הירצעל לעווי קרבן קנאת האמונה.

מכתבי בית המשפט למאה העברה.

שימה דמעתי בנאדך (תהלים נ"ו).

א.

ביום 31 דעצעמבר שנת 1754, נפח נפשו על במת המטבח בעיר קאָלמאַר (בעלזאסס) היהודי הירצעל לעווי יליד וועדעלסהיים, אשר עלה כליל על מזבח קנאת האמונה ויספה בלא משפט בזדון לבב השופטים אשר עקשו הישרה בעשותם נקמות ביהודי איש עברתם. עוד נטף אחד נפל אל הים האדום, ים תלאות דברי ימי ישראל, עוד אנקות אחדות סערו ותתבוללנה בתוךְ סופות המדבר הנורא; מדבר מצב ישראל המעציב, עוד נחל דמעות נפל אל הנאד המלא, והירצעל לעווי היה כלא היה, ורק זכרון קצו הנורא נשאר רשום בכתב אמת, בידי אנשים נאמנים בני הדור ההוא אשר רשמום על ספר, ובכתבי בית המשפט אשר לממשלת צרפת.

לא הרחק מעיר קאָלמאַר ימצא כפר קטן ושמו הוסען הנחשב לפלךְ ריבאָפיאָר (ריבאוויליע). ביום השני בשבוע, כ"ה כסליו (בליל יום התשיעי, אור ליום העשירי לחדש דעצעמבר שנת 1754), התנפלו בכפר ההוא אנשי חמס על בית האשה מאַדלעני קאָפען, אלמנת פקיד הכפר ההוא. האלמנה העידה כי בלילה ההוא, בין השעה העשתי עשרה ובין השתים עשרה, חדרו השודדים בביתה ויגזלו ממנה שנים עשר לואידארים מחדר ביתה התחתון, חמשה לואידארים מעלית ביתה, דובלאן ספרדי אחד ועוד מטבעות כסף רב, הכל ביחד לערךְ שלשת אלפים ליוורים, מלבד כלים וחפצים שונים, וגם בשר החזיר המעושן בארובת הכירה, אשר האכרים בארץ עלזאסס יכינו להם בימים ההם בשר צלי כזה.

בעת אשר התנפלו השודדים על בית האלמנה קאפען, היתה אתה בבית רק משרתת אחת ושמה קאטערינא שטרוטמאן (בכחבי בית משפט מעטץ יקרא שמה שרוימאן). האשה צעקה צעקה גדולה ומרה, ולקולה הקיצו משנתם, ויאספו כל יושבי הכפר, וגם בן מאַדלעני אשר כהן בעת ההיא במשרת פקיד הכפר החיש אל בית אמו, וישלח את אנשיו הסרים למשמעתו ואת האכרים לחפש את השודדים בכל עבר ודרךְ, אבל לשוא – הטה שבו על עקכם ועקבות השודדים לא מצאו, וגם כל צל חשד על איש לא נמצא.

יושבי עלזאסס הנוצרים התגעשו מאד בשמעם את דבר הנבלה הזאת, ומה גם באשר נפוצה השמועה בעם כי ידי היהודים היו במעל הזה, והשמועה על דבר השערוריה הזאת הגיעה אל כל הכפרים והמושבות אשר מסביב, בנוספות עוד ספורים בדוים אשר בדו חרשי רשע למען הגדיל המבוכה, ובשיחות האכרים בלילות החורךְ הארוכים ספרו, כי ממחרת הלילה ההוא ספרה האלמנה השדודה לבנה, כי ארבעה אנשים אשר על פניהם מסכות נסוכות או כי היו משוחים בשחור הפיח, באו לה ויענוה בענויים קשים ונוראים, ואת רגליה להטו בברזל לוהט או באוד בוער בּאש, למען¹ תגלה להם איפה טמון כספה, והיא העידה בלי כל שמץ ספק כי עושי הנבלה היו יהודים, וכי בעת עשותם המזמתה שמעה כי הם מדברים איש אל רעהו בשפת יהודית־אשכנזית המדוברת בין היהודים בעלזאסס (עתה נודע ממקורות נאמנים כי גדוד שודדים וחומסים התהלכו אז בארץ אשר אצל על שפת הרהיין אשר בשפתם המעוקשה והנלעגה ערבו מלות עבריות רבות, למען ידמו השומעים כי יהודים המה). וגם כי בידי אחד מהם ראתה מאכלת חדה אשר לפי חקי תורת היהודים ישחטו בה בהמותיהם.

מפתשגן הכתב אשר ערךְ ויסדר פקיד השוטרים נראה, כי האלמנה האשימה במעשה העושק אשר נעשה לה שלשה יהודים ושמותיהם: הירצעל לעווי מוועדעלסהיים, מענעבאָק (או מענקא) לעווי מוועדעלסהיים ומשה לאנג מריבאָוויל, אבל בפתשגן הכתב אשר סדר ראש שוטרי המחוז נאמר, כי העשוקה לא אמרה כי היא הכירה את שלשת היהודים האלה, אךְ כאשר תדמה היו שלשת היהודים הנ"ל עושי מעשה העושק בביתה; גם נאמר בכתב ההיא, כי משרתת האלמנה הגידה כי רק את אחד מהשודדים הכירה, והוא הירצעל לעווי מוועלדעסהיים אשר אסר אותה ואת גברתה בחבל אחד יחד.

שלשת הנאשמים האלה וגם יהודי רביעי ושמו פייס (בפסק דין בית המשפט נקרא שמו פעסט) יבאו כמעט בכל יום להוססען (בכפר ההוא לא גרו יהודים ישיבת קבע), וכל יושבי הכפר אהבום ויכבדום. וגם הילדים ידעום והכירום. שמותיהם העברים היו: הירש בן יצחק לעווי, מענקא בן ברוךְ לעווי, משה בן יצחק לאנג ופסח בן שמשון מגרוסענהיים. הערצעל היה העשיר והנכבד בין הנאשמים האלה, וזאת היתה בעוכריו לרדפהו עד חרמה ולמתח עליו את קו האשמה הנוראה אשר יסודתה היתה בקנאת הרכוש וההון; מענקא היה שו"ב וגם בפי יושבי הוססען נקרא בשם מענקא השוחט, ואת משה לאנג קראו על שם כנוי משפחתו: משה הארוךְ.

דבר האשמה כלה נוסדה רק על פי הגדת האלמנה והמשרתת, לאמר: על פי עדות אנשים הנוגעים בדבר.

סבת תולדות האשמה יוכל להיות הדבר הזה, כי יהודי עלזאסס נהגו בימים ההם להכין להם בימי החרף בשר מעושן לימי הסתיו, ובשבוע לפני יום המעשה ההוא קנה הירצעל מאת אלמנת הפקיד בהמה אחת ויתננה למענקא השוחט לשחוט אותה בחצר המוכרת, ומשה לאנג, אשר גם הוא נתן ביום ההוא למענקא לשחוט את בהמתו אשר היתה לו בהוססען, עזר להירצעל להוציא אה בהמתו הקנויה מרפת האלמנה. וזאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה אשר בקר משה בבית האלמנה. (בכתב ראש שוטרי המחוז נאמר כי האלמנה חשדה את שלשת הנאשמים הנ"ל, יען כי בערב היום ההוא באו אליה לקנות ממנה פרה).

ב.

חבלי שוא העלילה הזאת, היו לעבותות העגלה בידי פקידי המקום, והפקודה יצאה לתפוש את שלשת הנאשמים: את הערצעל, מענקא ולאנג, ולשימם בבית הכלא, ועוד ביום ההוא נאסרו מענקא ולאנג ויכלאו בבית הכלא בהוססען, אךְ בבוא השוטרים לאסור גם את הערצעל לא מצאוהו בביתו, ויחתמו בטבעת בית המשפט את חפצי ביתו ומטלטליו. ביום 12 דעצעמבר נתפש גם פייס ויובא לבית הכלא בהוססען.

והערצעל היה בעת ההיא בעיר סירענץ אשר אצל באַזעל, מבלי דעתו את האשמה הנוראה המתחוללת על ראשו. לסירענץ נסע לבקר בבית אחותו הגרה שמה ולנחמה ביגונה על דבר מות בתה הנשואה לאיש, אשר מתה עליה בדמי ימיה, ויבחר לו את העת הזאת, ימי חג החנוכה, הימים אשר היהודי ישבות מעט מעמל עסקיו ויקח מועד להתעלס בחברת רעיו וקרוביו. אבל עד מהרה נהפכה לו שמחת הימים האלה לתוגה, כי אוהביו מהרו וישלחו סירענצה ציר מיוחד להודיע לו את כל הנעשה בהוססען, וכי עליו יחשבו רעה, אךְ כי איש לא דמה ולא שער כי סכנה גדולה צפויה לו, כי שם משמן טוב היה לו בכל הסביבה. לוא ידע בנפשו כי כפיו נגואלו בפשע, כי עתה היה יכול לברח ולהמלט על נפשו ארצה שווייץ (כי העיר סירענץ היתה רחוקה אך מהלךְ שתי שעות מגבול שווייץ), או מעבר לנהר רהיין הרחק אךְ מהלך חצי שעה מסירענץ. אבל הוא בדעתו את תומתו וישרת לבו, וגם בדאגו לאחרית אחיו אשר ברזל באה נפשם וגם מה בחוסו על כבוד עם ישראל כלו אשר יחולל בגויים, בברחו והמלטו על נפשו, כי יאמרו כי כל דברי העלילה נכונים כשמש בצהרים, כל אלה הניאו את רוחו ממחשבות מנוס ומפלט, ולא שמע לעצת קרוביו ומיודעיו אשר הזהירוהו מהלכד בפח אשר טמנו לו.

בלב נכון היודע תומתו נסע וועדעלסהיימה ביום א' טבת (יום ראשון לשבוע 15טען דעצעמבער) בחברת חתנו יצחק דרייפוס, ועוד בערב ההוא בא ויעמוד לפני ראש העיר ההיא. אךְ יען כי ראש העיר ההיא לא השיג עוד כל פקודה ממקום גבוה לעצור את הערצעל ולאסרהו בכלא, לכן נתנהו ללכת לדרכו וממחרת היום ההוא בא הוססענה, בהיותו בדרךְ עבר דרךְ הכפר קאַלמאַר ויבקר שם בבית סוחר אחד ושמו מיזעל, ובבית ההוא נפגש עם אשה כבודה אחת ושמה ראָקענבאַךְ. ויהי בראותה אותו צעקה צעקה גדולה ותדבר על לבו כי ימהר לברוח מעל הארץ מעבר לנהר רהיין, ואשת מיזעל אחות פקיד בית־הדואר הבטיחה להכין לו סוסים קלי המרוץ למנוסתו. אךְ הוא לא שמע לדבריה ולא נטה מדעתו.

שלשת הנתפשים הראשונים הובאו לפני השופטים להחקר עוד ביום 13 דעצעמבר, וגם הערצעל נתפש, ועוד בעצם יום התפשו עמד לחקירה ודרושה לפני שופט ריבאוויל², וגם בפעם הזאת התאכסן השופט בבית בן האלמנה העשוקה ויבלה שמה את ימי שבתו בעיר בתענוגים, בשחוק ובמשתה. לדברי הצטדקות הערצעל אשר טען, כי ביום הקרות העושק בבית האלמנה היה בדרךְ רחוקה בעיר סירענץ, לא שם השופט את לבו. אף לא העלם על הגליון ולא הזכירם בכתב האשמה אשר ערךְ, באמרו כי לא הוברר הדבר; גם דברי הצטדקות שלשת הנתפשים הראשונים לא הזכיר השופט בפרטי כל אשר ערךְ בכתב. וגם לא הזכיר כי הצטדקו, ועוד יותר השחית התעיבה עלילה השופט הזה, כי בעצם העת ההיא השיג הקטיגור מכתב מאיש נוצרי אחד ושמו האָמעל, אשר בו אשר וקים את כל דברי הערצעל הנכוחים, והקטיגור מסר את המכתב הזה אל השופט, והנאשמים נוכחו אחרי כן כי את המכתב ההוא קרא הקטיגור באזני השופט בקול רם, בפניהם ובפני השוטרים אשר שמרום, אךְ גם את דברי המכתב הזה לא הזכיר השופט בכתב האשמה.

ביום 17 דעצעמבר קרא השופט את הנאשמים לחקירה ודרישה שנית, וביום המחרת העמידו אותם בפני העדים למען יענו את עונם בפניהם, ביום 23 דעצעמבר חקרו ודרשו את הערצעל, מענקא ולאנג, בענותם אותם בענויים קשים, וביום ההוא (יום ב' ט' טבת) חרץ השופט את גזר דינם הקשה והנורא.

"הערצעל, מענקא ולאַנג, הנאשמים בעון גזלה, אם לא יודו על פשעיהם יקצצו את שתי ידיהם ואת שתי רגליהם על במת המטבח, ואחרי כן יאסרום אל אופן ופניהם למעלה, וכן יהיו אסורים לאופן עד אשר יגועו וימותו, ובטרם היעשות להם גזר דינם יענום ענויים קשים ומרים אחרים, למען יודו ויקרא בשם את חבריהם במעשה העולתה, ומלבד זאת על כל אחד מהנשפטים לשלם כסף ענושים מאה ליוורים, וכלם ערבים זה בעד זה לשלם חמש מאות וששה ליוורים ותשעה סו, הוצאות המשפט.

ועל פייס, אשר הפקיד לא האשים אותו כלל, יצא משפטו להאסר בבית הכלא עוד ארבעה שבועות, ואם אחרי עבור הימים האלה אם לא ימצא עונו להרשיעהו, ישולח לחפשי.

מי יתאר את תוגת היהודים יושבי עלזאַסס ומבוכתם הרבה. המשפט הזה דכא לארץ רוחם ועד עפר מות שפתם, כי חמת יושבי הארץ ושנאתם נתעוררה בעצם תקפה על כל היהודים, וקנאת האמונה ואי הסבלנות עלו למעלה ראש, וייראו היהודים גם מעסוק בעסקיהם ומבוא בכפרים אשר עם הארץ יושבים שמה. וארבעת הנשפטים, אשר בהיות אמונתם רבה בישרת לבב שופטי בית המשפט העליון, כי מפני קנאת האמונה לא יעקשו הישרה הגישו אליהם מחאה על משפט שופטי המקום, ותקותם שעשעתם כי משפטם כאור יצא. ביום התשיעי לחדש טבת (23 דעצעמבר) הובאו הנשפטים אל בית האסורים אשר בקאַלמאַר.

ובית משפט העליון אשר בעלזאַסס היה נחלק אז לשתי מחלקות: מחלקת דיני ממונות ומחלקת דיני נפשות, ומפני קדושת חג ההולדה וראשית השנה לא ישבו אז למשפט שופטי דיני הנפשות, ושופטי דיני ממונות מלאו גם את מקומם, ויען כי המחאה באה אל בית המשפט ביום 23 דעצעמבר בערב חג ההולדה, לכן עיינו בה דיני הממונות ולא ענו את הדין, כי עוד ביום ט"ז טבת (30 דעצעמבר) הוציאו את גזר דינם כדברים האלה:

1) משפט פייס לא ישונה מדברי הפסק הראשון.

2) במשפט לאנג ומענקא יעיינו בימים הראשונים לחדש יאנואר הבא יען כי יוכל היות כי בעת אשר יענו בענויים את ראש הנאשמים את הערצעל, יודה על אשמתו ויגלה תעלומות דבר הנבלה לכל פרטיה.

3) משפט השופט על הערצעל ישאר באיתנו וכגמר דינו כן יעשה לו, אין נגרע דבר.

ובכן נחרץ על הערצעל האמלל למות במות נורא ואכזר, במשפט עריצים הלוקחים להם מסוה החקים לכסות עינים. ומותו הנורא נחרץ להיות באופן כזה: בתחלה ישבר הטבח את עצמות ידיו ורגליו במוט ברזל. ואחרי כן יטו ויכופו את רגלי האמלל הנשברות לאחוריו, עד אשר תגענה עקבותיו עד ראשו. ובהיותו במצב בזה בתמונת עגול יקשרוהו אל אופן ופניו למעלה, ועל האופן ישאר שמונה עשר שעות רצופות, והיה אם לא ימות במשךְ העת הזאת ממכאוביו הנוראים האלה על הטבח להכותו מכת־מות (לפעמים יצרפו השופטים מדת הרחמים אל הנשפט ויצוו לתלין להכותו מכת־מות תיכף בהקשרו אל האופן אךְ מהירצעל הקשיחו את לבם מחננהו ברחמים כאלה), ומלבד זאת גזרו, כי בו ביום העשות בו משפט מותו הנורא, יענוהו תחלה בענויים קשים ומרים למען יודה על חטאתו בלב שלם וטהור.

ג.

אי־צדקת המשפט הזה ועותתו יראו לפנינו בהיר, כאשר נתבונן איךְ גדרו את כל דרכי ההצטדקות בעד הנאשמים, ועל איזה יסודות המשפט חרצו עליהם את גזר דינם; בראשונה נתבונן כי דברי האשמה סותרים אלה את אלה וכולם מיוסדים על בנין רעוע; אךְ גם באחד מכל כתבי המשפט הזה אשר היו למראה עינינו לא נזכר דבר אם הוברר באמת דבר האשמה, אם השופטים יגעו בטרם כל לדרוש ולחקור אם כצעקת האשמה עשו הנאשמים באמת; הבאמת אסרו את האלמנה קאפטון, ענוה, ויגזלו ממנה את כספה? ההוכיחה באותות ומופתים כי באמת היה לה אז כסף רב וישדדוה³? הבאמת אבדה חושיה בעת העשות לה השוד? איפה נשארו החפצים הגזולים אשר גזלום הנאשמים? ואם חפשום בבתיהם או בבתי אחרים? – כפי הנראה לא שמו השופטים אז לבם לפרטי כל הדברים האלה – בראשונה האשימה האלמנה קאפטון לפני בנה הפקיד את שלשת הנשפטים: את הערצעל, את מענקא ואת לאנג וכזאת הגידה גם לשוטר, אבל לפני פקיד שוטרי המחוז כבר הגידה אחרת: כי היא לא הכירתם בפניהם אךְ כאשר תדמה, הם הם עושי המזמתה, ובאחרונה כאשר הובאה לפני השופט להראות פנים אל פנים עם הנאשמים ולהוכיח בפניהם אשמתם ענתה ואמרה, כי מרוב הפחד והבלהות אשר הפיל עליה המקרה הנורא, אין לאל ידה להכיר גם את אחד מהם, גם היתה נכונה ברגעים ההם להשיב אחור את כל דברי תביעתה ולשבות מריב, לולא השופט אשר עקש הישרה באימו אותה כי אם תשיב דבריה אחור, עליה יהיה לשלם כל הוצאות המשפט, לשלם להנאשמים דמי שבת ובושת, וגם כסף ענושים יטילו עליה, גם זה יוכיח כזבה על פניה, כי לפי דברי עדותה היו פני הנאשמים נסוכים במסכות, ואיך הכירתם?

גם עדות המשרתת לא תתאים עם דברי הגברת; הגברת העידה כי ראש עושי השד – לאלמנה – היה הערצעל, והמשרתת העידה כי בכל עת אשר עמד הערצעל עליה ויחזיק בידיה ויצו עליה כי תשתק, ועל האלמנה התנפלו רעיו וידכאוה ויגזלו את כל אשר לה, גם הוסיפה המשרתת להעיד כי אותה ואת גברתה אסרו בחבל אחד, והאלמנה קאפטון לא הזכירה ולא העלתה הדבר הזה על שפתותיה כלל, ובאחרונה תתעורר השאלה הזאת: אם שתי הנשים היו אסורות בחבלים ומי התיר אחרי כן את מוסרותיהן וישיב להן את חפש תנועתן? אבל גם שופט המקום גם שופטי בית הדין העליון לא התעוררו לשאל את השאלה הזאת.

בעזרת קנאת האמונה נמצאו עוד עדים אשר העידו על תקף דברי האשמה: אשת אחת מוועדעלסהיים ושמה מאריא קאללער, אשר על דבר מעשה גנבה נשפטה פעם להטביע בבשרה את חתם בית המשפט ולהגרש מן הארץ לחמש שנים, האשה הזאת באה ותעיד כי אשת מענקא חפצה לשחד אותה בכסף למען תעיד כי היא ראתה את מענקא בוועדעלסהיים בליל כ“ה אור ליום כ”ו כסליו (ליל ט' אור ליום י' דעצעמבר) ואף אם גם דברי האשה ההיא נאמנים המה, אין בהם רע, כי כאשר נראה בהמשך ספורנו, אמנם כן היה הדבר באמת, כי מענקא היה בלילה ההוא בוועדעלסהיים.

איש אחד ושמו פעטר באיער מריבאוועל אשר גם הוא נשפט בבית דין הגבוה ביום השנים עשר לחדש סעפטעמבער שנת 1753 להגרש מעירו לחמש שנים, האיש הזה העיד כי ביום העשירי לחדש דעצעמבר, פגש בבקר השכם בין השעה החמשית לששית בערכךְ, בדרך בין ריבאוועל לבין אטהיים באיש אחד והוא ברךְ אותו לשלום והאיש ענהו שלום על ברכתו, וכפי אשר נדמה לו היה הקול, קול לאַנג.

השוטר העומד לפני שערי ריבאוויל העיד: כי הוא ראה את לאנג בצאתו מאת העיר ביום התשיעי לחדש דעצעמבר בשעה העשירית בבקר, ולא ראה אותו בשובו ביום ההוא העירה.

ובאחרונה העידו שנים אכרים אשר נשלחו ביום העשירי לחדש דעצעמבר בבקר לקאלמאר למען הודיע את מקרה שוד האלמנה לפקידי השוטרים, הם העידו כי בין השעה הרביעית לחמישית בבקר השכם פגשו בדרךְ שאפּענוויר בשני אנשים, אשר בהתקרבם אליהם מהרו להתרחק מהם ולנטות מפניהם הצדה, וכפי הכרותם הברורה היו שני האנשים ההמה הערצעל ומענקא (ולא שמו השופטים אל לבם כי בחדש דעצעמבר בשעה החמישית בבקר, החשך עודנו פרוש על הארץ מבלי אשר יכיר איש את רעהו וגם אור הירח לא נגה אז, כי בשני ימים אחרי כן חל ר"ה), ואכר שלישי העיד: כי ביום התשיעי לירח דעצעמבר בשעה הרביעית אחרי הצהרים ראה את הערצעל בהוסען (לפי דברי הסופר האשכנזי הלך העד הזה בלוית האכרים השנים הנזכרים; והוא אמר להפךְ כי לא הכיר כל איש), כל דברי העדים האלה המה רק עלילות שוא ודברים לא היו ולא נבראו, אשר כקש נדף יסערו מפני הצטדקות שלשת הנאשמים הנכונים כשמש בצהרים, בהוכיחם באותות ומופתים איפה היו ונמצאו בליל המעשה, ואשר איש לא יספוק באמתתם אף רגע אחד.

ולמען הוכח היטב בצדקתם יזכר נא הקורא ואל יסיח דעתו כי מעשה השוד קרה בליל התשעה לחדש דעצעמבר אור ליום העשירי בין השעה האחת עשרה לשתים העשרה.

לעווי מענקא שוחט בוועדעלסהיים הוכיח, כי בלילה ההוא בשעה התשיעית בערב, שחט שתי עזים ברחוב בוועדעלסהיים, וכי בעת ההיא עמדה אצלו אשת אנטאן הייצער ועוד אשה אחת נוצרית שכנתו, וזאת האחרונה החזיקה בידה כלי ותקבל בו את דם העזים השחוטות בקלחו מבית השחיטה; וגם דאמיניק פערזארבורגער ופּעטר פּעטערלי ראש וועדעלסהיים היו שם ויראו הדבר בעיניהם; אחרי כן הלך אל ביתו וישחט שם פרה; בשעה האחת עשרה בלילה באו אל ביתו שני יהודים יהודה ורב האססאן, (וזה האחרון רב) והראשון שאל ממנו להחליף לו שקל במטבעות קטנות; בשעה הששית בבקר יום העשירי לחדש דעצעמבר ראתה אותו אשת היועץ פרייבורגער ועוד שתי נשים נוצריות במכרו את בשר הפרה אשר שחט אתמול, והנה וועדעלסהיים רחוקה מהוססען מהלךְ שלש שעות, ואם כן היתכן הדבר כי מענקא אשר היה בשעה האחת עשרה בלילה בוועדעלסהיים יהיה בשעה האחת עשרה, באותה שעה ממש גם בהוססען בעת אשר קרה מעשה השוד, האמת צוחת; לא יתכן הדבר בכל אופן, גם אם היה בשעה הששית בבקר בוועדעלסהיים לא יתכן הדבר כי ראוהו בין השעה הרביעית לחמישית בבקר בדרךְ קאלמאר.

גם הוכחות משה לאנג מריבאוויל היו חזקות ומוצקות, די והותר להוכיח צדקתו; בתשיעי לחדש דעצעמבר מכר בריבאוויל יין לאיש שווייצי אחד, והיועץ האנגוואלף שלם לו את מחיר היין ההוא בשעה החמישית בערב, בשעה ההיא ראוהו גם כן בריבאוויל הקטיגור כריסטיאן אולריךְ ובנו, בשעה הששית בערב באה אל ביתו בת האלמנה כריסטינא הערמבאך ותשחרהו לקנות ממנה קנבוס, ותתמהמה בביתו עד השעה השביעית, מן השעה השביעית עד השמינית אכל את ארוחת הערב, בשעה השמינית הלךְ אל בית הרב ווייל, אשר שמה נאספו אנשים אחדים לבלות את הערב בשיחות רעים כי ליל החנוכה היה, ויאחר שמה עד השעה האחת עשרה, וגם נקב בשמות את האנשים אשר ראוהו בשעות ההן בבית הרב, ואלה הם: זעליג מוטציג, זלמן שפייער, אברהם בן ליפמאן בערכהיים וגרשון קאבלענץ, אחרי השעה האחת עשרה בשובו מבית הרב לביתו פגש ברחוב בשומר הלילה ריבאלדט העסס ובאשתו, ביום המחרת בבקר בשעה הששית ראוהו האנס יערג, ואשה אחת ושמה בומאן, בשעה השביעית ראוהו האנשים באלדיוועק ומארטין באיער, ולו גם אמרו השופטים כי דברי העדים היהודים אשר ראוהו בריבאוויל משעה השמינית בלילה עד האחת עשרה מסופקים המה, וגם עדות שני האנשים (שומר הלילה ואשתו) אשר פגשוהו ברחוב אחרי השעה האחת עשרה, לא נכונה היא בכל; יען כי בחשכת הלילה לא יכלו להכיר אותו כי אם בקולו, אבל בכל אופן שאר דברי הוכחת לאנג ברורים ונכונים ואיש לא יוכל להכזיבם, כי ריבאוויל היתה אז עיר מוקפת חומה ושעריה נסגרו בערב ויפתחו באור בקר, נמצא כי בחדש דעצעמבר בעת הלילות הארוכים היו השערים סגורים ומסגרים מן השעה החמשית בערב עד השעה השביעית בבקר ואיש לא יכול לצאת ולבא בעיר מבלי אשר יראוהו ויתבוננו בו שומרי החומה, ואנשים רבים וכן שלמים העידו כי ראו את לאנג בעיר ביום התשיעי לחדש דעצעמבר בשעות הששית והשביעית בערב וכן בעשירי לחדש ההוא ראוהו בעיר בשעה הששית בבקר לפני הפתח שערי העיר, ובמשך עת הלילה לא ראהו אחד משומרי החומה לא בצאתו מן העיר ולא בשובו העירה, אם כן הדבר ברור ונראה בעליל הוא, כי בלילה ההוא ליל התשיעי לחדש דעצעמבר אור ליום העשירי לן משה לאנג בעיר ריבאוויל.

ובאחרונה, הוכחות הנאשם הערצעל על צדקתו ותמתו, חזקות ומצקות עוד יותר מהוכחות הראשונים להראות לשופטים את תמתו, ובכל אמתלאות והצטדקות אין משלן באמתותן ובישרן, הוא הראה בעליל על כל מעליליו ומצעדי רגליו אשר פעל ועשה במשךְ כל יום התשיעי לחדש דעצעמבר ובערב ההוא עד השעה האחת עשרה, וגם עלילותיו בבקר יום השני, ואף גם רגע אחד איננו נעלם מעינינו.

כבר ספרנו מראש כי הערצעל נסע סירענצה לבקר את אחותו ואת חתנו יצחק, ביום השמיני לחדש דעצעמבר בבקר שם לדרךְ פעמיו, בראשונה נסע לקאלמאר ושמה ראוהו אנשים רבים ובתוכם גם הסוחר עדקאפּער ולו הגיד בשוחחו אתו לפי תמו כי הוא נוסע סירענצה, ביום ההוא בא לרעגיסהיים ויאכל שם ארוחת הצהרים בבית מרזח איש יהודי, וילן שם בבית זעליגמאן רעקסהיים, בבקר יום התשיעי לחדש השכים קום וילךְ אל בית הכנסת ויתפלל שמה תפלת השחרית בצבור עם אנשי הקהלה, בין השעה השביעית לשמינית הלך לדרכו הלאה, בדרך העולה מרעגעסהיים לענסיסהיים פגש במשרת זקן הכפר מאיענהיים אשר נסע היערה לקחת עצים וישב בעגלתו ויסע אתו, ובכפר באטענהיים הקרוב ליער הארט ירד מעל העגלה, בצהרים אכל ארוחת הצהרים בהאבסהיים בבית שלמה האאַס, בהיותו רחוק כמהלך חצי פרסה מסירענץ פגע בעגלון יעקב שאללער, עוד כברות ארץ אחדות לסירענץ פגש באדון וואלדנער אחר מאצילי סירענץ אשר נסע עם אחוזת מרעים בשתי מרכבות, ובין הנוסעים ההם הכיר את האדון שפעבאק (או שפעבאַכט) פקיד צבא בגדוד השווייצי ואת חיי האָממעל אומן בן וואָלדנער וגם משרתים אחדים, כל אלה ידעוהו פנים אל פנים ויכירוהו, בלכתו עוד כברת ארץ פגש בעגלון שלעגל ואז היתה בערכך השעה הרביעית אחרי הצהרים, בבאו סירענצה ראוהו אנשים רבים וגם השתעה עם רבים ובתוכם גם עם בעל בית המלון הנקרא בשם “הכוכב”.

בכית חתנו ראוהו האנשים האלה; עד השעה השמינית בערב ראתהו תופרת אחת ושמה קאטערינא, אשר עבדה עבודתה כשכירת יום בבית חתנו. בערך עד השעה העשירית בערב ראוהו יעקב סוטטער ושני יהודים נתנאל דרייפוס ויוסף אולמא, בשעה העשירית בערב בא לבית חתנו הגנן אשר לאשת וואלדנער לקנות נרות והערצעל שם לפניו כוס יין, וכאשר שב הגנן אל גברתו, והגברת וואלדנער גערה בו על אשר התמהמה בדרכו לקנות הנרות כשעה חדא התנצל לפניה כי בבית יצחק עכבוהו זמן רב, כי יצחק היה שקוע בשיחה רבה עם הערצעל חותנו ועם סוטטער – בשעה האחת עשרה ראתהו המשרתת העבריה אשר בבית חתנו בהכינו לשכב על משכבו, בבקר יום השני בשעה הששית ראתהו התופרת קאטערינא בלבשו את בגדיו, בשעה הששית וחצי השעה באו אל בית יצחק, יוסף שליץ ואשתו ויראו את הערצעל, בשעה השביעית הלך אל בית הכנסת, בין השעה השביעית לשמינית היה עם חתנו בבית מחזיק בית המלון “העטרת” ושם ראוהו אנשים רבים, ובעת ההיא ראתהו גם אשת שר העיר בעברו לפני ביתה, בספור האשכנזי נאמר כי אשת שר העיר ראתהו בבית יצחק בשעה הששית בבקר כאשר שתה את משקה הקאפע וכאשר יצא מן הבית ללכת אל הגברת וואלדנער אמר לה: “את גברת אינך שותה משקה הקאפע כיצחק חתני, כי הוא כורךְ אליו לחם ושותהו” ואחרי כן הלךְ הערצעל עם יצחק אל ארמון האדון וואלדנער בין השעה השביעית לשמינית ושם ראוהו האדון וואלדנער הצעיר ואומנתו, ובעת אשר חכו לקום האדון וואלדנער משנתו מכרו להגנן עור ביבר לכובע חם.

ביום הששי בשבוע, האחד עשר לחדש דעצעמבר, נודעה להערצעל בסירענץ השמועה המעציבה על דבר השוד וכי יחפצו לשום עליו משמר, ויגמר אמר לשוב מיד לוועדעלסהיים, אך קדושת יום השבת עצרתהו משום לדרך פעמיו ביום ההוא. וביום הראשון לשבוע בבקר השכם שם לדרך פעמיו מבלי פנות אל דברי רעיו ובקשותיהם אשר הפצירו בו לבל יעשה כזאת – ועתה היש הוכחות מעולות יותר נכונות מאלה? סירענץ רחוקה מהוססען שנים עשר פרסאות אשכנזיות (שמונה עשר פרסאות צרפתיות) ובימים ההם טרם עוד תהיינה מסלות הברזל בארץ, ובמסע מרכבה הרתומה אף לסוסים היותר אבירים לא יכול הערצעל לבא מסירענץ להוססען בשעה אחת, ומבלעדי זאת הלא ראהו או פגשו איש בשוטו בדהרות אבירים כאלה.

והשופטים האכזרים אשר סככו בענן להם משמע לדברי צדק האלה ולא נתנו להערצעל להביא לפניהם את עדיו לאַשר את דבריו, עקשו עוד יותר את הישרה, כי נודעה להם כי הוכחות הערצעל אינן בנויות על בלימה, ולא שמו אליהן לבם: כי בימים ההם שלח בית המשפט העליון ועד מיוחד לעיר באזעל לחקר ולדרוש בדבר משפט אחר, בעלי הועד היו: האדון מאדאמע אחד מחברי השופטים, חבר הקטיגור, ומזכיר בית המשפט, והאנשים האלה נקרו ויאתיו בדרךְ מסעם בעיר סירענץ בבית ה' וואלדנער ביום השמנה ועשרים לחדש דעצעמבר, ושמה שמעו בדברים אשר אין בהם אף שמץ ספק ופה אחד, מפי אדוני הבית ומפי כל גרי הארמון כי כל דברי הצטדקות הערצעל על דבר היותו בסירענץ בלילה ההוא אשר בו קרה השוד, כלם נאמנים המה, אין נגרע מהם דבר. והאדון מאדאמע בשמעו זאת נרעש מאד וימהר ויכתב מכתב ביום כ“ט לחדש הנ”ל אל ראש השופטים, ובו הודיעהו דברי האמת והצדק האלה, וראש השופטים קבל את המכתב הזה ביום השלשים לחדש בבקר ויקראהו באזני השופטים ברגע הנחרץ, לפני הקרא גזר הדין, אבל השמן היה לב השופטים מהבין, אזניהם הכבידו משמע, ועיניהם השעו מראות נכוחה.

ד.

ברוח אמץ נשא הערצעל את מסה הענוים אשר ענוהו⁴ למען יודה עלי אשמתו, לענותו המציאו חרשי המשחית מכונה מיוחדה⁵ כעין טבעת ברזל בעלת שתי חוליות אשר חבשוה על ראשו, ובלחצם את חוליות הטבעת במועקה, נזל הדם לרב מעיניו ומאזניו, ביום השלשים לחדש דעצעמבר בערב, השליכו אותו וכמעט כל רוח חיים אין בקרבו אל מחשכי בור כלאו, והוא לא ידע עוד את דבר המשפט הנורא אשר נחרץ עליו. ובעת ההיא כבר הכינו בשוק המסחר את במת המטבח, והשמועה כי נגמר משפטו למות נפוצה בכל העיר. וליהודים יושבי קאלמאר יגון ואבל, לבות קרועים ומרתחים, פיק ברכים וחלחלה בכל מתנים. ממחרת היום ההוא ביום השלשים ואחד דעצעמבר – יום הובלו אל במת המטבח – נאספו יהודים רבים אל הקרבן האמלל הזה לדבר על לבו בטרם ילךְ לא ישוב, והערצעל שמע ברוח נכונה את הבשורה האיומה ואת כל אשר נגזר עליו וישב אל המטה ויקרא את תפלת “הוידוי” וכל הנאספים נמגו בים דמעות ויאנחו ויאנקו תמרורים, ואחרי כן צוה לקרא אליו את בנו יחידו אברהם. נער בן חמש עשרה שנה, ויעיר למוסר אזנו לבל תט אשורו מני הדרך הישרה בארץ החיים, וישחרהו כי ידקדק להתפלל תפלת “הקדיש” בעד נשמתו, וגם הביע תקותו כי ימים יבאו וצדקתו ואי־אשמתו לאור תצאנה ושמו הטוב לא יכתם. הכהנים הקאפוצינים הדאיבו את לבבו ברגעים הנוראים האלה בדברם על לבו כי יעזב אמונתו וינצל, אבל הוא השיב הצעתם אחור במנוחת לבב, אך בקשם כי יגידו לבני משפחתו כי ישלמו לאשה אחת שנים עשר שקלים אשר היא נושה בו ואשר לא נרשמו בפנקס חובותיו.

והשעה האיומה הגיעה, בשעה השלישית אחרי הצהרים הובילו את הערצעל אל במת המטבח, ככר השוק היה מכוסה בהמון אדם רב אשר נקבצו ויאספו מכל הכפרים אשר מסביב להתענג על המחזה הנהדר הזה ולהשתעשע בראותם את היהודי עולה לקרבן כליל על מזבח הקנאות. מנין עשרה אנשים יהודים ביחד עם אברהם בן הערצעל נקבצו בבית הקרוב, וכל העת ההיא לא חדלו משאת תפלה ותחנונים בעד נשמת המומת ויאמרו תפלת הקדיש. הערצעל עלה ברוח נכון אל במת המטבח והטבח החל לעשות בו את משלחתו האיומה אחרי אשר שבר וידק היטב את עצמות הערצעל קשרו אל האופן, והאופן היה (לפי עדות כל המספרים הדברים האלה) עשוי בכונה באכזריות נוראה במדה כזאת, אשר האמלל לא יוכל לסמך את ראשו עליו, ויהי ראשו תלוי בחלל האופן, בכל היום ההוא ומקצת הלילה צעק האומלל צעקות גדולות ונוראות הקורעות לבב ונפש, בשעה התשיעית בערב התחנן האומלל אל הטבח כי ישקהו מעט מים לצמאו, אבל התנין הזה לא אבה תת לו מים כי אם הגיש לו יין אשר האומלל לא יכול לשתותו על פי חוקי אמונתו. ולקול צעקתו נשמע עד למרחוק – אם מרגש רחמים אשר נתעורר בלב גרי המקום או יען כי נלאו שמע את הקול הנורא ההוא, בקשו אנשי העיר את הממשלה לשום קץ למכאובי האמלל⁶.

בשעה העשירית בבקר הכהו הטבח במכת המות, ונשמתו הנקיה והטהורה עלתה השמימה, ואת גויתו ביחד עם האופן אשר אליו נקשר בחייו תלו על עץ גבוה בדרךְ העולה להוססען, להתנוסס כנס ודגל על ישרת לבב השופטים אוהבי אמת ודורשי משפט כאלה⁷.

אימת מות נפלה על היהודים יושבי עלזאס, קנאת ההמון נשקה ותעל עד מרום קצה, הם שמחו על משפט הערצעל אלי גיל, כאלו על כל היהודים נחרץ המשפט הזה, והיהודים לא הרהיבו בנפשם עז לצאת על פני חוץ, כי על כל מצעדי רגליהם פגשום בחרופים וגדופים, קללות ונאצות, וישירו באזניהם שירי מהתלות אשר חברו על מות הערצעל, בפחד ורעדה בלו היהודים את ימיהם בדאגם כל היום לחיי שני הנאשמים האחרים ולחייהם המה, ובמת המטבח לא נהרסה ותתנוסס לתלפיות בשוק המסחור ב;קאלמאר למזכרת יגון ורעדה ליהודים.

אבל אמונתם באביהם שבשמים צור ישעם ומשגבם לא עזבתם וישאבו נחומים ממעיני אמונתם, בבקר ובערב התפללו בבתי הכנסיות תפלות ובקשות אשר נתחברו על מקרה הצרה הזאת, וצקון לחשם שפכו לפני ד' בדברי נעים זמרות ישראל, בסליחות בקשות ופיוטים. והרבנים קבעו צום ששת ימים, “שני וחמישי ושני” וכל נפש התענתה בהם, מלבד זקנים מבני שבעים שנה ומעלה, ונערים צעירים אשר עוד לא הגיעו לשתים עשרה שנה, וחולים וחלשים היו פטורים מן הצום ויתנו פדיון ת"י אגורות לצדקה, והצדקה נחלקה לעניים בימי הצומות. והעליון שמע לצעקתם ותפלותיהם ויחיש להם עזרה בדרךְ פלא.

ה.

בבית המשפט העליון שרר חק זר ומוזר על אדות דיני נפשות, לאמר: “דיני נפשות אשר כיוצא מן הכלל, מפני שביתת השופטים בימי החפשה, החלו לעיין בהם בימי החפשה, השופטים ממחלקות דיני הממונות, הדינים האלה צריכים להגמר על ידי השופטים האלה בעצמם בימי החפשה, ואם לא יגמרו בימי החפשה האלה יגמרו בימי חפשה אחרים” ובין כה נקרה כי אחד מן השופטים אשר ישבו למשפט הערצעל נסע מקאלמאר, ולא יכלו עוד השופטים לגמר את הדין על מענקא ולאנג מבלי השתתפות החבר הזה. והיושב ראש במחלוקות דיני הממונות דחה משפטם עד ימי החופשה הבאים, בהתאסף כל חברי בית המשפט ובמושב כלם אחד לא נעדר ישפטום, וימי החפשה הבאים יהיו בחג הפסח, ובכן נתנה לאומללים ארוכת שלשה חדשים שלמים, ותקות היהודים עלתה כפורחת כי בארוכת הימים האלה ארוכתם מהרה תצמח, והעליון ישלח להם מושיע ורב אשר משפטם לאור יוציא.

