על “בעולם נהדר ואכזר” של אנדריי פלטונוב, ועל “אהובתי במטפחת אדומה” של צ’יגניז אייטמטוב.
מוזר, אבל במהלך חיי, היו לי שנים של סופרים מארצות שונות, כאילו חילקתי את הסופרים לפי ארצות מוצאם. נראה לי שזה קרה בשל איזו התמכרות קלה שלי: אם התאהבתי בסופר מארץ מסוימת, ישר התחלתי לקרוא במין בולמוס מוזר את יתר בני עמו הסופרים.
בנעוריי, הייתי מטורפת על האמריקאים: ונוגוט, אפדייק, מלמוד, כל אותם סופרים שהיו נורא אופנתיים בשנות השבעים. בראשית שנות העשרים שלי גיליתי את הלטיניים, וחורחה לואיס בורחס, ורגס יוסה ומארקס היו הנסיכים שלי.
בראשית שנות השלושים לחיי הייתה לי תקופה גרמנית, וקראתי את כל בני משפחת מאן וידידיהם. ואז הייתה תקופה אנגלית קלאסית עם כל כתבי דיקנס, הארדי ואחרים. ותקופה צרפתית, כמובן, ותקופה רוסית. כך העברתי שנים רבות עם “תקופות ספרותיות לאומיות”.
בתקופה הרוסית אהבתי בעיקר את גוגול, נבוקוב ואת סיפוריו הקצרים של צ’כוב. עד היום אני מאוד אוהבת אותם. את טולסטוי, דוסטויבסקי וטורגנייב אהבתי דווקא בנעוריי, וכיום אינני מסוגלת לקרוא אותם. והנה, יצאו לאחרונה ב“עם עובד” שני ספרים של סופרים רוסיים מן התקופה הסובייטית. סופרים הרבה פחות ידועים מן האחרים, כנראה משום שכתבו בתקופה שבה ברה"מ הייתה די סגורה למערב מבחינה תרבותית. מבחינתי, זו היכרותי הראשונה עימם.
את אנדריי פלטונוב שכתב את “בעולם נהדר ואכזר” מאוד שמחתי להכיר. במערב הוא ידוע הרבה פחות מבני דורו, איסק באבל ומיכאיל בולגקוב. בשבילי הוא תגלית מקסימה ומרגשת. בייחוד התאהבתי בסיפורים הקצרים שלו, שהם ממש מעשה ידי אמן. פלטונוב כתב באותו צער מכמיר לב על העוני של התושבים בתקופה הצארית, כמו גם בתקופה הסובייטית. כאשר כתב על האריסים העניים של ימי הצאר, כולם בברה“מ אהבו ושיבחו אותו, אבל כשעבר לתאר את הדלות הנוראית בתקופה הסובייטית, שהייתה זהה לדלות בימי הצארים, כבר לא היה חביב המשטר. בתוך שלוש שנים הוא הפך ל”אויב הציבור" ויצירותיו קורעות הלב נאסרו לפרסום.
הפרוזה של פלטונוב היא תערובת מעניינת של מלודרמה חברתית וכתיבה לירית, חרישית ומעודנת. הלב נשבר על חיי־הכלב של הגיבורים, אבל הכול מתואר בהמון רגישות ועדנה. אין ספק שהסיפור הראשון שפותח את הקובץ, “סמיון”, הוא גם הסיפור הכי מדהים והורס שלו. סיפור קצר למדי, כולה עשרים עמודים, אבל יעיל וחודר לקישקעס כמו בוקס, שגיבורו הוא כולה ילד בן שבע.
סמיון זה הוא האח הבכור במשפחה קשת יום ברוסיה הצארית, הנאלץ לגדל את אחיו ואחיותיו כי אימו הרה ללדת ומתה בלידתה. באמצעות תיאור מוחץ אך גם מעודן מתאר פלטונוב את חיי הסבל המחפיר של ילד קטן, כמעט עולל, שהתבגר טרם זמנו, ומנסה להגן על אחיו ולטפל במשפחה שלמה.
יתר גיבוריו של פלטונוב גזורים מאותו חומר של סמיון: מפוחדים, מבולבלים, אובדי עצות, רגישים מאוד, ותמיד נתונים במבוך חיים בלתי אפשרי, ממנו הם מנסים להפיק משהו, למרות המחיר הכבד שנגבה מהם בכל פעם.
אותי ריתקו הפתרונות המוזרים והיצירתיים שמעניק פלטונוב לגיבורים שלו: כאשר אימו מתה בשעת הלידה, סמיון בן השבע לובש את חלוקה המרוט ומתחיל לתפקד ממש כמוה – ילד זקן בחזות של אישה קטנה ועלובה.
גורל דומה נוטל על עצמו הגיבור בסיפור “נהר פטודאן”, צעיר שחוזר מהמלחמה ומתאהב בצעירה יפה ומלומדת, נישא לה, אך מתקשה לתפקד מינית מרוב אהבתו אליה. בכאבו הרב, הוא מחליט לברוח מהבית והופך להומלס עלוב, חסר זהות ומיניות. מין בַּם, גוש בשר שרובץ בשוק העיירה וניזון משיירים שזורקים לו הרוכלים.
פלטונוב מערער לגיבוריו את זהותם המינית: הפעוט סמיון הופך את עצמו לאימו, ואילו ניקיטה פסחוב מ“נהר פטודאן”, גבר שלא מצליח לבצע את תפקידו כגבר, מוחק את עצמו והופך לשום כלום, לתת־אדם, ליצור ללא זהות מינית.
