רקע
אברהם היימן חרל"פ
בית האוצר: שתי לויות

א.

מי שלא ראה פניו הצוהלים של פייביש הקטן ביום הציבו הדלתות בביתו החדש אשר בנה, לא ראה פנים צוהלים מימיו, כי לא כבנות לו כל אדם בית חדש בנה פיבוש את ביתו; בנוהג שבעולם אדם רוצה לבנות בית, מתחלה הוא חושב את חשבון כספו; יש לו אלף שקל במזומן ישיאנו יצרו לבנות בנין אשר יעלה לו אַלפּים, יש לו מאתים הוא מתמסכן ובונה בארבע מאות, והשאר יהיה חייב, כפי הדין המפרש: “הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא”, אחרי כן הוא נמלךְ באדריכל, ושואל בבית פקודות העיר להרשות לו לבנות כפי תבניתו אשר הראה, ונותן מתן בסתר לראש העיר, לסופריו ופקודיו למען אשר יחישו ימהרו לתת לו הרשיון, והולךְ אל סוחרי העצים והלבנים, אל החרש והמסגר, וקונה החמרים הדרושים לו ומתחיל מעשהו.

אבל לא כן נהג פיבוש, כי בשעה שעלתה בלבו המחשבה לבנות לו בית לא היה לו לפורטה אפילו שוה פרוטה, וגם מטלטלים ונכסי דנידא לא היו לו, כי פייבוש היה עני מדכא ואביון מצוין מימיו, גם לא נמלךְ באדרכל, לא שאל בבית פקידות העיר, אחרי סוחרי עצים ולבנים, חרש ומסגר, סיד ומזגג לא דרש, ובכל זאת במחשבתו החזיק ולא הרפה ממנה, וגם עשה את אשר זמם בצע אמרתו, והנה ביתו משכלל לפניו מן המסד ועד הטפחות. וביום הציבו הדלתות היו פניו צוהלים משמן ושמחת עולם על ראשו, שמחה אשר לא ידעוה רוזני ארץ בבנותם היכלות למו, ולא יערכוה טפסרים וחשמנים השוכנים כבוד בארמונותיהם הבנוים לתלפיות, כי האם הרבה ייגעו ויעמלו בבנין היכליהם וארמונותיהם כמה שיגע פיבוש בבנין ביתו הקטן אשר בנה לו?

פיבוש הקטן כפי אשר נקרא בפי כל יושבי העיר קרתגא, לא היתה לו כל מעלה אשר בה יצטיין בעיר, לא היה יחסן ולא היה למדן ולא היה עשיר, כי אם תמיד כל ימי חייו היה עני, היה רש והיה אביון, וגם איש ישר הולךְ היה. בהיותו בן שמונה עשרה שנה נלקח לעבודת הצבא, כי גם אז בימי נעוריו כבר היה עני ורש יתום נעזב מהוריו, באין לו גואל ומודע אשר ישתדל בעדו לשחררו. עשרים ושתים שנה מבחר ימי שנות חייו עבד בעבודת הצבא, ובהיותו בן ארבעים שנה שב לביתו חפשי, כי יצא בשן ועין, כי הדודים שברו שניו, וגם עינו השמאלית כהתה. ובשובו לארץ מולדתו עני ורש, היה לנושא סבל ופורק משאות מעל העגלות, ומאלה מצא חית ידו בלחץ ודחק. ובכל זאת היה שמח בחלקו ומעולם לא התאונן על ההשגחה ולא על חברת האנשים, לא התקנא בעשירים ונטילי הכסף, ולא התאוה תאוה להשיג את הדבר הנעלה ממנו, כי העשרים והשתים שנות עבודתו בצבא הורוהו להסתפק במועט, לבלתי התאונן לשאת ולסבול בדומיה. וגם האשה אשר הוכיח לו ד', מחשבותיו היו מחשבותיה דרכיו היו דרכיה, וגם היא הסתפקה בארבעים או חמשים אגורות הנחשת אשר ישתכר בעלה ליום, ולא הלכה בגדולות ובנפלאות ממנה, כה חיו שנים רבות בריש ועני ושלות השקט, ותמורות וחליפות לא נקרו בסדר חייהם, עד אשר באה המחשבה בלב פיבוש לבנות לו בית, בשעה שלא היו בכיסו אךְ שלש או ארבע אגורות לקנות לחם לו ולאשתו.

מחשבה כי תולד בלב אדם לא לפתע פתאום תבא ותעלה בקרבו, תצמח אף תגדל ותתערה בו, כי אם סבות מסבות שונות תטוינה, תארגנה ותשזרנה אותה, עד אשר תהי ליש מאין, ותתרוצץ לצאת ממקור הרעיון לפעולות ידים.

זה לו שנים רבות לפיבוש אשר החל לחשוב על דבר בנות משכן קטן לו ולנות ביתו – כי ערירים היו – כי ראה כי פרנסתו הולכת ומתמעטת, כחותיו הולכים ודלים, ועוד מעט ויבאו ימי הזקנה, הימים הנוראים לאיש עני ואביון אשר אין לו גואל ותומךְ בידו, ואויה מה נורא הדבר אם בימים המרים ההם לא יהיה לו גם משכן ובית צר לשבת בו, ועליו יהיה להסתופף ב“הקדש” – “הקדש” לשם הזה תסמרנה שערות בשר כל איש עני ואביון, אשר רגש הכבוד עוד לא עמם בקרבו, ומה גם לבב איש כפיבוש אשר כל ימיו מיגיע כפיו אכל, ולא הטיל את עצמו למשא על הצבור. ולכן מדי הגיגו בימי הזקנה הבאים לקראתו ובהעלותו על לבבו את זכר “ההקדש”, או אז התאוה תאוה לרכש לו אהל לשבת בו, וימים רבים מלאה המחשבה הזאת את כל בתי נפשו, בה הגה בשכבו ובקומו, בשבתו בבית ובלכתו ברחוב. אבל לרכש אהל, הנקל הדבר לאיש אביון אשר אין לו כל? התוכל הנמלה המצערה להעתיק הרים ממקומם? ובכל זאת לא הסיח פיבוש את מחשבתו היקרה מלבבו, והיא שעשעתהו על ברכיה ימים רבים.