והדבר הזה היה ליהודים כאות ישע מגבהי מרומים ויגמרו אמר להשתדל בכל מאמצי כחם להמציא עזר לשני האומללים הכלואים בבית הכלא, ראשי העדות והרבנים נאספו לאספה ויחליטו לשלח סגל מלאכי חבורה פאריזה, לקרא מחאה לפני הממשלה הרוממה על פסק דין שופטי עלזאס. כותב הספור הזה בשפת אשכנז אומר עד כי הימים ההם לא קרה בצרפת כי יקראו מחאה לפני הממשלה על משפטי דיני נפשות, אבל היהודים מבלי הבט אל העמל הרב ואל כל התלאות אשר מצאו אותם לא אמרו נואש ותקותם אמצתם כי צור ישראל יקום בעזרתם במשך שלשת החדשים הנתנים להם ארוכה – בספר הזכרון לספור הזה בשפת אשכנז נזכרים שמות האנשים הנכבדים אשר השליכו אחרי גוום את כל עניניהם ועסקיהם ויקדישו את עתותיהם ורכושם לטובת אחיהם הנדכאים, ויעזבו את בתיהם ובני משפחתם ויסיעו פאריזה, ושמותיהם: אהרן מוטציג, לימא ראסהיים ומענדל האלפען שלשתם מעיר נאנסי ומשה בלען משטראסבורג, ארבעתם ראשי הקהלות ופרנסים וגם הפרנס העקל ווייל מאבערנע ועוד נכבדים כלם שמו לדרך פאריז פעמיהם ביום השנים עשר לחדש יאנואר שנת 1755, מלבד הנכבד משה בלען אשר הוא הקדים לנסוע, עמם יחד נסע יצחק מסירענץ חתן הערצל לעווי הקדוש, האות הראשון כמבשר טוב מצמיח ישועה ליהודים היה, כי הצליח חפצם בידם להשיג פקודה מאת שר הפנים לשלח ציר מיוחד קאלמארה, להתחקות על שרשי דבר המשפט, וביום השלישי או הרביעי לחדש יאנואר בא ציר המלך קאלמארה ואתו הפקודה – למהר ולשלח פאריזה כל הכתבים הנוגעים למשפט הזה בכתיבתם הראשונה, והפקודה הזאת פעלה את פעולתה על לבות הצוררים, ותוצאתה הטובה הראשונה היתה כי היושב ראש בבית המשפט צוה להסיר את במת המטבח אשר עמדה על תלה בשוק העיר מיום השלשים ואחד לחדש דעצעמבר, והיהודים הביטו בשמחת לבב בחלף המפלצת הנוראה הזאת.

בני משפחת הערצעל לעווי (בנו אברהם, ובנותיו חנה אשת הערצעל ברונשוויק⁸ ופילא בלתי נשואה לאיש וגם שני הנאשמים לוי מענקא ומשה לאַנג אשר היו עוד אסורים בבית הכלא ערכו ספר זכרון על דבר המשפט הזה, בידינו נמצא עקזעמפלאר אחד מהספר הזה, ובו רשומים באותיות נדפסות הדברים האלה: “בית משפט למחאות, המליץ יושר רעניאר” – בלי שפק הוגש הספר הזה לפני השופטים אחרי חדש אפריל, כי בו נזכר על דבר החלטת השופטים מיום השני לחדש אפריל שנת 1755, אשר במרוצת ספורנו עוד נדבר עליה.

ובית דין המלךְ כאשר עיין בכל כתבי המשפט אשר היו למראה עיניו דרש מאת בית המשפט אשר בקאלמאר כי ימהר ויחיש מעשהו לחתךְ את פסק דינו על מענקא ולאנג, אבל נעצר מהוציא לפעולת ידים את גזר הדין עד אשר יעיין בית דין המלךְ בדינם, יחד עם דין הערצעל.

כאשר כבר ספרנו היה המועד לשפטם בימי החפשה, ימי חג הפסח, וביום השני לחדש אפריל שנת 1755 חרץ בית המשפט ממחלקה הראשונה את משפטו, כי שני הנאשמים מענקא ולאנג, מפני חסרון עדי ראיה על עותתם יעונו בענויים קשים למען יודו על חטאתם.

עוד שני חדשים וחצי החדש בלו קרובי הנאשמים את ימיהם בלב רגז וברוח נדהמה בחכותם למוצא פי בית דין המלךְ, וביום הששה עשר לחדש יוני יצא דבר מפי הבית דין, וליהודים היתה אורה שמחה וששון; בית דין המלךְ שנה את משפט שופטי קאלמאר, כן בנדון הערצעל לעווי וכן בנדון מענקא ולאנג, ונביא בזה את דברי ההחלטה: "בית דין המלך בעיינו ביום החמישי לחדש מאי שנת 1755 בבקשת המחאה אשר הגישו לפניו היהודים אברהם לעווי ואחיותיו פילא וחנה אשת הערצעל ברוינשוויק בני היהודי הערצעל לעווי גם היהודים משה לאנג ומענעכאק לעווי מעלזאס העליונה, בבקשתם ההיא מבקשים המבקשים כי יהיה לרצון לפני הוד מלכותו לצות להפּארלאמענט במעטץ או לבית משפט אחר כפי אשר יואיל הוד מלכותו, להעביר תחת הבקרת את משפט הבית דין העליון מעלזאס מיום השלשים לחדש דעצעמבר שנת 1754, ומיום השני לחדש אפריל, ואת אשר גזר על שלשת האנשים הנזכרים הערצעל לעווי, מענעכאק לעווי ומשה לאנג ולשפטם במשפט חדש, וגם להודיע ולהביא לפני הפארלאמענט במעטץ או בבית המשפט אשר יואיל הוד מלכותו. את כל הדברים והכתבים החקירות והדרישות הנוגעים למשפט הזה, גם להוציא את מענעכאק לעווי ואת משה לאנג מבית כלאם אשר בקאלמאר ולהושיבם בבית הכלא במעטץ או בעיר ההיא אשר יואיל הוד מלכותו לצות לשפט אותם, על זאת החליט בית הדין לעשות כבקשתם, וכאשר באה ההחלטה הזאת למראה עיני הוד מלכותו הואיל לאשרה ולקימה, ויצוה כי המשפטים מיום השלשים לחדש דעצעמבר שנת 1754 ומיום השני לחדש אפריל שנת 1755 יובאו לפני בית דין חדש לא יאוחר מזמן שני חדשים, והמזכירים בבית המשפט ערבים בדבר להגיע כל הכתבים הדרישות והחקירות אל המקום אשר יצוו עליהם, גם הואיל הוד מלכותו לצות כי פסקי הדין על הנאשמים אשר חרץ בית המשפט העליון בקאלמאר ביום השלשים לחדש דעצעמבר שנת 1754 וביום השני לחדש אפריל שנת 1755 לא יצאו לפעולת ידים עד אשר תבא פקודת המלך – ואחר, כאשר הגיעו כל הכתבים הנוגעים למשפט הזה, אל ועד מקבלי הבקשות, הגישם ראש הועד האדון פּאנטאניע אל בית דין המלך ביום השלשים לחדש מאי, וביום השנים עשר לחדש יוני הביע את החלטתו הוא, אחרי אשר נשמעה החלטת האדון פּאנטאניע יועץ המלך, ואחרי אשר בקר בית דין המלךְ את כל הכתבים והדברים הנוגעים למשפט הזה, חרץ הבית דין בשם המלך כדברים האלה:

“בהסכימנו להחלטה ראש ועד מקבלי הבקשות הננו מצוים להביא את משפט היהודים הנזכרים לפני הפּארלאמענט במעטץ, ואם ימצאו לנחוץ יחתכו גזר דין אחר, וגם לשלח אל הפארלאמענט את כל הכתבים דברי הדרישה והחקירה הנוגעים למשפט הזה, והמזכירים בבית המשפט ערבים בנפשם למלאות אחר כל אלה”, באו על החתום: דע־לא מואנאָק, מאשא, פאנטאני, ווערסאיל ביום הששה עשר לחדש יוני שנת 1755.

ההחלטה הזאת מלאה שמחה וגיל את לבות יהודי עלזאס ולא בשו משברם אשר שברו לחסדי ד'.

ו.

והפארלאמענט במעטץ לא ענה את הדין, בששה לחדש אב (14 יולי) בא קאלמארה שליח הפארלאמענט להוביל את האסורים מעטצה, ויראה בעיניו דבר אכזריות אשר כמעט לא יאמן כי יספּר: "כי האסור פייס מגרוסענהיים אשר עליו לא נמצא פוצה פה ומצפצף להאשימו, וגם השופטים העריצים בפסק דינם הנורא ביום השלשים לחדש דעצעמבר חרצו להוציאו לחפשי אם במשך ארבעה שבועות לא יקומו בו עדים להעיד כי גם ידו תכו עם הנאשמים, האומלל⁹ הזה היה עודנו עצור בבית האסורים, השליח חפץ להוליךְ גם אותו אתו, אבל יען כי בפקודה אשר תחת ידו לא נזכר דבר על אדות האיש הזה לכן נטל על האמלל להתענות עוד ימים רבים בבית האסורים בקאלמאר.

כל בני העיר נאספו לראות כאשר הוציאו את לאנג ואת מענקא מבית האסורים, וברב עמל הבקיע השליח לו ולאסורים דרךְ בין ההמונים הרבים, מקאלמאר נסעו בעגלה, אך כאשר הרחיקו פּרסאות אחדות מן העיר שכר השליח מרכבת בי הדואר, ביום השמנה לחדש אב באו מעטצה רגעים אחדים לפני הסגר שערי העיר. ביום השני לשבוע, העשרים ואחד לחדש יולי, הגיש מליץ היושר אשר למשפחת הערצעל לעווי, מענקא ולאנג, מכתב בקשה אל הפארלאמענט אשר יכיל הדברים האלה: כי השופטים יקרבו לפני כסא משפטם את הוכחות הערצעל ושני הנאשמים האחרים כי ביום הקרות מעשה השוד בבית האלמנה נמצאו הנאשמים במקומות אחרים. 2) אם השופטים ימצאו כי ההוכחות והראיות האלה נכונות הנה יצוו להחזיר לקדמותו את שמו הטוב של הערצעל, להשיב את גויתו לבני משפחתו, ולתת להם המשפט לתבע בדיני ממונות כסף ענושים מאת האנשים אשר הסבו במותו. 3) להוציא לחפשי את האסירים מענקא ולאנג. בישיבת הפארלאמענט ביום כ“ו בששה ועשרים לחדש יוני הוציאו מלפניהם דבר משפט להרשות להנשפטים להגיש עצומותיהם והוכחותיהם כי לא היו ביום השוד בכפר הוסען, וביום כ”ט לחדש יוני נקבע ועד מיוחד אשר חבריו היו: אחד מחברי הפארלאמענט, סגן הקטיגור, מזכיר, מליץ ושליח בית המשפט, ועל הועד הזה הוטל לנסע עלזעסה לשאל את פי העדים ולרשם את דבריהם על הספר, ואת יצחק חתן הערצעל אשר התעכב במעטץ להשגיח על מהלך המשפט שם הפארלאמענט לאפיטרופוס המשגיח על עניני חותנו המת ועל בני ביתו.

ביום השלשים לחדש יולי נסעו בעלי הועד ממעטץ ויבאו סירענצה ביום התשעה לחדש אוגוסט, בוועדעלסהיים – ביום העשרים ואחד לחדש, ובריבאוויל ביום העשרים ותשעה לחדש, וישמעו את עדות כל העדים אשר הביאו לפניהם יצחק מענקא ולאנג, ביום האחד עשר לחדש סעפטעמבר הביע הפארלאמענט את פסק דינו הנעטר באמת וצדקה, לטובת היהודים; משפט שופטי קאלמאר בטל: מענקא ולאנג יצאו נקיים בהשפטם ויצאו לחפשי מבית האסורים; שמו הטוב של הערצעל הושב על כנו ואת גויתו צוו להשיב לבני משפחתו, שמות מענקא ולאנג נמחקו מספר האסורים היושבים בבית הכלא בקאלמאר, גם מספר הזכרון אשר לבית המשפּט בריבאוויל נמחק דבר המשפט הראשון, ותחתיו נרשם בשולי הגליונות פסק דין שופטי מעטץ, ולבני משפחת הערצעל נתן המשפט לתבע בדיני ממונות שלומי כסף מאת האנשים אשר הסבו במיתת¹⁰ אביהם הנקי וחף מפשע.

העתקת פּרטי כל הדברים אשר עליהם נשענו השופטים רבה היא. ואנחנו נביא בקצרה את תוכנה: “אחרי אשר שמעו השופטים את טענות הנאשמים ואת דברי כל העדים אשר נשבעו שבועת אמונים והיהודים נשבעו בפני הרב יצחק זאיע¹¹ יליד קאבלענץ אחד מרבני מעטץ, מצא בית המשפט המעטצי לנכון לפניו להוציא פסק דין כי משפט שופטי ריבאוויל איננו נכון והיהודים מענקא לוי השוחט, ומשה לאנג נקיים המה מהאשמה אשר חפאו עליהם ופסק דינם הראשון בטל, ובמהרה יצאו לחפשי מבית כלאם, ואת הנוגע להערצל לעווי מודיע בית המשפט כי שמו הטוב יושב על כנו ולא יחשב כמת על דבר פשע ויורשיו רשאים לשלט ברכושו ובכל קניניו: את גויתו ישיבו לבני משפחתו לקברה בקברות היהודים על פי חוקי אמונתם. ואת שמות האנשים האלה למחק מספרי האסורים בבתי הכלא אשר ישבו בהם ולרשם על שולי הגליונות את תוצאות משפטם. הרשות נתונה למענעכאק לוי למשה לאנג ולאברהם בן הערצל לתבע תשלומי נזק ושבת מאת האנשים אשר הסבו ברעתם, ומלבד כל אלה נתונה להם הרשות להדפיס את פסק דין הזה ולהדביקנו בראשי הומיות בכל מקום אשר ימצאו נחוץ להם. אנחנו מצוים את שליח בית דיננו להוציא לפעולת ידים את דבר פסקנו זה, נגמר ונחרץ המשפט הזה בהפארלאמענט המעטצי במחלקת דיני נפשות, ביום כ”ד לחדש סעפטעמבער שנת 1755 בשנת הארבעים ואחת למלכותנו, ורשומים: “לאקרואי מארק קיוני, חברי בית המשפט גאלוא, אמולאן דע־זשואי” – מתחת חותם בית המשפט נרשם עוד הפעם שם החבר גאלוא לאשר ולקים את החותם.

אך יצא יצא פסק הדין ואברהם בן הערצעל אשר התמהמה כל הימים ההם בעיר מעטץ מהר לדאות כעל כנפי נשרים עלזסה, לבשר לאחיו בני אמונתו את הבשורה הטובה הזאת, ממחרת היום ההוא בכ"ה לחדש סעפטעמבר בערב בא לריבאוויל, ליל הושענא רבה היה והיהודים נאספו אז בבתי הכנסיות להתפלל ולהודות לד' ומי יתאר את שמחתם הרבה בהגיע להם הבשורה המצהילה הזאת – ביום הששי לשבוע, שביעי של חג הסכות היה צריך לבא שליח בית המשפט עם פקודת הפארלאמענט הגלויה, אבל כי ארכה ליהודים העת לחכות עד באו, חפצו היהודים להביא את גוית הערצל לקבורה ברוב כבוד, לפני באו, מפני סבת הימים האחרונים לחג הסכות הממשמשים ובאים, (הימים האחרונים לחג הסכות חלו ביום השבת ויום הראשון) אך האיר בקר יום הששי וכל יהודי העיר נאספו מסביב לאופן אשר עוד היתה קשורה אליו גוית הערצעל האומלל, בתקותם כי ינתן להם הרשיון להורידנה מעל האופן ולקברה, גם נוצרים רבים נאספו במקום ההוא ויביטו על המראה הזה, אלה במבטי חמלה ורצון ואלה במבטי איבה ומשטמה, וכלם חכו בכליון עינים לבא השליח, אבל הוא טרם עוד יבא, ובמפּח נפש שבו לבתיהם בראותם כי כבר ינטו צללים¹² והחג קרוב לבוא, ועל פי בקשתם העמדו על הגויה שומרים מאנשי צבא הארץ לשמר עליה, והשמירה הזאת היתה נחוצה ומעולה מאוד, כי מבלעדה אל נכון נעלמה הגויה, בשרירות לבב אנשי חמס.

ושליח בית הדין בא, (הוא אחר מבא כי חפץ להביא אתו את פסק הדין בחוברות נדפסות) ביום השבת בא לריבאוויל, ויום המחרת יום שמחת תורה היה ליהודים לחג משנה, ביום ההוא נסע השליח לקאלמאר למלאות שם את דבר הפקודה, ויגמר אמר כי קבורת הערצעל תהיה בבקר יום השני אסרו חג הסכות (כ"ט סעפטעמבער), ביום ההוא נאספו היהודים שנית במספר רב בדרך המלך אשר שם היתה תלויה הגויה, וגם בפעם הזאת באו אתם נוצרים רבים ובכליון עינים חכו לבא השליח, והוא בא ויפתח גליון גדול ויקרא בקול רם את פקודת בית המשפט בשפת צרפת, ואחר צוה להעתיקנה לשפת אשכנז, עוד לא כלה המעתיק לקרא את דבריו האחרונים, והיהודים עלו בסלמות אל עמוד הקלון ויתירו את הגויה מעל האופן ויורידוה אל יריעת בד לבנה, המראה היה מעציב ופולח לבבות – עדי ראיה מספרים כי הגויה היתה שלמה וכל חבל לא עדת בה, אף כי תשעה ירחים היתה קשורה אל האופן, וגם צפרי השמים לא נגעו בה לרעה, ורק שערות ראש הערצעל ושערות זקנו אשר בחייו היו שחורות האריכו עתה ותהפכנה כלן לבן, פניו לא נכרו עוד.

את עצמות הערצעל הליטו ביריעת בד לבנה וישימון בארון; הגויה הושמה בתכריכי מתים הנהוגים, ואת הארון הרכיבו על עגלה, ואת האופן ועמוד הקלון שברו וינפצו לשברים ויניחום בעגלה שניה, תהלוכת המלוים שמו פניהם אל יונגכהאלץ בקרבת סולץ, אשר שם היה אז בית הקברות האחד לכל יהודי עלזאס העליונה, אצל הקבר קרא שליח בית הדין עוד הפעם את פסק דין הפארלאמענט, ואחרי כן החל סדר הקבורה וכל הנאספים התפללו תפלת צדוק הדין בעד נשמת הקדוש, – שבכי האופן ועמוד הקלון השלכו גם המה אל הקבר כפי אשר יעידו עדי אמת – עוד רגעים אחדים והאדמה הסתירה בחיקה למנוחת עולמים את הגויה האומללה הזאת אשר ימים רבים היתה צפויה להיות מאכל לעוף השמים, לבוז ולדראון לעוברים ושבים, ולהכיר על ידה את תמורות הרוחות.

ימים אחדים אחרי כן צוה שליח בית המשפט להדביק מודעות על כל שערי הערים סירענץ וולדעלסהיים הוססען וריבאוויל, והמפקד צבא המלחמה בעלזאס צוה להודיע לאנשי צבאו כי הנוצרים – אשר סערת רוחם על היהודים עוד לא שככה – ישמרו ויזהרו לבלי חרף ונאץ את היהודים אם בדבר משפט הערצעל או מפני סבות אחרות, וביחוד לבלי ישירו את שירי המהתלות אשר חברו על מות הערצעל. בעת ההיא הדיח ההערצאג מריבאוויל, ממשמרתו את השופט פוקס מריבאוויל אשר הוא חרץ את המשפט הראשון על הערצעל ומרעיו, ואשר עוד מראשית המשפט היה השופט הזה כמשטמה וצורר ליהודים והפכפך וזר היה מעשהו. הודות לממשלת הארץ ולאנשים הטובים והישרים בלבותם אשר קדמו את פני השנאה ליהודים באמצעים טובים וצדיקים כאלה שבה המנוחה בארץ לקדמותה והמשטמה לא התערתה עוד¹³. מענקא ולאנג יצאו לחפשי ממחשכי בית כלאם, ובאחרונה גמר בית המשפט בקאלמאר להוציא לחפשי גם את האסור פּייס מגרוסענהיים, אשר ענו בבור השבי את חייו ימים רבים.

עוד ימים רבים ספרו יהודי עלזאס איש לרעהו ואב לבנו ספוריהם על דבר הערצעל הקדוש האומלל, ונם ספורים אחרים בשפת יהודית אשכנזית נכתבו עליו. וספור אחר כזה היה למראה עינינו בעת כתבנו את המאמר הזה, בכפרים מושב בני ישראל היו נפוצים כתבי יד המכילים את כל הקורות האלה ויקראו בקול רם בחוג משפחת איש ואיש ודמעות לרוב נזלו מעיני השומעים.

מצבת הזכרון אשר עמדה על קבר הערצעל בחצר המות ביונגכהאלץ זה כבר נהרסה ותהי למשואות, ובימים האלה לא נשאר עוד כל זכרון על מקום קבורת הקדוש האמלל הזה.

(ציור מחיי הערים הקטנות בליטא).

יום תרועת ששון, גילת אף רנן היה היום ההוא לבני עירנו הקטנה קליפּה ובחוצות וברחובות, בשוקים ובבית המדרש נשאו שמות עוג מלךְ הבשן והנמלה על שפתי כל, וחוכא לא פסק מפי כל באי שער עיר קליפּה כל היום ההוא וממחרתו, ועוד גם היום בהעלותי על לבבי את זכרון השחוק ההוא מבלי משים וצחוק קל ירחף על שפתותי, וכמו חיים וקימים עומדים לפני עוג מלך הבשן והנמלה.

עוג מלך הבשן אשר אמרנו בזה לא הוא העוג אשר נלחם באבותינו בעברם דרךְ ארצו ואשר משה נביאנו הכריעו לפני חרב, וגם הנמלה אשר אמרנו בזה לא היתה הנמלה הנזכרת בספרי המוסר אשר תכין בקיץ לחמה, ואשר שלמה המלך מצוה את העצל ללכת אליה, כי כעוג כנמלה שניהם היו אנשים אשר בתוךְ עמנו ישבו בעיר קליפה, שניהם היו יהודים נאמנים עם ד' ותורתו, ושניהם היו בעלי יחוס ותורה, יחוסי הראשון עלו עד “ברוךְ שאמר” ויחוסי השני עד בעל “ויאמר דוד”, וגם שמות שניהם לא היו עוג ונמלה, כי הראשון נקרא באמת בשם “חיים יעקב”, והשני “יעקב חיים”.

ומדוע נקראו בשם עוג ונמלה?

עמנו הוא עם חכם ונבון, ואחינו – וביחוד בערים הקטנות בליטא יצטינו בחכמת קריאת שמות, והשם אשר יקראו לאיש ואיש, הנה השם נאה לו והוא נאה לשמו כאלו הוא והשם תאומים יצאו ויחד גחו מבטן, והשם בולט על פני האיש ונאחז בו כשלהבת בפתילה; הנה שמה הולךְ ר' צבי הנקרא בפי כל בשם ר' צבי קל הרגלים, הידעתם למה נקרא כן? כי פּסח האיש את שתי רגליו ולכן קל הרגלים שמו. הנה שמה יקרא אחד בפי כל בשם ר' נחום חריף, הידעתם למה, כי בור ועם הארץ גמור הנהו, ואם תשאלוהו דבר בתורת היהודים, למשל, "מי היו האנשים הנזכרים בתפלת שמונה עשרה: תעקר ותשבר ותמגר, הצדיקים אם רשעים היו? ואמר וענה: אינני למדן ובקי אשר אדע תולדות איש ואיש, ולכן בשם ר' נחום חריף יקראוהו.

ומדוע יקראו לפלוני ר' בצלאל המזוזה, יען כי הוא החצוף הגדול אשר בעיר ואוי לו לאיש אשר פגע בו, ולכן בשם מזוזה יכונה. וכן היה הדבר גם בנדון עוג מלךְ הבשן והנמלה או ר' חיים יעקב ור' יעקב חיים; חיים יעקב היה קטן הקומה זרת ארכו וזרת רחבו, צנום ורזה כאחת משבלות חלום פרעה הצנומות ושדופות הקדים, וכמו להכעיסו תמרורים גרעה ממנו הטבע גם את הדרת הזקן, ורק זעיר שם זעיר שם נראו על קצה סנטרו שערות אחדות בודדות ומפזרות כשבלים בעמק הרפאים, ועתה מה השם אשר יקראו לו בני קליפה אם לא עוג מלך הבשן, ויעקב חיים היה ההפךְ ממנו בתכלית ההפךְ ושונה ממנו כשנוי עוג מלךְ הבשן מנמלה, כי הוא היה גבה הקומה ורחב הכתפים וזקן ארוךְ ומסלסל ירד על פי חזהו ולכן נקרא בפי כל בשם הנמלה.

וההשגחה החכמה אשר כל מעשיה המה בחשבון ודעת הוכיחה גם לחיים יעקב גם ליעקב חיים נשים כערכם וכפי תכנית שניהם ותבניתם; לחיים יעקב הקטן הרזה והדל עוג מקוראנו, הוכיחה לאשה את חיה דבורה הגדולה והבריאה כאחת מפרות הבשן, וליעקב חיים הגדול והבריא ורחב הכתפים – הנמלה – הוכיחה לאשה את דבורה חיה הקטנה והרזה וצנומת הבשר, ועוד הוסיפה ההשגחה לעשות מעשה בחשבון ודעת כי הושיבה את שתי המשפחות האלה לגור בבית אחד, כי בהנחל עליון את העיר קליפה ליושביה, בהשיבו בה משפחות, חלק את הבית הבנוי הקרוב לבית המדרש לשתי משפחות, את חצי הבית הנשקף אל הרחוב הוריש לאבות אבות חיים יעקב, ואת חציו האחרון לאבות אבות יעקב חיים והאבות הורישו בתיהם לבניהם, ויהי חיים יעקב יושב בחצי הבית הקדמוני, ויעקב חיים בחצי הבית האחרון מאחוריו, ועוד יתרה עשתה ההשגחה להשות ולהתאים את שתי המשפחות האלה, כי על שתיהן לא השפיעה במדה מרובה ברכת פרי בטן! לחיים יעקב נולד רק בן אחד וליעקב חיים רק בת אחת.

ובכל זאת איבה נצחת שררה בין שתי המשפחות הקצובות האלה, שנאה עזה ועצומה אשר איש לא בא אל תכליתה, ואיש לא ידע מתי החלה, מדוע ולמה, איש את גבול עסקי רעהו לא הסיג, כי חיים יעקב היה עושה נרות חלב למאור, ויעקב חיים – יין לקדוש ולהבדלה, וגם קנאת עשר לא היתה הסבה לשנאת שתי המשפחות האלה, כי חיים יעקב לא ראה מימיו צורת שטר מלכות בעל מאה, וגם יעקב חיים לא ידע תבניתו, ובכל זאת שנאו האנשים איש את רעהו תכלית שנאה, והנשים אשה את רעותה לא דברו שלום. ומה שקרב חיים יעקב הרחיק יעקב חיים ומה שאהב יעקב חיים שנא חיים יעקב, וגם בבית המדרש היו מקומותיהם קרובים איש אל רעהו, והיה בעמדם להתפלל ונטה חיים יעקב את ראשו צפונה והתפלל, ויעקב חיים יטה את ראשו דרומה להתפלל, והיו תפלותיהם בבואן אל כתר עליון ובקבען מקומן שמה רחוקות אשה מרעותה כרחוק צפון מדרום, ובערב בערב בשבתם אל שלחן חברת הש“ס ללמד את הדף פה ימצאו מקום לגבות את חובם איש מרעהו, כי אם חיים יעקב יאמר כי הפשט ברש”י הוא ככה ובא רעהו וחקרו ואמר: לא כן ונהפוךְ הוא, וחיים יעקב לא ימצא ידיו ורגליו בדברי רש"י, ויש אשר יקראו איש לרעהו בשמות: בור ועם הארץ, שוטה דלא ידע מאי קאמרי רבנן, והיושבים מימינם ומשמאלם לא התערבו בריבם ולא התעברו כי ידעו כי ריב לא להם הוא, כי שנאת עולם הנה בין שני השכנים הנלחמים ואיש לא יזיזנה ממקומה. חיים יעקב אהב חזנים ומנגינותיהם, וממילא מובן כי באזני יעקב חיים היה קול החזנים כקול הסירים תחת הסיר, ויעקב חיים אהב מגידים, והיה בבוא מגיד העירה ויקרבנו יעקב חיים בשתי ידיו והאכילהו מלחמו ויצא בלוית עוד אחד לקבץ בעדו נדבות, וחיים יעקב יחתה נחלים על ראש המגיד וירדפנו עד חרמה, ונסב הגלגל בבא חזן העירה כי אז יהיה המקרב למרחק והמרחק למקרב ולפעמים מפני סמיכות השמות וסמיכות הדירות של שני השכנים המריבים יצמחו קלקולים רבים והלבנת פני רעהו מבלי דעת, כי אם יבא מגיד חדש העירה וידרש למשכן חיים יעקב ועל פי שגיאה יסור אל יעקב חיים או אז יפתח יעקב חיים את פיו בריב ומצה וימטר על האורח הלא קרוא פּחים וגפרית, והמגיד ימהר לנוס מפניו כאלו נשכו נחש, וככה יעשה חיים יעקב לחזן לא קרוא אשר על פי שגיאה יסור אל ביתו, וליצני הדור אשר בקליפה מצאו להם במלחמת השכנים האלה כר רחב ידים להפיק את לצנותם ומהתלותיהם¹, כי בזדון ישלחו מגידים אורחים אל בית יעקב חיים וחזנים אורחים אל בית חיים יעקב למען ראות והתענג במלחמת עוג והנמלה, כי יש אשר יעמד מכבד המגידים לימין המגיד הנעלב, ומכבד החזנים לימין החזן הנעלב, ותפרץ המלחמה בחרופים וגדופים קללות וחרמות עד אפס מקום, והרואים עומדים ומתענגים על המראה ומוסיפים אש לגחלים.

ואיבה נצחת שררה גם בין חי' דבורה לדבורה חי‘, ומה שקרבה האחת רחקה השניה, והיה בבואן באטליז הבשר ואם חי’ דבורה קנתה בשר פרה וקנתה דבורה חי' בשר עגל, ואם בשער הדגים תבאנה וקנתה דבורה חי' דגי הרקק, אז תקנה חי' דבורה דגים מלוחים, וכל מעשיהן אשר תעשינה בשבתן בביתן, בלכתן ברחוב, בעמדן ובנוחן היו כמו להכעיס אשה את רעותה תמרורים.

ושעת הכושר הגיעה לחי' דבורה להכעיס תמרורים את שכנתה מעת אשר בנה נסע לארץ החדשה והיה בכל עת קבלה מכתב מבנה, והרימה קולה בדברה, למען יגיעו דבריה לאזני שכנתה: “חיים יעקב, הנה זה בא מכתב מבננו ובמכתב רצופים גם חמשים שקלי כסף” ואף דבורה חיה לא תתרפה בעת צרה והרימה קולה וענתה: “הארץ החדשה טרפה, אנשיה טרפים, וכספם הוא טרפה כבשר החזיר העכבר והשקץ אשר יאכלו” או אז תוסיף חי' דבורה וכמדברת לעצמה תקרא: בכסף הזה אקנה אדרת שער לאישי, וחליפות שמלות לי ואהיה עדויה כגברת ממלכות" או אז תדבר דבורה חיה אל עצמה בקול: “בנה יחידה בלוית החזירים הצלוים אשר יפטם בהם את בטנו יוציאוה וימשכוה אחרי מותה ממדורת הגיהנם, קדיש יקר לה” וכן תתמשכנה הדברות, חיה דבורה מדברת אל עצמה, ודבורה חי' עונה לעומתה עד אשר תיעפנה לשונותיהן ושבה אשה אל מלאכתה ועבודתה בבית.

ויום נקם ושלומים הגיע לדבורה חיה, כי גם בתה נסעה לארץ החדשה, כי אחותה חשוכת הבנים שלחה אחרי בתה להביא אותה אליה, והיה בקבל דבורה חיה מכתב מבתה ורצה בשוקים ורחובות וספרה את דבר אושר בתה ועשרה כי היא עדויה בבגדי פאר כבת מלכים ובכל יום ויום היא נוסעת לשוח במרכבה רתומה לסוסים אבירים וגדולי אמעריקא ואציליה קרבתה יחפצו, והיה בשמע חי' דבורה השיחות הללו וענתה ואמרה: שקר הדבר שקר, כי מי זה ישית לבו אל החצופה הזאת ואם גם תשב עד שילבינו שערותיה, היקחנה לאשה לו, מרשעת וחצופה הנה, בת אמה היא.

כה חלפו שנים רבות ללא שלום וללא אהבה בין חיים יעקב לבין יעקב חיים, בין חי' דבורה לדבורה חי', וכל דיפּלאמאטי קליפּה ויודעי העתים אשר בה נבאו כי שנאת שתי המשפחות האלה תתמשךְ עד ימות המשיח, עד בא דבר החוזים ונבואתם: כי יגור זאב עם כבש ופרה ודב תרעינה, או אז אולי יחד ירעו גם ירבצו עוג והנמלה.

ויהי ביום ההוא, יום חמשה עשר באב היה, וחג משנה ליושבי עירנו קליפּה, כי החברה ש“ס חגגה בו חג סיום הש”ס, החל אחת בשבע שנים, בית המדרש היה מקשט ברב פאר והדר, על הארון הקדש מתחו את כפרת היום טוב, ובכל המנורות האירו נרות סטערין, חברי החברה ש"ס באו לתפלת השחרית מלובשים בגדי השבת, וגם כל בני העיר נהרו ביתה המדרש לראות בכבוד לומדי התורה.

אחרי תפלת השחרית והחברים ישבו אל השלחן לסיים את הדף האחרון אשר בש“ס, והרב פתח את ההדרן והחברים התחרו איש ברעהו להקשות קושיות, ולתרץ תרוצים ולהראות לכל באי שער עיר קליפה עד מה כחם גדול בתורה וכי לא לחנם טרחו כל מה שטרחו, ואף גם חיים יעקב ויעקב חיים לא טמנו ידיהם בצלחותיהם ויעמדו חמושים איש כנגד רעהו בנשקי שאלות ותשובות קשיות ואַבעיות, אך הפעם במתינות ובמעט דרךְ ארץ כי כבוד ד' מלא את כל הבית והדרת קדושה חופפה עליו, וההדרן כלה והמשמשים החלו להגיש לפני כל המסובים כוסות מלאות יי”ש, מגדנות ופרפראות. והגה הגביר ר' משה כספי הופיע וגם הוא חבר להחברה ש“ס, אךְ מפני עסקיו המרובים היום התאַחר מעט לבא ביתה המדרש, ואחרי ברכו לשלום את הרב ואת גבאי החברה ישב אל אחד השולחנות וכמו במתכוין אל השלחן אשר ר' חיים יעקב ור' יעקב חיים יושבים אליו. ואחרי שתותו כוסו פנה אל שני השכנים ממולו ויאמר בקול רם “יום טוב משלש היום לכם; חמשה עשר באב, סיום הש”ס, ובשורה טובה לכם, ועתה התברכו בברכת המז”ט, כי בן ר' חיים יעקב ארש למזל ובשעה מוצלחת את בת ר' יעקב חיים".

– שקר הדבר שקר – קרא חיים יעקב וידלג על השלחן – שקר הדבר, ארור האיש אשר ברא הדבר למען הלבין את פני ברבים, הבני יחידי יקח את בתו של זה?''

– שקר הדבר שקר – קרא גם יעקב חיים חלקו ויעמוד על רגליו ערוךְ בכל ומוכן למלחמה – הבתי יחידתי תקח את בן הבור הזה, בנו האוכל טרפות שקצים ורמשים? –

– העל בני תדבר כדברים האלה? – קרא עוג ויהי נכון לקפץ על ראש הנמלה ולהסתבך בשערות זקנו הגדול והארוךְ.

– הסו, הסו, קרא ר' משה, הנה בזה המכתב עם התמונה והכסף אשר נשלחו על שמי והיום בבקר קבלתי החבילה – ובדברו הוציא מצלחת בגדו מכתב ויקרא באזני כל: לכבוד הגביר וכו' מו“ה ר' משה כספי, יסלח כבודו על הטרחה שאני מטריח אותו וייטיב למסור לאבי את התמונה הרצופה בזה, ואת השטר על חמשה ועשרים רו”כ, ויודיע לאבי כי במז“ט ובש”ט באתי בברית הארושין את בתו של ר' יעקב חיים שכננו, וזאת היא תמונתי ותמונת מיועדתי על לוח אחד, ואת הכסף אני שולח מתנה לו ולמחותני, וחלק כחלק יחלקו, מכבדו ומוקירו כערכו אורי בן חיים יעקב".

– שקר הדבר שקר – קרא חיים יעקב ויפל התמונה מיד ר' משה כספי ויחל לרמסנה ברגליו.

– האם את תמונת בתי תרמוס ברגליךָ? – קרא יעקב חיים – הוי עם הארץ ובור, ובדברו ובידו הגדולה והחזקה הכה על לחיי חיים יעקב.

– הידד! הידד! נשמע קול הלצים והחברה הלבנה אשר נקבצו גם המה בבית, וברגע ולצים אחדים יצאו מן הבית וירוצו בחפזה אל חיה דבורה ויגידו לה: “מהרי חיה דבורה ביתה המדרש והצילי את אישךְ הנה יעקב חיים מכה אותו עד מות”. וגם אל דבורה חיה באו ויגידו לה כדברים האלה: “מהרי דבורה חיה ביתה המדרש, הנה חיים יעקב ואחוזת מרעיו מכים את אישךְ”. וכרגע ומחזה חדש נראה בבית, חיה דבורה ודבורה חיה באו בחפזון הביתה ומבלי הביט על כל סביבותיהן התנפלו אשה על שכנה איש ריב בעלה, האשה הגדולה והבריאה על האיש הגדול, והאשה הקטנה והרזה על האיש הרזה והדל, והמלחמה פרצה, כי רבים אמרו להפריד בין הנלחמים ותהי יד איש ברעהו, וכובעים ומצנפות, טליתות וספרים עפו כצפרים עפות, וקולות “מז”ט, איה התמונה, חדלו מריב, אל תחללו הקדש", נשמע מכל עברים, ומי יודע עד כמה ארכה המלחמה, אם לא הרב ור' משה כספי והגבאים אשר שמו נפשם בכפם, ואחרי קבלם אל קרבם אבני בליסטראות אחדות, הצליח חפצם בידם להפריד בין הנלחמים, ויתיצבו כמו נד בין חיים יעקב ובין יעקב חיים ובין נשותיהם, ואחרי אשר הושיבו אותם על הספסלים ושומרים הפקדו עליהם לשמרם לבל יחדשו שנית המלחמה, דבר הרב עם ר' משה כספי רגעים אחדים, ואחר עלה הרב הבמתה ויקרא:

ר' חיים יעקב ור' יעקב חיים הנה היום חללתם את כבוד התורה, כבוד בית המדרש, וכבוד החברה ש“ס כלה, ומן הדין היה ראוי להעביר את שניכם מן החברה וגם להעניש אתכם בעונש בית דין, אךְ יען כי יום טוב היום לנו וגם יום טוב מיוחד לכם כי צאצאיכם נתקשרו בברית הארושין, לכן אנחנו תולים כי מפני חמת היין שרף עשיתם מה עשיתם, והרי אנחנו מוכנים לסלוח לכם ולהעביר חטאתכם בתנאי אם תעשו שלום איש לרעהו, ופה בבית המדרש תצא לאור עולם ברית השלום וזה הוא גזר הדין אשר יצא עליכם מטעם כל החברה ש”ס.

"משפט חרוץ ויציב ונבון, וכרגע יעשה השלום'' נשמע קול הנאספים.

מזל טוב! מזל טוב! הריעו הנערים והבחורים וינועו אַמות הבית לקולם – עוג מלךְ הבשן והנמלה עושים שלום. –

“וגם בין נשותיהם תכרת ברית שלום” צעקו אחרים.

"אמנם כן, נכון הדבר, בגזרת עירין קדישין פתגמא, ומי משניהם אשר יסרב ענוש יענש.

“ולמי תהיה התמונה?” שאל אחד הלצים.

“התמונה לי” קראה חיה דבורה.

“לא, כי לי תהיה” השיבה דבורה חיה.

“גם לי גם לךְ לא תהיה, גזורו”.

“ואיה התמונה?” וכרגע חפּשו וימצאו את התמונה מתחת לשלחן כלה משקה יין שרף אשר נשפך עליה, ואחרי אשר הושיבוה לר' משה כספי ענה ואמר:

“יין שרף הוא סימן לשמחות ואחרי אשר גם החתן גם הכלה משקים בזה יין שרף סימן הוא למז”ט להם ולכם, ולהשלום אשר עוד מעט ויכרת ביניכם, ועתה מהרו כרגע ועשו שלום".

“ומי יפיס בראשונה את רעהו”? שאל חיים יעקב.

“אני לא אפיסנו” ענה יעקב חיים “כי מעולם לא רבתי בו”.

“וגם אני לא עשיתי לו כל רעה מימי” ענה חיים יעקב.

“שניכם תפייסו איש את רעהו ועתה מהרו ושקו איש לאחיו”.

“הידד! הידד! מז”ט, מז“ט”, נשמע קול העם בהריעו בשעה שנפל יעקב חיים הגדול והארוך על צוארי חיים יעקב הקטן וכמו גבר המגביה ילד קטן ונושאו על זרועותיו הגביהו אליו ויקחהו על זרועותיו ויחבקהו וינשקהו, וחיים יעקב תלש בשעשועים בזקן מחותנו הארוך וישיב לו עתרת נשיקות, וגם חיה דבורה נפלה על צוארי דבורה חיה ותחבקה ותנשקה ותקרא “מז”ט מז“ט, מחותנות”.

ומז“ט, מז”ט מחוחנות, נשמע מכל עברים, ובצאת הנשים מן הבית אחוזות ושלובות זרוע, והמון נערים לוון עד ביתן בקול: “מז”ט! מז“ט! מחותנות”.

יום שמחות היה היום ההוא לבני עירנו קליפה, יום עליצות וגיל, ובערב היום ההוא עמדו כל נערי העיר מאחורי חלונות בית ר' משה כספי, אשר בביתו נעשה המשתה לכל בני החברה ש“ס, ויציצו אל החרכים לראות ולהתענג במחזה איך ר' חיים יעקב ור' יעקב חיים יוצאים במחול הקאָזאַק, איש כוס יי”ש בידו ושניהם רוקדים איש כנגד רעהו ומזמרים בקול: “לחיי הרב יחיה, לחיי כל אלופי חברה ש”ס, ולחיי בנינו באשר הם שמה“. וקול הנערים מן החוץ לעמתם יענו בקול: “מז”ט! מז”ט מחותנים". וכטוב לב יעקב חיים ביין עלה על השלחן ואת מחתנו הקטן לקח על זרועותיו ויקפּץ וידלג ויזמר כיד הזמרה הטובה עליו, והמסבים כלם מחאו כף ויהי הבית למעון גיל וששון.

