צופה ומביט על התפתחות היהדות בעולם המדיני והמוסרי במשך מאה שנים, ממות הרמבמ“ן עד מות ר' משה מונטיפיורי: א) הקנינים, שיחסו להרמבמ”ן ז“ל בעולמו אשר רצה בהם לזכות את ישראל; הד”ר נפתלי הירץ וויזיל ופעולתו על השכלת ישראל, הריב שקראו עליו גאוני פולין הרואים את הנולד; התיסדות בתי ספר לעברים באוסטריא ועמידת בן־מנחם מרחוק לדבר הזה; התעוררות החפץ לזכוי הזכיות (עמאנציפאציאָן); תרגום התורה בשפת אשכנז. ב) ספר “ירושלים” מהרמבמ“ן; פרידלענדער והרופא מארקוס הירץ ופעולתם על השכלת היהודים באשכנז; פעולת השכלת ברלין אל ארחות החיים המוסריים של היהודים באשכנז ופעולת השכלת ברלין על משכילי וויען; ג) פעולת תורת הרמבמ”ן על יהודי צרפת; בית המדרש ללומדי תורה בעיר ביסהיים, בארץ צרפת; ר' דוד זינצהיים (בעהמ"ח “יד דוד”) ראש הסנהדרין שהקים נפוליון הראשון ופעולתו בדבר זכוי זכות אזרחים להיהודים בצרפת, מיראבו ראש שרי צרפת וספרו על אודות הרמבמ“ן; יצחק בער, שליח קהלות לאטהרינגען בקהל־גוי צרפת ופעולתו לטובת אחיו; פעולת הזכוי על יהודי צרפת; הסנהדרין אבי החברה “כל ישראל חברים”; בארנע והיינע, יחוסם אל עמם; חות דעת היינע של תקוני הדת בישראל; התיסדות ה”קולטורפעראיין" בברלין ומטרתה; בקרת המקרא. ד) הצלת היהדות באשכנז וטהרתה מחטאות אבות הרפורמא ע“י איש חי רב פעלים הרב ר' יצחק בערנייס; שיטת בערנייס; שיטת יש”ל שטייניים בהפילוסופיה הדתית, פעולת יהודי צרפת, בהעת ההיא, כסדרי הישוב, נמוסי המדינה צרכי הרבים וכל עניני התרבות עפ“י היהדות; הרופא סאַלוואַדָאר וספרו jnstitutions de Moise du peup, Hebr. 1829; הרב שד”ל ופעולתו על יהודי איטאליא, מלחמתו נגד הרפורמים; ד“נ קראכמאל, הגאון שי”ר וריט“ל צונץ, פעולתם בתולדות היהודים; דעת צונץ ע”ד הרפורמא, אחרי התרועע עם הגאון שי“ר. ה) תולדות ההשכלה בארץ רוסיא: העיר ווילנא, גאוניה וחכמיה; הגר”א ז“ל אבי הבקרת הנאמנה; אחי הגר”א ר' ישכר בער וחבוריו בחכמת הלשון והדקדוק, הנדסה וגעאָגראפיא; ר' אברהם בן הגר“א ז”ל; תלמידי הגר“א: ר' חיים ור' זלמן אחיו מוואלאזין, הגאון יועץ המלך (האָפראטה) ר' יהושע צייטלין וחבריו, ערכם בדברי ימי עמנו בכלל ודברי ימי יהודי רוסיא בפרט; גראטץ ודברי ימי יהודי רוסיא; הכבוד שנהגו תלמידי הגר”א וחכמי ווילנא לבן־מנחם; החנוך עפ“י דעת הגר”א ז“ל. הקיסר אלכסנדר הראשון התאמץ להסב את לב יהודי ארצו מהסנהדרין אשר בצרפת; פתיחת שערי בתי הספר הגבוהים לפני בני ישראל; תחלת ימי יסוד בתי ספר ליהודים ברוסיא ופולין; בית המדרש לרבנים בווארשא; חברת “שוחרי אור והשכלה” בווּאָלין; נסיעת ליליענטהאל לווילנא; חמת “שוחרי אור והשכלה” על החרדים בווילנא ומינסק, הצעת הסניף ל”שוחרי אור" בבריסק לאנוס את היהודים לשנת מלבושיהם וכו‘; המיניסטר אובַאראָף ועצתו בדבר התלמוד; החכם ריב“ל ודעתו בדבר ביהמ”ד הרבנים. ו) ר’ משה מונטיפיורי ז“ל והיהודים בענגלאנד; לדת הרעיון מישוב ארץ ישראל; ישוב א”י ואהבת ארץ מולדת; גלוי דעת מאת בן־מנחם ע"ד הישוב.

לו היה ככל הגוים בית ישראל, עם אשר אחרי עיניו לבו הולך, ולוּ היה במלא רחב הארץ ארבע אמות מיוחדות לו לבדו להתקין שם בנין עדי־עד, כי עתה היה לו לבנות מגדל גדול למראה, מגדל כלול ביפיו, בהוד צלמי גבורי ישראל השנים אשר זה מעט מת האחד אחרי מלאת לו מאה שנה, ולאחד מלאו מאה שנה ליום מותו, ולחצוב באבן את פרשת גדולתם זכרון לדור אחרון.

אך חק לישראל הוא לבלתי עשות נפשות לצדיקים באמרו, כי מעשיהם הם הם זכרונם. על כן ככל אשר הוא בונה בארצות גלותו מזבח לאלהיו בשברון לבבו, כן משפטו מיום היותו עד היום, להציב ציונים לגדוליו רק בקרב לבו, והיא שעמדה לו, כי בכל הקרח הנורא אשר אכל את יעקב לא היו רגשותיו לאבן, כי רותחים המה, מחמם המשתמר במקום המשומר ובא גם מן הקפאון גם מן המזיקין המתגרים ומקנאים בתפארת ישראל.

כמשפט הזה אנחנו אומרים לכונן את “מגדל המאה” לזכר רב טוב אשר פעלו בן־מנחם ומונטיפיורי בקרב עמם, בספרנו את המעשים שנעשו בשמם ועל פיה ממות זה עד מות זה, ממשה עד משה

“ממשה עד משה”, שם זה נאה לקרא למאת השנים האחרונות האלה, לתקופה אשר שתי קצותיה הנה בן־מנחם ובן יוסף אליהו, כי שני המאורות הגדולים האלה, זה בחכמתו וזה במעשיו, ושניהם בענוַת צדקם, היו לאותות ולמועדים ולקבוע שנים ולחשב תקופות בספר תולדותינו.

אך תחת עשותנו נחת רוח לנשמת הצדיקים, אל נא נחבל ענוים אלה בדברים הקשים להם כמחט בבשר החי, למנות אותם שלישי ורביעי בקדש לאדון הנביאים, דברים אשר לוּ היתה אזן הנכבדים האלה פקוחה, כי עתה מיחו בידנו מחאה גמורה על אשר לכבודם ערבנו את לבבנו לנהוג קלות בדבר היקר בעיניהם פעמים אין מספר מכבודם, בזכרון איש האלהים אשר לגדולתו אין חקר בעיני כל איש נאמן לתורת אלהיו כפלוסוף העברי והשר העברי.

ולא על אלה בלבד נאמר ככה, כי גם אם נשים את הרמב“ם ז”ל משנה לבן עמרם נשגה הרבה מאד. כי מי בעל נימוס שפרקו נאה בהלכות דרך ארץ יגיד שכחו של חכם בפניו ויענה כחשו בפניו בנשימה אחת ובדבור אחד ולא יאשם? אלה הם דברי רבינו משה על משה רבינו: “היסוד השביעי:… כי הוא אביהם של כל הנביאים ואשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו כלם הם תחתיו במעלה, והוא היה הנבחר מכל מין האדם וכו' וכו'” (פי' המשניות סנהדרין פ"י), ועתה אם ישמע ראש חכמי הגולה זה, אשר דבריו ודעותיו הן הן כל עצמו וכל ערכו בעיני עמו, את קלוסו עולה מתוך עקירת דבריו ובטול דעותיו, מה יענה על זה? כל מה שאתה משבחני אתה פוגמי, אין זה מברך אלא – מנאץ.

כן הדבר, כל עצמו וכל ערכו של הנשר הגדול אשר צרר בכנפיו את רוח כל בית ישראל כלו, הן הן דעותיו שהנחיל לנו בספריו הנעלים. הן אמנם כי הרבה לעסוק בצרכי צבור ואת כבודו הגדול בעיני מלך ושרים שם לכלי חפץ בידו להועיל לבני עמו, בכל זאת לא במעשיו עשה לו שם עולם כי אם בדעותיו בלבד, כי הוא היה סגן התורה, הסגן הממונה על אוצרות הרוח.

ובכן שונות ארחות הרמב“ם ז”ל גם במינן גם בשעורן מארחות אנשי השם אשר בהם אנחנו עסוקים. דרכו היתה דרך הרוח, ובראותו כי נפשו עולם מלא הוא, כולם שכלו טוב, עמד והקדיש את עולמו זה כמעט בעודנו נער לתורתו, לאמר: לרוח בני עמו לכל מחלקותיה. לא יד הזמן היתה בו כי אם חפצו היה לו לקו וטעמו למשקלת בכל אשר עשה לעמו. ובכל אשר הוסיף עץ הדעת זה לעשות פרי בכרם בית ישראל לא לצמוח הוסיף כי אם להסתעף, כי חכמתו בקרבו חתומה נתנה על כן רוח דעת וחשבון (בעוועוּסט־זיין) היא הרוח השפוכה על כל יצוריו, כי מנעוריו עד יום מותו היה הוא המעורר(איניציאַטאָר). לא כן הפלוסוף בן־מנחם והשר מונטיפיורי, הם לא הלכו בגדולות כאלה בימי עלומיהם. זה נכנס לבית רבו ופירש לחכמה, וזה נכנס לבית הספר ופירש לדרך ארץ, ועל לבם לא עלה להיות נותני נשמה לעם ויוצרי רוח בקרבו, ולולא הזמן שבא בטרוניא עם כבוד הדת וצרכי הצבור, כי עתה השתקע בן מנחם בחקרי לבו ומונטיפיורי בגמילות חסדיו מבלי תת ענף ושאת פרי על אדמת בת עמם. ולולא הזדקר שטן בדמות לאוואַטער, קאֶלבלי, “ושוחר האור והאמת”, ולולא קם האיש הנעלה דאָהם ליועץ נדיבות, כי עתה במות בן־מנחם מתו עמו דעותיו הטהורות על רוממות עמו, ואלמלא גזרות רעות שנתחדשו על הצבור, כי עתה לא הראנו השר מונטיפיורי את כחו ואת גדלו ואת טובו לבית ישראל. המה הגבורים אשר ברבות פחד המלחמה ועקת אויב, כן יאמץ לבם וכן יגדל כחם.

על שניהם הוא אומר: אין השם מתיחד על הצדיקים בחייהם, כי מפני שמעשיהם הם זכרונם, והזמן גרם למעשיהם שיבאו, והאדם כל עוד אשר הוא חי מעשיו רופפים בצורתם מפני רוח החיים המתחוללת עליהם על כן אין שמם נחתם ואין מעשיהם נטבעים למטבע מהלכת בין בני עמם בלתי אם ביום מותם, ביום אשר אין עוד תוספת מצויה ואין שנוי נוהג בילידי רוחם וביצירי כפם. ועל כן גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם כי שעת מיתתם היא שעת סיוּר נכסים לגנזי החכמה והצדק אשר גנזו בחייהם להורישם לדורות עולם, ועל פי הדברים האלה יש לנו לקבוע את המולד לתקופה האחרונה: ט“ז מנחם אב תרמ”ה, ואת מולד התקופה שלפניה: י“ב טבת תקמ”ו.

