יצאנו בבוקר לראות מה נתחדש בחיצוּב ובפיתוּח שלנו בירושלים. התחלנו את הביקור מן החצר של בית הנהלת הסוכנות ברחביה. בחצר זו ראינו מתוצרתן של המחצבות שלנו: אבן־גזית לאגף הנוסף, שיסודותיו הולכים ונחפרים. משם פנינו לחצר בנחלת ישראל, שנחכרה מלכתחילה כאוצר לאבנים המיועדות לבנין הבית לאפ"ק בירושלים. כאן נעשית גם מלאכה בסיתוּת, יש הקפדה יתירה על הידור המלאכה. העבודה – כנהוג בסיתות – נעשית בקבלנות. לפי מטר אורך.

מכאן פנינו לצפון ירושלים, למושב עטרות, למחצבת בּחן. מזו נחצבת האבן לבנין הסוכנות. בהסכמת המושב הקצתה הקרן הקיימת לישראל מן הקרקע שברשותה, הסמוכה למושב, חלקה כבת חמישים דונם למחצבה – והבחרות הסוציאליסטית העמידה את הקבוצה החוצבת, כבת חמישה־עשר חברים. מחצית השנה הראשונה לטירוֹנוּת היא כבר מאחוריהם. הם ירדו מעל שולחן המינימום המובטח והולכים להתקיים ביגיעתם – ותקותם לעמוד במבחן. ויש מקום לעוד מנין בחורים נוספים. לוּ יבואו! המחנה – מחנה אוהלים לפי שעה – נטוי בתוך המושב. אך יש הלואה מוסכמת ממחלקת העבודה של הנהלת הסוכנות להקמת בית. ואין הדבר חסר – כך אומרים – אלא גמר סידורים מסוימים. לכשיוקם הבית, מעיר אחד מתוכנו, יקל גם למלא את המנין. והאיש מן הקבוצה אומר: אין הָכי נָמי.

ממחצבת בחן פנינו אל האדמה המיועדת להקמת כפר החוצבים בצפון ירושלים – והיא ממול עטרות, מעבר הכביש. בצד שדה־התעופה. למעלה משלוש מאות דונם – קנויים על ידי הקרן הקיימת לישראל, בהשתתפות חברת “אבן”. תכנית ישוב החוצבים כוללת מחצבה משוכללת ומשק־עזר חקלאי כמשען נוסף על המלאכה באבן. כאן יוכלו לטפל – אם משפחה משפחה לבדה ואם בצורה קיבוצית – גם בעוף גם בפרה. הוֹגי תכנית כפר החוצבים הקדישוהו להוקרת זכרו של משה בילינסון ורצונם לקרוא לו אבן־משה. במשך החורף יתוּכן המפעל כולו וירוכזו מגשימיו. אל הגבעה עליה יתנוסס הכפר, לא עלינו, כי נחפזנו לדרכנו. נאמין כי היא מקסימה – אֵי גבעה בארצנו אשר קסם אין לה? – ונשקפת על פני סביבה רבה.

וממול עטרות חזרנו לעיר ונעל להר הצופים, אל בית־החולים האוניברסיטאי. בנין זה יפואר לוחות־גזית: ציפוי אבן לקירות־הבטון. המלאכה הולכת ונעשית. היא נשתכללה תוך כדי עשייתה – והעושים גאוָתם על שכלוליהם. צמידת לוחות־הגזית אל קירות־הבטון – כיצד? גם בטין גם ברתוּקוֹת־ברזל קטנות. קצן האחד אחוז בקיר וקצן השני משוקע בצלע לוח־הגזית. והנה הגיעו לקימוץ חשוב: במקום לקבוע בקיר שתי צינוריות־ברזל כנגד כל לוח גזית, נקבעת רק אחת, כנגד קו הנשיקה של שני הלוחות.

– היאך מתקדמת הספקת לוחות־הגזית? – שאלתי את אחד המהנדסים הצעירים המפקחים על הבנין.

– כדאית היא האבן שנאריך לה רוּחנו כמעט.

– צדקת – עניתי – “צפה” – הוראתו כפולה. כנראה, ידעו הקדמונים כי מלאכה זו של ציפוי דורשת אורך־רוח.

אנו באים למכוֹרת מחצבתם ובית נסירתם ולטישתם של לוחות־גזית אלו: אל “המחצבה האמריקנית” בהר הקסטל.

אך בדרך הננו מוזמנים לסור אל מחצבת ארזה. היא המחצבה ממנה לוקחו בשעתן האבנים לבנין בית־ההבראה בארזה. לשם כך נרכשו אז על ידי “סולל־בונה” ארבעה וחצי דונם אלה בהר הקסטל. החלקה הזאת עברה, בתוך כל נכסי “סולל־בונה”, לרשות הבנק המרכזי, ממנו – לקבוצת בחורים חוצבים, ומהבחורים – לחברת “אבן”. חציבה מחַזרת על אכסניה שלה! פני המחצבה יפות להפליא, האבן מונחת רובד על גבי רובד, משל נדבכים בנויים, ואין אתה צריך אלא להפרידם. ממחצבה זו נלקחת האבן לבנין אפ"ק. מספר העובדים – תשעה, בתוכם מותיקי החיצוּב. הם מדברים בקורת־רוח רבה על המחצבה. עינם תרה על גבולותיה, לבקש חלקה צמודה – להרחבה. ויגעתי ומצאתי – תאמין.

