רקע
משה סמילנסקי
אבו־שוּרבן

אבו־שוּרבן היה תאב־מיים, ובמקום ליבריק אחד, כדרך כל אחד מן השוק, שתה הוא שני ליבריקים. הימים היו בתקופת הפריחה של מסחר הזבל בשביל הפרדסים. הכל עסקו בו! כל חייט, כל סנדלר, כל חנווני ולא כל שכן כל פרדסן. וכולם העלו את המחירים לעילא ולעילא. ו“הירוקים” שבין הפרדסנים, ובייחוד אנשי השרון, קנו סחורה זו מכל הבא ביד והוציאו כספם לבטלה.

והערבים הריחו בפרוספריטי, והלא הם קרובים יותר למקורות הזבל מהיהודים, ובכל כפר ועל כל גבעה הוקמו “בתי־חרושת” לזבל. היו לוקחים סל זבל ותשעה סלים של תבן והיו מערבים יפה ויצאו “זבלים”. ועד מהרה הסתגלו לעבודתם באופן שרק מומחים היו יכולים להכיר שאין כאן זבל, אלא זכר לזבל בלבד.

גם הירשל, איש עסקים מרובים, נעשה אחד מראשי הסוחרים האלה. והיו לו שליחים רבים בכל כנפי הארץ.

ואולם עד מהרה נוכחו הפרדסנים שהוציאו את כספם לבטלה וחדלו לקנות. ולחלק מהם לא היה במה לקנות, כי הכנסותיהם לא כיסו את הוצאותיהם. רק סוחרים מעטים המשיכו עכשיו לעסוק במסחר הזבל. ובינתיים פרצו הפרעות בארץ.

בין הסוחרים המעטים שהחזיקו מעמד היה הירשל. הוא היה בן אחת המושבות הגדולות בארץ. קטן ורזה כגרוגרת של ר' צדוק ורב־מרץ. לא היה מסחר שלא עסק בו. פעם נודע לו, כי בהרי חברון נמצאות מערות של זבל צאן, שעוד לא נגעה בו יד איש. והוא שלח שמה את שליחיו. את הזבל הטוב הריק עד מהרה, והתחיל גם שם ב“תעשייה”. בין נושאי דברו בהרי חברון היה גם אבו־שוּרבן.

על אבו־שוּרבן זה היו מספרים שאין כמוהו ליושר. לא ירמה לא במשקל ולא במידה ולא כל שכן בטיב הזבל. והירשל ידע לנצלו לטובתו.

ובאחת המושבות הגדולות ביהודה היה פרדסן, שעלה לגדולה. הוא היה בנו של איכר עני במושבה קטנה של פלחה. הפרדס שלו רק שבעה דונם. אולם הוא היה מוציא משבעת הדונמים שלו יותר ממה שהוציא אחר מעשרים. והוא השגיח על פרדסי האנשים שאינם גרים במושבה וטיפל בהם במסירות והבנה. הכל התייחסו אליו באמון רב. ובייחוד רב היה כוחו להבחין בין זבל ממש לבין זבל שרובו תבן וחול. אותו, שגדל באורוותו של אביו במושבה הקטנה, לא ירמה איש. ואפילו לא הירשל. הוא היה מפרק לעיניו את הזבל לחלקיו ומראה לו באצבע – הנה גרגיר זבל, הנה קומץ תבן רטוב, והנה גרגירי חול. והירשל משך את ידו ממנו. בטלן שכמותו, יש בידו לעשות זהב ואינו עושה, תנו לו תבן ללעוס!

בוקר אחד, ישב הפרדסן וחיכה לגמלים המביאים זבל מן הנגב. זמן המכירה תמיד בבוקר. לפתע ראה מרחוק, כי מתקרבת אליו בריה אשר כמוה לא ראה עוד מימיו. חמור, לא חמור. סוס, לא סוס. גמל, לא גמל. או שמא בן־אדם גמלוני כזה? הרי לא נשארו עוד בני ענק בעולם! ואולם זה היה באמת בן־אדם. גבהו היה למעלה משני מטר. ועל גבו היה קשור שק זבל גדול כאוכף, ועליו שני שקים נוספים ממולאים היטב וקשורים בחבל זה לזה מסביב לגופו. הבא ניגש אל שער הפרדס, הוריד את השקים, מחה בשרווּלו את הזיעה מעל פניו, ואמר קצרות:

– אני אבו שוּרבן.

הפרדסן ידע את השם, בירך את אורחו באדיבות, וביקשהו לשבת. אבו שוּרבן, לאחר שנח רגעים מספר, פתח ואמר:

– האתה הוא הפרדסן שעליו אומרים כי יודע להבחין בין זבל טוב ללא טוב, ואינו רמאי?