 

א.    🔗

בשנים עשר לחודש טבת תקמ"ו נאסף אל עמיו בברלין הפילוסוף העברי רבי משה בן־מנחם מדעסוי בשנת החמשים ושמונה לימי חייו:

האנשים אשר התנשאו לאפוטרופסים על העזבון הרב אשר הניח, ירדו לבית גנזיו, בדקו ומצאו כי ששה קנינים קנה משה בעולמו ובהם רצה לזכות את ישראל, ואלה הם:

א) טהרת לשון הקדש.

ב) יסוד בתי ספר.

ג) חפץ והשתדלות לזכוי אחיו בזכות אזרח, (עמאַנציפאַציאָן).

ד) תרגום התורה, תהלים, ושיר השירים בשפת אשכנז.

ה) קדוש שם שמים ברבים בקיום מצותיו לעיני העמים.

ו) ודעותיו על היהדות.

המנין הזה, אף כי לא בפירוש נאמר, עלה הוא מכלל דברי כל הסופרים המתהללים בשמו.

אך לוּ שמו לב להבדיל בין קנין גמור לעסקי שותפות ובין שותפות לפקדונות, כי עתה לא הקימו את שם המת על כל הקנינים האלה ויבררו את מה שאינו שלו מתוך מה שיש לו, ומכבוד עשרו לא נגרע בכל זאת מאומה, כי הכל הולך אחרי רוב הענין ולא אחרי רוב המנין.

טהרת לשון הקדש אמנם ראויה היתה שתנתן לישראל על ידו, כי בהיות חקות הטעם ומדות היופי מוטבעו ברוחו כמעט מבטן אמו, על כן בבוא שפת עבר אל קרבו בשחר טל ילדותו, קלטה מטוב טעמו והטעם אשר שב לצאת מקרבו אמנם יצא טהור מזוקק. אך מעט מזעיר היו שיריו ומאמריו הכתובים עברית ובטלים במעוטם בהמון כתביו שכתב אשכנזית, אשר השפה הזאת היתה לכלי חפץ בידו, להראות העמים והשרים את יפי יצירי שפת עבר אשר יצרה רוח ישראל מאז היותו לגוי עד ימי הבינים, ואשר על כן תרגם בה את שלשת כתבי הקדש האמורים, דוגמאות מחכמת בעלי התלמוד (פראָבען ראַבבינישער ווייזהייט), ופיוטים מר' יהודה הלוי ומר' ידעיה הפנימי, מלבד ספר ירושלים, תמצית דיני ממונות של ישראל וקדמתו להעתקת ספר תשועת ישראל לר' מנשה בן ישראל, אשר בכלם היה חפצו לפאר ולרומם את כבוד תורתו ועמו, וככל אשר יגדל כבוד רב סעדיה וחבריו בעיני ישראל אף כי כתבו דבריהם בשפת ערבית, כן לא יעלה על לב איש הוגה מישרים לפגום בכבוד בן־מנחם על כתבו אשכנזית, כי את לשון עמו אהב בכל לבו וידע בכל עמקי תעלומותיה, אך סופר מהיר לא היה בה ככל אשר הודה בפה מלא באחד מכתביו להירץ הומבורג לאמר: "רק אחד ידעתי מכל חכמי עמי אשר יביע את מחשבותיו בעטו כטוב בעיניו, הלא הוא המחבר “דברי שלום ואמת”, “גם עלי יכבד בכל עת להעלות מחשבותי על הכתב”.

האחד אשר אותו יחד בן־מנחם, הוא איש ירא ושלם הרב ר' נפתלי הירץ וויזיל אשר באמת יחיד היה בשפתו הצחה לא רק בדורו, כי אם עד היום כמעט אין שני לו. מחסור ואונס לא יד בשפתו והרוך והנוח היו לו סגולה. רוח המקרא היא הנשמה אשר תחיה את כל שיריו, ובדברו על דבר חכמת בינה או תוכחות מוסר היו אצלו שפת המקרא ולשון המשנה למוצק אחד בעל מדה וקצב, אשר לא נראה עוד כמוהו ליופי. בשנת תקכ“ה החל החכם הנכבד הזה להוציא את ספריו “הלבנון” ו”גן נעול" אשר תכליתם היא לעורר את הקוראים להשכיל אל דברי התורה בטוב טעם ודעת, להתבונן אל רוח החן המרחפת עליה ממעל ולהביט נפלאות במצפוניה אשר חשפו חכמי המשנה והתלמוד ברוח קדשם, ואם אמנם כי יש אשר האריך במקום שאפשר היה גם לקצר, בכל זאת מי לא יודה כי חדשות נראו בספרים אלה אשר לא נגלו מלפניו גם בחקי הלשון גם בכלכלת החקירה הזאת גם בשפה ברורה ונמלצה. על כן יצא לו שם בכל תפוצות ישראל, עד כי בשנת תקכ"ח לא נמצא בידו אף ספר אחד באיטליא ובפולין (“זכר צדיק” בסוף שירי תפארת), כי גם גאוני פולין התמימים והצדיקים, גם רבני איטליא אשר רבים מהם החלו כבר לפקפק בימים ההם, השיבו יחד את נפשם העיפה בבאר החיים אשר כרה להם המחוקק הזה.

למראה שיריו הזכים המלאים תם ונחת, חן ויופי, כנפש אביהם מחוללם, אשר עשו להם כנפים בכל מקום אשר דבר ישראל מגיע, התעוררו בחורים לנסות לעשות גם הם כמוהו, עד כי נוסדה בקאֶניגסבערג בשנת תקמ"ג “חברת דורשי לשון עבר” אשר במכתב מלא הדרת כבוד שמה אותו לה לאב ולראש, אף הוא נעתר לעמוד על ימינם ולסמכם כל עוד אשר ישמרו את לשון הקדש בקדושתה לבלתי חללה בלצון וקנטור, עגבים ומיטולוגיה, כל עוד אשר תהיה למבטח עז ולכלי חפץ ולתורה הכתובה והמסורה אשר היא היתה כל חיי רוחו ושמחת גילו. ובכן היה הוא האב לשפה העברית הנוחה והמזוקקת אשר אצלה מרוחה ברב או במעט על כל כותבי עברית בישראל, ומי יודע אם לא שמו בני ישראל אז את עיניהם לעשות את טהרת שפת אבותיהם קבע, לולא נפל אז דבר בישראל אשר הפיל אור פני החכם הזה על לא חמס בכפו, ועמו גם את אור פני בת שעשועיו, שפת הקדש אשר גדלה בחיקו.

בשנת תקמ"א יצאה מלפני הקיסר יוסף השני מלך אויסטריה פתשגן כתב הסבלנות (טולרנץ־אֶדיקט), להסיר מעל ישראל את החרפה אשר טפלו עליהם האפיפיורים והמלכים אשר היו לפניו, להתיר להם כל מיני עבודה, מלאכת מחשבת ועבודת האדמה, וליסד בתי ספר מסודרים בקרבם. רבי נפתלי הדומה לכנור דוד אשר בגעת בו רוח מנשבת היה מנגן מאליו, כשמעו כי רבני הקהלות לא ישישו לקראת הפקודה הזאת ויש אשר יחשבוה כגזרה, קם ויכתב מאמר “דברי שלום ואמת”, ובו הוכיח בהשכל ודעת כי מצוה על כל אדם מדברי תורה ומדברי סופרים ללמוד לשון ומדע, ולפי דברי חכמי התלמוד דרך ארץ קדמה לתורה, כי התורה היא מעלה יתרה על כל חכמת אנוש וכל הפחות בחשיבות קודם בזמן, וכי יש לישראל לגל את חרפת העמים מעליהם בהעבירם את הלעז המגומגם והמעורבב מתוכם ולהנחיל את בניהם שפה ברורה וצחה, את שפת העם אשר בקרבו הם יושבים, לבלתי יאמרו עוד בגוים עם נלעג לשון אין בינה בית ישראל. במאמר ההוא הציע לפני הקהלות כי מלבד המקרא והתלמוד ילמדו בניהם בבית הספר גם ראשי פרקים מדברי הימים, ערך הארץ (געאָגראַפֿֿהיע) ושפת הארץ בדקדוקה. מי ישמע דברים אלה הנכוחים גם מצד עצמם גם מצד צאתם מפי איש תם וישר כרבי נפתלי, ולא ישמח עליהם? מי לא יודה כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ? והלא גם הוא עשה את התורה עקר ואת הלשונות והמדעים מכשירים לה. ובכל זאת נמצאו אנשים אשר גם הם תמימים וישרים ואשר בכל אהבתם את התורה לא טח לבם מהשכיל כי שפה מדוקדקת טובה ממגומגמת, ומדע מסכלות “וכל תורה שאין עמה מלאכה אין סופה להתקים”, את כל אלה ידעו היטב גאוני פולין הבקיאים במשנתם, ובכל זאת ראו שלומי אמוני ישראל אלה כי רעה נשקפת לתורת עמם מן הטובה הזאת, ועל כן קראו לריב.

בדבר הריב הזה צדקו דברי המאמר אשר חבב בן־מנחם “אע”פ שהללו מתירין והללו אוסרין אלו ואלו דברי אלהים חיים". רבי נפתלי ראה את הדבר מצד עצמו ותדבק נפשו בו כי אין חבר נאה וזווג עולה יפה כתורה ודרך ארץ, ורבני הדור ראוהו במתכנתו אל דורם וידעו או הרגישו כי אם יעתק עם שלם פתאום אל מעמד חדש יבלע לו ויאמרו: לאט לי לנער! אך בעת אשר ר' נפתלי ורבני זמנו נפלגו בעולם הזה, עשו שלום במרומים רוח הדעת אשר נחה על ר' נפתלי ורוח יראת ה' השפוכה על הרבנים ויתוכחו יחד כאלהי ישראל ומשה עבדו בשעה שישראל היו דומין לבן מלך שעמד מחליו, אז אמר לו פדגוגו: “ילך בנך לאסכולי (בית הספר)” אמר לו המלך: “עדין לא בא בני בזיוו שנשתנה מחליו, אלא יתעדן ויתענג בני במאכל ובמשתה, ואחר כך ילד לאסכולי, כך ישראל יש בהן בעלי מומין משעבוד ועדיין לא בא זיוָן משעבוד” (מדרש חזית פ' סמכוני באשישות), גם ישראל בימי ר' נפתלי והרבנים החולקים עליו היה “משתנה מחליו” אשר חלו בו אויביו, “בעל מום משעבוד”, ועל כן צפו הרבנים ברוח בינתם כי אם ישתו בני עמם מעט מכוס חכמת הגוים, יתהוללו ויתגעשו, הלשון הנכריה תדיחם בחלק שפתיה עד כי ימירו את כבודם, כאשר כן היה לחרפתנו ולבשתנו, ובכן לא שתומי עין היו הבנים כי אם חכמים הרואים את הנולד.

אך גם כבוד ר' נפתלי במקומו עמד, כי אחרי כונת הלב הם הדברים, ולולא הוא אשר אצל מרוחו על בתי הספר, כי עתה עוד הוסיפו הרע באי שעריהם, כי בימי המעל אשר מעלו רוב בני עדת ברלין באלהי אבותיהם, לא עזב אף איש מכל אלה אשר שפת עבר נטע שעשועי נפתלי נגעה בלבם, את עמו ואת אלהיו. אך אם לא היו מעשי נפתלי ראוים לשעתם, לפי דעת הגאונים כי דורו בעל מום היה משעבוד, ראוים הם לדורנו, אשר אף כי עוד לא נשבר עלוֹ גם מצוארנו, בכל זאת טעם גם מעט מפרי זכות אזרח, ואף כי תאב הוא לו איננו להוט אחריו, כי יודע הוא כי גם אחרי התעדנו והתענגו בצל ענני כבוד של מלך חסיד, בא עמלק וילחם עם ישראל ברפי־ידים במלחמת רפידים זאת ראה ישראל כי אהבת עמים משענת קנה קצוץ לו וכי רק כשהוא מסתכל כלפי מעלה אל רום מולדתו הוא מתגבר ואם לא הוא נופל. עתה בא בו זיוו כי מראהו והליכותיו יענו בו כי יודע ערכו הוא ועתה דבר הפדגוג דבר בעתו הוא “ילך בנך לאסכולי”, אך לאסכולי המיוחדת לו שתורתו ומצותיו היא עקר ככל אשר חפץ ר' נפתלי בשעתו וככל אשר אפשר לנו בדורנו, אפס כי לדבר על פרשת דברי האסכולי העתידה יצר גבול מאמרנו זה.