והנה לפנינו אחרון מחוז חפצנו בטיול זה – המחצבה האמריקנית. לוחות ושברי־לוחות. משור וּמַלטֵש. אנו מטריחים את עצמנו ויורדים כמה מדרגות לעומק. מחצבה באַנפי רברבי! גושי אבן נכבדים מוּרמים בזרוע נטויה של מַדלֶה בעל יכולת. עקירתם מן המחובר נעשית בלי חמרי־נפץ, לבל “יזועזעו” גושי האבן. לאחר שמַקדחי־האויר מנקבים בחרטומיהם הארוכים שורת חורים לפי קו מתוח מראש – משלימים את המלאכה באחת משתי הדרכים: או בטריזים, הלוחצים ומעיקים ומוסיפים והולכים עד אשר קו־החורים יהפך לבקיע, או במַחרֵץ, מכונה דומה למקדח, המפצחת אחת אחת את ה“מחיצות” בין חור אחד למשנהו – וקו־החורים נהפך לחריץ. גם המקדח גם המחרץ – שניהם “טרטרנים” גדולים. רק בנוּחם יכול אתה לשמוע את ההסבר. מאז נכנסה חברת “אבן” כשותף ל“מחצבות ארץ־ישראל” התקדמה המחצבה יפה. אליבא דאמת, הקיצה מקפאון לחיים. ההזמנה של “הדסה” בלבד, לבנין בית־החולים, היא כעשרת אלפים מטר לוחות־גזית. כשליש כבר הוּמצא.

מלבד זאת נעשו במשך ששת החדשים עוד מכירות שונות על סך 1000 לא"י. גם ענין המצבות הולך ומתפשט קמעה קמעה, אף על פי שהמעצורים רבים. אין להיטוּת לאבן עברית מצד אנשי חברא קדישא בירושלים – ובחיפה ותל־אביב יש להיטוּת אחרי השיש האיטלקי דוקא. “יקרא דשכבי”, לפי מושגיהם של אלה, אינו אלא באבן זרה!

הטיול שלנו אותו בוקר בא לקצו. מסכת החיצוב העברי בירושלים עוד לא תמה. יש עוד מחצבת קרית־ענבים, ויש בית־חרושת לחצץ של המשרד הקבלני בירושלים. אנו ראינו רק את מפעלי החציבה מיסודה של “אבן” בירושלים. ועוד בתכניתה של “אבן” יסוד כפר חוצבים בסביבת תל־אביב.

שנת התנדבות של חבר מעטרות – שבתאי לוזינסקי¹ – וניצוץ אחד מן המפדה (סך 3000 לא"י) הניעו את אלה!

בדרך מן ההרים אל השפלה נענה אחד מתוכנו: – סח לי אדם אחד, בר־הכי, שבדק בשעתו את עסק המצבות. כי לאבן הארץ־ישראלית מובטח, לדעתו, שוק חשוב בעולם, גם למצבות גם לבתי־כנסיות, הן שלנו והן שלהם – אלא שאין לגשת לדבר מפני יוקר ההובלה באניות. ומי יודע, אולי כאן נתון מקום חיבור ל“נחשון” ול“אבן”? ומה שאינו כדאי לאניות זרות אולי יהיה כדאי לאניות עבריות?

ירושלים, תרפ"ה.

ליצחק בן־צבי

ויהי בוקר – ויהי בוקר.

בין שני הבקרים נבלעו 860 קילומטרים – המרחק בין דמשק לבגדד. הדרך מתוחה כמעט בקו ישר ממערב למזרח. “מערבא” – כינוי זה לארץ־ישראל, כפי שהוא שגור בפי חכמי בבל – מתפרש לך בבהירות. יתר על כן: הוא מתבקש כמעט מאליו.

המכונית רצה במהירות ממוצעת של 45 קילומטרים לשעה. אין כביש רבוּד, אך הדרך מותקנה ועשויה. גלי־עד מחודדים, בצורת משפכים מהופכים, מלמדים להימין ולהשמאיל, להישיר ולהעקיף.

“את פני הדרך שיוו אך זה לפני כשנה וחצי – אומר הערבי הדמשקאי, אציל־תואר ובן־תורה, שבחל בפקידות ואחז בהוראה – בעברך כאן מקודם היית מת עשר מיתות בשעה”.

מדבּר־סוריה זה, המפריד בין הכא (ארץ־ישראל) להתם (בבל), איננו מדבר־חוֹלוֹת, אלא מישור לוהט ושׂרוף, זרוּע חצץ וצרורות. מנין הצרורות? אין זאת, כי בידי שמים נתפזרו כאן. באופק, לצד שמאל, מרצדים הרים גבנוּנים. לפי הערתו של ח. א. גינזבורג (בחוברת טבת תרצ"ט, בידיעות החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה) הרי זה מדבר קדש (תהלים כ"ט).

נשבה כל היום רוח קדים ודרכנו היתה מזרחה, כלומר: מול הרוח. על כן היה קצת חם, ולאחר הצהרים – יותר מקצת. עוד מאֶמש, כשהראו לנו את המקומות בפנים האבטובוס, עשו עלי רושם הברזים הקבועים בכתליו, ברז ליד כל כסא. מן הברזים האלה שופעים מים קרים. אכן, “בארה של מרים” זו, המתגלגלת עם הנוסעים, ממתיקה את הדינין של המדבר ומפיגה את אימתו. כשחזרתי בה בדרך והמכונית עמדה מלכת בשעה קרובה לצהרים, ואנו יצאנו להציג רגל על קרקע המדבר – רק אז הרגשנו את מציאותו ואת חומו. תיבת הרכבּוֹן הטילה צל כחצי מטר. לצל הזה שאפנו מאד ורותקנו אליו כולנו.

הירהרתי ביונה הנביא לאחר אבדן הקיקיון:

“וַתך השמש על ראש יונה ויתעלף וישאל את נפשי למוּת ויאמר: טוב מותי מחיי”. לא מליצה היא. יתכן למוּת מחוֹסר צל בתוך המרחב הלוהט הזה, המשתרע עד אפסי מרחקים, ללא נופו של עץ, ללא צל גבעה, ללא יריעת אוהל.