ותוך כדי דיבור פתח את אחד השקים. עיני הפרדסן אורו, זבל נקי וטוב כזה לא ראה עדיין. הגרגירים היו כחיטים שבררו לטחינה. לא היה בהם אף שמץ כלשהו של פסולת.

– והאם אתה מוכן למכור לי את הזבל הזה?

– לשם כך באתי ברגל מהרי חברון, כי חמור או גמל אין לי. הירשל שלכם משלם לי פרוטות ואת זבל הזהב שלי הוא מערב בפסולת ומוכר לקוניו, לעיני, בכסף רב. שמעתי את שמך וניסיתי את מזלי.

הפרדסן שילם לאבו־שוּרבן את תמורת הזבל מחיר שעוד לא נשמע כמוהו בהרי חברון. שלושים גרוש כל שק. וגם התנה עמו, כי ככל אשר יהיה זבל כזה תחת ידו, יביאהו אליו והוא ישלם לו בכל פעם את מחירו המלא.

באחד הימים הביא אבו־שוּרבן את שקיו לפרדסן. הוא היה מביאם פעם ליומיים. הוא ובני ביתו, אשה ושמונה ילדים היו מלקטים את הזבל מאחורי עדרות הצאן, ובמשך לילה היה עושה את דרכו מהרי חברון עד למושבה.

לאחר שהריק את הזבל, אמר:

– אולי יש עמך לגימת מיים קרים קרים, נפשי מתה למיים.

– סור עמי לביתי, אבו־שוּרבן, יש לי מקרר ובו מים קרים כקרח.

בעל־הבית הציע לאורחו כיסא לשבת ולנוח עד שיביא לו את המיים. אבו־שוּרבן חשש, כנראה, פן לא ישא הכיסא את משאו, וישב על הרצפה. במקרר היו שני בקבוקי מיים שכל אחד מהם החזיק ארבע כוסות. בעל הבית מילא כוס. האורח הפכה אל פיו. פניו הביעו הפתעה, תמהון ותודה. הוא שאל בקוצר רוח:

מהיכן לוקחים היהודים מיים קרים כאלה בימי קייץ? התוכל לכבדני בכוס נוספת?

בעל הבית הוסיף לאורחו עוד כוס ועוד, עד שהתרוקנו שני הבקבוקים.

– והיכן לוקחים “מכונה” כזאת שלך, העושה מיים קרים? ובכמה היא עולה?

– ששים לירה.

– ששים לירה… – לחש לעצמו. בסכום זה היו עובדים הוא וכל בני ביתו במשך שנה שלמה. ואף־על־פי־כן נראה היה, שבמוחו הולך ומתרקם איזה רעיון. היתה לו חלקת שדה, ירושה מאביו, שווייה היה ששים לירה. החשב להחליף את האדמה במקרר? הוא לא אמר דבר.

– ששים לירה זה לא הכל. בלי חשמל אין המקרר פועל.

– וכמה עולה מכונה זו?

– או… הו… הון רב. יש לבקש חשמל רק מ“רוטנברג”, והוא נותנו רק לצרכנים רבים ביחד. אילו הייתם אתם, הפלחים, מאוחדים בכפר שלכם כמונו במושבות, והייתם מייסדים חברה להשקאה, היה רוטנברג מסדר לכם מכון של חשמל. אני יודע את מקומותיכם, יש לכם מעיינות להשקאת ירקות. וכשיוקם המכון יוכל כל אחד לסדר לו בביתו מקרר.

הירשל ביקש עצות להפריד בין הפרדסן ובין מי שהיה עבדו חינם. הוא איים על אבו־שוּרבן, שיביא “מזבטה” מאת המודיר כי אסור לו למכור זבלו לאחר, אלא לו בלבד, כי יש לו חזקה משנים. הפרדסן צחק לשמע הדבר וניחם את אבו־שוּרבן, שימי ה“אינגליז” אינם ימי התורכים, ואי אפשר לאנוס איש למכור לאחד ולא לשני. והירשל התחיל לאיים גם על הפרדסן, הוא יתבעהו לדין־תורה על הסגת גבול.

– אם יש בישראל דין של עבדים, הירשל, לא אלך לדין־תורה.

אז ניסה הירשל לשחד את אבו־שוּרבן והבטיח להלוות לו עשר לירות לקניית חמור, ואת הכסף יחזיר לו קימעה קימעה בצירוף רבית. ואולם הערבי לא נתן בו אמון. והנה הגיע לאזנו של הירשל עניין המקרר, שלקח שבי את לבו של אבו־שוּרבן, והוא בא אליו וסיפר לו, שהוא ידידו של רוטנברג, ועל פי בקשתו יוּקם מכון חשמל בהרי חברון, והוא עצמו יקנה לאבו־שוּרבן מקרר במתנה. כמובן בתנאי, שהוא יפר את בריתו עם הפרדסן ויחזור למכור לו, להירשל, את כל הזבל.