גם בדבר הזה, בדבר בתי הספר, נצב בן־מנחם מרחוק, אף כי השתתף בצער ר' נפתלי גם שמח לקראת תקון זה, בכל זאת לא עשה מאומה, אולי צפה ברוח חכמתו כי חבלי לדה אלה יהיו קשים לישראל, על כן אמר בלבבו “יתקיים העולם באחרים”. כי במקום שראה ר' נפתלי בחמו ובתמו גזרות טובות ישועות ונחמות, ראה הוא גזרות סתם ופתשגן כתב הסבלנות היה בעיניו כמתנה שלא בעין טובה (גראֶטץ 95 Xl) ועל כן בפנות ראשי קהלות אטליה בעצת נציב קיסר אוסטריה הגראף צינצענדאָרף אל בן־מנחם בדבר סדר הלמוד, יעץ אותם ב"מ לפנות אל ר' נפתלי.

בעצתו זאת הוכיח ב"מ כי ר' נפתלי הוא אבי דבר התיסדות בתי ספר ולא הוא, ככל אשר הודה במכתבו להירץ האמבורג, כי נפתלי הוא ראש מליצי ישראל בדורו ולא הוא, ובכן אם אמת בפי מלך החכמים כי נותן לעשיר אך למחסור, יש לנו לקיים בזה השבת אבדת שני הקנינים האלה: טהרת לשון הקדש ויסוד בתי הספר לבעליהם הראשונים, לרבי נפתלי.

הרבה יותר מאשר השתתף בן־מנחם בדבר עלוי הסגנון ותקון בתי הספר, נעשה שותף בדבר הזכוי, ואם כי על הזכוי בכללו היתה דעת ב“מ כי לא יוקחו בידי היהודים כי אם יוּתן להם מידי העמים ועל כן יש להם לגרום ולצדד ולסבב ולהציר ולא לדחוק את השעה (בראָק הויז אויסגאַבע 640 V ) בכ”ז היה הוא המעורר הראשון לזכות היהודים בזכות כל יושבי הארץ. איש היה בעת ההיא בברלין ושמו כריסטיאַן ווילהלם דאהם, אשר בגלל חכמתו בחר בו פרידריך השני לשמו יועץ המלך ושר הערכי (ארכיוו). השר הזה היה משכים לפתח הפילוסוף מראשית בואו ברלינה ככל גדולי החכמים והשרים בימים ההם, אשר מדי עברם דרך ברלין יסורו אל בית בן־מנחם לשמוע חכמתו. בעת ההיא בא אל בן־מנחם פתשגן ספר הזכרון אשר אמרו יהודי אֶלזס המדכּאים להגיש לפני לודוויג הששה עשר מלכם, וישלחוהו אל החכם בברלין לבקרו ולהגיהו. ובן־מנחם בדעתו את לב דאהם הטוב לישראל וכשרונו בענין זה, חלה את פניו לסדר את ספר הזכרון כמשפט, ויעש כן דוהם, ותקטן זאת בעיני דוהם להיטיב ליהודי אֶלזס לבדם, וישם את לבו לפתח את מוסדות כל היהודים היושבים בכל מדינות אייראפא ויכתוב את ספרו “על תקון היהודים בדרך זכות אזרח”, תהי משכרתו שלמה מאת ה' אלהי ישראל! הספר הזה היה לעינים לכל מלכי איירופא וחכמיה מאז החלם להקל את עול השעבוד מעל צוארי ישראל, וראשית פריו היה כתב הסבלנות מאת קיסר אויסטריה יוסף השני. מלבד אשר העיר ב"מ את רוח דאהם, קרוב הוא כי גם הספיק לו את כל הידיעות הצריכות בתורת בני ישראל ובסדרי חייהם הנשקפות מדברי דוהם, ובכן רק שותף נוטל חלק בחשאי היה בראשית דבר הזכוי.

לא כן הקנין הרביעי: תרגום האשכנזי, שהוא כלו שלו: התרגום הזה אף כי יצאו עליו מעוררים במחלוקת לשם שמים, בכל זאת ברור הדבר ומבורר, כי כונת הפילוסוף הותיק גם היא לשם שמים היתה; ומה ערבו דבריו בנתיבות השלום אשר יתאונן על ילדי בני ישראל אשר להם לב להבין אמרי בינה ישוטטו לבקש את דבר ה' מעל העתקות חכמי הנוצרים…. הדרך ההוא רב המבוקש והמכשול למועדי רגל ורעה גדולה יוצא משם… “ומלבד כל אלה ידענו כי לא ברצונו בלבד אך ברצון רעיו שלומי אמוני ישראל עשה את מעשהו. המעורר היה הרב ר' שלמה מדובנא אשר גדל היה כבודו בעיני גדולי דורו כאשר נוכיח במשך דברינו, והרה”ג ר' הירש ברלין ובית דינו נתנו לתרגום זה הסכמה כלה אומרת כבוד ובן־מנחם מענוה יתרה לא הדפיסה. ואם יצאו גאוני הדור ההוא לריב על התרגום, נכון הדבר כי לא על עצם כבוד בן־מנחם היתה תלונתם, כי בכל אשר ידענו לא יצאה כזאת מפיהם, גם לא על טהרת לשון אשכנז יצא הקצף מלפניהם, כי הרה“ג ר' הירש חריף מפוזנן, החסיד אשר לא מצא עול גם בשלמה מיימון הפוקר באמת, לא יביט און באיש ענו וצנוע כבן־מנחם. ואת הגאון המופלא ר' פנחס הלוי הורוויץ ז”ל רב בפפד“מ אשר גם הוא נמנה עם בעלי הריב הלא תחזינה עינינו מתנשא לאב ולפטרון לתרגום האשכנזי של החכם ר' וואָלף היינדהיים אל “המחזורים הנחמדים הנדפסים ברעדלהיים” (מחזור ש“ע וש”ת בסופו), והרה”ג ר' נח חיים צבי הנזכר בדברי הרב בפפד"מ לועג בהסכמתו למחזור של פסח על "המעתיקים הראשונים האשכנזים אשר בלעגי שפה וכמעט בלשון אחרת ידברו אל העם הזה,, וגם שאר גדולי הדור שמחו לקראת "העתקה חדשה אשכנזית תחת ההעתקה הישנה… נלעגת לשון אין בינה (שם). וכל הגאונים האלה לא שנו את טעמם ולא הפילו דבר מן הרבנות העתיקה, הא למדת כי לא לשון הצחה נחשבה בעיניהם לחטאה, כי אם כונת המפיצים והמרביצים את התרגום הזה בין העם לא היתה ולא יכלה להיות לרצון לאיש ישראל אוהב תורתו ועמו כי רבים היו בברלין בעת ההיא בני אדם שאינם מהוגנים שרצו לקנות להם שם, ויסלו ארחות דרכם אל בית בן־מנחם הפתוח לרוחה בהיות בעל הבית דובר שלום ודן את כל האדם לכף זכות, ובצאתם מאת פניו התפארו כי תלמידיו המה אף כי היו בהם אנשים אשר לא העלו מדעות בן־מנחם ומדותיו אפילו כמלקק מן הים. מחשבת האנשים האלה בדבר התרגום היתה מחשבה זרה מאד אשר לא עלתה על לב המתרגם. והם אף כי לא עוד אשר בן־מנחם חי לא יחדו את שמו על מחשבות אונם, בכל זאת יש אשר הפילו דבר אשר מלא את יד כל אוהב עמו לקרוא מלחמה על התרגום הזה אשר באמת כלו טהור הוא.

יותר הרבה מאשר הרים בן מנחם קרן עמו ודתו בתרגומו אשר חבר לשם שמים בעצת איש ירא אלהים ואשר רק קלי דעת באו ויפגלוהו בדבריהם ובמחשבותם, קדש שם אלהיו ויתן כבוד לתורה בעשותו כל מצות ה' בכל לבבו ובכל נפשו. העניו הזה הצנוע בכל ארחותיו, החכם הישראלי הזה השונא את הוכוחים עם בעל דת אחרת, האומר ילך איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו, שמר ללכת בתורת ה' לא סר ממנה ימין ושמאל, אף נזהר לבא בדברים עם חכמי העמים, אולם בבא איש מהם לנסות דבר אליו, אז לא שב מפני כל עד כי דאגו אחיו ומיודעיו גם לשלומו, וגם לשלום העם, ויפגיעו בו לבלתי הביע כל רוחו (קייזרלינג 493), ובלשונו הרכה הביע לכבוד תורתו דברים שנונים אשר עד היום יפלא בעיני הקורא אותם איך יצאו מפיו והוא יצא מחזיק בתורתו, נוח ועלוב היה בדרך ארץ ועשוי לבלי חת בחפצי שמים (עיין מכתבי לערב־פרינץ פֿאַן ברוינזווייג בסוף ח"ב מספריו במהדורות בראש). בשבת שרים וחכמים על שלחנו לא בא חדר בחדר להחבא לעשות אחת ממצות אלהיו. האיש הזה אשר כל עצמו היה שלום, שלום בין אדם לחבירו, שלום בין אומה לחברתה, לא נואל להחליט, כי הדין מעכב את השלום ועל כן לא עלה על לבו לשנות מפני דרכי שלום מדין תורה או מדברי סופרים, ופעם אחת היה קרוא אל חכם אשכנזי ויפצר בו האשכנזי לשתות מיינו, ויהי כי הציק לו וימהר ויקח את מטהו וינס ולא הוסיף עוד לדבר אליו עד עולם. ומודעת זאת כי גם אם הושיט לו לעססינג כוס יין לא שתהו (קייזערלינג 143). נקי הדעת הזה אשר על טוב טעמו ענדוהו חכמי העמים עטרות לראשם, לא העביר מסרק על ראשו בשבתות וימים טובים (מכתבו לאשתו בימי כלולותיה). סוף דבר לא הניח דקדוק קל מדברי אחרוני האחרונים שלא נזהר בו.