ולא הרבה התענגו² על השלום אשר בין המחותנים האלה, כי ההשגחה גזרה אומר לקחת אותם ממנו, כי אחרי עבור חצי שנה ומכתב בא אל חיים יעקב ואל יעקב חיים מבנם ומבתם, כי רצונם כי ימכרו את ביתם וכל אשר להם בעיר קליפה ויבאו לשבת אתם בארץ אמעריקא בעיר נויארק, וכדבריהם עשו.

וכיום תמצאו את חיים יעקב ואת יעקב חיים בעיר נויארק ברחוב לודלאוו, שניהם יושבים בבית אחד ומתענגים על רוב שלום, דברי ריבות לא ישמעו עוד ביניהם, כי אם לפעמים יריבו בדבר הלכה, אךְ כרגע יעשו שלום איש לרעהו, לקים מה שנאמר: את והב בסופה. –

תפוש ברב שרעפיו בקרבו הלךְ הקיסר האדיר ניקאָלאי הראשון בהדר מלכותו אחת הנה ואַחת הנה, עננה חשכה שכנה על רום מצחו, וחזות פניו וכל תנועות גוו לא נכרו אותותם, כי מחשבות רבות ונכבדות מתרוצצות בחבו.

זה לא כבר ערךְ מכתב אל מלך פרייסען דודו, ובמכתב ההוא שחר את פניו כי יואיל בטובו לשלח אליו ארבעה פקידי צבא פּרוססים אנשי אמת אשר על ישרת לבבם ואמונתם יוכל להשען, כי מצות הרופאים חזקה עליו להשתמש ברפואות השפשוף, וכפי דברו אשר כתב אל המלך דודו; אף כי אנשי חיל רבים לו גם בעיר ממלכתו, אךְ בכל אלה לא יוכל מצא אנשי אמת אשר בידם יוכל להפקיד את גויתו, כי מי יודע אם בהתפשטו את בגדיו בעמדו לפניהם ערום לא יכוהו אחורנית מכת מות. המושל האדיר אשר מפניו רגזה אירופא כלה ומפני שמו נחתו יושביה, הוא ירא את משרתיו הקרובים אליו, ואל נכון לא לחנם פחד. הה, מה רע ומר גורל האדירים אשר מחוץ אימתם ופחדם על כל השומע שמעם, ובבית מגור מפני כל הסובבים אותם, וסביבם נשערה מאד, ומה רבו מצוקות לבב איש כזה אשר בעת אשר הוא רודה באַלפי אלפים בני אדם ואליו יכרעו אליו ישתחוו, מרדף הוא בלי חשךְ מפני צלו אשר על ימינו וכל רגע נכון הוא למועדי רגל.

ובכל אלה ואמץ רוח הקיסר האביר ההוא העשוי לכלי חת, אמץ רוחו לא עזבהו אף רגע, ולמרות מצוקות לבבו, אשר בקרבו פרש כמו צפעוני פחד נורא מפני הסובבים אותו, העמיד את פניו כאלו לא ידע דבר רע, למען אשר לא יבינו העוטרים אותו אל אש התפתה הערוכה בקרב לבבו, ובתחבולות ערמה משךְ אליו בחבלי אהבה את ראשי הצבא למען אשר יהיו לו מבטח עז בעת צרה, וצפירת תפארה להעניד את ראשו בזר נצחון אשר אליו כלתה ונם נכספה נפשו תמיד, כי משא נפשו תמיד היה להכניע את התוגרמים¹ וללכד את כל ארצות הבאַלקאַן, למען אשר יפרש נשר רוסיא את כנפיו על הבאָספאָרים, ואמונתו אשר רק היא האמתית תהיה השלטת בארצות המחמדים הכופרים. ואל המטרה הזאת שאף כל ימי חייו והיא היתה רוח החיה בכל תהלוכותיו והנהגות ממלכתו בעניני בית ועניני חוץ אם איבתו לא היהודים היושבים בקרב ארצו ורדפו אותם כל ימי חייו היו תולדות מטרתו הנזכרת; כי בעת אשר רוחו רחף על שמי דמיונות כי עוד מעט ויפרוש את כנפות ממשלתו על ארצות הסולטאן, ואת אמונת האיסלאם ימגר לארץ וירים על נס אמונתו הקדושה, ואיךְ יוכל לראות כי בארצו הקדושה יושבים יהודים רבים ובקשי ערפם המה עומדים דורות רבים כמו מחאה חיה נגד אמונת הנוצרים ולא יוכל להם? –

וזה היה המקור הראשון לרדיפת היהודים אשר בה החזיק הקיסר ניקאָלאַי תמיד ולא הרפה ממנה.

ידע הקיסר כי לגרש היהודים מארצו כליל, כמו מעשי המלכים בדורות הראשונים הוא מן הנמנעות, וכי לא ככה על נקלה יצלח חפצו זה בידו, כי הארצות הקרובות אל ארצו יסגרו את גבולן בעדם ולא יתנוהו להפיק את זממו, והרעיון איךְ להפטר מאת היהודים בפעם אחת, אם ביד חזקה או בתחבולות מרמה, הרעיון הזה מלא את כל משכיות לבבו, וגם עתה בראותנו אותו הולךְ בחדר משכיתו תפוש בשרעפיו, הרעיון הזה היה הציר אשר עליו סבבו מחשבותיו, וקמטי מצחו ופניו הזועפים העידו והגידו כי עוד לא מצא תחבולה נבונה איךְ להפיק את מאַוויו לעשות כלה בעם עברתו.

לפני חדשים אחדים קרא למטרה ההיא לאספה את ראשי יועציו והתחבולה אשר הציע לפניו אז שר הפנים מצאה חן בעיניו, אבל עתה ראה כי העצה ההיא לא תעשה את אשר חפץ ולא תצליח אל אשר שלחה.

העצה ההיא היתה: כי למען הצדיק את מעשי ממשלת רוססיא בעיני העמים אשר סביבותיהם, אשר לא יאמרו כי שנאת האמונה הוא מקור המשטמה ליהודים, לכן הציע שר הפנים כי יקראו לאספה את יועצי הממשלה, ולאספה הזאת יקראו גם את ראשי היהודים ורבניהם, לפני בעלי האספה יציעו את דבר כל העונות והאשמות אשר יאשימו בהם את היהודים, ולמראה עינים יתנו ליהודים מקום להצטדק, אבל יען כי באספה הזאת יהלכו עליהם אימים הלא יסתתמו טענותיהם ולא יוכלו להצטדק על כל האשמות אשר יחפיאו עליהם, או אז תנתן דת כי על כל היהודים אשר בכל מלכות רוסיא לעזוב דתם ולבא בברית הדת השלטת, ואם לא, ענש יענשו קשה.

והאספה ההיא נאספה בשנה 1844 בעיר פּטרבורג בירת רוססיא, את האספה פתח שר הפנים בדברים בוטים כמדקרות חרב אל לבות הרבנים היושבים גם המה באספה ההיא, כי בתחבולות ערמה עשה זאת מראש, למען הפיל את פחד הממשלה על היהודים ולמען אבד את רוחם, רוח אמץ ולא ימצא בפיהם מענה.

“על פי פקודת הקיסר הרם נאספנו פה – קרא – למען התיעץ בדבר שאלת היהודים, היהודים המה אָסון המין האנושי כלו, מחלת הסרטן אשר בגוית כל הממשלה, זה שנות אַלפּים המה עומדים בקשי ערפּם ובמרדם נגד משיח ד' ולא יביאו את צוארם בעולו, המה ממלכה בתוךְ ממלכה בדתיהם השונות מכל עם המה נבדלים משאר אזרחי הארץ ולא יתחברו אליהם, המה מוצצים את לשד הארץ, וכעלוקות לא תדענה רחם. סוף דבר חידה היא ופלא גדול, על מעשי ההשגחה העליונה, למה תתן מהלכים על פני הארץ וחיים לעם נבזה ונאלח כמו זה”.

והדברים האלה לא החטיאו את מטרתם, ראו הרבנים היושבים באספה, כי המה בכל רעה, כי אם דעת שר הפנים אשר בידו הוטל גורלם אם לשבט אם לחסד, אם רעתו עליהם הוא ככה, ומה תקותם עוד כי יעמדו להצטדק ולעמוד על נפשם, ויורידו את ראשיהם לארץ זקני היהודים ואגלי דמעות נוצצו מבין רסיסי עיניהם, בשמעם דברי צר מחרף מערכות אלהים חיים.

ושר הפנים התענג למראה הזה, ולמסת נקיים לעג בלבבו, ויתברך בנפשו וישמח כי ככה על נקלה הגיע אל מטרת חפצו בשלום: עוד שטף אחד דברי חרופים וגדופים ויגדף את עם עברתו כליל, וכבר אמר לפתוח את פיו שנית ולכלות את דרשתו, והנה פתאום התבונן אל אחד הרבנים הנאספים והנה פניו צוהלים כמו משמן, וכמו ברק שמחה מתרוצץ מבין חרכי עיניו, למרות רעיו היושבים כמו אבלים וחפויי ראש.

"לשמחת היהודי הזה מה זה עשה – השיב שר הפנים בלבבו – האם יהרס היהודי הזה ברוח אמצו את כל תחבולותי בפעם אחת? –

"מה שמך? – דבר השר רתת, – למען הפחיד את היהודי.

– שמי יצחק מוואלאזין כבוד הדרתך.

“מה זה תצחק בעת אשר אני מדבר פה בשם כבוד הוד מלכותו הקיסר ובפקודתו”?

– אני שמחתי על דבריך הנפלאים ועל הרעיונות הנעלים הצפונים בהם.–

“הלא לא הרימותי את קרנכם, היהודים בכבוד, ומה זה שמחת על דברי?”.

– סלח נא הוד כבודך, כל הימים אשר אני חי ונשמת שדי מפעמת בקרבי נכספתי, ומשאת נפשי תמיד היתה לשמע כדבריך אלה, אבל לא קויתי ולא יחלתי כי אחיה ואזכה לשמעם באזני, ועתה כי באה תקותי ובהיסח הדעת, ואשמע הדברים האלה אשר להם נכספתי תמיד, ואיך לא אשמח –

“חידות לי דבריך, הבינני פתרונם, אבל מהר והחישה מעשיךָ”.

– כבר לפני שנות אלפים התנבא חוזה העמים בלעם, כי ימים יבאו וכבוד יעקב ישפל עד מאד, וישראל ידל בעיני שכניו עד מדרגה שפלה כזאת, עד כי גם באלהים בוראו ישימו תהלה לאמר למה ברא עם שפל ונמאס כמו זה, ובהגיע שפלותנו עד קץ תכליתה, כי גם על אבינו שבשמים יביעו ידברו עתק צוררינו, או אז לא נוכל להשפל עוד יותר, ואז, אז פתאם תחל לזרח שמש הצלחתנו, ולעת ערב יהיה אור במחשכי מצבנו בארץ כי אז יקוימו בנו גם הדברים הנאמרים אחרי כן, הלא כן דברי החוזה:

“כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פּעל אל, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא'”. (לאמר אם תבא עת אשר יאמר על יעקב וישראל מה פּעל אל, למה בראם, אז אח"כ הן עם כלביא יקום גו).

(הדברים האלה בדברי הימים יסודם, ונזכרים בספר בית אבות צד 244 אשר הדפיס הרב ס. י. הערשמאנן בהמבורג לפני שנים אחדות).

דברי הרב ר' יצחק נפחו רוח חיים חדשים באף הרבנים הנמוגים תושיה, וכמו רוח ממרום הערה עליהם פתאום ויתאוששו ויתעודדו, ובהשכל ודעת השיבו על כל דברי האשמות והעונות אשר יטפלו על היהודים, ויוכיחו כי לא כצעקתה הבאה עליהם יעשו וכי המה רק ככל האדם יחטאו.

ושר הפנים ראה כי נבצרה ממנו מזמה לנצח בפעם אחת את היהודים ויפל עליו לבו. וגם הקיסר ניקאָלאַי התעצב אל לבו וחמתו בערה בו עד מאד על כי נבצרה ממנו מזמה איך לנצח את היהודים, הוא האדיר באדירים הינוס מן המערכה מפני תולעת יעקב? והאם לא יוכל להם? כי כל הפקודות והגזרות אשר הוציא עד היום ההוא על היהודים לא פעלו את פּעולתם ולא הרוו את תאות נקמתו.

מדי שנה בשנה הוציא פקודות לחטוף את ילדי העברים מידי הוריהם ולמסרם לעבודת הצבא, והפקידים יתפּרצו בחצות הלילה אל בתי היהודים ויגזלו ילדים בני שמנה שנים ובני עשר שנים מזרועות הוריהם, ובחוזק היד יביאום במסרת אמונת הנוצרים, וישלחום אל גדודי הקאזאקים או אל אי הקרים. אבל האסון הזה נגע רק עד נפש משפחות פרטיות ואל הכלל כלו לא יכול בגזרותיו אלה.

גם הוציא הקיסר פקודות על היהודים היושבים בפלכים שונים לאסור עליהם למוד התורה, ולענש קשה את השומרים תורת משה, אבל גם בפקודת אלה לא ראה ברכה בעמלו, ולא הגיע למחוז חפצו, כי מדי הגיע פקודה כזאת אז לא נחו ולא שקטו היהודים עד אשר החלישו את כחה, ויפזרו מלא חפנים כסף וזהב לפקידים אשר בידם נתנה הפקודה להוציאה לפעולות ידים, מן השוטר הצעיר השוטט ברחובות העיר עד שר הפלך, כלם לקחו שחד מאת היהודים למען אשר יניחום לעבוד את עבודת אלהיהם באין מפריע, והפקודה נשארה רק חרותה על הלחות ולפעלות ידים לא יצאה.

וכל אלה לא נכחדו מאת הקיסר, כי הוא העמיק לחקור ולדרוש בשאלת היהודים, וכבר גמר בנפשו אמר לאחוז בכל מדה ומדה אשר תמצא ידו, גם במדת האכזריות היותר גדולה, אם רק ידע כי היא תובילנו אל מחוז חפצו לעשות כלה ביהודים, אבל הוא טרם עוד ימצא עצה נכונה – וקמטי מצחו התעמק יותר ויותר וסערת לבבו הלכה הלוךְ וסער, הלךְ ורב, בהתהלכו בחדרו אחת הנה ואחת הנה. פתאום עמד על עמדו ופניו נהרו כי מצא תחבולה אשר על ידה אמר לפתר את שאלות היהודים, התחבולה האחת אשר עוד לא החזיק בה עד עתה ואשר נשארה לו לפלטה מכל המון תחבולותיו עד היום בנוגע אל היהודים עם עברתו.

והקיסר צוה לקרא אליו את כל השרים היועצים היושבים ראשונה במלכות, ואחרי שתי שעות נאספו כל היועצים לאספה. חזון אספות כאלה לא היה יקר בימי ניקאלאי כי אךְ הרה והגה מחשבה מהר כרגע לקרא לשריו ויועציו למען אשר יחישו מעשיהם להוציאנה לאור.

וביום ההוא וסאון לבב הקיסר סאן ברעש, אש פלדות נוצצה מעיניו הבוערות, עד כי כל איש אשר עליו כונן הקיסר את מבטו דמה כי הוא נשרף באש התפתה המתפרצת מעיניו, וגם לא עמל הקיסר להסתיר את סערת רוחו מעיני הרואים, ונהפוךְ הוא כי כהר פּרצים הוציא את כל רוחו לפני הנאספים, אילי רוסיא אחזמו רעד בשמעם את קול הקיסר החוצב להבות אש בוערה.

"הנה קראתיכם היום לאספה – ענה ואמר – למען הסיר מקרבנו את נגע שאלה יהודים בפעם אחת, החל וכלה, כי אין לנו בעולמנו ובחיינו דבר גדול ויקר הערך כפתרון השאלה הזאת לפי חוקי אמונתנו הקדושה, כי איךְ נצא למלחמה על אויבי אמונתנו, על בעלי חצי הירח, והאורב יושב בקרבנו. נותנים אנחנו מעוז ומחסה ליהודים הכופרים במשיחנו, עלינו להפטר מאת היהודים כליל, או להביאם בחזקת היד בברית אמונתנו, עלינו לאסור על היהודים אח כל הדברים הקדושים להם, והנותנים להם רוח אמץ לעמוד בקשי ערפם נגדנו לבלתי הכנע, אף כי המה החלשים ממנו, עלינו לסגור על מסגר:

א) את כל "חדריהם'' המה בתי הספר לילדיהם.

ב) כל בתי המדרש והישיבות, המה בתי הספר לגדוליהם ורבניהם.

ג) כל בתי הכנסיות.

ד) לאסור על היהודים שמירת יום השבת, המילה ובתי המקואות.

ועתה עליכם המצוה לחק את כל החוקים האלה וגם לקבוע דיני עונש קשים על היהודים אשר יזידו לעבור על דברי הפקודות האלה.

לפעולות ידים לא נוכל להוציא את כל הפקודות האלה ברגע אחד, יען כי שבועות וירחים יעברו עד אשר יגיעו דברי הפקודה אל כל קצות ארץ ממשלתנו הגדולה והרחבה אבל גם לשבת בחבוק ידים לא נוכל, פן נעביר המועד, כי מי יודע אם עוף השמים לא יוליך את הקול ליהודים, ובהודע להם המחשבה אשר אנחנו חושבים עליהם, אז ישובו שנית להרעיש שמים וארץ ולרקום בסתר תחבלות ערמה ומרמה לסכל את עצתנו, ולכן אני מציע בזה: כי החקים החדשים האלה יחלו להשתרר בתקפם בזמן חמשה חדשים מן היום הזה, לאמר: בראשון לחדש אפריל בשנה הבאה, הוא היום הראשון לחג פסח היהודים, ושר הפנים ישלח את הפקודה חתומה בחותם המלך אל כל שרי פלךְ ופלךְ עיר ומחוז, וגם אל ראשי הכפרים אשר בכל ממשלתנו, ורצוף אל דברי הפקודה החתומה יהיה גליון, בו יאמר כי הפקודה תפתח ביום השלשים ואחד לחדש מארץ, וכרגע תצא לפעולות ידים, ובכן תבצר מאת היהודים מזמה להלחם בערמתם בפּקודתנו זאת.

גם יען כי יודע אנכי כי חבלי השוא אשר בהם ימשכו היהודים תרמיתם הולכים ומשתרעים ומגיעים גם עד יועצי הנאספים בזה. לכן הפקדתי שומרים על ארמוני זה לבל יצא איש מכם החוצה, עד אשר תבצעו את דבר פקודתי ערוכה בכל, ואם נחוצים לכם ספרי חק תוכלו לקחתם מחדר אוצר ספרי אשר בזה, ובחדר הנשען אל החדר הזה תמצאו גם ממתקים ומגדנות לסעוד לבבכם, ועתה כמה שעות דרושות לכם לעבודה זאת".

היועצים השתאו איש אל רעהו ומפיהם נעתקו מלים, כבר הסכן הסכינו לשאת בדומיה את עול מושלם העריץ והשתוללותו, אךְ כשגעון הזה לא שמעו ממנו עד היום הזה, אבל מה להם לעשות? הימרו את עיני הדר כבודו, היוכיחו לו באותות השכל הישר, כי דבר אי אפשר הנהו, להוציא מהר פקודה כזאת בשעה שעומדים על רגל אחת, הלא בזאת ימשכו עליהם קו חשד כי ידם תכון עם היהודים ובשחד לקחו את לבבם, והדבר הזה בנפשם הוא. ולכן ישבו מחרישים רגעים אחדים מחשבים לדעת מה להם לענות.

– הנה עתה השעה השניה אחרי הצהרים, הוד מלכות – ענה היושב ראש אחרי דומיה ממשכה – ואקוה כי רעי היועצים בראותם כי הדבר נחוץ ידח מלפניהם את דבר סעודת הצהרים ואת יחד יעדרו בשקידה לערוךְ כל דברי הפקודה, החל וכלות, והמלאכה הזאת תדרש עבודה שתים עשרה שעות רצופות, ובכן בשעה השניה אחרי חצות הלילה בערכךְ תגמר מלאכתנו. –

“אם כן לא אפריע אתכם מעבודתכם וכרגע החלו לעסוק בה, בלילה אבא לבקרכם ולהתבונן אל מלאכתכם, ואספתנו עתה כלתה”.

ובדבר הקיסר את הדברים האלה קם מעל מושבו, ובצעדי און עזב את החדר ויסגר את הדלת אחריו.

הקיסר יצא מן החדר, והיועצים הביטו איש בפני רעהו, ועל כלם נראו אותות משטמה ובזיון למושלם העריץ אשר הכלימם כהכלם עבדים שפלים לסגרם על מסגר, וגם רשמי נקמה חרישית נכרו בחזות פניהם בדעתם מראש כי גם עצת הקיסר הזאת לא תעשה כלה ביהודים, כי כל כלי יוצר עליהם לא תצלח להעבירם מדתם, ובכל זאת לא דברו היועצים איש אל רעהו דבר, וגם הגה קל לא עבר על דל שפתותיהם בפחדם פחד פן יש אזנים לכותל, וגם מיראם איש את רעהו פן ילךְ בו רכיל, כי ידעו את דרךְ מושלם כי תמיד הוא חוקר ודורש מאת כל אחד מיועציו לדעת מה דבר רעהו, ומבלי דבר דבר נגשו אל עבודתם.

שר הפנים ערךְ על הגליון ראשי דברי הפקודה כפי אשר יצאו מפי הקיסר ויחלק לכל אחד מרעיו את עבודתו אשר יעסוק בה, ובשעה התשיעית בערב כלה כל אחד את עבודתו, את החלק אשר עליו הוטל לסדר.

ודברי כל אחד נקראו לפני כל הנאספים, ואחרי שקלאות וטריות תקנו וישנו את כל הדבר אשר מצאו נחוץ לשנות ולתקן, ובשעה האחת עשרה בלילה הונחו כתבי כל היועצים לפני שר הפנים לסדרם כראוי ולחברם בחברת אחת.

רגעים אחדים לפני השעה השתים עשרה, שמעו היועצים הנאספים קול משק אנשי המשמר בערכם כלי נשקם בסדר ובמשטר, אות הוא כי הקיסר נכון לבא, אחר נשמע באולם קול מצעדות שומרי הראש, ואחרי רגעים אחדים ושר אנשי המשמר פתח את הדלתות והקיסר הופיע אל חדר הנאספים, כל השרים קמו מעל כסאותיהם ויעמדו, ויחכו לשאלת הקיסר אשר ישאלם למעמד מלאכתם, אבל הקיסר מבלי דבר דבר, נגש אל מושב שר הפנים ויקח את גליונות הפקודה אשר כלם כמעט נגמרו ונסדרו וישם עליהם עין בוחנת, אחר לקח גם את שאר הכתבים מעשי ידי כל היועצים ויבחנם בעפעפיו, ובקפלו את כל הגליונות והכתבים יחד, נגש אל האח המבערת בחדר וישליכם אל האש, וכרגע היו לשרפה מאכלת אש, ובפנותו עורף אל יועציו עזב את החדר.

המחזה הזה נמשךְ רק רגעי מספר ודומית השקט שררה בו, כי גם הקיסר גם היועצים לא דברו איש אל רעהו דבר, הדלת נסגרה שנית, ועוד הפעם נשמע קול מצעדות שומרי הראש, וצלצל כלי נשק אנשי המשמר בהחזיקם המשמר, והדומיה שבה לקדמותה.

כהלומי רעם וברק ישבו השרים על מושבותיהם, כי מעשה הקיסר נתק את כל מורשי לבבם, ומחכמתם ובינתם נבצרה מזמה לדעת מה ראה הקיסר על ככה ומה הגיע אליו לעשות מעשהו זה. ושר הפנים אשר קוה להשיג בעד מפעלו אשר יפיק רצון מאת מושלו, אות כבוד מצוין, ראה כי סר צלו מעליו וכי אבד את חנו בעיני הקיסר, אף כי לא ידע בנפשו מה פשעו ומה חטאתו, ויעצב מאד אל לבו, ובשברון מתנים נאנח ויאמר: “עוד לא נשמע ולא נראתה כזאת, הלא איננו ילדי בית הספר אשר לרצות עונם יסגירם מורם אחרי שעות למודם בחדר, ויצום לעבוד עבודתם, ומבלי דבר דבר ישרף אחרי כן את כל מעשי ידם”.

– מבלי דבר דבר? לא נכון הדבר, אנכי באזני שמעתי בקרוא הוד מלכותו המלים: “הבל הבלים” בשומו את מבטו הראשון על הכתובים – ענה ואמר שר המלחמה.

השרים היועצים ידעו כי זה רבות בשנים אשר איבה מסתרת שוררת בין שר הפנים ושר המלחמה, ובכל עת אשר ימצא אחד מהם שעת הכושר לדקר את רעהו בחרב שפתותיו ישתמש במקרה הזה, ולכן לא האמינו הפעם להערת² שר המלחמה ולא פנו אל דבריו.

ושר הרכוש חוה את דעתו כי לפי ראות עיניו הנה כבר נגמרה מלאכתם אשר הוטלה עליהם, ובלב נכון יוכלו לעזוב את החדר וללכת איש לביתו, אבל על זה ענה היושב ראש:

“הנה אף כי למראה עינים לא מצאה עבודתנו חן בעיני הוד מלכותו, כי כן העידו פניו הנזעמים, ומעשהו אשר עשה בשרפו את הגליונות, אךְ מי יודע אם הוד מלכותו לא יחפוץ כי נשוב ונחדש מעשינו באופנים אחרים אשר ימצאו חן בעיניו, ובכל אופן הלא עוד לא נמלא צבאנו ועוד שתי שעות תחסרנה למועד אשר יעדנו לגמור את מלאכתנו, ולכן עלינו לשבת בזה יחיל ודומם עד השעה השניה אחר חצות הלילה, לבלתי המרות את פי הוד מלכותו.”

על זה ענה שר עבודת האדמה.

“אף כי בדבר האחרון מסכים אנכי לדברי השר היושב ראש, כי אסור לנו לעזוב את החדר הזה עד השעה הקצובה אשר קצבנו לנו מראש, כי החדר סגר הקיסר על מסגר בצאתו, על כן כונתו לבוא עוד לבקרנו, אבל בדבר הראשון אינני מסכים לדבריו, כי אם מלאכתנו הראשונה אשר כל דברינו ערכנו עלי הגליון כפי אשר שמענו באזנינו מפי הוד מלכותו, לא מצאה חן בעיניו, ואיךְ תפיק רצונו מלאכתנו אשר נערכה ממערכי לבנו, ולא רוחו, ולכן זאת היא עצתי, הנה שמה בחדר הסמוך נמצא היין המשמח לב, וממתקים ומגדנות, הבה נסורה שמה ונסעד מעט קט את לבותינו, ונאמץ כוחותינו אשר ענו מאד ממלאכתנו הרבה שעבדנו היום, וגם נשתה כוס לחיי הוד מלכותו”.

וההצעה הזאת מצאה חן בעיני כל הנאספים, וכלם כאחד עזבו את תא העבודה ויסורו אל חדר האכל הסמוך, ויסבו את השלחנות המלאים מזן אל זן והיין הטוב הראה את פעולתו ויחיה את רוח השרים היעפים והיגעים, ומשנכנס יין התמלטו בחשאי גם סודות מפתחי פּי שרים אחדים בהפיקם את אי רצונם על מעשי מושלם האכזר, אבל איש לא שת לבו לדברי רעהו, כי רוח היין מרחפת על פני כל.

ויהי כאשר כבר עסקו השרים בתורת מזיגת היין בשעה חדא, ומורה השעות כבר השמיע את מספר השעה האחת ומחצה אחרי חצות הלילה, והנה עוד הפעם נשמע קול משק נשק אנשי המשמר, ועוד הפעם נפתחו הדלתות; והקיסר בלוית שני סגניו הופיע החדרה, צחוק קל רחף על שפתי המושל ופניו נהרו מטוב לבב, זה עת רבה לא ראו השרים את מושלם במצב שובע שמחות כברגע הזה.

והקיסר קרא ואמר:

“הוא הדבר אשר חשבתי מראש, כי כבר בצעתם מלאכתכם לפני העת המיועדת, ועוד נשאר לכם פנאי לזכור לטוב גם את גויותיכם, כי אמנם עבודת הרוח תחליש גם את הגויה, ועבודתכם שעבדתם שתים עשרה שעות רצופות, הלא הוגיעה גם את חמריכם, וטוב עשיתם כי סעדתם את לבכם, ועתה אל נא תפריעו ממשתיכם, ואם תרשוני אשתה גם אני אתכם כוס לחיי כל המסובים כאן, והאדון היושב ראש יואיל בטובו לקרא באזנינו את דברי הפקודה כפי שהיא ערוכה עלי הגליון, ועל כוס יין מלא יערבו לנו דברי הוכוח בפרטי דבר ההצעה או כי לא נתוכח כלל”.

פני היושב ראש חורו עד מאד, עתה ראה ויוכח כי את אשר יגר בא לו, כי אמנם זה היה רצון הקיסר כי יערךְ דבר הפקודה שנית מחדש, אחרי שרפו את המגלות הראשונות, גם מפי השרים האחרים נעתקו מלים, מפחדם אשר בא כשאה עליהם.

הראשון אשר מצא עוז בנפשו לעמוד ולהתנצל לפני הקיסר היה שר הפנים ובמבוכה מסתרת ענה ואמר:

“יזכר נא הוד מלכותו, כי בזמן קצר כזה לא היה לאל ידינו לערוךְ בכתב, ערוךְ ומתוקן בכל, דברי הפקודה כלה כרצון הוד מלכותו, ונדחה מלאכתנו לזמן האספה השניה אשר נתאסף”.

– הזאת היא דעת עצמך, או כי תדבר דבריךָ בשם כל חבריךָ? שאל הקיסר בקול מנוחה כבושה, אשר כל איש אשר עין בחנת לו יוכל לבחון בעפעפיו את פני המושל, ומקולו הרועד ישפוט, כי עוד מעט ומתחת הר מנוחה זה יפרוץ נחל שלהבת, גפרית ואש.

“אמנם כן” –

ענו ואמרו שרים אחדים בבת אחת.

“היכול יכלנו לחרוץ אחרת, הוד מלכותךָ, אחרי ראותנו את מפעלךָ, בעת קצרה כזאת, היה מן הנמנעות לערוךְ בספר את כל דברי הפקודה, ערוכים בכל ומתוקנים”.

אז התלקחה חמת הקיסר עד להשחית ובקול זעם קרא:

“הכהתל באנוש נבזה תהתלו בי? ותקחו אותי למטרה לחצי לעגכם, האם לא פיכם הוא שדבר אלי, כי בזמן שתים עשרה שעות תכלו את מלאכתכם ערוכה בכל ומסודרת היטב, ולו חליתם את פני, בבאי עתה אליכם, כי אַאריךְ לכם צבא השעות, כי עתה בלב ונפש מלאתי בקשתכם, אבל מי שמע כזאת מי ראה כאלה, כי שרים יועצים יתאספו שתים עשרה שעות רק לבלות העת בממסךְ, בתהו והבל, ועתה הואילו נא בטובכם להראות לי למצער, דבר מלאכתכם שערכתם עד היכן שידכם הגיעה”.

“אחרי אשר הואיל הוד מלכותו לפני שתי שעות, לשרוף את מעשי ידינו באש, לכן אמרנו כי זה הוא חפץ הוד מלכותו כי נחדל היום ממלאכתנו, ונעמד מעבוד עוד”.

“מה הדברים אשר תדבר בזה”?! – קרא הקיסר אל השר בקול רעם אדיר, עד כי השר נסוג אחור מפני קול הגערה צעדים אחדות – הכנים הדברים אשר תשמענה אזני או כי הנני בזה במשתה מתחפשים? האם כן הדבר אשר תאמר: כי בשעה השתים עשרה בלילה בערכךָ שרפתי את כתביכם? האם לא כן אמרת? הטרם תדע כי משפטךָ הוא להשלח אל בית המשוגעים או אל ארץ גזרה!"

ילא עט סופר לתאר את חרדת המות אשר הקיפה את כל השרים היועצים, אבדה עצתם ותשתולל בינתם לחדר אל מצפנות המקרים אשר קרום בלילה הזה ולהרים צעיף הסתר מעליהם.

והקיסר חרץ משפט מחרדתם אשר כסתם כי אמנם התל התלו בו.

ובפנותו אל שני סגניו העומדים אל הפתח והמחכים לקריצת עיניו למלאות פקודתו, צוה אליהם לגשת אליו:

“פקודה יצאה מלפני ולא תשוב, לאסור במאסר את כל השרים הנאספים בזה. היהודים הטו את לבבם בשוחד. זה שתים עשרה שעות נאספו בזה לחק חקים על היהודים כפי אשר צויתים, והם טמנו ידם בצלחת ואף אות אחת טרם עוד ירשמו, כי היין לבב אותם בעינו ויקח את לבבם שבי, ובבואי אליהם פתאם ובהפריעם אותם ממסבם, עוד יעיזו האנשים האלה במצח אשה זונה לאמר לי, כי לפני שתי שעות הייתי בזה ואשרוף את כתביהם, הלא אתם אדוני הסגנים יודעים ועד, כי מן השעה העשירית בערב הזה ועד עתה לא יצאתי מחדר עבודתי”.

אז נגש שר המלחמה אל הקיסר ויען ויאמר:

“הוד מלכות, רב חסד, הטה כלפי חסד! חידות לי הדברים ולא אוכל הגיע עד חקר פתרונם. בחיי אשבע את השבועה החמורה, ונכון אנכי להסגיר את חיתי לממיתים על במת הדראון, אם לא אמת נכון הדבר, כי לפני שתי שעות היית בזה הוד מלכותךָ, הדבר הזה היה כעשרים רגעים לפני השעה השתים עשרה, ובעמדךָ על יד ימיני לקרות את כל כתבינו אשר כתבנו, ובקראךָ: “הבל הבלים” השלכתם אל האש אשר באָח הזאת. ואם נסח זכר כל המעשים האלה מזכרונך, הוד מלכות! הואל נא בטובך להעלותם על זכרונךָ, למען אשר לא יספה הוד מלכותך את עבדיו הנאמנים בלא משפט, ומשפטיו כאור יוציא.”

על פני הקיסר נראו חליפות חימה והשתוממות.

“ואתם אדוני השרים, הכלכם תסכימו לדברי שר המלחמה האלה”? שאל הקיסר בשפה רפה.

“כן הדבר, הוד מלכות” ענו ואמרו השרים כלם.

“מרידה אמתית”!

קרא הקיסר בחרי אף ומחתת לבב, “כרגע יאסרו על מאסר השרים האלה כלהם, ולשומרי הארמון צוה להביא את המורדים האלה במשמר”.

וששה קאזאקים גבורי כח הופיעו בפתח החדר ויעמדו נכונים למלאות דבר הפקודה.

ואחד הסגנים נגש אל הקיסר וילחש לו באזניו דברים אחדים.

כפי הנראה שבע הקיסר רצון מדברי הסגן, ובגשתו אל השרים העומדים מסביב לשלחן, דבר אליהם בלחש מבלי אשר ישמעו הקאזאקים העומדים בפתח את דבריו:

"הנה אתם העזתם בנפשכם לאמר לי כי לפני חצות הלילה הייתי בזה; ואני יודע כי שקר וכזב הדבר, יען כי בערב הזה לא עזבתי עד עתה את חדר עבודתי.

ועתה בזאת תבחנו אם כנים דבריכם, הלא ידעתם כי איש לא יוכל לבא פה מבלי הגד לאנשי המשמר את דברי הסמן הנודע רק להם, ואם אני הייתי בזה, הלא אל נכון גם אנשי המשמר ראוני בעברי בתוכם, ועתה אם תמצאו בנפשכם עז, שאלו נא את פי אנשי המשמר ויוכיחו בינינו".

והיושב ראש ענה: “אם עוד לא פסו אמת ואמונה מלבות בני אדם, ואם הוד מלכותו יאמין בישרת לבב עבדיו ואמונתם, אז הננו נכונים להשבע בכל הקדוש כי הוד מלכותו היה בזה, אךְ אם כבודו באחת כי שקר בפינו וכי לשוננו תצמיד כזב, מה בצע לנו להכזיב את הוד מלכותו בפני אנשי החיל הפשוטים, והבאנו עלינו קללה”.

“אם כן אשאלם אני” ענה הקיסר ברגז.

“שאל את אנשי המשמר בקול רם ובשפה ברורה, למען אשר על פי ששה עדים כשרים, אנשי אמת שונאי בצע ומואסים שוחד, אוכיח את עון האנשים התמימים האלה ונשאו את עונם” צוה הקיסר לסגנו העומד לפניו.

“הפקיד המשנה איוואן פעטראוויטש גשה הנה!”

“באיזה שעה באת לעמוד את אנשי המשמר לפני הארמון הזה?”

“היום בשעה הששית בערב”.

“המני אז ועד עתה בא איש אל האגף השמאלי של הארמון הזה, אשר בו אנחנו נמצאים עתה?”

“מלבד הוד מלכותו לא בא בזה איש”.

“הוי פתי! כי הוד מלכותו בא הלום, הלא יודע אני מבלי הגידךָ, כי הלא אני באתי עתה אתו יחדיו, ואם הוא נמצא בזה, אות הוא כי בא”.

“אבל הוד מלכותו היה בזה בפעם הראשונה, בין חצי השעה השתים עשרה, לבין השתים עשרה מבלי חברתך”.

"מה זה תדבר? ואתה הכרת את הקיסר?

“כלנו הכרנוהו, וכלנו חלקנו לו את כל אותות הכבוד כמצוה עלינו, ואשר הוד מלכותו יעיד כי כן דברי”.

פני הקיסר חורו, כי הפקיד איוואַן דבר את דבריו ברוח נכונה, ובלב אמיץ אשר איש לא יכול לפון באמתתם, ולחשוד אותו כי גם ידו תכן עם קושרים ומורדים.

רגעים אחדים שררה דומית השקט בחדר, ואיש לא נועז להפריע את הדומיה ההיא. עד אשר הסגן החל שנית לדבר, ובקול זעם קרא אל הפקיד:

“אולת תדבר, אנכי עמדתי על המשמר לפני סף הוד מלכותו, מני השעה התשיעית בערב, ויודע ועד אני כי מן השעה העשירית בערב ועד עתה לא עזב הקיסר את חדר עבודתו”.

“אם לא תאמין לדברי” ענה הפקיד המשנה “שאל נא את פי הפקיד הראש אשר פתח הדלת בעד הוד מלכותו בבואו הנה”.

“מי הוא הפקיד הראש?”

“המאַיאָר פאן יורקאוויטש”.

“כרגע יבא הנה” צוה הקיסר.

נבוךְ ומשמים הלך הקיסר בחדר אחת הנה, מבלי שית לבו אל כל האנשים אשר סביבותיו, ושפתותיו דובבו: “אמנם כן חידה מסתרה צפונה בעלילות הלילה הזה”.

אחרי עשרת רגעים והפקיד יורקאוויטש הופיע, והקיסר הסתתר מתחת ליריעה הגדולה הפרושה בקצה החדר, למען אשר לא יראהו הפקיד יורקאוויטש, והסגן הבין כי כן הוא רצון הקיסר, כי הוא יחקרהו, ויקרא אליו ויאמר:

“הראית בערב הזה בעמדך פה על המשמר את כבוד הוד מלכותו?”

“אמנם כן, ראיתיו, וגם אני פתחתי לפני הוד מלכותו אח דלתות הארמון הזה, אשר בו נאספו השרים היועצים”.

“באיזה שעה בערב היתה זאת”.

“בין השעה האחת עשרה ומחצה, לבין השעה השתים עשרה בלילה.”

“לא נכון הדבר, שגית, כי אני יודע נאמנה, כי בעת ההיא לא היה פה הקיסר.”

“מה זה תדבר”? קרא הפקיד בקצף, “האני כפקיד משמר לא אדע ואַכיר את אדוני ומלכי? ואם אולי תדמה כי נועז אחד להתחפש בבגדי הקיסר לבא הנה ולהוליךְ אותי שולל, הנה בדבר הזה לא צדקת אענךָ, כי הלא עלי לשאל את פי הוד מלכותו את דברי הסימן”.

“והידע הקיסר את דברי הסימן?”

“האם הקיסר לא ידע את דברי הסימן?”.

ולא יכול עוד הקיסר להבליג על סערת רוחו, ובהגיחו ממקום מחבואו מתחת ליריעה הסיר את מצנפתו מעל ראשו ויקרא:

"היום בערב, בשעה העשירית באתי אל חדר עבודתי ואעבוד את עבודתי עד השעה האחת עשרה, מן השעה האחת עשרה עד השעה הראשונה שכבתי על יצועי ואישן שנתי, אבל:

“הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל” כי הוא שלח מלאכו להוליךְ אתכם שולל, ולשרוף כל החקים אשר חקקו נגד עמו באש.

ועתה הבה ונכף את ראשינו מול רצון יה זה, אשר עין בעין הראה לנו בערב הזה כי לא לרצון הוא לפניו להאביד את עמו, וכעת אני שב ממחשבתי זאת, ולא אוסיף עוד לרדוף באף את עם בני ישראל".

ובכן חלפה עברה הסכנה אשר רחפה אז על ראשי היהודים יושבי ארץ רוסיא, ויד אלהים עשתה פלא.

* *

הספור הזה יספר בפי אחב"י בכל מרחבי ארץ רוסיא פולין וגאליציען, ואין איש אשר יפון באמתתו. – בימים ההם נודעתי לסוחר יהודי אחד היושב בקצה גבול רוסיא וגאליציען, ויספר לי כי אביו היה חוכר נכסי הגראף ג…. ולפני שנים רבות שאל הגראף ג…. את אבי הסוחר ההוא:

“האם ראית פעם בימי חייךָ את אלהיךָ”?

– לא ראיתי – ענה החוכר – כי היראהו האדם וחי?

“ואני ראיתיו – ענה ואמר השר – ראיתיו אז בלילה ההוא בשרפו באש את החקים אשר חקנו נגד היהודים”.

"הגראף ג…. היה אז שר המלחמה לפני הקיסר ניקאָלאי, ואחרי אשר התפטר ממשמרתו התישב על נכסיו בקצה גבול גאליציען, ויהי אוהב את היהודים ומכבדם תמיד.

(לחג השבועות).