כשהרציתי דבר זה לפני חבר אחד, נענה ואמר: ציור זה נתון בתנ"ך בשלוש מלים: “ואין נסתר מחמתוֹ”.

אמנם השרב רץ אחריך ומשטה בך. מבעד לחלון הרכבּוֹן הוא נשקף לך בחלל הצח ומתגלגל לאורך דרכך, באופק. שם תאמין לראות כעין אגם מים וכצוּרת אילנות וכדמות ערפל פרוש עליהם… הנהגים לבם גס באלה. ואת סוד המראות הללו – חידת־כזבים למדבר־ציה – חי זהריאל שר האור, אם אדע להסביר כהוגן…

הגענו למקומו של צינור. הוא שואב הנפט בשדות מוצול ופולטו במפרץ חיפה. ליד קרית־חיים שלנו. שלום למכּר בארץ תלאוּבוֹת! כאן, במקום פגישתנו, אין הוא טמון בקרקע: חוצה הוא את המדבר באיתגליא ומשרטט בו בפרהסיה קו של מעשה־תרבות. “מעיד אני על אלה, על עמי התרבות, אומר הצינור, כי יכולים הם להשקות את המדבר ולהניבו, אילו היו כוחותיהם נתונים לישובו של עולם…”

וזאת מלאכת הצינור:

בהנחתו עבדו חמישה־עשר אלף איש במשך שלוש שנים. קו זה של 1,150 מיל עובר את המדבר מכרכוך עד לפרת ומשם לטריפוֹליס בסוריה ולחיפה דרך עבר־הירדן – ונמשך לרוב מתחת לאדמה. המפעל הזה עלה כדי עשרה מיליון פונטים ויכול הוא להתחרות עם מפעל תעלת־סוּף, או פּאנאמה. המלאכה הושלמה בשלהי 1934. הקו עשוי להעביר שלושה מיליונים טונות נפט לשנה.

מהנדסים של שש־עשרה ארצות עבדו בהתקנת הדרך. פוצצו סלעים, התקינו גשרים מעל לארבעה נהרות, חפרו מתחת לפרת, חידקל, אורונטס והירדן. פגשו בשטחים ווּלקניים, שקשה היה לישרם. בשטח החרב הזה הניחו 116 אלף טונות של צינורות־פלדה. הנהגים האמריקאים והסקוטים חבשו מסכות־גז בנסעם בדרך־לא־דרך זו עם משלוח הצינורות האלה. סערות החול והפרעות אחרות לא יכלו לו למאמץ האנוֹשי הזה.

לשם התקנת קו טלפון וטלגרף מקבּיל הביאו עשרים וחמשת אלפים מגדלים של פלדה, מאה ועשרים אלף איזוֹלטוֹרים של חרסינה וששת אלפים קילומטר של חוטי־ברזל. הותקנו רכבות צרות על האדמה ובאויר. לאורך הקו נבנו שתים־עשרה תחנות־שאיבה, בתים לפועלים ולמהנדסים, מִמְרָאוֹת לאוירונים.

העבודה התחילה בכּרכּוך. גדודי פועלים, כל אחד בן שלוש מאות איש, פשטו במדבר. העבודה היתה סדורה למופת. היו מניחים כדי מיל ליום עד שהגיעו לחופי ים התיכון.

העמידות מעטות. בלב המדבר יש רק תחנה אחת – רוטבּה! – נוה מדבר, מבצר בנוי, לחד גיסא, ומחנה צריפים לישוב ערבי דל – לאידך. אם לא זכית לשולחן ערוך בתוך חצר־המבצר – הלה מיועד רק למיוחסים, המשלמים מחיר כפול – יוגש לך כאן בידי נערי הערבים מים, צוננים וחמים, ואוֹכל – ורחצת ורוית וסעדת. בקצות הדרך יש עוד שלוש תחנות: האחת סמוכה לקצה הדמשקאי ושתים – לקצה הבגדדי. השמות – לא נכרים ונתונים כמעט כולם לכתיב עברי: אבישמה, רוטבה, פלוג’ה, רמדי.

בשעות הצוננות של הנסיעה, כשהרכבוֹן מתגלגל במדבר־ליל, מתקשרת שיחה בציבור. יש בין הנוסעים שלושה־ארבעה היודעים להגיד משהו עלינו. תלמיד המכללה בבירות, בן עיראק, אשר לו מכירים מקרב התלמידים היהודים במכללתו, מחשבותיו מאד עמקו בלבו והוא נמנע מלהביע דבר־מה ברור. לעומתו איש יג’ד, המזהיר בזעף על המראות אשר ראו עיניו על שפת הים בתל־אביב, ואיש דמשק, המבין פרק בהלכות יחסי יהודים וערבים – משתתפים בשיחה. ורב ההקשב. איש דמשק מסַכּם ואומר: “לא מכוחכם מפחדים – משׂכלכם”.

ימים מעטים וחמים, ימי תמוז בוערים ככבשן, היו הימים אשר עשינו בבגדד. לא היתה שהות לראות מה שרצינו וכפי שרצינו. אצנו לכאן ולכאן.

