יִשְׂמְחוּ עַמִים וִירַנְנוּ לְאֻמִים,

כִּי תִשְׁפֹּט עַמִים מִישׁוֹר

וּלְאֻמִים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה.

יוֹדוּךָ עַמִים אֱלֹהִים,

יוֹדוּךָ עַמִים כֻּלָם.

(תהלים סז, 5–6)

אנו עומדים על סף תקופה בתולדות אדם, שלא היתה כמוה בכל ההיסטוריה האנושית. אומות שהיו כפופות עשרות ומאות שנים לשלטון זר, אומות גדולות וקטנות, בעלות תרבות עתיקה ועשוקות חינוך, פורקות מעליהן עול זרים ועומדות ברשות עצמן. ולא רחוק היום שכל עמי תבל בלא הבדל צבע, גזע ותרבות — יהיו חברים שוֵי זכויות, עצמאיים וריבוניים במשפחת המין האנושי.

ובאותו זמן גדֵלה והולכת התלוּת ההדדית שבין עמים, תלות בין עמים קטנים וחלשים ובין מעצמות אדירות וחזקות. אין כמעט אומה בעולם, ואפילו גדולה, מפותחה, עשירה ורבת־כוח ביותר, שאינה זקוקה לעמים אחרים ואינה תלויה בשותפותם ובתמיכתם.

עדיין רבים ולפעמים גם חריפים ההבדלים והניגודים בין ארצות וגושי מדינות; עוד פחד המלחמה לא פג, ופחד שאולי לא ידעה האנושות מעולם, כי זה לפני זמן קצר בערך, פחות מעשרים שנה, תיכן האדם כלי־משחית הרסניים, שיש ביכלתם להביא לחורבן האנושות כולה או רובה. ואף־על־פי־כן — וגם משום כך — הולכת וּמַבשילה יותר ויותר הכרת הצורך וההכרח של קיום השלום ואחדוּת המין האנושי. מתחשלת ההכרה על שותפות הגורל של כל העמים, הגדולים והקטנים, וביודעין ושלא ביודעין חותר האדם לקראת אחדות אנושית, מדינית ותרבותית.

העמים הדלים ועשוקי התרבות אינם מוכנים ומסוגלים עדו להשלים עם מעמדם העלוב והמסכן. והעמים העשירים והמפותחים מתחילים להבין יותר ויותר, כי לא יתכן לקיים לאורך ימים הפער המַפלה בין עמים שׂשבעים ורעבים, בין מדינות עתירות נכסים, חמריים ורוחניים, ובין ארצות נעדרות השכלה, דלות וחסרות כול.

ההגמוניה האירופית התפשטה בארבע־חמש מאות השנים האחרונות כמעו על־פני כל כדור־הארץ. ההגמוניה זו התבססה לא רק על כוח צבאי, גודל ציים, שכלול הזיון, מספר החילות, אלא גם על עושר חמרי, תעשיה מפותחת ומתרחבת, עָצמה כספית, כושר טכנולוגי ועליוֹנוּת תרבותית. התחדשות והתקדמות המדע ששינוּ ביסודה את תמונת היקוּם — מורשת יוָן וימי הבינַים — ונתנו בידי האדם שלטון גדַל והולך על איתני הטבע — אף הן בעיקרן הנין פרי כיבושי המדע באירופה בארבע מאות השנים האחרונות.

ההגירה האירופית לעולם החדש, שגדלה במאה הי"ט ונמשכת עד היום, הפכה שתי היבשות — אמריקה ואוסטרליה, שהיו מיושבות אלפי שנים גזעים צבאוניים, למרכזי הגזע הלבן והתרבות האירופית.

כל יבשת אמריקה לאחר גילויה על־ידי קולומבוס בשנת 1492, ואחריה יבשת אוסטרליה שנתגלתה כעבור שלוש מאות שנה, רוב שטחי אסיה וכמעט כל אפריקה היו כפופים לקיסרוּיות אחדות באירופה: — ספרד, פורטוגל, בריטניה, רוסיה, צרפת, הולנד, תורכיה ובלגיה.

בסוף המאה החמש־עשרה חדרוּ קוזקים רוסיים תחת הנהגת יֶרמאק לסיביר, ומאז החלה רוסיה להתפשט באסיה הצפונית והמרכזית; תורכיה שכבשה בשנת 1453 את קושטא מידי הביזנטים ירשה אחוזות הערבים בצפון־אפריקה, בקדמת אסיה ובדרום־מזרח אירופה. יבשת אפריקה מחוץ לחלקה הצפוני, היתה עד לפני כמה מאות שנים, ארץ לא נודעת. היוָנים והרומאים, כאנשי צור וצידון, אשר יסדוּ מושבות בצפון־אפריקה, לא חצוּ מעולם מדבר סהרה דרומה. הפורטוגיזים היו הראשונים אשר הגיעו בשליש האחרון של המאה החמש־עשרה עד אפריקה הדרומית, וּואסקו דה־גאמא הפליג בשנת 1497 עד קצה אפריקה הדרומית, כּף התקוה הטובה, ומשם פנה מזרחה והגיע עד הודוּ. היקף החוף האפריקני נודע רק בסוף המאה התשע־עשרה, והשטחים שבפנים אפריקה המרכזית משני עברי קו המשוה נחקרו רק במאה העשרים.

ההולנדים היו הראשונים שהתישבו בסוף המאה השמונה־עשרה בערבות אפריקה הדרומית, שהיא עכשיו ברית אפריקה הדרומית, ונתונה במשבר חמוּר בגלל שיטת “הפרדת הגזעים” והשלטון המוחלט של “הלבנים” (בשטח של 1,223,409 קמ"ר, 14,418,000 תושבים, מהם כחמישה־עשר אחוז לבנים ושמונים וחמישה אחוז שחורים וצבעוניים).

במחצית הראשונה של המאה הי"ט נתרחב הכיבוש האירופי באפריקה. הצרפתים התאחזו בשנת 1830 באלג’יר, השלימו כיבושה בשנת 1847 והרחיבו שלטונם עד קצה מדבר סהרה בדרום, וצרפתים רבים התישבו באלג’יר שהוכרזה כשטח צרפתי.

בסוף המאה הי“ח גברה בארצות־הברית התנועה לשחרור העבדים השחורים שהובאו מאפריקה, ונוסדה “חברת התישבות אמריקנית” שהעמידה לעצמה מטרה להחזיר עבדים משוחררים לאפריקה, וחוף ליבריה (שנקראה מקודם בשם כּף מיסורדו על ידי פדרו די־סינטרא, פורטוגזי, שהגיע למקום זה בשנת 1461) — נבחר למקום התישבות העבדים המשוחררים. במחצית הראשונה של המאה הי”ט גדלה הגירת השחורים מאמריקה לליבריה, ובשנת 1847 הוכרזה ליבריה כרפובליקה עצמאית. הנשיא טוֹבמן שנבחר לשמונה שנים בשנת 1944, ונבחר שנית בשנת 1951 ובשלישית בשנת 1955, עשה רבות לפיתוחה הכלכלי והתרבותי של ליבריה, ולמיזוג ה“עולים” מארצות־הברית עם ילידי המקום.

אנגליה, צרפת, גרמניה, ובעקבותיהן איטליה, פורטוגל, ספרד ובלגיה כבשו לאט לאט כל אפריקה המזרחית, המערבית והפנימית. בשנת 1882 השתלטה בריטניה למעשה על מצרים, שעמדה להלכה תחת חסות עותמנית. בנובמבר השתתפו בועידה: גרמניה, אוסטריה־הונגריה, בלגיה, דנמרק, ספרד, ארצות־הברית, רוסיה, צרפת, אנגליה, איטליה, הולנד, פורטוגל, שבדיה־ונורבגיה (לשתי ארצות אלה עוד היה אז מלך משותף — המלך השבדי) ותורכיה.

יבשת אפריקה המשתרעת על שטח של 30,289,000 קילומטר מרובע, נתחלקה כמעט כולה בין ארצות אירופה. לצרפת היו קצת פחות מעשרה מיליון קמ“ר, לבריטניה — למעלה מחמישה מיליון קמ”ר, לגרמניה — למעלה משני מיליונים, לבלגיה — קצת פחות, לפורטוגל — כשני מיליונים, לאיטליה — כחצי מיליון, לתורכיה — כמיליון, לספרד — כמאתים אלף. למצרים — שהיתה להלכה ארץ חסות עותמנית, אבל למעשה שלטוּ בה הבריטים משנת 1882 ואילך, היו כארבעה מיליונים קמ"ר. ביבשת אפריקה נשארוּ רק שלוש מדינות עצמאיות: אתיופיה¹, שקיימה עצמאוּתה מאז ומעולם, ליבריה² וברית דרום־אפריקה.

שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הכריזה איטליה מלחמה על תורכיה וכבשה בצפון־אפריקה את טריפולי וקירנייקה³ והסבה את שמם ללוב (ליביה)⁴.

במלחמת העולם הראשונה הפסידה גרמניה כל מושבותיה באפריקה. טוגולנד⁵ נמסרה בתורת מנדט לצרפת והקמרונים נתחלקוּ בין צרפת⁶ ובין אנגליה⁷. המנדט על אפריקה המזרחית בשם טנגנייקה⁸ נמסר לאנגליה, ובלגיה קיבלה מנדט על רואנדי־אורונדי.⁹

בשנת 1936 כבשה איטליה הפשיסטית מתוך התנגדוּת מילולית של חבר הלאומים את אתיופיה והפכה אותה למושבה איטלקית. בעקבות שינויים אלה נעשתה חלוקה חדשה של אפריקה: בידי צרפת היו כ־10,700,000 קמ“ר, בידי אנגליה — כעשרה מיליון ומאתים אלף קמ”ר (כולל סודן), בידי איטליה למעלה משנים וחצי מיליון קמ“ר, בידי בלגיה כ־2.4 מיליון קמ”ר, בידי פורטוגל כשני מיליונים, בידי מצרים, שאנגליה הכירה להלכה בעצמאוּתה, פחות מ־900,000 קמ“ר ובידי ספרד כ־358,000 קמ”ר. ביבשת אפריקה נשארוּ רק שתי מדינות עצמאיות: ליבריה וברית דרום אפריקה. תורכיה וגרמניה גורשו כליל מהיבשה האפריקנית.

השלטון האירופי התפשט גם ביבשת אסיה. הפורטוגזנים היו הראשונים שתקעוּ יתד בהודו בתקוּפה המודרנית בתחילת המאה הט“ז. אחריהם באוּ ההולנדים שהתבצרוּ ברבע הראשון של המאה הי”ז באיים האינדונזיים, ומשם חדרוּ להודו. בעקבותיהם באוּ הבריטים והצרפתים. המאבק בבין צרפת ואנגליה בהודו נמשך למעלה ממאה וחמישים שנה — וידה של אנגליה היתה על העליונה. שלטונה של אנגליה החל להתפשט ברחבי הודו, ואחרי שלוש מלחמות עם בורמה (משנת 1842 עד 1885) נספחה גם בורמה להודו הבריטית, ועד לפני 13 שנה החזיקה אנגליה בתת־היבשת ההודית, שכללה גם האי ציילון. הרוסים התפשטוּ בצפון אסיה הריקה ברובה, ובמרכזה, המיושבת עמים מוסלמים, ושלטונם הקיף חלק שישי של אדמת כדור הארץ, — מהים הצפוני והים השחור במערב ועד האוקינוס השקט במזרח וגבולם היה גרמניה במערב ויפאן במזרח. ההולנדים השתלטוּ על האיים האינודנסיים באוקינוס ההודי, וצרפת — על הודו־סין (אנאם, לאוס, קמבודיה ועוד).

הראשונים שפרקוּ מעליהם עול זר — בעצם, עוּלם של בני עמם — היוּ המתישבים בשלוש־עשרה המושבות באמריקה הצפונית. בשנת 1776 פרצה מלחמת השחרוּר של 13 המושבות. בשנת 1783 הכירה בריטניה בעצמאוּת מושבותיה אלה, והוקמה ברית פדרלית עצמאית שהתפשטה לאט לאט מהאוקינוס האטלנטי עד האוקינוס השקט, וכך נולדה ארצות־הברית של אמריקה הצפונית, שהיתה למדינה האדירה והעשירה בזמננו. מושבות ספרד ופורטוגל באמריקה התיכונה והדרומית השתחררוּ בעשרים השנים שבין 1810 ו־1830, אולם שלא כארצות הברית נשארוּ רפובליקות נפרדות זו מזו עד היום הזה. רק בראזיל היתה כמה עשרות שנים קיסרוּת, לאחר שצבאות נפוליון כבשו בשנת 1807 את פורטוגל, ובית המלוכה ברח לבראזיל, ולמעשה הפכה כאילו פורטוגל למושבה של בראזיל. ב־1822 הכריזה בראזיל על עצמה כקיסרוּת נפרדת תחת פדרו הראשון, בנו של מלך פורטוגל, אבל העולם החדש לא ראה בעין יפה קיום המלכוּת. בשנת 1889 שוּלח קיסר בראזיל מארצו — וכל אמריקה היתה רפובליקנית.

בשנת 1926 הכירה אנגליה בעצמאוּתן המלאה של אחוזותיה המאוכלסות ביוצאי בריטניה והולנד: קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ברית אפריקה הדרומית, אירלנד וניו־פאונדלנד. בועידה קיסרית שנתכנסה בשנת 1926 הוכרזוּ כל האחוזות הללו כ“קהיליות עצמאיות בתוך הקיסרוּת הבריטית, שוות במעמדן, בלתי כפופות זו לזו בעניניהן הפנימיים והחיצונים, אם כי מאוּחדות בנאמנוּת משותפת לכתר ומצורפות מתוך חירות כחברות בקהיליית עמים הבריטית”.

פירוש הדבר, שכולן נעשוּ מדינות עצמאיות גם בשטח הבינלאומי (פרט לניו־פאונדלנד) והיתה להן נציגות נפרדת בחבר הלאומים ובמדינות שונות. בשנת 1949 נפרדה אירלנד מקהיליית העמים הבריטית, וניו־פאונדלנד נעשתה מרצונה הטוב, חבל במדינת קנדה.

במלחמת העולם הראשונה הפסידה תורכיה כל אחוזותיה הערביות במזרח התיכון: רובו של חצי־האי ערב, הכולל את סעודיה¹⁰ ותימן¹¹ נעשה עצמאי. על עיראק¹² סוריה¹³, לבנון¹⁴, ארץ־ישראל וירדן¹⁵ הוטלו מנדטים. על עיראק וארץ־ישראל — מנדט בריטי, על סוריה ולבנון מנדט צרפתי. ב־1930 בא במקום המנדט הבריטי בעיראק שלטון עצמאי בברית עם אנגליה; המנדטים הצרפתיים בסוריה ובלבנון בטלו במלחמת העולם השניה, ושתי הארצות נעשוּ מדינות עצמאיוּת. המנדט על ארץ־ישראל בוטל בשנת 1948 על־פי הוראת האומות המאוּחדות, הארץ נתחלקה, ובארבעה עשר במאי 1948 חודשה מדינת ישראל. בשנת 1958 מנתה סוריה — 4,283,000 תושבים; לבנון — 1,550,000; עיראק — 6,590,000; ירדן, לאחר סיפוח חלק מהגדה המערבית — 1,580,000.

בקצה אסיה המזרחית שוכנת יפאן שהיתה כל השנים סגורה וחסומה בפני כל השפעה וחדירה זרה, פרט להשפעה סינית, ובאמצעוּת סין — גם להשפעה הודית (בודהיסטית). בשנת 1854 הכריח המפקד האמריקני פרי (Perry) בכוח עשר אניות קיטור מזוינות בתותחים את יפאן הפיאודלית והמסוגרת לפתוח שעריה לאמריקנים ולסחר האמריקני. אחרי ארצות־הברית באו — רוסיה, הולנד ובריטניה. נעשה עוד נסיון אחד על־ידי פיאודל יפאני לפגוע באניות זרות, אולם, בעקב ההפצצה של אניות צרפתיות, בריטיות, הולנדיות ואמריקניות וצבא זר שחנה בקיוֹטוֹ בשנת 1865, נאלצה יפאן לפתוח ארצה לזרים. אבל מפלה צבאית זו, הפכה ליפאן לברכה. היפאנים החלו בהתמדה ובכשרון מופלא ללמוד דרכי אירופה ואמריקה, בפחות מארבעים שנה הגיעה יפאן לרמה האינטלקטואלית והטכנולוגית של העמים המפותחים ביותר בעולם, ובמלחמה ב־1905 ניצחה יפאן את המעצמה האדירה והגדולה באירופה את רוסיה. הוכח כי עמי אסיה אינם נופלים בטבעם ובכשרם מעמי אירופה ואמריקה. לעובדה זו היתה השפעה עצומה על כל עמי אסיה.

התקוּפה שבין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השניה היתה תקוּפת זעזועים ומאבקים לעצמאוּת בכל ארצות אסיה הכפופות לשלטון אירופים. במלחמת העולם השניה הסתערה יפאן, בברית עם היטלר ומוסוליני, לכבוש רובה של אסיה בסיסמה: אסיה לבני אסיה. היא גם הצליחה להשתלט על כל ארצות אסיה הדרומית והמזרחית עד גבול הודו, אולם לבסוף ניגפה בפני עצמתה הימית והאוירית של ארצות הברית, — ונכנעה ללא תנאים, לאחר שנפלוּ על שתי עריה — הירושימה ונאגאסאקי — הפצצות האטומיות הראשונות שהופעלוּ על־ידי אדם.