מכל אלה גדול כבוד הקנין הששי, קנין הדעות אשר בהם עשה לו שם עולם לא יכרת. בספריו, ועל כלם בספרו האשכנזי “ירושלים”, שם לבו להוכיח: כי מלבד אשר הטביע ה' בלב כל באי עולם את הכשרון לדעת אותו ואת דרכי טובו ואת היכלת לעשות צדקה ומשפט (259) שזאת היא תורת האדם (נאטורועליגיאָן) הכוללת שבע מצות בני נח אשר בעשותם אותן משכרתם שלמה מאת ה' (קייזערלינג 496). מלבד כל אלה כרת ברית עם אברהם, יצחק ויעקב אשר התהלכו לפניו ויבחר בזרעם אחריהם להיות לו לממלכת כהנים וגוי קדוש, לעם אשר בכל תורת ממשלתו וכלכלת משפטיו, בדרכיו ומעלליו, בגורלו ובחליפותיו יהיה לאות ולעד כי ה' אמת, דרכיו משפט ומעשהו חסד. ביום הוציאו אותם באותות ובמופתים מכור הברזל ממצרים היה להם לגואל ומושיע, ובתתו להם בתבונתו אשר אין להם חקר תורת אמת, היה להם לאלהים ומלך גם יחד. על כן לא נכרה בעם הזה הדת והמלכות אשה לפני רעותה כי שתיהן הנתונות מרועה אחד נבלעו ותהיינה לגוף אחד אשר אין תחומים במעיו ושמו “תורה”, ויען כי תוכן לבות ה' היוצר רוח אדם בקרבו, יודע כי אין אדם שליט ברוח להטיל עליה דעות על כרחה; וכי אפשר לאנוס את האדם למעשים אבל אי אפשר לאנוס למחשבה, כי אם לגרום לה שתבא, לפיכך נתן להם מצות ומעשים, חקים ומשפטים אשר יעשה אותם איש ישראל לטוב גם לו גם לכל עמו. והמעשים האלה בהיותם מסורים בידו, נעשים ונפסקים, וחוזרים ומתחדשים בכל שעה, מעוררים על הדעות העליונות הנמסרות לנו בתורתנו והגנוזות בגופי המצֹות. המעשים האלה המכוָנים והמדוקדקים והקבועים בידי נותן התורה, יכשירו את הלב לאט לאט לקלוט את המדות הטובות ויחזקו מעט מעט את הרוח לכלכל את הדעות הנעלות אשר הן הן נשמת גופי התורה, להקימן ולקימן, להחזיקן ולהחיותן, וכאשר יעץ ה' בחכמתו העליונה לבלתי הפקד את רוח הדעת ויראת אלהים בידי ציונים אלמים דוממים כי אם בידי מעשה חי ונובע, מתחדש ומתרגש, כן גם את חקות המעשים, את הדינים לא מסר בידי התורה שבכתב לבדה, לבלתי התחתם הדין בספר חתום ולבלתי היוות התורה מונחת בקרן זוית ודבר אין לה עם אדם, כי אם את אור עולם אשר לא יועם ולא יכבה, שם באוצר חיים בתורה שבעל פה שהיא חיים למוצאיה בפה. היא מצרכת את הנער זקן ואת העם אל חכמיו היא זוקקת את העם איש לאל אחיו, בחיי הדעת והמעשה, לקבל תורה מפי סופרים ולא מפי ספרים בלבד. על כן מעטים וסתומים היו החקים הכתובים בספר התורה אשר לא יכון ולא יקום בה דבר כמשמעו בלי תורה שבע"פ הבאה לבאר ולפרש, ליחד ולהרחיב, לרבות ולמעט. ויען כי המעשה גורם לדעה הנאמנה, על כן לא נתנו עקרים במחשבה לישראל כי המעשה הוא העקר מראשו ועד סופו, משרש גזעו עד סעיפי סעיפיו, והמחשבה היא הפרי אשר לא תאחר לבא בהיות המעשה בתקונו. שטתו זאת דומה היא בכמה פנים לשטת המשורר והחסיד ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי. היהדות היא בעיני שניהם דת עסקנית (פראַקטיש). לכל דבר שבתורה קדמו הקבלה והמולדת (היסטאָריש נאַציאָנאַלעס) המיוחדות לאומה הישראלית, אל הפלפול והפילוסופיא (דעם שפעקולאַטיף פֿהילאָזאָפֿהישען) המשותפים לכל האדם. ועל כן התבוננו שניהם כי זכר ברית אבות, יציאת מצרים ומתן תורה נזכרים בתורה ונביאים בתורת זירוז לעסק במצות, ובעבור זה לא פתח ה' על הר סיני: אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ, כי אם אשר הוצאתיך מארץ מצרים (262) (כוזרי א' כ"ה), ויען כי עקר החיוב הוא המעשה ואין הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה רעה למעשה, על כן לא מצאנו כי דנו דיני ישראל את האדם על המחשבה שבלב ככהני שאר הדתות, כי אם על המעשה כי אחרי שהתורה היתה, בשבת ישראל על אדמתו, מלכות העם, היה כח בית־דין יפה על המעשה כדין כל מלכות. ואם נתבונן כי לפי הדין אין ענש בלי עדות והתראה, הלא נראה כי העובר עברה כזאת, מורד במלכות גמור הוא ומכון למרד בה. אולם משחרב בית המקדש, בטלו עונשים וקנסות, כי אם אין מלכות אין ענש, אך אם בטלו העונשים, דיניהם לא בטלו, כי תורתנו נתנה לזרע יעקב לדורות עולם, וגם עתה אשר יסוד המלכות נטלה מן התורה בגלותנו ולא נשאר בה בלתי אם יסוד הדת בלבדה, יחידה היא במינה, בהיותה משעבדת רק את הגוף והידים למען שחרר את הרוח והלב, אשר באה להכשירם ולהדריכם במעשים האלה; ובהיותה מסדרת כל חיי האדם חיי בשר ורוח, חיי המעשה והדעת, חיי היחיד והרבים.

אלה הם דעותיו על היהדות אשר בדבריו עשה אותם לחטיבה אחת בעולם (Unicum) אחת היא ואין דומה לה, וכל המשתף את היהדות ודבר אחר בשם אחד כולל, טועה הוא, וכן יאמר: "שמות הכוללים שבדו להם החוקרים יפיצו אור מתעה על פני הדברים, על כן הסירותים מעל פני; רק סדור, רק חלוק דברים למיניהם תשמע אזננו כל היום, בדעתנו כי ענין פלוני למינו ישכון, כבר יצאנו ידי חובתנו ולא נשים עוד לב לעצמו אם יש בו מתום או אין. מדוע זה תבקשו שם המין לדבר אשר הוא יחיד בעולמו; לדעה אשר לא תתאים ולא תקביל אל דעה אחרת? הדבר הזה הוא אחד ואין שני לו ושמו “תורת משה” (285) – משפט החכם הישראלי אשר חרץ בדברים האחרונים מודעה רבה היא לישראל לשום לב להכיר את תורתנו מתוכה לבלתי נטות עליה קו חזיון אחד אשר דבר אין לה עמו בלתי שתוף השם בלבד, לבלתי התז ראשה וקפח שוקיה למען צמצם אותה בקתוֹכיסמוס דל, שכל אחד ואחד עושה לו כדמות יראתו ומניחו בחיקו, כי לא דת בית הכנסת היא, כי אם תורת חיים, תורת הנפש ותורת הבית, תורת האומה ותורת האדם גם יחד.

זאת היא הדמות הרוממה אשר ערך בן־מנחם לתורת אלהיו, ועתה נסורה נא לבקר את הליכות האנשים אשר התימרו כי תלמידיו המה, ונראה אם הלכו בדרכיו אם לא.

 

ב.    🔗

בראשית מאמרנו דברנו על טעם הפגום לתת תוכן אחד למחוקק הקדוש ולחכמי העם. אך אם שגו בזה הרבה מאד, לא נשגה אנחנו אם נערוך חזיון אחד מדור ההשכלה אל חזיון דומה לו בדור המדבר.

משה עלה אל האלהים לכתוב על שני לוחות האבנים את דברי אלהים חיים אשר שמע העם מפיו מתוך האש. וירא הערב הרב אשר בקרב העם כי בושש מֹשה לבא ויקומו ויעשו להם אלהי זהב בתבנית שור אוֹכל עשב. “עשׂה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו” קרא האספסף בגרון נחר, אם בהמה אם איש, אם נביא ואם עגל אחת היא לנו; השביתו מפנינו דברי אלהים ובחרו לכם הפר! קומו לצחוק ולמחול, לאכול ושתו".

בן־מנחם העלה את חקרי לבו על היהדות על ספר “ירושלים”, ויצו לכל עמו לתת את נפשם ואת שלומם כפר כל קטנה וכל גדולה שבתורה, וימת מקץ שלש שנים. ויראו כל העדה כי מת משה ויאמרו גם הם: נעשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, ויקימו להם את דוד פֿרידלנדר איש קצר־דעת ורחב־פה לראש ולשר, ואת מרדכי הירץ הרופא לחכם ומורה, ובמקום איש אלהים הקימו עגל זהב, היא אשת מרדכי, הנרייטטה הירץ העגלה היפה־פיה, היא בעלת הכשפים המוכרת עמה בכשפיה ובזנוניה.

האלהים האחרים האלה אשר התלכדו ויהיו לחוט המשלש, המה חבור העצבים אשר היה למוקש בישראל כחמשים שנה.

מתחכמי ברלין בימים ההם לא ראו את השמש מרוב אורה. על לבם לא עלה כי רק על צדקתו וענותו גדול היה כבוד בן־מנחם בישראל ובעמים ויאמרו בלבם כי זכה לכבוד זה רק יען כי פילוסוף חריף ומעמיק הוא, מבלי התבונן כי רבים היו חכמים בדורו כמוהו וכבוד בן־מנחם איש מהם לא נחל, ואף קאַנט הגדול מאד מבן־מנחם בפילוסופיא לא זכה לכבודו. ויהי כאשר השיב החכם הותיק הזה לאל רוחו וימהרו וימליכו לפילוסוף תחתיו את מרדכי הירץ אשר כמעט גדול היה מבן־מנחם בחריפות ועמק דעתו אך לעמת זה לא היה מחדש (ערפֿינדעריש, אֶריגינעלל) כמוהו, וישימו את ביתו ועד לחכמים אשר בראשונה לא רק בני ישראל סרו שמה לשמוע מפיו את חקרי קאַנט רבו כי אם גם חכמי אשכנז אשר השכימו לפתח בן־מנחם. גם בן המלך יורש העצר פרידריך השלישי בא לשמוע את פרקו. אך החכמים המתונים החלו עוד מעט להשמט אחד אחד, כי בית הועד היה לזנות באשמת האשה בעלת הבית.

עד מהרה נראה כי גלה כבוד מישראל במות בן־מנחם, ואשר בימיו היתה מחלקת לשם שמים נהפכה עתה לקטטה גסה מלאה נאצה בידי האנשים אשר קמו תחתיו. בשנת תקל“ב יצאה דת מלפני נשיא מעקלענבעג־שווערין כי ישהו בני ישראל את מתיהם שלשה ימים, וירע הדבר בעיניהם ויכתוב הגאון ר”י עמדן אל בן־מנחם כי בכבודו הגדול בעיני מלכים ונסיכים ובלשונו הצחה יחלה את פני הנסיך להחזיר הדבר ליושנו. אף כי בעיני בן־מנחם לא היתה הפקודה הזאת גזרה באמרו אם גופי תורה נדחים מפני חשש ספק פקוח נפש אחת, מנהג כזה על אחת כמה וכמה, בכל זאת ערך את מכתבו אל הגאון הזה בכבוד וענוה ויברר את דעתו על פי בקיאותו הרבה בתלמוד ופוסקים וגם לעדת מקלנבורג השיב בכבוד ואהבה, ולבלתי השיב ריקם את פני הרב הישיש ופני העדה, חבר נוסח בקשה אל הנסיך להקל מעט מתקף הפקודה, ואף כי הגאון ר“י עמדן עמד על דעתו ויסתור את סברת בן מנחם בתשובה אשר השיב לו, אף העיר הגאון את אזן בן־מנחם על באי ביתו כי בדרכיהם הרעים ישימו שם רע עליו, ולטובתו ולכבודו ייעצהו להסירם מעל פניו, בכל זאת לא נעכר השלום בין הפילוסוף ובין הרב הקנאי בן קנאי. לא כן מרדכי הירץ, גם בימיו התחדשה הפקודה הזאת באוסטריה, ויהי כי התחזק הגאון ר' יחזקאל לנדא ז”ל להחזיק את המנהג בקדמותו, ויקם הפילוסוף הירץ וימלא את פיהו הפילוסופי מצה ונאצה אלה ונבלה על הגאון המכבד ונשוא פנים הזה.