בכל אשר נזדמן לנו לבוא בדברים עם אחינו בני ישראל, מצאנו אותם כבוּלי דכאון. הרעה ההיטלרית, אשר נפתחה בגרמניה, נשבה נגד פניהם. הנה באים ומספרים כי מורים בבתי־הספר הרשמיים דורשים דרשות של דופי ביהודים, מבלי ליבוש מפני הילדים היהודים שבמחלקה; ושוב מוסרים…

דברים אלה לא הקלו על הלב,

באחד הימים הלכנו לעיירה כפיל – בפי היהודים, לפי בּרוֹשי: ציפל. ובגירסת גרץ: קבול, קיזיל – לראות את בית־הכנסת הבנוי, לפי המסורת, על קברו של יחזקאל הנביא. הישוב היהודי שבכפיל אינו אלא מיעוט לגבי הישוב הכללי. סרנו לחצר בית־הכנסת. העומדים לפני ד', מעין עשרה בטלנים, כיבדונו ב“מי שבירך”, אגב זמר ודילוגים ומחיאות כף. מן החדר הסמוך הובאו דגלים קטנים אדומים. יודעי תורה לא מצאנו. שאלנו לנהר כּבר – ואין מגיד. אחד הילדים קרא לפנינו, בסידור, לבקשתנו, קריאה שגורה מנוּגנת, אך בלי הבנת פירוש המלים. השַמש הישיש, בן 96, שומע קצת עברית, יודע על יהוֹיכין כי “הוא אשר בנה”… ברם, הבנין שלפנינו חדש הוא – וקשה להציל דבר ברור.

על התרומה קיבלנו קבלה והרי היא מועתקה כאן כצורתה וכלשונה:

קוגאן נדרים ונדבות אדונינו

יחזקאל הנביא זיע"א

פלס דינאר

קד וצלני מן הר‘… מבלגא משרוח אעלאה פקט… דינאר פלס… ודאלך… ולל בייאן אעטינא האדא עלם בגדאד פי קאבץ’.

(כלומר קיבלתי מאת ר'… סכום נקוב לעיל… דינר… פלס… ולעדות נתנו סימן זה.

בגדאד, ב…. המקבל….)

עוד בית־כנסת אחד ראינו בעיר הילה. על כתליו מצאנו תלויות קופסאות צדקה של כמה מוסדות חסד ירושלמיים. בעיר הזאת ביקרנו גם בבית־ספר של חברת “כל ישראל חברים” – בנוי לתפארה. סרנו אליו, אך יום פגרא היה היום – ולא יכולנו לראות בלימודים. לאזננו נעמה שיחתו העברית של נשיא הקהילה העברית הבגדדית. שפת בן תורה והדרת חן של זקן ספרדי. לפי מקצועו – מיסד בית־מסחר חשוב. הבנים ממשיכים בקו המסחר, אך לקו התורה אין ממשיך…

השתדלנו להציל מזמננו המצומצם לביקורי עתיקות.

ביקרנו במוזיאון על שם גרטרוּד בֶּל, המוזיאון הבגדדי. קיבלנו ביאורים מכלי ראשון. מאדם בקי, היודע להסביר את המוּצגוֹת. אין המוזיאון עשיר ביותר. הדברים החשובים ביותר – עיין לונדון, עיין ברלין. אך יש גם כאן כלים ותכשיטים נאים.

בגדד עצמה, זו שלפנינו כיום, בנינה אינו קדמון. בגדד הקדמונית, בהיותה בנויה לבני־חומר, נמחתה באחד השטפונות, בעלות חידקל על גדותיו.

לעומת זאת חידקל עצמו – אין מערער – הוא הוא חידקל הקדמון. נצטרפנו, לפי הזמנת ידידינו, לטיול ערב בסירה על פני מימיו. הטיול נערך ברוב תכונה ידידותית מצד אנשי־שלומנו. באי “כַרַדֶה” סעדנו סעודת רעים, תחת כיפת השמים, לאור מדורות. הוגש מין דג שטוח ורחב המצוי בשפע רב בחידקל. הוא נצוד ונצלה בו במקום על האש. וכקרבן הפסח בשעתו אינו נאכל אלא צלי.

כשיצאנו מבגדד לסיורנו, הגענו לנהר פרת ובאנו לסכר החדיש הבנוי עליו. שם המקום צִדָה. חזיון אחד הפליא את עינינו. דגים, הנגרפים עם שטף הנהר ונופלים – עם המים הנאשדים מעל לסכר – אל המרקחה הרותחת שמתחתיו, מתעצמים וקופצים אלכסונית למעלה באויר, כדי לחזור אל רמת המים העליונה, אשר ממנה נפלו. תחת “לצאת מתוך ההפיכה” ולשוט הלאה עם זרם הנהר, הם חוזרים על מאמציהם אלה כמה פעמים. עד כדי אפיסת הכוחות. הבגלל הפתעת הנפילה חדל אמון הדגים להמשך זרם הנהר ואין הם רואים הצלה לעצמם אלא בקפיצות־יאוש אלה?

כשחזרתי לארץ פתחתי בספר האגדה את הפרק על נהרות בבל:

"מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל: אמר ר' יוחנן: הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרג בהם נבוכדנצר הרשע. כשהיו שרויים בארץ לא היו שותים אלא מימי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעינות – וכיון שגלו לבבל שתו מים מפרת ומתים מהם הרבה…

ולא עוד אלא שהיה נבוכדנצר הרשע יושב בספינה, הוא וכל גדוליו וכל שריו, ועמהם כל מיני זמר, וכל מלכי יהודה מוטלים בשלשלאות של ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר. נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם, אמר לעבדיו: מפני פה הולכים הללו בקומה זקופה בלא משׂאוי? אין לכם משׂאוֹי שתתנו על צוארם? מיד הביאו ספרים (יריעות קלף של ספרי תורה) ועשו אותם כחֵמֶת ומילאו אותם חול והניחו על כתפם עד שנכפפה קומתם. וכך אמרו על עצמם: “על צוארנו נרדפנו”.

שובים ותוללים!