ימים רבים שעשעתהו התקוה כי עוד יבא היום ומחשבתו תצא לפעלות ידים, והיום ההוא בא לו בהיסח הדעת. יום צרה ומצוקה היה היום ההוא לפיבוש מבלי דעתו כי לתשועה ממנו לו תוצאות.

בבקר יום אחד מימי הקיץ ותבערה נוראה פרצה בעיר קרתגא, הלהבה נשאה על כנפי רוח סעה וסער, וברגע הקיפה רחובות רבים, ואחרי עבר שעות שתים שלש ובתים למאות היו למאכלת אש ורחובות שלמים היו לעיים, משפחות רבות יצאו מבית תענוגיהן בערום ובחסר כל, וגם משכן פיבוש הקטן וכל אשר בו נשרפו, כי בעת אשר פרצה התבערה לא היה בביתו, ובשמעו קול הקריה הומה, ובהחישו אל ביתו, כבר אחר המועד, ולא הספיקה לו השעה כי אם להציל שנים שלשת כרים וכסתות, טליתו ותפליו.

והקול נשמע בערים הקרובות: “היתה קרתגא למאכלת אש” ורחמי בני ישראל התעוררו ויקראו נדבות ויקבצו כסף בגדים ולחם, ועוד בערב היום ההוא ועגלות רבות טעונות לחם ובגדים באו לקרתגא, ופרנסי העיר חלקו את הבגדים הלחם והכסף ליהודים ונוצרים חלק כחלק לכל עני ואביון אשר יד האש היתה בו לרעה, וגם פיבוש קבל חלפות שמלות לו ולאשתו ושלשת ככרי לחם, וגם עשרה שקלים במזמן, ויברךְ את ד' על הטובה מעין הרעה, כי סכום כסף גדול כזה עוד לא ראו עיניו מימיו, ועוד ברגע הראשון בקבלו הכסף ורעיון שמחה רוצץ בלבו: הנה זה היום שקויתיו, הכסף הזה יהיה יסוד לביתי.

בערב ההוא ופיבוש ואשתו אחרי אכלם לחמם הצר בגרן אשר נתן להם למעון לפי שעה אחד מאנשי החסד, אחרי אכלם ארוחתם, והאשה החלה להתיפח ולבכות מרה: “אהה מוסר שדי, עד היום דמינו כי אביונים אנחנו ועניים ממנו אין עוד בתבל, אךְ היום הורתנו השרפה לדעת כי עד עתה עשירים היינו; צא וחשוב את חפצינו אשר נשרפו ואינם; בגדיךְ בגד השבת איננו, שמלתי הטובה נשרפה, הקרבן מנחה סדור שלי איננו, וגם ספריךָ היקרים: המחזורים ההגדה הסליחה והקינה כלו בעשן כלו, ומי ימנה מספר לכלי ביתנו אשר אבדו ביום חרון אף ה', השלחן, הכסאות, שתי המטות, הקערות הכפות, הסכין המזלג וכוסית הפסח, ועוד ועוד, אהה: אבדתנו, לו שקל תשקל, במאזנים תעלה עם אבדות העשירים אשר אבדו היום עשרות אלפים”.

– אל תתיפחי אשתי – נחם פיבוש את אשתו – ראשית דבר עלינו לקבל באהבה משפט שדי כי צדיק ד' בכל דרכיו, ושנית ידוע תדעי רעותי כי אין רע בלא טוב, והמחשבה אשר אני הוגה וחושב זה ימים רבים לבנות אוהל דל לנו, הנה עתה ע"י השרפה, ברצות ד' דרכנו אוציאנה לפעולות ידים.

– אנא באר לי אישי את דבריךָ. –

– דברי ברורים ומחשבתי נכונה כי בעשרת השקלים, אשר קבלנו היום לא תגע בהם ידנו, בכסף הזה נקנה מחוץ לעיר חלקת ארץ קטנה ועליה אכונן מקום דל לנו, לבלתי נאלץ להסתופף לעת זקנתנו “בהקדש” אשר לזכרו תסמר שערת בשרי, וכל מורשי לבבי יתפלצו, ואם אהל דל יהיה לנו כטירת מלכים ייקר בעיני – רק לא “ההקדש” – ובדבר פיבוש הדברים האלה ואנחה שוברת מתנים התפרצה מלבו.

– צדקת אישי רק לא בהקדש – ענתה האשה ותאנח גם היא – ועתה אישי עשה כל אשר בלבבך ואלהי השמים יהיה בעזרך ומעשי ידיך יביט".