והנה על עצם הענין, שמענו מפי חכם מומחה לדבר זה, הרופא ראש קהלתנו דאָקטאָר נאטהאנסזאָהן, ביום חנכת “אהל הטהרה” בעירנו ווארשא, כי זקני היהודים, בדעתם או בבלי דעתם, הרבו יותר להציל נפשות במהרם לקבור את מתיהם, מיתר העמים המשהים אותם שלשה ימים, באמרו: כי בשלשים שנות משמרת המתים במינכען לא קם עוד אף מת אחד לתחיה. לעמת זאת נכון הדבר וברור כשמש, כי גופת המת בהיותה ממעל לארץ תפיץ קטב ומות סבובותיה, ומי יודע מספר חללי קטב כזה. ובכן לא בערים היו רבנינו, ולא אכזרים אבותינו. וגדופת הירץ לא הועילה מאומה כי אם להיות אות לבני דור דעה, כי כל החפץ למלא ידו להיות משכיל, תהי ראשית חכמתו, לזרוק אבן על רבו, וכל המרבה באבנים וברבנים הרי זה משובח, עד כי כל נבזה וחסר־לב לא חשך ידו מהשליך שקוצים על זקני רבנים מפורסמים בחכמתם ובצדקתם, מבלי העלות על לב או מבלי דעת, כי ב“מ, אשר בשמו יתהללו, בדברו לפני מלכים, בהקדמתו לספר חוקת היהודים, אשר הגיש אל המלך פֿרידריך השני ויועציו, כתב על אבות הרבנים, מחברי שלחן ערוך, הר”י קארו והרמ“א ז”ל לאמר: “אנשים נאורים מאד בדעותיהם, וקדושים במדותיהם וכבודם גדול בעיני עמם”. אף חבב את דבריהם ויבחר להביאם לראיה לחקירותיו (הקדמתו למלות הגיון) וישמח לפלפל בדברי “הפוסקים” עם הבקיאים ועוד יאירו לנו דבריו במכתבו העברי אל אחד מרעיו על רב בנייוויד “ומצוה לכבדו ולהדרו שהוא בן גדולים כרעא דאבוה המפורסם בחבוריו והוא ממשפחתנו המיוחסת נין ונכד לבעל המפה ז”ל. והיה אם יבאו דבריו אלי כבד אכבדהו כיד ה' הטובה עלי (קייזערלינג 492). כראות ר' נפתלי הישיש והתמים תעלולי המאספים האלה אשר נתנו לשחוק את התלמוד ע“ד הענש בעה”ב ויקם ויכתוב מאמר “חקור דין” לבטל טענותיהם ויפרד מעליהם לבלתי שוב עוד. גם על ביה"ס בברלין נשבר לבו בראותו כי מעט מעט נדחו למודי הקדש כלם מפני למודי החול.

כעת הראשון הקל בקלות דעתו, האחרון הכביד בכובד ראשו. מרדכי הירץ בהיות עיניו אל שטת קאנט, אל חקי הטבע ואל מלאכת הרפואה, לא הרבה לשום לב אל היהדות לקימה או לבטלה, כי אם לחזות לה מהתלות כי חומד לצון היה, לא כן דוד פֿרידלנדר הנוהג בכבדת המדיים עד דקדוקה של נפש. כסוחר עוסק במסחרו, ראה כי היהדות צור מכשול היא בכל משלח יד, כי עליה יצרו צעדי היהודים מהאחז ומהתפרנס כטוב בעיניהם, וינס דבר אל הממשלה לבקש על זכוי עמו ולא עלתה בידו (תקמ"ח), אחרי כן נסה לצמצם את בקשתו רק על משפחתו המגהצת, ואין שומע. וידע כי רק “מלה אחת שיאמרוה” תפתח לפניהם כל הארץ. ויתן את לבו לרפא את משפחתו ואת עמו, ויערוך מכתב אל הפסטור טעללער לאסוף אותו ואת רעיו אל כנסת הנוצרים, וּלוַתּר לו מעט מעקרי דת הנוצרית, וישיבהו ריקם. האיש הזה אשר לפי דברי היינע, נוצר לחתוך צינית מעל גבי רגלי אדם ורגלי בהמה, התנשא לרופא אמן לעמו, וכרפאו לישראל היתה ראשית עצתו להקיז דם עד צאת כל הנפש אשר בתוכו, וידבר על לב הכהן אשר לו הראה את הנגע כי יזה מעט מים על המתרפא למען ישוב ויחי, אף הורהו משפט לאמר: כה וכה תזה, ויחר אף הכהן על היהודי הזה אשר ערב את לבו להורות סדר זריקה למזה בן מזה ויגרשהו בחרפה מעל פניו. ויראו בני פֿרידלנדר כי לא נזקק טעללער רופא הנפשות לרופא חולי ישראל, וכי הוציא מביתו החוצה גם את אביהם גם את מגלת הסממנים אשר בידו, כי מאס בנוצרים משנים ומשונים כאלה, וימהרו הם ויתרפסו ויבאו במים כרצון הכהן, וכרצון כל יראיו וכרצון כל עמו מבלי סור עוד מתורת כהנים ימין ושמאל.

מפי אנשים המפקחים את הגלים, אשר היו עפל ובחן בעד מערות אשר מתחת לשממות עולם, שמענו כי מדי הגיח רוח כלואה ימים רבים במקום צר וסגור, אז בגעתו פתאום אל הרוח הנושבת כדרכה ממעל לארץ, תתלקח שלהבת אש אשר תאכל כל סביבותיה. גם רוח בני ישראל המדוכאה במצור ובמצוק זה מאות שנים, אך עמֹֹד עמד לה רוָח ממקום אחד כמלא פי מחט סדקית, והנה אכלה אש בקצה המחנה עד כי הגביר הישר ר' משה חלפן בברלין אשר מת בשנת תקל"ו, צוה לפני מותו, בצואתו האשכנזית, להעביר את נחלתו מן הבן או מן הבת אשר ימירו את דתם, ומגורתו באה לו כי שתים מבנותיו התנצרו ותנשאינה לשרים ותשפטנה עם אחיהן לבטל את הצואה. הדבר הזה אשר עלה על לב העשיר הנבון לפרוט בצואתו יוכיח כי מקרים כאלו לא היו בודדים בימים ההם (קייזערלינג 507):

אך גם סכסוך הרוח ברוח, גם קלות הירץ. גם כבדות פֿרידלנדר לא הרבו לשחת בישראל לולא קם שטן לשחק בו, שטן אשר לא ידעוהו מתמול שלשם, אשר בא ובלבל יצועי המשפחה באהל יעקב. הענריעטטע הערץ פתחה בביתה טרקלין (זאלאָן) נוה שעשועים לאנשי טעם ואוהבי ענג. עד מהרה נאספו שמה גם כל יודעי אהבה בתענוגים מנערי שרי הנוצרים אשר בראותם כי בעלת הבית וחברותיה – אשר לחרפתנו ולבשתנו גם בנות בן־מנחם היו בתוכן – אינן קשות ערף, החלו להטות לבן מעט מעט אליהם, עד כי הזנו אותן מאחרי בעליהן ואחרי כן מאחרי אלהיהן. ורוח הזנונים אשר מסך גאֶטהע בעת ההיא על כל נאות אשכנז כי אין לאדם לסור כי אם למשמעת רגש הטעם, – לאמר: לחשק היצר – ולבחור רק באשר נפשו חפצה, היה לפתחון פה לנשי הזמה האלה לעטות מעטה פלוסופי על תועבותיהן. ויהי במות מרדכי הירץ בעל העשתרת, ותלך אחרי הבעלים אשר ידעוה מלפנים, ותזן רעים רבים עד כי באחרונה עזבה את אלהיה ואת עמה.

ומה ידאב לבנו כי גם בנות בן־מנחם נדחו אחרי ההוללים ותחללנה את אביהן ואת עמן בעזבן את אלופי נעוריהן ואת ברית אלהיהן, כל הרואה את מכתב בן־מנחם ע“ד בנות ר”מ חלפן כי המשפט אשר נשפטו את אחיהן נגע עד לבו (קייזערלינג שם) ותוכחתו עם שופטי וויען ע“ד אשת המומר (כתביו 230 בהערה), יקרא בנפש מרה: “דבר שנצטער בו אותו צדיק, יכשל בו זרעו!” אך כאשר לא יעלה על לב איש להרהר אחרי הגאון השר צייטלין מאוסציא אשר גם אותו קרו כאלה, כן חלילה וחלילה לנו לפקוד עון בנות סוררות על אב נקי וצדיק זה, ומי לא ידע כי גם איש אשר אין ערוך אליו בישראל ובאדם, וכל המהרהר אחריו כמהרהר אחרי השכינה לא נפל מכבודו מאומה אף כי בן בנו נזר לבשת (רש”י שופטים י“ח ל', ב”ב ק"ט(:.

מן הקבּה המדינית הזאת, מטרקלין בית הירץ יצאה החנופה לכל מושבות ישראל, אך לא מולדת־בית היתה רוח תזזית זאת, כי אם מולדת חוץ, יציר כפי שלעגל האשכנזי מחבר ספר המגֹאל: “לוצינדע” אשר ברוחו טמא את אשכנז כאשר טמא בגופו את בתי ישראל. הוא וחביריו, תלמידי גאֶטהע המושל הגדול בממלכות האליל, האליל הגדול בממלכות המושב מוויימאַר, באו אל בית ישראל ויחללו את צפונו, וידיחו את בניו ואת בנותיו לעזוב את עמם ולדבקה בעם אחר. וכאשר נעזבה אז בימי השטים “הזקנה המסרסרת” המרבה במחיר “ויושבת בחוץ ומשמרת” מפני הילדה “המקושטת והמבושמת המפתה” המשברת בלא כסף ובלא מחיר יין ושכר, כן נדחתה חכמת הירץ החמורה בסברותיה מפני אשת הירץ הקלה בדעתה, עד כי היתה חנות של בשם זה, לחנות של נכרים, ומלאי של נכרים ופועלים הנכנסים לשם נכרים, והאשה בעלת הבית וחברותיה לא הטילו מאומה משל ישראל לתוך כיסן של תלמידי גאֶטהע המערבים והמשתתפים בביתה בלתי אם את אהבת החקוי, והכשרון הנוח להמיר קדשי ישראל בהבלי נכר. ובכן לא יד החכמה בת בן־מנחם היתה בישראל לרעה כי אם הזמה גרת בית הירץ הנקראה בפי גאֶטהע “ברית הצדק” (טוגנענד־בונד).

אך גם הנשים הצדקניות האלה לא הרבו להרע לנו הן ורעיהן בעזבן אותנו, לא רק לקחו בלכתן מעמנו את כל בעלי בריתן הנשארים בתוכנו, את האנשים אשר בכל אשר נלאו לאַבד כן הצליחו לזייף את הטוב ואת היפה. תחת אהבת הורים ודודים השמורה בכל חמה ובכל טהרתה באהלי יעקב, הרבו בתוכנו עגבים ויהיו לנו אהבים תחת אהבה ותאות זמה תחת שלום־בית ויתברכו בלבבם כי בדרכי חכמי העמים הם הולכים. אך מה לנו ולהם? לעמים הרבו חכמיהם להיטיב בהוציאם את אהבת דודים מידי חוש גס להביא אותו לכלל רגש מזוקק ומסודר. ואף כי היצר עוד במקומו עומד, בכל זאת רב להם כי דעה נקיה הנהיגו בו. ובכן גדשו המה סאה תחת אשר משכילי ישראל ומשכילותיו בברלין מחקו סאה, כי בישראל חדל היצר זה כמה להיות המושל ברוח הרעים האהובים, ותחת חמדה הפכפכת רמת עינים היתה הנחת השלוָה והשוקטת השמחה בחלקה לרוח המחיה את אהבת דודים, ויפרח שלום הבית בישראל. ויהי הבית לנוה שאנן למקום טהור אשר לא עבר בו רוח קנאה. האיש והאשה התרוממו לאב ולאם, ולבותיהם היו תמים יחדו בבן הילוד או בבת הילודה להם. הנפש הנוספת הזאת הרבתה עוד להסב את עיני הוריה אל הבית פנימה ולעשותו לבית־אב, למקדש־מעט לעבודת האדם ולעבודת הצדקה; ללשכה אחת במקדש הקדש אשר המחילים שעל גביהם הוא בנוי לא תאי נזירים ערירים ונזירות צרורות הם, כי אם בתי־אבות; ואבות ואמות המה כהניו משרתי האל הקדוש השוכן בקרבו.