ומבני־בניהם של אלה שבויי ציון הנה באו ועומדים על חומות בבל עצמה, ועל מוסדות ארמון בלשאצר. אצבעך תמשש קירות קדומים ולעיני דמיונך ירחף ליל הנשף:

מְנֵא, מְנֵא, תְּקֵל וּפַרְסִין.

כל הממצא הארכיאולוגי, לרבות לבֵנים, שנעקרו מתוך הקירות בגלל ערך הכתובות שעליהן, לוּקחו אל בירות מעצמות ההוֹוה. המוזיאון הבגדדי הצעיר הצליח לרכז ברשותו אך מעט מזער. רק פסל אחד, ענק לפי מידותיו, לא הוזז מלכתחילה ממקומו: אריה דורס אדם.

– ואקרא: “אריה!”.

קשה לעקור רגל… כמה יש לראות, כמה יש ללמוד! והארץ רחבה עד מאד. ועוד יש אוּר כּשׂדים!

ואז, בקיץ תרצ"ה, בטרם מאורעות בארץ ובטרם מלחמה בעולם, בחודש מנחם־אב, הירהרתי בלבי: לולא נגרר המזרח העתיק אחרי המערב הצעיר, ביחסו השׂוטם לעם העברי, הרי התיירות שלנו היתה צריכת להיות מופנית מזרחה כי שם מקורנו.

שלהי דקייטא תרצ"ה.

לכבוד עלות החשמל לצפת

היצמח משהו משיחות אותו ערב בצפת? הדברים בכללם יצאו מן הלב. אלה שנזדמנו למסיבה זו היו נרגשים מיפי הנחלה העתיקה, נחלת אבות, ונרעשים מדלדולה. גם אותן 2547 הנפשות, אשר התפקדו בה בשנת 1931, אינן עוד בתוכה. גם מאלה עזבוה מאות אחדות – והיא מונה כיום פחות משני אלפים. מן הרבבה הרשומה בשנת 1910 – שנת ראשית העליה השניה – פחתו במשך שלושים ושלוש השנים ארבע חמישיות. מדרון!

כשנצטוו, מחמת מאורעות, בשנת 1937, לעקור – אמרו: לא! ומעשה באבותיהם של אלה מאה שנה קודם, בשנת 1837, לאחר הרעש השלישי. בעצם הימים ההם, שהפילו חללים רבים ביהודי צפת. בידי שמים ובידי השכנים, נזדמן לצפת, בדרך סיורו בארץ, מזכירו של משה מונטיפיורי, ד“ר לוי. עוד היום רוטטים הדברים הרשומים ביומנו, בחרט אדם תמים ובעל־נפש. תמוז תקצ”ח:

“צעקת העדה גדולה אלי לפתות את הרב – ר' דוב מאוֹברוטש – ללכת אתי אל עכוֹ ומשם אל חיפה, הקרובה אל הים, עיר מושב רבים מקונסולי אירופה כי העיר הזאת בטוחה מפחד אויב ונקל להימלט ממנה לעתות סכנה חדשה. אבל הרב בצדקתו אמר, כי אמנם, אם יסכימו רוב העם עם העצה הזאת, כי עתה חובה עליו להטות דעתו אחרי רבים ולעשות את רצון העדה. אולם לדעתו מחויבים הם לשבת תחתם במקום הזה ויעבור עליהם מה. כן להחזיק את ישוב העדה הנושנה הזאת על כנה, וכן להציל את בתי הכנסיות על מכונם אשר יהיו לחרבה, אם תמוש העדה מאת העיר”.

נודה: בּבין־המלחמותים, באלו עשרים השנה, בהן עשינו רבות ושׁיירנוּ רבות – החסרנו הֶחְסֵר אחד חשוב: הזנחנו את צפת, אשר היא, בלשון הנוטריקון העממי: צבי. פאר. תפארת, ובתפיסה תולדית – יריבת־חן לירושלים וליפו גם יחד. לא הבינונו לַעוּת את גדירת פרצותיה. לעינינו שממו האחרונים בישוביה החקלאיים החשובים ולא ידענו למנוע את היוֹתם לשַׁמה. האומנם היתה זו למעלה מיכלתנו למצוא תקנה לעין־זיתים, לבל יעזבוה אחרוני המתישבים ולבל יהיו בתיהם הנטושים והחרבים משכן לכנופיות? וכלום הצוָחה של יצחק בן־צבי על פקיעין היתה צריכה להישאר תלויה בחלל הישובי שלנו ללא הד? ואף זו: כיצד יוסבר כי לא נמצאו כמה אנשי רצון ויכולת להחזיר הנה – מדעת ומשיטה – כמה דברים שבתעשיה?

בלי. בלי חשמל. בלי איפותיקות לבנין. בלי תקציב להצמחת ערוגת פרחים בגן העירוני – מתנה לעיריה מאת נדיבי ישראל – בלי גדר לבית־העלמין. זה שער הדורות, המוגדר בדבר האר"י: “בצפת נקברו כפל כפלים כיוצאי מצרים, צדיקים, קדושים וגאוני עולם”; בלי הספקת מים תקינה – והיא מוקפת מעינות ונחלים – ובלי נוער. והרוצה לילך לקולנוע – מוסיפה בת־שיחתי, מבנות צפת, בהסיבנו לשולחן בית־בּוּסל – יטרח וילך לכפר־גלעדי.

ואמנם: אחד הסילוקים הראשונים, אשר ההווה החי חייב לעבר המפואר, הוא: חוב החשמל. בבוא החשמל תעלה אתו גם אתחלתא דחרושת. יעלו המים, יהיה כּדאי להעלותם, תבוא הדחת הרחובות והשקאת הערוגות.

יהי אור!

