רקע
רחל אליאור
מידה מסוימת של ענווה

בשנת 1941 כתב יוסף וייס, שעלה מהונגריה לירושלים בשנת 1939, במענה למכתבה של ידידתו, בת ארצו, חנה סנש, שהתגוררה בנהלל, כמה דברים נוקבים על מקומה של הספרות בעולמם של אוהביה:

“ספרות הריהי סוף־סוף שאלת חיים, רצוני לומר שאלת חיינו אנו: שלי, שלך, של כל אחד לחוד… [הרי] ספרינו החביבים עלינו… כעצם מעצמנו ומהות ממהותנו, – ואמנם כן הוא הדבר, כי האדם קורא לא לשם ‘תרבות’ או ‘תרבות לאומית’… אלא בכדי לעמוד על דעת עצמו – ולא על דעת הסופר והמשורר. הקפיצים האמיתיים של רגשותי, דיעותי העמומות, ונטיותי הבלתי מודעות צפות ועולות על פני תודעתי תוך כדי קריאה – ניסיוני הדליל בשלושת הסופרים היהודיים שנקבו בשמות במכתבי האחרון, העמידני על כך”.


דבריו של וייס הצעיר, שהיה באותה עת תלמידם של מרטין בובר וגרשם שלום, ונודע לימים כחוקר מעמיק של המיסטיקה החסידית, מוסבים על משמעותה העמוקה של הקריאה בכלל, ועל הקריאה בכתביהם של מקס ברוד, פרנץ ורפל ויעקב וסרמן, שאותם הגדיר אז כ“שלושת טובי הסופרים היהודיים במאה שלנו”, בפרט. מכתבו, המצוי בארכיון חנה סנש, עלה בזיכרוני למקרא דבריו של דן מירון “על קבוצת סופרים שלכאורה עומדים במלוא תנופתם, שיש להם מגע עם הקהל הרחב ביותר, אבל הם מאבדים את הנגיעה האמיתית ברגישויות שהתרבות מפתחת”. דבריו של מירון, שהתפרסמו בראיון במוסף “הארץ” ב־3.6 שבו הוא מתייחס למכנה המשותף של הספרים שפירסמו בשנה האחרונה עמוס עוז, א“ב יהושע, דויד גרוסמן, מאיר שלֵו ובתיה גור. בין שאר הדברים האשים מירון את המחברים השונים בהפניית עורף לבעיות חברתיות ולאומיות, בהסתגרות בתחומי האגו או הפסוודו אגו, ביצירת “פרטיות לא פרטית”, ב”עצלות“, ב”דלדול“, ב”אהבה עצמית ורחמים עצמיים“, ב”נרקיסיזם, בהדוניזם ואופורטוניזם“, בהסתלקות “מהניסיון להציג את בעיות הפרט על רקע של הבעיות הקולקטיביות” וב”התרפוּת נינוחה אל תוך הממדים הצרים של הפרט“. המבקר לא הסתפק בשלילת ערכן של היצירות אלא גם שלל בלשון בוטה את ערכם של היוצרים: “אין לי בעיה לאבד את בתיה גור. מאיר שלו הוא בעיני תופעה תרבותית שולית מראש”, כתיבתו של שלו מוגדרת בדבריו כ”כתיבה איומה שמקורה בדלדול טוטלי של עולם הפרט, בגלל חוסר נכונות ללכת למעמקים או לגבהים“. על גרוסמן אומר המבקר “גם הוא נראה לי באיזה שלב של הצטמצמות…” ולגבי עוז הוא קובע: “עוז בוודאי נמצא בשלב של התכווצות, התכווצות העולם, התכווצות האמירה… במקרה של הרומאן האחרון… ההתכווצות נראית כמו הליכה אל הלא כלום”. מירון, המצפה מן הסופרים “לנסות ללכת עם הגיבור אל הלא מודע, אל האסוציאטיווי, אל הדבר שיכול לגלות למה ואיך הדברים קורים” ומאשים ב”חוסר נכונות ללכת למעמקים או לגבהים" – חותם את הראיון ב“הארץ” בהערכה של משמעות דבריו: “אני… תקפתי קבוצה של סופרים שהחליטו להימנע במכוון, כמעט באורח עקרוני, מ’לקרוא מחדש' את ההוויה הקולקטיווית שלנו ובתוכה, כמובן, גם את הוויתנו הפרטית. הסופרים האלה רוצים עכשיו לא לכפות עלינו ‘הערכת עצמנו’ בשם איזו אמת בלתי נוחה אלא, להיפך, הם רוצים להינתק מהמפעל של ‘הערכת עצמנו’ שהיה במשך 200 שנה המפעל התרבותי־הרוחני העיקרי של הספרות העברית. בכלל, הם רוצים לא לאתגר אותנו אלא ללטף, ולאשר את נטייתו של הקורא להתמסר לפיוס האגו ולפינוקו”.