בשנת 1947 העניקה בריטניה עצמאוּת לגדולה שבאחוזותיה — הודו. אולם תת־יבשת זו, שהיתה יחידה מדינית אחת בימי השלטון הבריטי — היא תפסה אז שטח של 4,208,192 קמ"ר — נאלצה להתפלג עם יציאתה לרשוּת עצמה. כמה מאות שנים לפני בוא האירופים נכבשה הודו על־ידי המונגולים־המוסלמים, ורבים מתושבי הודו נאלצוּ להתאסלם. בעשרות השנים האחרונות של השלטון הבריטי התעוררה תנוּעה גדולה תחת הנהגת המנהיג המוסלמי גינאח ליסד מדינה מוסלמית נפרדת, ובהגיע תור העצמאוּת נאלצוּ מנהיגי הודו — גאנדי ונהרו — להסכים לחלוקת הארץ, והוקמה מדינה מוסלמית בשם פקיסטן, חלקה במערבה וחלקה במזרחה של הודו. בשנת 1958 מנתה הודו 391,390,000 תושבים (בתוכם כארבעים מיליון מוסלמים) ופקיסטן מנתה 85,635,000 תושבים, כמעט כולם מוסלמים, לאחר שמיליוני מוסלמים נמלטוּ לפקיסטן, ומיליונים הודים מפקיסטן להודו.

נתעצמה גם בורמה, ארץ בודהיסטית על גבולה המזרחי של הודו, ששטחה 677,950 קילומטר מרובע וישובה בשנת 1958 מנה כעשרים מיליון וחצי תושבים; כמו־כן נתעצם אז האי ציילון, מדרומה של הודו — שטחו 65,610 קמ"ר ומספר תושביו כתשעה מיליון ורבע. הודו, פקיסטן וציילון נשארוּ ברצונן הטוב חברות בקהיליה הבריטית, גם לאחר שהפכוּ לרפוּבליקות עצמאיות לגמרי. בורמה לא נצטרפה לקהיליה.

הולנד, שהיתה כבושה בידי גרמניה הנאצית בשנות 1940–1945, הפסידה אחוזותיה בהודו המזרחית (אינדונסיה), שנפלוּ בידי יפאן. לאחר תבוסת יפאן על־ידי ארצות־הברית קמה באיי אינדונסיה ממשלה מקומית, ואחרי מאבק של ארבע שנים הכירה הולנד בדצמבר 1949 בשלטון העצמאי של אינדונסיה, אולם עדיין נמשך הריב על גיניאה החדשה¹⁶ של הולנד. זהו האי השני בגדלו בעולם. חלקו של האי — שטח פאַפואַ ושטח המנדט — עומד ברשוּת אוסטרליה¹⁷.

תושבי גיניאה החדשה שונים בלשונם, בגזעם ובאמוּנתם מתושבי אינדונסיה. 80% של תושבי אינדונסיה הם מוסלמים, השאר הם נוצרים, בודהיסטים, הינדואיסטים, טאואיסטים וקונפוציאנים. תושבי גיניאה הם עובדי רוחות, פרט למיעוט הלבן שהוא נוצרי.

גם הודו־סין הצרפתית נפלה בידי יפאן בסוף מלחמת־העולם השניה. כשיפאן נכשלה ונאלצה לעזוב הארצות שכבשה במזרח־אסיה החלו עמי הודו־סין להילחם על עצמאוּתם; סין הקומוניסטית הגישה עזרה לויאָטמין, שבראשה עמד הו־צ’י־מין. כוחות ויאָטמין כבשוּ את דיאֶן־ביאֶן־פו אחרי קרבות עזים ולכדו 10,000 שבויים צרפתיים, וראש ממשלת צרפת, מנדס פרנס, סיים המלחמה. עמי הודו־סין נתעצמו בשנת 1956 וקמו ארבע מדינות ריבוניות: קמבודיה¹⁸, לאוס¹⁹, ויאֶטנאם הדרומית²⁰, וּויאֶטנאם הצפונית²¹; זו האחרונה הצטרפה למחנה הקומוניסטי יחד עם קוריאה הצפונית. מדינת נפאל²², בצפונה של הודו, על גבול טיבט, נשארה כל השנים מדינה עצמאית, אולם ממחצית המאה הי"ט עד מחצית המאה העשרים הועמדה תחת שלטון עריצות משפחתית של ראש־הממשלה, שמשרתו עברה בירושה לבניו, ומלך נפאל היה למעשה אסיר־בית ונטול כל סמכוּת. לאחר השתחררוּת הודו פרצה תנועה בנפאל לשינוי המשטר, הושם לאט לאט קץ לעריצות משפחת ראש הממשלה, ובבחירות האחרונות קיבלה המפלגה הסוציאליסטית בראשוּת פ. ב. קויראלה, השלטון בידיה.

ברית־המועצות שמרה על כל כיבושי הצארים באסיה. גם בריטניה עדיין שומרת על חסותה בכמה ארצות במפרץ הפרסי ובקצה חצי־האי ערב, ועל שלטונה בצפון בורניאו²³, בסארוואק²⁴, בעיר סינגפור²⁵, ובעיר הונגקונג²⁶.

הולנד עודנה שלטת בגיניאה החדשה²⁷, ופורטוגל בשטחים אחדים של הודו ²⁸, כל שאר השטחים העצומים של היבשת הגדולה ביותר בעולם, המכילה יותר ממחצית המין האנושי — למעלה מביליון וחצי תושבים — עומדים ברשוּת עצמם.

אחרי שחרוּר עמי אסיה בא תורם של עמי אפריקה, כאמור היו בסוף מלחמת העולם השניה ארבע מדינות עצמאיות ביבשת זו: ברית אפריקה הדרומית, שבה שליט המיעוט הבורי (יוצאי הולנד) על רוב של שחורים; אתיופיה, המדינה העצמאית העתיקה ביותר באפריקה (פרט לזמן קצר של הכיבוּש האיטלקי בשנת 1936) ליבּריה ומצרים. מצרים קיבלה לידיה אחת המעברות הבין־לאומיות החשובות ביותר בעולם — את תעלת סואץ, המקשרת את הים־התיכון עם ים־סוף והאוקינוס ההודי.

בסוף המאה הט“ו נתגלתה לאירופים הדרך להודו במעבר כף התקוה הטובה בדרום־אפריקה. אולם צרפת היושבת לא רק על חוף האוקינוס האטלנטי, אלא גם על חוף הים התיכון — חיפשה דרך יותר קצרה ממזרח הים התיכון להודו, ובמאה הי”ז והי“ח עיינה באפשרוּת של מעבר ימי מים התיכון לים סוף. זו היתה אחת המטרות של נפוליון כאשר נשלח לכבוש את מצרים בשנת 1798. המהנדס שבא אתו למטרה זו, לה פר, קיבל ההנחה, שהיתה נפוצה אז, כי מי ים־סוף גבוהים ממי ים־התיכון בשלושים רגל, ולכן הגיש לשולחיו מסקנה שלילית. כעבור חמישים וחמש שנים (בשנת 1853) הוכיח מהנדס צרפתי אחר (לינאן דה בלפון), כי ההבדל בגובה המים של שני המים הוא זעיר, ואז הופיע האיש הדגול שתיכנן וביצע המפעל הגדול של תעלת סואץ — פרדיננד די־לֶסֶפְּס. הוא שימש חמש שנים כקונסול צרפת באלכסנדריה, קרא הדו”ח של לה פר והיה ידידו של לינאן דה בלפון. והרעיון של חפירת תעלה לחבר ים התיכון וים־סוף שבה את לבו. כשידידו סעיד עלה לשלטון במצרים — הציע לו תכנית התעלה, וקיבל ממנו רשיון ליסד חברה כללית לתעלה ימית של סואץ, ונקבע שהתעלה והנמלים שעל־ידה יהיוּ פתוחים תמיד לכל אניות־סוחר בלי הבדל עם ומדינה, בתנאי שישולמו דמי המעבר. התעלה תהיה ברשות החברה 99 שנה, אחרי כן תעבור לרשוּת ממשלת מצרים. אנגליה ניסתה למנוע חפירת התעלה, והצליחה לעכב הסכמת השולטן התורכי, שהיה אז השליט העליון על מצרים, אולם במארס 1866 נתן השולטן הסכמתו, לאחר שהעבודה כבר התחילה.

בשנת 1869 נסתיימה חפירת התעלה, וביום 17 בנובמבר באותה השנה, החלו אניות לעבור בתעלה, על אף המכשולים שאנגליה שמה מזמן לזמן. היא גם סרבה לקנות חלקה במניות החברה שלספס הועיד לה, ברצונו לשתף כל מדינות אירופה במפעל זה. לאחר מעשה השלימה אנגליה עם לספס והעניקה לו כל הכבוד הראוי לו.

לספס שאף לכך, שהתעלה תהיה נייטרלית ופתוחה לכול תמיד, וביום 29 באוקטובר 1888 נתכנסו נציגי צרפת, אנגליה, גרמניה, אוסטריה־הונגריה, איטליה, רוסיה, ספרד, תורכיה והולנד בקושטא וחתמו על אמנה כי התעלה “תהיה לעולם פתוּחה וחפשית, בימי מלחמה כבימי שלום לכל אניות סוחר או אניות מלחמה, בלי הבדל דגל”.

בניגוּד לאמנה זו, ניסתה מצרים למנוע מעבר אניות ישראליות; ישראל הגישה עצומותיה למועצת הבטחון של או"ם בשנת 1951. מצרים טענה שהיא עושה כך על יסוד מצב המלחמה השורר בינה ובין ישראל, אולם מועצת הבטחון פסלה טענה זו וקבעה שמצב מלחמה אינו מתישב עם הסכם שביתת־הנשק, ולפי אמנת קושטא קיים חופש שיט בתעלה גם בימי מלחמה. מצרים המרתה פי מועצת הבטחון.

ב־13 בדצמבר 1956 אסרה שוב מועצת הבטחון פה אחד כל הפליה גלויה או מוסוית, נגד איזו מדינה שהיא בתעלת סואץ, אבל ממשלת נאצר הכריזה שלא תישמע גם להחלטה זו, ומוסדות או"ם לא עשוּ דבר במשך כל השנים להטיל מרוּת המשפט הבינלאומי והחלטת מועצת הבטחון על מצרים.

מיד לאחר גמר מלחמת העולם השניה התעצמה גם לוב²⁹. גם סודן³⁰, שהיתה עשרות שנים אחוזה משותפת של בריטניה ומצרים, יצאה לרשוּת עצמה. בשנת 1956 העניקה צרפת עצמאוּת לטוניס³¹ ולמרוקו³², סודן, לוב, טוניס ומרוקו הצטרפו לליגה הערבית שנוסדה בשנת 1945 בעידודו של שר החוּץ הבריטי דאז אנטוני אידן (ביסוד הליגה השתתפוּ הארצות הערביות במזרח־התיכון: מצרים, סעודיה, תימן, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק).

בשנת 1957 העניקה אנגליה עצמאוּת לגאנה (נקראה מקודם "חוף הזהב)³³. השנה הכריזה גאנה על עצמה כרפובליקה, אבל היא נשארה בקהיליה (קומונוולת) הבריטית — כהודו וכפקיסטן. בשנת 1958 זכתה גם גיניאה הצרפתית לעצמאוּת — כשהנשיא דה־גול ערך משאל־עם בצרפת ובמושבות, ובין השאר היתה גם השאלה אם המושבה רוצה להישאר באחדות הצרפתית, גיניאה³⁴ היתה המושבה היחידה באפריקה הצרפתית שענתה על שאלה זו בשלילה. נשיא גאנה, ד"ר אנקרומה, ונשיא גיניאה, סקו־טורה, ניסו להקים פדרציה בין שתי הארצות, אבל הדבר לא הצליח. הלשון השלטת בגיניאה, כמו בכל שאר מושבות צרפת — היא צרפתית, אם כי בכל ארץ יש לשבטים המקומיים ניבים משלהם, שאינם מובנים לכל תושבי הארץ. בגאנה, כמו בשאר מושבות בריטניה, שלטת השפה האנגלית, אם כי גם פה קיימים ניבים שבטיים כמו בכל ארצות אפריקה.

בתחילה 1960 זכוּ הקמרונים לעצמאוּת. ארץ זו שהיתה נחלת גרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה — נתחלקה אחר־כך בין צרפת ובריטניה. הראשונה קיבלה שטח של 432,000 קמ“ר³⁵, ובריטניה — 88,270 קמ”ר מאוכלסים במיליון וחצי נפשות. באפריל 1960 התעצמה גם טוגו³⁶ שאף היא היתה תחילה מושבה גרמנית. זו היתה רק התחלה. בשנת 1960 קורא דרור להרבה ארצות אפריקה: 11 מושבות צרפתיות, המושבה הבלגית, קונגו, הארץ הגדולה בשטחה באפריקה אחרי סודן, סומאלי הבריטית והאיטלקית. באחד באוקטובר השנה משתחררת הארץ המאוכלסת ביותר בכל אפריקה — הפדרציה הניגרית של בריטניה, ובסוף נובמבר שנה זו תזכה לעצמאוּת האחרונה מבין ארצות הקהיליה הצרפתית — מאוריטניה. המושבות הצרפתיות שכבר הוענקה להן עצמאות הן: סנגל³⁷, וסודן הצרפתית³⁸, שתי ארצות אלה היו מאוחדות בפדרציה שנקראה מאלי, אולם סנגל פרשה מהפדרציה. נשיא צרפת ניסה לאחות את הקרע, אבל אין סיכוּי רב להחזרת הקשר הפדרטיבי. ב־26 ביוני שנה זו הוקמה הרפובליקה המאלאגשית באי שנקרא מקודם בשם מאדאגסקר³⁹. אי זה אינו בעצם חלק של אפריקה וקרוב יותר בלשונו ומוצא תושביו לאיי האוקינוס ההודי. בחודש אבגוסט שנה זו העניקה צרפת עצמאוּת לדאהומיי⁴⁰, לניג’ר⁴¹, לוולטה עלית⁴², לחוף השנהב⁴³, לרפובליקה המרכז־אפריקנית⁴⁴, לצ’ד⁴⁵, לקונגו הצרפתית⁴⁶ ולגאבון⁴⁷.

כמעט כל הארצות האלה, פרט לגיניאה הצרפתית, הן חברות בקהיליה הצרפתית (Communauté) אם כי הן עומדות לגמרי ברשוּת עצמן ועומדות להתקבל כחברות באו"ם.

מאוריטניה⁴⁸, שצרפת החליטה להעניק לה עצמאוּת בסוף נובמבר שנה זו כבר הועמדה בפני טענת בעלות של מרוקו, אבל קשה להניח שעצרת או"ם תקבל טענה זו.

ב־30 ביוני קיבלה קונגו הבלגית עצמאותה, אולם עם הכרזת העצמאוּת גברה האנרכיה בארץ זו ואו“ם נאלצה לשלוח אליה חילות מכמה מדינות אפריקניות ואירופיות. מחוזות אחדים ובתוכם המחוז העשיר ביותר — קטנגה, רוצים לפרוש וליסד מדינה עצמאית או להפוך את קונגו הבלגית לשעבר למדינה פדרלית. ראש הממשלה הבלגית הודה בפרלמנט בבריסל, כי בלגיה עשתה שגיאות במושבה גדולה זו⁴⁹. ראש־הממשלה לומומבה שעומד על שלטונו המלא בכל ארצות קונגו נתמך על־ידי ברית־המועצות, והנשיא קאסאוובו נוטה לפדרציה. ולעת עתה לא ידוע גורל מדינה חדשה זו. המזכיר הכללי של או”ם, מר דאג המרשלד, המנסה להשליט סדר ובטחון חיים במדינה זו נתקל בהתנגדוּת נמרצת מצד ברית־המועצות, התומכת בלומומבה. סכסוּך קונגו עלול להתפשט ולהכניס ריב בקרב עמי אפריקה ולהגביר המתיחוּת בין שני הגושים העולמיים.

האי קפריסין, שנכבש על־ידי התורכים בשנת 1571, נמסר בשנת 1878, בימי ממשלת ד’ישראלי, לאנגליה, אם כי נשאר רשמית תחת שלטון תורכי. כשנצטרפה תורכיה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1914, סופח האי רשמית לבריטניה הגדולה. בשנת 1931 פרצוּ מהומות באי, ורוב תושבי האי, שהם יוָנים, דרשוּ איחוּד עם יוָן. המיעוט התורכי באי התנגד לכך. אחרי מלחמת העולם השניה התגבר המאבק לאיחוּד עם יוָן; לאחר משא־ומתן ארוך ומיגע בין נציגי היוָנים והתורכים של קפריסין ובין אנגליה, יוָן ותורכיה, הוסכם על עצמאוּת קפריסין ב־16 באבגוסט 1960. (שטחה של קפריסין הוא 9,251 קמ"ר, וישובה 549,000; הרוב — שמונים אחוזים — יוָנים, וכעשרים אחוזים תורכים).

באחד באוקטובר משתחררת הארץ המאוכלסת ביותר בכל אפריקה — ניגריה, שכבר הקימו בה האנגלים משטר פדרלי, המורכב משלוש ארצות: ניגריה המערבית⁵⁰, שבה עיר הבירה לאגוס — וניגריה המזרחית⁵¹. בשתי הניגריות האלה הישוב הוא כמעט כולו נוצרי. ניגריה הצפונית⁵², כמעט כולה מוסלמית⁵³. שתי ארצות סומאלי: הבריטית⁵⁴ והאיטלקית⁵⁵ נתאחדוּ וזכוּ לעצמאוּת באחד ביולי ש. ז. מדינה זו כולה מוסלמית.

באופן זה יתוספו השנה 17 מדינות חדשות באפריקה. באפריל 1961 תקבל סיאֶרה ליאונה הבריטית את עצמאותה⁵⁶.

בריטניה טרם קבעה תאריך סופי לעצמאוּתן של טנגנייקה⁵⁷, קניה⁵⁸ ואוגנדה⁵⁹. בשלוש ארצות אלה יש שאיפה לפדרציה, אבל עד בוא יום עצמאוּתן אין יודע כיצד יתפתחוּ הדברים. המאורעות בקונגו (הבלגית לשעבר) הכניסו כאמור מבוכה גדולה בכל אפריקה, ולא רק בה.

