בהיות שמשון בן שמונה־עשרה חלם באחד הלילות חלום: הוא הלך יחידי בשביל צר מאוד בין שדות רחבי ידיים. והנה בידואי בא לקראתו ומוליך שני פרדים. אחד הפרדים נראה פראי למחצה, עוד לא שמו את צווארו בעול, הוא הולך ורוקד, משתובב ועומד להתפרץ מידי המחזיק ברסנו. ולפתע משך בכוח משנה את רסנו והצליח להוציאו מידי הערבי והסתער כחץ מקשת נכחו. אבל הוא לא הרחיק לברוח, כי אם חג מסביב לערבי ופרדו, וכאילו התקלס בהם. הערבי צעק בקול מר אל שמשון: “הפרד, הפרד שלי! מי יחזירנו לי ואני יחידי, אוי לי!”
פתע עבר הפרד בסערה ליד שמשון. הבחור הושיט שלא במתכוון את ידו, והנה נאחזה בכוח בחבל הרסן. הפרד נשאר עומד במקומו. לפתע נעלם הערבי, נעלם גם הפרד המתמרד, וידו של שמשון מחזיקה ב… נערה בידואית, רועדת כנטע רך ברוח סערה. עיניה השחורות כליל מביטות אליו, ויחד עם היגון מתנוצץ באישוניה חשק עז ופראי המתפרץ לדרור.
שמשון ניעור מחלומו.
גבוה ורחב כתפיים, שזוף וגמיש היה שמשון. והכל שיבחוהו על כושר עבודתו. המזמרה, המעדר, המכוש וגם המחרשה היו “מנגנים” בידיו. וכשהיה עובר לפעמים בטיסה על סוסה אצילה, שאחד הבידואים השכנים היה נותן לו לשעה קלה, היו הכל משתאים לו.
אבי שמשון היה הקצב במושבה, ולא כרם לו ולא חלקת שדה, ואחרי סיומו את בית־הספר העממי היה עובד בכרמי זרים ובשדות זרים. שכר יומו היה פי שניים משל פועל רגיל. והכל היו משבחים את עבודתו; את עבודתו ולא אותו עצמו. זר הוא, כאילו לא בן המושבה. ואפילו לבחורות שבמושבה יתנכר. אומרים, שמגע ומשא לו עם בחורי הבידואים שבסביבה וגם משתתף בתחרויות־הסוסים והמשחקים הנערכים בכל שלהי קיץ אצל נחל רובין. סיפרו גם־כן, מפה לאוזן, שאינו מואס בבנות ערב, ואף הן אינן מואסות בו. פעם נעלם שמשון מן הבית ומן המושבה וחודש ימים לא נראו עקבותיו. אמרו שנהרג בקטטה עם בידואים בשל נערה אחת. ואולם בסוף החודש חזר, והוא שזוף פי כמה ממה שהיה. לדבריו, נלווה אל קבוצת ערבים שהלכו לקנות סוסים במדבר סיני. ואף את ההר ראו עיניו.
ליצני המושבה אמרו: שמשון ראה את הר סיני, אבל לא את תורת סיני! – ואמנם, שמשון לא היה “למדן”. בגן הילדים היה אהוב על הגננת. היא ידעה לקנות את לבו בסיפוריה ובמשחקים שהמציאה. וידוֹע ידעה מראש, כי אם סיפורה או משחקה כבשו את לב שמשון – הצליחה, כי שמשון היה מופת לכולם. ואולם בבית־הספר השתעמם הנער. ואם שמשון משתעמם, אוי ואבוי לכיתה כולה. המורים היו מעניקים לו “לא מספיק” ביד רחבה. ובגיל חמש־עשרה שנה נפטר מבית־הספר, והמורים נפטרו ברצון ממנו.
אביו ביקש להרגיל את בנו בעבודת האטליז, אבל הלה אהב את הכרם ואת השדה. ובגיל שש־עשרה שנה קיבל שני פראנקים ליום שכר עבודה. בן שמונה־עשרה קיבל חמישה פראנקים.
ומאז גמר חוק לימודיו לא בא ספר לידו. ואפילו לא סיפור ולא רומן. ולא ארכו הימים והוא מצא גם את הרומן שלו.