חדש סיון הגיע ואתו חג השבועות, ועוד הפעם תחג בת יהודה את יום זכרון כלולותיה לפני שנות אלפים, עוד הפעם תתנער מעפר, תלבש בגדי תפארתה, ותחג את חג חתונתה, חתונת האַל־מות. יום מועד מקרא קדש היום הזה לבת יהודה הזקנה הגלמודה, אך בהיותה עדויה בשמלות חגה פניה נוגים ועננה הרת יגון תכסם; זכרונות רבים לאלפים ורבבות יעלו על לבה, זכרונות המקרים הכבירים והעצומים אשר קרוה למיום כלולותיה ועד עתה, ומה רב מספרם, מה עצמו מאד, תחשבם ותספרם לאחד אחד הנה שנות אלפים יתמו והמה לא יתמו; תזכר את ימי אשרה בהיותה צעירה לימים וסוד אלוהי עלי אהלה, ראוה בנות ויאשרוה, מלכות – ויהללוה, שלוה ושאננה ישבה בהיכלה, וצור יצוק עמה פלגי שמן, בעלה, אלוף נעורה משכה חסד וכצנה רצון עטרה, חמודות היתה לכל רואיה, ומה נהדרו הליכותיה בקדש, כי בעת אשר החשךְ עוד כסה ארץ וערפל לאומים, וכל בנות התבל הליזו מעגלותיהן, ויתרפּקו באהבה על שור אוכל עשב, על אלילים אלמים, על פסלים מעשי ידי חרש ולהם כרעו אף השתחוו ואותם העריצו, אז היתה בת יהודה הראשונה אשר הכירה כי שקר נסכם, תהו והבל חמודותיהם, וכמחאה חיה וקימת עמדה על גפי מרומי קרת ותכרז: “חדלו לכם מן ההבלים האלה, מפסילים אלמים, ומעצבים נבזים, אךְ אל אחד בתבל קונה שמים וארץ, הוא אלהי אלוף נעורי, אותו תיראו ואותו תעבדו” שמעו עמים וירגזו וקנאת רצח אחזתם וכאריות שואגים לטרף יצאו ממחבואיהם להתנפּל על הבת יהודה המביאה שטות חדשות בארץ, אמונה אשר לא שערוה אבותיהם. ויאמרו לרטשה על בניה, להכחידה מגוי ולא יזכר שמה בארץ, אבל בת יהודה התחזקה באלהיה, ותצא ערכה לקראת האריות הטורפים, הזאבים הרעבים, והדובים ההומים, לא בחרב וחנית במגן ונשק נלחמה בהם כי אם בדגלה אשר עליו חקוק באש שחורה על גבי אש לבנה:

“ד' אלהינו ד' אחד” ודגלה הראה לה נפלאות כי החיות הטורפות נפזרו לכל עבר ופנה ויכחדו מתחת השמים, והיא לכדה את שדה המלחמה, ועדוית זר הנצחון על ראשה הוסיפה להתהלךְ בארח זו פלס לה אַלוף נעוריה ולקרא כל היום בקול, השכם וקרא: “חדלו לכם מן העצבים, כי אךְ ד' אלקינו ד' אחד”.

זכרתי לךְ חסד נעוריךְ אהבת כלולותיךְ לכתךְ אחרי במדבר בארץ לא זרועה, קדש ישראל לד'.

ילדות היתה אז בבת יהודה, וכיצר לבב כל בני הנעורים ילודי אשה אשר דמם רותח בהם ושוטף במרוצה כבירה, כן היתה אז גם הבת העדינה הזאת, כי לפעמים סרה מן המסלה אשר התוה לפניה אלופה, ותתחכם לעשות הטוב בעיניה ואת פיהו לא שאלה, ויתאנף בה בעלה רגעים אחדים ויהי כמסתיר פנים ממנה, ויקצף עליה עד מאד, אבל לא מאסה ולא נטשה ולא געלה כי ידע את תם לבה את אמון רוחה ואת דרכיה אשר תפארת להם, ואחרי ימי הרגז הופיע לה את שמש אהבתו, ועוד הפעם ונר אלהים מאיר עליה ותהי מאשרה בארץ. –

התשכח אשה עולה, מרחם בן בטנה, גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחךְ.

פתאם תזכר הבת יהודה, את יום התקרר עליה השמים מכל העברים ועננה הרת מות ורצח, שוד ואבדון השתפכה בעים עזה על ראשה, הכפירים השואגים לטרף הנקראים בשם רומאים פרצו בארצה ויבזו וישסו, ויחריבו וישרפו אח כל מועדיה, היכליה וארמנות תפארתה, הרגו וטבחו את בניה, וכמעט אשר שמו מחנק גם לנפשה ויכחידוה מתחת השמים. תזכר ורסיסי דמעות ינוצצו מבין ריסי עיניה ואל על תשא עפעפיה ונפשה עליה תתעטף ולפני אלוף נעורה תשפךְ שיחה, אךְ לא תאשימנו ולא תרשיעהו, כי תדע בנפשה כי בעון בניה אשר אי־אחדות ומריבות שררו במגורם באוה כל אלה.

אהה! האשמה האם אם הבנים יריבו ויתקוממו, אם כל אחד חכם בעיניו משבעה משיבי טעם, וגבר במסלה סלל לו ילךְ, ומי זה יעמד בפרץ, בבא האד כחתף? – כמעט תמה אז הבת יהודה לגוע, אךְ פתאם החזיקה עוד הפעם בדגלה ונפוצות בניה המקשיבים לקולה האסיפה ליבנה אושא ופּומבדיתא, וממבצריה אלה המטירה חצים ואבני בלסטראות על ראשי הרומאים לוכדי התבל, חצי ניר, ואבני קלע של גויל, הלא המה דברי תורתה ואמונתה אשר קבצה כעמיר גרנה ותחקם על ספר התלמוד, ומה פלא? כי קשתות הרומאים עריצי התבל היו כקש נדף, וחניתותיהם כעץ רקבון מול נשק הבת יהודה, והזמן המכלה ומבלה כל דבר אשר בעפר יסודו כרע לפני בת מלכה זאת וישתחוה ויאמר: "התנחמי בת יהודה השדודה, מחי דמעה מעיניךְ היפה כנשים, וראי במפלת אויביךְ, את מצרים ואשור, פלשתים וכל צורריךְ מאז כבר הובלתי לקברות ותכס עליהם צלמות, ועתה הנה התפתה ערוכה גם לרומאים מציקיךְ, הרומאים עליזי הגאוה אשר אמרו בנפשם כי לעולם חסנם ותפארתם לדור דור, הנה המה ירדו למצולות הנשיה ואת תעמדי על קברם, ובבוז נפש וגעל נצח תביטי עליהם, כי גבורתךְ לא בנשק וברזל, ואילותךְ לא בחרב וחנית כי אם ברוח ד' צבאות אשר דברו יקום לעולם.

יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם.

תפושה ברוב שרעפיה תשב הבת יהודה ופתאם תזכר את תלאותיה וצרותיה הרבות אשר באות מבנות חורגותיה; הנצרות והמחמדות אויה! דם בניה שטפו ויהיו לנהרים נחלים רחבי ידים, הנוצרים בכל ארצות ממשלותיהם שאפו כל היום לבלע את בני יהודה חיים, בדם ואש שפטים, מדחי אל דחי הדיחום, את טוב בני ציון ובנותיה אכלו ככל פה, אשכנז צרפת ושאר בנות הנצרות רעצום וירוצצום ועד עפר מות שפתום.

ונם שאר העמים לא טמנו ידם בצלחת ובחרב שלופה ובזרוע נטויה רדפו בכל עת אחרי שה פזורה ישראל, וברגל גאוה רמסו את תולעת יעקב.

אויה! איה פנה, אשר לא היתה לנו לקנה, ואיה מקום בתבל אשר לא היה לנו למעון אבל, דור אל דור הביע אמר: רמסו את בני יהודה כטיט וחמר, ותקופה לתקופה חותה דע, רצעו את אזניהם במרצע, אל תתנו להם חנינה, ושמתם אותם לבוז ולשנינה.

ובכל זאת ובת יהודה החזיקה במעוזה, הרבה כקנה הרכינה את ראשה לפני כל רוחות הסערה, הזועות והסאון אשר סאן עליה ברעש, ועל עמדה עמדה, ובעיניה ראתה בהגדע ארזי הלבנון הרמים והנשאים ובהיותם לשבבים, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, כי דגלנו דגל יה הלךְ לפנינו בכל שנות הבינים, וקימנו לא נכחד מתחת השמים.

כי דכאתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות, אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר.

תביט בת יהודה על מצבה עתה בתבל ואנחה חרישית תתגנב מפתחי פיה, כי גם עתה עוד לא הונח לה, עוד לא באה העת לחננה אשר עליה נבאו החוזים, כי בני אדם לא ירעו ולא ישחיתו איש לרעהו כי תמלא הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים, עוד השודד שודד, והרומס רומס, במאַראָקא ורוסיא ירמסונו, ברומניא ואשכנז יבזונו, בצרפת ואמעריקא בשמות בוז יכנונו, ובשאר הארצות מראשינו מזרועינו יקלונו.

אךְ בכל זאת לא תתיאש בת ציון, רוחה לא יפול עליה, ורוחה החזק ואמיץ מנחשת וברזל עשת, יתן לה עוז להחזיק בדגלה, ובבאה בחג זכר כלולותיה לבקר את בניה באשר המה שם, תדבר להם נחומים חעודדם ותנחמם, אף תטיף דברי מוסרה להם.

“אנא בני! אל תרפינה ידיכם, חזקו ואמצו ואל תנוסו מן המערכה החזיקו בדגלי אשר בו החזקתם שנות אלפים, וכל צר ואויב לא יוכל לכם, אךְ עזבו מעשי הילדות, ונטשו תעלולי הנערות, אל נא תריבו איש ברעהו על דברים נקלים אשר בילדות יסודם, ובפתיות בלדתם, אם “ברוך שאמר” קודם “הודו” או “הודו” קודם “ברוך שאמר” אם להתחיל הקדושה ב”נעריצךָ" או ב“בתר”. אם תלבשו בגדים קצרים או ארוכים, אם הסדר בבתי תפלותיכם שונה איש מרעהו, בני אתם כלכם, בעצבון ילדתיכם, טפחתיכם אף רביתיכם, מדוע תתקוטטו ותריבו איש ברעהו על דברים אשר בקטנות המוחין יסודם.

גם השליכו אחרי גוכם את גאות האולת להתנאות בארצות שונאיכם ומנדיכם, אלה יקראו בשם “ספרדים” ויתגאו על עם ד' אחיהם עצמם ובשרם, ומה הכבוד אשר יעטרכם השם ספרדי, העל כי עם ספרד הרוה את ארצו בדמכם ויערוך לכם התפתה, לכן הכבוד הוא להקרא על שמו? ואלה יתנפחו בגאות מולדתם בארץ אשכנז, הארץ אשר קראה אחריכם כל היום: “העפּ” “העפּ” ותסקל באבנים, ותעפר עליכם בעפר. ובימים האחרונים חוללה את האנטיסימיטים, אשר נשמת פרעה והמן, נבוכדנצר וטיטוס נתגלגלו בהם, הבכבודם תתימרו? אנא בני אל תריבו ואל תתגאו, הושיטו איש לרעהו יד עזרה והחזיקו בדגלכם, או אז כל כלי יוצר עליכם לא יצלח ונצח כימי השמים על הארץ תעמדו, ושטף הזמן אשר שטף וגרף את מצרים ואשור, בבל ורומא יגרוף גם את שונאיכם בימים האלה, ואתם אחרונים על עפר תקומו.

הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד בראנו, ומדוע נבגד איש ברעהו.

במ“ע “העברי” קראתי הגדות אחדות ע”ד רש“י ז”ל, ולכן אמרתי להביא בזה כדבר בעתו עוד הגדה אחת קטנה ע“ד רש”י ז“ל, כפי ששמעתיה מפי אבי ר' יוסף חרל”פ ז"ל ואשר לא קראתיה עוד באיזה ספר נדפס. ואלה דברי ההגדה:

מלפנים נהגו גדולי בני עמנו לעזוב את מקומות מגוריהם, מקום אשר כבודם רב על כל סביבם, ולצאת בגולה, לזכור בזה את זכר מר הגלות, ופשטו מעליהם את בגדי תפארתם ולקחו מקל נודדים בידם, ויהיו נעים ונדים בארץ ימים רבים, וסבלו כל יד עמל ותלאה, והיו שמחים בגורלם זה, וכן עשה גם רבינו שלמה יצחקי הנודע בשם רש“י זכרונו לברכה. ויהי היום ויבא רבינו שלמה אל כפר אחד ויסר אל בית המלון אשר שם וילן בו, ובעל בית המלון איש יהודי עשיר ויודע ספר, לא דבר עם רש”י למטוב ועד רע, כי נחשב בעיניו לעני פשוט המחזיר על הפתחים. כאשר האיר הבקר לבש רבנו שלמה את בגדיו ויתפלל תפלת הבקר וילךְ לדרכו בלב שמח. ובלילה ההוא נגנבה שמלת בעל המלון, ויהי כאשר חפשו בני הבית את השמלה ולא מצאוה, מהרו ויחליטו אומר כי העני אשר לן בביתם הלילה גנבה, וימהרו וידליקו אחרי רש“י וישיגוהו ויחפשו בתרמילו חפש מחפש וכאשר לא מצאו בידו הגנבה, עוד הוסיפו רשע בהאשימם אותו כי אל נכון טמן את השמלה במקום סתר, וישיבוהו אל בית המלון ויקחו ממנו את מעט כספו אשר היה אתו להיות להם לתשלומים בעד השמלה. ויהי כאשר יצא רבנו שלמה מפתח הבית ויכתוב על הדלת מחוץ באותיות גדולות: “שלמה, שלמה, שלמה, שלמה”, וילךְ לדרכו. ובעל בית המלון יצא מן הבית ויקרא את הכתוב על הדלת, ויכסוף מאד לדעת פשר דבר, וימהר וירץ אחרי רש”י ז“ל וישאלהו לפשר הדברים אשר כתב על דלת ביתו, ויענהו רש”י לאמר: זה פתרונם, שַלָמָה (מדוע) לשלמה, שַלְמָה (לשלם¹) שַלְמָה (בגד) לאמר: “מדוע היה לשלמה לשלם בעד הבגד”? ויאמר לו כי “שלמה” שמו, ויתפלא בעל המלון על חכמת לבב העני ויבן כי איש גדול בתורה הנהו, וישב לו את כספו אשר לקח ממנו ויבקש מאתו שיסלח לו, ורבנו שלמה הענו סלח לו, אךְ העיר למוסר אזנו לבל יהיה עוד לימים יבואו מהיר לחשוד בכשרים, ויפרדו האנשים איש מעל רעהו באהבה וידידות², ואחרי עבור ימים לא רבים נודע לבעל המלון, כי האדם הגדול רבנו שלמה יצחקי הוא שלן בביתו, ואותו חשד בחנם. ותהי לו לשבר רוח כל הימים.

(יסודתו בתענית כ"ח).

כפריץ חיות ירוצץ האויב בשערי ירושלים

אם על בנים ירטש בחמה שפוכה,

הריות יבקע, לא יחוס יונקי שדים

ותהי נבלת אדם בחוצות כסוחה,

נורא המחזה בגיא חזיון

לתארנו איה עט, דיו וגליון? –

דם ואש, גאות עשן יתאבכו

ויעל כליל העיר אל השמים

ושאגת אויב וצוחת למות יקחו

יחד תתבוללנה, תצילנה האזנים,

צוחת ירושלים מרגע לרגע תכפל

אךְ יוצרה מרחוק סךְ לו בערפל,

והלהבה הקיפה ההיכל וקדש הקדשים

ולשונותיה תשתרענה תעופנה למעלה,

התשקוט עליון לחמס האנשים הנחשים

את בת יהודה העושה אתה כלה?

למה תעמד ברחוק, לא תעמד בפרץ,

ברוק ברק, מגר וכלה הארץ! –

המקדש בוער – כל תקוה אפסה,

גג ההיכל, להבת שלהבת

מכל עברים אותו כסתה,

וכתות פרחי כהונה בנפש דואבת;

– יקר להם המות, על מקדשם עינם נגרה –

הגגה עלו, ובידיהם מפתחות העזרה.

בין נהרי נחלי אש בקעו

וידם גג ההיכל חובקת,

רגליהם לוחכת הלהבה, אתה – ישתעשעו,

עם מר המות נפשם נאבקת

וממקדשם מחמל נפשם לא יסורו עינים

ומר יילילו בשברון מתנים:

"עליון! אם לא זכינו

היות לפניךָ גזברים נאמנים

כי הרשענו והעוינו,

ונהי – לא כעבדים, לא כבנים,

אנא קח נא מפתחות מקדשךָ

ואתךָ הצפינם בבית גנזיךָ".

בדברם המפתחות זרקו השמימה

ופסת יד יצאה ותקחמו

ובבית גנזיו צפנם יה ברמה

להיות משמרת לבני ישראל לדורותימו.

והכהנים הצעירים קפצו אל הלהבה

ובתוך ערמות המקדש שביב חיתם כבה.

ולמחזה הזה רחמי העליון נכמרו

וייליל מר על נחלתו הנטושה

ומהד יללתו, ים ומלואו המו חמרו

הרים נמגו, תבל רעשה

ונועו וירגזו מוסדות השמים

וישבע עליון לחונן שארית יהודה וירושלים.

¹.

(דוגמאות).

בית הכנסת – בתחלה הנח השם הזה לבית תפלה אשר בו ישפךְ היהודי שיחו לפני אלהיו, אךְ זאטוטי בני ישראל דבארעא חדתא שנו את תעדת הבית הזה וכיום הוא שם נרדף עם בית מרוץ אחרי כבוד מדומה, ואלה תולדות בתי הכנסת בארעא חדתא: עשרה יהודים שיושבים בעיר אחת ורוצים להשתרר איש על רעהו – כי לעולם לא ישתרר היהודי על הנכרי – מיד הם נאספים לאספה: ושוקלים וטרים, וממנים עליהם מקרבם, אחד נשיא; ואחד סגן, ששה משגיחים ואחד גזבר, ואחד ממבר, ומשלחים בקשתם אל עיר הבירה כי קהלתם תאשר מטעם הממשלה, ושוכרים להם דירה קטנה כלול של תרנגולים, ומכניסים בה ספר תורה, ומביאים שני כסאות גבוהים, ומעמידים אותם על הבמה, ומושיבים על הכסא האחד את הנשיא, ועל השני את הסגן, והנשיא מפקד את צבאו, וכבקרת רועה עדרו מעבירם תחת שבטו, והסגן מנענע בראשו ובלבו יתפלל ליום אשר יחלה הנשיא והיה הוא מפקד צבא הרצים אחרי הכבוד, ואחת בחדש נאספים בני הקהלת לאספה, והנשיא יושב ראש והפטיש החזק בידו, מימינו יושב הסגן, משמאלו המשגיח הראשון. ומלפניו ומאחריו שאר המשגיחים והגזבר, והממבר האחד יושב בקצה השלחן אל עבר הדלת, הנשיא מכה בפטישו על השלחן אחת, אחת ואחת, ואז ידע כל העם כי האספה החלה ועת לחשות היא, ולכן יתאמץ כל אחד להרים את קולו בכח להשתיק את שאון הנדברים והמתפלפלים על הדברים העומדים ברומה של הקהלה, והשאון ישאון ברעש, ואז יתגעש הנשיא ויתרעם הסגן, ויתנפח המשגיח הראשון, ויתקצף המשגיח השני, וישתוללו השלישי והרביעי, וימגו לבות החמישי והששי, ויתדמדם הגזבר ויתבלבל הממבר, והאספה כלתה.

הגיע חדש אלול או אז יחלו ימי קציר הכבוד, ובכל הלילות יושבים כל תשעת השרים הגבוהים ומשכירים מושבות ליהודים מן החוץ למען ינתן להם הרשיון להראות את פני האדון ד' צבאות בימיו הנוראים, והפנקסים פתוחים והידים כותבות, ומפת הבית נגלה על השלחן כספר, ולפי כיס כל אחד ואחד ינתן לו מושב, אם בכותל המזרחי אם בצד הדלת, והפטיש מכה בחזק והנשיא חורץ משפּט, מי יהיה לראש ומי לזנב, כמה יעברון וכמה יבאו, מי בכיסו ומי לא בכיסו, מי ינוע ומי ינוח, והסגן מונה ושוקל, והמשגיח הראשון מודד והגזבר לוקח, והממבר שמח.

ובליל ראשון של ראש השנה עומדים המשגיחים לפני הדלת בחוץ, וכל זר מבני ישראל אשר לא שלם כסף מלא, לא יבא הביתה, נשבה ארון אלהי ישראל, ועל המנהג הזה מיוסד הפיוט “ברח דודי לימים נוראים” כפי אשר מצאו חוקר הקדמניות אבחיל במחזור ישן דפוס נויארק, ואלה דברי הפיוט.

(לימים נוראים כמנהג הקהלות בּארץ קאלומבּוס).

ברח דודי מבית אלהיךָ, כי נעלו הדלתות בעדךָ, מחוץ למחנה שמו מושבךָ, יען בדקו ומצאו כי אין כסף בצלחתךָ.

ברח דודי מן הבית הזה, האינךָ רואה על הבמה מי זה, מכהן פאר במזה בן מזה, ידו נטויה וקצפו יזה? פה ירום ונשא וגבה נבזה.

ברח דודי מבית התפלה, מי רוכב על הקהלה, אשם ואשם מעילה, ונבונים יהגו מן המסלה, וישימום לבוז דראון ותהלה.

ושאר עניני בית הכנסת לכל פרטיו ודקדוקיו עיין בערך “כבוד מדומה”.

חכם – שם התאר לאיש אשר לו המתכת הנקראת כסף, זכה אדם למתכת הזאת, מיד מושיבים אותו בשבת תחכמוני וקהל חסידים נאספים אליו ושותים בצמא את דבריו, וקושרים לו כתרים וישלשו לו קדושה, ויסלדו בחילה את פניו, ויעריצוהו חסידיו, ויחנפוהו מלקקי קערותיו, ויקראו עליו אתה אחד ושמךָ אחד, לךָ החכמה ולךָ הבינה, אתה מקור התבונה ואתה מעון המזמה, אתה אתה…. יפקד – וצבא חסידיו יקומו וישחקו לפניו וידלגו על החבלים, ויפרטו על הנבלים, ויתקטנו לפניו כנמלים, וידו נטויה להלמות עמלים, ויגבר חילים ויפל חללים וימשל משלים, ולאריות יקרא שועלים, ולצדיקים נבלים, ולנבונים כסלים, והיה כי המתכת כסף תעשה לה כנפים ותדד ממנו, והנה פתאום ואין חכמה ואין תבונה לאדון זה, חסידיו נדדו, מעריציו נשמדו, מקשרי כתריו אבדו, ומזמותיו שדדו, וכרוזא יקרא בחיל, בן בעור, אחי החמור והשור, הלכת חשכים ולא אור, הנה שכרך לפניךָ, כי אין כסף בכיסךְָ.

מצוה – שם נקבה, המצות נחלקות לשתי מפלגות: שרות ושפחות, וכמחזה אשר נראה בכל החיים כי הכל תלוים במזל, כן נראה גם במצות כי במזל הן תלויות, יש מצוה שפחות רוכבות על סוסים ושרות – כעבדים הולכות על הארץ, “נטילת ידים” רוכבת במרכבת המשנה, רביד הזהב על צוארה, וששים רבוא גבורים אחוזי חרב רצים לפניהם וקוראים אברךָ, “ואהבת לרעךָ כמוךָ”, היא פשוטה ועורה, אין שמלה לעורה, ואין מתעורר בצדק לאספה הביתה וצאי טמאה יקראו לה. “אכלת ושבעת” ענקים לגרגרותיה, שש ואטון מצרים שמלותיה, נזמי זהב באפיה, ועורות אלים מאדמים מכסותיה, “וכי ימוךְ אחיךָ והחזקת בו” בשפל יושבת כלה נגה ועצבת, ונפשה עליה דואבת, כי יושבי תבל החרימוה, מן גו גרשוה, לשפחה נחרפת שמוה, ועד עפר מות שפתוה. ועוד רבות כמו אלה, ועיין בספר תורת משה ובספר החיים.

אמת – שם המפשט או שם המקרה, מין נקבה, ושני השמות האלה נאים ויאים לה; שם מפשט – פשוטה ועורה, ושם המקרה, כי מקרה יקר הוא לפגש את האמת, החכמים אומרים כי אמת היא חותמו של הקב"ה אבל בני אדם גם בני איש יזרוה כמו דוה, צאי יאמרו לה. נפלא מאד הדבר כי רבים ישאו את שמה על שפתותיהם ובכבודה יתימרו לאמר כי אתם האמת, שב ועישבעות להם כי האמת נר לדרכם ונר לנתבתם ובאמת רחוקים הנם ממנה כרחוק מזרח ממערב, קרובה היא כפיהם ורחוקה מכליותיהם, בארצות רבות חדל לאמת להיות אורח בין האנשים כי מן גו גרשוה, ואוי לו לאיש אשר יאמר באמת להחזיק בה, כי תומכיה אומללים והמחזיקים בה בכל לבותיהם עדי אובד המה – הנגינה על האמת מלרע כי היא שפלה ונמבזה.

אני – המדקדקים קוראים למלה הזאת תחת השם או שם הגוְף, אךְ באמת יתכן לקראה רק שם הגוף, כי כל עמל ה“אני” הוא רק הגוף, וכל מעשי ה“אני” ותחבולותיו מיום הולדו ועד רדתו קבר, כל מצעדי רגליו, הגיגיו ומזמותיו המה רק להשביע את הגוף רצון, לשכללו לחזקו לסעדו ולאמצו, ה“אני” הוא ממשפחת בעלי החיים ההולכים על שתי רגלים להם קוראים אדם, משכנו במחשבות האדם וכליותיו. משפחת ה“אני” רבה ועצומה מאד בתבל ארצה, ומספר צאצאיה הוא כמעט כמספר מתי חלד, בעלי “האני” יפרדו ללשונותיהם לגוייהם ולארצותם, למדרגותיהם וכהונותיהם; יש בני “אני” הלובשים בגדי מלכים ושרים תלבושת, והמה קוראים: אני ואפסי עוד, לאמר, רק אני הוא מושל העולם, לי לבדי נתנה הארץ ואין לאחרים חלק עמדי, כי האחרים מאפס המה כלם נגדי, אני – ולא אחר, הבריאה כלה לא נבראה אלא בשבילי, ושאר בעלי ה“אני” רמש המה, אשר לחסד לרחמים ולכבוד הוא להם, אם ברגלי ארמסם ואשימם כטיט חוצות, יש בעלי “אני” הלובשים בגדי כהנים תלבשת וגם המה קוראים: אני ואפסי עוד, אני ולא אחר, רק לי נפתחו השמים ואראה מראות האלהים, רק בני אמונתי קרואים אדם ולא אחר קרוא אדם, רק המאמינים בי ובתורתי יכנסו אל גן עדן אלוה ויטילו חנגא בהדי דשכינתא, ולהמפקפקים בי ובגדלי כבר ערוךְ מאתמול תפתה ונפשם לא תראה באור לנצח נצחים – יש בני “אני” השליטים במכמני כסף ולנגה ברק הזה יכלו¹ קוממיות, והמה יביטו מגבוה בעין בוז על אלה אשר המתכת הנקראה כסף נעדרה מהם ולזבובי מות יחשבום, המה בכל רגע ישלשו בקדושה לכבוד עצמם ויקראו: אני, אני, אני – ולא אחר, – אני – שרף, אני מלאךְ עוד יש בני “אני” הנקראים פרנסים גבאים וכו' וכו' וכל אחד יסלסל את שפמיו, ישית ידיו על בטנו ויקרא שישו בני מעי הלא אני הוא, אני ראשון ואני אחרון ואין בלעדי, אין כמוני ואפס זולתי, אין כמוני בעולם הזה ואין זולתי לימות המשיח – ה“אני” הוא מזיק גדול ונורא, ובכל יום הוא מכה ברבבותיו, ימחץ ויפצע לאלפי אלפים וימחה פיו ויאמר לא פעלתי און, (ושאר באור ה“אני” עיין בערךְ “אנכי”).

יהודי – יצור נפלא אשר בכל יצורי הטבע וברואיה, דומם, צומח, חי ומדבר אין משלו, מבנה גויתו ויצוריו דומים ליצורי כל האדם; הוא אוכל ושותה כבני אדם, יולד וגוע ככל בני אדם, אבל בכל אלה הוא יצור נפלא ומין בפני עצמו, וטבעו ומזגו קרובים יותר לטבע הסלמנדרא, יחידת עולמים הוא מאז ומכבר לכל יושבי תבל, האש לא תשרפנו והמים לא ישטפוהו, שני אריות לא תוכלנה לו והמית זאבי ערב, שחל ופתן לא תבעתנו. זה שנות אלפים נלחמים בו יושבי חבל ואומרים להכחידו ולהשמידו מתחת השמים, מחנות מחנות ענקים יצבאו עליו צבא ואשפותיהם מלאות גפרית ואש, וירבו עליו ברקים להומו והוא קטן גמד וננס, הוא יתיצב נגדם במערכה, מפניהם לא יבהל ומהמונם לא יחת, בידו הוא אוחז קמיעת ניר קטנה – תורתו – ובקמיעה הזאת יעשה פלאות ויניס את אויביו ממנו, המה יאבדו והוא יעמוד, המה יחלופו והוא על שדה המערכה יקים – ליצור הנפלא הזה עוד נצפנו עתידות וימים יבאו יגידו תהלתו.

מלמד – כת ידועה בין היהודים יושבי ארץ רוסיא ופולין, הכת הזאת שפלה ונמבזה היא מאד בעיני בני אמונתם, כמו מלפנים כת העבדים בארץ מצרים, והאיש החפץ לחרף את רעהו בשם גנאי “מלמד” יקרא לו, מלמד² הוא שם נרדף עם “גבר לא יצלח” “חדל אישים” “איש בער” וכו', בעלי הכת הזאת המה מורים לבני אמונתם תורה ודרך ארץ ושפת קדשם, וזאת היא כל חטאתם ופשעם, לא במחתרת נמצאו, כי אם על כל אלה, מדוע נתנו היהודים את המלמדים לחרם ואת מוריהם לגדופים? גם זאת חידה היא כחידת טבע היהודי בכלל.

קיבה – מכונה קטנה בכמותה וגדולה באיכותה, כי היא נוצת הדחיפה הדוחפת את כל מעשי האדם בחיים ומוציאתם לפעולת ידים, ונביא בזה בתרגום עברי את דברי הסופר המהלל טשאקע ואת באורו על מלת “קיבה” ואלה דבריו: “איפה ומה הוא מרכז העולם?” אחרי השאלה הנכבדה: מה נאכל היום, לא תוכל היות שאלה אחרת חשובה כראשונה למין האדם כשאלה: מה הוא מרכז העולם? יש אשר יחליטו בלא דעת כי הארץ היא מרכז העולם ואחרים יאמינו כי השמש היא מרכז העולם, אבל האמת כי רק הקיבה³ היא מרכז העולם, ודבר נקל מאד הוא להוכיח לכל בצדק אמתת הדבר; כל איש ואיש יודע כי רחבי התבל עד אין סוף יגיע, ובכל אשר יפנה האדם הוא באמצע התבל, וכל היצור סובב סובב הולךְ עליו, הנה כי כן האדם הוא מרכז העולם, והקבה⁴ באמצעו, אם כן אפוא נראה בעליל כי הקיבה היא מרכז העולם, והדבר ברור כצהרים.

אני מתנועע סביב קיבתי, אדם ובהמה רבה מתנועעים הולכים סביבותי, שמש ירח וכוכבים מתנועעים סביבות כלנו, נמשךְ מזה כי הקיבה היא המרכז האמתי לכל צד, מעלה ומטה, פנים ואחור.

נשוב ונתבונן עוד בעין פקוחה אז נראה כי הקיבה היא רוח החיה בכל עניני התבל, על פיה יבאו ועל פיה יצאו, וכל המעשים אשר כבר נקרו ויאתיו בתבל ארצה ואשר עוד יולדו רק לרגלה יבאו, למענה ולרצונה.

כל הרומש על פני האדמה, כל המעופף תחת השמים, כל אשר ישוח במים, צמח השדה ופרי העץ, כלם יעופו ירמשו וישוטטו יגדלו ויצמחו רק למען הסירו ממנו אל פי האוכל ומשם אל הקבה.

על מה אנחנו עמלים עוד בימי נעורינו בבתי הספר, ואחרי כן בהיותנו לאנשים ניגע וניעף יום יום מבלי הרף, בעבודת השדה, בכרמים ביקבים ובכל מלאכה המתשת כחותינו, נשחק לכל עמל ותלאה, אם רק נדע כי על ידי אלה נשכרה מעט כסף, ונקטיר על מזבח חפצנו – לצבר כסף חלבנו ודמנו, נעופה נרוצה וניגעה, יומם יאכלנו החרב וקרח בלילה? האם לא למען הטריף לנו לחם חקנו ומזונותינו נעשה כל אלה, ומזון ומחיה לא תדרשנה מאתנו הידים או הרגלים, כי אם – הקיבה.

הנקודה הקטנה הזאת, היא רוח החיה באופני מעשי בני האדם מימות עולם ועד עתה, ועליה יסבו כל מעשי אנוש ותחבולותיו; איש הצבא יתפש כלי ינשקו ויחרף את נפשו על שדה קטל; יורדי הים באניות ישכחו תבל ומלואה וישישו לקראת המים הזדונים, חופרי במעבה האדמה ישתכחו מני רגל וירדו אל בטן הארץ, יודעי ספר יקראו ויכתבו ספריהם באין מנוח, הרועה ינהג צאנו על פני ההרים הגבוהים, העגלון ידפק סוסיו ברעש, ולמה כל זאת? – יען כי כן תחפץ הקבה.

ואם היא תחפץ ותצוה, מי יאמר לה: “מה תעשי?” כפקיד צבא מהיר ההולךְ חלוץ לפני גדודיו, וינחם בעצתו, כן תלךְ חלוצה לפני האדם ואיש מדבריה לא ישיבנה, ובעת אשר תצוה יסורו למשמעתה כל אשר רוח חיים באפו; מלכי ארץ, רוזנים נסיכים שופטים ושוטרים, כי להשתיקה מזעמה אם לא ימלאו את פקודתה אין לאל ידי מלךְ וחלךְ, חכם ואיש תככים. אדע גם אדע כי לא הכל יאמינו לדברי אלה ואחד המתחכמים או אחד המתמשכלים יכחש את דברי ולא יכיר את השלטת הזאת – אשר מושבה מתחת לצלעות האדם ומשמה תמשל בממשלת בלתי מגבלת – כהאבר היותר יקר וחשוב בכל אברי האדם, באמרו: האם הראש או הלב אינם יקרים ממנה עשרת מונים? – הוי חכמים בעיניכם! הוי אנשי רוח! האם בעד הראש או הלב תצברו כסף, הלא בעד קיבתכם, – לא למען הראש או הלב תהיו למליצי יושר, למגידי פשע, לשופטים, לשוטרים, לכהנים לקדושים, לחכמים לסופרים למוכרים ולקונים, לאופים ולרופאים, הלא רק למען הכסף האהוב תעשו זאת, אשר אותו תקדישו ותעריצו, והוא? –הלא הוא פקיד הקבה פה בארץ ההשכלה.

גם ביום חתונת איש, אשר אז גם על האהבה לשבת על כס המשפט וגם על הלב לחות דעתו, גם אז ישאלו בראשונה את פי הקיבה, ובתחלה יערכו את משפטיה ואת הדברים הראוים לה, וממשפטי הלב יגרעו שיחה, שאל ישאלו בראשונה: היש לו הון ונחלת אבות? כמה נדה ושלוחים תביא לו? – ורק אחרי כן ידברו דברים אחדים על אדות משפטי הלב, והברית נכרתה.

למי משפט הבכורה, לראש או לקיבה? – דבר ברור אמת ויציב, כי לקיבה משפט הבכורה, כי באין קיבה לא יוכל איש להשתקם, אבל אנשים רבים מתהלכים אתנו, ובקרבנו הם יושבים, וראש אין להם, והמה יגדלו ויצליחו למעלה ראש, ויש אשר גם יוסב נזק לאיש אם ראשו אתו והוא יורידהו אבל שאולה, לכן אם ידאגו האבות לטובת בניהם רק למען הרבות להם הון ידאגו, ומחקם המוסרי יעלימו עין “כי לאשר העליון ינחיל עטרת תפארת, ממנו גם הדעת בלתי נעדרת”.

אם נשים את לבנו לחקור מה יהיה בימים הבאים משפט התבל ומלאה – אם הקיבה המפקדת על צבא האנשים פה בחבל ארצה, ומנהגת את האדם העצל לרוחה ולכל אשר תחפוץ תטנו, אם הקיבה לא תמשל בנו עוד, כי יבאו הימים המאשרים אשר עליהם נבאו החוזים כי יגור זאב עם כבש ונמר ומריא, ואנחנו בני אדם לא נרעבה ולא נצמאה עוד? – אז אל נכון במשךְ שבועות אחדים יחדל שאון התבל, בכל מקום ישליךְ הס, והיתה כלא היתה, חכמים ובוערים, עובדי אדמה, חרשי צירים, תופרי מנעלים, סופרי ספרים כלם יחדלו מעבוד עבודתם. כל יום ויום שבת שבתון יהיה לתבל, וכל ימי התבל בחגים ומועדים ינקפו. כל איש ישב בביתו, אין עובר אורח, ואין רץ בלי הפוגות, דברי ריבות לא ישמעו עוד בשערים, כי מלחמת “שלךְ שלי” כליל תחלוף מן הארץ, מלכי ארץ לא ילחמו עוד זה עם זה, כי מי זה ישליךְ את נפשו מנגד בעד אגורות כסף אשר כנבלי חרש יחשבו אז (כי הלא באין קיבה, גם הכסף לא נחשב) קשתות ורמחים, עטי סופרים, פטישים ומלקחים, כלי מדות, ועוד, ישתפכו בראש כל חצות, אין נגש אליהם ואין מאספם הביתה, לאומים ועמים שלמים ומלכיהם בראשם ילכו לשוח לרוח היום או יצאו במחול משחקים, או יביטו על הכוכבים במסלותם ועל ירח יקר הולךְ, יטמנו ידיהם בצלחתם מרוב עצלות, יגהקו ויפהקו, וכל ימיהם יבלו בתנומה ושנה, עד אשר יקוצו בחייהם ויבקשו המות.

הנה הראינו לכל לדעת כי הקיבה היא מרכז העולם, רוח החיה באופני מעשי כל בני אדם, ורק כפויי טובה, יבושו לשאת את שמה על שפתותיהם, אבל אם יאמר לכם איש: “כזאת וכזאת אני עושה מאהבתי לרעי, לגבר עמיתי מחמלתי עליו, או מאהבתי לעשות טוב” אם כזאת יאמר אז דעו לכם כי בסתר דבריו צפונה הכונה: “מאהבתי לקיבה” ולא יותר.

ע“כ דברי הסופר טשאָקע וד”ל.

טפש – שם העצם ושם התאר, והוא נרדף עם “איש מצליח”, “גבר מאושר”, "איש כל יכול וכו' “, חלקו שמן בארץ, ובמקום שהטפש עומד, אין חכמים ונבונים יכולים לעמוד, הטפש בכל אשר הוא פונה הוא מצליח, יגזור אומר ויקום לו, הטפש לא ילמד חכמה ודעת כי תועבה הנה לו, שקץ ישקצן ותעב יתעבן ובכל זאת הוא בקי בשבע חכמות ושבעים לשון, ועל כל ענין וענין יחוה דעתו וישא מדברותיו. הוא יעביר תחת שבט משפטו את החכמים והנבונים וימדדם בחבל אולתו, מאה חבלים להמית, ואף לא חצי החבל להחיות, הוא מרום מראשון, צדיק הוא, חסיד הוא, יחסן הוא, למדן הוא, חכם הוא, הוא הכל, והכל בו, הוא לעילא ולעילא, משפחת הטפשים פוריה וענפה היא, ומלא כל הארץ כבודה.

עליה – מין מרכלת קדושה העוברת לסוחר בבתי הכנסיות בימי השבת והמועדים, העליות בכלל גם הנה במזל תלויות כ“הכל” התלוי במזל, יש עליות שמנות ובריאות ויש עליות דלות ורזות, ואי; איש יודע נכונה מדוע גרם המזל לאלו להיות חלקן ברום עולם, ולאלו לשבת בשפלי העליות “שלישי”, “ששי” ו“מפטיר” נחלת שפרה עליהן, ונתן אותן במרכבת המשנה ושמו רביד הזהב על צואריהן, וקראו לפניהן אברךְ, והעליות: רביעי חמישי ואחת לפני אחרון על שפם תעטנה ובלויי הסחבות מכסה לבדי עורן, ולהמלמדים הבזויים ולבעלי המלאכה העניים תהיינה לנחלה, וכבר היה מעשה בעדה אחת אשר כל בניה היו עשירים וקצינים, מיוחסים וגאונים, ולא היה איש אשר חפץ לפגל את עצמו בעלית “רביעי” ולא ידעו הפרנסים מה לעשות באחות הקטנה הזאת ביום שידובר בה, עד אשר נועצו ויכפו הר כגגית על השמש האמלל כי לו תהיה למורשה לכל שבתות השנה – העליה היא תולדה דקרן כי בה יתנגחו אלופי יהודה ואלפי אפרים – ושאר באור עליה עיין בערכי “מצה ומריבה”.

