יצאנו בבוקר לראות מה נתחדש בחיצוּב ובפיתוּח שלנו בירושלים. התחלנו את הביקור מן החצר של בית הנהלת הסוכנות ברחביה. בחצר זו ראינו מתוצרתן של המחצבות שלנו: אבן־גזית לאגף הנוסף, שיסודותיו הולכים ונחפרים. משם פנינו לחצר בנחלת ישראל, שנחכרה מלכתחילה כאוצר לאבנים המיועדות לבנין הבית לאפ"ק בירושלים. כאן נעשית גם מלאכה בסיתוּת, יש הקפדה יתירה על הידור המלאכה. העבודה – כנהוג בסיתות – נעשית בקבלנות. לפי מטר אורך.
מכאן פנינו לצפון ירושלים, למושב עטרות, למחצבת בּחן. מזו נחצבת האבן לבנין הסוכנות. בהסכמת המושב הקצתה הקרן הקיימת לישראל מן הקרקע שברשותה, הסמוכה למושב, חלקה כבת חמישים דונם למחצבה – והבחרות הסוציאליסטית העמידה את הקבוצה החוצבת, כבת חמישה־עשר חברים. מחצית השנה הראשונה לטירוֹנוּת היא כבר מאחוריהם. הם ירדו מעל שולחן המינימום המובטח והולכים להתקיים ביגיעתם – ותקותם לעמוד במבחן. ויש מקום לעוד מנין בחורים נוספים. לוּ יבואו! המחנה – מחנה אוהלים לפי שעה – נטוי בתוך המושב. אך יש הלואה מוסכמת ממחלקת העבודה של הנהלת הסוכנות להקמת בית. ואין הדבר חסר – כך אומרים – אלא גמר סידורים מסוימים. לכשיוקם הבית, מעיר אחד מתוכנו, יקל גם למלא את המנין. והאיש מן הקבוצה אומר: אין הָכי נָמי.
ממחצבת בחן פנינו אל האדמה המיועדת להקמת כפר החוצבים בצפון ירושלים – והיא ממול עטרות, מעבר הכביש. בצד שדה־התעופה. למעלה משלוש מאות דונם – קנויים על ידי הקרן הקיימת לישראל, בהשתתפות חברת “אבן”. תכנית ישוב החוצבים כוללת מחצבה משוכללת ומשק־עזר חקלאי כמשען נוסף על המלאכה באבן. כאן יוכלו לטפל – אם משפחה משפחה לבדה ואם בצורה קיבוצית – גם בעוף גם בפרה. הוֹגי תכנית כפר החוצבים הקדישוהו להוקרת זכרו של משה בילינסון ורצונם לקרוא לו אבן־משה. במשך החורף יתוּכן המפעל כולו וירוכזו מגשימיו. אל הגבעה עליה יתנוסס הכפר, לא עלינו, כי נחפזנו לדרכנו. נאמין כי היא מקסימה – אֵי גבעה בארצנו אשר קסם אין לה? – ונשקפת על פני סביבה רבה.
וממול עטרות חזרנו לעיר ונעל להר הצופים, אל בית־החולים האוניברסיטאי. בנין זה יפואר לוחות־גזית: ציפוי אבן לקירות־הבטון. המלאכה הולכת ונעשית. היא נשתכללה תוך כדי עשייתה – והעושים גאוָתם על שכלוליהם. צמידת לוחות־הגזית אל קירות־הבטון – כיצד? גם בטין גם ברתוּקוֹת־ברזל קטנות. קצן האחד אחוז בקיר וקצן השני משוקע בצלע לוח־הגזית. והנה הגיעו לקימוץ חשוב: במקום לקבוע בקיר שתי צינוריות־ברזל כנגד כל לוח גזית, נקבעת רק אחת, כנגד קו הנשיקה של שני הלוחות.
– היאך מתקדמת הספקת לוחות־הגזית? – שאלתי את אחד המהנדסים הצעירים המפקחים על הבנין.
– כדאית היא האבן שנאריך לה רוּחנו כמעט.
– צדקת – עניתי – “צפה” – הוראתו כפולה. כנראה, ידעו הקדמונים כי מלאכה זו של ציפוי דורשת אורך־רוח.
אנו באים למכוֹרת מחצבתם ובית נסירתם ולטישתם של לוחות־גזית אלו: אל “המחצבה האמריקנית” בהר הקסטל.