הצעה זו הכניסה מבוכה ללבו של אבו־שוּרבן. עד אז נשאר נאמן לפרדסן. וגם הפרדסן היה נאמן לו, וכשעלה מחיר זבל הצאן, הוסיף לו מעצמו עשרה גרוש על כל שק. ומזמן לזמן היה מזמינו אל ביתו ומכבדו במיים קרים מן המקרר. אבל עכשיו… והוא הלך וסיפר את כל הדבר לפרדסן. איש ישר כמוהו לא פגש בחיים, ואף־על־פי־כן – הרי הירשל מבטיח לו… אולי לא יקיים דבריו כי רמאי הנהו, ואולי יקיים, ובביתו יהיה לו מקרר, ובכל עת ובכל שעה יוכל לגשת ולשתות מיים קרים ככל שתתאווה נפשו.

ולאחר מלחמה נפשית ממושכת בא אבו־שוּרבן יום אחד אל הפרדסן ואמר לו בקול נמוך: – הדבר נגד רצוני הוא… אבל אין לי עצה ואין לי ברירה… איני יכול למכור לך עוד זבל, כי מכרתי את עצמי להירשל.

היחסים בין היהודים והערבים הורעו מאוד מאז פרצו המאורעות בארץ, והוועד הערבי העליון גזר לא למכור כלום ליהודים. ועל מכירת זבלים הקפידו ביותר. משמרות של נוער ערבי היו מתהלכים בדרכים ומשגיחים שהכפריים לא יביאו מתוצרתם למושבות. ומן הנוער במושבות הגרמניות, שהם בעיקר הפיחו את השנאה בין העמים השכנים, באו לסייע לנוער הערבי, ובייחוד בהרים, במקום שהגרמנים יכלו להתחבא מעיני המשטרה האנגלית. והתפשטה שמועה, שהיהודים מוציאים את הזהב מן הארץ, כדי לא להשאירו שלל לערבים.

היה בוקר יפה. באחד המעברים בין הרי חברון הופיעו הירשל ואבו־שוּרבן, בלכתם למקום סתר בו גילה אבו־שוּרבן במערות זבל־צאן ישן לרוב. ולפתע קפצו לנגדם גרמנים צעירים, שישבו במארב.

– לאן אתם הולכים כמתגנבים? – שאלם מפקד המשמר בגערה. הירשל נבהל. אבו־שוּרבן עמד מופתע ולא הבין את הנעשה.

– אני יודע אתכם, מבריחי כסף אתם, שכירי היהודים!

הירשל ביקש להסביר בלשונו הרצוצה, כי לא מבריחי כסף הם, אלא סוחרי זבל, ושניהם אנשים עניים. המפקד לעג לו וציווה לפשוט את השניים ערומים להיווכח, אם אין כסף חבוי עמהם. הירשל החוויר עוד יותר. אמנם אצלו לא ימצאו הבחורים זהב, אבל אבו־שוּרבן, זה שנים הוא מחביא בקפלי בגדיו לירה אנגלית של זהב, להיות לו לעזר ביום צרה. זה כמה ביקש ללוות ממנו את הלירה ולהחזיר לו פי שניים, אבל אבו־שוּרבן מיאן; מטבע זהב זה ירושה לו מאביו וסגולה לשמור מכל רע. שוב ביקש הירשל להסביר לגרמני, כי אין להם זהב. המפקד הרים את ידו והכהו בכל כוחו. והירשל איש חולה־לב היה ונפל לבלי קום. נדהם ומבוהל נשאר אבו־שוּרבן עומד כבוּל עץ, והבחורים הפשיטו מעליו את כל בגדיו.

בגדו העליון היה שק ארוך ובו שני חורים במקום שרווּלים. והמכנסיים… בחורף ובקייץ היה אבו־שוּרבן לובש חמישה זוגות מכנסיים, זוג על גבי זוג. וכל זוג רחב ממשנהו. ועד שהגיעו מחפשיו עד הזוג האחרון עבר זמן רב, ובינתיים גדלו זעמו וחשדו של המפקד. ולפתע נתגלה האוצר: לירה אנגלית תפורה היטב בשולי המכנסיים.

– הנה האוצר!… – צהל המפקד בהסתכלו במטבע. – תחפשו עוד!

ואולם בכל העמל לא גילו הבחורים אף מטבע נוסף אחד.

– היכן חבוי כל אוצרך?… – צרח הגרמני. אבו־שוּרבן עמד כמשותק.

– אני נותן לך חמישה רגעים, ואם לא תגלה את האמת, לא יגלה פה איש את קברך!

חמשת הרגעים עברו.

המפקד נתן סימן לבחוריו. ורעם של עשרה רובים הרעיד את האוויר.

הד היריות הגיע מעבר להרים. ואולם אבו־שוּרבן השרוע על החול לא היה צמא עוד למיים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13293 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!