רוח צחה זאת, המרחפת על אהל בת ציון הסוגה בשושנים, לא נתנה קטורה באף משכילי ברלין התתרנים; אלה המדריכים אותנו רק בדרכי העמים, לא שמו לב לדעת כי אף אחד מכל העמים לא העריך את האשות במלא ערכה וקדושתה בישראל. רבניו אמרו: “כל אדם שאין לו אשה, אינו אדם שנאמר: זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם” – “כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא טובה בלא ברכה” (יבמות ס"ב). לא ידעו כי כבוד הנשים היה יקר בעיני קדמונינו מכבוד הגברים: “אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו” (שם); “זילותא דאתתא קשה מדגברא” (רש"י שם); “לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה”; "אתתך גוצא גחין ותלחש לה _ " “לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו” – “אוקירו לנשייכו” (ב"מ נט). המאמרים האלה אשר אין ערוך לאמתם ולצדקם לא היו אותות פורחות באויר כי אומריהם הנאים בדרושם היו עוד נאים יותר בקיומם. לב מי לא יהמה בקראו (יבמות ס"ג) את הטוב אשר גמלו רב ור' חייא את נשותיהם אשר לא היו טובות מאשת סוקרטוס, ואת חסד אלהים אשר עשה ר' יוסי לאשתו המרשעת גם אחרי גרושיה (ירוש' כתובות י"ד, ג') (ב“ר י”ז). הרבנים ההם שמו את כבוד האשה לתנאי גמור בכתובתה כתנאי שאר כסות ועונה, וראשית דברי הכתובה: ואנא אפלה ואוקיר ואיזון כדת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין לנשיהון. אך כל אלה לא מצאו חן בעיני משכילי ברלין כי להם ערבה רק אהבה מיזנת, אהבה לשם תענוג בלבד, אהבה שאין לעולם ולאדם צרך וכבוד בה, שדרך בעליה לעשות הנאתם ממנה ושמחתם בה קבע בשעת האסור, עד כי בבא הזמן שהחבה חובה והאהבה מתקדשת בקדושת אלהים ואדם, יקיצו בנפש ריקה, בנפש לא תמלא עוד, בלי חמדה ובלי חפץ יבלו את יתר ימיהם כי תאוה לשמה כרגע תמאס ותצא לזרא מאף העם המתאוים. באהבה כזאת רצו תלמידי הענריעטטע לזכות את ישראל, לפיכך הרבו להם דברי עגבים אשר מלאו אותם רוח, טעם ומוסר. אך ארבעת אלפי שנה ורבבות אלפי ישראל נעורו ויערערו על חוזים כאלה ועל חזיונותיהם ויאמרו לרוחם – קדים, לטעמם – תפלות ולמוסרם – פריצות.

ספיחי המשכילים הראשונים. אשר המשורר הגדול הייני היה אחד מהם, החלו לכבד את האשות בישראל ויכירוה לטובה, (היינע 318 lll) כי כלי מחזיק ברכה היא לעמה, אך בעיניהם היתה גסה, מחוסרת הנאה, ומואסת כל חן באמרם כי כל חמדת היופי וכל אהבת כלולות אסרה תורה. אולם גם אלה שגו; כבוד היופי היה גדול בעיני ישראל מדור דור: בנחת רוח תספר תורתנו הקדושה לבני יעקב כי לשרה, רבקה ורחל אמותיהם יצא שם ביפין, וכי יוסף, דוד ודניאל בחורי־חמד היו. מלבד הדעה הנשגבה: “לא נבראה אשה אלא לבנים”, יש עוד דעה אחת “לא נבראה אשה אלא לנוי”, על משפט התורה על אהבת דודים, אין לנו כי אם להביא ראיה משיר השירים גם לדעת הפשטנים גם לדעת בעלי הרמז ולהסמיך עליהם את המאמר המחוכם של רבא על האשה בכללה “אם בגוָה משתעי קרא, כמה טובה היא שהכתוב משבחה, ואם בתורה משתעי קרא, כמה טובה היא שהתורה נמשלה בה”. אין עוד חותם תכנית להאהבה מלא חן, חכמה ותפארת אדם בכל הגוים ובכל הלשונות אף כי בכל הדתות, כמטבע שטבעו לה חכמי ישראל בברכות נשואין המלאות חדות ה' באדם בשלומו ובאהבתו, בשמחתו ובשעשועיו, כי לא תהו בראו כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. ואלהי קדם אשר נעשה שושבין לאם כל חי עדין הוא עושה “שמחה במעונו” מדי התחתן אחד מבני האדם באחת מבנות חוה, ובלבד שתהיה האהבה הזאת בקדושה ובטהרה; בלבד שלא ישכחו לברך לפניה: אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ובלבד שתהיה מקודשת – “כדת משה וישראל”.

אך על האנשים האלה אשר עינים להם לראות זרות ולא לב לדעת את סגולת עמם, יאמנו דברי בן־מנח: “ברו לכם איש אחד מרודפי חשק וקראו באזניו את השירים אשר לשלמה אם לא קלון ימלא פניכם!” (285).

ידענו כי עברנו מעט את הגבול אשר גבל לנו הענין ללקוט בשדה אחר, אך יען כי בימים ההם באה לעולם האנדרלמוסיה אשר נרמשה את שלום החיים ואת אהבת דודים הכשרה והטהרה ממשכנות ישראל מפני אליל התאוה אשר העמידה בהיכל זה אשת הירץ וחברותיה ושושביניה ותקראנה לה אהבה, על כן ערבנו את לבנו לערוך דמות לשלום הבית ולתורת האהבים ולשאול: מי נדחה מפני מי?

מן המשמה הזאת אשר השמה הענריעטטע בביתה נסבה נא עין אל המהפכה הגדולה אשר הפכו הירץ ופֿרידלנדר וחבריהם בקהל עמם, בקטן החלו ובגדול כלו: ראשית מלחמתם היתה ברבני דורם אשר עליהם העיד הד“ר זכריה פֿֿרנקל (מאָנאַטסשריפט ש. 1864 21 ) כי נעלו הרבה בתפארת מוסרם על הלועגים להם. מבלי פנות אל דברי בן־מנחם האומר: רק את התלמוד לבדו אנחנו מכירים למקור תושבע”פ, לאמר: לחלק הגדול שבמשפטינו ושבחקותינו (הקדמה לחקות היהודים). תורה שבכתב היא המעוט הזקוק אל רבו שהוא תושבע“פ (283), נטה פֿרידלנדר יד אחרי כן על התלמוד כלו כי מסטירין (Mystik) הוא, מבלי שום לב כי כל דבר שאינו אומר אלא דרשני, כהתלמוד אשר לא יתוַדע לאיש כי אם בסברא ובטעם, הפך גמור הוא ממסטירין, אחרי כן החלו לאט לאט לדחות גם את המטרונה הרוממה והעתיקה, את התורה ולהסירה מגברת יען כי תועבה היא לאשכנזים להיות להם תורה עברית, ויען כי האנשים האלה לבם חסר וטעמם סר עד כי מאסו ויבשו בשלהם העבריה תרגום אשכנזי למען יהיו גם הם ליהודים אשכנזים, לא בתרגום האשכנזי של לותר ואת התרגום הרומי אשר לכל הנוצרים זרו הלאה ויהיו לנוצרים אשכנזים ויעשו גם המה כמעשיהם וישימו תחת התורה העבריה תרגום אשכנזי למען יהיו גם הם ליהדים אשכנזים, לא יהודים עברים חלילה וחלילה. ולא חששו האנשים ההם לכבודם פן יאמרו הבריות “רבם דקרו” ויקחו את תרגום בן־מנחם אשר לפי דבריו בהקדמתו עשאו סיג למסרת שהוא סיג לתורה השומרת שלא תעקר ממנה אות אחת ויעקרו בה את כל התורה וינבלו גם את התורה גם את העם גם את החכם אשר אמרו לכבד באמרם כי נתנה תורה חדשה על ידו. אך לא ארכו הימים ולא נפטר פֿרידלנדר מן העולם עד שגעלה נפשו היפה גם בתורה האשכנזית ויציע בכה”ע למדעי היהדות עצתו אמונה לתת לילדים ספרי מוסר ודברי הימים בשפת אשכנז תחת למוד התורה. היפלא הדבר הזה בפי איש אשר על כרחו ורק באשמת טעללער מת יהודי?

אין קץ לכל העמל והתלאה אשר הביאו שוחרי התרגום האלה על בת יעקב. כל ספרי ישראל האחרונים אשר לפי דברי בן־מנחם הם עיקר התורה יצאו מאליהם מן הכלל, כי אותם ראו הפתאים כאשר ראו הלותרנים את הספרים הלטינים מעשה ידי הקתולים, והבוערים האלה אשר בעיניהם קצב אחד ומדה אחת לאגרוף וחוטם, ששו אלי גיל כי מצאו דמיון (?) כזה בקורות דתם עם קורות דת האשכנזים, מן הלשון הקדושה חמדת שעשועי בן־מנחם אבד כל ערך וכל כבוד, ועל כלם גדעו הבריח התיכון התורה הקדושה בלשון הקדושה המבריח את כל אהל יעקב מן הקצה אל הקצה. שוחרי התרגום נתקו את דורם מכל הדורת הרבים ההולכים לפניהם, ובין גלות אשכנז ובין שאר גליות ישראל הפסיקו במחיצת ברזל באמרם כי תורה אחרת להם ועם אחר הם.

והאולת הזאת עודנה קשורה בלב רבים גם מחכמי עמנו באשכנז. לוּ אמר רק היינע המשנה טעמו לרגעים כי בן־מנחם היה להיהודים את אשר היה לותר לאשכנזים – תהלה מסופקת מאד לבן־מנחם – וכי הוא פדה את היהודים מן הקתוליקיות היהודית, כי עתה החרשנו. אך מרבית אחינו בארץ ההיא ימלאו ברב או במעט אחרי המשל אשר עלה בפיו, ואנחנו לא נדע איפה מצאו את הדמיון הזה, האם במזג שני האנשים האלה? והלא כלנו יודעים כי לותר היה נוקם ונוטר, פה דובר נבלה, קשה כברזל ומשמר הבלי־שוא; ובן־מנחם נוח ועלוב, מוחל על עלבונו, דובר שלום לכל אדם, רך כקנה ונעלה מרומם מאד בדעותיו. אם מצאו את התלמוד דומה לקטליקיות? והלא הקטליקיות עוסקת רק באמונות, התלמוד עוסק רבו במעשים ובמדות, ומעוטוֹ בדעות, ובאמונות (בעקרים) כמעט כלל וכלל לא. הקטליקיות כל גאונה הסתר דבר והתלמוד כל כבודו חקור דבר; הקטליקיות כובשת ומצמצמת את תמצית מחשבותיה באמרים קצובים ופסוקים לאמר: כה וכה תאמינו ואל תרבו שאלה, והתלמוד קורא לכל ישראל: העמק שאלה או הגבה למעלה, קרבו ושמעו את דברי, השכילו ממוצא דבר ודעו מה תעשו, ובשם ה' יאמר: “הלוא אותי עזבו ואת תורתי שמרו” (מדרש איכה פתיחתא דחכימא).

ובכן גם הנושאים גם הנשואים במשל האפר הזה שונים הם תכלית שנוי ורחוקים מן הקצה אל הקצה. אך, נסורה נא לראות אולי נהגו הנושאים השונים בנשואיהם השונים מנהג אחד? גם פה אין המשל דומה לנמשל! לותר עקר את כל אשר היה לפניו ובן־מנחם קיֵם את אשר היה לפניו, ובכל הפילוסופים שעמדו להם לישראל, לא היה עוד איש כמוהו אשר במאזני שכלו הכריע כף תושבע“פ את כף תורה שבכתב, עד כי כל ערך התורה שבכתב הוא יען כי היא היסוד לתורה שבע”פ, הכתב הוא הגוף וקבלת אבות היא הנשמה התלויה בה.

