר לעלות במדרגות הדיוטה הרביעית, רק אז התעורר סקולניקוב פתאם כֻּלו, והספיק במהירות ובחריצות לקפוץ ולשוב מן הפרוזדור אל החדר. אחר־כך אחז בבריח וישיטהו על הדלת מבפנים בלחש, בלי השמעת קול. האינסטינקט היה בעזרו. כשכלה את זה עצר בנשימתו והתחבא מיד סמוך לדלת האורח הבלתי־נודע היה גם הוא כבר אצל הדלת. הם עמדו עכשיו איש אל מול פני רעֵהו כמו שעמד הוא לפני שעה עם הזקנה, מאזין ומקשיב – והדלת בינותם.

האורח שאף רוח ונשם נשימות כבדות אחדות. “עבה וגדול, כפי הנראה”, שִער רסקולניקוב בלחצו את הקרדֹם בכף־ידו. באמת היה כל זה כמו בחלום. האורח אחז בפעמון הקטן ויצלצל בחָזקה.

אך שִקשק צליל־הפחים של הפעמון, מיד כמו חלף איזה דמיון תעתועים לפני רסקולניקוב, שהמוטלות בחדר התנודדו. רגעי מספר נטה אֹזן באמת ובתמים להאזין אל התנודה. האלמוני שקשק עוד פעם בפעמון, חכה זמן מועט, ופאם, בִּקְצור עליו רוחו, התחיל בכל כֹּחו למשוך בכפות־המנעול שבדלת, באימה הביט רסקולניקוב על הבריח המתרוצץ ובפחד קהֶה חכה, שהנה־הנה יתמוטט הבריח ויֶצא ממסגרותיו. ובאמת, זה היה לא מן הנמנע: כל־כך חָזקה המשיכה. הוא אמר רגע להחזיק את הבריח בידו אך פלוני יכול היה להכיר בזה. ראשו שוב התיל מסתובב. “הנה אֶפֹּל בנופלים!”, חלפה בו הרגשה אחת. אבל הבלתי־נודע התחיל לדַבּר, וזה השיב אליו רוחו מיד.

– אבל מה זאת, האם ישֵנות הן ככה או מי־שהוא שָׂם להן מחנק? ארורות! – נהם פלוני כמו מתוך החבית – אי, אלינה איבנובנה, מכשפה זקנה! אלישבע איבנובנה יפת תֹּאר ומראה! פתחנה! הוי, ארורות, האם ישנות הן, או מה?

ושוב בחמה שפוכה, משך פעמים עשר רצופות ובכל כחו בפעמון. ודאי, זה היה כאן כעין בן־בית.

ובאותו רגע ממש נשמעו פתאם מקרוב על המדרגות צעדים נֶחפָּזים, הלך וקרב עוד אחד. תחלת בואו נסתרה מרסקולניקוב.

– האם אין איש? קרא הבא בקול מצלצל ועליז, בפנותו ישר אל המבקר הראשון שעדַין לא פסק ממשיכת הפעמון – שלום, קוֹךְ!

“אם לשפוט על־פי קולו, הרי זה עלם צעיר” – עלה מדעת רסקולניקוב פתאם.

– השד יודע אותן, כמעט ששברתי את המנעול, – ענה קוֹךְ – והוא, מהיכן הוא יודע אותי?

– הרי לך! והרי שִׁלשם, בהַמברִיגוּס, זכיתי אצלו שלוש מערכות־בילַרד רצופות!

– אַ־אַ־אַה…

– ובכן אינן בבית? משֻׁנֶה. ובכלל, טפשות נוראה. לאן יש לה לזקנה ללכת. לי דבר אליה.

– גם לי דבר, אבי.

– נו, מה לעשות? זאת אומרת: השיבנו לאחור! אָ–אה! ואני אמרתי: אשיג הלואה! – קרא הצעיר.

– כמובן, נחזור, אבל כיצד קובעים עת, מזמינים – והולכים? הן בעצמה קבעה לי שעה זו, המכשפה. עשיתי דרך רחוקה. ואף אָנה היא משרכת דרכיה, הַשֵׁדָה, אין אני מבין! שָנים על שָנים יושבת היא בית המכשפה, רגליה בצקות ופתאם יצאה לטַיֵל!

– אפשר נשאל את השוער?

– מה?

– לאן הלכה ומתי תשוב?

הם… השד… לשאֹל… הן היא אינה הולכת לשום מקום… – והוא הניע עוד פעם בכף המנעול – השד, אין מה לעשות, ללכת!

– יחכה־נא! – קרא פתאם הצעיר – יִרְאֶה נא. רואה הוא, כיצד הדלת מתפרדת מן המשקוף, כשמושכים?

– נו?

– שמע־מינה, שהדלת אינה סגורה על מסגר, כי־אם בבריח. השומע הוא, כיצד הבריח מקשקש?

– נו?

– איך אינו מבין? זאת אומרת, שאחת מהן נמצאת בבית. אִלו היו יוצאות שתיהן, כי אז היו סוגרות מבחוץ, ולא בבריח מבפנים. וכאן – שומע הוא, כיצד הבריח מקשקש? בכדי להסגר מבפנים, הן דרוש שימָצא מי־שהוא בבית, מבין הוא? היוצא מזה, שהן יושבות בבית ואינן פותחות!

– בא! באמת! – קרא קוֹךְ בתמהון – פלא – ובכן מה זה היה להן?! – והוא התחיל למשוך את הדלת בהסתערות רבה.

– יחכה־נא! – קרא שוב הצעיר – אל יוסיף למשוך! כאן יש דברים בגו… הן הוא צלצל, משך – והן אינן פותחות; שמע מינה, שהן שתיהן במצב של התעלפות או…

– מה?

– זה: נלך ונקרא לשוער. יעירן השוער משׁנָתן.

– נכון! – ושניהם שָׂמו פעמיהם למַטה.

– יחכה־נא ישָאר הוא כאן, ואני ארד לקרֹא לשוער.

– למה להשאר?

– מי יודע!…

– אפשר…

– אני הן מתעתד להיות חוקר־דין! כאן בלי־כל־ספק, בלי־כל־ס-פק דברים בגו – קרא האיש הצעיר בחֹם ויָרץ לרדת מעל המדרגות.

קוֹךְ נשאר, הרעיד עוד פעם בלאט את הפעמון, שהשמיע רק צלצול אחד; אחר־כך התחיל חֶרֶש כחושב ומתבונן, להגיע את כף־הדלת, מושכה פעם אליו מרפה ממנה פעם, בכדי להִוָכח שוב, שהדלת אינה אלא נעולה בבריח. אחר־כך גָחן בנשימות כבדות והתחיל להסתכל בסדקו של המנעול; אולם בסדק זה מבפנים היה תחוב המפתח, ולפיכך אי־אפשר היה לראות בעדו כלום.

רסקולניקוב עמד ולחץ את הקרדֹם. הוא היה כחולם בהקיץ. הוא התכונן גם להִלָחם בהם כשיכָּנסו. בשעה שהם דפקו ושוחחו ביניהם, עלה בדעתו לא אחת לשים קץ לדבר ולקרא להם. יש גם שהשתוקק לריב אִתָּם, לחרפם, לגדפם, להתגרות בהם, כל זמן שלא פתחו. “ימהרו יחישו” – חלפה הרגשה בו.

– בכל־זאת, השד….

העת עברה, רגע, שני – איש לא בא. קוך התחיל מתנודד.

– בכל־זאת, חשד!… – צָוַח פתאם ובאי־סבלנות עזב את מקום משמרתו ויֵרד גם הוא למטה, בחפזון ובקשקוש הנעלים על המדרגות. כל צעדים נדם.

– אלִי, מה לעשות!

רסקולניקוב הסיר את הבריח, פתח את הדלת – דממה; ופתאם, מבלי לחשוב כבר כל־עִקר, יצא, סגר היטב כפי האפשר את הדלת מאחריו והתחיל לרדת.

הוא עבר כבר שלוש מעלות, והנה עלה פתאם שאון חזק מתחת, – לאן?! אין מחבֹּא, הוא התחיל לרשוץ לאחור, שוב על הבית.

– הוי, שד־היער, תפשוהו!

בצעקה התפרץ מאן־דהו מאיזה מעון מתחת, ולא ירד במרוצה, אלא כמו נפל מעל המדרגות, שואג בכל מלוא גרונו:

– מיקה, מיטקה, מיטקה, מיטקה, מיטקה, יקחך אֹ־אֹ־אֹפל!

הצעקה נגמרה ביבבה; הקולות האחרונים עלו כבר מהחצר; ושוב נָדַם הכֹּל. ואולם באותו רגע התחילו אנשים אחדים, ששוחחו בקול רם ובתכיפות לעלות ברֹב שאון על המעלות. הם היו שלשה או ארבעה. באזנו עלה קולו המצלצל של הצעיר. “הֵם!”

מתוך יאוש גמור הלך הוא ישר לקראתם: יהיה מה שיהיה! יחזיקו בו – הכֹּל אבד: יזכרוהו. הם כמעט שנפגשו כבר: ביניהם נשארו רק מעלות של דיוטה אחת ופתאום – הצלה! מעבר לשלבים אחדים, מימין, חדר ריק ופתוח, אותו החדר בדיוטה השניה, שהצַבָּעים עבדו שם, ועתה, כמו בכַוָנה, הלכו להם. הם הם, ודאי, אשר התפרצו ממנו זה כרגע בצעקה שכזו. הרצפה היתהמשוחה בששר מחדש, בלב החדר עמדו חבית קטנה וכלי של צבע עם מכחול גדול. כהרף־עין אחד התחמק ופָרֵח לתוך הדלת הפתוחה והסתתר אצל הכֹּתל. בו בזמן שהם כמעט עמדו על הסַף של מעלות הדיוטה השלישית, אחר־כך שמו הם פניהם למעלה ועברו אל הדיוטה הרביעית מתוך שיחה קולנית. הוא חכה רגע, יצא על בהונות רגליו וירץ למטה.

על המדרגות אין איש! בשער גם כן. בחפזון יצא אל הרחוב ופנה לשמאל.

הוא ידע היטב, הוא ידע היטב מאד, שהם הנם ברגע זה כבר בחדר, שהם התפלאו מאד בראותם את הדלת פתוחה, בעוד שלפני רגע היתה נעולה, שהם כבר מביטים על גופות ההרוגות ושלא יעבור רגע עד שימצאו פשר־דבר ויבינו שכאן היה זה עכשיו הרוצח ושהוא הספיק להחָבא באיזה מקום, לחמוק ולעבור עליהם, להִמלט; אפשר, יבינו אפילו, שהוא ישב בחדר הריק עד שעברו הם למעלה, ובתוך־כך לא הֵהין בשום אפן להרחיב צעדו ביותר, אף כי לקרן־הרחוב הראשונה נשארו לא יותר מצעדים מאה. “אולי טוב היה להכנס לאיזו חצר? לחכות עד יעבור זעם באיזה רחוב זר? לא, לא, צרה! ואולי להשליך את הקרדֹם לאיזה מקום? אולי לשבת באיזו עגלה? צרה! צרה!”

אבל הנה קרן הרחוב, הוא פנה אל הסמטה מת למחצה, כאן היה כבר מֻצל כמעט והבין את זה. כאן נתמעטה אימת החשד, ואף גדול ורב היה פֹּה ההמון המתרוצץ, והוא נתערב בו כגרגיר־חול. ואולם היסורים של השעה האחרונה החלישוהו כל־כך עד שנשא רגליו בכבדות מרֻבּה. הזֵעה נטפה ממנו נטפים, נטפים; צַוָארו היה רטֹב. “הוי, שתית לרֹב!” קרא אליו מאן־דהוא, כשיצא אל המבוי.

כאן כמעט שלא ידע מעצמו דבר; זכרונו הורע ונתרופף עם כל צעד. הוא זכר, אף־על־פי־כן, שפתאם, בצאתו אל המבוי, נפחד מפני מעוט־האוכלוסין שבו, שעל־ידי זה הוא נעשה יותר נִכַּר, ואמר לחזור אל הסִמטה. למרות זה שהוא כמעט נפל לארץ מרֹב חולשה, דקדק לעשות הֶקף ולבוא לביתו מן העֵבר האחר.

לָקוי בהכרתו, עבר גם את שער חצרו; למצער, רק בהיותו כבר על המעלות זכר את דבר הקרדֹם. ובאמת, הרי עדין היה לפניו ענין קשה מאד: להחזיר את הקרדֹם למקומו ובהסתר ככל האפשר. כמובן, שכבר לא היה בכֹחו לשקול ולמדות, שמא מוטב לבלי להחזיר כלל את הקרדֹם למקומו, אלא להשליכו, ולאחר־כך, לאיזו חצר.

ברם, הכל עבר בשלום. דלת מדורו של השוער היתה סגורה, אבל לא על מסגר. מזה אפשר היה ללמוד, שהשוער בביתו הוא. אולם לרסקולניקוב אבד אז כשרון־המחשבה במדה כזו, עד שנגש ישר אל המָדור ופתָחו. אִלו היה השוער שואל אותו: “מה לך?”, כי אז, אפשר מאד, שהוא היה מגיש לו ישר את הקרדֹם. ואולם השוער לא היה במדורו, ורסקולניקוב הספיק להניח את הקרדֹם במקומו הראשון תחת הדרגש, ואפילו לכסותו בגזר־עץ כמקֹדם. שום נפש חיה לא פגש אחר־כך עד הגיעו לחדרו; דלת מעונה של בעלת־הבית היתה נעולה. כשנכנס לדירתו, התנפל על הספה כמו שהוא. הוא לא ישן אבל היה כמתעלף. אִלו היה מי־שהוא נכנס באותה שעה אליו, היה הוא מיד קופץ ממשכבו, ומשַׁוֵעַ. שברים וקטעים של איזו רעיונות שָרְצוּ ורמשׂו כמוהו, אבל אף אחד מהם לא היה בכחו ללכוד, אף על אחד מהם לא היה ביכלתו לעמוד, גם אִלו היה מִתְאַמֵּץ הרבה…

 

חלק שני    🔗

I    🔗

שכיבה זוּ נמשכה זמן ארֹך מאד, לרגעים אמנם, יש שהוא היה כמו נעור, וברִגְעֵי־יקיצה אלה היה גם מכיר, שהלילה בא זה כבר, אבל לקום לא עלה על דעתו, לאחרונה נשא עיניו וראה מסביבו אור כאור־היום. הוא שכב על הספה ופניו למטה, נדהם עדַין מהתעלפות חושיו. לאזניו הגיעו וחָדְרו מן הרחוב צוָחות של אימה וזוָעה, שאמנם בכל לילה היו מתחוללות מתחת לחלונו בשעה השלישית. אותם הקולות העירו אותו גם הפעם: - “אַ! הנה השִׁכּוֹרים' חוזרים כבר מבית־המרזח”, חשב – השעה השלישית – ופתאם קפץ ממשכבו, כאלו טלטלהו מי־שהוא טלטלת־גבר. - “כיצד! כבר שלש!” הוא ישב על הספה – וכאן נזכר בכל! פתאם־לפתע, בכהרף–עין זכר את הכל.

ברגע הראשון כסבור היה, שהוא יֵצא מדעתו, קֹר נורא חדר את כל בדי עורו; אך קֹר היה בו גם תחִלה, קֹר הקדחת שאחזה אותו זה כבר, עוד בשנתו. אולם עכשו תקפַתּוּ פתאם מן צמרמֹרת, שכמעט הִשִׁירָה את שִׁניו מתוך פיו, והכל רעד בו רעידה גדולה. הוא פתח את הדלת ונטה אֹזֶן שומעת: בכל הבית היה הכל שקוע בשֵנה. בתמהון בדק את עצמו ואת כל אשר מסביב לו בחדר ולא הבין: כיצד עשה כדבר הזה אמש? לבוא, לבלי לסגור הדלת אחריו ולהתנפל על הספה לא רק בבגדיו, אלא גם במגבעתו: זו התגוללה מעל ראשו והיתה מֻנחת כאן על הרצפה, סמוך לכר. – “אִלו נכנס לכאן מאן־דהו, מה היה מְשַׁעֵר? שאני שׁכּוֹר, אבל”… הוא נחפז אל החלון. שם היה די אורה, והוא מִהֵר והתחיל לבדוק את עצמו שוב, את כֻּלו מכף רגלו ועד ראשו, את כל בגדיו; האם לא נשארו איזו סִמנים? ואולם כך אי־אפשר היה לבדוק כראוי: רועד מִמִּכְוַת־קֹר התחיל להסיר מעליו את הכל ולעשות בדיקה חדשה. הוא הפך והפך בכל חוט וקֶרַע, ומחֹסר־בטחון בעצמו, שנה ושִׁלֵש את הבדיקה. כמדֻמה, שלא היה שום דבר, שום סִמן; רק על הציציות, אשר היו תלויות מתחת לשולי־מכנסיו הקרועים אצל העקב, נשארו עקבות עבים של דם קרוש. הוא חטף סכין־מקֻפָּל גדול וגזז את הציציות. יתר מזה לא היה דבר, כמדֻמה. פתאם זכר, שהארנק והחפצים, אשר הוצאו מארגזה של הזקנה, עודם מֻנחים בכיסיו! עד הרגע הזה עוד לא עלה בדעתו להוציאם מכיסיו ולהחביאם! לא זָכַר בהם גם בשעת בדיקת־הבגדים! מה זאת? – כרגע עמד והתחיל מוציאם במהירות רבה ומשליכם על החלון. לאחר שגמר לעשות את זאת ולאחר שהפך גם את כיסיו, בכדי להִוָּכח שלא נשאר אתו דבר, העביר את כל קֻפּת־החפצים לקרן־זָוִית. שם, מתחת, במקום אחד, היה קרוע ניָר־הכתלים, הנפרד מעל הכֹּתל: אל תוך החלל הזה, למתחת הניר, התחיל מיד לתחוב הכל: - “נכנסו הכל! לא תראינה עיני את זה! ואף הארנק!” – חשב בשמחה, עמד מכרוע על ברכיו והביט במבט קֵהֶה אל הפִּנה, אל הפִּרְצָה שהתרחבה עוד יותר, ופתאם נרעד כֻּלו מֵאֵימָה: - "אֵלי, אֵלי, - לחש ביאוש – מה זה היה לי? האם זוהי הַסְתָּרה? וכי כך מסתירים?

אמנם, מתּחִלה לא חשב על חפצים; הוא חשב, שיהיו רק מעות במזֻמן, ולפיכך לא הכין מחבא לחפצים. “אבל עתה, עתה על מה אני בוטח? – וכי כך מסתירים? באמת, בינתי מסתתרת!” – מתוך לֵאות מרֻבָּה ישב על הספה, ומיד אחזה שוב צמרמֹרת כבדה־מנשוא את כל גופו. בתנועה מכונתית גָרַף אליו מעל הכסא הסמוך את אדרת־החֹרף שלו,ששִׁמשה לו בעָבר אדרת־סטודנטים ושהיתה עדַין חַמה, אלא רֻבּה כּכֻלה בלויי־סחבות, ונתכסה בה; שנת־בעתה נפלה עליו שוב כרגע. חליש ואינגד.

לא עברו חמשה רגעים והוא קפץ שוב ממקומו וכמו בשגעון התנפל על בגדיו. – “איך יכֹלתי להֵרָדם שוב, בשעה שלא נעשה עוד כלום! הרי כך הוא, כך הוא: את העניבה שאצל בית־השחי עוד לא הסירותי! שכחתי, על דבר שכזה שכחתי! סִמן חותך שכזה! הוא נתק את העניבה ובחפזון נמרץ התחיל לפוצץ אותה ולתחוב את הגזרים אל תחת הכל לבין הלבָנים. – “גזרי בד קרוע אין בהם בשום אֹפן לעורר חשד; כמדֻמה, כך!” – שנן לעצמו בעמדו בלב החדר, ובשימת־לב מתוחה עד לכאב התבונן שוב מסביב, לרצפה ולכל מקום, אם לא שכח עוד דבר־מה נחוץ. מעין הוכחה וַדָאית התחילה לענותו, שהכל, הכל לרבות כֹּח־הזכרון, לרבות שקול־הדעת הפשוט, אבד לו. – “מה, האֻמנם זוהי כבר ההתחלה, התחלת העֹנש הבא? הנה, הנה – זהו?”. ואמנם, גזרי הציציות, אשר גזר מתחתיות מכנסיו, התגוללו על הרצפה, בלב החדר, למראית עינו של כל נכנס ראשון! – אכן, מה זה אתי?” – קרא שוב לנפשו, כאיש אשר כל עצה אבדה ממנו.

כאן עלתה על דעתו מחשבה משֻׁנה: אפשר וכל בגדיו מלֻכלכים בדם, אפשר והרבה כתמים על בגדיו, אלא שהוא אינו רואה, אינו מרגיש, מפני שתפיסתו נחלשה, נתפוררה… דעתו נטרפה… פתאם זכר, שגם על הארנק היה דם. – “המ! אם כך, אז גם על הכיס ודאי שיש דם, שהרי אז שמתי ארנק לח בכיסי!” בכהרף־עין הפך את כיסו – ובאמת, נמצאו כתמים! – “הרי ששִׂכלי לא אבד עוד לגמרי, הרי שעוד נשארוּ לי הדעה וכח־הזכרון, אם נזכרתי בכגון־דא!” – חשב בשמחת־נצחון ושאף רוח במלֹא עֹמק חזהו; - “פשוט, חולשה, קַדרות, תעתועי החושים לרגע”, והוא קרע בחזקה את כל הכּיס השמאלי מעל מכנסיו. ברגע הזה האירה קרן־שמש את נעלו השמאלית: על הפוזמק, שהֻבלט מתוך הנעל, נראו כעין איזו סִמנים! הוא חלץ את נעלו: - “אמנם, סִמנים! כל קצה הפוזמק שרוי בדם”; כפי הנראה, לא ידע אז להִזָהר ולבלתי דרוך בשלולית הדם ההיא… אבל מה לעשות עתה בזה? איפה יָשים את הפוזמק, הציציות, הכיס!"

הוא צבר כל זה בידיו ונצב באמצע החדר. – “לתוך הכירה? אבל הן ראשית־כל יתחילו לחפש בכירה. לשרוף? אבל במה? אפילו גפרורים אין. לא, מוטב לצאת ולהשליך הכך באיזה מקום, כן! מוטב להשליך” – חזר בפני עצמו, בשבתו שוב על הספה, - “ומיד, ברגע זה, מבלי שהיות…” אולם במקום לצאת ולהשליך, נפל ראשו שוב על הכר, ושוב הרעיד אותו קֹר נורא, ושוב נמשכה אליו אדרתו, ושעות ארֻכּות אחדות הָזָה למקֻטעין, שהנה מה טוב היה לצאת לאיזה מקום, בלי שהִיות, ולהשליך הכל חוצה, מבלי השאיר זֵכר, מהר, מהר!" פעמים אחדות התאמץ לקום, לעקור את עצמו ממשכבו, אבל לא יכֹל. רק לאחרונה העירה אותו לגמרי דפיקה עצומה בדלת.

– פתח נא! חי או מת? עד מתי תישן! – צעקה נסטסיה ונקשה באגרופה בדלת – שימים כלילות יבלה בשֵׁנה! ככלב! כלב ממש! הֲתפתח אם לא?! אחת־עשרה שעות.

– ואולי אינו בבית, - העיר קול גבר.

“המ! קולו של השוער…מה דרוש לו?”

הוא קפץ וישב על הספה, לבו דפק עד לכאב.

– ומי זה סגר בבריח מבפנים? – השיבה נסטסיה – הראיתם, התחיל להִסָּגר! שמא חושש הוא, שלא יגנבו אותו בעצמו? עורה, בר־נש, פתח!

“מה דרוש להם? למה השוער? הכל נודע, להתנגד או לפתוח? לאבדון”…

הוא התרומם קצת, כפף עצמו לפניו והסיר את הבריח.

כל גֹדֶל חדרו היה כזה, שאפשר היה להסיר את הבריח מעל הדלת, מבלי רדת מעל הספה.

וכהַשְׁעָרָתו כן היה: לפניו עמדו השוער ונסטסיה.

נסטסיה נתנה בו איזו עין משֻׁנה. הוא מצדו נתן בשוער מבט מחֻצָּף ונואש. השוער הושיט לו בשתיקה גליון־ניר אמֹץ מקֻפָּל וחותם של פקידוּת עליו.

– פתקת־הזמנה, מן הלשכה, - מלמל לאחר שמסר את הגליון.

– מאיזו לשכה?

– אל הפוליציה מזמינים, אל הלשכה. כשאומרים לשכה, יודעים אל מה מתכַּונים.

– אל הפוליציה?… למה?…

– ואני מהיכן עלי לדעת? מפקדים לבוא – לֵך! – השוער בחן אותו בעיניו, שם עין על סביבותיו ונפנה לצאת.

– מה, חָלִית לחלוטין? – העירה נסטסיה, אשר לא גרעה ממנו עין. השוער גם הוא הפנה אליו את ראשו. – מיום אתמול הוא מוטל בחֹם, - הוסיפה.

הוא לא ענה. בידו היה גליון־הניָר, דָבוּק ומקֻפָּל ובלתי פתוּח עדַין.

– אל תקום, - נכמרו עליו רחמי נסטסיה, בראותה, שהוא משמיט את רגליו מעל הספה. אם חולה אתה, אַל תלך: לא יחמץ. מה זה בידיך?

הוא נשא עיניו: בכף־ימינו היו הציציות הגזורות ממכנסיו, הפוזמק וקרעי הכיס השמאלי. הוא ישן אִתם. מקץ הימים, כשהיה מהרהר על זה, היה נזכר, שגם בהקיצו למחצה מתוך חֹם־הקדחת, היה לוחץ את כל זה בכפו בכל תֹּקף, וכך היה נרדם שוב.

– הראיתם, איזו סמרטוטים צבר לו וישן עמם, מָשָל, כאלו היו אוצר נחמד… – ונסטסיה נתנה קולה בצחוקה החולני־העצבני, הוא נתן מיד את כל זה תחת האדרת ונעץ בנסטסיה את עינו. אף־על־פי שברגע הההוא קצר כח־שִׂכלו להבין דברים כהויתם, הנה הרגיש בכל־זאת, שלא כך ינהגו בבן־האדם כשיבואו לאסרו. – “אבל… פוליציה?”

– רצונך בטֵה? רוצה? הנני להביא; נשאר…

– לא… אני אלך… מיד אלך, - דובבו שפתיו, בעמדו על רגליו.

– כלום יש בכֹחך לעבור גם את המדרגות?

– אעבור…

– כרצונך.

היא יצאה בעקבות השוער. מיד התנפל רסקולניקוב אל אור־החלון להסתכל בציציות ובפוזמק. –“ישנם כתמים, אבל אינם נכָּרים ביותר; הכל נרפש, נתמעך ואבד צבעו. מי שאינו יודע מראש, לא יכיר מאומה. נסטסיה, אֵפוא, לא יכלה לראות כלום מרחוק, תודה לאֵל”. אז קרע ברעדה את החותם מעל פתקת־ההזמנה של הפוליציה והתחיל לקראה; הוא קראהּ זמן מרֻבֶּה, ולבסוף הבין את הקרוא. זו היתה הודעה רגילה מן ה“רֹבע” לבוא ביום הזה בחצי־העשירית ללשכת פקיד־הרֹבע.

“אבל מתי קרה לי כדבר זה? כשאני לעצמי הן אין לי שום מגע־ומשא עם הפוליציה! ולמה דוקא היום?” – חשב בתמהון של מצוקה. – “אֵלי, ימהרו, יחישו את מעשיהם!” לרגע קטן אחד כמעט שנפל על ברכיו להתפלל, אלא שמיד עמד בעצמו ולגלג, - לא על התפִלה, אלא על עצמו. הוא התחיל להתלבש במהירות. “כאשר אבדתי, אבדתי – ואת הפוזמק אשים ברגלי!” – עלה פתאם בדעתו, “על־ידי האבק יתמעך עוד יותר, והסימנים ימָחו”. ואולם אך שם את הפוזמק ברגלו, מיד קרע אותו מעליה בגֹעל־נפש ובאימה. קָרע, אבל אחר שִׁקול־הדעת, שפֻּזמק אחר הן אין לו, נטל ושׂם אותו שנית ברגלו – ויתן את קולו שנית בצחוק. “כל זה בגדר היחסי, היחסי, כל אלה אינם דברים שבחיצוניות”, חשב כבדרך־אגב, רק בקצה כנף מחשבתו, בשעה שרָעַד בכל גופו – הֵן הִנֵה לבשתי! הן סוף־סוף גמרתי בזה, שלבשתי!" ברם, הצחוק פִּנה מיד מקומו ליאוש מחלט. – “לא, לא לפי הכֹּחות”…עבר רעיון בו. רגליו כושלות “מפחד”, מלמל בפני עצמו. הראש הסתובב וכָאַב מֵחֹם. – זוהי ערמה! הם רוצים ללכוֹד אותי בערמה, לבלבלני ולהביאני לידי הודאה בכל“, המשיך לדבר אל עצמו, בצאתו אל המדרגות – רק רע מה שאני בחֹם של קדחת… במצב שכזה יכול איזה דבור שלא כהוגן להמָלט מפי”…

בהיותו על המדרגות נזכר, שהשאיר את כל החפצים כך, בחור שבין הכֹּתל וניָרו – וכאן אפשר שאחרי לכתו יבואו דוקא לעשות בדיקה בחדרו" – נזכר ונעצר בהלוּכוֹ. אולם איזה יאוש ואיזה רגש צִינִי בנוגע לאבדנו תקפו אותו פתאם. הוא נענע בידו נענוע של “מה- בכך” וילך הלאה.

“רק יחישו, ימהרו!”…

בחוץ היה שוב הבל־חֹם קשה מנשוא; בכל הימים האלה לא ירדה אף טפת־גשם אחת. שוב אבק, אבנים וסיד, שוב בָּאשה מהחנֻיות הקטנות ובתי־המרזח, שוב שכורים על כל צעד ושעל, רַכָּבִים מסֻבּים בהרחבה. השמש הציפה ישר את פניו באור־יקרות, עד כי קשתה עליו הראִיה וראשו נסתכסך לגמרי,- אותה ההרגשה המצויה אצל הקודח בצאתו פתאם החוצה ביום שמש בהיר.

בגשתו אל השער ברחוב של אתמול, העיף עין בסערת־מצוקה על אותו הבית… ומיד הסיר מבטו ממנו.

“אם ישאלו, אפשר שאגיד את האמת”, חשב בקָרבו אל הלשכה.

לשכת־הפוליציה היתה רחוקה ממעונו מהלך רבע פרסה. זה לא כבר עברה לדירה חדשה, לבית חדש, לדיוטה הרביעית. בעת שנמצאה הלשכה עוד בדירה הקודמת, נזדמן לשם פעם באקראי, אבל מאז עבר כבר זמן רב. הוא נכנס אל השער וראה מימין סֻלם של מדרגות, שממנו ירד בן־כפר ופנקס בידו: - “שוער, בודאי; והרי שכאן הלשכה”, והוא התחיל לעלות למעלה, מבלי דעת אל־נכון, אם כהשערתו כן היא. לשאֹל פי איש על איזה דבר שהוא – לא רצה.

“אכָּנס, אכרע על ברכי ואתוַדֶּה על הכל”… – חלף הרהור במוחו, בַּעלותו אל הדיוטה הרביעית.

הסֻלם היה צר, תלול וכֻלו מלא שופכין. כל המטבחים של כל המעונות בכל ארבע הדיוטות היו דלתותיהם פתוחות אל סֻלם־מדרגות זה כמעט כל היום. לפיכך היתה כאן באשת־מחנק איֻמה. למעלה ולמטה עלו וירדו שוערים ופנקסים תחת אצילי זרועותיהם, שליחים וכל מיני בריות, זכר ונקבה, מן הבאים אל הבית, דלת הלשכה הפוליצית אף היתה פתוחה לרוָחה. רסקולניקוב נכנס ונשאר עומד בביאה. כאן, כמו תמיד, עמדו וחכּוּ איזו אכרים. באשת־מחנק היתה גם כאן לא־מעט, וחוץ ממנה נדף עוד עד לגֹעל ריח של צבע טָרִי, מעֹרב בּכֹּפֶר מעֻפּש, מעל־פני הכתלים הצבועים מחדש, לאחר שעמד כאן זמן־מה, נמלך לעבור קדימה אל החדר הסמוך. כל החדרים היו קטנים ונמוכים. קֹצר־רוח איֹם משך את רסקולניקוב הלאה, הלאה. איש לא הרגיש בו. בחדר השני ישבו וכתבו איזו כתבנים, שמלבושיהם לא היו הרבה יותר טובים משלו, בכלל, איזו כנופיה משֻׁנה למראֶה. הוא פנה אל אחד מהם.

– מה דרוש לך?

הוא הראה את פתקת־ההזמנה.

– סטודנט הוא? – שאל פלוני, לאחר ששם עין בפתקה.

– כן, מי שהיה סטודנט.

הכתבן סקר אותו; אמנם, בלי כל התעַנינות. זה היה מין פרצוף פרוע ביותר עם איזה רעיון קפוא במבטו.

“מהלָז אי־אפשר לדעת כלום, מפני שהכל אחת לו” – חשב רסקוליניקוב.

– ילך לשם, אל המזכיר – אמר לו הכתבן והורה באצבע על החדר היותר אחרון.

הוא נכנס אל החדר הזה (הרביעי על־פי הסדר), חדר צר ומלא קהל – קהל קצת יותר נקי במלבושיו מזה שבחדרים הקודמים, בין הקהל היו שתי גבירות, אחת, לבושה בגדי־אֵבל דלים, ישבה אל השלחן לנֹכח המזכיר וכתבה דבר־מה על־פי הקראתו. השניה, אשה שמֵנה ואדֻמה מאד, עם כתמים בפניה, אשה בעלת־צורה ולבושה באיזה הִדוּר נפרז, עם תכשיטים גדולים על חזהּ, עמדה מן הצד והמתינה לאיזה דבר. רסקולניקוב הושיט למזכיר את פתקת־ההזמנה שלו, פלוני שָׂם בה מבט קל ואמר: “יחכה”, והמשיך את ענינו עם הגברת האֲבֵלה.

רסקולניקוב שׁאף רוח. – “נראה, שלא זה!” לאט־לאט התחיל להתאושש, בכל כֹּחו זרז את עצמו להתעודד ולהתאושש.

“איזו טפשות קלה, איזו אי־בהירות פעוטה שבפעוטות, והרי אני מוסר את עצמי בידיהם! המ… צר, שאין כאן אויר”… – הוסיף – אין מה לנשוֹם… הראש מסתוֹבב עוד יותר… וגם השכל…

הוא הרגיש בכל ישותו אי־סדר נורא. הוא חשש, כי לא יבליג על עצמו: הוא השתדל להִדָּבק בדבר־מה, יהיה מה שיהיה, ולחשוב עליו, על אותו הדבר הצדדי, אבל זה לא עלה לו כלל. אמנם המזכיר עִנין אותו מאד־מאד: עדַין היתה תשוקה בקרבו ללמוד איזה דבר מפניו, לרדת לסוף דעתו של זה. זה היה אדם צעיר מאד, כבן־עשרים ושתים, שצורתו השחרחרת והזריזה נראתה זקנה מכפי שנות בעליה, לבוש על־פי המודה היותר אחרונה, עם חריץ בשערותיו המסֹרקות והמבֻשָׂמות, עם הרבה טבעות על אצבעותיו הלבָנות והמצֻחצחות, עם שרשרת־זהב על חָשנו. היה פה גם לועזי אחד, בן ארץ אחרת, והמזכיר דִבּר אתו שתים־שלש מלים בשפת צרפת – ובאֹפן מספיק למדי.

לואיזה איבנובנה, מדוע אינה יושבת? – אמר כבדרך אגב לאשה האדֻמה והלבושה פאר, שעמדה על העת על רגליה, כאִלו לא הרהיבה בנפשה עֹז לשבת, אף שכסא ריק היה סמוך לה.

אִיך דאַנקֶע, - אמרה אותה אשה, ובלחש, ברשרוש משי, השמיטה את עצמה על הכסא. שמלתה הבהירה־הכחֻלה, עם הסלסולים הלבָנים, נפרשה על־יד השלחן ככדור מעופף ותפסה כמעט מחצית החדר. נדף ריח תמרוקים. אולם הגבירה התבישה, כפי הנראה,על שהיא תופסת מחצית החדר ועל שריח תמרוקים נודף הימנה, ואם כי הצטחקה בפחדנות ובחֻצפה גם יחד, הנה אי־שלוָתה היתה גלויה.

האשה האבלה גמרה, סוף־סוף, את ענינה והתעתדה לקום פתאם, ובאיזה שאון, בתנועות של בן־חיל גמור וכשהוא מסובב עם כל צעד את כתפיו באֹפן מיֻחד, נכנס אופיצר אחד, השליך את כובעו עם הקוֹקַרדה על השלחן וישב בכסא הרך. הגבירה לבושת־הפאר קפצה מיד ממקומה בראותה אותו ובאיזה מין התפעלות מיֻחדה התחילה להחוות קִדה; אולם האופיצר לא שָׂם אליה לב, והיא לא הֵהינה כבר לשבת בפניו, זה היה סגן־פקיד־הרֹבע, עם שׂפם צהֹב בולטים משני עברי פיו ועם שׂרטוטי־פנים פעוטים ביותר, שלא הביעו אלא קצת העזה. הוא העיף על רסקולניקוב מבט אלכסוני, כעסני: תלבשתו של זה היתה גרועה ביותר, ולפיה לא היתה מדת ההכנעה של העומד שלמה ומלאה; למרות כל שפלותו, עדַין היתה לו הדרת־קומה, שלא לפי בגדיו. רסקולניקוב, מתוך חֹסר זהירות, הביט אליו ישר ובאריכות, באֹפן שהוא נעלב אפילו.

– מה לך פה? – צָוַח, מתפלא, כנראה, על שקרוע־בלוי שכזה אינו נופל מפני מבט־הברק שלו, של רוּם־מעלתו.

– קָראו לי… על־פי הזמנה… – הפליט רסקולניקוב איזה מענֶּה בדֹחק.

– זהו בנִדון תביעת הכסף ממנו, מהסטודנט – מהר המזכיר להודיע, בהרימו ראשו מעל הניָרות אשר לפניו – הנה! – והוא זרק לרסקולניקוב מחברת והראה לו בזה איזו פסקה: - יקרא!

"כסף? איזה כסף? – חשב רסקולניקוב – “אבל…הרי שבודאי לא זה!” והוא נרעד משמחה. פתאם נעשה לו קל עד למאד, קל עד למעלה מכל אֹמר ודברים. כל כֹּבד־העֹל הוסר מעל שכמו.

– אבל באיזו שעה היה עליו לבוא על־פי הפקֻדה, אדון נכבד?! – קרא הפקיד, שלא ידע על שום מה התרגז, ונפגע בכבודו, יותר ויותר: בפתקה כתוב: בתשע, וכעת כבר שתים־עשרה שעות!

– את הפתקה הביאו לי אך זה לפני רבע שעה. – ענה רסקולניקוב בקול רם וכלאחר־יד; גם הוא כָעס פתאם ובאֹפן בלתי־צפוי, ולא עוד אלא שבכעסו זה מצא איזה עֹנג. – גם זוהי רבותה גדולה מצדי, שבאתי, למרות שאני חולה וקודח.

– יואֶל־נא לבלתי צעוק!

– אני איני צועק כל־עִקר, כי־אם מדבר במתינות גמורה; ואדרבה, הוא צועק עלי; ואני סטודנט, ולצעוק עלי לא אַרשה.

חמת־הסגן בערה כל־כך, עד שברגע הראשון דבקה לשונו לחכו, ואך איזו מיני רסיסים נִתּזו מבין שפתיו. הוא קפץ ממקומו.

– יואיל להח־ח-ריש! הוא בבית הרשות. אל יתנהג בגסות, אדון!

– אבל גם בבית הרשות, - קרא רסקוניקוב – ומלבד שהוא צועק, הרי הוא גם מעשן סיגרה, זאת אומרת, שהוא אינו יוצא ידי חובתו כלפי כֻלנו. – כשיָצאו הדברים האלה מפיו, הרגיש רסקולניקוב עֹנג לא ישֹׁער.

המזכיר הביא עליהם בבת־צחוק. הסגן מהיר־החֵמה בא, כפי הנראה, בין המצרים.

– זה לא עסקו! – הוציא, לאחרונה, איזה קול־צוחה אי־טבעי – הנה יואֶל־נא לתת מעֶנה על הטענה. אלכסנדר גריגורוביץ', יַראה לאדון הזה את הקובלנה. כסף תובעים ממנו! הראיתם, מין צפור שכזו?

– מה הדבר? – שאל רסקולניקוב את המזכיר.

– שכר־דירה תוֹבעים ממנו. הוא מחֻיב או לשלם את כל המגיע עם כל ההוצאות, קנסות וכו' או לכתוב כתב־התחיבות, למתי יוכל לשלם, ויחד עם כתב־התחיבות זה לבלי לצאת מן העיר עד הפרעון ולבלי למכור ולבלי להסתיר את מטלטליו. התובע מצדו רשאי למכור את המטלטלין של אדוני ולנהוֹג עמוֹ בכל חֹמר הדין.

– אבל… אני איני חַיב לשום איש!

– זה לא עסקנו. אלינו הגיע שטר־שכירה זה, שזמן פרעונו עבר, והמחאה באה עליו כחֹק בסכום של מאה וארבעה־עשר רֻבּל, שטר שהוא נתן לפני תשעה חדשים לאלמנה, האסֵסוֹרשה הקוֹליג’ית, זַרנִיצִינה, ושעבר לידי יועץ־החצר צֶ’בַּרוֹב, ואנחנו, לפיכך, דורשים ממנו מענֶה.

– אבל הלא היא בעלת־ביתי?

– ומה בכך, שהיא בעלת ביתו?

המזכיר הביט עליו בצחוק־חסד של השתתפות, ויחד עם זה גם באיזה ששון־נצחון, כעל טירון בצבא, שזה אך החלו להשתפך עליו החצים הראשונים. מבט זה אמר: מה, אחא, עכשו איך אתה מרגיש את עצמך?

ואולם איזה, איזה ענין היה עכשו לרסקולניקוב ולכל אותם שטרי־השכירה והטענות והתביעות! האם כדאים היו כל אותם הדברים למשהו דאגה מצדו, אפילו לאיזו תשומת־לב! הוא עמד, קרא, שמע, ענה, שאל אפילו בעצמו איזו שאלות, אבל כל זה לא היה אלא באֹפן מכונתי. נצחון האינסטינקט של שמירת־עצמו, ההצלה מן הסכנה המדכאה – הנה מה שמלא ברגע זה את כל ישותו, לבלי השאיר מקום לשום צִפִּיה לעתיד, לשום נתוח, לשום שאלות ופתרונים, לשום פקפוקים. זה היה רגע של שמחה מלאה, ישרה, שמחת בעל־חי. אולם באותו רגע ממש התחוללה בלשכה סערה גדולה. הפקיד שהיה עדַין כֻּלו נרעש ובוער מחמת כבודו שנפגם זה עתה, בחפצו, כנראה, למלאות את הפגימה המכאיבה, התנפל בכל תקפו ועֻזו על הגבירה המפֹארה והאֻמללה, שהביטה אליו מרגע בואו ועד הֵנה בבת־צחוק, שאין כמותה לטפשות.

– ואַתּ הַ… הַ… והַ… – שאג פתאם בכל מלֹא –גרונו (האשה האבלה כבר הלכה) – מה היה שם אצלך בלילה שעבר? אַ? שוב בושה וחרפה לכל הרחוב בגללך? שוב מהלומות ושכרות? אל בית־הסֹהר רוצה את? הן אני כבר דברתי לך, הן אני העידותי בך עשר פעמים, שבפעם האחת־עשרה לא תִנָּקִי! ואת שבת לסורֵך, אַתּ, הַ… הַ… והַ!…

הניָר נפל מידי רסקולניקוב, והוא הביט פראוֹת על האשה העדויה, שכל־כך חרפו אותה בפניה; אולם מהרה, אף־על־פי־כן, הבין את הדבר לאשורו, וכל הענין התחיל לבדח את דעתו. הוא שמע בעֹנג, וחֵפץ היה בו לצחוק, לצחוק, לצחוק. כל עצביו יצאו במחול.

– אִליה פֶּטרוֹביץ'! – נסה המזכיר להתחיל בהרגעה, אלא שנפסק וחכה לשעת־הכֹּשר, בדעתו על־פי הנסיון, שהפוֹרוּצ’יק, מכיון שבא לכלל כעס, אין עוצרין בו בדברים, אלא צריך לאחוז בו בידים.

מה שנוגע לַגבירה, הנה בראשית נפחדה ונרעשה, פשוט, מפני הברקים והרעמים; אבל – דבר משֻנה ופלאי – ככל אשר רבו ועבו החרפות והגדופים, כן נעשו פניה יותר ויותר חביבים, כן נעשתה בת־צחוקה כלפי הפוֹרוּצ’יק האיֹם יותר ויותר מקסימה. היא רתתה על מקומה והֶחְותָה קִדה בלי הפסק, פניה הביעו קֹצר־רוח וצִפִּיה, שסוף סוף יַרשו גם לה לפצות פה; ואמנם, משאַלתה באה.

– כל ריב וכל מחלֹקת לא היה אצלי, אדוני הקַפִּיטֶן – התחילה פתאם לזרוק מלים, כגל־עדשים, מתוך פיה, בשפת־רוסיה מהירה ובהבעה אשכנזית נמרצה – ולא שום שׁקנדל, והוא בא שכור, ואני הנני לספר הכל, אדוני הקפיטן, ואני איני אשֵמה… ביתי – בית־כבוד, אדוני הקפיטן, ומתנהגים אצלי באצילות, אדוני הקפיטן, ואני תמיד, תמיד איני רוצה בשום שקנדל. והוא בא לגמרי שכור, ואחר־כך בקש עוד שלשה בקבוקים, ואחר־כך הרים רגל אחת, והתחיל ברגל לנגן על הפסנתר, וזה לגמרי לא־טוב בבית־כבוד, והוא כל הפסנתר שבר, וכך לא יעָשה, וזה לא מנֻמס, ואני אמרתי. והוא לקח את קַרל ופצע את עינו, וגם פצע את עינה של הֶנרִיֶטה, ואותי הכה חמש פעמים על לחיי. וזה כל־כך לא דֶליקַטי בבית־כבוד, אדוני הקפיטן, ואני צעקתי. והוא פתח את החלון והתחיל ליַלֵל כחזיר קטן על־פני חוץ, וזה לא יפה. איך אפשר לילל כחזיר קטן על־פני חוץ? פוי,פוי, פוי! וקַרל משך אותו בפרַק שלו מעל החלון, וזה אמת, אדוני הקפיטן, שקרע את הפרַק שלו. ואז צעק הוא, שבעלי ישלם לו חמשה –עשר רֻבּל קנס. ואני בעצמי, אדוני הקפיטן, שלמתי לו חמשה רֻבּל. וזהו אורֵח לא ישר, אדוני הקפיטן, ועושה שקנדלים! הוא, אמר, אני אדפיס עליכם סַטִּירה גדולה, מפני שאני, אמר, בכל הגזיטין יכול לחבר עליכם.

– מן המחברים, כלומר?

– כן, אדוני הקפיטן, ואיזה אורח לא ישר, אדוני הקפיטן, כשבבית־כבוד…

– נו נו נו! די! אני הן התריתי בך, התריתי, אני הן התריתי…

– אִליה פטרוביץ'! – קרא המזכיר שוב ברמיזה רבה. הסגן הביט עליו במהירות; המזכיר נענע בראשו נענוע קל.

–… הרי לך, אפוא, לַוִיזה איבנובה הנכבדה, פקֻדתי האחרונה, וזוהי כבר האחרונה, - המשיך הפוֹרוּצ’יק – אם רק עוד פעם אחת תחולל שערורה בבית־כבוד שלך, אז אלַמד אותך “בָּלָק”, כמו שאומרים המליצים. השמעת? הרי שסוֹפר, מחבר, לקח בעד בגדו הקרוע חמשה רֻבּלים “מבית כבוד”? הרי לכם המחברים שלכם! – והוא העיף מבט בוז על רסקולניקוב –שִׁלשום בבית־המרזח היתה גם־כן מין היסטוריה שכזו: גמר את סעֻדתו, ולשלם אינו רוצה: “אני אתאר אתכם בעד זה בסטירה”. באניה בשבוע שעבר קרה גם־כן, שאחד מאלה גדף משפחה כבודה של יועץ־שְׁטַטי, אֵם ובת, בדברים הכי־מגֻנים. הנה לכם הסופרים, המחברים, הסטודנטים, המטיפים… טפו! ואַתּ צְאִי מפה! אני בעצמי אשים עין על ביתך… אבקרהו בעצמי בימים האלה… ואז השָׁמרי לך! השמעת?

לואיזה איבנובנה התחילה להשתחווֹת בחביבות נחפזה, ומתוך קִדות והשתחויות לכל עֵבר נסוגה אחרונית והגיעה עד הפתח; אלא שבפתח עלתה באחוריה על אופיצר אחד בעל־קומה ובעל־צורה, בעל־פנים גלויים ורעננים ובעל־שערות לבנוניות, משֻׁבָּחות ועבות על לֶחיו. זה היה ניקוֹדים פוֹמיץ', בכבודו ובעצמו, פקיד –הרבע, לואיזה איבנובנה מהרה והשתַּחותה לפניו כמעט עד הארץ ובצעדים קטנטנים ותכופים, בחינת רקוד, פרחה לה מִן הלשכה.

– שוב רעם ורעש, שוב קולות וברקים, גַלִים, סערה! – פנה ניקודים פומיץ' בחביבות וידידות אל אליה פטרוביץ' – שוב הרעיש את לבו, שוב התגעש! – עוד על המדרגות שמעתי!

– מה־יש! – קרא אליה פטרוביץ' בהתרשלות אצילית (ולא בטא אפילו “מה־יש”, אלא כעין “מַ־ש”), נטל איזו ניָרות ועבר אִתָּם אל שלחן אחר, בהניעו יפה את כתפיו עם כל צַעד: לאשר הצעד, שמה תלך גם הכָּתף – הרי לנגד עיניו: מר מחבר, זאת אומרת, סטודנט, כלומר, מי שהיה סטודנט, וחובותיו אינו רוצה לפרוע, שטרות נתן ביד רחבה, מן המעון אינו יוצא, קובלנות נכנסות עליו בלי שִעור, ועדַין יש לו תביעה עלי, שעשנתי סיגרה בפניו! בעצמו עושה מְמְמַעשׂים שלא יעָשו, והנה התענגו נא על מראהו: הרי הוא כֻלו לפניכם, בכל הדרו!

– העניות אינה חטא, ידיד, אבל למה הדבורים! ידוע הוא: אבק־שׂרֵפה; לא עבר על מדותיו. אדוני בודאי סבל עלבון על־ידו, ולא יכֹל לעצור בעצמו, - המשיך ניקוֹדים פוֹמיץ' בפנותו בחביבות אל רסקולניקוב – אבל לחנם: זהו איש מצֻין, אומר אני לו, ורק אבק־שׂרֵפה, אבק־שׂרֵפה! נאחזה האש, בערה, כבתה – ואינה! והכל עבר! והשורה האחרונה: לב־זהב. גם בגדוד קראו לו הפוֹרוּצ’יק אבק־שׂרֵפה.

– ועוד איזה גְגְדוד היה אותו גדוד! – קרא אליה פטרוביץ', שבע־רצון למדי מהשבחים שנאמרו בפניו אלא שמצא לנכון להראות עוד מקצת תרעֹמת.

נפשו של רסקולניקוב חשקה פתאם להגיד להם לכֻלם דבר־מה נעים ויוצא מגדר הרגיל.

אבל אחלי, הקפיטן – התחיל בחריצות גמורה ופנה פתאם לניקודים פומיץ' יחדור נא, להבין גם את מצבי… אני נכון אפילו לבקש סליחה מכבוד הסגן, אם מצדי נהגתי כנגדו שלא כהוגן. אני סטודנט עני וחולה, נִדכֶּה (הוא כך אמר: “נדכה”) בגלל עניותי. אני מי שהיה סטודנט מפני שעכשו אין לי במה להחיות את עצמי, אבל אני אקבל כסף… לי אֵם ואחות בפלך… ישלחו לי… ואשלם. בעלת־ביתי היא אשה טובה, אלא שהיא כל־כך כועסת על שאבדו לי כל שעורי ועל שאיני משלם שכר־דירה זה החֹדש הרביעי, עד שהיא מונעת ממני גם את סעֻדתי… והבין לא אוכל, מה טיבו של שטר זה!… עכשו היא דורשת ממני על־פי שטר־השכירה, ואיך אשלם לה, הגעו בעצמכם!…

– אבל הן זה לא עסקנו… – נסה שוב המזכיר להעיר.

– במטותא, במטותא, אני תמים־דעים עמכם לגמרי, אבל הרשוני לבאר מצדי – מהר רסקולניקוב למַלֵא את דבריו, בפנותו לא אל המזכיר, כי־אם אל ניקודים פומיץ‘, אלא שיחד עם זה השתדל בלכ מאמצי כֹחותיו, שדבריו יסבו גם אל אִליה פטרוביץ’, אף־על־פי שזה התחפש בעקשנות, שלבו נתון רק לכתבים, שהוא מחטט בהם, ולמדבר הוא בז ואינו שם אליו כלל לב, - הרשו גם לי לבאר מצדי, שאני גר אצלה כשלש שנים, מאז בואי מן הפרוֹבִינציה, עוד טרם… טרם… אגב, למה אמָנע מהודות, שעוד מתּחִלה הבטחתי לה הבטחה, שאֶשָּׂא את בתה, הבטחה בעל־פה, הבטחה חפשית לגמרי… זו היתה נערה… אגב, היא אפילו יָשְרָה בעיני… אף שלא במצב של התאהבות… במלה אחת, מעשה־נערות, זאת אומרת, רוצה אני לאמר, שבעלת־הבית הקיפה לי אז הרבה, ואני במדה ידועה נהגתי מנהג של… אני הייתי קל־בדעתי מאד…

– איש אינו דורש ממנו, שיספר את עניניו האינטימיים, וגם אין פנאי לשמוע, - הפסיקהו אליה פטרוביץ' בגסות ובנצחון, אבל רסקולניקוב עצר בו בהתלהבות, אם כי פתאם הֻקשה עליו הדבור מאד.

– אבל הרשוני־נא, הרשוני־נא לספר הכל… במדה ידועה… איך היה הדבר… מצדי… ואף שכל זה הוא למותר, מסכים אני לכם - אבל לפני שנה מתה הנערה ממחלת הטִיפוּס, ואני נשארתי דַיָר בבית כמו שהייתי, ובעלת־הבית כשעברה אל המעון הזה, אמרה לי… בידידות אמרה לי… שהיא בוטחת בי לגמרי… והכל… אלא שמא אני רוצה לתת לה את שטר השכירה הזה בסכום של מאה וחמשה־עשר רֻבּל, ככל הסכום אשר חשבה, שאני חַיָב לה, הרשוני אפוא: היא אמרה בפֵרוש, שאם רק אתן לה את השטר הזה, תתן לי שוב בהקפה ככל אשר אחפץ ושלעולם, לעולם – אלה היו דבריה ממש – לא תשתמש בשטר זה, עד שאשלם לה בעצמי… והנה עכשו, כשאבדו לי כל שעורי, ואני סובל חרפת רעב, עומדת היא ותובעת ממני על־פי השטר הזה. מה אֹמר ומה אדבר על זה?

– כל אלה הפרטים הרגשניים, אדון נכבד, אינם נוגעים כלל אלינו. – שסעהו בחֻצפּה אִליה פטרוביץ'. – הוא חַיָב לתת מענֶה וכתב־התחַיבות; וזה שהוא הואיל להתאהב ושאר הטרגדיות שלו אינו שַׁיָך אלינו כלל וכלל.

– נו, זוהי כבר… אכזריות… – מלמל ניקודים פומיץ', בהסתדרו מתוך ישיבה אצל השלחן, ובהתחילו גם הוא לחתום על ניָרות, הוא נכלם משום־מה.

– יכתוב אפוא, - אמר המזכיר לרסקולניקוב.

– מה לכתוב? – שאל רסקולניקוב בגסות מיֻחדה.

– הנה אקריא לו.

לרסקולניקוב נראה, שהמזכיר התחיל להתיחס אליו יותר באי־כבוד אחרי הוִּדוי, אך – משֻׁנה הדבר – בו בעצמו נשתרר שויון־נפש מחלט בנוגע לכל דעת־אחרים עליו, והשִׁנוּי הזה נעשה בו במשך של רגע אחד בכהרף־עין. אלו היה רוצה להגות מעט, כי אז, מובן, שהיה מתפלא. איך אפשר היה, שהוא ידבר ככה עמהם לפני רגע, שהוא עוד יעמיס עליהם את רגשותיו? ומהיכן באו כל אותם הרגשות? עתה, להפך, אלו גם נמלא החדר הזה לא בפקידי- הרֹבע, אלא בטובים מידידיו, גם אז לא היה מוצא בשבילם, כמדֻמה, אף מלה אנושית אחת בלב; כל־כך התרוקן לִבו. הרגשה אפלה של בדידות מעַנָּה, אין־סופית וזָרוּת גמורה לַכֹּל נתגלתה פתאם לנפשו. לא השפלות של השתפכות־נפשו לפני אליה פטרוביץ‘, וגם לא השפלות של הנצחון הפְּקִידי עליו, הפכו את לבו כך לפתע־פתאם. הוי, מה לו עתה ולנַוְלוּתו הוא עצמו, מה לו ולכל אותם האַמבִּיציות, הפּוֹרוּצ’יקים, האשכנזיות, התביעות, הלשכוֹת וכו’ וכו' וכו'! אלו דנו אותו ברגע זה לשרֵפה, כי גם אז לא היה מניע עפעף, וספק הוא, אם גם היה נוטה אֹזן לשמוע גזר־דינו. בנפשו התחולל הפעם דבר־מה חדש, פתאֹמי, לא נודע לו מתמול שׁלשום. לא שִׂכלו הגיד לו, כי־אם השגה בהירה של חושיו, של כל כֹח־הרגשתו, כי לא רק בדברים שבלב, כאשר עשה זה עתה, אלא גם במה־שהוא אין לו לבוא אל אלה האנשים, ואפילו היו כֻלם אחיו ואחיותיו, ולא פקידי־הפוליציה, כי גם אז אין לפנות אליהם בשום אֹפן שבעולם; מעודו ועד הרגע לא הרגיש הרגשה משֻׁנה ואיֻמה כיוצא בה. ומה שעִנָּה ביותר: זוּ היתה לא רק הרגשה, הכרה, הבנה; זו היתה גדולה מהרגשה, מהכרה, מהבנה; זה היתה ההרגשה הכי־ערֻמה, הכי מדכאה מכל אשר ידע בימי חייו.

המזכיר הקריא לפניו את הנוסח הרגיל של כּתב־התחַיבות: לשלם איני יכול, מבטיח אני לעתיד, מן העיר לא אצא, רכושי לא אמכור ולא במתנה וכו'.

– אבל הן הוא אינו יכול לכתוב, העט נופל מידו – העיר המזכיר, בהתבוננו בסקרנות אל רסקולניקוב – הוא חולה?

– כן… הראש… הלאה!

– זה הכל; יחתום.

המזכיר נטל מידו את הכתב ובא בדברים עם אחרים.

רסקולניקוב מסר את העט, אבל תחת לקום וללכת, הניח את שתי זרועותיו על השלחן וַיָלֶט את ראשו בידיו. כאלו תקעו מסמר לתוך קדקדו. מחשבה משֻׁנָּה באה אליו פתאם: לקום מיד, לגשת אל ניקודים פומיץ' ולספר לו כל המעשה של אתמול, הכל בפרטי פרטיות, ואחר־כך ללכת אתם אל מעונו ולהראות להם את החפצים אשר בַּחוֹר, בַּפִּנה. התשוקה היתה כל־כך גדולה, עד שהוא כבר קם ממקומו בכדי למלאותה. – “ואולי צריך היה להמָלך עוד רגע” – חלף הרהור במוחו. – “לא טוב, בלי כל ישוב־הדעת להשליך המשא ארצה”. אולם פתאם נצב כהלום־רעם: ניקודים פומיץ' דּבּר בהתלהבות עם אליה פטרוביץ', והדברים הגיעו אליו:

– אי־אפשר את שניהם ישחררו. ראשית, הכל מוכיח כנגד. הגע בעצמך: למה היה להם לקרוא לשוער, אם הדבר הוא מעשה־ידם? למסור את עצמם, מה? ואם לשם ערמומיות? לא, ערמומיות כזו אינה מצויה! ועוד: את הסטודנט פֶּסטריַקוֹב ראו בכניסתו אצל השער שני השוערים ואשה אחת, ממש ברגע כניסתו; הוא הלך עם שלשה חברים ונפרד מהם אצל השער, וגם על המען שאל, עוד בפני חבריו. נוּ, היעלה על הדעת, שישאל על המעון, אם הוא הולך בכַוָּנה שכזו? וקוֹך, הרי זה טרם לכתו אל הזקנה ישב מתחת אצל הצורף, חצי שעה ורבע שעה בדיוק לפני שמונֶה הלך מאתו אל הזקנה. עכשו חֲשוֹב בדבר…

– אבל שמע־נא, כיצד נתגלתה אצלם סתירה שכזו: אומרים הם בעצמם, שדפקו בדלת ושהדלת היתה סגורה, וכעבור שלשה רגעים, כשבאו עם השוער, נמצאה הדלת פתוחה?

– הלא זהו הדבר: הרוצח ישב בלי־כל־ספק שם ונעל בעדו מבפנים; ובלי־כל־ספק היו תופסים אותו שם, אלמלא נשתטה קוֹך ללכת בעצמו להביא את השוער, והוא בין כך הספיק לרדת מעל המעלות ולהִמָּלט. קוֹך מצטלב בשתי ידו: “אלו הייתי נשאר שם, הוא אומר, היה הוא יוצא והורג אותי בקרדֹם”. “הגומל” הוא רוצה לברך, חֶ־חֶה!…

– ואת הרוצח לא ראה איש?

– וכולם אפשר שם לראות? הבית – תֵּיבת נֹח, - העיר המזכיר, שהקשיב ממקום מושבו.

– הדבר ברור! הדבר ברור! – חזר ניקודים פומיץ' בהתלהבות.

– לא, הדבר אינו ברור כלל וכלל, - עמד על דעתו אליה פטרוביץ'.

רסקולניקוב הרים את מגבעתו וילך אל הדלת, אבל לא הגיע אליה…

כְּשֶׁשָׁב אליו רוחו, ראה והנה הוא יושב על כסא, ומימינו תומך בו איזה איש, ומשמאלו עומד עליו גם־כן אישה איש, וביד האיש כוס צֻהבּה, מלאה מים צהֻבּים, וניקודים פומיץ' עומד לפניו ומביט בו בתשומת־לב רבה; הוא קם מעל הכסא.

– מה זה, הוא חולה? – שאל ניקודים פומיץ' קשות.

– הוא גם בחתמו על הכתב לא עצר כֹּח להחזיק בעֵט, - העיר המזכיר בשובו למקומו ולניָרותיו.

– ומאימתי הוא חולה? – קרא אליה פטרוביץ' ממקומו, מתוך חטיטה בניָרות. גם הוא, כמובן, התבונן לחולה בשעת התעלפותו, אולם מיד לאחר שנתעורר זה, סר מעליו.

– מיום אתמול… – גמגם רסקולניקוב.

– ואתמול יצא מביתו?

– יצאתי.

– חולה?

– חולה.

– באיזו שעה?

– בשמונה בערב.

– ולאן, יַרשה לשאול?

– אל הרחוב.

– חד וחלק.

רסקולניקוב ענה קשות, בהפסקות, כֻּלו חִוֵּר כסיד, מבלי להוריד את עיניו השחורות, הבוערות מפני מבטו של אִליה פטרוֹביץ'.

– הוא כמעט נופל, ואתה… – נסה ניקודים פומיץ' להעיר.

– אין דבר! – אמר אליה פטרוביץ' באיזה בטוי מיֻחד. ניקודים פומיץ' רצה להוסיף עוד דבר־מה, אבל לאחר שנתן עין בפני המזכיר, שגם הוא הביט עליו בתשומת לב רבה, נשתתק. הכל נשתתקו פתאם. היה משֻנה.

– נו, טוב, טוב, – גמר אליה פטרוביץ' – אין אנו עוצרים בו יותר. רסקולניקוב יצא. הוא עוד הספיק לשמוע, שמיד אחרי צאתו נתעוררה פתאם שיחה חיה, שקולו השואל של ניקודים פומיץ' עלה בה ביותר… ברחוב שב אליו רוחו לגמרי.

“בדיקת הפוליציה, תֵּכף תהיה בדיקה!” – חזר בפני עצמו בהכחישו את צעדיו: – “הרוצחים חושדים בי!” הפחד הידוע לו אחז אותו שוב, מכף־רגלו ועד ראשו.

II    🔗

“ומה, אם כבר נעשתה הבדיקה? מה אם דוקא עתה אמצאם שם?”

אבל הנה חדרו. אין דבר ואין איש. איש לא היה. אפילו נסטסיה לא נגעה בשום דבר. אבל, רבון עולם! כיצד עשה לפני שעה כדבר הזה, להשאיר את כל אלה החפצים בַּחוֹר?

הוא התנפל על הפנה, תחב ידו אל תחת ניָר־הכתלים והתחיל לגרור משם את החפצים ולטעון בהם את כיסיו. כל החפצים היו שמונה במספר: שתי תֵיבות קטנות, ובהן עגילים, או כדומה לזה – הוא לא התבונן כראוי; ועוד ארבעה נרתיקי־עוֹר לא־גדולים, שרשרת אחת היתה פשוטה, מכֹרכה בגליון של עתון, ועוד דבר־מה היה בגליון של עתון. אות־כבוד, כמדֻמה…

הוא שם הכל בכיסים שונים, בכיסי האדרת ובכיס הימני שנשאר במכנסיו, באֹפן שלא יהיה בולט ביותר. את הארנק לקח גם־כן אתו מתוך החפצים. אז יצא מן החדר, והפעם השאיר אותו פתוח לגמרי.

הוא הלך במהירות ובצעד נכון, ואף־על־פי שחָש, כי שבור ורצוץ הוא כֻלו, הנה כח־הכרתו היה אתו. הוא נתיָרא, פן ירדפו אחריו, הוא חשש, שבעוד חצי שעה, רבע שעה יֵצא צָו להתחקות על עקבותיו; הרי שצריך היה בהקדם היותר אפשרי להסתיר כל מה שדורש הסתר. צריך היה להִפָּנות מכל העסק הזה כל עוד נשאר בו קורטוב של כֹח, כל עוד בינתו מסֻגלה לאיזו פעֻלה… לאן אפוא?

זה החלט אצלו מכבר: “להשליך הכל לאיזו תעלה, למים – וסוף לדבר”. כך גמר אֹמר עוד בלילה, בשנתו הכּבֵדה, באותם הרגעים, – הוא זכר את זאת – שהוא היה משתער לקום ולצאת: “מהר, מהר, להשליך הכל”. אולם כעת הֻברר לו, שזה לא יֵעָשה כל־כך על נקלה.

הוא התנודד על חוף תעלת־יקטרינה זה כחצי־שער, ואולי יותר מזה, ופעמים הרבה שם עין על המורדות. בכל המקום אשר מְצָאָן ואולם הרעיון להוציא לפֹעל את הדָּרוש לא היה יכול גם לעלות על הדעת: או שרפסודות עמדו שם, ממש אצל המורדות, וכובסות כבסו עליהן את לבניהן, או שסירות נסמכו אל המורדות ובכל מקום שרצו ורמשו בני־אדם. מלבד זאת על החוף הגלוי, אי־אפשר היה להִסָּתר ממראית־העין; והרי הדבר מעורר חשד, שאדם אחד יורד בכַוָנה אל המים, נצב על המורדות ומשליך דבר־מה מעליו. ומה, אם הנרתיקים לא יטבעו ויצופו למעלה? אין ספק, שכך יהיה. והכל יראו. גם בלאו־הָכִי כל הנפגשים מביטים בו, מתבוננים אליו, כאלו הוא ורק הוא לוקח את כל לבם. – “למה זה? או, יוכל היות, שכך רק נדמה לי”, חשב.

לאחרונה עלה בדעתו, שיותר טוב ללכת אל הניֵבה. שם פחות עוברים־ושבים, החשש מפני מראית־עין פחות, ובכל אֹפן, יותר קל, והעִקר – רחוק מאלה המקומות. אז תמה על עצמו: כיצד התנודד כאן, במקם מסֻכּן, יותר מחצי שעה, בשממון ובדאגה, ולא מצא עצה זוּ מקֹדם. יותר מחצי שעה אִבֵּד וכִלָּה לעמל ולתֹהו רק מפני שכך הָחלט אצלו פעם בתעתועי־בלהות־שנתו! הוא נצב בפזוּר־נפש ובשכחה עצמית קיצונית, וידע, כי נצב הוא, ובהכרח היה להחיש את מעשהו!

הוא הלך אל הניבה דרך רחוב ו.; ואולם בדרך באה פתאם בלבו מחשבה חדשה! “למה אל הניבה? למה להשליך המַימה? האם לא מוטב לבוא לאיזה מקום רחוק, אל האיים למשל, כמו אז, ושם, היכן־שהוא, בפנה בודדה, ביער, תחת איזה שיח, להטמין כל זה, ואולי גם לסַמן את השיח ולזכרהו?” ואף־על־פי שהרגיש, כי אין ברוחו נכונה עד כדי לדון ברגע זה על איזה דבר בבהירות, הנה הרעיון נדמה לו לבלתי־מֻטעה.

אולם המקרה בא והסב את פני הדבר לעבר אחר: כשיצא מרחוב וו' אל המגרש, ראה פתאם משמאל מבוא לחצר אחת מֻקָּפה כתלים שוממים. מימין לשער החצר, מן הכניסה עד עמֹק, עמק בה, נמשך כֹּתל שומם ובלתי מסֻיָד של בנין־החומה הסמוך, בעל ארבע הַדְיוטוֹת. משמאל, גם־כן מן הכניסה ואילך, ממול הכֹּתל היתה גדר־עֵץ, שנמשכה כעשרים צעד לעֹמק החצר, ואחר־כך יצא דֹפן שמֹאלה. זה היה מקום בודד ובלתי־מפֻלש, שאיזו חמרי־בנין היו מֻנחים בו. הלאה, בעֹמק החצר, נשקף מבעד הגדר זוית של בנין־אבנים נמוך ונמלח בעשן, כנראה חֵלק של איזה בית־חרֹשת עזוב. כאן, ודאי, היה איזה בית לעשִׂיַת מרכבות, או למלאכת־המסגר, או כיוצא בזה; פה ושם, כמעט מן השער ואילך, השחיר אבק־פחמים מרֻבּה. “פה טוב היה להטיל הכל וללכת!” – עלה בלבו פתאם. בראותו, שאין איש בחצר, התגנב לתוך השער, ומיד נגלה לעיניו על הכֹּתל מַרזב וממעל למרזב (כרגיל באותם הבתים, שיש בהם אספסוף של פועלים, שֻׁתָּפים, עגלונים) רשומה בנתר ההלצה: “כַּהַן אָסֻר לְתַנֵּף”. היה בזה יתרון גדול, כי דבר הִכָּנסו הֵנה ועָמדו במקום הזה לא היה עלול לעורר שום חשד. כאן צריך להשליך הכל ביחד ולהִפָּטר!".

הוא פנה כה וכה עוד פעם, נתן את ידו בכיסו להוציא את החפצים, ופתאם ראה אצל כֹּתל־החוץ, בין השער והמרזב, ברִחוק־מקום של אמה, אבן גדולה בלתי מסֻתָּתה במשקל של פוּד וחצי בערך, מעבר לאותו הכֹּתל, שהאבן היתה סמוכה לו, היה רחוב, מדרכה, נשמע משם קול צעדי העוברים, שמספרם לא היה קטן. אולם איש לא היה יכול לראות אותו, כל עוד לא יכנס לתוך השער. והיות שזה הדבר האחרון לא היה בגדר הנמנע, לפיכך צריך היה למהר.

הוא כפף עצמו אל האבן, אחז בראשה בעֹז, בשתי ידיו, אִמץ את כל כֹּחותיו והפכֶהָ על פניה. תחת האבן נתהוה מִשְׁקָע לא גדול, ומיד התחיל להשליך לשם מכל הנמצא בכיסיו, הארנק נפל אחרון ולמעלה מכל, ועדין נשאר מקום פנוי במשקע. אז אחז שנית באבן ובסִבוב אחד החזירה למצבה הקודם, עד שלא נִכָּר בה כל שנוי, מלבד מה שכאלו הורמה משהו. אבל רסקולניקוב גרף עפר מסביבה וכבש ברגל בקצותיה. לא נראה דבר.

אז יצא מן החצר ושם פעמיו אל המגרש. ושוב תקפתהו לרגע אותה השמחה החזקה, הגדולה מנשוא, כמו לפני שעה בלשכה. “נמחו כל הסִמנים! וכי על דעת מי יכול לעלות, לחפש תחת אבן זו? אבן זו, אפשר, מֻנחת פה מיום הִבָּנות הבית, ועוד תנוח פה כהֵנה וכהנה. וגם אִלו היו מוצאים – מי יחשוב עלי? קץ לדבר! אין הוכחות!” – והוא נתן קולו בצחוק. כן, הוא זכר אחר־כך, שנתן קולו בצחוק עצבני, דק, בלתי־נשמע, ממֻשך, שלא פסק ממנו כל העת עד עברו את המגרַש, ואולם בהכנסו על הבּוּלוַר ק., במקום שפגש שִׁלשום את הנערה, נִטל צחוקו פתאם. מחשבות אחרות זחלו ובאו אל ראשו. נדמה לו גם־כן, שנורא ומכֹער הוא עכשו בשבילו לעבור על־פני אותו הספסל, שישב עליו אז, לאחר שהלכה הנערה, וחשב את מחשבותיו, ושֶׁקָשֶׁה ונורא הוא להפגש שוב באותו השומר בעל־השפם, שלקח אז ממנו את עשרים הקופיקות: “יקחהו השד!”

הוא הלך והביט מסביב פְּזוּר־נפש ומרֻגז. כל מחשבותיו הסתובבו עתה מסביב לאיזו נקֻדה עקרית – והוא בעצמו הרגיש, שאכן הנקֻדה הזאת היא העִקרית, ושעכשו, דוקא עכשו, נצבה ממולו אותה נקֻדה עקרית פנים־אל־פנים, – ובפעם הראשונה בכל שני החדשים האחרונים.

“לעזאזל כל זה!” – חשב פתאם בחרון־אפו כי רב – החדשות הנה באו, תהינה חדשות ולעזאזל גם אותם החיים החדשים!… מה נבער כל זה, אלֵ!… וכמה כזבתי ונָבַלתי היום! כמה השפלתי עצמי ושחקתי לפני אותו מנֻוָּל אליה פטרוביץ'! אבל – גם זה הבל! יורק אני על כֻּלם וגם על זה שהשפלתי את עצמי ושחקתי! לא זה העִקר! לא זה העִקר!"

פתאם נפסק בהלוכוֹ; שאלה חדשה, לגמרי בלתי־צפויה ומאד פשוטה, סכסכה את מחשבותיו והכתה אותו בתמהון־מרירות.

“אם באמת נעשה כל המעשה הזה בהכרה שכלית, ולא מתוך טפשות, אם באמת היתה לך מטרה ברורה ומסֻיָמה, כיצד עדַין לא שמת עין אף פעם בארנק, ועד הֵנה אינך יודע, מה נפל לך לשלל, בעד מה קבלת עליך יסורים כאלה והלכת ועשית בהכרה מעשה שפל ומגֻנֶה שכזה? הן אתה חפצת לפני שעה להשליכהו המימה, את הארנק, עם כל החפצים, שגם אותם לא ראית עוד… הא כיצד?”

כן, זה כך; כל זה כך הוא. הוא, אמנם, ידע זאת גם מתּחִלה וכלל לא חדשה היתה אותה שאלה בשבילו; הוא ידע זאת גם בלילה, בעת שזה הָחלט בלי כל שקלא־וטריא, אלא כדבר, שכך הוא צריך להיות, שאחרת אינו יכול להיות… כן, הוא ידע כל זאת והבין הכל: הדבר הָחלט כך כמעט עוד אתמול, באותו הרגע שישב סמוך לארגז וגרר ממנו את הנרתיקים… כך!…

“זהו מפני שאני חולה מאד” – החליט לאחרונה בקצף – “אני בעצמי דכאתי ושסעתי את עצמי, עד שבעצמי איני יודע מה שאני עושה… וגם תמול, גם שלשום, גם בכל העת הזאת היִיתי משסע את עצמי… לכשאבריא… אחדול מענות את עצמי… נו, ואם לעולם לא אבריא? אֵלי! מה קָצָה נפשי בכל זה!”… הוא המשיך את הליכתו בלי הפסקות. הוא רצה מאד להתבדר באיזה אֹפן שהוא, אבל לא ידע מה לעשות ובמה להתחיל. הרגשה אחת חדשה, בלתי־מֻצלחה, נשׂתררה בו יותר ויותר, גָּדלה בו כמעט מרגע לרגע; זה היה איזה גֹּעַל אין־סופי, כמעט פיזי, לכל הנפגש בו והמסובב אותו, גֹעל עקשני, זועֵם, מלא משׂטמה, נמאסים ומאוסים היו לו כל הנפגשים: פניהם, הלוכם, תנועותיהם. פשוט, הוא היה יורק מפני מי־שהוא, היה נוֹשֵׁך, כמדֻמה, אִלו פנה אֵליו מי־שהוּא בדבור אחד…

הוא עמד פתאם כשהגיע אל חוף ניבה הקטנה, אל איוַסילי, אצל הגשר. “הנה פה הוא גָר, בבית הזה” – חשב – מה זאת, כאלו מאֵלַי באתי לרזומיחין! שוב אותה המעשיה, כמו אז… ואמנם מענין מאד: מאֵלַי באתי אליו, או, פשוט, הלכתי לתֻמי ובאתי הלום במקרה? אחת היא; הן אמרתי… שלשום… שממחרת לאותו דבר אלך אליו… הרי אני הולך! כאלו עכשיו אין לאֵל ידי? מה?"

הוא עלה אל הדיוטה החמישית.

רזומיחין היה בביתו, בחדרו הקטן, והיה עסוק באותה שעה בכתיבה, ובעצמו פתח לו. זה כארבעה חדשים שלא ראו איש את רעהו. רזומיחין ישב בחַלַט, בחינת סמרטוט, בסנדלים על רגליו היחפות, פרוע־שער, לא מגֻלח ולא רֻחֵץ. רסקולניקוב העלה סֵבֶר של תמהון על פניו.

– מה אתך? – צָוַח רזומיחין, בהתבוננו אל רעו הנכנס ובמדדו אות מכף־רגל ועד ראשו; אחר כך נשתתק ושרק בשפתיו.

– האמנם הגיע? ימים רעים כאלה? הן אתה, אחי, עלית גם עלי, – הוסיף, בהביטו על מלבושיו של רסקולניקוב – נו, שֵׁב אפוא, עָיַפת, כמובן! – וכשהלָה נפל על הדרגש, שהיה עוד גרוע מהספה שלו, ראה רזומיחין פתאם, שאורחו חולה הוא.

– הרי אתה חולה ברצינות, היודע אתה זאת? – הוא התחיל למשש את דפקו; רסקולניקוב התיק את ידו.

– לא צריך, – אמר – אני באתי… זה הדבר; לי אין כל שעוּרים… ואמרתי… אגב, לי אין כל צרך בשעורים…

– היודע אתה? הרי אתה מדבר מתוך חֹם! – העיר רזומיחין, שהביט עליו בעין בוחֶנת.

– לא, לא מתוך חֹם… – רסקולניקוב קם מעל הדרגש. בעלותו לרזומיחין לא חשב על זה, שעליו יהיה, אפוא, להִפָּגש אתו פנים־אל־פנים. עכשו הֻברר לו ברגע אחד מפי הנסיון, שברגע זה אין הוא מסֻגל בשום אֹפן ואֹפן להפגש פנים־אל־פנים עם מי שיהיה בכל העולם. כל

מָרָתו השתפכה בו. הוא כמעט שלא נחנק בּאֶרַס־האיבה לעצמו אז, כשעבר את מפתן חדר רזומיחין.

– הֱיֵה שלום! אמר פתאם ויצעד אל הדלת.

– אתה, שמע, חַכֵּה, פרא־אדם!

– לא צריך, – חזר פלוני, בהתיקו שנית את ידו.

– ובכן, אם כך, למה באת, לכל הרוחות! דעתך נטרפה עליך מה? הן זה… כמעט מעליב. כך לא אתן לך ללכת.

– נו, שמע: אני באתי אליך, מפני שמלבדך איני יודע איש, אשר… יעזור לי… להתחיל… מפני שאתה טוב מכֻּלם, זאת אומרת, נכון… ויודע לשפוט דבר… ועתה רואה אני, שאיני צריך כלום, שומע אתה, כלום, לחלוטין… כל טובה והשתתפות ממי שיהיה… אני בעצמי… יחידי… תנו לי מנוחה!

– אבל חכה־נא רגע, מְנַקֵּה־ארֻבּוֹת! משֻׁגע האיש. לדידי – עשֵׂה כחפצך, רואה אתה! שעורים ולקחים טובים גם לי אין, יקח אותם אֹפֵל, אבל בשער־הרוכלים יש מוכר־ספרים אחד, כּרוּבימוֹב שמו, והוא בעצמו אינו אלא מין לקח טוב. אני לא אחליף ולא אמיר אותו עתה בחמשה לקחים ושעורים לבני־סוחרים. הוא עושה מיני “תוצאות” כאֵלו ומוציא חוברות מדעיות־פּוֹפּוּלריות כאֵלו – ואיך הן נפוצות! ה“שערים” שלהן כשהם לעצמם – כמה נפלאים הם! הנה אתה טענתת תמיד, שאני טִפֵּשׁ אני; חי נפשי, אחי, יש טפשים יותר גדולים ממני! עכשו התחיל להוציא גם קונטרסים לרוח הזמן; בעצמו אינו יודע בין ימינו לשמאלו, ואני, כמובן, מזרזהו. הנה כאן יותר משני גליונות דפוס נוסח אשכנז – לדעתי, שַׁרלטַניות שאין כמותה לסכלות – בקִצור, התֹּכן הוא: האם גם האשה קרויה אדם? מובן מאליו שהמחבר מוכיח בחגיגיות רבה, שאכן קרויה היא אדם. כּרּבימוֹב מכין זה לדפוס בשביל המחלקה “שאלת הנשים”; אני מתרגם; משני הגליונות ומחצה האלה יעשה הוא ששה; נוסיף על זה הקדמה מפֹארה של חצי עמוד – ונוציא לשוק במחיר של חצי רֻבּל. זכות הרבים! בעל התרגום הוא נותן לי ששה רֻבּלים לגליון, הרי שבעד כל הספר אקבל כחמשה־עשר רֻבּל. וששה כבר לקחתי דמי־קדימה. כשנגמור את זה, נתחיל לתרגם על התנינים שבּיָם, אחר־כך סִמַנו לנו איזו בדויות משעממות מהחלק השני של Confessions – נתרגם; מאן־דהוא אמר לכרובימוב, שרוּסוֹ הוא, כביכול, מין רַדִישצ’ב שלנו. אני, כמובן, איני חולק עליהם – יקחם בכור־שטן! נו, רוצה אתה לקחת לתרגום את הגליון השני של: “מנין שהאשה קרויה אדם?” אם רוצה אתה, טול את המקוֹר, טול עֵטים, ניָר – כל זה הוא על חשבון המו"ל – וקח גם שלשה רֻבּלים: הואיל ואני לקחתי דמי־קדימה בעד כל התרגום, בעד הגליון הראשון והשני, הרי ששלשה רֻבּלים נופלים ישר לתוך חלקך. וכשתגמור את הגליון – תקבל עוד שלשה רֻבּלים. ועוד דבר: בבקשה ממך, אל־נא תחשוב את הדבר לאיזו טובה מצדי, להפך, כשרק נכנסת, מיד עלה בדעתי שאני יכול להפיק ממך תועלת. ראשית, אני צולע קצת ביֹשר־הכתיבה, ושנית, בנוגע לגרמנית, הרי אני לפעמים פשוט, שוואר, באֹפן שלרֹב אני מחבר יותר ממתרגם, ורק זה ינחמני, שלפי זה יוצא עוד יותר טוב. נו, ומי יודע, אפשר שיוצא לא יותר טוב, כי־אם יותר רע… הנך נוטל או לא?

רסקולניקוב לקח בשתיקה את הדפים הגרמניים של המאמר, לקח שלשה רֻבּלים, ויַצא מבלי הוציא הגה. רזומיחין שלח אחריו מבט תָּמֵהַּ. ואולם לאחר שעבר כבר רסקולניקוב עד קרן־הרחוב, שב פתאם על עקביו, עלה שנית לרזומיחין, הניח על השלחן את הדפים ואת שלשת הרֻבּלים, ושוב מבלי הוציא הגה, יצא.

– קוֹרדיַקוֹס אחז אותך?! – גער רזומיחין וחמתו בערה בו – מה אתה משחק קומדיות לפני?! גם אותי מעביר אתה על דעתי… אם כן למה אפוא באת, שֵד?

– לא צריך… תרגומים… מלמל רסקולניקוב ביָרדו מעל המדרגות.

– לאיזה שד אתה צריך איפוא? – צעק רזומיחין ממעלה. הלה הוסיף לרדת בשתיקה.

– אי, אתה! היכן דירתך?

מענֶה לא היה.

אולם רסקולניקוב כבר היה בחוץ. על גשר־ניקולי נזדמן ו להתעורר שוב פעם וכדבעי בגלל מקרה אחד בלתי־נעים כלל בשבילו. רַכָּב אחד הלקה אותו על כתפו בשוֹט שבידו על זה, שלמרות אשר התרה בו שלש או ארבע פעמים, לא שמע רסקולניקוב מאומה וכפשע היה בינו ובין תחת רגלי הסוסים. הכאת־השוט העלתה כל־כך את חמתו, עד שהוא נרתע אל מעקֵה־הגשר (לא ידוע מפני מה היה מהלך באמצע הגשר, במקום שנוסעים ולא הולכים) והתחיל חורק שִׁיניו. מסביב, כמובן, נשמע קול־צחוק.

– מתן שכרו בצדו!

– מנֻוָּל!

– מן המפורסמות הוא! מתחפש לשִׁכּוֹר ודוחק עצמו אל תחת האופנים; ואתה הֱוֵה אחראי בעדו.

– עסק עשו להם מזה, רבותי, עסק…

אולם, בשעה שעמד רסקולניקוב אצל המעקֶה, הביט בקצף ובהעדר־בינה אחרי המרכבה המתרחקת וחכך את כתפו, הרגיש פתאם, שמאן־דהוא תוחב כסף לתוך כפו. הוא נשא עיניו; אשת־סוחר באה בשנים, במטפחת על ראשה ובנעלי־עזים, ואִתָּה נערה במגבעת ועם אהיל ירק, כנראה, בִּתָּה. “קח, אבי. בשם אלהים”. הוא לקח והן עברו הלאה. המטבע היה עשרים קופיקות. לפי בגדו ומראהו אפשר היה מאד לחשבהו לעני, לקבצן ממש, הפושט ידו בשוק. ומה שנתנו לו נדבה של עשרים קופיקות, זה היה בודאי הודות למלקות שקבל. הן שהעירו רחמי האם ובתה.

הוא קמץ את המטבע בידו, צעד כעשרה צעדים והפנה את פניו אל הניבה, לעבר הארמון. השמים היו בלי עב קַל, והמים – תכלת, חזון כה בלתי־נפרץ על הניבה. כִּפַּת היכל התפלה, שבשום מקם אין שרטוטיה מטיבים להסתמן מאשר פה על הגשר, בעמדך כעשרים צעד לפני אֹהל־הקֹדש ומסתכל בה, נוצצה בכל תפארתה, ודרך האויר השקוף אפשר היה אפילו להכיר כל הִִדוּר וכל עִטוּר שלה. הכאב מהכאת השוט נשתתק, ורסקולניקוב שכח את כל הענין; מחשבה אחת בלתי־שוקטה וגם קצת לא ברורה מלאה אותו כֻלו. הוא עמד והביט ארֻכּוֹת ובעינים בוחנות למרחק; המקום הזה היה ידוע לו ביחוד. כשהיה מהַלֵך לאוניברסיטה, וביותר כשהיה חוזר משם לביתו, אֵרע לו, אולי, מאה פעמים להתעכב בהלוכו במקום זה ממש, להסתכל בפַנַרַמָה נפלאה זוּ, וכמעט מדי פעם בפעם לתמוה על רֹשם אחד, רֹשם בלתי־ברור ודוֹרש־פתרונים, שהיה מתקבל אצלו. קֹר אין־לו־פשר היה עולה אליו תמיד מזו הפַנַרמה הנפלאה; רוח אלם וחֵרֵש היה מלא בשבילו זה המראה הנהדר. בכל פעם היה מתפלא על הרֹשם הזעום והסתום הזה, ומפני אי־אמונתו בעצמו, היה דוחה את בקשת פתרון־החידה לימים יבואו. עתה חדר ועלה אליו פתאם בכל תֹּקף זכרון אותם השאלות והפקפוקים, ונדמה לו, שלא במקרֶה זכר אותם. צורה תמוהה ופראית היתה בעיניו כבר לזה גופא, שהוא התיַצב ממש באותו המקום, כמקדם, מתענין באותם הענינים והמראות, שהתענין בהם… בעבר הקרוב כל־כך. כמעט למגֻחך נראה לו הדבר, ויחד עם זה התכַּוֵץ לבו מכאב. באיזו מעמקים, באיזו תחתיות, כדבר המתעלם מתחת לרגליו, ראה עכשו את כל עֲבָרו, ואת מחשבותיו הקודמות, ואת מטרותיו הקודמות, ואת עניניו הקודמים, ואת רשָׁמיו הקודמים, ואת זו הפנרמה, ואותו בעצמו, והכל, הכל… נדמה, הוא הגביע עוּף, והכל נעלם מעיניו… שלא במתכַּוֵן עשתה ידו איזו תנועה, וַיָחָש פתאם את המטבע בכפו הקמוצה. הוא פתח את כּפו, הסתכל ב“נדבה” וישליכנה המימה; אז נפנה לאחוריו וילך לביתו. לו נדמה, שברגע זה גזז את עצמו כמו במספרַיִם מהכל ומכל.

