איש שאלות אנכי היום ואציעה לפניכם, רבותי הקוראים, אחדות מהנה, ואקוה כי תשאו לפשע עבדכם המכביד עליכם עבטיט שאלות חדשות, אחרי אשר כבר רבות סבלנו כלנו מעול השאלות הרבות אשר הכבידו את אכפן עלינו במשךְ ימי פזורנו בארצות ובגוים; זה שנות אלפים הננו לשאלה בקרב הארץ, ודור דור יפתור את השאלה הזאת באופן אחר ובפנים חדשות. רומא פתרה את השאלה החיה הזאת בזיראות ובהתאבקות עם פריצי חיות; ספרד פתרה – במדורות עצים, דם ואש ותמרות עשן; אשכנז הקדמוניה פתרה – בהעפּ העפּ, בשמצה ודראון, ועמי מארוקה ורומניה יושבים עוד גם עתה על האָבנים ומחוללים פתרונים חדשים לבקרים לשאלה הזאת, אלה באגרוף ואלה במקל יד, אלה ברוח פה ואלה בשבט סופר, פתרוניהם יציצו מעיר כעשב הארץ והשאלה עומדת בעינה, ואלו ואלו בלהג מלהגים. כי שאלה קשה מחלמיש צור לפניהם, שאל ישאלו ולא יתמו ועל גבינו יחרשו חורשים. ידעתי, אחי הקורא, כי השאלות בכלל לא תנעמנה לחכךָ ולא תקחנה את לבבךָ, ואני אבוא כיום לשית על דימון נוספות, לספות על השאלות עוד אחדות משאלותי, להכניס תבן לעפרים או להוסיף על קופת השרצים, אךְ סלח נא לי אָחי, רוח בטני הציקתני, אשאלה ויעבר עלי מה:

בבית המדרש אשר בעיר מגורי באתי ואראה והנה אנשים רבים, בהם ישישים, בינונים וצעירים לימים, יושבים אצל השלחן ומשוחחים יחד בשיחה ערבה, אשר תצהיל את פניהם ותמשךְ אחריה את כל מעיניהם, ישבתי ואקשב לדבריהם.

– האם נאמנו דברי מכ"ע ואין מי יכזבם? – קרא האחד.

– ומי זה יפון בדבר כי עשרת השבטים עודם חיים וקימים? – יענה השני.

– מה מאד נכסף נכספתי לראות בעיני את אחד מהם, לקחת אתו דברים ולהתענג על אור פניו! – קרא השלישי.

– לוא אנה המקרה לידי לראות את אחד מבני ראובן, שמעון, יששכר, גד או זבלון, כי אז נתתי את כל אשר לי בעד הענג הזה.

– ומה שפתם אשר ידברו? אם שפת עבר כאשר דברו אבותינו הראשונים, או שפת אשורית, חלחית וחברית, שפת הארצות אשר בתוכן הגלו? – שאל אחד והוא איננו מן הבטלנים.

– מה זה תדברנה שפתיךְ – ענה עוזיאל הבטלן – הידבר איש יהודי בשפה אחרת מבלעדי יהודית־אשכנזית?! איךְ יוכל להוציא מחשבות לבבו וכל רעיונותיו אם לא בשפת עמנו?

הנבונים שחקו לשמע המשפט החרוץ הזה ואחר הוסיפו להשתעות:

– ומי יודע מלבושיהם איךְ המה, היאריכו בבגדים העליונים כתלבשת בני עמנו לפנים או יקצרו אותם כפי תבנית בגדי הגזרות החדשות.

– ומנעליהם מה המה, אם סנדלים פשוטים או נעלים ארוכים אשר בתיהם יגיעו עד הברכים.

– מה גדולה קרירות הרוח השלטת בעמנו, מדוע לא ישלחו צירים ומשולחים אל ארצות אחינו אנשי גאולתנו ההם, לראות ולדעת, לחקור ולהתחקות על שרשי הליכותיהם, מנהגיהם ומדותיהם, דרכי חייהם וכו' בשבתם בבית ובלכתם בדרךְ.

– אבל דבר כזה דורש כסף תועפות, ומי זה יתן לכסף תוצאות?