לאנגליה יש עוד מושבות בדרום־אפריקה: — בסוטולנד⁶⁰, בצ’וּאנאלנד⁶¹ והפדרציה של ניאסאלנד⁶², רודסיה הצפונית⁶³, רודסיה הדרומית⁶⁴. השלטון בפדרציה נמצא בידי הלבנים, אם כי ברודסיה הדרומית יש רק 180,000 אירופים, ברודסיה הצפונית — 40,000, ובניאסאלנד רק — 4,000. בפדרציה נמשך עוד המאבק של האפריקנים נגד המיעוט הלבן השליט, אם כי לפדרציה זו אין ריבונוּת מלאה, והיא כפופה לממשלה בלונדון. בצורה יותר קשה ואכזרית מתנהל מאבק זה בברית אפריקה הדרומית.

הארץ הקולוניאלית היחידה באירופה שעדיין לא החלה אפילו בצעדים הראשונים לשחרוּר מושבותיה, היא פורטוגל, השלטת על אנגולה⁶⁵ באפריקה המערבית, — ומוזאמביק⁶⁶ במזרח אפריקה.

עובדת היותה של אירופה חולשת במאות השנים האחרונות על כל היבשות והאיים על־פני גדור־הארץ, פרט ליפאן, סין, פרס ואתיופיה, (כי יש לראות תושבי שתי היבשות של העולם החדש: אמריקה ואוסטרליה כתפוסות ומיושבות בעיקר על־ידי יוצאי אירופה) — היתה בלי ספק, פרי העליונות התרבוּתית והכלכלית של עמי אירופה שגברה בתקוּפה זו. יזמה ועוז לגילוי ארצות חדשות וישובן, התקדמוּת כלכלית שנתגלתה במהפכה התעשייתית, קידום מדעי הטבע הצרופים והשימושיים ושכלולים טכנולוגיים העמידו את עמי אירופה, אמריקה ואוסטרליה בתקוּפה המודרנית בראש האנושות, והארצות החדשות לא במהרה ולא בקלות ידביקוּ עמים אלה ברמתם התרבוּתית והכלכלית.

אבל העליונות האירופית אינה פרי הכושר הבלעדי הטבוע בעמים אלה ובצאצאיהם באמריקה ובאוסטרליה; והפער התרבוּתי הנוכחי שביניהם ובין עמי אסיה ואפריקה אינו חוק טבעי שאין לשנותו. בדורות האחרונים ראינוּ כיצד העם היפאני, שלא היה לו כל מגע עם עמי אירופה ואמריקה עד המחצית השניה של המאה התשע־עשרה, והיה רחוק מכל ההישגים המדעיים והטכנולוגיים של המערב כרחוק מזרח ממערב, רכש לעצמו במשך כמה עשרות שנים את כל כיבוּשי התרבוּת האירופית, ואינו נופל בהשכלתו, בחינוּכו המדעי וביכלתו הטכנולוגית מהעם המפותח ביותר בארצות המערב. בצדק אמר פרופ' בלאקט בועידת רחובות לקידום הארצות החדשות, שאילוּ הגיע אמש ממארס לכדור הארץ בתקוּפה שבין 3000 ובין 500 שנה לפני הספירה היה אומר שעמי המזרח התיכון הם היצוּרים העליונים עלי אדמות, ואילוּ הגיע לאדמה בתקוּפה שבין 500 שנה ובין 1500 לאחר הספירה היה אומר כך על הסינים וההודים.

בפינה צפונית־מזרחית של יבשת אפריקה, בעמק הנילוס, נעשוּ לפני יותר מחמשת אלפים שנה כיבוּשים ראשונים של רוח האדם במדע ובאמנות, בהבנת הטבע ובשליטה על איתניה. כאשר אירופה כולה עדיין היתה שקועה בבערות פרימיטיבית — נוצרה תרבוּת עשירה במזרח התיכון ובסין; חכמי מצרים ובבל גילוּ תגליות והמצאות חשוּבות באסטרונומיה, ברפואה, בכימיה, בגיאומטריה ובחקלאוּת מתוכננת. כל האמונות החיות עד היום בקרב מאות מיליוני אנשים בכל ארצות תבל — מוצאן מאסיה; האמונה היהודית, ההינדית, הבודהית, הנוצרית, המוסלמית — כולן נולדוּ במזרח, ביבשת אסיה. משה העברי, קונג־צה ולאו־צה הסינים, בודהא ההודי, זרתושטרה הפרסי, ישו הנוצרי, מוחמד הערבי — נערצים עד היום בכל ארצות תבל. התרבות האנושית טבועה עד היום בחותם המחוקקים, הנביאים, החכמים ואנשי הרוח שנולדו באסיה המערבית והמזרחית: בישראל, בסין, בהודו, בפרס, בערב. חכמי יוָן, אשר לפני אלפים וחמש מאות שנה עמדוּ בראש ההגות המדעית הפילוסופית, שאבוּ תורתם מעמי המזרח התיכון ומהודו. עד אמצע המאה השש־עשרה כמעט שלא ידעה סין כלל על קיום עמי אירופה ולא היה לה מה ללמוד מהם, והיא שימשה מרכז תרבוּתי וחינוּכי לכל עמי המזרח הרחוק: יפאן, קוריאה, סיאם, טיבט ובורמה.

גדולתה המדינית, הכלכלית והתרבוּתית של אירופה — היא פרי ארבע־חמש מאות השנים האחרונות, מאז הקיף ואסקו דה־גאמא את חוף אפריקה הדרומית והגיע עד הודו, ומאז יצא קולומבוס מספרד בדרכו מערבה כדי להגיע להודו, ובלא יודעין, גילה, בדרכו, את העולם החדש — יבשת אמריקה.

אגן ים התיכון עמד תקוּפה ארוכה במרכז התרבות והקידמה הרוחנית והכלכלית של האנושות, וישראל, יוָן ורומא היווּ החוּט המשולש של תרבות זו בימי קדם. עם ישוב אמריקה על־ידי יוצאי אירופה, עבר מרכז הכובד מאגן הים התיכון לחופי האוקינוס האטלנטי, ובני אירופה וצאצאיהם בעולם החדש השתלטוּ למעשה על כל כדור־הארץ — בכוחם הצבאי, בעשרם הכלכלי וביתרונם המדעי והטכנולוגי. בזמן האחרון התיצבוּ בראש שליטי עולם שתי מעצמות אדירות המתחרות זו בזו על הגמוניה עולמית: ארצות־הברית של אמריקה הצפונית, והאימפריה הרוסית, שלנין, בגאוניותו התכסיסית, קרא בשם — ברית־המועצות.

בזכוּת שינוי השם פטרה עצמה רוסיה הקומוניסטית ממתן עצמאוּת לעמים המוסלמים באסיה התיכונה ובקוקז (בשנת 1955 היו בברית־המועצות כ־24,000,000 מוסלמים) והשבטים הבודהיסטים (כחצי מיליון) בסיביר. החוקה שנתן סטאלין בשנת 1936 לברית־המועצות אומרת: “ברית־המועצות היא מדינה פדרלית, מושתתת על בסיס ברית חפשית של רפובליקות סוציאליסטיות סובייטיות”. סעיף 17 של חוקה זו קובע, כי “הזכוּת להיפרד מברית־המועצות שמורה לכל רפוּבליקה בברית”.

חוקה זו נשארה אות מתה. כל הארצות שכבשוּ הצארים במאה שלפני השלטון הקומוניסטי, פרט לפינלנד, נשארוּ כפוּפות כחברות בברית־המועצות ל“דיקטטורה של הפרולטריון” שמרכזה בקרמלין. הגרוזינים שהשתחררוּ תחת הנהגת המפלגה הסוציאליסטית — נכבשוּ מחדש על־ידי הצבא האדום עוד בימי לנין. מלחמת העולם השניה שנפתחה בכניסת צבא היטלר לפולין ממערב וצבא סובייטי ממזרח, נתנה הזדמנוּת לסטאלין להרחיב את גבולות ברית־המועצות על חשבון השכנים במערב ובמזרח. בשנת 1939–1945 סופחו לברית־המועצות באירופה שטח של 365,000 קמ“ר, המאוכלס 22,266,000 תושבים⁶⁷. באסיה — שטח של 214, 215 קמ”ר עם ישוב של חצי מיליון תושבים (חלקו מאיי יפאן, וחלקו מהרפובליקה טנו־טובא שהיתה עד 1911 שייכת לסין ובשנת 1921 יצאה לרשות עצמה. באוקטובר 1944 הכריזה המועצה העליונה של R.S.F.S.R. שטובא היא חבל אבטונומי של הפדרציה הרוסית). אחרי מלחמת העולם השניה הודיע סטאלין לעולם מופתע כי הארצות הבלטיות הצטרפוּ “מרצונן הטוב” לברית־המועצות.

ארצות־הברית וברית־המועצות היו בעלות ברית, למעשה, במלחמת העולם השניה, והן מיגרו את העריץ הנאצי בכוחות משותפים יחד עם אנגליה, צרפת ובעלי ברית אחרים, שבתוכם נמצאו יחידות יהודיות מארץ־ישראל שמנו כשלושים אלף איש. אולם מיד אחרי הנצחון התגלה ניגוּד בין המערב (ארצות־הברית וארצות מערב־אירופה) — ובין ברית־המועצות, שהשליטה בכוח צבא הכיבוש שלה את המפלגה הקומוניסטית על פולין, רומניה, צ’כוסלובקיה, בולגריה, הונגריה, אלבניה וגרמניה המזרחית, בניגוּד לרצון הרוב הגדול שבארצות אלה. נוצרו שני גושים — הגוש הקומוניסטי וגוש הארצות החפשיות בארצות המערב. היחסים בין שני הגושים החריפו והחלה “המלחמה הקרה”. בראש “המלחמה הקרה” התיצבוּ שתי המעצמות האדירות — ארצות־הברית הדוגלת בחופש דמוקרטי, וברית־המועצות הדוגלת במשטר קומוניסטי, וכאילוּ נתקיימה הנבוּאה של הוגה מדיני גדול, אלכסיס דה־טוקוויל, מצרפת, שעוד לפני 125 שנה ניבא על ניגוּד זה בספרו השנון על הדמוקרטיה האמריקנית.

בשנת 1835 כתב דה־טוקוויל, לאחר ששהה כמה זמן בארצות־הברית, דברים אלה:

“יש עכשיו בעולם שני עמים גדולים, אשר אם כי יצאוּ מנקודות מבט שונות, הם כמדומה, מתקרבים למחוז חפץ אחד: אלה הם הרוסים והאמריקנים. שניהם גדלו בלא רואים. ובעוד היו מבטי האנושות מופנים למקום אחר, קפצו שני אלה פתאום בראש האומות – – – נראה שכל שאר העמים הגיעוּ כמעט כולם לקצה הגבול שתחם להם הטבע – – – אולם שני אלה הולכים וגדלים. כל האחרים נפסק גידולם או הם מתקדמים בקושי רב, ורק שני אלה צועדים קדימה בקלות ובמהירות לקראת מטרה, שאין העין רואה עדיין קצה. האמריקני נלחם במכשולי הטבע, הרוסי — באנשים. כיבושי אמריקה נעשים בכוח המחרשה, כיבושי הרוסים — בחרב. האמריקני סומך על האינטרס האישי למען הגיע למטרתו: הוא נותן חופש גמור לעצמה הבלתי מכוונת של העם ולשכלו הישר. הרוסי מרכז בידי איש אחד את כל השלטון במדינה. מכשיר הפעולה הראשי של האמריקני הוא החופש; של הרוסי — השעבוד. נקודת מוצאם של השנים היא שונה, דרכיהם נפרדות. אולם כל אחד מהם נראה כאילו נבחר על־ידי ההשגחה לחלוש באחד הימים על גורלו של חצי כדור הארץ.”

בשעה שדה־טוקוויל כתב ספרו זה מנתה אמריקה רק 15 מיליון תושבים, היא מונה עכשיו למעלה מ־175 מיליון נפש. ברית־המועצות מונה עכשיו למעלה מ־208 מיליון נפש. במיפקד הראשון שנערך ברוסיה בפברואר 1897 נמנו 129,800,000 תושבים, כולל פינלנד. בימי פטר הגדול, בשנת 1723, נאמדו תושבי רוסיה ב־14 מיליון נפש. שטחה של ארצות־הברית הוא קרוב לתשעה וחצי מיליון קמ“ר. שטחה של ברית־המועצות הוא 22,4 מיליון קמ”ר. חלק גדול של שטח זה נוסף לרוסיה לאחר הופעת ספרו של דה־טוקוויל.

מפליאה ראיית־הנולד של ההוגה המדיני הצרפתי. רוב דבריו על שתי המעצמות — נתאמתו עד היום הזה. אולם הוא — כרוב בני דורו — לא החשיב כלל שתי היבשות הגדולות, אסיה ואפריקה, ועמיהן המרובים, ולא ראה אותן כגורם עצמאי, כי בזמנו היו אלה באמת רק אובייקט למדיניות המעצמות באירופה, ולא מילאו כמעט שום תפקיד עצמאי בעולם ולא היתה להם כמעט כל השפעה על מהלך ההיסטוריה בזמן ההוא.

בימינו, ועוד יותר בימים הבאים, תהא לעמי אסיה ואפריקה השפעה גדֵלה והולכת לא רק בארצותיהם הם — אלא על עיצוב דמותה של האנושות כולה. אולם הגדרת דה־טוקוויל על אָפיין וחשיבוּתן של שתי המעצמות — נכונה במידה רבה, אם כי לא במדויק עד היום הזה, והתחרוּתן על הגמוניה עולמית עומדת כמעט במרכז ההיסטוריה של ימינו. אבל אין כיבושי אמריקה נעשים עכשיו במחרשה, ולא כיבושי הרוסים — בחרב.

עצמתן הצבאית של שתי המעצמות האדירות היא כמעט שוָה. גם ביכלתן הטכנולוגית אין הבדלים מהותיים, אם כי ארצות־הברית היא עשירה יותר ורמת חיי עובדיה עולים בהרבה על אלה שבברית־המועצות. שתיהן שליטות בנשק האיום וההרסני שפיתחה ארצות־הברית לראשונה בימי מלחמת העולם השניה: בפצצה האטומית, ש“השתכללה” אחרי המלחמה פי אלף, כי בינתים פותחה בשתי הארצות (וגם באנגליה) פצצת מימן, שעצמתה היא למעלה מפי אלף מעצמת הפצצה האטומית שהוטלה על הירושימה בשנת 1945.

אין פלא שהעולם שרוי בדאגה מטרידה ומחרידה של סכנת מלחמת עולם חדשה, שבה יופעל הנשק האטומי העלול להשמיד מרבית האנושות ולמחות מעל פני האדמה הארצות המפותחות והמאוכלסות ביותר.

אין להתיחס בביטול גמור לחרדה זו, אם כי מבחינה הגיונית קשה להעלות על הדעת, שאחד הצדדים ב“מלחמה הקרה” יפתח במלחמה אטומית. שני הצדדים יודעים, כי היריב מסוגל להרוס ולהחריב את מתחרהו בהרפתקה הרסנית זו. במלחמה בין אמריקה וברית־המועצות הנצחון הוא כמעט בלתי אפשרי והחורבן ההדדי הוא ודאִי. כל אחת משתי המעצמות האדירות מסוגלת להחריב את יריבתה בזמן לא רב, וכל אחד משני הצדדים יודע דבר זה בלי צל של ספק. ולכן אין לראות סכנת מלחמה עולמית כממשית. ואף־על־פי־כן, קשה להניח, כי “המלחמה הקרה” תיפסק, באשר זהו מאבק היסטורי על נפש עמי אסיה ואפריקה, שערכם, מעמדם, השפעתם ומשקלם הבינלאומי הולכים וגדֵלים — והם כוללים הרוב הגדול של המין האנושי.

דה־טוקוויל ראה לפניו רק שני צדדים, והם נתגלמוּ בעיניו, לא בלי יסוד, באמריקה וברוסיה. כרגע שני הצדדים הם עמי מערב אירופה וארצות־הברית מצד זה, והגוש הקומוניסטי, שבראשו עומדת רוסיה ובו מלוכדים עמי מזרח־אירופה, מצד שני. הצד השלישי שלא היה קיים, כאילו, בימי דה־טוקוויל הולך וגדֵל. העמים שנשתעבדו במאות השנים האחרונות לאירופה משתחררים — רובם בהסכמת השליטים, ובראשם אנגליה וצרפת. תהליך ההשתחררות באסיה כמעט במלואו. גם סין הקומוניסטית המשתייכת, להלכה, לגוש הקומוניסטי, וכאילוּ קיבלה עד היום מרותה האידיאולוגית, ואולי גם מדיניותה של מוסקבה, יחד עם שאר המדינות הקומוניסטיות במזרח־אירופה, אף היא נוטה לקבוע לה דרך ברשוּת עצמה, ואין ספק שכפיפותה לקרמלין, אם היתה כזו עד עכשיו, תתרופף, ובמשך הזמן תיעלם לחלוטין.

סין⁶⁸ היא קטנה בשטחה מברית־המועצות, אולם אוכלוסי סין מרובים פי־שלושה ויותר מאוכלוסי ברית־המועצות. בשנת 1958 מנתה סין (בלי פורמוזה) — 669,000,000 תושבים, וברית־המועצות — 208,827,000, ויחד עם כל “בעלות בריתה” באירופה (אלבניה, בולגריה, גרמניה המזרחית, הונגריה, פולין, צ’כוסלובקיה ורומניה) — מונה הגוש הקומוניסטי באירופה — 305,686,000 נפש; ואם יוגוסלביה הקטנה בערך⁶⁹ יכלה להיפרד מהגוש הקומוניסטי, להמרות פי ברית־המועצות ולפלס לעצמה דרך משלה, אין ספק שסין האדירה, המכילה כמעט רבע של המין האנושי (בשנת 1958 מנה כל כדור הארץ — 2,854,669,000 תושבים) לא תיגרר אחרי ברית־המועצות ותלך בנתיבה היא, ויתכן כי לסין יצטרפוּ גם קוריאה הצפונית, ויאֶטנאם הצפונית והריפוּבליקה ה“עממית” של מונגוליה המונות יחד — 24,740,000 נפש.