עברו שבועות אחדים אחרי השרפה ופיבוש בצע אמרתו, ובעשרת השקלים קנה לו חלקת ארץ קטנה מחוץ לעיר ויגש אל המלאכה, מלאכת בנין ביתו. יומם עבד את מלאכתו מלאכת פריקת המשא מעל העגלות להשתכר לחם חקו, ובערב סבב על משואות הבתים הנשרפים וילקט ויאסף מסמרי ברזל שרופים, שברי לבנים, אבנים, גזרי עצים, קורות שרופות, אודים מצלים מאש, וכל אלה לא לקח כי אם ברשות הבעלים, ועל כתפיו נשא אל המקום אשר שם יהיה ביתו. ואף החנונים אשר סחורותיהם יפרק העניקו לו תיבות שבורות, מסמרים המוצאים מן התיבות, שברי זכוכית לחלונים, דלתות ישנות ועוד שאר חמרים הנצרכים לבנין בית. ויהי פיבוש עוסק באמונה בבנין הבית. בשעה העשירית בלילה יתן מנוחה לבדי עורו העיפים מעמל היום ומלאכתו, ובשעה השלישית בבקר אך יסור תסור חשכת הלילה וכבר הוא מפקח על מלאכת הבניה: הוא האדריכל, הוא רומס החמר, הוא הבונה, הוא המזגג והוא הסיד. ובימי השבת בלכת פיבוש לשוח ברחובות קריה, ובהביטו על הבנינים החדשים הנבנים במקום השרופים, היה חש בנפשו ענג גדול ונעלה, ענג אשר לא בידי סופר יתאר, ובלבו חשב: המה בונים ואני בונה, המה בונים למען אסוף כסף, להשכיר דירות לשכנים, למען יביא להם כספם פרי, או למען שבת איש איש בחדרים מרוחים ומשחים בששר, ואני בונה למען אשר לא אאלץ להתגולל בימי זקנתי בהקדש, ואז נזלה מעינו דמעת שמחה וירם עיניו לשמים ויודה לד' חסדו, על כי הוא מוליכהו ומגיעהו אל מחוז חפצו – וביום גמרו מלאכת הבניה ובהציבו הדלתות בביתו היתה שמחת עולם על ראשו, שמחת תמימי דרךְ הרחוקים מעולתה, שמחת צפור השמים במצאה בית, ודרור קן לה.


ב.

לפני הבית הגדול ונהדר ביפי ברחוב נ. בעיר קרתגא, עומדים המונים ומקשיבים לקול מנגינות המנגנים בכלי שיר בבית ההוא, הנגינות לוקחות לבבות העוברים ברחוב כמו בעל כרחם יתעכבו להקשיב ולשמוע. הבית ההוא הוא משכן שר המחוז כרס־עב, והיום בערב עשה משתה לכבוד סגן שר הפלךְ אשר בא העירה, ויקרא לרבים מפקידי העיר, השרים והאצילים, לנשותיהם ובנותיהם. בבית ירנן וירעע, המנורות היקרות אשר בפנים מפיצות אורן על פני הרחוב, והעוברים עומדים ומשתעים ומשוחחים איש את רעהו.

– הלא דבר הוא – אמר עוזיאל צורף הכסף לרעהו נתנאל מתקן מורי־השעות – הלא דבר הוא כי בא עתה סגן הפלךְ העירה, מבלי אשר ידע איש מראש דבר בואו.

– אתה לא ידעת, אבל שרי העיר אל נכון מראש כזאת ידעו. –

– האני לא אדע? ומי כמני יודע תמיד את כל הנעשה בעניני הפאליטיק בעירנו, ולפעמים אני יודע גם הנעשה מאחורי הפרגוד בבית כרס עב ומשנהו השר גרגשי, הטרם תדע כי אני יוצא ונכנס בבתי כל שרי העיר –

– אבל הלא ראית כי הפעם לא ידעת מאומה על דבר בא סגן שר הפלך. –

– אות היא כי גם כרס־עב וגם גרגשי ושאר הפקידים לא ידעו מאומה על דבר בואו. –

– אני שמעתי כי שטנה גדולה ונוראה נשלחה אל עיר הפלך, ובשטנה ההיא מפורשים באר היטב כל פשעי כרס־עב וגרגשי ושאר נושאי המשרה.


– וגם אני שמעתי כזאת וממקור נאמן נודע לי כי אמנם נשלחה השטנה. וגם שם כותבה נודע לי.–

– ומי הוא הכותב? –

– שמשי הסופר אשר כרס־עב הדיחהו ממשמרתו הוא הכותב.–

– ומה דעתךָ בענין הזה?

– דעתי הוא כי אין כל רעה נשקפה לכרס־עב ולגרגשי, כי אף אמנם נשלחה השטנה ואף אם כנים יהיו כל הדברים הנאמרים בה, אךְ כרס־עב ידע עת וכל חפץ, ומתן בסתר יכפה אף, כי הלא גם סגן שר הפלךְ נודע לנקי כפים (בלשון סגי נהור) ולעת תפלת השחר ילבין כצמר צחר כתמי שושנה. –

– כן הדבר, כרס־עב מוצק הוא במשמרתו כסלע איתן וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. –

ממחרת ליל המשתה בשעה השלישית אחר הצהרים והשר כרס־עב ישב בחדר עבודתו וישתעה עם גרגשי משנהו כדברים האלה:

– הביאה עצה – החל כרס־עב – באו מים עד נפש ואין מעמד; הסגן גלה את אזני כי דברי השטנה עזים ונמרצים, כותבי השטנה יאמרו להוכיח באותיות ובמופתים כל פשעינו וחטאתינו אשר חטאנו, בשחרור הצעירים מעבודת הצבא ולכלם בשם יקראו. גם דבר הבתים אשר נבנו בלא רשיון בית פקודות הפלךְ נזכר בשטנה ההיא, גם דבר השנוים אשר עשינו בפנקסי אחריות האש נזכר שמה, וכתב השטנה כבר היה גם לפני עיני שר הפלךְ ויואל לשלח בראשונה הנה את קול־עב הסגן לחקור ולדרוש, כי גם שר הפלךְ לא יחפוץ לאחוז מיד במדת הדין למען לא יבאיש את ריחו בעיני הגבוהים ממנו בעיר הגליל; כי בעיר העומדת תחת רשותו נעשו כדברים האלה, ואם לא נמצא עצה נכונה בעוד מועד אז יקוב הדין את ההר ואחריתנו עדי אבד.–

– ואם ממךְ נבצרה מזמה מה אעוץ אנכי – ענה גרגשי ויעמק במחשבותיו.