צבוע – בריה נוראה אשר כל החוקרים והחכמים אינם יכולים לעמוד על אופיה ומהותה, חכמי הדורות הראשונים דמו, כי הצבוע הוא מין עוף ואדם אךְ חוקרי הטבע בימינו אלה יחליטו כי הצבוע הוא מין אדם, מורכב מאדם בהמה, שדים ופריץ חיות, ואלה תולדות הצבוע ביום הבראו ובהעשותו על האבנים; משדמות סדום ועמורה לקח יה גוש עפר וייצר ממנו אדם, ותמונתו מבחוץ ומראה כל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו כמראה כל האדם, אחר הוציא העליון מאוצרותיו – אוצרות הבריאה – כליות נמר עריץ, ולב אריה טורף טרף וריאת דוב שכול ויטבלם במח זאב ערבות עם חמת תנינים וזוחלי עפר, וישימם בחובי בריאתו הנוראה הזאת אשר ברא, וישרוק העליון לנשמת שד אכזריה ואיומה ויאמר לה: “באי ושכני בגוית יצורי זה אשר יצרתי ואשר שם אדם לו, למען היות יהיה למטה זעם ושבט אף לבני אדם, למען ענותם ולמען נסותם אם ידעו להבדיל בין אמת לשקר ולהבחין בין תמימות למרמת ערומים” אחר לקח העליון מרמת שועל נוכל וימזגנה בתמימות כבשה תמה, וירקם מהן

עור להיות פנים לפני יצורו זה, וירד הצבוע מעל האבנים ויקם להתהלךְ בארץ, ובכל מקום בואו ושבתו ירבה צוחה ופרץ, יגזר על ימין ולא ישבע, וחטף על שמאל ולא יאמר הון, ואדם אין בארץ אשר יוכל לו ואשר יכריעהו תחתיו, כי כלי נשקו – יסודות גויתו ורוחו – אדירים מהררי טרף, פעם ישתמש בכליותיו כליות הנמר, ופעם בלבו לב הארי, פעם ישם וישאף בריאתו ריאת הדוב, ופעם יהגה במוחו מח זאב הערבות, ותמיד פני הכבשה התמה עם מרמת השועל הנוכל הולכים לפניו, ונשמת השד הנורא רודה בהם. נשמת השד הנורא אשר תקנן בגוית הצבוע תתחפש בפנים מפנים שונים; פעם תתחפש בבגדי כהונה ותרדף באף חלשים וחלכאים. תערךְ מדורות עצים ותעלה על המוקד ישרים תמימים, ואת כל אשר יפגע מבט עינה תשימהו לגל של עצמות, עפר ועפר פעם תתחפש בבגדי רוזנים ונסיכים ותעביר תחת השלח אלפים ורבבות על אשר נפקחו עיניהם לראות את ערמתה ומזמתה ויאנחו ויאנקו מתחת עולה הקשה, פעם תתחפש בבגדי קנאים יושבים על מדין ותצוה לחפש חטאים בעיר לבנות “קונע” ולבער אחרי השכלה כבער הגלל, להכחיד ולהשמיד מתחת השמים כל איש אשר לא דרכיו דרכיה ולא מחשבותיו מחשבותיה, ופעם תתחפש בבגדי בעל הבית פשוט, תדקדק אף בכל המצות הקלות הנקראות “עקב” מה שאדם דש תחת עקביו, ותרבה שוד וחמס בארץ, מדנים ומשטמה, ריב ומצה. רוממות אל בגרונה וחרב פיפיות בידה, תדכה תשוח ונפל בעצמיה חלכאים – אויה! מי יחיה בקום הצבוע לשוט בארץ! – הצבוע יפרה ויפרץ עד מאוד, והוא מוליד ששים וששה בכרס אחד, ואין עיר וממלכה בתבל אשר לא תמצאנה בה תולדותיו.

צדיק – מין אדם קדמוני, המין הזה חיה על פני הארץ בדורות הראשונים, אךְ מדור אל דור הוא הולךְ ומתמעט, ובצדק יפחדו פחד חוקרי הטבע פן באחרית הימים יתם המין הזה כלו מעל פני האדמה, גם בימי דוד המלךְ כבר החל מין “הצדיק” להתמעט, כמו שנאמר בספר התהלים: “נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק” – כפי שנמצא כתוב בספרי הקדמונים בה היו תהלוכות הצדיק, ארחו ורבעו; הוא אהב לרעהו כמהו, לא הלךְ רכיל בעמיו, לא התקוטט על דבר גבאות ופרנסות, עליות וכבודים, לא שת בחלקות לעשירי ארץ, ולא דכא תחת רגליו עניי עם, תורת אמת היתה בפיהו בצדק ובמישור החהלךְ את כל, כבוד חבירו היה יקר בעיניו ככבודו, ואף גם פני “מלמד” נשא ויחלק לו כבוד.

בחדש התשיעי להיותי עבר במעי אמי והמלאךְ המלמד אותי תורה בא אלי ויאמר:“בני: הנה עוד מעט וכבר כלית חוק למודיך בדברי העולמות העליונים, ועוד מעט ועליך לעזוב נאוה שאנן זה ולבא לגור עם מתים יושבי חלד בכדור העולם הנקרא אדמה, ועתה הבן והכן, בא אתי ואלמדךָ גם את תורת החיים, ואראה לך את האדמה אשר עליך לשוטט בה מספר ימי חיי חבלךְ, וגם בתמונות יצוריה ותהלוכותיהם תתבונן”. ויקחני על אברותיו וירוממני מעלה מעלה ויאמר: התבונן אל כל אשר תראה וכל הדבר הקשה ממך שאל ממני ואני אבינך בינה – ואראה והנה ים גדול ורחב ידים לפני, ועל פניו שטים וצפים ברואים מברואים שונים בתבניות שונות, רצים מקפצים מדלגים מכרכרים וחוגרים ואומר: "מה זאת אדוני? ויען ויאמר לי: זאת היא האדמה והברואים השונים האלה המה יושביה, ואחה שיתה כעת לבך להתבונן רק במעשי הברואים ההולכים קוממיות בעלי שתי הרגלים אשר בשם אדם יקראו, כי כאחד מהם תהיה גם אתה ועליך לדעת מעשיהם – ומה המים ההם? שאלתי – האם אחי בני האדם ישוטו על פני המים וכמוהם אשוט גם אני? זאת לא זאת, אחיךְ בני האדם על היבשת יגורו, והמים המה אך דמעות עיניהם המכסים את פני כל האדמה ותהי למקוה מים רבים עד אשר כמעט לא תכר עוד צורתה הראשונה.

החלותי להתבונן בשום לבב אל מעשי בעלי שתי הרגלים ומאד נפלאתי לראות כי כל אחד אוחז מתכת נוצצת בידו ומשתעשע אתה בידידות, זה ישקנה למו פיו, זה ישימנה כחותם על לבו, זה יחבשנה¹ פאר לראשו, וזה ישימנה לטוטפות בין עיניו, הרבותי להתבונן ואראה כי תבנית המתכת הזאת חרותה באישון עיניהם, ויצוקה בגידי עורקיהם ונשקפת בכל כליותיהם, ואתפלא הפלא ופלא ואקרא: מה זאת אדוני? מה היא הסגולה אשר במתכת הזאת כי אחי ככה יעריצוה ויחבבוה? ויען המלאך ויאמר לי: זאת היא הכסף והוא הסמל אשר אותו יקדישו ואותו יעריצו בני חלוף – לא הבנותי לרע המלאךְ ואוסיף לשאל: הלא רואה אני כי המתכת אשר תקרא לה כסף היא חיי רוחם ונשמת אפם של אחי בני האדם, ומדוע יקראו בשם בני אדם ואנשים ולא בשם בני מתכת² וכסף? – צדקת בני צדקת – ענה המלאך וצחוק קל רחף על שפתותיו, באמת על פי מעשיהם היה השם בני כסף יותר נאה להם, אך יען כי הכסף לא יצילם ביום עברה הוא המות, ומן עפר באו ואל עפר ישובו לכן יקראו בשם בני אדם, ועתה התבונן עוד.

ואראה והנה בעל שתי רגלים אחד, המכסה מכף רגלו ועד קדקדו במתכת הנקראת כסף הולך הלך וטפף, הלך ורקד, ראשו נטוי למעלה ועיניו מתרוצצת רומה, ומלפניו ומאחריו ומצדו ומימינו זוחלים על פני האדמה בעלי שתי רגלים כמהו, והוא דורך על גביהם ברגל גאוה, ומדי עברו ירמסם לאלפים ורבבות והמה לא ישמיעו קול, לא יתלוננו ולא יתקוממו, כי אם יאנקו דום וטפות טפות נופלות מעיניהם והמים מתבוללים במקוה המים הרבים, ואשאל את המלאך ואמר: מי זה אדוני? ויען ויאמר: זה הוא בעל זרוע אשר בחזקו לקח לו קרנים לאמר כי הוא מושל על אחיו הנבראים בצלם אלהים כמהו וכל אשר יחפוץ יעשה בהם.

ואראה והנה עוד בעל שתי הרגלים ההוא הולך, הלוךְ וטפף, הלוך ורנן, והנה בעל שתי רגלים אחר לקראתו, ונם הוא מכסה מכף רגלו ועד קדקדו בכסף, וגם הוא הולך הלך וצהל; ויהי כראות הראשון את השני ויבט עליו בעין בוז ויקרא: “איךְ הרחבת בנפשךְ עז לדרוךְ על האדמה אשר רגלי עומדות עליה, ברח לךְ מזה, פן מרה תהי אחריתךְ”, האדמה הזאת לי היא, קרא השני, ומקולךְ לא אענה ומגערתךָ לא אחת, ולמען כבודי אשר חללת אשרוק עוד מעט לאנשי עושי דברי והמה יעשו נקמות בךְ ובאנשיךְ, וישרק השני, וישרק גם הראשון, וסערה גדולה התחוללה על פני המים, וסאון נורא סאן ברעש ותצלנה שתי אזני, מה הסערה הזאת? שאלתי את המלאךְ, האם שני האנשים האלה מחוללי הסערה! – לא, ענני המלאך, אך הסערה הזאת חוללה מרוב האנחות אשר פרצים תצאנה מקירות לבב האנשים החלשים אשר עוד מעט יצאו להורג על פי חפץ שני ההוללים ההמה ורצונם. ראיתי והנה המים הולכים וגוברים, הולכים ופורצים בזרמתם מרוב דמעות העשוקים, אך שני ההוללים לא שמו לב אל כל אלה, וישרקו וישרקו, וכרגע נקבצו אנשים לאלפים ורבבות, ויעמדו במערכה אלה מול אלה. ושני הגאיונים נתנו אות בקריצות עיניהם ובמלילות רגליהם, והאנשים התנפלו איש על רעהו באכזריות רצח כחיתו טרף וידקרו אלה את אלה ויז נצחם לארץ ודמיהם שטפו ויהיו לנחלים גדולים ובהתערבם במי ים הדמעות האדימו פניו וכל האדמה נדמתה לים אדום נדול ונורא. וערמות החללים צפו רגע על פני המים וכרגע צללו כעופרת במים אדירים, וההוללים לא אמרו הון ויצוו וכרגע ואנשים חדשים באו וימלאו את מקום החללים וגם אלה הרגו ויטבחו וידקרו איש את רעהו, וגם דמיהם שטפו כמים המגרים ארצה, הבטתי בפני שני הגאיונים שרי הטבח והנה פניהם לא שנו מאומה למראה ההרג הרב הזה בעמק החרוץ ונהפךְ הוא כי שחוק נחת ורצון רחף על פניהם, נעויתי מראות אקרא: אהה אדוני למה תראני עמל ואון, הנה בזבול יה בנאות הקדש רק אהבה ושלום ראיתי, חמלה ורחמים פגשתי, ואם כן המה החיים בעמק עכור הנקרא אדמה, אנא חוס נא על נשמתי הרכה ואל תורידני אל המרצחים ההמה, כי מה בצע בחיים כאלה – זאת לא זאת – ענני המלאך הדובר בי, סוד החיים והיצירה, למה תברא ולמה תהיה כמוס הוא בעצת שדי, בעל כרחךָ תברא ובעל כרחךְ תחיה, ועלי רק להראות לך את החיים במחזה, כי כן צויתי בפקודת מי־שגבוה עלי, ועתה שובה להתבונן במחזות הנעשים על פני האדמה.

ואראה והנה צלם דמות איש מצויר עלי הגליון ואנשים לרבוא רבבות כורעים ומשתחוים אליו, ומנשקים ומעריצים ומקדישים את הצלם ההוא, ועומדים על ברכיהם ופורשים את כפיהם ומסלדים אליו בחילה – דמות מי היא כי ככה יעריצוה האנשים ההמה? – שאלתי את המלאך, – “היא דמות בן חלוף אחד אשר כמוהם היה וכמוהם חי וכמוהם שב אל עפרו ביום בא קצו, ובני האדם אשר זה דרכם כסל למו, לברא להם תמיד דמיונות מדמיונות שונים, כי המה מגששים באפלה בסוד היצירה והחיים ובסוד מה שגבוה עליהם, ובעבי גבם המה חותרים לבא אל הקדש פנימה מבלי דעתם כי פרכת החֹמר למסךְ לפניהם, וכל עת אשר נשמתם איננה צרופה וזקוקה מפסלת הגויה לא יוכלו לחדר אל חביון שדי, ולכן נלאה שכלם הקצר להאמין באל מסתתר אשר לא יראה האדם וחי, ויעשו להם לאלהים את האנוש הזה אשר תבניתו ראית ובשם אלהים יקראו לו, ועתה התבונן נא למעשיהם”.

ואראה והנה להקת אנשים לובשים שחורים נושאים כל אחד בול עץ בידו, ועל העץ תבנית האנוש ההוא, הלובשים שחורים עוברים בראש ואחריהם רב אדם ימשךְ, עיניהם נטויות מטה ובלחש יצקו שיח – מה המה עושים בזה, שאלתי את המלאךְ – המה מתפללים, התענגתי מאוד על המראה הזה בראותי כי אחי בני האדם אשר עוד מעט וכמוהם אהיה גם אני, חדלו רגע אחד מהשתעשע במתכת הנמבזה אשר את שמה ואת זכרה לא שמעתי בעולמות העליונים אשר בהם ראיתי עד עתה, וגם חדלו רגע אחד מדקר ורצח איש את רעהו, ואמר: אכן גם רוח באנוש ואם יחפוץ יטנו נם למשנים אחרים בלעדי הכסף וההרג. ומי יודע אם רוח האדם לא יתרומם גם מעלה כנעוריו בית אביו, אבל פתאום כצל עברה שמחתי ותענוגי כעב נמחה, כי עוד האנשים בתפלתם ולבושי השחורים נושאי הדמות נתנו צו וכרגע התנפלו כלם על אנשים אחרים בני אדם כמוהם אשר רק חוטמיהם היו שונים מחוטמיהם המה ובאכזריות רצח רמסו ויטרפו ויהרגו ויחנקו את החלשים ההמה, וקול הנהרגים והנטבחים עלה השמימה וכמבול דמעות שטף ארצה, ופני הים האדימו מרב הדם אשר שטף אל תוכו, והמרצחים עוד לא אמרו הון וכרגע נפזרו אל כל כנפות הארץ ובאשר מצאו את בעלי החוטמים השונים הרגום ויטבחום מבלי היות להם חנינה, אם על בנים רטשו, עוללים נפצו אל הסלע, יונקי שדים טבחו וזקנים בזנבות הסוס קשרו ויסחבום אל גיא ההרגה, נבהלתי מראות ואקרא: אהה ד' אלהים למה תעמוד מרחוק, תעלים עיניךָ בהרג יצורי כפיךָ את יצורי כפיךָ, ומה חטאו ומה פשעו אלה?

הס בני הס! קרא אלי המלאךְ, עוד לא באת בסוד אלוה, ולא לךָ לדעת דרכיו ואתה רק ראה והתבונן.

– אבל מה חטאו אלה כי יובילום לטבח, מה עשו ומה פשעו?

לבושי השחורים, – ענני המלאך – המה כהני בן האלהים והמה רודפים באף ובחימה נצחת את בעלי החוטמים השונים על אשר לא יאמינו בבן האלהים ההוא, וזה כל פשעם וכל חטאתם.

– אבל הלא בנאות הקדש אשר תמיד שוטטת אתי לא שמענו ולא ראינו כי יש לאלהים בן כי האלהים הוא יחיד ואין לו גוף ודמות הגוף וכל הבריאה כלה וכל יצוריה המה רק מלאכיו עושי דברו לשמוע בקול דברו, ואיך נועזו החלשים האלה להשבית מטהרו ולדבר על ד' סרה כי כמוהם הוליד בן ולמה יעמוד יה מרחוק, למה לא יברק ברק ויפיצם, למה לא ימטר עליהם אבני אלגביש ירדפם באף וישמידם מתחת שמיו?

– הוא אשר אמרתי לךָ, כי לא לנו לבא אל תכלית שדי ומי אנחנו כי נבין אורחותיו ונלמדנו בינה, ועתה שים עיניך המראה אשר אתה רואה.

ואראה והנה לובשי השחורים ומשרתיהם עושי דברם נאספו לאספה רבה בבקעה גדולה ורחבת ידים וקהל אנשים לרבבות נאספו סביבותיהם ויקדו אפים ארצה וישתחוו ולבושי השחורים נתנו צו וכרגע ערכו מדורה גדולה ואל המדורה השליכו את בעלי החוטמים השונים אסורים ידיהם ורגליהם, אנשים ונשים בחורים ובתולות, עתר ענן העשן עלה השמימה, לשונות האש השתרגו ויעלו מעלה מעלה ואנקת הנשרפים ואנחותיהם סאנו ברעש וימלאו את חללו של העולם כלו, אבל הכהנים לא שמו לב לכל אלה וינצחו בנגינות ויקפצו וירקדו ויצאו במחולות המחנים, והנאספים נשקו בהדרת קדש את שולי מעיליהם ואת כפות רגליהם ויקראו: קדש קדש, הבו גודל לכהני אל עליון", ונשמות הנשרפים בעופם השמימה עברו על פני ואתבונן בהן והנה כלן זכות וטהורות כעצם השמים לטוהר, וכנשמות הטהורות רעיותי אשר בחברתן התענגתי תמיד בעולמות העליונים, ואתמרמר מאד ואקרא: אהה תבל זעומה הזה הוא גמולךְ אשר את גומלת לנשמות זכות וטהורות כי תגרש אותן מקרבךְ ואת נושאת פנים לבני בליעל ההמה, לנחשים הצפעונים ההולכים קוממיות.

– חדל בני חדל מחקר במופלא ממך – קרא אלי המלאךְ, ואתה שובה להתבונן.

– טרם אתבונן עוד אנא הגיד נא לי, – התחננתי – ביום הבראי ובבאי לשכן בארץ הזעומה, אל איזה מפלגה אהיה חבר, אם לעדת המרצחים או לקהל בעלי החוטמים הנרדפים?

– יהודי תהיה ונרדף תהיה כל ימי חייךָ, אךְ אל תירא בני ואל תחת כי לא יוכלו לך כי זה שנות אלפים רודפים לובשי השחורים את אחיךָ ולא יוכלו להם, במו אש ישליכום ונצחם לא יכוה, במים יטביעום ולא יצללו, כל כלי יוצר עליהם לא יצלח וכל לשון תקום עליהם תכרת.

– הנני לשאת כל יד עמל ותלאה, ומאשר אהיה בחלקי אם רק בקהל המרצחים לובשי השחורים לא תבוא נפשי³ ובקהלם אל יחד כבודי, אך מי יתן ואשאר פה בשמי השמים בנאות השלום והאהבה ואל יורידוני אל העמק העכור, כי מה בצע בחיים בכדור ההוא המלא הוללות ורשע, מלא על כל גדותיו דמעות ואין מי מיבשן, המלא אנחות ואנקות מבלי מקום, ומה חיי יצורי ומה מטרתם, אם לא רק להיות טורפים או נטרפים להבה או קש, והישר אם נכון הדבר כי שופט כל הארץ יסגיר נשמות טהורות בידי אליל הכסף והמתכת הנמבזה ההיא תתיךְ אותן ותמוגגן חושיה.

אם כל חטאת היא הבטלה, בנפש ורוח תעשה כלה, הלא היא הנבלה, אשר על פיה תצא כל תקלה, ותחת ידה רק מכשלה, לידי שעמום וזמה היא מביאה, בתים רבים תכה שאיה, ושלום היא מפריעה, וראה זה רעה רבה תחת השמים, כי בעת אשר רבים יאנחו בשברון מתנים, על עבדם עבודת פרךְ עבודת ארץ מצרים, ואין להם מנוחת רגע רקם לבלע, אל המכונה רצעו כבמרצע, ומרת נפשם מי יודע, בבקר יאמרו מי יתן ערב, מעבודתם הקשה להרף, הנה בעת ההיא רבים שאננים, יילילו כמו תנים, ונפשם תבחל במשמנים ומעדנים, כי העת להם ארוכה, ובעצמותם לא ידעו מנוחה, ולמצא למצוקתם רוחה, אל בתי המרזח יסורו ואחר לבבם ואחרי עיניהם יתורו, ואל שלחן הקלפים יתגודדו, ואל הפאקר המפקר יועדו, ואת הפּיניקל הנקל יחמדו, והיה יין ושכר משתיהם, והלצות שיחותיהם, ומכל דבר טוב יעלימו עיניהם, ומכל למוד מועיל יסירו מעינותיהם, ויש אשר הנשים, תבאנה אל האנשים, ותטיפנה להם דברים קשים, ותגלנה אזניהם כי הנם רשים, ובביתם אין לחם ונזיד עדשים, ונחת רועותיהן תראנה, ואת השוק והזרוע והלחיים תשרטנה, וציצות הראש תמרטנה, וכבני רשפים, יעופו הקלפים, ולחרדה ישם חשק הנשפים, והאנשים יהפכו לנחשים ושרפים.

ולכן למען הנצל מזאת נגע הצרעת, מהבטלה המרשעת, נועצו בעירנו שרון אנשי דעת, לקבע בלילות החרף עתים לחכמה ודעת, ולהתאסף בבית אחד הרעים, ולהלל ולפאר המפעלים הנאים, ולגנות הדברים המגונים, ומראש תנאי התנינו, ולחק קבענו, לבלתי בקר החוטאים, כי אם החטאים את הרשעה ולא הרשעים, גם נועצנו ובפה אחד חרצנו¹, עלי הגליון להעלות, תמצית השיחות המועילות נשוחח ונטיף בלילות.

ובערב הראשון בבית אבחיל נאספו הידידים, ובעלת הבית הביאה לפניהם פרי מגדים, והשיחה החלה בדברים נחמדים, וישראל סבא היה ראשית שיחתנו, כי קרוב לנו האיש מגואלינו, והוא עצמנו ובשרנו, ובו כל חיי נפשנו, ויהי בדברנו על זה האמלל מני רחם, אשר כל ימי צבאו לו לחם, בו נלחמים השמים וכוכביהם, וכל יושבי הארץ ברבבותיהם, ורוח אלהים על אבחיל נחה, וינאם נאום במליצתו הצחה! זה שנות אלפים, ישראל כאסקופה הנדרסת תחת הרגלים, וכמוץ ינדף תחת כל השמים. מי מנה צרותיו, ומי ספר תלאותיו, איה תלאה, לא שלחה בו ידה לרעה, ואיה מצוקה, אשר לא שמה במתניו מועקה, התבל כלה נהפכה לכבשן ורוח אפה לאש ותמרות עשן, וחלב ישראל ועצמותיו היו לדשן, ובני אדם היו לחיתו טרף, ויטרפו שה פזורה ישראל מבלי הרף, מבשרו לא שבעו, ומדמו לא רויו, נמרים וכפירים כסער מתחולל התחוללו, ועל זה החלש התנפלו, וכל היום עליו התגוללו, ויתגעשו וישתוללו, וינערו ויילילו, וישרקו ויצהלו, בבתרם השה החלושה לבתרים, ובראותם דמיה כמים הנגרים, ודם ישראל שטף ויהי לנהרים, ויאדימו פני התבל, ויקראו השמים וכוכביהם לאבל, והשמש כסתה פניה, כי בושה להפיץ על הדם קרניה, והסערות והזועות נאנחו, ומר צרחו, ויסודות הטבע נהו נהי נהיה, ויתנפלו לפני כס יה, ורחמים בקשו, ומשפט דרשו, על המעשה הרע הנעשה תחת השמים, כי יטרפו שבעים זאבים שה חלושה בחמס ידים, וכי תנתן ארץ ביד רשע, ולצחק לצדיק יהיה האגרוף הקשה, ויושב רמים אשר לא נבין אורחותיו, ולא נתכן עלילותיו, כי נצפנו מנו מחשבותיו, כי לא נבוא אל סודו, ולא נגיע עד תכלית הודו, זה הדור בלבושו וחמוץ הבגדים, זה הנורא וכולו מחמדים, מחביון עזו פתאום הופיע, וברעם גבורתו הריע, יום נקם בלבי אם גם אתמהמה, התבל ותכליתה אני היודע, ועתה למה תריעו רע.

ודבר שופט רמים, עמד לעולמים, ויגיע יום השלומים, והארי הנורא בבל היה למבוסה, וחוריו היו למשסה, וישראל ראה פגרו נתן לעוף השמים, וימחה דמעות העינים, וימחא כפים, ויביע תורתו לאביו רוכב השמים. תקופות עברו, אל תהום העבר דורות שטפו נהרו, ורומא הנמר הנורא, עז הנפש, היה לטיט ורפש, כעופרת צלל במים אדירים, ועמו עוד כפירים אבירים, וירא ישראל בעינים, כי חי חי אביו בשמים, ומזמור לתורה הביעו שפתותיו, ודמעות שמחה היו דמעותיו. ובכל דור ודור תקופה ותקופה, רואה ישראל מבעד לסתר הסערה והסופה, בבנות ההיסטאריע גלים וקברים, לשונאיו העריצים והנאדרים, וגם בימינו ולנגד עינינו, הנה כבר אבן הפנה הנחה, ויד ממרומים שלחה, להכין הקבר לספרד זאב הערבות, אשר שניו בבשר ישראל עודן תחובות, ומכותיו הכה ישרון בזכרונו עודן משלבות, והנה לעינינו כבר הקבר ומסדו, הכין לו בידו, ולא יארכו הימים, ויבא יום השלומים, ונראה גם הטפחות, ונבלת האינקוויזיציא כורה השוחות, תרד שאול תחתיה, והיתה לשמה ושאיה, וישראל יעמד על זה הקבר המורא, ובאצבעו יורה! הנה זאת אחרית הכת השובבה, חלב ודם אהבה, וכלי נשקה היו אש ולהבה, עתה נר חיתה כבה, וכנצר נתעב מתחת השמים נסחבה.

ובכן אחים אל נא תרפינה ידינו, נשחקה לסופות יסערו להפיצנו, אל נאמר נואש לתקותינו, ובכל מאמצי כחנו, נחזיק בדגלנו, דגל בת יהודה, הבזוזה ושדודה, כי חי חי גואלנו ואחרון על עפר יקימנו". הנואם כלה והשומעים נשקו שפתים, וגם מחאו כפים ויקראו: זאת היא שפת ירושלים, והחזון הוא מחזה שמים, ומי יתן גם בערב הבא תשמיענו מדברותיךְ, ונתענג על צוף שפתיךְ, ועל זאת יהודוךְ אחיךְ, ואבחיל ענה, בטרם אכלה, אקרא לפניכם מליצה דלה, מכבר הימים אותה חברתי, ובערב זה כדבר בעתו תהי, אמרתי:

חידת עולמים, כל הימים, ישראל תחת שמים,

רוצציו ומעריציו, ישאלו עליו, שאלות רבותים;

בזמן המכלה, כל המבלה, איךְ עמד קטן הלאומים,

איךְ לא חת, ומהמערכה לא נס, זה המעט בעמים,

רודפים ענקים, אחרי² רעמים וברקים, מכל עבר יכתירוהו,

והוא צולע, עיף ויגע, ולא ישיגוהו,

מבול חצים רבבות מדורות עצים, כקש לו נחשבים,

ימי תלאות, סופות וזועות, בני רשף ולהבים,

כולם יגידו, ויחדיו יעידו: מול יעקב נחנו חגבים,

רגע נהדיכהו, למצולות נשליכהו, ומשנהו – הנהו מרומי עבים",

לחדה הננו, גם בעינינו, אךְ לנו גם הפתרון,

צרי חיים, מבשם השמים, נתן אל לישורון,

היא תורתנו מקור חיינו, משבצה בשפתנו היפהפיה,

השפה והתורה, מפיצות לנו נהרה, בחשכת הזמן בשאיה,

לאורן נגבר חילים, רגלינו נשוה כאילים, לדרוךְ על במתי ארץ,

עששית התורה, הדרךְ לנו תורה, לשמרנו מכל פרץ,

ונגה השפה, לנפשי עיפה, יגה באור שבעתים,

ולנגהותיהן נעלה, מעלה מעלה, ונבא להר הקדש ירושלים.

תמה השיחה הראשונה.

על ספסלו הנמוךְ ישב הרצען ירובעל.

ויעמול ויעבוד ויתפר נעל,

השמש על ראשו גחלים להטה,

והמלאכה הקשה חלבו ודמו מעטה

אךְ הוא לא ייעף וידו אוחזת במרצע,

מלאכתו יעשה באמונה, לא יתלהלה

כי אחת גמר אמר וישבע בשמי מעל

כי עוד היום תשלם מלאכת הנעל. –

היום יפוח, הצללים ינוסו

ופני ירבעל מרגע לרגע ביזע יכסו

היום יבא הנה יקרבו הערבים

השמש כבר יורדת לירכתי השמים,

ופני ירבעל פני להבים;

שארית כח יחגר יחזק מתנים

לילה דם! אל נא ממחבאךָ תעל

כי ירבעל טרם עוד יכלה הנעל!

זרועי ידיו יפזו, אצבעותיו תמהרנה

החוטים תמתחנה, התפירות תתפרנה

העור יחליק וישוה בהלמו בפעם

הפטיש ירום בחמה וזעם;

אךְ לשוא עמלו, יגיעו לריק

כי בעד החלון נוגה הערב מבריק,

ומלאכת הנעל עוד לא כלתה,

שאיה בלבבו, בבתי נפשו – בתה.

אךְ ירבעל יתחזק ויתאושש

כי לא נרפה הוא ויואש

ואשר לעבוד בשעות מספר, יעבוד באחת,

והשמש אךְ ירד ירדה

ורגל ירבעל במישור עמדה

ומספסלו הנמוךְ קפץ בגיל, ומלא נחת

קרא בקולי: "ברוך אל עליון ממעל

הנה כלה הנעל".

בעונג לא יתאר מחה זעת פניו

ואת רעיתו בירכתי הבית חפשו עיניו

"גשי נא הנה רעיתי תמתי

התפלאי הפלא ופלא על תבונתי

והשתוממת על גודל חריצותי.

אך מדוע ברעיונותיךְ תעמיקי

הבת השובבה למה תתחמקי

קומי רוני כמוני, ובקול לשמים יעל

קראי בשמחה! “ברוךְ ד' כלה הנעל”.

– אם כלה, כלה – האשה ענתה

ובלבה נטרה לו על הפריעו מנוחתה,

“לא, יונתי” קרא בתלונה ירבעל

"כמוני אני גילי ברעדה ובקול צהלה

קראי! ברוך העליון כלה הנעל"

–"הוי קראה האשה – הסירה משובתךָ

העגור אני כי אצפצך דברי שפתיך

יקח אפל את אולתך, את אולתךְ ואת מנעליךְ"

"מה? האם למען אותי רצון השביע

האשה הזאת ארבע מלין לא תשמיע?

השיבי אל לב, הנה חמתי מתלקחת

ועוד מעט אם חרה יחרה אפי

וידעת את תנופת כפי"

האשה התקצפה, ותשחק ותרגז ואין נחת;

“פחדך לא יבעתני” מוראך על ראשי בל יעל –

דבריך לא אקרא, גש הלאה בליעל –

ירבעל אחז בידו את הרצועה

וינופפנה לכל רוחות השמים!

"העידותי בךְ, דברי קראי בתרועה

פן אמטיר על ראשך מהלומות מלא חפנים

ונהמת באחריתך ככלות שארך ובשרךְ

ואיש מידי לא יצילך"

אך האשת עמדה על דעתה, מחשבתה לא שנתה

ובגאוה וגאון עורף לו פנתה.

וירבעל לא עצר כח, תקות סבלנותו נשתה

והרצועה הקשה נפלאים הראתה פעולתה

ויוליכנה ויביאנה מעלה ומטה

אין עיף ואין כושל בו, ידו לא חתה

והיא – ללשונה תגביר שפתיה אתה

תחרפהו ותגדפהו בלשונה המרוטה

עד אשר קראה, "הה רב לי עתה

הרפה נא, הרפה ממני יקירי ירבעל

ברוךְ ד' כלה הנעל".

ושר הכפר עבר לפני הבית בעת ההיא

ויקשב וישמע קול ההמולה

קול זעקת שבר יללה ונהי

ויעמד למו ארב, וישמע מהחל ועד כלה,

וישחק בכל פה על מעשה הנבלה

וישחק – ובטנו עוד מעט ונבקעה

ויבא אל ביתו, ובשחוק נפשו יגעה,

ובשבתו אל השלחן לאכול סעודת הערב.

לא יכול להתאפק, להבליג לא עצר כח

מבליגיתו עלי שחוק, עליו לבו שמח

וישחק וישחק מבלי הרף

עד אשר נגשה אליו הגברת

ותשאלהו: לשמחה מה זה עושה? עטרת

ראשי, ספר נא לי פשר דבר ספרה

כי נכספת אני לדעת הדבר מהרה.

ויספר לה השר בפה שחוק מלא

כל אשר קרה בבית ירבעל מלה במלה

לא החסיר דבר, ועוד הוסיף נפך משלו,

“ועתה מה תעני רעיתי לזאת, הלא?”

– צדקה האשה ממנו – ענתה הגברת

אמנם בליעל הנהו, הדעת ממנו נעדרת

ואני לשחוק כזה אקרא מהולל

שחוק – אשר כבוד הנשים בו יחלל,

ולו היתה נפשי תחת נפש זאת האשה

כי עתה הראתיו את ידי הקשה

ובצותו עלי במפגיע, נקרתי לו שתי העינים

וארעיש עליו ארץ ושמים.

והשר קרא: אמנם כן, צדקת רעיתי

ולהתעמר בך מעודי לבי לא מלאתי

אבל לו בקשתי ממךְ בחמלה ובתחנונים

להשמיעני את קולך הערב,

כי עתה למרות פי לבךְ לא ערב

ובחן ושחוק ושפתי רננים

עוד אני מדבר, כדברי ענית ואמרת,

כי למלאות רצון בעלךְ מהרת

ועתה למען השחק קראי נא אישון עיני,

“ברור ד' כלה הנעל” ולא תשני.

– אך נבער מאיש הנך

כי לבקש כזאת תרהיב עוז בנפשך

ואם גם תשנה סדרי בראשית

הפעם לדברך לבי לא אשית

"מה?– קרא השר וחמתו בו בערה

הלא אני המצוה, קראי נא מהרה!

“ברוךְ ד' כלה הנעל” –

“אדוני השר” קראה האשה בחרון

אם גם תצוה עד יחר הגרון

אם גם תרב כעסךָ ותאַימיני

לא אשמע לדבריך, לא יונה פותה הנני

יחילו מפניךְ, הסרים למשמעתך, ולא אחילה אני".

והשר אחז בערפה ויפצפצנה.

"הידעת את אפּי כי עז, ועברתי כי קשתה

את ידי החזקה האם לא תדענה?

קראי נא כדברי, נחרצה נעשתה

“ברוך ד' כלה הנעל”

ואפי ממך יסור ויעל –

אבל האשה לא טמנה יד בצלחת

ותכהו על הלחי אחת ואחת

ומצליל המכות אמות הבית רעשו

ושניו דא לדא נקשו.

אז נבקעו מעינות תהום רבה

וארובות השמים נפתחו

ומבול מכות שטף על הגברת, ובאשר נסבה

אגרופי השר אותה לא זנחו.

החרון קם למטה זעם

וברקים רב עליה ורעם

עד אשר גאון האשה רפה

ומעפר אמרתה צפצפה!

"הה! חוסה נא חוסה, יקירי הבעל

ברוך ד' כלה הנעל".

בלילה ההוא נדדה גם שנת המבשלת

בבית המבשלים, אחורי התנור והכרים

כי בשמעה השאון, יצאה דחופה ומבהלת

ותודע מאישה המשרת, הדבר מציל האזנים

כל אשר עבר על ראש הגברת

בלי תוספת ובלי מגערת,

"צדקה האשה – קראה – ועל בלי פשע

העמיק הרחיב פצעיה בעלה הרשע,

אין אונס, וגם אנכי עשיתי כמעשיה

לו הייתי אני תחתיה".

– אין אונס? – קרא המשרת בגאוה

עוד מעט הראיתיךְ, לו היו עתותי בידי

מי השורר בבית ומי הוא המצוה

ובשפתים מלאות תרועה, ובפה שחוק מלא

ענית וקראת עד בלי די:

“ברוך ד' הנעל כלה”.

ותשחק המבשלת: "בחנני נא בזאת

אמנם כן הראה נא אות

שאתה הוא המושל בבית

מהר נא מהר להוציא פקודתךְ

כי על גחלים חעמוד הסרה למשמעתךְ"

– אם כזאת תדרשי, הוי שמיר ושית

לעשות רצונךְ חפצתי, ובלי התמהמה רגע

עד מהרה תקראי במו הגה:

ברוךְ ד' כלה הנעל –

"עוד אלפי נעלים תבלה

טרם דבר פקודתךְ אמלא

גש הלאה כסיל ובער תמים

וחכה לקץ הימים

ואם במפגיע תצוה הנה חיש מהרה

תעוף על גלגלתך ותרוצצנה זאת הקדרה".

מה לעשות לאנוש ולא עשיתי –

קרא המשרת בחמת אפים,

שמעי לקולי זאת היא עצתי

מגעי עיניך מדמעה ממהלומות המתנים –

אך טרם יכלה דבריו וכרעם משמי שמים

נפץ זרם ורוח סערה

על ראשו עפה הקדרה

ובקול המולה לרסיסים נשברה.

אך אהה בלא עת, נחמה על משובתה

ורק להותה הועילה פחזותה

כי בעלה התנהג אתה כמנהג השר וירבעל

ובחמת אף קנאה ורצח

דש את בשרה בהדוש קצח

עד אשר שלש פעמים קראה בנשימה אחת:

"הה חוסה חוסה אל תורידני לשחת

ברוך ד' כלה הנעל".

* * *

הספור הזה איננו כי אם הלצה

אךְ בתוכו מעלפת גם תוכחת נמרצה

אם נחפץ להרבות בבתינו שלום וברכה

אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה,

מה נקל הוא מפני דרכי השלום

עת אשר המדון יקרב הלךְ והלום

מקרא: ברוך ד' כלה הנעל,

אבל בתים רבים הכתה העקשות שאיה

ותרב בהם תאניה ואניה

עמל ויגון ותלאה,

כי מקשה לבו יפול ברעה – –

ציור מחיי המשפחה בבני ישראל.

בספורי דברי ימי עמנו לא אדע למצא סמך למנהג אכילת הדגים אצלנו בני ישראל בשבתות ה' ומועדיו, אשר כל יהודי ואף העני ישחד מכספו ויוציא את שארית פרוטותיו לקנות דגים, להטיב בהם את לבו בשבתו ומועדו; בכתבי הקדש נמצא זכר למאכלי התאוה אשר אוו אבותינו רק הבצלים והשומים¹, ואניח את החקירה הזאת לחוקרי קדמניות: אךְ זאת יודע אני, כי בעיר מולדתי, אשר רוב מספר יושביה פרוטיסטנטים, וגם קהלת קאתולים בה, ועדת יהודים נכבדה בקרבה, הביאו תמיד האכרים אשר בסביבות עירנו ביום הששי העירה דגים למכור רק בעד היהודים וטבחות היהודים במטפחות נקיות, ובעלי הבתים בחריטים מהודרים או בלתי מהודרים ישאו את חוק “דגי שבתם” הביתה בהרחבת הלב ובפנים מאירים. לפי קדושת החג וערכו, ערכו בביתנו את מאכל הדגים וטובם! בשלש הרגלים הכינו את דג הלאַקס, בחגים האחרים את דגי ה“קארפּף” ובשבתות כל השנה הסתפקו בדגים פשוטים, אךְ מבלי הביט אל ערך הדגים וטובם, לא חלו בהם בביתנו ידי אחרים להכינם ולבשלם מבלעדי ידי אמי, כי אבי גזר אומר כי בכל אפסי תבל וקצוי ארץ אין איש אשר יוכל לבשל מרק דגים כמו אמי, בגאון לבב חגרה אמי בכל ערב שבת בבקר את הסינר הלבן עליה, ואני ואחותי הקטנה אוחזים בשתי קצותיו ומביטים בעין פקוחה על אמנו בעשותה את האותות והמופתים בדגים מאכל תאותנו. כאשר הוציאו נתחי הדגים מן הקלחת הנוצצת והמברקת ביפיה, והונחו בסדר ומשטר על הקערה הארוכה, למען יהיו קרים לעת ערב, אז בחרה אמי תמיד ראש מבחר הדגים ותניחה על קערה מיוחדת, ותענדהו בזר בצלים וקליפות הציטראן, ותשפוך עליו מרק מתובל המפיץ ריח ניחוח על סביבותיו, ותציג את הקערה על שלחן המאכלים הנקי, ותאמר “לדודתנו גוטטראוד”.

בכל שבוע ושבוע ראינו אנחנו הילדים את האשכר היקר הזה נשא אל בית דודתנו, ויש אשר נשאנוהו גם אנחנו, ולא באנו בחשבון עם הדגים בני בלי בינה אשר הכבידו עלינו את משא על הזה, כי שם דודתנו קדוש היה בביתנו, ומי זה לא ישרתה?

הדודה גוטטראוד היתה אחות לאם אמנו, והיא גרה עם אישה החולה ועם שתי בנותיה הגדולות אשר כבר הגיעו אז לפרקן, ברחוב קטן וצר אשר אצל בית הכנסת הישן, בית תפלת החרדים, ומעולם לא יצאה מפתח בית מושבה הצר החוצה, ובכל עת אשר הזכירה אמנו את שמה, הזכירה אותו בחרדת קדש, וגם אנחנו הקדשנוהו ונכבדהו², מבלי אשר ידענו שרש דבר נמצא בקדושתו ומבלי התחקות עליו.

גם עלינו הילדים תפול חרדת קדש, בצאתנו ביום הששי בערב מביהכ"נ, ונעלה על מדרגת העצים הישנה המובילה אל חדר מעון דודתנו; מצדי המדרגה לא היתה מעקה כי אם חבל לאחוז בו, ובמדרגה הזאת עלינו בלילות השבת לקחת ברכה מאת דודתנו הזקנה, כי כן שמה אמנו לחק ולא יעבור.

עוד היום עומד לנגד עיני מראה החדר ההוא, עוד היום אני חש את ריח החדר ההוא, אשר בכל עת צעדי בו עורר בקרבי גועל נפש. כח גדול ונפלא לחוש הריח, כי גם עתה בכתבי את דברי אלה, כמעט אשר אני מריח באפי את הריח ההוא, ריח גחלים, ריח מנורה וריח קאַמפער, אשר הכבידו אז לפני חמשים שנה את אכפם על נשמת אפי בבואי בבית ההוא, וכל ימי חיי בבואי במשכנות העוני במעון המסכנות, ובהריחי בריח ההוא, יעלה מבלי משים זכר דודתי גוטטראוד לפני.