– הכלל איננו עני! אם יבאו אלי ויאמרו לי כי משולח ישלח אל ארץ מגורי שבט ראובן, נפתלי או אשר, לראות את אחינו אלה בעיניו, ואולי גם להביא את אחד מהם הנה, אז נתתי למטרה הקדושה הזאת את שארית הפרוטה אשר בצלחתי.

– גם אני אתן ככל אשר יטילו עלי!

– גם אני אתן!

– וגם אני!

– איש ממנו לא יעמוד מנגד לענין הקדוש הזה אם אך יצא לפעולת ידים.

– על החברה “כל ישראל חברים” נחוץ לעסוק ולהשתדל בדבר הזה.

– אמנם כן הדבר.

– נפתלי! – קראו אחדים לאיש צעיר לימים היושב גם הוא במסבה ההיא – הלא סופר אתה למכ"ע המ… ודבריךָ נשמעים אצלו, עליך המצוה לערוךְ מאמר בענין הזה, לעורר את אצילי “כל ישראל חברים” או את הבארון הירש ואת כל נדיבי בני עמנו לשלוח צירים מיוחדים אל מושבות אחינו עשרת השבטים ולהביא מהם אל ארצנו, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, ראובני לעיר פלונית, שמעוני לעיר פלונית וכו'.

– כה אעשה, אנכי אמהר לערוךְ מאמר בענין הזה! – הבטיח נפתלי.

יצאתי מבית המדרש וחום צח ונעים מלא את משכיות לבבי ונחל עדנים שטף ועבר בכל קירותיו. אמנם עם אחד אנחנו, חברים כל ישראל, נפש אחת ברבבות גויות. האח! מה רבה ועצומה האהבה אשר ירחש כל איש יהודי לאחיו. מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה הזאת, וקצוי ארץ ואיים רחוקים לא יפרידוה. מי כעמךָ ישראל גוי אחד בארץ!

בחפזון ובמרוצה שבתי לביתי, ומבלי ברךְ את רעיתי ובני ביתי מהרתי אל שלחן הכתיבה, קסת הסופר לפני וידי אוחזת העט לכתוב את המאמר בענין משלח צירים אל אחוזות עשרת השבטים, ואגמר אומר לשלוח את המאמר אל מקום תעודתו עוד ביום ההוא, מיראתי פן יקדמני הסופר נפתלי במאמרו והיה הוא המציע הראשון לרעיון הנעלה הזה. קלות מנשרים עפו האותיות מפי עטי, וברגעים אחדים נמלא הגליון מליצות ממליצות שונות היוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב, ואשר לוא ראו אור כי עתה אל נכון הצליחו באשר שלחתי. חי נפשי כי מעין השבעת הקולמוס היה מאמרי ההוא. השלמתיו עד תומו, קלפתי את הגליון ואשנס את מתני וארוץ אל בית הדואר, והנה קול שאון בחוץ המולה ברחוב והקול קול יעקב; ננשתי אל להקת האנשים הנאספים לפני אחד הבתים והמה מתגעשים, מתקוטטים ומריבים, אָלח פיהם מלא ודברי בוז וקלסה עפים כצפרים עפות.

– מה המריבה הזאת?

– בן פוטי זה הכלימני בפני רבים, נקם אנקמה בו!

– כקש נדף לי נקמתךָ, אימתךָ לא חבעתני.

– מי אתה בן בוז? אחד מבני האספסוף אשר לא נולדת בעירנו, וכאורח נטה ללון באת הנה, האתה תרהיב בנפשךָ עוז להשליךְ עלי שקוצים ולאמר כי אבי זקני היה פחמי? יסכר פיךְ!

– צדיק יעקב בדבריו, אלה בני האספסוף אשר תמול המה בעירנו שוכחים את מקומם ואת מעמדם, ועל במותינו ידרכו.

– ומה אתם ילידי העיר אשר הורתכם ולידתכם בקדושה? קטננו עבה ממתניכם.

– עוד מעט ונראה לכם מי אנחנו, גרש תגרשו מן העיר, כי….