אם חושבים מתי והיכן נכתבו הסיפורים, תחת ידו הקשה של סטלין, מגלים אקט חתרני מדהים למדי. לא רק שפלטונוב תיאר את רוסיה הקומוניסטית בדיוק כמו רוסיה הצארית – רומסת את אזרחיה ומניחה להם לחיות בדלות קיומית משוועת – הוא גם העלה על נס את הגיבור הלוזר, התלוש, בעל הזהות הקיומית והמינית המטושטשת, ההפך מגיבורי־הענק של הריאליזם הסוציאליסטי המקובל על השלטונות. הגיבור שלו הוא מאוד אנטי־גיבור סובייטי, אחד שמעדיף לחיות כתת־אדם, רק לא לחיות כמו כולם.
אם זה לא מספיק, בא הסיפור ששמו “השביעי”, ומציב גיבור שמעדיף את המוות, רק לא לחיות כמו כל העדר. הגיבור, אוסיפ, ניצל מהשבי הגרמני במלחמת העלם השנייה, אך חוזר לשבי כי אינו מסוגל לשוב לחיי השגרה. הוא מעדיף למות, ומתגרה בשוביו באמצעות משחק רולטה־רוסית מטורף שהוא המציא. מפני שהם רוצים לחסוך בתחמושת, ויורים בכמה אנשים בשורה אחת עם אותו כדור, הוא מציע להם להגדיל ולהגדיל את שורת המועמדים למוות, כדי להיווכח אם תמיד יצליח לצאת מזה בחיים.
בדימוי הקיצוני של הגיבור כאנדרדוג, שמוחק את מיניותו כמו ניקיטה, שעושה “הסבת מין” כמו סמיון, ואפילו מתנדב למות כמו אוסיפ, מבטאים למעשה גיבוריו של פלטונוב את האינדיווידואליזם שלהם בצורה הכי קיצונית שאפשר. וכאמור, כל זה בעידן הדיקטטורי שיצק אנשים לפי תבניות, כמו חיילי בדיל ממושמעים.
למרות הכתיבה הצנועה והלירית, יש בסיפורים של פלטונוב עוצמה שלא תשוער. די קשה לקרוא אותם, כי הם חודרים ממש מתחת לעור ונכנסים לנשמה.
הסופר הרוסי השני, שנובלה דקיקה שלו ראתה אור השנה, הוא צ’ינגיז אייטמטוב. את ספרו הקודם שראה אור בארץ, “והיום אינו כלה,” לא קראתי, כך שזהו למעשה מפגשי הראשון איתו. מולדתו בקירגיזיה, וגם הוא כתב בתקופה הסטליניסטית, אבל הוא מציית הרבה יותר לקו הסטליניסטי. או, מוטב לומר, לא ממש מציית אלא מתחכם לו. בתוך מסגרת של ריאליזם סוציאליסטי המאדיר את הפועל הרוסי, הוא מתרכז למעשה במלודרמה פסיכולוגית מעניינת.
הנובלה “אהובתי במטפחת האדומה” היא מעין סיפור בתוך סיפור. אייטמטוב משתמש בטכניקה “תמימה” של מספר, אולי הוא עצמו, עיתונאי (הוא היה עיתונאי במקצועו), שמתוקף תפקידו פוגש הרבה אנשים ומספר עליהם. קשה לדעת מדוע נקט דווקא בטכניקה הזו, של סיפור בתוך סיפור ושל מספר “מדווח”. אני מניחה שהיא הייתה נהוגה אז בברה"מ, ואולי אף נתפסה ככתיבה של מספר עממי. אולי היא העניקה לו את המעמד של מביט מן הצד ופרשן פסיכולוגי, שכן מדובר בנובלה מעודנת ורגישה, שעיקרה התבוננת פסיכולוגית על הגבר הרוסי.
הגיבור הוא נהג משאית צעיר וחמום־מוח, שמתאהב בצעירה יפה מאיזה כפר, ובניגוד לרצון הוריה נישא לה ולוקח אותה הרחק מכפרה. אך ירח־הדבש קצר מאוד, כי הבעל שנוסע כל הזמן לפרנסתו, מתחיל לנהל חיי הוללת המידרדרים מרגע לרגע, עד שאשתו נוטשת אותו עם תינוקם.
יש בנובלה הזו משהו תמים, שאולי נכתב מתוך התרצות לקו הסטליניסטי הנוקשה. אייטמטוב כמו מתאר את נפילתו של הגיבור, הפועל המהולל, מתוך הטפה לגבר הסובייטי לנהוג טוב יותר ובאחריות כלפי עצמו, משפחתו ועמו. מצד שני, נבנה כאן תיאור מרתק עד מאוד בתובנה הפסיכולוגית שלו על הגבר כגבר: על כמיהתו לחיי הרפתקאות, על נטייתו לאלימות, על הכמיהה לכיבוש כמה שיותר נשים, ועל המחיר החברתי שהוא משלם בשל טבעו הפראי.
כמו אצל פלטונוב, גם כאן ניתן לפרש את המלודרמה הרומנטית הפשוטה לכאורה כאקט ספרותי חתרני: הגיבור מממש את עצמו במחיר מרד בתקנים החברתיים. הוא חיי עד הסוף את התשוקה והלהט באמצעות חיי מורד, כמו הקאובויים והפושעים של המערב הפרוע בתרבות האמריקנית.
אך אצל אייטמטוב יש בכתיבה מן פאתוס רוסי מכמיר לב, טונות של היתממות ממזרית למדי, לצד ניחוחות הערבות הפרועות, שאולי אכן הושפעו מסרטי המערב הפרוע של הוליווד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.