החדר היה ארוךְ ושפל; על קורת הבית התיכונה השחורה משחור, היחה תלויה מנורת נחשת־קלל בעלת שבעה קנים, ומשני נרותיה האירו להבות שמן, אשר הפיצו אור כהה על השלחן העגול המכוסה במטפחת לבנה, והעומד מתחת למנורה. ובשאר חלקי החדר השמם ההוא שררה עלטה או חשכת בין השמשות. רצפת הבית אשר כבר היתה למסוס נוסס, היתה מכוסה בחול לבן, אשר בצעדנו עליו נשמע כמו קול גניחה מתחת לרגלינו; באחת מפנות החדר לארכו, עמד תנור ברזל הבוער באשׁ, והרוח בנשבו דרךְ פתח הדשן הוציא לרגעים על פני הבית ענני עשן. בפנה השנית עמדה מטה, ולמסךְ לה יריעות כתון מצבע אדום ותכלת, במטה הזאת שכב בעל דודתנו החולה במחלת כאב האברים, ואשר לא קראנוהו בשם “דוד”, וידיו ורגליו מחותלות בחתולים המשוחים בסם הקאמפער; על כסא עור לא הרחק מן המטה ישבה דודתנו, הסדור העב המכורך בעור שחור, עודנו בידיה, ושפתותיה עודן נעות בתפלה, קמה ממקומה לברכנו בבואנו.

ביראת הכבוד הושיטה אמי ידה לה, ותגיע ראשה כאלו היא משתחוה להזקנה אשר שמה את ראש אמי על כתפותיה, ובידיה הרזות החליקה את מצחה פעמים אחדות.

“ברכי את ילדי, דודתי הכבודה!” תאמר אמי לה, והזקנה הכבודה אשר חכתה לזאת, יצאה מן האפל אשר בירכתי הבית, ותלךְ הלוך וקרוב אל מקום עמדתנו, אל השלחן אשר אחזנו בו בכל מאמצי כחנו.

קומת דודתנו גוטטראוד היתה ממוצעת, וגויתה רכה ושחה מעט מזוקן; היא היתה מכוסה בשמלת כתון כהה, על חזיה מטפחת לבנה ואין כל עדי עליו, וצבע הלבן אשר למטפחת בשלחו קרנים על פניה החורים הפכם לעין צבע דונג ירקרק, שבכה שחורה כסתה את ראשה ותרד על מצחה, למען אשר לא תראה אחת משערותיה, ורדיד לבן תאר את ראשה כמסגרת לתמונה הנכבדה הזאת; חוטמה היה מחוטב יפה כמעשה שן בהיר, שפתותיה הצרות בהפתחן גלו שינים אשר עודן בשלמותן ושכולה אין בהן; מתחת לעפעפיה הכהות האירו עינים אמוצות, הרטובות בזוהר רוטב כזהר דמעות, שתי ידים רזות וירקרקות כצבע הדונג הונחו על ראשינו, וברוח קדושה והשתפכות הנפש נשאה עיניה השמימה, ובברכה אותנו היו רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, בבית שררה דומיה, רק קול משק הזבובים השוקקים סביבות לשלהבת המנורה ישמע, וקול האנחות הדקות המתמלטות מפתחי פי החולה, השוכב בסתר חביון יריעות המטה; הברכה כלתה, ואז נשקה לנו על על מצחנו, ואנחנו משכנו בחרדה ולב נמוג את ידה הרזה אל שפתותינו; בצעדים רכים נגשה הזקנה אל ארון זכוכית, אשר מתחת לשמשותיו האפלות נשקפו ספלי זכוכית אחדים, ותוציא משם תפוחים אחדים ותתן לנו, ונבלה בהם את עתותינו, בעת אשר אמנו נאלצה לשבת אצלה ולהשתעות אתה.

“מה שלומך דודה יקרה?”

“מהולל ה' לא הורע לנו, המחלה הרעה עזה מאד, ומה גם בימי הבציר, אך העליון יושיע”.

“הישנת מעט בלילה הזה?”

“אך מעט. מעט שנות לאנשים זקנים, גם הוא יישן אך מעט, אבל מהולל ה' כי תאות האכל לא סרה ממנו, והדגים טעמו מאד לחכו וישיבו את נפשו ותאורנה עיניו, כי מי כמוך מבשלת דגים”.

“האם לא תבואי פעם לאכול בביתנו, דודה יקרה, כאשר הבטחת לי לא אחת?”

“אבואה כאשר אוכל למוש ממנו, וטוב כי אשלח אליך אחת מן הנערות; בתפרן כל היום תשחתנה את עיניהן בנות ישרות, ברוכות תהיינה לעליון”.

“ומה שלומךְ את?”

“שלומי אני? מהולל ה', ומי יתן ולא ירע “לו” ממני; מהולל רופא החולים וברוך סועד החולים וזוקף הכפופים!” ובדברה הרימה את ידה הרזה מעל לראש אמי, ואמי בהביטה בעיני הזקנה המלאות דמע השפילה בבושה את ראשה לארץ.

אמנו קמה ממושבה, התפוחים כבר נבלעו, אנחנו יצאנו לחפשי ונשאף רוח כתנים, בצעדנו דרך השער הקטן אל הרחוב הצר.

“בני! קראה אמנו – הידעתם כי דודתנו גוטראוד היא קדושה בישראל?” האמננו לדברי אמנו, יען כי את הקדושים יכבדו מבלי הרבות חקירות ודרישות, מה גם ילדים כמונו, לא בקשנו אותות ומופתים על אמתת הדבר, כי באמת היתה הדודה הזקנה רחוקה מכליותינו ומעניני שעשועי ימי ילדותנו. ורשומה על חיי חלדנו אז היה ארכו רק כארךְ ראש הדג אשר נשאנו אליה, וכבדו ככבד התפוח אשר נתנה לנו וגם אלה נשכחו מלבותינו בהיותנו עסוקים בתענוגי הילדות.

עשרים שנה חלפו ועברו מן העת ההיא, ואני שבתי מבית מדרשי המדעים לעיר מולדתי, ומה רבו החליפות והתמורות אשר מצאתי בעירי! כל דבר ודבר נישא עליו תו זרות לי; המות בראש משרתו הנאמן, החלי־רע, הניף את חרמשו על רבים וכן שלמים. ויגזר על ימין ועל שמאל, וגם אבי האהוב נאסף אז אל עמיו, וימצא מנוחתו בבית מועד לכל חי; בית אבי נשם; אַחי נפזרו לכל רוח, אחותי היתה לאיש ותגר בעיר אחרת; האחת אשר נשארה בבית היתה אמי היקרה, אשר לא בלתה עתותיה בחבוק־ידים, כי מלאכה כבדה ויקרה העמיסה על שכמה, מלאכת הקדש; היא היתה אם ליתומים ומעוז לאלמנות, משען לכל קשה־יום ונגוע הזמן, ובכנפיה הביאה מרפא לכל אובד בעניו בעדתנו. קשים היו לי הרגעים האלה, רגעי שובי לראות את אמי הגלמודה, כקריעת ים־סוף; באין אומר ודברים חבקנו איש את משנהו, שפתותינו נאלמו, כי לא חפצנו להחיות בדברינו את כאבנו הנעכר, והדומיה הזאת עם דומית הבית ונשמותיו העיקו על רוח נשמת אפּנו.

“נלךְ נא לבקר את אהוב לבבנו” קראה אמי אחרי דומיה ממושכה.

אנכי בקשתי ללכת לבדי בלא חברתה, אךְ היא שחקה ותאמר:

“חצר המות הוא מקום טיולי, ובית מועד לכל חי הוא גני ופרדסי אשר בו אני מתהלכת לשוח תמיד”.

חצר המות אשר ליהודים רחוק מן העיר מהלךְ שעה אחת, ומשתרע על ראש גבעה אחת הנשקפת אל מול חורש־מצל, ודרךְ אחו הנטוע עצים רעננים יבאו אליו; מפתח חצר־המות היה בידי אמי, כי היא היתה מבאי שעריו תמיד. צעדנו בין שורות הקברים, ומכל מצבות האבן דרשו לשלומנו שמות אנשים הידועים לנו. על קבר אבי נסכנו דמעות לרוב, ויקל ללבנו העמוס מכאובים מרבה להכיל; הוספנו ללכת בין שורות הקברים, ויש אשר הרימונו אבן קטנה מאבני המקום, לשימה לזכרון על קבר אחד מקרובינו או מיודעינו; אצל מצבה אחת עצרה אמי את מהלכה ותעמוד על מקומה, וכאלו חפצה להציג לפני את מכירה היקר, אמרה בקול רועד: “דודתנו גוטטראוד!” זכרון ימי ילדותי עלה פתאום על לבבי, ומראה תמונת הזקנה הנכבדה, אשר שרש דבר קדושתה היה תמיד מכוסה ממני בצעיף הסוד, חלף ועבר על פני, ובמקום הנכבד והנורא הזה, אשר בו חידת המות משתמררת ואין פותר לה, במקום הזה אמרה נפשי למצוא פתרון החידה, על מה נקראה תמיד דודתי בפי אמי בשם “הקדושה בישראל”. אנכי ישבתי תחת צל האלון אשר נטעה אמי בידיה על קבר דודתה, ואחל את פניה כי תשב גם היא אצלי, ואומר: “מה שרש דבר בדודתנו גוטטראוד, כי תמיד – מני העת אשר אזכרנה ועד עתה – תזכירי את שמה ביראת הכבוד, והוד קדושה חופפת על שפתותיךְ בדברךְ בה? מה מאד נשגבה ורמה היתה האשה הזאת, אם נפש דגולה כמוךְ משתחוה וכורעת לפניה ביראה ורעדה!”

כמעט בחלחלה שמעה אמי את דברי אלה, בדמותי אותה אל דודתה, ותען ותאמר: "איך תדמה אותי, בני, אל הקדושה הזאת, אשר רבות נשאה וסבלה עלי אדמות! אני בחסדי העליון שבעתי בכל ימי חיי שובע שמחות מצאצאי, וכל דאגתי היתה רק לגורל עניים ומרודים מבלי הבדל דת, אבל היא היתה הקדושה בסובלות עמל ותלאה, הגבורה בענות הרוח והנהרגת על קדושת אמון רוחה; אנחנו אומרים כי נבין מה הוא קרבן על מזבח האהבה, יען כי כל אחד ידמה כי גם בידו להקריב את נפשו על מזבחה, אבל אחת היא דודתי גוטטראוד; היא הקריבה את נפשה וכבודה על מזבח אמון רוחה. בימי ילדותכם, בני, לא ספרתי לכם קורותיה, כי דבר קדושתה יעטה בזכרונו חרפה על משפחתנו, ותו קלון הוא על מצחנו, ולא טוב לעכר רוח ילדים בספורים מוראים כאלה, המספרים עונות בני אדם וחטאותיהם, אךְ עתה, כי כבר גדלת ותדע את החיים עם אורותיהם וצלליהם, עתה אספר לךְ במנוחת לבב את תולדות דודתי:,

"דודתי גוטטראוד היתה אחות לאמי, תהי מנוחתה כבוד, כבירה ממנה לימים; היא היתה נשואה לאיש, ותגר באחת מערי השדה הקרובות לעיר הבירה, ורק מעט מזער שמענו ממנה, עד אשר מת עליה אישה, ותבוא לגור בעירנו, היא ושתי בנותיה. הון ורכוש לא היו לה, ותעש בחפץ כפיה למצא את לחמה לנפשה, כי היא היתה רוקמת “מעשי רקמות פנינים”, וגם שתי בנותיה תפרו שלמות בעד אחרים, ותחיינה מעמל כפיהן. בת ארבעים שנה היתה אז, ובכל זאת היה שפוךְ עוד על פניה הוד עלומים, ומהלכה ותנועות גוה עודם חקוקים בזכרוני למשמרת עד היום.

הימים ההם היו ימי ממשלת הצרפתים בארצנו. המלךְ יעראמע ישב בעירנו, ומצרפת ועלזאסס באו אנשים רבים המחפשים את הצלחתם, ויתישבו בקרבנו. רגש חיים נראה אז ברחובות קריה, וחנויות ובתי מסחר כלולים בהדרם נפתחו בכל עבר ופנה; גם שני יהודים אחים ילידי עלזאסס יסדו בעירנו בית מסחר גדול, והבכור בהם לקח לו לאשה את דודתנו גוטטראוד. הדבר היה לשיחה בפי כל, ושואפי החדשות שערו עליו השערות שונות. כן תמהו ימים רבים; וכפי הנראה היה כל ישע וחפץ הסוחר העשיר ההוא להתקשר במשפחתנו, אשר אף כי לא היתה העשירה, אךְ הנכבדה בעדתנו, ועוד כי היתה דודתנו גוטטראוד אז ביפי הוד עלומיה, ובצעיף חופתה התנוססה בין רעותיה כגברת ממלכות. אני הייתי אז נערה ויצאתי במחולות בין המחוללות ביום חתונת דודתי, ואמי – זכרונה לברכה, שבה הביתה ממשתה החתונה ופניה נוגים, כי מראה פני החתן לא לקח לבבה, ונפשה נקעה ממנו, מבלי דעת שרש דבר נמצא בשנאתה אותו. “לבי ינבא לי כי חבלי אחותי לא נפלו בנעימים תחת צל הגבר הזה” אמרה אמי, ואהה! כי את אשר יגורה בא לאחותה, כי האיש ההוא היה משחת המדות, ויתעמר באשתו ויכעיסנה תמרורים, והיא – סבלה בדומית השקט את אשר נטל עליה, וגם לא גלתה לאיש מכאובי לבבה, ופצעיה מצאו בחובה קברם. בנותיה התנחמו כי עתה יונח להן מעבודתן הקשה כל היום, וגם כי תלבשנה עתה שמלות יפות לעורן, והיא נשארה כמלפנים צנועה וענוה, ולא רם לבבה בעושר אישה. אנחנו התרחקנו לאט לאט מביתה, כי גועל נפש ואיבה מסותרה שמו את הדוד החדש לאיש נכרי לנו.

“ימי הצרפתים” חלפו עברו! הנסיךְ הנגרש מארצו שב בפקודת מלכי הברית אל אחוזתו ואל ממלכתו, ואני הייתי בין הנערות אשר קדמו את פניו לפני שערי העיר בזרי פּרחים, אךְ העתים לא נשתנו אז לטובה כי אם לרעה; ממשלת הצרפתים הביאה אתה את אהבת המותרות, הלוקסוס גבר חילים ויהפוךְ משרש מצב אנשים רבים, הסוחרים הגדולים פשטו את הרגל איש אחרי רעהו, וכן היתה גם אחרית שני האחים העלזאססים, האחד ברח וימלט, והשני בעל דודתי העני מיום אל יום, ובאבדן עשרו גדלו משובת לבו ומדותיו הנשחתות, ויצק לאשתו עד מאד, אבל היא סבלה בדומיה ותשא בשרה בשניה, ותשב אל מלאכתה לעשות מעשי רקמה, כיסי כסף משובצים בפנינים וכאלה, ואת מעשי ידיה נשאה בעצמה למכרם, ובנותיה תפרו כמלפנים כתנות ושמלות, ותשתכרנה להן אגורות כסף, אךְ כאשר אחד מבני משפחתנו נדרש ללא שאלוהו ויאמר לתמוךְ בידי דודתנו, אז השיבה את פניו ריקם, ובגאון ענתה: “הוא לא יחדל מדאוג בעד בני ביתו”.

אני יצאתי מבית הורי והייתי לאיש, ואביךְ הטוב נתן לי רשיונו לתמוךְ בידי דודתי העניה, ובעת אשר בעלה הלךְ בדרךְ למסעיו, אשר ילךְ בכל שבוע ושבוע, והתמהמה בדרכו שלשה או ארבעה ימים, אז בקרתי את דודתי בביתה; פּניה כחשו וידלו, כי העוצב הנסתר שלח בה את שניו וידכאנה, ובכל זאת לא עבר דבר עצב על דל שפתותיה, רק בהחבא ובסתר התגנבתי בכל עת בחדר המבשלות אשר בביתה, ואתן לבנותיה את אשר הבאתי אתי, מעט נפת־צופים, מעט קאַפפע ומעט טהעע, כי יגורתי פן תתפשני דודתי בהביאי את אלה וחרה אפה בי. התבוננתי כי בנותיה נושאות על בשרן את שמלותיה אשר היו לה, והיא לבשה בימי החרף הקרים שמלת קאתון דקה, ובכל אלה משען לא לקחה; על בעלה אמרה כי הוא נוסע בערים לערוב מערכו, כי כן האמינה, אךְ באמת היו עסקיו שונים מאשר דמתה היא, ובעיר התלחשו כי בכסף הוא שב תמיד, ושרשרות מורי־שעות זהב וטבעות זהב הוא מביא אתו מדרכו.

היא ידעת, בני, כי ארצות אשכנז היו אז נפרדות, ועל גבול כל ארץ וארץ היו בתי מכס, ארצנו היתה סגורה וחתומה אז משני עבריה, גם מהאנאווער גם מפראנקפורט, ואף בעד הסחורות אשר באו אלינו מהאמבורג שלמנו מכס רב. מובן מאליו כי נמצאו אנשים רבים, אשר עשו את גנבת המכס לענף מעץ חייהם, ובמערות נסתרות ובמנהרות הסתירו את הסחורות האסורות, ובדרכים נסתרים הביאון העירה, ויהיו המקומות האלה גם קן לגנבים ושודדים, אשר החביאו שמה כל דבר גזל ושוד והחפצים הגנובים אתם, והממשלה הוסיפה שמירה על שמירה, ותבט בשבע עינים על מגנבי המכס ותענישם קשה, ולנמצאים לא היתה כל חנינה.

ויהי היום – הדבר היה כשבוע לפני הימים הנוראים – ודבר נפל בעיר, כי שומרי הגבול גלו מערת גנבים ומגנבי המכס, וראשי הפריצים ובני הבליעל נחפשו בכף, והמה מובאים העירה אסורים בכבלי ברזל; במנוחת נפש שמעתי מספרים את הדבר הזה, כי מה זה יגע אלי? ויען כי תמיד ישבתי בחדרי וציפיתי הליכות הבית, לא דרכה כף רגלי החוצה ולא ראיתי עמל המחזה הנורא ההוא בהובא האסירים העירה, לולא עמדתי אז לפני החלון אשר נקיתי את שמשותיו למשעי, ופתאום והנה קול הקריה הומה, וקול שאון ופרוע עלה באזני, הבטתי בעד החלון והנה עגלה ארוכה מוקפת שוטרים מזוינים, ועליה יושבים האסירים, עוברת דרך השוק אל בית הכלא, וקול ההמון ברעו נשמע, “יידע, יידע!” (יהודי, יהודי!). הבטתי ועיני חשכו בארובותיהן, ולולא החזקתי במזוזת החלון, כי אז נפלתי ארצה. הרים כסוני, גבעות נפלו עלי, כי בין האסירים הכרתי גם אותו את בעל דודתי גוטטראוד האמללה, ידיו אסורות בחבלים ועיניו נטויות לארץ.

אין בפי די מלים לתאר לךְ את המחזה הנורא ההוא, ברכי כשלו, וכמעט אשר המיתה אותי החרדה; הצעקה הקיפה את כל הרחובות כמו בעת תפרץ שרפה נוראה, ולפני הבתים ובחלונים עמדו המונים המונים, אנשים ונשים, ויקללו ויחרפו ויגדפו אותו ואת כל היהודים; מהרתי ואוריד את מכסות החלונים, ואביךְ שב מבית מסחרו, ופניו לבנים כלבנת השלג, גם כל עדת היהודים נבוכה, ואימת מות נפלה עליה, כי הלא זה אסוננו מאז, כי אם איש יהודי יחטא ועל כל העדה יצא הקצף! אךְ אני הסחתי ברגע ההוא את דעתי מאסון כל העדה, וכאשר ספר לי אביךְ כי בעל דודתי היה זה ימים רבים ראש לבני הבליעל ומגנבי המכס, אשתוללו רעיונותי, ורק המלים הבודדות “הה! דודתי גוטטראוד האמללה!” הגיתי בשפתי.

“לכי נא ודעי את שלומה!” אמר לי אביךְ ברב טובו.

הלכתי ואחל לסדר רעיונותי ולמצא מלין במה לנחמה, אךְ נבצרה ממני מזמה, ולא מצאתי כי אם את המלים: “הה דודתי האמללה!”

עליתי על עלית ביתה, ומצאתי אה בנותיה משתוללות מייאוש לבבן, מקור עיניהן יבש, ותאלותיהן וקללותיהן להאכזר, אמן איננה, ואנה הלכה לא ידעו, אם אל בית פקודות העיר, אל בית הכלא, או אל ראש העדה, והנערות שפכו לפני את מרי שיחן, כי זה כבר התבוננו כי לא ישרה נפשו בו, וכי הוא יארח לחברה את פועלי און, אף כי מכסף החמסים לא הביא הביתה אף אגורה אחת, כי פזר כספו על משובותיו ותעלוליו, והנה – שנאוהו תמיד תכלית שנאה, אבל אמן הוכתה בעורון, ולא תחפוץ לשמוע דבר מר עליו, לא יען כי תאהב אותו אהבה מצרים, או כי לא תביט אָון בו, אךְ יען כי אמונת רוחה והכנעתה אליו גברו על כל חושיה בה, ועתה – הנן ברעתן, כי כבודן גלה מעליהן ומחיי בוז כאלה טוב להן המות".

כרוב עמל השקטתי את רוח הנערות הנואשות ואת צעקותיהן, והנה נפתחה הדלת, ודודתי באה הביתה.

השתוממתי בראותי כי מנוחת לב דודתי לא סרה ממנה, וכמעט לא שונתה מאומה, רק כי פניה הלבינו, ומתחת עיניה האמוצות הגדולות נשקפו כמו עגולי תכלת, ועפעפיה התנועעו הנה והנה, כאלו יחפזו עורקיה במרוצתם, בקול בוכים נפלתי על צוארה, ובנותיה נאלמו.

“בתי הטובה! – קראה בקול שקט ומנוחה – נסיון קשה הביא עלי העליון, אבל מעשי ד' כלם ישרים, ואין בהם עולתה”.

“האם העליון עשה את הדבר הזה?” קראה הבת הבכירה בקול מורא ובשחוק פרוע קורע לבב.–

האם התיצבה הכן ותכונן מבט איום, מבט בוז ותוכחה על בתה:

“הגם את תאשימי “אותו” (את בעלי) ככל שונאינו המאשימים אותו? למען מי עשה את הדבר הזה, האם לא למעננו? וישם את נפשו בכפו למען הטריפנו לחם חוקנו, כי חמל על אצבעות ידיכן הפצועות כל היום מן המחטים, ויאמר לכונן את אשרכן, ואם לפני אנשים נכתם עונו, אבל אני אשתו הנני, אשר נשבעתי תחת החופה שבועת אמון ותום לבב, וחלילה לי משמוע עליו דבר בליעל, ואם לא, חי ד'! כי אלךְ ואאָסר עמו בבית הכלא באשר הוא יושב”

“דודתי גוטטראוד!” קראתי, ודמעות עינים החזקתי בימינה, אךְ היא השמיטה ידה מידי ותאמר:

“מה זה תתפלאי, בתי, כאלו עיניךְ תראינה זרות ואזניךְ תשמענה נפלאות? האם פראי אדם ביער אנחנו, כי נדה אבן בעצם מעצמינו ובשר מבשרנו? הלא אשה עבריה אנכי, ויודעת את הכתוב בתורתנו, וכמוני תדבר ותעשה כל אשה עבריה אשר לא תחרף את דברי ד'. ועתה בתי, דברי את אישךְ, כי הלא “תקיף” ונכבד הנהו בעיני שר העיר. בבית פרנס העיר כתותי לשוא את רגלי, הוא יאמר, בי ראשי העדה לא יוכלו להתערב בדבר, והמה שמחים כי יתנו להם מרגוע, אךְ שר בית האסורים, הנחשב לרשע וצורר היהודים מאין כמוהו, הטה אזן קשבת לתחנוני, ויתן לי רשיונו להביאו “לו” מאכלים כל הימים אשר יהיה כלוא בבית האסור, ובכן לא יהיה אנוס לאכול מאכלי טרפה, ועתה בעטטי, סלחי נא לי, כי עלי ללכת עתה אל חדר המבשלים להכין לו ארוחתו, ויאכל וישיב נפשו”.

ותצא מן החדר, ואני העיפותי עיני אל הנערות ואחל את פניהן לבל תדאבנה לבב אמן הצדיקה והסובלת, ולפני צאתי מן הכית הבטתי בחדר המבשלים, ואתבונן בשפות דודתי את הסיר, ובהכינה המרק בשמחת לב וברחמים גדולים, כמו אם רחמניה המכינה מעדנים בעד בנה החולה.

ואמי עצרה רגעים אחדים בספורה, ואחרי כן הוסיפה לספר:

"התדמה בני, כי כבר כלה ספורי? הנוראות והנפלאות בו תשמענה עתה אזניךָ! דבר המשפט ארךְ שבועות רבים, וכל מזמה נבצרה ממנו לעשות דבר מה לרוחתו לישועתו, כי עדים רבים קמו עליו להרשיעו, וגם פיו ענה בו כי חטא ואשם, וגם עוד עלילות רבות ממעלליו נודעו בעת המשפט, ואנשים רעים הגדילום על אחת שבע, ויתארום בצבעים שחורים, וכל אלה לא נכחדו מאשתו האמללה, ובכל זאת לא שנתה את רוחה אליו, ואמון לבבה לו לא נמר. בכל יום ויום נשאה לו אוכל לבית האסורים, ושר בית הסוהר נתן לה גם הרשיון לדבר אתו בפני עדים, ותדבר אתו רק דברי נחומים, דברי ישע ונדבה, ותעודד את רוחו ותאמצהו במו פיה. ואל נכון גם שלא בפני עדים לא דברה אתו אחרת, ומלבד לכתה אל בית האסורים לא משה כל היום מביתה החוצה, לא בקרה את איש ולא באה בדברים עם איש, וגם את מעשי רקמותיה, רקמות הפנינים, אשר מספר פניניהם היו דמעותיה, לא נשאה עוד בעצמה למכרם, רק בליל ראש השנה הלכה אל בית הכנסת להתפלל. הנשים השאננות נעו גם נדו לה, אךְ היא לא שמה לבה אליהן, ותעמוד על עמדה מבלי נוע, ועיניה בסדור תפלתה; אךְ בתפלת “אבינו מלכנו” במאמר “זכור כי עפר אנחנו” הרימה את עיניה בהשתפּכות הנפש וברוח קדושה השמימה, כמו מבקשת היא רחמים וחנינה בעד כל קרוצי חומר.

אחרי חג הסכות נגמר דבר המשפט. לרוב הנתפשים הוקל ענשם, כי השופטים חשבום “למודחים מאחרים”. אךְ עליו כעל איש מסית ומדיח וראש לכל פועלי האון, יצא משפט להאסר עשר שנים בבית הכלא בכבלי ברזל, וגם – אויה גם עתה בספרי הדבר הזה תסמרנה שערות בשרי – לעמוד שלש שעות אל עמוד הקלון לפני קהל ועדה.

המשפט החרוץ הזה דכא לעפר את רוח כל היהודים, כי ידענו נאמנה, כי לולא היה הנאשם יהודי כי עתה לא גזרו עליו את הדין הקשה הזה לעמוד על עמוד־הקלון, אחרי אשר משפט כזה לא נראה ולא נשמע בארצנו זה עשר שנים, אבל הממשלה לאות תודתה לאל עליון בעד “חפש האשכנזים” אשר השיגה אז, היתה צנועה מאד, ובחגגה אז ביום 18 לחדש אקטאבר את חג חופשתה במגרש קראטצענבערג, העלתה גם את כל היהודים על המדורה – לוא רק יכלה – ביום המאושר ההוא.

אביךְ הישר, מנוחתו עדן, בלוית עוד שנים מנכבדי עדתנו, מהרו אל שר העיר, ושמו שאמבורג, והוא היה איש נאור וחפשי בדעותיו, ויתחננו לפניו, וישביעוהו בשם ד', כי יסיר מעליהם את החרפה הגדולה הזאת, כי מי יודע אם לא ישתובב ההמון משובה נצחת ויפריע פרעות בבתי ישראל, אךְ שר העיר אשר ידע היטב מאין נושבת רוח האכזריות הזאת, משךְ בכתפיו ויאמר:

“הנגזר אין להשיב, ולסדרים בעיר ולמנוחת התושבים כי לא יפרעו, הנה נדאגה”. בכל זאת לא אמרנו נואש, ונקבץ בין בני משפחתנו מאה שקלי זהב, ונתנם למשרת הנסיך המושל, אשר דבריו היו נשמעים לפני אדוניו, למען אשר יטה את לבב אדוניו לחומלה עלינו, אךְ את הכסף קבל באהבה וגזר הדין הנורא לא נשתנה. רבות נשאתי וסבלתי בימים הרעים ההם, ושעות רבות הייתי ערה בלילות, ואבךְ מרה על שבר דודתי העניה ועל כלימת משפחתנו, ורק בהביטי על בעלי וילדי שבה רוחי אל קרבי, ודודתי גוטטראוד – בפגשי אותה בלכתה אל בית האסורים, ובקחתי דברים עמה היתה נפשה שלוה ושוקטת ועיניה ליה, כמו לא חלו ידי אנשים בשברה ואסונה, כי אם שוד משדי בא עליה, רעם וברק ויהלמנה, ועליה לשאת בדומיה את אשר נטל עליה העליון. בנותיה ישבו כלואות כל היום בחדרן ולא התראו לפני איש, ובכל יום שלחנו אליהן אוכל מאשר בשלנו, אךְ הן השיבו את הקערות מכוסות לעומת ששלחנו, ולא נגעו באוכל. יום העברות, יום הוצג המחזה הנורא ההוא, נועד להיות ביום הששי אחרי הצהרים. בית פקודות העיר היה בנוי אז בשוק בקצה רחוב הדגים, ומתחת למורה השעות אשר במגדלו היתה כתובה הכתובה הזאת: “איינס מאננס רעד, קיינ’ס מאננס רעד, דוא זאלסט דיא פארט הארען בעעד” (דברי איש אחד אינם דברים, כי אם שמע לדברי שני הצדדים). בקצה הבית ההוא היה בנוי מגדל קטן, מעשה שבכה מבחוץ, ובפנים קיר ברזל הסובב על גלילים, ואל הקיר הזה יקושר הפושע בחבלים וחזהו מגולה. הקיר יסוב על ציריו, והנאשם יבא בחוץ לראוה בו כל ההמון, לחרפהו, לגדפהו, לידות אבנים בו ולשחוק על משבתו. משפטים כאלה, אשר כל בעל נפש יפה יקוץ לשמעם, והמשפילים את ערךְ האנשים למדרגת חיה אכזריה טורפת טרף – את נעורי משפטים כאלה חדשה אז כנשר ממשלת אשכנז הצנועה, תחת אשר ממשלת הצרפתים גרשתם לפני זה מן גו. נורא היה הרעיון לבני משפחתנו³, בזכרנו כי אל עמוד קלון כזה יוצג אחד מבני משפחתנו, משפחתנו אשר תמיד התגאתה ביחוסה, כי אף כתם עון וכלימה לא העים אותה, גם לכל עדת היהודים היה היום ההוא יום חשךְ ואפלה כיום חרבן בית מקדשנו; הגויות היהודים לא נפתחו ביום ההוא, ואיש לא נראה על פני חוץ, גם את הילדים עצרו בבית, ולא נתנום ללכת אל בית הספר, לבל יפרע בהם ההמון פרעות,

לפני השעה הקבועה ורוחי התעטפה בקרבי, בזכרי כי נפש דודתי האמללה מתמוגגת עתה, ומשתוחחת בהמון צרותיה ומצוקותיה ואין מנחם לה, ואם תורתנו תצוה עלינו לבקר חולים, מה נכבד הדבר לבקר קשת־יום כמוה, אשר כל מחלה, כל נגע, כל תלאה עוברים בזה הרגע עליה! הגדתי הדבר לאביךָ הישר, ויאמר לי: “עשי כרצונךְ! לכי וראי את שלומה, ואני אשגיח על הילדים”.

מהרתי אל ביתה ואמצאהו סגור, דפקתי על הפתח, אך אין קול ואין עונה, ושכנה אחת הגרה בעלית הבית ההוא יצאה מביתה ותאמר לי, כי הנערות נעלו את הבית מבפנים ודודתי יצאה מן הבית ותלךְ לה.

“הלכה? אנה הלכה?” שאלתי.

“מי יודע – ענתה השכנה – האיש האמלל לא יחשב חשבון המעשה אשר הוא עושה, ומי יודע אנה הלכה קשת־היום, צר לי עליה”.

בלב נשבר ונדכא שבתי הביתה, ורעיון נורא הבהילני, מי יודע אם לא אמרה דודתי מרוב תוגתה, לקצץ בידיה את פתיל חיתה…. אךְ מה מאד נקוטותי בפני בהודעי אחרי כן את מעשיה. השעה הקבועה אשר יוצג בעל דודתי על עמוד הקלון הגיעה, וההמון לאלפיו התאסף וימלא את כל ככר השוק. פריצי החיות האלה שמחו על הצחוק הנורא אשר יוצג לפניהם, וישירו שירי מהתלות על היהודים. שוטרי העיר ואנשי הצבא סבבו את בית פקודות העיר ויחסמו את המבואות הקרובים אליו; מחלון גבוה קרא שופט העיר את פסק הדין, וההמון צהל לקראתו בקול המולה, ותבקע הארץ לקולם. הקיר סבב על ציריו, ובחזה מגולה, בראש כפוף לארץ, ובפנים נזעמים, אשר הזקן הגדל־פרא בימי שבתו בכלא עוד הוסיף להשחיתם, נראה האמלל לעיני כל; ההמון הריע עוד הפעם תרועת נצחון בקול גדול מהראשון, וכבר שחו רבים מבני ההמון להרים מעל הארץ אבני חצץ ולידות כפושע, והנה פתאם (כל אשר ספרתי לך בזה היה כתוב אז לכל פרטיו בכתבי העת) נפתחה דלת בית הפקודות, אשר לעבר רחוב הדגים, ומן הבית יצא דודתי גוטטראוד ותכנס בשטח המעגל המוקף מאנשי החיל, ותתיצב אצל פנת עמוד הקלון, ובידיה הרזות והצנומות החזיקה במטילי הברזל אשר לעמוד הקלון, ותתרומם ותעלה עליו, ותעמוד אצל אישה – אשר תחת החופה נשבעה לו שבועת אמון נצח. שעות אחדות עמדה כה על מעמדה בלב נכון וברוח שקטה, ולא כנואשת, רק שפתיה נעות כמו יוצקת היא צקון לחשה לפני אביה שבשמים, ועיניה נטויות “אליו” (אל בעלה) והוא הביט אליה, ואגלי דמעות נזלו⁴ מעיניו וירדו על זקנו, מבלי יכלו למחותם, כי ידיו היו אסורות.

כהלומי רעם, או כאלו ירד קרן אור מאת ה' על ראשי ההמון, כן נשארו עומדים על עמדם, כנטועים במסמרים, קול הגדופים והחרופים שבת⁵, תרועת העם ומשובתו חדלו, רק קול אחד נשמע מקצה השוק עד קצהו: “הנה אשתו! אשתו! אשתו האמללה!” וכל איש אשר שאר רוח לו, מהר להסוג אחור מעמק הבכא הזה וישב לביתו. כהן הנוצרים אשר הלךְ בעת ההיא אל בית התפלה, וישמע את כל הנעשה, נקרב אל המקום ההוא, ובחרדת קודש הסיר את מצנפתו מעל ראשו.

כחץ מקשת עברה השמועה ותגיע לכל בתי העיר, והמונים המונים מאחינו בני ישראל נהרו אל ככר השוק. רגש הכלמה סר מלב כל איש, ורגש גאה וגאון לקח עמדתו; כי דברי עונות הלא תמיד יגברו וישמעו בארץ, אךְ דבר חסד, ענות תם ואמונת רוח אשה לבעלה במדרגה גבוהה כזאת, עוד לא נשמע בכל הארץ. בעינים דולפות מתוגה, ובהאנק דם הביטו הכל עליה, וינועו וינודו לה, וההשתוממות והפלא עלו למעלה ראש, עד כי גם הרב הזקן קרא במועל כפיו השמימה: “אלי! נער הייתי ונם זקנתי, ולא אדע את הברכה אשר יברכו על דבר נפלא כזה”. כאשר אאמינה נקצרה על פי פקודת שאמבורג ראש העיר, זמן עמידת הפושע על עמוד הקלון, והאומלל לא נראה עוד לעינים, והנאספים חפצו לשבר את הגדר המקיף את המעגל, ולשאת את דודתי גוטטראוד על כפיהם אל ביתה, אבל היא נעלמה, ותתחמק בפתח אשר יצאה ממנו, ויבקשוה ולא מצאוה. פעמים רבות הלכו לבקרה בביתה ראשי העדה ונכבדיה, אבל לא מצאוה, כי אל נכון היתה אתו בחדר כלאו, או כי סגרה חדריה בעדה. פעם אחת, אחרי אשר רבות יגעתי לראותה מצאתיה, בביתה, אימת קדש נפלה עלי וברכי כשלו ושחו ואומר לכרוע לפניה, אבל היא הביטה עלי בעין תוכחת ותאמר:

"בעטטי, מה המעשה אשר את עושה לחטא לד', ומה תאמר אמךְ עליה השלום לזאת; היא היתה טובה וישרה ממני עשרת מונים''.

כאשר נולדה הנסיכה בת השליט בארץ, נחנה הטמשלה סליחת עון לפושעים רבים, ואז יצא גם “הוא” לחפשי, אךְ בתי הכלא הרטובים והלחים הרסו את עמודי גוו, ויחלה את ידיו ואת רגליו במכאובים קשים ונוראים, וכה בלה את שארית טפחות ימיו, בשכבו על ערש דוי וידיו ורגליו מחוחלות בחתולי סמי הקאַמפער, כאשר עוד תזכר, ואשתו הטובה כלכלתהו בכל ימי חליו כאם רחמניה את ילד שעשועיה, ובני משפחתנו קצבו להם משען תמידי מכלת לביתם. אחרי שנים אחדות כאשר עזבת את עירנו, פדהו המות ממכאוביו הנוראים וגם אשתו הצדיקה הסובלת, במלאותה את חוק צדקותיה לבעלה האומלל, עלי האדמות, לא האריכה ימים אחריו, ותקרא אל על, אל אביה יוצר נשמתה. בתה הבכירה היתה למורה בבית ספר למלאכה, ובתה הצעירה נשאה למורה ילדים. אלה הם תולדות הקדושה, אשר מצאה מנוח תחת האבן הזאת".

אמי קמה ממקומה; מאחרי החרש המצל ירדה השמש, ותשלח את קרניה האחרונות, אשר נכפלו בעיני אמי הרטובות מדמעה. “הרבות בנות כאלה בישראל?” שאלה אמי.

באין אומר ודברים הבטתי בפני אמי, ואחבק באהבה את ידיה.

לב מי מאחינו בני ישראל לא יתר בקרבו, בקראו את הספורים הנוראים מעלילות האינקוויזיציה בספרד, חטאותיה הלא הן כתובות בעט ברזל, בצפורן שמיר חרותות על לוחות ספרי דברי הימים, אךְ מתי הקיץ הקץ עליה, ומתי חדלה מהעליל עלילותיה ברשע? עוד לא נודע לכל הקוראים, לכן אמרנו כי לא לשפת יתר יהיה, אם נביא בזה בהעתקה עברית דברי אחד מעדי הראיה, אשר ידיו עזרו להרוס אותה, דברי הפקיד הצרפתי לעמאניאר, כי בשנת 1809 בפרוש הצרפתים אח מטות ממשלתם על ספרד ועל הבירה מאדריד, צוה הקיסר נאפּאלעאָן הראשון, להאביד את האנקוויזיציה הזעומה, שנואת נפש כל איש ישר, ופקודתו נעשתה, ואלה דברי הפקיד:

כאשר צוני המאַרשאַל סאולה נציב מאדריד, בפקודת הקיסר להרוס את ארמון האינקוויזיציה, הודעתיו כי גדודי לבדו לא ימצא לי, וישלח המארשאלל לעזרתי עוד שני גדודי רגלים, אשר הגדוד האחד מהם, גדוד 117, עמד תחת פקודת הראש דעלילע, עם הגדודים האלה הלכתי ואקרב אל ארמון האינקוויזיציה, אשר בתיו היו מוקפים כחומות בצורות, וארבע מאות אנשי חיל עמדו למשמר בם. כבואי שם דרשתי מאת הכהנים לפתח לי את שערי הבית, ואנשי הצבא העומדים על המשמר על אחת הסוללות הגבוהות נדברו רגעים אחדים את איש בפנים החומה, ובתשובה על שאלתי ירו עלינו בכלי נשקם וימיתו את אחד מאנשי. הדבר הזה העלה את חמתנו עד להשחית ואצו לאנשי צבאי, כי כל איש אשר יראה על החומה ממעל ירה יירה. נועצתי כי לא טוב להלחם את האנשים, ואצו ויכרתו עצים, ואשים כרים לבקע את החומה; ושתי מכונות כאלה, בלוית זרם כדורים, הראו נפלאות, ויפרצו פרצים בחומה, ואנשי צבא הקיסר באו לחצר הארמון.