רגיל היה שמשון להיות אורח אצל הבידואים שהיו נוטים אהליהם בחולות הים, לא רחוק מהמושבה. לכתחילה היה נלווה אל אביו. אחר כך היה הולך אליהם סתם לשם ביקור. פעם היה מהלך בין המושבה ובין מחנה הבידואים ובהיותו קרוב מאוד לאהלים, והנה בידואי עומד על גבעה קטנה המכוסה אזוב, והוא מחזיק בידו האחת בשערות ראשה של נערה ובידו השנייה מכה אותה בחבל מכות אכזריות.
– הרף ממנה! – קרא שמשון, – מה אתה עושה, איש בליעל? – באותו הרגע הופנה ראשה של הנערה אליו. וכמעט שצעק מתמהון לבב. הרי זו היא הנערה, שראה בחלומו! אותם הפנים, ואותו הצער והניצוץ שבאישוני עיניה.
– גש הלאה מזה, יהודי! – קרא הערבי בחימה שפוכה והרים את חבלו על שמשון. הבחור זנק אליו. ומי יודע את סוף הדבר אלמלא הבידואים מהאהלים הפרידו בין היריבים.
וכששמשון ומכיריו ישבו על ספסל קפה באחד האהלים, נודע לו, שאותו הבידואי הוא איש מקנה ומחמת הבצורת בנגב בא אל החולות שברוּבין; ואת פטמה בתו הוא רוצה להשיא לאחד מראשי השבט, איש עשיר, שנפשו חשקה בה, והיא ממאנת. ויום יום הוא מוציאה אל הגבעה ומכה אותה עד שתאמר: רוצה אני.
הבידואי נעשה שותף לאבי שמשון. מומחה היה לבדיקת משקל הבשר של השור, בעודנו עומד על רגליו, ואף פעם לא שגה, ומעט כסף במזומן עמו, ואבי שמשון שיתפו בעסקו. בכל יום שני ויום רביעי היו שניהם הולכים לשוק בשתי העיירות השכנות לקנות בקר לשחיטה. בשאר ימי השבוע היה הבידואי רועה את הבקר בין כרמי המושבה, ובשני ימי השוק היתה רועה את הבקר פטמה. אביה חדל מהכותה כי שיך הבידואים משך את ידו מן השידוך, כשנודע לו שיהודי התערב בדבר.
ומשנעשה אביה של פטמה שותפו של אבי שמשון, העתיק את אהלו והעמידו על אדמת המושבה. שמשון השלים עמו ומזמן לזמן היה מבקר באהלו פעם בשליחות אביו ופעם על דעת עצמו. נפשו חשקה להסתכל פעם נוספת בפני פטמה. הרועה לא היה עשיר עד כדי להקים אוהל מיוחד לנשים, ואשתו ובתו ישבו עמו יחד. ועיניה של פטמה שבו יותר ויותר את לבו של שמשון, וגם לב הנערה היה הומה לקראת האורח. ולא רק באהלה של אביה היה שמשון רואה את פטמה. הוא ידע היטב, שבימות השווקים רועה פטמה את העדר, ולפעמים היא שוהה בין הכרמים עד בוא השמש. כמה היה רוצה שמשון לעזור לה לרעות את הבקר! ואולם אין הוא מוותר על יום של עבודה. ולא מפני שהוא חס על השכר ואץ לכסף, אלא מפני שהוא חס על העבודה, פן לא תיעשה בזמנה. ואולם יש שהוא מקצר בשעת הצהריים ומקדים לגמור את יום העבודה. ויודע הוא את מקום פטמה. הרי בחירתה על פי עצתו. ואין כמוהו יודע את המקומות שבהם המרעה טוב. ועד החושך הוא יושב עם פטמה. בפעם הראשונה, כשראתה אותו מתקרב אליה, אל העדר, נבוכה וכבשה את עיניה בקרקע. וכשבירכה שמשון לשלום, ושאלה לשלום הבקר, הסמיקה עוד יותר. ואולם מביקור לביקור הוסיפה להתרגל לאורחה והיו משוחחים שעה ארוכה כידידים וותיקים. שמשון היה עוזר לפטמה להשתלט על העדר, שהיה משתובב ומתפרע עם ערב לשוב למושבה, אל שוקת המים. ואילו שמשון ופטמה רצו, שהיום ימשך ככל האפשר יותר.
בחורי המושבה התחילו מרננים אחרי שמשון. ובנות המושבה כמעט שצעקו מתמהון: – כלום אפשר להתאהב בערביה? הרי מטומטמות הן, וריח של “תּבּוּן” נודף מהן… וריח של זבל.