– העצה האחת הנכונה היא לשקול על כפי קול־עב עשרת אלפים שקלים כפי שאלתו, ואז יבער את השטנה כבער את הגלל ולא תראה ולא תמצא.

– אבל שר הפלךְ מה יאמר לזאת?

– חלק כחלק יחלקו בכסף, כן יבטיח לי קול־עב על דברתו, ואף כי שר הפלךְ למראה עינים איננו לוקח מתן, אבל דלילה אהובתו לוקחת מיד קול־עב, ואם כן נעשה אז הכל על מקומו יבא בשלום.

– אבל השאלה היותר נכבדה בענין הזה היא, מאין נקח כסף תועפות כסכום רב כזה, אין עצה ואין תחבולה.

– ומדוע לא יתן עזמות הרופא את כל הסכום הזה, כמו שעשה זה פעמים אחדות בבא שטנה, וכפי דבר האמנה אשר בינינו כי עליו להפר כל שטנה בעיר הפלך, הלא כבר צבר כסף כעפר, ומכל אשר לנו עשה העשר הזה.

– והדבר הזה הוא בעוכרנו; הבליעל הזה צבר כעפר כסף, הוא לקח לו השמנים הממחים ולנו נתן השמרים המזקקים, תמיד לקח לו הטרפה כלה ולנו נתן שתי כרעים או בדל אזן, ועתה עיני כל ההמון ועיני כל השרים הגבוהים בעיר הפלךְ עלינו כלן נטויות לאמר: לא נתעשרו נושאי המשרה בעיר קרתגא אלא מפסולתם של משרתם, ובבא יום נחלה בהגיענו עתה עד משבר, כעת יעמד מרחוק כמו לא גם אליו נוגעת הרעה; היום הרביתי להשתעות אתו שלש שעות רצופות, עמלתי להפּקיח את עיניו עד היכן הדברים מגיעים, אבל הוא באחת כי יותר מחמשת אלפים שקלים לא יתן אף פרוטה אחת, הוא יעז בעשרו, כי כל כספו מונח בבתי המסחר אשר בחוץ לארץ, והוא בגפו הנהו, ולכן אמר יאמר, כי אם נבא עליו בעקיפין, אז נכון הוא לעזוב את הארץ ולהמלט חוצה לארץ, עוד ביום הזה, וזאת היא תשובתו האחרונה אשר ממנה לא ישוב.

– אם כן אין תחבולה אחרת כי אם לפנות אל ברוכקי בן רשף המלוה והוא ילוה לנו חמשת האלפים השקלים.

– גם אני מראש כזאת חשבתי לפנות אל ברוכקי, אךְ דא עקא כי ברוכקי כבר נושה בי יותר מאלף שקל, וגם בךָ הוא נושה כסף, ומי יודע אם כיום יפתח לנו שנית את צרור כספו, וזאת שנית מי יודע אם יש לו היום במזומן חמשת אלפים שקלים.

– אם יש לברוכקי מזומן חמשת אלפים? היפלא מהיהודי ומה גם ממלוה ברבית דבר, ואם רק ידע כי כספו בטוח ויביא לו פרי, לא יבצר ממנו להביא לךְ בשעה אחת גם חמשים אלף שקל.

– ומי ילוה הכסף?

– שנינו כאחד. –

– אם כן נשלח ונקרא ליהודי – ויגש כרס־עב אל הפעמון אשר על שלחנו ויצלצל בו, וכרגע הופיע בחדר השוטר העמד על משמרתו לפני הסף

– “יבוסי! מהר והחישה לקרא אלי את היהודי ברוךְ בן רשף”

– שומע עבדךְ – קרא השוטר בהרימו ידו אל רקתו לאות הכבוד ויתפטר. אחרי חמשה עשר רגעים והיהודי ברוךְ בן רשף בא החדרה.

– שב אדוני בן רשף – קרא אליו כרס־עב ויגש לו כסא.

– רב תשואות לךָ האדון שר המחוז, מה שלומךָ, ומה שלום האדון גרגשי השר המשנה?

– שלום שלום לנו תודות לאל, אין צוחק ואין פרץ במעונותינו, התואיל לעשן ציגארע טובה?

– ציגאריךָ תמיד מהמעולות והטובות, ובחבה אעשנן. –

– ועתה הבה ואגיד לךָ על דבר מה שלחתי לקרא אותךָ; אני והשר גרגשי חפצים ללות היום ממךָ מעט כסף".

– מעט כסף? קרא בן רשף כמתפלא – ולמה לכם היום כסף, האם לשלם בעד הוצאות המשתה?

– שמע נא בן רשף, לנו דרושים היום חמשת אלפים שקלים, ועליךָ כעל אוהב נאמן נשען כי אתה תביא לנו היום הכסף.