הוא שב לביתו עם חשכה, זאת אומרת שבחוץ התנודד כשש שעות. היכן וכיצד הלך בחזירתו – לא זכר. הוא רעד כסוס עיף. הוא התפשט, שכב על הספה, משך על עצמו את האדרת, ומיד נפל לתוך מצב של שכחה עצמית.

הוא נעור בתוך חשכה גמורה מפני צעקה נוראה. אֵלי, איזו צעקה! מיני קולות משֻׁנים כאלה, מין נהימה כזו, מין יללה, יבבה, חרוקי־שִׁנַים, בכי, מכות־רצח וחרופים־גדופים כאלה לא שמע ולא ראה מעודו. למעלה גם מכח הדמיון היה מין אכזריות חַיָתית, מין טֵרוף־רגשות שכזה. בחרדה קם וישב על משכבו, ונשמתו פרחה ממנו מתוך ענוי והתחמצות־לב. אבל ההכאות, היללות והגדופים הלכו הלוך וגבור. והנה, לתמהונו המרֻבֶּה, לקחה אזנו פתאם את קולה של בעלת־ביתו. היא גנחה, נהמה ויִבבה במהירות, בחפזון; היא המליטה מלים משפתיה באֹפן שאי־אפשר היה להבינן, היא התחננה על דבר־מה – כמובן, על זה שיחדלו מהכותה. מפני הכוה בלי־רַחֵם על המדרגות. קולו של המַכֶּה נעשה כל־כך איֹם מכעס וחֵמה, כל־כך צרוד, ואף־על־פי־כן לא פסק גם הוא מדבור, וגם־כן דבור נחפז, לא־מבֹרר, נחנק. פתאם נרעד רסקולניקוב כעָלֶה: הוא הכיר בקול הזה; זה היה קולו של אליה פטרוֹביץ‘! כאן ומכה את בעלת־הבית! הוא מכה אותה ברגליו מטיח את ראשה בשְׁלַבּים – זה ברור, זה נשמע מתוך הצלילים, הגניחות, ההכאות! מה זאת, חרבן העולם? נשמע היה, איך שמכל הדיוטות, על־פני כל המדרגות, נאסף המון; עלו קולות, קריאות; עלו אנשים, ירדו, דפקו, הקישו בדלתות, התגודדו. “אבל בעד מה, ואיך זה אפשר!” חזר בפני עצמו, בחשבו באמת ובתמים שבינתו נסתתרה. אבל לא, הוא שומע ברור יותר מדאי!… אבל, אם כך, הרי שמיד יבואו גם אליו, “מפני שבודאי אין זה אלא… בשביל אותו דבר… של אתמול… אלי!” הוא רצה לסגור את הדלת בעדו בבריח, אבל ידו לא יכלה למוש ממקומה… וגם ללא הועיל! הפחד עטף את נפשו בקרח הנורא… אבל, הנה, לאחרונה, התחיל כל אותו השאון, שנמשך לא פחות מעשרה רגעים, לקום לאט־לאט לדממה. בעלת־הבית נתאנחה וגנחה, אליה פטרוביץ’ עדַין אִיֵם עליה וחֵרפהּ… אבל הנה, לאחרונה דומה, שגם הוא השפיל את קולו; הנה נשתתק… “האמנם הלך מפה? אלי!” אבל הולכת גם בעלת־הבית בבכי־תמרורים… הנה נסגרה הדלת בעדה… הנה ההמון מתפזר מעל המדרגות ואיש איש הולך למעונו – נאנחים, רָבים, קוראים זה אל זה, פעם מרימים את קולם עד כדי צוָחה ופעם משפילים עד כדי לחש. כפי הנראה, רַבִּים היו, מכל הבית נאספו. “אבל, אלי! וכי כל זה אפשרי הוא? ולשם מה, לשם מה בא הוא לכאן?”

רסקולניקוב צנח בלי־כח על הספה, אבל שוב לא יכֹל לסגור את עיניו; הוא שכב כחצי־שעה בענויים כאלה, בהרגשה כזו של אימה אין־סופית, אשר כמותם לא ידע עוד מעולם. פתאם האיר את חדריו אוֹר בהיר: נכנסה נסטסיה עם נר ועם קערה של מרק. היא התבוננה אליו, וכשראתה שאֵין הוא ישן, העמידה את הנר על השלחן והתחילה לסדר את כל אשר הביאה אִתָּהּ: לחם, מלח, פנכה, כף…

– בודאי, מיום אתמול לא בא מאומה אל פיו. כל היום שוטט ושוטט. והקדחת בעצמותיו.

– נסטסיה…. בעד מה הכו את בעלת־הבית?

היא בחנה אותו בעיניה.

– מי הכה את בעלת־הבית?

– עתה, לפני חצי־שעה, אליה פטרוביץ', סגן־פקיד־הרֹבע, על המדרגות… בעד מה הכה אותה כל־כך? ו… ולמה היה פה?

נסטסיה הביטה אליו ארֻכּוֹת בשתיקה ובפנים זועפים. הבטה זו היתה לו לא־לרצון, כמעט לחרדה.

– נסטסיה, מה אַתּ מחרישה? – רטן, לאחרונה, כבושה ובקול רפֶה.

– זה הדם, – ענתה, לאחרונה, בלחש וכמו לעצמה.

– הדם!… איזה דם? – גםגם, פניו חָורו, והוא התחיל להתיק עצמו אל הכֹּתל. נסטסיה הוסיפה להביט עליו בשתיקה.

– איש לא הכה את בעלת־הבית – הביעה שוב בקול חד ומחלט. הוא הביט עליה כל עוד רוחו בו.

– באזני שמעתי… אני לא ישנתי… אני ישבתי… – גמגם ביתר בושה – אני הקשבתי זמן רב… בא סגן־הפקיד… על המדרגות נאספו הכל, מכל המעונות…

– איש לא בא. קול הדם צועק בך. זה תמיד, כשהדם אינו מוצא לו מקום, והוא מתחיל להקָרש ולהכביד, באים החלומות הרעים… התֹאכל? מה?

הוא לא ענה. נסטסיה הוסיפה לעמוד עליו ולהסתכל בו.

– לשתות תני לי… נסטַסיושקה.

היא ירדה למטה וכעבור שני רגעים הביאה אתה מים בפך של חרס לבן; אולם הוא כבר לא זכר מה שנעשה אחר־כך. הוא זכר רק, שגמא פעם אחת מן המים הקרים ומן הפך נשפך על חזהו. אחר־כך באה החַלָּשוּת.

III    🔗

הוא, אף־על־פי־כן, לא היה מחסר־חברה לגמרי במשך כל ימי מחלתו. זה היה רק מצב קדחתני, עם הזיות והכרה־למחצה. הרבה מאותן הזיות נזכרו לו אחר־כך. יש שהיה נדמה לו, שהמון רב הולך ונאסף סביבו, והאנשים אומרים לקחתו ולשאתו לאיזה מקום, נפלגים בדעותיהם עליו ונִצִּים. ויש שהיה רואה את עצמו פתאם יחידי בחדר, הכל הלכו להם, יראים מפניו, ורק לעתים רחוקות פותח מי־שהוא מהם את הדלת, כדי סדק, כּחֻדו של מחט, בכדי להביט עליו, מאַימים עליו באצבע, חורשים עליו רעה, לועגים לו ומתקלסים בו. את נסטסיה זכר לפרקים מצויים, והנה היא יושבת אצלו; הבחן הבחין עוד אדם אחר, אדם מֻבדל ומצֻיָן בין האחרים, אדם ידוע לו מאד, אבל מי הוא – לא יכֹל לברר לעצמו בשום אֹפן, ונצטער על זה צער גדול, וגם בָּכָה. פּעָמים היה נדמה לו, שהוא שוכב כבר כחֹדש ימים, פעמים – שעוד לא מָלֵא יום אחד. אבל אותו הדבר – אותו הדבר שכח לחלוטין, תחת זאת זכר לרגעים, שהוא שכח דבר־מה, דבר שאסור לשכחו – ונצטער, ונתענה, גנח, נפל לתוך מצב של חמת־שגעון, או של פחד נורא וגדול מנשוא. אז היה משתער ממקומו, רוצה לברוח, אבל תמיד היה מאן־דהוא עוצר בו בכח, והוא היה חוזר שוב לחולשה והתעלפות. לאחרונה שב אליו רוחו.

זה אֵרע בּבֹּקר, בעשׂר שעות. בשעת־בֹּקר זו, בימים בהירים, היתה רצועת־שמש ארֻכּה משתטחת על כֹּתל־חדרו הימני ומאירה את הזוית שאצל הדלת. אצל מטתו עמדה נסטסיה ועוד אדם אחד, לא נודע לו מתמול־שלשום, שהתבונן אליו בסקרנות רבה. זה היה בחור צעיר לבוש בקַפְטַן, בעל זקן קטן וצביון־פרצופו של שַׁמָש בחברה מסחרית. מבעד הדלת הפתוחה למחצה נשקפה בעלת־הבית. רסקולניקוב התרומם קצת מעל משכבוֹ.

– מי זה, נסטסיה? – שאל בהורותו על הצעיר.

– הראיתם, נתעורר! – קראה.

– נכון, נתעורר, – קרא גם השַׁמָש. ובעלת־הבית, שארבה לחולה בדלת, אך נודע לה, שהוא התעורר, מיד סגרה את הדלת ונסתתרה. היא היתה בַישנית מאז ומעולם, ותמיד היו קשים עליה כל מיני שיחות ודברים. שנותיה היו כארבעים וגופה עבֶה ושמן, בבותיה שחורות ועיניה שחורות, לבה טוב משמנונית ומעצלות, ותֹאר־פניה – רשאים לאמר: טוב מאד. אפס בַּישנותה היתה יותר מכפי הצֹרך.

– הוא… מי הוא? – הוסיף רסקולניקוב לחקור ולדרוש בפנותו לזר בעצמו. אולם באותו רגע שוב נפתחה הדלת ונכנס – לאחר שכפף את עצמו קצת, מפני שהיה רם־קומה ביותר – רַזוֹמיחין.

– איזה לול! – קרא בהכנסו – תמיד אני מטיח ראשי בו. ועוד שם “הדר” קרָא לו! ואתה אחא, נתעוררת? מפי פַּשֶׁנְקה שמעתי זה כרגע.

– זה עתה נתעורר, – אמרה נסטסיה.

– זה עתה, – השמיע כהד השַׁמש ובת־צחוק על שפתיו.

– ואדוני מי הוא ואיזהו, ירשני־נא לשאל? – פנה אליו פתאם רזומיחין – אני, אם יש את נפשו לדעת, הנני וְרַזוּסיחין, לא רזומיחין, כמו שהכל קוראים לי, אלא וְרַזוסיחין, סטודנט, בן־אצילים, והוא – גבר־עמיתי. ואדוני מי הוא?

– ואני שַׁמָּש בקוֹנטוֹרה שלנו, של הסוחר שֶלוֹפַּיֶב, ובאתי לרגל דבר אחד.

– יואֶל־נא לשבת על כסא זה, – רזומיחין בעצמו ישב על השני מעבר השני לשלחן הקטן.

– ובכן טוב עשית, אחא, ששב אליך רוחך, – המשיך בפנותו לרסקולניקוב – זה היום הרביעי, שכמעט אינך אוכל ושותה. אמנם, מעט מה השקוך מתוך כף קטנה. אני הבאתי אליך פעמַים את זוֹסִימוֹב. זוכר אתה את זוסימוב? בָּדק אותך כדבעי, ומיד אמר, שאין כל סכנה – איזה דבר טפשי נכנס לך בראשך או בדומה לזה, איזו טפשות עצבנית, מָנָה פחותה נתנו לך, צנון וחזרת המעיטו לסעודתך, והרי סבת־המחלה, אָמַר, אבל אין דבר, יעבור ויגיע וירצה. בן־חיל זוסימוב! הוא הולך ונעשה לרופא מהֻלל. נו, ואת אדוני אין אני מעכב בכאן, – פנה שוב אל השמש, – רצונו להביע את הדרוש לו? ראֵה, רודיה, מקונטורה שלהם באים אליך כבר בפעם השניה; אלא שמקֹדם לא זה בא כי־אם אחר. מי היה אותו בן־אדם?

– יש לשער, ביום שִלשום, נכון, זה היה אלֶקסי סֶמיונוביץ', משמש גם־כן בקונטורה שלנו.

– ואותו איש פִּקֵח מכבודו, לא כן?

– נכון מאד, אלקסי סמיונוביץ' הגון ממני.

– גדולה ענוה. נו, ימשיך־נא.

– והנה על־ידי אַפַנַסי איבנוביץ' וַחֲרוּשין, שעל־אודותיו ודאי, כסבור אני, שמע לא־פעם, על־פי בקשת אמו של כבודו נשלחה לקונטורה שלנו הַמחָאָה, – התחיל השַׁמש בפנותו ישר אל רסקולניקוב – ואם דעתו של כבודו כבר מיֻשבת עליו, הרי אני נכון למסור לו שלשים וחמשה רֻבּל, היות שסֶמיוֹן סמיונוביץ‘, על־פי בקשת אמו של כבודו, קבל מאפנַסי איבנוביץ’ הודעה מֻקדמה על זה. כבודו יודע את האיש?

– כן… זוכר אני… וַחרושין… – מלמל רסקולניקוב שקוע במחשבות.

– שומע הוא, את וַחרושין יודע כבודו! – קרא רזומיחין – הרי שכבר דעתו מיֻישבה עליו! אגב אורחא: עכשו נוכחתי, שגם אדוני אדם פקח הוא. נו! ימשיך. דברי חכמה נעים לשמוע.

– הוא הוא וַחרושין, אפנסי איבנוביץ‘; ועל־פי בקשת אמו של כבודו, שכבר שלחה פעם באֹפן הזה, על־ידי אפנסי איבנוביץ’, לא השיב אפנסי איבנוביץ' את פניה ריקם גם הפעם והודיע ממקומו לסמיון איבנוביץ' בימים האלה, למסור לכבודו שלשים וחמשה רֻבּל, כן ירבו.

– הנה ה“כן ירבו” הלז עלה לו ביותר. הצליח גם “באמו של כבודו”. נו, מה סבור הוא, “כבודו”, דעתו כבר מיֻשבה עליו או עוד לא מיֻשבה – הא?

– לדידי – זה לא עסק שלי. לי דרוש רק, שכבודו יואיל ויחתום על ההמחאה, ותו לא.

את שמו יעלה בידו לשַׂרטט! – מה זה, הפנקס?

– הפנקס, הִנֵה.

– יתן הֵנָה. נו, רודיה, התרומם־נא, אני אחזיק בך, ואתה שַׂרטט לו רסקולניקוב. טול את העט, מפני שעכשו, אחא, נחוץ לנו מָמוֹן, יותר מנֹפת־צוּפים!

– לא צריך, – אמר רסקולניקוב ודחה מפניו את העֵט.

– מה לא צריך?

– לא אחתום.

– פו, שד, איך תקבל את הכסף בלי חתימה?

– לא־צריך… הכסף…

– מה? כסף לא־צריך? נו, אחא, מכַזֵב אתה, אנכי עֵד! – ואל השמש פנה: – אל יצטער, בבקשה, זה כך, בעלמא… שוב נסיעה לאלף הששי. ואמנם, הַלָּה מְסֻגל לכגון זה גם ביום חֹל… אדוני הן אדם נבון הוא, ואני והוא נוליכהו בארחות היום ונציב לו יד בתבל, זאת אומרת, פשוט נציב את ידו במקום הדרוש ונוליכנה עד שיחתום. הבה!…

– מוטב שאבוא בעת אחרת.

– לא, לא; למה לאדוני להטריח את עצמו? הן הוא אדם נבון… נו, רודיה, אל תעכב את אורחנו…. עיניך הרואות, שהוא מחכה – וברצינות התכונן לנהל בידו של רסקולניקוב.

– הנח, אני בעצמי… – אמר הַלָּה, נטל את העט וחתם את שמו בפנקס. השַמש הניח את הכסף והלך לו.

– בְּרַווֹ! ועתה, אחי, לאכול אתה רוצה?

– רוצה, – ענה רסקולניקוב.

– מרק יש?

– מאתמול, – ענתה נסטסיה, שעמדה כל העת כאן.

– תפוחי־אדמה וגריסי־אֹרז?

– תפוחי־אדמה וגריסי־אֹרז.

– יודע אני בעל־פה. הביאי את המרק, וגם טה.

– הנני ואביא.

רסקולניקוב הביט על הכל בתמהון עמֹק ובפחד קֵהֶה. הוא גמר אֹמר בנפשו להחריש ולראות מה יעָשה בו הלאה “כמדֻמֶני, שזה כבר לא בחלום”– חשב הוא – “כמדֻמֶני, שכל זה בהקיץ”…

כעבור רגעים אחדים שבה נסטסיה ומרק אִתָּה בצרוף של הודעה, שגם טה יהיה בקרוב. למרק חֻבְּרו שתי כפות, שתי פנכות וכל כלי־המכשירין: למלח, לפלפלין, לחרדל – סדר, שלא היתה דוגמתו זה ימים רבים, המפה היתה נקיה.

– לא היה מזיק כלל נסטַסיושקה, אִלו היתה פרַסקוביה פַבלובנה שולחת לנו גם… משלוח מנות של… זוג בקבוקי־שֵׁכר. אנחנו לא היינו מסרבים…

אי, אתה, קל־הרגלים! – רטנה נסטסיה והלכה להוציא לפֹעל את האמור.

רסקולניקוב הוסיף להתבונן אל כל זה במבט פראי ובהתאמצות כל הכֹּחות. באותה שעה עבר אליו רזומיחין, אל הספה; בתנועות כבדות, דֻבּיות, אחז ביד שמאל את ראשו, למרות זה, שהחולה יכול היה כבר להרימו בעצמו, ובימין הגיש למו־פיו כף־מרק, לאחר שנשב עליה פעמים אחדות בכדי לקררה. (זה היה לחנם: המרק היה כמעט צונן). רסקולניקוב בלע בצמא כף אחת, שניה, שלישית. אולם לאחר שהמספר הגיע לסכום ידוע, הפסיק רזומיחין את עבודתו פתאם והודיע, שבנוגע למכאן ואילך צריך להִמָּלך בזוסימוב.

נכנסה נסטסיה, ובידה שני בקבוקי שֵכר.

– וטֵה רוצה אתה?

– רוצה.

– מהרי והביאי טה, נסטסיה, מפני שבנוגע לטה, דומה אני, שאפשר לקבל החלטה בלי חכמת הרפואה. אבל הנה שֵׁכר! – הוא עבר אל כסאו, הגיש לעצמו את המרק והבשר והתחיל לאכול במין תֵּאָבון שכזה, כאלו זה שלשה ימים אשר לא בא כל אכל אל פיו.

– ואני, אחא רודיה, סועד אצלכם ארֻחת־הצהרים שלי באֹפן שכזה. מדי יום ביומו, – דבר עד כמה שפיו המלא בשר היה מֻכשר לדבור, – וכל זה הודות לפַשֶׁנְקָה, בעלת הבית הזה, המכניסה אליה בכל לבה ונפשה אורח שכמותי, אני, כמובן, איני תובע בפה, אבל איני בא גם במחאה. והנה גם נסטסיה גם הטה. איזו “בריה”! נסטנקה, רוצה אַת בשכר?

– לֵך לִשאוֹל תחתית!

– ו־ְֵה?

– טה אשתה.

– מזגי לך. לא, חכי, אני בעצמי אמזוג לך. שבי אל השלחן.

ומיד סדר הכל, מזג את הכוסות, הפסיק את סעֻדתו ועבר שניתאל הספה. כמתחִלה לָפַת בשמאלו את ראשו של החולה, הרימו והתחיל להלעיטו מן הטה בכף קטנה; בלי הפסקות ובמסירת־נפש מיֻחדה נשב על המַשְׁקֶה שבכַף בפיו. כאלו בצִנוּן זה, בפרוצס של הנשיבה, מֻנח היסוד העִקרי של ההצלה והרפואה. רסקולניקוב החריש ולא התנגד, למרות זה שחש בעצמו די־אונים לקום ולישב על הספה בלי כל עזרה צדדית, ולא רק להחזיק בידו כף או כוס כי־אם אולי גם לקום וללכת. אלא מתוך איזו ערמה משֻנה, כמעט חַיָתית, הסכים פתאם בלבו להסתיר לעת־עתה את כֹּחתיו, להתחפש אפילו, אם יש צֹרך, לחלש עדַין בדעתו, ובתוך כך להאזין לכל הנעשה מסביבו ולהתחקות על כל דבר שֹׁרש. ברם, הוא לא הבליג על גֹעל־נפשו: לאחר שגמא כעשׂר גמיאות עמד ושחרר פתאם את ראשו, דחה בתנועה קפריזית את הכף והשמיט את עצמו על הכר. למראשותיו היו עכשו מֻנחים כרים ממש: מִנוצָה רבה ובצִפויים נקִיים, – ואף את הדבר הזה ראה ושמר בלבו.

– צריך, שפַּשֶׁנקה תשלח לנו היום מרקחת של גרגירים, בכדי שנעשה ממנה משקֶה בשבילו, – אמר רזומיחין בשובו למקומו, למרק ולשֵׁכָר.

– ומהיכן תקח היא לך גרגירים? – שאלה נסטסיה. הצַלַחַת הקטנה של הטה היתה נתונה על־גב חמש אצבעותיה הפרושות, ואת החמין סִננה לתוך עצמה דרך חתיכת הסֻּכָּר הקטנה שעל לשונה.

– גרגירים, ידידתי, תִּקנה בחנות. רואה אתה, רודיה, כאן שלא בפניך היה מעשה רב. לאחר שאתה ברחת ממני, כרמאי בן רמאי, וגם את מקום־מושבך לא הגדת לי, עלה עשן נורא באפי והחלטתי למצאך ולענשך – ויעבוֹר עלי מה. ועוד באותו יום נגשתי אל הדבר. והייתי מהלך ומהלך, שואל ודורש, דורש ומבקש! את דירתך זו שכחתי, או יותר נכון, מעולם לא זכתי, מפני שמעולם לא ידעתיה. נו, ואת דירתך הקודמת זכרתי רק שהיא ב“חמש הפנות”, בית חַרלַמוֹב. חפשתי, חפשתי ביתו של חַרלַמוֹב זה – ויצא שהבית אינו כלל ביתו של חרלמוב אלא ביתו של בּוּך – ככה מתחלפות לפעמים ההברות ומביעות לידי טעות! נו, וכעסתי, כעסתי והלכתי ממחרת אל שלחן־האדריסאות – יהיה מה שיהיה – ושַׁוֵה בנפשך: מצאוך שם בשבילי במשך של שני רגעים. אתה רשום שם.

– רָשוּם!

– שאלה היא; ודוקא את הגנרל קוֹבֶּלֵיב חפשׂו שם במעמדי ולא מצאו בשום אֹפן. נו, הרבה יש לספר. אולם כאשר עליתי אליך, מיד נודע לי כל עסקיך, על עסקיך, אחי; את כֻּלם יודע אני; הנה אף היא ראתה: גם לניקוֹדים פומיץ' התודעתי, גם את אליה פֶֹטרוביץ' הראו לי, גם את השוער נפגשתי, גם את האדון זֵמיֶטוב, אלכסנדר גריגורביץ', מזכיר־הלשכה, ולבסוף גם את פַּשנקה – גֻּלת־הכותרת; הנה אף היא (נסטסיה) יודעת…

– הוסיף לקיקה של דבש, – מִלְמְלָה נסטסיה בצחוק־ערומים.

– מדוע אין היא ממתיקה את הטה, נסטסיה נִיקִיפורובנה?

– לך־לך, ראש כלב! – צוחה נסטסיה פתאם והתפרצה בצחוק. – הן שמי פֶּטרובנה ולא ניקיפורובנה, – הוסיפה פתאם, לאחר שפסקה מצחוקה.

– נשים את הדבר אל לבנו. – נו, ובכן, אחר, בכדי שלא להאריך בִּדְרוּש: לכתחלה אמרתי להפיץ פה זרם אלֶקטרי, שיבער את כל המשפטים הקדומים מן המקום הזה בפעם אחת, אלא שפשנקה נצחה. אני, אחא, לא צפיתי כלל, שתהא היא… מין… מין… כזו… אַה? מה דעתך?

רסקולניקוב לא ענה, אם כי לא הסיר מרעהו את מבט־הדאגה שלו אף לרגע, ועדַין הוסיף להביט בו בעקשנות.

– ומאד, מאד, וממש כמו שנאמר, – המשיך רזומיחין, מבלי התפעל כלל משתיקתו של רעוֹ ומאי־תשובתו, ולא־עוד אלא שהוספתו כאלו לא באה אלא לחזק דברי המענֶה אשר עלה לולקבל ממנו.

– בריאה משֻנה! – צוחה שוב נסטסיה, שהשיחה הזאת, כפי הנראה, גרמה לה עֹנג לאין־שִׁעור.

– רע הדבר, אחר שמבראשית קִפַּחת את מעשׂיך. אִתָּה צריך היה להתנהג באֹפן אחר. הן היא, אגיד לך, בעלת אֹפי מיֻחד במינו אלא שעל האֹפי נדבר אחר־כך… ואולם להביא לידי כך, למשל, שהיא תמנע אֹכל מפיך – בתמיה!…אוֹ, למשל, ענין השטר… האם יצאת מדעתך, שבאת וחתמת?! או, למשל, אותה הסברה של נשואיך עם בִּתָּה, עם נַטַליה יֶגוֹרוֹבנה, עליה השלום… אני יודע הכל! ואגב, רואה אני, שזהו מֵיתָר רךְ בלבך ושֶׁאֲני חֲמוֹר; אתה סלח לי, אבל אגב־אורחא, ראיתי מעשה־כסילות ונזכרתי: מה דעתך, הן פרסקובנה פבלובנה, אחא, אינה כל־כך כסילה, כמו שאפשר לחשוב עליה לכאורה, מה!

– כן… סִנן רסקולניקוב מבעד שִׁניו, מתוך הבטחה לצדדין, במצאו שמשיחה זו אפשר לו להפיק תועלת, ושעל־כן צריך להחזיק בה.

– האם לא כן? – צָוַח רזומיחין בשמחה גליה על שנענה – אבל הלא גם לא חכמה גדולה. אַה? אֹפי מיֻחד, מיֻחד במינו! אני, אחא, במדה ידועה נמצא פה במבוכה, האמינה לי… בת־ארבעים הן היא בודאי. היא אומרת שלשים ושש – ויש לה על זה זכות גמורה. אגב, שבועה, שכל משפטי עליה הוא יותר שכלי, ולא נסיוני, מֶתַּפִיזִיקה גרידא; כאן נתהותה בינינו, אחא, מין אֶמבּלֵימה שכזו – אַלגֶבּרה! איני מבין כלום! נו, כל זה הבל, אלא שהיא בראותה שאתה פסקת מהיות סטודנט, ששעורים אין לך ומלבושים אין לך, ושאחרי מות בתה אין לה כל סבה לחשוב אותך לקרוב לה, וַתֹּאמר: אם כן למה זה אנכי? והיות, שאתה מצדך סלקת עצמך לקרן־זוית וביחסים הקודמים לא החזקת, עלה בלבה לגרשך מן הדירה. לדבר זה נתכַּונה מכבר, אלא שחסה על השטר. והרי אתה הבטחת לה, שאמך תשלם…

– זו היתה נְבָלה מצדי… אמי בעצמה עומדת כמעט לחזור על הפתחים… ואני בזבזתי, בכדי שלא יגרשוני מן הדירה, ובכדי… שיאכילוני – קרא רסקולניקוב בקול רם וברור.

– זה דוקא עשית כבַר־דעת. אלא שכל הצרה היתה בזה, שנזדמן לה ה' צֶ’בַּרוֹב, יועץ־החצר ואיש־מעשה. בלעדיו לא היתה פַּשֶׁנקה מעזה לעשות דבר, מדת הבושה גדולה בה ביותר; ואיש המעשה לא ידע בֹּשׁת, וראשית כל, מובן מאליו, הציג שאלה: היש תקוה לגבות על־פי השטר? התשובה היתה: יש, מפני שאַם יש לו, אשר מהקצבה השנתית שלה בסכום קכ"ה רֻבּל תפרה את רודנקה שלה, אפילו אם יכבד עליה הרעב, ועוד אחות יש, שבעד אחיה תמכור עצמה לעבדוּת־עולם, על יסוד זה נבנה הבנין… מה אתה מתנדנד? לי, אחי, נודעו עתה כל מצפוניך, לא לחנם גלית הכל לפשנקה, בעת שהיית אִתּה ביחס של קרובים, ואני מדבר אליך כל זה מאהבתי אותך… כך הוא הדבר: אדם ישר ורַגָּש יגלה לבו, ואיש־המעשה שומע ועושה את שלו. וכך עמדה ומסרה שטר זה, בתור פרעון־חוב כביכול, לצֶ’בַּרוֹב זה, ופלוני עמד ותבע כהלכה, לא התבַּיֵש. מתחלה אמרתי, מיד כשנודע לי כל הדבר, לזרוק גם אצלו זרם מטהר, אלא שבינתים נתהותה ההרמוניה ביני ובין פשנקה ופקדתי לשים קץ לכל הדבר הזה, היינו, שעקרתי את הרעה ממקורה, בעָרבי סעדך, שאתה תשלם. אני ערבתי לך, רֵע, שומע אתה? קראו לצֶ’בַּרוֹב, נתנו לו עשרה רֻבלים בעד “טרחתו”, ואת השטר לקחו בחזרה, והרי אני מתכבד לשימו לרגליך – על דברתך מאמינים לך עכשו – הרי שלך לפניך, קחהו וראה, שעשיתי בו קריעה כהלכה.

רזומיחין הוציא והניח על השלחן את שטר־השכירה; רסקולניקוב נתן בו עיניו, ומבלי הוציא הגה, הפנה את פניו על הקיר. בהתנהגות זו היה בכדי לפגוע אפילו באדם מעביר על מדותיו כרזומיחין.

– רואה אני, אחי, – אמר כעבור רגע – ששוב הסכלתי עֲשֹׂה. אמרתי לפכח את עצבונך ולבדח את דעתך בפטפוטי, ויצא, כמדֻמֶה, ההפך: שהרגתי אותך.

– האתה היית האיש, אשר לא הכרתי בחֹם־הקדחת? – שאל רסקולניקוב, גם־כן לאחר שתיקת־רגע, ומבלי הפנות את ראשו.

– אני ולא אחר, ואף התרעם כבודו מאד על זה, ביחוד שהבאתי פעם את זַמיֶטוֹב אתי.

– את זמיֶטוב?… המזכיר?… למה? – רסקולניקוב הפנה את ראשו במהירות ונעץ עיניו ברַזוֹמיחין.

– אבל מה אתך… למה רגשת? להתודע אליך רצה הוא; בעצמו הביע את רצונו, מפני שרבות נדברנו בינינו על־אודותיך… וכי מהיכן הייתי יכול ללמוד כל־כך הרבה על־אודותיך, אם לא מפיו? אדם נעים הוא, אחא, נחמד… כמובן, רק מצד ידוע. עכשו נעשינו לידידים; כמעט בכל יום הננו מתראים. הן אני קבעתי דירתי ברֹבע הזה. אתה אינך יודע עוד? זה עתה עברתי, גם אצל לַוִיזָה

הייתי אתו פעמים. זוכר אתה את לַויזה, את לַויזה איבנובנה?

– דברתי דבר־מה מתוך חֹם?

– שאלה היא! מוחו של כבודו היה מסֻכסך מאד.

– על מה דברתי?

– על מה? ידוע הוא, על מה מדברים מתוך חֹם… נו, אחי, בכדי שלא לאַבּד זמן לבטלה – אל הענין.

הוא קם ונטל כובעו.

– על מה דברתי?

– עוד הפעם! שמא אתה חרד על הסודות שגלית? אל תדאג: על הנסיכה לא הֻגד דבר. תחת זאת על הכלב האנגלי, ועל העגילים, ועל איזו שרשרות, ועל אִי־הצלמים, ועל איזה שוער, ועל ניקוֹדים פוֹמיץ‘, ועל אליה פטרוביץ’ סגנו – על כל אלה דֻבַּר הרבה. וחוץ מכל אלה, הואיל כבוד־מעלתו להתענין הרבה בפֻּזמק שלו, הרבה מאד. התאוננת: תנו לי את הפֻּזמק – הכל בעד פֻּזמק אחד. זמיֶטוב בעצמו חפשׂ את פֻּזמקאותיך בכל הזויות, ובידיו ממש, בידיו הממֹרקות והמכֻסות טַבָּעוֹת, הגישם לך. רק אז שבה נפש כבודו למנוחתה, וימים כלילות אחזת את בלויי־הסחבות הללו בידיך: אי אפשר היה לנתקם מתוך ידיך בשום־אֹפן. ודאי שגם עכשו נמצאים הם תחת שמירתך. ואף יש שהיית מתיַשב ומתחיל לבקש את הציציות של שרווּלי מכנסיך, ובאיזו דמעות! אנחנו חקרנו ודרשנו: איזו ציציות? אבל אי־אפשר היה לברר דבר… נו, ובכן אל הענין! כאן שלֹשים וחמשה רֻבּל; מהם אני לוקח עשרה, ובעוד שעתַיִם אתן לך עליהם דין וחשבון, בינתים אודיע גם לזוסימוב, אף־על־פי שבלאו־הכי היה עליו כבר להיות פה: השעה השתים־עשרה. ואַתּ, נסטנקה, הַרבי לבקר אותו, בזמן שאני לא אהיה, בנוגע לשתיה, או לשאר דברים, אשר ידָרשו לכבוד מעלת חולֵנו. ולפשנקה אגיד כרגע בעצמי את כל הדרוש. שלום!

– “פשנקה” הוא קורא לה! הוי, זֵד עָרום! – קראה אחריו נסטסיה; ולאחר כך פתחה את הדלת והתחילה להקשיב, אלא שלא הבליגה על עצמה ותרץ למַטה. התענינותה היתה רבה יותר מדאי: על מה הוא מדבר שם עם בעלת־הבית; ובכלל, נראה היה, שרזומיחין קסם ללבה בקסמים.

אך נסגרה הדלת מאחרי נסטסיה, השליך החולה מעל עצמו את השמיכה וכנשוך־נחש קפץ מעל המטה. בקֹצר־רוח רותח, מזעזע, צִפָּה להליכתם של אורחיו, בכדי שיוכל מיד לגשת אל הדבר, אבל לְמַה, לאיזה דבר? – זה כמו להכעיס נשכח ממנו. – “אֵלִי! הגד לי רק אחת: היודעים הם את הכל או עוד אינם יודעים? ומה, אם הם כבר יודעים, אלא שרק מתחפשׂים, מתגרים בי, כל זמן שאני שוכב, ואחר־כך יכנסו פתאם ויאמרו, שהכל ידוע להם מכבר… מה לעשות אפוא? הנה זה שכחתי, כמו להכעיס; פתאם שכחתי, עוד לפני רגע זכרתי!”…

הוא עמד בלב החדר ובתמהון־יסורים התבוֹנן מסביב; נגש אל הדלת, פתָחָהּ, הקשיב; אבל זה היה לא זה. פתאם, כאלו הואר זכרונו, התנפל אל הַפִּנה, במקום שהיה אותו חור, והתחיל לבדוק; תחב את ידו לתוך החור, פִּשפש שם – אך גם זה לא זה. הוא נגש אל הכירה, פתחה והתחיל מחטט באפר: הציציות מתחתיות המכנסים עם גזרי הכיס הקרוע התגוללו שם, כביום השליכם שמה, מַשמָע, שאיש לא נגע בהם עוד ולא ראם! כאן נזכר על־אודות הפֻּזמק, אשר סִפֵּר רזומיחין זה עתה. אמנם, הנה הוא על הספה תחת השׂמיכה, אלא שכל־כך נתמעך ונתלכלך מאז, עד שזמיֶטוב, כמובן, לא יכול להכיר בו כלום.

“כך, זמיטוב!… הלשכה!… ולמה קוראים אותי אל הלשכה? היכן פתקת־ההזמנה? אַה! ערבבתי… זה קראו אז… גם אז בדקתי את הפֻּזמק… ועתה… עתה הייתי חולה… ולמה בא זמיטוב הלום? למה הֱבִיאוֹ רזומיחין?” – דובבו שׂפתיו באין־אונים, בשבתו שוב על הספה – “מה זאת? החלום־בלהות הוא, ההולך ונמשך, או בהקיץ הוא? כמדֻמֶה, בהקיץ… אַה, נזכרתי: לברוח! לברוח אני צריך, במהירות האפשרית, לא ישֻׁנה, לברוח! כן… לאן? והיכן בגדי? נעלי אינן! הם החביאו! מבין אני! אַה, הנה האדרת – לזה לא שׂמו לב! הנה גם הכסף על השלחן, ברוך השם! הנה גם השטר… אני אקח את הכסף ואמָלֵט, ואשׂכור לי דירה אחרת, והם לא ימצאוני!… כן, ושלחן האדרסאות? ימצאוני! רזומיחין ימצא. טוֹב לי לברוח לחלוטין… הרחק… לאמריקה – ולירוק על כֻּלם… וגם את השטר אקח… שם אמצא בו חפץ… מה עוד לקחת? הם חושבים, שאני חולה. הם אינם יודעים, שאני יכוֹל ללכת, חע־חע־חע! אני על־פי עיניהם הכרתי, שהם יודעים את הכל! צריך רק לעבור את המדרגות! נו, ומה, אם העָמד שם עלי משמר, שוטרים? מה זאת, טה? והנה גם שֵׂכר נשאר, חצי בקבוק, שכר קר!”

הוא אחז בבקבוק, עם השכר אשר בו, ויגיחהו אל פיו בהנאה יתֵרה ובפעם אחת, כאלו בא לכַבּות את האֵש הבוערת בחזהו. אבל לא עבר רגע, והשכר פעל עליו את פעֻלתו, ראשו כָבַד ועל כל גבו עברה רעדה קלה, ואפילו נעימה. הוא שכב ונתכסה בשמיכה. מחשבותיו, שהיו גם בלאו־הכי חולות ומבֻלבָּלות, נתבלבלו עוד יותר, ומהרה נפלה עליו תרדמה קלה ומתוקה. בעֹנג רב מצא לו ראשו מקום על הכר, גופו נתעטף היטב בשמיכת־הצמר הרכה, שהיתה לו עכשו במקום האדרת הקרועה; הוא נאנח בלחש וַיִּישן שֵׁנה עמֻקה וחזקה, שנת־מרפא.

הוא הקיץ בשמעו, שמאן־דהוא נכנס אליו, פקח את עיניו וראה את רזוּמיחין, שפתח את הדלת לרוָחה ונשאר עומד על המִפתּן בישוב־הדעת: להִכָּנס או לא. רסקולניקוב התרומם בחפזון מעל משכבו והביט עליו, כמתאמץ לזכור דבר־מה.

– אַה, אינך ישן, והרי גם אני כאן! נסטסיה, הביאי הֵנה את הצרור! – קרא רזומיחין למטה – תיכף־ומיד תקבל דין־וחשבון.

– כמה השעה? – שאל רסקולניקוב בשלחו מבטי־פחד מסביב.

– כן, אחא, ישנת כדבעי: ערב בחוץ, קרוב לשש. כשש שעות ישנת, בערך.

– אֵלי! מה זה אתי!…

– מה יש? לחיים ולשלום! מה יש לך למהר? איזה רְאָיון הועדת והחסרת? עתותינו בידינו. אני מחכה לך זה כשלש שעות: נכנסתי פעמים אחדות, אתה ישנת. הייתי אצל זוסימוב פעמַיִם: אינו בביתו! אבל אין דבר, עוד יבוא!… גם לרגל עסקי שלי נתעכבתי. הן אני עברתי היום לדירתי החדשה, עברתי לגמרי, עם דודי. עכשו הן דוֹד לי… נו, לעזאזל! אל הענין! תני הֵנה את הצרור, נסטנקה. נגש ונראה. ואיך אתה מרגיש עצמך, אחא?

– אני בריא; אני איני חולה… רזומיחין, אתה פה מכבר?

– אמרתי לך, חכיתי שלש שעות.

– לא, מקֹדם.

– מה מקֹדם?

– מאימתי התחלת לבוא לכאן?

– הלא ספרתי לך בצהרים. אינך זוכר?

רסקולניקוב שׁקע במחשבות. כל העבר נדמה לו כמו חלום. הוא מעצמו לא יכֹל לזכור בו, ולכן הביט במבט של שאלה על רזומיחין.

– הֻם!… אמר פלוני – שכחתי. זה לא כבר עוד נדמה לי, שאתה עדַין לא לגמרי… עכשו החלימתך השֵׁנה. באמת, פניך הוטבו הרבה. בן־חיל. נו, ובכן, אל הענין! כרגע תזכור. הבט־נא הֵנה, חביבי.

הוא התחיל לפתוח את הצרור, שכפי הנראה, התענין בו מאד־מאד.

– זה, אחי, התאמין לי, העיק עלי ביחוד. שהרי צריך לעשותך לאיש. הננו נגשים. נתחיל ממה שמֻנח למעלה. רואה אתה קוֹבַע זה? – התחיל בהוציאו מן הצרור כוֹבע רגיל וזול, ויחד עם זה יפה למדי – הואֶל־נא ושׂימוֹ בראשך!

– לאחר־כך, – רטן רסקולניקוב בתנועות רגזניות.

– לא, אחא רודיה, אל תתנגד; אחר־כך יהיה מאֻחר, ואני תגָזל שנתי כל הלילה, מפני שקניתי זה בלי מדה, ומי יודע אם יהלום אותך. בדיוק! – קרא בנצחון, לאחר שהושם הכובע בראשו של רסקולניקוב – ממש לפי מדתך! המִכְסֶה לראשו של אדם, הרי זה הדבר הראש וראשון בתִלבָּשתּו, בחינת עדות ראשונה. טוֹלסטיקוב, רעי טולסטיקוב מסיר תמיד את מגבעתו בהכנסו לאיזה מקום צבורי, גם כשאחרים אינם מגַלים את ראשם. הכל חושבים, שהוא עושה זאת מתוך רגשי הכנעה ועבדות, ובאמת הסִּבּה היא אחרת: הוא מתביש מפני העטרה שבראשו; בַּיְשן גדול הוא! נו, נסטנקה, הנה, למשל, לפניך שני אלה: מצד אחד אחַשתרן זה (הוא העלה מתוך איזו פִנה את המגבעת העגֻלה והמעוכה של רסקולניקוב, שלא ידוע משום־מה קרא לה אחשתרן) ומצד שני כובע־תכשיט זה – מי עדיף? הַעֲרֵך עכשו, רודיה, את המחיר, כמה, לפי סברתך, נתתי בעד הכובע? ואַתּ, נסטיושקה? – פנה אליה בראותו, שהנשאל מחריש.

– עשֹרים קופיקות, צריך לשער, נתת במחירו, – ענתה נסטסיה.

– עשׂרים? שטיא! – קרא נעלב – בימינו לא תִקנֶה בעד עשׂרים קופיקות אפילו מין חפץ שכמותך. שמונים! ואף זה רק מפני שאינו חדש לגמרי. אמנם תנאי התניתי: תבלה את זה – בשנה הבאה יתנו לך חדש בלי מחיר, חי נפשי! נו, עכשו נרד מן העליונים ונבוא אל התחתונים. ומראש הנני מגיד לך: בַּתחתונים הללו אני מתגאה! – והוא פרשׂ לפני רסקולניקוב מכנסים אמֻצים מאריג־קיץ קל – לא תמצא בהם אף נקב כקופא דמחטא, אף כתם קטן שבקטנים, במלה אחת, מכנסים הגונים, אף כי לא חדשים, ומאותו הצבע גם המקטֹרן, כמִצות המוֹדָה עלינו, ומה שהם יׁשָׁנים, הרי באמת אין זה אלא מעלה: על־ידי זה הם רכּים ביותר, עדינים… רואה אתה, רודיה, בכדי להצליח בתבל די, לפי דעתי, רק לשמור על הסֵיזוֹן: בתקופת טֵבֵת אל תבקש אספַּרגוֹס, ואז יאָצרו ויֵחָסנו בכיסך רֻבּלים אחדים; כיוצא בזה אתה מוצא בקניה זוּ. השתדלתי, שקְנִיָה קֵיצית זו תספיק לך רק לעונת־הקיץ, שהרי בין כה וכה ידרוש הסתו חֹמר יותר חם, ואף את החדש צריך היה להשליך… אם לא מתאות־המותרות, הרי מחרבן פנימי. נו, הַעֲרֵך! כמה לפי דעתך? – שני רֻבּלים ועשׂרים וחמש קופיקות! וזכור, שוב בהוספת התנאי הקודם: תבַלֶה את אלה – לשנה הבאה תקבל אחרים חנם. בחנותו של פֵידיַיֶב אין מוכרין באֹפן אחר: שלמת להם פעם כסף – יותר לא תשלם, מפני שיותר לא תלך לשם. נו, נגיע עכשו אל המגפַיִם – מה הם בעיניך? גם סקירה ראשונה מעידה, שאינם חדשים, אבל לירחים אחדים יספיקו, מפני שהסחורה הובאה מחוץ־לארץ וגם המלאכה מלאכת חוץ: המזכיר של הקוֹנסוליה האנגלית מכָרם בשבוע שעבר בשוק; הוא נשָׂאם ברגליו רק ששה ימים, אלא שנצרך לכסף. המחיר: רֻבּל וחמשים. הצלחה?

– אבל אפשר שאינם לפי המִדה! – העירה נסטסיה.

– אינם לפי המדה? וזה מהו? – והוא הוציא מכיסו מַגָף ישן, מעֻקם, נקוב, מכֻסה בבֹץ יבש, מגפו של רסקולניקוב – אני הלכתי בחברת זו המִפלצת, ועל־פיה בחרתי לי לפי המדה. כל הענין הזה נעשׂה בכַוָּנת הלב ולשמו של דבר. ובנוגע ללבָנים – על זה באתי בדברים עם בעלת־הבית. הרי, ראשית־כל: שלש כֻּתּנות, כתנות־בד, עם פי־הצואר על־פי המוֹדה… נו, ובכן: שמוֹנים הכּוֹבע, שני רֻבּלים ועשׂרים וחמש שאר־ירקות, סך־הכל: שלשה רֻבּלים וחמש קופיקות; רֻבּל וחצי המגפַיִם – מפני שנאים ומשֻׁבּחים הם ביותר – הרי ארבעה רֻבּלים וחמשים וחמש קופיקות; הוסֵף על זה חמשה רֻבּלים בעד כל הלבנים – בזה עשינו מסחר סיטוני – סך־הכל חשבון שוה: תשעה רּבלים וחמשים וחמש קופיקות. נשארו ארבעים וחמש קופיקות נִכּיון מטבעות נחֹשת – הואֵל־נא לקבלן כאן, – ובאֹפן הזה, רודיה, יש לך עכשו חליפה שלֵמה, מפני שהמעיל העליון שלך, לפי דעתי, לא לבד שראוי והגון הוא עדַין לאצטלא דא, אלא שיש בו איזו אצילות מיֻחדת: כשֶׁשַּׁרמר ראש־החַיָטים תופר איזה בגד – מה יש לדַבֵּר! מה ששַׁיִך לפֻזמקאות וכיוצא בזה, הרי אני מניח לך לעצמך לדאוג לזה, כסף יש אצלנו עשׂרים־וחמשה רֻבּל. ולפשנקה ולשׂכר־דירה אל תִּדאג; נדברתי אִתָּהּ: הקפה אי־מֻגבלה. ועכשו, אחי, תן לי להחליף עליך את לבניך, מפני שכל מחלתך עתה אינה, אולי, אלא בכֻּתָּנתך…

– הנח לי! איני רוצה! – השתמט ממנו רסקולניקוב, ששמע בגֹעל־נפש את כל צרופי־הדברים הבדחניים של רזומיחין על קנית הבגדים. – זה, אחי, אי־אפשר; למה, אפוא, הִפְחַתִּי את עקבי־נעלי! – הפציר בו רזוּמיחין – נסטיושקה, אל־נא יאדמו לחייה מבושה, אלא תעזור־נא – כך! כך! – ולמרות התנגדותו של רסקולניקוב החליף לו את לבניו. פלוני התנפל על המשכב ורגעים אחדים לא הוציא הגה.

“אימתי יַרפּו ממני!” – חשב – “בעד איזה כסף נקנה כל זה”? – שאל, לאחרונה, בהביטו אל הכֹּתל.

– כסף? שאלה יפה! מכספך שלך. בַּבֹּקר היה השַׁמש; מאת וַחרוּשין, אמא שלחה; או אולי גם זה שכחת?

– עתה נזכרתי… – אמר רסקולניקוב לאחר שתיקת־הרהורים ארֻכּה וזועפה. גם פני רזומיחין זעפו, ובדאגה הביט על רעהו.

הדלת נפתחה, ואדם אחד נכנס, אדם גבוה ועבֶה, שגם הוא כאלו נודע קצת לרסקולניקוב מתמול־שִׁלשום.

– זוסימוב! סוף־סוף! – קרא רזומיחין בשמחה.

IV    🔗

זוֹסימוב היה אדם גבוה ושָׁמן, בעל פנים נפוחים ונעדרי־צבע, מגֻלח למשעי; שערותיו היו ישרות ולבנוניות, על עיניו היו משקפים ועל אצבעו הצָבה מחֵלֶב – טבעת־זהב גדולה. הוא היה כבן־עשרים־ושבע. לבושו היה – פַּלטוֹ רחב, פרַנטי וקל, מכנסי־קיץ בהירים, ובכלל כל מה שהיה עליו היה רחב, פרנטי וחדש; לבָניו – בלי כל דֹפִי, שרשרת־שעונו – מַסִיבִית. תנועותיו היו אִטיות, כמעט רַשלָניות, ויחד עם זה מלֻמדות־חרוצות. הפּרֶטֶנְזיות שלו, שהוא אמנם היה מעלים עליהן בכל כֹּחו, בִּצבּצו לרגעים, כל מיֻדעיו חשבו אותו לאדם כבד, אלא שהיו מעידים בו, כי את המקצוע שלו יודע הוא.

– אני, אחי, הייתי אצלך פַעמַים… רואֶה אתה, הוא נתעורר! – קרא רזומיחין.

– רואה אני, רואה; נו, ובכן, כיצד אנו מרגישים את עצמנו עכשו, אַה? – פנה זוסימוב לרסקולניקוב, בהתבוננו אליו בשים־לב ובשבתו אצלו על הספה לרגליו, במקום שהשׂתרע מיד כפי־האפשר.

– המרה־שחורה אינה עוזבת אותו עדַין, – המשיך רזומיחין – זה עתה החלפנו את לבָניו, ואף זה כמעט שהביא אותו לידי בכי.

– מובן מאליו; את הלבנים אפשר היה לדחות, כל עוד הוא בעצמו אינו רוצה… הדֹפק טוב, הראש, אף־על־פי־כן, עדַין כואב קצת, אַה?

– אני בריא, אני בריא לחלוטין! – עמד רסקולניקוב על דעתו ברגזנות, ופתאם התרומם מעל משכבו כשעיניו רָבות ברקים, אבל מיד צנח שוב על הכר והִפנה פניו אל הקיר. זוסימוב התבונן אליו בתשומת־לב.

– טוב מאד… הכל כמו שצריך להיות, – אמר בהתרשלות – הַאָכל דבר־מה?

מסרו לו את פרטי הנדון ושאלוהו, מה מֻתָּר לתת לו לחולה לאכול.

– הכל מֻתָּר… מרק, טה… אבטיחים וקשואים,כמובן, אין מן הראוי לתת, נו, וגם בשׂר אַל לתת, ו… נו, מה יש כאן להרבות בדברים!… הוא הביט ברזומיחין ופלוני הביט בו – הלאה כל הרפואות; ומחר אכנס… גם היום… נו, כן…

– מחר בערב אוליכהו לטיול! – החליט רזומיחין – לגן־יוסוף –, ואחר־כך נכָּנס גם לפלֶה די־קריסטַל.

– מחר לא הייתי אני נוגע בו, אבל… קצת.. נו, בעתו נראה.

– אַה, חבל, הערב יש לי חגיגה בביתי – “חנֻכּת־הבית” – צעדים מספר מפה; אלו היה גם הוא, שישכב, לכל־הפחות, על הספה בינינו! ואתה תהיה? – פנה רזומיחין פתאם לזוסימוב – ראֵה, אל תשכח, הבטחת.

– אפשר אכָּנס קצת, במאֻחר. וכי מה סדרת שם?

– אין דבר ביחוד: טה, יין־שׂרף, דגים מלוחים, פשטידה. הקרואים– משלנו.

– מי?

– כמעט כֻּלם מבני המקום ומן החדשים, באמת; – אולי, מלבד דודי הזקן, שגם הוא, אמנם חדש אתנו: רק אתמול בא לפטרבורג לרגל איזו עסקים; אחת לחמש שנים אנו מתראים.

– מי הוא?

– מי שהיה פקיד פוֹסטה מחוזית כל ימי חייו… מקבל עכשו איזה פֶּנְסִיָּה ושנותיו ששים־וחמש, לא כדאי לדבר… אני, אגב, אמנם אוהב אותו. פּוֹרפִירי פֶּטרוביץ' יבוא: ממֻנה לחקירת דת־ודין… הן אתה יודע אותו…

– הגם הוא מבין קרוביך?

– הקרוב הכי־רחוק; אבל מה אתה מרעים פנים? וכי מפני שפעם נפלה קטטה ביניכם, הרי אתה נכון כבר לבלי לבוא?

– יורק אני עליו…

– ושַּׁפִּיר. נו, סטודנטים אחדים, מורה אחד, פקיד אחד, מגנן אחד, אופיצר אחד. זַמיֶטוב…

– הגד לי, בבקשה, איזה דבר משֻׁתּף יכול להיות בינך, או בינו – הוא הורה על רסקולניקוב – ובין איזה זמיטוב?

– הוי, אניני־הדעת! הוי, פּרינציפּים! כמעט שאין בך מתום: כֻּלך פרינציפים. איש שאינו מֵעֵז להניד יד או רגל כרצונו, שלא על־פי הפרינציפ. ולדעתי: אדם טוב – זהו כל הפרינציפ, ושוב איני רוצה לדעת דבר. זמיֶטוב הוא אדם נפלא.

– ומקבל שֹׁחד.

– ומקבל שֹׁחד – ויורק אני על זה! יקבל לו כאות־נפשו! – צוח פתאם רזומיחין, כשהוא הולך ומתרגז שלא כדרך הטבע – וכי אני קִלַסתיו לך על שהוא מקבל שֹׁחד? אני אמרתי, שהוא רק טוב על־פי דרכוֹ! ואם באמת תתחיל לחפש אחרי טובים לכל דבר – כמה תמצא? בטוח אני, שגם בעדי, עם הכל־בכל, לא ישקלו אז אלא בָצֵל מבֻשל אחד, ועוד ידרשו גם אותך להוספה!…

– זה מעט, אני אתן במחירך שני בצלים…

– ואני בעדך רק אחד! איני מתלוצץ! זמיטוב עודנו נער, ואני עוד אצרום את אזניו, מפני שעַדין צריך להדריכהו בדרך טוב, ולא לדחוף אותו. בזה שתדחוף את האיש הבלתי־ישר בעיניך – לא תתקנהו, ועל־אחת כמה, אם האיש עודנו נער. לאט לך לנער, בנוגע לנער דרושה זהירות־מִשְּׁנֶה. קובל אני עליכם, קֵהים פרוגרסיביים, שאינכם מבינים דבר! אין בכם רגש־הכבוד לאדם, ואף לא לעצמכם… ואם יש את נפשך לדעת, הרי יש לנו גם ענין משֻׁתּף אחד.

– מענין היה לדעת.

– כל זה עדַין בדבר אותו הצַיָּר, רצוני לאמר, הצוֹבע… אנחנו נפדהו מרדת שחת! אמנם, עכשו חלפה גם הסכנה. הענין עכשו ברור בהחלט, בהחלט! עלינו רק להוסיף קיטור למכונה…

– באיזה צובע הכתוב מדבר?

– איכה! כלום לא ספרתי לך? באמת לא? אח כן, רק את ההתחלה… על־אודות רציחת הזקנה, המלוָה־ברבית, אלמנת הפקיד… ובכן, נתערב כאן על הצובע…

– אבל על מעשׂה זה שמעתי עוד קֹדם לך וגם הנני מתענין בו… במדה ידועה… מפני טעם אחד… וגם בעתונים קראתי! אלא…

– את אלישבע הרגו גם־כן! – השמיעה נסטסיה פתאם, בפנותה אל רסקולניקוב – היא נשארה עומדת בכל העת הזאת בחדר, אצל משקוף הדלת, עומדת ומאזינה.

– אלישבע? – דובבו שפתי רסקולניקוב וקולו כמעט שלא נשמע.

– את אלישבע, את התגרנית, וכי אינך יודע אותה? היא היתה באה פה למטה. היא תִקְּנָה לךְ פעם כתֹנת.

רסקולניקוב נפנה אל הכֹּתל. על הניָר הצבוע צהֹב והמלֻכלך הצטַירו גם איזו פרחים לבָנים. הוא ברר לעצמו פרח אחד עם איזו קוים אדֻמים בקצהו והתחיל להתבונן אליו: כמה עלים לו, איזו פגימות בעלים וכמה קוים לעלים? הוא הרגיש, שקפאו ידיו ורגליו, כמו יבשו, אבל הוא גם לא נסה להניע בהן ובעקשנות הוסיף להביט על הפרח.

– נו, ובכן מה בדבר הצובע? – הפסיק זוסימוב את פטפוטה של נסטסיה באיזה אי־רצון מיֻחד. פלונית נאנחה ונשתתקה.

– כתבוהו בספר־הרוצחים! – המשיך רזומיחין בחם.

– יש איזו ראיות, הוכחות?

– איזו הוכחות! אבל, אמנם, יש הוכחה, אלא שההוכחה אינה הוכחה, ואת זה נחוץ להוכיח! למה הדבר דומה? מתחלה אסרו וחשדו את… מה שמותיהם? – את קוֹך ופֶסטריקוב. טפו! מה נבער כל זה, אפילו איש מן הצד יתקפהו הגֹעל! פסטריקוב אפשר שיהיה הערב אצלי… אגב, רודיה, אתה הלא יודע את כל המעשה הזה, עוד לפני מחלתך אֵרע הדבר, יום אחד לפני התעלפותך בלשכת־הפוליציה, בעת שספרו במעמדך את הדבר…

זוסימוב סָקַר את רסקולניקוב. הלה לא נע.

– היודע אתה, רזומיחין? מביט אני עליך וחושב: איזה מין שתַּדלן אתה, – העיר זוסימוב.

– יהא שתדלן, אבל אנחנו נוציאו! – קרא רזומיחין ויך באגרופו על השלחן – שהרי מה היא פה החרפה הכי־גדולה? לא זה שהם משקרים, דבר־שקר אפשר למחול לעולם; השקר דבר חביב הוא, מפני שמוביל הוא אל האמת. לא, מכאיב פה דבר זה, שהם משקרים ונופלים־כורעים לפני השקר של עצמם. אני מכבד את פורפירי, אבל… הן, למשל, בראש וראשונה מה בלבל אותם? הדלת היתה סגורה, וכשבאו עם השוער – והנה היא פתוחה; שמע מינה, שקוך ופסטריקוב הרגו! הנה ההגיון שלהם.

– אבל אַל נא בהתרגשות; אותם עכבו פשוט לפי־שעה; הן אי אפשר היה… אגב, אני הן נפגשתי בקוך זה; נתברר שהוא היה קונה מאת הזקנה משכנות שעבר עליהם הזמן? כיצד?

– כן רמאי הגון! הוא גם קונה שטרות, סוחר. יקחהו בכור־שטן! אני הן על מה אני כועס, מבין אתה? על מסורת־הקדומים הבלה שלהם, המסורה הבלה, האוילית, המעֻקמה – על זה אני כוֹעס… וכאן, בענין זה גרידא, אפשר היה למצוא דרך חדש לגמרי. על־פי יסודות פסיכולוגיים לבד אפשר היה להתחקות אחרי העקבות הנכונות “אצלנו, כביכול, יש עובדות!” אבל העובדות אינן הכל. לכל־הפחות, מחצית הדבר תלויה בידיעתך וביכלתך להשתמש בעובדות!

– ואתה יודע להשתמש בעובדות?

– אבל הן אי־אפשר להחריש, בעוד שאתה מרגיש, בהרגשה פנימית, שיכול היית להיות לעזר לדבר, אלמלי.. הוי!… את פרטי הענין יודע אתה?

– בדבר הצובע עודני מחכה למוצא פיך.

– כן! שמע אפוֹא! ביום השלישי לרצח, בַּבֹּקר, כשהם טפלו עדין בקוך ובפֶסטריקוֹב – אף־על־פי שהללו נתנו דין־וחשבון נכון מכל צעד שעשו לפני זה, מופתים חותכים! – מתגלית פתאם עובדה בלתי־צפויה כל עִקר. אחד ממפלגת־האכרים, דוּשקין שמו, והוא מחזיק בית־מרזח ממול אותו הבית של הנרצחה, בא אל הפוליציה, הביא אתו נרתיק עם עגילי־זהב וסִפֵּר ספור שלם: “שלשום לפנות ערב בראשית השעה התשיעית” – גם היום וגם השעה, שׂים לב! – “בא אלי במרוצה הפועל־הצובע מִיקוֹלי, שהיה יוצא־ובא בבית־המרזח גם מקֹּדם, והביא לי את התֵּבה הזאת, עם עגילי־זאב ואבני־חן, ובקש ממני על משכון זה שני רֻבּלים, ואל שאלָתי, מהיכן לקח את הכבודה הזאת? ענה, שמצאָה על הרצפה. יותר לא דרשתי ולא חקרתי בדבר (כך מספר דושקין) והוצאתי לו שטר אחד (כלומר, רֻבּל כסף) מפני שחשבתי (כביכול), אם לא אצלי, ימשכן זה אצל אחרים, ואת הכסף יאבד בשכרות, ומוטב שהחֵפץ יהיה אצלי, בכדי שאם יוָדע דבר־מה או ישמע דבר־מה, אלך ואודיע”. – נו, מובן מאליו, שכל זה כזב ושקר, מפני שאת דושקין זה יודע אני, הוא בעצמו מקבל כל מיני משכונות, לרבות דבר הגנוב, ואת החפץ הזה, שערכו שלשים רֻבּל, נפל מאת מיקולי ודאי שלא בכדי “להודיע”. פשוט, מתוך פחדנות אמר כך, אלא לעזאזל, ואתה שמע הלאה את דברי דושקין: – ואת האכר הזה מיקולי דֵימֶנטיוב יודע אני מילדותו, והוא מפלכנו וממחוזנו, מחוז זָרַי, מפני שאנו כֻלנו מפלך ריַזַן. ומיקולי, אף־על־פי שאינו שִׁכּוֹר, הנה הוא שותה לפעמים, ואנו ידענו, שהוא עובד באותו הבית, צובע יחד עם מִיטרִי, ומִיטרִי והוא בני־כפר אחד המה. לאחר שקבל את הרֻבּל, פרט אותו מיד, שתה בזו־אחר־זו שתי כוסות, קבל את הנכיון ויצא, ומיטרי לא היה אתו באותה שעה. ממחרת יצאה השמועה, שאת אלינה איבנובנה ואת אחותה אלישבע איבנובנה הרגו בקרדֹם, ואנחנו הן ידענו אותן, ונתעורר אצלנו ספק בנוגע לעגילים, מפני שידוע היה לנו, שהמנוחה היתה מלוה כסף בעבוט. אז הלכתי אל הבית והתחלתי לחקור ולדרוֹש בשביל עצמי, בזהירות, בפסיעות קטנות, וראשית כֹל שאַלתי: האם פה מיקולי? ואמר לי מיטרי, שמיקולי התמכר לשכרות, לביתו שב לפנות־בֹּקֶר, שִׁכּוֹר כלוֹט, בביתו שהה רק כעשרה רגעים ואחר־כך הלך שוב, ומיטרי לא הוסיף לראותו עוד וגמר את המלאכה לבדו. והמלאכה שלהם היתה על אותן המדרגות של דירות נרצחות, בדיוטה השניה. לאחר ששמענו את כל זה לא גלינו אֹזֶן מי־שהוא על הדבר (כך מספר דושקין) ורק דרשנו כפי יכלתנו ונודעו לנו כל פרטי הרצח ושַבנו הביתה עם אותם הספקות שלנו. והיום בבֹּקר, בשעה השמינית" – זאת אומרת, ביום השלישי, מבין אתה? – “והנה מיקולי נכנס, לא פִּכֵּח, אך גם לא שִׁכּוֹר ביותר, מבין כֹל מה שמדברים אליו. ישב על הספסל, שוֹתק. וחוץ ממנו בבית המרזח באותה שעה היה רק איש אחד צדדי, ועל הספסל ישן אחד, מַכָּר, ועוד היו שני הנערים המשרתים שלנו, – ראית, שאלתיו, את מיטרי? – לא, עונה הוא, לא ראיתי. – וגם פה לא היית? – וגם פה לא הייתי משלשום. – ובלילה הזה היכן ישנת? – על הרצפה מצאתי. – ואת הדברים האלה הוא מדבר באֹפן משֻנה ומבלי הבט אלי. – השמעת, אומר אני לו, מה שקרה באותו הערב ובאותה השעה על אוֹתן המדרגות? – לא, הוא עוֹנה, לא שמעתי – ובתוך כך הוא מאזין לאשר אני מספר, לוטש עיניו, ופתאם הלבין כסיד. אני מספר לו, והנה הוא נוטל את כובעו וקם ללכת. כאן חפצתי לעצור בו: – המתן, מיקולי, אני אומר לו, שמא תשתה כוס? – ואגב רמזתי לנער, שישמור על הדלת, ובעצמי יצאתי מאצל שלחן הבופט. אז קפץ השׂתָּער וינס החוצה, אל הסמטה – ונעלם. רק אז לא הוספתי לפקפק עוד ובאתי להודיע, פן אשא עלי חטא”…

– שאלה היא!… מלמל זוסימוב.

– חכה! שְׁמַע את הסוף! התחילו, כמובן מאליו, לחפש את מִיקוֹלי; את דושקין שמו במאסר וגם בדיקה עשו בביתו, אסרו גם את מיטרי – ומיקולי איננו. רק שִׁלשום הביאו פתאם גם את מיקולי בעצמו: תפסוהו בבית־מלון אחר. אל בית־המלון הזה בא, הסיר מעליו את צלמו, צלם של כסף, ובקש שיתנו לו בעדו כוס קטנה. נתנו. כעבור שעה קלה, הלכה האשה מן הבית אל הרֶפֶת וראתה דרך סדק, שהוא קושר את חגורתו לספון באֻרוה הסמוכה ועושה עניבה. אחר־כך התיצב על הזיז היוצא מן הכֹּתל ורצה לשים את ראשו בעניבה; האשה התחילה לצעוק, נאספו מכל עברים. – “אה, ובכן הנך מין צפור שכזו!” – “הוליכוני, הוא אומר, ללשכת הפוליציה של אותו רֹבע, שם אודה על הכל”. נו, מובן, שהוליכוהו בכל הכבוד הראוי לשם, כלומר, לפה, ללשכת־הפוליציה שבכאן. נו, מילא, דָא, הּא, מי, איך, בן כמה שנים – “עשרים ושתים” – וכו' וכו‘. שאלה: – “כשעבדת עם מיטרי, האם לא ראיתם את מי־שהוא עובר על־פני המדרגות בשעה פלונית ופלונית?” תשובה: – “ידוע הוא, אפשר שעברו איזו אנשים, אלא שלא לנו לראותם”. – “האם לא שמעתם איזה שאון וכיוצא בזה?” – “לא שמענו שום דבר שלא כרגיל”. – “האם היה ידוע לך, מיקולי, באותו יום, שזקֵנה כזו וכזו נהרגה עם אחותה ונשדדה?” – לא ידעתי ולא שמעתי בלתי־אם מפי אֳפַנַסי פַּבליץ’ לראשונה ביום השלישי בבית־המרזח“. – “ואת העגילים מהיכן לקחת?” – “על הרצפה מצאתים”. – מפני מה לא באת ביום השני לעבוד עם מיטרי?” – “מפני ששתיתי לשָׁכרה”. – “ואיפה שתית?” – “במקום פלוני ופלוני” – “למה ברחת מפני דושקין?” – “מפני שנפחדתי אז מאד”. – “מפני מה נפחדת?” – “שיענשוני”. – “כיצד יכֹלת לפחוד מפני זה, אם אתה מרגיש בעצמך שהנך חף מפשע?” – נו, התאמין אם לא תאמין, זוסימוב, ושאלה זו הֻצגה, וממש בנוסח זה, אני יודע בבֵרור, לי מסרו בדיוק! הא־כיצד! הא־כיצד!

– אבל, אמור מה שתֹּאמר, והוכחות יש.

– ואולם אני לא בהוכחות עומד עכשו, אני על השאלה מדבר, אני מראה לך, כיצד הם מבינים את המהות שלהם! נו, כן, שֵׁד!… נו, באֹפן הזה לחצו אותו, לחצו, עד שהודה: “לא על הרצפה מצאתי כי־אם במעון, שעבדתי בו, אני ומיטרי”. “באיזה אֹפן?” – “ככה, היות שאני ומיטרי צבענו כל היום, עד שמונה לפנות־ערב, והתכונָנו ללכת, ולקח מיטרי את המכחול ולִכלך לי על צורתי בצבע, לִכלך ועשה פלֵטה, ואני אחריו. וכך אני רץ אחריו וצועק בכל כֹּחי; וכשיצאתי מן המדרגות אל השער – נתקלתי אגב ריצה בשוער ובאדונים, וכמה היו אדונים איני זוכֵר, והשוער קללני בעד זה, וגם השוער השני קללני. ויצאה אשת השוער, וגם היא קללה אותי ואת מיטרי, ונכנס אל החצר אדון אחד עם גברת, וגם הוא קללני, מפני שאנחנו, אני ומיטרי, שכבנו על הדרך; אני לכדתי את מיטקה בשׂערותיו, הפלתיו והתחלתי להכותו, וגם מיטקה מתחתֵּי אחז בשׂערותי והכני, וכל זה עשׂינו לא מכעס, כי־אם מחִבּה, כלומר, לשם משׂחק. לאחר־כך כּעס מיטקה וירץ אל הרחוב ואני אחריו, אבל לא הדבקתיו ושבתי אל המעון לבדי, מפני שדרוש היה לסדר שם. התחלתי לסדר ולחכות למיטרי, אימתי יבוא, והנה אצל הדלת בפרוזדור, מעבר לכֹּתל, בזוית, נתקלתי בתֵבה. רואה אני, מֻנחה היא, לוטה בניָר. הסרתי את הניר, והנה קרסים קטנים, פתחתי את הקרסים – והנה עגילים בתֵבה”…

– אצל הדלת? אצל הדלת היתה מֻנחה? אצל הדלת? – צָוַח פתאם רסקולניקוב, בשלחו מבט עבוד ונפחד אל רזומיחין, ובהסבו בידיו, התרומם לאט על הספה.

– כן… וכי מה? מה לך? מה זה אתה? – קם גם רזומיחין ממקומו.

– אין דבר!… – לחש רסקולניקוב ויצנח שוב על הכר ויַפְנֶה שוב את פניו אל הקיר. הכֹּל דממו רגעים אחדים.

– הוא נרדם, כנראה, ומתוך תרדמה… – אמר רזומיחין לאחרונה, בהביטו בשאלה אל זוסימוב; הלה עשה תנועה קלה בראשו לאות לא.

– נו, המשך אפוא, – אמר זוסימוב – מה הלאה?

– כן, מה הלאה? אך ראה את העגילים, מיד שכח גם את סדור־המעון, גם את מיטקה, חטף את כובעו וירץ אל דושקין, ולפי הידוע לנו, קבל ממנו רֻבּל, שִׁקר לו על־דבר מציאת העגילים והתמכר לשכרות. ובדבר הרצח הוא מחזיק בשלו: “לא ידעתי ולא שמעתי בלתי־אם ביום השלישי”. – “ולמה אמרת לתלות עצמך?” – “ממחשבה”. – “מאיזו מחשבה?” – “שיענשוני”. הרי לך כל ספור־המעשה. עכשו, לפי סברתך, מה הוציאו הם מכל הדבר הזה?

– מה, לפי סברתי, סִמנים יש, איזו סמנים שהם, אבל ישנם. עובדה. הן אתה אינך סובר, שצריך היה לשחרר את הצובע שלך?

– אבל הם הלא כתבוהו וחתמוהו בספר־הרוצחים! אצלם אין כבר שום ספקות בדבר.

– אתה מפריז על המדה מהתרגשות. והעגילים מה? הסכֵּם בעצמך, שאם באותו יום ושעה נמצאים בידי ניקולי עגילים מתוך ארגזה של הזקנה, הרי שהֻמצאו לידיו באיזה אֹפן שהוא. ולאו סלתא זוטרתה היא בענין שכזה.

– איך הֻמצאו! איך הֻמצאו – צָוַח רזומיחין – האֻמנם אתה, דוקטור, אתה שמחובתך היא קֹדם־כֹּל ללמוד לדעת תכונת־האדם ושבידך, יתר על הכל, יש האפשרות לזה – האֻמנם אתה אינך רואה על־פי כל המסֻפָּר, מה טיבו של ניקולי זה? האֻמנם אינך רואה, מראיה ראשונה, שכל עדותו בשעת החקירה אינה אלא אמת קדושה? העגילים הֻמצאו לידו בדיוק כפי שספר, רגליו צעדו על הנרתיק – והרימו.

– אמרת קדושה! ואף־על־פי־כן הודה בעצמו, שמקֹדם שקר?

– שמע נא אלי שמע בשׂים־לב: גם השוער גם קוֹך, גם פסטריקוב, גם השוער השני, גם אשת השוער, גם האשה אשר ישבה באותה שעה אצלה, גם היועץ־החצר קריוקוב, שירד באותו רגע מעל עגלה ונכנס אל החצר, שלוב־זרוע עם גברת אחת, – כלם, זאת אומרת, שמונה או עשרה עדים, מעידים פה־אחד, שניקולי לחץ את דימיטרי אל הארץ, שכב עליו וחלק לו מהלומות, ופלוני נאחז בשׂערותיו של זה וחלק גם לו מהלומות. שכוב שכבו על הדרך וחסמו את המעבר; מחרפים ומגדפים אותם מכל עֵבר, והם “כילדים קטנים” (בטוים המדויק של כל העדים) שובבים איש אל רעהו, צועקים מכים וצוחקים, שניהם צוחקים, מתחרים בצחוק, ופני שניהם מגֻחכים מאד, (ואחד רודף את השני, כילדים שיצאו אל הרחוב לצחוק. שומע אתה? עכשו הגע בעצמך: גופות הנהרגות למעלה עודן חמות, שומע אתה, חמות, כך מצאו אותן! ואלו הרגו הם, או ניקולי לבדו, ועם זה גם שברו את הארגזים ושדדו את רכושם, או אלו רק השתתפו בדבר־מה בשֹׁד, אזי הרשני נא ואשאלך רק שאלה אחת: היתכן מצב נפש שכזה: נהמת פרא, צחוק, התאבקות ילדותית אצל השער, היתאים מצב־נפש שכזה עם הקרדֻמוֹת, דם עֲרְמַת־רוצחים, זהירות, שֹׁד? זה עתה הרגו, לפני איזו חמשה או עשרה רגעים – שהרי הגופות נמצאו חמות – ופתאם עזבו את הגופות, שכחו את השלל, השאירו את הדלת פתוחה, ובדעתם שאנשים הלכו לשם, הרי הם מתגוללים כילדים קטנים במוצא השער, צוחקים, מְסִבִּים עליהם עיני כל, ועל זה יש עשרה עדי־ראיה!

– מובן, שזה משֻׁנה, אי־אפשר, אבל…

– לא אחא, בלי כל “אבל”, ואם באותו יום ובאותה שעה נמצאו בידי ניקולי עגילים, שנותנים באמת מקום להאשים אותו, אף שלפי עדותו הדבר מתברר ישר, והראיה־להאשים אותו, אף שלפי עדותו הדבר מתברר ישר, והראיה־להאשים מוטלת בספק, – הרי שצריך להתחשב גם עם העובדות המוכיחות את צדקתו, ביחוד כשאת העובדות הללו אי־אפשר להכחיש, ומה סבור אתה, לפי מהלך ותכונת המשפט שלנו, האם יתחשבו, האם מֻכשרים הם להתחשב עם עובדה שכזו, שכל יסודה היא הפסיכולוגיה, המצב הנפשי? האם יתחשבו את אי־האפשרות הפסיכולוגית כמו עם עובדה בלתי־מנֻצחת, שסותרת והורסת את כל העובדות הקַיָמות האחרות, יהיו מה שיהיו? לא, את העובדה הזאת לא יקבלו, בשום אֹפן לא יקבלו, מפני שאת הנרתיק הן מצאו, כביכול, והאיש רצה להתָּלות, “מה שלא היה יכול להיות, אלמלא הרגיש את עצמו אשם”! הנה השאלה העִקרית, הנה משום־מה אני מתרגש! הבינה!

– אכן, רואה אני, שאתה מתרגש. אבל הַמתן, שכחתי לשאלך! מנין, שהתֵּבה עם העגילים היא דוקא מארגזה של הזקנה?

– את זה הוכִיחוּ, – ענה רזומיחין בסבר פנים זעומים ובלי כל חפץ – קוֹךְ הכיר את החפץ וקרא גם בשם המְמַשׁכֵּן, ופלוני הוכיח בראיות נאמנות, שהחפץ שלו הוא.

– רֵע, עכשו עוד שאלה: האם לא ראה מי־שהוא את ניקולי בשעה שקוֹךְ ופסטריקוב עלו למעלה, ואם אי־אפשר להוכיח את זה באיזה אֹפן שהוא?

– הוא הדבר, שאיש לא ראהו, – ענה רזומיחין ברֹגז – זוהי הצרה. אפילו קוֹךְ ופסטריקוב לא ראו אותם בעלותם, אף־על־פי שלעדותם לא היה עכשו ערך גדול ביותר. “ראינו, אומרים הם, שהמעון פתוח, שבו עבדו בודאי, אבל לא שמנו לב ואיננו זוכרים בדיוק, אם היו שם פועלים באותה שעה או לא”.

– הם… הרי שכל הראיה־לזכות היא בזה שהכו איש את רעהו וצחקו. אמנם, זוהי ראיה חזקה, אבל… עכשו הרשני לשאול: כיצד אתה בעצמך מבאר, אם באמת הוא מצא אותם כמו שהוא מספר?

– כיצד אני מבאר? אבל מה יש כאן לבאר: הדבר ברור! למצער, הדרך, שבה צריך להלוך בדבר הזה, ברורה ומוכחה, ודוקא ענין הנרתיק הראה עליה. הרוצח האמִתִּי הוא אשר הפיל שלא במתכּון את העגילים. הרוצח היה למעלה, בעת שקוך ופסטריקוב דפקו בדלת. והוא סגר בעדו מבפנים. קוך עשה מעשה־שטות וירד למטה; כאן קפץ הרוצח וירד גם־כן למטה, מפני שמוצא אחר לא היה לו. על המדרגות נחבא הוא מפני קוך, פסטריקוב והשוער בחדר הריק. ממש באותו הרגע, שדמיטרי וניקולי יצאו מתוכו במרוצתם, ושם, מעבר לדלת, חִכּה עד שהשוער ובני־לויתו עלו למעלה; כשנעלם קול הצעדים, יצא הוא במנוחה, ממש באותו הרגע שדמיטרי וניקולי יצאו אל הרחוב, והכל נפנו איש איש לעֶברו, ושום ילוד־אשה לא נשאר אצל השער. אפשר, שגם ראו אותו, אלא שלא הרגישו בו: המעטים הם העוברים־ושבים? ותֵבת־העגילים נפלה מכיסו בעת שעמד מעבר לדלת, והוא לא הרגיש בזה, מפני שלבו היה נתון לענין אחר. נרתיק זה מוכיח כמאה עדים, שהוא עמד שם. הנה כל הסוד!

– הַמְצָאָה! לא, אחי, זוהי המצאה. זוהי המצאה מעולם ההמצאות!

– אבל מדוע ולמה? מדוע ולמה?

– מפני שיותר מדאי נצטרפו כאן הדברים באֹפן מֻצלח… נשתזרו… ממש כמו על בימת־התיאטרון.

– אֶ־אֶח! – צוח רזומיחין ואמר להוסיף דבר, אלא שבאותו הרגע נפתחה הדלת ונכנס בן־אדם אחד, שלא היה ידוע אף לאחד מן המסֻבּים.

V    🔗

זה היה אדון לא־צעיר לימים, מהֻדר, בעל צורה מפיקה זהירות ורגזנותו שראשית מעשׂהו היתה להתיצב בדלת, להביט מסביב בתמהון גלוי ומעליב, כאומר: “להיכן נפלתי?”. באי־אמון ואפילו באיזו התיַפות של פחד קל, כמעט של עלבון, התבונן ל“לוּל” הנמוך והצר של רסקולניקוב. באותו התמהון העביר אחר־כך את עיניו והעמידן ברסקולניקוב, ששכב עֵרֹם, פרוע־שׂער, לא־רֻחץ, על ספתו הדלה, המלֻכלכה, ולא גרע עין מהַבָּא. אחר־כך התחיל, באותה האִטִיוּת, להתבונן אל פרצופו הפרוע, אשר לא ידע תער ומסרק של רזומיחין, וזה מצדו הביט לו ישר לעיניו במבט של עזות ושאֵלה ולא נע ולא זע ממקומו. הדממה נמשכה כרגע, אבל, סוף־סוף, כמו שאפשר היה לחכות, בא איזה שנוי בדֵיקורציה. הַבָּא הבין, כפי הנראה, – אמנם לא כל־כך קשה היה להבין את זאת – שכאן, ב“לוּל” זה, אין ההתהדרות החמורה והנפרזה עושָׂה רֹשׁם ביותר, ולפיכך נתרכך קצת ובסבר־פנים־יפות, אמנם עדַין בעֵרֶב של הקפדה, פנה לזוסימוב בהטעמת כל הברה והברה:

– רַדִיון רומַניץ' רסקולניקוב, האדון סטודנט, או מי שהיה סטודנט?

זוסימוב עשה לאט איזו תנועה קלה, ואולי היה גם עוֹנֶה, אלמלא קדמהו רזומיחין, שאליו לא פנו כלל, בתשובה מהירה:

– הנה הוא שוכב על הספה! ולאדוני מה דרוש?

זה ה“לאדוני מה דרוש?” קצץ לגמרי את כנפי האדון המהֻדר; עוד רגע והוא כבר היה נכון לפנות בעצמו לרזומיחין, ברם הוא הספיק אף־על־פי־כן, לעצור בעצמו בעוד מועד ומהר לפנות לזוסימוב.

– הנה רסקולניקוב! – רטן זוסימוב, בהורותו על החולה, ואחר־כך פתח את פיו ויפהק; ואותה פתיחת הפה היתה משום־מה שלא כרגיל, יותר מכפי הצרך, ואף הפהוק נמשך יותר מכפי הרגיל. אחר־כך הוליך את ידו לאט אל כיס־חָשנו, והוציא משם שעון־זהבו הגדול, הבולט, המטקטק בקול עצור, ראה בו את השעה, ושוב הוליך את ידו באטיות ובעצלות להחזיר את השעון למקומו.

רסקולניקוב בעצמו שכב כל העת הזאת בשתיקה, פרקדן ובעקשנות, אם כי בלי כל מחשבה, הביט על הבא. פניו, שלא היו מֻסַבִּים עוד אל הפֶּרַח המשֻׁנה שעל ניָר הכֹּתל, היו חִוְרים מאד והביעו ענויים בלתי־מצויים, כאלו לפני רגע עשו לא נתוח של סַכָּנַת־נפשות. אולם האדון הבא התחיל לאט־לאט לעורר בו תשומת־לב, אחר־כך תמהון, אחר־כך חשדנות, ואף מֵעֵין פחד. וכשזוסימוב הורה עליו ואמר: ”הנה רסקולניקוב", התרומם פתאם, בחפזון נמרץ, כמו בקפיצה, ישב על משכבו וכמעט בקול מחֻצף, אך מרֻסק ורפֶה, אמר:

– כן, אני רסקולניקוב! מה דרוש לו?

האורח נתן בו עין בוחנת והכריז:

– פטר פטרוביץ' לוּזשין, בטוח אני ששמי אינו בלתי־ידוע לו.

ברם, רסקולניקוב, שחִכּה לדבר אחר לגמרי, שלח לו מבט קֵהֶה ומפֻזר, ולא אמר כלום, כאלו את השם הזה הוא שומע בפעם הראשונה.

– כיצד! האֻמנם לא נתקבלו אצלו עד היום כל ידיעות? – שאל פטר פטרוביץ' ופניו נתעוו קצת.

מתוך תשובה על זה השמיט רסקולניקוב את עצמו לאט־לאט על הכר, שם את כפות ידיו מתחת לראשו והתחיל להביט אל התקרה. פני לוזשין הפיקו יגון. זוסימוב ורזומיחין התחילו להתבונן אליו עוד ביתר סקרנות, והוא, סוף־סוף, נכלם:

– אני שערתי, אני חשבתי, שהמכתב אשר נשלח לפני יותר מעשרה ימים, כמעט לפני שני שבועות…

– ישמע־נא, האם כל העת יעמוד בפתח? – הפסיקו רזומיחין – אם יש לו להגיד דבר־מה, יֵשב, שהרי כך צר בודאי המקום שם, לו ולנסטסיה נסטסיושקה, פני דרך, תני לעבור! יבוא נא, הִנֵה כסא, הֵנָה! יעבור אפוא!

רזומיחין הרחיק קצת את כסאו מן השלחן, נתן מעט רֶוַח בין השלחן ובין ברכיו והמתין, במצב מרֻכָּז, לאורח, שיזחל ויעבור בסדק זה. הרגע היאות נבחר באֹפן, שאי־אפשר היה שלא לשמוע להצעתו, והאורח, כשהוא ממהר ונכשל, זחל ועבר במשעול הצר, שנתפנה בשבילו. כשהגיע לכסאו, ישב והעיף מבט חשדני על רזומיחין.

– אגב, אל נא יתבַּיש – טִרטר הַלָּה; – רודיה חולה זה חמשה ימים, ושלשה ימים דִבּר מתוך חֹם, ועכשו נתעורר וגם אכל בתֵאבון. זה הוא הרופא שלו, היושב כאן, זה לא כבר בדק אותו, ואני רעהו של רודיה, גם־כן מי שהיה סטודנט, ועכשו הרי אני מטפל בו, אדוני, אפוא, אל יתחשב אתנו ואל יכָּלם מפנינו, אלא ידבר את דברו.

– חן־חן, ואולם האם לא אגרום אי־מנוחה לחולה בישיבתי ובדברי? – פנה פטר פטרוביץ' לזוסימוב.

– ל־לא, מלמל פלוני – אדרבה, הוא יכול עוד להסיח את דעתו, – ושוב פהק.

– אה, רוחו שב אליו זה כבר, עוד מן הבֹּקר! – המשיך רזומיחין, שבהתקרבות המחֻצפת שלו היתה כל־כך פשטות־נפש טבעית, עד שפטר פטרוביץ' נמלך והתחיל מתאושש, ובמדה ידועה, אפשר, גם על־ידי זה, שהקבצן המחֻצף הלז הודיע, אף־על־פי־כן שהוא סטודנט.

– אמו של… – התחיל לוזשין.

– המ! – קרא רזומיחין בקול. לוזשין הביט אליו בשאלה.

– אין דבר, כך; ימשיך…

לוזשין משך בכתפיו.

– אמו שלו, עוד בהיותי בעֲיָרה, התחילה בכתיבת מכתב אליו, בבואי הלום, חכיתי בכַוָּנה ימים אחדים ודחיתי את בקורי אליו, בכדי להיות בטוח לגמרי, שכבר הספיקו להודיע לו את הכל. ואולם עתה, לתמהוני הגדול…

– יודע אני, יודע! – קרא רסקולניקוב פתאם בהבעה של קֹצֶר־רוח ורוגזה קיצונית – הוא? הֶחָתָן? נו, יודע אני!… ודי.