וגם כוונת התרגום של לותר הפוכה בתכלית ההפך מכונת תרגום של בן־מנחם. לותר רצה לפסוק את שלשלת הקבלה אשר כחש בה לבלי תזכר ולבלי תפקד ולא תעלה עוד על לב תחת אשר בן־מנחם שם לבו לתרגם את התורה למען השב את רגלי התלמידים מאחרי המתרגמים הנוצרים וכו' שאין בידם קבלת חז“ל” (נתה"ש) באמרו: “ואם יתכן זה לחכמי העמים, לנו לא יתכן, כי לנו התורה הזאת מורשה… לדעת את המצות אשר צונו ה' אלהינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות והיא חיינו וארך ימינו. וכדי שלא יהיו חיינו תלואים מנגד בשערת הסברא… לבד, תקנו לנו חז”ל את המסורה וגדרו גדר… ומעתה אין לנו לזוז מדרכה הסלולה ולפלס ארח חיים על פי… סברא ואומד דעת של מדקדק או מגיה מלבו… כי אם כאשר מסרו לנו בעלי המסורה… על פיהם נבין במקרא… פעם עפ“י פשוטו ופעם ע”פ דרשת חז“ל, שניהם כאחד צודקים” וכו' (שם). החפץ לעמוד על עמתת הדמיון שבין הרפורמאטור האשכנזי ובין הפלוסוף העברי, יכוֵן נא אל הדברים המעתיקים בזה את דברי לותר על ראשי הכנסיה הרומית.

ולמען יהי התרגום הזה לצרך גמור, ולמען יאמרו כי הביא גאולה לעולם, ככל אשר יתהללו האשכנזים בתרגום לותר; ועל הכל למען מצא סבה מספקת לעקור את היהדות הקיימת ככל אשר עשה לוּתר לדתו, התגודדו המון המשכילים ההם על אבותיהם כי פרועים ומקולקלים היו במדותיהם ובדעותיהם ובמוסרם. והתרגום האשכנזי בא לתקן – אף תקן. עם עדת פושקי שפתים אשר פיהם רחב הרבה יתר מדעתם, לא יעלה על לב איש יודע לשמור כבודו להתוכח. אך מי יוכל לעצור ברוחו אם גם חכם וסופר כפרופסור גראֶטץ אשר אמנם עשה טובה לישראל בספרו “דברי ימי היהודים” יחליט כי “שחרור רוח בני ישראל ותחיָתם” היה התרגום הזה (Xl 41)! אם גם איש גדול וחכם כמוהו יוציא מפיו “דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל” כי אבותינו היו נופלים במוסרם מבניהם אחריהם וכי רק השכלת ברלין באה להורות לנו צדק אשר לא ידעו אבותיהם ואבות אבותיהם, או צר לנו מאד להחליט כי מנגע החקוי אשר יצאו במית הירץ להרבות שמה ושערוריה בישראל לא נרפאנו עוד, גם אנחנו גם חכמי דורנו, עד היום הזה.

יד החקוי, החומד ומתאוה רק מה שאינו שלו, היתה במרבית סופרינו הקטנים עם הגדולים, לקדש כל דעה ומנהג מולדת חוץ ולזרות כמו דוה מנהגי ישראל ולחלל כל קדש אשר ראו בבית אבותם. אך זעיר שם זעיר שם בסור מעליהם רגע הרוח הרעה ושבו והביטו נכוחות. גם פֿרידלנדר הרואה רק חובה על הדורות הקודמים כתב: כי בין היהודים “הצדקה מרובה! גמילות חסדים מצויה; אהבת אבות ובנים וקדושת המשפחה עמוקה מושרשת ומיוסדת מאד, מסירת נפש איש לטובת רעהו חזון נפרץ הוא ורק מעט ישמע בקרבם זמה, עשק ורצח” (אגרתו לטעללער 35). לעמת זה התאונן פֿרידלנדר על דורו דור דעה בעיניו, לאמר, “הנה נראו בתוכנו חטאות אשר לא ידעו אבותינו, כחש באלהים! רך ומרך, עצלות, תענוגות בשר ותפנקים, כל ילדי שקר אלה אשר הולידו ההשכלה והתרבות בקלקולן נאחזו גם בקרבנו וצפויה היא התמימות כי עוד מעט תסחף בשטף הבזבוז וגסות הרוח” (מובא בגראֶטץ (Xl 170. ואחרי דברי הודאת בעל דין זה ימלא כל איש ישראל, היודע את עמו מפי ספר החיים לא מפי ספרים אשר כתבו אנשי ריבם בישראל ובעמים.

הן אמנם נודה ולא נבוש כי חסרנו אז דבר אחד אך לא מוסר כי אם נימוס חסרנו, לאמר: לא את הקדושה והטהרה בדברים המסורים ללב, ולא חסד, משפט וצדקה בדברים שבין אדם לחברו, חסרנו, כי אם הטיח החיצון העושה את האדם נאה ומתקבל על הבריות גלה ממנו בעונינו. בגלות ישראל גולה אחר גולה נבלה שפתו, ומכל לשון קלטו מעט והמעטים הרבים האלה עלו כטלאים על גבי טלאים ויהיו ללשון עלגים, ללעז (שזאַרגאָן) אשר אן בו מתום, ואין טעם וסדר ודקדוק נוהג בו. הן אמנם כי בגבול התורה והדעת לא הרבה הלעז לשחת, כי שפת הסופרים היתה תמיד שפת אבותיהם העברים, אשר בכל דור ידעו להביע בה כל מחשבות לבם בכל צלליהן ואורוֹתיהן ועל פי הרוב מצאו סופרי ישראל את ידיהם ורגליהם בסגנון העברי יותר מסופרי אייראָפא בשפת רומית אשר היתה בימים ההם ללשון סופרים בתוכם. אך אם לא הפסיד הלעז לתורה ולדעת מאומה, או רק מעט הרבה להזיק בדרך ארץ בהוסיפו גם בוז ולעג על השנאה אשר שנאוהו העמים לקים מה שנאמר “כל אחי רש שנאוהו”. מי לא ידע כי מכת בלתי סרה היתה הנגע הזאת בבית ישראל אשר פרעתהו לשמצה גם בעיני גם בעיני קמיו כי בדבר איש לשון עלגים יפול גם בעיניו, לא ימצא ידיו ורגליו במסבה, רוחו תקצר ודבריו אינם נשמעים. אך בכל זאת רק קלקול נימוס היה והמוסר גבוה על הנמוס כגבוה שמים על הארץ, והאיש האומר לחסר נימוס פורע מוסר, אחרי עיניו הוא זונה, שוטה, רשע הוא וגס רוח.

אל תקון הנמוס הועיל התרגום האשכנזי ליהודי אשכנז כי באמת הועיל להם להפוך להם שפה ברורה. אך הלא שמענו זה מעט מעדת פֿרידלנדר כי הנימוס הזה לא עמד להם לקים בידם את מוסר אבותיהם.

אך אם למרות אניני הדעת ענה ראש משכילי ברלין אמן אחרי מוסר הזקנים, הרבה הרע ראש משכילי וויען. איש אשר לגבולתו אין קצה ושמו הירץ הומבורג. הוא החל לקטרג ולהוציא שם רע על ישראל באזני הממשלה, הוא אבי הבראַפֿמנים והברימנים אשר מעולם. האיש הזה בנעוריו היה מורה לבני בן־מנחם שתים או שלש שנים. ובן־מנחם, אשר כרחב ידו בתורת הנפש בכללה כן קצרה ידו בדעת רוח בני האדם הסובבים אותו, הטה אליו חסד ויכבדהו, עד כי בהרחיק הומבורג נדוד מברלין היו אגרות הולכות ובאות ביניהם. אך מי יודע אם בעצת בן מנחם היעוצה לטובת הומבורג לבלתי שוב לברלין עוד, (בשני למכתביו אליו) לא היה מעורב רגש סתום כי לא טוב הוא גם לביתו. כי בעוד שמונה חדשים רואים אנחנו את הפלוסוף מתוכח בלשון רכה עם מורה ביתו תוכחת נמרצה על ערך מעשי המצות אשר החל הומבורג לבעוט בהם ברגל גאוה באמרו כי מבדילות הן בינינו ובין העמים האומרים לחברנו אליהם באהבה. ובן־מנחם אשר הוכיח לו כי לוּ לא היה באמת תועלת אחרת למצות בלתי אם בהבדילן אותנו מן העמים גם אז אין ערוך אליהן. כי אין קשה לישראל כספחת הזאת היעוצה לו להסתפח על כל העמים בדברי דת וכי גם לעמים יזיק משפח זה מאד בהרבותו חנף ונבלה, ובדברים אלה חתם האיש הרך הזה את תוכחתו: “בכל קשי ערפנו נעמדה נא על פשנו” לסכל את התחבולות אשר יחבלו לנו אנשי און האומרים כל היום: קרבו אלינו ונקרבה אליכם! המה רק עקב יגדילו וממקומם לא ימושו. כאשר יתאוה הזאב לדבקה אל השה ולהיות עמו לבשר אחד, לאמר: “להביא את השה אל קרבו ולהפוך בשר כבשים לבשר זאבים, כן המה אומרים לעשות לנו” (בחמישי למכתביו). בעוד ששה חדשים הוסיף בן־מנחם לכתוב אליו לאמר: “רחוק אני מן הנחת אשר דעתך נוחה, מרוח הסבלנות השפוכה כיום על כה”ע כל עוד אשר חפץ התחברות בדברי דת אורב במסתרים, מסוכנת סבלנות כזאת הרבה יתר מרדיפות בגלוי. וכבר חרץ מאָנטעסקיו את המשפט הרע: כי אין מכשיר נאמן להטות לב בעל דת אחרת אל הדת השלטת בסבלנות ודרכי נעם, לא רדיפות וחזק־יד, לפי ראות עיני זאת היא רוח החיה בדרכי הסבלנות שבימינו, לא חכמה וצדק, וע“כ עוד יותר ויותר ראוי לנו, המעט מכל העמים, אשר לא לפתות ולא להפּתות באו להתכנס ולהתנגש יחד. ובמה? – עוד הפעם חזקה עלי יד שיטתי ותביאני אל דבר מצות המעשה וכו'” (בשביעי למכתביו). כמעט אל איש מבאי בית מנחם לא הרבה – בכל אשר ידענו – להביע את דעותיו בדברים מכריעים ומוכרעים כאלה. ומה הועיל הפלוסוף החסיד לתלמיד שאינו הגון זה? כזורק אבן למרקוליס! הדברים והאמת האלה אשר כמעט רוח נבואה שרה עליהם, נשכחו עשר שנים אחרי כן מאדם בליעל זה הולך עקשות פה בהכותו את אחיו בלשון לפני שרי ממשלת אוסטריה כי “היהודים מנשאים עצמם עד לזרא, כי המה העם הנבחר, כלם קדושים וכו‘, עד כי העיז שמואל פניו לבקש לרדות בשאול המלך; כי הם לבדם קרויים אדם וכו’ וכי גברה ועצמה בם תאות המשגל(?) באופן נורא מאד”. ועצתו היא: “לדחות כל הרבנים ממקומם אחרי כי אין כל תקוה לתקנם, לבטל הישיבות ולמוד עברית וכו‘, למחוק כל ספרינו את המקומות שבהם חרפות וגדופים על דתות אחרות או להכין Aute do fe ממש לכל ספר כתוב עברית וכ’ וכו' וכו'”. הסופר הנכבד ר' אליעזר שולמאן אשר מספרו “מקור ישראל” אנחנו מעתיקים אות באות את דברי הדלטוריא המגאָלה הזאת, חותם את דבריו לאמר: “האם לא חוליה נכבדה היא באמת בשלשלת ההשכלה הברלינית?” ואנחנו נדמה כי לכבוד כל הפוחזים וקלי הדעת שקמו בעת ההיא אשר חטאו והחטיאו בפחזותם את ישראל חייבים אנחנו להגיד: כי לא קם עוד נבל בתוכם כהומבורג מדבר תועה ונבלה כמוהו. ואנחנו אשר לא לפרוט את הקורות באנו כי אם להורות את הליכות הרוח בכל יושר דרכה ובכל משובת תעתועיה, נעזבה נא את המקום הזה מעט קט לראות מה פעל רוח בן־מנחם במקום אשר מראה אשה לא היתה לעינים, וקול פושקי שפתים מתהלך לרוח היום לא היה לרוח המושל, באצילי בני ישראל.