דבריו של יוסף וייס, שהיה קורא נלהב המעורה בתרבות היהודית ובן־בית בתרבות הכללית בת זמנו, כי האדם קורא לא לשם ‘תרבות’ או ‘תרבות לאומית’… אלא בכדי לעמוד על דעת עצמו“, עוררו בי את התהייה האם אמנם ה”אשם" בכותבים בני זמננו שאינם עומדים בקני המדה התרבותיים הלאומיים שמירון כופה עליהם, או שמא ה“אשם” במבקר שאוזנו אינה קשובה לקולם של הכותבים בשל המרחק שבין עולמו לבין עולמם; האומנם הסופרים “הם המאבדים את הנגיעה האמיתית ברגישויות שהתרבות מפתחת”, כדבריו של מירון, או שמא קהתה רגישותו של המבקר להוויה החיה המתרקמת סביבו וליצירה הרב־גונית הנותנת לה ביטוי בשלל קולות.

השאלה הנשאלת למקרא דבריו של מירון היא מה הוא הבסיס המתודולוגי שעליו נשענת ביקורתו החריפה ומה היא מידת ההגינות המינימלית המתחייבת בחריצת משפט על יצירותיו של הזולת, נקלות או נשגבות ככל שתהיינה, ומה היא מידת הענווה שראוי לו לקורא לחוש לנוכח מעשה היצירה, בין אם הוא קורא שהספרות היא עצם מעצמו ובין אם הוא מבקר שהספרות בת זמננו מעוררת בו תיעוב ודחייה.

לפני כשלושים שנה כתב המבקר דק ההבחנה ואנין הטעם שלמה גרודזנסקי רשימה שנונה על “המיתודה”, בעקבות הופעת ספרו של מירון “פנים בספרות העברית בת ימינו. עיונים ביצירות אלתרמן, רטוש, יזהר, שמיר” (שוקן, תשכ"ב). הרשימה המכונסת בספרו של גרודזנסקי, “אוטוביוגרפיה של קורא” (הקיבוץ המאוחד תשל"ה), דנה במיתודה שנקט מירון ביחס ליצירותיהם של המשוררים והסופרים בשנות החמישים וראשית שנות השישים, ודומה שיש עניין בדברים גם ממרחק הזמן:

“ביסודן של מסות אלו מוצנעת ההנחה שיש מיתודה בניתוחה או בפירושה של יצירה, שבכוחה להצילנו מן המרפרף והמקוטע ולהביאנו להבנה שלמה, מפורטת ומעמיקה. מירון אינו טורח לפרוש בשמה של המיתודה, שלא לומר להגדיר ולהוכיח את התועלת שיש בשימושה לגבי נושאי עיוניו או לגבי הספרות העברית או הארצישראלית. הואיל ומירון עצמו לא פירש, אין לנו אלא לנחש לפי הרמזים שבביבליוגראפיה ובטרמינולוגיה שלו, המעידות שהוא שאב את השראתו העיקרית מן ‘הביקורת החדשה’ האמריקנית והאנגלית ובמידת מה גם מכמה מבקרי ספרות גרמניים”. (שם, 227)