פטר פטרוביץ' נעלב מאד, אך החריש. הוא חָתר בחפזון להבין את פֵרושו של כל זה. נשׂתררה דממה.

בינתיים, מתוך שרסקולניקוב נפנה קצת לאורחו בשעת תשובה, התחיל לסקור אותו שוב בתשׂומת־לב רבה ובאיזו סקרנות מיֻחדה, כאלו בראשונה לא הספיק לראותו כֻלו, או כאלו דבר־מה חדש בו עשה עליו רֹשם פתאֹמי: לשם זה התרומם אפילו קצת מעל הכר. ובאמת בכל חיצוניותו של פטר פטרוביץ' היה דבר־מה, שאפשר היה להגדירו במלה “חתן” – זו המלה שהוטלה כרגע בפניו בהעדר־נמוס שכזה. ראשית, נראה היה, ואף גלוי ביותר, שפטר פטרוביץ' לא החמיץ כל־עִקר להשתמש באלה הימים האחדים, ימי היותו בעיר הבירה, בכדי להתקשט ולהוסיף לעצמו נוי ולִוית־חן בצאתו לקראת כלה. דבר, שאמנם לא היה בו כל חטא וכֹל עון. גם את הכרת־עצמו – יוכל היות, שהיתה מלאה קצת שבעת־רצון יותר מדאי – בשנוי החשוב והנעים לטובה, שבא בו בימים האלה, צריך ואפשר היה לסלוח, בשים אל לב, שפטר פטרוביץ' הריהו במדרגת חתן. כל בגדיו יצאו זה עתה מתחת המחט וכֻלם היו טובים וחמודים, מלבד זאת, שהחדוש שלהם בָּלט ביותר וגלה ביותר את המטרה. על מטרה זו העירה אפילו המגבעת העגֻלה, הפדנטית והחדשה־חדשה: פטר פטרוביץ' התיחס אליה והתנהג אִתה באיזה מין כבוד מיֻחד והזהירות, אשר בה אחזה בידו, אף היא היתה מיֻחדה במינה. גם זוג נעלי־היד הנחמדות מצבע הסַמבּוּק, היו עדים לאותה מטרה, ואפילו בזה בלבד, שהן לא היו על הידים, אלא בתוך הידים, נשואות ביד לתפארת. בתלבָּשתו של פטר פטרוביץ' הבהיקו בעִקר צבעים בהירים, צבעי־עלומים; פּידזַק של קיץ נאה מעין הקִנָמון, מכסים קלים, בהירים, מאותו הצבע גם המקטֹרן, לבָנים דקים וקנויים מחדש, רביד קליל בַּטיסטי עם פסים ורֻדים. ומה שהיה נפלא מכל, שכל זה היה נאה ויאה מאד לפניו של פטר פטרוביץ', פניו, פנים רעננים למדי ואפילו יפים, היו גם בלאו־הכי צעירים מפני איש ששנותיו ארבעים־וחמש. שערות־זקנות הכהות עִטרום יפה משני עברי הלחָיַיִם מלמעלה ונִתְעַבּו באֹפן מצֻין משני עברי סנטרו הגלוח־הנוצץ מלמטה. גם שערות ראשו, שהלבָנות שבהן היו אך מעט מן המעט, אף־על־פי שתִּסרָקתּן נעשתה בידי גַלָב מֻמחה, הנה לא היה להן בגלל זה שום מראה מגֻחך, כרגיל במראה של שערות עשׂויות, הנותנות לפנים צִביון של אשכנזי צועד אל תחת החֻפּה. ואם היה באמת דבר־מה אי־נעים ודוחֶה בזו הצורה הנאה והנכבדה, היו לדבר הזה סבות אחרות, לאחר שכלה להסתכל – בלי כל צרמוניות – באדון לוזשין, גחך גחוך ארסי, חזר אל כרו והתחיל שוב להביט אל התקרה.

אולם האדון לוזשין התחזק והחליט, כמדֻמה, לבלי ראות לעת־עתה את כל הזריות הללו.

– צר לי מאד־מאד על שאני מוצא אותו במצב שכזה, – התחיל מחדש, בהפריעו בהתאמצות את הדממה. – אלמלא ידעתי את דבַר מחלתו, הייתי מקדים לבוא. אבל, יודע הוא, העסקים!… נוסף על זה יש לי ענין חשוב אחד לרגל פרקליטותי בסינַט. לא אזכיר כבר את הדאגות… שהוא מבין בודאי, לְמָה אני מתכַוֵן. לאמו ולאחותו אני מחכה משעה לשעה.

רסקולניקוב עשה תנועה ורצה לאמר דבר־מה; פניו הפיקו מעין התרגשות. פטר פטרוביץ' הפסיק את דבורו וחכה רגע, אך היות שדברי רסקולניקוב לא באו, המשיך הוא:

– משעה לשעה. מצאתי להן, ראשית כל, מעון…

– איפה? – שאל רסקולניקוב בקול רפה.

– לגמרי לא רחוק מפה, בית בַּקַלֵיוֹב…

– זה ברחוב ווֹזניסֶנסק, – הפסיקו רזומיחין – אכסניה בשתי קומות; מחזיק הבית – הסוחר יוּשין; הייתי שם.

– כן, אכסניה.

– מקום נאלח, נורא; רפש, בָּאשה, בכלל, מקום חשוד. קרו שם מקרים לא טהורים. השד יודע, מי גרם שם!… אני בעצמי הייתי שם לרגל שערורה אחת, אמנם, המקחים שם זולים.

– אני, כמובן, לא יכֹלתי לאסוף ידיעות מרֻבּות כל־כך, שהרי אני בעצמי איש חדש בכאן, – ענה פטר פטרוביץ' בקול של נפגע – אבל, אגב אורחא, שם דוקא שני חדרים נאים ונקיים למאד, והיות שזה רק לזמן קצר… אני מצאתי ושׂכרתי כבר דירה ממשית, זאת אומרת, דירתנו לעתיד, – פנה אל רסקולניקוב – ועכשו מביאים שם סדרים ומשכללים את הבית; ולעת־עתה אני בעצמי סובל דֹחק באכסניה קרובה לכאן, אצל הגברת לִיפּוֹכזֶל, במעונו של רעֵ צעיר ממני, אנדרי סֶמיוניץ' לֶבֶּזַטנִיקוֹב; הוא הוא אשר הראה לי גם על בית בַּקלֵיוֹב…

– לֶבֶּזַטניקוב? – קרא רסקולניקוב לאט, כזוכר דבר־מה.

– כן, אנדרי סֶמיוניץ' לֶבֶּזַטניקוב, פקיד במיניסטריון, הוא יודע אותו?

– כן… לא… – ענה רסקולניקוב.

– יסלח, לי נדמה כך על־פי אֹפן שאלתו. אני הייתי לפָנים האפיטרוֹפוֹס שלו… צעיר נעים מאד… ומתענין… ואני שמח להִפָּגש בבני־הנעורים: על־ידיהם מתוַדעים אל כל חדש. – פטר פטרוביץ' הביט בתקוה על המסֻבּים.

– באיזה מובן? – שאל רזומיחין.

– במובן היותר רַצין, לאמר, בעצם המהות של הדבר, – מהר פטר פטרוביץ' לענות, כשָׂמֵח על שפנו אליו בשאלה – אני, רואים אתם, זה עשׂר שנים שלא הייתי בפטרבורג. כל אֵלו החדשות, התקונים, האידיאות – כל אֵלו אמנם הגיעו גם עדינו, בפרובינציה; אולם בכדי לעמוד יותר על הדבר ולראות הכל, צריך להיות בפטרבורג. נו, ושיטתי היא, שלראות ולדעת הרבה אפשר רק על־ידי התוַדעות לדורות החדשים שלנו. הריני מודֶה ומתוַדֶה: הם שמחוני…

– במה?

– שאלתו רחבה היא. אפשר שאני טועה, אבל, כמדֻמֶני, שאני מוצא בהם השקפה יותר בהירה, יותר בִּקֹּרֶת, אם אפשר לאמר כך; יותר מַעֲשִּׁיוּת…

– זה נכון, – שנן זוסימוב דרך שִׁניו.

– זה לא נכון, מַעֲשִּׁיוּת אין, – התערב רזומיחין. – המעשיות נרכשת ברֹב עמל. מן השמים, חנם, אינה נופלת. ואנחנו הנה זה כמאתים שנה, שכל מעשה נעשה זר לנו… אידיאות ערטילאות אפשר דאזלין, – פנה אל פטר פטרוביץ' – יש שאיפה לטוב, אם כי ילדותית; גם יֹשר ימצא, למרות זה, שמכל עֵבר פרצו ועלו רמאים ונוכלים המונים־המונים, אבל מעשיות, על־כל־פנים, אין! למעשיות נחוצות רַגְּלַים.

רסקולניקוב לא הפנה גם את ראשו. פטר פטרוביץ' התחיל לקום מעל הכסא.

– הרוצח הוא בלי־ספק אחד מהלֹוִים! – דִּבּר זוסימוב.

– בלי־ספק! – הסכים רזומיחין – פּוֹרפירי אינו מגלה את מחשבותיו, ואת הלוִֹים הוא, בכל־זאת, חוקר ודורש…

– את הלוִֹים? – שאל רסקולניקוב בקול רם.

– כן, וכי מה?

– לא־כלום.

– מאין הוא מוצא אותם? – שאל זוסימוב.

– אחדים מהם קרא קוֹך בשם; שמותיהם של אחרים היו רשומים על המשכּוֹנות, ויש שבּאו מאליהם כששמעו את הדבר…

– נו, הרוצח, כפי הנראה, היה בריה חרוצה ומרֻבּת־נסיון! איזה אֹמץ־לב! איזה עֹז־נפש!

– הוא הדבר, שלא ולא! – הפסיק רזומיחין – אמונה זו מטה אתכם כֻּלכם מני אֹרח. ואני אומר – לא־חרוץ, לא מנֻסֶּה, ובודאי היה זה צעדו הראשון! אם תניה, שכאן היה חשבון מראש ורוצח חרוץ – לא יאמן הדבר כי יסֻפּר. ואולם כשתַּשְׁוֶה בנפשך רוצח־טירון, יֵצא, שרק המקרֶה פָדָהו, והמקרֶה – מה אינו עושה? שמע־נא, הוא, אפשר, לא ראה גם את המעצורים שעל דרכוֹ! וראֵה כיצד הוא מתנהג? – נוטל חפצים בשוִֹי של עשׂרה, עשׂרים רֻבּל, ממלא בהם את כיסיו, מפשפש באוצר־של־נשים, בסמרטוטים – ועל הקוֹמוֹדה, בארגז העליון, הקטן, נמצאו כשני אלפים רֻבּל במזֻמָנים, חוץ משטרות! גם לשדוד לא היה ביכלתו, כל יכלתו הספיקה רק להרוג! זה היה רק צעדו הראשון, אומר אני לך, צעדו הראשון; נתבלבל! ולא בחשבון, כי־אם במקרֶה נִצל!

– זה, כמדֻמֶּה, על־דבר הריגת הזקנה, שאִרעה זה לא כבר, – התערב פטר פטרוביץ', בפנותו אל זוסימוב; הוא נצב כבר עם המגבעת ונעלי־היד בידו. אלא שלפני יציאתו חשקה נפשו להשׁאיר פה עוד מקצת דִּבּוּרים מחֻכָּמים. הוא, כנראה, השתדל לעשות רֹשם יפה, והשתדלות זו נצחה את פקחותו.

– כן, הוא שמע על־דבר זה?

– איזו שאלה. בשכנות…

– הוא יודע את הדבר בפרטיו?

– לא אוכל להגיד; אלא שאותו מעַנין בזה דבר אחר, כלומר, שאלה גמורה. לא אדבר על זה, שהפשעים בתוך המפלגה התחתונה נתרבו בחמש השנים האחרונות; לא אדבר על הגזֵלות והשרֵפות הפרושות על כל המקומות לאין־קץ וגבול; מה שמליא אותי ביותר הוא, שהפשעים הולכים ומתרבים במדה זו גם בתוך המפלגות העליונות, ואפשר לאמר, בֹפן פָּרַלֶלי, שם, שמענו, אחד, מי שהיה סטודנט, התנפל על הפוסטה בדרך־המלך; שם אנשים פרוגרסיביים, על־פי מצבם החברתי, עושים שטרות מזֻיָפים; שם, במוסקבה, תפסו כנופיה שלמה של מזַיפי שטרות־גורל מההלואה האחרונה, ובראשם לֶקטור אחד לדברי ימי עולם; שם הרגו את המזכיר שלנו בחוץ־לארץ מסִבָּה כספית וסוֹדיִת… ואִם הזקנה הזאת, נהרגה בידי אחד מהחברה העליונה, שהרי האכרים אינם ממשכנים חפצים של זהב, הרי במה אפשר לבאר מצד אחד את זו השחתת־המדות של החלק הציביליזציוני בחברתנו?

– השנויים האֶקוֹנוֹמיים הרבים… – העיר זוסימוב.

– במה אפשר לבאר? – התערב גם רזומיחין – באותה אי־המעשיות שלנו, שנתערתה אצלנו ביותר, בה אפשר לבאר.

– זאת אוֹמרת, כלומר?

– וכלום מה ענה הלקטור שלכם המוסקבואי על השאלה, למה עסק בזיוף שטרות? הוא אמר: “הכל מתעשרים באמצעים שונים, וחשבתי גם אני להתעשר מהר”, איני זוכר את סגנונו בדיוק, אבל הרעיון הוא: מהר, בחנם, בלי עמל! נתרגלנו לשבת אצל שלחן ערוך על־ידי אחרים, להלוך על כתפי אחרים, ללעוס את הלָעוס מכבר. ומשהגיעה השעה הגדולה, נתגלו האנשים כמו שהם.

– נו, על־כל־פנים, והמוסריות? כלומר, כללי־החיים?

– וכי על מה הוא דואג? – התערב רסקולניקוב באֹפן בלתי־צפוי – הן כל זה יוצא על־פי התֵּיאוֹריה שלו!

– כיצד על־פי התיאוריה שלי?

– יביא רק את הדרשה שלו, שדרש זה לא כבר, עד לידי כל מסקנותיה ההגיוניות, ויֵצא, שמֻתּר להרוג בני־אדם…

– אַח! – צָוח לוזשין.

– לא, זה לא כך – קרא זוֹסימוב.

רסקולניקוב שכב חִוֵּר, שפתו העליונה רעדה ונשימתו היתה כבדה.

– לכֹּל גבול, – המשיך לוזשין בנאוּת – האידיאה האֶקונומית עדַין אינה הֶתֵּר לרציחה, ואם רק להניח…

– וזה אמת, – שסעהו רסקולניקוב שוב בדברים, בקול רוֹעד מחֵמה, שאיזה עֹנג של כַּוָּנה להעליב צלצל בו, – וזה אמת, שהוא אמר לארוסתו… ובאותו היום שקבל את הסכמתה… שיותר מעל הכל הוא שמח על… על שהיא עניה… מפני שטוב ומועיל הוא לִשׂא אשה מנחות־דרגא… בכדי שאפשר יהיה אחר־כך למשול בה… ולהזכיר לה את חסדוֹ אִתָּה?…

– אדוני הנכבד! צעק לוזשין בכעס גדול ונתבלבל – אדוני הנכבד… סרוס שכזה! יסלח לי, אבל אני צריך להגיד לו, ששמועה זו שבאה אליו, או יותר נכון, אשר הובאה לפניו, אין בה אף צל של יסוד בריא… ואני… חושד… מי… בקִצור… זהו חֵץ… במלה אחת, אמו… היא גם בלאו־הכי נדמתה לי, אמנם, עם כל מעלותיה היתרות, למתפעלת ורומנטית במקצת במחשבותיה… אולם אני, אף־על־פי־כן, הייתי במרחק של אלף פרסאות מאפשרות ההשערה, שהפנסטיה שלה תעקם ותעַוֵת ככה את הדבר ותתן לו צורה שכזו… ולבסוף… לבסוף…

– והוא יודע מה? – צעק גם רסקולניקוב בהתרוממו מעל הכר ובהביטו בו במבט נוצץ ועִקֵש, חודר ונוקב – הוא יודע מה?

– ומה? לוזשין התיצב וחכה ומראהו היה נעלב ומתגרה, – רגעים אחדים נמשכה דממה.

– זה, שאם עוד פעם… יָעֵז להזכיר אף מלה אחת… על אמי… אשליכהו מעל כל המדרגות!

– מה אתך! – קרא רזומיחין.

– ובכן זהו הדבר! – לוזשין נתחָוֵר ונשׁךְ את שפתו – משׁמע, אפוא, לי… – התחיל בהדרגשת כל מבטא והתאפק בכל כחותיו, אלא שנשימתו בכל־זאת, קָצְרה – אני עוֹד מכבר, למן הפסיעה הראשונה, הכרתי באיבתו, אבל נשארתי פה בכוָנה, בכדי לדעת עוד יותר. הרבה הייתי יכול לסלוח לחולה ולקרוב, אבל עכשו… לו… לעולם לא…

– אני איני חולה! – צעק רסקולניקוב.

– לא־כל־שכן…

– ילך לעזאזל!

ואולם לוזשין כבר הלך לו באמצע דבורו, בזחלו ובעברו שנית בין השלחן והכסא; רזומיחין בפעם הזאת קם ונתן לו לעבור, מבלי הביט על איש ומבלי הניע ראש אפילו לזוסימוב, שהראה לו מכבר אותות ורמזים לתת מנוחה לחולה, הרים מתוך זהירות את מגבעתו עד שכמו, בעת שכפף עצמו לתוך הדלת – ויֵצא, ואף קמטי־שכמו בשעת־מעשה הביעו, שהוא נושא אתו מפה עלבון נורא ואיֹם.

– כלום רשאים לעשות כך, כלום רשאים? – דבר רזומיחין בהנעת־הראש של מבוכה.

– הניחו לי, הניחו לי כלכם! – שאג רסקולניקוב בחמת־שגעון – התעזבוני, סוף־סוף, מְעַנַי?! אני איני ירא מפניכם! אני איני ירא עכשו מפני שום, שום איש! הלאה ממני! אני רוצה להיות לבדי, לבדי, לבדי, לבדי!

– נלכה! – אמר זוסימוב בהניעו ראשו לרזומיחין.

– מה אתה סח, כלום אפשר להניחו כך?

– נלכה! – שנה זוסימוב בחָזקה ויֵצא. רזומיחין הרהר רגע וירץ אחריו.

– רע מזה היה, אילולא נשמענו לו, – אמר זוסימוב בהיותם על המדרגות – להרגיזו אסור…

– מה אתו?

– לו דרוש איזה גורם נוח, איזו התעוררות טובה! הנה זה לא כבר כמעט ששב לאיתנו… יודע אתה, בסתר־לבו יושב דבר־מה! דבר־מה כּבד, מעיק… מפני זה אני ירא; כך!

– אפשר שאדון זה, פטר פטרוביץ', הוא שקלקל, מתוך שׂיחתם נראה, שהוא נֹשא את אחותו ושעל זה קבל רודיה מכתב סמוך לפני מחלתו…

– כן; השדים הביאוהו הֵנה; יוכל היות, שהוא קלקל לנו את כל הענין. ואתה ראית, שהוא אדיש לכל, שוחק על הכל, חוץ מדבר אחד, שמוציא אותו מעצמו; הרצח…

– כן, כן! – מלא אחריו רזומיחין – ראיתי והכרתי מאד! מתענין, מפַחֵד. בזה הפחידוהו בעצם יום הראשון למחלתו, בלשכת הפוליציה; התעלף.

– את זה תספר־נא לי ביתר פרטיות הערב, ואני אגיד לך אחר־כך דבר־מה. מענין הוא אותי מאד! בעוד חצי־שעה, אכנס לבקרהו… דלקת, אמנם לא תהיה.

– תודה לך! ואני באותה שעה אחכה אצל פַּשֶׁנקה ואשגיח עליו על־ידי נסטסיה…

רסקולניקוב, כשנשאר לבדו, הביט בקצר־רוח וביגון על נסטסיה; אבל זו עדַין שהתה.

– מה תשתה עכשו? – שאלה.

– אחר־כך! אני רוצה לישֹׁן! הניחי לי…

הוא נפנה ברעדה אל הכֹּתל; נסטסיה יצאה.

VI    🔗

אך יצאה נסטסיה מן החדר, קם רסקולניקוב, נעל את הדלת, הִתּיר את צרור־הבגדים, שהביא רזומיחין לפני שעה, והתחיל להתלבש. ונפלא הדבר: דומה, שפתאם נעשה שקט לחלוטין; לא היה מלמול קדחתני ומטֹרף, לא היה הפחד של כל העת האחרונה. זה היה הרגע הראשון של איזו שַׁלוה משֻׁנה פתאֹמית. תנועותיו היו מדֻיָקוֹת וברורות ומהן נשקפה החלטה עזה. “היום, היום!…” – לחש בפני עצמו, הוא אמנם הבין, שכֹּחותיו אינם עוד אתו, אבל התאמצות נפשית קיצונית שהגיעה עד לשלוה עד לאידיאה בל־תמוט, הרבתה לו עָצמָה ובטחה; הוא בָטַח שלא יכָּשל בלכתו. לאחר שהתלבש בכל בגדיו החדשים, נתן עין בכסף, שהיה מֻנח על השלחן, הרהר רגע, ואחר־כך שם אותו בכיסו. סכום הכסף היה עשרים־וחמשה רֻבּל. הוא לקח גם את מטבעות־הנחֹשת, נכיון מעשׂרת הרֻבּלים, שהוציא רזומיחין על הבגדים. אז פתח את הדלת בלאט, יצא, ירד מעל המדרגות והשׁקיף בדלת המטבח הפתוחה לרוָחה; נסטסיה עמדה לנגדו אחורנית, כפופה; היא הבעירה אש במֵחם של בעלת־הבית. היא לא שמעה ולא חשדה כלום, ובאמת, מי היה יכול לשער, שהוא יֵצא? כעבור רגע היה ברחוב.

היתה השעה השמינית, בערך, עם שקיעת־החמה. הבל החֹם היה במקדם, אך רסקולניקוב שאף בצמא את אויר־העיר הזה, המעֻפּש ומלא אבק ומחלות. ראשו התחיל להסתובב במקצת; איזו אֶנֶרגיה פראית הבריקה פִתאם בעיניו הבוערות ובפניו הכחושים והחורים־ירֻקים. הוא לא ידע ואף לא חשב לאן ללכת, – הוא ידע רק אחת: ש"את כל זה צריך לגמור היום, בפעם אחת, תכף־ומיד; שבאֹפן אחר לא ישוב הביתה, יען שאין הוא רוצה עוד לחיות כך ". איך לגמור? במה לגמור? מזה לא היה לו כל מֻשׂג, ואף לא אבה לחשוב על זה, הוא גרש הלאה את הרעיונות: הם הציקו לו. הוא רק הרגיש וידע, שצריך, שהכל ישתנה, אם כה ואם כה; “יהא באיזה אֹפן שהוא” – חזר בפני עצמו בהחלטה ובטחת־יאוש תַּקיפה.

על־פי הרגל יָשָׁן, כונן את צעדיו ישר למגרש־סֵינַיה – הדרך הרגילה של טיוליו הקודמים. על הגשר, בטרם בֹאַכה למגרש, לפני חנות־מַכֹּלת, עמד מנגן צעיר, שְׁחור־שֵׂער, ונגן בתֵיבתו איזה רוֹמַנס מלא־רגש. הוא לִוה בנגונו זמרתה של נערה כבת חמש־עשׂרה, שעמדה ממולו על המדרכה. הנערה היתה במַנטיליה, בנעלי־יד ובמגבעת של תבן עם נוצה אדֻמה; כל זה היה בלה מישן. בקול רועד ומרֻסק, אבל חזק ונעים למדי, זמרה את הרומַנס בצִפִּיה לקבל אגוֹרה מן החנות. רסקולניקוב עמד על־יד שנים־שלשה שומעים מן הצד, שמע, הוציא מטבע של חמש קופיקות והניח על כַּפָּה של הנערה. זו הפסיקה פתאם את זמרתה באקטַוָה היותר רמה והיותר רגשנית, ממש חתכה אותה, קראה למנגן: “די!” ושניהם התנהלו הלאה, אל החנות השניה.

– אדוני אוהב מנגינת־חוצות? – פנה פתאם רסקולניקוב לבן־אדם לא־צעיר אחד, שעמד אצלו; פלוני הביט אליו בתמהון־פרא. – אני אוהב, – המשיך רסקולניקוב ובסבר־פנים כזה, כאלו לא על מנגנינה כלל הוא מדבר, – אני אוהב את מנגינת השַׁרְמַנְקָה בערב־סתיו קר, אפל ולח, דוקא בלַח, בעת שפני כל ההולכים חִורים־ירֻקים וחולנים; או עוד יותר טוב, כששלג רטֹב נופל, ישר, בלי רוח, יודע הוא? ומבעד לשלג מהבהבים פנסי־הגז…

– איני יודע… יסלח… – רטן האיש, שנפחד גם מפני השאלה, גם מפני צורת רסקולניקוב המוזרה, ויעבור לצד השני של הרחוב.

רסקולניקוב הלך הלאה והגיע עד אותה הפנה במגרש־סיניה, במקום שעמדו אז אותו העירוני ואשתו עם אלישבע; אולם הם לא היו עתה פה. בהכירו את המקום, עצר בהלוּכו, התבונן לצדדין ופנה לבחור אחד, בכתֹנת אדֻמה, שעמד במבוא למחסן של קמח ופרק.

­­– הרי כאן עירוני אחד ואשתו סוחרים בפנה, אָה?

– רבים הם הסוחרים, – ענה הבחור, בהביטו מגבוה על רסקולניקוב.

– ומה שמו?

– כשם אשר קראו לו בשעת הברית.

– ואולי גם אתה מִזַרַי? באיזה פלך אתה?

– הבחור מדד שוב את רסקולניקוב במבטו.

– אצלנו, הוד־אצילותך, לא פלך כי־אם מחוז, ואני יושב בית ומחוז־חפצך לא אדע… סלח לי, הוד־אצילותך, בחסדך כי רב הוא.

– ולמעלה בית־מזון?

– בית־מרזח, וגם בילַרד יש, וגם בנות־מלכים תמָצאנה… לוּלי!

רסקולניקוב עבר את המגרש, שם, בפנה עמד המון אכרים. הוא נתחב לתוך עצם מֲעַבֵה־ההמון והביט לכל אחד בפניו, משום־מה נמשך לבוא בדברים עם הכל. אבל האכרים לא שמו לו כל־לב וכלם הצטפפו, התכנסו לחבורות והטו על־אודות דבר־מה בינם־לבין־עצמם. הוא נצב, הרהר וילך ימינה, במדרכה, אל רחוב וו. כשנעלם ממנו המגרש, נמצא באיזו סמטה…

הסמטה הקצרה הזאת; לא היתה זרה לו; הוא היה רגיל לעבור בה מאז, ולא עוד אלא שבעת האחרונה, כשנתעורר בו גֹעל־נפש, נמשך אפילו להסתובב בכל המקומות האלה, בכדי שגֹעל־הנפש יתגבר עוד יותר. עכשו נכנס אל הסמטה הזאת בלי כל מחשבה קודמת. כאן יש בנין־חומה גדול, שכֻּלו בתי־מרזח ואכילה ושתיה; מן הבתים האלה יצאו לרגעים נשים גלויות־שׂער ובשׂמלות תחתונות – כמו שמצוי בהליכה “בשכנות”. בשנים שלשה מקומות על המדרכה התכנסו הן לכנופיות, ביחוד אצל המורדות לדיוטות תחתונות, שדרך שלבים אחדים אתה נכנס לכל מיני בתי־הלולא וחִנגא. מאחד מהם, ברגע זה, נשמע קול־שאון והמֻלה על־פני כל הרחוב, התהולל איזה כלי־נִגון, שרו שירים והשׂמחה היתה במלואה. כנופיה גדולה של נשים התגודדה במבוא; אחדות ישבו על השלבים, אחדות על המדרגות ואחדות עמדו ושוחחו. לא הרחק מהן, באמצע הסמטה, התנודד איש־צבא שִׁכּוֹר עם פפירוסה וחרפות וגדופים בפיו; נדמה, שהוא רצה להִכָּנס לאיזה מקום, אלא שכאלו שכחח לאן. יחף אחד רָב עם יחף שני, ואיזה שכור כמת התגולל לרֹחב הרחוב. רסקולניקוב נצב אצל חבורת־נשים אחת. הן שוחחו בקולות צרוּדים; כֻּלן היו בשׂמלות־קנבוס, בנעלי־עִזים וגלויות־ראש. היו כבנות־ארבעים ויותר, אבל היו גם בנות־שבע־עשרה, וכמעט כֻּלן פצועות מתחת לעיניהן.

משום־מה הלך לבו שֶׁבי אחרי זו הזמרה וההמֻלה שם, מתחת… מתוך הצחוק והצוָחות, מבעד קול־החלילים הדק והזריז, עלה שאון־מחול; מאן־דהוא רקד במסירות־נפש, בהכותו על־פי הטַקט בעקבי מגפיו; רסקולניקוב הקשיב בשׂים־לב, במרה־שחורה ובמחשבות רבות, בהכָפפו ובהביטו בסקרנות מן המדרכה אל הפרוזדור.

"יָפֶה אַתָּה מַחֲמַל עֵינִי,

הוֹי, חִנָּם אַל־נָא תַכֵּנִי!" –

השתפך הקול הדק של המזמר. נפשו של רסקולניקוב חשקה מאד לשמוע את דברי הפזמון, כאלו בזה היה תלוי הכל.

“אולי אכָּנס”, חשב “הם צוחקים! מִשִׁכרות. ומה בכך. האם לא טוב גם לי להשׁתַּכֵּר?”

– יכָּנס אדון חביב! – פנתה אליו אחת הנצבות בקול מצלצל ובלתי צרוד עדַין. היא היתה צעירה לימים ואפילו לא מעררת בחילה.

– אי, יפת־תֹּאר! – ענה, בהזדקפו ובהביטו עליה.

היא הצטחקה; המחמָאה טובה מאד בעיניה.

– הוא בעצמו יפֵהפֶה, – אמרה.

– וכמה רָזֶה! – העירה אחרת בקול עבה – מבית החולים יצא?

– לכאורה בנות שָׁרים וחטמיהן קצרים, – הפסיק פתאם בן־כפר אחד, שנגש רְוֵה־חדוה, כשגלימתו על כתפיו ופרצופו ערמומי־צחקני – אגיל ואשמח!

– הכָּנס, מכיון שבאת.

– אכנס! תענוג!

והוא נדחף למטה.

רסקולניקוב עבר הלאה.

– שמע־נא, אדוני! – קראה אחריו העלמה.

– מה?

היא נכלמה.

– אני, אדוני החביב, שׂמֵחה, תמיד לחלק אתך את שעותי, ועתה לא אוכל להרים פני אליך. נַדֵב־נא לי, קַוַלֶר נעים, שש קופיקות לכוס יי"ש!

רסקולניקוב הוציא ככל אשר העלתה כף־ידו: שלש מטבעות בנות חמש.

– הוי, איזה אדון טוב!

– מה שמך?

– תשאל לדוּקלידה.

– לא, וכי נאה כך? – העירה פתאם אחת מן החבורה, בהניעה ראשה על דוקלידה – וכי איך פותחין ומבקשין? אני, דומה, הייתי באה בעפר מחרפה…

רסקולניקוב נתן עין סקרנית בדוברת. זו היתה ירקרקת כבת־שלשים, כֻּלה אבעבועות ופצעים, ושפתה העליונה נפוחה. דבריה ודִינָה־לחובה נאמרו, במנוחה וברצינות.

“היכן”, חשב רסקולניקוב בצעדו הלאה, “היכן קראתי זה, איך שנִדון־למיתה אחד, שעה אחת לפני מותו, אומר או חושב, שאִלו העמידוהו ברָמה, על שן־סלע בלֵב־ים, ובמקום צר כזה, שלא יספיק אלא לשתי כפות־רגליו בצמצום, – ומסביב תהומות פוערים פה, מי־אוקינוס, אפלת־נצח, בדידות־עד וסערת־עולם – וכך היו משאירים אותו מעֻמד על שטח של אַמה לכל ימי חייו, לאלף שנים, לנצח־נצחים, – כי גם אז טוב לחיות כך מאשר למות מיד! רק לחיות, לחיות ולחיות! איזו חיים שהם – ובלבד לחיות!… איזו אמת! אלהים, איזו אמת! נָבָל האדם!… ונבל האיש אשר קרא לו נבל בגלל זה”, הוסיף כעבור רגע.

הוא יצא לרחוב אחר. “כן! היכל־הבדֹלח! רזומיחין דבר על היכל־הבדלח, אלא מה לי שם? כן, לקרוא!… זוסימוב אמר, שקרא בעתונים”…

– עתונים יש? – שאל בהכנסו לבית־היין, שהיה בן חדרים אחרים מרֻוָּחים ונקיים – וריקים. שנים־שלשה אורחים שתו מה, ובחדר אחד רחוק ישבה כנופיה אחת של ארבעה אנשים ושתו שַׁמפַּניה. לרסקולניקוב נדמה, שבתוכם גם זמיטוב. אמנם, מרחוק אי־אפשר היה לראות היטב.

“ויהֵא!”, חלף בקרבו.

– יין־שרף? – שאל המלצר.

– מה, וגם הָבֵא לי עתונים ישָׁנים, מחמשת הימים האחרונים, ואני אֶגְמָלך.

– נשמע אני, הנה של היום. וגם יין־שרף?

הובאו העתונים והטה… רסקולניקוב ישב והתחיל לחפש. “איזלער – איזלער – אצטעקי – אצטעקי – איזלער – בארמאָלאַ – מאַסימאָ – אצטעקי – איזלער” – פוּ, שֵׁד משחת! אה, הנה ידיעות ומקרים: “נפלו מעל הסֻלם – נִשׂרף מיין – שׂרֵפה ברחוב פֶּסקי – שֵׂרפה ברחוב הפטרבורגי – עוד שׂרֵפה ברחוב הפטרבורגי – עוד שׂרֵפה ברחוב הפטרבורגי – איזלער – איזלער – איזלער – איזלער – מאסימאָ”… אַ, הִנֵּה…

הוא מצא, לאחרונה, את אשר בקש והתחיל לקרוא; השורות רקדו לנגד עיניו, והוא, אף־על־פי־כן, גמר את כל “הידיעה” ובתֵאָבון התחיל לבקש בגליונות הבאים את הנוספות. ידיו רעדו בעַלעלו בגליונות מתוך קֹצר־רוח קדחתני. פתאם הרגיש, שמאן־דהוא ישב על שלחנו. הוא נשא עיניו – זַמיֶטוב, אותו זמיטוב ובאותה הצורה, עם טבעות עם שרשרות, עם שערות שחורות, סרוקות ומבֻשׂמות, במקטֹרן פרַנטי, אך במעיל מעוך קצת ובלבנים לא־צחים. הוא היה עליז למצער, הצטחק בעליזות מרֻבּה ובטוּב־לב. פניו השחרשרים להטו מעט מיין־השַׁמפַּניה אשר שתה.

– איך! הוא כאן? – התחיל בתמהון ובטון כזה, כאלו היו מכָּרים מנֹער – והרי רזומיחין אמר לי עוד אתמול, שאדוני עוד לא שב אליו רוחו… זה משֻׁנה! והרי אני הייתי אצלו…

רסקולניקוב ידע, שהַלָּה יגש אליו. הוא הניח את העתון ופנה לזמיטוב, על שפתיו היתה בת־צחוק, ואיזו אי־סבלנות רגזנית חדשה בצבצה בה.

– את זה יודע אני, שהוא היה, – ענה, – שמעתי; כבודו חפשׂ את הפֻּזמק שלי… ויודע הוא, רזומיחין מלא התפעלות מכבודו; הוא אומר, שיַחדו הייתם אצל לַויזה איבנובנה, אותה, שכבודו השתדל בעדה וקרץ בשבילה בעיניו לַפורוצ’יק אבק־שׂרפה, והַלָה לא הבין, זוכר הוא? לכאורה, איך אפשר לבלי להבין – והרי הדבר כל־כך ברור… אַה?

– הוי, איזה איש־חמסים!

– אבק־שׂרפה?

– לא, ידידו, רזומיחין…

– אבל טוב לו להיות בעולם, אדוני זמיטוב; למקומות הכי־נעימים – כניסה חפשית! מי זה כִבֵּד אותו עכשו ביין־שמפניה?

– זה אנחנו… שתינו… למה זה “כִבֵּד”?!

– הוֹנוֹרַרִים! כל טוּב העולם לפניו! – רסקולניקוב נתן קולו בצחוק – אין דבר, נער חביב, אין דבר! – הוסיף בטפחו לזמיטוב על כתפו – הן אני לא להכעיסו אומר כל זה, כי אִם “מתוך חבּה גמורה, כלומר, לשם משׂחק”, ממש כאותו פועל שלכם, בעת שהתאבק עם מיטקה. אותו פועל שבמעשה הזקנה.

– והוא מהיכן הוא יודע?

– אני, אפשר יודע יותר ממנו.

– הוא עכשו משֻׁנֶה כל־כך… בודאי עדַין הוא חולה מאד. קֹדם זמנו יצא מביתו.

– אני משֻׁנֶּה בעיניו?

– כן, מה זה, הוא קורא עתונים?

– עתונים.

– השׂרֵפות מרֻבּות ביותר.

– לא. לא על השׂרֵפות אני קורא, – כאן נתן מבט מלא־חידה בזמיטוב; בת־הצחוק המלגלגת עִוְתָה שוב את שפתיו – לא, אני לא על השׂרֵפות קראתי, – המשיך, בקרצו עין לזמיטוב – אבל יודה־נא, נער חביב שהוא משתוקק מאד לדעת, על מה קראתי?

– כלל לא; אני שאלתי בעלמא, כלום אסור לשאול? ומה זה, שהוא…

– ישמע נא, הוא אדם משכיל, ספרותי, אַה?

– אני גמרתי את המחלקה הששית של הגימנסיה, – ענה זמיטוב בקורטוב של יהירוּת.

– הששית! הוי, צפורי! עם תִּסרֹקת, עם טבעות – גְבִיר! אַדִּיר! פו, איזה נער נחמד. – כאן התפרץ רסקולניקוב שוב בצחוק עצבני, ישר בפני זמיטוב. הלה נרתע לאחוריו, ויותר משנעלב, נשתומם.

– פו, כמה משֻׁנֶה! – חזר זמיטוב ברצינות מרֻבּה. – כמדֻמה לי, שהוא עדַין מדבר מתוך חֹם.

– מתוך חֹם? צפורי!… הרי שאני משֻׁנה? וגם מענין בשבילו, אַה? מענין?

– מענין.

– כלומר, מה קראתי, מה חפשׂתי? הלא צויתי להביא כל־כך הרבה גליונות? זה מעורר חשד, הַה?

– מה הוא מדבר!

– על הקדקֹד – האזנֵים?

– איזה קדקד.

– אחר־כך אגיד, ועכשו, חביבי, הנני מודיע לו… לא, יותר טוב, הנני “מודה”… לא, עדַין אין זה הנוסח: “הנני מתוַדה לפניו, בכדי שישמע וירשום” – כך! ובכל הנני מודה ומתוַדה, שקראתי והתענינתי ובקשתי… וחפשׂתי – רסקולניקוב מצמץ בעין אחת וחכה: – וחפשתי – ולשם זה נכנסתי הֵנה – על אודות הריגת הזקנה, – הוציא לאחרונה כמעט בלחש והקריב מאד את פניו לפני זמיטוב. זמיטוב לא גרע ממנו עין, הביט עליו בעקשות, בלי נוע, ולא הסיר פניו מעל ני רסקולניקוב. ומשֻׁנה מכֹּל נדמה לו לזמיטוב אחר־כך, מה שדק שלם נמשכה ביניהם הדממה, ודק שלם הביטו איש על רעהו.

– נו, ומה בכך? – קרא פתאם בתמהון ואי־סבלנות – מה זה עסקי? מה בזה, שקרא?

– היא היא הזקנה, – המשיך רסקולניקוב באותו הלחש, מבלי נוע לקול קריאתו של זמיטוב – היא היא, אשר בעת שדברו על־אודותיה בלשכה, זוכר הוא, התעלפתי? מה, עכשו מבין הוא?

– אבל מהו הדבר? “מבין הוא”? – קרא זמיטוב כמעט בחרדה.

פניו הרצינים ונעדרי־התנועה של רסקולניקוב נשתנו כהרף־עין אחד, ופתאם התפרץ שוב באותו הצחוק העצבני שמקֹדם כאלו אין הוא יכול בשום אֹפן להבליג עליו. ולהרף־עין הוארה בזכרונו בבהירות יתֵרה הרגשתו באותו הרגע, כשעמד לפני הדלת עם הקרדֹם, הַבְרִיחַ התנודד, והם מעבר לדלת התדפקו והתקוטטו, ופתאם עלתה תשוקה בקרבו לצעוק להם, לחרפם ולגדפם, לשלוח לשון למולם, להתגרות בהם ולצחוק בקול רם, לצחוק, לצחוק!

– הוא או משֻׁגע, או… התחיל זמיטוב והפסיק, כאלו דִכּא פתאם על־ידי רעיון פתאֹמי שחלף במוחו.

– או? מה “או”? נו, מה? נו, יגיד אפוא!

– לא כלום! ענה זמיטוב בכעס – הבלים!

שניהם נשתתקו, אחרי התפרצות־הצחוק הפתאמית, החולנית, נעשה רסקולניקוב פתאם עצוב ושקוע במחשבות. הוא שם את זרועותיו על השלחן ויתמוך את ראשו בידיו. נדמה, שהוא שכח לגמרי את מציאותו של זמיטוב. הדממה נמשכה ונמשכה.

– למה אינו שותה את הטה? יצטנן, – אמר זמיטוב.

– אַה? מה? טה?… אכן… – רסקולניקוב גמא מן הכוס, הניח לפיו חתיכת־לחם קטנה ופתאם נתן עין בזמיטוב ונדמה, שהוא זכר את הכל והתנער; ומיד שב לפניו אותו הבטוי המלגלג שהיה להם לראשונה, הוא הוסיף לשתות את הטה.

– בימינו נתרבו הרמאים, – הנה זה לא כבר קראתי ב“המבשר ממוסקבה”, שתפסו במוסקבה חבורה שלמה של מזַיפי־מטבעות. חבורה שלמה. עשׂו גם שטרות מזֻיָפים!

– אָה, זה היה כבר! אני קראתי על זה עוד לפני חֹדש, – ענה רסקולניקוב במנוחה – ובכן אליבא דידיה גם אלה כרמאים! – הוסיף בגחוך.

– אלא מה? לא רמאים?

– הללו? אלה הם ילדים, עוללי־שדַיִם, ולא רמאים! וכי יאה הוא, שלמטרה שכזו תתאסף חבורה שלמה?! וכי אפשר? כאן גם שלשה הנם די והותר, וגם־כן במה דברים אמורים? – כשאחד בטוח בשני יותר מבעצמו! שהרי די לאחד לגלות מלה כפטפוט מתוך שִׁכּרות – והכל אבוד! תינוקות! הלכו ושׂכרו אנשים בלתי־נאמנים להחליף את השטרות בבנקים; ודבר שכזה מאמינים לכל אדם מן השוק? נו, נניח אפילו, שהצליחו גם התינוקות, נניח אפילו שכל אחד רכש לו מליון, – נו, ואחר־כך? לכל ימי־חייהם? שכל אחד יהיה תלוי בדעת חברו לכל ימי־חייו? הלא טוב מזה להחָנק! והללו הלא גם להחליף לא ידעו ולא יכלו: התחיל אחד מהם להחליף, קבל חמשת אלפים ורעדו ידיו. ארבעת אלפים סָפַר כראוי, ואת החמשי קבל ולא סָפַר, יהיה פחות, ובלבד להספיק לשים בכיס ולברוח. נו, מובן, שעורר חשד. והכל הלך לאבדון בשֶׁל טִפּש אחד! כלום אפשר כך?

– שתרעד היד? – מלא אחריו זמיטוב – לא, זה אפשר, לא, אני מאמין באמונה שלמה, שזה אפשר. יש שאינם עוצר כֹּח.

– לנשוא כגון זה?

– והוא היה נושא? לא, אני לא! בעד תשלום של מאה רֻבּל לקבל על עצמו פחדים כאלה? ללכת עם שטר מזֻיָף – לאן! לבַּנק, במקום של בעלי־נסיון, במקום שאכלו בנִדון זה כור־מלח – לא, אני הייתי מתבלבל, הוא לא?

בלב רסקולניקוב נתעוררה שוב תשוקה עזה “לשלוח לשון”. לרגעים עבר רעד בגַבּו.

– אני לא הייתי עושׂה כך, – התחיל “לבוא ממרחק”, – אני הייתי מחליף כך: קֹדם־כל אני סופר את האלף הראשון פעמים ארבע, פנים ואחור, מסתכל בכל שטר ושטר; אחר־כך אני נגש אל האלף השני, מתחיל וסופר, מגיע עד האמצע, מוציא איזה שטר בן־חמִשים, משקיף בו לנֹכח האור, מהפך ומשקיף מהצד השני, – האם אינו מזֻיָף? "אני, כלומר, חושש; קרובה אחת יש לי, והיא בימים האלה אבדה בגלל אי־זהירות שכזו עשרים־וחמשה רֻבּל; וכאן היה בא ספור־המעשה, וכשהייתי עומד באלף השלישי – לא, הרשוני נא: דומה אני, שבאלף השני לא דִיַקתי כל־צרכי בספירת המאה השביעית, יש ספק אצלי, וכך הייתי משאיר את השלישי וחוזר חלילה אל השני – וכך הייתי נוהג בכל החמשה. נגמר הענין – ואני מוציא שטר שטר מן החמשי ומן השני, ושוב לנֹכח האור, ושוב פקפוקים, “יחליף לי בבקשה”. באֹפן זה שהגזבר היה טובל בנהרי־זֵעה ובלכתי סוף־סוף, לא היה יודע איך לברך ולשבח לאלהיו על שנפטר ממני. אבל לא! הלכתי, פתחתי את הדלת – ושוב אני כאן, חוזר, שאלה אחת יש לי לשאול, פרט אחד לדעת, – כך הייתי נוהג אני!

פו, איזו דברים נוראים בפיו! – קרא זמיטוב בצחוק – אלא שכל זה אינו אלא בפה, וכשהיה בא לידי מעשה, ודאי שהיה נכשל. וגדולה מזו. לדעתי, לא רק אני והוא, אלא אפילו זקן ורגיל בפשעים, לעולם לא יאמין בעצמו, ברם, למה לנו להביא ראיות מרחוק – הנה חוששת לשום סכנה, באמצע היום, – נִצל בדרך־נס – ואף־על־פי־כן רעדה אותה יד; לשדוד כראוי לא עצרה; זה נראה ממהלך הענין.

רסקולניקוב כמו נפגע בכבודו.

– נראה! אבל לכו־נא ותפסו אותו עכשו! – קרא כשמח להתגרות בזמיטוב.

– יתפסוהו!

– מי? אתם? אתם תתפסוהו? עורבא פרח! הן אצלכם מהו העקר בחפוש פושעים? אם האדם החשוד מבזבז ממון או לא. כיצד! עד עתה לא היה לוו כסף, ופתאם התחיל להוציא כסף – מי אפוא, אם לא הוא? ובזה הן גם ילד קטן יוכל לרמותכם, לכשירצה!

– הוא הדבר, – ענה זמיטוב, – שֶׁכֻּלם נוהגים כך, חורגים בכל ערמומיות שבעולם, מעמידים את נפשם בסכנה, ואחר־כך – מיד לבית־המרזח – ונודע הדבר! בשעת־בזבוז־הכסף לוכדים אותם. הן לא הכל ערומים כמותו. הוא, ודאי, לא היה הולך לבית המרזח כמובן?

רסקולניקוב הרעים את גבותיו ונתן עין בוחנת בזמיטוב.

– כמדֻמֶה, שגדול תַּאבונו ביותר לדעת, איך הייתי נוהג אני? – שאל באי־רצון.

– רוצה הייתי, – ענה הלה בקול נמרץ ורציני. משום־מה התחיל להביט ולדבר ברצינות יתֵרה.

– מאד?

– מאד.

– טוב, אני הייתי נוהג כך, – התחיל רסקולניקוב, ושוב הקריב פתאם את פניו לפני זמיטוב, ושוב הביט בו בעקשות ודבר בלחש, באֹפן שהלה נרעד הפעם – אני הייתי עושה כך: אני הייתי לוקח את הכסף ואת החפצים, ומיד אחרי צאתי משם, תכף־ומיד, מבלי הכנס תחִלה לשום מקום, הייתי הולך ובא לאיזה מקום שומם ומשומם, אשר גדרות מסביב לו, וכמעט אין איש – איזו גִנה עזובה או כדומה לזה. ועוד מקֹדם, עוד לפני המעשה, הייתי מוצא באותה חצר ומיַעֵד לי לשֵׁם זה איזו אבן, במשקל של פוד או פוד וחצי בערך, שם בפנה, אצל הגדר, אבן המֻנחה שם, אולי מיום הבנות הבית; הייתי מרים את האבן – מתחתיה ודאי שיש גומָה – ולאותה גומה הייתי נותן את כל הכסף והחפצים. הייתי מסדרם שם ומכסה באבן, ואת האבן הייתי מניח, באֹפן שתשוב ותקבל את צורתה הקודמת, הייתי לוחצה ברגל והולך לי, ושנה שנתיים לא הייתי נוגע באוצרי, שלש שנים לא הייתי נוגע – ואתם חפשו! חפשו את המחט בעגלה של שחת!

– הוא משֻׁגע! – אמר זמיטוב משום־מה גם־כן כמעט בלחש ומשום־מה התרחק פתאם מרסקולניקוב. עיניו של זה הבריקו ברגע; הוא חָוַר באֹפן נורא; שפתו העליונה רעדה והתחילה לרקוד; הוא התקרב לזמיטוב ככל־האפשר והתחיל להניע בשׂפתיו, מבלי הוציא כל הגה; כך נמשך כחצי־רגע; הוא ידע את אשר הוא עושה, אלא שלא יכֹל לעצור בעצמו. המלה האיֻמה, כאותו הבריח בדלת אז, רקדה על שפתיו; הִנה־הנה – ותִנָתק; הנה־הנה – ותמלט; הנה־הנה – רק לבטאה!

– ומה, אם אני הוא שהרגתי את הזקנה ואת אלישבע? – אמר פתאם ונתעורר.

זמיטוב נתן בו מבט פראי והלבין כמפה, פניו נתעווּ בחִיוך.

– כלום זה אפשר? – אמר בלאט.

רסקולניקוב הביט בו בזעם.

– יודה, שהוא האמין בדברי? – כן? הלא כן?

– כלל לא! עכשו עוד יותר ברי לי, שלא! – קרא זמיטוב במהירות.

– נלכד, סוף־סוף! נלכדה הצפור, משמע, שהאמין בהם, אם “עכשו עוד יותר ברי לו, שלא”!

– אבל כלל וכלל לא! – קרא זמיטוב בבלבול גלוי – והוא במתכַּוֵּן הפחיד אותי, בכדי להביאני לידי כך?

– ובכן, איננו מאמין? ועל־אודות מה דברו אז שלא בפני לאחר שיצאתי מן הלשכה? ולשם מה חקר ודרש אוי הפוֹרוּצ’יק אבק־שרֵפה לאחר התעלפותי? הוי, אתה! – קרא הוא למלצר, בקומו ובנטלו את כובעו – כמה מגיע?

– סך־הכל שלשים קופיקות, – ענה פלוני, בגשתו במרוצה.

– ועוד עשרים הרי לך מתנה, הראיתם, כמה כסף, – הושיט לזמיטוב את כף־ידו הרועדת והמלאה שטרות – אדֻמים, כחֻלים, עשרים־וחמשה רֻבּל. מאין? ומאין הבגדים החדשים? הן ידוע הוא לכל, שלא היתה אף אגורה! את פי בעלת הבית הן בודאי, שאלו… נו, די! Assez caus’e! שלום! להתראות… בשלום ונחת.

הוא יצא כשכֻּלו רועד מאיזו הרגשה פראית־היסטֶרית, שאמנם היתה בה גם מדה ידועה של עֹנג, – ובכלל היה קודר ויגע מאד. פניו היו מעֻוָתים כמו אחרי התעלפות קשה. עיפותו הלכה הלוך וגדֵל, כֹּחותיו עכשו היו מתעוררים ומתרבים עם הדחיפה הראשונה, עם תחִלת כל הרגשה מרגיזה, ועם החלשת ההרגשה, מיד הולכים ופוחתים במהירות.

וזַמיטוב, כשנשאר לבדו, ישב עוד זמן מרֻבֶּה על מקומו שקוע במחשבות. רסקולניקוב הפך שלא בכַוָנה את כל מחשבותיו בנִדון הענין הידוע וקבע את דעתו לחלוטין.

"אליה פטרוביץ' הדיוט! – גמר בהחלט.

אך פתח רסקולניקוב את הדלת אל הרחוב, והנה פתאם, על המעלות נתקל ברזומיחין הנכנס. שניהם, גם כשהיה כבר רק רֶוח של צעד ביניהם, לא ראו איש את אחיו, באֹפן שכמעט התנגחו בראשיהם. שעה קלה מדדו איש את רעהו במבטיהם. רזומיחין היה תחִלה אחוז תמהון כביר, אלא שפתאם הבריקה בעיניו חֵמה, חֵמה אמיתית, שפוכה.

– הרי שאתה פה! – צעק בכל כח גרונו – מן המִּטה נסת! ואני חפשתיו שם תחת הספה! אל תחת הגג הלכנו לחפשו. את נסטסיה כמעט שלא הכיתי בגללך… והוא – היכן הוא! רודקה! מה פֵרושו של כל זה הוא, שקצה נפשי בכֻלכם עד מות, ואני רוצה להיות לבדי, – ענה רסקולניקוב בהשקט.

– לבדך? ככשאין בך כח ללכת, כשפרצופך אודנו לָבָן כְּבַד ונשימתך קצרה? טִפּש! מה עשית בהיכל־הבדֹלח? תן תודה כרגע!

– הנה לי! – אמר רסקולניקוב ורצה לעבור. – זה הוציא את רזומיחין מעצמו והוא אחז בכתף רעהו בחזקה.

– הנה? אתה מֵעֵז לאמר “הנה”? וכי יודע אתה, מה שאעשה כרגע? אצנפך כדור, אשימך בצרוֹר ואשׂאך הביתה ואסגרך על מסגר!

– שמע נא, רזומיחין, – התחיל רסקולניקוב בחשאי ולכאורה בנחת גמורה – האמנם – האמנם אינך רואה, שאני איני רוצה בטובותיך? ולמה זה החֵפץ לעשות טובות לאלה, ש… שיורקים עליהן? לאלה, שזה, לבסוף, קשה באמת מנשוא? נו, למה בקשתני ומצאתני בראשית מחלתי? אני, יוכל היות, הייתי שמח מאד לקראת מָות? נו, האם לא הראיתי לך היום דיִי, שאתה מענה אותי, שאני… מואס בך! חֵפץ משֻׁנה באמת – לענות בני־אדם! הנני מבטיחך אפוא, שכל זה באמת ובתמים, מפריע בעדי לשוב לאתני, מפני שזה מרגיז אותי בלי הפסק! הן הלך מאתי זוסימוב, בכדי שלא להרגיזני! הנה לי גם אתה, בשם אלהים! ולבסוף, איזו רשות יש לך להחזיק בי באֹנס? וכי אינך רואה, שאני דובר אליך בדעת צלולה? הורני, במה, במה אוכל לכפר את פניך, למען לא תציק לי ולמען לא היטב תיטיב עמדי? יהא, שאני כפוי־תודה, שאני שפל, רק סורו ממני כֻלכם, בשם אלהים, סורו! סורו!

הוא התחיל בנחת ובהשקט, מתענג למפרע על כל הרעל והארס אשר יוציא מתוכו, וגמר בחמת־שגעון ובנשימה חנוקה, כמו לפני שעה את לוזשין.

רזומיחין עמד, הרהר ויִרֶף ממנו:

– לֵך אפוא לכל הרוחות! – אמר בחשאי וכמעט כמעמיק במחשבותיו. – עמוד! – נהם נהימה פתאֹמית, כשרסקולניקוב עשה תנועה ללכת; – שמע אלי, הנני מכריז לך ומודיע, שכֻּלכם, כֻּלכם, בלי יוצא־מן־הכלל, פטפטנים וגַלְגָנים! כשׁאיזה חוט־השערה מעיק על לבכם, הרי אתם מתפנקים ודוגרים כתרגנגֹלת טרם המליטה. גם בזה אתם מחקים כקופים את אחרים. אין בכם אף סִמן של חיים עצמיים. מדונג קֹרַצתם, ותחת דם – חֹמץ נוזל בעורקיכם. באיש מכם איני מאמין! אצלכם ראשית כל – לבלי היוֹת דומה לאדם. עמ־מ-וד! – צוח בזעם־מִשְׁנֶה, בראותו שרסקולניקוב עושה שוב תנועה ללכת – שמע עד הסוף! אתה יודע, היום מתאספים אצלי לחנֻכּת הבית, יוכל היות שכבר נתאספו, אלא שאני השארתי את דודי (הייתי שם זה־עתה), שהוא יקבל את הבאים, ובכן אפוא, אלמלא היית שוטה גמור, שוטה שפל, טִפֵּש שבטִפּשים, אלמלא היית תרגום מלועזית… רואה אתה, אני מודע, אתה איש חכם, אלא שאתה כסיל! – ובכל, אלמלא היית טִפּש, היית בוחר להכנס אלי הערב, לשֶׁבת מעט, תחת לקרוע את הנעלים לשוא. הואיל ובין כה וכה יצאת מביתך, הרי שאין תֵּרוצים! אני הייתי מכניס בשבילךמיני כסאות רכים, יש כאלה אצל בעל־הבית… כוס חמין, חברה… וָלא – אשכיבך על הספה אצלי, ותשכב בינינו… גם זוסימוב יהיה. תבוא?

– לא.

– שקר וכזב! – קרא רזומיחין בקֹצר־רוח – מהיכן יודע אתה? אתה אינך אחראי בעד עצמך! ואף אינך מבין דבר בכל זה… אני גם־כן אלף פעמים התקוטטתי עם בני־אדם וחזרתי אליהם… בושים – וחוזרים אל האדם! זכור אפוא, בית פּו’צִינקוב, הדיוטה השלישית…

– באֹפן הזה, אדוני רזומיחין, הן אפשר שיתחיל במהרה לתת גוו למכים, מתוך הנאה לעשות טובות…

– למכּים? אותי? בעד כַּוָנה כזו בלבד אֶמרוט לחי! בית פוֹצ’ינקוב 47 No., במעונו של הפקיד בַּבּוּשקין…

– לא אבוא רזומיחין! – רסקולניקוב פנה לו עֹרף וילך.

– אנכי אערבך, כי תבוא! – קרא רזומיחין אחריו – וָלא – הנך… ולא – אין אני רוצה לדעתך! חכה, אי, זמיטוב שם?

– שם

– ראיתָ אותו?

– ראיתי.

– ודברת אִתּוֹ?

– דברתי.

– על מה? נו, השד אתך, אל תגד. פוצ’ינוקב No. 47, בבושקין, זכור!

רסקולניקוב הגע עד רחוב־סַדוֹוַיה ופנה בזוית. רזומיחין הביט אחריו שקוע במחשבות. לאחרונה עשה בידו תנועה של יאוש וילך לבית, אלא שנעצר בחצי המדרגות.

– “יקח אֹפל!” – המשיך לחשוב כמעט בקול – מדבר הוא בתבונה, ובתוך כך כאלו… אבל גם אני טִפּש! כלוםם המטֹרפים בדעתם אינם מדבירם בתבונה? וזוסימוב, כמו שנדמה לי, ירא דוקא מפני זה!" – הוא נקף אצבעו במצחו – “נו ומה אם… כיצד השארתיו אפוא לבדו? יכול הוא גם להטביע עצמו… אי, עשׂיתי מִשגֶה! אסור היה לעשות כך!” – והוא שב במרוצה לאחור, על עקביו, לדלוק אחרי רסקולניקוב, אלא שעקבותיו של זה לא נודעו כבר. הוא ירק ובצעדים נחפזים שב להיכל־הבדֹלח, לחקור ולדרוש את זמיטוב.

רסקולניקוב בא יש לגשר N, התיצב באמצעו אצל המעקֶה, שׂם עליו את שתי זרועותיו והתחיל להביט למרחב. לאחר שנפרד מרזומיחין, גברה חולשתו כל־כך, עד שבקֹשי רב עלה לו לבוא הֵנה. הוא רצה לשבת או לשכב באיזה מקום שהוא, בחוץ. הוא הרכין עצמו על־גב המים והביט במבט מכונתי אל האדמומות האחרונה של השמש הנוטה לערוב, על שורת הבתים, שהלכה הלוך וכהה באפלולית בין־ערבַּיִם, על איזה חלון רחוק וגבוה משמאל לחוף, שהתנוץ כמו באש מקרן־השמש האחרונה, שהכתה בו, על מי־התעלה המשחירים, ונדמה, שבתשומת־לב יתֵרה הסתכל במים הללו. לאחרונה, התחוללו בעיניו איזו עגולים אדֻמים, הבתים הסתובבו ורקדו, ואִתּם – ההולכים, החופים, העגלות. פתאם נרעד, ואולי גם נִצל מההתעלפות, על־ידי חזיון אחד משֻׁנה ופראי. הוא הרגיש, שמאן־דהוא עמד אצלו מימין; הוא נשׂא עיניו וירא סמוך לו אשה גבוהה אחת, מטפחת על ראשה. פניה ירֻקים, מָאֳרכים ורזים, עיניה אדֻמות ושקועות בחוריהן. היא הביטה עליו ישר, אבל נראה היה, שהיא אינה רואה ואינה מבדילה כלום. פתאם אחזה בימינה ברשת־הברזל, הרימה את רגלה הימנית והשליכה אותה מעבר לרשת, אחר כך השליכה גם את השמאלית, מי־התעלה העכורים נֶחצו להרף־עין, בלעו את קרבנם, אבל בעוד רגע עלתה הנטבעה למעלה, והזרם נשָׂאָהּ עמו בחשאי, כשראשה ורגליה במים, גַבָּה למעלה ושׂמלתה נטויה ונפוחה על־פני המים כְּכָר.

– טבעה! – טבעה! – קראו עשרות של קולות; אנשים נתאספו במרוצה ובהמון, הוֹרוּ על החופים; על הגשר, אצל רסקולניקוב התגודדו, הצטפפו ולחצו אותו מאחור.

– רבונו של עולם, הן זוהי אפרוסיניוּשקה שלנו! – נשמע מקרוב קול־בוכים של אשה – הצילו, אנשים יקרים, הוציאוה!

– סירה! תנו סירה! – צעקו בהמון.

ואולם כבר לא היה צֹרך בסירה: שוטר הרחוב השליך מעליו את אדרתו ונעליו וקפץ לתוך המים. העבודה לא היתה מרֻבּה ביותר. הטובעת נִשׂאה במרחק של צעדים אחדים ממורדות התעלה, והוא נאחז בימינו בשׂמלתה, בשׂמאלו הספיק לאחוז במוט, שהגיש לו חברו: ומיד הוציא את האשה. הניחוה על אבן־הגזית של המורדות. רוחה שבה אליה מהרה; היא ישבה, התחילה לעטוש ולנחור, ובלי־דעת נִגבה את שמלתה הלחה בידיה. לא דברה דבר.

– עד היכן הביאה אותה השִׁכְּרות, עד היכן – ילל אותו קול האשה עכשו אצל אפרוסיניושקה – לפני ימים אחדים חפצה גם־כן להֵחָנק, ממש הוציאוה מן העניבה. עכשו הלכתי לחנות, השארתי את הילדה על השגחתה – והנה איזה חטא יצא! שכֵנת אבי, שכנה, בית אצל בית, כאן בזוית הרחוב, כאן…

ההמון נפרד והלך לדרכו, השוטרים טִפלו עדַין בטובעת, אחד הזכיר, שצריך להובילה ללשכת־הפוליציה… רסקולניקוב הביט על כל זה בהרגשה משֻׁנה של שויון־נפש גמור. הדבר היה לו לזרא, “לא, זה מאום… מים… לא כדאי”, מלמל בפני עצמו. – “דבר לא יהיה”. – הוסיף, “אין מה לחכות. מה זה לשכת־הפוליציה?… ולמה זמיטוב אינו בלשכה? הלשכה פתוחה עד עשר…” הוא הפך עֹרף למעקֵה־הגשר ויבט מסביב.

“נו, מה בכך! אפשר!” אמר לעצמו בהחלט, נִטע ממקומו ויכונן צעדיו לעֵבר, שבו היתה הלִשכה. לבו היה ריק וחֵרֵש. לחשוב – מֵאֵן. אפילו השממון עָבר; מן האֶנֶרגיה שהיתה בו בצאתו מן הבית, “בכדי לגמור הכל”, לא נשאר אף זֵכר. מקומה לקחה אַפַטיה גמורה.

“וכי מה? גם זה מוצָא!” חשב בלכתו בשקט ובהתרשלות על חוף התעלה. – איך שיהיה, ואני אגמור, מפני שרצוני בכך… אך – האם מוצא הוא? אחת היא! אמה על אמה יקציעו – הע! ברכם, איזה סוף! האמנם סוף? האגיד להם אם לא? אי… שד! כמה עיפתי; צריך למהר ולשבת או לשכב… החרפה היותר גדולה בזה, היא הכסילות היתֵרה. אבל יורק אני גם על זה. פוּ, איז טפּשֻׁיות עולות בראשי"…

הדרך אל הלשכה היתה ישרה, רק על־יד הפִּנָה השניה לרחוב אחד צריך היה להשמאיל, ומשם – צעדים מספר. אולם רסקולניקוב הגיע רק עד הפִּנה הראשונה לרחוב אחר, ושם נצב, פקפק – ופנה לצדדין להקיף – אפשר בלי כל מטרה, ואפשר בכדי לדחותאת הדבר עוד לרגע. הוא הלך והביט לארץ. פתאם היה לו הרגש כאלו לחש לו מאן־דהוא דבר־מה באזנו. הוא הרים את ראשו וראה שהוא עומד אצל אותו הבית, בשער. מאותו הערב לא היה פה ולא עבר.

תשוקה בלתי־מנֻצחת ונעדרת־פשר צָדָה אותו. הוא נכנס אל השער, פנה ימינה למעלות הידועות לו והתחיל לעלות אל הדיוטה הרביעית. על הסֻלם הצר והמעֻקל היתה אפלה עבה. הוא שהה על סף כל דיוטה ודיוטה והתבונן לַכֹּל בשים־לב. מסגרת אחד החלונות בדיוטה הראשונה היתה נטולה. “אז לא היה זה”, חשב. והנה המעון בדיוטה השניה, שנִקוֹלישקה ומִיטקה עבדו שם: “סגור על מסגר; והדלת צבועה מחדש; עומד, כפי הנראה, לשׂכירה”. והנה הדיוטה השלישית… הרביעית… “כאן!” ותמהון תקף אותו: דלתו של המעון הזה היתה פתוחה לרוָחה שם היו אנשים, משם עלו קולות; כל זה היה בלתי־צפוי בשבילו לחלוטין. אחר פקפוק קצר, עבר את השלבים האחרונים ונכנס לתוך המעון.

גם המעון הזה, עסוקים היו בשכלולו; פועלים עבדו בו; זה כמו הכה אותו בתמהון. משםו־מה נדמה לו בעלותו, שהוא ימצא פה הכל כמו שהשאיר אז, ואפילו, אפשר, שהפגרים עודם מֻנחים על הרצפה. ועכשו: כתלים ריקים, כל רהיטים אין; משֻׁנֶּה! הוא נגש אל החלון ויֵשב על אדנו.

הפועלים היו שְׁנַים, בחורים, אחד קשיש ואחד הרבה צעיר ממנו. הם הדביקו ניָר צבוע חדש על הכתלים, ניר לבן עם פרחי־חבצלות, תחת הניר הקודם, הצהֹב, המרֻסק והבָּלֶה. משום־מה לא יָשַׁר הדבר בעיני רסקולניקוב עד־למאד; הוא הביט על הניר החדש בחֵמה, כאלו צר היה לו על ששִׁנו כך את הכל.

הפועלים, כפי הנראה, אֵחרו את מועדם, ועתה נחפזו לקפל את נירותיהם וללכת הביתה. כניסתו של רסקולניקוב כמעט שלא הסַבּה כלל את תשׂומת־לבם. הם שוחחו על דבר־מה. רסקולניקוב שלב את זרועותיו על חזהו והאזין לדברי המשוחחים.

– ובכן באה אלי בבֹּקר, – דבר הקשיש אל הצעיר – כַּעֲלות השמש, לבושה פאר. “מה אַתּ, אומר אני אליה, רוקדת כנגדי? מה אַתּ מתקשטת בשבילי?” – אני רוצה, היא עונה לי, אני רוצה, טיטוּס וַסיליץ', מהיום והלאה לעמוד ברשותך לחלוטין". אֱהֶה, משמע, עד היכן הגיעו הדברים. ומלבושיה – אני אומר לך; ז’ורנַל, פשוט, ז’ורנַל!

– ומה זה, דודי, ז’וּרנַל? – שאל הצעיר. הוא כפי הנראה, למד תורה מפי “דוֹדוֹ”.

– ז’ורנל, זהו, אחי, התמונות כאֵלו, משוחות בששר, ואת התמונות האֵלו מקבלים החַיָטים של עירנו מדי שבת־בשבתו, על־ידי הפוסטה, מחוץ־לארץ, בכדי, כלומר, ללמוד מהן, איך לאנשים להתלבש, לזכרים ולנקבות. כלומר, ציורים. הזכרים מצֻיָרים לרֹב בבֵיקֶשות ובסוּרטוּקים, ומה שנוגע למחלקת־הנשים, הרי יש שם, אחי, עכסים ושביסים, קִשורים ובתי־נפש כאלה, שאם תתן לי בעדם כל הון ביתך, ימעט לי!

– מה לא ימָצא בקרית־מלך זו! – קרא הצעיר בהתהלבות, – חוץ מאבא־ואמא, הכל יש!

– חוץ מזה, אחי, הכל ימָצא, – הורה הקשיש.

רסקולניקוב קם וילך אל החדר השני, במקום שהיו אז המזוָדה, המטות והקוֹמוֹדה; החדר מחֻסַּר־הרהיטים נדמה לו לקטן מאד. הניר שעל הכתלים עדַין היה כמקדם; בקרן־זוית אחת נסתמן ביותר מקםו האיקוֹנין, שנִטלו ממנו. הוא העיף מבט אחד וחזר לחלונו. הפועל הקשיש זרק עליו מבט אלכסוני:

– מה לאדוני בכאן? – שאל הוא פתאם, בפנותו אליו.

במקום תשובה, קם רסקולניקוב, יצא אל הפרוזדוֹר, אחז בפעמון וימשוך. אותו הפעמון, אותו קול־הפחדים! הוא משך שנית, שלישית; הקשיב רב־קשב והעלה זכרונות. אותה ההרגשה המעַנה, המדַכּאה, האיֻמה התחילה לעלות לו ביתר וביתר בהירות; הוא נרעד עם כל צלצול, ואיזה עֹנג נתרבה ונתרבה בו.

– אבל מה לך בכאן? מי אתה? – קרא הפועל בקרצו אליו. רסקולניקוב שב החדרה.

– רוצה אני לשכור את המעון, – אמר, – ואני מְסַיֵר.

– אין שוכרין מעון בלילה; וחוץ מזה צריך היה לבוא עם השוער.

– את הרצפה שפשפו; אתם תצבעוה? – המשיך רסקולניקוב – ודם אין?

– איזה דם?

– הרי הרגו פה את הזקנה ואחותה. שלולית של דם היתה פה.

– אבל מי אתה ומה אתה? – קרא הפועל בדאגה.

– אני?

– כן?

– ואתה מתאוה לדעת? נלכה אל הפוליציה, ושם אגיד.

הפועלים סקרוהו בתמהון.

– לנו הגיעה העת ללכת מפה. נתאחרנו. בוא, אליושקה, צריך לסגור, – אמר הפועל הקשיש.

– נו, נלכה! – ענה רסקולניקוב בשויון־נפש. יצא ראשון וירד לאט לאט מעל המדרגות. – הוי, שוער! – קרא בקול בצאתו אל השער.

אנשים אחדים עמדו אצל הכניסה אל החצר מן הרחוב והתבוננו לעוברים־ושבים; שני השוערים, אשה אחת, עירוני בהחַלַט ועוד מאן־דהוא. רסקולניקוב נגש ישר אליהם.

– מה דרוש לו? – נענה לו אחד מן השוערים.

– בלשכה היית?

– זה עתה הייתי, מה דרוש?

– שם נמצאים הפקידים?

– נמצאים.

– וגם הסגן שם?

– היה שעה אחת. מה דרוש לאדון?

רסקולניקוב לא ענה ונספח אליהם שקוע במחשבות.

– את המעון בא לראות, – אמר הפועל הראשי בגשתו.

– איזה מעון?

– את המעון שאנו עובדים בו. “למה, כלומר, שפשפו את הדם? כאן, אמר, היה רצח, ואני באתי לשְׂכּוֹר”. וגם בפעמון התחיל למשוך. כמעט שלא נתק. “ולכו ונלכה, אמר, אל הפוליציה, שם אגיד הכל”. נטפל אלינו.

השוער הביט בתמהון ובפנים זועפים על רסקולניקוב.

– אבל מי הוא? – שאל קשות.

– אני רדיון דומניץ' רסקולניקוב, מי שהיה סטודנט, ודירתי בבית שִׁיל, פה בסִמטה, לא רחוק מפה, מעון No. 14, שְׁאַל את השוער… הוא יודע אותי. – רסקולניקוב הגיד את כל־זאת באיזה מין עצלות ופזור־הנפש, מבלי הפוך פניו לאנשי־שיחו, בהביטו במלוא־עיניו אל הרחוב האפל.

– ולמה בא אל המעוֹן?

– לראות.

– מה לראות?

– טוב היה לתפסו ולהוליכו אל הפוליציה! – התערב פתאם העירוני, ונשתתק.

רסקולניקוב שלח לו מבט אלכסוני דרך הכתף, נתן בו עין ואמר בלחישה ובעצלות:

– נלכה!

– ובאמת! – מִלא אחריו העירוני המתעורר – למה הגיע עד אותו דבר? מה יש בלבו, אַה?

– שִׁכּור לא־שִׁכּור, אלֹהים יודע אותו, – רטן הפועל.

– מה לך פה? – קרא שוב השוער, שהתחיל לקצוף באמת – למה נטפלת?

– מנֻוָּל! – קראה האשה.

– מה יש לבוא עמו בדברים, – קרא השוער השני, בן־כפר גדול, בגלימה על כתפיו ועם מפתחות בחגורתו – צא מפה!… באמת מנֻוָּל… הלאה!

ובאחזו את רסקולניקוב בכתפו, דחף אותו החוצה. הלה התמוטט, אבל לא נפל, התיַשר, הביט בדממה על הנצבים וילך הלאה.

– בר־נש משֻׁנֶּה, – אמר הפועל.

– משֻׁנים נעשׂו הבריות בימינו, – אמרה האשה.

– ואף־על־פי־כן, צריך היה למְסרו אל הפוליציה, – הוסיף העירוני.

– לא כדאי, – החליט השוער הראשי – מנֻוָּל ותו לא… מכניס בעצמו את ראשו, וכשתביאהו בפלילים – אין לדבר סוף… יודעים אנו!

”ובכן, ללכת או לא?" חשב רסקולניקוב בהתיצבו באמצע הגשר על פרשת־דרכים ובהביטו מסביב, כאלו חִכּה ממי־שהוא לפקֻדה אחרונה. אבל כל קול לא בא אליו משום מקום; הכל היה חֵרש ואִלֵם בשבילו, כאבנים אשר דרכו רגליו עליהן… פתאם עלה מרחוק, כמאתים צעדים ממנו, מסוף הרחוב, מתוך האפלה העבה, קול המון, דברים, צעקות… בין ההמון עמדה איזו מרכבה… באמצע הרחוב הבהב איזה אוּר… מה זאת?" רסקולניקוב הֵימין ויֵלך אל ההמון. הוא כמו נאחז בכל שנפגש לו, וגחוך קר עבר על שפתיו כשהרהר בזה, מפני שאצלו כבר נתקבלה החלטה גמורה בנוגע ללשכה, ובָרִי היה לו, שמיד יגמר הכל.

VII    🔗

באמצע הרחוב עמדה מרכבה עשירה ומהֻדרה, רתומה לשני סוסים אמֻצים אבירים; נוסעים לא היו, והרַכב בעצמו, שירד מעל מקום־מושבו, עמד כאן; את הסוסים החזיקו ברסן… מסביב התגודד המון רב, ובראשו שוטרים. ביד אחד השוטרים היה פנס קטן, שבו האיר מתוך התרופפות, דבר־מה על מרצפת הרחוב, אצל אופני המרכבה. הכל דברו, צעקו, נאנחו; הרכב היה כמֻכֵּה־תמהון ומזמן לזמן חזר:

– איזה אסון! רבונו־של־עולם, איזה אסון!

רסקולניקוב נדחק, כפי האפשר, וראה, לאחרונה, את נושא כל המהומה והסקרנות. על הארץ שכב אדם, שזה עתה עברו עליו הסוסים; האדם היה במצב של התעלפות; בגדיו היו דלים מאד, אך נִכּרו בהם סִמני “יחסן”. מפניו, מראשו טפטפ דם; פניו היו מֻכּים, קרועים, מעֻקּמּים. נראה היה, שהאופנים שחקוהו לא בדרך שחוק.

– אבותי! – יִבֹּב הרכב – איך אפשר היה כאן להזַהר! הן אני לא מהרתי, הן אני התנהלי לאטי וצעקתי לו. הכל ראו, משכור לא תצא טובה – ידוע הוא!… רואה אני אותו עובר את הרחוב, צעקתי לו פעם, פעמַים, וגם עצרתי בסוסים; והוא נפל ישר אל תחת רגלי הסוסים. הבמתכַּוֵּן עשה זאת, אם שתה יותר מן המדה… הסוסים צעירים, רוטטים – משכו, והוא צעק – ומשכו יותר… ויצא האסון.

– אמת ויציב! – נשמע קול מעיד מן ההמון.

– זה נכון, הוא התרה בו, שלוש פעמים התרה בו, – העיד עוד קול אחד.

– שלוש פעמים בדיוק, הכל שמעו! – קרא השלישי.

אמנם, הרכב לא היה נרעש ונפחד ביותר. לפי הנראה, היתה המרכבה שַׁיֶכת לאיש עשיר ונכבד מאד, שחכה לה באיזה מקום; השוטרים, כמובן, השתדלו לא־מעט לדאוג בעוד מועד לתקונו של דבר. את הנרמס צריך היה להעביר אל בית הפקידות ומשם אל בית־החולים. איש לא ידע את שמו.

בינתיים נדחק רסקולניקוב עוד יותר בתוך ההמון וכפף עצמו עוד יותר קרוב אל האֻמלל. פתאם האיר הפנס את פניו של זה – ורסקולניקוב הכירהו.

– אני יודע אותו, יודע! – צעק, בצאתו לפני כל האספסוף – זהו פקיד, מי שהיה פקיד, יועץ טיטוּלרי, מַרמלַדוב! הוא גר פה, קרוב, בבית קוזל… מהרו את הרופא! אני אשלם, הנה! – הוא הוציא מכיסו מעות והראה לשוטר. הוא התרגש למדי.

השוטרים שבעו רצון על שנודע מי הוא הנרמס. רסקולניקוב קרא גם בשם עצמו, נתן את כתָבתּו, ובכל כֹחותיו, כאלו זה היה אביו־מולידו, האיץ בהם להעביר את המתעלף לביתו.

– כאן, כאן, בעוד שלשה בתים, – התעסק רסקולניקוב – בית קוֹזל, אשכנזי, עשיר… הוא, בודאי, שכור, הלך לתֻמו, הביתה… אני יודע אותו… הוא שכור… לו יש משפחה, אשה, טפלי תלויים בו, בת אחת יש. עד שיסחבוהו לבית־החולים, הרי מוטב להכניסו לביתו, שם בודאי מחכה כבר הרופא! אני אשלם, אשלם!… בביתו, על־כל־פנים, יסעדוהו, יעזרו לו מיד, ועד שיביאוהו לבית־החולים, מי יודע אם יחיה…

הוא הספיק אפילו לתחוב איזו מטבע לידי השוטר; הענין, אמנם, היה ברור וחֻקי, ובכל אֹפן היתה העזרה כך יותר מהירה. הרימו את הנרמס וישאוהו; נמצאו עוזרים. בית קוזל היה במרחק של צעדים שלֹשים. רסקולניקוב היה מאחור, תמך בזהירות את ראש הנשׂוּא והראה את הדרך.

הֵנָה! הֵנָה! על המדרגות צריך לשאת את הראש לפנים; התהפכו… כך. אני אשלם, אני אגמלכם, – מלמל.

קַטרינה איבַנובנה, כמו תמיד בשעה שהיתה נפנית קצת, התהלכה הלוך־ושוב בחדרה הקטן, הלוך מן החלון אל הכירה ושוב אל החלון, באַמצה אל חזהּ את זרועותיה השלובות ובדברה אל עצמה, דַבּר והשתעל. בעת האחרונה אמנם התחילה יותר ויותר לשׂוחח עם בתה הבכירה, פּוֹלינקה, בת־העשׂר, שאף־על־פי שהרבה מדברי אמה לא הבינה עדַין, על־כל־פנים, הבינה הקטנה היטב, כי דרושה היא לה לאמה, ולכן התחקתה עליה תמיד בעיניה הגדולות והפִּקחיות והערימה ככל האפשר להתחפשׂ, שהיא מבינה הכל. הפעם הפשיטה פולינקה את הבגדים מעל אחיה הקטן, שהיה כל הים לא בקַו הבריאות, בכדי להשכיבהו לישון. מתוך הַמְתָּנה עד שיחליפו לו את הכתֹנת (את הכתנת הזאת צריך היה לכבס מיד בלילה) ישב הנער על הכסא בדממה ובהעויה רצינית, זקוף ובלי תנועה, כשרגליו הקטנות פרושׂות לפניו, סמוכות בַּעֲקֵבות ופרודות בראשי־האצבעות. הוא שמע לאשר דִבּרה אמא עם האחות, שִׁרבֵּב את שׂפתיו, לטש את עיניו ולא נע, ממש כמו שצריך לישב כל נער פקח, לאחר שהסירו ממנו את בגדיו, בכדי שילך לישון. הילדה הקטנה ממנו עמדה גם היא בסמרטוטיה אצל המסך וחִכְּתה לבוא תורה. הדלת אל סֻלם־המדרגות היתה פתוחה קצת, בכדי להִנָּצל מעט מגַלֵי־עשן־הטבק, שהתפרצו ועלו מיתר החדרים ושהעירו לרגעים שִׁעול ארֹך ומעַנֶה אצל מֻכַּת־השחפת המסכנה. קטרינה איבנובנה כאלו כחשה עוד יותר בשבוע זה והכתמים האדֻמים שבלחייה התנוצצו עוד ביתר שׂאת וביתר עֹז.

– אַתּ לא תאמיני, אַתּ לא תוכלי גם לשוות בנפשך. פולינקה – דברה בהתהלכה בחדר – עד כמה חָיִינו בתפארת ובכל טוב אצל אביך, ועד כמה אִבּד אותי השכור הלזה ואת כֻּלכם יחדו! אבא שלך היה פוֹלקוֹבניק, וכמעט גֻבֶּרנטוֹר; למדרגה זו לא נשאר לו אלא צעד אחד, באֹפן, שהכל היו באים אליו ואוֹמרים: אנחנו חושבים כבר את כבודו, איבן מיכאליְלוביץ', לגוברנטור שלנו". כאשר… קְחֶה! כאשר אני… קחה־קחה־קחה… הוי, חיים ארורים! – שִׁוְעָה לאחר שיָרקה את כיחה־וניעה ואחזה בחזֶהָ – כאשר אני… אַח, בחגיגה האחרונה… אצל ראש האצילים… כאשר ראתה אותי הנסיכה בֶזֶמֶלנַיֵה – אשר נתנה לי אחר־כך את ברכתה שלום בהנשׂאי לאביך, פוליה – שאלה מיד: “האין זו הנערה החביבה, שחוללה לפני בצאתה מן הפֵּנסיוֹן?…” (את הקרע צריך לאַחֵה; קחי תֵכּף את המחט, ותקני כאשר הוריתיך, כי מחר… קחה! מחר… קחה־קחה־קחה! יגדל עוד יותר! – קראה בקול שבור)… בעת ההיא בא מפטרבורג גם הקַטר־יוּנקר הנסיך שׁצֶ’נוֹלסקי… יָצא אתי במחול־מזוּרקה פעם וממחרת רצה לבוא ולהציע לי את ידו… אלא שאני בעצמי הודיתי לו בדברים נמלצים ואמרתי, שלבי נתון מכבר לאחר, האַחֵר היה אביך, פוליה; אבי כעס עלי מאד בעד זה… המים חמים כבר? נו, תני את הכתנת; והפֻּזמקאות?… לִידה, – פנתה אל בתה הצעירה, – אַתּ ישני הלילה בלי כתנת; איך־שהוא… וגם הפֻּזמקאות הניחי… אכבּס כל זה ביחד… מה זה אותו סמרטוטר, אותו שכור, שאינו חוזר?! את כתנתו הן לא פשט זה עדן ועדנים, קרע אותה כֻלה… עוד צריך יהיה לכבס לילה אחר לילה… אלי! קחה־קחה־קחה־קחה! שוב? מה זאת? – קראה, בראותה את ההמון הפרוזדור, המתפרץ אל חדרה עם איזה משׂא – מה זאת? מה נושאים? אֵלִי!

– אֵי יש פה להניח? – שאל השוטר, בהתבוננו לצדדין, לאחר שהכניסו החדרה את מרמלדוב המכֻסֶּה דם והמשולל־רוח־חיים.

– על הספה! הניחו ישר על הספה! את הראש הֵנה, – הורה רסקולניקוב.

– עגלה עברה עליו ברחוב! בהיותו שכור! – עלה קול מן הפרוזדור.

קטרינה איבנובנה עמדה חִוֶּרת כֻּלה ונָשמה בכבדות. על הילדים נפלה אימה. לידה הקטנה צעקה, נפלה בידי פולינקה, חבקה אותה בזרועותיה הקטנות ורעדה כֻלה מבכי.

לאחר שהשכיב את מרמלדוב, נחפז רסקולניקוב אל קטרינה איבנובנה.

– בשם אלהים, תּרָגע־נא, אל תפחד! – דִבּר במהירות – הוא עבר את הרחוב, מרכבה עברה עליו, אַל תפחד, הוא ישוב לאיתנו, אני צויתי להביאו הֵנה… אני הייתי בביתכם, זוֹכרת היא?… הוא יתעורר; אני אשלם!

– בא הקץ! – קראה קטרינה איבנובנה ביאוש אחרון והתנפלה אל אישה.

רסקולניקוב הכיר מהרה, שאשה זו אינה מאֵלו, שמתעלפות מיד. בכהרף־עין הושׂמה למראשותי־החולה כר – דבר שעדַין לא עלה על דעת איש לעשׂותו. קטרינה איבנובנה התחילה להפשיט את בגדיו, לבדוק; היא טפלה הרבה בחולה ולא נתבלבלה; שכחה את עצמה, נשכה את שפתיה הרועדות ודכאה את הצוָחה, שהיתה נכונה בכל רגע להתפרץ מחזה.

רסקולניקוב השׂיא בתוך כך בהצלחה את אחד הנאספים לרוץ ולהביא את הרופא. הֻברר, שרופא אחד התגורר בבית השלישי.

– אני שלחתי להביא רופא, – שנן לקטרינה איבנובנה – אל תדאג, אני אשלם, אין מים?… וְתִתֶן מַפָּה, אלונטית, מה שיהיה, רק מהר; לא ידוע עדַין איך נפצע… הוא נפצע ולא נהרג… תאמין לי… מה יאמר הרופא!

קטרינה איבנובנה מִהרה אל החלון; שם, על כסא צולע, בפִנה, עמד אגן של חרס מלא־מים, שהוכנו לכבוּס הלבָנים של ילדיה ואישה בלילה. (כבוּס־לילה זה היה נהוג אצל קטרינה איבנובנה, לכל־הפחות פעמַיִם בשבוע, לפעמים יותר, מפני שלבַנים להחליף כמעט שלא היה להם כבר, אלא איש איש וכתנתו האחת, וקטרינה איבנובנה לא יכלה שׂאת אי־נקיון ותבחור להתענות בלילות, כשהכּל ישנים, ולהקריב שארית כחותיה, בכדי להספיק עד הבֹּקר ליַבֵּש את הלבנים הכבוסים על חבל תלוי, מאשר לראות חֶלְאָה בביתה). היא אחזה באגן ותאמר להביאהו לרסקולניקוב, כפקֻדתו, אלא שכמעט נפלה עם משׂאה. אך, הַלָּה מצא בעצמו אלונטית, הרטיבהּ במים והתחיל לרחוץ בנקיון את פני מרמלדוב השטופים דם. קטרינה איבנובנה עמדה אצלם, שואפת רוח בכאב ואוחזת את חזה בידיה. היא עצמה נצרכה לעזרה. רסקולניקוב התחיל להבין, שהוא, אפשר, הֵרַע לעשׂות על אשר השׂיא את השוטרים להביא הֵנה את הנרמס. השוטר אף הוא עמד בבלי־דעת מה לעשׂות.