שמה החזיקתני בהכירי את ראשי מאסרי המלחמה והנה המה שנים מהנלהבים לרעיון להביא את בני עשרת השבטים לארצנו, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, ואפן אל אחד מהם ואומר:

– אָחי, אנא הרף מריב עם אחיךְ היהודי, שער נא בנפשך כי הוא זבלוני או שמעוני, התנפל על צואריו והחזקת בו ונשקת לו, והתענגת על אור פניו.

– לךְ לדרכךָ ואל תתעבר על ריב לא לךְ, פן תשבע גם אתה כלימות.

שמעתי לדבריו ואלךְ לדרכי, אךְ תחת ללכת אל בית הדואר להריץ את מאמרי אל בית מערכת “המגיד” שבתי לביתי ואשב משמים אל שלחני, נבוךְ ושקוע בים רעיונות, ולבי הומה בקרבי ומחשב למצא את פתרון השאלה המוזרה הזאת: מדוע יערג היהודי אל אחיו בן אמונתו אשר בארצות תימן, כוש ופוט, ואשר מעבר לנהר סמבטיון, ועל אחיו בן אמונתו היושב בשכונתו ישליךְ נעל ושנא ישנאהו? האמנם אהבתנו איש לאחיו רק בשקר יסודה, ולכן הרוצה לשקר ירחיק עדותו בארצות פוט ולוד, או כי סבה אחרת בדבר, ואין אחד מרעיונותי פותר לי את החידה הזאת.

חסל סדור השאלה הראשונה.

־ ־ ־ ־ ־

נקרה נקריתי בעיר “צפצפה” ויוליכני רעי וגבר עמיתי לבקר את בית הספר אשר ליהודים הנוסד שם מטעה"מ. באנו הביתה ועיני אורו, וכל בתי נפשי מלאו ענג ונחת, וארא והנה כחמשים ילדים, נערים ונערות יושבים על ספסליהם ועיניהם בספרים אשר לפניהם, בבית שורר נקיון, משטר וסדר נכון. דברי המורה – אשר גם הוא יהודי – המדבר לתלמידיו בשפת הארץ בנחת נשמעים, הוא שואל בענין והתלמידים משיבים כהלכה, הכל במתינות ובחקי הנמוס, ובשעה שהמורה פנה לדבר אתנו שררה בבית דומית השקט, מבלי אשר יפריענו אחד מן התלמידים בהבל פיו. שבע רצון יצאתי מן הבית ההוא ואומר לרעי:

“גירא בעיני שונאינו האומרים כי השה אותנו יוצרנו דרךְ ארץ וחקי הנמוס, יבאו נא אל בית הספר הזה, ומפי ילדינו ייסדו עז משפטם כי לא נופלים אנחנו בני ישראל בנמוס וד”א מכל העמים."

הלכנו הלאה ברחובות העיר והנה מאחד הבתים עולה שאון באזני. העיפותי עיני אל הבית ואראה כי שלט תלוי ועליו כתובה: “בית ספר פרטי להמורה בן־נתן”.

– את שמע המורה בן־נתן כבר שמעתי – אמרתי לרעי – הבה נבואה אל ביתו ונבקר את חדרו.

באנו הביתה, והנה גם פה בית רחב וערוךְ בכל כלי בית־ספר: ספסלים מתוקנים לפי רוח העת, לוח שחור גדול ורחב נשען על שלש רגלים ועומד בפנת החדר. המורה לבש ג"כ בגד קצר, שערותיו מסורקות יפה וסדרים להן. ומספר תלמידיו רק עשרים בערךְ. רעי הציגני לפני המורה ואךְ החל החלנו שתים שלש מלות והנה קם שאון בבית, והתלמידים בכהמות גלים יהמיון; אלה עזבו את מקום שבתם ואלה שחוק פיהם מלא, אלה קורצים בעיניהם ואלה מוללים ברגליהם. כלימה כסתה את פני המורה הנבון ותחנונים דבר אל תלמידיו: “הסו נא, הסו ילדים”, אךְ אין פונה אליו ואל תחנוניו, וכמצטדק אמר לנו:

“הנה זה דרכם כסל למו להתהולל בבוא איש זר הביתה, ובשאר העתים יושבים המה במנוחה”.