– חמשת אלפים שקלים? – קרא בן רשף ויקפץ מעל כסאו כאלו נשכו נחש – חמשת אלפים שקלים! ובצלחתי ובכל גבולי אין היום אף חמש מאות, דבר אי אפשר הנהו.

– אנא בן רשף – קראו כרס־עב וגרגשי שניהם כאחד בתחנונים – אם אתה רק תרצה אז לא יבצר ממךָ דבר.

– אבל חי נפשי אדוני כי אין לי היום כסף. –

– ואם אין לךָ כסף במזומן, אתה על נקלה תוכל להשיג, כי מי זה מעשירי העיר לא ילוה לךָ אם רק תדרוש. –

– נקל ללות אבל קשה לשלם בבא יום השלום, זאת ועוד אחרת אדוני, בכבוד האדון כרס עב כבר אני נושה יותר מאלף שקל, בכבוד המשנה גרגשי אני נושה תשע מאות, וגם הרבית עולה וצומחת מיום אל יום, ואיךְ אוכל ללות לכם כיום עוד חמשת אלפים שקל. –

– מצאתי החידה – קרא כרס עב בשמחה – עתה נפקחו עיני לראות כי האדון בן רשף ידאג לכספו לבל ירד לטמיון, והנה לזאת מצאתי עצה נכונה אנחנו נתן לךָ ערבונות נאמנים על כספךְ. –

– שש תעודות לבנות לשחרר מעבודת הצבא ששה צעירים ככל אשר תבחר. –

– זאת היא עצה טובה, אבל עלי להתיעץ בדבר הזה ימים אחדים.–

– עליךָ לבלתי התיעץ מאומה, ראה נא כי העסק הזה יביא לךָ תבואות אלף שקלים; שש תעודות לבנות מחירן שש אלפים ואנחנו נקח מידךָ רק חמשת אלפים שקלים, ולכן עשה אתנו אות לטובה ועוד היום תביא לנו הכסף.


– אבל אני רוצה כי על שטרי החוב יחתם ידו האציל גזלן־עב, ואת הערבונות תשלשו תחת ידו, והיה ביום אשר ישחררו הצעירים אשר אביא לפניכם ויקבלו התעודות הלבנות, בו ביום אשיב לגזלן־עב שטרי חובותיו. –

– גם לדבר הזה נשא פניךָ, אךְ מהר לךְ והביא את הכסף. –

– הולך אני ובשעה הששית בערב שוב אשוב הנה. –

– לנבלי היהודים ותרמיתם אין קץ – אמר כרס־עב אל גרגשי אחרי צאת בן רשף מן הבית – היהודי ישמר ויזהר בכל אשר יעשה, ותמיד יתבונן כי ידו תהיה על העליונה.

– היהודים בני הבליעל – ענהו גרגשי – מי יעמד בפניהם, הכי קראו שם אביהם יעקב, כי עוד בבטן ילמד היהודי לעקב ולהונות את רעהו, אלף שקלים ישתכר הבליעל בעסק הזה, והוא עוד יתגר ועוד כסה פנינו בקלון בסרבו לקחת שטרי חובותינו בחתימת ידינו, ועלינו עוד להתרפס לפני גזלן־עב כי הוא יחתום השטרות, אךְ מה לעשות והטובע בשבלת יחזיק בראש שבלת, אבל יום נקם בלבי, ובעת פקדי על היהודי הארור הזה ופקדתי עליו גם עון עלבוננו היום.


– יקח אפל את בן רשף ואת כל היהודים, אךְ יחכה נא בכור השטן מקחת את בן רשף אליו, עד עת הערב בטרם יביא אלינו את הכסף.


ג.

עברו עשרה ימים אחר יום המשתה והיום אנחנו מוצאים את כרס עב בחדר עבודתו ופניו אשר ענן יגון כסה אותם כל הימים ההם עתה ינהרו ויצהלו; היום קבל מכתב מעיר הפלךְ מקול עב הסגן, כי הכל כבר בא על מקומו בשלום, עשרת אלפים השקלים פעלו את פעולתם, והשטנה וכל הכתבים הנוגעים אליה כלו בעשן כלו, ואין עוד פוצה פה ומצפצף, אךְ בסוף מכתבו יעירהו קול עב, לבל יתרשל במלאכת משמרתו, וישים עין יותר פקוחה על כל המעשים הנעשים במחוז ממשלתו וגם לפעמים יחפש חטאים ויגלה עונות, למען יראו שרי הפלךְ כי באמונה הוא עושה מעשהו.

וכרס עב צלצל בפעמון וכרגע הופיע יבוסי משרתו.

– מהר יבוסי וקרא לי את שמגר ראש השוטרים. –

אחרי רגעים אחרים ושמגר בא החדרה וישתחוה לפני השר.

– שמע נא שמגר – דבר כרס עב בקול תלונה ומעט קצף – הנה כאשר נוכחתי רבה העזובה בעיר, השוטרים ינומו ויישנו, וגם אתה מתרשל בקדושת משמרתך, ואיש כל הישר בעיניו יעשה. הבתים אשר מטעם הרשות נגזר כי לא חזקו את בדקיהם, בעליהם מחזקים הבדקים, מכסים הגגות בגבים חדשים, וגם בתים רבים נבנים בלא רשיון הרשות, הצעירים המשתמטים מעבודת הצבא אין איש שם אל לב לחפש אותם, ומי יודע אם לא בעיר ימצאו, ולמספר היוצאים בצבא בשנת הזאת עוד יחסרו בעירנו עשרה צעירים. ועתה קום ועבור אתה ועוד שני שוטרים, וכל דבר אשר תראה ואשר תמצא אשר לא כדת, תערך בכתב פרטי־כל הדברים והגשת אלי.


