רב, רב מאד היה בעירתנו מספר אלה, אשר אררו עוד מאז את רחל’ה, בתה של חנה-איטקה החובשת. מתרעמים היו עליה על כמה וכמה דברים, אך יותר מכל – על שקפחה פרנסתן של אלמנות עלובות, של כמה נשים עניות אחרות.
הרי גם בלאו הכי כמה עלובה היא הפרנסה של אריגת פוזמקאות בדורנישוק! הזמנותיהן של בנות ישראל מוטב שׁלא להזכיר, מפני שכולן מומחות לאותה מלאכה, והן אורגות ומתקנות בעצמן את פוזמקאותיהן… איזו מהנשים הצעירות, איזו מפונקות מבנות הדור החדש, מתביישות אמנם לטפל במלאכה זו, או שהן מתעצלות פשׁוט לעבוד; אך גם על חסרונן של אלה אין להצטער הרבה… אולי חטאת שפתים היא זו, אך האמת נתנה להאמר, שבעבודה שנעשית בשׁביל בן-ישראל אין הברכה מצויה כלל וכלל.
ענין אחר לגמרי הוא אותה עבודה, שהם נותנים. לא רק כשמזדמנת איזו “פריצה” עשירה, אשת אחד האופיצירים מהבאטאַליון החונה בעירה, או הכומרת, אלא גם אצל הערליות הפשוטות, שבאות ליום השוק מהכפרים הסמוכים, יש מקום להרויח כהוגן.
אמת הוא, שגם הערליות הללו נעשו בעת האחרונה פקחיות יותר מדי, התחילו מבחינות במשקל ואינן נותנות שוב את הצמר הטווי באופן הסמוי מן העין; אף על פי כן נשאר עוד מקום לאיזה “יתר”, ויתר זה הוא הוספה בעין יפה להמעות, שהללו משלמות בשכר העבודה.
וכאן באה חצופה זו, רחל’ה, בתה של החובשת ומקפחת את פרנסתן של בנות-ישראל כשרות בהמכונה שׁלה לאריגת פוזמקאות!
המבינים אתם, זוהי המצאה חדשה, שהביאה עמה מווילנה לאחר שישבה שם שׁשׁ שׁנים. שׁם, מספרת היא, כבר שׁכחו הכל, איך אורגים פוזמקאות בידים; בווילנה, שוב מספרת היא, אריגת פוזמקאות זהו עסק גדול. שם קונים מכל מיני מטוה ולוקחים מכונות-אריגה אחדות (המכונות הללו נותנים, כפי שהיא מספרת, בדמים מועטים, בתנאי לפרוע קמעא קמעא, הכל כמו שנהוג במכונותּ-התּפירה של החיטים). וכך מכינים כמה וכמה תריסרים של פוזמקאות וגרבים, שנשלחות אחר כך משם לכל קצוי ארץ.
לוּ יהי כן, נניח שזהו עסק באמת, הרי יכולה היתה להשאר שם, ומשום מה באה דוקא לכאן, כדי לקפח פרנסתם של אחרים?!
מה יש לדבר? וכי יכולה מלאכת-יד, ואפילו היותר זריזה, להתחרות עם מכונה? זו נותנת עבודה כפלים, ובאופן כזה יש אפשרות להוזיל הרבה מחיר העבודה, עד שאין שום בריה יכולה להתקיים בפניה.
ורחל’ה בתה של חנה-איטקה עצמה, מוזילה באמת על ידי המכונה החדשה שלה את מחיר העבודה ומושכת אליה את כל המזמינים. המפונקים והאמידים ביותר נמשכים אליה בשביל שהמלאכה יותר יפה ומתוקנה; הפשוטים והבלתי מפונקים כל כך מבכרות את מלאכתה על פני מלאכתן של אחרות, מפני שהיא בזול יותר. גם הערליות הפשוטות, האכרות מהכפרים הסמוכים, נעשות תדירות יותר ויותר אצלה.