– פוֹליה! – קראה קטרינה איבנובנה – רוצי אל סוֹניה, מהרי. אם אינה בבית, אחת היא, אמרי, שאת אבא רמסו סוסים בדרך, ושתבוא מי הֵנה… כשתשוב. מהרי פוליה! הֵא, שׂימי מטפּחת עליך.

– בכל־כח רוּצִי! – קרא פתאם הנער מעל הכסא, ולאחר שאמר כך, חזר לישיבתו השתקנית והישרה, לטוש־עינים ומאֻחד־רגלים, העֲקבות שׂוּמוֹת ביחד וראשי־האצבעות מסֻלקים לשני עבָרים.

בינתים נמלא כל החדר אנשים עד אפס מקום. השוטרים הלכו להם חוץ מאחד, שנשאר לפי־שעה והשתדל לגרש את העולם שבא מן החוץ, אל המדרגות; תחת זאת עלו ובאו מהחדרים הפנימיים כמעט כל שוכני בית־הגברת לִיפִּיוֶחזֶל, שלראשונה התגודדו בדלת, אבל אחר־כך פרצו בהמון החדרה. קטרינה איבנובנה יצאה מעצמה.

– תנו, למצער, למות במנוחה! – צעקה אל ההמון – האם גיא־חזיון לפניכם? עם מקטרותיהם בפיהם באו! קחה־קחה־קחה! נשאר רק שתִּכָּנסו גם חבושי־כובע… ואמנם, יש גם אחד בכובע… צא! כרגע! לַמֵתים, למצער, ימָצא־נא רגש־כבוד בלבכם!

השעול שׂם לה מחנק, אבל נזיפתה הועילה. מפני קטרינה איבנובנה, כפי הנראה, גם נתיראו: הדַיָרִים, איש אחרי רעהו, נדחקו אחור אל פתחיהם באותה ההרגשה הפנימית המשֻׁנה של שֹׂבע־רצון, המתעוררת אפילו אצל האנשים היותר קרובים בשעת־אסון לרעיהם, ושממנה אין מפלט לשום אדם שבעולם, בלי יוצא מן הכלל, גם למרות הרגש היותר אמתי של רחמנות והשתתפות בצער.

אמנם מעבר לדלת נשמעו קולות על בית־החולים ועל שלא מן הראוי הוא, שהפריעו פה את המנוחה לחנם.

– למרות לא מן הראוי הוא! – קראה קטרינה איבנובנה, וכבר השׂתערה על הדלת לפתחה ולהתנפל על בעלי ההערות ברעם וברעש, אלא ששם נתקלה בגברת לִיפִּיוֶחזֶל בכבודה ובעצמה, שזה לפני רגע נודע לה כל הדבר והיא מהרה לבוא בכדי להביא סדרים. זו היתה אשכנזית קנתרנית ובהולה עד־מאד.

– הוי, אלהים שלי! – ספקה כפיה – בעלה השכור סוס רמס! לבית־החולים! אני בעלת־הבית!

– אַמלִיה לוֹדויגוֹבנה! אבקשהּ לשמוע מה שהיא מוציאה מפיה, – התחילה קטרינה איבנובנה בגאון (עם בעלת־הבית דברה תמיד בגאון וגֹבה, “למען לא תשכח פלונית את מקומה”, ואפילו עכשו לא יכלה למנוע מעצמה את העֹנג הזה), – אמליה לודויגובנה…

– אני אמרתי לה מאה פעמים, לבל תעז לקרֹא לי אמליה לודויגובנה; אני אַמַל־איבַן.

– היא לא אַמל־איבן, כי־אם אמליה לודויגובנה; והיות שאני אינני בקהל החנפים המנֻוָּלים שלה, כאדון לבזטניקוב, העומד עתה מעבר לדלת וצוחק (ומעבר לדלת אמנם נשמע קול וצחוק: “יד אשה בשערות אחותה!”), לכן אקרא לה תמיד אמליה לודויגובנה, אף־על־פי שבשום־אֹפן איני מבינה, מפני מה שֵׁם זה אינו טוב בעיניה. עיניה הרואות את אשר קרה לסֶמיון זַחַריץ‘: הוא הולך למות, אבקשה אפוא לסגור מיד את הדלת ולבלי להניח לשום איש להכנס. תתן, לכל־הפחות, למות במנוחה! ואם לא, תאמין לי, יוָדעו מעשׂיה מחר לגנרל־גֻבּרנטור בעצמו. הנסיך ידע אותי בנעורי בית־אבי וזוכר היטב את סמיון זחריץ’, בהיטיבו עמו את חסדו לא־פעם. הכל יודעים, שלסמיון זחריץ' היו הרבה ידידים ומגִנים, אלא שהוא בעצמו עזב אותם מתוך גאוה אצילית, בהרגישו את חולשתו המדאיבה, אבל עכשו (היא הורתה על רסקולניקוב) עומד לימיננו אדם צעיר אחד גדל־נפש, שיש לו גם אמצעים, גם יחסים עם בני־מרום־הארץ; סמיון זחריץ' ידע את הצעיר הזה עוד בילדותו, ותהא־נא היא בטוחה, אמליה לודויגובנה…

כל זה נאמר ברהיטה יתֵרה, וככל אשר רבו הדברים, כן רבתה המהירות, אולם השעול הפסיק פתאם את יפי־מדבָּרה של קטרינה איבנובנה. ברגע זה נתעורר הגוסס וגָנַח ותרץ אליו. החולה פקח את עיניו ועדַין בלתי־מכיר ובלתי־מבין כלום, התחיל להתבונן אל רסקולניקוב העומד עליו. הוא נשם נשימות כבדות, עמֻקות, בהפסקות; בקצות שׂפתיו בצבץ דם; על מצחו עלתה זֵעָה. הוא לא הכיר את רסקולניקוב והתחיל להשליך מבטי־דאגה לכל עֵבר. קטרינה איבנובנה הביטה אליו במבט נוגה, אבל זועם, ומעיניה זלגו דמעות…

– אלי! אלי! כל חזהו מרֻסק! דם! דם! – מלמלה ביאוש – צריך להסיר מעליו את בגדיו! נְטֵה מעט הצדה, סמיון זחריץ', אם יש ביכלתך, – קראה אליו.

מרמלדוב הכירה.

–… את הכֹּהן! – קרא בגרון נחר.

קטרינה איבנובנה פנתה עֹרף לחולה, נגשה אל החלון, הגישה את מצחה אל המסגרת וקראה ביאוש:

– הוי, חיים ארורים!

– את הכהן! – חזר ואמר הגֹוֵע אחרי הפסקת־רגע.

– הלכו כבר לקרֹא! – גערה בו קטרינה איבנובנה; והוא נִחַת מגערתה וידֹם. עיניו חפשׂו אוֹתה במבט של געגועים ובושה. היא שבה אליו ונצבה למראשותיו. הוא נרגע קצת, אך לא לאֹרך שעה.

מהרה ננעצו עיניו בלידוצ’קה הקטנה (חביבתו), שרעדה בפִנה כקוֹדַחַת והביטה אליו בתמהון ובהסתכלות ילדותית.

– י… י… – הורה עליה בדאגה. היה לו חפץ להגיד דבר־מה.

– מה לך עוד? – גערה בו קטרינה איבנובנה.

– יחפה! יחפה! – מלמל בהורותו במבטו המטֹרף על רגליה היחפות של הילדה.

– יד לפיך! – נזפה בו קטרינה איבנובנה ברגזנות – אתה יודע, מפני מה יחפה!

– תודה לאל, הרופא! – קרא רסקולניקוב בשׂמחה.

נכנס הרופא, זָקֵן דַיקן, גרמני; הוא העיף עין לכל עֵבר באי־אמון, נגש אל החולה, משש את הדפק, בדק כהוגן את הראש ובסִיועָה של קטרינה איבנובנה פִתֵּח את פי־הכתֹנת השרויה כֻלה בדם וגלה את חזֵה החולה. החזה היה מעוך ושסוע; צלעות אחדות מימין שבורות. משׂמאל, סמךו ממש ללב, היה כתם גדול, צהֹב־שחור, מכה נוראה של פרסת־הסוס. פני הרופא רעמו. השוטר ספר לו, שהנופל נסחב ונתגלגל באופן כשלשים צעד על המרצפת.

– פלא הוא, כי עוד שב אליו רוחו. – לחש הרופא לרסקולניקוב.

– אבל מה יהיה? – שאל הלז.

– מיתתו קרובה מאד.

– האמנם אין כל תקוה?

– אף לא משהו! רגעיו ספורים… נוסף על זה, הראש פצוע באֹפן מסֻכּן מאד… המ… אולי אפשר לפתוח את הדם… אבל… זה יהיה ללא הועיל. בעוד חמשה או עשרה רגעים ימות בודאי.

– ובכן מוטב, שיפתח את הדם!

– אולי… אגב, אני אומר לו מראש, שאין בזה שום תועלת.

בשעה זו נשמעו עוד צעדים בפרוזדור, ההמון פנה דרך ועל המפתן הופיע הכהן, איש־שׂיבה, עם כלי־קדשיו. שוטר אחד הלך לקרֹא לו עוד מן החוץ. הרופא פִּנה לו מיד את מקומו לאחר שהחליף אתו מבטים מלאים חשיבות. רסקולניקוב חִלָה את פני הרופא להשאר עוד מעט. הלה משך בכתפיו ונשאר.

הכל נסוגו לאחור. הוִּדוי נמשך לא־הרבה. הגוסס ספק הוא, אם היתה דעתו נכונה להבין דבר־מה; ואולם להוציא מפיו יכל רק הברות בודדות, לא ברורות. קטרינה איבנובנה לקחה את לידוצ’קה על ברכיה, ואף את הילדים הבריכה לפניה, הילדה רק רעדה כל העת; ואולם הנער, העומד על בִּרכיו הערֻמות, העלה והוריד את ידו כחֹק, הצטלב בדיקנות, נפל אפים ארצה והטיח בה את מצחו, מה שגרם לו, כפי הנראה עֹנג מיֻחד. קטרינה איבנובנה נשכה את שׂפתיה ועצרה בעד דמעותיה; היא גם־כן התפללה, בהתקינה מזמן לזמן את הכתֹנת על הנער; אף הספיקה לשׂים מטפחת דקה על כתפיה של הילדה, שהיו חשׂופות יותר מדאי (את המטפחת הוציאה מן הקוֹמוֹדה, מבלי קום מעל ברכיה ומבלי הפסק מתפלתה). בינתים התחילו הדלתות של החדרים הפנימיים להִפָּתח שוב על־ידי סקרנים. בפרוזדור הצטפפו יותר יותר המביטים־בחזיון, גָרֵי כל הדיוטות, אמנם לא עברו על מפתן החדר. שיורו של נר־חֵלב אחד האיר את כל בימת־החזיון.

מן הפרוזדור, מבין ההמון, נדחקה ברגע זה פולינקה, שרצה קרֹא לאחותה. היא נדחקה במהירות ונכנסה כמעט בלי נשימה מרֹב־ריצתה, הסירה מעליה את המטפחת, מצאה בעיניה את אמה, נגשה אליה ואמרה: “הולכת! פגשתיה בחוץ!”. האם הבריכה גם אותה והעמידתה אצלה. מבין ההמון, בחשאי ובבושה, נדחקה ועלתה נערה אחת, ומשֻׁנה היתה הופעתה הפתאֹמית בזה החדר, עם הדַּלוּת, הקרעים, המות והיאוש שבו. היא גם־כן היתה לבושה עִדִּים, תִּלבָּשׁתה היתה בת־פרוטה, אבל מתֻקנת ומקֻשטת בטעם הרחוב, על־פי הכללים שנקבעו באותו העולם המיֻחד, בהבלטת המטרה המְבִישָׁה. סוניה נִצבה בפרוזדור, אצל המפתן, אבל לא עברה את המפתן והביטה כאבודת־עשתונות. דומה היה, שהיא אינה מכירה בכלום, שהיא שכחה גם את שמלתה הבהירה, שמלת־המשי שלה, שעברה הרבה מיד ליד עד בואה אליה ושכאן לא התאימה כל־כך; גם את סרח־העודף הארֹך והמגֻחך מאד אשר לשמלה; גם את הקרינילינה הרחבה, שתפסה את כל חלל הדלת, ואת נעליה הבהירים, ואת אֲהִילָהּ הקטן, שלא היה דרוש בלילה והיא לקחה אותו, ואת מגבעת־התבן העגֻלה (המגֻחכה שלה, עם הנוצה הבהירה כעין האש, – את הכל שכחה. המגבעת היתה נתונה על ראשה כמנהג הנערים לשים כובעיהם על אחת מאזנם, ומתחתה נשקפו פנים קטנים, חִורים ונפחדים, פֶּה פעור ועינים קפואות מאימה. סוניה היתה נמוכת־הקומה, כבת שמנה־עשרה, דַלַת־גֵו, אבל יפה למדי, בעלת עיני־תכלת נפלאות. היא הביטה בכל מלוא עיניה על המטה, על הכהן; גם נשימתה היא קָצְרָה ממהירות ההליכה. לבסוף הגיעו אליה, כפי הנראה, דברים אחדים מהתלחשות ההמון. היא הורידה עיניה, צעדה צעד אחד מעבר למפתן פנימה, ותעמוד בחדר, אבל שוב סמוך לפתח.

הוִדוי וכל מנהגי־הקדֻשה נגמרו. קטרינה איבנובנה נגשה שוב למטתו של בעלה. הכֹּהן התרחק צעדים אחדים ובטרם לכתו נמלך לדבר דברים אחדים, דברי מוסר ותנחומין, לקטרינה איבנובנה.

– אבל מה אעשה לאלה? – שסעה את הכהן בקול קשה ורַגָז, וַתּוֹר על הילדים.

– אלהים הוא אל רחום וחנון; תִּבְטח בחסדי העליון, – התחיל הכהן.

– אי, רחום וחנון, אבל לא לנו!

– עבֵרה היא לדבר כך, עברה, גבִרתי – העיר הכהן בהניעו בראשו.

– וזו אינה עברה? – קראה קטרינה איבנובנה, וַתּוֹר על בעלה.

– אלה שהסַבּו בדבר בשגגה, אולי יֵאוֹתו לשלם לה… למצער את הפסד ההכנסות…

– הוא אינו מבין אותי! – קראה קטרינה איבנובנה ברגזנות ותעש בידה תנועה של יאוש, – לשלם בעד מה? הן הוא, השכור, רץ בעצמו אל תחת רגלי הסוסים! ואיזו הכנסות? ממנו לא היו לנו כל הכנסות, כי־אם צרות בלבד. הן הוא, השכור, נתן הכל ביין! הכל גנב מאתנו ונשא אל בית־היין, את חיי ואת חיי אלה אִבּד בבית־היין! וברוך השם, שהוא הולך למות! האבֵדה אינה גדולה!

– לסלוח צריך היה בשעת־פטירתו, וזו עבֵרה היא, גברתי, רגשות כאלה – עבֵרה גדולה!

קטרינה איבנובנה טִפּלה כל העת בחולה, הגישה לו לשתות, קנחה את הזֵעה והדם מראשו, התקינה לו את הכר למראשותיו, ומתוך טפול זה דברה עם הכהן, כבדרך אגב, כשהיא אינה מספיקה אפילו להפנות אליו את ראשה אלא לרגעים רחוקים. ואולם עכשו התנפלה פתאם עליו כמעט בחמת־שגעון.

– אי, אבי! כל אלה הם דברים, דברים בעלמא! לסלוח! הנה הוא היה בא היום, אלמלא עברה עליו העגלה, שכור, וכֻתָּנתו לעורו אחת היא, מגֹאלה־מגֹאלה, והוא היה נופל על המטה בסמרטוטְיו וישן, ועלי היה להִשָׁרות במים עד אור־הבֹּקר. כובסת את בלויי־הסחבות שלו ושל הילדים. מיבֶּשת אותם על החלון, ועם עלות השחר הייתי יושבת להטליאם, – וכך היה עובר לֵילי!… מה אפוא יש לדבר על סליחה! גם כך סלחתי!

שעול עמֹק, איֹם שם קץ לדבריה. היא ירקה לתוך מטפחתה, ואת המטפחת הושיטה לכהן, בהחזיקה בידה השניה אל חזה. המטפחת היתה כלה בדם…

הכהן הוריד ראשו ולא אמר דבר.

מרמלדוב גָּסס; הוא לא גרע עיניו מפני קטרינה איבנובנה, שהרכינה שוב את עצמה עליו, איזה חֵפץ היה בו כל העת להגיד לה דבר־מה; הוא גם התחיל להניע לשונו בשארית כֹחותיו ולדובב איזו מלים בלתי־ברורות, אלא שהיא, בהבינה, כי הוא רוצה לבקש מחילה ממנה, גערה בו מיד:

– שתוק! לא צריך!… יודעת אני מה אתה רוצה לאמר!… – והחולה נשתתק, אלא שבאותו הרגע נפל מבטו התועה על הדלת, והוא ראה את סוניה.

עד עתה לא הכיר בה: עמדה בפנה ובַצֵל.

– מי זאת? מי זאת? – רטן פתאם בקול צרוד ונחנק, מלא כלו דאגה רבה בהורותו בעיני־זְוָעה על הדלת, במקם שעמדה בתו, ואף עשׂה התאמצות להתרומם.

– שכב! שכבבב! – צעקה קטרינה איבנובנה.

ואולם על־ידי איזו התאמצות שלמעלה־מדרך־הטבע עלה לו להִסָּמך על זרועו. במבט פראי וקפוא הביט זמן־מה על בתו, כאלו לא הכירה. את העלובה והנדחה, את העדויה והנכלמה, העומדת ומחכה בהכנעה לתור־פרידתה מאביה ההולך למות. ענויי אין־סוף הסתמנו בפניו.

– סוניה! בתי! סלחי! – קרא ורצה לפרוש אליה כַּפַּיִם, אבל באֲבוד לו הדבר אשר נסמך עליו, התמוטט ונפל מן הדרגש לארץ, ופניו למטה. התנפלו להרימו, הרימוהו והניחוהו על מקומו; סוניה הוציאה מגרונה צַוחת־לחש, נגשה אליו במרוצה, חבקה אותו וקפאה במצב זה. נשמתו יצאה בזרועותיה.

– השיג את מבֻקשו! – קראה קטרינה איבנובנה, בראותה את המת – נו, מה לעשׂות עתה! במה אקבר אותו! ולהם, להם מה אתן מהר לאכול!

רסקולניקוב נגש לקטרינה איבנובנה.

– קטרינה איבנובנה, – התחיל – בשבוע שעבר ספר לי בעלה המנוח את כל דברי ימי חייו ואת כל המצבים… יהא לבה סמוך ובטוח, שהוא דבר על־אודותיה בכבוד נלהב. ומאותו הערב, מאז נודה לי, איך היה הוא מסור לכֻלכם, וכמה, ביחוד כבד ואהב אותה, קטרינה איבנובנה, למרות כל חולשתו המדאיבה, מאותו הערב נעשינו לידידים… תרשה לי אפוא עתה… לעשות את חובתי לידידי המנוח, הנה פה… עשׂרים רֻבּל, כמדֻמה – ואם הדבר יכול להיות לה לעֵזֶר, הרי… אני… במלה אחת, אני עוד אבוא, – אני ודאי אבוא… אני, יוכל היות, אבוא עוד מחר… שלום לה!

והוא נחפז ויצא מן החדר, נחפז ונדחק בין ההמון על המדרגות; אלא ששם נפגש פתאם בניקודים פומיץ‘, שבא, לאחר שנודע לו דבר האסון, בכדי להביא בעצמו סדרים. למן אותו המחזה בלשכת־הפוליציה לא ראו איש את רעהו, אך ניקודים פומיץ’ הכירהו ברגע.

– אה, זה הוא? – שאל.

– מת, – ענה רסקולניקוב – היה רופא, היה כהן, הכל בסדר. אל־נא יטריד ביותר את האלמנה האמללה, היא גם בלאו הכי חולת שחפת. יאַמץ אותה משהו, אם יש לאל ידו… הן הוא איש טוב, אני יודע… – הוסיף בחיוך, בהביטו ישר לתוך עיניו.

– וכמה נתלכלך הוא, על־כל־פנים, בדם, – העיר ניקודים פומיץ', לאחר שהתבונן אליו לאור הפנס וראה כתמי־דם אחדים על מקטָרנו של רסקולניקוב.

כן, נגֹאלתי… מלאתי דם! – אמר רסקולניקוב בסבר־פנים מיֻחד, ואחר־כן הצטחק, הניע בראשו לאות שלום וירד מעל המדרגות.

הוא ירד בהשקט, מבלי החפז, כלו בוער באש־קדחת ובלתי יודע מזה, כלו מלא הרגשה אחת חדשה. אין־סופית של זרמי חיים איתנים, שבאו ועלו אליו. דומה היתה אותה הרגשה לזוּ של הנִדון למיתה, כשבאים לפתע־פתאם ואומרים לו: מָחוּל לך! חָפשי אתה לנפשך! באמצע דרך המדרגות הדביקהו הכהן השב לביתו; בלי־אֹמֶר נתן לו רסקולניקוב לעבור לפניו והתחלף אתו בהשתחויה דוממת. ואולם ברדתו כבר מעל השלבים האחרונים שמע פתאם מאחוריו צעדים ממהרים. מאן־דהוא דלק אחריו. זו היתה פולינקה; היא רצה וקראה לו: “ישמע־נא! ישמע־נא!”

הוא נפנה אליה. היא ירדה מעל סֻלם־המדרגות האחרון והתיצבה סמוך לפניו, על שלב אחד למעלה ממנו. אור כהה נצנץ מן החצר. רסקולניקוב הסתכל בפני הילדה הכחושים והחביבים, שהצטחקו והביטו אליו בגיל־ילדות. היא באה בשליחות, שהיתה, כפי הנראה, נעימה מאד גם לה לעצמה.

– ישמע נא, מה שמו?!… ועוד דבר: איה מעונו? – שאלה בחפזון ובקול דק ונפסק.

הוא שׂם את שתי ידיו על שכמה והביט אליה באיזה אֹשר. לו היה כל־כך נעים להביט אליה, – הוא בעצמו לא ידע למה.

– וכי מי שלח אותה?

– האחות סוניה שלחה אותי, – ענתה נערה הקטנה בהצטחקות יותר עליזה.

– אכן ידעתי, שהאחות סוניה שלחה אותה.

– וגם אמא שלחה אותי. כשהתחילה האחות סוניה לשלוח אותי, נגשה גם אמא ואמרה: הרי, פולינקה, רוצי!"

– ואת אוהבת את האחות סוניה?

– אני אוהבת אותה יותר מכל! – אמרה פולינקה באיזה עֹז מיֻחד, ובת־צחוקה נעשׂתה פתאם רצינית.

– ואותי תאהבי?

במקום תשובה, ראה את פני הילדה והנה הם מתקרבים אליו ושׂפתיה הקטנות המלאות נמשכות בתמימות לנשקהו. ידיה, הדקות כגפרורים, אחזו בו פתאם בכל תֹּקף, ראשה נטה אל שכמו, והילדה פרצה בבכִי חשאי, בהלחצה אליו בפניה יותר ויותר.

– לִבּי לאבא! – אמרה כעבור רגע, בהרימה ממנו את פניה הרטֻבּים בדמעות ובקנחה בידיה את עיניה – פגעים רבים סביב שתו עלינו, – הוסיפה באֹפן בלתי־צפוי, באותה הבעת החשיבות המיֻחדה, שהילדים נותנים לפניהם, ברצותם פתאם לדבר כמו ה“גדולים”.

– ואבא אהב אתכם?

– הוא אהב את לידוצ’קה יותר מכלנו, – המשיכה ברצינות גמורה, בלי כל בת־צחוק, וכבר מַמָש כּדַבּר אחת הגדולות – ולכן אהב אתה, מפני שהיא קטנטנה, וגם מפני שהיא חולנית, ותמיד הביא לה מתנות, ואותנו למד לקרֹא, ואותי דקדוק ודְבַר־אֵל, – הוסיפה בגאון – ואמא לא הגידה דבר, ורק שאנו ידענו, כי הדבר הזה טוב בעיניה, וגם אבא ידע, ואמא רוצה ללמדני צרפתית, מפני שכבר הגיעה שעתי לקבל השׂכלה.

– ולהתפלל יודעת אַתּ?

– אָה, בודאי, יודעות אנו! זה מכבר; אני, באשר אני כבר גדולה, מתפללת אני לבדי, וקוליא ולידה מתפללים עם אמא בקול; מתחִלה תפלת “אֵם־אלהינו”, ואחר־כך עוד תפלה אחת: “שַדַי, סלח והֹשע לאחותנו סוניה”, ואחר־כך עוד: “שַׁדַי, סלח ושלח ברכה לאבינו האחר”, מפני שאבינו ההוא כבר מת, וזה הלא היה אבינו השני, ואנחנו מתפללות גם בעד ההוא.

– פוליצ’קה, שמי רָדיון; התפללי פעם גם בעדי: “ולעבדך רדיון” – תו לא.

– בכל ימי חיי הבאים אתפלל בעדו, – אמרה הילדה בחֹם, ופתאם צחקה מחדש, התנפלה על צוארו ותחבקהו שני ברב־אֹמץ.

רסקולניקוב אמר לה את שמו, נתן לה את כּתָבתו והבטיח לבוא מחר, לא ישֻׁנה. הנערה הלכה מאתו, בהתפעלות גמורה רגעים היתה השעה האחת־עשרה בצאתו אל הרחוב. כעבור חמשה ממנו. עמד על הגשר, ממש באותו המקום, שממנו התנפלה האשה המימה.

“דַּי!” – קרא לנפשו בהתעוררות ובהחלטה – “הלאה מדוחי־שָׁוא, הלאה פחדים מדֻמים, הלאה חזיונות הבל! יש חיים! וכי לא הייתי זה עכשו? עוד לא אבדו חַיַי עִם מותה של אותה זקנה בלה! תהא נשמתה צרורה בצרור – ודי, חביבתי, נוחי בשלום על משכבך! עוד יש ממלכת השכל והאור! ו… והרצון, והכח… ועוד נראה! עוד נתמודד”! – הוסיף בגאוה, כאלו היה נצב וקורא לריב איזה כח נסתר ואפל – “ואני הן כבר מרֻצה הייתי באמה אל אמה!”

…חלש אני מאד ברגע זה, אבל… כמדֻמה לי, שכל חליי עבר. אני ידעתי שיעבור, כשיצאתי זה לא־מכבר ממעוני. אגב: בית־פוצ’ינקוב, מרחק של שני צעדים. ואף אלו היה יותר רחוק – הרי אני נכנס לרזומיחין!… לרזומיחין!… יזכה הוא בדיננו!… יקבל נחת גם הוא – אין דבר!… יקבל!… כֹח, כֹח דרוש, בלי כח לא תשׂיג דבר, וכח בכח יֻשׂג; הנה את זה הם אינם יודעים“, הוסיף בגאות ובבטיחות־עצמית וישׂא את רגליו ובשארית כֹּחתיו ויֵלך מעל הגשׁר. הגאות והבטיחות העצמית גדלו בו מרגע לרגע, ובכל רגע ורגע הרגיש, שאין הוא זה האיש של הרגע הקודם, שהוא הולך ונעשׂה לאחר. באמת, מה הדבר המיֻחד שאֵרע לו, ושהפך אותו כל־כך? הוא בעצמו לא ידע; כמו לטובע, האוחז בראש שבֹּלת, נדמה לו פתאם, שאדַין יש חיים גם בשבילו, ש,עוד לא אבדו חייו עם מותה של אותה זקנה בלה”. אפשר, שהוא היה מהיר במשפטו יותר מדאי, אבל הוא לא חשב על זה.

“ולהזכיר את העבד רדיון בתפלה שאלתי מאתה, אף־על־פי־כן”, חלף פתאם במוחו, “אבל זה… לכל אֹפן שיהא!”, הוסיף הוא ומיד פרץ בצחוק על מעשה־נערות זה. הוא היה במצב־רוח נפלא.

הוא מצא את מעון רזומיחין על־נקלה. בבית פוצ’ניקוב ידעו כבר את השכן החדש, והשוער הראה לו מיד את המבוא. עוד מאמצע סֻלם המדרגות אפשר היה להאזין קול השאון והשיחות של אספה רבתי. הדלת אל המדרגות היתה פתוחה לרוָחה; נשמעו קולות־קריאה ודברי וִכּוח. חדר־מעונו של רזומיחין היה מרֻוָּח למדי, והנאספים בו כחמשה־עשׂר איש. רסקולניקוב נשאר עומד בַּבִּאָה. כאן, מעבר לחַיִץ, טפלו שתי משרתות אצל שני מחמים גדולים, בקבוקים, קערות, פנכות עם פשטידה ומעדנים, שהובאו מן המִטבח של בעלת־הבית. רסקולניקוב שלח להגיד על בואו. רזומיחין בא במרוצת־התפעלות. מראִיָה ראשונה נִכָּר היה, שהוא כר שתה הרבה מאד, ואף שרזומיחין כמעט שלא נשְׁתַּכֵּר מעולם, כאלו לא היה ליין שליטה עליו, הנה הפעם נִכּרה איזו השפעה.

– שמע־נא, – מִהר רסקולניקוב – אני באתי רק להגיד לך, שהצדק היה אתך ושבאמת אין איש יודע את אשר יוכל לִקרות לו. ואולם להִכָּנס אין אני יכול: אני כל־כך חלש, עד שמיד אפֹל לארץ. ולפיכך שלום לך והיה שלום, ומחר בוא אלי…

– יודע אתה, אני אֲלַוֶּךָ הביתה! כשאתה בעצמך אומר, שחלש אתה. אזי…

– ואורחיך? מי הוא אותו המתֻלתָּל, שהשקיף הנה כרגע?

– זה השד יודע אותו! מַכָּרו של דודִי בודאי, ואולי איזה בלתי־מֻזמן… אִתָּם אשאיר את דודי? הוא איש־חמודות; חבל, שאינך יכֹל עתה להתודע אליו, ואם תמצא לאמר, יקח השד את כֻּלם, הם אינם צריכים לי עכשו, וגם לי נחוץ לשאוף רוח קצת, מפני שאתה, אחא, באת בזמנו: עוד רגע ואני, חי אלהים, הייתי קורא למהלומות! הם מפטפטים מן שטות שכזו… אינך יכול לשער, עד היכן מגיעה אפשרות השקרים אצל האדם! אגב, מדוע אי־אפשר לשער? כלום אנו בעצמנו איננו משקרים? ואף ישקרו להם: יבוא יום ויחדלו מזה. שב רגע, אני קרא לזוסימוב.

זוסימוב יצא אל רסקולניקוב במין חשק סוער; איזו סקרנות מיֻחדה נִכּרה בו; מהרה הצהיבו פניו.

– בלי שהיות – לישון! – החליט לאחר שבדק, כפי האפשר, את החולה – וטוב היה לקבל דבר אחד. יקבל? אני הכינותי עוד מבעוד יום… אבקה קלה אחת.

– אפילו שתים, – ענה רסקולניקוב.

והאבקה נבלעה באותו מעמד.

– זה טוב מאד, מה שאתה בעצמך תלַוֵהו הביתה, – העיר זוסימוב לרזומיחין – את אשר יהיה מחר נראה, והיום לא רע לגמרי: ההבדל בין מצבו לפנות ערב ובין זה של עכשו גדול, מה שלא יעשׂה השׂכל, יעשה הזמן…

– התדע מה שלחש לי זוסימוב כרגע, כשיצאנו? – אמר פתאם רזומיחין לרעהו, בהיותם ברחוב – אני, אחא, לא אגלה לך הכל, מפני שהם טפשים. זוסימוב צִוַני לפטפט אתך בדרך ולהביא אותה לידי פטפוט, ואחר־כך לספר לו הכל, מפני שלו יש רעיון… שאתה… משֻׁגע, או קרוב לשגעון. שַׁוה בנפשך! ראשית, הרי אתה חכם ממנו פי־שלשה, שנית, אם אתה אינך משֻׁגע, הרי אתה יורק על השטות הזרה שבראשו, ושלישית, אומצת־בשר זו שמלאכתה חירורגיה, הרי היא עכשו בעצמה משֻׁגעה לדבר אחד: למחלות הרוח; ובנוגע לך, חזקה את דעתו שׂיחתך הערב עם זמיטוב.

– זמיטוב ספר לך הכל?

– הכל, וטוב עשׂית. עכשו ירדתי אני לעָמקו של דבר, ואף זמיטוב הבין… נו, ובכן, בקצור, רודיה, הדבר הוא כך… אני עתה שכור קצת… אבל זה… לא כלום… הדבר הוא כך, שהרעיון הזה… מבין אתה? אמנם נשתרש אצלם… מבין אתה? זאת אומרת: איש מהם לא הֵעֵז להשמיע אותו בפֵרוש, שהרי שטות שכזו אין דֻגמתה, וביחוד מעת שאסרו את הצובע, נתפקע כל הרעיון והיה כלא היה. ברם, מפני מה הם שוטרים כאלו? אני חַלקתי אז לזמיטוב מנה אחת אפַּים – בינינו לבין עצמנו, אחא; ואתה, בבקשה, אַל תרַמז לו אפילו, שיודע אתה מזה; אני הכרתי בו, שהוא בהול מאד על כבודו, אצל לויזה היה הדבר – אבל היום, היום נתחַוֵּר הכל. בעִקר, אותו אליה פטרוביץ'! הוא השתמש אז בהתפעלותך בלשכה, אלא שאחר־כך נקוט בפני עצמו; אני הן יודע…

רסקולניקוב שמע בצמא. היין שנכנס ברזומיחין הוציא סוד.

– אני התעלפתי אז מתוך מחנק־האויר, מפני ריח־השָׁשַׁר שנדף, – אמר רסקולניקוב.

– הוא עוד מתנצל! ולא הששר בלבד: כל החֹדש היה לך ערב־דלקת; זוסימוב יוכיח! אלא שאלמלי ידעת, כיצד נער זה מלא עכשו חרטה, אינך יכול לשוות בנפשך עד כמה! “איני שוה בקטנו של אדם זה”, הוא אומר, בּנוגע אליך, כלומר, רגשותיו של זה, אחא, טובים לפעמים. אולם הלקח־הטוב אשר נתת לו הערב בהיכל הבּדֹלח – זה נעלה על כל תּהִלה! הן אתה הפחדת אותו בתחִלה, שלחת רַעַד בעצמותיו! הן אתה כמעט שהכרחת אותו להאמין שוב באמונה שלמה בכל אותה הטפשות המכֹערה, ואחר־כך – פתאם – הוצאת לו לשון: “מה, כלומר, נוכחת?” המצאה! שלֵמוּת! ועכשו הוא בטל ומבֻטל לגמרי! אמָן אתה, חי נפשׁי, וכך יפה להם! אי, כמה צר שאני לא הייתי שם! ועכשו המתין הוא לך בתשוקה נוראה. פורפירי רוצה גם־כן להתודע עליך.

– אַה… גם זה… ובספר המשֻׁגעים למה כתבוני?

– זאת אומרת, לא משֻׁגעים. אני, אחא, כמדֻמה, פטפטתי יתר על המדה… התמיה אותו, רואה אתה, לפני זה מה שרק סעיף זה מענין אותך; עכשו מובן, מפני מה הוא מענין אותך; בדעתך את כל המצב… והיות שהדבר הרגיז אותך אז והשתַּזֵּר עם המחלה… אני, אחא, שכור קצת, אלא שהשֵׁד אתו: לו יש איזה רעיון משלו… הרי אומר אני לך: משֻׁגע הוא למחלות־הרוח. אלא שאתה יָרוֹק…

כחצי רגע שתקו שניהם.

– שמַע, רזומיחין – התחיל רסקולניקוב – אני רוצה לאמר לך ישר: אני הולך מבית המת, פקיד אחד מת… אני השארתי שם כל כספי… וחוץ מזה, נשקתני זה עתה בריה אחת, שאפילו גם אם רצחתי נפש, הרי… בקִצור, אני ראיתי שם עוד בריה אחת… עם נוצת־אש… ואגב, אני איני יודע מה שאני מדבר… אני חלש מאד… תמכני נא… הן המדרגות קרובות…

– מה אתך? מה אתך? – שאל רזומיחין בדאגה רבה.

– הראש סובב קצת, אלא שלא זהו העִקר. אלא בזה שיגון כזה ירד על נפשי, יגון כזה! כאלו הייתי אשה… באמת! ראה, מה זאת? ראה! ראה!

– ומה?

– כי אינך רואה? אור בחדרי, רואה אתה? בסדק…

הם עמדו כבר לפני סֻלם המדרגות האחרון, אצל דלת מעונה של בעלת־הבית, ובאמת נראה היה מתחת, שבמדורו של רסקולניקוב אור.

– משֻׁנה! אפשר נסטסיה שם, – העיר רזומיחין.

– מעולם אינה באה לחדרי בשעה זו, וגם ישֵׁנה היא בודאי מכבר, אלא… לי אחת היא! היה שלום!

– יודע אני שנכנס ביחד, אלא שאני חפץ ללחוץ את ידך פה ולקחת פה את ברכת־הפרֵדה שלך. נו, תן ידך, היה שלום!

– מה לך, רודיה?

– אין דבר… נלכה… תהיה עד…

הם התחילו לעלות על הַסֻּלם, ובראשו של רזומיחין חלף הרהור, שזוסימוב אולי צודק באמת. “אי, הרגזתיו בפטפוטי!” מלמל בפני עצמו. פתאם, כשנגשו אל הדלת, נשמע להם קול־דברים מן החדר.

– אבל מה זאת? – צָוח רזומיחין.

רסקולניקוב אחז ראשון במנעול הדלת ופתָחָהּ לרוָחה, פתָחָהּ ונשאר עומד על המפתן כנעוץ בקרקע.

אמו ואחותו ישבו בחדרו על הספה וחכו לו זה יותר משעה וחצי. משום מה היו הן האחרונות לצִפִּיָתו, האחרונות למחשבותיו, למרות מה שגם היום קבל ידיעה שניה, שהן יצאו מעירן, נוסעות, באות? כל אותה שעה ומחצה שאלו הן ודרשו את נסטסיה, בהכנסן אשה לדברי רעותה, וזוּ עמדה גם עתה לפניהן והספיקה כבר לספר להן הכל בפרטי־פרטיות. הן כמעט שהשתוללו מפחד בשמען, שהוא “ברח” היום, חולה, וכפי היוצא מן הספור, בחֹם קדחת! “אלהים, מה אתו!” שתיהן בכו וסבלו ענויי־מצוקה בשעת ההמתנה הזאת.

הופעתו של רסקולניקוב פגשה שועת־צהלה והתפעלות. שתיהן התנפלו אליו, אולם הוא עמד כמת; הכרה פתאֹמית כבֵדה־מנשוא הכתה בו כרעם, ואף ידיו לא הורמו לחבקן; לא יכלוּ. אמו ואחותו לחצוהו בחבוקיהן, נשקוהו, צחקו, בכו… הוא עשׂה צעד, התמוטט ונפל ארצה מתעלף.

מבוכה ומבוסה, צִוחות־אימה, גניחות… רזומיחין, שעמד על המפתן, התפרץ החדרה, תפס את החולה בידיו החזקות, והלה נמצא כרגע על הספה.

– אין דבר, אין דבר! – צעק לאם ולאחות – זוהי חולשה. אין סכנה! זה עתה אמר הרופא, שהרבה הוטב לו, שהוא בריא לגמרי! מים!… נו, הנה רוחו שב אליו, הנה התעורר!

הוא אחז ביד דונצ’קה באֹפן שזו חִשְׁבָה להִשָׁבר, ואלץ אותה להרכין עצמה ולהִוָּכח ש“הנה הוא התעורר”. והאֵם והאחות הביטו על רזומיחין כעל המלאך הגואל, בהמון־רגש והכרת־טובה. הן כבר שמעו מפי נסטסיה את כל אשר עשׂה לרודיה בימי מחלתו “זה הצעיר החרוץ”, כמו שקראה לו באותו ערב, בשׂיחה אינטימית עם דוניה פוּלחֶרִיה אלכסנדרובנה רסקולניקובנה בכבודה ובעצמה.

 

חלק שלישי    🔗

I    🔗

רסקולניקוב התרומם ויֵשב על הספה.

הוא עשׂה תנועה רפה בידו, בכדי להפסיק את זרמי דברי־הנחמה הבלולים והרותחים, אשר נשפכו מפי רזומיחין, כלפי אמו ואחותו, לקח את כפות שתיהן בכפותיו, וכשני רגעים הסתכל בהן דומם, חליפות. האֵם נפחדה ממבטו. במבט זה התנוססה הרגשה עזה, הרגשה עד לידי כאב ויסורים, אבל יחד עמה היה דבר־מה חסר־תנועה, כמעט חסר־דעה. פוּלחֶרִיה אלכסנדרובנה נתנה קולה בבכי.

אַבדוטיה רומנובנה היתה חִוֶרת; כף־ידה רעדה ביד אחיה.

– לֵכנה הביתה…. אִתּו, – בטא בקול מרֻסק, בהורותו על רזומיחין – עד מחר; מחר הכֹּל… הֲמִכְּבָר בָּאתן?

– בערב באנו, רודיה, – ענתה פולחריה אלכסנדרובנה – המסע אֵחר מאּד. אבל, רודיה, אני בשום אֹפן לא אלך עתה מעמך; אני אלין פה אצלך…

– אַל תְּעַנו אותי! – קרא והניע ידו בהתרגזות.

– אני אשאר אתו! – שאג רזומיחין – לא אעזבהו אף לרגע, ולעזאזל כל אורחי, יטפסו להם על הכתלים! דודי יושב שם בראש.

– במה, במה אִכֵּף לו! – התחילה פולחריה אלכסנדרובנה, בלחצה שוב את ידי רזומיחין, אבל רסקולניקוב הפריעה שוב:

– איני יכול, איני יכול – חזר בהתרגזות – אל תענוני! די, לְכוּ. איני יכול!…

– נֵלכה, אמא, נצא, למצער, מן החדר לרגע, – לחשה דוניה הנפרדה באזני אמה. – אנחנו ממיתות אותו. זה גלוי.

– אבל האֻמנם גם לא אביט בו, אחרי שלש שנות־פרידה! – בכתה פולחריה אלכסנדרובנה.

– עמֹדנה! – עצר בהן – אתן מבלבלות אותי, ואני רעיוני מסֻכסכים… את לוזשין ראיתן?

– לא, רודיה, אבל הוא יודע כבר כי באנו. אנחנו שמענו, שפטר פטרוביץ' בִּקר אותך הים בטובו, – הוסיפה פולחריה אלכסנדרובנה באיזה מדה של בושה.

– כן, בטובו… דוניה, אני אמרתי ללוזשין, שאשליכהו מעל המעלות ושלחתיו לכל הרוחות…

– רודיה, מה אתה סח! בודאי… אין כונתך לאמר, – התחילה פולחריה אלכסנדרובנה, אלא שמיַד נפסקה, בהביטה אל דוניה.

אבדוטיה רומנובנה התבוננה בשים־לב לאחיה וחכתה להֶמשך הדבר. מפי נסטסיה, עד כמה שזו היתה מסֻגלה להבין ולמסור, כבר נודה לה ולאמה דבר הריב מלפנות־ערב, ושתיהן כבר נתענו הרבה מתוך תמהון ואי־בֵרור.

– דוניה – המשיך רסקולניקוב בהתאמצות – אני איני רוצה בשִׁדוך זה, ולכן אַתּ צריכה מחר, ראשית כל, עם הפגישה הראשונה, להתפטר מלוזשין, שלא ישאר ממנו גם זֵכֶר.

– רבונו של עולם! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה.

– אחי, חֲשוב על מה שאתה מדבר! – התחילה אַבדוטיה רומנובנה בחרי־אף, אבל מיד עצרה בעצמה. – אפשר שאתה אינך במצב… הנך עיף… – אמרה ברַכּות.

– מטֹרף אני? לא… את הולכת להנשא ללוזשין בשבילי. ואני איני רוצה בקרבן זה. ולכן כתבי לו מכתב ליום המחרת, שלא… בּבֹּקר תתני לי לקראו – וסוף!

– אני איני יכולה לעשות זאת – קראה הנעלבה – איזו רשות יש לך…

– דונצ’קה, את גם־כן רגזנית, חדלי מהר… וכי אינך רואה? – נפחדה האם ומהרה אל בתה – הוי, מוטב לנו, שנלך…

– הוא הוזה! – צעק רזומיחין מתוך יינו – שאם לא כן, איך הוא מֵעֵז! מחר ירף ממנו כל השגעון הזה… והיום אמנם גרש אותו. פשוטו כמשמעו. נו, פלוני התקצף… הוא נאם כאן, הראה את ידיעותיו והלך לו, וזנבו בין רגליו…

– הרי שזה אמת? – קראה פולחריה אלכסנדרובנה.

– עד מחר, אחי, – אמרה דוניה בחמלה רבה – בואי, אמא… היה שלום רודיה!

– שומעת אַת, אחותי? – שָׁנה רסקולניקוב אחריה, באספו שארית כֹּחותיו – אני איני מדבר מתוך חֹם. נשואין אלה – נְבָלה היא. יהא שאני נבל, ואַתּ אינך צריכה… די באחד… ואני, אף־על־פי שנבל אני, לא אחשוב אחות כזו לאחותי. אני – או לוזשין! לֵכְנָה…

– מדעתך יצאת! עָריץ! – נָהַם רזומיחין נהימה גדולה, אבל רסקולניקוב לא ענה לו, ואולי, גם לא עצר כֹּח לענות. הוא שכב על הספה והפנה פניו אל הקיר בעיפות מחלטה. אבדוטיה אומנובנה העיפה מבט סקרני על רזומיחין; בעיניה השחורות עבר ברק; רזומיחין נרעד כֻּלו מן המבט הזה. פולחריה איבנובנה עמדה כּמֻכַּת־תמהון.

– אני בשום־אֹפן איני יכולה ללכת מפה! – לחשה לרזומיחין, כמעט ביאוש גמור – אני אשאר פה, באיזה מקום שהוא… ילַוה־נא את דוניה.

– ועל־ידי זה תְּאַבֵּד את כל הדבר! – לחש גם רזומיחין, כשהוא יוצא מכֵּליו – נצא, לכל־הפחות, אל המדרגות. נסטסיה, האירי! הנני נשבע לָכֶן, – המשיך בחצי־קול, – כשכבר עמדו על המדרגות – שזה־עתה כמעט שהכה אותנו, אותי ואת הרופא! המבינות אתן? את הרופא בעצמו! ואף הלה נשמע לו, בכדי שלא להרגיזו, והלך, ואני נשארתי מלמטה לשמור עליו, והוא התלבש ועשה פלֵיטה. וגם עתה יעשה פליטה, אם תרגיזוהו, באישון־לילה, וכך תטלנה את חייו מן העולם…

– אה, מה הוא מדבר!

– ואף לאַבדוטיה רומנובנה אין אפשרות להיות במלון לבדה, בלעדיה! תתן אל לבה את טיב האכסניה שלכן! הן נבל זה, פטר פטרוביץ' כלום לא יכֹל למצא לכן מעון יותר טוב?… ואמנם, יודעות אַתֶּן, אני שכור קצת, ולכן… יצא הגדוף מפי; אל תשׂמנה…

– אבל, אני אלך לבעלת הבית הזה – התעקשה פולחריה אלכסנדרובנה – ואפיל לפניה את תְּחִנָתי, שתתן איזו פנה לי ולדוניה ללילה הזה. אני איני יכולה להשאירו כך, איני יכולה!

את הדברים האלה דברה, בעמדם על סף־המעלות, ממש לפני דלת מעון בעלת־הבית. נסטסיה האירה להם, בעמדה על שלב אחד מתחת לַסַף. רזומיחין היה במצב של סערת־רוח בלתי־מצויה. עוד לפני חצי־שעה, כשלִוָּה הביתה את רסקולניקוב, אף שפטפט יותר וכמעט זך ורענן, למרות הכמות הנוראה של יין, אשר הגיח לתוכו הערב. אולם עכשו היה מצב־רוחו דומה לאיזו מין התפעלות רבה, ויחד עם זה, כאלו כל היין אשר בא אל קרבו הכה כֻלו בראשו מחדש ובכֹח־מִשְׁנֶה. הוא עמד עם שתי הנשים, אחז בידי שתיהן, דִבֵּר על לִבָּן, הביע להן את חות־דעתו בהתגלות לב מתמיהה, ובודאי בכדי להגדיל את כֹּח־הוכחותיו, לחץ את כפּותיהן, עם כל מלה ומלה, בגבורה עצומה, כאלו היה נותנן בסד, עד לכאב, ואכל בעיניו, כפי שנדמה, את אבדוטיה רומנובנה, בלי כל דרך־ארץ. מתוך כאב יש שהיו מוציאות את כפותיהן מכף־ידו הגרומה והגדולה, אבל הוא לא רק שלא חש בדבר, אלא שעוד הוסיף למשכן אליו ביתר עֹז. אלו היו מפקדות עליו ברגע זה, שישליך עצמו בראש למטה מעל סֻלם־המדרגות לטובתן, היה עושה זאת מיד בלי־כל פקפוק. פולחריה

אלכסנדרובנה, שהיתה כֻלה דאגה לרודיה שלה, הרגישה בכל־זאת שהאדם הצעיר הלז הנהו נלהב ומשֻׁנה יותר מדי ושיותר מדי הוא מכאיב בלחיצת כפו; ואולם, היות שיחד עם זה היה הוא מַלְאָכָהּ־גואלהּ, השתדלה לבלי לראות את כל פרטי זרותו ופלאיו. אבדוטיה רומנובנה מצדה, למרות אותה הדאגה ולמרות שלא היתה כלל בעלת תכונה פחדנית, פגשה בתמהון וכמעט גם בפחד את עיני רֵע־אחיה, היורות למולה באש פראית, ורק האמון הבלתי־מֻגבל ששתלו בלבה אליו ספורי נסטסיה על האיש המוזר הלזה, רק אמון זה עכב בעדה לבלי לנסות לברוח מפניו ולמַלט גם את נפש אמה אִתָּה. אמנם, היא גם הבינה, שעכשו אולי אי־אפשר כבר גם להמלט ממנו; וכעבור עשרה רגעים אמנם נִתּנה להן האפשרות להרָגע הרבה בנִדון זה. לרזומיחין היתה הסגלה להראות את עצמו כֻלו בכל מצב שהוא באֹפן שמהרה נודע לכל בעלי־דבריו, עם מי שיש להם עסק.

– אצל בעלת־הבית אי־אפשר, זוהי שטות נוראה! – צָוח בפנותו בהוכחותיו לפולחריה אלכסנדרובנה – אף שהיא אֵם, אבל אם תשאר, תביאהו בזה לידי חֵמה גדולה, ואז השד יודע מה יהיה! תשמע, הנה מה שאעשׂה אני! עתה תשב אצלו נסטסיה מעט, ואני אלַוֶּה את שתיכן לבית־מלונכן, מפני שלבדכן אי־אפשר לכן ללכת ברחובות; אצלנו בפטרבורג בנוגע לזה… נו, לעזאזל… אחר־כך אני רץ מאתכן הלום ובעוד רבע שעה, על דברָתי ועל אמונתי, אני מביא לכן ידיעות נכונות: מה שלומו? הישן הוא אם לא? וכו' וכו'. אחר־כך, שמענה! אחר־כך הנני בכהרף־עין בביתי, – שם אורחַי יושבים, כֻּלם שתו לשכרה – והנני לוקח את זוסימוב – את הרופא המרפא אותו, גם הוא יושב אצלי שם ואינו שכור; זה אינו שכור, זה אינו משתכר לעולם! והרי אני סוחבהו לרודקה, ואחר זה מיַד אליכן; זאת־אומרת, שבמשך שעה אחת תקבלנה ידיעות פעמַים, ומהרופא, מהרופא בעצמו, ידיעות, שיש להן כבר יותר ערך מאשר על־ידי! אם המצב רע, הריני נשבע לכן, שאני בעצמי אביאָכן הֵנה, ואם טוב, תלכנה לישון. ואני אלין פה כל הלילה, בפרוזדור, והוא לא יֵדע, ועל זוסימוב אצוה ללון אצל בעלת־הבית, בכדי שיהיה בקֵרוב־מקום. נו, מה טוב בשבילו עכשו: אַתֶּן או הרופא? הֱוֵה אומר: הרופא, בו יותר תועלת! יותר תועלת! נו, ובכן, לֵכנה הביתה. ואל בעלת־הבית אי־אפשר: לי אפשר, ולָכֶן לא: לא תרשה, מפני… מפני שהיא טפשית גדולה! היא תקנא לי בגלל אַבדוטיה רומנובנה… וגם בגללה, בגללה תקנא אותי, אם אתן רוצות לדעת, אבל בגלל אַבדוטיה רומנובנה בוַדַאי. זהו אֹפי משֻׁנה, משֻׁנה מאֹד מאֹד! אגב אנח גפ־כן טפש… הבלים! בֹאנה! המאמינות אתן לי? נו, מאמינות אתן לי אם לא?

– נלכה, אמא, – אמרה אַבדוטיה רומנובנה – הוא בודאי יעשה כאשר אמר. הוא כבר החיה פעם את רודיה. ואם אמת היא, שהרופא יֵאות ללון פה, מה יכול להיות יותר טוב?

– הנה היא… היא מבינה אותי, מפני שהיא – מלאך! – קרא רזומיחין בהתלהבותו – נלכה! נסטסיה! עֲלִי כרגע ושבי שם אתו לאור־הנר; אני אבוא בעוד רבע שעה…

פולחריה אלכסנדרובנה, אף־על־פי שלא נוכחה לגמרי, כי רשאית היא ללכת, לא הוסיפה להתנגד. רזומיחין שלב זרועו בזרוע שתיהן וסחב אותן מעל המדרגות. אמנם, חשש היה בלבה: "אף שהוא חרוץ וטוב, אך כלום יש לאל־ידו למלא את הבטחתו? הן הוא במצב שכזה!…

– אַה, מבין אני, היא חושבת, שאני במצב שכזה! – הפסיק רזומיחין את מחשבותיה, שחָש בהן, ופסע ברגליו הגדולות על המדרכה, באֹפן ששתי הנשים כמעט שלא יכלו להלוך עמו, דבר שהוא, אמנם, לא הכיר בו. – הבלים! זאת אומרת… שכור אני כגולם, אלא שלא זה העִקר, שכור אני ולא מיין. אך ראיתי אתכן, מיד נעשיתי כַּהֲלום־יין… אלא מה אני! אל תשׂמנה לב: אני מכַזֵב; איני כדאי לכן… איני כדַאי לכן כל־עִקר!… ולאחר שאלַוֶה אתכן מיד, במקם הזה, בחפירה, אצוק על ראשי שני דליים מים – וחסל… אלמלי ידעתן, כיצד אני אוהב את שתיכן!… אל תצחקנה ואל תקצֹפנה!… קצֹפנה על הכֹּל, ועלי אל תקצֹפנה! אני רעהו, ולכן גם רעכן. אני רוצה כך… אני חשתי זאת מראש… אשתקד, רגע כזה היה… אגב, כלל לא חַשתי, שהרי נפלתן כמו משמים. ואני אפשר, לא אישן כל הלילה. זוסימוב חשש זה לא כבר, שמא יצא מדעתו… הנה משום־מה אסור להרגיזו…

– מה הוא מדבר! – קראה האם.

– האמנם כך אמר הרופא בעצמו? – שאלה אַבדוטיה רומנובנה, נפחדה.

– אמר, אבל דא לא הא, לגמרי לא הא. הוא גם רפואה כזו נתן, אבקה, אני ראיתי, ואתן באתן… אי!… מוטב היה, אלו באתן מחר! זה טוב אשר הלכנו. ובעוד שעה יתן לכם זוסימוב דין־חשבון מכֹל. הנה פלוני אינו שכור! וגם אני אהיה לא־שכור… ולמה שתיתי אני כל־כך הרבה הערב? מפני שמשכוני לתוך וִכּוחַ, הארורים! אני הן נדרתי לבלי התוכח!… לדבר כסילות שכזו! הן אני עוד מעט והייתי מכה אותם! אני השארתי שם את דודי לישב בראש… נו, התאמינו: הם דורשים שלילת־אישיות גמורה, ובזה הם מוצאים את כל הטעם הטוב! העִקר, שהאשם לא יהיה מה שהוא, שהאדם לא יהיה דומה לעצמו! זה נחשב אצלם לַפרוגרֶס הכי מעֻלה. ואילו, למצער, היו הם משקרים על דעת עצמם; ברַם…

– ישמע־נא… – הפסיקתהו פולחריה אלכסנדרובנה בקול רפֶה, ואולם זה הוסיף עוד הבל להתלהבותו.

– וכי מה היא סבורה? – צעק רזומיחין בקול יותר חזק – היא סבורה, שלי אִכפת מה שהם משַׁקרים? הבלים! אני אוהב כשבני־אדם משקרים! השקר הוא הפריבילגיה היחידה של האדם כלפי שאר האורגניזמים. אין אדם עומד על האמת, אלא אם־כן משקר מתחלה. הריני אדם, מפני שמשַׁקר אני. אין אמת בעולם, שבני־האדם באו אליה טרם ששקרו שבעים ושבע פעמים, ואולי מאה ושבעים ושבע פעמים, וזהו כבודם במדה ידועה; ואנחנו – וזה הדבר, שגם לשַׁקר על דעת עצמנו אין אנו יכולים! שַׁקֵר בן־אדם, אבל שהשקר יצא מלבך אתה, ואז אֹהַבְךָ. לשַׁקֵר באמת, מפי עצמו – זה כמעט טוב יותר מאשר לאמר אמת מפי אחרים; באֹפן הראשון אדם אתה ובאֹפן השני אינך אלא צפור, האמת לא תאבד. סופה שתמָצא, ומקור החיים – סכנה יש בדבר – עלול להִסָּתם; דוגמאות ישנן. נו, מה אנו עכשו? כֻּלנו, בלי יוצא מן הכלל, במקצוע המדע, ההתפתחות, המחשבה, ההמצאות, האידיאלים, הרצונות, הליברליות, השׂכל, הנסיון והכֹּל, הכֹּל, הכֹּל, הכֹּל, הכֹּל? במכינה א' של הגימנסיה אנו יושבים! מצא הדבר חן בעינינו – לחיות בשכלם של אחרים! האם לא כך? האם לא כן אני דובר? – צעק רזומיחין בהגיעו ובלחצו ידיהן של שתי הנשים – האם לא כן?

– אוי, רבונו־של־עולם, אני איני יודעת – מלמלה פולחריה אלכסנדרובנה המסכֵּנה.

– כן. כן… אף שלא בכֹּל אני תמימת־דעים אמו, – הוסיפה ברצינות אַבדוטיה רומנובנה, ומיַד הוציאה קול־צעקה: כל־כך לחץ הפעם את ידה.

כן? היא אמרה, כן? אם כך, הרי היא… היא… – צעק בהתלהבותו – מקור הטוב, הטהרה, השכל, ו… השלֵמות! תתן לי את ידה, תתן… וגם היא תתן את שלה. אני רוצה לנשק את ידיכן פה, תכף, על ברכַי.

והוא כרע על ברכיו באמצע המדרכה, שלאשרו לא היה בה איש בשעה זו.

– יחדל נא, אני מבקשת אותו, מה הוא עושׂה? – קראה פולחריה אלכסנדרובנה בדאגה קיצונית.

– יעמוד־נא, יעמוד! – צחקה ופחדה גם דוניה.

– בשום־אֹפן שבעולם לא, טרם שתִּתֵּנה לי את ידיכן! כך, כך, וְדַי, ועמדתי, ונלכה! אני גולם אֻמלל, אני איני כדאי לכן, וגם שכור, ומתבַּיֵש אני… לאהבכן איני כדאי, אבל להשתחוות לפניכן – זוהי חובת כל אחד ואחד, אם רק איננו בהמה בצורת אדם! ואני השתחויתי… והנה גם בית־מלונכן… ומה צדק רדיון, שגרש את פטר פטרוביץ' שלכן! היאך הֵעֵז פלוני להושיבכן באכסניה שכזו! זוהי שערוריה!

יודעות אתן, את מי מביאים הנה? והן היא ארוסה! היא ארוסה, כן? אם־כן אֹמַר לה, שהארוס שלה הוא נבל שבנבלים.

– ישמע, אדון רזומיחין, הוא שכח… – התחילה פולחריה אלכסנדרובנה.

– כן, כן, היא צודקת, אני שכחתי, הנני בוש ונכלם! – נזכר רזומיחין – אבל… אבל… אין אַתֶּן צריכות להיות בּרֹגֶז עלי בעד דבורי! מפני שאני מדבר בלב תמים, ולא משום… המ! אלו משום זה. היתה זו נבלה… במלה אחת, לא משום שאני… המ! מילא לא צריך, לא אגיד משום מה, איני מֵעֵז!… ואנו כלנו הֵבַנו מיד להכָּנסו, שאדם זה אינו מאנשי־שלומנו. ולא מפני שהוא בא כשֶׁשׂערותיו נוטפות מים, לא מפני שהוא נחפז להראות את תבונתו, אלא מפני שהוא מרַגל וספֶּקולַנט, מפני שהוא ז’יד ומתַעְתֵּעַ, וזה גלוי, שמא חושבות אתן, הוא חכם? לא, הוא טפש, טפש! נו, האם בן־זוג הוא לה? הוי, אלי! רואות אתן, גבירותי, – נצב פתאם בעלותן על המדרגות אל המלון – אף־על־פי שהם כלם שם אצלי סבואים, הנה הם כלם ישרים, ואף־על־פי שאנו מכזבים, שהרי גם אני מכזב, אבל סופנו לבוא לידי אמת. מפני שבדרך ישרה הולכים אנו, בעוד שפטר פטרוביץ'… הולך לא בדרך ישרה. אני, אף־על־פי שזה כרגע חרפתים וגדפתים, אך הן כבר אכבד את כלם; ואפילו את זמיטוב… אף־על־פי שאיני מכבדו, הרי אני אוהב אותו, מפני שהוא – כלב קטן! אפילו את החמור הזה, את זוסימוב, מפני שהוא ישר מאד ויודע את מעשהו… ואולם דַי. הכל נאמר ונסלח. נסלח? באמת? נו, נלכה. יודע אני את המסדרון הזה; הייתי כאן. כאן, בנומר שלשה, היתה שערורה… נו, היכן אתן מתאכסנות? בשמיני? נו, את החדר סגֹרנה על מסגר ואל תִּתֵּנה לאיש לבוא. בעוד רבע־שעה אני פה עם הידיעות, ואחר־כך בעוד חצי־שעה אבוא הנה עם זוסימוב. תראינה! שלום, אני רץ!

– רבונו־של־עולם, דונצ’קה, מה זה יהיה? – אמרה פולחריה אלכסנדרובנה, בפנותה לבתה בדאגה ופחד.

– הרָגעי אמא, – ענתה דוניה בהסירה מעליה את מגבעתה ומנטיליתה – אלהים שלח לנו את האיש הלז; אף שהוא בא ישר מאיזו הלולא. עליו אפשר לסמוך, מבטיחה אני אותך; וכל מה שעשׂה כבר בשביל רודיה…

– אח, דונצ’קה, אלהים יודע אותו, אם יבוא! ואיך יכֹלתי להסכים לעזוב את רודיה!… לגמרי, לגמרי לא כך שויתי לפני את פגישתנו! מה זועף היה כאלו אינו שׂמח לבואנו…

דמעות נראו בעיניה.

– לא, זה לא כך, אמא. אַתּ לא התבוננת, את בכית כל העת. הוא מרֻגז מאד ממחלה מסֻכנה, – הנה הסִבָּה לכל.

– אה, מחלה זו! מה זה יהיה, מה זה יהיה! ואיך דִבֵּר אתך, דוניה, – אמרה האם בהעיפה מבט־בושה על עיני בתה, בכדי לקרֹא בהן את מחשבתה; היא היתה כבר מנֻחמה למחצה, בשמעה, שדוניה ממליצה על אחיה, והרי שסלחה לו. – אני בטוחה שהוא ינָחם מחר על דבריו, – הוסיפה לעשׂות את חקירתה עד הסוף.

– ואני בטוחה, שגם מחר יחזור על דבריו… בנוגע לזה, – הגידה ישר אַבדוטיה רומנובנה. ואמנם, זו היתה נקודת הכֹּבד שבשאלה הקשה, ופולחריה אלכסנדרובנה נתיראה עכשו ביותר לנגוע בה. דוניה נגשה אל אמה ותנזק לה. זו חבקה אותה דומם ובכל כֹחה. אחר־כך ישבה בצִפִּיַת־דאגה לחזירתו של רזומיחין והתחילה להתחקות בבושה על אודות בתה, שגם היא, בצפיָתה שָׁלְבָה את זרועותיה על חָזֶהָ והתחילה להתהלך בחדר הלוך ושוב שקועה בהרהורים. הליכת־פנים־ואחור זו, מתוך השתקעות בהרהורים, היתה מדה שברגילות אצל אבדוטיה רומנובנה, והאֵם נתיראה תמיד להפריע אותה בשעה כזו.

רזומיחין היה מגֻחך, כמובן, בתאותו הפתאֹמית, השכורית, לאבדוטיה רומנובנה; ואולם מי שהיה רואה את אבדוטיה רומנובנה ביחוד עתה, בהתהלכה בחדר, ידיה משֻׁלבות על חָזֵהָ, עצובה ומהרהרת, אפשר שהיה מוחל לו, גם מבלי הביא בחשבון את מצבו המיֻחד. אבדוטיה אומנובנה היתה יפה עד־להַלל: רמת־הקומה, זקופה, אמיצה, בטוחה בעצמה – מה שהתגלם בכל תנועה מתנועותיה, שהיו, יחד עם זה, רכות וגרַצִיוֹזיות. פניה היו דומים לפני אחיה, אולם היא היתה יפת־תֹּאַר. שערותיה היו כתֻמות־כהות, קצת יותר בהירות מאשר לאחיה; עיניה כמעט שחורות, נוצצות, גאות, ויחד עם זה לפעמים, לרגעים, טובות שלא כרגיל. עור פניה היה חִוֵּר, אך לא חִוָּרוֹן חולני; כֻּלה היתה אור, רעננות ובריאות. פיה היה קטן, שפתה התחתונה, הרעננה והאדֻמה, בלטה משהו יחד עם הסנטר – השִׂרטוט הבלתי־ישר היחידי ברשמי פניה הנאים, אלא שגם הוא הוסיף לפנים האלה איזו אפיות מיֻחדה, שבָּהּ היה גם מעין איזו רָמות־רוח. הבעת פניה היתה תמיד קרובה יותר לרצינות מאשר לעליזות, הבעת־פנים מלאה הגיון; אולם תחת זאת מה נאוה לה בת־צחוקה, מה נאוה לה צחוקה העליז, הצעיר, החפשי! מובן, שרזומיחין הנלהב, הגלוי, הפשוט, הישר, החזק כענק והשִׁכּור, שלא ראה מעולם כדומה לה, הלך אחריה שבי מראִיָה ראשונה. נוסף על זה היתה יד־המקרֶה בדבר להראות לו את דוניה בפעם הראשונה ברגע יפה של אהבה ושׂמחת הפגישה עם אחיה. הוא ראה אחר־כך, איך רעדה בחרונה שפתה התחתונה הפעוטה, בתור תשובה על פקודותיו החצופות, האכזריות וכפויות־הטובה של אחיה, – ולא עמד בו לבו.

אגב, דבר־אמת היה בפיו בעת שהשמיע על המעלות מתוך שכרות, שבעלת־הבית המשֻׁנה של רסקולניקוב, פרסקוביה פבלובנה, תקנא לו לא רק בגלל אבדוטיה רומנובנה, אלא, אולי, גם בגלל פולחריה אלכסנדרובנה. כי למרות ארבעים ושלש שנות־חייה, נשמרו עדַין בפני פולחריה אלכסנדרובנה, שרידי יָפיָה קודם, ונוסף על זה היה מראה פניה הרבה יותר צעיר מכפי שנותיה, מה שמצוי כמעט תמיד אצל אותן הנשים, שבהירות הרוח, רעננות הרגשות וטֹהר אש הלב הישר נשמרו אִתּן עד לעת זקנה. ונרְשֶׁה לעצמנו להעיר בחצאי עִגול, שהשמירה אמצעי היחידי לבלי־תת ליֹפי לֶאֱבוד גם בידי זקנה. שערותיה כבר התחילו להפוך לבן ולנשור, קמטים קטנים מקרינים עלו זה מכבר סמוך לעינַים, הלחָיַים צמקו ויבשו מעֹניי ותלאה, ואף־על־פי־כן היו פנים אלה יפים. זו היתה דמות־דיוקנה של דוניה לאחר עשׂרים שנה, מלבד הבעת השפה התחתונה, שלא בלטה אצלה. פולחריה אלכסנדרובנה היתה רגשנית (אמנם לא עד כדי מתיקות), בישנית ווַתּרנית, אבל רק עד גבול ידוע: היא יכלה לוַתּר הרבה, להסכים גם לזה שהתנגד להוכחתה הפנימית, אבל תמיד היה גבול של יֹשר, כללים והוכחות קיצוניות, שלעבור עליו לא יכלו להכריחה כל מצבים שבעולם.

כעבור עשׂרים רגע בדיוק אחרי לכתו של רזומיחין נשמעו בדלת שתי דפיקות לא־רמות, אבל נמהרות; הוא שב.

– לא אכָּנס, אין פנאי! – נחפז כשפתחו לו – הוא ישן שנת־צדיקים, שֵׁנה טובה, במנוחה, ויתן השם, שיישן כך שעות עשר. אצלו יושבת נסטסיה; פקדתי עליה לבלי לצאת עד שאבוא. עכשו אביא את זוסימוב, הוא יתן לכן דין־וחשבון. ואחר־כך תשכבנה גם אַתֶּן: נתיגעתן, כפי שאני רואה, דַיֵכֶן…

והוא השׂתער מֵאִתָּן לרוץ אֹרַח.

– איזה אדם מהיר!… מָסוּר! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה, שמחה מאד על הבשׂורה הטובה.

– אישיות הגונה, כמדֻמה! – ענתה אבדוטיה רומנובנה בקצת התלהבות והתחילה שוב לטַיֵל ארֻכּות וקצרות בחדר.

בעוד שעה בערך נשמעו צעדים במסדרון ושוב דפיקה בדלת. שתי הנשים חכו הפעם באמונה שלמה, כי רזומיחין יקַים את דברו; ואמנם, עלה בידו להביא להן את זוסימוב. זוסימוב נאות מיד לעזוב את המשתה וללכת לראות את רסקולניקוב, אולם אל הנשים הלך בלי־רצון ובפקפוקים הרבה, בהטילו ספק בהוכחותיו של רזומיחין השכור. אולם אהבת־כבודו מצאה מיד את ספוקה. ואפילו את התרוממותה: הוא ראה, שאמנם חכו אל דבריו כאל דברי האורים. הוא ישב שם עשׂרה רגעים בדיוק והספיק להרגיע את רוחה של פולחריה אלכסנדרובנה לחלוטין. הוא דִבּר בהשתתפות בלתי־מצויה, אבל בהתאפקות רבה וברצינות מכֻוָּנה, ממש כדוקטור בן־עשרים־ושבע במועצה חשובה, ואפילו במלה אחת לא נטה מן הענין ולא הראה גם צל של חפץ להכנס ביחסים פרטיים עם שתי בנות־שיחתו. בהכירו עוד עם כניסתו כמה יפה היא אבדוטיה רומנובנה, השתדל כרגע לבלי לראותה כל־עִקר, ובכל שעת הבקור לא היה פונה אלא לפולחריה אלכסנדרובנה בלבד. כל זה גרם לו ספוק פנימי מיֻחד. ומה שנוגע לחולה, אמר, שהוא מוצא אותו בשעה זו במצב מַרנין למַדַי. לפי מה שיוצא מהסתכלותו, יש למחלת הנדון, מלבד המצב החמרי הרע של החדשים האחרונים, עוד סבות מוסריות אחדות, והיא, לאמר, תוצאה מהשפעות רבות ושונות, מָרכבות, חמריות ורוחניות, דאגות, חששות, פחדים, אי־אלו אידיאות וכו'. בראותו, אגב־אורחא, שאבדוטיה רומנובנה התחילה להקשיב רב־קשב, האריך זוסימוב קצת יותר בדרוש זה. ברם, על שאלתה המלאה־דאגה והנכלמה של פולחריה אלכסנדרובנה בנוגע “לאפשרות איזה חשד בשגעון”, ענה בבת־צחוק גלויה ושוקטה, שמוֹסְרֵי־דבריו נתנו להם צורה מֻגזמה יותר מדַי; שאמנם, מובן, בחולה אפשר למצֹא איזה רעיון בלתי־חולף, מה שמגלה בו איזו נטיה למונומַניה – היות שהוא, זוסימוב, נתון עתה ביחוד ללמוד המקצוע המענין הזה של המֵדִיצינה – אלא הרי צריך לזכור, שהחולה היה כמעט עד היום בחֹם בלתי־פוסק ו… ו… כמובן, ביאתם של הקרובים תחלימהו, תבדרהו ותשפיע עליו לטובה, “אם רק אפשר יהיה להמלט מזעזועים חדשים מיֻחדים”, הוסיף ברמיזה גדולה. אחרי הדברים האלה קם זוסימוב, השתחוה בחשיבות נמוסית ובהסברת־הפנים, ומֻקף בּרָכות מאליפות, תשואות־חן־חן נלהבות, בקשות ותפלות, – אבדוטיה רומנובנה הושיטה לו אפילו את ידה בכדי ללחוץ את ידו, מבלי אשר בקש ממנה – יצא שׂבע־רצון מאד מבקורו, ועוד יותר מעצמו.

– ואף־על־פי־כן, כמה חמודה היא, אבדוטיה רומנובנה זו! – העיר זוסימוב, כמעט בלקיקת־שׂפתים, כשיצאו שניהם החוצה.

– חמודה? אתה אמרת חמודה! – נהם רזומיחין נהימה גדולה. ופתאם השתער על זוסימוב ויאחז בגרונו. – אם רק תָּעֵז פעם… מבין אתה? מבין? – צעק בהניעו אותו בצוארונו ובלחצו אל הקיר – השמעת?

– הנח, לי, שד שכור! – אמר, מעֻנן וקודר, – אבל הלא… גם אתה.

– לא, אחא. לא גם־כן. לי אין הזיות־שטות כמו אלה.

הם עברו הלאה מחרישים, ורק כשקרבו אל מעונו של רסקולניקוב הפסיק רזומיחין, מלא־דאגה, את הדומיה.

– שמע, – אמר לזוסימוב – אתה בחור טוב. אבל אתה, מלבד כל סגֻלותיך הרעות, גם רועה־רוח, אני יודע, ומן הנאלחים. אתה בר־נש עצבני, חלש, אתה הולל ופוחז, אתה שמנת, עבית, עשׂית, ואינך יכול כבר להתגבר על יצרך בשום דבר, ולזה אני קורא חלאה ובֹץ מפני שזה מביא לידי חלאה ובֹץ. אתה פנקת את עצמך כל־כך, עד שאודה ולא אבוש, תם אני ולא אדע, כיצד יכול אתה להיות עם־זה גם רופא טוב, רופא במסירות נפש, אדם ישן לו על כרים וכסתות, דוקטור! ובלילות הוא קם ללכת לחולה! ברם, בעוד שלש שנים לא תוסיף לקום בשביל חולה… נו, כן, שד, לא זהו הדבר, כי־אם זהו: אתה תלון הלילה אצל בעלת־הבית (ברֹב עמל עלתה לי ההרשאה!), ואני במטבח: והרי לך שעת־כֹּשר להתודע כראוי! לא מה שאתה חושב – כאן, אחא, אין אף צל של זה…

– אני איני חושב כלל.

– כאן, אחא, בישנות, שתקנות, ענותנות, תמות וצניעות של ברזל ויחד עם כל זה – אנחות, ונָמַסָה כדונַג, נמסה! הצילנו מידיה, בשם כל הרוחות שבעולם! אסיר־תודה אהיה לך, אסיר תודה!

זוסימוב צחק בקול יותר גדול.

– הדבר נגע בך, אבל למה היא לי?

הנני אומר לך, העבודה אינה רבה, עליך רק לדבר באזניה קצת דברי־הבאי, ככל אשר יעלה המזלג, רק לשבת לימינה ולדבר. נוסף לזה הרי אתה רופא, הַתחֵל אפוא לרפא לה דבר־מה, שבועה, שלא תתחרט. לה יש פסנתר; אני, הלא יודע אתה, מקרקש פורתא; לי יש שם איזו מנגינה, רוסית אמִתּית: “עיני זולגות דמעות מרות”… היא אוהבת אמִתיוּת, – נו, ומאותה מנגינה קלה התחיל הענין; לא־כל־שכן אתה, מנגן מֻמחה, maitre, רוּבּינשטֵין… הנני מבטיחך, שלא תתחרט!

– אבל מה אתה, הבטחות הבטחת לה? כתוב וחתום? הבטחת לִשָׂא אותה, אפשר…

– לא, לא, אף לא זֵכר; היא אינה כזו כל־עִקר; צֶ’בַּרוֹב, למשל, היה…

– נו, עזבֶנה אפוא!

– כך אי־אפשר!

– מפני מה אי־אפשר?

– אי־אפשר – וחסל! כאן, אחא, יש יסוד מושך…

– ובכן למה משכת?

– אני כלל לא משכתי, אני, אפשר, נמשכתי בעצמי, מתוך מדת הכסילות שבי, ולה הכל אחת, אתה או אני, ובלבד שישב מי־שהוא אצלה־ויאָנח, כאן, אחא… אין אני יכול להביע לך זאת, כאן – נוּ, – הנה יודע אתה חכמת המתמטיקה היטב, ועדַין עוסק אתה בזה, אני יודע… נו, נסה ולַמְדֶנָּה את החשבון האינטֶגְרַלי, חי נפשי, אינני מתלוצץ, ברצינות, לה יהיה הכל אחת: היא תביט בך, ותאָנח שנה שלמה. אני, למשל, דברתי באזניה זמן ארֹך, שני ימים, על הבית העליון של הפרוסים (שהרי על מה אדבר אִתּהּ?) – והיא לא חדלה מדאגה ומהזיע! רק על אהבה אל תדבר אִתהּ – כי בישנותה מגיעה עד לידי חרדה – ורק הַראֵה פנים, שקשה עליך להִפָּרד ממנה, – זה דַי. הקוֹמפוֹרט גדול מאד; ממש כמו בביתך: קרא, שב, שכב, כתֹב… רשאי אתה גם לנשקה, אך בזהירות…

– אבל למה היא לי?

– אי, כמה אני טורח, ועדַין לא פֹרַש לך! רואה אתה: אתם שניכם מתאימים מאד איש לרעהו! ובכן, האם לא אחת היא לך – במֻקדם או במאֻחר? כאן, אחא, מֻנח יסוד הרכות והחמימות שבחיים – ולא רק זה! כאן יש דבר המושך; כאן – סוף העולם, עֹגן־ההצלה, נוה־השַׁאֲנַנים, טבּור הארץ, יסודו של עולם על לויָתן ושור־הבּר, הלביבות, הדגים המטֻגנים, חמי־הערב, האנחות החשאיות, האפודות החמות ומושבי־התנור הרותחים – ממש כאילו מַתָּ ויחד עם זה עודך חי, שתי ההנאות בחדא מחתא! נו, אחא, שד, סאת פטפוטי נמלאה, עת לישון! שמע: אני בלילה מקיץ לפעמים, ואז אלך אליו לדעת את שלומו. אלא שאין דבר, הבלים, הכֹּל טוב, אל תדאַג גם אתה ביותר, ואם רוצה אתה, תבקרהו גם אתה פעם, ואולם אם תרגיש בו דבר־מה, קדחת, כדומה למשל, או חֹם, או כיוצא בזה, מיד הָעִירָה אותי. אמנם, זה לא יעלה ולא יבוא…

II    🔗

מלא דאגה ורצינות הקיץ רזומיחין ביום השני בשמונה שעות בּבֹּקר. הרבה ספקות חדשים ובלתי־צפוים עלו פתאם בלבו בבֹּקר זה. גם ככה דמיונו לא היה לשַׁוות לעצמו מעולם, שבזמן מן הזמנים יקיץ כך. הוא זכר בפרטי־פרטיות את כל אשר היה עליו אמש והבין, שאֵרע לו דבר־מה בלתי־רגיל, שהוא ספג לתוכו איזה רֹשם לא נודע לו מתמול־שלשום, רֹשם בלתי־דומה כלל לכל רשמיו הקודמים. באותה שעה היה, יחד עם זה, ברור להכרתו, שההזָיה, אשר נתעוררה בו, אינה יכולה לצאת לפעֻלות בשום אֹפן שבעולם, שהיא כל־כך רחוקה מן המציאות, עד שכלִמה כסתה פניו על מה שהוא עסוק בה, והוא מהר לעבור לענינים אחרים, לדאגות ולספקות יותר ממשיים, שהוריש לו “יום האתמל הארור”.

הזכרון היותר איֹם בשבילו היה, איך שנגלה אמש "בכל שפלותו וכִעורו, ולא רק בזה, שהיה שכּור, אלא גם בזה, שחרף וגדף בפני נערה, בהשתמשו לרעה במצבה המיֻחד, מתוך קנאה אוילית ונמהרה, את ארוסה מבלי־דעת כהוגן גם את האיש בעצמו. ואיזו רשות היתה לו לשפוט עליו בבהילות ובפזיזות שכזו? ומי קרא לו להיות שופטו בכלל! ונפש כאבדוטיה רומנובנה כלום מסֻגלה היא לתת את ידה לאדם בלתי־מהֻגן בשביל ממון? הרי שיש גם בו בודאי איזה מעלות. בית־המלון? אבל מִנַין היה לו באמת לדעת, בית־מלון זה מה טיבו? הן הוא מכין דירה אחרת… פוּ, כמה שפל כל זה! ואיזה למוד־זכות יש בדבר, שהוא היה שכּור? אמתלא טפשית, שמשפילה אותו עוד יותר. נכנס יין – יוצאה כל האמת, והנה “יצא כל הסחי והמאוס של נפשו הגסה, המלאה קנאה”! וכלום רשאי הוא, רזומיחין, לַהָזות אפילו כל־שהוא מעין זה? מי הוא ומה הוא כלפי עלמה שכזו, – הוא, שכּור הולל ומתהלל, כמו שהיה אמש? "וכי אפשרית היא השוָאה צינית ומגחכה שכזו? אֹדם־בושה עָבֶה עלה על פני רזומיחין עם המחשבה הזאת, ופתאם, כמו בכוָּנה, באותו רגע ממש, עלה ברור במוחו, איך שאמר להן בעמדו על המדרגות, שבעלת־הבית תקנא לו בגלל אבדוטיה רומנובנה… לשׂאת את זה כבר היה למעלה מכֹּח־אנוש. בכל תנופת אגרופו הכה רזומיחין בתנור המטבח, פצע את ידו והִפּיל אבן אחת.

“מובן, – רטן לעצמו כעבור רגע באיזה רגש של השפלת־עצמו, – מובן, כל מעללי אלה לא יכֻפרו ולא יִמָּחו לעולם… ולפיכך שוב אין מה לחשוב בזה. ולפי ולמלא את חובותי… גם־כן דומם… ו… ולבלי לבקש סליחה. לבלי לדבּר דבר… ו… ומובן, שעכשו אבד הכֹּל!”

ובכל־זאת, כשהתלבש, דִיֵק הפעם בתלבָּשתו יותר מהרגיל אצלו. חליפה אחרת לא היתה לו, ואף אִלו היתה, לא היה, אולי, לובשה – “כך, דוקא לא לובשה”. אולם, בכל אֹפן גם להשאר ציניקן ורשלן מלֻכלך אי־אפשר: אין לו רשות להעליב רגשותיהם של אחרים, ובפרט אם אותם האחרים צריכים לו וקוראים אותו אליהם. לפיכך עמד ונִקה במברֶשת את בגדיו כהלכה. ומה שנוגע ללבָנים, והנה אלה היו תמיד עליו לא־מלֻכלכים; בנדון זה היה מקפיד מאז.

גם רחיצה וסיכה באותו בֹקר עשׂה לא בקִצור (אצל נסטסיה נמצא סבון): חפף את ראשו, שפשף את צוארו וביחוד את ידיו. ואולם כשהָעמדה על הפרק השאלה: אם לגלח גם את ספיח שערות זקנו (אצל פרסקוביה פבלובנה נמצא תער מצֻיָן, שנשאר אחרי מותו של האדון זרניצין בעלה), נפתרה שאלה זו בשלילה מֻחלטה: “יהי כך, שהרי מי יודע, אם לא יחשבו, שהתגלחתי לשֵׁם… ובודאי שיחשבו כך! בשום אֹפן שבעולם לא!”

ו… והעִקר, הוא כל־כך גס, נרפש, התנהגותו של איש מבית־היין; ו… ו… נניח, הוא אמנם יודע, שהוא קצת גם בן־אדם מהֻגן… נו, ובכן במה יש להתגאות כאן? הכל חַיָבים להיות מהֻגנים, ועוד יותר ממנו… ו… ואמנם (הוא זוכר זאת) היו גם אצלו איזה מעשׂים… לא מעשים שלא יֵעָשׂו, אבל על־כל־פנים!… ואיזה הרהורי־עבֵרה היו! המ… וכל זה להעמיד בשורה אחת את אבדוטיה רומנובנה! נו, כן, שד! יהי כך! להכעיס אהיה נִרפּשׁ, מגֹאל, מלֻכלך, ויורק אני על הכּל! עוד אגדיל מזה!"

בשיחות כאֵלה עם עצמו מצא אותו זוסימוב, שֶׁלָן באולמה של פרסקוביה פבלובנה.

זוסימוב הלך הביתה, ובטרם לכתו הקדים לבַקר את החולה. רזומיחין הודיע לו, שפלוני ישן שנת־מרמיטה. זוסימוב צוה לבלי העירו עד אשר יקיץ מעצמו, הוא בעצמו הבטיח להכּנס באחת־עשׂרה.

– אם רק הוא בבית – הוסיף הרופא. – פוּ, שד! שבחולֶה שלך לא תהיה בטוח, שלא יברח, ועכשו לֵך ורַפֵּא אותו! האינך יודע, הוא ילך אליהן או הן תבֹאנה אליו?

– הן, סובר אני, – ענה רזומיחין, שהבין מטרת השאלה, – וידברו בודאי על עסקי־משפחה. אני אלך. לי אתה, בתור רופא, יש לך, כמובן, יותר רשות ממני.

– הכל גם אני לא גַלָּח השומע וִדויים; אבוא ואלך לי; גם בלעדיהם יש לי עסקים דַיִי.

– דבר אחד גורם לי דאגה, – הפסיקו רזומיחין בפנים זועפים, – אמש בלכתי אתו בדרך, גליתי לו שלא בכַוָּנה, מתוך פטפוט של שכּור, טפשיות שונות… שונות… ובתוכן, שאתה חושש… שהוא עומד לצאת מדעתו…

– גם לַנָּשים אמרת זאת אמש.

– יודע אני, כמה אוילי זה! הרגני נא הָרֹג! ומה, באמת היתה לך מחשבה רצינית בנדון זה?

– הבלים, אומר אני לך; איזו מחשבה רצינית! הלא אתה בעצמך תארת אותו לי בתור מוֹנוֹמַני כשהבאתני אליו… נו, ואנחנו עוד הוספנו אתמול חֹם על חֻמו, זאת אומרת, אתה, בספוריך… על הצובע; זו היתה שיחה נאה, בשעה שזו, אפשר, הוא הנקֻדה של שגעונו! אלמלי ידעתי בדיוק מה שקרה אז בלשכת הפוליציה, שאיזה מנֻול… העליבו בחשד זה! המ… לא הייתי מניח לשׂיחתנו זו של אתמול. הן אלה המונומַנים, אזוב בקיר כארז בלבנון ישגה בעינם, חלומות יראו בהקיץ… עד כמה שאני זוכר מספורו של זה זמיטוב אתמול, יש בו כדי לברר הרבה. אבל מה יש לדבר! יודע אני עובדה אחת, איך שבעל־מרה־שחורה אחד, כבן־ארבעים, שָׁחַט נער קטן בן־שמונה, מפני שלא יכֹל לנשֹא את לגלוגיו של זה בשעת־האֹכל! וכאן לבוש־קרעים, פקיד־רֹבע מחֻצף, התחלת־מחלה – וחשד שכזה! חשד שכזה בעיני בעל־מרה־שחורה, שיצא בעצמו! ושאהבת־כבודו יוצאת מגדר הרגיל! הרי כאן, אפשר, סִבּת כל הסבּות ועִלת כל העִלות! נו, כן, שד!… ואגב, זמיטוב זה הרי הוא באמת נער טוב, אלא… המ… לחנם ספר את כל זה אמש. פטפטן נורא!

– וכי למי ספר? לי ולך?

– גם לפורפירי.

– ומה בכך, שספּר גם לפורפירי?