– שומע עבדךְ – ענה שמגר וישתחוה ויצא.

ממחרת היום ההוא ושמגר ראש השוטרים הגיש מכתב פרטי־כל הדברים אשר מצא בעיר אשר לא כדת, ויהיו נקראים באזני כרס עב ובאזני מזכירו: משה בן יעקב ברחוב ג' חזק את בדקי ביתו מבלי שאל את פי הרשות, ונערך פרטי כל הדבר הזה בספר, אבידן בן גדעוני ברחוב ד' הסיר את הגבים הישנים מעל גג ביתו ויכסה את הגג בגבים חדשים ונרשם הדבר בספר, פיבוש בן ישראל בנה לו בית ברחוב ז' קרוב אל שדה העיר, ואין לו כל רשיון, ונרשם הדבר בספר.

– מי המה משה בן יעקב, אבידן בן גדעוני ופיבוש בן ישראל? – הפסיק כרס עב את הקורא.

– המה אנשים עניים אשר אין להם יד ושם בעיר, מדלת עם הארץ הנמו – ענה שמגר.

– האם אין להם כל שיכות אל משפחות בן רשף ובן ציצית הכסת?

– לא, אדוני, רחוקים אלה מאלה כרחוק מזרח ממערב.

– קרא הלאה – קרא כרס עב, והסופר קרא: "כאשר חפשו השוטרים בחורין ובסדקין בכל בתי העיר, מצאו ששה צעירים לימים אשר השתמטו מעבודת הצבא, ואשר הגיעה שעתם לעמוד לפני הבקרת בחדש העבר, ועוד שביעי אשר אף כי איננו בין קרואי השנה הזאת, אךְ יען כי אין לו כתב תעודת הלדה נחפש גם הוא וכלם אסורים בבית הסהר. ואלה שמות הנתפשים: הנוצרי איגנאץ קסמטא, יורגי קאזימיר. והיהודים משה כסף, ראובן חשמל, אביגדור תלפיות, יחזקאל תכלת, ושם השביעי אברהם דן בן האלמנה שרה. –

– שמות הראשונים כמדומה לי אשר המה נודעים לי – אמר כרס עב אךְ מי הוא השביעי אברהם דן בן האלמנה שרה, שם מוזר לי כלל וכלל?

– האשה האלמנה שרה היא אשה עניה, אשר ימים רבים גרה באחד הכפרים הסמוךְ לעיר, ולפני שנתים באה לגור בעיר והיא אופה חלות לחם לממכר ובנה זה עוזר על ידה. –

טוב הדבר – אמר כרס עב ובפנותו אל מזכירו אמר: ערוך כל הדברים האלה בספר וקבע את היום אשר בו יעמדו הנתפשים לפני ועד המבקרים, ואת משפט היהודים הרמאים אשר תקנו בתיהם בלי רשות תקריב לפני שופט המחוז ואת משפט הבליעל מה שמו? פיבוש בן ישראל אשר הרהיב בנפשו עז לבנות לו בית מן המסד עד הטפחות מבלי שאל את פי הרשות, את משפטו תקריב לפני השופט לבד. אויה! הרמאים האלה יחטאו ועל שרי המחוז יצא הקצף בעיר הפלך, הבה ובערתי אחרי הנבלים האלה כבער הגלל. –

בעיר קרתגא בהאי גיסא הלולא וחנגא ובאידךְ גיסא אבל ובכי; איגנאץ קסטמא ויורגי קאזימיר, אשר זה עתה יצאו מבית ועד המבקרים לעבודת הצבא ותעודות לבנות נתנו להם, שמו כרגע פניהם אל בית היין של זאב האדום, וחצים ערומים חצים מלובשים, בגדיהם ונעליהם בידיהם, באו הביתה בקול תרועת ששון, וקהל קרוביהם ומיודעיהם עוטרים אותם ומברכים אותם בברכת המז"ט, וכרגע הובא לפניהם יין שרף ושיכר לרב, וגם מכל אשר יאכל, ויאכלו וישתו וינגנו ויצאו במחילת המחנים ער חצות הלילה, וזאב האדום הורה לה' חסדו על הפרנסה הרבה אשר שלח לו היום. וגם בבתי משה, ראובן, אביגדור ויחזקאל אשר קבלו היום תעודות לבנות, ירננו וירועעו, כי במה נחשב אלף הכסף אשר הוציא איש איש, מול האשר הנעלה כי קנו להם חפשתם, מבלי אשר יצטרכו לנוע למרחקים לעבוד עבודת הצבא.

אך שמה באידךְ גיסא אבל ובכי, קול יללת שרה האלמנה פולח לבב ובוקע כליות, פּרש תפרש שרה בידיה כי בנה היחיד אשר עוד לא מלאו שנותיו לצאת בצבא כי בן שמנה עשרה שנה הנהו – נלקח לעבודת הצבא, וכאשר הוליכוהו ברחוב אל בית הכנסת להשבע השבועה כי יהיה נאמן בעבודתו, הלכה אחריו אמו ותגז שערות ראשה ותצעק צעקה גדולה ומרה, ולקולה בכו גם הנשים הנאספות לראות במחזה התוגה הזה, ותצעק שרה תנהם ותילל, אבל התדון עם מי שתקיף ממנה, והבוחנים ובודקים העריכו מספר שנות בנה לעשרים ואחת, והנעשה אין להשיב.