הסינים הם עם תרבוּתי עתיק. התנאים הטבעיים של ארץ סין: עמקים פורים, אקלים נוח, גשם מספיק, שפע מינרלים, מרחבים עצומים ונהרות והרים שאינם מפריעים התנועה החפשית בארץ, היו נוחים לטיפוח ישוב גדול ותרבותי. הספרות הקדומה של סין — אוסף שירים ופואמות בשם שיה קינג, נוצרה כאלף שנים לפני הספירה והיא מעידה על דרגה תרבותית לא נמוכה מלפני שלושת אלפים שנה ויותר. השושלת הסינית הראשונה — שאנג — שקיומה אינו אגדתי, שלטה בסין בימי אברהם, יצחק ויעקב, לפי דעת כמה חוקרים — משנת 1765 עד 1127 לפני הספירה ולפי דעת אחרים — משנת 1523 עד 1027. הפולחן העתיק היה דל ט’יין (השמים). המונח “אל” או “אלהים” אינו בנמצא בשפה הסינית העתיקה; המיסיונרים הקתולים שבאוּ לסין במאה הי"ז התחבטו במציאת מלה סינית בשביל מושג האל. שני המושגים היסודיים במחשבה הסינית הקדומה היו: יאַנג ו־יין. יאנג הוא הגורם הפעיל, היוצר, הגברי וכינוי לשמים, יין — הכוח הסביל, הנפעל, הנשי, כינוי לארץ. הפולחן היה פולחן האבות, והמשפחה היתה התא היסודי של העם.

כאלף ומאה או אלף שנים לפני הספירה קמה שושלת חדשה בסין, שושלת צ’ו, ששלטה כתשע מאות שנה, עד שנת 249 לפני הספירה. שושלת זו האריכה ימים יותר מכל שושלת שהיתה לפניה או שבאה אחריה. בימיה הורחבוּ גבולות סין והגיעוּ עד הים במזרח ועד נהר יאנג־צה בדרום. השכנים ה“ברברים” במזרח, על גבול צ’שוואן התבוללוּ בסינים ובתרבוּתם. בתקוּפת הצ’ו הותקנה בסין השקאה מלאכוּתית לפיתוּח החקלאוּת, הוקמוּ בתי־ספר לנוער, נוסדה תעשיה, נוצרה ספרוּת עשירה ונתפרסמוּ ספרי היסטוריה. בתקוּפה זו קמוּ מורים, מחנכים, הוגים ואנשי רוח שהשפעתם בחיי סין נמשכה עד תחילת המאה העשרים: קונג־פו־צה (קונפוציוס), לאו־צה, מונג־צה (מנציוס), מו־טי, יאנג צ’ו ועוד.

המורה הגדול של סין, שהשפיע על הדורות הבאים יותר מכל איש אחר בסין, והשפעתו נתקיימה כאלפּיים וחמש מאות שנה, היה קונג־פו־צה שחי במאה השישית לפני הספירה (מ־551 עד 479). הוא לא יסד אמונה חדשה, גם לא יצר שיטה פילוסופית, ואף לא עשה גדולות בחייו בשטח הממלכתי, אבל היה שופע חכמה מעשית ומטיף לחיי תבונה, השכלה והגינוּת אישית וציבוּרית, הקים תלמידים שהעמיקוּ תורתו וקנה לעצמו שם עולם בתוך עמו, אם מפני שהוא גילם באישיוּתו את התכונות היסודיות של העם הסיני או מפני שהוא גילם באישיוּתו את התכונות היסודיות של העם הסיני או מפני שהוא עיצב ברוחו את דמות העם. האמרות שלו שנשתמרו עד היום — אין בהן עמקות ומקוריות יתרה, אבל יש בהן טוב טעם, בקשת צדק וגישה מעשית ומוּסרית כאחת. הוא היה אומר כהלל אחריו: אל תעשה לאחרים מה שאינך רוצה כי אחרים יעשו לך. כשנשאל על־ידי תלמיד: מי הוא איש המעלה, ענה: מי שעושה תחילה בעצמו מה שהוא מטיף לאחרים, ואחר־כך הוא מטיף לאחרים רק מה שהוא בעצמו עושה. הוא אמר: לימוד בלי חשיבה — אין בו תועלת. חשיבה בלי לימוד — יש בה סכנה. הוא התנגד לכל צורה של עריצות. מסופר עליו כי פעם שמע במקום מבודד אנקות אשה. שאל אותה למה היא מתיפחת. האשה ענתה: חותני נטרף על־ידי נמר, גם לבעלי קרה כדבר הזה והיום טרף נמר את בני. שאל אותה קונג־פו־צה: ולמה את מתגוררת במקום מסוכן כזה? ענתה האשה: מפני שפה אין שליט עריץ. קונג־פו־צה פנה לתלמידיו ואמר: בני, תזכרו זאת — שליט עריץ אכזר מנמר.

בן־זמנו של קונג־פו־צה היה לאו־צה, שלו מיחסים החיבור המטפיסי מיסטי הנקרא טאו־טה־קינג (“ספר הנתיב ונצחו”). טאו (נתיב, דרך) היא המהות הפנימית, הנעלמה, הנצחית של ההוָיה שאין להשיגה ואין להביעה באומר ודברים. היא נתיב היקום, המניע של החיים ושל הטבע, היא מעל לכול ובתוך הכול. הצו של טאו הוא — להיות ולא לעשות. כמים הזורמים מאליהם פועל האדם לפי טאו בלי פעולה, משכנע בלי הוכחות, מוכיח בלי דברים, משפיע בלי היות ניכר. המנהיג הטוב הוא זה, שהעם אינו יודע על קיומו, וכשמפעל מבוצע ומטרתו הושגה יאמר העם: אנו ביצענו ועשינו זאת.

במשך הזמן נהפכה הטאו לדת רצופה אמונות הבל, מנהגי פולחן ומעשי כישוף.

בתקופת שושלת צ’ו התקיים משטר פיאודלי, ובסוף ימי השושלת נתרבו המלחמות הפנימיות, ושליט חבל צ’ין הכניע כל יריביו, ובשנת 246 לפני הספירה עלה על כסא המלוכה וקרא לעצמו שי־הואַנג־ טו, כלומר הקיסר הראשון. הוא הרס המשטר הפיאודלי, חיסל הנסיכויות הנפרדות וליכד את סין כיחידה ממלכתית אחידה. כאמצעי לליכוד – שרף כל הספרים שהופיעו עד ימיו, פרט לספרי הרפואה, החקלאות והרוקחות, שהניח בספריה הקיסרית. בשנת 206 קמה שושלת חדשה, שושלת האן. אז בוטל האיסור על הספרים הישנים, המלומדים הוציאו ממחבואם הספרים שניצלו מהשרפה, ותורת קונג־פו־צה שוב נתפשטה בעם. אז נוצר הספר ההיסטורי המונומנטלי של סטו־מא־ צ’יין, דברי־הימים.

בתקופת האן המאוחרת כבשה סין שטחים רבים באסיה המרכזית ונקשרו קשרים עם הקיסרות הרומאית ביבשה ובים. על־ידי מגע זה עם המערב חדרה תורת הבודהא לסין. המצאת הנייר (בשנת 105 לספירה) הביאה לפריחת הספרות, ואם כי שוב פרצו מריבות ומרידות פנימיות — הצליחו קיסרי האַן ללכד את ארצם במידה כזו — שהאחדות התרבותית וחזון הקיסרות האחידה לא נגוזו עוד, ועד היום קוראים לעצמם הסינים בשם בני האַן.

במאה הרביעית הלך פא־היין להודו והביא אתו כתבי־הקודש של הבודהיסם, תורת הבודהא נתפשטה בסין, ומסין חדרה ליפאן. במשך הזמן קמו שושלות חדשות בזו אחר, אולם הפריחה התרבותית לא פסקה. כתיבת דברי הימים, ספרי פילוסופיה וציור נתרבו ונתעדנו. במאה התשיעית, אם לא לפני כן, כבר ידעו הסינים מלאכת הדפוס ובתקופת שושלת סינג (960–1279) נדפסו הקלסיקנים הסינים וספרי ההיסטוריה בהדר שלא היה כמוהו עד היום. ראש הממשלה ונג־אַן שהיה בימי שושלת סינג כתב פירושים חדשים ומקוריים לקלסיקנים הסינים וניסה להנהיג מעין משטר של מדינת סעד: חלוקת אדמות לאיכרים, מס הכנסה פרוגרסיבי, פיקוח על מחירים. הוא חי במאה האחת עשרה (1021–1086).

בימי שושלת המנצ’ו (1644–1911) גדל שטח הקיסרות, התפתח המדע, נתחברו אנציקלופדיות, מילונים, ספרי גיאוגרפיה וקובצי מדע. בתקופה זו גדל לחץ אירופה על סין, ובמאה הי“ט פרצו המלחמות הראשונות בין סין ובין ארצות אירופה. יפאן שסיגלה לעצמה במחצית השניה של המאה הי”ט תרבות אירופה, הכריזה בשנת 1894 מלחמה על סין, פלשה לשנטונג ולמנצ’וריה וכבשה וויי־היי־ווי ופורט ארתור. אולם נצחון יפאן על רוסיה בשנת 1905 עורר תנועת שחרור ומהפכה בסין. בראש התנועה התייצב המנהיג והמורה של סין החדשה — סון־יאַט־סן (1862–1925); הוא הביא לידי ביטול הקיסרות והקמת הרפובליקה (1911), הקים את מפלכת קואומינטנג, ובשנת 1923 כרת ברית עם רוסיה הקומוניסטית למען שחרור סין מעול זרים, איחודה ומסירת השלטון לעם במשטר דימוקרטי. אחרי מותו התגברו הקומוניסטים הסינים ובחמש השנים שלאחר מלחמת העולם השניה השתלטו על כל יבשת סין וכוננו “רפובליקה עממית” בסין.

במשך אלפי שנים היתה לעם הסיני הכרת עליונות על־פני עמים אחרים, והכרה זו לא פגה בתקופות של פירוד פנימי ופלישות חיצוניות. הכרת עליונות זו נחל גם הקומוניסם הסיני, והוא עושה מאמצים — לא בלי הצלחה — להתקדם ולהגיע לשיא ההתקדמות הכלכלית והתרבותית האפשרית בימינו, ובחריצותם של הסינים, שאינה נופלת מזו של שום עם אחר בעולם, אין ספק שלא יעברו הרבה שנים והם ישיגו מטרה זו. בסוף המאה הקודמת עשתה זאת יפאן והצליחה, ואין הסינים נופלים מהיפאנים בשקידה ובכשרון. לפי קצב הריבוי הטבעי בסין בשנים האחרונות (23 — לאלף) — יעלו אוכלוסי סין בעוד עשרים שנה לביליון נפש.

סין זו מהוָה סימן שאלה גדול, ששום איש זר, וספק אם גם מישהו מראשיה ומנהיגיה, יוכל לפענחו בשעה זו בוַדאות. לפני אלפּיִם שנה לא ידעו הסינים כלל על קיום עולם מחוצה להם, וראו עצמם כעולם כולו. בימינו אין עם בעולם, ואפילו האדיר והמרובה באוכלוסין, — ומבחינת האוכלוסין סין היא ראשונה על־פני כדור־הארץ, — יכול להתעלם משאר העמים, כי התלות ההדדית של כל העמים הולכת וגדֵלה. אפילו סין מבינה שבימינו אלה אין אף היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, כי יש בעולם גורמים כלכליים, תרבותיים וצבאיים הגדולים וחזקים ומרובים גם מסין, ואף היא תלויה בהם, כשם שאחרים תלויים בה, והיא דוגלת, בכל אופן בפומבי, בקשר עם ברית־המועצות.

אבל אין ספק שסין מדאיגה את כל שכניה הקרובים באסיה, הגדולים והקטנים, ואפילו את הודו המונה אף היא קרוב לארבע מאות מיליון נפש (בשנת 1958 — מנתה הודו — 397,390,000 איש), ויתכן שהיא מדריכה במקצת גם מנוחתה של ברית־המועצות עצמה. כי אוכלוסי סין מתרבים בקצב מהיר ובכמות עצומה, ולרוסיה יש בשכנותה של סין שטחים רחבי ידים והם כמעט ריקים. ברור עכשיו שסין לא תצטרף לעמים הדימוקרטיים, אבל יִתּכן מאד שלא תלך גם בעקבות ברית־המועצות. ואין ספק, שאף היא תשתתף על־פי דרכה, ואולי לגמרי על דעת עצמה ב“מלחמה הקרה”, ותחתור לא פחות משני הגושים המערביים (ביחס לסין — גם רוסיה היא במערב) לכבוש נפש עמי אסיה ואפריקה העומדים ברשות עצמם והעתידים בקרוב להתעצם.

לסין יש כמה יתרונות על־פני ברית־המועצות בנידון ההשפעה על ארצות אסיה ואפריקה: היא משתייכת לגוּש בנדונג (הגוש האפרו־אסיאתי). ברית־המועצות לא הוזמנה כלל להשתתף בועידת בנדונג של 1955. הסינים אמנם אינם שחורים, אבל גם אינם לבנים, כרוסים, ולעוּבדה זו יש יתרון ידוע בעיני עמי אפריקה. סין כבר פתחה שגרירות בגיניאה עוד באוקטובר 1959, ואנשי מסחר ותעשיה ואמנות סיניים פועלים במרץ ובהצלחה רבה במדינה זו. שר החינוך הגיניאי חתם ביוני 1960, בפקין, על הסכם תרבותי בין שתי הארצות. סין משדרת, החל מאבגוסט 1959, לארצות אפריקה באנגלית, והיא משתתפת במימון המזכירות הקבועה של הועידה האפרו־אסיאתית היושבת בקהיר. במזכירות זו פועל נציג סיני. סין מזמינה נציגים אפריקנים לבקר וללמוד בסין. באפריל 1960 הוקמה בפקין אגודה לידידות סינית־אפריקנית, והיא מטפלת באורחים הבאים מאפריקה.

אם נחלק העולם בין מוגדרים (בגוש הקומוניסטי מצד אחד ובברית נאטו מצד שני) ובלתי מוגדרים, שאינם קשורים בבריתות לשום צד — נמצא שבברית ורשה הקומוניסטית (ברית־המועצות ובעלות בריתה באירופה) — יש 305,586,000 נפש, ואם נוסף את סין ושכנותיה הקומוניסטית (699,740,000) — הרי 999,326,000. בברית נאטו נמצאים: בארצות־הברית ובקנדה 191,830,000 נפש ובארצות מערב אירופה — 236,541,000; יחד 428,371,000 נפש. נשארים “בלתי מוגדרים”: באירופה — 65,258,000, באמריקה הלאטינית — 198,170,000, באפריקה — 231,000,000, באסיה — 897,260,000, ובאוקיאניה (אוסטרליה, ניו־זילנד ואיים אחרים) — 15,800,000, יחד — 1,407,488,000. מספרים אלה, כמובן, אינם משקפים נכונה מספר הקומוניסטים, הדמוקרטים המובהקים והנייטרלים. בתוך ברית נאטו יש כמה מיליונים שנוטים לקומוניסם; בגוש הקומוניסטי מחוץ לברית־המועצות — הרוב הגדול אינו קומוניסטי, ובין ה“נייטרליים” לא כולם נייטרליים באמת. הודו שהיא נייטרלית, משתייכת לקהיליה הבריטית. במצרים יש משטר רודני שכלפי פנים הוא אנטי־קומוניסטי ובזירה הבינ־לאומית הוא תומך־מתמיד בברית־המועצות. גיניאה באפריקה ⁷⁰ חיה במשטר הדומה למשטר קומוניסטי. בפקיסטן⁷¹, החברה בברית סאנטו הקשורה לארצות־הברית — שורר למעשה משטר צבאי. ואין לראות בגושים המוגדרים והלא מוגדרים, או הקוראים לעצמם נייטרלים, את דעותיהם והשקפותיהם של תושביהם, אלא את עמדת הכוחות השליטים בלבד.

עוּבדה זו מגבירה ביתר שאת את “המלחמה הקרה”, כלומר המאבק האידיאולוגי, המדיני והפרופגנדיסטי על נפש העמים.

ההתחרות בין הגוש הקומוניסטי ובין המערב הדימוקרטי, ואף פעולתה העצמאית של סין בשטח הבינלאומי, משבשות בלי ספק היחסים בין העמים ומגבירה המתיחות העולמית, גם אם אין גורסים אפשרות של מלחמת עולם אטומית, והן פותחות פתח לרודנים חסרי מצפּוּן ועקרונות מדיניים וחברתיים לסכסך ולחתור תחת שכניהם ולסחוט מכל צד עזרה וסיוע לנרגנותם, כפי שאנו רואים דוגמה מובהרת לכך ברודן המצרי, הרודף קומוניסטים בארצו ומקבל סיוע צבאי וכספי מברית־המועצות; הוא מצטרף למקהלה ה“אנטי־אימפריאליסטית” של הגוש הקומוניסטי ויודע באותו זמן לסחוט עזרה כספית מרוּבה גם מארצות־הברית, המעצמה “הארכי־אימפריאליסטית” לפי ההגדרה של הקרמלין, ואינו מרפה מנסיונותיו להשתלט בכוח על שכניו, כאשר עשה בסוריה ומוסיף לחתור תחת המדינות הערביות העצמאיות, גם במזרח התיכון וגם בצפון־אפריקה.