אין עץ. הבָּקָר מטייל בין הקברים – ומלחך את הקוצים. ולעיניך קמים ארזי־הלבנון, אדירי־התורה, פה נטמנו, חבורה עילאה! לא יצורי־ אגדה: איש איש ומפעלו ביהדות, איש איש ופעמי־עקבותיו ברוח העם. האר"י שבחבורה – קברוֹ אל מול פני העצמון. והרב משה קוֹרדוֹבירוֹ – בעל הפרדס, “פרדס רימונים” – שוכן לצד תלמידו, אשר שגב עליו. “בּכּל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו”. כאן מנוחת ר' יוסף קארו, אשר רשם לזכרון בהשלימו אחד מספרי השולחן ערוך, אורח חיים: “נשלם ביום ב' אלול, שכ”ה (1565) בביריא שבגליל העליון". וכאן ר' שלמה אלקביץ, משורר “לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה”, ומפרש המקרא המלבב, רבנו משה אלשי"ך. ור' יעקב בירב, אשר מלאהו לבו לנסות לחַדש בצפת את הסמיכוּת, להיוֹתה “עיר שסומכין בה” – והענין לא נסתייע. וכל אלה אך מעט מזער, ראשי־ שמות – ולא כולם אף הם.

ראיתי לפתוח את קובץ “הגליל”, שהוּצא לאור בשנת תרע“ט, על ידי סבא אז”ר, והנני קורא במאמרו של פרופסור שכטר, המתורגם בידי

סבא עצמו:

“צפת של אותה תקופה צריכה היתה להיות גן־עדן התחתון לכל אדם בעל שאיפות רוחניות. אם מגמתו של אותו אדם היתה בנגלה, היה בא לבקר את שיעוריהם של קארו, טראני או סגיז ורבנים אחרים, שעמדו בראש ישיבות המקום, ואם מגמתו היתה בנסתר, היה מתחבר אל קורדובירו או אלקביץ. אם לפי טעמו היה נוטה למוסר, היה הולך לשמוע את דרשותיו התנ”כיות של אלשי“ך”. והשיחה העממית מוסיפה: כשהיה האר“י דורש בנסתר היה “מרן הבית־יוסף” – ר' יוסף קארו – מנמנם. וכשהיה דורש בנגלה היה ר' משה אלשי”ך מנמנם. אמר האר"י עליהם: הראשון – נשמתו מסוגלת רק לנגלה. השני – רק לנסתר.

“… אותה שעה יכול היה אדם בצפת לשמוע גם שיעורים בפרקי אבות מר' שמואל אוזידא, שחיבורו בענין זה נחשב גם עכשיו לפירוש מופתי, לפעמים יכול היה להזדמן אצל ר' דויד בן זמרי, שאף על פי שהיה כבר כבן תשעים, היה עוד חבר בועד הכללי והיה נותן דעתו על כל ענין ציבורי. לפרקים יכול היה לטייל עם ר' חיים ויטאל, הגדול בקבלה ונוהה אחרי המסתורין של הטבע ויודע פרק באלכימיה, תכונה, אצטרולוגיה, אַמגוֹשות ושאר מדעי־הרזים למיניהם. וכדי לבלות שעה של קורת־רוח יכול היה לסור להקראותיו של פייטן־המסתורין ר' ישראל נגארא, משורר “זמירות ישראל”, שהיה נוהג, כנראה, לבקר את אביו. משה נגארא, סופר מפורסם בצפת, ואם אמנם השאלותיו היו אֶרוֹטיות ביותר, זכה בכל זאת שיהיו מלאכים שימעי־לקחו”.

עם בואו של ר' יצחק לוריא הגיעה צפת למרום פסגתה.

"הרב יצחק לוריא נולד בירושלים, בשנת 1534. הוא היה מצאצאי משפחה אשכנזית מפורסמת, שבגלל זה היה מכונה בשם יצחק אשכנזי. אפשר שאבותיו באו ממחוזות הריין, שמשם עלו הסניפים הראשונים של משפחה זו. הסניף האחד התישב בפולניה, ואילו סניף אחר היה, כנראה, מהמהגרים לארץ ישראל.

"הגירת יהודים אשכנזים לארצות המוסלמים לא היתה כלל עובדה בודדת. התעוררות זו ליציאה מגרמניה, אשר ישבו בה מאות בשנים, ואשר כמעט היתה להם הזכות לאמור כי הם הם מהקדמונים שבתושביה, באה בכוח שליחותו של רב ידוע, יוסף צרפתי, שעוד בנעוריו גרם לו מזלו לעזוב את עיר מולדתו בגרמניה ולנוד לתורכיה. בקול־הקורא שהוציא זה הוא מתאר את “חלקם בנעימים שנפל ליהודים הנמצאים תחת חסותו של חצי־הסהר, בהשואה למזלם הרע של אותם היהודים היושבים בצל הצלב” – והוא קורא להם להימלט מבית־העבדים של גרמניה ולהגר לארצות תורכיה. הוא אומר: “אלמלי יכלו יהודי גרמניה לתאר לעצמם אפילו אחד מעשר מהפריחה והשגשוג העתידים להם בתורכיה, לא היו שמים לב לא לגשמים ולא לסופות־השלג ולא היו נחים לא ביום ולא בלילה עד שהיו מגיעים להתם. בין הטעמים אשר בכוחם רצה להשפיע עליהם היה גם זה, שמתורכיה פתוחה לפניהם הדרך ללכת לארץ ישראל”.