– ידעתי מורה נכבד כי כנים דבריךָ, כי כן הורה הנסיון גם אותי בהיותי לפנים מורה, כי הילדים נערי בני ישראל, אךְ אם לפעמים יצלח למורה רגיל לשום מתג ורסן בפיהם, בבוא איש זר הביתה ישלחו את רסנם מפניהם, אךְ מה נשתנה בית ספר פרטי מבית הספר להממשלה אשר גם שמה יושבים ילדי בני ישראל וגם שם יטיף מורה יהודי את לקחו באזניהם, ושם יודעים המה את חובתם למורה ולחקי דרךְ ארץ, ופה אנדרלמוסיא, תהו ובהו.

– שאלה היא ותהי לשאלה! – ענני המורה באנחה היוצאת מקרב לבו.

חסל סדור השאלה השניה.

* *

יום שבת קדש בא, ועם שומרי שביעי יצאו מבתי הכנסיות ובתי מדרשות, ואיש איש שב אל ביתו לקדש את היום בכוס יין או יי“ש מלא ובשאר ברכות ד' אשר נתן לו. מה נעים יום המנוחה הזה לכל אובד ונקשה בששת ימי המעשה, לכל אשר בשם ישראל יכונה! התבלין הזה אשר בשם “שבת” יכונה לא יערבוהו כל מעדני מלךְ, והיהודי האמלל והרש יטעם בו טעם גן עדן (בדלים ועניים הכתוב מדבר פה), כי בכל ששת ימי המעשה הוא נע ונד למצוא טרף לביתו, לחמו יאכל ברוגז ומימהו ישתה בשממון, מיראתו פן יקדמנו אחר לחטוף מידו את השכר אשר הוא רואה בחלומו באספמיא, כי יודע הוא כי רבים המה באחיו הכפירים השואגים לטרף כמוהו והמבקשים מאל אכלם; גם בלילה לא יתן שנה לעיניו, כי ראשו סובב עליו כגלגל לחולל איזה עסק וענין חדש אשר יראה בו מעט שכר ולהוציא יש מאין, אךְ לא כן ביום הקדוש הזה, בו יסיח את דעתו מכל עסקיו ועניניו ממצוא חפציו ודבר דבר. היום הזה כלו קדש הוא לרעיתו, לצאצאיו ולנשמתו היתרה. אחרי אכלו את הפשטידא המריקה מעליה שמן הרבה או מעט, ואחרי ברכו את ברכת המזון ילךְ לשוח ברחובות קריה לעכל את מאכלו ולראות את כל החדשות אשר צמחו בעיר בששת ימי היותו שקוע בעולם התהו והסכסוכים, אחרי כן ישוב לביתו, ישכב את משכב הצהרים ושנתו תחליף כחו לעמל ימי השבוע החדש הבאים לקראתו. אחרי ישנו שלש ארבע שעות יקום ממשכבו, יישתה כוס חמים בהרחבת הלב ובמתינות, כי למה זה יחפז אם סר השבט הרודה בו, ואז ילךְ אל ביהכ”נ או בית המדרש, או כי ילךְ שנית לשוח, איש איש לפי רוחו והלךְ נפשו, ויום זה כלו חג הוא לו. גם בהמות ישראל, שורו וסוסו, ינוחו ביום הקדוש הזה, ואם גם להם חלק בבינה, כפי השערת אחדים מסופרי תולדות הטבע, מי יודע אם לא בקרבם יכבדו גם המה את קדוש ישראל על אשר חלק לעמו סגולה יקרה כיום השבת, כי בו ישבתו וינוחו גם המה מעבודה הקשה אשר עובד בהם בששת ימי המעשה.