אולם לא התחרות הגושים כשהיא לעצמה היא הבעיה המרכזית בימינו — אלא הנסיבות המקנות להתחרות זו כושר התפוצצות מסוכנת: והנסיבות הן — הפער העצום הקיים בין המדינות הותיקות — העשירות, המפותחות, המבוגרות ובעלות הנסיון המדיני, הכלכלי, החברתי והתרבותי, — ובין המדינות החדשות באסיה ובאפריקה, — הדלות, עשוקות־החינוך והנעדרות נסיון ממלכתי וידע מדעי וטכנולוגי. זוהי המכשלה הגדולה של ימינו, שעה שכל העמים הולכים ונעשים עצמאיים, אבל העצמאות כשהיא לעצמה אינה פותרת בעיותיהם הכלכליות, החברתיות והחינוכיות, אלא מחריפה אותן, באשר היא מטילה על המדינות הצעירות עול קשה שאין אולי ביכולתן לשאתו בכוח עצמן ומעמידה בפניהן משימות דחופות, שאין להן האמצעים וכוח האדם המאומן לקיים אותן.

בנידון זה יש להבחין בין עמי אסיה ובין עמי אפריקה. עמי אסיה ברובם יש להם היסטוריה ומסורת תרבותית עתיקה, ובימי קדם וגם בימי הביניים עלו בהשכלתם ובתרבותם וביצירתם המדעית והפילוסופית על עמי אירופה (פרט ליוָן בתקופה הקלאסית וההלניסטית). יפאן בקצה מזרח אסיה אינה נופלת בידע ובטכנולוגיה של מעמי אירופה וארצות־הברית, אם כי רמת חייה נמוכה בהרבה מזו של אמריקה ואף מזו של אירופה המערבית. אולם רמת־החיים הנמוכה ביפאן אינה גורעת מרמת הידע, הכושר, הטכנולוגיה והיצור, שאינה נופלת מזו של הארצות המפותחות ביותר.

סין כאמור, היא ארץ תרבותית עתיקה, ובכמה דברים (כגון בהמצאת הדפוס ואבק השריפה) הקדימה את אירופה. היא עושה עכשיו מאמצים נמרצים להדביק את התפתחותה המדעית והטכנולוגית של ברית־המועצות, וקצב התפתחותה מאז הקמת המשטר הקומוניסטי הוא הרבה יותר מהיר מאשר קצב התפתחות רוסיה תחת המשטר הקומוניסטי מאז 1917, ויש מנבאים שהיא תצליח להשתוות לרוסיה בעשר השנים הבאות.

הודו יצרה עוד באלף השלישי שלפני זמננו ספרות פיוטית, דתית ומטפיסית (ודות, בראהמאנות, אופאנישדות) ושירה אֶפית אדירה שערכה קיים עד היום הזה. את השפעתה של הודו בעולם בימי קדם ניתן להעמיד בשורה אחת עם ישראל ויוָן. היא הוציאה מתוכה בתקופות שונות (ועד ימינו אלה) אישים דגוּלים, הוגים מקוריים, מדינאים מחוננים (כמלך אשוק במאה השלישית לפני הספירה) וביניהם אחד האישים הגדולים ביותר בתולות אדם, סידהארטא גאוטאמה הידוע בשם הבודהא (הנעור, או הנאור), שנתן לעמי אסיה המזרחית מהודו ועד יפאן תורת חיים נאורה ומוּסרית, שאין בה כל אחיזה ב“התגלות אלוהית” ובדברים שמעל הטבע, אלא בנויה על הגיון אנושי, התבוננות מעמיקה בטבע האדם ובטבע העולם ושאיפה לחיים טהורים, צודקים ועטורי חסד ואמת.

הבודהא נולד בצפון הודו, בעיר קאפילא־וואסטו, שהיא עכשיו בממלכת נפאל, בין הודו ובין טיבט, במשפחה אצילה ועשירה; אך במלאות לו 29 שנים נתקל בפעם הראשונה בעוני, בסבל, בהתנוונות אנושית, שמחנכיו ניסו כל הימים להסתיר ממנו, ולא רצה עוד לחיות חיי רוָחה ועושר. הוא עזב את אשתו וילדו הצעיר, ובאפלת הלילה עזב את ארמונו ועיר מולדתו, החליף בגדיו החמודים ולבש בגדי נזיר, ובמשך שש שנים התהלך עם בראהמאנים ונזירים. בסוף השנה השישית לחיפושיו ולהתלבטויותיו ולשיחותיו עם חכמי הודו מכיתות שונות, עמד לילה אחד תחת עץ תאנה בהרהורים מעמיקים עד שגמלה בו ההכרה שהגיע לחקר האמת ולידיעת הדרך אשר יבור לו האדם. הוא היה אז בן 35. ארבעים וחמש שנה הטיף הבודהא את תורתו החדשה בכל רחבי הודו — תורת אהבת האדם והחי, תורת הצדק והחסד, תורת האמונה של האיש בעצמו ובאחריותו כלפי הזולת, ולא פחות מדבריו השפיעה אישיותו המקרינה אהבה וחסד וענוָה וגדולה גם יחד.

הבודהא לא היה צנוע, כי הכיר בעליונותו האישית וברוממות האמת שעליו להביא לבני־אדם, אבל היה מצניע לכת ולבוש אדרת צהובה וחי חיי נזיר, ואם כי האמין בתום לב בשליחותו הגדולה לא גבה לבו ולא רמו עיניו, ולא דבק בו אבק יהירות והתנשׂאות, אף־על־פי שרבבות אנשים העריצו אותו, ועוד בחייו ניסו להעלותו לדרגת אל; אבל הוא דחה בתוקף נסיונות אלה, והסביר לכל שאינו אלא איש בן־תמותה ככל בני־אדם אחרים.

תורת הבודהא היתה מרידה בדת ההינדואיסטית ששלטה בימיו. דת זו היתה מיוסדת על ספרי הוֶדָה (כתבי הקודש ההודים), שהיו מקובלים בבחינת תורה מן השמים ולא יצירת אדם, על סמכותה ומרוּתה של הכת הבראהמנית, שרק לה נתגלו האמיתיות הדתיות ולה בלבדה היו קשרים עם האלים, וסודות הדת היו נחלתה הבלעדית. במרכז הדת עמד פולחן קרבנות וזמירות מיסטיות לטובת הכוהנים (מכת הבראהמנים), והיא הכירה בשיטת הקַסטות שפילגה את העם לארבעה מעמדות — וזה למטה מזה, וחיץ מפריד ביניהם, ומתחתם המוני “טמאים” האסורים במגע. הבודהא התנגד לכל אלה. הוא כפר בקדושת ספרי הודה וסמכותם, לא הכיר בעליונות הבראהמנים, שלל פולחן הקרבנות, לא הודה בהבדלי הקסטות, וכל האנשים והנשים היו שוים בעיניו, וגם לא האמין בשום סמכות אלילית או אלוהית, אלא בהגיון האנושי ובהבנת הטבע. הוא סירב להביע דעה על מה שלמעלה ועל מה שלמטה. הוא אמר: “אל תקבלו מה שאומרים לכם, מה שמקובל במסורה, אל תאמינו בדברים באשר הם כתובים בספרינו, או מפני שהם נשענים על אמונה מסורתית, או מפני שהם יצאו מפי מוריכם. היו נא מאור לעצמכם —כל אלה החיים עכשיו או אחרי מותי, ויסמכו על עצמם בלבד ולא ישָׁענו על זולתם — רק אלה עשויים להגיע לראש הפסגה”. תורת הבודהא המקורית היתה נקיה מכל פולחן וגם מכל מטפיסיקה. זו היתה תורת חיים שיבור לו האדם, ללא נסים, ללא מסורת, ללא סמכות מיסתורית, ללא פולחן; הבודהא לימד את תלמידיו ארבע “אמיתיות אצילות”:

1. על תלאות האדם; 2. סיבתן; 3. הרחקתן; 4. והדרך להרחקתן.

תלאות האדם אינן מקריות ואינן באות מן החוץ, אלא טבועות בהוָיתו: חולי, זקנה, מוות, כיסופין למה שאין, הפרידה מדברים אהובים. מקור התלאות הוא ביצרי האדם, והדרך להרחקתן — הוא כיבוש היצר. הוא לימד האנשים לאַמץ רצונם ולהגביר דעתם, למען התעלותם ולמען גילוי הסגולות הנעלות הגנוזות בתוכם. הוא האמין בחוק הסיבתיות, וראה בתבונת האדם וברצונו — המניע הפנימי להשתפר ולהשתחרר מהיצרים הרעים המרעילים חיי האדם.

הבודהיסם התפשט בכל ארצות המזרח הרחוק — בבורמה, בציילון, בסיאם (תאי), בקמבודיה, בטיבט, בנפאל, בסין וביפאן, במשך הזמן נתפצל לכיתות שונות. הראשיות בין הכיתות האלה הן: הינאַיאנא (הנתיב הקטן) ומהאיאנא (הנתיב הגדול). הינאיאנא, קרוב יותר לבודהיסם הקדום, והוא שליט בארצות הדרום (ציילון, בורמה, סיאם); המאהאיאנא, שקלט במשך הזמן יסודות חדשים לגמרי, פשט בצפון — בנפאל, בסין וביפאן. בהודו עצמה כמעט שלא נשאר זכר לבודהיסם, והוא נבלע בהינדואיסם המורכב מיסודות שונים ואינו נרתע גם מסתירות פנימיות ומסתגל בנקל לדעות חדשות. חמרנות ורוחניות צרופה, ריבוי אלים ומוניסם קיצוני, עבודת אלילים וכפירה באלוהות — כל אלה פרנסו זה בצד זה המחשבה ההודית, והוגי הודו פיתחו שיטות אלה כנחלים המשתפכים לים אחד. המחשבה ההודית בתקופה האחרונה, אף־על־פי שהיא מושפעת במידה רבה מ“ההשכלה” האירופית, מוסיפה ללכת בשבילה המיוחד, מתוך קשר עם הספרוּת ההודית העתיקה וזו של ימי הביניים — הוֶדות, האופנשידות, בהאגאוואט־גיטא. במאת השנים האחרונה הקימה הודו שורה של אנשי־רוח גדולים — רמאקרישנא, וויווקאנאדה, ראבינדראנאט טאגורה, קרישנאמורטי, אורובינדו, ראדאקרישנאן והגדול בכולם — מאהטמא גאנדי, מאנשי־הרוח הגדולים ביותר במאה העשרים. הוא נלחם בעוז ובחריפות נגד השעבוד הבריטי, אבל בלי מעשי אלימות, והוא ניצח: בחמשה־עשר באבגוסט, 1947, הודו נעשתה עצמאית. חוסל בלי הפרעות שלטון הנסיכים המרובים — 136 נסיכויות, קטנות וגדולות אשר הגדולה שבכולן היתה היידראבאד⁷². מיד לאחר שנתעצמה עמדה הודו בפני בעיה חמוּרה — קליטת חמישה מיליונים פליטים מפקיסטאן, שהוכרזה כמדינה מוסלמית. כתגובה על כך נתעוררה תנועה חזקה להכריז על הודו כעל הינדוסטאן, כלומר, מדינה הינדואיסטית, אולם מאהאטמא גאנדי התנגד לכך בכל תוקף, ואחד הקנאים ההינדואיסטים רצח את גאנדי בסוף ינואר 1948 בניו־דלהי. בשנת 1949 נתקבלה החוקה החדשה, שהכריזה את הודו לריפובליקה, אולם הודו הוסיפה להיות קשורה לבריטניה כחברה בקומונוולת הבריטי. הודו סיגלה לה השיטה הפדרלית של ארצות־הברית והשיטה הפרלמנטרית וכן גם שיטת הבחירות של בריטניה. המחוזות השונים נקראו בשם מדינות כמו בארצות־הברית, אולם לממשלה הפדרלית בהודו יש מרוּת יותר גדולה מזו של ממשלת ארצות־הברית בכל מדינה; היא מוסמכת להתערב בעניניהן הפנימיים של המדינות וגם לסלק את הממשלה באחת המדינות, כאשר קרה הדבר במדינת קויראלה, שבה נבחרה ממשלה קומוניסטית.

הבעיות החמוּרות של הודו — הוא עוני ההמונים, ביחוד בכפר (בהודו — 560,000 כפרים, ובהם למעלה משמונים אחוז של תושביה), הבערות והתחלואה. ההכנסה הממוצעת בהודו לגולגולת בשנה היא 70 דולר. אריכות החיים הממוצעת בהודו היא מהקצרות ביותר בעולם: 32 שנה (של נשים רק 31 שנה, אם כי כמעט בכל הארצות הנשים מאריכות ימים יותר מהגברים). גם תמותת הילדים היא הגדולה בעולם: 185 — לאלף. הממשלה ההודית בראשותו של נהרו עושה מאמצים לתעש את הודו, לפתח תכניות חומש, ולשם כך היא מקבלת עזרת ארצות־הברית, גרמניה המערבית, ברית־המועצות, אנגליה וצרפת. אינובה בהאוובה, אחד מתלמידי גאנדי, הנעזר גם על־ידי מי שהיה המנהיג במפלגה הסוציאליסטית בהודו ג’ייפראקאש נאראיאן, חולל תנועת “בודאן” — מתת חינם של אדמות על־ידי בעלי אחוזות גדולים לכפריים מעוטי קרקע. נהרו הכריז על ניטרליות ביחס לשני הגושים העולמיים, אולם ניטרליות זו לא הצילה את הודו מהתנגשויות חמוּרות עם סין. לפי טענת נהרו תפסה סין שטחים גדולים של הודו על הגבול המשותף, והסכסוך טרם סודר; כמו כן לא סודר הסכסוך בין הודו ובין פאקיסטאן בנוגע לקשמיר, שתושביה כמעט כולם מוסלמים.

בורמה⁷³, שנכללה בקיסרות הודו הבריטית בשנת 1885, היתה ממלכה עצמאית מימי קדם, ובמאה התשיעית התפשטה בה תורת הבודהא. בין מלכי בורמה הצטיינה ביותר המלכה שין סאובן אשר מלכה בשנים 1453–1472. סוחרי ונציה היו האירופים הראשונים שהגיעו לבורמה בשנת 1435. כל הסחר הימי של בורמה יה בידי הודים וערבים, כי לבורמה לא היו אניות. בסוף הרבע הראשון של המאה הי"ט הסתכסכה בורמה עם השלטון הבריטי בהודו, ואחרי המלחמה השלישית באותה המאה, בשנת 1885, סיפחה בריטניה את בורמה להודו. ב־1920 הוקמה אוניברסיטה ברנגון על־ידי האנגלים. כל הפקידות הגבוהה היתה בריטית, אולם אחרי 1923 חדרו בורמנים גם למשׂרות גבוהות. באותה שנה הוקם על־ידי הבריטים בית־מחוקקים בבורמה, שרוב חבריו היו נבחרים, אולם רק חצי התיקים, הבלתי חשובים ביותר, נמסרו לידי בורמנים. בשנת 1942 כבשה יפאן את בורמה וארבעת אלפים בורמנים לחמו לצדה של יפאן, באשר האמינו כי יפאן באה לשחרר את ארצות אסיה. אורד ווינגייט, הידוע בארץ בשם “הידיד”, ואשר אירגן פה בימי המנדט הבריטי “פלוגות הלילה” היהודיות להילחם נגד הכנופיות הערביות, ניהל המלחמה נגד היפאנים בבורמה ונהרג שם בהתנגשות אוירית ב־24 במארס, 1944. הגנרל הבורמני אונג סאַן הבין כוָנותיה האמיתיות של יפאן והוא בא בדברים עם האנגלים, ובמארס, 1945, ניהל צבאו נגד היפאנים. אחרי המלחמה בא לידי הסכם עם אנגליה על עצמאות בורמה, ובעמדו בראש “הליגה האנטי־פשיסטית לחופש העם” נבחר לראש הממשלה ברוב עצום.

ביום 19 ביולי, 1947, נרצח אונג באן עם ששת חבריו בישיבת הקבינט. מקומו של אונג סאן ירש ידידו או־נו שקשר קשרים אמיצים עם ישראל.

שלא כהודו, פקיסטן וציילון, שהצטרפו אחרי עצמאותן לחבר העמים הבריטי, נשארה בורמה מחוץ לחֶבר.

פרס הקרובה קרבת גזע ולשון להודו הארית — אף היא מארצות התרבות העתיקות מאסיה, והיא הוציאה מתוכה כובשים ומלכים דגולים שהצטיינו לא רק בגבורתם ובחכמתם המדינית אלא גם במידותיהם האצילות, כמו כורש הגדול, מיסד הקיסרות הפרסית (במחצית המאה השישית לפני הספירה), אשר ידע להתהלך בגודל נפש ובידידות עם העמים הנכבשים ושימש בכך דוגמה לאלכסנדר מוקדון. הוא ידע לא רק להתכבד, אלא גם להתחבב על העמים שסרו למשמעתו. הפרסים קראו לו אבא, היוָנים שתחת שלטונו, ראו בו נגיד ומחוקק גדול, והיהודים כינו אותו בשם משיח ה‘. הוא שהכריז על שיבת־ציון הראשונה לאחר שלכד את בבל. "וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס… וַיַעֲבֶר־קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֵץ נָתַן לִי ה’ אֱלֹהֵי הַשָׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמוֹ וְיָעַל"

(דברי הימים ב‘, לו, 23, גם עזרא א’, 2).

הנביא הגודל שקם למלך פרס בימי קדם (חי באמצע המאה השביעית עד הרבע הראשון של המאה השישית לפני הספירה) היא זרתושטרה. כתבי הקודש של פרס העתיקה שנכתבו בלשון אוֶסטה נשמדו ברובם. בין השיירים שנשתמרו עד ימינו ישנן מעין מזמורי תהלים, שבהם לימד זרתושטרה המוסר הצרוף, שהעמיד אותו על שלושה דברים: מחשבות טובות, דיבורים טובים, מעשים טובים.