גם בעוד בתים רבים רבתה היום התוגה, בבית משה בן יעקב ואבידן הגדעוני אשר חזקו בדקי בתיהם מבלי שאל את פי הרשות, והשופט הענישם לשלם איש איש חמשים שקל כסף ענושים או להכלא לשלשים ימים בבית הכלא. אך התוגה האחרונה הכבידה; היא תוגת פיבוש מיודענו; כהלום ברק ורעם היה בהקרא באזניו פסק דין השופט: כי על כי הרהיב בנפשו עוז לבנות לו בית מבלי שאל את פי הרשות, הרס יהרס הבית וגם חמשים שקל ענושים ישלם, לשוא התנצל פיבוש כי מעונו הדל אשר בנה לו, לא בית הנהו כי אם סוכת נוצרים או לול תרנגולים, וגם מחוץ לעיר הנהו, לשוא בכה ויתאר לפני השופט את מצבו הרע, וגם תולדות ימי חייו ספר לו כי עשרים ושתים שנה עבד בעבודת הצבא, אבל שומע לא היה לו, הפסק דין יצא מפי השופט, ופיבוש יצא מן הבית וידיו על ראשו.

מי יתאר את מצוקות לבב פיבוש וגודל שברו, כראותו כי כל תקותו נפצו אל הסלע, את עמלו ויגיעו שיעמל ויגע ירחים ישא רוח יקח הבל, ועליו איש עני ואביון, גם לשלם חמשים שקל כסף ענושים, לאמר להיות אסיר בכלא שלשים יום, ואחרי ככלות הכל והנה עתיד נורא מכסה בצללים חשכים נגד עיניו, כי מה יעשה לעת זקנתו, לעת כלות כחותיו, אם גם מעונו הדל ישד ממנו ועליו יהיה להתגולל ברפש ההקדש, אהה ההקדש אשר מפני שמו וזכרו נחת תמיד, וממנו לא ימלט עוד.


ד.

שנה תמימה עברה ובעיר קרתגא אין כל חדש וענין נכבד לשואפי החדשות לענות בו, אמנם נקרה נקרו בעיר דברים אחדים קלי הערך אך מי ישים לב להם. הישים איש את לבו אל בית פיבוש לול התרנגולים אשר נהרס בפקודת הרשות, ויושבי העיר גם לא ידעו אם נמצא בית כזה בעיר, או הישים איש לבו לדבר כי פיבוש נאסר בבית הכלא לשלשים ימים לרצות את כסף הענושים אשר לא היו בידו לשלם, גם אין איש יודע גם אין איש מדבר בו, גם אין איש שם את לבו אליו. גם לא הרבה השתעו שואפי החדשות בדבר שמשי הסופר, אשר נאסר בבית הכלא על עון כתבו כתבי פלסתר על שר המחוז ומשנהו ושאר השרים, כי במה נחשב הסופר השכור להשתעות על אודותיו הרבה, אין כל חדש והכל על מקומו בא בשלום בעיר קרתגא; כרס עב, גרגשי והרופא עזמות עושים מעשיהם באמונה ומתעדנים ומתענגים על רב טוב, עושים משתה בית איש יומו, וקראו גם לשאר נושאי המשרה בעיר, לנשיהם ובנותיהם, ויצאו במחולת המחנים ושחקו בקלפים ורננו מטוב לבב, את נשים לבן רשף כבר שלמו גם עם הרבית, וכבר לוו ממנו עוד סכומי כסף, לוה ושלם לוה ושלם, כי הפרוטה מצויה בכל עת. – שמגר ראש השוטרים בכל יום ויום הוא עובר כחתף ברחובות העיר ועינו פקוחה לבל יהין עוד איש לחזק בדקי ביתו, לכסות הגגות בגבים חדשים, ועוד עונות חמורות כאלה אשר לא יעשו. – הבחורים אשר קבלו התעודות הלבנות היו לחתנים כי בכח תעודותיהם נמצאו עליהם קופצים רבים אשר חטפום כבכורה בראשיתה, זאב האדום התענג על פרנסה הרבה כי בכל שבוע ושבוע מלאו את ביתו הקרוב לבית פקודות עבודת הצבא, אכרים רבים אשר אך יצא יצאו מבית הפקודות ותעודותיהם הלבנות אתם, קפצו אל בית היין חצים ערומים ורק מכנסיהם עליהם, ויריקו את כל חביות השכר ויבוקקו כל בקבוקי היי"ש, ויבלעו את כל הדגים המלחים ויכרסמו את כל האוזות הצלויות. תור תקופה הזהב היתה העת ההיא לפרנסת זאב אשר כל ימי חייו לא ישכחנה. ככה חלפה השנה ואין כל חדש תחת שמי קרתגא.

והנה פתאם בבקר יום אחד, ראש החדש היה ובבית המדרש התפללו תפלת המוסף. ויהי אךְ החל הש"ץ תפלת: “ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה” כו', והנה התפרץ הביתה הפרוש ובקול אדיר קרא! “אמנם כן, זמן כפרה, כלם יהיו לכפרה, הלא לא שמעתם החדשות?”.

– מי היו לכפרות, ומה החדשות הפסיקו מתפללים לעשרות וישאלו בפעם אחת.

“מי? הטרם תדעו, הלא הקריה כלה הומה, ובעיר שאון והמלה מרבה מהכיל, כל השרים לכפרה, כרס עב, גרגשי, עזמות ומזכיריהם וסופריהם, וגם כל הצעירים אשר תעודות לבנות להם מחפשים חפש מחפש, אךְ אינני יודע אם כבר נמצאו”.