עתה נוכחנו לדעת את תרמית היעזואיטים ונכליהם הרעים; כי בבואנו אל החצר, יצאו לקראתנו ראש האינקוויזיטארים והכהנים הקדושים אשר לפניהם יתודו, כלם לבושים בגדי כהונתם, וידיהם על חזיהם, וכמו לא ידעו מאומה מכל הנעשה בזה, ורק להתבונן באו הנה, גערו באנשי צבאם לאמר: “מדוע התגריתם מלחמה באוהבינו הצרפתים?”. בדברים האלה דמו להוליכנו שולל למען נאמין כי לא על פי פקודתם נעשתה המלחמה, ובלי ספק קוו כי בעת אשר אנשי צבאי יבוזו בז ימלטו על נפשם, אךְ המה שגו בתקותם, כי אני נתתי צו להשגיח אליהם לבל ימלטו, ואת כל אנשי צבאם לקחתי בשבי. החילונו לחפש את מוצאי ומובאי בית הכלא הנורא הזה, הבית אשר מלאכי השטן יקוננו בו, הלכנו מחדר אל חדר; מזבחות, אותות, נרות דונג בהמון רב, ועושר והוד נראו על כל שעל ושעל, קירות הבית והקרקע היו מיופים ברוב פאר והדר, ורצפת השיש המחוברת לה מאבנים בעלי צבעים שונים, עשויה בטוב טעם ודעת, אכל איפה הם כלי המשחית והמועקה אשר רבות שמענו מהם? ואיפה הם חדרי הכלא אשר בם יקברו אנשים חיים? לשוא חפּשנו אותם חפש מחופש, והקדושים הגידו לנו נאמנה: כי לא היו ולא נבראו הדברים האלה, ורק עלילות שוא העלילו עליהם מלשני בסתר, וכי כבר ראינו את הכל. לשמע דבריהם אמרתי לחדול מחפש עוד בדמותי כי האינקוויזיטארים האלה, המה אנשים אחרים, טובים ובעלי מדות נכונות, מאלה אשר שמענו את שמעם הרע והנורא; אבל השליש דעלילע, לא נתן אומן לדבריהם ויאמר אלי: “הבה נחפש עוד הפעם את רצפת הבית, נשפךְ עליה מים, ונראה אם המים לא יגרו וירדו באחד המקומות”. אבני השיש היו גדולות וחלקות מאד, ואחרי אשר שפכנו המים לדאבון לבב האינקוויזיטארים, בקרנו את כל הסדקים אשר לבינות האבנים, לראות אם לא יעברו דרךְ בם המים, והשליש דעלילע קרא בקול כמנצח, כי את אשר בקש מצא, כי בין שתי אבני שיש גדולות, נעלמו ויסופו המים חיש מהרה, כמו היה תחתם מקום ריק. הפקידים ואנשי חיל מהרו להסיע את האבן הזאת ממקומה, והכהנים צעקו מרה על חלול ההיכל הקדוש והנהדר. איש חיל אחד הכה בקנה הרובה אשר בידו על נוצת ברזל, אשר מתחת לאבן, וכרגע נראתה במורד מדרגה נגד עינינו, ואני לקחתי מאחד השלחנות נר דונג דולק, – ארבע רגל ארכו – לחפש היטב את הנסתרות אשר גלינו, אךְ אחד האינקוויזיטארים עצר אותי בדרכי, ובהניחו את ידו על זרועי קרא בשפה רכה ובפני ירא אלהים: “בני אל תגע בנר הדונג הזה כי קדוש הוא”. “טוב מאד – עניתי אני – ולי דרוש לחפצי נר קדוש, לחפש בו את מעללי מחרפי אל”, וארד במדרגה אשר הובילה אותי מתחת לתקרה, ואשר מוצא אחד אין לה מלבד הדלת הערוכה אשר ירדתי בה. בבואנו בתחתית הארץ פגענו בחדר גדול מרובע, הנקרא אולם המשפט, באמצע החדר הזה עמדה אבן גדולה, ועליה כסא למשפט, בעבר האחד באולם היה מושב גבוה להאינקוויזיטאר הראש, הנקרא בשם כסא המשפט, ומשני צדדיו מושבות נמוכים ממנו לכהנים. מהאולם הזה אחזנו דרכנו ימינה, ונמצא תאים קטנים אשר השתרעו לאורך על הבנין; אבל מה נורא המראה אשר נראה פה לפני עינינו! ומה מאד חללה בזה חורת מחוקקנו! התאים האלה היו בתי כלאים אשר בם סגרו קרבנות האינקוויזיציא חיים, ויהיו שם עד אשר גאלם המות מידי ענוייהם הרעים, ונבלותיהם היו משלבות פה עד אשר נרקבו, ולמען אשר לא יהיה רוח הרקבון למשחית בארץ הקדושים, היו בהם ארובות רוח (וועטילאטאָרען), בתאים ההם מצאנו שרידי גויות אשר זה לא כבר גועו, בהתאים אחרים – גלי עצמות מרתקות בזקים אל האדמה, עוד בתאים אחרים מצאנו קרבנות חיים, אנשים ונשים, נערים וזקנים, ובהם גם זקנים בני שבעים שנה, וכלם ערומים כביום הולדם. ראשית דבר יגעו אנשי חילנו לפתח את הכבלים מעל האמללים, ויפשטו את בגדיהם מעליהם, ויכסו בם את מערומי האומללים, אחרי אשר חפשנו בכל התאים, ונפתח את כל דלתות בתי הכלאים, ואת הקרבנות החיים הוצאנו לחפשי, הלכנו שמאלה לראות את הנמצא שם, ומה נורא היה המחזה: כל כלי משחית וכל כלי יוצר לענות ולחבל נפש, אשר הרה והגה רוח האדם, או רוח שדים נורָאים, נמצא פה. למראה הכלים האלה עלתה חמת אנשי צבאנו עד למעלה, ולא יכלו משל עוד ברוחם ויקראו: “בכלים האלה יעונו כל האנקוויזיטארים האלה, כל כהניהם ואנשי חילם” לא עצרנו בעד אנשי צבאנו מהפיק זממם ומעשות נקמות בעדת חנפי לב אלה, ויחלו בכהנים, ולפני עיני ענו אותם בארבעה מיני ענויים, ואז נסוגותי אחור, כי לא יכולתי לראות בעיני את מעשה האדם בהשפל רוחו וברדתו למדרגת חיה טורפת טרף ואנשי החיל עשו נקמות בכל האנקוויזטורים, הכהנים וצבאם, הנמצאים פה בשאול.

כאשר הובאו האומללים, אשר היו נכונים לממותי אַכזרים, לאור העולם, התפשטה השמועה על אדות חפשיותם בכל קצות העיר, והאנשים אשר האנקוויזיציה הקדושה גזלה מהם את שאריהם ורעיהם, מהרו לבא ולראות אם מחמלי נפשם עודם בחיים חיתם. כמאה אנשים שבו ממחשכי נאות הצלמות לאור באור החיים, וישובו איש אל משפחתו ואל קרוביו. רבים מצאו בהם בנים אובדים, אח ואחות, אב ואם, ואחרים, אהה! בקשו לשוא. כי קרוביהם היו לברות לשיני האינקוויזיציה הארורה.

אבק שרפה במדה מרובה הושם במנהרות אשר מתחת לבנינים והחומות הבצורות והמגדלים הגבוהים פור התפוררו ויעופו למעלה בהבעיר בהם אבק השרפה, והאנקביזיציה ספתה תמה מן בלהות.

– ועל דבר ענוי המים, יספר שר הצבא לאמר: בין המון הענויים אשר חוללו חרשי משחית חברי האנקביזיציה בספרד לענות בהם נפש שבוייהם היה גם “ענוי המים”, וזה היה משפטו ומעשהו: את האיש המעונה הניחו בצנור חלול אשר היה פתוח משתי קצותיו ויכסו את פניו במטפחת רטובה, ועל המטפחת שפכו מים, אך לא במהרה נכנסו המים בגרון המעונה, כי דרךְ המטפחת הרטובה, הסתננו וירדו לאט לאט, ויען כי האף והגרון לא יכלו לשאף רוח דרך המטפחת הרטובה, לכן בהסירם אותה ממנו, היו האף והגרון, וגב הלוע פצועים ונוזלים דם, כי כל כלי הדם הקטנים נבקעים במסה כזאת. אויה! מי הוא השטן יליד התפתה אשר רוחו חבלה את התחבולה הזאת!"

ארץ ספרד, כור העוני אשר בו נצרפו אבותינו, ספרד כבשן האש אשר בו נצרבו פני עמנו, בעצמות אבותינו השיקוהו, ויושבי ספרד התענגו לאור השלהבת היוצא ממנו ויקראו: “האח! חמונו ראינו אור!” שם הארץ הזאת ימשך את לבנו וכל שיחה אשר ישוחחו אדותיה, כל ספור אשר יספרו מדברי ימיה יעוררו את חושינו להקשיב ולשמוע, כי בכל פרטי מקריה, בכל מסבותיה ועלילותיה משכבר הימים, אחוזים וקשורים דברי ימי עמנו, בין שגלויים לנו, בין שאינם גלוים, ולכן לא למותר יהיה לקוראי עברית גם מאמרנו זה.

גלוי וידוע לכל כי בספרד קננו תמיד מרצחים אךְ לא לכל ידוע כי שנות מאות רבות התהלכה בספרד חברה נעלמה, חברת רוצחים ובוגרי בגד, אשר בשנות השלשים למאה הזאת בא קצה. וראשי מנהליה הומתו על במת המטבח. שם החברה הזאת היה “אחוות גארדונא”' וכארבע מאות שנה התהלכה בארץ ספרד כדבר באפל ותרבה את חלליה, עד אשר תפשו בשנת 1822 את מנהלה האחרון אותו ועשרים איש מאחוזת מרעיו בעמק “סירא נעוואדא” וביום 25 לחדש נאוועמבר בשנה ההיא תלום על העץ בשוק העיר סעווילא.

רק בארץ כספרד יכלה להתקים ולהתעודד חברה נעלמה כזאת במשךְ דרות רבים ופעולותיה היו נוראות ותראינה על כל פנות העם. החברה הזאת התנהלה בסדרים ותקנות, ותהי נכונה לבצע מעשי רצח, לשלול שלל, לבוז בז ולגנוב נפשות בעד בצע כסף, וכל איש אשר בלבבו מחשבות נקם ושלם לגבר עמיתו, פנה אל ראשי החברה ההיא, ונתן להם המחיר אשר שתו עליו, והמה הוציאו את חפצו לפעולת ידים: אשר למות למות, אשר לפציעת חנית, לפציעת חנית, ואשר לגנבה לגנבה.

בראש החברה עמד המנהל הראשי, אשר נקרא בשם האח הבכור, ולפעמים היה מנהל כזה אחד מנושאי משרה בממשלה. תחת פקודתו עמדו החברים, אנשים פועלי און אשר התחלקו לשלש מחלקות; דוקרים בחנית, גונבי גנבות, ואורבים, גם היו לחברה חברות נכבדות, נשים יפות צעירות לימים אשר ביפין צדדו את הנפשות הנכונות למועדי רגל, ותפלנה אותן ברשת החברה. כל חבר חדש ביום בואו בברית החברה נקרא בשם חדש אשר העיד על כשרונו, למשל: “היד היפה”, “הבשר הנחוש” ונם מעשי השוד נקראו בשמות מסותרים, את הקדירה בחנית קראו בשם “הטבילה”, לשלול את העוברים בדרךְ קראו “המסע”, להטביע את האמללים קראו בשם “מעינות הרחצה” ועוד כמו אלה.

מקום אספת ראשי החברה ובניה, לא היתה העיר מדריד כי אם סעווילא וסביבותיה. באחת החורבות, משרידי ארמון ישן נושן הנבנה בימי הערביים, התאספו שנים רבות ויועצו על צפונותיהם. את האספות החלו בתפלה ויתמו בתפלה, וגם אותות קדושים שמו בחורבה הזאת.

כאשר תפשו את שארית החברה הזאת (כאשר הזכרנו) מצאו גם את כתביה ואת פקודותיה, ומאלה נראה כי גם האנקבזציה השתמשה בחברה הזאת לבצע את מעשי אונה, וחוט עב ואמיץ קשר את שתי החברות האלה אחת ברעותה כאשר נראה להלן, והנה בזה אחדות מתקנותיה.

על הבא בברית החברה היה לעבוד שנה אחת בתור חניך ויקרא בשם “העז” ואת משכורתו קבל מקפת החברה להיות לו לחם לאכול ובגד ללבוש, ושאר בני החברה השיגו שליש מהשלל אשר שללו, ואת יתר השלל עד המחצה נתנו בקופת החברה למען היות לה לשלם בעד תפלות אשר יתפללו בעד נשמות בני החברה המתים והנדונים על במת המטבח, או למען שחד את השופטים והשוטרים וכדומה, והמחצית השניה בשלל, היתה לראש החברה. בתקנות החברה נאמר מפרש ובאר היטב, כי על כל אחד מחבריה למות על קדושת החברה, ולבלי גלות את מסתריה, והחוב הזה חל גם על החברות הנכבדות, הנשים הנספחות לחברה.

אם אחד מבני החברה בלכתו לעשות מעשהו הרךְ לבבו, או אם מפני סבה אחרת לא מלא אחרי פקודת הראש, אז גרשוהו מברית החברה. וזה סדר הגרוש: בלילה התאספו במקום המיועד, וראש החברה או ממלא מקומו אחרי שמעו את דבר האשמה, נשען על סכינו הארוךְ או על חניתו וישברהו, את שברי החנית הושיט לנאשם והוא השיב לו את חניתו השלמה, והחליפין האלו היו לאות ולמופת כי גבר לא יצלח האיש, וכי גרשוהו מברית החברה, אחרי כן הקריבהו הראש אל האות הקדוש, ויעמידהו על ברכיו וישביעהו לבל יגלה את את מסתרי החברה ואת עוזריה עד עולם, והיה ביום גלותו את מצפוניה מות יומת. כאשר גרשו את החבר הנפשע שמו בני החברה את פניהם אל בית התפלה הקרוב ויפרשו את כפיהם ויתפללו כי ישולח להם חבר חדש תחת הנגרש, לבל ידח מהם נדח.

בהתחפש בני החברה בחדש נאוועמבער שנת 1822 מצאו גם את הפקודה האחרונה אשר הוציאה החברה וזה תוכנה: "לבצע מעשה "טבילה'' (פצע בחנית) וששה שקלים ישולם בעדה. איש כהן הוא המשלם הכסף. המעשה “הזה יעשה מחר בשעה הששית לעת ערב לאיש פ.. ההולךְ בכל יום בעת ההיא לשוח על גשר טריאנא, למען אשר זה המטובל לא יעמוד לשטנה לראשון בבחירת הכהן הראש הצריכה להיות בימים האלה, והיה אם הטבילה הזאת תוביל אחרי ימים אחדים לקבורה, כפלים יהיה שכר מהחברה. לעשות את הפצע הזה בכשרון ודעת, כי הנפצע לא ימות, כי אם יפול למשכב, ופצע כזה יוכל להעשות בחנית או במחט ארוךְ, והיה אם הכהן יבחר לכהן ראש, ונשגבה בו חברתנו, ותחת כנפיו תמצא מחסה ומסתר, כאשר הבטיח לנו את חסדו בפה מלא.”

כאשר נראה מכתבי החברה, ואשר ישער על זאת שער כל בעל נפש ישרה, השתמשה האינקוויזיציא בחברה הזאת וחשכר אותה לבצע מעשי אונה בזעומי נפשה, במשך מאה וארבעים ושבע שנים יותר מאלפים פעמים, ותשלם לה מאוצרה 198,670 פעסעטות (הפעסעטא היא בערך ¾ מארק). שליש המעשים האלה היה גנבת נשים, השליש השני מעשי רצח בסתר, ושאר המעשים: להטביע במצולות מים, לפצוע ברמחים, ועדות שקר. משנת 1667 והלאה לא הרבתה עוד האינקוויזיציא להשתמש בחברה הזאת כבראשונה, ומשנת 1797 והלאה חדלה מכל לבא בברית אתה. טרם נכלה את מאמרנו נביא לפני הקוראים ספור דבר גנבת נפש אשר עשתה חברת הגארדונא בראשית המאה הזאת, בעיר אחת גדולה מערי ספרד.

פעמון בית התפלה השמיע את השעה השתים עשרה בלילה, וגדוד קטן מבני הגארדונא אשר הסתתר תחת צל עמודי הבתים, אחז את דרכו בלי השמיע כל שאון והמולה, ויתפזר לכל פנות השוק ויעמוד למו ארב, ואשה אחת מנשי החברה הלכה אל תוךְ השוק ותסתר תחת העצים הסובבים את הבאר הזורק מים, ברגע הזה נשמע קול צעדים ואשה אחרת קרבה אל הבאר ותעמוד ותתבונן על כל סביבותיה כמו מבקשת היא דבר. מיד יצאה האשה המסתתרת תחת העצים, ועל שאלות השניה צותה עליה במפגיע כי תחריש. לפתע פתאם – ע"י האות הנתן – מהרו מכל פנות השוק בני חברת הגארדונא, ויתנפלו כחיתו טרף על האשה השנית הנבהלה ויסתמו את פיה במטפחת משי, וישאוה אל העגלה העומדת בקצת אחד הרחובות. קול משק אופני העגלה לא נשמע, כי חשוקי האופנים היו מכוסים בעור עב, ופרסות העירים הרתומים לעגלה היו נעולים במנעלי עור וקשורים והדוקים היטב ברגליהם. העגלה נסעה במהירות לדרכה, ובני החברה רצו אלה מלפניה ואלה מאחריה.

העגלה באה עד קצה העיר, ושמה גשר לעבור עליו. על הגשר עמדו שוטרי הממשלה למשמר, ובמקום הזה הצליח לנגנבת להרים קול צעקה, אךְ גם זאת לא הצילה מרעתה, כי הרכב הריץ את העירים בכל מאמצי כחם, ובני החברה התנפלו על השוטרים, ויתגרו בם מלחמה, וידחקום עד מעקת הגשר וישליכום המימה אל מצולות הגוואדאלקיוויר, וכעבור שעה ותעמוד העגלה אצל שער בית אחד הנבנה בתבנית בית מקלט, ועושי הגנבה עשו וגם הצליחו.

ממחרת הבקר הודיע אחד מהשוטרים אשר מלט את נפשו ממצולות הנהר, כי ידע לשחות במים, את כל הנעשה, אבל עקבות השודדים נעלמו, וכלל החקירות והדרישות אשר עשו בזה הורי העלמה השדודה היו לשוא ולבלי הועיל.

ימים רבים אחרי הדבר הזה נודע על פי מקרה פתרון החידה הזאת: יפי הנערה הזאת לקחה שבי את לב אחד העשירים בראותו אותה בבית התפלה, ואחרי אשר נסה בתחבולות שונות להפיק את זממי לבבו לא הצליח, השתמש בחברה ההיא ויגיע אל מטרתו, ע"י קריאה כוזבה אשר קראו את הנערה אל אחד ממיודעיה במקום ההוא אצל הבאר, הביאוה שמה ויקחוה שבי.

כאשר הכחידו בשנת 1822 את חברת הגארדונא מתחת שמי ספרד וכאשר קראו את כתביה ודבריה, סר הצעיף מעל פני דברים רבים המכוסים במשאון הסתר, ויגלה פני הלוט מעל דברים רבים המכוסים עד הנה, ועל המון רציחות ומעשי עול זרחה השמש, וארץ ספרד שאפה רוח חיים.

איש שאלות אנכי היום ואציעה לפניכם, רבותי הקוראים, אחדות מהנה, ואקוה כי תשאו לפשע עבדכם המכביד עליכם עבטיט שאלות חדשות, אחרי אשר כבר רבות סבלנו כלנו מעול השאלות הרבות אשר הכבידו את אכפן עלינו במשךְ ימי פזורנו בארצות ובגוים; זה שנות אלפים הננו לשאלה בקרב הארץ, ודור דור יפתור את השאלה הזאת באופן אחר ובפנים חדשות. רומא פתרה את השאלה החיה הזאת בזיראות ובהתאבקות עם פריצי חיות; ספרד פתרה – במדורות עצים, דם ואש ותמרות עשן; אשכנז הקדמוניה פתרה – בהעפּ העפּ, בשמצה ודראון, ועמי מארוקה ורומניה יושבים עוד גם עתה על האָבנים ומחוללים פתרונים חדשים לבקרים לשאלה הזאת, אלה באגרוף ואלה במקל יד, אלה ברוח פה ואלה בשבט סופר, פתרוניהם יציצו מעיר כעשב הארץ והשאלה עומדת בעינה, ואלו ואלו בלהג מלהגים. כי שאלה קשה מחלמיש צור לפניהם, שאל ישאלו ולא יתמו ועל גבינו יחרשו חורשים. ידעתי, אחי הקורא, כי השאלות בכלל לא תנעמנה לחכךָ ולא תקחנה את לבבךָ, ואני אבוא כיום לשית על דימון נוספות, לספות על השאלות עוד אחדות משאלותי, להכניס תבן לעפרים או להוסיף על קופת השרצים, אךְ סלח נא לי אָחי, רוח בטני הציקתני, אשאלה ויעבר עלי מה:

בבית המדרש אשר בעיר מגורי באתי ואראה והנה אנשים רבים, בהם ישישים, בינונים וצעירים לימים, יושבים אצל השלחן ומשוחחים יחד בשיחה ערבה, אשר תצהיל את פניהם ותמשךְ אחריה את כל מעיניהם, ישבתי ואקשב לדבריהם.

– האם נאמנו דברי מכ"ע ואין מי יכזבם? – קרא האחד.

– ומי זה יפון בדבר כי עשרת השבטים עודם חיים וקימים? – יענה השני.

– מה מאד נכסף נכספתי לראות בעיני את אחד מהם, לקחת אתו דברים ולהתענג על אור פניו! – קרא השלישי.

– לוא אנה המקרה לידי לראות את אחד מבני ראובן, שמעון, יששכר, גד או זבלון, כי אז נתתי את כל אשר לי בעד הענג הזה.

– ומה שפתם אשר ידברו? אם שפת עבר כאשר דברו אבותינו הראשונים, או שפת אשורית, חלחית וחברית, שפת הארצות אשר בתוכן הגלו? – שאל אחד והוא איננו מן הבטלנים.

– מה זה תדברנה שפתיךְ – ענה עוזיאל הבטלן – הידבר איש יהודי בשפה אחרת מבלעדי יהודית־אשכנזית?! איךְ יוכל להוציא מחשבות לבבו וכל רעיונותיו אם לא בשפת עמנו?

הנבונים שחקו לשמע המשפט החרוץ הזה ואחר הוסיפו להשתעות:

– ומי יודע מלבושיהם איךְ המה, היאריכו בבגדים העליונים כתלבשת בני עמנו לפנים או יקצרו אותם כפי תבנית בגדי הגזרות החדשות.

– ומנעליהם מה המה, אם סנדלים פשוטים או נעלים ארוכים אשר בתיהם יגיעו עד הברכים.

– מה גדולה קרירות הרוח השלטת בעמנו, מדוע לא ישלחו צירים ומשולחים אל ארצות אחינו אנשי גאולתנו ההם, לראות ולדעת, לחקור ולהתחקות על שרשי הליכותיהם, מנהגיהם ומדותיהם, דרכי חייהם וכו' בשבתם בבית ובלכתם בדרךְ.

– אבל דבר כזה דורש כסף תועפות, ומי זה יתן לכסף תוצאות?

– הכלל איננו עני! אם יבאו אלי ויאמרו לי כי משולח ישלח אל ארץ מגורי שבט ראובן, נפתלי או אשר, לראות את אחינו אלה בעיניו, ואולי גם להביא את אחד מהם הנה, אז נתתי למטרה הקדושה הזאת את שארית הפרוטה אשר בצלחתי.

– גם אני אתן ככל אשר יטילו עלי!

– גם אני אתן!

– וגם אני!

– איש ממנו לא יעמוד מנגד לענין הקדוש הזה אם אך יצא לפעולת ידים.

– על החברה “כל ישראל חברים” נחוץ לעסוק ולהשתדל בדבר הזה.

– אמנם כן הדבר.

– נפתלי! – קראו אחדים לאיש צעיר לימים היושב גם הוא במסבה ההיא – הלא סופר אתה למכ"ע המ… ודבריךָ נשמעים אצלו, עליך המצוה לערוךְ מאמר בענין הזה, לעורר את אצילי “כל ישראל חברים” או את הבארון הירש ואת כל נדיבי בני עמנו לשלוח צירים מיוחדים אל מושבות אחינו עשרת השבטים ולהביא מהם אל ארצנו, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, ראובני לעיר פלונית, שמעוני לעיר פלונית וכו'.

– כה אעשה, אנכי אמהר לערוךְ מאמר בענין הזה! – הבטיח נפתלי.

יצאתי מבית המדרש וחום צח ונעים מלא את משכיות לבבי ונחל עדנים שטף ועבר בכל קירותיו. אמנם עם אחד אנחנו, חברים כל ישראל, נפש אחת ברבבות גויות. האח! מה רבה ועצומה האהבה אשר ירחש כל איש יהודי לאחיו. מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה הזאת, וקצוי ארץ ואיים רחוקים לא יפרידוה. מי כעמךָ ישראל גוי אחד בארץ!

בחפזון ובמרוצה שבתי לביתי, ומבלי ברךְ את רעיתי ובני ביתי מהרתי אל שלחן הכתיבה, קסת הסופר לפני וידי אוחזת העט לכתוב את המאמר בענין משלח צירים אל אחוזות עשרת השבטים, ואגמר אומר לשלוח את המאמר אל מקום תעודתו עוד ביום ההוא, מיראתי פן יקדמני הסופר נפתלי במאמרו והיה הוא המציע הראשון לרעיון הנעלה הזה. קלות מנשרים עפו האותיות מפי עטי, וברגעים אחדים נמלא הגליון מליצות ממליצות שונות היוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב, ואשר לוא ראו אור כי עתה אל נכון הצליחו באשר שלחתי. חי נפשי כי מעין השבעת הקולמוס היה מאמרי ההוא. השלמתיו עד תומו, קלפתי את הגליון ואשנס את מתני וארוץ אל בית הדואר, והנה קול שאון בחוץ המולה ברחוב והקול קול יעקב; ננשתי אל להקת האנשים הנאספים לפני אחד הבתים והמה מתגעשים, מתקוטטים ומריבים, אָלח פיהם מלא ודברי בוז וקלסה עפים כצפרים עפות.

– מה המריבה הזאת?

– בן פוטי זה הכלימני בפני רבים, נקם אנקמה בו!

– כקש נדף לי נקמתךָ, אימתךָ לא חבעתני.

– מי אתה בן בוז? אחד מבני האספסוף אשר לא נולדת בעירנו, וכאורח נטה ללון באת הנה, האתה תרהיב בנפשךָ עוז להשליךְ עלי שקוצים ולאמר כי אבי זקני היה פחמי? יסכר פיךְ!

– צדיק יעקב בדבריו, אלה בני האספסוף אשר תמול המה בעירנו שוכחים את מקומם ואת מעמדם, ועל במותינו ידרכו.

– ומה אתם ילידי העיר אשר הורתכם ולידתכם בקדושה? קטננו עבה ממתניכם.

– עוד מעט ונראה לכם מי אנחנו, גרש תגרשו מן העיר, כי….

שמה החזיקתני בהכירי את ראשי מאסרי המלחמה והנה המה שנים מהנלהבים לרעיון להביא את בני עשרת השבטים לארצנו, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, ואפן אל אחד מהם ואומר:

– אָחי, אנא הרף מריב עם אחיךְ היהודי, שער נא בנפשך כי הוא זבלוני או שמעוני, התנפל על צואריו והחזקת בו ונשקת לו, והתענגת על אור פניו.

– לךְ לדרכךָ ואל תתעבר על ריב לא לךְ, פן תשבע גם אתה כלימות.

שמעתי לדבריו ואלךְ לדרכי, אךְ תחת ללכת אל בית הדואר להריץ את מאמרי אל בית מערכת “המגיד” שבתי לביתי ואשב משמים אל שלחני, נבוךְ ושקוע בים רעיונות, ולבי הומה בקרבי ומחשב למצא את פתרון השאלה המוזרה הזאת: מדוע יערג היהודי אל אחיו בן אמונתו אשר בארצות תימן, כוש ופוט, ואשר מעבר לנהר סמבטיון, ועל אחיו בן אמונתו היושב בשכונתו ישליךְ נעל ושנא ישנאהו? האמנם אהבתנו איש לאחיו רק בשקר יסודה, ולכן הרוצה לשקר ירחיק עדותו בארצות פוט ולוד, או כי סבה אחרת בדבר, ואין אחד מרעיונותי פותר לי את החידה הזאת.

חסל סדור השאלה הראשונה.

־ ־ ־ ־ ־

נקרה נקריתי בעיר “צפצפה” ויוליכני רעי וגבר עמיתי לבקר את בית הספר אשר ליהודים הנוסד שם מטעה"מ. באנו הביתה ועיני אורו, וכל בתי נפשי מלאו ענג ונחת, וארא והנה כחמשים ילדים, נערים ונערות יושבים על ספסליהם ועיניהם בספרים אשר לפניהם, בבית שורר נקיון, משטר וסדר נכון. דברי המורה – אשר גם הוא יהודי – המדבר לתלמידיו בשפת הארץ בנחת נשמעים, הוא שואל בענין והתלמידים משיבים כהלכה, הכל במתינות ובחקי הנמוס, ובשעה שהמורה פנה לדבר אתנו שררה בבית דומית השקט, מבלי אשר יפריענו אחד מן התלמידים בהבל פיו. שבע רצון יצאתי מן הבית ההוא ואומר לרעי:

“גירא בעיני שונאינו האומרים כי השה אותנו יוצרנו דרךְ ארץ וחקי הנמוס, יבאו נא אל בית הספר הזה, ומפי ילדינו ייסדו עז משפטם כי לא נופלים אנחנו בני ישראל בנמוס וד”א מכל העמים."

הלכנו הלאה ברחובות העיר והנה מאחד הבתים עולה שאון באזני. העיפותי עיני אל הבית ואראה כי שלט תלוי ועליו כתובה: “בית ספר פרטי להמורה בן־נתן”.

– את שמע המורה בן־נתן כבר שמעתי – אמרתי לרעי – הבה נבואה אל ביתו ונבקר את חדרו.

באנו הביתה, והנה גם פה בית רחב וערוךְ בכל כלי בית־ספר: ספסלים מתוקנים לפי רוח העת, לוח שחור גדול ורחב נשען על שלש רגלים ועומד בפנת החדר. המורה לבש ג"כ בגד קצר, שערותיו מסורקות יפה וסדרים להן. ומספר תלמידיו רק עשרים בערךְ. רעי הציגני לפני המורה ואךְ החל החלנו שתים שלש מלות והנה קם שאון בבית, והתלמידים בכהמות גלים יהמיון; אלה עזבו את מקום שבתם ואלה שחוק פיהם מלא, אלה קורצים בעיניהם ואלה מוללים ברגליהם. כלימה כסתה את פני המורה הנבון ותחנונים דבר אל תלמידיו: “הסו נא, הסו ילדים”, אךְ אין פונה אליו ואל תחנוניו, וכמצטדק אמר לנו:

“הנה זה דרכם כסל למו להתהולל בבוא איש זר הביתה, ובשאר העתים יושבים המה במנוחה”.

– ידעתי מורה נכבד כי כנים דבריךָ, כי כן הורה הנסיון גם אותי בהיותי לפנים מורה, כי הילדים נערי בני ישראל, אךְ אם לפעמים יצלח למורה רגיל לשום מתג ורסן בפיהם, בבוא איש זר הביתה ישלחו את רסנם מפניהם, אךְ מה נשתנה בית ספר פרטי מבית הספר להממשלה אשר גם שמה יושבים ילדי בני ישראל וגם שם יטיף מורה יהודי את לקחו באזניהם, ושם יודעים המה את חובתם למורה ולחקי דרךְ ארץ, ופה אנדרלמוסיא, תהו ובהו.

– שאלה היא ותהי לשאלה! – ענני המורה באנחה היוצאת מקרב לבו.

חסל סדור השאלה השניה.

* *

יום שבת קדש בא, ועם שומרי שביעי יצאו מבתי הכנסיות ובתי מדרשות, ואיש איש שב אל ביתו לקדש את היום בכוס יין או יי“ש מלא ובשאר ברכות ד' אשר נתן לו. מה נעים יום המנוחה הזה לכל אובד ונקשה בששת ימי המעשה, לכל אשר בשם ישראל יכונה! התבלין הזה אשר בשם “שבת” יכונה לא יערבוהו כל מעדני מלךְ, והיהודי האמלל והרש יטעם בו טעם גן עדן (בדלים ועניים הכתוב מדבר פה), כי בכל ששת ימי המעשה הוא נע ונד למצוא טרף לביתו, לחמו יאכל ברוגז ומימהו ישתה בשממון, מיראתו פן יקדמנו אחר לחטוף מידו את השכר אשר הוא רואה בחלומו באספמיא, כי יודע הוא כי רבים המה באחיו הכפירים השואגים לטרף כמוהו והמבקשים מאל אכלם; גם בלילה לא יתן שנה לעיניו, כי ראשו סובב עליו כגלגל לחולל איזה עסק וענין חדש אשר יראה בו מעט שכר ולהוציא יש מאין, אךְ לא כן ביום הקדוש הזה, בו יסיח את דעתו מכל עסקיו ועניניו ממצוא חפציו ודבר דבר. היום הזה כלו קדש הוא לרעיתו, לצאצאיו ולנשמתו היתרה. אחרי אכלו את הפשטידא המריקה מעליה שמן הרבה או מעט, ואחרי ברכו את ברכת המזון ילךְ לשוח ברחובות קריה לעכל את מאכלו ולראות את כל החדשות אשר צמחו בעיר בששת ימי היותו שקוע בעולם התהו והסכסוכים, אחרי כן ישוב לביתו, ישכב את משכב הצהרים ושנתו תחליף כחו לעמל ימי השבוע החדש הבאים לקראתו. אחרי ישנו שלש ארבע שעות יקום ממשכבו, יישתה כוס חמים בהרחבת הלב ובמתינות, כי למה זה יחפז אם סר השבט הרודה בו, ואז ילךְ אל ביהכ”נ או בית המדרש, או כי ילךְ שנית לשוח, איש איש לפי רוחו והלךְ נפשו, ויום זה כלו חג הוא לו. גם בהמות ישראל, שורו וסוסו, ינוחו ביום הקדוש הזה, ואם גם להם חלק בבינה, כפי השערת אחדים מסופרי תולדות הטבע, מי יודע אם לא בקרבם יכבדו גם המה את קדוש ישראל על אשר חלק לעמו סגולה יקרה כיום השבת, כי בו ישבתו וינוחו גם המה מעבודה הקשה אשר עובד בהם בששת ימי המעשה.

גם המלמד פסח בן אורי יצא ביום השבת בבקר מבית המדרש ופניו צוהלים, כי הנה ברוךְ ד' וסדר השבת ערוךְ בביתו בכל. האופה נתן לו חלות בהקפה, בדעתו כי איש נאמן הוא ושלם ישלם לו ביום בואו על שכרו מאבות תלמידיו, יי“ש לקח בבית בעליו ישכר המוזג בשכר למודו אשר הוא מלמד את בנו, ואף כי התגעש ישכר והיטב חרה לו על עזות המלמד, אשר אךְ זה שלשה שבועות חלפו מימי הזמן החדש וכבר שולח הוא לקחת סחורה בתשלומיו, בכל זאת אחרי התגעשו נתן לו יי”ש, בשר לקח ג"כ מבעליו הקצב, ואף כי כמשפט המוזג חרץ גם הקצב, וזה האחרון עוד הכביד, כי אמר לגרש מחנותו ולהשליךְ החוצה את בת פסח המלמד בבואה לקחת הבשר, וכן עשה, אךְ בבואה בפעם השניה עם מכתב קטן אשר ערךְ אביה אליו ברוב כבוד והדר, וכשוךְ חמתו נתן לר' פסח שתי ליטרות בשר. ובכן ברוךְ ד' לא יחסר לו כל דבר. הוא ובני ביתו, אשר מספרם יחד עם נכדו היתום יעלו למנין עשרה, אכלו פשטידא, ואם כי היה דל ורזה מאד, אךְ הלא פשטידא הוא, והנה אךְ כלה לברך את ברכת המזון ותחטפהו שנה, וימהר וישכב על הספסל ולמראשותיו נתן את אצילי ידיו, כי ירא הוא לשכב לישן שנת קבע, כי יודע כי עוד מעט יבאו התלמידים ויהפכו את החדר וישימו עליונים למטה ותחתונים למעלה. הוא שוכב וישן והנה קול המולה הולךְ וקרב לאזניו, וחושיו, אךְ כי אסורים הם בחבלי השנה, מבחינים המה כי לא קול ענות תלמידיו הוא בהתהוללם ובהשתובבם, כי אם קול המולה מוזרה הוא. חפץ יחפץ להתנער מתרדמתו העמוקה, אךְ היא לא תרפנו, והנה הקול בוקע ועולה לאזניו וידים אוחזות בו ומניעות אותו. בחפזון קם ממשכבו, בידיו הסיר את חבלי השנה מעיניו ובחרדה ורוח נבהלה קרא: “מה זאת?”

– הוי מלמד נבזה! – קראו בבת אחת שני שוטרים – קום והלכת אתנו אל שר העיר, כי תלמידיךָ שברו עתה שני אשנבים בבית השר.

– אויה, אויה לי, אנה אני בא! – קרא פסח ויגז שער ראשו – בבית שר העיר נפצו שני אשנבים. הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, מה אמלל אני, כי גם לדבר ולהצטדק אין שפת המדינה בפי!

השוטרים הוליכו את פסח אל שר העיר ולהצלחתו נמצא לו מליץ יושר אחד מבני עמו אשר הלך אתו אל השר ויצדק אותו, כי מה אשם המלמד אשר שכב לנוח רגעים אחדים ביום שבתו ונער שובב אחד מתלמידיו נהג בשגעון וברצותו לירות אבן ברעו פגע בחלוני השר.

השר סלח לפשע המלמד ויאמר:

– אךְ בכל זאת בן ענש הוא, כי מדוע יחלל את שבתו וילמד את תלמידיו ביום מנוחתו. לוא יישנו הצעירים בשבת כמוכם הגדולים, כי עתה טוב היה להם וגם למלמדים, הלא תבושו ותכלמו כי מורי העם מתעים אותו לחלל את יום שבתו בלמוד.

על דברי השר הנבון לא מצא המליץ מענה, ויפטרו מלפני השר. המליץ הלךְ לביתו ופסח לחדרו וישב לרעות את תלמידיו ולנהלם על מי מנוחות התורה, ובלבבו ברךְ עשר פעמים בכל רגע ברכת “הגומל” כי יצא בשלום בלי פגע ממקרה נורא כזה. הוא מתענג על זכר הצלתו והנה נפתחה הדלת ואיש יהודי בעל פנים אדומים בא הביתה, ומבלי דבר דבר, נגש אל אחד הנערים ויכהו על הלחי שתי מכות בטיסה אחת ויאמר:

– זה חלקךָ ומנת גורלךָ על רוצךָ בשוקים וברחובות, על ירותךָ אבנים בחלונות ועל אי־שבתך בחדר.

ואל פסח פנה ויאמר:

– אתה עושה מלאכת ד' רמיה, איש נוכל ורע מעללים, אשר רק השנה תמתק לךָ בעת אשר תלמידיךָ תועים ברחובות קריה כצאן בלא רועה, גם בך אנקמה! בא אתי בני, אל חדר אחר אשלחךָ, ובחדר הרמאי הזה לא תצעד עוד כף רגלך.

ויוצא את בנו החוצה וילכו לדרכם. ופסח נשאר על מקומו כעמוד שיש וכנציב מלח.

לעת תפלת המנחה המה בית המדרש בספור המאורע הזה, וסביבות פסח האמלל נאספו להקת שומעים לשמוע את כל פרטי הדבר, ופסח הרבה רעים לדבר על לב בעליו כי ישוב לשלח ביום המחרת את בנו אל חדרו כי מה חטא ואשם, אף התחנן אל בני אומנתו המלמדים האחרים כי ינעלו דלתי חדרם בפני הבורח המשתמט מחדרו לבל יקפחו את פרנסתו, אך הנה נקרב ר' שלומיאל ערב־הרב, לאמר: אשר הסמיכה כבר מונחת בקופסתו שנים רבות אך ק"ק טרם עוד תמצא לו, וידרש ללא שאלוהו ויחוה את דעתו הוא, כי פסח לא יוכל לגדר גדר בפני המלמדים האחרים מקחת את הנער הזה אל חדרם אם אביו יביאהו ברצון טוב אל אחד מהם.

– ומה אשם פסח? – שאלהו אחד אשר לב רגש לו.

– שכיר יום הוא ועליו לבלתי ישן ביום השבת.

– אבל הלא יום מנוחה הוא, ומדוע יגרע המלמד מבהמתו של ישראל אשר אנחנו מצוים על שביתתה?

– למוד התורה איננו מלאכה וכאחד מתענוגי השבת הנהו כי התורה משמחת לב, ועוד כי כן נאמר: “המלמדים מלמדים את תלמידיהם גם ביום השבת לקים והגית בו יומם ולילה”.

– מאריה דאברהם! למוד התורה בחדר איננה מלאכה? – כן יאמר שלומיאל האוכל על שולחן חותנו זה יובל שנים מן המן היורד עליו, אבל לו טעם טעם למצער אךְ שבוע אחד את טעם המלאכה הזאת הזבת חלב ודם, כי עתה אחרת דבר.

– ואני אומר – חוה איש אחר את דעתו והוא אב לילדים – כי מפני זה על המלמדים ללמד את תלמידיהם גם ביום השבת, כי אם ישארו הבנים בבית יום תמים והפכו את הבית כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה.

– ומדוע זה ילדי כל העמים ישבתו ביום שבתם ביום הראשון ולא ישימו בתים לשמה, לא יהפכו ערים ולא ישנו סדרי בראשית?

– אבל הלא בנינו שובתים גם ביום הששי אחר הצהרים.

– ומדוע ילדי עם הארץ שובתים מלמודם בכל ששת ימי המעשה אחר הצהרים ואין פרץ ואין צוחה במגוריהם? – תיקו.

שמעתי את השקלא־וטריא הזאת ונם בקרבי נתעוררה השאלה המוזרה הזאת, כי באמת מדוע יגרע המלמד מבהמתו של ישראל אשר כמה אזהרות נאמרו על שביתתה, ובאמת מדוע לא הוסיף המחוקק האלהי בדברו בקדשו: “ויום השביעי שבת לד' אלהיךָ, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנךְ ובתך ועבדךְ ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך” מדוע לא הוסיף שתי המלים “וגם מלמדךָ”? או אולי המלמד בכלל “וכל בהמתך” הנהו, ובכן הלא בחנם יעבידוהו ביום השבת, וחטאתנו רבה כי מחללים אנחנו את השבת בהעבידנו את בהמתנו זאת, אשר גם על שביתתה אנחנו מצוים ועומדים.

חסל סדור השאלה השלישית.

* *

עוד לי לשאול שאלות אחדות אשר פתרוניהן ממני והלאה, אךְ יגרתי פן אוגיע את אחי הקורא ובחמתו ישאל גם הוא: "מה זה בא להוסיף על חבילות שאלותינו? על הראשונות אנו מצטערים וכו' " ולכן אקצר ואתפלל: "יהי רצון שכל שאלותינו תהפכנה לנו לטובה, ולא נהיה עוד לשאלה בפי בני ברית ושאינם בני ברית.

א.