אך בדרך הננו מוזמנים לסור אל מחצבת ארזה. היא המחצבה ממנה לוקחו בשעתן האבנים לבנין בית־ההבראה בארזה. לשם כך נרכשו אז על ידי “סולל־בונה” ארבעה וחצי דונם אלה בהר הקסטל. החלקה הזאת עברה, בתוך כל נכסי “סולל־בונה”, לרשות הבנק המרכזי, ממנו – לקבוצת בחורים חוצבים, ומהבחורים – לחברת “אבן”. חציבה מחַזרת על אכסניה שלה! פני המחצבה יפות להפליא, האבן מונחת רובד על גבי רובד, משל נדבכים בנויים, ואין אתה צריך אלא להפרידם. ממחצבה זו נלקחת האבן לבנין אפ"ק. מספר העובדים – תשעה, בתוכם מותיקי החיצוּב. הם מדברים בקורת־רוח רבה על המחצבה. עינם תרה על גבולותיה, לבקש חלקה צמודה – להרחבה. ויגעתי ומצאתי – תאמין.
והנה לפנינו אחרון מחוז חפצנו בטיול זה – המחצבה האמריקנית. לוחות ושברי־לוחות. משור וּמַלטֵש. אנו מטריחים את עצמנו ויורדים כמה מדרגות לעומק. מחצבה באַנפי רברבי! גושי אבן נכבדים מוּרמים בזרוע נטויה של מַדלֶה בעל יכולת. עקירתם מן המחובר נעשית בלי חמרי־נפץ, לבל “יזועזעו” גושי האבן. לאחר שמַקדחי־האויר מנקבים בחרטומיהם הארוכים שורת חורים לפי קו מתוח מראש – משלימים את המלאכה באחת משתי הדרכים: או בטריזים, הלוחצים ומעיקים ומוסיפים והולכים עד אשר קו־החורים יהפך לבקיע, או במַחרֵץ, מכונה דומה למקדח, המפצחת אחת אחת את ה“מחיצות” בין חור אחד למשנהו – וקו־החורים נהפך לחריץ. גם המקדח גם המחרץ – שניהם “טרטרנים” גדולים. רק בנוּחם יכול אתה לשמוע את ההסבר. מאז נכנסה חברת “אבן” כשותף ל“מחצבות ארץ־ישראל” התקדמה המחצבה יפה. אליבא דאמת, הקיצה מקפאון לחיים. ההזמנה של “הדסה” בלבד, לבנין בית־החולים, היא כעשרת אלפים מטר לוחות־גזית. כשליש כבר הוּמצא.
מלבד זאת נעשו במשך ששת החדשים עוד מכירות שונות על סך 1000 לא"י. גם ענין המצבות הולך ומתפשט קמעה קמעה, אף על פי שהמעצורים רבים. אין להיטוּת לאבן עברית מצד אנשי חברא קדישא בירושלים – ובחיפה ותל־אביב יש להיטוּת אחרי השיש האיטלקי דוקא. “יקרא דשכבי”, לפי מושגיהם של אלה, אינו אלא באבן זרה!
הטיול שלנו אותו בוקר בא לקצו. מסכת החיצוב העברי בירושלים עוד לא תמה. יש עוד מחצבת קרית־ענבים, ויש בית־חרושת לחצץ של המשרד הקבלני בירושלים. אנו ראינו רק את מפעלי החציבה מיסודה של “אבן” בירושלים. ועוד בתכניתה של “אבן” יסוד כפר חוצבים בסביבת תל־אביב.
שנת התנדבות של חבר מעטרות – שבתאי לוזינסקי1 – וניצוץ אחד מן המפדה (סך 3000 לא"י) הניעו את אלה!
בדרך מן ההרים אל השפלה נענה אחד מתוכנו: – סח לי אדם אחד, בר־הכי, שבדק בשעתו את עסק המצבות. כי לאבן הארץ־ישראלית מובטח, לדעתו, שוק חשוב בעולם, גם למצבות גם לבתי־כנסיות, הן שלנו והן שלהם – אלא שאין לגשת לדבר מפני יוקר ההובלה באניות. ומי יודע, אולי כאן נתון מקום חיבור ל“נחשון” ול“אבן”? ומה שאינו כדאי לאניות זרות אולי יהיה כדאי לאניות עבריות?
ירושלים, תרפ"ה.
-
מנאמני התנועה. חבר מושב עטרות. נספה בתאונת־דרכים באיטליה, בעשותו בה בשליחות ההסתדרות בענין המעפילים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.