"בהיותו בן שמונה שנים היה הילד יצחק לוריא למופת בלמדנותו – ואף אחד מלמדני ירושלים לא יכול היה להתחרות אתו במשא־ומתן התלמודי. לאסונו מת עליו אביו, שלמה, באותו הזמן והשאיר את אלמנתו במצב מדוכדך כזה שלא היה באפשרותה להשיג לבנה אפילו את הספרים הנצרכים ללימודיו – ולפיכך היו מוכרחים לרדת לקהיר שבמצרים, ששם ישב אחיה העשיר, המוכסן מרדכי פרנסיס. זה קיבלם בסבר פנים יפות, סיפק בהרחבה את כל הנצרך לה לאחותו ולתלויים בה. את בנה יצחק אימץ לו לבן ושם אותו תחת השגחת ר' בצלאל אשכנזי, בעל “שיטה מקובצת”. ותחת השגחתו נשאר עד אשר מלאו לו חמש־עשרה שנה, שאז נשא לו לאשה את בת איש חסדו. זמן היכנסו בלימוד הקבלה היה כשנתים אחר כך.

“האגדה מספרת בענין זה כך: איש בלתי נודע אחד היה מבקר את קהיר, לרגל עסקיו, ויקר מקרהו לשבת בבית־הכנסת מול האר”י – ועשה את עצמו מתפלל, מתוך ספר שהיה בידיו. נתעוררה סקרנותו של האר“י. לאחר שקרא שתים־שלוש דלתות בספר, ביקש מהסוחר להשאירו אתו. הלה הסכים להיפרד מן האוצר, בתנאי שהאר”י ישתדל עבורו אצל חותנו המוכסן, לפטור מן המכס את כל הסחורות אשר הוא יכניס למצרים."

כתב־יד זה, כנראה, היה – ספר “הזוהר”.

אז, בצאת גוֹלת ספרד לנדודיה – ומהם המרובים שנתאחזו בתורכיה והמעטים שהגיעו לצוֹר וּלצידוֹן – ותהי להם צפת לעיר־העליה ולעיר־המעשה:

“מלאה כל טוּב ומזונות משובחות ודגן ויצהר לרוב מאד – ובזול… ולולא רוב השמן והתבואה שמוליכין משם לדמשק ולמקומות אחרים, לא היה שוה כלום – וכל מיני פירות טובים נמצאים בה… והארץ רחבת ידים בסחורה ויש הרבה סוחרים מכל מיני סחורות מיהודים – והם מביאים סחורות מדמשק ומוכרים שם” – כותב נוסע אחד, בשנת רפ"ב, על סף התחלת העליה מספרד.

במאה השש־עשרה הוקם בצפת הדפוס הראשון ובשנת של"ז נדפס בו הספר הראשון: “לקח טוב” – פירוש על מגילת אסתר מאת הרב ר' יום טוב צהלון.

במידה שהננו מעמיקים במצולת הדורות, הרי אנו מגיעים לצפת זו אשר שמה מפורש בירושלמי, ראש־השנה ב‘, א’ – כאחת הפסגות, מעליהן היו משׂיאין את המַשׂוּאוֹת, להודיע על קביעת החדשים והמועדים.

אכן, צפת צוֹפה ונצפית למרחוק…

טיולי־עבר!

בהוֹוה אני מטייל עם מזכיר מועצת פועלי צפת, בנתיבי העיר העתיקה. הוא מכיר את העם – והעם מכיר בו. מפתחה של אחת החצרות מופיעות פני אשה צעירה. אשר דבר לה לבן־לויתי, למזכיר. חיורון פניה ויפיין מכים אותך בתמהון. לאחר ששוחחו שיחה קצרה חוזר אלי המזכיר, ואני למד כי שלושת ילדי האם הזאת חלו באדמת בזה אחר זה, והיא שומרת מיטת החולים, אסירת עוני ודחקות…

אנו עולים להר כנען. כר נרחב! למעלה מעשרים אלף דונם. מפי מארחנו, המקבילנו בסבר פנים יפות, אנו שומעים שבחים מופלגים להר הטוב הזה, אשר שמש ארץ־ישראל משפיעה עליו קרני אולטרא־סגול במידה יתירה הרבה על זו, שהיא מעניקה לדאווֹס, בית־המרפא המפורסם השווייצי.

אנו יורדים לנחל־הטחנות – והוא נחל איתן בשלהי קיץ. רוחץ רגלי הר צפת ומימיו צוננים, ועל שפתו – מזה ומזה – כל עץ פרי…

“המנוחה בצפת, לפי שעה, אינה אלא מנוחה בכוח. לכשיצטרפו מעשי בני־אדם למעשי אלהים – תהי זו מנוחה בפועל” – נאום חיים נחמן ביאליק.

צפת, קיץ תש"ד.

לאברהם הרצפלד

עוד בין כתלי לַטרוּן נתבשרנו, כי צצו בוקר אחד בנגב אחת־עשרה נקודות, כל אחת על תלה. אותו יום היינו נפגשים, בני כל “המחיצות”, בשבילי־המעצר המוּדעים – ופנינו נוהרות. מה גדולה ומה יפה מזו יכולנו לענות לכולאים? אחת־עשרה בן־לילה – ודוקא בנגב! ואך נפתח סגוֹר המעצר – הרכבתי את עצמי, בלוית בני־ביתי, על מכונית “דרום יהודה”, נהוגה בידי יהושע חַרלַפ – אל תחום נקודות־הפלא.

עם בואי לארץ, באביב שנת תרע“ג, הוליכוני המסיבות לבאר־טוביה, אז קַסטינה. מבוקר השכם עד לאחר־הצהרים תיכתּכוּ אופני העגלה – תּך־תּך – עד אשר נראו מרחוק גגות הרעפים האדומים של גדרה. כמה נועז היה המעשה של אנשי ביל”ו – אמרתי בלבי – להדרים עד הלום ולתקוע אוהל כאן, בבדידות זו, ראשונים…

הימים היו ימי קציר־שעורים, שבוע שלאחר הפסח. בשדות הקמה השעירה עמלו קוצרות וקוצרים ערבים, קשישים וילדים. אף שדות הקמה הללו היו אובדים במרחבי השממה, הדגושה פה ושם מספר אהלי־קדר…

מאז עברו ל"ג שנים.