האל ורוּנה של ההודים האריים (ביוָנית — אורנוס — שמים) נהפך בתורת זרתושטרה לאהורה, כלומר הריבון, או אהורה מַזדה. “הריבוֹן של הדעת הרבה”, כלומר — אל עליון ובורא עולם. תארי אהורה מזדה הם רוח טובה, צדק, חסד, אלמוות; ואם כי לעומת אהוּרה מזדה, שהיה אל האור והטוב, הועמד אהרימן, מעין השטן שבספר איוב, התגלמות החושך והרע, הרי היו בתורת זרתושטרה נצנוצים של אמונה באל אחד, יִתּכן מתוך השפעת היהדות שחדרה לפרס. בתקופה מאוחרת נהפכו באוֶסטה התארים של אהורה מזגה לאלים בפני עצמם, ותורת זרתושטרה נשתבשה, כאשר נעשה הדבר בתורת הבודהא, שחי אף הוא באותה התקופה.

זרתוּשטרה האמין בהשארת הנפש ובתחיית המתים, וקשה להכריע אם הוא קיבל אמונה זו מהיהודים או שהיהודים הושפעו בנידון זה מהפרסים.

בשנת 331 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון את מלכות פרס, בימי דריוש השלישי. אולם כל נסיונותיו ונסיונות יורשו ליַון את פרס לא הצליחו, וכשמונים שנה אחרי כיבוש אלכסנדר, התקומם שבט פרסי, הפרתים, על שלטון יורשיו של אלכסנדר מבית הסיליבקידים. התנגדות זו של הפרתים לאנטיוכוס אפיפנס במאה השניה (לפני הספירה) סייעה לעמידת החשמונאים נגד המושלים היוָנים. המלכות הפרתית היתה היחידה אשר עמדה בהצלחה כל השנים נגד התפשטות רומא במזרח. בראשית המאה השלישית לספירה קמה בפרס שושלת חדשה, שושלת הסַסַנית, חידש אמונת זרתושטרה בכל זהרה וכונן משטרו על יסודות הצדק. הוא אמר: “אין שלטון בלי צבא, אין צבא בלי הון, אין הון בלי חקלאות, אין חקלאות בלי צדק”. בימי שהאפוּר הראשון, בנו של אַרדשיר, קם בפרס “נביא” חדש בשם מני, והטיף לאמונה חדשה שהית התערות של נצרות ותורת זרתושטרה. בשנת 615 לספירה לכד אחד ממלכי הסַסַנים, בעזרת צבא יהודי של 30,000 איש, את ירושלים, שהיתה בידי הביזנטים. אולם כעבור חמישים שנה נפלה מלכות פרס בפני הסתערותם של יוצאי ערב נאזרי אמונת מוחמד. פרט לחלק קטן של העם הפרסי ששמר בעקשנות על אמונתו הקדומה — רובם נמצאים בימינו בהודו והם קרויים שם פרסים, — קיבל כל העם הפרסי אמונת האיסלם בנוסח השיעי, אולם בניגוּד לשאר עמי המזרח התיכון ואפריקה הצפונית — שמר על לשונו הפרסית. פרס הוציאה מתוכה משוררים גדולים בלשונה, פירדוסי מחבר האפוס הפרסי הגדול שאַהנאמה, שירי עומר כייאם, חאפיז ועוד. כייאם חיבר גם ספרים רבי־ערך באלגברה ואסטרונומיה, שהיו בזמנם ספרי מופת. גם חלק גדול של הספרות הערבית בתקופת הזוהר של האיסלם הערבי הוא פרי חכמי פרס, כגון המלומד הגדול של ימי הבינים אבו־עלי בן סינא (הידוע בספרוּת האירופית בשם אבו־סנה), הפילוסוף התיאולוגי הגדול אלגאזאלי ועוד.

ספרי הרפואה והפילוסופיה של אבו־סנה תורגמו ללטינית, ומהמאה השתים־עשרה עד המאה השבע־עשרה שימשו ספרי מופת באירופה.

שכנותה של פרס לרוסיה האדירה העמידה לא פעם בסכנה את קיומה של עצמאות פרס, אולם היא הצליחה לקיים ריבונותה עד ימינו אלה, וכעת היא מתכוננת לחוג את מלאת אלפַּיִם וחמש מאות שנה למלכות כורש הגדול. במידה ידועה יהיה זה גם חג יהודי, כי ישעיהו הנביא ניבא על כורש במלים אלה: “כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ, אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ, לְרַד לְפָנָיו גוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ, לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָגֵרוּ. אֲנִי לְפָנָיו אֵלֵךְ, וַהֲדוּרִים אֲיַשֵׁר”. (ישעיהו מה, 1–2).

מבחינת ההשפּעה על ההיסטוריה האנושית בשלוש היבשות של העולם הישן עולה על כל ארצות אסיה מדבר גדול בקצה אסיה הדרומית מערבית, המדבר הערבי, אשר תושביו כמעט שלא מילאו כל תפקיד בהיסטוריה האנושית וגם לא ברחבי אסיה, עד המאה השביעית לספירה, עד שקם במכה נביא האיסלם, מוחמד, שנולד בשנת 580 או שנים אחדות לפני כך. שבטי ערב היו עובדי אלילים, אולם בערב היו הרבה שבטים יהודים וגם מספר נוצרים, ומוחמד בנדודיו בין מכה ודמשק היה משוחח גם עם יהודים וגם עם נוצרים, ומהם קיבל רעיון האל האחד והיחיד; ובשנת הארבעים לחייו פעמה בלבו הרגשת שליחות להביא לעמו ולעולם בשורת האל היחיד. תחילה הטיף תורתו החדשה לאשתו ולאחדים מקרוביו, אולם בני עירו לעגו לו ולתורתו, ובשנת 622 נמלט ליתריב (מֵדִינָה) [משנה זו מתחילה הספירה המוסלימית הנקראת על שם ה“היג’רה” (הגירה) — של מוחמד]. פה הטיף מוחמד בגלוי ובעוז את אמונתו החדשה, ובמשך אחת עשרה שנה של חיי מוחמד אחרי ה“היג’רה”, קיבל כל חצי־האי ערב, לרבות מכה, תורת מוחמד. שלא כנצרות לא הבחין האיסלם בין אלוהים ובין הקיסר; האיסלם נולד מלכתחילה כאמונה וכמדינה גם יחד. אמונה באל אחד ומדינת שליחו של האל. האיסלם איחד את כל שבטי ערב על־ידי שכנוע ועל־ידי החרב. שלושת השבטים היהודים שישבו בערב סרבו לקבל את האיסלם — שניים נאלצו לעזוב את ערב, והשבט השלישי הוגר לפי חרב. מותו של נביא האיסלם לא החליש את התנופה הכובשת את האמונה החדשה, אלא להפך. שום דת לא נתפשטה במהירות ובתנופה אדירה כאיסלם. בראשית המאה השביעית היה המזרח התיכון מחולק בין הקיסרות הביזנטית ובין הקיסרות הפרסית. יורשיו של מוחמד: אבו בכר ועומר פתחו בכיבושים מחוץ לערב — כיבושים דתיים ומדיניים, שההיסטוריה האנושית לא ידעה כמוהם עד אז. לראשונה נכבשו ארץ־ישראל וסוריה ובשנת 636 הנחילו צבאות ערב מכה ניצחת לכוחות הביזנטיים על נהר הירמוך. בשנת 637 נכבשו עיראק ופרס ועמיהם נאלצו להתאסלם. ורק פרס הצליחה, כאמור לעיל, לשמור על לשונה. בשנת 640 ניגף הצבא הביזנטי במצרים לפני הכובשים הערבים; אחרי מצרים נכבשו קירינייקה וטריפוליטניה. בראשית המאה השמינית היתה כל אפריקה הצפונית עד האוקינוס האטלנטי בידי הערבים. בכל הארצות הנכבשות נאלצו העמים לקבל דת האיסלם, והדבר המפליא ביותר הוא זה, שיחד עם הדת קיבלו עמי אפריקה הצפונית את הלשון הערבית, ולשונותיהם הלאומיות נשתכחו: בשנת 711 עברו הערבים ליבשת אירופה וכבשו כמעט את כל ארץ ספרד, והסתערו גם על צרפת, אבל פה ניגפו בשנת 732 על־ידי קרל “הפטיש” (Charles Martel).

באסיה נתפשט הכיבוש המוסלמי מעבר לפרס והגיע עד אפגאניסטאן (תחילת המאה התשיעית). התושבים נאלצו לקבל את האמונה החדשה. משם חדר האיסלם לקצות הודו. במאה השמינית חדר האיסלם לאסיה המרכזית — ושבטים מונגוליים, ביניהם התורכים, קיבלו האיסלם. בתקופה מאוחרת יותר הפכו התורכים המוסלמים, שנעו ממזרח למערב, להיות שליטי האיסלם. באבור התורכי, מצאצאי תימור לנג, המושל באפגאניסטאן, כבש את הודו וקבע את בירתו בדלהי (בשנת 1515), והודו נשארה תחת שלטון מוסלימי עד הכיבוש הבריטי. מהודו התפשט האיסלם החל מהמאה השש־עשרה לאידונסיה, שהיא עכשיו המדינה המוסלימית מרובת האוכלוסים ביותר בעולם.

מאפריקה הצפונית התפשט האיסלם דרומה — לסודן האנגלית והצרפתית, למאוריטניה, לסנגל, לצ’אד, לגיניאה, לניז’ר, לניגריה הצפונית, לארצות סומאלי ואריטריאה ולקצות אפריקה המזרחית.

באירופה המערבית התגברה הנצרוּת על האיסלם, והמוסלמים גורשו כליל מספרד, אולם בקצה אירופה הדרומית נתבצרו המוסלמים התורכים באמצע המאה הארבע־עשרה. בשנת 1453 כבשו את קושטא מידי הביזנטים ועד היום היא בידם; השטח של תורכיה באירופה הוא 23,485 קמ"ר, ותושביו למעלה משני מיליון תושבים (בתוכם מיעוטים יהודים, יוָנים וארמנים). בתורכיה כולה למעלה מ־25 מיליון תושבים.

עם השתחררות אפריקה — ילך וירבה מספר המדינות המוסלימיות ויחד עם ארצות צפון־ אפריקה, שבכולן שלטת הדת המוסלמית וגם הלשון הערבית, יעלה כוחו של האיסלם בעולם.

אם לא נביא בחשבון את תושבי הארצות המוסלמיות במרכז אסיה, שהן חלק של ברית־המועצות — הרי מספר הארצות המוסלמיות העומדות ברשות עצמן בשנת 1960 מגיע ל־29, והן מונות כשלוש מאות ושלושים ושישה מיליון נפש (מהם בערך 74 מיליון באפריקה, וקרוב ל־262 מיליון באסיה).

אם כי לא בכל הארצות האלה קובעת הדת מדיניות הממשלות (כגון בתורכיה, פרס, וברוב המדינות האפריקניות שהיו מקודם אחוזות צרפתיות), הרי הקשר בין ארצות האיסלם הוא הרבה יותר חזק מהקשר בין ארצות הנצרות, אפילו ארצות הנצרות הקתולית.

באפריקה יש רק עמים מעטים שיש להם היסטוריה רצופה ומסורת קדומים. העמים בצפון־אפריקה נותקו לגמרי מעברם ומלשונם — על־ידי כיבוש האיסלם והמרת לשונם הלאומית בלשון הערבית. בדרום־אפריקה השתכנו יוצאי הולנד, ובזמן של כמאתים שנה כאילו נהפכו לאומה בפני עצמה, שאין לה כל זיקה נפשית לארץ מוצאה. הם התפשטו על־פני שטח עצום התופס 1,223,400 קמ"ר, ורק 12 איש יושבים על כל קילומטר מרובע. כ־14% מהתושבים הם לבנים, ורק להם יש זכויות אזרח, וכשנים־עשר מיליון שחורים ממוצא אפריקני הם לגמרי משוללי זכויות. אולם כמעט כל העבודה במשק הלבנים נעשית על־ידיהם, באופן שהמיעוט השליט תלוי בעצם קיומו הכלכלי ברוב המופלה. יש בארצות אפריקה השחורה הרבה תושבים הודים ומספר לא קטן של תושבים סורים ולבנונים, שכמעט כל המסחר הוא בידיהם. ארצות אפריקה השחורה הן יותר מושגים גיאוגרפיים, שתחומיהם נקבעו על־ידי הכובשים האירופים, מאשר עמים שיש בהם סימנים לאומיים משותפים: לשון לאומית, עבר מדיני משותף, מסורת תרבותית.

בקרב עמי אפריקה נפוצות יותר משמונה מאות לשונות, והן מתחלקות לחמש משפחות עיקריות: בושמנית, באנטו, חמית, סודנית (סודאן בערבית — שחורים) ושמית. הלשונות השמיות הן ערבית בצפון־אפריקה, ממצרים ועד מרוקו, ואמהרית ובנותיה טיגרי וטיגרניה, באתיופיה. לשונות חם קרובות במקצת ללשונות שֵׁם והן נפוצות בקצה הדרומי של צפון־אפריקה. הלשונות הבושמניות או ההוטנטוטיות היו נפוצות בדרום־אפריקה והן הולכות ונשכחות. על מספרם של הניבים והלשונות המדוברים בקרב השבטים השחורים אין ידיעות מדויקות. כל שבט יש לו ניב משלו, וגם בארצות קטנות מתהלכות כמה וכמה לשונות או ניבים שונים. בקניה, באוגנדה ובטנגאניקה ובשאר שטחים באפריקה המזרחית נפוצה, נוסף על הניבים השבטיים, השפה הסווחילית שאליה חדרו הרבה מלים ערביות.

המיעוט שלמד בבתי־ספר באפריקה השחורה מדבר צרפתית — בארצות שהיו או שהן עדיין תחת שלטון צרפתי, וכמו־כן בקונגו שהיתה בלגית, ואנגלית — בארצות של השלטון האנגלי. בכמה ארצות, משותפות לתושביהן רק שתי לשונות אירופיות אלה, והן נשארו הלשונות הרשמיות והמשותפות גם לאחר העצמאות. במושבות הפורטוגליות — אנגולה ומוזמביק ועוד — לשון הלימוד היא פורטוגזית. מספרם של תושבי המושבות הפורטוגליות הוא למעלה מאחד־עשר מיליון וחצי, כמעט פי אחד־וחצי מתושבי פורטוגל עצמה. תושבי הארצות באפריקה השחורה, שבהן התהלכה בבתי־הספר הלשון הצרפתית הם קרוב לחמשים־ושנים מיליון, מהם היו או שהם גם עכשיו (רואנדה אורונדי, 4,700,000 תושבים) בשלטון בלגי, והיתר בשלטון צרפתי. לא נכללו כאן תושבי ארצות צפון־אפריקה וסחרה. הארצות שעמדו או עומדות עדיין תחת שלטון בריטי מונות למעלה מחמישים ושמונה מיליון תושבים, שמהם למעלה מארבעים מיליון כבר נתעצמו (כולל ניגריה).

באופן זה יהיו שלוש לשונות שליטות באפריקה ושלשתן ממוצא לא אפריקני: ערבית, צרפתית ואנגלית. הלשון האפריקנית היחידה שתתחרה בהן במקצת במשך השנים תהיה סווחילית, וברפובליקה המלגאשית — גם הלשון המקומית. מצב דומה לזה קיים במידה ידועה בארץ השניה בגודלה באסיה — בהודו. אף שם מתהלכות עשרות לשונות מקומיות, ולשון המשׂכּילים הכללית היא אנגלית.

כאמור לעיל, היתה רק פינה אחת באפריקה הצפונית — עמק הנילוס, שמילאה בעבר הרחוק תפקיד תרבותי ראשון במעלה במשך אלפי שנים. אולם זה למעלה מאלפּיִם וחמש מאות שנה שמצרים נכבשה על־ידי זרים (פרסים, יוָנים, רומאים ואחרים), והכיבוש הערבי במאה השביעית מחה לחלוטין עברה ולשונה של מצרים, ותרבותה העצמית חלפה ועברה מן העולם. עוד מעצמה חשובה היתה בצפון־אפריקה — קרת־חדשה (קרתגה), שנבנתה על־ידי יוצאי צור וצידון בשנת 850 לפני הספירה, בשטח שנקרא היום תוניס, ושפתה היה ניב עברי. מעצמה זו מילאה תפקיד מדיני וכלכלי חשוב בצפון־אפריקה ובאגן ים התיכון, והיא הוציאה מתוכה אחד המצביאים הגדולים ביותר בתולדות האנושות — חניבעל (תוארו היה “שופט”), אשר הביס צבא רומא על־יד קאנא בשנת 216, ומסיבה בלתי ידועה הניח לעיר רומא ולא כבשה, אם כי לא נראתה כל מניעה צבאית לכך. כעבור זמן, כשרומא נתחזקה, והאוליגרכיה התגרנית של קרת־חדשה, שלא ראתה בעין יפה עלייתו של חניבעל, מנעה ממנו כל עזרה, וצבאו של חניבעל ניגף על־יד זאמה בשנת 202 לפני הספירה, נכבשה קרת־חדשה ונחרבה על־ידי הרומאים (בשנת 140).

האישיות הגדולה והיחידה, שרישומה והשפעתה בתולדות התרבות וההתעלות האנושית קיימים עד היום, אשר נולדה ביבשת אפריקה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה היתה זו של משה רבנו, ואף הוא היה רק דור שלישי במשפחת יורדי מצרים, שבאה בימי יוסף מארץ העברים, כלומר מארץ־ישראל.