ואולם כמה מהבחורים קינאו בשמשון: ערביה יפה כזו לא ראה אף אחד מהם מימיו. בשמשון חל שינוי רב. הוא נעשה שקט יותר, מיושב בדעתו יותר. וכשהיו חבריו מנסים לרמוז לו רמז של קלות ראש על חשבון פטמה, היו פניו מחווירים מצער ומחימה. התחילו לדאוג לו. אהבה כזאת מה יהא בסופה? אסון נשקף לשניהם. אם פטמה תאמר להתייהד ירצחוה קרוביה. ושמשון… הוא רגיל בחברת ערבים, אבל לעולם לא ימיר את דתו ולא יעזוב את עמו.
עוד בהיותו נער היה שמשון אורח מבוּקש בגן־הילדים, גם הגננת וגם הילדים אהבוהו. וגם הוא שמח בחברתם. היה משתתף במשחק, עודר בגינה, מתקן גדר, שפרת השכנים פגעה בו. וגם כשגדל היה בא לפעמים לגן־הילדים ביום של גשם שאין בו עבודה. והיה יושב בפינה ומקשיב לסיפורי הגננת. אותה הגננת “שלו”, וגם אותם הסיפורים שאהבם. ולא בידיים ריקות היה בא. בחורף מביא כלניות ומנדרינות, מזון לרוח ולגוף גם יחד. ובקייץ – קלי, זה עתה מעל הגחלים. וגם שקדים ירוקים שקליפתם נוחה ללעיסה, וביכורי מוסקט ואפרסקים.
וכששמשון בא לגן הילדים, מסתכלת הגננת בחיבה במי שהיה פעם “ילד” שלה ובילדיה של היום המסבבים אותו כעדת דבורים. ואולם ברגע האחרון הוקיר שמשון רגלו מגן־הילדים.
“הכל לועגים לי! כועסים עלי!” היה מהרהר שמשון בלבו.
“למה? מה עשיתי להם? וכלום אהבתי לפטמה חטא? וגם הורי לא יאספוה לביתם, כי ערביה תהי בעיניהם לעולם”.
“ומדוע אהבה נעמי את רות המואביה? וכלום לא ילדה רות לבועז היהודי את עובד, הסבא של דויד המלך?”
“כן, אני אקחנה לאשה. אבל כיצד יהיה הדבר? אני יהודי והיא ערביה!”.
פעם לפנות ערב פגש שמשון את הגננת. – מדוע נפלו פניך, שמשון? מדוע עצוב אתה?
מבטה החם עוררוֹ לפתוח לפניה את סגור לבו. והרי כך היה רגיל גם אז בימי ילדותו בגן־הילדים; כשהיא הביטה אליו בחמימות ישר בעיניו, לא היה יכול להעלים ממנה דבר. ועכשיו הלך עמה צעד בצעד, והוא גבוה ממנה משכמו ומעלה.
– מה קרה לך, שמשון?
– אני אוהב נערה אחת.
הגננת לחצה בידה הקטנה והרכה את ידו הגדולה.
– אני מברכת אותך, אין טוב בחיים מאהבה. אם־כן למה אתה עצוב?
– הנערה שלי ערביה היא.
עד עכשיו חשבה הגננת את השמועות על שמשון פשוט לרכילות וללשון הרע.
– השקלת היטב בדעתך? – אמרה אחרי שתיקה קלה, – האם יקרה היא לך באמת? האם לא תעזבנה פעם וגמלת לה רעה?
– לעולם לא אעזבנה, רק המוות יפריד בינינו!
הגננת תלתה בו עיניה הטובות ולא אמרה עוד דבר.
בוקר אחד, ביום של שוק, נודע, כי שמשון ופטמה נמלטו בלילה מן המושבה. לאן? איש לא ידע. הרצים ששלח אביה של פטמה לרדוף אחריה ואחרי הבחור ולהחזירם בכוח, חזרו בידיים ריקות. לשווא חקרו ודרשו גם ידידי הקצב בכל מקום. הורי פטמה קיפלו את אהלם, אספו את בקרם וחזרו אל הנגב. הורי שמשון מכרו את ביתם ואת חנותם ויצאו מן המושבה שבה מצאם האסון.
במושבה סיפרו, ששמשון התאסלם וברח את אהובתו נגבה. אחרים אמרו, להיפך, כי היא התייהדה והם יושבים באחד מפרוורי ירושלים. ושוב אחרים אמרו, כי שניהם התחפשו כ“חלוצים” ונתחברו לאחת הקבוצות בגליל.
רק הגננת ידעה את מקומם. ולא גילתה את סודם לאיש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.