– אגב, יש לך איזו השפעה על אותן, על האם והאחות? טוב שיתנהגו אתו בזהירות היום.

– ישלימו! – ענה רזומיחין באי־רצון.

– ולמה זה הוא בועט כל־כך בלוזשין הלז? אדם שיש לו אפותיקי, ועליה, כמדֻמה, לא שנוא… והרי להן אין פרוטה לפָרטה? אַה?

– אבל מה אתה חוקר ודורש? – קרא רזומיחין בכעס – מִנַין לי לדעת, אם יש פרוטה או אין? שאל אותן בעצמך, אפשר שיִוָּדע לך…

– פוּ כמה טפש, אתה לפעמים! השכּרון של אתמול עודנו בך… להתראות! הודֵה בשמי לפרסקוביה פבלובנה שלך בעד הלינה. את דלתּהּ סגרה על מַסגֵּר, על ה“שלום” שלי מעבר לדלת לא ענתה ובעצמה השכימה בשבע שעות, את המֵחם הכניסו לה מן המטבח דרך המסדרון… ואת פניה לא זכיתי לראות…

בתשע שעות בדיוק בא רזומיחין אל בית־המלון של בַּקַּלֵּיוב. שתי הנשים חכו לו זה מכבר בקֹצֶר־רוח היסטֵרי. הן קמו בשבע או עוד קֹדם. הוא נכנס קודר בלילה, החוה קִדה כבדה, מה שעורר בו מיד קצף – על עצמו, כמובן. אולם הוא עשׂה חשבון שלא ברשות בעלים: פולחריה אלכסנדרובנה התנפלה אליו, אחזה בשתי ידיו וכמעט שנשקה אותן. הוא העיף מבט נכלם על אבדוטיה רומנובנה; אולם בפניה הגאים היתה ברגע זה כל־כך הרבה תודה וידידות וכבוד גמור ובלתי־צפוי אליו (במקום מבטי־לעג ובוז מכֻסה למראית־עין!), עד שבאמת כבר יותר נקל היה לו, אִלו פגשוהו בחרפות וגִדופים: עכשו היתה חרפּתו שלמה. לאשרו, היה ענין מובן לשׂיחה, והוא נחפז להאָחז בו.

כששמעה פולחריה אלכסנדרובנה, ש“עוד לא הקיץ”, אבל “הכֹּל מצֻין”, עמדה והודיעה שזה לטובה “מפני שלה נחוץ מאד, מאד, מאד לדבּר, בטרם תראה את פניו”. נתעוררה שאלה על שתית־טֵה והצעה לשתות ביחד; הן עוד לא שתו, מפני שהמתינו לרזומיחין. אבדוטיה רומנובנה צלצלה, נכנס משרת קרוע, בלוי ונאלח, קבל פקֻדה להביא טֵה; הביא לבסוף, אבל כל זה נעשה באֹפן כל־כך מגֹאל, עד שהנשים נתבישו. רזומיחין נסה להעיר דבר בגנותה של אכסניה, אבל נזכר בלוזשין, נשתתק, נתבּיש ושׂמח לאין־שעור, כששאלותיה של פולחריה אלכסנדרובנה התחילו להִשָׁפך זו אחר זו בלי הפסק.

על כל השאלות ענה במשך של שלשת רבעי שעה, נפסק בכל רגע על־ידי שאלות חדשות וחזָרה על הישנות. הוא הספיק למסור את כל העובדות העִקריות אשר ידע בדבר השנה האחרונה לחיי רדיון רומנוביץ וגמר בתאור מפורט של מחלתו. אמנם הרבה מה שצריך היה להחסיר, החסיר, בתוך־זה גם את המחזה בלשכת־הפוליציה עם כל תוצאותיו. את ספורו שתו בצמא; אולם בשעה שחשב, כי כבר גמר והִרְוָה את צמאון שומעותיו, נתברר, שבשבילן כאִלו עדַין לא התחיל.

– יגיד, יגד־נא לי, איך הוא חושב… אח, יסלח לי, אני עד עכשו איני יודעת עוד את שמו… שאלה בחפזון פולחריה אלכסנדרובנה.

– דמיטרי פּרוקופּיץ'.

– ובכן, דמיטרי פרוקופיץ', אני הייתי מאד־מאד רוצה לדעת… איך בכלל.. רודיה מתיחס לדברים, זאת אומרת – יבינה אותי! – איך לאמר לו, זאת אומרת, יותר נכון: מה הוא אוהב ומה אינו אוהב? לעתיד, אם אפשר לדעת? ולאיזה דבר יש עכשו עליו השפעה ביותר? במלה אחת, רוצה הייתי…

– אח, אמא, כיצד אפשר לענות על כל זה פתאם ובפעם אחת! – העירה דוניה.

– אח, רבונו של עולם, הן אני צפיתי למצֹא אותו לגמרי, לגמרי אחר, דמיטרי פרוקופיץ'.

– זה טבעי למדי, – ענה דמיטרי פרוקופיץ', – אֵם אין לי, ודודי בא הֵנה שנה שנה וכמעט מדי שנה בשנה אין הוא מכיר אותי, אפילו מצד חיצוניותי, והוא אדם נבון; ובשלש שנות פרידתכן אתו הן אזלו מים רבים מני ים. ומה אני יכול לאמר לכן? זה שנה וחצי שאני יודע את רדיון: נִזעם, נוּגה וגֵאֶה; ובעת האחרונה (ואפשר גם קֹדם) חשדן ומלנכולי. גדל־נפש הוא וטוב־לב. לגלות את רגשותיו אינו אוהב, יבחר להתאכזר מאשר להראות את לבבו כמו שהוא. לפעמים, אמנם, אינו מלנכולי כל־עִקר, אלא, פשוט, קר ונעדר רגש אנושי, ממש כאִלו שתי תכונות חיות בו חלפות. ויש שהוא נעשה שתקן עד לאֹפן נורא! כל העת אינו נפנה, הכֹּל מפריע אותו, ובו בזמן הוא שוכב ואינו עושׂה כלום. רחוק מלעג, ולא מפני שאינו שנון, אלא כאלו אין לו פנאי לַהֲבָלים כמו אלה. אינו שומע עד הסוף מה שאחרים מדברים אליו. לעולם אינו מתענין בזה שהכֹּל מתענינים בו בעונה ידועה. מעמיד עצמו במדרגה גבוהה מאד, וכמדֻמה, לא בלי כל זכות על זה. נוּ, מה עוד?… דומה אני, שלבואֲכן תהא עליו השפעה מצילה.

אַח, יתן השם! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה, שהתענתה ממשפטו של רזומיחין על רודיה שלה.

ורזומיחין נתן לבסוף עין טובה באבדוטיה רומנובנה. הוא היה מעיף עליה מבטים לעתים קרובות בשעת השׂיחה, אבל רק מעיף, בכהרף־עין, ומיד מַפנה עיניו ממנה. אבדוטיה רומנובנה מצדה היתה פעם יושבת אל השֻׁלחן ומאזינה בשׂים־לב, ופעם קמה שוב ומתחילה להתהלך כדרכה מפִּנה לפִּנה, ידיה שלובות על לבה, שׂפתיה הדוקות; רק לפרקים רחוקים היתה מציגה שאלתה, מבלי הִפּסק מהלוכה, ושבה למחשבותיה. גם לה היה ההרגל לבלי לשמוע עד הסוף דברי איש־שׂיחתה. לבושה היתה באיזו שמלה כֵהה מארג קל, ועל צוארה היתה כרוכה מעטפה לבָנה שקופה. על־פי סִמנים רבים הכיר רזומיחין מיד, שמצבן של בנות־שׂיחתו אינו מזהיר כלל וכלל. אִלו היתה אבדוטיה רומנובנה לבושה כבת־מלכה, כי אז, כמדֻמה, לא היה מתיָרא מפניה כלל; אך עכשו, אפשר מפני שמלבושיה היו דלים כאלה ומפני שהוא ראה את כל דלות־מצבה, תקף פחד את לבו, והוא התחיל להתירא מפני כל מלה היוצאת מפניו ומפני כל תנועה הנעשׂית בידו, מה שהעיק, כמובן, על אדם שכמותו, שלא האמין בעצמו גם בלאו־הכי.

– הוא אמר הרבה דברים מעַנינים על טיבו של רודיה ו… ובלי משׂוא־פנים. זה טוב; אני חשבתי, שיש לו יראת הרוממות מפניו, – העירה אבדוטיה רומנובנה בבת־צחוק. – כמדֻמה, שגם זה נכון, שטוב היה, אִלו היתה אשה בקרבתו, – הוסיפה מתוך הרהורים.

– זאת לא אמרתי, אבל יוכל היות, שגם בזה הצדק אתהּ, אלא…

– מה?

– הלא הוא אינו אוהב איש; אפשר גם שלעולם לא יאהב, – אמר רזומיחין בקול חותך.

– זאת אומרת, הוא אינו מֻכשר לאהֹב?

– ויודעת היא, אבדוטיה רומנובנה, היא עצמה דומה מאד מאד לאחיה, ואפילו בַכֹּל! – קרא פתאם רזומיחין באֹפן בלתי־צפוי לו לעצמו, אלא שבו־ברגע זכר את אשר אמר לה על־אודות אחיה ונתאדם כסרטן ונתבַּיש נוראות. אבדוטיה רומנובנה לא יכלה שלא לצחוק למראהו.

– בנוגע לרודיה יכולים אתם שניכם לטעות, – התערבה פולחריה אלכסנדרובנה, שנפגעה במקצת מהשׂיחה. – אני איני מדברת מעניני השעה הזאת, דונצ’קה. זה מה שפֶּטר פטרוביץ' כותב במכתבו… ומה ששערנו שתינו – אפשר שאינו נכון, אך הוא, דמיטרי פרוקוביץ', אינו יכול לשער בדמיונו, כמה פַנְטַסְטִי הוא רודיה וגם, איך לאמר זה, קַפּריזי. באָפיו לא יכֹלתי מעולם לתת אֵמון גמור, גם בהיותו בן חמש־עשרה. אני בטוחה, שגם עכשו הוא מסֻגל לעשׂות פתאם לעצמו איזה דבר, שעל דעת שום אדם שבעולם לא יעלה לעשׂותו… לא נרחיק את דרכנו: האם ידוע לו, כיצד התמיהני, הרעישני לפני שנתים, כמעט הגיעני עד שערי־מות, בעת שעלה בדעתו לִשׂא את זו… מה שמה? את בתה של אותה זַרְנִיצִיה, בעלת־ביתו?

– האם יודע הוא אותו מעשׂה בפרטיות? – שאלה אבדוטיה רומנובנה.

– כסבורים אתם, – המשיכה פולחריה אלכסנדרובנה בהתלהבות, – שדמעותי, בקשותי, מחלתי, אפילו מותי מרֹב יגון, עניונתנו – שכּל זה היה מפריע בעדו מעשׂוֹת את מעשׂהו? הוא היה פוסע ועובר במנוחה על כל המעצורים. והאמנם, האמנם אין הוא אוהב אותנו?

– הוא בעצמו לא דִבֵּר אלי מעולם דבר וחצי־דבר על הענין הזה – ענה רזומיחין בזהירות – אבל אני שמעתי דבר־מה מהגברת זרניצינה בעצמה, שגם היא אינה בעלת־דברים הרבה, ומה ששמעתי, אמנם משֻׁנה הוא במדה ידועה.

– ומה, מה שמע? – שאלו שתי הנשים בבת־אחת.

– אמנם, לא שום דבר מיֻחד ביותר. נודע לי רק, שנשואין אלה, שהיו כבר שרירים וקַיָמים לכל דבר ולא יצאו לפֹעל אלא מפני מותה של הכלה, היו לגברת זרניצינה בעצמה לא לרצון… מלבד זאת, אומרים, היתה הכלה לא יפה, זאת אומרת, אומרים, אפילו כעוּרה… וכל־כך חולנית ו… ומשֻׁנה… אמנם, לא חסרו לה, כמדֻמה, גם איזה מעלות מצֻיָנות. בודאי היו איזה מעלות; שאם לא כן – אין להבין כלל… שום נדוניה גם־כן לא היתה, והוא אמנם, לא היה נותן לבו לזה… בכלל, בדברים כמו אלה קשה לדון.

– אני בטוחה, שהיא היתה הגונה, – העירה אבדוטיה רומנובנה קצרות.

– אלוהים יסלח לי, אני שׂמחתי אז על מותה, אף שאיני יודעת, מי מהם היה מאבּד את השני: הוא אותה או היא אותו? – חתמה פולחריה אלכסנדרובנה את הענין; אחר־כך התחילה בזהירות רבה, בהפסקות ובמבטים תכופים על דוניה (מה שהיה לא נעים כלל לזו, כפי הנראה), לחקור ולדרוש על מה שעבר אתמול בין רודיה ובין לוזשין. זה המאורע, כפי הנראה, הפחידה והרעידה יותר מכֹּל. רזומיחין סִפֵּר הכל מחדש, בפרטיות, אלא שהפעם הוסיף גם את חַוַּת־דעתו שלו: הוא האשים ישר את רסקולניקוב, שהעליב בכַוָּנה את פטר פטרוביץ', והפעם לא רצה גם להצדיקו, שלא עשׂה זאת אלא מתוך חָליו:

– הוא גמר אֹמר לעשׂות כך עוד לפני חליו – הוסיף רזומיחין.

– אני גם־כן חושבת כך, – אמרה פולחריה אלכסנדרובנה בהבעת־יאוש. אולם לפלא גדול היה בעיניה, מה שהפעם דבּר רזומיחין על פטר פטרוביץ' בזהירות שכזו, כמעט בכבוד. הדבר הפליא גם את אבדוטיה רומנובנה.

– ובכן, זוהי דעתו על פטר פטרוביץ'? – לא התאפקה פולחריה אלכסנדרובנה.

– על המיֻעד להיות אישהּ של בתה אי־אפשר שתהא לי דעה אחרת, – ענה רזומיחין בקול מֻחלט ונהלהב. – ולא מאדיבות נתעָבה אני אומר כזאת, אלא… אלא… נו, יהיה אפילו מפני זה בלבד, שאבדוטיה רומנובנה בעצמה, ברצונה הטוב, מצאה, שאדם זה כדאי לה. ומה שאתמול גדפתיו כך, אין זאת אלא מפני שהייתי שכור עד־כדי כִעור וגם… מטֹרף בדעת; כן, מטֹרף, מבֻלבּל, חסר־דעה, משֻׁגע לגמרי… והיום אני בוש ונכלם מזה!… – הוא נתאדם ונשתתק. פני אבדוטיה רומנובנה התלקחו, אבל היא לא הפריעה את הדממה. היא לא הוציאה אף הגה אחד מאותו הרגע, שהשׂיחה נסַבָּה על לוזשין.

ובתוך־כך, בלי סיועהּ, נמצאה פולחריה אלכסנדרובנה, כפי הנראה, במצב של פקפוק. לבסוף הודיעה, בגמגום ומבלי חדול להעיף עין על בתה, שעכשו היא מלאה דאגה בנוגע לדבר אחד.

– הרואה הוא, דמיטרי פרוקוביץ‘, – התחילה – אני לא אסתיר דבר מדמיטרי פרוקופיץ’, דונצ’קה?

– כמובן, אמא, – העירה אבדוטיה רומנובנה בגלוי־דעת.

– הנה מהו הדבר, – נחפזה האם, כאִלו הָעתַּק הר מעליה על־ידי הרשאה זו לשפוך את מרי־רוחה. – היום בּבֹּקר־השכם קבלנו מפטר פטרוביץ' פתקה, בתור תשובה על הודעתנו מאתמול על־אודות בואנו. אתמול היה הוא צריך לפגוש אותנו, כפי שהבטיח, בבית־הנתיבות. במקום זה נשלח לקראתנו איזה משרת עם הכתֹבת של אכסניה זו, שיַראה לנו את הדרך, ופטר פטרוביץ' פקד עליו למסור לנו, שהוא יבוא אלינו בעצמו היום בּבֹּקר. במקום זה נתקבלה היום ממנו פתקה זו… אך מוטב, שאדוני יקרא אותה בעצמו; כאן יש סעיף אחד, שגורם לי דאגה רבה… אדוני יראה בעצמו איזה סעיף… ויגיד לי את דעתו גלוי, דמיטרי פרוקוביץ‘! הן הוא יודע טוב מכֹּל את תכונתו של רודיה ויוכל לעוץ לנו. הנני מודיעה לו מראש, שדונצ’קה כבר קבלה החלטה מן הרגע הראשון, אך אני, אני איני יודעת עוד איך להתנהג ו… וכל העת חכיתי לו, דמיטרי פרוקוביץ’.

רַזומיחין גלל לפניו את הפתקה, שיום כתיבתה היה מאתמול, וקרא לאמר:

"גבִרתי הנכבדה, פולחריה אלכסנדרובנה. אתכבד להודיע, שמפני סבות בלתי־צפויות מראש לא יכֹלתי לפגשכן בבית־הנתיבות, ועל־כן שלחתי למטרה זו איש נאמן. כמו־כן הנני שולל מעצמי את הכבוד להתראות אִתּכן מחר בּבֹּקר, מפני עסקי־סינַט, שאינם סובלים כל דחוי, וגם בכדי שלא להפריע את פגישתה עם בנה ופגישת אבדוטיה רומנובנה עם אחיה. הכבוד, אפוא, לבקר אתכן במעונכן ולברך את בואכן לשלום לא יעלה לי לפני יום־המחרת בשמונה שעות אחר־הצהרים בדיוק, ועם זה ארהיב בנפשי עֹז להוסיף את שאלתי ובקשתי, שאני שואל ומבקש, הנני מטעים את־זה במפגיע, שבשעת פגישׁתנו הכללית לא יהיה רדיון רומנוביץ' אתנו, היות שהוא העליבני באֹפן מחֻסר כל נִמוס ושלא נשמע דוגמתו, כשבקרתי אותו בעת מחלתו, והיות שחוץ מזה יש לי אליכן הסבּרה נכבדה ונחוצה מאד בדבר סעיף ידוע, שבנוגע לו אני רוצה לדעת את הפֵּרוש שלכן. עם זה אתכבד להודיע מראש, שאם, למרות בקשתי, אפגוש אצלכן את רדיון רומנוביץ‘, אז אאלץ להתרחק כרגע, ואז לא תתרעמו אלא על עצמכן. את הדברים האלה אני כותב מתוך השערה, שרדיון רומנוביץ’, אשר בשעת בקורי נדמה לחולה כל־כך, הבריא פתאם כעבור שעתַיִם, ואפשר, שכשֶׁיַצא מביתו, יכָּנס גם אליכן. חִזוק לדבר זה נותן לי מה שראיתי בעיני עצמי, שבבית שכּור אחד, שנרמס ברגלי סוסים ומת מזה, נתן לבתו של אותו שכּור, בתולה יצאנית, כעשרים וחמשה רֻבּלים לדמי־קבורה, כביכול, מה שהפליאני מאד, בדעתי, בכמה עמל עלה לה לשלוח לו את הסכום הזה. יחד עם־זה הנני מביע את רגשי הכבוד המיֻחדים שלי לאבדוטיה רומנובנה הנכבדה והנני מבקש לקבל את רגשי מסירותו וכבודו של

עבדה הנכנע

פ. לוזשין."

– עתה מה עלי לעשות, דמיטרי פרוקוביץ‘? – דִבּרה שוב פולחריה אלכסנדרובנה כמעט בדמעות – נו, כיצד יכולה אני לאמר לרודיה, שלא יבוא? הוא דרש אתמול בכל תֹּקף לפטור את פטר פטרוביץ’, והנה מצוים עליו בעצמו, שלא יבוא! ואכן, הוא יבוא להכעיס, כשיִוָּדע לו, ו… ומה יהיה אז?

– תעשׂה כמו שהחליטה אבדוטיה רומנובנה – ענה רזומיחין מִיַד ובמנוחה.

– אַי, רבונו־של־עולם!… היא אומרת… השם יודע מה היא אומרת, וגם את המטרה אינה מבארת לי! היא אומרת, שטוב יהיה, כלומר, לא טוב, אלא שמשום־מה נחוץ דוקא, שרודיה יבוא גם־כן בשמונה לפנות ערב, ושהם יפָּגשו דוקא… ואני גם את המכתב לא חפצתי להראות לו, אלא לעשׂות כך, באיזו תחבולה, על־ידי אדוני, שהוא לא יבוא… שהרי הוא רגזן כזה… וגם איני מבינה, איזה שכּור מת שם, ואיזו בת, ובאיזה אֹפן יכול הוא למסור לַבַּת ההיא את המעות האחרונות… אשׁר…

– אשר עלו לך בקֹשי שכזה, אמא, – הוסיפה אבדוטיה רומנובנה.

– ברוחו לא היתה נכונה אמש, – אמר רזומיחין מתוך מחשבות. – אלמלי ידעתן מה שעשׂה בבית־המרזח, אף כי בחכמה… הא! על־דבר איזה מת ועל־דבר איזו בתולה אמנם דִבּר גם לי בלכתנו הביתה, אבל אני לא הבנתי דבר… ואמנם אני בעצמי הייתי אמש…

– הטוב מכֹּל, אמא, נלכה אליו, ושם, אני מבטיחה אותך, נראה מיד מה עלינו לעשות. מלבד זאת, הרי הגיעה השעה. – אֵלי אחת עשרה! – קראה בהביטה אל שעון־זהבה הנפלא, שהיה תלוי לה על צוארה בשׁרשֶׁרת־וִיניציה דקה ושלא התאים כלל וכלל עם תִלבָּשתה הדלה. “מתּנת החתן” – חשב רזומיחין.

– אַה, הגיעה השעה! השעה, דונצ’קה, השעה! – התחילה פולחריה אלכסנדרובנה להֵחָפז מתוך דאגה. – הוא עוד יחשוב, שאנו כועסות עליו על של אתמול, ולכן איננו באות. אני, רבונו־של־עולם!

בחפזון שָׂמה עליה את המניליה וחבשה לראשה את מגבעתה; דונצ’קה התלבשה גם היא. נעלי־ידיה היו לא רק ישָׁנות, כי־אם בָּלות (רזומיחין ראה זאת), ואף־על־פי־כן, זו דַּלות תלבָּשתן של שתי הנשים הוסיפה להן איזו לוית־כבוד וחין ערך מיֻחד, מה שאנו מוצאים תמיד אצל מי שיודע ללבוש עִדִּים. רזומיחין הביט ביראת הרוממות על דונצ’קה והתגאה בזה, שילַוֶּה אותה. “אותה מלכה – הגה בלבו – שהטליאה את פֻּזמקותיה בבית־הסֹהר, היו לה ודאי באותה שעה פני מלכה ממש, ואולי יותר מאשר לפנים, בשעת החגיגות הכי־נהדרות”.

– אֵלי! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה – מי מִלל לי, שיבוא יום ואני אפחד להפגש עם בני, עם רודיה החביב והיקר שלי, כמו שאני מפחדת עתה!… אני מפחדת, דמיטרי פרוקוביץ'! – הוסיפה בהביטה בו בבושה.

– אל תפחדי, אמא, – אמרה דוניה ותנשק לה. – מוטב שתאמיני בו.

– הוי, אֵלי! אני גם מאמינה, וכל הלילה לא עצמתי עיני! – קראה האשה המסכֵּנה.

הם יצאו החוצה.

– היודעת אַתּ, דונצ’קה, עם הבֹּקר, כשרק נרדמתי קצת, נראתה לי בחלום מַרתּה פטרובנה המנוֹחה… כֻּלה עטופה לבָנים… נגשה אלי, אחזה בכפי והניעה אלי בראשה, בסבר פנים זועפים, זועפים, כאִלו דנה אותי לחובה… האם אות לטובה הוא? הוי, אלי, דמיטרי פרוקופיץ', הן הוא אינו יודע עוד: מַרתּה פטרובנה מתה!

– לא, איני יודע; איזו מרתּה פטרובנה?

– מתה לפתע פתאם; וישַׁוה בנפשו…

– אחר־כך, אמא, – התערבה דוניה. – הן דמיטרי פרוקופיץ' אינו יודע עוד, מי היא מרתּה פטרובנה.

– אַה, אינו יודע? ואני חשבתי, שלו הכֹּל ידוע כבר. יסלח לי דמיטרי פרוקופיץ', אבל שרעפי בימים האלה מסֻכסכים ומבֻלבּים. באמת, אני חושבת אותו לאיזה ציר שלוח אלינו ממרומים, ולכן הייתי בטוחה, שלו כבר הכּל ידוע. אני חושבת אותו כמו לקרוב לנו… אל נא יקצוף על דַבּרי ככה. אַה, אֵלי, מה זו ידו הימנית? פצָעהּ?

– כן, – מלמל רזומיחין המאֻשר.

– אני לפעמים מדברת יותר מדַי בתם־לבי, באֹפן שדוניה מתקנת… אבל, אֵלי, באיזה מדור גר הוא! והאם הקיץ כבר? וזו האשה בעלת־ביתו, חושבת את זה לחדר? ישמע־נא, אדוני אמר, שרודיה אינו אוהב לגלות את רגשי־לבו, באֹפן שאני, אפשר, אהיה לו לזרא… בחֻלשותי?… האם לא יורֵני, דמיטרי פרוקופיץ', כיצד אני צריכה להתנהג אתו? אני, יודע הוא, אובדת־דרך לגמרי…

– אל תרבה לשאלהו על איזה דבר, אם היא רואה, שהוא מתכַּוֵּץ; ביחוד על בריאותו אל תרבה לשאלהו: אינו אוהב.

– אַה, דמיטרי פרוקופיץ', מה קשה להיות אֵם! – – אבל הנה המדרגות… איזה מדרגות איֻמות!

– אמא, אַתּ חִוֶּרת, הרגעי חביבתי, – אמרה דוניה בהתרפקה עליה; – הוא צריך לחשוב לו לאֹשר מה שהוא רואה אותך; ואַת מעַנָּה את עצמך כל־כך, – הוסיפה ועיניה רָבו ברק.

– חַכֵּינה, אני אקדים לראות, אם כבר הקיץ.

הנשים עלו לאַט אחרי רזומיחין, שהקדים ועלה, וכשהגיעו בדיוטה הרביעית עד דלת מעונה של בעלת־הבית, ראו, שהדלת פתוחה כדי סדק קטן וששתי עינים שחורות וחודרות מסתכלות בהן מתוך האפלה. המבטים נפגשו, והדלת נסגרה פתאם ברעשׁ כזה, שפולחריה אלכסנדרובנה עוד מעט וצעקה מפחד.

III    🔗

– בריא, בריא הוא! – קרא זוסימוב בקול־חדוה לקראת הבאות, הוא כבר בא לפני עשרה רגעים וַיֵשׁב על מקומו של אתמול, בירכתי הספה. רסקולניקוב ישב בפנה ממולו, לבוש כֻּלו, ואפילו מרֻחץ למשעי ומסֹרק כהלכה, מה שלא עשה זה עִדן ועִדנים. החדר נמלא כֻּלו מִיַּד. אך נסטסיה הספיקה בכל־זאת להכנס גם היא והתחילה לשמוע ולהקשיב.

רסקולניקוב היה באמת כמעט בריא, ביחוד בהשוָאה למצבו של אתמול, אלא שהיה חִוֵּר מאד, פְּזור־רוח ונזעם. בחיצוניותו נדמה לאדם שנפצע קשה או בכלל שנשׂא וסבל איזה מכאוב גופני גדול: גַּבּות עיניו היו מכֻוָּצות, שׂפתיו הדוקות, מבטו לוהט, דבריו היו מעטים, בלי רצון, בהתאמצות יתֵרה, כאִלו הוא ממלא איזו חובה, ואיזו אי־מנוחה יש שנתגלתה בתנועותיו.

חָסרה איזו תחבּשת על אחד מאבריו, בכדי שיהא דומה בַּכֹּל לאדם הסובל קשה מאיזו סבה טריה או כיוצא בה.

אמנם גם הפנים החִורים והזעומים האלה הוּארו לרגע כשנכנסו האם והאחות, אבל האור הזה נָתַן להם, במקום הבעת היגון ופִּזור־הנפש הקודם, איזו הבעה של צער יותר מרֻכּז. האור חָשך מהר, אך הצער נשאר, וזוסימוב שהתבונן לחולה שלו ולמד לדעתו בכל תשומת־הלב ובכל אש ההתמדה הצעירה של רופא־מתחיל, הכיר בו בתמהון שביאת בני־משפחתו עוררה בו תחת שׂמחה איזו החלטה כבדה ומסֻתָּרה להֵעָנות שׁעות אחדות, הואיל ואי־אפשר להמלט מעִנוי זה. הוא ראה אחר־כך, שכמעט כל מלה ומלה מן השׂיחה שנתעוררה כאִלו נגעה באיזה פצע מפצעי החולה וגרדה אותו; אולם יחד עם זה תמה על שהמונומַני של אתמול, שכל חצי־דבור היה מביא אותו לידי התפרצות של חֵמה נוראה, ידע היום לשלוט בעצמו ולכסות על רגשותיו.

– כן, היום אני רואה בעצמי, שהנני כמעט בריא, – אמר רסקולניקוב בנשקו לאמו ולאחותו בסבר פנים יפות, דבר שגרם לפולחריה אלכסנדרובנה לֵאור כרגע. – ולא באותו המובן של אתמול אני אומר זאת, – הוסיף הוא בפנותו לרזומיחין ובלחצו את כפו באחוה ורֵעות.

– ואני ממש התפלאתי היום עליו, – התחיל זוסימוב ששמח מאֹד על הבאים, מפני שבמשך עשרת הרגעים שישב עם החולה שלו הספיק כבר חוט־השׂיחה להנתק ביניהם, – בעוד שלשה־ארבעה ימים, בדרך זו, ישוב לאיתנו לגמרי, זאת אומרת, כמו שהיה לפני חֹדש או שנַים… או, אולי שלשה? הן מחלה זו התחילה והתכוננה מכבר… אַה? יודה עכשו, שאולי הוא בעצמו אשם בה? – הוסיף בבת צחוק זהירה, כאלו חשש עדַין, שמא ירגיזו במה־שהוא.

אפשר מאד, – ענה רסקולניקוב בקרירות.

– אני מדבר כל זה – המשיך זוסימוב בהנאה – מפני שלהבריא לגמרי תלוי עכשו, בעִקר, בו בעצמו. עכשו, כשכבר אפשר לדּר אתו, חפצתי לתת בלבו את ההכרה, שנחוץ להרחיק את הסבּות הראשיות, כלומר, העִקריות, שהשפיעו על תולדות מצבו החולני, כי רק אז ישוב לאיתנו, ואם לא, יורע לו עוד יותר. את הסבות הראשיות האלה אין אני יודע, אבל הוא בודאי יודע אותן, הוא איש חכם, ובודאי הסתכל בעצמו. לי נדמה, שראשית מחלתו עולה בד־בבד עם יציאתו מהאוניברסיטה. לו אסור להִשָּׁאר בלי ענין ומעשׂה, ולכן עבודה ומטרה מסֻימה וברורה, אשר אליה ילך בצעדים בטוחים – שתי אלה, כמדֻמני, היו יכולות להיות לו לתועלת רבה.

– כן, כן, הוא צודק מאד… הנה מהרה אשוב אל האוניברסיטה ואז… הכֹּל על מקומו יבוא בשלום…

זוסימוב, שהתחיל להביע את עצותיו המחֻכּמות גם, במדה ידועה, בכדי לעשׂות רֹשם על האורחות, בא קצת במבוכה, כמובן, כשהביט עם גמר נאומו על שומעו וראה בפניו לגלוג גלוי. אמנם זה נמשך רק כהרף־עין, פולחריה אלכסנדרובנה התחילה מיד להודות לזוסימוב, וביחוד על בַּקרו אותן בלילה בבית־המלון.

– היאך, הוא היה אצלכן גם בלילה? – שאל רסקולניקוב כנחרד – הרי שגם לא ישנתן אחרי בואכן מן הדרך?

– אַח, רודיה, הן כל זה היה רק עד שתַּים. גם בביתנו לא היינו, אני ודוניה, שוכבות לעולם לפני שתים.

– אני גם־כן לא אדע איך להודות לו – המשיך רסקולניקוב ופניו נתעצבו ורעמו פתאם. – מבּלי לדַבּר על שאלת השכר – הוא יסלח לי, שהזכרתי את זה _פנה לזוסימוב) – תם אני ולא אדע, במה גם מכביד עלי, מפני שלא מובן: אני אומר לו גלוי.

– רק אל־נא יתרגז – התאמץ זוסימוב ונתן את קולו בצחוק – יניח שהוא אצלי ראשון לפַצִיֶנטים ואנחנו, הרופאים הצעירים, אוהבים את הפציֶנטים הראשונים שלנו אהבת נפש. בפרט אני, שאין אני עשיר בפצינטים מרֻבּים.

– עליו כבר איני מדבר, – הוסיף רסקולניקוב, בהורותו על רזומיחין, – והרי גם הוא, מלבד עלבונות והרפתקאות, לא ראה דבר ממני.

– איזה שקר! וכי מה זה אתך היום? במצב־רוח רגשני הנך? – קרא רזומיחין.

אלמלי היה יודע לחדור יותר לרוחו של רסקולניקוב, היה רואה, שאין כאן אף זֵכֶר למצב־רוח רגשני, ואדרבה, היה דבר־מה מעין ההפך. אולם אבדוטיה רומנובנה ראתה מה שלא ראה רזומיחין. היא התחקתה על אחיה בתשומת־לב רבה ובדאגה.

– ועל־אודותיך, אמא, אין אני מֵעֵז גם לדבּר, – המשיך הוא, כמו שִׁעור שֶׁשִׁנן בעל־פה – רק היום יכֹלתי להבין משהו, כמה עֻנֵיתן אמש בצִפִּיַתכן לשובי.

כשאמר את זה, הושיט פתאם, דוּמם ובבת־צחוק, את ידו לאחותו. ואכן הפעם הסתמן בבת־צחוקו רגש אמתי. דוניה אחזה מיד ולחצה בהתלהבות את היד המוּשטה לה, מלאת שׂמחה ותודה. זו הפעם הראשונה אשר פנה אליה אחרי המחלֹקת שנפלה ביניהם אמש. פני האם הוּארו בהתפעלות של אֹשר למראה השלום הגמור, בלי אֹמר ודברים, שנעשה בין האח ואחותו.

– הנה בעד כגון־זה הריני אוהב אותו! – לחש רזומיחין, שדרכו היה להגזים הכֹּל, ועשׂה סבּוב נמרץ על כסאו – יש לו אלה התנועות!…

“וכמה טוב כל זה יוצא אצלו, – חשבה האם בלבה, – איזו התעוררות אצילית בכל דבר, ובאיזה אֹפן פשוט ועָדין כִּפּר את מה שעבר בינו ובין אחותו אתמול – רק בזה שהושיט לה ידו ברגע כזה ושלח מבט טוב… ואיזה עינים יפות לו, ואיזה פנים יפים!… הוא יפֶה גם מדונצ’קה… אבל, רבונו־של־עולם, באיזה מלבושים הוא לבוש, מה נורא!… וַסְיָה המשרת בחנותו של אפנסי איבַנוביץ' לבוש נאה הימנו!… והרי, כמדֻמה, כמה הייתי רוצה להתנפל עליו, לחבקהו ולבכות – ואני ירֵאה, ירֵאה… משֻׁנה הוא, אֵלי! לכאורה הרי מדבר הוא בחביבות, ואני יראה! מה אני יראה?”…

– אַה, רודיה, אתה לא תאמין – קראה בקול, בהחָפזה לענות על הערתו – איך שאני ודונצ’קה היינו אתמול… אֻמלָלות! עתה, כשהכל כבר עבר ונגמר וכֻלנו שוב מאֻשרים, – מֻתּר לספּר. תאר בנפשך, רצות אנו לכַאן, ישר מהמסע, בכדי לנפול על צוארך, וזו האשה, – אַה, הרי היא כאן! שלום, נַסטסיה!… אומרת לנו פתאם, שאתה חולה באֶשָּׁתָא לבָנה ושברחת חֶרש מפני הרופא החוצה ושהלכו לחַפּשׂך. אינך יכול לשער, מה מר היה לנו! בדמיוני עלה מיד המעשׂה הטְרַגִּי בפורוּצ’יק פוטַנצ’יקוב, מַכָּרנו, עֲמִיַת־אביך, – אתה אינך זוכר אותו, רודיה, – שגם הוא יצא באֹפן כזה אל החצר מתוך אֶשָׁתָא לבנה ונפל לתוך הבאר. ורק ביום השני הוציאוהו. ואנחנו, כמובן, עוד הרבינו להפריז, אמרנו לרוץ ולחַפּשׂ את פטר פטרוביץ‘, שבעזרתו, לכל־הפחות… מפני שהלא אנו היינו גלמודות, לגמרי גלמודות – משכה בקול מיַבּב, ופתאם הפסיקה, בזכרה, שלדבּר על פטר פטרוביץ’ עדַין מסֻכּן הוא, למרות זה ש“כֻּלנו שוב מאֻשרים”.

– כן, כן, כל זה, כמובן, מעציב… – מִלמל רסקולניקוב בתור תשובה, אבל בהבעה של פזור־נפש גמור, כמעט בלי כל שימת־לב, עד שדונצ’קה נתנה בו מבט תמוה.

– מה עוד רציתי לאמר, – המשיך כמתאמץ לזכור דבר־מה – כן: בבקשה, אמא, ואף אַתּ, דונצ’קה, אל־נא תחשׁובנה, שאני לא חפצתי לבוא אליכן היום ראשון וחכיתי, שאַתּן תבֹאנה אלי קֹדם…

– מה אתה, רודיה! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה גם היא בתמהונה.

“מה זה, כדי ללצאת ידי־חובתו הוא מדבר אתנו? – חשבה דונצ’קה – עושׂה שלום, מבקש סליחה, כאַךן צסדר אחזה סדר־תפלה או עונה למורה מתוך ספר־למוד”.

– אני רק זה עתה הקיצותי וחפצתי ללכת, אלא שהיה עִכּוב מצד בגדי; שכחתי להגיד לה אתמול… לנסטסיה… שתכבס מקום־הדם… רק עתה הספקתי להתלבש.

– הדם! איזה דם? – נפחדה פולחריה אלכסנדרובנה.

– זה כך… אל תפחדי. זה הדם הוא… שאתמול, כששוטטתי בטֵרוף־הדעת, נתקלתי באדם נרמס אחד… פקיד…

– בטרוף־הדעת? אך הרי אתה זוכר הכֹּל. – הפסיק רזומיחין.

– זה נכון – ענה על זה רסקולניקוב בתשׂומת־לב מיֻחדה – זוכר אני הכֹּל, אפילו כל פרט קטן שבקטנים, אבל אם תשאלני, למה עשׂיתי כך, ולמה הלכתי לשם, ולמה דברתי דבר פלוני? – לא אדע לבאר לך כראוי.

– פינוֹמֶן ידוע הוא למדי, – התערב זוסימוב – יש שהחולה עושׂה מעשים נפלאים, מוציא אל הפֹּעל מפעלים ערומים, אבל הרוח החיה במעשׂים וראשיתם – מקורן ברשמים אי־נורמליים שונים. דומה זה לחלום.

"והרי זה טוב, אולי, מה שהוא חושב אותי כמעט למשֻׁגע? – חשב רסקולניקוב.

– אבל הן זה אנו מוצאים גם אצל בריאים, – העירה דונצ’קה, בהביטה בפחד על זוסימוב.

– זוהי הערה נכונה למדי, – ענה הלה – במובן זה אמנם כֻּלנו ולעתים קרובות מאד, כמעט כמשֻׁגעים, אלא שיש אותו הבדל קטן, ש“החולים” הם מבֻלבָּלים במדה יותר גדולה ממנו. ויש לדעת את הגבול. ואדם הרמוני, אמת היא, כזה אין כמעט כלל בנמצא. בין עשׂרות, ואולי בין מאות אלף, לא יִמָּצא אלא אחד, ואף זה באכסמפלרים רפים למדי…

כשהוציא זוסימוב (מתוך אי־זהירות, בהִסָּחפו בזרם דבריו על העניין החביב לו) את המלה “משֻגעים”, רעמו פני כל המסֻבּים. רסקולניקוב ישב כבלתי שם לב לכל הדבר, שקוע בהרהורים ובת־צחוק משֻׁנה על שׂפתיו החִורות. דבר־מה הוסיף להעסיקו.

– נו, מה בנוגע לאותו נרמס? אני הפסקתיך! – מהר רזומיחין להסב את השׂיחה לעניָנה הקודם.

– מה? – נדמה רסקולניקוב למקיץ מִשֵׁנה – כן… נו, ובכן נתלכלכתי בדם, בעת שעזרתי להעבירהו אל מעונו… אגב, אמא, אני עשׂיתי אתמול מעשׂה, שלא יעשה אחר: אמנם נטרפה דעתי עלי. אני נתתי אתמול את כל הכסף ששלחַתְּ לי… לאשתו… לדמי־קבורה. האלמנה… חולת־שחפת… עלובה… שלשה יתומים קטנים… רעבים… בבית אין כֹּל… ועוד בת אחת יש שם… אפשר שאַתּ בעצמך היית נותנת, אִלו ראית… אני, אמנם, לא היתה לי כל רשות, אני מודה, ביחוד בדעתי כיצד עלו לך המעות האלה. בכדי לעזור לאחרים צריך שתהא זכות מיֻחדה לזה, ולא: Crevez chiens, si vous n’e′tes pas contents!", – הוא נתן קולו בצחוק. – לא כך, דוניה?

– לא, לא כך, – ענתה דוניה בהחלטה.

– בַּא! הרי גם אַתּ… בעלת־שאיפות!… – רטן, נתן בה כמעט מבט של איבה וחִיֵּך בלגלוג – אני צריך הייתי להבין זאת…

נו, זה ראוי לתהלה, אשריך… ועוד תגיעי לגבול כזה, שאם לא תעברי אליו – תהיי אמללה, ואם תעברי – אולי עוד יותר… ואגב, כל זה הבל! – הוסיף ברֻגזה על שנמשך בדברים שלא ברצונו. – אני חפצתי רק להגיד, שאני מבקש את סליחתך, אמי, – גמר בקול קשה ונפסק.

– חדל, רודיה, אני בטוחה, שכָּל מה שאתה עושׂה טוב הוא! – אמרה האם השׂמֵחה.

– אל תבטחי ככה, – ענה בעקמו את פיו לכעֵין בת־צחוק. נשׂתררה דממה. דבר־מה מֵעיק היה בכל השׂיחה הזאת, ואף בדממה, ואף בעשׂית־השלום, ואף בבקשת הסליחה, והכל הרגישו זאת.

“והרי הם באמת מפחדים מפני” – חשב רסקולניקוב בלבו, בהביטו כמתגנב על אמו ואחותו. פולחריה אלכסנדרובנה, אמנם, ככל אשר נמשכה הדממה, כן גדל פחדה.

“שלא בפניהן הלא כל־כך אהבתין, כמדֻמה” – חלף הרהור במוחו.

– יודע אתה, רודיה, מַרתּה פטרובנה מתה! – קפצה ואמרה פולחריה אלכסנדרובנה.

– מי היא מרתּה פטרובנה?

– הוי, רבונו־של־עולם, מרתּה פטרובנה, אשת סויִדריגֵילוב! הרי אני כל־כך הרבה כתבתי לך על־אודותיה.

– אַ, אַ, אַ, כן, זכורני… ובכן, מתה? אַח, באמת? – התעורר פתאם, כמו מתוך תרדמה, – באמת מתה? מאיזו סבּה?

– שער בנפשך, לפתע־פתאם! – נחפזה להשיב פולחריה אלכסנדרובנה; סקרנותו הוסיפה לה אֹמץ – וממש באותו זמן ששלחתי לך את המכתב, באותו יום ממש! שער בנפשך, אותו אדם נורא היה, כמדֻמה, הסבּה למותה. אומרים, שהוא הכה אותה לפני זה מכת־רצח.

– האם ביחסים כאלה היו? – שאל בפנותו לאחותו.

– לא, להפך. הוא התיחס אליה בסבלנות מרֻבּה, אפילו באדיבות. במקרים רבים וִתֵּר על הרבה מצדדי תכונתה, שבע שנים שלֵמות… סבלנותו נתפקעה פתאם.

– הרי שאינו כלל נורא כל־כך, אם שבע שנים הבליג על עצמו? אַתּ, דונצ’קה, כמדֻמני, מלמדת עליו זכות?

– לא, לא, זהו אדם נורא! נורא ממנו אין אני יכולה גם להעלות על דעתי, – ענתה דוניה כמעט בחרדה, הרעימה את בבותיה ושקעה במחשבות.

– זה אֵרע אצלם בּבֹּקר – המשיכה במהירות פולחריה אלכסנדרובנה. – אחר זה צִותה היא מיד לרתום את המרכבה, בכדי שתֵּכף־ומיד אחרי סעֻדת־הצהרים תוכל לנסוע העירה, מפני שתמיד אחרי מקרֶה כזה היתה נוסעת העירה; בשעת הסעֻדה, אומרים, אכלה בתֵאבון גדול…

– אחרי הֻכּוֹתהּ?

– לה, אמנם, היתה מאז… רגילות זו, ומיד אחרי האכילה, בכדי שלא לאַחֵר מועד הנסיעה, הלכה אל בית־הרחצה… רואה אתה, היא היתה מתרפאת ברחיצה; מַעיָן קר יש להם שָׁם והיא היתה רוחצת בו מדי יום ביומו, ואך נכנסה המימה, אחָזהּ השבץ.

– שאלה היא! – קרא זוסימוב.

– והוא הכה אותה מכה נאמנה?

– הן אחת היא – קראה דוניה.

– המ! ואמנם האם כדַאי לך, אמא, לספּר על הבלים כאלה? – קרא רסקולניקוב פתאם בהתרגזות וכמו שלא במתכַּוֵּן.

– אח, יקירי, הן אני איני יודעת על מה לדַבֵּר, – קראה פולחריה אלכסנדרובנה כמו למרות רצונה.

– וכי מה, מפחדים אתם כֻּלכם מפני? – אמר בצחוק מעֻות.

– אמנם כן! – אמרה דוניה בהביטה ישר ובעֹז אל אחיה – אמא בעלותה על המדרגות הצטלבה אפילו מפחד.

פני רסקולניקוב כאִלו נתעקמו מפַּלָּצות.

– אח, מה אַתְּ, דוניה, אל־נא תקצוף עלי, רודיה… למה אמרת זאת, דוניה? נתבלבלה פולחריה אלכסנדרובנה – זאת אמת, בנסעי הֵנה, הזיתי כל הדרך, איך שנתראה, איך שנמסור הכל איש לרעהו… והייתי כל־כך מאֻשרה, עד שלא הרגשתי בנסיעה… אבל מה אני סחה! אני גם עכשו מאֻשרה… לחנם אמרת זאת, דוניה… אני כבר מאֻשרה בזה, שאני רואה אותך, רודיה…

– די לך, אפא, – מלמל הוא מבֻלבּל, מבלי הַבֵּט בה, וילחץ את ידה – עוד נספיק לדבּר דַּיֵנו!

לאחר שאמר זאת, קדרו פניו פתאם וחָורו; אותה ההרגשה האיֻמה עברה שוב כקֹר־מות על נפשו; ושוב נתחַוֵּר לו פתאם, שהוא אמר זה עתה שקר נורא: שלא רק לעולם כבר לא יהיה סִפֵּק בידו לדבּר דַּיוֹ, אלא שלעולם כבר לא יהיה לו על מה ועם מי לדבר בכלל. הרֹשם של המחשבה המעַנה הזאת היה כל־כך חזק, עד שלרגע אחד שכח לגמרי היכן הוא בעולם, קם ממקומו ומבלי הביט בפני איש, שָׂם פעמיו לצאת מן החדר.

– מה־לך? – קרא רזומיחין ויאחז בידו.

רסקולניקוב חזר וֵיֵשב; התחיל להתבונן דומם לצדדין; הכל הביטו עליו בתמהון.

– אבל מפני מה אתם כֻּלכם כל־כך משעממים! – קרא פתאם באֹפן בלתי־צפוי כלל – הגידו דבר־מה! וכי איזו צורה יש לישיבת־דממה זו?! דַּבּרו אפוא!… נתחיל בשׂיחה… נתאספנו – והננו מחרישים… נו, דבר־מה, לכל־הפחות!

– ברוך השם, ואני חשבתי, שאיזה דבר כעין של אתמול מתחיל בו שוב, – אמרה פולחריה אלכסנדרובנה ונצטלבה.

– מה אתך, רודיה? – שאלה אבדוטיה רומנובנה באי־אֵמון.

– כך, לא כלום, נזכרתי בדבר מגֻחך אחד, – ענה ויתן פתאם קולו בצחוק.

– נו, אם דבר מגֻחך, הרי טוב! כי הנה גם אני חשבתי… – אמר זוסימוב בהתרוממו מעל הספר – על־כל־פנים, שעתי אני הגיעה ללכת; אני עוד אכּנס, יוכל היות… אם אמצא…

הוא השתחוה ויצא.

– איזה אדם טוב! – העירה פולחריה אלכסנדרובנה.

– כן, טוב, מעֻלה, משֻׁבּח, משכיל, חכם… – התחיל רסקולניקוב פתאם לדובב באיזו מין מהירות בלתי־צפויה ובאיזו התעוררות בלתי־מצויה אצלו עד כה – אין אני זוכר, היכן פגשתיו קֹדם, לפני מחלתי… כמדֻמה לי, שפגשתיו… והנה גם זהו אדם טוב! – הורה על רזומיחין – המוצא הוא חן בעיניך, דוניה? – שאל אותה, ופתאם, לא נודע על מה ולמה, התפרץ בצחוק.

– מאוד. – ענתה דוניה.

– פוּ, איזה… חזיר אתה! – קרא רזומיחין מתוך בֹּשת רבה; הוא נתאדם וקם מעל הכסא. פולחריה אלכסנדרובנה הצטחקה, ורסקולניקוב צחק בקול גדול.

– לאן אתה?

– גם אני… נחוץ לי.

– כל לא נחוץ לך, הִשָׁאר! זוסימוב הלך, והרי גם לך נחוץ. אל תלך… וכמה השעה? יש כבר שתים־אשרה? איזה שעון יפֶה לך, דוניה! ומפני מה נשתתקת שוב? כל העת אין דובר דובר, חוץ ממני!…

– זוהי מתנת מרתּה פטרובנה, – ענתה דוניה.

– ומתנה יקרה מאד! – הוסיפה פולחריה אלכסנדרובנה.

– אַ – אַ – אַ! איזה שעון גדול, כמעט לא של אשה.

– אני אוהבת כזה – אמרה דוניה.

“הרי שלא מתנת־החתן” – חשב רזומיחין ושִׂמחה באה משום־מה אל לבו.

– ואני חשבתי, שתשורה זו שלח לך לוזשין, – העיר רסקולניקוב.

– לא, הוא עוד לא נתן לדונצ’קה כל מתנות.

– אַ – אַ – אַ! ואַתּ זוכרת, אמא, הן אני הייתי שבוי־אהבה ואמרתי לבוא בברית־נשואין, – אמר פתאם ויַבּט אל אמו, שהיתה כהלומה גם מהמעבר הבלתי־צפוי, גם מהמוֹן שבו התחיל לדַבּר בענין זה.

– אַח, יקירי, כן! – פולחריה אלכסנדרובנה התחלפה במבטים עם דוניה ורזומיחין.

– המ! כן! ומה יש לי לספר לך! באמת, גם אני איני זוכר הרבה מזה. היא היתה נערה ידועת־חולי, – המשיך שוב כמו מתוך השתַּקעות במחשבות והשפלת־העינַים, – בעלת־מכאובים, אָהבה לתת נדבות לעניים ושגתה בדמיונות על המנזר, ופעם אחת בכתה בדמעות־שליש כשדבּרה אלי על זה; כן, כן… זכורני… זוכר אני. מָשְׁחָ מאיש היה… מראֶהָ. באמת איני יודע, למה נקשרה אז נפשי בנפשה, כמדֻמה, מפני שתמיד היתה חולה… אִלו היתה עוד פִּסַּחת או גִבֶּנת, הייתי, כמדֻמה, אוהבה עוד יותר (הוא הצטחק מתוך הרהורים). כך, איזו קדחת של אביב היתה…

– לא, לא רק קדחת של אביב, – אמרה דונצ’קה בהתלהבות.

בהתאמצות ובתשומת־לב רבה נתן עין באחותו, אבל לא שמע, ואולי לא הבין את דבריה. אחר־כך, מתוך השתַּקעות עמֻקה, קם נגש לאמו, נשק לה, שב למקומו וֵיַשׁב.

מצדך, בלילה הזה חשבתי על הדבר ומצאתי את הטעות. הטעות היא בזה, שאתה, כמדֻמה, משער, שאני, כביכול, מביאה את עצמי לקרבן לשם־מי. אבל זה לא נכון כלל. אני, פשוט, הולכת להנשא לשם עצמי, מפני שאם לא אעשה כך – קשֶׁה לעצמי; אחר־כך, מובן, שאשמח, אם יעלה לי להביא תועלת גם לקרובים. אולם בהחלטתי אין זה גורם עקרי…

“משקרת! – חשב בלבו, בנשכו את צפרניו מחֵמה – בעלת־גַּאֲוָה! אינה רוצה להודות, שיש חשק, לעשות טובות! רמות־רוח! הוי תכונות שפלות! גם אַהֲבָתָן אינה אלא כעין שנאה… הוי, כמה… כמה שונא אני את כֻּלן!”

– במלה אחת, אני נִשאת לפטר פטרוביץ' – המשיכה דונצ’קה – מפני שמִשתֵּי רעות אני בוחרת בקטנה. אני נכונה למלא ביֹשר כל מה שהוא מחכה ממני, והרי שאין אני מרַמה אותו… מפני מה הצטחקה כך? – פניה נתאדמו ובעיניה הבריק קצף…

– הכל תמַלאי? – שאל בהצטחקות ארסית.

– עד גבול ידוע. אֹפן השתדכותו של פטר פטרוביץ' הֶראה לי מיד, מה דרוש לו. הוא, כמובן, מעריך את עצמו, אפשר, יתר על המדה, אבל מאמינה אני, שגם לי יש ערך בעיניו… למה אתה צוחק שנית?

– ולמה אַתּ מתאדמת שנית? אַתּ משקרת, אחותי, אתּ משקרת במתכַּוֵּן, מתוך עקשנות־נשים גרידא, בכדי להוכיח את אמתותך בפני… מוכרת את עצמך בעד כסף, ובכל אֹפן אַתּ עושה מעשה־שפלות, ואני שמח על שעודך מֻכשרה, לכל־הפחות, להתאדם מבושה!

– לא אמת, אני איני משקרת!… – לא הבליגה עוד דוניה על־עצמה – אני לא הייתי נִשאת לו, אלמלא האמנתי, שיש לי ערך בעיניו ושׁהוא מוקיר אותי; לא הייתי נִשׂאת לו, אלמלא הייתי בטוחה בכל תֹקף, שאני יכולה לכבד אותו. לאשרי, אני יכולה להִוָּכח בזה הוכחה נאמנה, ואפילו היום הזה. ונֵשואין כאלה אינם מעשה־נבָלה, כמו שאתה אומר; ואם גם צדקת, אם גם אני באמת החלטתי לעשות נבלה, – האם אין זה חֹסר־רגש מצדך לדבּר עמי ככה? למה אתה דורש ממני גבורה, שאולי אינה גם אצלך? זוהי עריצות, זהו מעשה־אֹנס! אם אאבּד נפש אחת, הלא רק את נפשי אני… נפש אחר עוד לא רצחתי!…

מה אתה מביט בי ככה? למה חָוַרתָּ כך? רודיה, מה לך? רודיה, חביבי!

– אֵלִי! היא הביאה אותו לידי התעלפות! – צעקה פולחריה אלכסנדרובנה.

– לא, לא… הבלים… אין דבר!… הראש הסתובב קצת… כלל לא התעלפות… כל דבר אצלכם מיד התעלפות!… המ! כן… מה חפצתי לאמר? כן! כיצד תִּוָּכחי היום, שיכולה אַתּ לכבּד אותו ושהוא… מוקיר אותך… כמו שאמרת? אַתּ, כמדֻמני, אמרת, שהיום תוכחי? או אולי טעות־שמיעה היא אצלי?

– אמא, הַראי־נא לו את מכתבו של פטר פטרוביץ', – אמרה דוניה.

בידים רועדות מסרה פולחריה אלכסנדרובנה את המכתב. רסקולניקוב לקח אותו בסקרנות רבה. אולםו עוד טרם התחיל לקראו, הביט פתאם באיזה מין תמהון משֻׁנה על אחותו.

– נפלא הוא, – אמר לאט, כאִלו חדרה לתוכו פתאם מחשבה חדשה – למה אני מרבה כל־כך דאגות? ומה כל הצעקה? הִנָּשאי למי שאַתּ רוצה!

הוא דִבּר זה כמו בפני עצמו, אבל בטא כל מלה בקול ורגעים אחדים הביט על אחותו כמֻכּה־תמהון.

לבסוף גלל את המכתב, ובהיות עוד לפניו מראה־תמהון, התחיל לקראו לאט־לאט ובשׂימת־לב מרֻבּה – ויעבור עליו אחת ושתים. פולחריה אלכסנדרובנה חרדה מאד. והכל חכו לדבר־מה מיֻחד.

– זה מפליאני, – התחיל אחרי רגעי־מחשבה אחדים; הוא מסר את המכתב ליד אמו, אבל בדבורו לא נפנה לאיש מן המסֻבּים ביחוד – הן הוא עסקן, פרקליט, ומִדְבָּרו… של זקן ורגיל – והכתיבה שלו כל־כך בּוּרִית.

כֻּלם עשו איזו תנועה; כלל לא לזה חכו.

– הכֹּל כותבים כך, – העיר רזומיחין קצרות.

– ואתה כלום קראת?

– כן.

– אנו הראינו לו, רודיה… אנו… התיעצנו, – התחילה פולחריה אלכסנדרובנה הנכלמה.

– באמת, זהו נוסח בית־דין – הפסיק רזומיחין – הניָרות של בית־דין נכתבים עד היום בסגנון זה.

– בית־דין? כן, נכון, של בית־דין, של איש־מעשה… לא סגנון בּוּרי יותר מדי, ואף לא ספרותי יותר מדי; מעשִׂי!

– פטר פטרוביץ' אינו מכסה, שהוא לא למד תורה הרבה, ולא עוד אלא שהוא חושב לו לתפארת, שבכֹח־עצמו סלל לו את דרכו – העירה אבדוטיה רומנובנה, קצת נעלבה מן הטון החדש של אחיה.

– אם הוא חושב לו לתפארת, יחשוב לו לתפארת – אני אין לי נגד זה כלום. אַתְּ, אחותי, נעלבת, כמדֻמני, מזה, שמכל המכתב לא הוצאתי אלא הערתי הבלתי־חשובה; חושבת אַתּ, שבכוַנָּה התחלתי לדבּר על הקטנות הללו, בכדי להתגרות בך מתוך כעס. והדבר אינו כן. להפך, בגלל הסגנון של המכתב עלתה בדעתי הערה אחת, שלא תהיה כלל למותר ברגע זה. שם יש מבטא אחד: “ואז לא תתרעמו אלא על עצמכן”, שפֵרושו מסֻמן וגלוי, וחוץ ממנו עוד אִיוּם, שהוא ילך לו כרגע, אם אבוא. זה האִיום להתרחק" – פֵּרושו: להשליך את שתיכן, אם לא תשמענה לקולו, להשליך עתה, כשקרא לכן לבוא אחריו לפטרבורג. נו, איך אַתּ חושבת: האפשר להֵעָלב ממבטא כזה, שנכתב בידי לוזשין, כמו אִלו היה נכתב על־ידי זה (הוא הורה על רזומיחין) או על־ידי זוסימוב, או על־ידי מי־שהוא מאתנו?

– לא, – ענתה דונצ’קה בהתעוררות – אני הבנתי מאד, שאין זה אלא מבטא תמים ושהוא, יכול להיות, רק אינו מליץ מפֹאָר… במשפטך זה קלעת אל המטרה. אני גם לא פללתי –

– זהו נוסח בית־דין, ועל־פי נוסח זה אי־אפשר לכתוב אחרת, ויצא יותר גס גם ממה שהיה בכַוָּנתו. אגב, אני נאלץ להעמידך קצת על האמת; במכתב זה יש עוד מבטא אחד, מבטא של רכילות בנוגע אלי, והוא מנֻול די־צרכו. אני נתתי את הכסף אתמול לָאלמנה, חולת־שחפת ונדכאה, ולא “לדמי־קבורה, כביכול”, אלא ממש, ולא לבתו של השכּור, כמו שהוא כותב, “הבתולה היצאנית” (שאתמול ראיתיה בפעם הראשונה לימי חיי), כי־אם לָאלמנה. בכל זה אני רואה כַוָּנה נמהרה ביותר להשליך עלי שקוצים ולשלוח מְדָנים. ושוב – נוסח בית־דין, הַינו בהטעמה גלויה של מטרת הדברים ובמהירות תמימה ביותר. הוא אדם נבון, אבל בכדי להתנהג בתבונה – אין השכל בלבד מספיק. כל זה אָפיָני בשביל אדם זה!… ואיני מאמין, שהוא יֵדע להוקיר אותך הרבה. כל זה אין אני אומר לך, אלא להוכיח לך את מצב־הדבר, מפני שבאמת אני דורש לך כל־טוב…

דונצ’קה לא אמרה דבר; החלטתה עמדה בתקפה; היא חכתה לערב.

– ובכן איך אתה מחליט, רודיה? – שאלה פולחריה אלכסנדרובנה, שדאגתה עוד רבתה בגלל הטון שלו הפתאומי, החדש, המעשי.

– מה פֵּרוש “מחליט”?

– אבל הרי פטר פטרוביץ' כותב, לבל תהיה אצלנו בערב, שאם כך – ילך לו… אם תבוא. ובכן מה אתה… תהיה?

– זה, כמובן, לא אני צריך להחליט, אלא, ראשית, אַתּ, אם דרישתו של פטר פטרוביץ' אינה מעליבה אותך, ושנית, דוניה, אם גם היא אינה נעלבה. ואני אעשה כטוב בעיניכן, – הוסיף בקול יבש.

– דונצ’קה כבר החליטה, ואני מסכימה לה – מהרה פולחריה אלכסנדרובנה להוסיף.

– אני החלטתי לבקשך, רודיה, לבקשך בכל תֹקֶף, שתהיה דוקא בשעת פגישה זו, לא ישנה – אמרה דוניה. – תבוא?

– אבוא.

– ונם אותו אבקש להיות אצלנו בשמונה בערב, – פנתה לרזומיחין – אמא, אני מזמינה גם את דמיטרי פרוקופיץ'.

– טוב, דונצ’קה. נו, ככל אשר החלטתם, – הוסיפה פולחריה אלכסנדרובנה – יהיה כך. וגם לי יותר נקל באֹפן זה. אין אני אוהבת להתחפּשׁ ולשַׁקר: טוב שנגיד את כל האמת מראש… ואתה קצוף כאַות־נפשך, פטר פטרוביץ'!

IV    🔗

ברגע זה נפתחה הדלת בחשאי, והחדרה נכנסה נערה אחת, כשהיא מתבוננת לצדדין בבושה. הכל פנו אליה בתמיה ובסקרנות. רסקולניקוב לא הכּירהּ בראּיה ראשונה. זו היתה סופיה סמיונובנה מרמלדובה. אתמול ראה אותה בפעם הראשונה, אבל בשעה, בסביבה ובתלבּשׁת כזו, שבזכרונו נשארה תמונה של פנים אחרים לגרמי. עכשו היתה זו נערה לבושה בגדים צנועים ודלים, צעירה ורכה עדין מאד בשנים, דומה כמעט לילדה, בעלת פנים גלויים, קצת נפחדים, ותנועות ענוֹות ונמוסיות. שמלתה היתה פשוטה מאד, שמלת־בית קלה; על ראשה מגבעה מעוכה ומתבנית ישנה; רק בידיה היה, כמו אתמול, הָאֲהִיל. כשראתה את החדר מלא אנשים, והיא לא פללה לזה, נתבלבלה כמו תינוקת, אבדו עשתונותיה לגמרי, ואף עשתה תנועה לשוב על עקֵבהּ.

– אַח… זו היא?… – אמר רסקולניקוב בתמהון רב ונתבלבל גם הוא.

בדמיונו עלה מיד, שאמו ואחותו יודעות כבר בדרך אגב, מתוך מכתבו של לוזשין, על־אודות “בתולה יצאנית” אחת. זה כרגע מחה נגד דבתו הרעה של לוזשין והזכיר, שאת העלמה הזאת ראה אתמול בפעם הראשונה, ופתאֹם הנה היא בעצמה באה. הוא זכר גם־כן, שלא מחה כלום נגד המבטא “יצאנית”. כל זה חלף באֹפן מטֻשטש וכהרף־עין במוחו. אולם בשימו לב יותר, ראה פתאֹם, שעלובה זו מדֻכּאה כל־כך, עד שנחומיו נכמרו עליה. וכשהיא נרתעה לאחוריה, לברוח מפחד – כמו נהפך עליו לבו.

– אני לא חכיתי לה כלל,– נחפז לעכב אותה במבטו – בבקשה, תשב־נא. היא באה בודאי בשליחותה של קטרינה איבנובנה. בבקשה, לא פה, תשב־נא פה…

עם בואה של סוניה קם רזומיחין, שישב על אחד משלשת כסאותיו של רסקולניקוב סמוך לדלת, בכדי לתת לה להִכָּנס. מתחִלה הראה לה רסקולניקוב על ירכתי הספה, במקום שישב זוסימוב, אולם בזכרו, שהמושב הזה הוא רֵעוּתי יותר מדי וכי הספה משמשת לו גם למשכב, מהר להראות לה על כסאו של רזומיחין.

– ואתה שב פה, – אמר לרזומיחין ויושיבהו על המקום שנתפנה מזוסימוב.

סוניה ישבה, כמעט רועדת מפחד, והעיפה מבט של חרדה על שתי הנשים. נראה היה, שהיא לא הבינה בעצמה, כיצד יכולה היא לשבת עמן יחדו, ואמנם, מפני הרעיון הזה נפחדה עוד יותר, עד שקמה פתאם שוב ממושבה ובבלבול גמור פנתה לרסקולניקוב:

– אני… אני… נכנסתי לרגע אחד, יסלח, שהטרדתיו, – התחילה לגמגם – אני שלוחה מקטרינה איבנובנה… לא היה לה את מי לשלוח… וקטרינה איבנובנה פקדה עלי לבקשהו מאד… להיות מחר בשעת הלויה, בּבֹּקר… בתפלת־ההשכבה… בבית־התפלה… ואחר־כך אצלנו… אצלה… לסעֻדת־ההבראה… לחלק לה את הכבוד… היא צִותה לבקש.

סוניה נפסקה ונאלמה.

– אשתדל בודאי… בודאי… – ענה רסקולניקוב בגמגום ובקומו גם הוא ממקומו – בבקשה, תֵּשב־נא – אמר פתאֹם – לי יש לדבּר אִתה. בבקשה – אפשר, היא ממהרת לשוב – תיטיב נא עמדי, תנדב לי רגעים אחדים…

והוא הקריב לה את הכסא. סוניה חזרה וישבה ושוב הביטה בבושה, כאובדת־עצות, אל שתי הנשים, והורידה את עיניה.

פני רסקולניקוב החִורים נתלקחו; הוא כמו נשתנה כֻלו; ועיניו נוצצו.

– אמא, – אמר בקול מֻחלט ועז – זוהי סופיה סמיונובנה מרמלדובה, בתו של אותו מרמלדוב האֻמלל, שנרמס ברגלי סוסים אתמול לעינַי ושעל־אודותיו כבר ספרתי לכם…

פולחריה אלכסנדרובנה העיפה מבט על סוניה ומצמצה כמעט־קט בעיניה. למרות כל יראתה מפני מבטו התַּקִּיף והמַּתְרֶה של רודיה, לא יכלה לעמוד בפני התענוג הזה של מצמוץ־עין. דוניה העמידה ישר את עיניה, ברצינות ובתשׂומת־לב, בפני הנערה המסכֵּנה והסתכלה בה בתמהון.סוניה, בשמעה את ההמלצה, הרימה שוב את עיניה, אבל נתבלבלה עוד יותר.

– אני חפצתי לשאול אותה – מִהר רסקולניקוב לפנות אליה – איך נסתדר אצלכם היום? האם לא הטרידו אתכם?… הפוליציה, למשל.

– לא, הכל עבר בשלום; הן גלויה היא סבת־המיתה; לא הטרידו; אלא שהשכנים כועסים.

– על מה?

– על שהמת מֻנח… הן חם, ריח… לכן יעבירוהו היום לפנות־ערב אל בית־התפלה שבבית־העלמין, עד מחר. קטרינה איבנובנה לא הסכימה לזה תחִלה, אבל עתה היא רואה בעצמה, שאחרת אי אפשר…

– ובכן היום?

– היא מבקשת אותו לעשות לנו את הכבוד ולהיות מחר בשעת תפלת־ההשכבה, ואחר־כך לבוא אליה, לסעֻדת־ההבראה.

– היא עושה סעֻדה?

– כן; יין ופרפראות. היא צִותה להודות לו מאד בעד חסדו אתנו אמש… בלי עזרתו לא היה לנו במה לקבור. – שפתיה וסנטרה התחילו לרעוד פתאם, אלא שהיא התחזקה והתאפקה, במַהרהּ להוריד שוב את עיניה לארץ.

בשעת־השיחה התבונן אליה רסקולניקוב בשים־לב. פניה היו פעוטים, כחושים, כחושים מאד, ושִׂרטוטיהם לא־ישרים, חדים, חֹטם קטן וסנטר קטן – והכל מחֻדד. אי־אפשר היה גם לקרא לה יפה, ורק עיני־התכלת שלה היו כל־כך זַכּוֹת, וכשהאירו, היתה הבעת־פניה כל־כך טובה ותמימה, עד שהלב נמשך אליה. בפניה ובכל צורתה היה, מלבד כל זאת, שִׂרטוט אָפיני אחד: למרות שמונה־עשרה שנותיה דמתה כמעט לילדה, וזה יש שהתגלם אפילו באֹפן מגֻחך באחדות מתנועותיה

– אבל איך יכולה קטרינה איבנובנה לעשות כל זה באמצעים קטנים כאלה, וגם סעֻדת־הבראה?… – שאל רסקולניקוב, בהתעקשו להמשיך את השיחה.

– הארון הלא יהיה פשוט… והכֹּל יהיה פשוט… לא ביֹקר… אני וקטרינה איבנובנה עשינו חשבון מפֹרט, באֹפן שעוד ישאר להזכרה… וקטרינה איבנובנה רוצה מאֹד בזה… והרי אי־אפשר… נחמה בשבילה… היא כזו, הן הוא יודע…

– מבין אני, מבין… בודאי… למה היא מתבוננת כל־כך לחדרי? הנה אמי אומרת גם־כן, שדומה הוא לקבר.

– הוא נתן לנו אתמול את כל מה שהיה לו! – השמיעה סונצ’קה פתאם בתור תשובה, בלחש עז ומהיר, ושוב השפילה את עיניה מאד. שפתיה וסנטרה התחילו לרעוד שוב. עניותו של רסקולניקוב עשתה עליה רֹשם מתמיה מהרגע הראשון להִכָּנסה, ועתה התמלטו המלים מאליהן. נשתררה דממה. עיני דוניה כמו נתבהרו, ופולחריה אלכסנדרובנה העיפה אפילו מבט־רצון על סוניה.

– רודיה, – אמרה ותקם - אנו, כמובן, נֹאכל בצהרים ביחד. דונצ’קה, נלכה… ואתה, רודיה, טוב היה לך ללכת קצת, לטַיל, אחר־כך לשכב מעט לנוח, ואחר־כך לבוא אלינו במֻקדם…. שהרי… חוששני, שהוגענו אותך..

– כן, כן, אבוא, – ענה בקומו בחפזון – אמנם, אני איני נפנה…

— אבל האמנם גם אכול לא תאכלו ביחד? – קרא רזומיחין, בהביטו בתמהון על רסקולניקוב – מה זה אתה!

– כן, כן, אבוא, כמובן, כמובן… ואתה הִשָּׁאר־נא לרגע. הן הוא אינו דרוש לך עתה, אמא? או שמא אני לוקח אותו מכֶּן, והוא נחוץ?

– אח, לא, לא! והוא, דמיטרי פרוקופיץ', יבוא לאכול אתנו, בטובו?

– יבוא־נא, בבקשה, – בקשה דוניה.

רזומיחין השתחוה לאות תודה וַיִנהר כֻּלו. לרגע אחד נתבַּישו כֻּלם משֻׁנות.

– היה שלום, רודיה, זאת אומרת, להתראות. אין אני אוהבת לאמר “היה שלום”. היי שלום, נסטסיה… אַח, שוב אמרתי “היי שלום”!…

פולחריה אלכסנדרובנה אמרה להשתחוות גם לסוניה, אלא שמשום־מה לא עלה הדבר בידה, והיא נחפזה מאד ותצא.

אולם אבדוטיה רומנובנה כמו חכתה לתורהּ, ובעברה אחרי אמה אצל סוניה השתחותה לפניה השתחויה עמֻקה, מלאה תשומת־לב וכבוד. זו נתבלבלה, השתחותה במהירות ובפחד ואיזו הרגשה חולנית הסתמנה ברשמי־פניה, כאִלו אדיבותה ותשומת־לבה של אבדוטיה רומנובנה היו לה למשא כבד ולכאב.

דוניה, שלום לך! – קרא רסקולניקוב, כשיצאו אל הפרוזדור – תני לי אפוא את ידך!

– הן כבר נתתי לך פעם, שכחת? – ענתה דוניה, בפנותה אליו בחבּה ובאיזו כבֵדות.

– ומה בכך, תני עוד!

והוא לחץ את אצבעות ידה בחזקה. דונצ’קה הצטחקה לעֻמתו, נתאדמה, מִהרה והוציאה את ידה מתוך ידו ותלך אחרי אמה, שאף היא היתה מאֻשרה כֻלה.

– ובכן הרי מצֻיָן! – אמר לסוניה, בשובו אל חדרו, ויַבּט בה בעין טהורה – יתן אלהים מנוחה למתים, והחיים עוד יחיו! האם לא כך? לא כך? הלא כך?

סוניה הביטה בהשתוממות על פניו, שהצהיבו פתאם; והוא הסתכל בה דומם רגעים אחדים; כל ספורו של אביה המנוח עליה עבר פתאם ברגע זה בזכרונו…

– אלי, דונצ’קה! – התחילה פולחריה אלכסנדרובנה מיד בצאתן החוצה – הרי אני כמו שמֵחה על שהלכנו מעל פניו: כמו הוקל לי. נו, מי מִלל לי אתמול, בשבתי בעגלה, שעוד אשמח על כיוצא בזה!

– הנני אומרת לך עוד הפעם, אמא, הוא עודנו חולה מאד, האמנם אינך רואה? אפשר, שמדאגתו לנו חלה. צריכים למדת־החסד, והרבה, הרבה אפשר לסלוח.

– והרי אַתּ לא התיחסת במדת־החסד! – הפסיקה מיד פולחריה אלכסנדרובנה בהתלהבות ובקנאות – יודעת אַתּ, דוניה, הסתכלתי היום בשניכם, והנה אַתּ בַּבּואתו ממש, ולא רק בפָנים, כי־אם בעקר בנשמה, שניכם בעלי־מרה־שחורה, נזעמים ורתחנים, שניכם בעלי־גאוה ושניכם גדולי־נפש… הן אי־אפשר, שהוא אֶגואיסט, דונצ’קה? אַה?… ובזכרי, שהוא יהיה אצלנו הערב, ימות לבי בקרבי!

– אל תדאגי, אמא, יהיה מה שצריך להיות.

– דונצ’קה! חשבי־נא, באיזה מצב אנו נמצאות! נו, מה אם פטר פטרוביץ' יעזוב אותנו? – הביעה פתאם, על אף כל הזהירות, פולחריה אלכסנדרובנה המסכֵּנה.

– אז איזה ערך יש לו, אם יעשה כך! – ענתה דונצ’קה קשות ובבוז.

– זה טוב עשינו, מה שהלכנו עתה – הפסיקה ונחפזה פולחריה אלכסנדרובנה – לו לא היה פנאי; הוא היה צריך ללכת לאיזה מקום… ילך… ישאף מעט אויר!… איזה מחנק בחדרו! – נורא… אלא מהיכן יש כאן לשאֹף אויר? כאן גם בחוץ כמו בבתים עם חלונות אטומים. רבונו של עולם, איזו עיר!… חכּי, נטי הצדה, פן ירמסוך. נושאים דבר־מה! זה נשאו פסנתר. באמת… איזו הדיפה ודחיפה!… ומפני זו הבתולה אני גם־כן ירֵאה מאד…

– איזו בתולה, אמא?

– זו, סופיה סמיונובנה, זו שהיתה אצלו זה עתה…

– וכי מה יש?

– לבי נבָּא לי רעות, דוניה. התאמיני אם לא, אבל כשנכנסה, עלתה במחשבתי מיד, שבזה הוא עִקר הצרה…

– אין כל עקר וכל צרה! – כעסה דוניה – והניחי לנבואות־לבך, אמא! הוא אינו יודע אותה אלא מיום אתמול, וכשנכנסה גם לא הכירהּ.

– עוד תראי ותִוָּכחי…. מפחידה היא אותי, ואַתּ תראי, תראי!… וכמה נבהלתי: מתבוננת היא אלי, מתבוננת, ועיניה כל־כך משֻנות, אני כמעט שנפלתי מעל הכסא, זוכרת אַתּ, בשעה שהוא קרא בשמה לפנינו? ולפלא בעיני: פטר פטרוביץ' כותב עליה כך, והוא מציגה לפנינו, ובפרט לפניך! הרי שיקרה היא לו!

– מה בכך, שהוא כותב! על־אודותינו גם־כן דברו וכתבו, האם שכחת? ואני בטוחה שהיא… טובה, ושכּל זה – הבל!

– הלוַאי!

– ופטר פטרוביץ' הוא הולך רכיל ומוציא דבה – אמרה דונצ’קה פתאם.

פולחריה אלכסנדרובנה כמו נכפפה. השיחה נפסקה.

– זה הדבר אשר לי אליך… – אמר רסקולניקוב בהוליכו את רזומיחין אל החלון.

– ובכן אגיד לקטרינה איבנובנה, שהוא יבוא… – מִהרה סוניה להשתחוות, בכדי ללכת.

– רגע אחד, סופיה סמיונובנה, לנו אין סודות. היא אינה מפריעה… אני חפצתי להגיד לה עוד מלים מספר… הנה… – פנה פתאם לרזומיחין, מבלי לגמור את שיחתו אִתה – הלא יודע אתה את זה… מה שמו… פוֹרפירי פטרוֹביץ'?

– שאלה היא! הוא קרובי, וכי מה יש? – הוסיף הלה בסקרנות בוערת.

– הן הוא עוסק בזה הענין… זה הרצח… שאתם דברתם עליו אתמול… הוא?

– כן… נו? – רזומיחין לטש את עיניו.

– הוא חקר ודרש את בעלי־המַשכּונות, והנה גם לי יש שם מַשכונות, דברים פחותי־ערך, ואף־על־פי־כן, טבעתה של אחותי, שנתנה לי לזכרון בנסעי הֵנה, ושעון־כסף, ירֻשה מאבי. כל זה שוה רֻבּלים חמשה־ששה, אבל לי הם יקרים, מַזְכֶּרֶת. ובכן מה עלי לעשות עתה? אין אני רוצה, שיאבדו החפצים, ביחוד השעון. אני רעדתי לפני שעה, פן תשאל אמי לראותו, בעת שדבּרו על שעונה של דוניה. החפץ היחידי שנשאר קַיָם אחרי מות אבא. היא תֶחֱלה, אם יאבד השעון! אשה! ובכן מה לעשות. הורֵני! יודע אני, שצריך היה להודיע לפוליציה. אבל, האם לא טוב לפנות לפורפירי בעצמו, אַה? מה דעתך? כך היה הדבר יוצא לפעֻלות בזמן קרוב יותר. אתה תראה, שעוד לפני ארוחת־הצהרים תשאל אמא לשעון!

– בודאי אין לפנות אל הפוליציה, אלא אך ורק לפורפירי! – קרא רזומיחין באיזו התרגשות בלתי־רגילה. – נו, כמה אני שׂמֵח! מה יש כאן לחשוב, נלכה תכף, שני צעדים מפה, בודאי נמצאהו עתה בביתו!

– אמנם… נלך…

– והוא ישמח מאד, מאד, מאד, מאד להתוַדע אליך! אני דברתי באזניו רבות על־אודותיך בעתים שונות… וגם אתמול. נלכה!… הרי שאתה ידעת את הזקנה? זה הדבר!… נחמד ונעים יוצא כל זה!… אַח, כן… סופיה איבנובנה…

– סופיה סמיונובנה – תִּקן רסקולניקוב. – סופיה סמיונובנה, זה ידידי ורעי, רזומיחין, אדם טוב.

– אם לו נחוץ ללכת עתה… – התחילה סוניה, מבלי הביט אפילו ברזומיחין, מה שהוסיף עוד בושה על בישנותה.

– ונלכה! אני אכָּנס אליה עוד היום, סופיה סמיונובנה, תגיד־נא לי רק את מקום מעונה.

אי־אפשר לאמר, שהוא נתבלבל בדבורו, אלא שהוא היה דומה לנחפז מאד, ואף השתמט מפני מבטיה. סוניה נתנה לו את כתָבתּה ונתאדמה. כֻּלם יצאו ביחד.

– כלום אינך נועל? – שאל רזומיחין ברדתו על המעלות אחריהם.

– לעולם לא!… אמנם, זה שנתים, שאני מתעתּד לקנות מנעול, – הוסיף בעלמא – הן טוב לאנשים, שאין להם מה לסגור? – פנה בצחוק לסוניה.

הם יצאו החוצה ועמדו בשער.

עליה להימין, סופיה סמיונובנה? אגב: איך מצאה אותי? – שאל בעלמא, וקולו היה כאלו באמת רוצה הוא לדבּר אִתה, אבל על ענינים אחרים לגמרי. לא פסקה התשוקה מתוכו להביט בעיניה השוקטות, הזכּות, ומשום־מה – כאלו לא עלה הדבר כחפצו בשום אֹפן…

– הן הוא נתן אתמול לפולצ’קה את כתָבתו.

– פוליה? אַה, כן… פולז’יקה! זו… הקטנה… זוהי… אחותה? ואני נתתי לה את כתבתי?

– כלום שכח?

– לא… זוכר אני…

– ואני שמעתי על־אודותיו עוד אז מפי המנוח… אלא שלא נודע לי שמו, ואף המנוח בעצמו לא ידע… ועתה באתי… וכשנודע לי שמו אתמול… אז שאלתי פה: איפה מעונו של ה' רסקולניקוב?… ולא ידעתי שאין מעון מיֻחד לו לעצמו… שלום לו!… אני לקטרינה איבנובנה…

הוא שָׂמְחה מאד מאד על שהלכה סוף־סוף; היא הורידה ראשה, השפילה עיניה ומִהרה מאד, בכדי להִסָּתר בהקדם האפשרי מעיניהם, בכדי לעבור כעשרים צעד ולהגיע באיזה אֹפן שהוא עד הרחוב הפונה ימינה. ששם תשאר לבסוף לבדה ושם, מתוך הליכה נחפזה, מבלי לראות איש ומבלי שׂים לב לשום דבר, לחשוב, לזכור ולברר כל מלה שנאמרה, כל תנועה שנעשתה, מעולם, מעולם לא היה לה רגש בדומה לזה של עכשו. עולם מלא וחדש נכנס בבלי־יודעים לתוך נפשה. היא נזכרה פתאֹם, שרסקולניקוב הביע את רצונו להִכָּנס אליה היום, יוכל היות עוד לפני הצהרים, יוכל היות, מיד!

– רק לא היום, אָנא, לא היום! – דובבו שפתיה ולבה רעד ותהי כמתחננת לפני איש, כאשר יעשו הילדים בפחדם – אֵלִי! אִלַי… לזה החדר… הוא יִרְאֶה… הוי, אֵלִי!

ומובן מאליו, שבהיותה שקועה כל־כך במחשבותיה, לא יכלה לראות ברגע הזה את האדון הבלתי־נודע לה, שהלך אחריה כצל ושהתחקה בהתמדה רבה על שרשי רגליה. הוא לִוה אותה מרגע צאתה מן השער. באותה שעה שהם שלשתם, רזומיחין, רסקולניקוב והיא, התיצבו על המדרכה שאצל השער, עבר עליהם אותו בן־אדם, ופתאם כמו רָעַד בתפסו דרך־אגב את דבריה של סוניה: “אז שאלתי פה: איפה מעונו של ה' רסקולניקוב?” במהירות, אבל בתשׂומת־לב רבה נתן האלמוני את עיניו בשלשת הנצבים, וביחוד ברסקולניקוב, שאליו פנתה סוניה בדבורה; אחר־כך העיף מבט על הבית וישמרהו בזכרונו. כל זה נעשה בכהרף־עין, מתוך הליכה, והאלמוני, בהשתדלו להסתיר את כַּוָּנתו, עבר הלאה, אלא שהקטין את צעדיו כמחכה לדבר־מה. הוא חכה לסוניה; הוא ראה, שהם נפרדו ושסוניה תלך מיד לאיזה מקום, למעונה.

“לאן באיזה מקום ראיתי את הפנים האלה, – חשב, בהעלותו בזכרונו את פני סוניה – צריך לדעת”.

בגשתו לפרשת־דרכים, עבר האלמוני לעבר השני, הפנה פניו וירא, שסוניה הולכת אחריו, מבלי הכֵּר דבר. היא הימינה, וילך גם הוא ברחוב ההוא בצד השני, מבלי גרוֹע עין ממנה; אחרי צעדים חמשים, עבר אל הצד, שסוניה הלכה בו, הדביקה וילך בעקבותיה במרחק של צעדים אחדים.

זה היה אדם כבן־חמשים, בעל קומה למעלה מבינונית, בעל־בשר, וכתפים רחבות ועגֻלות, שעל־ידי זה היה מראהו במקצת כמראה הגִבֵּן. לבושו היה פרַנטי עד־מאד וכל חיצוניותו של פריץ מכֻבּד. בידו היה מטה־פאר, שעם כל צעד קשקש בו על־גבי המדרכה, ועל כפות־ידיו היו כְסָיוֹת חדשות. פניו הרחבים היו נעימים למדי ועינם רענן, לא כפני יושב פטרבורג. שערותיו, העבֻתּות עדַין, היו צהֻבּות־בהירות, ואך מעט מזעיר הפכו לבן, וזקנו הסָּמִיך והרחב, שירד על חזהו, היה עוד יותר בהִיר משערות ראשו. עיניו היו תכֻלות ומַבָּטן קר, חודר ומעמיק; שפתיו אדֻמות מאד, בכלל היה זה בן־אדם, שכֹּחות עלומיו נשמרו אתו ומראהו צעיר הרבה מכפי שנותיו.

כשיצאה סוניה אל החפירה, נמצאו שניהם על המדרכה. הוא התבונן אליה וכבר הספיק להכיר, עד כמה היא שקועה במחשבותיה ופזורת־נפש. כשהגיעה עד ביתה, נכנסה השערה, והוא אחריה, כמתפלא קצת. בחצר פנתה היא ימינה לקרן־זוית, ששם היו המדרגות למעונה. “בַּא!” – רטן האלמוני והתחיל לעלות אחריה על המעלות. ופה הרגישה בו סוניה. היא עלתה עד הדיוטה השלישית וצלצלה במספר 9, שעל דלתו היה רשות בנתר: כַּפֶּרנאוּטוב חַיָט. “בַּא!” חזר הזר, בהתפלאו על ההזדמנות המשֻׁנה, וצלצלו באותה שורת־המעונות מספר 8. שתי הדלתות היו כששה צעדים אחת מהשניה.

– היא גרה אצל כפרנאוטוב – אמר בהביטו על סוניה ויצחק – הוא תקן לי אתמול מקטֹרן אחד. ואני פה, בשורה אחת אִתה, אצל מַדַּם רֶסְלִיך גרטרודה קַרלוֹבנה. איזו הזדמנות!

סוניה שָׂמה בו עין פקוחה.

– שטנים, – המשיך באיזו עליזות מיֻחדה, – אני הן רק היום השלישי לבואי הֵנה. נו, לעת־עתה שלום!

סוניה לא ענתה; פתחו לה את הדלת, והיא כמו נמלטה לחדרה. משום־מה כסתה כלמה את פניה ושרעפיה נסתכסכו…

רזומיחין, בדרכו לפורפירי, היה במצב־רוח נסער מאד.

– זה, אחא, נפלא, – חזר פעמים אחדות – ואני שמח! אני שמח!

בל לשמחה מה זו עושה?" – חשב רסקולניקוב בלבו.

– אני הן לא ידעתי, שגם אתה חַבְתָּ לֵזקנה… ו… ו… מאימתי? רצוני לאמר, אימתי היית אצלה?

“איזה טפש!”

– אימתי?… – נצב רסקולניקוב כמזכיר נשכחות – כשלשה ימים, כמדֻמה, לפני מיתתה היית אצלה, כמדֻמה. אגב, אני לא לפדות את החפָצים הולך עתה – מִהר באיזו דאגה מיֻחדה לַחפָצים; – הן אצלי שוב אין אלא רֻבּל אחד… מתוך השגעון הארור שלי אתמול!…

על השגעון הזכיר הפעם בהטעמה מיֻחדה.