אנו עוברים ביעף על פני גדרה זו, החונה לשני עברי הכביש – ועד לאחר הצהרים הננו מקפלים תחת גלגלינו מרחק מרוּבע ומחוּמש מזה המפריד בין יפו לגדרה…

הגענו לנבטים – גרעין למושב, מיסודם של עולי בבל ברובם, עם עולי רומניה ועולי גרמניה, וגם תימניה אחת. מכאן אנו אוחזים דרכנו מערבה בקו חֲצֵרים – אוּרים – נירים וקצת חזרה צפונה – לכפר־הדרום.

שממת חולות. מקצה השמים עד קצה השמים. על גבעה רחוקה צֶאֱלָה בודדת פורשת מניפתה ומנגד אשל בודד רם. אַשלא רברבא. שריד־יערים, מצפה לגאולה. ומתחת לשממה וממעל לה תקשיב האוזן האוהבת של המתישבים הצעירים המית מים ורחשם…

אנו חותרים בחולות – ואני מוסיף ומהרהר באנשי ביל"ו ובממשיכיהם. על הראשונים סח לי חד מחבריא: זינוקם היה עצום! והעליה השניה, זו שהצמיחה בעמקים ובהרים את המעשה החקלאי הכביר של הישובים העובדים ואת החדשה החברתית הנועזה, המקופלת בהם – הן נודעה לה יניקה מבארות מאד עמוקים: היה ביאליק וּדברוֹ־אש והיה חזון המהפכה הרוסית…

אנו חוצים את ואדי חצצה, אשר האחרונים נוטים לזהותו את נחל הבְּשׂוֹר. מול פנינו, לצד ימין, תל־אל־פארה, היא – לפי השערת החוקרים – שָׁרוּחָן הקדומה, הנזכרת בתיאור גבולות נחלת שמעון (יהושע י"ט, ו'). האפיק הרחב, רבוד חַלקי־נחל, שומר בקצהו גם בשלהי דקייטא שיור דל של מים – לא משובחים בטעמם, ודאי לא בנקיונם. אל מי־אפסַים אלה נוהרים מסביב, במעגל רחב, עם רב, למלא כדיו, פחיו וחביותיו, כדי להוליכם למשכנות, מהלך שעות רבות – על ראשי הנשים, על כתפי חמורים ועל דבשות גמלים. והן יש להאמין כי עוד בימי שׁרוּחן – כרך־קדומים – היו קיימים מיתקני־שרברב להולכת מים… ומאז נחרבה זו – שמוּט הכל…

תנו דרך לעם אוהב ארצו – וישׂוּשׂוּם מדבר: תפרה ארץ ויחי עם!

ירושלים, ב' כסלו תש"ז.

במידה שאני מתרחק מן הימים ההם הולכת ורבה לי משמעוּתם. הטיסה לוינה במטוס של מדינת ישראל, אשר נטל תחת כנפיו את ארונו של חוזה־המדינה, להעלותו אל מקומו, נראית לי כמקפלת בתוכה את כל נפלאות האושר, אשר זכינו לו אנחנו, הדור החי וכל אחד ואחד מבני הדור. במוחי סיבב הולך החרוז הכביר אשר דלה ר' יהוּדה הלוי, לפני שמונה מאות שנה, ממצוּלוֹת כליון נפשו:

אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ

וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ…

לוינה לא הגענו: היא וכל סביבותיה היו שרוּיות בערפל כבד – והנחיתה היתה מן הנמנעות. חזרנו לפּריס – ורק למחרתו, עם השכמה, שבנוּ ובאנו ונחתנוּ שלום בשדה־התעופה בטוללנדוֹרף, אליה הוּבא הארון מבעוד יום. כאן יורד גשם. היה ערב והיה מעמד מלא־יגונים. מאז השוֹאה לא נתנני לבי לבוא ליבשת אירופה… אלה הם אוּדי החורבן… קמצוץ נוער סטודנטי יהודי, פליטי משפחות ומדינות, אשר טרחוּ טורח־כבוד נאמן בהעלאת הארון למטוס, רק הדגישו את השכוֹל הנורא… וגשם טיפטף על אפר המקלה… אך משעלינוּ לשמים ונטלנוּ מקומותינו מצד אחד של המטוס – והארון, כסוי פּרוֹכת רקוּמה בידי נשי וינה הציוניות, נח לשמאלנו – היתה הרגשה רמה. שכינה טבעית, ביתית, כביכול, עטפה את כולנו, גם את הארון. גם אותנו – ללא כל מתיחוּת וללא כל חיץ.

התוַדעתי קצת אל הבחורים מאנשי הצוות. בחוּרי ישראל כולם! רַבְטָס יהודי, עוזרו – יהודי, רַבְכּוֹנֵן וחבריו – יהודים צעירים… מי מברוֹנכּס ומי מבּרוקלין. שני לילות הטיסה הללו – ליל עגמת הנפש, בשובנו על עקבנו ריקם פּריסה, וליל ההרגשה הרמה, בנסוע הארון אתנו – כה הלם לבם של בחוּרינוּ אלה עם המתרחש… ועמלם! מלאכת קודש עשתה ידם, בלהט ובהתמדה ובמאור פנים ועין…

אלה מי גידל.

מן האַלבום “הרצל”, אך זה הוּצא לאור, ניבטת אלינו גם תמוּנת בוא המטוס ללוד – ומתן הארון מן השמים לידיה המוּשטות של מדינת ישראל הצעירה, הטובעת בזוהר רב…

י“ט תמוז תש”י.