בנידון זה מסייעת הרבה חנה-איטקה עצמה. מלבד מה שיש לה, בתור חובשת, מכרות בין הערליות, שבאות אליה להתרפא, הרי היא מחזרת עליהן תדיר בשוק, וכיון שהיא רואה איזו ערלית נושאת מטוה, היא מושכת אותה מיד אל בתה.
וכי ממדת היושר היא, שתהא האחת נבנית מחורבנן של עשרות? וכי לא מהדין הוא, שיהיו הכל שמחים על מפלתה של חצופה כזו?
רחל’ה, בתה של חנה-איטקה, היא מלבד זאת גם חצופה גדולה – זה הוא ברור כשמש.
חזרה לה מווילנה כ“אַריסטוקרטית” גמורה, במגבעת משונה על פי המודה היותר חדשה, בנעלי צבעונים, בנעלי-יד מגוהצים, והנהגתה – פשוט בזיון וחרפה.
רק שטפשית זקנה זו, אמה, אינה מבינה זאת. אילו היתה אחרת במקומה, היתה בוחרת להקבר חיים מחרפה ובושה, או היתה קורעת כדג את בתה על הנהגה יפה כזו!
אבל מה יש כאן לתבוע מהאם, אם האחרים אינם טובים הימנה. באמת, יפה הוא הדבר, שהבחורים שלנו, בני בעלי-בתים נאים, כביכול, אינם יודעים עסק אחר, אלא לחזור על בתה של החובשת!
לשוליא דחייט, כמו לייבלה, בנו של מוטיל שואב-המים – נאה בודאי מעשה כזה. נאה הוא זה גם לבן-היקיר של ציפקה היד-העקומה. מה יש לדבר, – כאמא כך “קדישה” הנחמד!
אם רוצים אתם, הרי גם לפישל עושה-השעונים אין דבר זה קשה כל כך… אמת הוא, שאביו שלו היה אדם הגון, אף-על-פי-כן הרי בעל מלאכה הוא, ולו תהי זו מלאכה נאה, כמו מלאכת שעונים, – הרי זה ענין אחר לגמרי…
אבל בני בעלי-בתים הגונים, כמו יואל, בנו של זלמן בר"ב לימה, כמו שאול’קה, בנה של רבקה הבריסקאית, או גם ליפה, בנו של חיים-ביר בן-הרב, – מה לאלה בכאן?
בנאמנות, ראויים הם אבותיהם ואמותיהם של אלה לרחמים רבים, שנגזר עליהם לראות בעיניהם עובדות יפות כאלה מצד “התנאים” שלהם!
ובמי הקולר תלוי, אם לא ברחל’ה זו גופה? ואם יש פרצוף יפה לבתולה – מה בכך? וכי צריכה היא בשביל כך לבלבל את מחותיהם של כל הבחורים, לבלבל את מוחה שלה עצמה?!
סבלן הוא הקדוש ברוך-הוא, סבלן וממתין לרשע, עד שמגיעה השעה. כשמגיעה שעת-השׁלומים, הרי הוא נפרע מרשׁע זה כדי רשׁעתו.
לפני שנים רבות, כעשרים וחמש שׁנה, היה בעירנו איזה לבלר, שנקרא בשם מיכל-דוד. זה היה מ“צדיקי הדור” עוד בימים הרחוקים ההם: עזב לו אצלינו אשה ושלשה בנים קטנים ונסע למרחקים. לאן? – השטן יודע אותו…
בין כך וכך היתה אשתו פה ממש גועת ברעב, אלמלא היו נדיבי-לב מרחמים לפרקים עליה ותומכים אותה קצת, וכמו שאומרים – נשא להחזיק נשמתה בה; עד שנודע לה לאחר ששׁ או שׁבע שׁנים, שׁבעלה היקר נמצא באיזה מקום בסביבות קישינוב, וכמו שאומרים – נשא לו שם אשה חדשה.
כשהגיעה שמועה זו להאשה העלובה, קמה ונסעה עם שׁני ילדיה הצעירים למקומות ההם; כאן נשאר רק הבכור, יוס’לה שהיה לומד את מלאכת החייטות אצל אברהם-משה החייט.