היהדות שקדמה לכל שאר הדתות הגדולות — נשארה בתחומי העם היהודי, ורק עם פיזור היהודים בעולם הופיעה בארצות אירופה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה. הנצרות, שאף היא נולדה בארץ־ישראל נתפשטה בעיקר בקרב עמי אירופה וצאצאיהם באמריקה ואוסטרליה. באסיה אין אף מדינה נוצרית אחת שעומדת ברשות עצמה, פרט לפיליפינים. עד התישבות ההולנדים בדרום־אפריקה היתה אתיופיה המדינה הנוצרית היחידה ביבשת אפריקה. מדינה זו דוגלת במסורת, שמלכיה הם צאצאי שלמה המלך ומלכת שבא. היא נכבשה לנצרות במאה הרביעית לספירה, והיא שהחריבה במאה השישית (בשנת 539) את המדינה היהודית שהיתה קיימת בתימן תחת מלכותו של יוסף דו־נווס.

רק עם חדירת עמי אירופה לאפריקה במחצית השניה של המאה הי"ט — פשטה הנצרות בקרב האפריקנים השחורים (בקונגו, בניגריה, בגאנה, בקניה, באוגנדה, בטנגאניקה, במדגסקר ועוד).

היהדות הולידה, כידוע, את הנצרות ואחר כך את האיסלם. שלוש אמונות אלה התפשטו בכל היבשות; ואם נוציא מן הכלל את ברית־המועצות הדוגלת באתאיסם (אם כי מרובים בה המאמינים הנוצרים, המוסלמים והיהודים), נמצא שיש בעולם מדינה יהודית אחת (באסיה), המונה רק 2,000,000 איש, 21 מדינות מוסלמיות באסיה ובאפריקה המונות 317,000,000 תושבים, 62 מדינות נוצריות בכל היבשות המונות 923,765,000 תושבים. אולם באסיה בלבד (מחוץ לרוסיה האסיאתית) יש 13 מדינות, שאינן לא נוצריות ולא מוסלמיות, המונות 1,294,603,000 איש — יותר מכל המדינות הנוצריות והמוסלמיות גם יחד. בחשבון זה לא נכללו השטחים באסיה ובאפריקה שעדיין לא הועמדו ברשות עצמן, שבקרבם נפוצה בעיקר האמונה הנוצרית או המוסלמית. (בכל מדינה נוצרית, מוסלמית ויהודית גרים כמובן מספר לא קטן של בעלי אמונות אחרות. מספר היהודים, הנוצרים והמוסלמים במדינות של הסוג הרביעי קטן בערך). זאת אומרת שתורת היהדות גם בצורתה המקורית, וגם בגלגולה הנוצרי או המוסלמי, לא הגיעה כמעט למחצית המין האנושי המרוכז באסיה, מהודו ועד יפאן.

במאה התשע־עשרה דרשו תיורים באפריקה מעברו הדרומי של מדבר סחרה עוז רוח וגדלות אישית שהיתה נחלת אנשי סגולה מעטים בלבד.

בימינו אפשר לכל אדם להגיע לכל פינה באפריקה במשך שעות אחדות בטיסה באויר. בעזרת הרדיו יכול איש היושב בכל מקום באירופה, באמריקה ובאוסטרליה לשמוע כל הנאמר והנעשה ברחבי אסיה ואפריקה וכן להפך. דרכי התחבורה והקשר החדישות קיצרו מרחקים, קירבו רחוקים והפכו את כדור הארץ המפוצל והמחולק לארצות ולמדינות שונות מרוחקות זו מזו, לעולם אחד משולב ותלוי זה בזה; והשפיעו על עמים נחשלים, דלים וכאילו חסרי אונים, למרוד בשליטיהם הזרים ולכבוש להם עצמאות בכוח או בדרכי שלום. זהו סוד המהפכה המדינית הגדולה בהיסטוריה האנושית שאנו עומדים בתוכה. אולם מתן העצמאות לכל העמים, שלא נסתיים עדיין, אבל שסיומה המלא אינו מוטל בספק, לא חיסל ולא הפחית את הפער העצום בעושר, בתרבות, בבריאות ובאריכות ימים שבין שתי היבשות העתיקות — אסיה ואפריקה, ובין אירופה, אמריקה ואוסטרליה. והעמים שקיבלו בזמן האחרון ועומדים לקבל בזמן הקרוב עצמאותם — רואים את הפער הזה ומבינים, כי העצמאות בלבדה אינה פתרון לבעיותיהם, אלא מפתח לביצוע המשימות הקשות והדחופות להעלות בניהם משפל הבערות, העוני והתחלואה. אחדות הגורל של המין האנושי, ההולכת וגדֵלה בימינו בעקבות התקדמות דרכי התחבורה והקשר, הופכת סתימת הפער למשימה אנושית כללית ומטילה חובות על העמים העשירים, המפותחים והמתקדמים, לבוא במלוא יכלתם לעזרת העמים הדלים, הנחשלים ומעוטי היכולת. משימה זו גופא נהפכת למקור מחלוקת והתחרות בין הגושים, בין המזרח ובין המערב, בין הדמוקרטיה והסוציאליסם ובין הקומוניסם הטוטליטרי.

כל עמי אפריקה, אמריקה הלטינית, אוסטרליה, רוב עמי אסיה וכמה עמים באירופה — הם בלתי מוגדרים, והם כמחצית המין האנושי. מהמחצית השניה למעלה משני שלישים חיים במשטר קומוניסטי, ופחות משליש במשטר דימוקרטי. מקצתו תחת שלטון סוציאליסטי, רובו תחת שלטון לא סוציאליסטי. עמי אירופה, אוסטרליה ורוב עמי אמריקה הלטינית, ומספרם קרוב לשלש מאות מיליון, אף על פי שאינם מוגדרים — שייכים לפי מהותם לשוחרי חירות האדם וחיים במשטר דימוקרטי, פחות או יותר מתוקן. בכמה מארצות אירופה (הארצות הסקנדינביות, אוסטריה, איסלנד, שוויצריה) אוחזות מפלגות סוציאליסטיות בשלטון, לבדן או בקואליציה עם מפלגות אחרות. בכמה ארצות עומדות המפלגות הללו על סף השלטון. בכמה מארצות אסיה יש תנועה סוציאליסטית, אבל היא שלטת רק במדינה אחת: בנפאל. בכמה ארצות באסיה ובאפריקה — שולט הצבא: בתורכיה, פאקיסטאן, עיראק, מצרים, סודאן ואינדונסיה. הדמוקרטיה בארץ השניה בגדלה באסיה — בהודו — גורלה תלוי במידה רבה בשלטונו של איש אחד דגוּל: נהרו. משום כך, מובנת ההיאבקות על נפש עמי אסיה ואפריקה, אשר מחוסר מסורת דמוקרטית, ואצל רבים גם מחוסר כל מסורת ממלכתית, הם מיטלטלים בין שני הקטבים. אף־על־פי שרק מעטים מבין הבלתי מוגדרים מגלים נטיה בולטת לקומוניסם, כגון גיניאה הצרפתית, הרי זיקתם לעזרה חמרית ותרבותית ולמקור העזרה — עלולה להכריע את הכף. יש גם שליטים ששאיפותיהם להתפשטות והשתלטות על שכניהם מזקיקות אותם לגוש הקומוניסטי, אשר מטעמי הגמוניה הוא רוצה לעזור להשתלטות רודנים על עמים עצמאיים, ודוגמא בולטת היא מצרים, ששלטון הכת הצבאית הרודפת בארצה את הקומוניסטים שלה — היא למעשה בעלת ברית נאמנה או כפויה לברית־המועצות.

רוב העמים המשתחררים באסיה ובאפריקה עדיין זקוקים לצרכים אלמנטאריים ביותר: תברואה, ראשית השכלה לנוער, הגדלת היבול החקלאי, למניעת רעב, אספקת מים נקיים לשתיה ומיתקני השקיה, פיתוח מינימַלי של התעשיה, עקירת שחיתות הרוֹוַחת בכל הארצות האלה וכינון מנהל ישר ומוכשר ובכל השטחים האלה הם נזקקים לעזרה חיצונית. רק מיעוט קטן מעמים אלה יש להם השקפה חברתית ומדינית מסוימת, וההתחרות האישית במיעוט זה עלולה לשבש דרכי משטר מתוקן, כפי שאנו רואים בקונגו (הבלגית) ובלאוס. עצמאות אפשר לקבל או לרכוש ברגע אחד, אבל התקנת חיים ממלכתיים מסודרים וסיפוק נאות של צרכי העם דורשים עמל דורות.

אחד המדינאים המחוננים ובהירי המחשבה במדינות הצעירות, ראש ממשלת נפאל (נפאל אמנם לא היתה כפופה לשלטון זר, אבל זה רק עשר שנים שהשתחררה מעריצות פנימית) שהשתתף בועידת רחובות למדע למען קידום המדינות החדשות, עמד על הסכנה הצפויה לחירות האדם ולסוציאליסם הדמוקרטי (ראש ממשלת נפאל הוא גם מנהיג המפלגה הסוציאליסטית השלטת בארצו), אם העמים החפשים והמפותחים ובעלי היכולת לא יגישו העזרה הדרושה למדינות החדשות.

הוא ציין שהדמוקרטיזציה חלה בארצו רק במקרה בזמן אחד עם התעצמות ארצות אסיה ואפריקה. אבל ארצו שותפת לנחשלות של המדינות החדשות, וגם היא עומדת בפני בעיה של רעב ומחלות. שטח ארצו הוא 140,798 קמ"ר וישובה — 8,910,000 נפש. אין בארצו דרכים — והרי ההימאלאיים מכבידים על התנועה ממקום למקום. רמת החיים נמוכה ביותר, והוא יודע כי העצמאות אינה תשובה לבעיות כלכליות, חינוכיות וחברתיות, אלא רק אחד האמצעים לפתרונן, והפתרון אינו קל. כמעט בכל המדינות החדשות פושה השחיתות, והפקידות אמונה על שעבוד, ודרוש זמן לא מעט, וגם לא קל הדבר, לאמן פקידים חדשים ישרים ומוכשרים. למדינות החדשות אין ידע וסגל טכנאים. רוב העם מתפרנס מחקלאות, אבל הוא משתמש בשיטות עבודה פרימיטיביות, והיבול נמוך. ברוב המדינות החדשות נתקבלה חוקה דמוקרטית, אבל לעמים אין מסורת דמוקרטית. הכפיפות לשלטון זר ועוין במשך שנים רבות גורמת ליחס של חשדנות גם לממשלה לאומית, אפילו היא נבחרת. יש נטיה בעם להשתמש לרעה בזכויות ובחירוּת. כן עדיין אינו מבין כי הזכויות כרוכות גם בחוסות. גם האופוזיציה מגלה חוסר הבנה בטיבה של הדמוקרטיה והיא נוהגת בחוסר אחריות ובדמגוגיה זולה, ולא קל לשרש ולעקור הרגלים של שלטון שהיה משובש מאות שנים. יש גם מגבלות כספיות: העדר הון למפעלי פיתוח; ונחוץ עזרה מן החוץ בהשקעות, במלוות ובהדרכה. לדבריו, — עומדת הדמוקרטיה בארצות אסיה ואפריקה, במבחן קשה. ירושת העבר מגבירה הנטיה לדיקטטורה, בארצות הפרימיטיביות באפריקה קיים עוד שלטון ראשי השבטים. העם סבל הרבה זמן, ובצאתו לחירות ולרשות עצמו הוא מצפה לתוצאות מהירות להשבחת מצבו. משתי האַלטרנטיבות (דימוקרטיה ודיקטטורה) — אחת מחייבת אלימות, ביטול חירות האדם ומשטר של עדר, החי על פי פקודת הרועה. השניה אומרת שכנוע, בירור חפשי ומאמץ של העם מתוך רצון חפשי ובחירה עצמית. ראש ממשלת נפאל בטוח, שהדמוקרטיה עדיפה לפיתוח לאומי ולהעלאת האדם, אבל קצב הדמוקרטיה אסור לו שיהיה אטי מדי. יש לשתף העם בהכרעה ובביצוע, מתוך חירות, אבל המצב במדינות החדשות הוא כזה, שבלי עזרה חיצונית נאמנה לא יוכלו למשימה.

תנועת הפּועלים בארצות המפותחות, קובע בצדק ראש ממשלת נפאל, יש לה עכשיו יעוד אנושי גדול: להעמיד לרשות מנהיגי המדינות החדשות ועמיהם, שברובם הם נוטים לסוציאליסם דימוקרטי בדרגות שונות ושוללים הדרך הקומוניסטית, את הידע הטכנולוגי, הסגל הטכני והעזר הכספי הדרוש למען סיפוק הצרכים הדחופים ביותר: שיפּוּר הבריאות, הגדלת היבולים, ניצול המים והאוצרות הטבעיים וחינוך הדור הצעיר.

על עזרה זו מצוּווֹת כל הארצות הדמוקרטיות אם הן רוצות לקיים בעולם חירות האדם וקידמה דימוקרטית.

המאורעות בקונגו, שהיתה שייכת לבלגיה, הם אזהרה חמוּרה לעמים החפשים ועדוּת חותכת ומובהקת לתלות ההדדית של כל עמי תבל. לכאורה למי נוגע באירופה, באמריקה, באסיה או באוסטרליה — אם לומומבה או קאסאווּבו יעמדו בראש המדינה החדשה שיצאה לפני חדשים אחדים מרשותה של בלגיה. אבל זוהי טעות מרה להניח, שכאן יש התנגשות רק בין שני אישים מוכשרים או לא מוכשרים, השואפים לשלוט במדינה החדשה; הריב הסמוי והממשי הוא בין ארגון האומות המאוחדות החייב לשקוד על שלום העולם ועל משפט העמים, ובין בריונות תקיפה החותרת להטיל בכוח פרוע ומופקר רצונה על העם בקונגו ועל־ידי כך גם על כל שכניו ביבשת אפריקה.

יש שבטים בקונגו — שעוד לפני חמישים שנה היו אוכלי אדם, והעולם הרחב לא ידע ולא הרגיש. עכשיו נסער העולם בגלל ריב בין ראש ממשלה ובין נשיא מדינה באותה קונגו. בחמישים שנה אלה נתקרבו רחוקים והעולם המפוצל נעשה אחיד, אם כי עדיין לא מאוחד, וכל הנעשה באחת הארצות נוגע לכל העמים.

גם אנו פה, היהודים במולדתם, חייבים לשאול את עצמנו:

התוכל ישראל לסייע לקידומן ולפיתוחן של ארצות אסיה ואפריקה? זוהי שאלה מוּסרית ומדינית כאחת בשביל ישראל. ומשתי הבחינות האלה אין ספק שמוטל על ישראל לראות העזרה לארצות האלה כשליחות היסטורית גדולה הדרושה לישראל לא פחות משהיא מועילה לארצות הנעזרות.

ממשלת ישראל ראתה מיד לאחר קום המדינה את הקשר עם עמי אסיה (לפני התעצמות עמי אפריקה בשלוש השנים האחרונות) והעזרה המכסימלית לפיתוחם במידת יכלתה הכלכלית והטכנית הצנועה, כאחד היעדים העיקריים במדיניות החוץ שלה. בשלוש השנים האחרונות, לאחר התעצמותה של גאנה במארס 1957, צצות מדינות חדשות כמעט חודש חודש, ורוב העמים השחורים ביבשת אפריקה כבר עומדים ברשות עצמם, וכולם זקוקים ומצפים לעזרה טכנית וכלכלית — גם מדינה עתיקה כאתיופיה זקוקה אף היא לעזרה לא פחות מהמדינות החדשות. באופן יחסי עשתה ישראל לא מעט — לעזרתן של כמה ממדינות אלה.

אולם בשים לב למספר הגדול והגדֵל של המדינות הזקוקות לעזרה והאמצעים המרובים וכוח האדם הרב והמוכשר שעזרה זו מחייבת, עולה בלא משים הספק בלב אם יש ביכלתה של ישראל לסייע באופן ממשי. ישראל עצמה עודנה זקוקה עכשיו ותזדקק עוד מספּר שנים לעזרת היהדות בעולם ולתמיכת הידידים שיש לה בעולם. אין לשום מדינה בעיית בטחון כה חמוּרה כזו שיש לישראל. העם היהודי הוא לפי שעה רק עם בכוח ולא בפועל. העולים שכבר באו ארצה לאחר קום המדינה לא נתמזגו עדיין במידה מספקת, ולא כולם נשתרשו בכלכלה הישראלית ובתרבות העברית. האמצעים הדלים העומדים לרשותה של ישראל אינם מספיקים לצרכי הפיתוח המרובים והדחופים — בגליל, בדרום, בנגב, לביסוס ההתישבות הצעירה ולהחשת העצמאות הכלכלית. במה וכיצד תוכל אפוא ישראל לסייע לארצות החדשות באסיה ובאפריקה?

התשובה הפשוטה והאמיתית היא — במה שתעשה לעצמה בארצה היא.