גם המלמד פסח בן אורי יצא ביום השבת בבקר מבית המדרש ופניו צוהלים, כי הנה ברוךְ ד' וסדר השבת ערוךְ בביתו בכל. האופה נתן לו חלות בהקפה, בדעתו כי איש נאמן הוא ושלם ישלם לו ביום בואו על שכרו מאבות תלמידיו, יי“ש לקח בבית בעליו ישכר המוזג בשכר למודו אשר הוא מלמד את בנו, ואף כי התגעש ישכר והיטב חרה לו על עזות המלמד, אשר אךְ זה שלשה שבועות חלפו מימי הזמן החדש וכבר שולח הוא לקחת סחורה בתשלומיו, בכל זאת אחרי התגעשו נתן לו יי”ש, בשר לקח ג"כ מבעליו הקצב, ואף כי כמשפט המוזג חרץ גם הקצב, וזה האחרון עוד הכביד, כי אמר לגרש מחנותו ולהשליךְ החוצה את בת פסח המלמד בבואה לקחת הבשר, וכן עשה, אךְ בבואה בפעם השניה עם מכתב קטן אשר ערךְ אביה אליו ברוב כבוד והדר, וכשוךְ חמתו נתן לר' פסח שתי ליטרות בשר. ובכן ברוךְ ד' לא יחסר לו כל דבר. הוא ובני ביתו, אשר מספרם יחד עם נכדו היתום יעלו למנין עשרה, אכלו פשטידא, ואם כי היה דל ורזה מאד, אךְ הלא פשטידא הוא, והנה אךְ כלה לברך את ברכת המזון ותחטפהו שנה, וימהר וישכב על הספסל ולמראשותיו נתן את אצילי ידיו, כי ירא הוא לשכב לישן שנת קבע, כי יודע כי עוד מעט יבאו התלמידים ויהפכו את החדר וישימו עליונים למטה ותחתונים למעלה. הוא שוכב וישן והנה קול המולה הולךְ וקרב לאזניו, וחושיו, אךְ כי אסורים הם בחבלי השנה, מבחינים המה כי לא קול ענות תלמידיו הוא בהתהוללם ובהשתובבם, כי אם קול המולה מוזרה הוא. חפץ יחפץ להתנער מתרדמתו העמוקה, אךְ היא לא תרפנו, והנה הקול בוקע ועולה לאזניו וידים אוחזות בו ומניעות אותו. בחפזון קם ממשכבו, בידיו הסיר את חבלי השנה מעיניו ובחרדה ורוח נבהלה קרא: “מה זאת?”

– הוי מלמד נבזה! – קראו בבת אחת שני שוטרים – קום והלכת אתנו אל שר העיר, כי תלמידיךָ שברו עתה שני אשנבים בבית השר.

– אויה, אויה לי, אנה אני בא! – קרא פסח ויגז שער ראשו – בבית שר העיר נפצו שני אשנבים. הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, מה אמלל אני, כי גם לדבר ולהצטדק אין שפת המדינה בפי!

השוטרים הוליכו את פסח אל שר העיר ולהצלחתו נמצא לו מליץ יושר אחד מבני עמו אשר הלך אתו אל השר ויצדק אותו, כי מה אשם המלמד אשר שכב לנוח רגעים אחדים ביום שבתו ונער שובב אחד מתלמידיו נהג בשגעון וברצותו לירות אבן ברעו פגע בחלוני השר.

השר סלח לפשע המלמד ויאמר:

– אךְ בכל זאת בן ענש הוא, כי מדוע יחלל את שבתו וילמד את תלמידיו ביום מנוחתו. לוא יישנו הצעירים בשבת כמוכם הגדולים, כי עתה טוב היה להם וגם למלמדים, הלא תבושו ותכלמו כי מורי העם מתעים אותו לחלל את יום שבתו בלמוד.

על דברי השר הנבון לא מצא המליץ מענה, ויפטרו מלפני השר. המליץ הלךְ לביתו ופסח לחדרו וישב לרעות את תלמידיו ולנהלם על מי מנוחות התורה, ובלבבו ברךְ עשר פעמים בכל רגע ברכת “הגומל” כי יצא בשלום בלי פגע ממקרה נורא כזה. הוא מתענג על זכר הצלתו והנה נפתחה הדלת ואיש יהודי בעל פנים אדומים בא הביתה, ומבלי דבר דבר, נגש אל אחד הנערים ויכהו על הלחי שתי מכות בטיסה אחת ויאמר:

– זה חלקךָ ומנת גורלךָ על רוצךָ בשוקים וברחובות, על ירותךָ אבנים בחלונות ועל אי־שבתך בחדר.

ואל פסח פנה ויאמר:

– אתה עושה מלאכת ד' רמיה, איש נוכל ורע מעללים, אשר רק השנה תמתק לךָ בעת אשר תלמידיךָ תועים ברחובות קריה כצאן בלא רועה, גם בך אנקמה! בא אתי בני, אל חדר אחר אשלחךָ, ובחדר הרמאי הזה לא תצעד עוד כף רגלך.