גרודזנסקי, שהיה קורא קשוב ומפוכח, חכם ובקיא, ומבקר חריף של כל התהדרות ריקה והעמדת פנים, העיר בסיומם של הדברים דלעיל: “סיגולם של מושגים המקובלים בביקורת ובמחקר של ספרות אחת לצרכיה של ספרות אחרת הוא עניין מוקשה מאוד”, וחתם את הערותיו המאלפות, המתחקות על מקורות כתיבתו של מירון ועל טעמיה, בשאלה ובהשערה: “מדוע לא כתב דן מירון השקדן והרציני ספר שראוי היה שנצפה ממנו? אני מעלה את ההשערה שגרמה לכך אמביציה נמרצת מדי; ויש שהאמביציה היא אם כל חטאת. האמביציה היתירה פוגעת בענווה – וביקורת הספרות, בהיותה רק ענף עזר בספרות, אינה יכולה בלי מידה מסוימת של ענווה. איני מתכוון, כמובן, לענווה בפני סופרים מקובלים, דיעות מקובלות או אף בפני הספרות עצמה – אלא ליחס ענו יותר לגבי ביקורת הספרות ולגבי המבקר עצמו” (שם, 233).

בשלושים השנה שחלפו ודאי השתנו המניעים והטעמים של המבקרים והקוראים, אולם דומה שהצורך בפרישה של המיתודולוגיה שעליה מושתתת הביקורת, והצורך בהשעיית הפסקנות הנחרצת לגבי מעמדם של דורות מתחלפים של יוצרים, והצורך בתחושת הענווה לגבי ביקורת הספרות, לא השתנו ונותרו חיוניים כמאז. גם בביקורתו על סופרי שנות השמונים והתשעים נמנע מירון מלפרש את המיתודה שבשמה שלל את ספריהם, אולם מדברי הביקורת שלו – שבהם עולה הציפייה מן הסופרים “ללכת עם הגיבור אל הלא מודע, אל האסוציאטיווי”, ומוטחת ההאשמה בדבר “חוסר נכונות ללכת למעמקים או לגבהים” – דומה שניבטת השראת פסיכולוגיית המעמקים או הפסיכואנליזה, ועולה השאלה אם אכן אלה או דומותיהן, הן בהכרח קני המידה היחידים להערכת מעשה היצירה הספרותי, והאם יש בהן או בכל קריטריון בודד אחר, כדי לבטל במחי יד את מורכבותו של מעשה היצירה, על המאמץ והפלא הכרוכים בו.

אסיים בהערותיו של גרודזנסקי על תפקידו של המבקר, החותמות את רשימתו על “המיתודה”: “ספרות, ככל אמנות אחרת, היא הנאה, אחת משמחותינו המסתוריות. מהי תעודתו של המבקר? לתפוס את השמחה במעופה, כמו שאמר וליאם בלייק, ולהוסיף עליה את ההנאה שבהבנה שלמה יותר”. ואביא את דבריו על משמעותה של הספרות בעיני אוהביה, הלקוחים ממסתו “אי־חשיבותה של הספרות”, ועונים כהד לדבריו של וייס, המובאים בראשיתה של רשימה זו: “כי בסופו של דבר על שום מה אנו קוראים? אנו פותחים ספר מתוך ציפייה לבלתי צפוי. ההנאה היא בהפתעה שבגילוי. לא במקרה ממד העומק הוא דימוי אב לכל שבח ליצירה ספרותית. מן הספרות מצפים אנו לגילויי מעמקים אשר לנו לא ניתן להגיע אליהם בכוחות עצמנו. יצירה ספרותית הנוגעת בנפשנו מעניקה לנו תמיד תחושת פלא: היא מגלה לפחות טפח אחר שהיה נסתר מעינינו. גם אם היא מגלה את ‘המציאות כמו שהיא’, מפליאה היא אותנו משום שהיא אחרת מאשר דימינו. הסופר אינו צריך לגלות ארצות אכסוטיות; יש שהוא מגלה דווקא את היומיומי, את הבאנאלי – אולם גם זה הוא גילויו של הסמוי מן העין המורגלת” (שם, 281).

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!