נו, כן, כן, כן, – נחפז רזומיחין להסכים, לא ידוע לְמָה – הנה משום־מה עשה עליך אז… הדבר… רֹשם במדה ידועה… ויודע אתה, מתוך חֹם הקדחת היית מדבּר על איזה טבעות ושרשרות!… נו, כן, כן… זה ברור, עכשו הכל ברור.

“ככה! ככה התערה החשד בלבם! הן אדם זה מוכן ומזֻמן להִצָלב בעדי, ואף־על־פי־כן שמח הוא, שנתברר, למה הזכרתי בחליי את הטבעות! הרי שכָּכה נתחזק הרעיון הזה אצל כֻּלם!”…

– כסבור אתה, שעתה נמצאהו בביתו? – שאל בקול.

– נמצאהו, נמצאהו, – מִהר רזומיחין – זהו, אחא, בחור טוב, תראה ותִוָּכח! הוא כבד קצת, זאת אומרת, הוא אדם עולמי, ואני אומר כבד במובן אחר. בן־אדם פקח, פקח, לגמרי לא כסיל, אלא שמהלך־מחשבותיו מיֻחד הוא… חשדן, ספקן, ציניקן… אוהב לרַמות, זאת אומרת, לא לרַמות אלא לשַׁטות… נאמן לשיטה המטריַלית הישָׁנה… אבל את ענינו יודע הוא, יודע… אשתקד הֶראה נפלאות בענין־רצח אחד, שכל עקבותיו נעלמו! רוצה מאד, מאד, מאד להתוַדע אליך!

– אבל מה היסוד לגֹדל רצונו זה?

– זאת אומרת, לא כל־כך… רואה אתה, בעת האחרונה, מעת שחלית, אֵרע לי לעתים קרובות והרבה להזכיר על־אודותיך… נו, הוא הקשיב… וכשנודע לו, שאתה לומד מקצוע־המשפט ואין לאֵל־ידך לגמור את חֹק למודיך מֵחֹסר אמצעים, אמר: חבל!… מזה למדתי… זאת אומרת, הכֹּל ביחד, לא רק זה… ואתמול אמר זמיטוב… רואה אתה, רודיה, אתמול מתוך שִׁכּרותי פטפטתי לך יותר מדי כשהלכנו לביתך… והרי אני מסתפינא, אחא, שמא תתקבל אצלך מזה תמונה מֻפרזה. רואה אתה…

– מה? זה שחושבים אותי למשֻׁגע? אך הן, אפשר, אמת היא. הוא התאמץ לחַיֵך.

– כן. כן… זאת אומרת, טפו, לא!… נו, כן, כל מה שדברתי… גם על השאר… כל זה היתה שטות, מתוך שִׁכּרות…

– אבל למה אתה מתנצל! כמה היה לי כל זה לזרא! – קרא רסקולניקוב בהתרגזות נפרזה; הוא, אמנם, התחפשׂ במקצת.

– יודע אני, יודע, מבין אני, בְּטַח, שמבין אני. חרפה גם לדַבּר…

– ואם חרפה, אַל תדבר!

שניהם נשתתקו. רזומיחין היה ברקיע השביעי, ורסקולניקוב הרגיש בזה בבחילה. לא לעֹנג היה לו גם כל מה שדבּר רזומיחין זה עתה על פורפירי.

“גם בפני זה צריך להִתַּמֵּם, – חשב; כסה את פניו ולבו דפק – ובאֹפן הכי־טבעי… האֹפן הכי־טבעי היה לבלי להִתּמם כלל. בכַוָּנה לבלי להתּמם! לא, בכַוָּנה – הרי שוב לא טבעי… נו, הוא איך שיתגלגל שם הדבר, כך יהיה… נראה… בקרוב… הטוב הוא או לא טוב מה שאני הולך? הפַּרפָּר פורח בעצמו אל האש, הלב דופק, – זה ודאי לא טוב!”

– בזה הבית האפור – אמר רזומיחין.

“מה שחשוב ביותר הוא, אם יודע פורפירי, שהייתי אתמול במעונה של אותה מכשפה… ושאלתי לדם… זה צריך לדעת ברגע הראשון, מיד להִכָּנסי, ממראה פניו; ואם לא… אָבֹד אֹבַד – ואדע!”

– התדע? – פנה פתאם לרזומיחין בצחוק־ערומים – אני, אחי, הכרתי בך היום, מאז הבֹּקר, שאתה נמצא באיזה סער נפשי בלתי־רגיל! אמת?

איזה סער? אין כל סער ואין כל נפש! – נהפכו קרביו של רזומיחין.

– לא, אחא, הדבר נראה לעין. על הכסא ישבת לפני שעה, כאשר לא ישבת על כסא מעודך, על הקצה, ורעד לא פסק ולא חלף מיצורי־גֵוך. היית קופץ ועומד בלי כל טעם וסבּה. רגע זעפת ומשנהו – צורה מתוקה משום־מה, מתוקה מכל הממתקים שבעולם, היית מתאדם אפילו חליפות; ביחוד נתאדמת כשהזמינוך אל השלחן, נתאדמת מאד.

– לא היו דברים מעולם!… מה אתה רוצה?

אבל מה אתה משתמט כבן־כפר נפשע? פו! שד, הוא שוב נתאדם!

– איזה חזיר אתה, אף־על־פי־כן!

– אבל מה אתה מתבַּיש כל־כך? רומֵיאו! חכה, אני אספר קצת על זה היום באיזה מקום.

חַה־חַה־חַה! הנה אגרום לאמי קצת־שחוק… ועוד למאן־דהוא…

– שמע־נא, שמע, שמע, הן זה ברצינות, הן זה… מה זה אתה, אם אתה… שד! – נתבלבל רזומיחין לחלוטין, וכֻלו נתמלא אימה ופחד – מה תספר להן? אני, אחא… פו, איזה חזיר אתה!

– פשוט, שושנת־האביב! וכמה כל זה נאה ויאה לך, אלמלי ידעת: רומֵיאו שארבע אמות וחצי ארכו! ואיך התרחצת היום, איך נקית את צפרניך! אַה? אימתי קרה לך כדבר הזה! אך, חי אלהים, שגם בִּשּׂמתָּ את עצמך! הַט אלי ראשך!

– חזיר!!!

רסקולניקוב צחק כל־כך, עד שנדמה, כי בשום־אֹפן שוב אין הוא יכול לעצור בעצמו, ומתוך צחוק זה נכנסו שניהם למעונו של פורפירי פטרוביץ'. צחוק זה היה דרוש לרסקולניקוב: בחדר הפנימי אפשר היה לשמוע, שהם נכנסו בצחוק, ועדַין הם צוחקים בַּבִּיאָה.

– אַל מלה יותר מזה, ואם לא… אֲדִּקְךָ! – מלמל רזומיחין בחמה שפוכה ויאחז בשכמו של רסקולניקוב.

V    🔗

הלה כבר נכנס אל החדר הפנימי; סבר־פניו היה כאִלו הוא מתאפק בכל כֹּחותיו לבל יתפּרץ בצחוק. אחריו צעד רזומיחין גדל־הקומה והמבֻיש שצורתו היתה זועפה ומבֻטלה לגמרי וכֻלו אדֹם כפיוניאה. פניו וכל פרצופו היו באמת מגֻכחים עכשו והצדיקו את צחוקו של רסקולניקוב.

רסקולניקוב לא חכה אד אשר יֻצג בפני בעל־הבית, שעמד בלב החדר והביט עליהם בשאלה, אלא השתחוה מיד, הושיט את ידו ולחץ את יד בעל־הבית, ועדַין באותה ההתאמצות הגלויה לדכּא את בדיחות־דעתו. לכל־הפחות, לרכוש את האפשרות לבַטא לוּ רק שתים־שלש מלים ולקרֹא בשם עצמו. ואולם אך עלה לו לתת לפניו הבעה רצינית ולמלמל מלים אחדות – והנה פתאם, שלא במתכַּון, כביכול, הביט שוב בפני רזומיחין, וכאן כבר לא יכֹל להבליג על עצמו: הצחוק העצור והמדְכּה עד הֵנה התפרץ ביתר שׂאת ויתר עֹז, כמתנקם על אשר שׂמו מחסוםו לו כל־כך הרבה. הזעם הנורא, שבו פגש רזומיחין את הצחוק ה“נפשי” הזה, נתן לכל המחזה צורה של עליזות שלמה, ובעִקר של טבעיות גמורה.

– פוּ, שד! – נהם רזומיחין, הניף ידו והורידה כמו לכתחלה על השלחן העגֹל הקטן, שכוס של מה ריקה עמדה עליו. בַּכֹּל הָשלך צלצול.

אבל למה לשבּר כסאות, רבותי, הרי יש בזה הפסד־ממון לרשות! – קרא פורפירי פטרוביץ' בבדיחות.

למחזה היתה תבנית זו: רסקולניקוב הלך וגמר את צחוקו, שכח לרגע את ידו ביד בעל־הבית, אבל לא הגדיש את הסאה, כי־אם מצא מיד את רגע־הכֹּשר ופסק מצחוקו בטבעיות מרֻבּה. רזומיחין, מבֻיש עד לקיצוניות מהפלת השלחן הקטן ושִׁבּוּר הכוס, העיף מבט נזעם על שברי־הזכוכית, יָרַק, הפנה פתאם עֹרף אל המסֻבּים, נגש אל החלון, ושם התיצב והביט החוצה בפנים זועפים מאד. פורפירי פטרוביץ' צחק וגם רצה לצחוק, אבל נראה היה, שהוא מחכה לבֵרור־דברים. בפנה, על כסא, ישב זמיטוב, אלא שעם כניסת האורחים קם ונשאר עומד במצב של צִפִּיה, כְּשֶׁפִּיו פעור קצת במין בת־צחוק, ואולם עיניו הביטו על כל המחזה בתמהון, כמעט בפקפוק, ועל רסקולניקוב – אפילו באיזה בלבול. מציאותו הבלתי צפויה של זמיטוב כאן עשתה רֹשם בלתי־נעים על רסקולניקוב.

“לזה צריך לשים לב!” – חשב.

– יסלח־נא, בבקשה, – התחיל כנכלם ביותר, – רסקולניקוב.

– במטותא, במטותא, נעים מאוד, וכל־כך נעימה היתה כניסתכם… מה, גם לאמר “שלום” אינו רוצה כבר? – הורה פורפירי פטרוביץ' על רזומיחין.

– חיי־נפשי, איני יודע על מה נִתּכה חמתו. אני אמרתי לו בדרך רק שהוא דומה לרומֵיאו ו… ו… והוכחתי, ויותר לא היה דבר, כמדֻמֶה.

– חזיר! – קרא רזומיחין מבלי הסב פניו.

– הרי שבודאי היו לו סבּות מכריעות לקצוף כך בגלל מלה אחת – צחק פורפירי.

– נו, אתה! חוקר־דין!… נו, מילא, יקח אֹפל את כֻּלכם! – חתך רזומיחין, ופתאם נתן בעצמו קול־צחוק, פניו הצהיבו, וכאלו לא קרא דבר, נגש לפורפירי פטרוביץ'.

– חסל! כֻּלנו טפשים; אל הענין. הנה רעי, רודיון רומַניץ' רסקולניקוב. ראשית, שמע את שִׁמעך ורוצה להתודע אליך, ושנית יש לו ענין קטן אליך. בַּא! זמיטוב! מה לך פה! וכי יודעים אתם איש את רעהו? הֲמִכּבָר התרועעתם?

”חדשות!" – חלפה דאגה בלב רסקולניקוב.

זמיטוב כמו נכלם, אבל לא ביותר.

– הרי אצלך התודענו אתמול, – ענה בקלות.

– מעשי ההשגחה! לפני שבוע בקשַׁני מאד להציגו לפניך, פורפירי, והנה נתאחדתם בלעדי… היכן הטבק שלך?

פורפירי פטרוביץ' היה לבוש בגדי־בית: חַלַּט וסנדלים קלים; לבָניו היו נקיים מאד. זה היה איש כבן שלשים וחמש, בעל קומה למטה מבינונית, מסֻרבּל, בעל כרס לא־גדולה, גלוח, בלי שפם ובלי שערות בצדי הלחיים; גם שערות ראשו הגדול, העגֹל, היו מסֻפּרות למשעי, ופַדַּחתו העגֻלה בלטה ביחוד. לפניו המלאים, העגֻלים, עם החֹטם השטוח קצת, היה מראה חולני, צבע צהֹב־כהה, אבל יחד עם זה היתה להם הבעה זריזה, כמעט מלגלגלת. אפשר היה למצֹא בהם גם טוּב־לב, אלמלא הבעת העינים, שנוצצו באיזה אור מֵימי קלוש ושגבותיהן היו כמעט לבָנות, ממצמצות, כמו קורצות למי־שהוא, מבט העינים האלה לא התאים כלל וכלל עם כל פרצופו, שכעין איזו הבעה נָשִׁית היתה לו; המבט הזה נתן לאותו פרצות איזה כֹבד וחשיבות, שלכאורה, בסקירה ראשונה, אי־אפשר היה להכיר בו.

אך שמע פורפירי פטרוביץ', שלרסקולניקוב יש “דבר קטן” אליו, מיד בקשהו לשבת על הספה; בעצמו ישב בקצה השני ונתן באורחו את עיניו בצִפִּיה בלתי־נדחית להרצאת הדבר. שימת־לבו היתה מרֻבּה ביותר ורצינית ביותר, אותה שימת־הלב, שלפעמים היא מכבידה ומבַלבּלת, ביחוד בנוגע לאדם זר, ובפרט אם המַרצה מרגיש בעצמו, שהענין הנדון רחוק מהיות כדאי לשימת־לב בלתי־רגילה וחשובה כזאת. ואולם רסקולניקוב הרצה את דברו במלים קצרות, ברורות ומדֻיָקות, ונשאר מרֻצה מעצמו במדרגה כזו, שהספיק אפילו להתבונן כהוגן לפורפירי. הלה לא גרע גם הוא עין מרסקולניקוב כל עת דַּבּרו. רזומיחין, שישב ממולם, אצל שלחנם, האזין להרצאתו של רסקולניקוב בהתלהבות ובקֹצר־רוח, בהעבירו את עיניו חליפות מזה לזה, מה שהיה קצת יתר על המדה.

“טפש!” – חרפהו רסקולניקוב בלבו.

– עליו למסור מודעה לפוליציה. – ענה פורפירי בהבעה הכי־מעשית – היות שנודע לו על מאורע כזה וכזה, זאת אומרת, על הרצח הזה, הרי הוא מבקש מצדו להודיע לחוקר־הדין, המוציא והמביא בענין זה, שאותם ואותם חפָצים שַיָכים לו, ושהוא רוצה לפדותם… או…. הכלל, שם יתכבו לו את הנוסח.

– זה הדבר, שלפי שעה – השתדל רסקולניקוב להתבַּיֵש הרבה, ככל האפשר – אני דחוק קצת… ואפילו סכום מִצער שכזה אין לאֵל־ידי… ועל־כן חפצתי רק להודיע, שהחפצים שלי הם… וכשיהיה לי כסף…

– אחת היא, – ענה פורפירי פטרוביץ', בשמעו ביחס קר את דברי רסקולניקוב בנוגע למצבו הכספי – ואגב, יכול הוא, אם יש את נפשו, לכתוב ישר אלי באותו הנוסח, שכפי שנודע לי על זה ועל זה ובהודיעי על אותם ואותם חפצים שהם שלי, הנני מבקש…

– כל זה הן אפשר לכתוב על ניָר פשוט? – מהר רסקולניקוב להפסיקו, בהתענינו שוב רק בצד הכספי של הדבר.

– אָה, על הפשוט שבפשוטים! – ופתאם נתן בו פורפירי פטרוביץ' עין מלגלגת, מצמץ בה וכאלו קרץ לו, אמנם, יוכל היות, שזה רק נדמה לרסקולניקוב, מפני שכּל זה נמשך לאיותר מכהרף־עין. בכל אֹפן, מעֵין זה היה במבטו הפתאֹמי של איש־שיחו. רסקולניקוב נכון היה להִשָׁבע, שפורפירי קרץ לו בעיניו, השד יודע על שום־מה.

“יודע!” – חלף בו כברק.

– יסלח לי על שהטרדתיו בקטנות כאלה, – המשיך, בנטותו קצת מן הדרך – מחיר אותם החפצים שלי אמנם לא יותר מחמשה רֻבּלים, אבל הם יקרים לי ביחוד, כזכרון אותם, שמידם באו אלי, ומודה אני, שכשנודע לי הדבר, נפחדתי מאד…

– מפני כך רגזת אתמול כל־כך, כשאמרתי לזוסימוב, שפורפירי גובה עדות מפי בעלי־המשכונות? – הכניס רזומיחין בכַנָה גלויה.

זו כבר היתה הוספה יתֵרה עד לבלתי נשוא. רסקולניקוב לא עצר בעצמו ויור עליו מבט זועם של עיניו השחורות, הבוערות, אבל מיד שב אליו רוחו.

– אתה, אחי, כמדֻמני, מלעיג עלי? – פנה אליו בהתרגזות עוטיה יפה – מסכים אני, שאולי כבר יותר מדי אני דואג להבלים אלה בפניו; אבל הן אי־אפשר לחשוב אותי בשביל זה לא לאֶגואיסט ולא לבהול על ממונו, ובעיני אני אפשר שאין החפצים הללו קלי־ערך כל־עִקר. הן אמרתי לך, שזה שעון הכסף, שמחירו אסימון, הוא החֵפץ היחידי שנשאר לי מאבי. לעג לי כאַות־נפשך, אבל אֵלַי באה אמי – פנה פתאם לפורפירי פטרוביץ' – ואלמלא ידעה – מִהר לחזור לרזומיחין והשתדל ביחוד, שירעד קולו – שאבד שעון זה, היתה חושבת, נשבע אני, את הדבר לאסון גדול לה! אשה!

– אבל הן כלל לא, כלל לא במובן זה אמרתי! לגמר להפך! – צעק רזומיחין במרירות.

“האם טוב דברתי? לא מלאכותית? האם לא הפרזתי?” – חרד רסקולניקוב בלבו – למה אמרתי “אשה”?

– ואליו באה אמו? – שאל פורפירי לשם־מה.

– כן.

– אימתי?

– אמש.

פורפירי שתק זמן־מה, כחושב מחשבותיו.

– חפציו לא היו עלולים ללכת לאבוד בשום אֹפן, – אמר במנוחה ובקרירות – הן אני מצפה לו פֹה זה מכבר.

וכאלו לא אמר כלום, התחיל להקריב את המַּאפֵרה לרזומיחין, שלא חס על המרבדים נטוף אותם באפר מקטרתו. רסקולניקוב נרעד. אבל פורפירי כאלו גם לא הביט לעֶברו והיה עסוק כֻּלו, כביכול, בדאגתו לסיגרה של רזומיחין.

– מה־ה? צפית! וכי ידעת, שגם הוא מִשְׁכֵּן שם? – קרא רזומיחין.

פורפירי פטרוביץ' פנה ישר לרסקולניקוב:

– שני חפציו, הטבעת והשעון, היו אצלה מקֻפָּלים בניָר אחד, ועל הניר היה שמו רשום ברור, וגם היום והחֹדש, שבו קבלה אותם ממנו…

– מהיכן לו טביעת־עין שכזו?… – הצטחק רסקולניקוב באי־נעימות, בהשתדלו ביחוד להביט ישר בעיניו של פורפירי, אלא שלא עמד בנסיונו והוסיף:

– אני העירותי זאת, מפני שבודאי היו הרבה משכונות… באֹפן שלא יאֻמן, כי יזכור את הכל… והוא, להפך, זוכר ברור את הכל… ו… ו…

“הוספה טפשית! רפה! למה עשיתיה!”

– כמעט כל בעלי המשכונות ידועים עכשו כבר, ורק הוא האחד, שלא הואיל לבוא עד היום, – ענה פורפירי בכעין צל דק של לגלגול, שכמעט לא נִתּן להרגיש.

– אני לא הייתי לגמרי בקו־הבריאות.

– גם על זה שמעתי. שמעתי אפילו, שהיה מרֻגז ביותר על־ידי דבר אחד. כמדמני, שגם עכשו הוא חִוֵּר קצת…

– כלל לא חִוֵּר… אדרבה, בריא לגמרי! – חתך רסקולניקוב בגסות ובכעס, והטון שלו בנוגע לפורפירי נשתנה פתאם. הכעס עלה והרתּיח את כל קרָביו, והוא לא יכֹל לדכּאהו. “מתוך כעס אמסור את עצמי!” – חלפה שוב מחשבה בתוכו – “למה אפוא הם מעַנים אותי!”…

– לא לגמרי בקו־הבריאות! – התערב רזומיחין – אדם בא ואומר, שהיה לא לגמרי בקו־הבריאות! הן עד יום אתמול היתה דעתך מטֹרפה עליך… התאמין, פורפירי, עוד אתמול… כמעט לא היה בו כֹח לקום על רגליו, ואך אני וזוסימוב פנִינו ממנו לרגע – והילד איננו! התלבש ויצא בלאט והתנודד באיזה מקומות עד חצות, וכל זה בקדחת ובטֵרוף־דעת גמור, הגע בעצמך! לא יאֻמן כי יסֻפר!

– האֻמנם בטֵרוף־דעת גמור? מה אתם אומרים לזה! – הניע פורפירי בראשו במין תנועה של אשה זקנה.

– אֶה, הבלים! אל יאמין! ואמנם, הן הוא אינו מאמין גם בלאו־הכי! – התמלטו המלים מפי רסקולניקוב בחמתו כי רבה. אולם פורפירי פטרוביץ' כאלו לא שמע כלל את המלים המשֻנות הללו.

– אבל איך יכֹלת לצאת, אם לא מתוך טֵרוף? – התלהב רזומיחין – למה יצאת? לשֵׁם מה?… ולמה בלאט? וכי מתוך דעת עושים דברים כאלה? עכשו, כשהסכנה עברה, יכול אני להגיד זאת בפניך!

– למשא כבד יותר מדי היו הם לי אתמול – פנה פתאם רסקולניקוב לפורפירי בלגלוג של חֻצפּה והתגרות – וָאֶברח מהם לשׂכור לי חדר, בכדי שלא ימצאוני, ואף צרור־הכסף לקחתי אתי. הנה האדון זמיטוב ראה אצלי אמש כסף הרבה. מה, אדון זמיטוב, מיֻשב הייתי אמש או מטֹרף, יפתור הוא את השאלה!

הוא, דומה, נכון היה להחניק את זמיטוב ברגע זה, כל־כך לא מצאו חן בעיניו גם מבטו, גם שתיקתו של הלה!

– לדעתי, דִבּר אדוני אמש בשכל, ואפילו בערמה, ורק שמרֻגז היה ביותר, – הודיע זמיטוב בקול יבש.

– והיום אמר לי ניקוֹדים פומיץ‘, – הוסיף פורפירי פטרוביץ’ – שפגשהו אמש בשעה מאֻחרה מאד במעונו של פקיד אחד, שעגלה עברה עליו…

– נו, הרי לכם, למשל, גם פקיד זה! – קרא רזומיחין – נו, כלום לא כמשֻׁגע התנהגת שם? את כל הכסף שהיה לו נתן לאלמנה לצרכי־קבורה! נו, נכספת לעזור – תן חמשה־עשר, תן עשרים, אבל שלשה רֻבּלים, לכל־הפחות, השאר לך, וכך – נתן לה את כל העשרים וחמשה שהיו לו!

– אני, יכול היות, אוצר מצאתי, ואתה לא ידעת! לכן הייתי פזרן כל־כך אתמול… הנה האדון זמיטוב יודע, שמצאתי אוצר!… כבודו יסלח לנו, בבקשה – פנה בשפתים רועדות לפורפירי – מה שזה כחצי־שעה אנו מבלבלים את ראשו חליפות במיני שטֻיות כאלה. נמאסנו עליו, אַה?

– במטותא, במטותא, אדרבה! אד־ר-בה! אלמלי ידע אדוני, כמה הוא מעַנין אותי! אני מוצא ענין רב, רב גם לראותו, גם לשמוע את דבריו… ומודה אני: אני כל־כך שמח על שהואיל, לאחרונה, לבוא אלי…

– אבל תן טֵה, לכל־הפחות! הגרון נִחר! – קרא רזומיחין.

– אידיאה נפלאה! בצַותא תדא! ואולי רוצה אתה… בקצת טעם־כעִקר… לפני הטה?

– לֵך לעזאזל!

פורפירי פטרוביץ' יצא לצוות להביא טה.

סער של מחשבות התחולל בראשו של רסקולניקוב. הוא היה מרֻגז באֹפן נורא.

“העִקר, שהם אינם מוצאים לנכון גם להתחפשׂ, שהם אינם רוצים גם להיות מנֻמסים אתי! שהרי למה אתה מדבר עם ניקודים פומיץ' על־אודותַי בעת שאינך יודע אותי כלל?! משמע, שגם אינם רוצים לכסות, כי רודפים הם אחרי כעדת־כלבים! יורקים בפני בגלוי! – רָעַד בחמה נוראה – נו, הַכּוני ישר, אך אל תשחקו אתי משחק החתול והעכבר. הן ככה לא יֵעָשׂה, פורפירי פטרוביץ', הן אפשר, שאני לא אַרשה לך!… הנה אקום ואגיד לכֻלכם את כל האמת, ותראו כמה בז אני לכם!” – הוא נשם בכבדות – “ומַה, אם כל זה רק פרי דמיוני? מה, אם כל זה תעתועים, ואני טועה בכֹּל וכועס מחֹסר נסיון, באין לאֵל־ידי למלא את תפקידי הארור? אפשר, שכּל זה נאמר בלי כַוָּנה מיֻחדת? כל דבריהם – דברים רגילים ומצוים, אבל פּטור בלא־כלום אי־אפשר. כל זה אפשר היה לאמר בכל זמן ובכל מקום, אבל דבר־מה יש באמירות אלה. למה אמר הוא ישר “אצלה”? למה הוסיף זמיטוב, שבערמה דברתי אליו? והטון שלהם? כן… הטון… אבל הלא רזומיחין גם הוא כאן – למה הוא אינו מרגיש בשום דבר? שוטה זה אינו מרגיש לעולם בשום דבר! שוב קדחת!… הֲקָרץ לי פורפירי בעיניו אם לא? בודאי שטות: למה יקרוץ? את עצבי הם רוצים להרגיז, או מתגרים הם בי? או אולי הכל תעתועים, או אולי יודעים הם! אפילו זמיטוב מֵעֵז פנים… האם באמת מֵעֵז הוא? זמיטוב חזר בו במשך הלילה. אני ידעתי מראש, שהוא יחזור בו! הוא יושב כאן כמו בביתו ואומר, שבפעם הראשונה! פורפירי אינו חושב אותו לאורח, אינו מֵסֵב לו פנים. נתאחדו! ובודאי בגללי… בלי ספק דבּרו עד בואי על־אודותי!… היודעים הם על־דבר הטעון? יחישו רק, ימהרו!… כשאמרתי, שברחתי אתמול לשׂכור לי מעון, לא שׂם הוא לזה לב… הוספה זו עלתה יפה: לא למותר!… אחר־כך כשישאלו – מתוך טרוף – חא־חא־חא! הוא יודע את דבר כל הנשף שלי אמש! את דבר ביאתה של אמי לא ידע!… והמכשפה רשמה גם את היום… לא, רבותי, לא אמסור את עצמי לידכם! הן כל זה עדַין אינן עובדות, אלא תעתועים! ואתם עובדות מוכיחות תנו הֵנה! וגם המעון אינו עובדה, אלא קדחת וטרוף; אני יודע מה להגיד להם… היודעים הם את דבר המעון? לא אצא מפּה עד אשר אדע! למה באתי הנה? זה שאני מתרגז עכשו – זאת, אולי, עובדה! פו, איזה רגזן אני! ואולי גם זה טוב: תפקיד של חולה… הוא ממשש ומגשש אותי. הוא רוצה לבלבלני, למה באתי?”

כל זה חלף במוחו כברק.

פורפירי פטרוביץ' שב כרגע. איזו עליזות הֻשרתה עליו – מֵההלוּלא שלך, אחא, אני חש בראשי… ובכלל, אין בי מתום היום – התחיל בטון אחר לגמרי, בפנותו לרַזומיחין בצחוק.

– ומה, היה מעַנין? אני הלא עזבתיכם בנקֻדת הרתיחה. מי נצח?

– איש לא נצח, כמובן. הן התוַכְּחו בשאלות עולמיות, התהלכו בעולמות עליונים.

– שער בנפשך, רודיה, במה התוַכּחו אתמול. התוַּכְּחו, אם יש חטא או אין חטא, דברי שטֻיות, עד כדי אסור לרחם!

– מהו הפלא שבדבר? שאלה סוציאלית רגילה – ענה רסקולניקוב מפֻזר.

– השאלה לא הֻצגה כך – העיר פורפירי.

– לא כך בדיוק, זה נכון – הסכים רזומיחין מיד, במהירות ובהתלהבות כדרכו. – רואה אתה, ר’דיון, שמע וחַוֵּה את דעתך. אני רוצה בכך. אני יצאתי מעצמי בגינם אמש וכל העת חכּיתי לך; אני גם להם אמרתי, שתבוא… התחילו מהשקפת הסוציאליסטים, השקפה ידועה: החטא אינו אלא מחאה נגד אי־הנורמליות שבסדר הסוציאלי, – וזה הכֹּל, ותו לא, ויותר אין סבּות, – ולא כלום!…

– שוב לא נכון! – קרא פורפירי פטרוביץ'. – הוא, כנראה, התבדח מרגע לרגע, הִרבָּה לצחוק אל מול פני רזומיחין, מה שהוסיף עוד חֹם על חֻמו של זה.

כל סבּות אחרות אינן באות אצלם בחשבון – זה נכון!… אני אַראה לך את קונטרסיהם: הכֹּל אצלם “קלקול הסביבה” – ויותר לא־דבר. “הסביבה קלקלה” – זוהי הפרַזה החביבה שלהם! מזה יוצא, שאם יסדרו את הסביבה באֹפן נורמַלי, מיד יתמו כל החטאים מן הארץ, שהרי לא יהיה נגד מה למחות, והכֹּל יהיו כרגע לצדיקים. הטבע אינו בא בחשבון, הטבע נרדף על צואר, הטבע – הס מלהזכיר! אליבא דידהו לא האנושיות, שהתתפתח בדרך היסטורית חיה עד הסוף תַּעָשֶׂה לבסוף מאליה לסביבה נורמלית, אלא להפך: איזו שיטה סוציאַלית שתִּוָּלד באיזה מוח מַתֶּמַטי, היא תבנה את כל האנושיות וברגע אחד תעשנה לצדיקה גמורה, קֹדם לכל פרוצס חי, בלי כל דרך היסטורית וחיה. לפיכך אין הם אוהבים את ההיסטוריה. שנאה אינסטינקטיבית. “אין בה בהיסטוריה אלא כִעור וכסילות” – ובכסילות זו הם רוצים לבאר הכֹּל! לפיכך הם שונאים כל־כך גם את הפרוצס החי: אין צֹרך בנפש חיה! הנפש החיה תדרוש חיים, הנפש החיה לא תשמע לקול המֵּכַניקה, הנפש החיה מפקפקת, הנפש החיה רֶטרוגְרַדית! וכאן אף־על־פי שריח פגר נודף, והכֹּל נעשה מקאוּטשוּק – אבל לעֻמת זה, לכל־הפחות, נפש מתה, בלי־רצון, נפש עבדותית, לא תמרוד. התוצאה היא, שהביאו את כל הענין לידי שאלה של כמה לבַנים, כמה פרוזדורים וכמה טרַקלינים בנוה השאנן של הסוציאליסטים. הבנין מוכן ומזֻמן, אבל הטבע אינו רוצה לדעת ממנו, הטבע רוצה בחיים, הפרוצס החיוני עוד לא נגמר, לא עת עוד ללכת לבית־הקברות! הלוגיקה גרידא לא תמית את הטבע! הלוגיקה מוצאת שלשה אפנים, והאפנים הם – מליון! התגרשו את כל המליון ותעמידו את הכל רק על אחת: על הקומפורט? פתרון נקל ביותר! ברור – ואין מה לחשוב! העִקר – לא צריך לחשוב! כל סוד החיים בקונטרס של שני גליונות דפוס!

– הרי לכם טרטור שבטרטור! הן מִצוה היא להחזיקו בידיו ולבלי תת לו לדבּר – צחק פורפירי. – יגיע בעצמו, – פנה לרסקולניקוב – בכל זה כִּבֵּד אותנו גם אמש, חדר אחד, ששה קולות יחדו, ומשקאות חריפים כנוספות – היכול הוא לשער בנפשו? – לא, אחא, לא תצדק בשפטך: ה“סביבה” גורם חשוב היא בחטא; זה יכול אני להוכיח לך.

– זה גם אני יודע; אבל אתה אמור לי רק אחת: איש בן־ארבעים הולך ומאנס ילדה בת־עשר, – האם גם פה אשמה הסביבה?

– ומה אתה סבור, אם להתעמק בדבר, אפשר שכך הוא – העיר פורפירי בחשיבות מפליאה – חטא כזה אפשר ואפשר מאד לבאר בקלקול הסביבה.

רזומיחין יצא מכליו.

– נו, אם כך, – נהם – הרי אני יכול לבאר לך, שגבּות עיניך לבָנות הן, מפני שאיבן הגדול היתה קומתו מאתים אמה, ואוכיח לך את זה בבהירות, בדיקנות, בפרוגרסיביות, ואפילו בצל של ליברליות! הנני נוטל זה על עצמי! נו, התערב עמי!

– שפיר! נשמע, במטותה, כיצד יוכיח!

– אבל הלא הוא מתחפשׂ כל העת, השד! – קרא רזומיחין, קפץ ממקומו והניע בידו – נו, כלום כדאי לדבּר אתך! הן כל זה הוא מדבר רק להכעיס. אתה עדַין אינך יודע אותו, רודיון! גם אתמול היה על צדם, רק בכדי להתל בהם בכֻלם. ואיזה דברים דִבּר אתמול. אֵלִי! והם שמחו עליו!… יש ששבועַיִם ימים רצופים הוא מתחפש בדבר אחד. אשתקד השׁיא אותנו משום־מה, שהוא הולך להיות לנזיר: שני חדשים רִמה אותנו! זה לא כבר עלה בדעתו להשׁיאני, שהוא הולך לִשָׂא אשה, שהכֹּל מתֻקן אצלו לחֻפּה. עשה לו אפילו מלבושים חדשים. אנחנו כבר התחלנו לשלוח לו ברכות. והנה – אין כַּלה, אין כלום, תעתועים!

– שוב לא נכון! את הבגדים עשיתי לי קֹדם, אותם הבגדים החדשים נתנו את המחשבה בלבי לרמותכם.

– הבאמת יש בו מדת התחפשות שכזו? – שאל רסקולניקוב כבדרך־אגב.

– כסבור הוא, לא? ימתין נא, אני אהתל גם בו – חא־חא־חא! לא, רואה הוא, אני אגיד לו את כל האמת. בנוגע לכל אלו השאלות, החטאים, החברה, הילדוּת, נזכרתי עכשו – אמנם הוא עִניֵן אותי תמיד – במאמר אחד קטן שלו, על החטא… או מה היה שמו של אותו מאמר, שכחתי עכשו. לפני שני חדשים היה לי העֹנג לקרֹא אותו ב“הדָּבר”.

– מאמרי? ב“הדָּבר”? – תמה רסקולניקוב – אני אמנם כתבתי לפני חצי־שנה, כשיצאתי מן האוניברסיטה, בנוגע לספר אחר, מאמר אחד, אבל אני מסרתיו ל“השבוע”, ולא ל“הדבר”.

– ונדפס ב“הדבר”.

– אבל הלא “השבוע” חדל מצאת, ולכן לא הדפיסו אז.

– זה נכון; אבל “השבוע” שנפסק, התאחד עם “הדבר” ולכן הופיע גם מאמרו לפני שני חדשים ב“הדבר”, והוא לא ידע?

רסקולניקוב באמת לא ידע דבר.

– במטותא, הרי הוא יכול לבקש שכר מהם בעד המאמר! איזה אֹפי משֻׁנה לו על־כל־פנים! הוא כל־כך מתבודד, עד שאינו יודע אפילו מדברים שנוגעים אליו ישר. הלא זוהי עובדה.

– בְּרַווֹ רודקה! ואני גם־כן לא ידעתי, – קרא רזומיחין – עוד היום אהיה בבית־המקרא ואבקש את הגליון. לפני שני חודשים? באיזה גליון? מילא, אמצא! הנה ענין! ולא הגיד לי!

– והוא מהיכן ידע, שאני בעל־המאמר? המאמר חתום באות אחת.

– במקרה נודע לי בימים האלה. על־ידי העורך; הוא מכרי… התעַניַנתי מאד…

– אני דנתי שם, עד כמה שאני זוכר, על המצב הנפשי של החוטא בכל משך עשית החטא.

– כן, והוא מביע בכל תֹּקף את הדעה, שעשית החטא מתלַוָּה תמיד במחלה. דעה מקורית, מקורית מאד, אך… באמת… אותי ענין לא אותו החלק שבמאמר, כי־אם אותו הרעיון, שנאמר בקצור בסוף המאמר, שלדאבון־הלב אין הוא מביעו בפֵרוש, אלא רק ברמז, אי־ברור… במלה אחת, אם הוא זוכר, הוא מרמז רמיזה קלה על זה, שיש בעולם, כלומר, אנשים כאלה, שרשאים הם… זאת אומרת, לא רשאים, אלא שיש להם זכות גמורה לעשות כל העונות והפשעים שבעולם, ושבשבילם, כביכול, אין חֹק.

רסקולניקוב הצטחק על עקום־הכתובים המכֻון של פורפירי.

– מה? מה? רשות לחטוא? אבל הן לא מפני ש“הסביבה מקלקלת”? – שאל רזומיחין כנפחד.

– לא, לא, לא מפני זה, – ענה פורפירי – עִקר הדבר הוא, שבמאמרו של האדון רסקולניקוב נחלקים כל בני־האדם לשני מינים: מצוּים ובלתי־מצוּים. המצוים חַיָבים לשמוע לקול החֹק ואסור להם לעבור עליו, מפני שהם, רואים אתם, מצוים. ברם הבלתי־מצוים רשאים לעשות כל מיני חטאים שבעולם ולעבור על כל מיני חֻקים, מפני שהם הלא בלתי־מצוים. כך, כמדֻמני, נאמר אצלו, אם איני טועה?

– איך? הרי אי־אפשר כך? – מלמל רזומיחין בתמהון.

רסקולניקוב הצטחק שנית. הוא הבין מיד את כל הענין ואל מה רוצים להטותו; הוא זכר את מאמרו. הוא החליט לתת לפורפירי פטרוביץ' תשובה כהלכה.

– כך בדיוק לא נאמר אצלי – התחיל בפשטות ובעניווּת. – אמנם, מודה אני, שהוא מסר את תֹּכן מאמרי כמעט באֹפן נכון, ולכשירצה, לגמרי נכון… (לו כמו נעים היה להסכים, שלגמרי נכון). ההבדל הוא רק בזה, שאני איני תובע כל־עִקר מהאנשים הבלתי־מצוּים, שצריכים וחַיָבים הם, כביכול, לעבור על כל עבֵרות שבעולם, כמו שאמר הוא. דומה אני, שלמאמר כזה לא היו מניחים גם לבוא בדפוס. אני לא רמזתי אלא, פשוט, על זה, שהאדם ה,בלתי מצוי" יש לו הרשות… זאת אומרת, לא רשות רשמית, אלא יש לו רשות שלו, כלפי מוסר־לבו, לעבור… על איזה מעצורים, ודוקא רק כשזה דורשת ממנו האידיאה שלו (שלפעמים יכולה היא להיות להצלה, אפשר, לכל האנושיות) ויציאתה אל הפֹּעל. הוא הואיל לאמר, שמאמרי אינו מחֻוָּר כל־צרכו; אני נכון לבארו לו, כפי האפשר. אני אולי לא אטעה אם אחשוב, שהוא, כמדֻמה, רוצה בזה; והנה – לדעתי, אִלו אי־אפשר היה, בעקב איזה קוֹמבִּינציות, להתגלֻיות של קֶפּלר וניוּטוֹן, להִוָּדע לעולם אלא על־ידי קרבן חייו של אדם אחד, של עשרה, של מאה וכו‘, שהפריעו בעד ההתגלות, כי אז היתה הרשות לניוּטוֹן, ואולי גם החובה… להסיר מעל דרכו את אֵלה עשרות או מאות האנשים, בכדי להביא את תגליותיו לאנושיות. אולם מזה, כמובן, אין אתה למד, שלניוּטוֹן היתה הרשות להרוג את כל מוצאו, כאַות נפשו, או לגנוב בשוק. הלאה, זכורני, אני מביע במאמרי את הרעיון, שכּל… נו, למשל, נאמר, המחוקקים ואדירי האנושיות, מן הקדמונים ועד הלִיקוּרגים, הסוֹלוֹנים, המחמדים, הנַפּוֹליונים וכו’ וכו', בלי יוצא מן הכלל, היו עוברי עבֵרה כבר בזה בלבד, שבתִתּם חֹק חדש, הרי בזה גופא עברו על החֹק הישן, מורשת־אבות, שהיה קֹדש לכל הצבור, ואין צריך לאמר, שלא נרתעו לאחור מפני שפיכת דם (לפעמים דם נקי מאד ונשפך בגבורה בעד החֹק הישן), אם זו נדרשה למטרתם. – ראוי אפילו להעיר, שהחלק היותר גדול של מיטיבי האנושיות האלה היו שופכי־דם איֻמים. במלה אחת, מכל זה אני בא לידי מסקנה, שכּל אלה, שגם אינם אנשים גדולים, אלא שהם קצת יוצאים מן הכלל, קצת מֻכשרים להגיד דבר חדשׁ, צריכים על־פי טבעם להיות עוברי־עבֵרה – פחות או יותר, כמובן. באֹפן אחר קשה יהיה להם לצאת מסביבתם, ולהשאר בסביבתם הם, כמובן, אינם יכולים להסכים, על־פי טבעם אינם יכולים, ולדעתי, גם חַיָבים לבלי להסכים. במלה אחת, הוא רואה, שעד כאן אין בכל זה שום רעיון חדש. כל זה נדפס ונקרא אלף פעמים. מה שנוגע לזה, שאני מחלק את כל האנשים למצוּים ולבלתי־מצוּים, הרי אני מודה, שהחלוק הזה הוא קצת זדוני, אולם הן אני איני קובע מסמרות ואיני מעמיד על מספְּרים. אני מאמין רק בעִקרו של רעיוני, והוא, שבני־האדם, על־פי חֹק־הטבע, נחלקים בכלל לשני סוגים: לאדם תַּתֶּאָה (מצוּים), שהם, נאמר, חֹמֶר המשמש לעשִׂית אנשים אחרים בצלמם כדמותם, ולאנשים שחוננו במתת־יהּ להגיד בסביבתם מלה חדשה. כאן, כמובן, יש עוד מקם לחלוקים בלי־שעור, אבל השרטוטים המצַינים את שני הסוגים הללו הרי הם בולטים למדי: הסוג הראשון, זאת אומרת, החֹמר, הוא בדרך כלל: אנשים קוֹנסרטַטיביים על־פי טבעם, נמוסיים, צַיתנים ואוהבים לצַית. לדעתי, הם גם חַיָבים לצַית, מפני שזוהי תעודתם, והַצַּיתנות אינה מדה משפילה לגבי דידהו כלל. הסוג השני הוא: פורצי־גדר או נוטים לזה, הכֹּל לפי יכלתם וכשרונם. החטאים של בני־אדם כמו אלה אינם, כמובן, אלא יחוסיים וכמה פנים להם: לרֹב דורשים הללו, באֹפנים שונים, סתירת הה_וֶה בשם הטוב לעתיד. ואולם אם לבן־אדם שכזה נחוץ בשביל האידיאה שלו לצעוד על גופו של מת, לעבור דרך דם, הרי הוא, לדעתי, יכול להרשות לעצמו בפנימיותו, על־פי מוסרו שלו, את הדבר הזה – אמנם הכֹּל לפי האידיאה ולפי מדתה – ישימו אל לב. רק במובן זה אני מדבר במאמרי על רשותם לחטוא (אתם זוכרים, אנחנו הן מדברים בנדון מן הצד היוּרִידי). אגב, לדאוג ביותר אין מה; כמעט לעולם אין ההמון מודה ברשותם זה של העליונים, והוא מעניש אותם וצולב אותם (פחות או יותר), ובאֹפן הזה הוא ממלא בצדק את תפקידו (פחות או יותר). הסוג הראשון הרי הוא תמיד אדון ההוֶֹה; הסוג השני – אדון העתיד. הראשונים שומרים על העולם ומרבים את מספרו, השניים מניעים את העולם ומובילים אותו אל מטרתו. וגם אלה גם אלה יש להם הזכות הגמורה, בקִצור, אליבא דידי, יש לכֹּל זכות שוה, – Vive la guerre éternelle – עד ירושלים החדשה, כמובן!

– הרי שאף־על־פי־כן מאמין הוא בירושלים החדשה?

– מאמין, – ענה רסקולניקוב בתקיפות; גם באמרו את המלה הזאת, גם בדברו את כל דברי הטִירַדה הארֻכּה שלו הביט לארץ, לתוך נקֻדה אחת, אשר בחר לו על המרבד.

– וְ־וְ־וְגם באלהים מאמין הוא? יסלח לי את סקרנותי.

– מאמין אני, – נשא רסקולניקוב את עיניו אל פורפירי.

– וגם בזה, שֶׁלַּזַּר קם מן המתים?

– גם בזה, למה לו לדעת כל זאת?

– ומאמין הוא באמונה שלמה?

– באמונה שלמה.

– ככה… כך, הסקרנות שלי. יסלח־נא, אולם במטותא – אני חוזר לעניננו – הן לא תמיד מענישים אותם; יש מהם שלהפך…

– מנצחים בחייהם? אַה, כן, יש שהם מנצחים גם בחייהם, ואז…

– הם בעצמם מתחילים להעניש?

– כשיש צֹרך בדבר, ואם תמצא לאמר, לרֹב, בכלל, הערתו זו שנונה.

– חן־חן, אולם יגיד נא לי: במה אפשר להכיר את ההבדל שבין הבלתי־מצוּים והמצוים? האם יש איזה סִמנים לזה בשעת הַלֵּדה? אני שואל כל זה, מפני שכאן דרוש היה יותר דיוק, כלומר, יותר הגדרה חיצונית. יסלח לי את דאגתי, דאגה טבעית לגבי אדם פרַקטי ומתכַּוֵן לטוב; אבל אולי אפשר היה להנהיג, למשל, תִּלבּשת מיֻחדה בשביל אנשים כאלה, איזה תָו במצחם?… שהרי, יודה־נא, מה אם תבוא איזו אנדרלמוסיה, ואחד מן הסוג התחתון יחשוב בלבו, שהוא מהסוג העליון ויתחיל “להסיר את כל המפריעים”, על־פי מבטאו המֻצלח, ואז הלא…

– אָה, זה יִקרה לעתים קרובות מאד! הערתו זו עוד יותר שנונה מהקודמת.

– חן־חן.

– על לא דבר; אולם יתן־נא אל לבו להבין, שאין טעות זו אפשרית אלא אצל הסוג הראשון, זאת אומרת, “המצוּים”, כַּשֵׁם, שאולי אינו עולה יפה, אשר קראתי להם, למרות נטיתם הטבעית לצַיֵת, הנה על־פי התהפוכות והשעשועים, שהטבע אוהב לעשות לו לפעמים, מה שאנו מוצאים גם אצל הבהמה, רבים מהם אוהבים לתאר את עצמם בדמיונם בתור בני־אדם מתקדמים, “מהפכים”, להיות מבעלי “המלה החדשה” – ובאמת ובתמים, באותה שעה אין הם רואים את החדשים האמתיים, ויש גם שהם מתיחסים אליהם בבוז, כמו לאנשים נחשלים בדעותיהם. אולם, אליבא דידי, אין הסכנה מרֻבּה כאן ביותר, ולכבודו אין באמת מה לדאוג כל־כך, מפני שאֵלה לעולם אינם מרחיקים ללכת. מובן, בעד התפעלותם שלא במקומה כדאי להלקותם קצת לפעמים, בכדי להזכיר להם את מקומם, אבל לא יותר; כאן לא דרוש אפילו מי שיַלקה אותם; הם, סוף־סוף, ילקו את עצמם, מפני שהם בעלי־דרך־ארץ מאד מאד; יש שאיש את אחיו יעזרו במעשה מועיל זה, ויוסי יכה את יוסי, ויש שיוסי ישתמש ברצועה לטובת עצמו, בידי עצמו ממש… מתוַדים ברבים ומקבלים על עצמם כל מיני תשובת־המשקל – יוצא יפה, “למען ישמעון ויראון”, ואין לכבודו מה לדאוג… יש חֹק כזה.

– נו, מצד זה, לכל־הפחות, הרגיע אותי במקצת; אבל הרי שוב “צרה”: יגיד נא לי, במטותא, האם רבים הם אותם האנשים שיש להם הרשות לרצוח, אותם ה“בלתי־מצוּים”? אני, כמובן, מוכן ומזֻמן לכרוע ברך לפניהם, אבל יודה־נא, שגדול הוא הפחד, אם רבים הם ביותר, אַה?

– אָה, אַל־נא ידאג גם לזה, – המשיך רסקולניקוב בַּטון שלו. – בכלל, אנשים בעלי רעיון חדש, המֻכשרים אפילו משהו מן המשהו לחַדש, נולדים מעט מזעיר, הרבה פחות ממעט. ברור הוא רק, שסדר הִוָּלד האנשים האלה ויתר המינים והסוגים מֻתנה, בודאי, בדיוק נכון על־ידי איזה חֹק טבעי. החֹק הזה אינו ידוע לנו עכשו, כמובן, עוד לא נחקר, אבל מאמין אני, שחֹק זה ישנו במציאות ושבזמן מן הזמנים יוכַל גם להַחקר ולהִוָּדע. ההמונים הרבים, החֹמר, לא נבראו אלא בכדי שסוף־סוף, על־ידי עמל רב, על־ידי איזה פרוצֶס נסתר מאתנו עד כה, על־ידי איזו שזירה של טִיבים וסוגים שונים, יאַמץ פעם כל כחותיו ויוציא מתוכו לוּ אחד מאלף, שיקבע ברכה לעצמו, אדם בעל־ערך, בעל־ערך יותר גדול מזה נולד, אולי, אחד מרבבה (אני מדבר בדרך־משל); עוד יותר – אחד ממאת אלף; הגאונים – אחד ממליונים; והגאונים הגדולים, גדולי האנושיות, נולדים אחרי עבור דורות הרבה של אלפי מיליונים אנשים בארץ. במלה אחת: באוצר־הנשמות, במקום שכל זה מתהַוֶּה, לא הסתכלתי. אולם איזה חֹק יש לכל זה בודאי: כאן אין מקום למקריות.

– אבל מה זה היה לשניכם, מתלוצצים אתם? – קרא רזומיחין לבסוף – מרבים אתם איש את רעהו? יושבים להם ואחד מהתל בשני? אתה מדַבר ברצינות, רודיה?

רסקולניקוב הרים אליו דומם את פניו החִורים, הנוגים, ולא ענה דבר, יחד עם הפנים השוקטים והעצובים האלה ראה רזומיחין את הקנטרנות הגלויה; הרגזנית והמחֻצפה של פורפירי – ותמה עליה.

– נו, אחא, אם אתה מדבר זה באמת, אז… מובן, שצדקת באמרך, כי כל זה אינו חדש ודומה לכל מה שקראנו ושמענו אלפי פעמים; אולם המקורי שבכל זה, מה ששַׁיָך באמת לך ורק לך, לְאֵימָתִי הָרַבָּה, הוא, שבכל אֹפן אתה מתיר דם על־פי מוסר־הלב, וסלח לי, אפילו באיזו קנאות… משמע, שבזה הוא הרעיון העִקרי של מאמרך. והן הַתָּרה זו… לפי דעתי נוראה היא הרבה יותר מהתרה רשמית, חֻקית, לשפוך דם…

– נכון מאד, הרבה יותר נוראה, – קרא פורפירי.

– לא, אתה נתעית ברעיו־שוא! זוהי טעות. אני אקרא את המאמר… רעיון שוא! אי־אפשר שאתה תחשוב כך… אני אקרא.

– במאמר אין כל זה, שם רק רמזים, – אמר רסקולניקוב.

– כן, כן, – לא יכֹל פורפירי לשבת על מקום אחד – לי נתחַוֵּר עכשו כמעט, מה היא השקפתו על החטא, אך… יסלח לי את טרחנותי (מטריח אני אותו כבר יותר מדי, בושתי ונכלמתי!)… רואה הוא: הוא הרגיע אותי, ומאד־מאד, בנוגע למקרי־טעות ואנדרלמוסיה בין הסוגים השונים, אך… מקרים אחדים מעולם השמוש, מקרים שונים שבפֹעל ממש, עדַין מסבּים לי דאגה! נו, מה אם איש אחד או עלם יחשוב בנפשו, שהוא ליקוּרג או מחמד… – בעתיד, כמובן – ויתחיל להסיר מעל דרכו את כל המפריעים… לפניו, נֹאמר, דרך ארֻכּה ולהוצאות הדרך נחוץ כסף… נו, והוא יתחיל לרכוש לו כסף בכל האפנים… מה?

זמיטוב נתן קולו בצחוק פתאֹמי מקרן־זויתו, רסקולניקוב גם לא הביט בו.

– אי־אפשר לי שלא להודות, – ענה במנוחה, – שאמנם יש במציאות מקרים כאלה. כסילים פעוטים ורודפים אחרי הכבוד המדֻמה נלכדים ברשת זו; ביחוד בני־הנעורים.

– הנה, רואה הוא. ובכל מה אפוא?

– זה אפוא, – הצטחק רסקולניקוב – לא בצוָארי אני תלוי הקולר, כך הוא הדבר וכך יהיה לעולמים. הנה הוא (הוא הורה על רזומיחין) אמר זה עתה, שאני מתיר דם, ובכן מה? לחברה הלא יש די והותר עונשין, בתי־סֹהר, חוקרי־דין וקַטורגות, – מה יש לירא? לִכדו את הגנב!…

– ואם נלכדהו?

– עשו לו כרצונכם.

– אדוני הגיוני, על־כל־פנים. ומה בנוגע למוסר־כליותיו?

– מה אִכפת לכם?

– אף־על־פי־כן: אהבת־האדם!

– מי שכליותיו ייסרוהו, הוא יֵעּנה, אם מכיר הוא בחטאו. זהו ענשו – מלבד הַקַּטוֹרגה.

– נו, והגאונים האמתיים – שאל רזומיחין בפנים זועפים – אותם, שהרשות נתונה להם לרצוח, הם אינם צריכים להֵעָנות כל־עִקר, גם בעד הדם אשר שפכו?

– מה שַׁיָך לאמר “צריכים”? כאן אין מִצוה ואין עבֵרה. יֵעָנה, אם לבו לקרבן יהמה… מכאובים ויסורים הנם תמיד גורלם של הלב הרחב וההכרה העמֻקה. האנשים הגדולים באמת צריכים, כמדֻמה, להרגיש בעולם עצב. – הוסיף פתאֹם, מתוך הרהורים, בשנוי־הטון.

הוא נשא את עיניו, העמיק להביט בכל המסֻבּים, הצטחק ונטל את כובעו. הוא היה שוקט מאד בהשוָאה למצב־רוחו בשעת כניסתו – וחש בזה. הכל קמו.

– נו, יקללני או לא יקללני, יקצוף עלי או לא יקצוף, ואני התאפק לא אוכל, אמר שוב פורפירי פטרוביץ' – ירשנה־נא לי להציג לו עוד שאלה קטנה (כמה אני מטריח אותו!), להביע עוד רעיון אחד קטן שבקטנים, בכדי שלא לשכוח…

– טוב, יביע את רעיונו, – רסקולניקוב עמד לפניו בצִפִיָּתו רצין וחִוֵּר.

– הנה… באמת איני יודע, איזה מלים יותר מֻצלחות אבחר לי… ברעיוני זה יש קלות־דעת יותר מדַי… שעשוע פסיכולוגי… הנה, כשחִבּר הוא את מאמרו – הרי אי־אפשר, חֶה־חֶה, שהוא לא יחשוב את עצמו, נו, לכל־הפחות, במקצת – לאדם “בלתי־מצוי”, שֶׁמִּלה חדשה בפיו – במובנו, כלומר… הן כך?

– אפשר מאד – ענה רסקולניקוב בבוז. רזומיחין עשה איזו תנועה.

– ואם כן, האמנם היה מֻכשר, – בשים אל לב למצבו הדחוק או לטובת האנושיות – להסיר מין מפריע שכזה?… נו, למשל, להרוג ולגזול?…

וממש כמו לפני שעה קרץ לו פתאם בעינו השמאלית וצחק לו צחוק בלתי־נשמע.

– אִלו כן, כי אז, כמובן, לא הייתי מסַפר לו, – ענה רסקולניקוב בבוז גֵאֶה.

– לא, אני הן איני אלא מתענין בעלמא, בעקר, להבנת מאמרו, רק במובן הספרותי גרידא…

“פוּ! איזו חֻצפּה גלויה!” חשב רסקולניקוב בגֹעל־נפש.

– יַרשני־נא להעיר לו, – אמר בקול יבש – שלנפוליאון או למחמד אין אני חושב את עצמי… ולא לכיוצא בהם… והרי שאיני יכול לסַפֵּק את התענינותו ולאמר לו, כיצד הייתי נוהג אני, אלמלי הייתי מה שאינני…

– מה הוא מדבר! מי בימינו ברוסיה אינו חושב את עצמו לנפוליון? – קרא פורפירי פתאם בהתקרבות נוראה. גם בנגינת קולו היה הפעם יותר מֵרֶמז.

– האם לא איזה נפוליון־לעתיד־לבוא הרג בקרדֹם גם את אלינה איבנובנה שלנו בשבוע שעבר? – קרא פתאם זמיטוב מקרן־זויתו.

רסקולניקוב החשה והביט על פורפירי בעינים בוחנות, עזות. פני רזומיחין קדרו. גם עוד לפני זה נדמה לו מָה. הוא העיף מבט זועם מסביב. עבר רגע של דממה קשה. רסקולניקוב עשה צעד ללכת.

– הוא הולך כבר! – אמר לו פורפירי בקול מלטף ויושט לו את ידו ברֹב חִבּה – שמחתי מאד מאד על ההתוַדעות. ובנוגע לבקשתו, אַל ידאג כלל. יכתוב רק כמו שאמרתי לו. אך טוב מכֹּל, שיִכָּנס אלי בעצמי לשם… כשֶׁיפָּנה… בימים האלה… ואפילו מחר. אני אהיה שם באחת־עשרה בערך, בודאי. ושם נסדר הכֹּל… נשוחח קצת… הוא, בתור אחד מהאחרונים, שהיו שם, אפשר שהיה יכול גם להגיד לנו דבר־מה… הוסיף בהבעה של טוּב־לב שאין למעלה הימנו.

– הוא רוצה לגבות מפי עדות רמשית, לכל פרטיה ודדקדוקיה? – שאל רסקולניקוב קשות.

למה? – לעת־עתה אין צֹרך בזה. הוא לא הבין אותי. אני, רואה הוא, איני פוסח כל כל מקרה ו… ועם כל בעלי־המשכונות כבר לקחתי דברים… יש מהם שגביתי עדות מפיהם… והוא, בתור אחרון… והנה, אגב! – קרא בשמחה פתאֹמית – נזכרתי אגב־אורחה, מה זה אני! – פנה לרזומיחין – הנה אתה החרשת את אזני בנוגע לניקולשקה… נו, והרי אני יודע בעצמי, יודע בעצמי – פנה לרסקולניקוב – שנקי הוא הבחור, אבל מה לעשות, וגם את מיטקה נאלצתי להחריד מרבצו… הנה זהו הדבר, זה? כל הענין: אז, כשעבר על המדרגות… יַרשה־נא: הן הוא היה בשמונה?

– בשמונה, – ענה רסקולניקוב, ובאותו רגע הרגיש איזו הרגשה אי־נעימה, שכלל לא היה צריך לענות כך.

– ובכן, כשעבר בשמונה בערב… על המדרגות… האם לא ראה, למצער, בדיוטה השניה, במעון הפתוח – זוכר הוא? שני פועלים, או למצער, אחד מהם? הם צבעו שם, הוא לא ראה? זה חשוב מאד מאד בשבילם!…

– צובעים? לא, לא ראיתי… – ענה רסקולניקוב לאט וכמזכיר נשכחות, כשהוא מתאמץ באותו רגע בכל כֹּח־שכלו למצֹא במֻקדם את המוקש הטמון וכשלבו מת מֵחֲשש, שמא הוא נופל באותו מוקש – לא, לא ראיתי, וגם מעון פתוח לא היה שם… אך הנה בדיוטה הרביעית (הוא כבר מצא את המוקש וחגג את נצחונו) – זוכר אני, שאיזה פקיד עקר את דירתו… ממול אלינה איבנובנה… זוכר אני… זה זוכר אני ברור… אנשי־צבא הוציאו איזה ספה ולחצו אותי אל הקיר… אבל צובעים – לא, צובעים לא אזכור… וגם מעון פתוח לא היה, כמדמני, לא, לא היה…

– אבל מה אתה! – קרא פתאם רזומיחין, כמי ששב אליו רוחו – הלא הצובעים עבדו ביום הרצח, והוא היה לפני שלשה ימים? מה אתה שואל?

– פוּ! – הטיח פורפירי באצבע על מצחו – ערבּבתי את היוצרות! שֵדין ורוחין, בקשת־סליחה – לנו הלא כל־כך חשוב לדעת, אם לא ראה אותם איש בשמונה שעות במעון, עד שעלה בדעתי עכשו, שגם הוא יכול היה להגיד לנו… ערבבתי לחלוטין!

– על־כן דרושה תשׂומת־לב, – העיר רזומיחין בפנים קודרים.

המלים האחרונות נאמרו בביאה. פורפירי פטרוביץ' לִוה אותם עד הדלת בחביבות יתִרה. שניהם יצאו החוצה קודרים וזועפים וצעדים אחדים לא דבּרו דבר. רסקולניקוב שאף רוח…

–… איני מאמין! איני יכול להאמין! – קרא וחזר וקרא רזומיחין הֶהָלוּם, בהשתדלו בכל מאמצי כֹחותיו לבטל את ראיותיו של רסקולניקוב. הם הלכו וקרבו אל בית־המלון של בַּקַּלֵּיוב, במקום שפולחריה אלכּסנדרובנה ודוניה חכו להם מכבר. רזומיחין הפסיק לרגעים את הלוכו מתוך התלהבות הוִּכּוּח, נכלם ונרעש מאותה עובדה גופא, שהם גוללו שיחה ברורה על הענין בפעם הראשונה.

– אל תאמין! – ענה רסקולניקוב בלגלוג קר – אתה אינך רואה כלום, כדרגך, ואני שקלתי כל מלה ומלה…

– אתה חַשְׁדָני, ולכן שקלת… המ… באמת, אני מסכים, שהטון של פורפירי היה משֻׁנה למדי, וביחוד זה הנבל זמיטוב!… הצדק אתך, בו היה דבר־מה, – אבל למה? למה?

– במשך הלילה חזר בו.

– אפכא מסתּבּרא! אפכא מסתברא! אלו היה אצלם רעיון מטֹרף זה, כי אז הלא היו משתדלים בכל מה דאפשר להסתירו, בכדי להשתער פתאם וללכוד… וכאן – קלפים גלוים – עזות ואי־זהירות!

– אִלו היו להם עובדות מוכיחות, עובדות ממש, או, לכל־הפחות, חשּׁדים, שיש להם על מה לסמוך, כי אז היו באמת משתדלים להסתיר את משחקם, בתקוה להרויח יותר (אגב, היו עושים בדיקה במעוני מכבר!). אבל זה הדבר, ששום עובדה אין להם, אף לא אחת – הכל תעתועים, הכל אבק פורח – ולכן הם משתדלים לבלבלני בחֻצפתם. יוכל היות, שבעצמו הוא כועס על שאין ראיות, ומתוך כעס הִתְגַּלֵּעַ. ואפשר, שיש לו איזו כַוַּנה… כאן, אחא, פסיכולוגיה מיֻחדת… אבל – מכֹער הוא לטַפּל בזה, הַנַּח!

– זה מעליב! מעליב! אני מבין אותך! אבל… מכיון שאנו מדברים על זה בגלוי (וזה טוב, שאנו מדברים על זה, סוף־סוף, בגלוי, אני שמח!) – אודה לך ישר, שאת החשד הזה מצאתי אצלם מכבר, בכל העת הזאת. מובן, במדה דקה מן הדקה, בתמונה זחלנית, אבל גם באֹפן שכזה – למה? איך? איך הם מְעִזִים? מהיכן, מהיכן המקור לזה? לוּ ידעתָ כמה הקציף אותי דבר זה! עד לידי טֵרוף־הדעת! היאך! סטודנט עני, מֻכּה דלות ומרה שחורה, עֶרֶב־מחלה אכזריה, שאולי כבר קִננה בו (שים־לב!); סטודנט חַשְׁדָּני, אוהב־עצמו, היודע את ערכו, שששה חדשים היה חבוי בפִנתו ולא ראה איש; קרוע־בלוי, בנעלים בלי תחתיות, הָעמד פתאם לפני איזה פקידים נבזים וסובל את חרופם וגדופם; נוסף על זה: חוב בלתי־צפוי, שצריך לסלק מיד, שטר שעבר זמנו, מֻגש מאת יועץ־החצר צֶ’בַּרוֹב, ריח הצבע, שלשים מעלות חֹם, אויר מחניק, המון צפוף, סִפּוּר על רציחת נפש. שהיית אצלה שִׁלשום – וכל זה על בטן ריקה – איך אפשר שלא להתעלף?! ועל יסוד זה, על יסוד רעוע כזה להקים את כל הבנין! שדין ורוחין! אני מבין, שזה מצַער, אבל אִלו אני במקומך, רודקה, הייתי צוחק בפני כֻלם, או טוב מזה: הייתי רוקק בפני כֻלם, אבל רקיקה גדולה, והייתי מפזר לכל עֵבֶר שתי עשרות מכות־לחי, בחכמה, כמו שתמיד צריך להתנהג בנוגע למכות־לחי, ובזה הייתי גומר. יְרוק! התאושש! בושה וגם חרפה!

“אכן הוא הרצה את הדבר כהוגן” – חשב רסקולניקוב.

– ירוק? ומחר שוב חקירה־ודרישה! – קרא בצער – האמנם עלי לבוא אליהם בפֵרושים ובאורים? לי צר גם על אשר השפלתי את עצמי אמש עד זמיטוב…

– יקח אֹפל! אני בעצמי אלך לפורפירי! אלחץ אותו אל הקיר כדבעי, בתור קרוב: יגַלה לי הכֹל עד השרש! ובנוגע לזמיטוב…

“סוף־סוף מצא את המאשים!” חשב רסקולניקוב.

– חַכֵּה! – צעק פתאֹם רזומיחין ויאחז בכתפו, – חכה! תהפוכות דִּבַּרת! שבתי וראיתי: תהפוכות דברת! נו, איזה מוקש היה זה? אתה אמרת, שבשאלה על הפועלים היה טמון מוקש לרגליך! הגע בעצמך: אם אתה עשית זאת, האם אפשר היה שתאמר, כי ראית איך שצבעו את המעון… ואת הצובעים? אדרבה, אתה היית אומר, שלא ראית דבר, גם אם ראית! וכי מי מעיד כנגד עצמו?

– אִלו אני הייתי עושה המעשה, כי אז הייתי אומר דוקא, שראיתי גם את הצובעים גם את המעון, – הוסיף רסקולניקוב לענות באי־רצון ובגֹעל־נפש גלוי.

– וכי למה להעיד לרעת־עצמו?

– מפני שרק בני־כפר או טירונים גמורים מחֻסרי כל נסיון נוהגים בשעת החקירה והדרישה לכפור בַּכֹּל ולענות על הכֹּל ב“לא” שוה, לא כן אדם מפֻתּח קצת ובעל־נסיון; הוא משתדל דוקא, כפי האפשר, להודות על כל העובדות החיצוניות והבלתי־נדחות, אלא שהוא ממציא בשבילן סִבּות אחרות, מכניס לתוכן איזה שׂרטוט מִשֶׁלו, שׂרטוט מיֻחד ובלתי־צפוי, שנותן להם צביון מיֻחד ומאיר אותן באור אחר. פורפירי יכול היה לחשוב, שאני אענה דוקא כך, בחיוב, בכדי שלא להאפיל על הקרוב לאמת, אלא שאכניס דבר=מה לשם פֵּרוש…

– אבל הוא הן היה יכול לאמר לך תכף, שלפני שני ימים לא היה שם מקום לשום פועלים, והרי, שמע מינה, שהיית שם ביום הרצח. בדבר ריק שכזה היה מבלבל אותך.

– ולזה נתכַּוֵן, שאני לא אספיק לרדת לסוף דעתו ואמהר לענות מענה קרוב לאמת, ואשכח, שלפני שני ימים לא היה שם מקום לשום פועלים.

– אבל איך אפשר לשכוח כזאת?

– אין נקל מזה! בפרטים פחותי־ערך שכאלה נכשלים על־נקלה האנשים הערומים; במדה שהאדם הוא ערום יותר, באותה מדה הוא נזהר פחות, שלא יכשילוהו בדברים ריקים. את האיש הכי־ערום צריך להכשיל דוקא בהכי־פשוט. פורפירי אינו כלל נבער, כאשר תחשוב…

– אם כך, הרי הוא נבל!

רסקולניקוב לא יכֹל לבלי לצחוק. אולם באותו רגע נעשו תמוהות לו גם ההתעוררות שלו, גם ההנאה, שבה הסביר את ענין הַהַכְשָׁלה, בעוד שבכל השיחה הקודמת השתתף בבחילה נזעמה, מתוך הכרה.

בי מתחיל ללכת אחרי אלה דברים!" אמר לעצמו.

ואולם כמעט באותו הרגע היתה אתו רוח אחרת, כאלו מחשבת־דאגה בלתי־צפויה הכתה את לבו פתאם. הדאגה הלכה הלוך וגָבור. הם כבר נגשו עד מבוא האכסניה של בקליוב.

– לֵך אתה – אמר פתאם רסקולניקוב – ואני אבוא אחריך מיד. לאן אתה? והרי אנו באנו כבר!

– נחוץ לי, נחוץ; ענין… אבוא בעוד חצי־שעה… אמור שם.

– עשה כחפצך, אבל אני ממך לא אסור!

– מה, גם אתה רוצה לדכאני! קרא רסקולניקוב ומטבו היה סָפוג רגזנות כל־כך מרה, יאוש כל־כך תהומי, עד שידי רזומיחין רפו. זמן־מה עמד זה במבוא והביט בעצב על רֵעו, שמו—

צעדים מהירים אל הסמטה שלו, לאחרונה הִדֵּק את שִׁניו, קפץ את אגרופיו ונשבע בלבו, שעוד היום יקרע את פורפירי כדג, ויעל למעלה להרגיע את פולחריה אלכסנדרובנה, שכבר היתה מלאה דאגה על אחורו של בנה.

כשבא רסקולניקוב עד ביתו, היו רקותיו רטֻבּות מִזֵעּה ונשימתו כבדה. בחפזון עלה על המעלות, נכנס לחדרו הבלתי־נעול ושָׂם על דלתו את הבריח מבפנים. אחר־כך התנפל בפחד שגעוני אל הזוית, אל אותו החור בניָר־הכֹּתל, שבו שׂם אז את החפצים, תחב את ידו לתוכו ורגעים אחדים פִּשפש שם בכל כֹּח התאמצותו, בודק בכל סדק וקמט. לאחר שלא מצא כלום, קם ושאף רוח בכל עֹמק חזֵהו. לפי שעה, כשקרב למבוא האכסניה של בקליוב, עלה פתאם בדעתו, שאיזה חֵפץ, איזו שרשרת, כפתור, או פסת־ניָר, ששמשה תכריך לאיזה חפץ ורשימת הזקנה עליה – מעין כל זה אפשר שנשמט ונעלם שם באיזה סדר, ואחר־כך יקום פתאם ויוכיח את אשמתו בעליל!

הוא עמד כמו שקוע במחשבות ובת־צחוק משֻׁנה, עלובה, מטֹרפת־למחצה רחפה על שפתיו. לבסוף לקח את כובעו ויצא בלאט מחדרו. שרעפיו נתבלבלו. בשער שמע קול רם:

– הנה הוא בעצמו!

רסקולניקוב הרים את ראשו. השוער עמד בדלת והורה עליו לאיזה בן־אדם לא רם בקומתו ודומה במראהו לעירוני, שהיה נתון במין חַלַּט, במקטֹרן, ומרחוק היה לו צביון של אשה המונית. ראשו החבוש במצנפת מגֹאָלה היה מוּרָד לארץ, וכֻלו היה כמו כפוף. צורתו הכמושה והמקֻמטה היתה של איש למעלה מחמשים. עיניו הקטנות והטרוטות הביטו ברֻגזה, בקפדנות קשה ובאי־רצון.

– מה יש? – שאל רסקולניקוב בגשתו אל השוער.

העירוני הביט עליו באלכסנון מתחת למצחו והסתכל בו הסתכלות אִטית, בוחנת וחודרת; אחר־כך נפנה לאט לאחוריו, ומבלי הוציא הגה יצא מן השער החוצה.

– אבל מה יש! – קרא רסקולניקוב.

– הנה איזה בן־אדם היה פה, שאל אם פה גר הסטודנט, קרא בשם אדוני, שאל, במעונו של מי הוא גר, אדוני ירד, אני הראיתי לו, והוא הלך לו. הראיתם כזה!

גם בעיני השוער היה הדבר קצת לפלא, אבל רק קצת; הרהר בזה רגע קל, ואחר פנה וחזר למדורו.

רסקולניקוב נחפז להשיג את העירוני, ומיד ראה אותו הולך לאטו בצד השני של הרחוב, כשעיניו נעוצות בארץ וכֻלו כמו שוקל ומורה בלבו על איזה דבר. הוא הדביקו מהר, אבל זמן־מה הלך מאחוריו; לבסוף השתַּוָּה עמו על המדרכה והביט לו בפניו מן הצד. הלה הכיר בו מיד, העיף עליו מבט חודר ונחפז, ושוב הוריד את עיניו; ובמצב זה הלכו במשך של רגע, איש בצד רעהו ומבלי דַבּר דָבר.

– הוא שאל עלי… את השוער? – קרא רסקולניקוב לאחרונה, אבל בקול לא רם כל־עִקר.

העירוני לא ענה דבר ואף לא הביט בו. היתה שוב שתיקה.

– אבל מה זה… הוא בא ושואל… ושותק… מה זאת! – קולו של רסקולניקוב היה מרֻסק, והמלים מאנו לצאת מפיו ברור.

העירוני העיף הפעם את עינו ונתן ברסקולניקוב מבט רע ואפל.

– רוצח! – אמר פתאם בלחש, אבל בקול ברור ומדֻיָק.

רסקולניקוב הלך אצלו. רגליו נחלשו פתאם עד לאֹפן נורא, על גבו עבר קֹר, ולבו כאלו מת לרגע, ומיד התחיל פתאם לדפוק, כאלו נִתַּק וַיִמָּלט. כך עברו כמאה צעד, זה אצל זה, ושוב בשתיקה גמורה.

העירוני לא הביט בו.

– אבל מה הוא… מה… מי רוצח?… – דובבו שפתי רסקולניקוב וקולו כמעט שלא נשמע.

– אתה הרוצח! – קרא הלה ביתר הטעמה, וכמו בבת־צחוק של איזו משׂטֵצץ־נצחון, ושוב הביט ישר בפני רסקולניקוב החִורים ובעיניו המתות. אז הגיעו שניהם לפרשת דרכים. העירוני הִשׂמאיל וַיֵלך מבלי הביט לאחוריו. רסקולניקוב נשאר עומד במקומו והביט זמן מרֻבֶּה אחרי ההולך. הוא ראה, איך שפלוני, לאחר שעבר כחמישים צעד, הסב עיניו לאחוריו וראה אותו עומד בלי־נוע על מקומו. לראות ברור אי־אפשר היה, אבל לרסקולניקוב נדמה, שפלוני הצטחק שנית בצחוקו הקר של משטמה ונצחון.

בצעד אִטי, נרפה, בברכַּים כושלות וכמו נרעד מקֹר, שב רסקולניקוב על עקביו ועלה למדורו. הוא הסיר והניח את כובעו על השלחן, ויתיצב לבלי נוע כעשרה רגעים. אחר־כך צנח באין־אונים על הספה ויתפשט עליה באנחה רפויה, חולנית; עיניו היו סגורות. במצב כזה עבר עליו כחצי־שעה.

הוא לא חשב דבר. היו איזה רעיונות או שברי רעיונות, איזה ציורי־דמיון, בלי סדר וקשר: פני אנשים, שראה עוד בילדותו, או שנפגשו לו באיזה מקום פעם אחת ושלעולם לא היה נזכר בהם; כִּפּת־הפעמונים של בית־הכנסיה בעיר מולדתו; בילַרד באיזה בית־מרזח ואיזה אופיצר אצל הבילרד. ריח סיגרות באיזו חנות־טבק קטנה במרתף, ושוב בית־מזיגה, סֻלם־מדרגות אָפֵל, אפל מאד, לח כֻּלו משופכין ומלא קלִפות של ביצים. ומאיזה מקום עלה צלצול פעמונים חגיגי… הדברים נשתנו, נתחלפו והסתובבו. יש מהם שגם יָשרו בעיניו, והוא נתאחז בהם, אלא שהם נעלמו, ובכלל היה דבר־מה מעיק בתוכו, אבל לא יותר מדי. יש שהיה גם טוב ונעים… הרעד הקל לא חלף, ואף זה היה כמעט נעים להרגיש…

באזניו עלה קול צעדיו וקול דבריו הנמהרים של רזומיחין; הוא סגר את עיניו והתחפש ליָשֵׁן. רזומיחין פתח את הדלת ועמד זמן־מה על המפתן, כנמלך בדעתו. אחר־כך צעד חֶרש לתוך החדר ונגש בזהירות אל הספה. נשמע לחשה של סטסיה:

– אל תגע בו; יִישן די־שֹבעו; יֹאכל אחר־כך.

– ואמנם – ענה רזומיחין.

שניהם יצאו בזהירות וסגרו את הדלת אחריהם. עבר עוד חצי שעה. רסקולניקוב פתח את עיניו, ויצנח שוב אפרקדן, בשימו את ידו על ראשו…

“מי הוא?” מי הוא אותו האיש, ומה ראה? הוא ראה הכֹּל, זה למעלה מכל ספק, אם כן, איפה עמד אז, ומאיפה ראה? ומדוע רק עתה יצא מתחת האדמה? ואיך יכול היה לראות, – היתכן?… המ… – המשיך רסקולניקוב בחרדו מקֹר – והנרתיק אשר מצא ניקולי אצל הדלת: האם גם זה יתכן? ראיות מוכיחות? אם באחת מאלף מחֻדו של מחט שגית – תצא לך מזה ראיה מוכיחה בקורת בית־הבד! זבוב התעופף, הוא ראה! העצכו?!"

ומתוך בחילה מרֻבּה הרגיש פתאם, כמה נחלש, כמה נחלש בגופו.

“אני צריך הייתי לדעת זאת, – חשב בלגלוג מר – ואיך העזתי, בּדעתי את עצמי, בחושי את הכֹּל מראש, לִטול את הקרדֹּם ולהִטָּנף בדם. אני מחֻיב הייתי לדעת קֹדם… חֶה! והרי אמנם ידעתי!”… לחש לעצמו ביאוש.

עתים יש שהיה נקפא לקראת איזו מחשבה חדשה.

“לא, אותם האנשים לא מחֹמר זה קֹרָצו. השליט האמתי, זה שהכֹּל מֻתּר לו, מחריב את טוּלוֹן, עושה הריגה גדולה בפריז, שוכח את חילו במצרַים, מאבּד חצי־מליון אנשים במלחמת מוֹסקבה ומתפטר מכל זה באיזו הלצה בוִילנה. ולוֹ, אחרי מותו, מחלקים כבוד־אֵלים, – הרי שבאמת הכּל הֻרשה לו. לא, אנשים כמו אלה לא בשר הם, כנראה, אלא ברוֹנזה!”

מחשבה צדדית ובלתי־צפויה אחת כמעט שהצחיקה אותו פתאם:

"נַפּוֹליוֹן, הפִּירַמידות, וַטֶּרְלוֹ, – ואיזו זקנה בלה, צנומה, מאוסה, מַלוָה־ברִבּית, עם תֵּיבה אדֻמה תחת מטתה – נו, כיצד יְעַכֵּל זה אפילו פורפירי פטרוביץ'!… איך יוכלו לעַכֵּל זה, איך יוכלו להבין!… הרי האסתֵּטיקה תפריע: “וכי מסֻגל היה נַפּוֹליון, הגיעוּ בעצמכם, לזחֹל אל תחת מטתה של זקנה!… אי, הבלים!”

לרגעים הרגיש, שהוא כמו מדבר מתוך חֹם; מצב־רוחו נעשה נלהב־קדחתני.

“הזקֵנה – שטות! – חשב בהתלהבות ובהפסקות – מעשה הזקנה אולי באמת היה טעות, אבל לא זה העִקר! מעשה הזקנה אמנם היה מחלה… חפצתי לפרוץ גדר במֻקדם… לא נפש רצחתי, את הפרינציפ הרגתי! את הפרינציפ אמנם הרגתי, אבל את הגדר לא פרצתי, נשארתי מעֵבר מזה… כל יכלתי היתה רק להרוג! וגם זה לא יָכֹלתי, כפי שמתברר… פרינציפ… למה חרף וגדף רזומיחין הטפש את הסוציאליסטים? עַם עָמל וסחרני: סוחר ב”אֹשר הכלל“. לא, אין אני חי בעולם אלא פעם אחת, ואין חיים מבלעדי החיים האלה: אין אני רוצה לחכות ל”אֹשר הכללי“. אני רוצה בחיים גם בשביל עצמי, ואם לא – מוטב לבלי לחיות. מה? אני רק לא רציתי לעבור על־פני אמי הרעבה בידים ריקות ובצפיה ל”אֹשר הכללי“. “נושא אני, מבינה אַתּ, לבֵנה קטנה לבנין האֹשר הכללי, ומתוך־כך מנוחה ושקט באהלי”. חַא־חַא! למה הנחתם לי? אני הן רק אחת חי בעולם, והן גם אני רוצה… אי, כִּנָּה אֶסתּטית אני ותו לא – הוסיף פתאם בצחוק שגעוני – כן, כִּנָּה – המשיך, בהאחזו ברעיון זה במין רגש־נקם, כשהוא ממשמש בו, משחק בו ומשתעשע בו – ולוּ מפני זה בלבד, שראשית, הרי אני חושב עתה בזה, שכִּנָּה אני; שנית, שחֹדש ימים הרי אני מטריד את ההשגחה הקדושה ומעיד אותה עלי, שלא, כביכול, לשם בשרי ותאותי אני הולך לעשות את מעשי, אלא לשם מטרה נפלאה ונעימה. – חַא־חַא! ובשלישית; מפני שבלכתי לעשות מעשה גמרתי אֹמר לשמור על הישׁר כפי האפשר, להתנהג בקצב ובמדה, על־פי חכמת החשבון; מכל הכִּנִים בחרתי את הכי־אפסית, ולא עוד אלא שהחלטתי לקחת ממנה רק כמה שנחוץ לי בשביל הצעד הראשון, לא פחות ולא יותר (והשאר, באֹפן הזה, היה באמת קֹדש למנזר, על־פי צַוָּאת שכיב־מרע, חַא־חַא!… – ומפני זה אני כִנָה לחלוטין, – הוסיף בחריקת שן, – מפני שאני בעצמי אולי עוד יותר גרוע ונתעב מהַכּנה ההרוגה, ומראש הרגשתי, מקֹדם למעשה, שאגיד את זה לעצמי לאחר המעשה! מה ידמה ומה ישוה לאימה הזאת! הוי, כִּעור! הוי… נבָלה!… הוי, כמה אני מבין את “הנביא” על הסוס וחרבו על ירכו: כה אמר אַלַּהּ והכָּנע, “הרמש הרומש”! צָדק, צדק “הנביא” כשהוא מעמיד באמצע הרחוב תותח נפלא ויורה מתוכו בצדיק וברשע, מבלי להִכָּנס עם איש בדברי־התנצלות! הִכָּנע, רמש, ואל תחפוץ, כי לא לך לחפוץ!… אָה, בשום אֹפן, בשום אֹפן לא אסלח לזקנה!”

שערותיו היו רטֻבּות מִזֵּעה, שפתיו הרועדות היו יבשות, מבטו קפוא ונעוץ בתקרה.

“אמי, אחותי – כמה אהבתין! מפני מה אני עוֹיֵן אותן עכשו? כן, אני עוֹיֵן אותן, שונא, לא אוכל שׂאֵת קרבתן… היום נגשתי ונשקתי לאמי, אני זוכר… לחבק ולחשוב, שאלמלא ידעה, כי אז… המ! היא צריכה להיות כמוני… – הוסיף, בהתאמצו לחשוב הלאה, כאִלו היה מתאבּק על־ידי־זה עם הטֵּרוף התוקף אותו – הוי, כמה מתעב אני את הזקנה ההרוגה! כמדֻמני, שהייתי הורגהּ שנית, אלו היתה שָׁבה לתחיה! אלישבע המסכֵּנה! למה באה היא לידי?… משֻׁנה הוא, על־כל־פנים, למה איני חושב כמעט עליה, כאִלו לא הרגתיה כלל!… אלישבע! סוניה! עלובות, נוחות, עם עיניכן הנוחות… חביבות!… למה אינן בוכות? למה אינן נאנחות? הן נותנות כל אשר להן… ומבטן עָנָיו ושקט… סוניה! סוניה! סוניה השוקטה!…”

עשתונותיו אבדו; היה משֻׁנה בעיניו, מה שאינו זוכר, איך יכול היה להמצא פתאם בחוץ. היתה כבר השעה מאֻחרה. אפלת בין־השמשות הלכה וגדלה; הלבָנה במלואה הבהיקה יותר ויותר; אולם באויר היה איזה מחנק מיֻחד. המונים נהרו בחוצות; בעלי־המלאכה וסתם אנשים עסוקים נפרדו לבתיהם, ויתרם טִיְּלו; נדף ריח סיד, אבק, מים עכורים. רסקולניקוב הלך עצוב ומלא דאגה: הוא זכר היטב, שיצא מביתו לשֵׁם איזו מטרה, שנחוץ לו מאד למהר ולעשות דבר־מה, אבל מה – שכח. פתאם עמד וראה, שבצד השני של הרחוב, על המדרכה, נצב איזה איש ומולל לו באצבעותיו. הוא כוונן אליו את צעדיו לרֹחב הרחוב, והנה נפנה פתאֹם אותו האיש וילך לו, כשראשו מוּרד לארץ, מבלי להביט כלל לאחוריו, כאִלו לא קרא לו כלל. “ומי אומר שקרא?” חשב רסקולניקוב, ואף־על־פי־כן הלך להדביקו. הוא לא הספיק לעשות כעשרה צעדים, ויכירהו, וירתת: זה היה אותו העירוני, באותו החַלַּט וכפוף כמתחִלה. רסקולניקוב הלך מרחוק; לבו דפק; נפנו שניהם לסִמטא, ופלוני עדַין לא הביט לאחור. “היודע הוא, שאני הולך אחרָיו?” חשב רסקולניקוב. העירוני נכנס לתוך שער אחד של חצר גדולה. רסקולניקוב מִהר ונגש אל השער והתחיל להביט: האם לא יסב אליו את פניו? האם לא יקרא לו? ואמנם, לאחר שעבר פלוני עד עֹמק החצר, נפנה אליו פתאם ושוב כאִלו נפנף לו בידו. רסקולניקוב היה גם הוא כרגע בחצר. אבל העירוני כבר לא היה שם. הרי שהוא עלה בודאי על סֻלם־המדרגות הראשון. רסקולניקוב התחיל לרוץ אחריו. ואמנם, כשעבר שתי מערכות־שלַבּים, נשמעו עדַין איזה צעדים מדודים, אטיים. ומשֻׁנה היה: המעלות כמו היו ידועות לו מתמול־שִׁלשֹּׁם! הנה החלון בדיוטה הראשונה; בעצב ובסוד חָדר מבעד השמָשות נֹגה היָּרֵח; הנה גם הדיוטה השניה, אַה! הרי זה אותו מעון, שהצובעים עבדו שם… כיצד לא הכיר מיד? קול צעדי האיש ההולך לפניו נאלם: הרי שהוא נעצר בהִלוכו או שהתחבא באיזה מקום. הנה גם הדיוטה השלישית; ללכת הלאה? ומה גדולה שם הדממה… ונוראה! אולם הוא הלך. שאון צעדיו הוא הפחידוֹ והחרידוֹ. אֵלי, איזה חֹשך! העירוני ודאי שהסתתר כאן באיזו פנה. אַה! המעון פתוח כֻּלו לרוָחה; הוא פקפק רגע ונכנס. בביאה היה אֹפל וריק, אין איש, כאִלו הוציאו משם הכל; בחשאי, על בהֹנות רגליו, נכנס אל החדר השני. על כל החדר היה שפוך אור הירח הבהיר; הכל היה פה כמקֹדם: הכסאות, הראי, הספה הצהֻבּה והתמונות במסגרות. לבָנה גדולה, עגֻלה, אדֻמה כנחֹשת, השקיפה ישר בחלון. “הדממה באה מהלבנה – חשב רסקולניקוב – היא תחוד לי חידות”. הוא עמד והמתין, שעה ארֻכה המתין, וככל אשר רבתה דממת הלבנה, כן גדלה דפיקת לבו, עד כי כָאַב לו. והדממה נמשכה. פתאם נשמע בכהרף־עין צליל יבש, כצליל הקִּסם הנשבר, ושוב דממת־מות. זבוב, שהקיץ מתנומתו, התעופף, הטיח עצמו בשִׁמשה ויזַמזֵם תמרורים. ובאותו רגע ראה בפנה, בין הארון הקטן והחלון, כעין מעיל־נשים תלוי על הכֹּתל. – “מעיל זה כיצד בא הֵנה? – חשב – הלא קֹדם לא היה פה”… הוא נגש בחשאי והבין, שמתחת למעיל כמו יתחבא מאן־דהו. בזהירות הרים את שולי המעיל וראה, שכסא עומד פה, ועל הכסא יושבת הזקנה, כֻּלה כפופה ומכֻוָּצה וראשה מוּרד, באפן שהוא לא יכֹל בשום־אֹפן לראות את פניה, אבל זו היתה היא. הוא עמד זמן־מה סמוך לה: “ירֵאה היא!” חשב, הוציא בחשאי מן העניבה את הקרדֹּם ויך על קדקדה, אחת ושתים. אבל משֻׁנה הדבר: היא גם לא נעה ולא זעה מהכסא, כאלו היתה מעֵץ. הוא נפחד, כפף עצמו אליה והתחיל להסתכל בה; אולם גם היא השפילה עוד יותר את ראשה. אז נתכּפף עד הרצפה והביט לה בפניה ממטה למעלה, הביט וַיִּלָּפֵת: הזקנה ישבה וצחקה – השתפכה בצחוק נמוך, בלתי־נשמע, בהתאמצה בכל כֹחותיה, שקולה לא ישָּׁמע לו. פתאם נדמה לו, שדלת חדר־הַשֵׁנה נפתחה משהו ושגם שם כמו צוחקים ומתלחשים. חמת־שגעון תקפה אותו: בכל כֹחותיו התחיל להכות את הזקנה על ראשה, אבל עם כל מכה ומכה רבו וגדלו הצחוק וההתלחשות מחדר־הַשֵׁנה, והזקנה התגוללה כֻּלה מצחוק. הוא נפנה לברוח, אולם כל הביאה כבר היתה מלאה אנשים, הדלתות אל המדרגות פתוחות לרוָחה, ועל הסף, על השלבים ולמטה – אנשים, אנשים, ראשים צפופים, הכל מביטים, – אלא שכֻּלם נתחבאו וממתינים, ושותקים!… בחזהו מועקה, רגליו הושמו בסַד… הוא רצה לצעוק – וייקץ.