ויוצא את בנו החוצה וילכו לדרכם. ופסח נשאר על מקומו כעמוד שיש וכנציב מלח.

לעת תפלת המנחה המה בית המדרש בספור המאורע הזה, וסביבות פסח האמלל נאספו להקת שומעים לשמוע את כל פרטי הדבר, ופסח הרבה רעים לדבר על לב בעליו כי ישוב לשלח ביום המחרת את בנו אל חדרו כי מה חטא ואשם, אף התחנן אל בני אומנתו המלמדים האחרים כי ינעלו דלתי חדרם בפני הבורח המשתמט מחדרו לבל יקפחו את פרנסתו, אך הנה נקרב ר' שלומיאל ערב־הרב, לאמר: אשר הסמיכה כבר מונחת בקופסתו שנים רבות אך ק"ק טרם עוד תמצא לו, וידרש ללא שאלוהו ויחוה את דעתו הוא, כי פסח לא יוכל לגדר גדר בפני המלמדים האחרים מקחת את הנער הזה אל חדרם אם אביו יביאהו ברצון טוב אל אחד מהם.

– ומה אשם פסח? – שאלהו אחד אשר לב רגש לו.

– שכיר יום הוא ועליו לבלתי ישן ביום השבת.

– אבל הלא יום מנוחה הוא, ומדוע יגרע המלמד מבהמתו של ישראל אשר אנחנו מצוים על שביתתה?

– למוד התורה איננו מלאכה וכאחד מתענוגי השבת הנהו כי התורה משמחת לב, ועוד כי כן נאמר: “המלמדים מלמדים את תלמידיהם גם ביום השבת לקים והגית בו יומם ולילה”.

– מאריה דאברהם! למוד התורה בחדר איננה מלאכה? – כן יאמר שלומיאל האוכל על שולחן חותנו זה יובל שנים מן המן היורד עליו, אבל לו טעם טעם למצער אךְ שבוע אחד את טעם המלאכה הזאת הזבת חלב ודם, כי עתה אחרת דבר.

– ואני אומר – חוה איש אחר את דעתו והוא אב לילדים – כי מפני זה על המלמדים ללמד את תלמידיהם גם ביום השבת, כי אם ישארו הבנים בבית יום תמים והפכו את הבית כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה.

– ומדוע זה ילדי כל העמים ישבתו ביום שבתם ביום הראשון ולא ישימו בתים לשמה, לא יהפכו ערים ולא ישנו סדרי בראשית?

– אבל הלא בנינו שובתים גם ביום הששי אחר הצהרים.

– ומדוע ילדי עם הארץ שובתים מלמודם בכל ששת ימי המעשה אחר הצהרים ואין פרץ ואין צוחה במגוריהם? – תיקו.

שמעתי את השקלא־וטריא הזאת ונם בקרבי נתעוררה השאלה המוזרה הזאת, כי באמת מדוע יגרע המלמד מבהמתו של ישראל אשר כמה אזהרות נאמרו על שביתתה, ובאמת מדוע לא הוסיף המחוקק האלהי בדברו בקדשו: “ויום השביעי שבת לד' אלהיךָ, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנךְ ובתך ועבדךְ ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך” מדוע לא הוסיף שתי המלים “וגם מלמדךָ”? או אולי המלמד בכלל “וכל בהמתך” הנהו, ובכן הלא בחנם יעבידוהו ביום השבת, וחטאתנו רבה כי מחללים אנחנו את השבת בהעבידנו את בהמתנו זאת, אשר גם על שביתתה אנחנו מצוים ועומדים.

חסל סדור השאלה השלישית.

* *

עוד לי לשאול שאלות אחדות אשר פתרוניהן ממני והלאה, אךְ יגרתי פן אוגיע את אחי הקורא ובחמתו ישאל גם הוא: "מה זה בא להוסיף על חבילות שאלותינו? על הראשונות אנו מצטערים וכו' " ולכן אקצר ואתפלל: "יהי רצון שכל שאלותינו תהפכנה לנו לטובה, ולא נהיה עוד לשאלה בפי בני ברית ושאינם בני ברית.