עוד דבריו בפיו והמתפללים מהרו להשליך מעליהם איש איש טליתו מבלי לקפלן וימהרו לעזוב הבית, כי לרבים נגעה הרעה אל עצמם ובשרם, לזה היה בן משתרר, לזה אח ולזה חתן – והקריה כלה הומה, ומגידי החדשות יספרו איש איש חדשותיו בנוסח אחר, האחד יספר: כי בבקר השכם בא ציר מיוחד מעיר הגליל, ויצוה לאסור בכלא את כל השרים וגם את הצעירים המשוחררים, וזה יספר כי שר הפלךְ בא, והשלישי יבשר כי סגן שר הגליל בא העירה, אך לפי כל הנוסחאות, אמת הדבר ונכון, כי בא העירה ציר מיוחד ויחתום בגושפּנקא דמלכא כל פנקסי בית פקידות הצבא, ועל השרים כרס עב וגרגשי ומזכיריהם הושם משמר בבתיהם, וכאשר באו השוטרים בפקודות הציר לשום משמר גם על עזמות הרופא לא נמצא עוד בביתו, כי מהר להמלט חוצה לארץ בעוד מועד, ובכן נתק מעל החכה הלויתן.

– הגם על בית כרס עב הושם משמר? – ישאל אחד מתואבי החדשות.

– אמת הדבר ונכון כצהרים, בעיני ראיתי שני שוטרים וחרבותיהם השלופות בידיהם עומדים לפני הבית. –

– כן יאבדו – קרא השלישי.

– לפני חצי שעה נשלחו צירים רוכבים בסוסים אל כל הכפרים לאסור את האכרים בעלי התעודות הלבנות ולהביאם העירה – יספר הרביעי.

– וצעירי אחינו בעלי התעודות הלבנות מה שלומם?

– כלם מהרו להמלט על נפשם ולעבור את הגבול. –

– והרופא עזמות?

– הרופא הלא הוא רעהו של מלאך המות המלא עינים, ולכן הספיק לפקח בעוד מועד את עיניו ולראות הרעה הנשקפת לו וימהר וימלט על נפשו.


– הידעתם? – קרא עוזיאל הצורף בבואו בחפזון ובהבקיעו לו דרך בין ההמונים המשוחחים איש את רעהו – הידעתם כי תיכף אחר הצהרים יובלו כרס עב וגרגשי ושלשת עוזריהם אל חצר המטרה אשר אסירי המלךְ אסורים שמה.


– מאין ידעת זאת? –

– ומי כמוני היודע את כל הנעשה בבתי השרים אמת הדבר ויציב ונכון.

בשעה השניה אחרי הצהרים והמונים המונים נאכפו בצדי הרחובות לראות במחזה, כאשר יובלו השרים הגבוהים אשר מוראם ופחדם היה תמיד על כל יושבי העיר, לראות בהובלם אל חצר המטרה; כרס עב וגרגשי הלכו בתוךְ ומימינם ומשמאלם שנים שוטרים שנים שוטרים, אחריהם הלכו המזכיר ושני עוזריהם ומימינם ומשמאלם ארבעה שוטרים, ואחריהם קהל אדם רב ימשך, גם שרה האלמנה היתה בין הקהל ושפתיה דובבו בלחש: “בנפל אויבךָ אל תשמח”, אבל במפלתם של רשעים הללו שאני, כן יאבדו כל אויביךָ ד', זה תחת זה, אלה כפרה בני אלה חליפתו אלה תמורתו, בני הוא ישוב לביתו ואלה יבלו וירקבו בכלא. –

דומית השקט שררה בתוךְ המלוים ההולכים אחרי הלויה הזאת, והנה פתאום הפריעה את הדומיה קול מצלצל בקופת צדקה, וקול “צדקה תציל ממות” נשמע, עגלה ועליה ארון מת באה דרך הרחוב ההוא אשר בו יובלו כרס עב וגרגשי, ואחרי הארון כעשרה אנשים מלוים הולכים, ומרחק תלךְ הלךְ ובכה, הלוךְ ופרש בידיה אשה זקנה עניה.

– מי מת? –

– פיבוש פורק המשאות. –

– איש ישר היה, אף כי עני מדכא היה. –

– הימים רבים חלה? –

– מיום אשר יצא חפשי מבית הכלא חלה את מחלתו אשר הצעידתהו לארץ תחתיות, והיום בבקר גוע וימת בבית ההקדש. –

פיבוש בא שלום וינוח על משכבו בבית מועד לכל חי, וכרס עב וגרגשי ועוזריהם באו בשלום אל בית הכלא, וגם שמה לא בלו עתותם בהבל, כי קרוביהם ומיודעיהם הביאו להם קלפים יין ושכר, וישתו וישכרו וישחקו, – ולשואפי החדשות נתן המקרה הזה חמר רב לטפל בו ימים רבים, וירבו לחקר ולדרוש ולהתפלפל ידי מי כרו השוחה להשרים הגבוהים, עד אשר נודע כי קרובי שמשי הסופר ועוד שרים רבים אשר קנאו בעשר עזמות הרופא ובשלות כרס עב וגרגשי, המה כתבו כתבי שטנה וישלחום דרךְ חוצה לארץ אל עיר הבירה, והציר נשלח מעיר הגליל מבלי דעת גם שר הפלך וסגנו קול־עב שמץ דבר, והעיר קרתגא שקטה. 



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!