הוא נשם בכבדות, – ומשֻׁנה הדבר: החלום כאלו נמשך עדַין. דלת חדרו היתה פתוחה לרוָחה, ועל המפתן עמד אדם בלתי־ידוע לו כלל והתבונן אליו בשים־לב.

רסקולניקוב בטרם הספיק לפקוח את עיניו לגמרי, סגרן שנית. הוא שכב, ופניו למטה, ולא נע. “ההמשך החלום הוא זה אם לא?” – חשב, ומשהו־משהו, בגנבה, הרים את שמֻרות עיניו לראות: האלמוני עמד על מקומו והוסיף להסתכל בו. פתאם עבר האלמוני בזהירות את המפתן, סגר בזהירות את הדלת בעדו, נגש עד השלחן, חִכּה רגע – ובכל העת הזאת לא גרע עין מהשוכב – ובחשאי, בלי שאון, ישב על הכסא אצל הספה; את המגבעת שלו העמיד בצדו על הרצפה, בשתי ידיו נשען על מַטֵּהו ואת סנטרו הוריד על ידיו. נראה היה, שהוא מתכונן לחכות הרבה. עד כמה שאפשר היה לראות דרך האשמורות, היה זה איש לא־צעיר לימים, שָׁמֵן, בעל זָקָן עָבֶה, בהיר, כמעט לבן…

עברו כעשרה רגעים. היה עוד אור, אבל היום כבר פנה לערוב. בחדר שררה דממה גמורה. אפילו מהמדרגות לא עלה כל קול. רק איזה זבוב גדול תופף וזמזם בחלון. לאחרונה נעשה הדבר כבד מנשוא: רסקולניקוב התרומם פתאם וישב על הספה.

– נו, יגיד, מה דרוש לו?

– והרי אני ידעתי, שהוא אינו ישן כל־עִקר, ואינו אלא מתחפשׂ, – ענה האלמוני משֻׁנות ויתן קולו בצחוק שָׁלֵו – ירשני להִתְוַדע אליו: ארקַדי איבַנוביץ' סוידרִיגַילוֹב.

 

חלק רביעי    🔗

I    🔗

“האמנם המשך החלום הוא?” – שאל רסקולניקוב את עצמו שנית בזהירות ובחשדנות הסתכל באורח הבלתי־צפוי.

– סוִידריגַילוב? איזו שטות! אי־אפשר! – קרא לאחרונה בקול, מתוך תמהון.

נדמה, שהאורח לא התפלא כלל על הקריאה הזאת.

– ביאתי אליו יש לה שתי סבּות. ראשית, חפצתי להתוַדע אליו פנים־אל־פנים, מפני שזה מכבר שמעתי על־אודותיו הרבה דברים מעַנינים, שמושכים אליו את הלב; והשנית, יש לי התקוה, שהוא, יוכל היות, לא ישתמט מעזור לי בדבר אחד, הנוגע ישר לאינטרסים של אחותו אבדוטיה רומנובנה. אותי לבדי, הַיְנו: בלי המלצה, אולי לא תניח לדרוך גם על סף ביתה, מתוך משפט קדום כנגדי, ואילו בעזרתו הוא, להפך, חושב אני…

– בטעות גמורה! – הפסיקו רסקולניקוב.

– הן הרי באו רק אתמול, יַרשני לשאול?

רסקולניקוב לא ענה.

– אתמול, אני יודע. אני בעצמי הרי באתי רק שִׁלשֹׁם. והנה מה שאֹמַר לו בנוגע לזה, רודיון רומנוביץ'; להצדיק את עצמי אחשוב למותר, אולם ירשני־נא רק להודיע: מה, באמת, פשעי וחטאתי בכל זה, זאת אומרת, בלי משפטים קדומים, אלא לאור השׂכל הישר?

רסקולניקוב הוסיף להתבונן אליו דומם.

– שֶׁרָדפתי בביתי אחרי עלמה מחֻסרת־הגנה ו“העלבתי אותה בהצעות המגֻנות” – הלא כן? (בעצמי אני מקדים וקורא את כתב־האשמה!) – אבל הן די לו לשער, שגם אני איני אלא בשר־ודם, et nihil humanum. במלה אחת, שגם אני מסֻגל לחמוד ולאהוב (מה שנעשה לא ברצון עצמנו), די לחשוב רק רגע, בכדי שהכֹּל יתברר באֹפן הכי־טבעי. כאן השאלה היא: רשע מרֻשע אני, או קרבן? ומה, אם באמת קרבן? הן בהציעי לָאֹבּיֶקט שלי לברוח אתי לאמריקה או לשׁוֵיציה, אפשר שהרגשתי בשעת מעשה הרגשות הכי־נכבדות וגם פללתי לבנות בנין־אֹשר לשנינו!… עבד הוא השׂכל לחֵשק; ואני, אולי, גרמתי לעצמי רעה עוד יותר גדולה, יאמין לי!…

– אבל כלל לא בזה היא נקֻדת־השאֵלה, – הפסיקהו רסקולניקוב בגֹעל־נפש – פשוט, הוא מאוס ונמאס, בין אם הצדק אתו ובין אם לא, ולכן אין רוצים לדעת אותו, ולכן מגרשים אותו, ויֵלך לו!…

סוִידריגֵילוב נתן פתאם את קולו בצחוק רם.

– על־כל־פנים, הוא… על־כל־פנים, אותו קשה לרמות! – אמר בצחוק הכי־גלוי – אמרתי לבוא במרמה, והנה לא, והנה הוא עמד מיד על הנקֻדה הכי־נכונה!

– אבל הן גם ברגע הזה הוא מוסיף להתהלך במרמה.

– ובכן מה בכך? – חזר סוִידריגֵילוב, כשהוא מתנודד מצחוק – הן זהו מה שקוראים bonne guerre, הערמה הכי־כשרה!… אבל, איך שיהיה, הוא הפסיקני: אם כך ואם כך, ואני שונה את דברי: כל אי־נעימות לא היתה מתרחשת ובאה, אלמלא המקרה בגן. מרתּה פטרובנה…

– גם את זו, אומרים, שלח לעולם האמת? – הפסיק רקסקולניקוב בגסות.

– והוא שמע כבר גם על זה? אמנם, איך אפשר לבלי לשמוע… נו, בנוגע לשאלתו זו לא אדע, באמת, מה להגיד לו, אף שכליותי אני לא ייסרוני כלל וכלל בנִדון זה. זאת אומרת, אל־נא יחשוב, שאני אומר כך מתוך איזה חשש שהוא; לחשוש אין לי מה; בכל המעשה הובאו סדרים הכי־נכונים ומדֻיקים; החקירה והדרישה המדיצינית מצאה סִבֹת המיתה הפתאֹמית בשבץ, שאחז אותה לרגלי רחיצתה סמוך לאכילת סעֻדה שלֵמה ושתית בקבוק־יין כמעט שלם, ואף לא יכלה אותה דרישה וחקירה למצֹא אחרת… לא, אני הנה מה שחשבתי בלבי זמן־מה, ביחוד בדרך, בשבתי ברכּבת: האם לא גרמתי במקצת לזה… האסון; נו, אולי, במובן הרוחני, בזה שהרגזתיה, או בכיוצא בזה? אבל סוף־סוף באתי לידי מסקנה, שגם זה לא היה לחלוטין.

רסקולניקוב נתן קולו בצחוק.

– “בעלנות” מצדו לדאוג כל כך!

– מה הוא צוחק? יחשוב נא: אני לא חלקתי לה אלא שתי הכאות קטנות בשוט, אפילו סִמנים לא נשארו אחריהן… בבקשה, אל יחשוב אותי לציניקן; אני הן יודע כהלכה, כמה מכֹער זה מצדי וכו' וכו'; אבל אני הן גם יודע בבטחה, שמרתּה פטרובנה היתה כמעט שמֵחה על – נקרא לזה – התלהבות כעין זו. המעשיה בדבר אחותו נתרוקנה סוף־סוף מתָּכנה. מרתּה פטרובנה נאלצה זה שלשה ימים לשבת בית: אין במה לבוא העירה, ואף כבר היתה שם לזרא לַכֹּל עם זה המכתב שלה (אזנו לקחה מענין קריאת אותו המכתב?). ופתאֹם נפלו עליה אותן שתי הכאות־השוט כמו מן השמים! ראשית כֹּל, פקדה לאסור את המרכבה!… אני כבר איני מדַבּר על זה, שיש אצל הנשים מקרים כאלה, שהעלבון נעים ונעים להן מאד, למרות כל הקצף האמתי לכאורה. הם יֶשְׁנָם גם אצל גברים, אותם המקרים; האדם בכלל אוהב מאד מאד להעָלב (הוא הכיר בזה?); אולם הנשים ביחוד. רשאים אפילו לאמר, שזהו המזון שלהן היחידי.

שעה אחת אמר רסקולניקוב לקום וללכת, ובזה לעשות קץ למשא־ומתן. ואלם איזו סקרנות, וגם מעין איזה חשבון, עצרו בו לרגע.

– הוא אוהב להכות? – שאל מפֻזר.

– לא, לא ביחוד, – ענה סוידריגַילוב שאנן – ועם מרתּה פטרובנה כמעט שלא התקוטטתי. אנחנו חיים בשלום גמור, והיא היתה תמיד שבעת־רצון ממני. בשוט השתמשתי רק פעמים בכל שבע שנות שִׁבתֵּנו יחד (אם לא לחשוב עוד מקרה אחד שלישי, שאמנם הרבה פנים היו לו). בפעם הראשונה – שני חדשים אחר חתֻנתנו, מיד לבואנו אל הכפר; וזו הפעם השניה, האחרונה. – והוא כבר חשב, שאני איזה רשע, רֶטרוגרַד, עריץ? חֶה־חֶה… ואגב: האם לא יזכור, רודיון רומנוביץ', איך שלפני שנים אחדות, עוד בימי חֹפש הדבור, הוציאו קול לפני כל עם ועֵדה, בכל הספרות, על אציל אחד – שכחתי את שמו! – שהלקה אשכנזית אחת בתוך רכבת־הקיטור, זוכר הוא? אז, באותה השנה, כמדמני, שקרה גם "המאורע המכֹער של התקופה " (נו, והקריאה הפמבית של "לֵילֵי־מצרים " זוכר הוא? העינים, העינים השחורות! ssarily correspond to unsuccessful than one CLR running, and issue transactions on each of these CLRs, verifying metrics are e הוי, אַיֵּכם, איכם, ימי־הזהב, ימי נעורינו!). נו, ובכן, הרי דעתי לפניו: לאדון המלקה את האשכנזית איני מסכים כלל, שהרי באמת… מה יש כאן להסכים! ברם, יחד עם זה, לא אוכל לבלי להביע, שלפעמים אמנם נפגשות “אשכנזיות” מסיתות ומַדיחות כאלו, שכמדֻמה לי, אין פרוגרסיסט אחד בעולם, שיוכל לערוב לו. – מנקֻדת־השקפה זו לא השקיף אז איש על הענין, בעוד שנקֻדה זו היא הכי־הומַנית באמת, בנאמנות!

באָמרו זאת, נתן סוידריגַילוב שוב את קולו בצחוק. לרסקולניקוב נתחַוֵּר, שזהו אדם, שהחליט איזה דבר בלבו בהחלטה גמורה ואיזו מטרה נסתָּרה לו.

– הוא, כפי הנראה, לא דבּר עם איש ימים אחדים רצופים? – שאל.

– כמעט. וכי מה? תמוה לו בודאי, מה שאני אדם ידידותי ומסֻדר שכזה?

– לא; על שהוא יותר מדי ידידותי ומסֻדר.

– ולא מצאתי את עצמי נעלב מגסוּת שאלותיו? – מזה הוא למֵד? אבל… מה יש כאן להעלב? כשם ששאל, כך עניתי, – הוסיף בסֵבֶר נפלא של תמימות. – הן אני, חי אלהים, איני מתעַנין עכשו ביחוד כמעט בשום דבר – המשיך כמו מתוך מחשבות – ביחוד עכשו אני הולך בטל לגמרי… אמנם לא יִפָּלא, אם יחשוב, שאני מראה ידידות לשם איזו מטרה, בפרט שדבר לי אל אחותו, כמו שהודיתי בעצמי. אולם אני אגיד לו גלוי: גדול השעמום! ביחוד באלה שלשת הימים, עד כי גם עליו שמחתי… אל־נא באפו, רודיון רומנוביץ', אבל הוא בעצמו נראה לי משום־מה משֻׁנה מאד. יֹאמר מה שיֹאמר, ודבר־מה יש בו עכשו, זאת אומרת, לאו דוקא ברגע זה, אלא בכלל עכשו… נו, נו, לא אוסיף, לא אוסיף, אַל ירעמו פניו! אני הן אינני דֹב מסֻרבּל שכזה, כמו שהוא משער.

רסקולניקוב הביט עליו בפנים נזעמים.

– הוא, אפשר, אינו דֹב כל־עִקר – אמר. – לי נדמה, שהוא אחד מבני החברה המשֻׁבּחה ביותר, או, לכל־הפחות, לכשירצה, יכול הוא להיות גם בן־אדם מהֻגן.

– אבל הן אני אינני תלוי כלל בדעת אחרים ואיני מתעַנין בזה ביחוד, – ענה סוִידרִיגַילוב בקול יבש, ואף בעין צל של גֵּאות – ולמה אפוא אֶמָּנע מהיות קצת מנֻוָּל, בעת שהמלבוש הזה נעים מאד באקלים שלנו… וביחוד בעת שיש לזה גם נטיה טבעית – הוסיף שוב בצחוק.

– אני, בכל זאת, שמעתי, שיש לו כאן הרבה מכּרים. הלא הוא מה שקוראים “אדם עם יחסים”. למה לו אפוא אני,אם לא לשם מטרות מיֻחדות?

– זה נכון, שיש לי מכּרים כאן, – מִהר סוִידרִיגַילוב, מבלי ענות על עִקר השאלה – אני כבר נפגשתי בהם; הלא זה היום השלישי שאני מתנודד; יש שאני בעצמי מכיר, וגם אותי, כמדֻמה, מכירים אחרים. והדבר מובן: לבוש כהוגן ונחשב ללא־עני; הן גם שחרור האכרים לא נגע בי: היערות והשדות שלי נמצאים במצב שההכנסה שלהם לא פחתה; אבל… לא אלך אליהם; לזרא היו לי מאז; זה היום השלישי שאני מתהלך ומסתיר פני… וכאן – עיר זו! יגיד נא לי, כיצד נתחבּרה עיר שכזו! עיר של קַנצרטריסטים וכל מיני סֶמִינַריסטים! באמת, הרבה לא ראיתי פה מקֹדם, לפני שנים שמונה, כשהתרוצצתי במקום הזה… עכשו רק אל האַנַּטומיה עיני נשׂואות, חי אלהים!

– איזו אַנַּטומיה?

– ומה שנוגע לקלֻבים והחברות שלכם, לרבות כל הפרוֹגרֶס הנמצא אתכם, יהא כל זה בלעדַי! – המשיך, ושוב בלי ענות על השאלה – הטוב טוב לי להיות עוד הפעם נוכל?

– והוא גם נוכל כבר היה?

– היתכן בלי זה? חבורה שלֵמה, הַיְנו, בני מרום־עם־הארץ, לפני שנים שמונה; בִּלינו את יָמֵינו; והכל, יודע הוא, היו אנשים יודעי־נִמוסים, היו בתוכם פַּיטנים, קַפִּיטַליסטים. בכלל, אצלנו, בחברתנו הרוסית, הנִמוסים היותר נאים הנם קנין הנופלים והיורדים – ההכיר בזה? הלא רק בכפר נתמעטו סִמני־אצילות. ואף־על־פי־כן הושיבוני אז במאסר בעד חוֹבוֹת, יוָני אחד מניֵזשין. כאן באה לידי מרתּה פטרובנה, עמדה על המקח ופדתה אותי בעד שלשים אלף שקלי־כסף (כל החוב שלי היה שבעים אלף). באתי עמה בברית־הנשואין, והיא לקחה אותי תכף־ומיד והביאה אותי אל כפרה כמטמון כל יקר. הן היא זקנה ממני בחמש שנים. אָהֲבה אותי מאד. שבע שנים לא יצאתי מן הכפר. וישים נא לב, כל ימי חייה שמרה את הדוֹקוּמֶנט נגדי על שֵׁם זר, הַיְנוּ שטר החוב על אותם שלשים האלף, באֹפן שאִלו היה עולה בדעתי למרוד בדבר־מה – מיד השלשלת על צוארי! והיא היתה עושה כך! האהבה והשנאה אצל הנשים הרי עולות הן בקנה אחד!

– ואלמלא הדוֹקוּמֶנט, היה הוא עושה פליטה?

– לא אדע מה להגיד לו. הדוֹקוּמֶנט כמעט שלא אֲסָרַני כלל. לא נמשכתי לשום מקום, ולנסוע לחוץ־לארץ – הציעה לפָנַי שתי פעמים מרתּה פטרובנה בעצמה, בראותה שאני משתעמם. אבל למה! בחוץ־לארץ הייתי קֹדם, והכל שָׁם עורר בי אי־נעימות. לא שום דבר ביחוד, אבל הנה השחר עולה, מפרץ־נֵיאַפּוֹל, הים, מביט אתה – והיגון שוֹרה עליך. ומה שמתֹעב ביותר, שדבר־מה מעורר בך יגון באמת! לא, בארץ־המולדת יותר טוב: כאן, לכל־הפחות, אתה מאשים בַּכֹל את האחרים ומזכּה את עצמך. אני, אפשר, הייתי נכון עכשו גם להתארח לאֶכספדיציה אל הקֹטב הצפוני, מפני j’ai le vin mauwais, ואף השתיה מעוררת בי גֹעל־נפש, ומלבדה לא נשאר לי דבר. נסיתי. ומה, אומרים, בֶּרג יתעופף ביום הראשון בגן יוּסוּף על כדור גדול ומבקש בני־לוָיה בעד שכר ידוע, אמת היא?

– וכי מה, הוא היה מתארח לו?

– אני? לא… כך… – מלמל סוִידרִיגַילוב, כשקוע במחשבות באמת.

“מה אתו? הבאמת?” חשב רסקולניקוב.

– לא הדוֹקוּמנט אֲסָרַני, – המשיך סוִידרִיגַילוב מתוך מחשבות – ברצון עצמי לא עזבתי את הכפר, והנה גם כשנה עברה כבר מעת שמרתּה פטרובנה, ביום הולדתי, החזירה לי את השטר הלזה, ולא עוד אלא שהוסיפה לי סכום הגון במזֻמן. לה הן היה רכוש גדול. “רואה אתה, כמה אני מאמינה בך, אַרקַדי איבנוביץ'” – חי נפשי, שכּך אמרה. הוא אינו מאמין, שכך אמרה? והיודע הוא: הן אני נעשיתי לבעל־בית הגון באחֻזתי; גם בסביבה יודעים אותי לבעל־בית מצֻין. קניתי גם ספרים במשק הכפר. מרתּה פטרובנה הסכימה לזה לראשונה, ואחר־כך לא פסקה מחשוש, שמא אשתקע בספרים יותר מדי.

– כמדֻמני, שהוא מתגעגע למרתּה פטרובנה לא־מעט?

– אני? אפשר. באמת, אפשר מאד. ואגב, הוא מאמין ברוחות?

– באיזה רוחות?

– במצויות! ב“איזה”!

– והוא מאמין?

– אם תמצא לאמר לא, pour wous plaire… זאת אומרת, לא לגמרי לא…

– מתגלות אליו?

סוידריגַילוב נתן בו איזה מבט משֻׁנה.

– מרתּה פטרובנה באה לפעמים, – אמר, בעקמו את פיו לכעין בת־צחוק.

– מה פֵּרוש: באה לפעמים?

– זה פעמים שלש. בפעם הראשונה ראיתיה ביום הקבורה, שעה אחרי הקבורה. זה היה בערב נסעי הלום. בפעם השניה שִׁלשֹׁם, בדרך, בעלות הבֹּקר, בַּתַּחנה וִיֶּשרָה הקטנה; ובפעם השלישית לפְני שעתים, במעון שאני מתאכסן בו, בחדר. הייתי לבדי.

– בהקיץ?

– בהחלט. כל שלש הפעמים בהקיץ. באה, מדברת כרגע ויוצאת בדלת; תמיד בדלת. כמעט נשמע קול פסיעותיה.

– משום־מה אמנם חשבתי, שלו מתרחשים ודאי דברים כעין אלה! – קרא רסקולניקוב פתאם, ומיד תמה על שאמר כך, הוא היה נסער מאד.

– כ–כך? הוא חשב כך? – התפלא סוידריגַילוב – האֻמנם? נו כלום לא אמרתי, שבינינו יש איזו נקֻדה משֻׁתפת, אַה?

– הוא לא אמר זה מעולם! – קרא רסקולניקוב בקול קשה ובהתרגשות.

– לא אמרתי?

– לא!

– לי נדמה, שאמרתי. לפני שעה, כשנכנסתי וראיתי, שהוא שוכב בעינים סגורות ומתחפש, מיד אמרתי לעצמי: “זהו!”

– מה פֵּרוש “זהו”? מה כַּוָּנתו? – צָוח רסקולניקוב.

– מה? חי נפשי, שאיני יודע מה… – מלמל סוידריגַילוב בלב תמים, כמי שנסתּבּך בדברי־עצמו.

שתקו רגע. שניהם הביטו איש בפני רעהו במלֹא־עיניהם.

– כל זה הבל! – קרא רסקולניקוב בכעס. – מה אפוא היא מדברת לו בבואהּ?

– היא? ישַׁוה בנפשו, על הקטנות הכי־פחותות; וטיבו של האדם מהו: הן זהו מה שמרגיזני ביותר. בפעם הראשונה באה (אני, מבין הוא, עיפתי: סדר תפלת ההשכבה, נסך המים, סעֻדת ההבראה – וסוף־סוף נשארתי יחידי בחדר, העליתי אש בסיגַרה, שקעתי במחשבות), נכנסה בדלת: “ואתה, אַרקַדי איבנוביץ', אומרת היא, שכחת מרֹב טִרדה למתוח היום את השעון בחדר־האֹכל”. ואת השעון הזה, בכל שבע השנים, אמנם הייתי אני מותח בעצמי מדי שבוע בשבוע, ובמקרה של שכחה היתה תמיד מזכירה לי. ביום השני הריני נוסע כבר הלום. כעלות הבֹקר נכנסתי אל בית־הנתיבות – בלילה נרדמתי מעט, כֻּלי שבור, עיני אחוזות שֵׁנה – נטלתי כוס־קפה; הנני נושא עיני – מרתּה פטרובנה באה ויושבת אצלי, ובידה מערכת־קלפים: “האנַחש לך לדרכך אשר אתה הולך בה, ארקדי איבנוביץ'?” והיא אֳמָנית גדולה היתה לנַחֵש. נו, לעולם לא אסלח לי, שלא אמרתי לה הן; ברחתי, נפחדתי, ואמנם גם הפעמון צלצל. היום אני יושב אחרי ארוחה גרועה שבגרועות, שהביאו לי מבית־המזון, קֵבָתי כבדה, – יושב, מעַשן – ופתאם שוב מרתּה פטרוֹבנה נכנסת, כֻּלה עדויה עדיים, בשמלת־משי ירֻקה חדשה, עם סרח־העודף ארֹך מאד: “שלום, ארקדי איבנוביץ'! מה, שמלתי לפי טעמך? אניסקה לא תדע לתפור כזוּ” (אניסקה – תופרת בכפרנו, בת מי שהיה אכּר־משֻׁעבּד, למדה תפירה במוֹסקבה – נערה יפה). עומדת, מסתובבת לפני. אני התבוננתי לשמלה, ואחר־כך הבטתי בפניה בתשומת־לב רבה: “בעלנוּת היא מצדך, מַרתָּה פטרובנה, לבוא אלי עם דברי־הבל שכאלה, להטריד עצמך!” – “אַח, אֵלִי, אבי, גם להטרידך קצת אסור כבר!” אז אני אומר לה, בכדי להתגרות בה מעט: “אני, מַרתָּה פטרובנה, הולך לִשׂא אשה” – “בידך הדבר לעשׂותו, אַרקַדי איבנוביץ'; אלא שאין זה לפי כבודך ביותר, שעוד טרם נסתם הגולל על אשתך הראשונה עמדת ונסעת לִשׂא אשה שניה. ואִלו היית, לכל־הפחות, בוחר לך אשה הגונה, אבל הן יודעת אני, גם לך גם לה לא יהיה – רק שחוק לבריות”. עמדה ויצאה, וכמו סואנת בסרח־העודף. שטוּת, אַה?

– אך, אפשר, שהוא אינו אלא מפיח כזבים? – העיר רסקולניקוב.

– אני מכזב לעתים רחוקות מאד – ענה סוִידרִיגַילוב מתוך מחשבות וכאלו לא הרגיש כלל בגסוּת השאלה.

– ומקֹדם, עד עכשו לא נתגלו לו כל רוחות מעולם?

– לא, פעם אחת, רק פעם אחת, לפני שש שנים. פילקה, משרת אחד היה אצלי; אך קברוהו, ואני קראתי מתוך שכחה: “פילקה, סיגרה!” – הוא נכנס ונגש ישר לארון הסיגרות. אני יושב וחושב לי: “הוא יִנָּקם בי”, מפני שסמוך מאד לפני מיתתו רַבְנוּ בחָזקה. – “איך אתה מֵעֵז – אני אומר לו – להִכָּנס אלי בשרווּל קרוע – צא, נבל!” נפנה לאחור, יצא – ולא שב עוד. אני לא ספּרתי אז למרתּה פטרובנה דבר. חפצתי לסדר תפלת־הזכרה לנשמתו, אלא שנתבַּישתי.

– יִכָּנס לרופא.

– זה אני יודע גם בלעדיו, שחולה אני, אף שבאמת אין אני יודע במה: לדידי, ודאי שאני בריא מחמשתּכם. אני כלום שאלתיו, אם מאמין הוא, שהרוחות באות ומתגלות? אני שאלתיו: אם מאמין הוא במציאותן של הרוחות בכלל?

– לא, בשום אֹפן לא אאמין! – צָוח רסקולניקוב באיזה מין כעס מיֻחד.

– הן כיצד מדברים בנִדון זה כרגיל? – מלמל סוידריגַילוב, כמו לפני עצמו, בהביטו לצד ובהטותו קצת את ראשו. – הם אומרים: “אתה חולה, שמע־מינה, שֶׁמַּה שנראה לך אינו אלא הזיה”. אבל הלא אין כאן הגיון נכון. אני מסכים, שהרוחות אינן באות אלא לחולים; אבל מזה יוצא רק, שדרכן של הרוחות היא לבוא דוקא לחולים, אבל לא שאינן, שאין רוחות במציאות.

– כמובן, אין! – התעקש רסקולניקוב ברֻגזה.

– אין? כסבור הוא? – המשיך סוידריגַילוב, בהביטו בו לאט – נו, ומה, אם נחשוב כך (יְסַיַּע לי!): הרוחות – הרי הן, כלומר, קטעים ושברים מעולמות אחרים, ראשיתם של אותם העולמות. אדם בריא, כמובן, אינו יכול לראותן, מפני שהאדם הבריא הוא בן־העולם־הזה ביותר, והרי שצריך הוא לחיות רק חיי העולם־הזה, למלאות את הארץ ולהביא סדרים בה. אולם אך קִננה בו איזו מחלה, אך נפגם הסדר העולמי הנורמלי בגופו, מיד מתגלית אצלו האפשרות לחזות בעולמות אחרים, וככל אשר תגדל מחלתו, כן תגדל אפשרות־נגיעתו עם עולמות אחרים, באֹפן שעם מותו עובר האדם ישר לעולם אחר. אני חשבתי על כל זה מאז, מכבר. אם הוא מאמין בעולם־הבא, יכול הוא לקבל גם את האידיאה הזאת.

– אני איני מאמין בעולם־הבא, – אמר רסקולניקוב. סוידריגַילוב היה שקוע במחשבותיו.

– ומה, אם שם רק שממיות וכיוצא בזה? – קרא פתאם.

“הַלָּה מטֹרף בדעתו” – חשב רסקולניקוב.

– הנה את הנצחיות אנו משַׁוים לנגדנו תמיד כרעיון שלמעלה מהשגתנו, כאיזה גֹדֶל, גֹדֶל! אבל מִנַּין לנו הגֹדֶל? שמא תחת כל זה, שַׁוו בנפשכם, יהיה שם רק חדר אחד קטן, מעין בית־מרחץ כפרי, כֻּלו פיח ועשן, ושממיות בכל הפנות שאתה פונה, והנה לך כל הנצח. יודע הוא, יש שמֵעין זה נראה לי בֶּחָזון.

– והאֻמנם, האמנם אין הוא מתאר לעצמו דבר־מה פחות מר ויותר ישר מזה! – קרא רסקולניקוב בהרגשׁה חולנית.

– יותר ישר? מי יודע, אפשר שבאֹפן זה יהיה היֹשר הכי־גדול; ויודע הוא, אני הייתי עושה דוקא כך, – ענה סוידריגַילוב בבת־צחוק, שלא נודע פרושה

איזה קר עז נשב על רסקולניקוב מזו התשובה המשנה. סוידריגילוב הרים את ראשו, נתן בו מבט חודר ויצחק פתאם בקול רם.

– לא, יתן־נא אל לבו, – צעק הוא – לפני חצי־שעה עוד לא ראינו איש את רעהו, נחשבים אנו לאויבים, בינינו יש ענין המחכה לפתרון; והנה אנו מניחים לענין שׁלנו ועוברים לאיזו הלכתא למשיחא! נו, האם לא צדקתי באמרי, שמחֹמר אחד קרצנו שנינו?

– אבקשהו אפוא! – התרגז רסקולניקוב – ירשנו לבקשהו לבאר מיד, לשם־מה כִבּדני בבקורו זה ו… ו… אני ממהר, לי אין פנאי, אני רוצה ללכת…

– בבקשה, בבקשה. אחותו, אבדוטיה רומנובנה, נִשאת לאדון לוזשין, לפטר פטרוביץ'?

– אולי אפשר באיזה אֹפן שהוא להִמָּנע מכל שאלה על אחותי ולבלי להזכיר את שמה כלל? אני איני מבין אפילו, איך הוא מֵעֵז לקרֹא בשמה בפני, אם באמת סוידריגַילוב הוא!

– אבל הלא אני על־אודותיה באתי לדבּר, ואיך אפשר לעבור על שמה בשתיקה?

טוב, ידבר, אבל בקִצור!

– אני בטוח, שֶׁמַּה טיבו של עִבר זה, האדון לוזשין, קרובי מצד אשתי, כבר הספיק הוא לדעת, אם רק ראה אותו כחצי־שעה או שמע על־אודותיו משהו דבר־אמת. הוא אינו בן־זוג מתאים לאבדוטיה רומנובנה. לדעתי, מקריבה אבדוטיה רומנובנה את עצמה בדבר הזה, בגֹדל נפשה הרב ובחֹסר כל חשבון, בעד… בעד משפחתה. ולי נדמה מתוך כל זה ששמעתי על־אודותיו, שהוא מצדו היה מרֻצה מאד, אִלו היה השדוך הזה מתבטל, מבלי שיצא כל נֵזק מזה. עכשו, כשהתוַדעתי אליו פנים אל פנים, אני גם בטוח בזה.

– מצדו יש בכל זה הרבה תמימות, יסלח לי, חפצתי לאמר: חֻצפּה – קרא רסקולניקוב.

– זאת אומרת, הוא מתכַּוֵּן לאמר בזה, שאני טורח בשבילי. אַל ידאג, רודיון רומנובִיץ', אִלו הייתי דואג לטובתי, כי אז לא הייתי מדבר באֹפן גלוי כל־כך, הן לא טפש גמור אני. בנוגע לזה אגלה לו פלא פסיכולוגי אחד. לפני שעה, כשהמלצתי על אהבתי לאבדוטיה רומנובנה, אמרתי, שהייתי בעצמי הקרבן. נו, יֵדע אפוא, ששום אהבה אין אני מרגיש עכשו אליה, שְׁ־שום, עד שהדבר נראה לי גם משֻׁנה, משום שלפנים הן הרגש הרגשתי דבר־מה…

– מתוך בטלה וקלקול – הפסיקו רסקולניקוב.

– נכון מאד, אני איש הולך־בטל ומקֻלקל. ואגב, לאחותו יש כל־כך הרבה מעלות טובות, עד שגם אני לא יכֹלתי סוף סוף לעמוד בפני רֹשם ידוע. אולם כל זה הבל, כמו שאני רואה עכשו בעצמי.

– מאימתי התחיל לראות?

– להשיג את זה התחלתי עוד מכבר, אבל נוכח נוכחתי שלשֹׁם, ברגע בואי לפטרבורג. אגב, עוד במוסקבה תארתי לי בדמיוני, שנוסע אני לרכוש לי את ידה של אבדוטיה רומנובנה ולעמוד כצר לאדון לוזשין.

– יסלח לי על שאני מפסיקהו. יגדיל את חסדו אתי: אולי אפשר לקצר ולעבור ישר למטרת בקורו. אני נחפז, לי נחוץ ללכת…

– בעֹנג הכי־גדול. באתי הלום, ובדעתי לעשות איזו… נסיעה, ולכן חפץ אני לסַדר מקֹדם ענינים אחדים נחוצים. בנַי נשארו אצל הדודה; הם עשירים; ואני אינני דרוש להם. ואף – איזה אב אנכי?! לעצמי לקחתי רק זה שנתנה לי מרתּה פטרובנה במתנה אשתקד. דַּיִּי. יסלח, אני עובר מיד לעצם הענין. לפני הנסיעה, שאולי תצא אל הפֹּעל, אני רוצה לגמור את חשבונותי עם האדון לוזשין. זה אינו אומר, שיש בלבי טינה יתרה עליו, אבל הרי בגללו התגלע הריב ביני ובין מרתּה פטרובנה, כשנודע לי, שיָּדה באמצע השדוך הזה. אני רוצה עכשו להתראות עם אבדוטיה רומנובנה, באמצעותו הוא, ואולי במעמדו, ולהודיע לה, ראשית, שמהאדון לוזשין לא רק שלא תקבל שום טובת־הנאה, אלא גם, בלי־ספק, תשׂבע ממנו כעס וממרורים. ואחר־כך, אחר בקשת סליחה על העבר, על כל אלה אי־הנעימות, הייתי מבקש הרמנא ורשות להציע לה עשרת אלפים רֻבּל, ובאֹפן הזה להקל את הפרת־הקנין עם האדון לוזשין. הֲפָרָה, שהיא בעצמה, בטוח אני, היתה רוצה בה, אלו היתה האפשרות לכך.

– אבל הוא באמת, באמת משֻׁגע! – צָוַח רסקולניקוב, ותמהונו גדל מקצפו – איך הוא מֵעֵז לדַבּר כך!

– אני אכן ידעתי, שהוא יצעק; אולם, ראשית, אף־על־פי שאיני עשיר, הנה עשרת האלפים האלה הנם לי לגמרי, לגמרי למותר. לא תקבלם אבדוטיה רומנובנה, אוציאם אני, אולי, באֹפן עוד יותר טפשי. זה ראשית. שנית: רגש־היֹשר שלי אינו סובל כאן אף במשהו; אני מציע זאת בלי כל חשבונות. האמינו או אל תאמינו, אבל סוף־סוף תדעו את האמת, גם הוא, גם אבדוטיה רומנובנה. קֹטב הדבר הוא בזה, שהרי באמת גרמתי איזה צער ואי־נעימות לאחותו הנכבדה, ומתוך רגש חרטה גמורה הנני רוצה בכל לבי – לא לכפר את פניה, לא לשלם בעד אי־הנעימות, אלא, פשוט, לעשות לה איזו טובה קטנה, שהרי סוף־סוף לא נדרתי נדר לעשות אך רעות, אך רעות. אִלו היתה בהצעתי אף חלק מליוני של בקשת תועלת, הן לא הייתי בא להציע באֹפן ישר שכזה; ואף לא הייתי בא עם עשרת אלפים, בעוד שלפני חמשה שבועות הצעתי לה הרבה יותר. חוץ מזה, אני, אפשר ואפשר מאד, אשא בקרוב נערה בתולה אחת, והרי שכּל החשדים באיזה נסיונות מצדי כלפי אבדוטיה רומנובנה בטלים מאליהם. ובסוף דברי אגיד, שבהִנָּשׂאָהּ לאדון לוזשון לוקחת אבדוטיה רומנובנה אותו הכסף, ורק מצד אחר… אבל אל נא יקצוף, רודיון רומנוביץ'; יחשוב במנוחה ובמתינות.

בדברו את הדברים האלה, היה סוידריגילוב בעצמו מתון ושלו עד־מאד,

אבקשהו לגמור, – אמר רסקולניקוב. – בכל אפן, זוהי העזה גדולה.

– אף לא קטנה, שאם לא תאמר כן, יוצא, שהאדם רשאי לעשות לחברו בעולם־הזה רק רע, ואינו רשאי, להפך, לעשות אף קורטוב של טוב מפני הרשמיות המקֻבלה והריקה. זהו דבר, אשר אין לו שחר. הן אלו הייתי מת, למשל, ומשאיר לאחותו את הסכום הזה בצַוָּאתי – האמנם גם אז לא היתה רוצה לקבל?

– אפשר מאד.

– לא, לא נכון. ואגב, לא – לא צריך, ואולם עשרת אלפים רֻבּל בשעת הצֹרך – יש בהם חפץ. בכל אפן אבקש למסור את כל האמור לאבדוטיה רומנובנה.

– לא, לא אמסור.

– אז, רודיון רומנוביץ', אֵאָלץ לבקש להִפָּגש אתּהּ פנים, זאת אומרת: להטריד.

– ואם אמסור, אז לא יבקש?

– לא אדע, באמת, מה להגיד. להתראות אִתּהּ פעם אחת הייתי רוצה מאד.

– אַל יקוה.

– חבל. אמנם הוא אינו יודע אותי. הנה, אפשר נתקרב יותר.

– הוא חושב, שאנו נתקרב יותר?

– ומדוע לא? – אמר סוִידרִיגַילוב בבת־צחוק, קם ולקח את מגבעתו – הן אני לא נתכַּוַּנתי לשלול את מנוחתו כל־כך הרבה, ובלכתי הֵנה לא פללתי לזה ביותר, אף שצורתו, אגב־אורחא, עשתה עלי רֹשם גדול בבקר…

– היכן ראה אותי היום בּבֹּקר? – שאל רסקולניקוב בדאגה.

– במקרה… לי יש הרגש, שיש בו דבר־מה, המתאים לי… אבל אל ידאג, אני איני טרחני; גם לנוכלים התרועעתי, גם הנסיך סוִירבֵּי, קרוב־רחוק לי ופריץ גדול, לא קצה נפשו בי, גם על הַמַדּוֹנה של רפאל ידעתי לרשום דבר־מה באלבומה של הגברת פרילוּקובה, גם עם מרתּה פטרובנה חייתי שבע שנים בלי הפסק, גם בבית ויַזֶמסקי במגרש־סֶניה לַנתי לפנים, גם על הכדור עם בֶּרג, אפשר, אתעופף.

– נו, טוב. ירשני לשאלו: הוא מהרה ישים לדרך פעמיו?

– לאיזו דרך?

– נו, לאותה “נסיעה”… הן הוא אמר בעצמו.

– לנסיעה? אַה, כן!… באמת, אני דברתי לו על הנסיעה…

– נו, זוּהי שאלה רחבה… ועל־כל־פנים, אלמלי ידע, על מה הוא שואל! – הוסיף ויצחק פתאם רמות וקצרות – אני, אפשר, במקום הנסיעה אשא אשה; נכבדות מדֻבר בי.

– כאן?

– כן.

– איך הספיק?

– ואולם עם אבדוטיה רומנובנה להתראות פעם אני רוצה ורוצה. אני מבקש ברצינות. נו, להתראות… אַה… כן! מה ששכחתי! ימסור, רודיון רומנוביץ", לאחותו, שבצַוָאתה של מרתּה פטרובנה נפקדה היא בשלושת אלפים. זה ודאי.מרתּה פטרובנה כתבה צַוָאה שבוע לפני מותה. בעוד שנים־שלושה שבועות תוכל אבדוטיה רומנובנה לקבל את הכסף.

– הוא דובר אמת?

– אמת, ימסור, נו, עבדו המשתחוה. אני הן מתאכסן לא הרחק ממנו.

בצאתו נתקל סוידריגַלוב בפתח ברזומיחין.

II    🔗

היתה כבר כמעט השעה השמינית; שניהם מהרו לבית־המלון של בּקַלֵיוב, בכדי להקדים את לוזשין.

– נו, מי זה היה אצלך? – שאל רזומיחין אך יצאו החוצה.

– זה היה סוידריגַלוב, אותו הפריץ, שבביתו סבלה אחותי

עלבון בעת ששמשה שם בתור אומנת לילדים. בגלל רדפו אחריה גֹרשה משם אחותי על־ידי אשתו מרתּה פטרובנה. זו בקשה אחר־כך מחילה מדוניה, ועתה מתה פתאם. זה על־אודותיה דברו היום אצלי. לא אדע למה, אבל מפני האיש הזה אני ירא מאד. הוא בא מיד אחר קבורת אשתו. הוא משֻׁנה מאד ואיזו החלטה נסתרה בקרבו… הוא כמו יודע דבר־מה. מפניו צריך לשמור את דוניה… זה הדבר אשר חפצתי להגיד לך, שומע אתה?

– לשמור! וכי מה הוא יכול לעשות לאבדוטיה רומנובנה? נו, תודתי לך, רודיה, שאתה מדבּר אלי ככה… נדע, נדע לשמור!… היכן מִשְׁכָּנו?

– איני יודע.

– למה לא שאלת? אי, חְַבל! אמנם, יָדֹע אדע!

– אתה ראית אותו? – שאל רסקולניקוב אחרי שתיקה קצרה.

– אָהָא! כהוגן!

– כהוגן ראית אותו? – הדגיש והטעים רסקולניקוב.

– כן. זוכר אני אותו כראוי. בין אלף אכירהו. לי יש טביעת עין. שוב החרישו שניהם זמן־מה.

– המ… זה הדבר… – רטן רסקולניקוב – שהרי… יודע אתה… במחשבתי עלה… לי נדמה… שכל זה, אפשר, אינו אלא פרי דמיוני.

– על מה אתה מדבר? אני איני מבין אותך כהלכה.

– הנה כֻלכם אומרים, – המשיך רסקולניקוב ופיו נתעוה בבת־צחוק – שבינתי נסתתרה; לכן עלה בדעתי עכשו, שאולי אמת הדבר, ואך רוח היה בחדרי ולא איש.

– מה אתה…

– והן מי יודע! אפשר שבאמת משֻׁגע אני וכל מה שהיה בימים האלה לא היה אלא בדמיון…

– אי, רודיה! שוב באו והרגיזוך!… מה דִבּר הוא? למה בא? רסקולניקוב לא ענה, רזומיחין הרהר רגע.

– נו, הסכֵּת ושמע לדין־וחשבון שלי, – התחיל. – אני הייתי אצלך, אתה ישנת. אחר־כך אכלנו ארוחת־הצהרים, אחר־כך הלכתי לפורפירי. זמיטוב כל העת אצלו. אני אמרתי להתחיל, אלא שלא יצא כלום. לא יכולתי לפנות אליהם בדברים ברורים. הם, אמנם, אינם מבינים ואינם יכולים להבין, אבל אינם מתבַּישים כל־עִקר. הטיתי את פורפירי אל החלון והתחלתי לדבּר, אלא ששוב לא יצא דבר משום־מה: הוא מביט לצדדין וגם אני מביט לצדדין. לאחרונה הגשתי אגרוף לפרצופו ואמרתי, שאפוצצו; קרובי הוא, “ובקרובי אֱקָדש”. הוא רק נתן בי עיניו. ירקתי והלכתי לי, זה הכֹּל. נהגתי מנהג שוטה. עם זמיטוב לא דברתי דבר. אולם רואה אתה: ברדתי מעל המעלית ובחשבי על שלא נהגתי כראוי, נצנץ הרעיון במוחי: לשם מה אנו דואגים שנינו כל־כך הדבר? אמנם, אִלו היתה בשבילך איזו סכנה בדבר, או מעין זה, כי אז – מובן, אבל כך – מה אִכפת לך! וזה לא עסקך כלל – וִירֹק בפניהם! בבוא היום נלעג להם דַּיֵנו, ואני במקומך עוד הייתי מהתל בהם ומונה אותם. הלא כמה יִכָּלמו לאחרונה! ירֹק; אחר־כך אפשר יהיה לחַלק גם קצת מהלומות, ועכשו נמַלא צחוק פינו!

– כמובן! – ענה רסקולניקוב. “אבל מה תגיד מחר?” – אמר בליבו. עד עתה לא עלה אף פעם בדעתו: “מה יאמר רזומיחין כשיִוָדע לו?” ובבוא הרעיון הזה עליו, נשא רסקולניקוב את עיניו ויבט ברעהו בשים־לב. מה שנוגע לדין־וחשבון של רזומיחין על בקורו אצל פורפירי, לא התענין בו עכשו אלא מעט מזעיר: מאז הרי באו במצבו חליפות ותמורות כאלה!…

במסדרון נפגשו בלוזשין; הוא בא בשמונה בדיוק וחִפֵּש את החדר, באֹפן ששלושתם נכנסו יחדו, אלא מבלי הביט איש על רעהו ומבלי אמור שלום. הצעירים הקדימו ונכנסו, ופטר פטרוביץ’, לשם הנִמוס, עשה איזה הכנות מכֻוָנות בביאה, בשעת התפשטות פַּרְוָתו. פולחריה אלקסנדרובנה יצאה כרגע לקדם את פניו על הסף. דוניה פנתה לאחיה.

פטר פטרוביץ' נכנס, ובחביבות רבה, אם כי בחשיבות־מִשְׁנֱה, השתחוה לגבירות. אמנם סֵבֱר פניו היה כאלו נתבלבל במקצת ועדַין לא שבו אליו עשתונותיו. פולחריה אלכסנדרובנה, אף היא כנכלמה, מִהרה מיד להושיב את אורחיה מסביב לשֻלחן העגֹל, שמֵחם רותח היה עליו. דוניה ולוזשין ישבו איש אל מול פני רעהו משני קצות השלחן. מקום רזומיחין ורסקולניקוב היה לנֹכח פני פולחריה אלקסנדרובנה – רזומיחין קרוב ללוזשין ורסקולניקוב סמוך לאחותו.

נשתחררה דִממת־רגע. פּטר פטרוביץ' הוציא לאט מצלחתו מטפחת בַּטּיסְטִית, שריח תמרוקים נדף ממנה, וגרף את חטמו בסבר פנים של אדם בעל מדות תרומיות, שאף־על־פי־כן החליט בכל תֹקף לדרוש פּשר דבר, איך מצאו לאפשר לפגוע בכבודו. עוד בהתפשטו בבִּיאָה, עלה בדעתו רעיון אחד: לבלי להסיר מעליו את פרוָתו, כי־אם להפוך עֹרף ולנסוע מכאן מיד, ובזה להעניש קשה את שתי הנשים, למען יראון וייראון ולא יזידון עוד. אך לא קם בו רוח לעשות כן. נוסף על זה שנא האיש כל סתום, וכאן נדרש בֵּרור: אם עברו על פקֻדתו באֹפן גלוי שכזה, שמע־מינה, שיש דברים בגוֹ, וטוב שיִוָדע הדבר במֻקדם. לעונשין עוד יש שהוּת בעתיד. ובידו הדבר לעשותו אימתי שירצה.

– אקוה, שהדרך עברה בשלום, – פנה לפולחריה אלכסנדרובנה בטון רשמי.

– ברוך השם, פטר פטרוביץ'.

– נעים מאד, ואבדוקיה רומנובנה גם היא אינה חשה כל עיפות?

– אני צעירה וחזקה, מה לי ולעיפות? הנה לאמא היה כבד מאד – ענתה דוניה.

– מה לעשות; דרכינו הלאֻמיות ארֻכות מאד. גדולה, כמו שאומרים, “רוסיה אמנו”… ואני, בכל רצוני הטוב, לא יכֹלתי בשום אֹפן למהר לקראתכן. אקוה, בכל־זאת, שהכל עבר בלי טרדות מיֻחדות?

– אי, לא, פטר פטרוביץ', לִבֵּנו נפל עלינו לגמרי אתמול. –

מִהרה להודיע פולחריה אלקסנדרובנה באינטונַציה מיֻחדה – ואלמלא הקרה אלהים לפנינו את דמיטרי פרוקופיץ‘, כי אז, פשוט, אבדנו. הנה הוא, דמיטרי פרוקופיץ’, רזומיחין – הוסיפה בהורותה עליו לפני לוזשין.

– אכן, היתה לי הנעימות… אתמול, – מלמל לוזשין, בשלחו מבט אלכסוני לרזומיחין, ואחר־זה רָעְַמו פניו וַיִדֹם. בכלל היה פטר פטרוביץ' מסוג אותם האנשים, שכפי הנראה הרי הם חביבים מאד בחברה, ולא עוד לאל שׁישׁ להם פרטנזיות מיֻחדות על חביבות; אך במה הדברים אמורים? כשהכֹּל על מכונו; ואולם די שיהיה משהו לא לפי רוחם, בכדי שיאבדו להם תכף־ומיד כל אמצעיהם ויהיו דומים יותר לשקי־קמח מאשר לקַוַּלֱרים זריזים ונותנים חיים לחברה.– כל החרישו שנית: רסקולניקוב שתק בעקשנות, אבדוטיה רומנובנה לא חפצה להפריע את הדממה, לרזומיחין לא היה מה להגיד, באּפן שפולחריה אלכסנדרובנה שוב התמלאה דאגה.

– מרתּה פּטרובנה מתה, השמע? – נסתה להשתמש בסגֻלה הבדוקה והמנֻסה.

– איזו שאלה, בודאי שמעתי. ראשון הייתי מאלה שהגיעה אליהם השמועה, ולא עוד אלא שבאתי עכשו להודיע לכן, שארקדי איבנוביץ’ סוִידרִגַילוב, מיד אחר קבורת אשתו, נסע לפטרבורג. כך, לכל־הפחות, נאמר בידיעות הכי־נכבדות שבאו אלי.

– לפטרבורג? הֵנָּה? – שאלה דוניה בדאגה והתחלפה במבטים עם אמה.

– כן, נכון, וכמובן לא בלי מטרות. בשׂים אל לב את חפזון הנסיעה ואת המצבים שקדמו לה בכלל.

– רבונו־של־עולם! האֻמנם גם פה לא יתן מנוחה לדונצ’קה? – קראה פולחריה אלכסנדרובנה.

– דומה אני, שלדאוג ביותר אין מה, לא לה ולא לאבדוטיה רומנובה, כמובן, אם רק לא תחפֹצנה בעצמן, להִכָּנס אתו בשום יחסים. מה שנוגע לי, הרי אני אורב לו, אני מתחקה לדעת, איפֹה הוא מתאכסן…

– אי, פטר פטרוביץ', הוא לא יוכל לשער בנפשו, עד כמה פחידני בידיעה הזאת! – המשיכה פולחריה אלכסנדרובנה. – אני ראיתיו רק פעמַים; הוא איֹם, איֹם! אני בטוחה שהוא סִבּב במותה של המנוחה, של מרתּה פטרובנה.

– בנוגע לזה אין להחליט דבר. אני קיבלתי ידיעות מדֻיָקות.

אין אני חולק, שהוא, אפשר, גרם לפתאֹמיותו של הדבר, כלומר, בהשפעה המוסרית של העלבון; אולם במה שנוגע להתנהגותו, ובכלל וכרקטריסטיקה המוסרית של הנדון, הנני תמים־דעים עמה. – אין אני יודע, אם עשיר הוא עתה ומה הורישה לו מרתּה פטרובנה; על זה יודיעו לי במהירות היותר אפשרית; אולם, מובן מאליו, שפֹּה, בפטרבורג, גם אם יש לו איזה אמצעים כספיים, ישוב לאֹרח־חייו בימים עברו ויאַבּדם. הוא מלא עבֵרות כרמון ומָשחת מכל אדם מסוג זה! לי יש יסוד גדול להאמין, שמרתּה פטרובנה, אשר קרה לה האסון לפני שבע שנים ללכת שבי אחר איש כזה ולפדותו מחובותיו, הצילתהו גם מרדת שחת בגלל דבר אחר. רק בהשתדלותה ובקרבנותיה דֻכּא בראשיתו ענין של דיני־נפשות כנגדו, ענין של רצח אכזרי ואפשר לאמר פנטסטי, שבעדו היה יכול ויכול להִשָׁלח לארץ גזרה. הנה האדם הזה מהו, אם רוצים אתם לדעת.

– אוי, רבונו־של־העולם! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה.

רסקולניקוב הקשיב רב־קשב.

– הוא דובר אמת ויש לו על זה עדות נאמנה ומדֻיָקה? – שאלה דוניה בקול חודר ומוכיח.

– אני מדבר רק את אשר שמעתי באזנַי בסוד מפי המנוֹחה מרתּה פטרובנה. צריך להעיר, שמנקֻדת ההשקפה היוּרידית זהו ענין מכֻסה בערפל. כאן גרה לפנים, וכמדֻמה גרה עד היום, אשה אחת, רֱסליק שׁמָהּ, בת־חוץ, מלוָה ברבית פּעוטּה ועוסקת גם בעסקים אחרים. עם רֱסליק זו נמצא האדון סבידריגַילוב מאז ביחסים קרובים וסודיים ביותר. אצלה גרה קרובה אחת. בת אחותה, כמדֻמה, חֵרשה ואִלֱמת, כבת חמש־עשרה, ואולי ארבע־עשרה; רֱסליק זו שטמה אותה בלי גבול, באה עליה בטרוניה בעד כל כזית־לחם, ואפילו מכּה אותה בלי־רַחם. פעם אחת נמצאה הילדה על הגג חנוקה. הוציאו משפט, שזו היתה מיתה בידי עצמה. נעשו הפרוצֱדורות הרגילות, ובזה נגמר הענין, אך אחר־כך, על־כל־פנים, באה מסירה, שהתינוקת… יד סוידריגַילוב היתה באמצע. אומנם כל זה לא היה ודאי, המסירה באה מצד אשכנזית אחרת, אשה זונה ופסולה לעדות; וכעִקר לא הגיע הדבר גם לידי מסירה, הודות להשתדלותה ולממונה של מרתּה פּטרובנה, ולא יצא מגדר שמועה. אולם, מאידך גיסא, השמועה הזאת לא בשקר היה יסודה, היא, אבדוטיה רומנובנה, שמעה בודאי, כשהיתה בביתם, גם את המעשה במשָׁרת פיליפּ, שמת תחת השבט לפני שש שנים, עוד בימי שעבוד האכרים.

– אני שמעתי, להפך, שפיליפ זה נחנק בידי עצמו.

– כן, נכון, אולם הביאה אותו לידי־כך השיטה המתמידה של האדון סוידריגַילוב לרדוף ולהעניש.

– זאת איני יודעת – ענתה דוניה בקול יבש – אני שמעתי רק איזו מעשיה משֻׁנה, שפיליפ זה היה בעל- מרה־שחורה, איזה פילוסוף ביתי, הבריות דבּרוּ שהקריאה הנפרזה בספרים העבירתהו על דעתו, ושהוא אבּד את־עצמו לדעת לא מפני הכאותיו, אלא מפני לגלוגו של האדון סוידריגַילוב. ואדרבה, בימי היותו שם התנהג הוא בטוב ביחס למשרתים, ואלה גם אהבו אותו אף שאמנם האשימו אותו במיתתו של פיליפ.

– רואה אני, אבדוטיה רומנובנה, שהיא התחילה לנטות פתאם לזכותו, – העיר לוזשין ופיו נתעַוה בבת־צחוק, דמשתמעה לתרי אפי. אמנם הוא אדם ערום ולוקח לב נשים, מה שאנו יכולים ללמוד מהמופת החותך והמעציב של מרתּה פטרובנה, שמתה מיתה משֻׁנה שכזו. אני חפצתי רק להיות לה ולאִמָהּ לעֵזר בעצותי, בשים אל לב, שהוא ודאי יעשה נסיונות חדשים. מה שנוגע לי, הרי אני בטוח, שהאדם הזה יעָלם שוב בלי־ספק מלפנינו ויעבור לבית־הסֹהר. מרתּה פטרובנה לא רצתה מעולם להעביר איזה דבר על שמו, בדאגהּ לילדיה, ואם גם השאירה לו דבר־מה, הרי זה בלי ספק לא יותר ממה שדרוש לו למחיתו, איזה דבר קל- ערך, אוירי, מה שלא יספיק אפילו לשנה אחת לאדם בעל־נטיות שכמותו.

– פטר פטרוביץ', אבקשהו, – אמרה דוניה, – נחדל מהאדון סוידריגַילוב, זה משעמם אותי.

– הוא היה אצלי לפני שעה, – אמר רסקולניקוב פתאם.

אִמְרתו זו היתה האִמרה הראשונה שלו בשיחה.

מצד כל המסֻבים נשמעו קולות־קריאה, הכל פנו אליו. אפילו פטר פטרוביץ’ נתרגש.

– לפני שעה וחצי, כשישנתי, נכנס, העירוני וקרא בשם עצמו – המשיך רסקולניקוב. – הוא היה מהיר ועליז והביע תקוה גמורה, שאני אתרועע לו. אגב, הוא מבקש מאד להִפָּגש אִתּך, דוניה, ואותי ביקש להיות איש־הבינים בשעת הפגישה. לו יש הצעה אחת לפניך; מה היא, אמר לי. חוץ מזה הודיע לי בודאות, שמרתּה פטרובנה, שבוע לפני מותה, הספיקה להשאיר לך, דוניה, בצַוָּאתה שלושת אלפים רֻבל ואת הכסף הזה יכולה אתּ לקבל בקרוב.

– תודה לאֵל! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה ועשתה אות־הצלב. – התפללי בעדה דוניה, התפללי!

– זה נכון – התמלט מפי לוזשין.

– נו, נו, מה הלאה? – האיצה דוניה באחיה.

– אחר־כך אמר, שהוא בעצמו אינו עשיר לכל האחֻזה נופלת בחלק בניו, הנמצאים אצל הדודה. ועוד, שהוא מתאכסן לא הרחק ממני, ואיפֹה? – איני־יודע, לא שאלתי…

– אבל מה, מה היא רוצה להציע לדונצ' קה – שאלה פולחריה אלכסנדרובנה הנפחדה. – הוא אמר לך?

– כן, אמר.

– מה אפוא?

– אחר־כך אֹמר. – רסקולניקוב נשתתק ונפנה לכוס־הַטֵּה שלו, פטר פטרוביץ הוציא את שעונו והביט בו.

– נחוץ לי ללכת לרגל עסק אחד, ובאֹפן הזה לא אפריעכם יותר, – הוסיף בהבעה של נפגע והתחיל לקום מעל כסאו.

– יִשָׁאר, פטר פטרוביץ', – אמרה דוניה, – הן הוא אמר לשבת אצלנו כל הערב. ואף הלא כתב בעצמו, שרוצה הוא לדון באיזה דבר עם אמא.

– כן, נכון, אבדוטיה רומנובנה, – קרא פטר פטרוביץ' בגלוי־דעת, וַיֵשב שנית על כסאו, אך את המגבעת אף־על־פי־כן לא הוֹציא מידו. – אני אמנם חפצתי לבוא בדברים עמה ועם אמה הנכבדה מאד, ובדברים חשובים למדי. אולם, כשם שאחיה אינו יכול למסור בפני את ההצעות של האדון סוידריגַילוב, כך אין אני רוצה ואין אני יכול לדבּר… בפני אחרים… על־דבר סעיפים אחדים החשובים מאד מאד. נוסף על זה… בַּקָּשָׁתי היסודית והעִקרית לא נתמלאה…

לוזשין עשה פנים מרירים ונשתתק בחשיבות.

– בקשתו, שאחי לא יהיה בשעת בקורו, לא נתמלאה רק על פי דרישתי, – אמרה דוניה. – הוא כתב, שהוא נעלב על־ידי אחי; אני חושבת, שזה צריך להתברר מיד ושאתם מחֻיָבים לעשות שלום, ואם רודיה העליב אותו, באמת, עליו לבקש סליחה ממנו, וגם יעשה זאת.

פטר פטרוביץ' התעורר והתנפח.

– יש עלבונות כאלה, אבדוטיה רומנובנה, שבכל רצונך הטוב אי־אפשר לשכחם. לכל דבר יש גבול, שֱׁסַכְּנה היא לעבור עליו; יען שבעברך עליו פעם, אין לך חוזרין.

– אני בעִקר, לא על זאת דברתי לו, פטר פטרוביץ', – הפסיקתהו דוניה בקצת קֹצר־רוח. – יבין נא, שכל עתידנו תלוי עכשו בזה, אם יתברר וישתֵּוה כל זה במֻקדם האפשרי, או לא. אני אומרת ישר, בדבור ראשון, שהשקפה אחרת אינה יכולה להיות לי על זה, ואם יש לי איזה ערך שהוא בעיניו, אז, גם אם קשה לו הדבר, צריך כל הענין הזה להיות מוּסר עוד היום. הנני שונָה את דברי: אם אחי אשם, אז יבקש סליחה ממנו.

– הנני מתפלא על שהיא מציגה את השאלה באֹפן זה, אבדוטיה רומנובנה, – התרגז לוזשין יותר ויותר – גם בהעריכי, כלומר, גם בהעריצי אותה, יכול אני באותה שעה מאד ומאד לבלי לאהוב איש מבני־משפחתה. בהיות לי האֹשר לקחת את ידה, אין אני יכול באותה שעה לקחת עלי התחַיבות ש…

– אי, יעזב־נא את כל הטרוניה הזאת פטר פטרוביץ', – הפסיקתהו דוניה ברגש – וישוב להיות אותו האיש הנבון והמנֻסה, שבתור כזה חשבתיו תמיד ורוצה לחשוב אותו. אני נתתי לו את דברי, אני ארוסתו; יבטח אפוא בי בענין הזה ויאמין, שאני אעצור כֹּח לדון דין־אמת. מה שאני לוקחת לעצמי תפקיד של דַּיָן, זהו בלתי־צפוי בשביל אחי, כמו בשבילו. כשהזמנתיו היום, אחרי קבלת המכתב, לבוא בלי כל השתמטות למועד הקבוע לפגישתנו, לא הודעתיו מאומה על אשר אני חושבת לעשות. יבין נא, שאם לא יֵעָשׂה שלום ביניכם, אאָלץ אני לבחור: זה או זה. כך הָעָמְדה השאלה מצד שניכם. אני איני רוצה ואיני צריכה לטעות בבחירתי. בשבילו אני צריך להִפָּרד מאחי, בשביל אחי אני צריכה לנַתֵּק את הקשר עמו. אני רוצה ויכולה לדעת עתה בבטחה: האח הוא לי? ובנוגע לו, פטר פטרוביץ’: היקרה אני לו? היש לי ערך בעיניו? היכול הוא להיות לי לאיש?

– אבדוטיה רומנובנה, – התעקש לוזשין – דבריה אומרים לי הרבה, או יותר נכון, דבריה מלבינים את פני, בשים אל לב את המצב, שבו יש לי הכבוד להִמָּצא ביחס אליה. מבלי לדבּר כבר אף מלה אחת על המעליב והמשֻׁנה שיש בזה, שהיא מעמידה אותי בשורה אחת עם… עלם גֵּא, הנה בדבריה מצלצלת כבר האפשרות להפר את הברית הכרותה בינינו. היא אומרת: “או אתה או הוא”, והרי שבזה בלבד היא מראה לי, מה דל ערכי בעיניה… ולזה אין אני יכול להסכים, בשים אל לב את היחסים ו… וההתחיבות אשר בין שנינו.

– היאך – התקצפה דוניה – אני מעמידה את האינטרס שלו בשורה אחת עם כל מה שהיה יקר לי בחיים עד עכשו, עם זה שהיה עד עכשו כל חיי, ופתאם הוא מוצא את עצמו נעלב על שערכו דל בעיני!

רסקולניקוב הצטחק דומם ובאֱרֱס, רזומיחין נרעש עד היסוד; אך פטר פטרוביץ’ לא קבל את המענה; להפך, הוא הלך ונעשה קנטרני ורגזני יותר ויותר, כאלו טָעַם בכל זה איזה טעם מיֻחד.

– האהבה לזה המיֻעד להיות חבֵרהּ בחיים, בעלה, צריכה לעלות על האהבה לאח, – פסק בגזרה שאין להרהר אחריה – ואני בכל אֹפן, איני יכול לעמוד בשורה אחת עם… ואף שאמרתי קֹדם, שבפני אחיה אין אני רוצה ואין אני יכול לבאר כל אשר היה בדעתי טרם בואי, הנה אף־על־פי־כן נכון אני עתה לפנות לאמה הנכבדה מאד, בכדי לברר סעיף אחד יסודי ועִקרי, שגרם לי עלבון מרֻבּה. בנה, – פנה לפולחריה אלכסנדרובנה, – אתמול, במושב האדון רַזסוּדקין (או… במדִמני כך? יסלח לי, שכחתי את שמו, – השתחוה בחביבות לרזוּמיחין), העליבני בזה, שעִקם את רעיוני, אשר הִבּעתי לה אז בשיחה פרטית, בשתית־קפה, והוא, שטוב לאדם, ביחס לחיי המשפחה, לִשא בתולה עניה, שנתנסתה בקְשִׁי החיים, מאשר לִשא כזו, שרגילה בתענוגים, מפני שכך יותר מועיל בשביל המוסר. והנה בנה עמד ועִקם בכַוָנה את פֵּרוש הדברים, הגזימם עד לידי אַבּסוּרד והאשים אותי בכַוָנות רעות, ולפי הבנתי נסמַך בזה על מכתבה היא. אחשוב את עצמי למאֻשר, אם תוכל, פולחריה אלקסנדרובנה, להוכיח לי את ההפך, ועל־ידי כך להרגיע את רוחי במדה גדולה. תגיד לי אפוא, באיזה בטויים מסרה את דברי במכתבה לרודיון רומנוביץ’?

– איני זוכרת – נתבלבלה פולחריה אלקסנדרובנה – אני מסרתי כמו שהבנתי בעצמי. איני יודעת, כיצד מסר לו רודיה… אפשר שהוא הגזים במקצת.

– בלי השפעתה לא היה הוא מגזים.

– פטר פטרוביץ', – קראה פולחריה אלכסנדרובנה בגאון, – ראיה לדבר, שאני ודוניה לא קבלנו את דבריו במובן גרוע ביותר, יוכל לשמש זה, שאנו כאן.

– טוב דברת, אמא! – עודדה אותה דוניה.

– יוצא, שגם כאן אני האשֵם! – נפגע לוזשין.

– הנה, פטר פטרוביץ’. הוא מאשים את רודיון בהגזמה, והוא בעצמו כתב על־אודותיו במכתבו לא־אמת, – הוסיפה פולחריה אלכסנדרובנה, בהתעוררה.

– אני איני חושב, שיכֹלתי לכתוב איזה לא־אמת.

– הוא כתב, – קרא רסקולניקוב בקול שנון, מבלי הפנות פניו ללוזשין – שאני נתתי אמש את הכסף לא לאלמנה, כמו שהיה באמת, אלא לבת (שעד אתמול לא ראיתיה מעולם). הוא כתב זאת, בכדי להטיל מחלֹקת ביני ובין קרובי, ולשם זה הוסיף מבטאים שפלים על נערה, אשר הוא אינו יודע אותה כלל. כל זה הוא – הוצאת שם רע ושפלוּת.

– יסלח אדוני, – ענה לוזשין, כשהוא רועד מכעס, – במכתבי לא נגעתי במדותיו ובמנהגיו אלא בכדי לקַיֵם בקשת אמו ואחותו לכתוב להן את הרֹשם שהוא עשה עלי. ומה שנוגע למה שכתוב במכתבי, אדרבה, ומצא שם אפילו שורה אחת בלתי־נכונה, זאת־אומרת, יוכיח, שהוא לא אִבֵּד את הכסף בידים ושבאותה המשפחה האֻמללה אמנם, לא נמצאו פנים בלתי־הגונים? – ולדעתי, אין הוא, ההגון, עם כל חשיבותו, ראוי להתיר שׂרוך נעליה של אותה הנערה האֻמללה, אשר הוא מַדֱּה בה אבן. והרי שהוא היה מוצא אפילו לאפשר להכניסה בחברת אמו ואחותו?

– אני כבר עשיתי זאת, אם רצונו לדעת. אני הושבתיה היום במקום אחד עם אמי ודוניה.

– רודיה! צָוחה פולחריה אלכסנדרובנה.

דוניה נתאדמה; רזומיחין הרעים את בבותיו. לוזשין הצטחק בגאוה ובלעג.

– עיניה הרואות, אבדוטיה רומנובנה, – אמר, כי אין כאן מקום לשָלוֹם. אבטח עתה, כי הענין נגמר ונתחַוֵּר כל־צרכו. ועתה אלך לי, בכדי שלא להפריע יותר את הנעימות של קִרבת קרובים ושל מסירת סודות (הוא קם מכסאו ונטל את מגבעתו). ואולם, בטרם אלך, ארהיב בנפשי עֹז להעיר, שבימים הבאים לקראתנו אקוה להיות פטור מפגישות כאלה ו… כלומר, מקומפרומיסים כאלה. ביחוד אְַחַלה בזה את פניה, פולחריה אלכסנדרובנה הנכבדה, ובפרט שמכתבי היה שלוח אליה, ולא לאחר.

פולחריה אלכסנדרובנה הרגישה את עצמה נעלבה קצת.

– הוא פורשׂ עלינו את כנפי ממשלתו יותר מדי, פטר פטרוביץ' – דוניה הן אמרה לו, למה לא נמלאה שאלתו: היא נתכַּונה לטוב. – ואף, בכלל, כותב הוא לי כמפקד. האֻמנם עלינו לחשוב כל מה שיעלה ברצונו לפקֻדה מגבוה? ואני הנה אגיד לו, להפך, שהוא צריך להתיחס עתה אלינו בעדינות וברכות מיֻחדה, מפני שאנחנו עזבנו הכֹּל ומאמונתנו בו באנו הֵנה, והרי שגם בלאו־הכי אנו נמצאות כמעט ברשותו ותחת שלטונו.

– זה לא לגמרי נכון, פולחריה אלכסנדרובנה, וביחוד לעת הזאת, כשנודע לכן דבר הירֻשה של מרתּה פטרובנה, – דבר בעתו, כמדֻמני, אם לשפוט על־פי הטוֹן החדש, שהתחלתן להשתמש בו בנוגע אלי,– הוסיף בארס.

– אם לשפוט על־פי ההערה הזאת, אפשר באמת לחשוב, שהוא קוה להשתמש במצבנו הרעוע, – העירה דוניה בהתרגשות. – אבל עתה, למצער, אין לי לקוות, וביחוד איני רוצה להפריע בעד מסירת ההצעות הסודיות של אַרקַדי איבנוביץ’ סוִידרִיגַילוב שעליהן נתן כֹּח והרשאה לאחיה ושיש להן, כפי שאני רואה, ערך עִקרי, ואולי גם נעים בשבילה.

– הוי, אלי! – צעקה פולחריה אלכסנדרובנה.

רוזמיחין התנודד על כסאו.

– וכלִמה לא תכסה פניך, אחותי? – שאל רסקולניקוב.

– כלִימה, רודיה, כלִימה, – אמרה דוניה. פטר פטרוביץ', יֵצא מפה! – פנתה אליו חִוֱרת מחָרון.

פטר פטרוביץ', כפי הנראה, לא צפה כלל לסוף שכזה. הוא היה בטוח ביותר בעצמו, בשלטונו ובחֻלשת קרבונותיו. הוא לא האמין גם למשמע אזניו. הוא חָוַר ושפתיו רעדו.

– אבדוטיה רומנובנה, אם אני אצא עתה בדלת הזאת, עם ברכת־הדרך הנוכחית, אז־תחשוב בדֹבר – לא אשוב עוד לעולם. תתישב בדעתה! כל היוצא מפי – קֹדש.

– איזו חֻצפה! – צָוחה דוניה ותקפוץ ממקומה – אני איני רוצה, שישוב!

– האיך! כך, כך! – צעק לוזשין, שעד הרגע האחרון לא האמין בשום־אֹפן באפשרות זו ושלפיכך כאלו נשמט הקרקע מתחת רגליו – כך! אבל האם יודעת היא, אבדוטיה רומנובנה, שיש לי הרשות גם למחות?

– איזו רשות יש לו לדַבּר אִתה ככה! נתערבה פולחריה אלכסנדרובנה בחֹם – נגד מה למחות? ואיזה זכֻיות?! נו, היתכן שאתן לכזה את דוניה שלי? ילך לו, יתן לנו מנוחה! אנחנו האשמים, כי הסכמנו לעשות את הבלתי־ישר, ויותר מכל אני…

– על־כל־פנים, פולחריה אלכסנדרובנה – הסתגר לוזשין, משֻׁגע למראה־עיניו – אתן קשרתן אותי בדבורכן, שעכשו אינכן עומדות בו… ו… ו… לבסוף, זה, כלומר, עלה לי בהוצאות.

תביעה זו התאימה כל־כך לתכונתו של פטר פטרוביץ', עד שרסקולניקוב, שנתחַוֵר מקצף ומהתאמצות לעצור בו, לא הבליג על עצמו ויצחק בקול. אבל פולחריה אלכסנדרובנה יצאה מכֵליה:

– בהוצאות? איזה הוצאות? אולי להובלת ארגז חפצינו? אבל הלא הקונדוקטור עשה זה לו בחנם. רבונו־של־עולם, אנו קשרנו אותו! ישוב לעצמו, פטר פטרוביץ', הוא הוא אשר קשר אותנו בידינו וברגלינו, ולא אנו אותו.

– די, אמא, בבקשה, די! התחננה אבדוטיה רומנובנה – פטר פטרוביץ', יעשה לנו את החסד, ילך!

– אלך, אולם אדבר רק את דברי האחרון! – קרא מתוך אי־יכֹלת למשול ברוחו – אמה שכחה, כמדֻמה, לגמרי, שאני החלטתי לקחת אותה לאשה, כלומר, אחרי דִבּת רבים, שנתפשטה בכל הסביבה בנוגע לשֵם כבודה, לרֱפוטציה שלה. בשבילה לא שמתי לב לדעת־הקהל, החזרתי לה את שמה הטוב, וכמובן, שהיתה לי הרשות לקוות מאד־מאד לתשלומים מצדה, בעד זה ולדרוש גם הכרת־טובה שלה… ורק עתה נפקחו עיני לראות! עיני הרואות, שאפשר ואפשר מאד, שנחפזתי במעשי, ששגיתי, באי שימי לב לדעת רבים…

– איזה מין בריה משֻׁנה! – קרא רזומיחין, קפץ ממקומו והיה נכון להשתער עליו.

– אדם שפל ורע! – אמרה דוניה.

– אַל מלה! אל תנועה! – קרא רסקולניקוב בעצרו ברזומיחין; אחר־כך נגש ללוזשין:

– החוצה! – אמר בלחש ובהטעמה – אַל הגה! ואם לא…

פטר פטרוביץ’ הביט עליו דקים אחדים, פניו היו חִורים ומעֻוָּתים מקצף, ואחר־כך נפנה ויצא, ומובן, שלא לעתים קרובות ישא ילוד־אשה בלבו טינה כזו כלַפּי אחר, כאיבה הנוראה אשר הושתה בלב האיש הזה כלַפּי רסקולניקוב בלכתו מעליו. אותו ורק אותו האשים בכל אשר קרהו. ומעַנין הוא, שברדתו מעל המעלות חשב והאמין, שהענין עדַין אינו אבוד לגמרי, ובמה שנֻוגע לַנשים בלבדן, “מאד מאד” עוד עלול לתִקון.

III    🔗

קֹטב הדבר היה בזה, שעד הרגע האחרון לא פִלל פטר פטרוביץ' בשום־אֹפן לסוף כזה. הוא התעמר בקרבנותיו עד הקצה האחרון, מבלי שַׁעֵר אפילו את האפשרות, ששתי הנשים העניות והמשוללות כל עזר יכולות לצאת מתחת יד שלטונו. לבטחונו זה גרמה הרבה המדה הנפרזה של הערצת־עצמו, שהיתה בפטר פטרוביץ. הוא שמאשפתות עלה לעֹשר ולגדֻלה, התרגל, עד לידי מדרגה חולנית, להתענג על עצמו, להעריך ביותר את שכלו וכשרונותיו, ולפעמים ביחידות, אפילו להתענג על קלסתר פניו בראי. אולם יותר מכֹּל בעולם אהב והוקיר את כספו, את חילו, אשר עשו ידיו בכל מיני האמצעים: כספו הִשְוָה אותו עם כל מה שהיה למעלה ממנו.

בהזכירו עכשו לדוניה במרירות על זה, שהחליט לקחת אותה למרות שמָּה הרע, דבּר פטר פטרוביץ’ את דבריו בתם לבו, ואף הרגיש רגש של כעס עמֹק כלפי “כְּפִיַת־טובה” שכזו. ובין כה, בהשתדכו אז לדוניה, ידע כבר בבֵרור את כל הזרות והסכלות אשר בשמועות האלה, שמרתּה פטרובנה בעצמה הכחישה אותן בפני כל עם ועדה וכל בני העיר כבר חדלו מהן, בהצדיקם את דוניה בהתלהבות. ואמנם, הוא גם לא היה מכחיש עכשו, שאָכֵן ידע אז הכֹּל. ואף־על־פי־כן נתן ערך גדול להחלטתו אז להעלות את דוניה עד מדרגתו הוא וחשב את זה למעשה רב מצדו. ובדבּרו על זה עתה, הביע את רעיונו הכמוס אתו, החביב עליו, אשר לא פעם כבר התענג לזִכרו, ונבצרה ממנו להבין, איך יכלו אחרים שלא להתפעל ממנו אף הם. בבואו אתמול לבקר את רסקולניקוב, היה לו בשעת כניסתו רגש של בעל־טובה, המתכונן לקצור את אשר זרע בטובתו ולהאזין לכבוד עצמו תהלות מתוקות מאד. ומובן, שעכשו, ברדתו מעל המדרגות, חשב את עצמו לנעלב במדה היותר גדושה ולאיש אשר שלמו לו רעה תחת טובה. דוניה בכלל, היתה לו, פשוט נחוצה; לוַתֵּר עליה היה בשבילו דבר בלתי־אפשרי. זה רבות בשנים אשר הוא חולם בעֹנג על נשואין, ואולם הוא הִרְבָּה והִרבּה את כספו – וצִפּה. הוא התמכּר למחשבה אחת, שמורה עמֹק עמֹק בחֻבּו, על נערה ישרת־דרך ועניה (דוקא עניה), שתהא צעירה מאד, יפה מאד, טובת־חן ומשכלת, רכה ומנֻסה ביסורים, שתהא בטֵלה בפניו, שתחשוב אותו כל ימי חייה לגואלה ואיש־חסדה, שתִּכָּנע לפניו, ותעריצהו, אותו ורק אותו. כמה מחזות, כמה אְפּיזודות נעימות צִיֵר לו בדמיונו בנדון זה, המושך את הלב, בשעות המנוחה שאחרי עסקיו! והנה חלומו, חלום של שנים הרבה, כמעט שנפתר: הנוי וההשכלה של אבדוטיה רומנובנה עשו עליו רֹשם כביר; מצבהּ חַשׂוך־התקוה גֵרה אותו עד לקצוניות. כאן היה גם מעט יותר מאשר קוה! נתגלתה נערה גאיונה, בעלת תכונה אמיצה, מוסרית, העולה עליו בחִנוכה ובהתפתחותה (הוא הרגיש זאת), וזו הנפש תהיה אסירת־תודה לו כל ימי חייה בעד מפעלו הרב, בעד מעשה גבורתו, ותתבטל מפניו ביראת־הרוממות, והוא ימשול בה כֻּלה, עד לבלי־חֹק!… הנה לפני זה, אחרי שקלא־וטריא ממֻּשׂכה, גמר אֹמר להחליף את מעמדו להכִָּנס לתוך סביבת־פעֻלה יותר רחבה, ויחד עם זה, לאט־לאט, לעבור גם לחברה יותר יותר עליונה, דבר שחָזָה עליו בכלות־הנפש זה מאז… בקִצור, הוא החליט לנסות את מזלו בפטרבורג. והוא ידע, שעל־ידי נשים אפשר “מאד מאד” לרכוש הרבה. קסמי אשה יפה, מוסרית ומשכלת, יכלו מאד ליַפּוֹת את דרכו, למשוך אליו את האנשים, לפאר את שמו בכבוד… ופתאֹם – אבד הכֹּל! זה הפֵּרוד הנוכחי, הפתאֹמי והמשֻׁנה, היה לו כרַעַם. זו היתה איזו הלצה נוראה, תפֵלה! הוא רק משהו התיַהר, הוא לא הספיק אפילו לדַבר ככל אשר עם לבבו, הוא, פשוט, רק צחוק עשה לו, התרגש במקצת, והנה תוצאות רציניות שכאלו! לאחרונה, הן הוא גם אהב כבר את דוניה על־פי דרכו, הוא כבר שלט בה בדמיונו – ופתאם!… לא! מחר, מחר צריך לתקן כל זה, להשיב הכֹּל על מכונו, לרפא, ובעִקר – לאבּד ולהשמיד את הפּרחח המחֻצף, שהוא הֵסֵב בַּכֹּל. שלא־ברצונו, מתוך הרגשה חולנית, נזכר לו גם רזומיחין… אבל מצד זה נרגע מיד. “יפה מאד, אִלו היו גם את זה מעמידים אתי בשורה אחת.” אולם מפני מי ירא הוא באמת? מפני סוִידרִיגַילוב… הקִּצור, בדאגות לא היה מחסור…

– – – לא, אני, אני, אשֵמה מכֻּלכם! – דבּרה דונצ’קה, בחבקה ובנשקה לאמה – כספו עִוֵר את עיני, אך נשבעה אני לך, אחי, שלא שערתי, כי הוא אדם מגֻנה שכזה. אלו ראיתי את צורתו האמתית מקֹדם, לא הייתי עושה מעשה בשום אֹפן! אל־נא תאשימני, אחי!

אלהים הצילנו! אלהים הצילנו! – מלמלה פולחריה אלכסנדרובנה, אבל כאלו מתוך העדר־הכרה, כאלו עוד לא נתחַוֵר לה כל אשר קרה אתה.

כֻּלם שמחו, וכעבור חמשה רגעים גם צחקו. רק לעתים יש שדונצ’קה היתה מחוירה ומרעימה בָבותיה הזכרה את המאורע. פולחריה אלכסנדרובנה לא יכלה גם לשער, שגם היא תשמח: עוד בּבֹּקר נראה לה נִתּוּק־הקשר עם לוזשין כאסון נורא. ברם, רזומיחין היה ברקיע השביעי. הוא לא הרהיב בנפשו עֹז להביע את כל משושו, אך כֻּלו רעד כמו בקדחת, ויהי כאלו אבן בת חמשת־פּודים נָגֹלה מעל לבו. עכשו יש לו הזכות להקדיש להן כל חַיָיו, לשרת לפניהן… אך בכלל עכשו – מי יודע, מה עכשו! אמנם הוא פחד עוד יותר וגרש עוד יותר את המשך־המחשבות; הוא חרד עוד יותר מפני דמיונו. רק רסקולניקוב היה האחד, שישב על מקומו כמעט עצוב ופזור־נפש. הוא, שדרש בכל תֹקף פִּטורי לוזשין, כאלו התעַנין פחות מכֹּל במה שקרה. דוניה אמרה בלבה, שעדַין הוא קוצף עליה, ופולחריה אלכסנדרובנה שלחה אליו מבטי־פחד.

– מה אפוא אמר לך סוִידרִיגַילוב? – נגשה דוניה אליו.

– אַח, כן! כן! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה.

רסקולניקוב הרים את ראשו.

– הוא רוצה בלי כל תרוצים לתת לך עשרת אלפים רֻבל, ועם זה הוא מביע רצונו לראותך פעם במעמדי.

– לראות! בשום אֹפן שבעולם לא! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה – ואיך הוא מֵעֵז להציע לה כסף!

אחר־כך מסר רסקולניקוב (בהרצאה יבֵשה לגמרי) את שיחתו עם סוִידרִיגַילוב, בהחסירו רק את הרוחות, בכדי שלא להִכָּנס בדברים מיֻתּרים: הוא הרגיש רגש של בחילה להִכָּנס באיזו שיחה שהיא, מלבד ההכרחית ביותר.

– מה אפוא עניתה לו? – שאלה דוניה.

– לראשונה אמרתי, שלא אמסור לך כלום. אז הודיע, שישתמש בכל האמצעים, בכדי להִפָּגש בך, הוא הבטיח, שתשוקתו אליך לא היה בה ממש ושעתה אינו מרגיש אליך כלום… הוא אינו רוצה, שֱתִּנָּשאי ללוזשין… בכלל היו דבריו מחֻסרי־קשר.

– איך אתה בעצמך מבאר אותו, רודיה? איזה רֹשם עשה עליך?

– אודה, שכּל באורים טובים אין לי. מציע עשרת אלפים – ואומר בעצמו, שאינו עשיר. מודיע, שרוצה לנסוע לאיזה מקום, וכעבור עשרה רגעים הוא שוכח, שאמר את זאת. פתאם הוא מגַלה, שרוצה לשאת אשה ושגם משדכים לו כַלָּה… מובן, שיש לו איזו מטרות, וקרוב לודאי, – רָעות. ואולם שוב קשה לשער, שהוא יגש אל הענין באֹפן טפשי כזה. אלו היו לו כַוָנות רעות בנוגע אליך… אני, כמובן, השׁבתי את פניו בשמֵך בדבר הכסף – לעולם. בכלל, עשה עלי רֹשם משֻנה מאד… אפילו… יש איזה סִמנים של מעֵין שגעון. אולם אפשר שטעיתי; אפשר, שכאן, פשוט, ערמומית מיֻחדה במינה. מותה של מרתּה פּטרובנה עשה עליו רֹשם כמדֻמה…

– תהא נשמתה צרורה בצרור החיים! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה – עד נצח אתפלל בעדה לה'! כי מה היינו עושות עכשו, דוניה, אלמלא שלשת האלפים הללו! רבונו של העולם, כמו מן השמים נפלו עלינו! אַח, רודיה, הן הבֹקר לא נשארו לנו אלא שלשה רֻבּלים, ואני ודונצ’קה חשבנו רק, איפֹה למשכן את השעון, ובלבד שלא לקחת מפלוני, עד שיתעורר להבין מעצמו.