יוס’לה זה נעלם גם כן פתאום מהעירה, כשהגיע לשנת השבע-עשרה, וכשחזר עכשיו, לאחר שׁתים עשרה שׁנה, לא היה אישׁ מכירו בודאי, אלמלא היה מגיד על עצמו, מי הוא.
חזר לו יוס’לה זה כבן-פרתמים גמור, במלבושי כבוד כאחד הגבירים, מקושט בטבעות יקרות, בשעון זהב יקַר-ערך ושרשרת-זהב גדולה וכבדה על חזהו. אבני-היקר בכפתורי-הזהב שעל כתנתו הרהיבו עין, ותיק-הסיגרות שלו מכסף מוקשה היה מפואר בחותמת-זהב נהדרה…
מה היא אמריקה זו בימים האלה! הימים הטובים כבר חלפו שם ואינם… והוא התגורר אמנם גם שם שנים אחדות, אך אין גם לדמות את אמריקה אל טראנסבאל!
טראנסבאל – זוהי עוד ארץ-זהב היחידה שבעולם. אלמלא המלחמה, שפרצה פתאום בין האנגלים והבורים, לא היתה עולה מעולם על דעתו לנסוע משם… ועכשיו יש לו אל הריפובליקה “תביעה” גדולה, שמתנהלת על ידי הקונסול האמריקני. כשיתברר הענין, יקבל כמה אלפי דולרים בעד המחסן שלו, שהיה צריך להפקיר מפני המלחמה…
והכל בדורנישוק היו מסיחים ביוסילה זה. במשך שבועות רצופים לא פסקו מלספר גדולות ונפלאות ממנו.
רבים היו הקופצים עליו. לא רק הבנות, אלא גם האבות והאמות היו חושקים מאד להשיג חתן רב-אוצרות כזה.
אמת הוא, שאינו מצטיין כל כך ביחוס-אבות, אך מי מקפיד בימינו על יחוס-אבות?
ולרבים חרה מאד הדבר, שרחל’ה, בתה של חנה-איטקה, זכתה דוקא לשאת חן בעיניו של יוסילה זה. דומה היה כאילו אסרה אותו אליה בעבותות. כל הימים לא זזה ידו מתוך ידה, ויומם ולילה היה שוהה בביתה, יושב אתה ומסיחנה.
אטו מלתא זוטרתא היא חצופה שכמותה! היא לא היתה חוששת כלל לכך, שהכל ספרו בה וגינו את הנהגתה הפרוצה, שלא נראתה כמותה בעירנו…
וכי יש להתפלא על כךְ, שהכל נהנו אחר-כךְְ ממפלתה ושמחו על עלבונה?
התנאים נכתבו אצלינו, אך החתונה נדחתה לאחר זמן, כשיגיעו להתם.
הכֹל יודעים, שבשעת נסיעתה היו אצלה כמה מאות רובלים, אך מה שאירע אחר כך, מה שנעשה ביניהם מאז – אין אישׁ יודע בעירנו עד היום.
אמת הוא, שעוד בשבועות הראשונים לאחר נסיעתם התחילו סובבות בעירתנו איזו שמועות, שאינן מחוורות, אך איש לא האמין בהן. חושדים היו שאלה הן רק בדותות מחמת הקנאה, מצרות-עין…
אך לאחר חודשים מועטים חזרה היא עצמה לדורנישוק, ומראה – הלואי שיהא מראיהם של כל שונאי-ישראל כמראה?….
גם היא, גם אמה התביישו במשך חדשים רצופים להראות בחוץ –
ומה אתם סבורים, וכי לא היתה ראויה באמת לעונש כזה?
סבלן הוא הקדוש ברוך הוא, סבלן וממתין בענשם של רשׁעים, אך נפרע הוא מהם, כשמגיעה השעה הכשרה לכך….
הגיעה גם כן שעתה של חצופה זו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.