מי שלא ראה פניו הצוהלים של פייביש הקטן ביום הציבו הדלתות בביתו החדש אשר בנה, לא ראה פנים צוהלים מימיו, כי לא כבנות לו כל אדם בית חדש בנה פיבוש את ביתו; בנוהג שבעולם אדם רוצה לבנות בית, מתחלה הוא חושב את חשבון כספו; יש לו אלף שקל במזומן ישיאנו יצרו לבנות בנין אשר יעלה לו אַלפּים, יש לו מאתים הוא מתמסכן ובונה בארבע מאות, והשאר יהיה חייב, כפי הדין המפרש: “הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא”, אחרי כן הוא נמלךְ באדריכל, ושואל בבית פקודות העיר להרשות לו לבנות כפי תבניתו אשר הראה, ונותן מתן בסתר לראש העיר, לסופריו ופקודיו למען אשר יחישו ימהרו לתת לו הרשיון, והולךְ אל סוחרי העצים והלבנים, אל החרש והמסגר, וקונה החמרים הדרושים לו ומתחיל מעשהו.

אבל לא כן נהג פיבוש, כי בשעה שעלתה בלבו המחשבה לבנות לו בית לא היה לו לפורטה אפילו שוה פרוטה, וגם מטלטלים ונכסי דנידא לא היו לו, כי פייבוש היה עני מדכא ואביון מצוין מימיו, גם לא נמלךְ באדרכל, לא שאל בבית פקידות העיר, אחרי סוחרי עצים ולבנים, חרש ומסגר, סיד ומזגג לא דרש, ובכל זאת במחשבתו החזיק ולא הרפה ממנה, וגם עשה את אשר זמם בצע אמרתו, והנה ביתו משכלל לפניו מן המסד ועד הטפחות. וביום הציבו הדלתות היו פניו צוהלים משמן ושמחת עולם על ראשו, שמחה אשר לא ידעוה רוזני ארץ בבנותם היכלות למו, ולא יערכוה טפסרים וחשמנים השוכנים כבוד בארמונותיהם הבנוים לתלפיות, כי האם הרבה ייגעו ויעמלו בבנין היכליהם וארמונותיהם כמה שיגע פיבוש בבנין ביתו הקטן אשר בנה לו?

פיבוש הקטן כפי אשר נקרא בפי כל יושבי העיר קרתגא, לא היתה לו כל מעלה אשר בה יצטיין בעיר, לא היה יחסן ולא היה למדן ולא היה עשיר, כי אם תמיד כל ימי חייו היה עני, היה רש והיה אביון, וגם איש ישר הולךְ היה. בהיותו בן שמונה עשרה שנה נלקח לעבודת הצבא, כי גם אז בימי נעוריו כבר היה עני ורש יתום נעזב מהוריו, באין לו גואל ומודע אשר ישתדל בעדו לשחררו. עשרים ושתים שנה מבחר ימי שנות חייו עבד בעבודת הצבא, ובהיותו בן ארבעים שנה שב לביתו חפשי, כי יצא בשן ועין, כי הדודים שברו שניו, וגם עינו השמאלית כהתה. ובשובו לארץ מולדתו עני ורש, היה לנושא סבל ופורק משאות מעל העגלות, ומאלה מצא חית ידו בלחץ ודחק. ובכל זאת היה שמח בחלקו ומעולם לא התאונן על ההשגחה ולא על חברת האנשים, לא התקנא בעשירים ונטילי הכסף, ולא התאוה תאוה להשיג את הדבר הנעלה ממנו, כי העשרים והשתים שנות עבודתו בצבא הורוהו להסתפק במועט, לבלתי התאונן לשאת ולסבול בדומיה. וגם האשה אשר הוכיח לו ד', מחשבותיו היו מחשבותיה דרכיו היו דרכיה, וגם היא הסתפקה בארבעים או חמשים אגורות הנחשת אשר ישתכר בעלה ליום, ולא הלכה בגדולות ובנפלאות ממנה, כה חיו שנים רבות בריש ועני ושלות השקט, ותמורות וחליפות לא נקרו בסדר חייהם, עד אשר באה המחשבה בלב פיבוש לבנות לו בית, בשעה שלא היו בכיסו אךְ שלש או ארבע אגורות לקנות לחם לו ולאשתו.

מחשבה כי תולד בלב אדם לא לפתע פתאום תבא ותעלה בקרבו, תצמח אף תגדל ותתערה בו, כי אם סבות מסבות שונות תטוינה, תארגנה ותשזרנה אותה, עד אשר תהי ליש מאין, ותתרוצץ לצאת ממקור הרעיון לפעולות ידים.

זה לו שנים רבות לפיבוש אשר החל לחשוב על דבר בנות משכן קטן לו ולנות ביתו – כי ערירים היו – כי ראה כי פרנסתו הולכת ומתמעטת, כחותיו הולכים ודלים, ועוד מעט ויבאו ימי הזקנה, הימים הנוראים לאיש עני ואביון אשר אין לו גואל ותומךְ בידו, ואויה מה נורא הדבר אם בימים המרים ההם לא יהיה לו גם משכן ובית צר לשבת בו, ועליו יהיה להסתופף ב“הקדש” – “הקדש” לשם הזה תסמרנה שערות בשר כל איש עני ואביון, אשר רגש הכבוד עוד לא עמם בקרבו, ומה גם לבב איש כפיבוש אשר כל ימיו מיגיע כפיו אכל, ולא הטיל את עצמו למשא על הצבור. ולכן מדי הגיגו בימי הזקנה הבאים לקראתו ובהעלותו על לבבו את זכר “ההקדש”, או אז התאוה תאוה לרכש לו אהל לשבת בו, וימים רבים מלאה המחשבה הזאת את כל בתי נפשו, בה הגה בשכבו ובקומו, בשבתו בבית ובלכתו ברחוב. אבל לרכש אהל, הנקל הדבר לאיש אביון אשר אין לו כל? התוכל הנמלה המצערה להעתיק הרים ממקומם? ובכל זאת לא הסיח פיבוש את מחשבתו היקרה מלבבו, והיא שעשעתהו על ברכיה ימים רבים.

ימים רבים שעשעתהו התקוה כי עוד יבא היום ומחשבתו תצא לפעלות ידים, והיום ההוא בא לו בהיסח הדעת. יום צרה ומצוקה היה היום ההוא לפיבוש מבלי דעתו כי לתשועה ממנו לו תוצאות.

בבקר יום אחד מימי הקיץ ותבערה נוראה פרצה בעיר קרתגא, הלהבה נשאה על כנפי רוח סעה וסער, וברגע הקיפה רחובות רבים, ואחרי עבר שעות שתים שלש ובתים למאות היו למאכלת אש ורחובות שלמים היו לעיים, משפחות רבות יצאו מבית תענוגיהן בערום ובחסר כל, וגם משכן פיבוש הקטן וכל אשר בו נשרפו, כי בעת אשר פרצה התבערה לא היה בביתו, ובשמעו קול הקריה הומה, ובהחישו אל ביתו, כבר אחר המועד, ולא הספיקה לו השעה כי אם להציל שנים שלשת כרים וכסתות, טליתו ותפליו.

והקול נשמע בערים הקרובות: “היתה קרתגא למאכלת אש” ורחמי בני ישראל התעוררו ויקראו נדבות ויקבצו כסף בגדים ולחם, ועוד בערב היום ההוא ועגלות רבות טעונות לחם ובגדים באו לקרתגא, ופרנסי העיר חלקו את הבגדים הלחם והכסף ליהודים ונוצרים חלק כחלק לכל עני ואביון אשר יד האש היתה בו לרעה, וגם פיבוש קבל חלפות שמלות לו ולאשתו ושלשת ככרי לחם, וגם עשרה שקלים במזמן, ויברךְ את ד' על הטובה מעין הרעה, כי סכום כסף גדול כזה עוד לא ראו עיניו מימיו, ועוד ברגע הראשון בקבלו הכסף ורעיון שמחה רוצץ בלבו: הנה זה היום שקויתיו, הכסף הזה יהיה יסוד לביתי.

בערב ההוא ופיבוש ואשתו אחרי אכלם לחמם הצר בגרן אשר נתן להם למעון לפי שעה אחד מאנשי החסד, אחרי אכלם ארוחתם, והאשה החלה להתיפח ולבכות מרה: “אהה מוסר שדי, עד היום דמינו כי אביונים אנחנו ועניים ממנו אין עוד בתבל, אךְ היום הורתנו השרפה לדעת כי עד עתה עשירים היינו; צא וחשוב את חפצינו אשר נשרפו ואינם; בגדיךְ בגד השבת איננו, שמלתי הטובה נשרפה, הקרבן מנחה סדור שלי איננו, וגם ספריךָ היקרים: המחזורים ההגדה הסליחה והקינה כלו בעשן כלו, ומי ימנה מספר לכלי ביתנו אשר אבדו ביום חרון אף ה', השלחן, הכסאות, שתי המטות, הקערות הכפות, הסכין המזלג וכוסית הפסח, ועוד ועוד, אהה: אבדתנו, לו שקל תשקל, במאזנים תעלה עם אבדות העשירים אשר אבדו היום עשרות אלפים”.

– אל תתיפחי אשתי – נחם פיבוש את אשתו – ראשית דבר עלינו לקבל באהבה משפט שדי כי צדיק ד' בכל דרכיו, ושנית ידוע תדעי רעותי כי אין רע בלא טוב, והמחשבה אשר אני הוגה וחושב זה ימים רבים לבנות אוהל דל לנו, הנה עתה ע"י השרפה, ברצות ד' דרכנו אוציאנה לפעולות ידים.

– אנא באר לי אישי את דבריךָ. –

– דברי ברורים ומחשבתי נכונה כי בעשרת השקלים, אשר קבלנו היום לא תגע בהם ידנו, בכסף הזה נקנה מחוץ לעיר חלקת ארץ קטנה ועליה אכונן מקום דל לנו, לבלתי נאלץ להסתופף לעת זקנתנו “בהקדש” אשר לזכרו תסמר שערת בשרי, וכל מורשי לבבי יתפלצו, ואם אהל דל יהיה לנו כטירת מלכים ייקר בעיני – רק לא “ההקדש” – ובדבר פיבוש הדברים האלה ואנחה שוברת מתנים התפרצה מלבו.

– צדקת אישי רק לא בהקדש – ענתה האשה ותאנח גם היא – ועתה אישי עשה כל אשר בלבבך ואלהי השמים יהיה בעזרך ומעשי ידיך יביט".

עברו שבועות אחדים אחרי השרפה ופיבוש בצע אמרתו, ובעשרת השקלים קנה לו חלקת ארץ קטנה מחוץ לעיר ויגש אל המלאכה, מלאכת בנין ביתו. יומם עבד את מלאכתו מלאכת פריקת המשא מעל העגלות להשתכר לחם חקו, ובערב סבב על משואות הבתים הנשרפים וילקט ויאסף מסמרי ברזל שרופים, שברי לבנים, אבנים, גזרי עצים, קורות שרופות, אודים מצלים מאש, וכל אלה לא לקח כי אם ברשות הבעלים, ועל כתפיו נשא אל המקום אשר שם יהיה ביתו. ואף החנונים אשר סחורותיהם יפרק העניקו לו תיבות שבורות, מסמרים המוצאים מן התיבות, שברי זכוכית לחלונים, דלתות ישנות ועוד שאר חמרים הנצרכים לבנין בית. ויהי פיבוש עוסק באמונה בבנין הבית. בשעה העשירית בלילה יתן מנוחה לבדי עורו העיפים מעמל היום ומלאכתו, ובשעה השלישית בבקר אך יסור תסור חשכת הלילה וכבר הוא מפקח על מלאכת הבניה: הוא האדריכל, הוא רומס החמר, הוא הבונה, הוא המזגג והוא הסיד. ובימי השבת בלכת פיבוש לשוח ברחובות קריה, ובהביטו על הבנינים החדשים הנבנים במקום השרופים, היה חש בנפשו ענג גדול ונעלה, ענג אשר לא בידי סופר יתאר, ובלבו חשב: המה בונים ואני בונה, המה בונים למען אסוף כסף, להשכיר דירות לשכנים, למען יביא להם כספם פרי, או למען שבת איש איש בחדרים מרוחים ומשחים בששר, ואני בונה למען אשר לא אאלץ להתגולל בימי זקנתי בהקדש, ואז נזלה מעינו דמעת שמחה וירם עיניו לשמים ויודה לד' חסדו, על כי הוא מוליכהו ומגיעהו אל מחוז חפצו – וביום גמרו מלאכת הבניה ובהציבו הדלתות בביתו היתה שמחת עולם על ראשו, שמחת תמימי דרךְ הרחוקים מעולתה, שמחת צפור השמים במצאה בית, ודרור קן לה.

ב.

לפני הבית הגדול ונהדר ביפי ברחוב נ. בעיר קרתגא, עומדים המונים ומקשיבים לקול מנגינות המנגנים בכלי שיר בבית ההוא, הנגינות לוקחות לבבות העוברים ברחוב כמו בעל כרחם יתעכבו להקשיב ולשמוע. הבית ההוא הוא משכן שר המחוז כרס־עב, והיום בערב עשה משתה לכבוד סגן שר הפלךְ אשר בא העירה, ויקרא לרבים מפקידי העיר, השרים והאצילים, לנשותיהם ובנותיהם. בבית ירנן וירעע, המנורות היקרות אשר בפנים מפיצות אורן על פני הרחוב, והעוברים עומדים ומשתעים ומשוחחים איש את רעהו.

– הלא דבר הוא – אמר עוזיאל צורף הכסף לרעהו נתנאל מתקן מורי־השעות – הלא דבר הוא כי בא עתה סגן הפלךְ העירה, מבלי אשר ידע איש מראש דבר בואו.

– אתה לא ידעת, אבל שרי העיר אל נכון מראש כזאת ידעו. –

– האני לא אדע? ומי כמני יודע תמיד את כל הנעשה בעניני הפאליטיק בעירנו, ולפעמים אני יודע גם הנעשה מאחורי הפרגוד בבית כרס עב ומשנהו השר גרגשי, הטרם תדע כי אני יוצא ונכנס בבתי כל שרי העיר –

– אבל הלא ראית כי הפעם לא ידעת מאומה על דבר בא סגן שר הפלך. –

– אות היא כי גם כרס־עב וגם גרגשי ושאר הפקידים לא ידעו מאומה על דבר בואו. –

– אני שמעתי כי שטנה גדולה ונוראה נשלחה אל עיר הפלך, ובשטנה ההיא מפורשים באר היטב כל פשעי כרס־עב וגרגשי ושאר נושאי המשרה.

---

– וגם אני שמעתי כזאת וממקור נאמן נודע לי כי אמנם נשלחה השטנה. וגם שם כותבה נודע לי.–

– ומי הוא הכותב? –

– שמשי הסופר אשר כרס־עב הדיחהו ממשמרתו הוא הכותב.–

– ומה דעתךָ בענין הזה?

– דעתי הוא כי אין כל רעה נשקפה לכרס־עב ולגרגשי, כי אף אמנם נשלחה השטנה ואף אם כנים יהיו כל הדברים הנאמרים בה, אךְ כרס־עב ידע עת וכל חפץ, ומתן בסתר יכפה אף, כי הלא גם סגן שר הפלךְ נודע לנקי כפים (בלשון סגי נהור) ולעת תפלת השחר ילבין כצמר צחר כתמי שושנה. –

– כן הדבר, כרס־עב מוצק הוא במשמרתו כסלע איתן וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. –

ממחרת ליל המשתה בשעה השלישית אחר הצהרים והשר כרס־עב ישב בחדר עבודתו וישתעה עם גרגשי משנהו כדברים האלה:

– הביאה עצה – החל כרס־עב – באו מים עד נפש ואין מעמד; הסגן גלה את אזני כי דברי השטנה עזים ונמרצים, כותבי השטנה יאמרו להוכיח באותיות ובמופתים כל פשעינו וחטאתינו אשר חטאנו, בשחרור הצעירים מעבודת הצבא ולכלם בשם יקראו. גם דבר הבתים אשר נבנו בלא רשיון בית פקודות הפלךְ נזכר בשטנה ההיא, גם דבר השנוים אשר עשינו בפנקסי אחריות האש נזכר שמה, וכתב השטנה כבר היה גם לפני עיני שר הפלךְ ויואל לשלח בראשונה הנה את קול־עב הסגן לחקור ולדרוש, כי גם שר הפלךְ לא יחפוץ לאחוז מיד במדת הדין למען לא יבאיש את ריחו בעיני הגבוהים ממנו בעיר הגליל; כי בעיר העומדת תחת רשותו נעשו כדברים האלה, ואם לא נמצא עצה נכונה בעוד מועד אז יקוב הדין את ההר ואחריתנו עדי אבד.–

– ואם ממךְ נבצרה מזמה מה אעוץ אנכי – ענה גרגשי ויעמק במחשבותיו.

– העצה האחת הנכונה היא לשקול על כפי קול־עב עשרת אלפים שקלים כפי שאלתו, ואז יבער את השטנה כבער את הגלל ולא תראה ולא תמצא.

– אבל שר הפלךְ מה יאמר לזאת?

– חלק כחלק יחלקו בכסף, כן יבטיח לי קול־עב על דברתו, ואף כי שר הפלךְ למראה עינים איננו לוקח מתן, אבל דלילה אהובתו לוקחת מיד קול־עב, ואם כן נעשה אז הכל על מקומו יבא בשלום.

– אבל השאלה היותר נכבדה בענין הזה היא, מאין נקח כסף תועפות כסכום רב כזה, אין עצה ואין תחבולה.

– ומדוע לא יתן עזמות הרופא את כל הסכום הזה, כמו שעשה זה פעמים אחדות בבא שטנה, וכפי דבר האמנה אשר בינינו כי עליו להפר כל שטנה בעיר הפלך, הלא כבר צבר כסף כעפר, ומכל אשר לנו עשה העשר הזה.

– והדבר הזה הוא בעוכרנו; הבליעל הזה צבר כעפר כסף, הוא לקח לו השמנים הממחים ולנו נתן השמרים המזקקים, תמיד לקח לו הטרפה כלה ולנו נתן שתי כרעים או בדל אזן, ועתה עיני כל ההמון ועיני כל השרים הגבוהים בעיר הפלךְ עלינו כלן נטויות לאמר: לא נתעשרו נושאי המשרה בעיר קרתגא אלא מפסולתם של משרתם, ובבא יום נחלה בהגיענו עתה עד משבר, כעת יעמד מרחוק כמו לא גם אליו נוגעת הרעה; היום הרביתי להשתעות אתו שלש שעות רצופות, עמלתי להפּקיח את עיניו עד היכן הדברים מגיעים, אבל הוא באחת כי יותר מחמשת אלפים שקלים לא יתן אף פרוטה אחת, הוא יעז בעשרו, כי כל כספו מונח בבתי המסחר אשר בחוץ לארץ, והוא בגפו הנהו, ולכן אמר יאמר, כי אם נבא עליו בעקיפין, אז נכון הוא לעזוב את הארץ ולהמלט חוצה לארץ, עוד ביום הזה, וזאת היא תשובתו האחרונה אשר ממנה לא ישוב.

– אם כן אין תחבולה אחרת כי אם לפנות אל ברוכקי בן רשף המלוה והוא ילוה לנו חמשת האלפים השקלים.

– גם אני מראש כזאת חשבתי לפנות אל ברוכקי, אךְ דא עקא כי ברוכקי כבר נושה בי יותר מאלף שקל, וגם בךָ הוא נושה כסף, ומי יודע אם כיום יפתח לנו שנית את צרור כספו, וזאת שנית מי יודע אם יש לו היום במזומן חמשת אלפים שקלים.

– אם יש לברוכקי מזומן חמשת אלפים? היפלא מהיהודי ומה גם ממלוה ברבית דבר, ואם רק ידע כי כספו בטוח ויביא לו פרי, לא יבצר ממנו להביא לךְ בשעה אחת גם חמשים אלף שקל.

– ומי ילוה הכסף?

– שנינו כאחד. –

– אם כן נשלח ונקרא ליהודי – ויגש כרס־עב אל הפעמון אשר על שלחנו ויצלצל בו, וכרגע הופיע בחדר השוטר העמד על משמרתו לפני הסף

– “יבוסי! מהר והחישה לקרא אלי את היהודי ברוךְ בן רשף”

– שומע עבדךְ – קרא השוטר בהרימו ידו אל רקתו לאות הכבוד ויתפטר. אחרי חמשה עשר רגעים והיהודי ברוךְ בן רשף בא החדרה.

– שב אדוני בן רשף – קרא אליו כרס־עב ויגש לו כסא.

– רב תשואות לךָ האדון שר המחוז, מה שלומךָ, ומה שלום האדון גרגשי השר המשנה?

– שלום שלום לנו תודות לאל, אין צוחק ואין פרץ במעונותינו, התואיל לעשן ציגארע טובה?

– ציגאריךָ תמיד מהמעולות והטובות, ובחבה אעשנן. –

– ועתה הבה ואגיד לךָ על דבר מה שלחתי לקרא אותךָ; אני והשר גרגשי חפצים ללות היום ממךָ מעט כסף".

– מעט כסף? קרא בן רשף כמתפלא – ולמה לכם היום כסף, האם לשלם בעד הוצאות המשתה?

– שמע נא בן רשף, לנו דרושים היום חמשת אלפים שקלים, ועליךָ כעל אוהב נאמן נשען כי אתה תביא לנו היום הכסף.

– חמשת אלפים שקלים? – קרא בן רשף ויקפץ מעל כסאו כאלו נשכו נחש – חמשת אלפים שקלים! ובצלחתי ובכל גבולי אין היום אף חמש מאות, דבר אי אפשר הנהו.

– אנא בן רשף – קראו כרס־עב וגרגשי שניהם כאחד בתחנונים – אם אתה רק תרצה אז לא יבצר ממךָ דבר.

– אבל חי נפשי אדוני כי אין לי היום כסף. –

– ואם אין לךָ כסף במזומן, אתה על נקלה תוכל להשיג, כי מי זה מעשירי העיר לא ילוה לךָ אם רק תדרוש. –

– נקל ללות אבל קשה לשלם בבא יום השלום, זאת ועוד אחרת אדוני, בכבוד האדון כרס עב כבר אני נושה יותר מאלף שקל, בכבוד המשנה גרגשי אני נושה תשע מאות, וגם הרבית עולה וצומחת מיום אל יום, ואיךְ אוכל ללות לכם כיום עוד חמשת אלפים שקל. –

– מצאתי החידה – קרא כרס עב בשמחה – עתה נפקחו עיני לראות כי האדון בן רשף ידאג לכספו לבל ירד לטמיון, והנה לזאת מצאתי עצה נכונה אנחנו נתן לךָ ערבונות נאמנים על כספךְ. –

– שש תעודות לבנות לשחרר מעבודת הצבא ששה צעירים ככל אשר תבחר. –

– זאת היא עצה טובה, אבל עלי להתיעץ בדבר הזה ימים אחדים.–

– עליךָ לבלתי התיעץ מאומה, ראה נא כי העסק הזה יביא לךָ תבואות אלף שקלים; שש תעודות לבנות מחירן שש אלפים ואנחנו נקח מידךָ רק חמשת אלפים שקלים, ולכן עשה אתנו אות לטובה ועוד היום תביא לנו הכסף.

---

– אבל אני רוצה כי על שטרי החוב יחתם ידו האציל גזלן־עב, ואת הערבונות תשלשו תחת ידו, והיה ביום אשר ישחררו הצעירים אשר אביא לפניכם ויקבלו התעודות הלבנות, בו ביום אשיב לגזלן־עב שטרי חובותיו. –

– גם לדבר הזה נשא פניךָ, אךְ מהר לךְ והביא את הכסף. –

– הולך אני ובשעה הששית בערב שוב אשוב הנה. –

– לנבלי היהודים ותרמיתם אין קץ – אמר כרס־עב אל גרגשי אחרי צאת בן רשף מן הבית – היהודי ישמר ויזהר בכל אשר יעשה, ותמיד יתבונן כי ידו תהיה על העליונה.

– היהודים בני הבליעל – ענהו גרגשי – מי יעמד בפניהם, הכי קראו שם אביהם יעקב, כי עוד בבטן ילמד היהודי לעקב ולהונות את רעהו, אלף שקלים ישתכר הבליעל בעסק הזה, והוא עוד יתגר ועוד כסה פנינו בקלון בסרבו לקחת שטרי חובותינו בחתימת ידינו, ועלינו עוד להתרפס לפני גזלן־עב כי הוא יחתום השטרות, אךְ מה לעשות והטובע בשבלת יחזיק בראש שבלת, אבל יום נקם בלבי, ובעת פקדי על היהודי הארור הזה ופקדתי עליו גם עון עלבוננו היום.

---

– יקח אפל את בן רשף ואת כל היהודים, אךְ יחכה נא בכור השטן מקחת את בן רשף אליו, עד עת הערב בטרם יביא אלינו את הכסף.

ג.

עברו עשרה ימים אחר יום המשתה והיום אנחנו מוצאים את כרס עב בחדר עבודתו ופניו אשר ענן יגון כסה אותם כל הימים ההם עתה ינהרו ויצהלו; היום קבל מכתב מעיר הפלךְ מקול עב הסגן, כי הכל כבר בא על מקומו בשלום, עשרת אלפים השקלים פעלו את פעולתם, והשטנה וכל הכתבים הנוגעים אליה כלו בעשן כלו, ואין עוד פוצה פה ומצפצף, אךְ בסוף מכתבו יעירהו קול עב, לבל יתרשל במלאכת משמרתו, וישים עין יותר פקוחה על כל המעשים הנעשים במחוז ממשלתו וגם לפעמים יחפש חטאים ויגלה עונות, למען יראו שרי הפלךְ כי באמונה הוא עושה מעשהו.

וכרס עב צלצל בפעמון וכרגע הופיע יבוסי משרתו.

– מהר יבוסי וקרא לי את שמגר ראש השוטרים. –

אחרי רגעים אחרים ושמגר בא החדרה וישתחוה לפני השר.

– שמע נא שמגר – דבר כרס עב בקול תלונה ומעט קצף – הנה כאשר נוכחתי רבה העזובה בעיר, השוטרים ינומו ויישנו, וגם אתה מתרשל בקדושת משמרתך, ואיש כל הישר בעיניו יעשה. הבתים אשר מטעם הרשות נגזר כי לא חזקו את בדקיהם, בעליהם מחזקים הבדקים, מכסים הגגות בגבים חדשים, וגם בתים רבים נבנים בלא רשיון הרשות, הצעירים המשתמטים מעבודת הצבא אין איש שם אל לב לחפש אותם, ומי יודע אם לא בעיר ימצאו, ולמספר היוצאים בצבא בשנת הזאת עוד יחסרו בעירנו עשרה צעירים. ועתה קום ועבור אתה ועוד שני שוטרים, וכל דבר אשר תראה ואשר תמצא אשר לא כדת, תערך בכתב פרטי־כל הדברים והגשת אלי.

---

– שומע עבדךְ – ענה שמגר וישתחוה ויצא.

ממחרת היום ההוא ושמגר ראש השוטרים הגיש מכתב פרטי־כל הדברים אשר מצא בעיר אשר לא כדת, ויהיו נקראים באזני כרס עב ובאזני מזכירו: משה בן יעקב ברחוב ג' חזק את בדקי ביתו מבלי שאל את פי הרשות, ונערך פרטי כל הדבר הזה בספר, אבידן בן גדעוני ברחוב ד' הסיר את הגבים הישנים מעל גג ביתו ויכסה את הגג בגבים חדשים ונרשם הדבר בספר, פיבוש בן ישראל בנה לו בית ברחוב ז' קרוב אל שדה העיר, ואין לו כל רשיון, ונרשם הדבר בספר.

– מי המה משה בן יעקב, אבידן בן גדעוני ופיבוש בן ישראל? – הפסיק כרס עב את הקורא.

– המה אנשים עניים אשר אין להם יד ושם בעיר, מדלת עם הארץ הנמו – ענה שמגר.

– האם אין להם כל שיכות אל משפחות בן רשף ובן ציצית הכסת?

– לא, אדוני, רחוקים אלה מאלה כרחוק מזרח ממערב.

– קרא הלאה – קרא כרס עב, והסופר קרא: "כאשר חפשו השוטרים בחורין ובסדקין בכל בתי העיר, מצאו ששה צעירים לימים אשר השתמטו מעבודת הצבא, ואשר הגיעה שעתם לעמוד לפני הבקרת בחדש העבר, ועוד שביעי אשר אף כי איננו בין קרואי השנה הזאת, אךְ יען כי אין לו כתב תעודת הלדה נחפש גם הוא וכלם אסורים בבית הסהר. ואלה שמות הנתפשים: הנוצרי איגנאץ קסמטא, יורגי קאזימיר. והיהודים משה כסף, ראובן חשמל, אביגדור תלפיות, יחזקאל תכלת, ושם השביעי אברהם דן בן האלמנה שרה. –

– שמות הראשונים כמדומה לי אשר המה נודעים לי – אמר כרס עב אךְ מי הוא השביעי אברהם דן בן האלמנה שרה, שם מוזר לי כלל וכלל?

– האשה האלמנה שרה היא אשה עניה, אשר ימים רבים גרה באחד הכפרים הסמוךְ לעיר, ולפני שנתים באה לגור בעיר והיא אופה חלות לחם לממכר ובנה זה עוזר על ידה. –

טוב הדבר – אמר כרס עב ובפנותו אל מזכירו אמר: ערוך כל הדברים האלה בספר וקבע את היום אשר בו יעמדו הנתפשים לפני ועד המבקרים, ואת משפט היהודים הרמאים אשר תקנו בתיהם בלי רשות תקריב לפני שופט המחוז ואת משפט הבליעל מה שמו? פיבוש בן ישראל אשר הרהיב בנפשו עז לבנות לו בית מן המסד עד הטפחות מבלי שאל את פי הרשות, את משפטו תקריב לפני השופט לבד. אויה! הרמאים האלה יחטאו ועל שרי המחוז יצא הקצף בעיר הפלך, הבה ובערתי אחרי הנבלים האלה כבער הגלל. –

בעיר קרתגא בהאי גיסא הלולא וחנגא ובאידךְ גיסא אבל ובכי; איגנאץ קסטמא ויורגי קאזימיר, אשר זה עתה יצאו מבית ועד המבקרים לעבודת הצבא ותעודות לבנות נתנו להם, שמו כרגע פניהם אל בית היין של זאב האדום, וחצים ערומים חצים מלובשים, בגדיהם ונעליהם בידיהם, באו הביתה בקול תרועת ששון, וקהל קרוביהם ומיודעיהם עוטרים אותם ומברכים אותם בברכת המז"ט, וכרגע הובא לפניהם יין שרף ושיכר לרב, וגם מכל אשר יאכל, ויאכלו וישתו וינגנו ויצאו במחילת המחנים ער חצות הלילה, וזאב האדום הורה לה' חסדו על הפרנסה הרבה אשר שלח לו היום. וגם בבתי משה, ראובן, אביגדור ויחזקאל אשר קבלו היום תעודות לבנות, ירננו וירועעו, כי במה נחשב אלף הכסף אשר הוציא איש איש, מול האשר הנעלה כי קנו להם חפשתם, מבלי אשר יצטרכו לנוע למרחקים לעבוד עבודת הצבא.

אך שמה באידךְ גיסא אבל ובכי, קול יללת שרה האלמנה פולח לבב ובוקע כליות, פּרש תפרש שרה בידיה כי בנה היחיד אשר עוד לא מלאו שנותיו לצאת בצבא כי בן שמנה עשרה שנה הנהו – נלקח לעבודת הצבא, וכאשר הוליכוהו ברחוב אל בית הכנסת להשבע השבועה כי יהיה נאמן בעבודתו, הלכה אחריו אמו ותגז שערות ראשה ותצעק צעקה גדולה ומרה, ולקולה בכו גם הנשים הנאספות לראות במחזה התוגה הזה, ותצעק שרה תנהם ותילל, אבל התדון עם מי שתקיף ממנה, והבוחנים ובודקים העריכו מספר שנות בנה לעשרים ואחת, והנעשה אין להשיב.

גם בעוד בתים רבים רבתה היום התוגה, בבית משה בן יעקב ואבידן הגדעוני אשר חזקו בדקי בתיהם מבלי שאל את פי הרשות, והשופט הענישם לשלם איש איש חמשים שקל כסף ענושים או להכלא לשלשים ימים בבית הכלא. אך התוגה האחרונה הכבידה; היא תוגת פיבוש מיודענו; כהלום ברק ורעם היה בהקרא באזניו פסק דין השופט: כי על כי הרהיב בנפשו עוז לבנות לו בית מבלי שאל את פי הרשות, הרס יהרס הבית וגם חמשים שקל ענושים ישלם, לשוא התנצל פיבוש כי מעונו הדל אשר בנה לו, לא בית הנהו כי אם סוכת נוצרים או לול תרנגולים, וגם מחוץ לעיר הנהו, לשוא בכה ויתאר לפני השופט את מצבו הרע, וגם תולדות ימי חייו ספר לו כי עשרים ושתים שנה עבד בעבודת הצבא, אבל שומע לא היה לו, הפסק דין יצא מפי השופט, ופיבוש יצא מן הבית וידיו על ראשו.

מי יתאר את מצוקות לבב פיבוש וגודל שברו, כראותו כי כל תקותו נפצו אל הסלע, את עמלו ויגיעו שיעמל ויגע ירחים ישא רוח יקח הבל, ועליו איש עני ואביון, גם לשלם חמשים שקל כסף ענושים, לאמר להיות אסיר בכלא שלשים יום, ואחרי ככלות הכל והנה עתיד נורא מכסה בצללים חשכים נגד עיניו, כי מה יעשה לעת זקנתו, לעת כלות כחותיו, אם גם מעונו הדל ישד ממנו ועליו יהיה להתגולל ברפש ההקדש, אהה ההקדש אשר מפני שמו וזכרו נחת תמיד, וממנו לא ימלט עוד.

ד.

שנה תמימה עברה ובעיר קרתגא אין כל חדש וענין נכבד לשואפי החדשות לענות בו, אמנם נקרה נקרו בעיר דברים אחדים קלי הערך אך מי ישים לב להם. הישים איש את לבו אל בית פיבוש לול התרנגולים אשר נהרס בפקודת הרשות, ויושבי העיר גם לא ידעו אם נמצא בית כזה בעיר, או הישים איש לבו לדבר כי פיבוש נאסר בבית הכלא לשלשים ימים לרצות את כסף הענושים אשר לא היו בידו לשלם, גם אין איש יודע גם אין איש מדבר בו, גם אין איש שם את לבו אליו. גם לא הרבה השתעו שואפי החדשות בדבר שמשי הסופר, אשר נאסר בבית הכלא על עון כתבו כתבי פלסתר על שר המחוז ומשנהו ושאר השרים, כי במה נחשב הסופר השכור להשתעות על אודותיו הרבה, אין כל חדש והכל על מקומו בא בשלום בעיר קרתגא; כרס עב, גרגשי והרופא עזמות עושים מעשיהם באמונה ומתעדנים ומתענגים על רב טוב, עושים משתה בית איש יומו, וקראו גם לשאר נושאי המשרה בעיר, לנשיהם ובנותיהם, ויצאו במחולת המחנים ושחקו בקלפים ורננו מטוב לבב, את נשים לבן רשף כבר שלמו גם עם הרבית, וכבר לוו ממנו עוד סכומי כסף, לוה ושלם לוה ושלם, כי הפרוטה מצויה בכל עת. – שמגר ראש השוטרים בכל יום ויום הוא עובר כחתף ברחובות העיר ועינו פקוחה לבל יהין עוד איש לחזק בדקי ביתו, לכסות הגגות בגבים חדשים, ועוד עונות חמורות כאלה אשר לא יעשו. – הבחורים אשר קבלו התעודות הלבנות היו לחתנים כי בכח תעודותיהם נמצאו עליהם קופצים רבים אשר חטפום כבכורה בראשיתה, זאב האדום התענג על פרנסה הרבה כי בכל שבוע ושבוע מלאו את ביתו הקרוב לבית פקודות עבודת הצבא, אכרים רבים אשר אך יצא יצאו מבית הפקודות ותעודותיהם הלבנות אתם, קפצו אל בית היין חצים ערומים ורק מכנסיהם עליהם, ויריקו את כל חביות השכר ויבוקקו כל בקבוקי היי"ש, ויבלעו את כל הדגים המלחים ויכרסמו את כל האוזות הצלויות. תור תקופה הזהב היתה העת ההיא לפרנסת זאב אשר כל ימי חייו לא ישכחנה. ככה חלפה השנה ואין כל חדש תחת שמי קרתגא.

והנה פתאם בבקר יום אחד, ראש החדש היה ובבית המדרש התפללו תפלת המוסף. ויהי אךְ החל הש"ץ תפלת: “ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה” כו', והנה התפרץ הביתה הפרוש ובקול אדיר קרא! “אמנם כן, זמן כפרה, כלם יהיו לכפרה, הלא לא שמעתם החדשות?”.

– מי היו לכפרות, ומה החדשות הפסיקו מתפללים לעשרות וישאלו בפעם אחת.

“מי? הטרם תדעו, הלא הקריה כלה הומה, ובעיר שאון והמלה מרבה מהכיל, כל השרים לכפרה, כרס עב, גרגשי, עזמות ומזכיריהם וסופריהם, וגם כל הצעירים אשר תעודות לבנות להם מחפשים חפש מחפש, אךְ אינני יודע אם כבר נמצאו”.

עוד דבריו בפיו והמתפללים מהרו להשליך מעליהם איש איש טליתו מבלי לקפלן וימהרו לעזוב הבית, כי לרבים נגעה הרעה אל עצמם ובשרם, לזה היה בן משתרר, לזה אח ולזה חתן – והקריה כלה הומה, ומגידי החדשות יספרו איש איש חדשותיו בנוסח אחר, האחד יספר: כי בבקר השכם בא ציר מיוחד מעיר הגליל, ויצוה לאסור בכלא את כל השרים וגם את הצעירים המשוחררים, וזה יספר כי שר הפלךְ בא, והשלישי יבשר כי סגן שר הגליל בא העירה, אך לפי כל הנוסחאות, אמת הדבר ונכון, כי בא העירה ציר מיוחד ויחתום בגושפּנקא דמלכא כל פנקסי בית פקידות הצבא, ועל השרים כרס עב וגרגשי ומזכיריהם הושם משמר בבתיהם, וכאשר באו השוטרים בפקודות הציר לשום משמר גם על עזמות הרופא לא נמצא עוד בביתו, כי מהר להמלט חוצה לארץ בעוד מועד, ובכן נתק מעל החכה הלויתן.

– הגם על בית כרס עב הושם משמר? – ישאל אחד מתואבי החדשות.

– אמת הדבר ונכון כצהרים, בעיני ראיתי שני שוטרים וחרבותיהם השלופות בידיהם עומדים לפני הבית. –

– כן יאבדו – קרא השלישי.

– לפני חצי שעה נשלחו צירים רוכבים בסוסים אל כל הכפרים לאסור את האכרים בעלי התעודות הלבנות ולהביאם העירה – יספר הרביעי.

– וצעירי אחינו בעלי התעודות הלבנות מה שלומם?

– כלם מהרו להמלט על נפשם ולעבור את הגבול. –

– והרופא עזמות?

– הרופא הלא הוא רעהו של מלאך המות המלא עינים, ולכן הספיק לפקח בעוד מועד את עיניו ולראות הרעה הנשקפת לו וימהר וימלט על נפשו.

---

– הידעתם? – קרא עוזיאל הצורף בבואו בחפזון ובהבקיעו לו דרך בין ההמונים המשוחחים איש את רעהו – הידעתם כי תיכף אחר הצהרים יובלו כרס עב וגרגשי ושלשת עוזריהם אל חצר המטרה אשר אסירי המלךְ אסורים שמה.

---

– מאין ידעת זאת? –

– ומי כמוני היודע את כל הנעשה בבתי השרים אמת הדבר ויציב ונכון.

בשעה השניה אחרי הצהרים והמונים המונים נאכפו בצדי הרחובות לראות במחזה, כאשר יובלו השרים הגבוהים אשר מוראם ופחדם היה תמיד על כל יושבי העיר, לראות בהובלם אל חצר המטרה; כרס עב וגרגשי הלכו בתוךְ ומימינם ומשמאלם שנים שוטרים שנים שוטרים, אחריהם הלכו המזכיר ושני עוזריהם ומימינם ומשמאלם ארבעה שוטרים, ואחריהם קהל אדם רב ימשך, גם שרה האלמנה היתה בין הקהל ושפתיה דובבו בלחש: “בנפל אויבךָ אל תשמח”, אבל במפלתם של רשעים הללו שאני, כן יאבדו כל אויביךָ ד', זה תחת זה, אלה כפרה בני אלה חליפתו אלה תמורתו, בני הוא ישוב לביתו ואלה יבלו וירקבו בכלא. –

דומית השקט שררה בתוךְ המלוים ההולכים אחרי הלויה הזאת, והנה פתאום הפריעה את הדומיה קול מצלצל בקופת צדקה, וקול “צדקה תציל ממות” נשמע, עגלה ועליה ארון מת באה דרך הרחוב ההוא אשר בו יובלו כרס עב וגרגשי, ואחרי הארון כעשרה אנשים מלוים הולכים, ומרחק תלךְ הלךְ ובכה, הלוךְ ופרש בידיה אשה זקנה עניה.

– מי מת? –

– פיבוש פורק המשאות. –

– איש ישר היה, אף כי עני מדכא היה. –

– הימים רבים חלה? –

– מיום אשר יצא חפשי מבית הכלא חלה את מחלתו אשר הצעידתהו לארץ תחתיות, והיום בבקר גוע וימת בבית ההקדש. –

פיבוש בא שלום וינוח על משכבו בבית מועד לכל חי, וכרס עב וגרגשי ועוזריהם באו בשלום אל בית הכלא, וגם שמה לא בלו עתותם בהבל, כי קרוביהם ומיודעיהם הביאו להם קלפים יין ושכר, וישתו וישכרו וישחקו, – ולשואפי החדשות נתן המקרה הזה חמר רב לטפל בו ימים רבים, וירבו לחקר ולדרוש ולהתפלפל ידי מי כרו השוחה להשרים הגבוהים, עד אשר נודע כי קרובי שמשי הסופר ועוד שרים רבים אשר קנאו בעשר עזמות הרופא ובשלות כרס עב וגרגשי, המה כתבו כתבי שטנה וישלחום דרךְ חוצה לארץ אל עיר הבירה, והציר נשלח מעיר הגליל מבלי דעת גם שר הפלך וסגנו קול־עב שמץ דבר, והעיר קרתגא שקטה.