ישראל שוכנת על צומת שלוש היבשות העתיקות: אסיה, אפריקה ואירופה. היא ילידת אסיה המערבית מלפני ארבעת אלפים שנה, כשהמזרח התיכון היה ערש ומרכז התרבות האנושית. באותה תקופה קדומה הורישה לאנושות כולה ספרי אלמוות, ומאז באה במגע עם הרבה עמים בכל היבשות. בימי־הבינים היה העם היהודי מרוכז בעיקר באסיה הקדמית ובצפון־אפריקה, והחל מהמאה השמונה־עשרה גדל מרכז היהדות באירופה. בשנת 1880 ישבו באירופה למעלה מ־88% של העם היהודי בעולם, ויהדות זו הניחה עד פרוץ מלחמת העולם השניה את היסודות למדינת ישראל. מאז הקמת המדינה נתכנסו בארץ כמיליון עולים, קצת פחות ממחציתם מאירופה ואמריקה והמחצית השניה — מארצות אסיה ואפריקה. עולם אלה דיברו בשבעים לשונות, והיו הבדלים עצומים ברמת ההשכלה והליכות החיים של העולם בארצות מוצאם. החלק של ארץ־ישראל שנפל בנחלה למדינה העברית, ששמה ישראל, רובו הגדול הוא מדבר שממה, מקצתו מעשי ידי־אדם (הכובשים הזרים, בעיקר הערבים) ומקצתו מידי שמים. על מדינת ישראל הוטל למזג יוצאי ארצות מפותחות ותרבותיות ויוצאי ארצות נחשלות, עדות בעלות רמת־חיים גבוהה ותרבות עשירה, ועדות נחשלות עניות. בישראל נפתרות, בזעיר אנפין, הבעיות העומדות בימינו בפני האנושות כולה: סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין שכבות עשירות וחברתיות ובין שכבות מדולדלות ונחשלות. ישראל מניבה אדמה דלה ומאדירה יבול חקלאותה למען פרנס ברוָחה מינימלית ישוב גדֵל והולך. היא מגבשת וממזגת עדות רחוקות זו מזו בלשונן, בעברן, וברמתן התרבותית והכלכלית לאומה אחידה ויחידה הנהנית מרמת השכלה ואורח־חיים של ארצות נאורות ומפותחות. היא הופכת שממה לארץ נושבת. היא עוקרת תחלואה שרבתה בקרב יוצאי ארצות ירודות, והעמידה את עמה בראש העמים המעטים בעולם בעלי אריכות־ימים ממוצעת גדולה ביותר בעולם.

היא יוצרת דפוסי חיים חברתיים חדשים, מושתתים על עזרה הדדית ושותפות מתוך חירות, ללא קיפוח ואפליה. היא מאמנת צבא שיעודו הוא גם לקיים בטחונה של המדינה וגם למזג גלויות ולישב השממה. היא מקיימת משטר דימוקרטי יציב המבטיח מכסימום של חירות האדם ומתקין שירותים ציבוריים של חינוך ותרבות על רמה משתפרת ועולה. היא מטפחת ערכי עבודה המעלים את האיש העובד לכוח מפרה ומקדם בחברה. היא מחנכת הנוער לשליחות חלוצית במיזוג גלויות, בהפרחת השממה, בהגברת בטחון האומה ובבנין חברה חדשה. היא שוקדת על כיבושי המדע והמחקר המדעי, גם לשם האדרת המדע לשמו וגם לשם שימושו בשיפור הבריאות, בפיתוח המשק, בחיזוק הבטחון ובהפרחת השממה, והכל למען העלאת האדם.

כל אלה הם משימות הכרחיות המַתנות עתידה, בטחונה ושגשוגה של ישראל, ובמילוי משימות אלה למען עצמה, מסייעת ישראל ביודעים ובלא־יודעים לארצות החדשות. היא מסייעת במתן העזרה היעילה והמוחשית ביותר: בהיותה לדוגמה ולמופת. אם בשנים האחרונות נהרו לישראל טובי הצעירים מארצות אסיה ואפריקה, מפיליפינים ומיפאן, מקמבודיה ומבורמה, מנפאל ומהודו, מניגריה ומגאנה, מליבריה ומחבש, מטנגאניקה ומקניה, מקונגו מצ’אד, מגיניאה ומחוף־השנהב ועוד — ללמוד תורת הקואופּרציה, דרכי ההתישבות העובדת, סידורי צה“ל ונח”ל, הקמת אזורי פיתוח, ארגון העובדים ופעולת מוסדות המדע, — אין זאת באשר ישראל היא עצומה, גדולה, עשירה ונדיבת יד, אלא באשר היא נראית למדינות החדשות כדוגמה הנאותה והמאלפת ביותר, המנדה ומצליחה במידה לא קטנה לפתור הבעיות המטרידות את הארצות החדשות והעתיקות באסיה ובאפריקה. המעשה הנעשה בישראל לשם סיפוק צרכיה הפנימיים בשטח החינוך, הבטחון, ההתישבות, העבודה, הקואופרציה, המדע, מיזוג העדות, התברואה והעלאת האדם, — זוהי התרומה החשובה, היעילה והמַפרה ביותר, שיש בידי ישראל לתרום לקידום הארצות החדשות באסיה ובאפריקה. התמורות שחוללנו וממשיכים לחולל במבנה החברתי, הכלכלי והתרבותי של קיבוצי־הגלויות ובנוף הארץ, במשקה ובכלכלתה — אלה הם התמורות הדרושות לרוב עמי אסיה ואפריקה. מהדוּגמה הישראלית הם יכולים להיוָכח כי התמורות המבורכות והרצויות יתּכנו; ומהמפעל המבוצע בישראל — ילמדו איך לחולל תמורות אלה בארצותיהם.

ההיסטוריה של עמנו; עברנו בארץ בימי קדם; פיזורנו בגויים והתערותנו בהתקדמות האנושית של המאות האחרונות ותרומתנו הבלתי מבוטלת להתקדמות זו; התכנסותנו המחודשת במולדת עתיקה ומדולדלת, וגזרת הגורל וברכתו גם יחד, שהטילו עלינו לעשות המעשה הקשה והמהפכני אשר אנו עושים בארץ זה עשרות שנים, לא מתוך חיקוי למה שנעשה בארצות אחרות, אלא מתוך נתיב שאנו מפלסים, מתוך ראיה בהירה של התנאים המיוחדים שבהם אנו נתונים והמשימות שעלינו לבצע במעשי בראשית — כל אלה הכשירו אותנו לשמש במידה ידועה מופת חי לעמים החדשים. ולשם הפקת מלוא התועלת ממופת זה למען עמי אסיה ואפריקה. עלינו להמשיך ולהגדיל קבלת נוער לומד מהארצות החדשות, — גם למוסדות החינוך הגבוה שלנו, גם לסמינרים מיוחדים וגם להתאמנות מעשית במפעלי ההתישבות, הקואופרציה וחינוך הנוער שלנו בארץ.

אולם במידת יכלתנו, נצטרך גם לשלוח לארצות האלה מומחים ומדריכים, כאשר החילונו לעשות: לבורמה, לגאנה, לאתיופיה, לפרס, לניגריה ועוד, אבל תנאי הכרחי להצלחת השליחים האלה הוא — היותם חדוּרים הכרה של שליחות חלוצית, ולא רק מילוי תפקיד ששכרו בצדו. והכרת השליחות החלוצית צריכה להתבטא בשתים אלה: 1. הרגשת אחוָה אנושית, ללא יהירות וללא התבטלות, כלפי העמים ובני העמים, שבקרבם יעבדו השליחים; 2. מאמץ נאמן להעניק למארחים מיטב הידע והנסיון שלנו בארץ.

שליחים מסוג זה — ועד היום התברכנו בשליחים כאלה בכמה מארצות אסיה ואפריקה — יהיו לברכה גם לעמים שאותם ישרתו וגם לישראל שבשמה יפעלו. ישראל נכספת וזקוקה אולי יותר מכל עם בעולם להגברת האחוָה והשותפות האמיתית בין העמים.

עדיין ישראל מוקפת מכל עבריה ביבשה שליטים עוינים, ובראשם הרודן המצרי, ושלום ישראל מובטח, כל עוד צבאה משמש כוח מרתיע כלפי שכניה. אולם הוצאות הבטחון הכבדות מאיטות וממעיטות התקדמות הפיתוח והחינוך בארץ, והדרך הבטוחה ביותר להגיע לידי שלום ושיתוף פעולה עם שכניה היא, לא על־ידי הצהרות והטפה לשלום בקרב תושבי הארץ, כפי שעושים “רודפי־שלום” תמימים, אלא על־ידי רכישת מכסימום של ידידים באסיה ובאפריקה, אשר יבינו ערכה של ישראל ויכלתה בקידום עמים נחשולים, ויביאו ידיעה זו גם לשכני ישראל. רכישת ידידים באסיה ובאפריקה לא תמעיט מאמצינו לשיתוף פעולה וליחסי ידידות עם העמים באירופה ובאמריקה, גם במערב וגם במזרח. בשתי יבשות אלה יושבים למעלה מתשעים אחוז של עמנו בגולה. בארצות־הברית בלבד למעלה מחמשה מיליונים, בברית־המועצות כשלושה מיליונים ובשאר ארצות אירופה ואמריקה כשני מיליונים. עוד הרבה שנים יהיו אירופה ואמריקה מרכזי התרבות והמדע בעולם, וגם לקיום בטחוננו ניזקק לארצות אלה. אבל קשרינו עם עמי אסיה ואפריקה לא יחלישו אלא יגבירו קשרינו עם עמי אירופה ואמריקה.

הצוים המוסריים שבתורתנו: “עזוב תעזוב עמו”, ו“אהבת לרעך כמוך” עולה בקנה אחד עם הצורך ההיסטורי של ישראל. היזמה החלוצית היוצרת בארץ, אשר הפכה לחלום התקומה והגאולה היהודית של עם מפוזר ומפורד למציאות מתממשת והולכת, יזמה זו תהיה לברכה בנסיונה ובדוגמתה לעמים חדשים, תקדם אותם, ותוציא אותם מאפלה לאורה, ומעוני ורעב לשפע ולשובע, והיא גם תעלה קרן ישראל בעולם, ועל־ידי כך תקרב השלום עם שכניה.

אין להתעלם מן המאמצים הנואשים שמשקיעים שליטי ערב בארצות אסיה ואפריקה להבאיש ריחה של ישראל ולמנוע יחסי האחוָה המתרקמים תוך שיתוף הפעולה של שליחי ישראל בעמים אלה ושליחי עמים אלה בישראל. למטרה זו מנצלים אויבינו את הכוחות החשוכים והקנאים באיסלם מצד אחד ועזרת המעצמות הקומוניסטיות מצד שני. דרכנו לעמי אסיה ואפריקה לא תהיה רפודה הצלחות קלות, מתמידות ומהירות, ועבודתנו בתוכם לא תהיה קלה. מראשית ימינו היינו נאלצים לנהל מאבק קשה ומר על דברים שניתנו לעמים אחרים בקלות יתרה ובלא כל מאמצים. ואולי זה הסוד של גדלותו המוּסרית והרוחנית של עמנו וגם של חיוניותו המופלאה. היינו לעם שאינו יודע רתיעה. וכל עוד נשמור על סגולת קסם זו — נתגבר על המכשולים שנציגי “עולם המחר”, כביכול, בשותפות עם “עולם האתמול”, שׂמִים על דרכנו. יִתּכן, כי פה ושם ננחל אכזבה. יתכן גם פה ושם ניכשל. אולם כל עוד נראה בעין בהירה המשמעות האמיתית של המהפכה האנושית הגדולה המתחוללת לעינינו — מהפכה המוליכה לא רק לשחרור כל העמים, אלא לשותפותם הגדֵלה במשפחה האנושית המתלכדת והולכת, הצועדת לקראת שלום בר־קיימא בכל העולם, ונדע לתרום למהפכה זו במלוא כל הכוחות היוצרים והיזמה החלוצית הגנוזים בתוכנו, לא ניסוג מדרכנו, ותקלות זמניות ומקומיות פה ושם לא ירתיעו אותנו.

שלושה יעודים גדולים ונאמנים הועיד לנו ישעיהו בן אמוץ:

א. "אַל תִּירָא, כִּי אִתְךָ אָנִי; מִמִזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ

וּמִמַעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. אֹמַר לַצָפוֹן — תַנִי, וּלְתֵימָן —

אַל תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָּנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה

הָאָרֶץ" (מג, 5–6).

ב. "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ, וְאֶצָרְךָ

וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גוֹיִם" (מב, 6);

ג. וְשָׁפַט בֵּין הַגוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִים רַבִּים,

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת,

לֹא־יִשָׂא גוֹי אֶל־גוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ב, 4).

לכאורה, אין קשר בין שלושת היעודים האלה. ובעולם מפוצל, שכל חבל ארץ נפרד ונבדל ממשנהו, כאשר היה הדבר עד התקופה האחרונה, ספק אם אחד היעודים האלה היה יכול להתקיים. עוד עכשיו אין אנו חיים בימי המשיח, גאולתנו אנו וגאולת האנושות עדיין צועדת לאיטה, וכיבושי המדע והטכנולוגיה המופלאים של המחצית הראשונה במאה העשרים אמנם הכשירו התחדשות פני האנושות, אבל הם גם טומנים בחובם סכנות חמוּרות. אולם נשמעים בעתיד המתקרב פעמי המשיח. שיבת־ציון בהמון, כזו שנתקיימה בשנים הראשונות לחידוש מדינת־ישראל — לא ידענו מעולם, אם כי עוד מיליונים מצפים לגאולה, ורבים מהם עדיין כלואים בארצות גלותם.

אנו רואים גילויים ראשונים של “שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו”. נוער מרוב ארצות אירופה ואסיה, וגדולי מדע מאירופה ומאמריקה באים לארץ — לברר דרכי קידום עמים חדשים וללמוד מדוגמת התקומה בישראל.

יש צמאון רב בעולם לשלום אמת ולברית שלום בין כל העמים, ובמידה שעמים נחשלים ומשועבדים מתעצמים ועומדים ברשוּת עצמם ומגבירים הארגוּן של האומות המאוחדות — יגדל הלחץ על החשת השלום. התעצמוּת העמים באסיה ובאפריקה נהפכת אמנם אף היא לגורם המגביר את המתיחוּת הבין־גושית, אבל אלה הם חבלי גאולה. במסענו הארוך על הבימה ההיסטורית ידענוּ יותר סבל ורדיפות מכל עם אחר, ואמונתנו בעתידנו ובעתיד האנושות לא נתערערה, ולא התאכזבנוּ.

גם את “המלחמה הקרה” בין שתי המעצמות האדירות במזרח ובמערב עלינו לראות לא כמציאות קבע אלא כתופעה חולפת. חוק התמורה חל גם על ברית־המועצות וגם על ארצות־הברית, ולא לנצח יעמדו המעצמות האדירות בעולם זו נגד זו.

באמריקה עולה כוחם של העובדים בעיר ובכפר — כוח הפועלים והאיכרים ואנשי המדע. וברוסיה גוברת המגמה ליתר חירות ולהעלאת רמת החיים של הפרט, עם התרחבוּת החינוּך התיכון והגבוה בארץ הזאת והידוק הקשרים בין אנשי המדע בכל הארצות — מן ההכרח שיתגבר הצמאון לחופש הפרט, חופש המחשבה, הדיבור והבחירה, ובסופו של דבר ינצח החופש.

בשום אופן אין מיעוט יכול לשלוט על רוב לאורך ימים, ביחוּד כשאין הרוב קופא על שמריו, אלא אפקו מתרחב ודעתו מתרבה.

התעצמוּת עמי אסיה ואפריקה — היא גילוי אחד, גדול ורב־משמעוּת של השתחררוּת האדם, אבל אינו הגילוי היחיד. גם הדיקטטורה של יחיד או של קבוצת יחידים לא תאריך ימים. העמים שהוטל עליהם מבפנים או מבחוץ שלטון מיעוט, ישתחררוּ משעבוּד זה ויצאוּ מעבדות טוטליטרית לחירות דמוקרטית.

גם שלטון ההון לא יאריך ימים. ואם כי בדורנו משתכללת המכונה והיא מסוגלת כמעט לכל מלאכה, והאבטומטיזציה חודרת לרוב ענפי המשק, וכאילו גם לתוך המחקר, אין לשכוח שהיא יצירת האדם החושב והעושה ואין היא אלא כחומר ביד היוצר, והאדם היוצר בתבונת כפים ובתבונת הרוח הוא שישלוט.

כשמזכירים בימינוּ אלה את ארגון האומות המאוּחדות שמים את “המאוחדות” לא בלי צדק במרכאות כפולות. האומות שבתוך הארגון עדיין אינן מאוחדות, והארגון עצמו נעשה מזמן לזמן סלע מחלוקת בין אומות שונות, גדולות וקטנות. אולם אחדות האומות בעולם כולו הוא צורך חיוני, והאחדוּת בלי מרכאות תקום כשכל האומות תהיינה בנות־חורין כלפי פנים וכלפי חוץ. חירות פנימית וחיצונית זו היא גזירה היסטורית, וגם אם תתמהמה — בוא תבוא.

על ישראל להילחם על חירוּת פנימית וחיצונית זו, כי שלומה ועתידה תלויים באחדוּת העמים, באחדוּת המין האנושי, חירוּתו ושויונו.

ישראל היא אומה קטנה ומעוטת אוכלוסין, ומשקלה הצבאי והחמרי בעולם הוא לא רב, אולם בחשבון ההיסטורי הארוך קובע הכוח הרוחני, ובממלכת הרוח לא הכמוּת קובעת אלא האיכות, לא שתים־שלוש מעצמות אדירות יעצבוּ דמוּת העולם ויכריעוּ גורלו, אלא הצרכים ההיסטוריים של כלל העמים, ועם ביטוּל החלוקה בין עמים שליטים ורודים ובין עמים משועבדים ומקופחים, ועם סתימת הפער בין העמים העשירים והמפותחים ובין העמים הדלים והנחשלים — לא תחזיק הרודנות מעמד שנים רבות, וגם סכנת המלחמות תחלוף; כליאת עמים ותושבים בארצות טוטליטריות נגד רצונם תיפסק, וגם אסירי־ציון ישובו למולדתם; והעם העברי שבכל ארבעת אלפי שנות קיומו האמין בעליונות הרוח ובאהבה לרֵעַ ולגר, וגילה האפשרוּיות העצוּמות הגנוזות באדם היוצר, כשרצונו החלוצי מדריך הליכותיו, וחזונו המשיחי, חזון גאולה לאומית ואנושית, מאיר דרכו, יראה בקום שלושת היעודים של הנביא הגדול, בנו של אמוץ; ותרומתו להקמת העולם החדש תביא גם לו שלום, בטחון וכבוד בינלאוּמי.

שדה־בוקר, 14.9.1960.