על דוניה עשתה הצעת סוִידרִגַילוב רֹשם מיֻחד, היא עדין עמדה שקועה במחשבות.

– לו יש איזו תכנית איֻמה! – אמרה כמעט בלחש, וכמו לעצמה, וכֻלה חרֵדה.

רסקולניקוב הכיר בזו החרָדה היתֵרה.

– כמדֻמה, שעוד לא פעם יהיה עלי להִפָּגש אתו – אמר לדוניה.

– אנחנו נשמור את צעדיו! – אני אשמור את צעדיו! – קרא רזומיחין באֹמץ – עין לא אגרע ממנו! רודיה הִרְשָׁה לי, הוא אמר לי בעצמו לפני שעה: “שמור את אחותי”. והיא תרשה לי, אבדוטיה רומנובנה?

דוניה הצטחקה בידידות והושיטה לו את ידה, אבל הדאגה לא סרה מעל פניה. פולחריה אלכסנדרובנה הביטה עליה בפּקפּוק; אמנם שלשת האלפים, כנראה, הרגיעו אותה.

לא עבר רבע שעה והם כבר נכנסו כֻלם בשיחה הכי־חיה. אפילו רסקולניקוב, אף שלא דִבּר, שמע שעה קלה בשׂים־לב. נאם רזומיחין.

– ולמה, למה לכן לנסוע מפּה! – השתפך בנאום נלהב – ומה תעשינה בעיָרה? והעִקר, שאתם כֻלכם יחד ואיש לרעהו דרושים, דרושים מאד – הבינו לרֵעִי! נו, לכל־הפחות איזה זמן… ואותי קחו לכן לידיד, לשֻתּף, ומבטיח אני אתכם, שנעשה מפעל רב. שמעו, אני אבאר לכם את הכֹּל בפרטיות, את כל הפּרוֹיֵקט! עוד היום בּבֹּקר, כשעוד לא אֵרע כלום, כבר רפרף הדבר במוחי… וזה הדבר: יש לי דוֹד (אני אציגו לפניכם: ישיש נבון ונכבד מאד!), ולדוד הזה קַפִּטַל של אלף רֻבּלים, ובעצמו הוא מתפרנס מִפֱּנְסִיה ולסכום הזה אינו זקוק. זה השנה השׁנית, שהוא אינו נותן לי מנוחה, שאקח ממנו את האלף בששה אחוזים. אני מבין: הוא, פשוט, רוצה לעזור לי; אולם בשנה שעברה לא נצרכתי, ובשנה הזאת חכיתי רק לבואו והחלטתי לקחת. אתם תתנו אלף מהשלשה שלכם, ויהיה די לעת הראשונה, ונעשה את השֻתפות. מה נעשה?

כאן התחיל רזומיחין להרצות את דבר הפּרוֹיֱקט שלו והסביר בארֻכּה, איך שכמעט כל המו“סים והמו”לים שלנו אינם יודעים כלום בטיב סחורתם, ולכן עסקיהם גרועים, בעוד שהוצאת –ספרים מתֻקנה היתה יכולה להביא תועלת ורֱוח. על עבודה זו חשב רזומיחין מאז, בהיותו עובד זה שנתים בשביל אחרים ויודע לא־רע שלש שפות אִרופיות, למרות זה שלפני ששה ימים אמר רסקולניקוב, שידיעתו בגרמנית היא "שוואַך ", בכדי להשׁיאהו לקבל חצי־התרגום ושלושה רֻבלים דמי־קדימה; הוא שִׁקר אז, ורסקולניקוב ידע, שהוא משקר.

– למה, למה אפוא לנו לוַתֵּר על שלנו, אם בידינו נמצא אחד המכשירים היותר עִקריים, כסף משלנו? – התלהב רזומיחין. – כמובן, צריך יהיה לעמול הרבה, אבל אנו נעמול, היא, אבדוטיה רומנובנה, אני, רודיון… יש הוצאות־ספרים, שמכניסות עתה רֱוח הגון! ועִקר יסוד מפעלנו יהיה בזה, שאנו נדע מה צריך לתרגם. אנחנו גם נתרגם, גם נוציא, גם נתלמד – הכֹּל יחד. עכשו אני יכול להביא תועלת, מפני שיש לי הנסיון. הני זה כשנתים שאני מחַזֵּר אחרי כל המו“לים ויודע את כל נסתרותיהם: אינם כהנים־גדולים במקדש הספרות, האמינו לי! ולמה, למה לוַתֵּר על שלנו! הנה אני בעצמי יודע ושומר בסוד שנים־שלושה חִבּורים כאלה, שרק בעד הרעיון גרידא לתרגמם ולהוציאם אפשר לקבל מאה, מאה רֻבּל בעד כל אחד, ובנוגע לאחד מהם לא אקבל גם חמש מאות בעד הרעיון. ומה אתם סוברים, אִלו הייתי בא ומסַפר זה לאחד ממו”לינו, היה עוד מטיל ספק בדבר, בולי־עץ שכאלה! ומה ששַׁיָך לכל עסקי הדפוס, הניָר, המכירה – את כל זה מִסרו לי! כל החורים והסדקים לא נסתרו ממני. נתחיל מקטנות, נבוא לגדולות, לכל הפחות, את הדרוש להוצאותינו נשׂתַּכּר, ובכל אֹפן את הקרן לא נפסיד.

עיני דוניה נוצצו.

– מה שהוא אומר עתה, ישר מאד בעיני, דימיטרי פּרוקוֹפיץ' – אמרה דוניה.

– אני, כמובן, איני מבינה כלום בענינים כאלה, – אמרה פולחריה אלכסנדרובנה – אפשר שזה טוב, ואפשר – השם יודע. איזה דבר חדש, לא נודע. מובן, שעלינו להִשָׁאר פה, דרוש, לכל־הפחות, לאיזה זמן… – היא נתנה את עיניה ברודיה.

– מה דעתך בזה, אחי? – שאלה דוניה.

– אני חושב, שהרעיון טוב הוא מאד – ענה. – על הוצאת־ספרים גדולה, מובן, שאין לחלום בטרם מועד, אבל חמשה־ששה ספרים אפשר להוציא ובהצלחה בלתי מוטלת בספק. אני בעצמי יודע ספר אחד, שיצלח בלי ספק. ומה שנוגע לשאלה, אם יֵדע הוא לנהל את העסק, הרי גם זה למעלה מכל ספק: הוא מבין דבר… אגב, עוד תהא לנו שהות לדון ולהתישב בדבר…

– הידד! הריע רזומיחין, – עכשו חַכּו, כאן יש טעון אחד, בבית הזה, טעון מיֻחד, אינו שַׁיָך לאכסניה, עם רהיטים, במקח השוה, שלושה חדרים. שִׂכרו את הדירה הזאת לעת ראשונה. את השעון אמַשכּן לכן מחר ואביא את הכסף, ואחר־כך יסתדר הכּל. והעִקר, שתוכלו לגור שלושתכם יחד, ורודיה אִתּכם. לאן אתה, רודיה?

– איך, רודיה, אתה הולך כבר? – שאלה פולחריה אלכסנדרובנה באיזה רטט.

– ברגע שכזה! צעק רזומיחין.

דוניה הביטה על אחיה בתמהון חשדני. בידיו היה כוֹבעו; הוא התכונן ללכת.

– מה זה, שאתם כמו קוברים אותי, או נפרדים ממני לנצח – אמר באיזה קול משֻׁנה.

הוא כמו הצטחק, אלא שעל שפתיו לא היתה בת־צחוק.

– והלא מי יודע, אפשר שבאמת אנו מתראים בפעם האחרונה, – הוסיף כמו שלא במתכַּוֵן.

הוא אמר זאת בליבו, אבל האמירה התמלטה החוצה.

– אבל מה לך! – קראה האם.

– לאן אתה הולך, רודיה? שאלה דוניה בקּול משֻנה.

– כך, – לי נחוץ מאד – ענה נבוך, כאלו פקפק במה שהוא אומר. אולם בפניו החִורים היתה איזו החלטה קשה.

– אני רציתי לאמר… בלכתי הֵנה… אני חפצתי לאמר לך, אמי… וגם לך, דוניה, שטוב לנו להִפָּרד לאיזה זמן. אני מרגיש עצמי לא בטוב, אני איני יודע מנוחה… אני אבוא לאחר זמן, אבוא בעצמי, כְּ… כשתהא האפשרות. אני זוכר אתכן ואוהב… עזובנה אותי! עזובנה אותי לבדי! אני כך החלטתי, עוד קֹדם… אני החלטתי ולא אשַׁנה… יהיה אתי מה שיהיה, אם אֹבַד ואם לא, אני רוצה להיות לבדי. שכַחנה אותי לגמרי. כך יותר טוב… אל תדרשׁו לי… כשיהיה צֹרך, אבוא בעצמי, או… אקרא לכן. אפשר, עוד הכּל ישוב לתחיה… ועתה, אם אוהבות אתן אותי, שְעֱינָה ממני… ואם לא, אשטום אתכן, אני מרגיש… שלום!

– אֵלי! – שִׁוְעָה פולחריה אלכסנדרובנה.

גם על האם וגם על האחות נפלה אימה רבה; על רזומיחין גם־כן.

– רודיה! רודיה! עְַשֵׂה שלום אתנו, נהיה כמקודם! – קראה האם האֻמללה.

הוא נפנה לאט אל הדלת ולאט התחיל לצאת מן החדר. דוניה הדביקה אותו.

– אחא! מה אתה עושה לאמנו! – לחשה ומבטה בָּער בחֵמה עזה.

הוא הביט עליה בעינים כבדות.

– אין דבר, אני אבוא, אני אשתדל לבוא! – דובבו שפתיו, כאלו לא תפס בהכרתו מה ש הוא רוצה לאמר, וַיֵצא מן החדר.

– אֱגואִיסט רע ומחֻסר כל רגש! – קראה דוניה.

– הוא מטֹרָף בדעתו, ולא מחֹסר רגש! הוא משֻׁגע! האמנם אין היא רואה זאת? לה אין כל רגש, אם כך! – לחש רזומיחין על אזנה בכל חֻמו ולחץ את כפה בכל כֹּחו.

– אני אבוא מיד! – קרא, בפנותו לפולחריה אלכסנדרובנה הֹמֵתה למחצה, וַיָרץ מן החדר.

רסקולניקוב חִכּה לו בקצה המסדרון:

– אני ידעתי, שתצא, – אמר – שוב אליהן וֱהֱיֵה עִמן… הֱיה גם מחר אצלן…

ותמיד, אני… אפשר, אבוא… אם אוכל, שלום!

ומבלי תת לו את ידו, הלך מאתו.

– אבל לאן אתה? מה אתה? מה לך? האם אפשר כך?…– מלמל

רזומיחין אבוד־עשתונות.

רסקולניקוב נעצר שנית.

– אחת אמרתי; לעולם על תשאלני דבר, אין לי מה להשיב לך… אֵלַי אל תבוא הֵנה… אותי עְֵזוב… ואותן אַל תעזוב. אתה מבין אותי?

במסדרון היה חֹשך; הם עמדו אצל העששית. רגע אחת הביטו דומם איש בפני רעהו. רזומיחין זכר את הרגע הזה כל ימי חייו. מבטו הבוער והחודר של רסקולניקוב כמו הלך והתגבר, חדר לתוך נפשו, לתוך הכרתו. פתאם נרעד רזומיחין. כמו דבר־מה משֻׁנה עבר ביניהם… איזה רעיון חלף, איזה רמז; דבר־מה איֹם, חסַר־צורה ומובן פתאם לשניהם… רזומיחין חָוַר כמת.

– עכשו מבין אתה?! – אמר פתאם רסקולניקוב ופניו נתעַותו. – שובה אליהן, – הוסיף פתאם, הִפנה ערפו וילך.

יֵלא עטי לתאר מה שהיה באותו הערב אצל פולחריה אלכסנדרובנה, איך שחזר אליהן רזומיחין, איך שהרגיע אותן, איך שנשבע, שצריך לתת לרודיה מרגעה במחלתו, נשבע, שרודיה יבוא בודאי, יבוא מדי יום ביומו, שהוא מרֻגז מאד־מאד, שלא צריך להרגיזהו יותר; שהוא, רזומיחין, ישמור אותו, ישיג לו רופא טוב, טוב ביותר, מועצה של רופאים… במלה אחת, מאותו הערב ואילך היה להן רזומיחין לבן ולאח.

IV    🔗

ורסקולניקוב הלך ישר אל הבית שאצל החפירה, למשכנה של סוניה. הבית היה בעל שלש דיוטות, ישן, מצבע יָרֹק. הוא מצא את השוער וקבל ממנו הוראות בלתי־מחֻוָּרות על מקום מגוריו של כפרנאומוב החַיָט. בחצר בפנה מצא מבוא לסֻלם־מדרגות צר ואפל. הוא עלה, הגיע לאחרונה עד הדיוטה השניה ויצא אל מעקה, אשר סובב אותו מצד החצר. ובעוד שתעה בחֹשך ובפקפוק, הֵיכָן הוא הפתח למעונו של כפרנאומוב, והנה במרחק של שלשה צעדים ממנו נפתחה איזו דלת; בתנועה מכונתית אחז בה.

– מי פֹה? – שאל קול- אשה נפחד.

– זה אני… אליה, – ענה רסקולניקוב ונכנס לפרוזדור קטנטן. כאן, על כסא, שמקום־מושבו היה מרֻסק, בפמוט של פח מעֻקם דלק נר.

– זה הוא! אֵלי! – קראה סוניה בקול רפה ונשארה עומדת כהדוקה במסמרים.

– איך נכנסים אליה? לכאן?

ורסקולניקוב משתדל שלא להביט בה, מהר ונכנס לחדרה.

כעבור רגע נכנסה גם סוניה והנר בידה. היא העמידה את הפמוט והתיצבה לפני רסקולניקוב בבלבול גמור, בהתרגשות שאין למעלה ממנה. נראה היה, שבקורו הבלתי־צפוי הפחיד אותה. פתאם עלה אֹדם בלחייה החִורוֹת ודמעות בעיניה… רגשות של בהילה, בושה ונעימות מלאו את לבה יחדו… רסקולניקוב סר ממנה במהירות וישב על הכסא אל השלחן. בכהרף־עין הספיק לסקור את החדר.

זה היה חדר גדול, אבל נמוך ביותר, החדר היחידי שהיו הכפרנאומובים משׂכּירים לאחרים ושדלת נעולה היתה בין חדרם ובין החדר הזה בכֹּתל משמאל. לנֹכח דלת זו, בכֹּתל מימין, היתה עוד דלת חתומה וסתומה תמיד. מעבר לדלת זו היה כבר מעונם של אחרים, ומִסְפָּר מיֻחד לאותו המעון. החדר של סוניה דומה היה לאֻרוה, צורתו היתה של רִבּוּע בלתי־ישר, ומפני זה היה בו דבר מה משֻׁנה. הכֹּתל עם שלושה חלונות, שיצא אל החפירה, היה כמו אלכסוני, ומפני־זה היתה קרן אחת של החדר חַדָּה ביותר, נתונה בעֹמק, באֹפן שלאור הנר הכהה אי־אפשר היה לראותה כראוי, ותחת זאת היתה הקרן השניה רחָבה ביותר. בכל החדר הגדול הזה כמעט שלא היו כל רהיטים, בפנה מימין עמדה מטה, ואצלה, סמוך לדלת, כסא. אצל אותו הכֹּתל, שהמטה נסמכה אליו, ממש אצל הדלת הסתומה למעון הזר, עמד שלחן־קרשים פשוט, מכֻסה במפה כחֻלה, ואל השלחן שני כסאות משֻׁזרים. מלבד זאת, בכֹּתל שנמגד, קרוב לקרן־הזוית החַדה, עמדה קומודה של עץ לא־גדולה, שכמו אבדה בחלל הריק. הנה כל מה שהיה בחדר זה, שהניָר הצהבהב והבָּלֱה אשר על כתליו השחיר בכל הפנות; בחֹרף, כפי הנראה, היה פה רטֹב ואֵד־קטב. הַדַּלות בצבצה לעַין; אף לַמּטָה לא היה כל וִילוֹן.

סוניה הביטה דוּמם אל אוֹרחה, שסִיֵר את חדרה בהסתכלות כזו ובלי כל צֱרֱמוניות והתחילה לבסוף לרעוד מתוך פחד, כאלו עמדה לפני שופטה וחותך־גורלה.

– אני באתי במאֻחר… יש כבר אחת־עשרה? – שאל ועדַין לא הביט בה.

– יש, – מלמלה סוניה – אַח. כן, יש! – נחפזה פתאם, כאלו בזה היה בשבילה המוצא היחידי – זה אתה צלצל שעונו של בעל־הבית…. באזני שמעתי… יש.

– אני באתי אליה בפעם האחרונה – המשיך רסקולניקוב בפנים זועפות, אף שזו היתה לו גם הפעם הראשונה – אני, אפשר, לא אראנה עוד…

– הוא… נוסע?

– איני יודע… הכֹּל מחר…

– ולא יהיה אצל קטרינה איבנובנה? – רעד קולה של סוניה.

– איני יודע. הכֹּל מחר בבֹּקר… אבל לא זה העִקר: אני באתי להגיד לה דבר אחר…

הוא נשא אליה עין מלאה מחשבה וירא, שהוא יושב והיא עודנה יושבת עומדת לפניו.

– למה היא עומדת? תשב, – אמר וקולו החשאי נשתנה פתאם, נתרכּך.

היא ישבה. הוא הסביר אליה פניו וכמעט בחמלה הביט עליה כרגע.

– כמה רזה היא! איזו יד! שקופה, אצבעות של מתה.

הוא נטל את כַּפּה. בת־צחוק רפויה הופיעה על שפתיו.

– אני הייתי כזו מֵאָז – אמרה.

– גם כשגָּרָה בבית אביה?

– כן.

– נו, מובן מאליו! – קרא בקול מרֻסק וגם סבר־פניו, גם צלצול קולו נשתנו שוב פתאם. הוא העיף עוד פעם מבט מסביב.

– היא שוכרת את החדר מכפרנאומוב?

– כן.

– הם שם, מעבר לדלת?

– כן, גם להם חדר כזה.

– אחד לכֻלם?

– אחד.

– אני במקומה הייתי מפחד בלילות בחדר זה, – העיר נזעם.

– בעלי־הבית טובים מאד, חביבים מאד, – ענתה סוניה, ועדֹין כאלו לא שב רוחה אליה – וכל הרהיטים, וכל… הכֹּל שלהם, והם טובים מאד, ואף ילדיהם באים אלי לעתים קרובות…

– כִּבדי־פה?

– כן… הוא כבַד־פה וגם פִּםֵּח. וגם אשתו, לא שהיא מגמגמת, אך כאלו לא הכֹּל היא מוציאה מפיה. היא טובה, מאד. והוא מי שהיה משֻׁעבּד… וילדים להם שִׂבעה, ורק הבכור כבד־פה, והנשארים… חולים כך… אבל לא מגמגמים… והוא מהיכן יודע על־אודותם? – הוסיפה בתמהון קל.

– אביה סיפר לי הכֹּל אז. הוא ספר לי על־אודותיה הכּל… איך שהלכה בשש וחזרה בתשע… ואיך שקטרינה איבנובנה עמדה על ברכיה אצל מִטָּתה.

סוניה נתבלבלה.

– אני כאלו ראיתיו היום, – לחשה כמפקפקת.

– את מי?

– את אבי. אני הלכתי ברחוב, שם, לא רחוק, בזוית, בשעה העשירית, והוא כמו הולך לפני, ממש הוא. אני כבר חפצתי להִכָּנס לקטרינה איבנובנה…

– היא יצאה היום ועשתה טיולים?

– כן, – לחשה סוניה בקול נפסק. שוב נתבַּישה והשפילה עיניה.

– קטרינה איבנובנה הן כמעט שהיתה מכה אותה, בשבתה בבית אביה?

– אַח, לא, מה הוא, מה הוא אומר, לא! – הביטה בו סוניה כנבהלה.

– הרי שהיא אוהבת אותה?

– אותה? אלא מה? – קראה סוניה בצער ושלבה את ידיה פּתאם בעִנוי –

אַה! הוא… אלו היה הוא יודע אותה! הן היא דומה ממש לתינוקת… הן בינתה כמו נסתתרה לגמרי… מיסורים, ואיזו חְַכָמה היתה… איזו גִדלת־נפש… איזו טובת לב! הוא אינו יודע מאומה, מאומה… אַח!

סוניה דבּרה כל זה כמו ביאוש, נסערה ומעֻנה וסופקת כף, לחייה החִורות האדימו שוב ובעיניה היה עִנוי. נראה היה, ששאלת רסקולניקוב נגעה עד תהום נפשה, שרצונה גדול מאד להביע דבר־מה, להגיד, להגן. איזוּ חמלה לא־תדע־שָׂבְעָה הסתמנה פתאם בכל שִֹרטוטי פניה.

– מַכָּה! מה הוא אומר! אֵלִי, מכה! ואף אלו היתה מכה, מה־בכך! מה! הוא אינו יודע מאומה, מאומה… זוהי אֻמללה שכזו, הוי, איזו אֻמללה! וחולה… היא צדק תבקש… היא טהורה. היא מאמינה כל־כך, שבַּכּל צריך להיות צדק, ודורשת… ואף אם יעַנוּה. היא את אי־הצדק לא תעשה. היא בעצמה אינה מכירה, עד כמה אי־אפשר, שהכֹּל יהא בצדק אצל הבריות, ומתרגזת… כילד! כילד! היא צדיקה, צדיקה!

– והיא – מה יהיה עליה?

סוניה הביטה בשאלה.

– הן הם נשארו עליה ועל צוארה. אמת, גם קֹדם היה הכֹל תלוי בצוארה, ואף המנוח היה בא לקחת מידה ליינו. נו, ועכשו מה יהיה?

– איני יודעת – אמרה סוניה בעצב.

– הם ישארו שם?

– איני יודעת, בדירה ההיא הם חַיָבים הרבה; בעלת־הבית, כפי ששמעתי, אמרה היום. שתגרשם, וקטרינה איבנובנה אומרת, שגם בעצמה לא תִשָׁאר שם אף רגע אחד.

– למה אפוא תתראה כל־כך? על מי היא סומכת? עליה?

– אי, לא, אַל ידבר ככה… אנחנו כמו אחת. יחדו אנו חַיות – נסערה סוניה ואף גם התקפצה, ממש כאלו היתה מתקפצת קַנַרִיה או צפורה אחרת קטנה.

– ומה היא יכולה לעשות? נו, איך, איך עליה לחיות? – שאלה בהתלהבות ובהתרגשות – וכמה, כמה בכתה היום! דעתה נטרפה עליה – הוא לא הכיר בזה? נטרפת; רגע היא דואגת כתינוקת לזה, שמחר יהיה הכֹּל כחֹק־הַנִּמוס, פרפראות והכֹּל… ורגע היא סופקת כף, יורקת דם, בוכיה, ופתאם היא מתחילה להטיח ראשה בכֹתֱל… ולאחר־כך שוב מתנחמת ואליו תְקַוֱה: אומרת שהוא עֱזְרָה ומפַלטה ביום הזה, ושהיא תשיג איזה סכוּם בהלואה ותשוב לעיְרה, אתי, ושם תפתח פֵנְסִיון לנערות מיֻחסות, ואותי תמַנה למשגיחה, וחיים חדשים לגמרי יתחילו אצלנו, חיים יפים, ומנשקת לי, מחבּקת אותי, מנחמת, ואמונתה הלא כל־כך גדולה, אמונתה בהזיותיה! וכלום אפשר להכזיב תוהלתה, להתנגד לדבריה! כל היום הזה היא רוחצת, משׁפשפת, מתקינה, את הערֵבה הכניסה בעצמה החדרה, בשארית כֹּחה המעט, עָיפה ונפלה על המטה; ואנחנו הלכנו היום עוד אל השוק, היא ואני, לקנות נעלים לפוליצ’קה וללֱנה, מפני שנעליהן נתמעכו לגמרי, אלא שהכסף חסר לנו על־פי החשבון, הרבה חסר לנו, והיא כבר בררה נעלים קטנטנות כאלה, מפני שהוא טובת־טעם, הוא אינו יודע… ושם בחנות התפרצה בבכי, לעיני החנוָנים, על שחסר… אי, כמה רחמנות הֵעיר מַרְאֱהָ!

– נו, אחרי כל זה מובן, מה שהיא … חיה כך, – אמר רסקולניקוב בלגלוג מר.

– ובלבו הוא כלום אין רחמנות? אין? – התנפלה עליו סוניה שוב – הן הוא, אני יודע, הוא נתן כל אשר היה לו, בטרם ראה דבר. ואִלו היה רואה עוד את הכֹּל, הוי, אלי! וכמה, כמה פעמים הבאתיה אני לידי דמעות! עוד בשבוע שעבר! אוי, אני! שבוע לפני מותו. אכזרית הייתי! וכמה, כמה פעמים, הוי, מה מכאיב לזכור את זה עתה, כל היום!

היא גם ספקה כפיה ממרירות הזִכָּרון.

– היא – האכזרית?

– כן, אני, אני! אני באתי אז – המשיכה בבכי – והמנוח אומר לי:

“הקריאי לפני מעט, סוניה, ראשי כואב עלי… הקריאי לי… הנה…” הוא השיג איזה ספור־מעשה אצל אנדרי סמיוניץ', אצל לֱבֱזיַטניקוב, שכֵננו, לו יש ספורי־מעשיות מצחיקים כל־כך. ואני אומרת: “הגיעה שעתי לצאת”, ולא רציתי להקריא, וכניסתי היתה בעִקר בכדי להראות לקטרינה איבנובנה צוארון; אלישבע, התגרנית, היתה מביאה לי צוארונים וקשורי־יד, בזול, נאים, חדשים, מעשה רקמה. בעיני קטרינה איבנובנה מצא הצוארון חן: היא שׂמה אותו עליה, הביטה בראי – וייטב בעיניה מאד, מאד. “תני אותו לי, היא אומרת, סוניה, בבקשה”. “בבקשה” אמרה – כל־כך גדלה תשוקתה לצוארון. וכי עם איזה בגדים תלבשהו? אבל כך: נזכרה בימים עברו, בימי אָשרה. מתבוננת לעצמה בראי, מתענגת, ושום שמלות אין לה, שום שמלות, שום חפצים, זה רבות בשנים! ולעולם לא תֵאוֹת לבקש דבר־מה ממי־שהוא; גֵּאיונה, תבחר לתת בעצמה לאחרים את כל הנותר לה, וכאן בִּקְּשָׁה – כל־כך מצא הצוארון חן בעיניה! ואני חסתי על הדבר, ולא נתתיו לה: למה לה, קטרינה איבנובנה? – אמרתי. כך אמרתי: למה לה? כך, בכל־אֹפן, לא הייתי צריכה לאמר לה! היא נתנה בי עין כזו, וכל־כך פגע בה מה שלא מלאתי בקשתה, כל־כך קשה־קשה נעשה לה, ורחמנות כזו העיר מַרְאֱהָ… ולא על שלא נִתּן לה הצוארון נתענתה, כי־אם על שהשבתי את פניה, אני ראיתי ונוכחתי. הוי, כמדֻמני, כמה הייתי רוצה להחזיר עתה, להתקין את כל המלות הקודמות… אוי, אני… אבל מה!… הן לו אחת היא!

– את אלישבע התגרנית ידעה היא?

– כן… והוא כלום ידע? – שאלה סוניה באיזו התפלאות.

– קטרינה איבנובנה חולת־שַׁחֱפת, במדרגה עליונה; היא תמות בקרוב, –

אמר רסקולניקוב אחרי שתיקת רגע, מבלי ענות על השאלה.

– אוי, לא, לא,! – וסוניה אחזה מבלי־משים בשתי ידיו, כמתחננת לפניו, שיהא לא.

– אבל הלא טוב לה מותה מחייה.

– לא, לא טוב, לא טוב, כלל לא טוב! – חזרה בפחד, בבלי־דעת.

– והילדים? לאן תקח היא אז את הילדים, אם לא אליה?

– אוי, איני יודעת! – צעקה סוניה כמעט ביאוש, ותשם ידיה על ראשה.

נראה היה, שהרעיון הזה רפרף כבר לא פעם לפניה, והוא רק הרעידו שוב.

– נו, ומה, אם היא עתה, עוד בחיי קטרינה איבנובנה, תִּפֹּל למשכב

ויכניסוה לבית־החולים, מה יהיה אז? – הִקשה את לבו עליה.

– אח, מה הוא, מה הוא מדבר! זה אי־אפשר! – פניה של סוניה נתעַותו באימה.

– איך אי־אפשר? – המשיך רסקולניקוב בלגלוג קשה – כלום גדורה היא בפני מחלה? ואז מה יהיה אִתָם? אל הרחוב יְשלכו כֻלם, קטרינה איבנובנה תשתעל ותפשוט יד, ואת ראשה תטיח באיזה קיר, כמו היום, והילדים יבכו… לבסוף תּפֹּל, יובילוה לפוליציה, לבית־החולים, תמות, והילדים…

– אוי, לא!… אלהים לא יעזבם! – התפרץ לאחרונה מתוך עקת־לבה של סוניה, היא האזינה לדבריו, הביטה אליו בתחנונים ופּרשׂה אליו כפיה בתפילה אִלֱמת, כאלו בו היה הכֹּל תלוי.

רסקולניקוב קם והתחיל מתהלך בחדר. עבר רגע. סוניה עמדה, ראשה וידיה מוּרדים ויגונה נורא.

– ולחשׂוך מה ליום רע אין אפשרות? – שאל בהתיצבו פתאם לפניה.

– לא, לחשה סוניה.

– כמובן, לא! והיא כלום נסתה? – שאל כמעט בלעג.

– נסיתי.

– ולא עמדה בנסיון! נו כמובן! איזו שאלה.

ושוב התחיל מתהלך בחדר. עבר עוד רגע.

– לא בכל יום היא משׂתַּכּרת?

סוניה נתבַּישה עוד יותר מבתחִלה ואֹדם כסה שוב את פניה.

– לא, לחשה בהתאמצות של עִנוי.

– פולֱצ’קה אף היא תעמוד בודאי בדרך זו, – אמר פתאם.

– לא! לא! אי־אפשר! לא! – צעקה סוניה, כאלו תקעו לה מאכלת בגופה – אלהים, אלהים לא יתן!…

– לַאֲחֵרוֹת הלא הוא נותן.

– לא! לא! לה יהיה אלהים למחסה! אלהים! – חזרה כמטֹרֱפת.

– אך הלא אפשר, שאין כלל אלהים, – אמר רסקולניקוב בכעין שמחת־נקם, נתן קולו בצחוק ויבט אליה.

פני סוניה נשתנו פתאם נוראות; כאלו אחָזַתָּהּ עֲוִית. בתוכחה־אֵין־אֹמר הביטה אליו, רצתה לאמר דבר־מה, אבל לא יָכלה להביע כלום, וַתָּלֱט את פניה בידיה, ותתפרץ בבכי מר־מר.

– היא אמרה, שקטרינה איבנובנה דעתה נטרפה עליה; הנה דעתה היא בעצמה נטרפת. – אמר אחרי הפסקה לא־ארֻכּה.

עברו רגעים חמשה, הוא עדַין התהלך דומם פנים ואחור לא הביט אליה. לאחרונה נגש אליה; עיניו הבריקו. בשתי ידיו אחז בכתפיה והביט לה ישר בפניה הבוֹכים. מבטו היה יבש, בוער, חד, שפתיו רעדו מאד… פתאם נתכּוֹפף, נפל לארץ וישק את רגליה, סוניה נרתעה לאחור באימה, כמו מפני משֻׁגע. ואמנם היה מראהו לחלוטין כמראה משֻׁגע.

– מהו, מהו עושה? לפָנַי? – דובבו שפתיה, נתחַורה ולבה נלחץ פתאם בכאב עז.

הוא קם מיד.

– לא לפניך כרעתי, כי־אם לפני כל יסורי־האדם, – אמר באיזה קול פראי וסר מעליה אל החלון. – שמעי,– הוסיף בשובו אליה כעברו רגע, – אני אמרתי לפני שעה לזֵד אחד, שהוא אינו שוה להתיר שרוך נעליך… ושעשיתי לאחותי היום כבוד גדול, כשהושבתיה על־ידך.

– אַח, למה אמר להם! ובפניה? – קראה סוניה בפחד – על־ידי! כבוד! והן אני אי־כבוד… אַח, למה אמר כזאת!

– לא בגלל אי־כבודך וַעֲוֹנֵך אמרתי כזאת, כי אם בגלל יסוריך הגדולים. ושאַתּ פּושעת גדולה, זה נכון – הוסיף כמעט בהתלהבות – וגדול פשעך ביותר שלחִנם הֵמַת ומסרת את עצמך. – האם לא נורא הוא! האם לא נורא הוא, מה שאַתּ גרה בבצה זו, שאַתּ מתעבת, ובאותה השעה את יודעת בעצמך (דרוש רק לפקוח עין ולראות), שלשוּם איש אין אַתּ עוזרת בזה ושום איש אינך מצילה משום דבר! והגידי לי סוף־סוף – קרא כמעט בחמת שגעון – איך ישכּנו בך קלון שכזה ושפלות שכזו עם רגשות אחרים, קדושים ומתנגדים לאלו? הלא טוב וישר ומֻשׂכל פי־אלף היה לך להטיל עצמך המימה וסוף לַכֹּל!

– והם? מה יהיה עליהם? – שאלה סוניה בקול רפה, ותבט בו בעִנוי, אבל הצעתו כמו לא הפליאַתּה כלל. רסקולניקוב נתן בה עין משֻנה.

במבטה האחד הזה נתגלה לו הכֹּל. הרי שרעיון זה אינו מוזר לה. אפשר, שהרבה פעמים הגתה באמת ובתמים לשים קץ לַכֹּל, באֹפן שעתה היתה לה הצעתו לא לפלא כלל. אפילו אכזריוּת־דבריו לא עשׂתה עליה כל רֹשם (את כַּוָנת תוכחתו ואת השקפתו המיֻחדה על קלונה לא הבינה כהוגן, זה היה נראה לו), הוא ראה, עד כמה שסועה ופצועה היא מן הרעיון על מצבה, עד כמה נורא ונושן פצעה. מה אפוא, מה אפוא יכֹל היה – חשב – לעכב בה עד עתה מהוציא אל הפֹּעל את החלטתה לשׂים קץ? וכאן הבין כהלכה, איזה מקום תפסו בלבה אלה היתומים הקטנים וזו קטרינה איבנובנה העלובה, המטֹרפה, עם שַּחַפְתָּהּ ועם הטחת ראשה בכֹתל.

ואף־על־פי־כן ברור היה לו, שסוניה עם תכונתה ועם אותה מדת־ההשכלה, שקבלה על־כל־פנים, אינה צריכה להִשָאר כך בשום־אֹפן שבעולם. אף־על־פי־כן לא נפתרה לו השאלה: כיצד יכלה היא להִשָאר כל־כך הרבה במצב זה, מבלי שתִּטָרף דעתה עליה. אם לא היה לאֵל־ידה להטביע את עצמה? איך לא נשברה מיד, עם צעדה הראשון, בדרך הזאת? מה סָּעַר בה? הן לא קלקולה? הן החרפה הזאת, כנראה, לא נגעה בה אלא באֹפן מכונתי; מחֱלאת־הזִמַּה לא חדר עוד אף נטף אחד ללבה; הוא ראה זאת; לא היה בה דבר נסתר ממנו…

“שלש דרכים לפניה: – חשב – להטיל עצמה המימה, להתקבל בבית־המשֻׁגעים או… לאחרונה, להֵעָשות שטופה בזִמה, עד כי יחשך שכלה ויתאבּן לבה”. האֹפן האחרון היה היותר נורא בעיניו, ואולם הוא היה ספקן, הוא היה צעיר, חי בעולמות מֱפשָׁטים, זאת אומרת, אכזרי, ולפיכך לא יכֹל שלא להאמין, שהדרך השלישית היא היותר קרובה בשבילה.

“אבל האֻמנם? האֻמנם? – אמר בלבו – האֻמנם גם זו הנפש, שנשמרה עוד בטהרתה, תלך בהכרה ברורה ותִמָּשך לתוך שאול־תחתית נאלחה זו? האֻמנם כבר החל הפרוצס, ורק מפני זה עצרה כֹח לשאת ולסבול עד הֵנה, מפני שהחטא כבר אינו כל –כך נורא בעיניה? לא, לא, זה אי־אפשר! – קרא כמו סוניה לפני שׁעה, – מן הדרך הראשונה עכּב אותה עד הֵנה הרעיון, שזוהי עבֵרה כלַפי אותם… ואם דעתה לא נטרפה עליה עד עתה… אבל מי יאמר, שלא נטרפה? כלום מיֻשבה עליה דעתה? כלום כך מדברים כמו שהיא מדברת? כלום בת־דעת בריאה תחשוב כמו שהיא חושבת? וכי אפשר הוא לשבת על עברי פי־פחת, על פי בור נבאש, להִמָּשך למטה, ןלנפנף ביד ולשים אצבע באֹזן כלַפּי הדובר אליה על סכנתה? מה היא? שמא היא מצַפה לנס? בלי־ספק, שהיא מצפה, האם אין כל אלה סִמַּני שגעון?”

הוא עמד בעקשנות על רעיון זה. המוצא היה יָשַׁר בעיניו מכֹּל. הוא התחיל לבחון אותה עוד יותר בעיניו.

– הרי שאַתּ מתפללת הרבה לאלהים, סוניה? – שְׁאָלָהּ.

סוניה החרישה; הוא עמד אצלה וחכה למענה.

– מה אני בלי אלהים? – לחשה בחפזון, באֹמץ, בהביטה בו כהרף־עין במבט נוצץ פתאם, ולחצה בחזקה את ידו.

“נו, זה הדבר!” – חשב.

– ומה עושה לך אלהים בעד זה? – שאל, בהוסיפו לחקור אותה.

סוניה החרישה הרבה, כאִלו לא היה בכֹחה לענות דבר, חזהּ הרַפֱּה התנוֹעע כֻלו מהתרגשות.

– ישתוק! אַל ישאל! הוא אינו כדאי… – קראה פתאם קשות ותבט בו בקצף רב.

“זה הדבר! זה הדבר”! – חזר בפני עצמו בתכיפות.

– הכֹּל עושה! – לחשה במהירות, ושוב השפילה עיניה.

“הנה המוצָא! הנה המוצא והנה הַפֵּשֱׁר” – גמר אֹמר בנפשו, בהתבוננו אליה בסקרנות צמאה.

בהרגשה חדשה, משֻׁנה, כמעט חולנית, הסתכל באלה הפנים הקטנים, החִורים, הכחושים ובשרטוטיהם הבלתי־ישרים, באלה העינים הכחֻלות, העֲנָוות, שידעו להבריק באור כזה, ברגש תקיף כזה, בזה הגוף הקטן, שרעד עדַין מקצף וחֵמה, וכל זה נעשה יותר ויותר תמוה בעיניו, כמעט בלתי־אפשרי, “משֻׁגעת! משֻׁגעת!” – חזר בפני עצמו.

על הקוֹמוֹדה היה מֻנח איזה ספר, מדי עברו עליה, בהתהלכו בחדר, ראה את הספר בכל פעם. עתה נטל אותו ופְתָחו. זה היה אוַנגליון בתרגום רוסי. הספר היה ישן, מעוך, בכריכה של עור.

– זה מִנַיִן? – קרא אליה בחלל החדר. היא עדַין עמדה במקומה, כשלשה צעדים מן השלחן.

– הביאו לי – ענתה כמו בלי־רצון ומבלי הביט בו.

– מי הביא?

– אלישבע הביאה; בקשתיה.

“אלישבע! משֻׁנה!” – חשב. כל אשר בחדר הזה של סוניה נעשה לו יותר ויותר תמוה ונפלא מרגע לרגע. הוא העביר את הספר אל הנר והתחיל לעלעל בו.

– אֵי פה על־אודות אלעזר? – שאל פתאם.

סוניה הביטה בעקשנות לארץ ולא ענתה.

– איפה על תחית אלעזר? מצאי לי, סוניה.

היא הביטה עליו באלכסון.

– לא שם… ברביעי… לחשה קשות, מבלי לעשות צעד אליו.

– מצאי והקריאי לפני, – אמר, ישב, שׂם זרועותיו על השלחן, תמך את ראשו והעמיד עינים זועפות לצד אחד, מוכן לשמוע.

סוניה התקרבה כמפקפקת אל השלחן, כבלתי־מאמינה בחפצו המשׁנה של רסקולניקוב. אמנם נטלה את הספר.

– האמנם לא קרא? – שאלה, בהביטה בו דרך השלחן, מתחת למצח.

קולה נעשה קשה יותר ויותר.

– זה כבר… כשלמדתי. קראי!

– ובבית־התפלה לא שמע?

– אני… לא הלכתי. ואַת באה לעתים תכופות?

– לא, לחשה סוניה.

רסקולניקוב חִיֵך.

– מבין אני… ואף לקבורת אביך לא תלכי מחר?

– אלך. גם בשבוע שעבר הייתי… להזכרת־נשמות.

– נשמת מי?

– נשמת אלישבע. בקרדֹם הרגוה.

עצביו נתרגזו יותר ויותר, ראשו התחיל להִסתּובב.

– אַתּ היית רֵעָה לאלישבע?

– כן… היא היתה צדיקה… היא היתה באה… לעתים רחוקות… לא יכלה. אנחנו היינו קוראות… ומשוחחות. היא תקבל פני השכינה.

משֻׁנות צלצלו באזניו הדברים האלה, שנאמרו כאִלו מתוך ספר, ושוב חדשה: איזה שויון סודי בינה ובין אלישבע, ושתיהן משֻׁגעות.

“כאן גם אתה תשתגע! מחלה מִדַּבֱּקֱת!” – חשב, – קראי! – קרא פתאם ברֻגזה.

סוניה פקפקה עדַין. לבה דפק. לא הרהיבה עֹז בנפשה לקרֹא לו. כמעט בעִנוי הביט על “המשֻׁגעת האֻמללה”.

– למה לו? הן הוא אינו מאמין… – אמרה בחשאי וכאִלו הושׂם לה מחנק.

– קראי! רצוני בכך! – התעקש – הן לאלישבע היית קוראת.

סוניה פתחה את הספר ומצאה את הפרק. ידיה רעדו, קולה לא נשמע. שתי פעמים התחילה, ועדַין לא בֻטאה המלה הראשונה.

“ויהי איש חולה ושמו אלעזר מבית־עניה”… – קראה לאחרונה בהתאמצות, אבל פתאם באמצע הפסוק, צלצל קולה ונפסק כמיתר מתוח ביותר. נשימתה קצרה ובחזהּ נהיתה מועקה.

רסקולניקוב הבין במקצת, למה קשתה כל־כך הקריאה על סוניה, וככל אשר הרבה להבין כן הוסיף להתעקש, ובמין גסות ורֻגזה, שתקרא דוקא. הוא הבין למדי, כמה כבר היה ממנה עתה למסור לו ולגַלות לפניו את שלה, את כל העִקר שלה. הוא הבין, שאלה הרגשות היו סוֹדָהּ, סודה האמתי, ומכבר, אפשר עוד מימי נעוריה בית אביה האֻמלל ואמה־חורגתה המטֹרפה מעֹני, בין הילדים הרעבים, הקולות המגֻנים והתוֹכָחוֹת. ואולם באותה שעה נודע לו, ובבֵרור, שאף שהוא התמוגגה מרֹב יגון ופחד בהתחילה לקרֹא, הנה יחד עם זה איֻמה תשוקתה היא עצמה לקרֹא, למרות כל היגון וכל הפחדים, ודוקא לו, שהוא ישמע, ודוקא עתה – ויהיה מה שיהיה!… הוא קרא את זאת במבטה, הבין מתוך התרגשותה הנלהבה!… היא הבליגה על עצמה, התגברה על המחנק בגרונה, שהפסיק את קולה בראשית הקריאה, והמשיכה בפרק י“א מהבשורה אשר ליוחנן עד הגיעהּ לפּסוק י”ט.

" ויהודים רבים באו אל מרתּה ומרים לנחמן על אחיהן. ויהי כשמוע מרתּה כי ישוע בא ותצא לקראתו ומרים יושבת בבית. ותאמר מרתּה אל ישוע: אדוני! לו היית פה עמנו ולא מת אחי. וגם עתה ידעתי כי בל אשר תשאל מאת האלהים כן יתן לך האלהים ".

כאן הפסיקה שוב, בהרגישה בבושה, כי שנית ירעד ויפָּסק קולה…

“ויאמר אליה ישוע: הלא יקום אחיך. ותאמר אליו מרתּה: ידעתי כי יקום ביום התקומה ביום האחרון. ויאמר אליה ישוע: אנֹכי התקומה והחיים; המאמין בי אף כי אף כי הוא מת יקום וחי; וכל חי אשר יאמין בי לא ימות לעולם; התאמיני זאת אַתּ? ותאמר אליו:” (סוניה שאפה רוח בכאב, ואחר קראה בהטעמה ובכֹח, כאילו היא בעצמה הדורשת ברבים):

"הן אדוני! הן אנֹכי האמנתי, כי אתה הוא המשיח בן האלהים הבא אל העולם ".

היא נפסקה רגע, מִהרה ונשׂאה אליו את עיניה, אבל מיד התגברה על עצמה והוסיפה לקרֹא. רסקולניקוב ישב בלי־נוע ושמע; ידיו על השלחן ומבטו לצדדין. הגיעו עד פסוק ל"ב.

"ומרים באה אל המקום אשר ישוע עמד שם ותראהו ותִּפֹּל לרגליו. ותאמר לו: אדוני! לוּ היית פה עמנו ולא מת אחי. כראות ישוע אותה בוכיה ואת היהודים בוכים עמה, וימר רוחו בקרבו ויסער לבו. ויאמר: אָן קברתם אותו? ויאמרו אליו: בֹא אדוננו, וראה, ויבך ישוע. ויאמרו היהודים: ראו, מה נפלאה לו אהבתו. ויש מהם אמרו: ההוא אשר פקח עיני העִוֵר, לא יכֹל לעצֹר גם את זה ממות?

רסקולניקוב פנה אליה והביט בה בהתרגשות: כן, זה הדבר! היא כבר רעדה כֻּלה בקדחת ממש. הוא ראה זאת מראש. היא הלכה וקרבה אל הפסוקים של הַנֵּס הכי־גדול והנפלא, ורגש של נצחון גדול תקף אותה. קולה נעשה צלול כקול המתכת; נצחון וגיל נשמעו בו וחִזקו אותו. השורות רקדו ונתערבו לפניה, מפני שלעיניה באה אפלה, אולם היא ידעה בעל־פה את אשר קראה. בפסוק האחרון: “ההוא אשר פקח עיני העִוֵר, לא יכֹל” – השפילה את קולה ובחֹם וברגש מסרה את הספק, התוכחה והלעג של הבלתי־מאמינים, של היהודים העִורים, אשר מיד, בעוד רגע, יפלו כמֻכי־רעם, יבכו ויאמינו… ואף הוא, הוא – אף הוא העִוֵר והבלתי־מאמין, ישמע כרגע ויאמין, כן, כן, כרגע, עתה – כך חָזתה ורָעדה מִצִפִּיַת־ששון.

"וישוּע במר־נפשו בא אל הקבר והוא מערה ואבן שׂומה על פיה. ויאמר ישוע: גֹלו את האבן. ותאמר אליו מרתּה אחות המת: אדוני! הנה הוא נבאש, כי זה לו ימים ארבעה ".

היא הטעימה והדגישה את המלה “ארבעה”.

"ויאמר אליה ישוע: הלא אמרתי לך, אם תאמיני, אז תראי את כבוד האלהים. ויגֹלו את האבן, וישוע נשא את עיניו למרום, ויאמר: אודך אבי כי עניתני. ואני ידעתי כי מדי אדַּבּר אתה תענה. אפס בעבור העם העומד עלי דִבַּרתי כן, לבעבור יאמינו כי אתה שלחתני. ככלותו לדַבֵּר כן ויקרא בקול גדול: אלעזר, עורה וצאה! ויצא המת ", ( קראה בקול ובששון־נצחון, ורעד עובר בכל יצורי גוה, כאִלו היא רואה זאת עין־בעין).

"וידיו ורגליו אסורות. בתכריכים ופניו קשורים במטפחת. ויאמר ישוע אליהם: תתירוהו ותנו לו ללכת. ורַבּים מן היהודים אשר באו אל מרים, בראותם את אשר עשה ויאמינו בו ".

יותר לא קראה ולא יכלה לקרֹא; סגרה את הספר וקמה בחפזון מעל הכסא.

– כל זה על תחית אלעזר – לחשה בקול מרֻסק וקשה ועמדה בלי תנועה, לאחר שסרה מעליו, כאִלו לא הֵעֵזה והתבַּישה לשאת אליו עין. רעידתה הקדחתנית עוד לא חדלה, שריד־הַנֵּר הלך זה כבר הלוך וכבֹה בַּפָּמוט המעֻקל, בהאירו באור כהה בזה החדר הדל את הרוצח והזונה, שנפגשו יחד בקריאת הספר הנצחי. עברו כחמשׁה רגעים או יותר.

– אני באתי לדבר אתך על ענין אחר – אמר פתאם רסקולניקוב בקול רם ובפנים נזעמים, קם ונגש לסוניה. זו נשאה אליו את עיניה דומם. מבטו היה קשה ביחוד והפיק איזה החלטה פראית.

– אני עזבתי היום את אמי ואחותי – אמר – לא אוסיף לבוא אליהן. אני נתקתי כל קשר בינינו.

– למה? – קראה סוניה, מֻכּת־תמהון, הפגישה בצהרים עם אמו ואחותו השאירה עליה רֹשם בלתי־מצוי, אף כי לא ברור לה לעצמה. הידיעה על הפרידה הטילה עליה אימה.

– עכשו אין לי אלא אַתּ, – הוסיף – נלכה יחדו… אני באתי אליך, שנינו ארורים, ושנינו נלך יחדו!

עיניו נוצצו. “כחסַר־דעה!” – חשבה סוניה מצדה.

– לאן? – שאלה באימה, ושלא בכַוָּנה נרתעה לאחורה.

– מִנַין לי לדעת? יודע אני רק, שדרכנו אחת היא, זה יודע אני ברור – ותו לא. מטרה אחת לשנינו!

היא הביטה בו ולא הבינה דבר. היא רק הבינה, שהוא אֻמלל עד אין־קץ.

– איש מהם לא יבין דבר, אם תדברי אליהם – המשיך – ואני הבנתי, אַת דרושה לי, ולכן באתי אליך.

– איני מבינה… לחשה סוניה.

– אחר־כך תביני. כלום לא אותו מעשה עשית גם אַתּ? גם אַתּ עברת…

יכֹלת לעבור. אַתּ אִבּדת לדעת את… עצמך, את חייך אַתּ – אחת היא! יכֹלת לחיות חיי רוח ושכל, וחייך יִכְלו בסֱנַיה… אולם כבד ממך לבדך לשאתו, ואם תשארי לבדך, תשתגעי כמוני. אַתּ כבר כמשֻׁגעת; הרי שעלינו ללכת יחדו, בדרך אחת! נלכה!

– למה? למה הוא מדבר כל זה! – אמרה סוניה, נסערה מדבריו.

– למה? מפני שכך אי־אפשר להִשָׁאר! הן צריך סוף־סוף לשפוט ישר, ברצינות, ולא לבכות כילדים ולצעוק, שאלוהים לא יעזוב! נו, מה יהיה, אם באמת יובילוך מחר לבית־החולים? ואותה אשה הלא מטרפה ושחֻפָה, תמות בקרוב, והילדים? האם פוליצ’קה לא תאבד? האם לא ראית בפִּנות הרחובות ילָדות, שאמותיהן שולחות אותן לבקש נדבה? לי נודע לא־פעם, היכן גרות אותן האִמות. שם אי־אפשר לילדות להִשָׁאר ילדות. שם בו־שבע הוא גנב ושָׁטוּף בזִמה. ואת הילדים הלא ציוה גואלנו לכבד ולאהוב, כי הם עתידהּ של האנושיות…

– מה לעשות אפוא, מה לעשות! – בכתה סוניה בכי היסטֵרי וספקה כף.

– מה לעשות לשַׁבר מה שצריך לשבּר; ואת היסורים לקבל! מה? אינך מבינה? אחר־כך תביני… חֹפש ושלטון, בעִקר, שלטּון! על כל הרמש הרומש ועל כל קן־הנמלים!… הנה המטרה! זכרי זאת! זוהי צַוָּאתי! אפשר, שאני מדבר אתך בפעם האחרונה. אם לא אבוא אליך מחר, תשמעי בעצמך על הכֹּל. ואז זכרי דברי אלה. ובזמן מן הזמנים, אחר־כך, כעבור ימים ושנים, אפשר תביני את פֵּרושם. ואם אבוא מחר, אגיד לך, מי הרג את אלישבע. שלום!

סוניה נרעדה כֻלה מפחד.

– וכי יודע הוא, מי הרג? – שאלה, אחוזת־פלצות, בהביטה בו פראות.

– יודע ואגיד… לָך, לך בלבד. בחרתי בך. אני לא סליחה אבוא לבקש, כי-

אם אגיד פשוט. אני בחרתי בך מאז להגיד לך את זאת. עוד אז, כשדִבּר אביך על־אודותיך, ואלישבע עוד היתה חיה הָגִיתי בזה. שלום! יד אַל תתני לי, מחר!

הוא יצא. סוניה הביטה עליו כמו על משֻׁגע; אולם היא בעצמה היתה כמטֹרפת וחשה זאת. ראשה הסתובב. “אֵלִי! כיצד יודע הוא, מי הרג את אלישבע? מה פֵּרוש הדברים האלה? כמה זה נורא!” ואולם יחד עם זה לא בא הרעיון ללבה. בשום־אֹפן! בשום־אֹפן!… “הוי, ודאי שהוא אֻמלל מאד!… הוא עזב את אמו ואחותו. למה? מה היה? ואל מה הוא מתכונן? מה זה דִבּר לה? הוא נשק את רגלה ואמר… אמר (כן, מפֹרש אמר), שבלעדיה אין הוא יכול לחיות… רבונו־של־העולם!”

בקדחת ובהזיות עבר הלילה הזה על סוניה. יש שקפצה ממשכבה, בכתה. ספקה כפּיה, ויש שנפלה שוב לתוך תרדמת־קדחת וראתה בחלומה את פוליצ’קה, קטרינה איבנובנה, אלישבע, קריאת האוַנגליון ואותו… הוא עם פניו החִורים ועיניו הבוערות… הוא מנשק את רגלה, בוכה… הוי, רבונו־של־העולם!

מעבר לדלת מימין, מעבר לאותה דלת סתומה, שהבדילה בין חדרה של סוניה ובין מעונה של גֱרטרוּדה קרלובנה רֱסְלִיךְ, היה חדר־בֵּינַים, שהיה ריק זה מכבר, שַׁיָך לדירתה של הגברת רֱסְלִיך ועומד לשכירה, כפי שהכריזו המודעות בשער ובשמשות החלונות היוצאים אל החפירה. סוניה נתרגלה מאז לחשוב את החדר הזה לריק, אשר רגל אדם לא תדרוך בו. ואולם בכל העת הזאת, מעבר לדלת, בחדר הריק, עמד האדון סוִידרִיגַילוב, מתחבּא ומקשיב לשיחה. אחרי צאת רסקולניקוב, עמד הקשיב רגע, הִרהֵר, יצא על בהונות רגליו אל החדר השני, אל חדרו, לקח משם כסא וחֱרש הכניס אותו לכאן והעמידו סמוך לדלת, המובילה לחדרה של סוניה. השיחה נראתה בעיניו מענינת וחשובה מאד, ומאד־מאד מצאה חן בעיניו – כל־כך מצאה חן, עד שהכניס את הכסא, בכדי שליָמים יבואו, ואפילו מחר, למשל, להנצל מאי־הנעימות לעמוד שעה שלמה על רגליו, אלא להסתדר באֹפן היותר מַנְעִים, בכדי לֵהָנות הנאה שלֵמה וגמורה בכל המובנים.

V    🔗

ביום השני בבֹּקר, באחת־עשׂרה שעות בדיוק, כשבא רסקולניקוב לבית־הפקידות, למחלקת חוקרי־הדין, ובקש להודיע על־דבר בואו לפורפירי פטרוביץ’, נתפלא על שכל־כך הרבה זמן לא נתקבל לראיון: עשרה רגעים, לכל־הפחות, עָברו עד אשר קראו לו. ולפי חשבונו צריכים היו, כמדֻמה, להתגולל ולהתנפל עליו ברגע הראשון לבואו. הוא עמד בּבִּיאָה, ועל פניו הלכו ועברו אנשים, שכפי הנראה לא היה להם כל ענין אליו. בחדר השני ישבו כתבים אחדים וכתבו, וגלוי היה, שאיש מהם לא ידע, מי הוא ומה הוא רסקולניקוב. במבט נפחד וחשדני ארב מסביבו, אם אין איזה מבט סודי שלוח אליו, אם לא הָעמד עליו איזה שוטר שהוא? אולם דבר לא היה מכל זה: הוא לא ראה לפניו אלא פנים רשמיים, מלאים דאגה פעוטה. הפנים נתחלפו, ואיש לא שׂם אליו לב: הרשות והאפשרות היו בידו ללכת מפה לארבע כנפות הארץ. ויותר ויותר נקבע בלבו הרעיון, שאלמלי היה האלמוני מדאתמול, האיש הפלאי, הרוח מתחת לאדמה, יודע ורואה הכֹּל באמת – כלום היו מניחים לו, לרסקולניקוב, לעמוד עכשו במנוחה שכזו ולהמתין? וכלום היו מחכים לו פה עד אחת־עשרה, עד שיתיַשב בדעתו לבוא בעצמו? היוצא מזה, שאותו בן־אדם או שלא מסר עדַין כלום, או… שגם הוא, פשוט, אינו יודע כלום ובעיני עצמו לא ראה כלום (ואמנם, איך יכול היה לראות?), וכל מה שקרה לו, לרסקולניקוב, אתמול שוב אינו אל חזון־תעתועים, שקבל צורה מֻגזמה על־ידי דמיונו המרֻגז והחולה. ההשערה הזאת התחילה עוד אתמול, אפילו בשעות היאוש והדאגות היותר תקיפות, להתחזק בו. עכשו, כשכֹּל זה עבר מחדש במוחו, והוא התכונן לקרב חדש, הרגיש פתאם רעד בעצמותיו, – וחמתו בערה בו לרעיון, שהוא רועד מפחד מפני פורפירי פטרוביץ’ המתֹעב. היותר נורא בשבילו היה להִפָּגש שוב בזה האיש; הוא אָיַב אותו בלי־שִׁעור, בלו־קץ, ואף נתיָרא פן תהא איבתו זאת לפוקה לו ולמכשול. חמתו היתה כל־כך חזקה, עד שמפניה עבר הרעד; הוא התכונן להִכָּנס בסבר פנים קרים ומעִזים ולהיות שתקני עד האפשׁרות האחרונה, להסתכל ולהקשיב ולנַצח, למצער, הפעם, באיזה אֹפן שהוא את תכונתו הרגזנית והחולנית. באותה שעה נקרא לפרופירי פטרוֹביץ'.

נתגלה, שפורפירי פטרוביץ' ישב בשעה זו בחדרו לבדו. החדר היה לא גדול ולא קטן. רהיטיו: שלחן־כתיבה גדול לפני סַפַּת־עור, בּיוּרוֹ, ארון בזוית וכסאות אחדים, – בולי־עץ משוחים בששר צהֹב. בַּפִּנה, בַּכֹּתל האחורי, או יותר נכון, במחיצה, היתה דלת סגורה, שמעֵבר לה היו בודאי עוד חדרים. לאחר שנכנס רסקולניקוב עמד פורפירי פטרוביץ’ מיד וסגר את הדלת בעדו, והם נשארו לבדם. הוא פגש את אורחו בסבר פנים יפות מאד, ורק לאחר איזה רגעים הכיר בו רסקולניקוב, על־פי איזה סִמנים, כעין בלבול, – כאלו נתפס פתאם בדבר הדורש הסתר.

– אַה, נכבדי! הנה הוא… במחננו… – התחיל פורפירי, בהושיטו לאורחו את שתי ידיו – נו, יֵשׁב־נא, אבי! או, אולי, הוא אינו רוצה, שיקראו לו נכבדי ו… אבי – מין tout court? את ההתקרבות שלי אַל־נא יחשוב לי לעון… כאן, כאן, על הספה הרכה.

רסקולניקוב ישב מבלי גרוע ממנו עין.

“במחננו”, בקשׂת סליחה על ההתקרבות, מבטא צרפתי tout court וכו' וכו' – כל אלה היו סִמנים אָפיָנים. “הושיט שתי ידיו, ולא הגיש אף אחת, החזירן בזמנו” – חלפה מחשבה חשדנית במוחו של רסקולניקוב, שניהן ארבו איש לרעהו, ואולם אך נפגשו מבטיהם, מהרו שניהם במהירות הברק להסב עין איש מרעהו.

– אני הבאתי לו את הכתב… על־דבר השעון… הנה… כך הוא הנוסח, או שצריך להעתיק מחדש?

– מה? הכתב? כן, כן… אל־נא ידאג, כן – נכון, דבּר פורפירי פטרוביץ', כאלו הוא ממהר לאיזה מקום, ולאחר שאמר כל זאת, לקח את כתב־הבקשה ושׂם בו עינו – כן, נכון, תוּ לא – אִשֵׁר באותו הדבּור הנחפז והניח את הגליון על השלחן. אחר־כך, כעבור רגע, כשדִּבּר כבר על אחרת, נטל שוב את הגליון והעבירו מן השלחן לַבּיורוֹ.

– הוא, כמדֻמה, אמר אתמול, שיש ברצונו לשאֹל אותי… באֹפן רשמי… מה אני יודע על זוּ… ההרוגה? – התחיל רסקולניקוב. "למה הוספתי כמדֻמה " – חלף בו הרהור כברק. – “למה אני דואג כל־כך, שהוספתי ‘כמדומה’”? – חלף בו מיד הרהור שני כברק.

הוא הרגיש פתאם, שחשדנותו, מתוך המגע־ומשׂא הראשון עם פורפירי, מתוך שתי המלים, שדִּבּר אתו, מתוך שנים־שלשה מבטים בלבד, גדלה ברגע אחד במדה מבהילה… ושזה מסֻכן מאד: עצביו מתרגזים, התרגשותו מתרבה… “אסון! אסון!… שוב יתמלטו דברים לא רצוים מפי”.

– כן, כן,! אל ידאג, יש לנו פנאי, יש לנו פנאי, – מלמל פורפירי פטרוביץ', בהתהלכו פנים ואחור אצל השלחן, אבל כמו בלי כל מטרה; יש שמִהר אל החלון, אל הבּיוּרוֹ, ויש שחזר אל השלחן; יש שהשתמט מבטו החשדני של רסקולניקוב, ויש שעמד בעצמו ונעץ בו שׁתי עינים. ומשֻׁנה ביותר היה בשעת מעשה פרצופו הקטן, הֱעָבֱה והעגֹל, שנדמה לכדור הנזרק לעברים שונים ונִתָּר מכל הכתלים והפִנות.

– עוד נספיק, עוד נספיק!… והוא מעַשן? יש לו? הנה, פפירוסה זעירה, – המשיך, בהגישו לאורח סיגַרה –. יודע הוא, אני מקבלהו פה, והרי הדירה שלי כאן, מעֵבר לַמָסָך, מִשֱל הרשות, ואני גר לפי־שעה במעון חפשי… איזה תקונים נחוצים פה – בֱּדֱק־בית! עתה הענין כבר קרוב לגמר… דירה משל הרשות, יודע, זה דבר נעים מאד – לא כך? מה דעתו?

– כן, נעים מאד, ענה רסקולניקוב, וישקף עליו כמעט בלעג.

– נעים מאד, נעים מאד – חזר פורפירי פטרוביץ', כאלו נשקע פתאם במחשבות אחרות לגמרי – כן! דבר נעים! – כמעט שצָּוַח לבסוף, בהעמידו פתאם את עיניו על רסקולניקוב ובהתיצבו במרחק של שני צעדים ממנו. זו הַחֲזָרה הטפשית, שֱׁמָּעון הנִּתּן לאדם מאת הרשות הוא דבר נעים, התנגדה ביותר לזה המבט הרציני, העמֹק והסודי, ששלח עכשו כלפי אורחו.

זה הרתיח ביותר את רסקולניקוב, והוא כבר לא יכֹל בשום־אֹפן להתאפק מִתִּגרה בלתי־זהירה ומלאה לגלוג.

– היודע הוא, – שאל פתאם, בהביטו בו כמעט בחֻצפה וכאִלו התענג על חֻצפתו – הן, כמדֻמה, יש כלל כזה, מנהג כזה אצל כל מיני חוקרי־דין, להתחיל כל חקירה מרחוק, מדברי הבלים, או אפילו מדברים רציניים, אבל צדדיים לחלוטין, בכדי, כלומר, לאַמֵּץ, או יותר נכון, להסיח דעתו של הנחקר לדבר אחר, ליַשֵׁן את זהירותו, ואחר־כך, פתאם, באֹפן בלתי־צפוי, להכות על קדקדו באיזו שאלה מכריעה. הלא כך? על זה, כמדֻמה, מזכירים, כחֹק ולא יעבור, בכל תורת כללי החקירה וספרי ההדרכה?

– כן, כן… מה אפוא כסביר הוא, שגם ענין זה של מעון מן הרשות… אַה? –

לאחר שאמר זה, מצמץ פורפירי פטרוביץ’ בעיניו ויקריץ בהן; דבַר־מה מבדח וערמומי חלף ועבר על פניו; הקמטים שעל מצחו נתישרו, עיניו נתכַּוצו, רשמי פניו נתרחבו, והוא השתפך פתאם בצחוק עצבני, ממֻשך, כשכּל גופו סוער ומתנועע ומבטו נעוץ ישר בעיני רסקולניקוב. הלה נתן גם הוא קולו בצחוק, מאֻנס במקצת; ואולם כשראה פורפירי פטרוביץ', שגם אורחו צוחק, התחיל לצחוק במין קול כזה, עד שאָדַם כֻלו, ואז נצחה הבהילה את זהירותו של רסקולניקוב: הוא פסק מצחוק, פניו רעמו, ובכל שעת־צחוקו הארֻכּה של זה, שלא נפסקה כמו במתכַּוֵן, הביט בפרפירי במשטמה, מבלי גרוע עין ממנו. אי־הזהירות היתה אמנם גלויה משני הצדדים; יצא, שפורפירי פטרוביץ’ כמו מלעיג על אורחו בפניו, הלה מקבל את הלעג במשטמה, והוא לא אִכפת לו. זה היה חשוב מאד בשביל רסקולניקוב: הוא הבין, שבכל העת ודאי לא אִכפת לו, לפורפירי, דבר, ושהוא, רסקולניקוב, נפל בפח; שכאן יש בודאי איזה דבר נסתר ממנו, איזו מטרה; שאולי הכֹּל כבר מוכן, ובעוד רגע יתגלה ויכריעהו…

מיד הלך ישר לקראת הדבר; קם ממקומו ולקח את כובעו: – פורפירי פטרוביץ' – התחיל בהחלטה, אבל בהתרגזות רבה – הוא הביע אתמול את רצונו, שאבוא אליו לשם איזה חקירות ודרישות (הוא הטעים ביותר את המלים “חקירות ודרישות”). אני באתי, ואם יש לו מה לשאֹל, ישאל, ואם לא, יַרשה לי ללכת. לי אין פנאי, לי יש ענין… אני צריך ללכת אחר מטתו של אותו הפקיד הנרמס, ש… שגם הוא יודע עליו… – הוסיף, ומיד התקצף על הוספה זו, והתרגזותו גדלה עוד יותר. – כל זה יצא מאפי, שומע הוא? ומכבר… במדה ידועה חליתי מזה… ובקִצור, – כמעט שצעק, בהרגישו, שהפרַזה על מחלתו היתה עוד יותר שלא־לצֹרך – בקִצור: או יעשה את הדרישה־החקירה, או שיתן לי ללכת, ומיד… ואם לשאֹל, אז דוקא באֹפן רשמי! אחרת לא אַרשה, ולכן לעת־עתה שלום, היות שעתה אין לנו מה לעשות.

– אֵלי! מה אתו! מה יש לי לשאֹל אותו! – התחיל פתאם פורפירי פטרוביץ לקרקר, ומיד נשתנה גם קולו, גם מראהו, והצחוק נעלם כלא־היה – רק אל ידאג־נא, בבקשה ממנו! – טרח, התגודד ממקום למקום וטִפל ברסקולניקוב להושיבו ולהרגיעו, כביכול – יש שהות, יש שהות, וכל זה הבל! הרי אני, אדרבה, שמח כל־כך על שסוף־סוף בא אלינו… אני מקבל אותו כמו שמקבלים פני אורח. ואת צחוקי זה הארור, רודיון רומנוביץ‘, אבי, יסלח לי. – רודיון רומנוביץ’ – הן כך, כמדֻמני, שמו ושם אביו? עצבָני אני ביותר; הוא הצחיקני מאד בחריפות הערתו; יש, בנאמנות, שאתנפל לארץ מתוך צחוק, כחולה־נופל, לא־עליכם, ובמשך של חצי־שעה… צחקני אני ביותר. אם לשים לב לקומפליקציה שלי, יש לחשוש גם לשָׁבָץ. אבל יֵשב־נא, במטותא. מה לו? במטותא, אבי, ואם לא, אחשוב, שֱׁאַפּוֹ עוד יחרה בי…

רסקולניקוב שתק, שמע והתבונן, ופניו עדַין זעפו. אמנם, הוא ישב, אבל לא הניח את כובעו מידו.– אני אגיד לו דבר אחד על־אודותי, אבי, רודיון רומנוביץ‘, כלומר, לשֵׁם פֵּרוש הכרקטריסטיקה שלי – המשיך פורפירי פטרוביץ’, בהתנודדו בחדר, וכמו מקֹדם, משתמט מהִפַּגש בעיני אורחו – אני, יודע הוא רַוָּק, לא־נשוי, אדם לא־ידוע ולא מבני העולם־הזה, ויחד עם זה, אדם נגמר, אדם קפוא, בודד במועדיו ו… ו… האם שׂם את לבו, רודיון רומנוביץ', לזה, שאצלנו, כלומר, ברוסיה שלנו, וביחוד בחבורות הפטרבורגיות שלנו, אם יִקָּרו יחדו שני אנשים לא טפשים, שעדַין לא הספיקו להתוַדע איש לרעהו, אבל, כלומר, שמכבדים איש את רעהו, כמונו עכשו, למשל… ובכן, אם יפָּגשו שני אנשים כאלה, יעברו עליהם חצאי־שעות מבלי שימצאו בשום־אֹפן תֹּכן לשיחה – נקפאים איש לפני רעהו, יושבים ומתבַּישים אהדדי. לכֹּל יש תֹּכן לשיחה, לנשים למשל… אצל בני החברה העליונה יש, c’est de rigueur , ובני־האדם הבינונים כמונו – תמיד בַּישנים ושתקנים… מלאים מחשבה, כפי הנראה. במה אפשר לבאר זאת, אבי? או שאין ענינים חברתיים אצלנו, או שרגש־היֹשר המפֻתּח אצלנו ביותר ואין אנו רוצים להונות איש את רעהו, איני יודע. אַה? מה דעתו? אבל יואיל ויניח נא לכובע שלו, כאִלו מתכונן הוא חס־ושלום ללכת מיד; פשוט, לא נעים להביט… אני, להפך, שמח מאד…

רסקולניקוב הניח את כובעו, לא חדל משתיקתו, וברצינות ובפנים זועפים הקשיב לפטפוטי הריק של פורפירי. “אבל באמת מה כַּוָּנתו? כלום רוצה הוא באמת לבלבלני בפטפוטו הטפשי?”.

– בקפה לא אכּבּד אותו; לא פה המקום; ואולם איזה חמשה רגעים לשבת עם רֵע, בכדי לבלות קצת בשיחה נעימה – מדוע לא? – פזר פורפירי מלים ומלים – יודע הוא, כל אלה חובות־המשׂרה… אבל הוא, אבי, אַל־נא יתרעם עלי, שאני מתהלך כל העת ארֻכּות וקצרות; יסלח לי, אבי, ירא אני מאד להיות לו למֹרת־רוח, אבל המוֹציון, פשוט, דרוש לי ביותר. כל העת אני יושב ויושב, והרי אני שמח כל־כך להתהלך איזה חמשה רגעים… מחלת הטחורים… ומתכונן אני להתרפאות על־ידי גִּמנסטיקה; שָׁם אוֹמרים, גם יועצי־החצר וגם יועצי־סתרים מרקדים על־גב החבל לשם רפואה; הנה המדע של תקופתנו… כן… ובנוגע לחובות המשרה הזאת, החקירות והדרישות וכל זו הרשמיות… הנה הוא, אבי, הואיל בעצמו להזכיר זה עתה על החקירות והדרישות… יֵדע אפוא, שבאמת, אבי, רודיון רומנוביץ', אֵלו הדרישות והחקירות יש שהן מבלבלות את החוקר יותר מאשר את הנחקר… על זה הואיל הוא, אבי, להעיר אל־נכון ובחריפות גמורה. (רסקולניקוב לא העיר כלום מעין זה). ערבוביה! ערבוביה ממש! יום אחד דומה לחברו, יום אחד דומה לחברו, כהכאת התֹּף! ובנוגע לכללים ולמנהגים של כל מיני חוקרי־הדין – כמו שהואיל הוא לומר בשנינות – הרי אני תמים־דעים עמו לחלוטין. נו, מי מכל הנאשמים, יגיע בעצמו, אפילו אם הוא בן־כפר, שלא ראה מאורות מימיו, לא יבחין ולא ידע, שמתחִלה, למשל, יבואו ליַשְׁנֵהו בשאלות צדדיות (על־פי מבטאו הַמֻצלח) ואחר־כך יכו על קדקדו פתאם בקרדֹם, חֱ־חֱ־חֱ! ממש על קדקדו, כפי המבטא הציורי שלו, חֱ־חה! באֹפן, שהוא חשב אפילו, שבדבר המעון חפצתי באמת רק… חֱה־חה! הרי שהוא אדם בעל־כשרון של לגלוג! נו, לא אוסיף! אַה, כן, אגב־אורחא: מלה גוררת מלה ומחשבה קוראת לחברתה, – הנה הוא הואיל להזכיר גם על הרשמיות, בנוגע, יודע הוא לחקירה… אבל רשמיות למה! הצורה, יודע הוא, אינה כלום בהרבה מובנים. לפעמים אתה נכנס בשיחת־רֵעים, ויוצא יותר טוב. הרשמיות לא תברח מאתנו, בזה יַרשה־נא לי להרגיעהו. ובעִקר, פֵּרושה של רשמיות מהו, אתרשה לשאלו? אי־אפשר להצר את צעדי חוקר־הדין ברשמיות ובצורה. עבודת חוקר־הדין הרי היא, כלומר, אמנות, אמנות חפשית מיֻחדה, או מעין זה… חֱה־חה־חה!

פורפירי פטרוביץ' שאף רוח לרגע. שעה ארֻכה בזבז מלים, מלים, בלי־לֵאוּת, מלים אין־דעת במו, ופתאם איזו מלה מלאה רמז, ושוב דברים אשר אין להם שחר. הוא כבר התרוצץ בחדר בכעין מרוּצה, רגליו הקטנות והשמֵנות התנועעו מרגע לרגע ביתר מהירות וזריזות, עיניו מוּרדות לארץ, ימינו מאחורי כתפו ושמאלו עושה תנועות בלי־הפסק, תנועות שבכל פעם לא התאימו כלל לדבריו. רסקולניקוב ראה פתאם, שברוצו בחדר, כמו התיצב פורפירי פטרוביץ' פעמים או שלוש פעמים אצל הדלת, לכהרף־עין והקשיב…

“מה, המחכה הוא לאיזה דבר?”

– ובזה הוא צודק מאד – מִהר פורפירי לשוב לפזמונו, בהביטו בחדות בפשטות־נפש בלתי־מצויה על רסקולניקוב (הלה נרעד מזה והתכונן כרגע) – צודק מאד, בהלעיגו בשנינות שכזו על אפני הדרישה והחקירה. חֱה־חה! אמנם אלה (כמובן, יש יוצאים מן הכלל) האפנים העמֻקים־הפסיכולוגיים שלנו נלעגים מאד, ואולי גם מחֻסרי־תועלת, אם הצורה מגבילה את יכלתם יותר מדי. כן… שוב חזרתי לצורה; אני, למשל, אִלו הייתי חושב, או יותר נכון, חושד את מי־שהוא, את זה, את השני, את השלישי, לפושע, באיזה דבר, שנמסר לי לחקרהו… הוא הן לומד תורת המשפטים, רודיון רומנוביץ'?

– כן, למדתי…

– נו, ובכן, הנה לו, כלומר דֻגמה קטנה לימים יבואו, – זאת אומרת, אַל יחשוב, שאני, חס־ושלום מֵעֵז להורתו דעת: הן הוא מדפיס איזה מאמרים על העונות ועל הפשעים! – לא; כך; בתור עובדה, בדרך משל – ובכן, אִלו הייתי אני, למשל, חושד את מי־שהוא, את השני, את השלישי, באיזה פשע, למה, שואל אני, אפריע את מנוחתו בטרם מועד, אף־על־פי שיש לי נגדו הוכחות נאמנות? יש אמנם, שאני מחֻיָב לעשות כך, לאסור במֻקדם, למשל, אבל הלא יש גם בעל תכונות אחרות, באמת; ומה אִכפת לי, אם יטַיֵל בעיר עוד ימים אחדים. חֱ־חֱה־ס! לא, הוא, רואה אני, אינו מבין אותי לגמרי, ולכן אבאר לו זה בתוספת־באור: אִלו הייתי אוסר אותו, למשל, במֻקדם, הרי בזה גופא אני נותן לו, אולי, תמיכה מוסרית, חֱה־חה! הוא צוחק? (על דעת רסקולניקוב לא עלה גם לצחוק: הוא ישב בשפתים הדוקות מבלי הסר את מבטו הבוער מעיני פורפירי פטרוביץ'). אבל בין־כך, הרי זה נכון, ביחוד בנוגע לסֻבּיֱקט ידוע, מפני שהבריות שונים בטיבם, והדין אחד.הנה הוא הואיל עכשו לאמר: הוכחות, ברם, הוכחות־לא־הוכחות, ולהוכחות אבי, שני פנים, לרֹב. ואני הרי חוקר־דין, זאת אומרת, ילוד־אשה, ואודה על האמת: שואף אני לדיוק מַתֱּמטי בחקירה, רוצה הייתי בהוכחה כזו, שתהיה דומה לשתים כפל שתים! שתהיה ממש מופת חותך וראיה נאמנה! והרי אִלו הייתי אוסר אותו שלא־בזמנו – אף־על־פי שׁאני בטוח, שזהו – הרי בזה גופא אני שולל מעצמי את האמצעים למצֹא הוכחות חדשות. יען מה? יען שאני, כלומר, נותן לו בזה מצב מסֻים; במובן הפסיכולוגי, כלומר, אני מסדר ומרגיע אותו, והרי הוא יכול להמלט מפָני לתוך שריונו: יבין, לאחרונה, שהוא אסיר. הנה במלחמת־סֱוַסטוֹפןל, מיד אחרי אַלְמָה, פחדו ותהו החכמים, שהנה־הנה יתנפל השׁונא בגלוי ויקח את סֱוַסטופול; אבל כשראו, שהאויב בחר במצור מסֻדר – אֱהֱה! וישמחו, כמו שאומרים, וַיֵרָגעו החכמים: לכל־הפחות נדחה הדבר לשני חדשים, שהרי במצור מסֻדר לא תקח כל־כך על־נקלה! שוב הוא צוחק? שוב אינו מאמין? מובן מאליו, גם הוא צודק. צודק! צודק! כל אלה הם מקרים יוצאים מהכלל, מסכים אני; העובדה שהרציתי יוצאת מן הכלל! ואולם הנה מה שצריך לשים־לב אליו, רודיון רומנוביץ’ החביב: הלא אותו הכלל, שממנו נוצרו כל אותן הצורות היוּריִדיוֹת ואָפני־ההנהגה, שבשבילו הָשתהו ונכתבו בספרים, אינו כלל בנמצא, ויהא מפני זה בלבד, שכּל ענין, שכּל דבר־פשע, למשל, מכיון שהוא נעשה למאורע במציאות, הרי הוא מיד יוצא מן הכלל ונעשה בהחלט למקרה פרטי; ולפעמים עוד לאיזה פרטי: ממש, שאין דוגמתו. ואומר אני לו, מקרים קוֹמיִים ביותר עולים לפעמים בנִדון זה. כשאני עוזב את האדון ההוא לנפשו, איני אוסרהו ואיני מטרידהו, אבל כשהוא יודע בכל שעה ובכל רגע, או, לכל־הפחות חושד, שאני יודע הכֹּל, את כל מסתּריו, ויומם ולילה מתחקה על שרשי רגליו, שומר את צעדיו בלי־הפסק; כשאני נותן לו בכַוָנה להיות תמיד תחת אימת החשד, – אז, חי נפשי, שיתבלבל, חי נפשי, שיבוא בעצמו אלינו, ואולי יעשה עוד איזה מעשה, שיהיה דומה לשתים כפל שתים. דיוק מַתֵּימטי – וכמה נעימות בזה בשבילנו! כזה יכול לאָרע גם לבן־כפר, שלא ראה מאורות מימיו, ומכל־שכּן לאחד מאנשי־שלומנו, בן השכלת דורנו, שנתפתה עוד בנטיה לצד ידוע. יען, חביבי, שחשוב הוא מאד להבין, לאיזה צד נוטה התפתחותו של אדם ידוע. ואת העצבים, את העצבים, חביבי, שכח לגמרי! הן כיום הכֹּל חולה ונגוע ומרֻגז!… ומרה וארס – כמה מרה וארס אצלם האדנא! וכל זה, אֹמַר לו, במקרה ידוע הנהו אוצר מיֻחד במינו! ומה אִכפּת לי, שהוא מתהלך ברחובות לא־אסור! יתהלך, יתהלך, יטַיֵל לו לעת־עתה; הלא אני יודע גם בלאו־הכי, שהוא קָרבּני הטוב וממני לא יִמָלט? ואמנם – לאן ימלט? לאן יברח, חֱה־חה? לחוץ־לארץ? פולני יברח לחוץ־לארץ ולא הוא, ובפרט שאני שומר עליו, וכבר אני משתמש באיזה אמצעים לשמור עליו. אלא מה? ינוס אל אחד המקומות הפנימיים של ארץ מולדתו? אבל הרי שם גרים אִכָּרים, אמתיים, מימות עולם, אִכָּרים רוסיים; והרי בן דורנו המפֻתּח יבחר בתפיסה מאשר לגור עם בני עם אחר, כאִכָּרים שלנו, חה־חה! אולם כל זה הבל ודברים שאינם צריכים לגופו. מה פֵּרוש: הוא יברח! זהו דבר חיצוני ואינו עִקר. העִקר הוא, שלא מחמת זה בלבד, שאין לאן לברוח, לא יברח מפָּני: מחמת פסיכולוגיה לא יעשה כן, חה־חה! איזו בטיחות! על־פי חֹק הטבע לא יברח מפני, אף־על־פי שיהיה לאן לברוח. ראיתם צפֹּרת לפני הנר? נו, כך יסתובב אצלי, כמו מסביב לנר; גם בחֹפש ימאס, יתחיל להעמיק במחשבות, להסתּבּך: יסַבּך את עצמו מכף רגלו ועד ראשו, כמו ברשת, יַרבה לעצמו דאגות עד מות!… גדולה מזו: בעצמו יביא לי איזה מופת מַתּימטי, יכין בשבילי איזה שתים־כפל־שתים – אם רק אאריך לו את ימי חֻפשתו… מיום ליום יוסיף עִגולים מסביבי, מיום ליום יוסיף להָצֵר את הָרַדִּיוּם – וקיש־קיש! נפל לתוף פי, ואני בולעהו, וזה נעים מאד, מאד, חֱה־חה־חה! הוא אינו מאמין?

רסקולניקוב לא ענה; הוא ישב חִוֵר ובלי־תנועה, והסתכל באותה ההתמדה בפני פורפירי.

“לקח טוב! – חשב וקֹר עבר בכל יצורי־גֵוו. – זה כבר לא מִשׂחק החתול ועכבר של אתמול. והן לא בכדי להראות לי את כֹּחו הוא מדַבֵּר… ונִבּא; הוא חכם הרבה מכפי זה… כאן מטרה אחרת, איזו? אי, הבלים, אדוני! רק מפחיד אתה אותי ובא עלי בעקיפין! אין לך הוכחות ואינך יודע מהאלמוני של אתמול! ואתה, פשוט, רוצה לבלבלני, להרגיזֵני במֻקדם, ובמצב זה ללכדני, אלא שטועה אתה, והיא לא תצלח! לא תצלח! ואולם למה, למה הוא מגַלה את אזני במדה כזו, במדה כזו? אפשר שהוא שׂם מבטחו בעצבי החולים!… אבל לא, לא יעלה בידך, אף שיש לך איזה דבר מן המוכן… נו, אדרבה, הבה נראה, מה הכינות”.

והוא אִמץ את כל כֹּוחותיו והכין עצמו לקַטֵּסרוֹפה איֻמה, לרגעים התעורר בו החפץ להתנפל על פרופירי ולשים מחנק לצוארו. עוד בהִכָּנסו נתיָרא מפני החֵמה הזאת. הוא הרגיש ששפתיו יבשו, קצף עלה עליהן וגם הקצף נתיַבּש, ולבו דופק. ואולם אף־על־פי־כן החליט לשתוק, לבלי להוציא הגה עד בוא מועד. הוא הבין, שזהו התכסיס היותר טוב במצבו, מפני שבאֹפן הזה לא לבד שהוא לא יוציא מפיו דבַר־יתר, אלא שעוד ירגיז בשתיקתו את האויב, ופּלוני אולי יגלה לו דבר־מה נחוץ. למצער, קוה לזה.

– לא, הוא, רואה אני, אינו מאמין, הוא חושב, שאני מבדח את דעתו בעלמא, – המשיך פורפירי, ושמחתו גדלה, וצחוק־עָנגו צָהל, וסִבּוביו בחדר רבוּ – מובן, הצדק אתו; גם את פרצוף פני עשה אלהים, כי יבדח רק את דעת הבריות ויעורר בהם רעיונות קוֹמִיִים; בדחן; ואולם הנה מה שאֹמר לו, ושוב אני חוזר על בקשתי: אבי, רודיון רומנוביץ‘, הוא הלא יסלח לזקן שכמוני; הן הוא אדם צעיר, כלומר מבני־הנעורים, ולכן הלא עליו להוקיר יותר מכֹּל את שֵׂכל האדם, כדרך בני־הנעורים. חריפות השֵׂכל ותוצאות מָפשטות של הרעיון הן צוד יצודו את לבו. משל למה הדבר דומה? לאותו הָפְקְרִיגְסְרַט אוסטרי, עד כמה שאני יכול לדון בעניני־מלחמה: על הניָר הכו את נפוליון מכה רבה, וגם לקחוהו בשביה, וכיוצא בזה, בחדרם, כלומר, על צד היותר טוב, על חשבון היותר שנון, ולבסוף – הנה הגֱנֱרַל מַק עם כל מחנהו נופל בידי האויב, חֱה־חה־חה! רואה אני, רואה, אבי, רודיון רומנוביץ’, לועג הוא לי, שאני, איש כמוני, מביא ראיות ומשלים מדברי־ימי הצבא. אבל מה לעשות, חֻלשה, אוהב אני את עניני־הצבא ואוהב כל־כך לקרֹא כל מיני רֵילֵציות של הצבא… פשוט, את חובותי ומשׂרתי יש שאני שוכח מפני כך. לעבודת הצבא צריך היה למסור אותי, חי־נפשי. לנפוליון, אפשר, שלא הייתי נעשה, אבל מיוֹר – אפשר מאד, חה־חה־חה! נו, הרי שעכשו, רחימאי, אגיד לו בפרטיות את כל האמת בנוגע לַיוצא מן הכלל: המציאות והטבעיות, אדוני, הִנָּם דברים חשובים, והוי, הוי, כמה מקפחות הן לפעמים את החשבון הכי־מחֻכּם! הוי, ישמע־נא לזקן, ברצינות אני מדבר, רודיון רומנוביץ’ (בדבּרו את הדברים האלה קבל פתאם פורפירי פטרוביץ', שכמעט עוד לא נמלאו לו שלושים וחמש שנה, צורה של זקן: אפילו קולו נשתנה, וכֻלו כמו נתכַּוֵץ), וחוץ מזה הלא אני גְלוי־לב… גלוי־לב אני או לא? איך סבור הוא? כמדֻמני שלחלוטין: הרי מוסר אני לו דברים כמו אלה הנם, בלי כל צפיה לשום מתן שכר, הה־חה! נו, ובכן, הריני מ