 

ג.    🔗

הזכוי היה לחזון שקר קסם ואליל בידי אנשי הדור ההוא. הוא האלהים אשר עד היום יקריבו לו בני ישראל את כל קדשיהם לכל חטאתם ויקראו את שמו: אימנציפּציוֹן. על מזבחו עלה הכהן פֿרידלנדר להקטיר ולכפר על כל עדת ישראל את עון אבותיהם. וירא והנה אין פונה אל מנחתו ויאמר בלבו: הן חטא ישראל חטאת לא יוכל כפרה, ועתה אעשה נא אני לביתי, ויעש כן, ויעל את חמדת ישראל כליל באש לכפר בעדו ובעד ביתו, ויהי כי נלאה על הבמה גם הפעם, ואלהיו אשר עשו לו ידיו לא ענו לו באש, ויפן אל אלהים אחרים אולי יענו לו במים – והוא בא אל מקדשו להתפלל, ולא יכול, כי הכהן סגר מפניו את הבית מבא, אף עצר את השמים ומנעו רביבים, וירא כי נדחף לצאת, וישב בבשת פנים לאחי.

זאת היא פרשת גדולת כל הגדולות אשר עשה פֿרידלנדר בישראל ועמו כל משכילי אשכנז משנת מות בן־מנחם עד שנת תקע"א.

תחת אשר המשכילים האשכנזים כרסמו רק את הקליפה, מפרי מחשבות בן־מנחם אשר חשב על היהודים וַיֵמר חכּם, אכלו רעיו הצרפתים את התוך ותאורנה עיניהם. אוהב היה לבן־מנחם ולנפתלי רעו ושמו נפתלי הירץ מעדעלסהיים (Grai Beer) יליד עיר ביסהיים אשר שם פתח בשנת תקל“ח בית מדרש גדול ללמודי תורה ואת גיסו הרה”ג ר' דוד שונצהיים אשר אותו שם נפולון אחרי כן לראש הסנהדרין, הקים לראש ישיבה. לרגלי עסקיו לספּק לחיל צרפת מכולת ומספוא, קבל רשיון מאת המלך לוּדוויג הששה עשר לשבת בשטראַסבורג, העיר המסוגרת לפני בני ישראל בימים ההם. לאט לאט הותרה לו להשתקע בעיר הזאת לקנות בתים לו ולעשרה אנשים מבני ישראל הצריכים לו לעסקיו ולכל דבר שבקדושה, עד כי באחרונה יסד שם קהלה, ואת גיסו שם לרב. ויבן שם בתי עבודה (פֿבריקאות) ויקן שדות וכרמים, ויעבד את עניי עמו בבית ובשדה, למען סתום פיות דוברי שקר האומרים כי ישראל לא יצלח לכל מלאכה בלתי אם אל הסחר עיניו. ויפץ בצרפת את ספר דאָהם על אדות זכוי היהודים, ויט את לב השרים העומדים לפני המלך לדבר טוב על עמו, עד כי פקד המלך על בני ישראל לבחור מתוכם אנשים חכמים וידועים אשר יתיעצו עם שרי ממלכת על משפט עמם. ויעשו כן, ויבחרו מתוכם אנשי שם ואת נפתלי מעדעלסהיים בראשם. פרי מעשה הנכבדים האלה היה כי העביר מלך צרפת את החק אשר היה חרפה על ישראל ימים רבים; כי העביר הנוגשים את אשר הפקדו על הגבול להרים מכם מכל נפש ישראל כאשר ירימו מכל נפש בהמה.

ולא ארכו הימים, וכסא מלכות צרפת החל למוט ולהתמוטט עד כי נהפך, כלו ומלך נקי וצדיק נספה בעון אבותיו. בקרב הימים האלה החלו שרי מליצי צרפת אשר שמו פניהם לזכות את כל יושבי הארץ בחקה אחת ומשפט אחד, להאיר את פניהם גם אל ישראל. השר מיראַבוּ אשר כל מדינת צרפת היתה כמעט קפולה ומונחת בחיקו היא מלכה ושריה וכל עמה, כתב ספר על גדולת בן־מנחם וזכוי היהודים בשנת תקמ"ז, בהיותו בברלין, וכשמעו את שמע הפילוסוף העברי אשר מת זה מעט. גם כהן נוצרי גרגוּאַר. אשר גם הוא היה מן הנוטלים חלק בראש בהליכות הפוליטיק בעת ההיא, כתב סנגוריא על היהודים. ומה עשו בני ישראל בצרפת למראה הדברים האלה? הגם הם נחפזו מרוב פחד, או מרוב שמחה, לשום את ספר תורתם ואת כתבם המתיחש מרמס לרגלי העם אשר בתוכו הם יושבים, ככל אשר עשה פרידלנדר בשכר ספק לגימא אחת של זכות אזרח? – לא, המליץ הראשון בשפת צרפת בקרב ישראל ישעיה בינג אשר כתב מגלה לשחר את זכוי עמו, קנא קנאה גדולה לכבוד תורתו ומולדתו ויאמר: “אם האנשים הטופלים עלינו שקר יקראו לאיש דבק, בתורת אלהיו, שומר הבלא שוא, הנני מברך בזה את אחי ואת עמי, כי יהיו שומרי הבלי שוא כל הימים, למרות וואָלטער הזונה רק אחרי עיניו… עת אשר חשך כסה ארצות צרפת ואשכנז, ויושביהן התהוללו באימים קמו בקרבנו סופרים כפילון ויוסיפוס, מהנדסים, תוכנים, משוררים וחכמי חרשים”. המליץ הזה לא יתעה בשוא את נפש קוראיו כי מולדתנו עשויה להתבטל, רק כי יכולה היא להשתתף בדעתה עם האומה השולטת, וכה יאמר: “שני לאומים הדרים במדינה אחת, ולהם משפט אחד, ודתיהם השונות תלמדנה מוסר אחד, לא יבדלו איש מרעהו גם ביצר הלב גם בכשרון”.

מקץ שנתים ימים אחרי אשר ערך פֿרידלנדר, תלמיד וחבר לב"מ, בקשה אל ממשלת אשכנז לפרוק את על הרבנים מעל צוארי בני ישראל, ערך תלמיד וחבר אחר לבן־מנחם ולרבי נפתלי וויזיל, איש אשר קטנו עבה ממתני פרידלנדר וחבריו, איש חיל, נדיב רוח ואמיץ לב, יצחק בער שליח קהלות לותרינג גם הוא את בקשתו אל קהל־גוי (נאַציאָנאַלפערזאַממלונג) לקיים בכל תקף את כח בית־דין ביד הרבנים. זאת היתה ראשית בקשת האיש המרומם אשר ברוב לקחו ובמתק שפתיו הכריע את הכף לזכות הזכוי. ויקן את לב שרי צרפת עד כי היושב ראשונה ענה לו: כי לכבוד יהיה לעם צרפת לתת מנוחה ורוחה לבני ישראל, וכל הנאספים אספו אליהם את מלאכי בני ישראל ההולכים עם יצחק בער כאורחי כבוד לשבת בתוכם. – פֿרידלנדר המתרפס ומתאבק בעפר רגלי כהני לותר נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, ויצחק בער המתגאה בתלמודו וברבנותו הורם על לשבת עם נדיבי עמים (תקמ"ט).

כאשר קים המלך וקהל־גוי בתחלת שנת תקנ“ב את דבר הזכוי לכל משפטיו ולכל חקותיו מבלי עקור אף קוצו של יו”ד מן היהדות, נחה הרוח על האיש יצחק בער אשר כמעט מעשה ידיו היתה הישועה הגדולה, ויוציא מכתב גלוי לכל אחיו; מבלי התהלל ומבלי התפאר, רק להאיר עיניהם ולהעיר אזנם על ברכת הזכוי; וכי חייבים הם לדרוש בשלום המלכות בכל לבבם ובכל נפשם, וללמד את לשונם דבּר רק בשפת הארץ ולהעביר הלעז המגומגם מתוכם ככל אשר יעץ בן־מנחם את בני עמו, וכמוהו חתם את דבריו “כי היהודים עשוים להשתנות רק בצרכיהם לא בתורתם, כמה טובה כפולה ומכופלת לתורה הקדושה עלינו אשר האירה את מחשכי גלותנו ותמתק את מרורות כוס התרעלה אשר שתינו מיד אויבינו. במה נקדמה על כל הטוב אשר עשתה לנו ולאבותינו! – הלא רק בשמרנו גם היום את תורתנו הזאת, ללכת בה בכל לבבנו לשכוח את שם אלהינו בימי טובה ורוחה, למען דעת כל עמי הארץ כי ישראל גוי אחד בארץ, אשר עמד כסלע בלב ימים למול כל גל ומשבר, כל פגע ומפגע אשר ישאפו לבלוע אותו חיים זה אלפים שנה – או הלבעבור זה אמץ ה' את רוחנו לשאת ולסבול כל הדורות הרבים ההם ולעמוד בנפשותינו על תורתנו למען נמעול בה מעל כאשר יאור גם לנו היום?”.

בסגנון זה דבר גם בנו מיכאל בער אשר הוציא בשנת תקס"א “קול קורא לכל ממלכת הארץ” בשפת צרפת על העשוקים הנעשים “להפרורים המפרפרים לנפוצות עמו האמלל אשר התהדר בימי קדם בהדר גאון היכל קדשו, במרום מולדת חכמת אלהים אשר בקרבו… אנחנו הם בני העם אשר חבלי מות ובלהות החיים משחק היו לו, אשר לא נסחף ולא נהדף משטף מים הזידונים אשר שטפו גוים ואלהיהם. זכרונות מני קדם יון ורומי, כצללים נהלכו, ושארית ישראל ילפתו ארחות דרכה, במעקשים ובעקלקלות זה אלפי שנה; כשן סלע מצוק אשר לא תדפנו כל רוח ולא תפיצנו כל סערת חמה, נותרנו רק אנחנו לבדנו מכל משפחות האדמה”.

גם בשנת תקס"ו בשנה אשר קרא הקיסר נאפוליאָן מועד מראשי ישראל יושבי ארצו להשיב על שאלותיו אשר שם לפניהם, לא נפל לב יצחק בער ולא הפיל מדרכו כמלא שערה אף כי כבר החלה החרוּת בעת ההיא למוט לפני דבר מלך שלטון נורא על כל סביביו. ויהי כי נועד יום המועדה להיות ביום השבת ערב את לבו להציע לפני קריאי מועד לדחות את המועדה ליום אחר משום חשש חלול שבת, בדבר הזה דומה הוא פֿרידלנדר לבן־מנחם אשר גם אותו הבהילו שוטרי המלך לעמוד לפניו בפוטסדם הרחוקה מברלין שלשה מיל ביום השבת, אך בטרם הלך שמה בצרת נפשו שאל התרה מפי בית דין (קייזרלינג 122).

לוּ היתה בברלין בימים ההם מועדה כזאת כי עתה שמו המשכילים את עיניהם ואת לבם למרק ולגרד כל זכר למולדתם, לא כן קריאי מועד אלה ליפמאן Cerf beer בן נפתלי מעדעלסהיים דבר באזניהם את הדברים האלה: “שכחו את מולדתכם למקומותיכם לא אלזסים לא ספרדים ולא אשכנזים אנחנו, כי אם גוי אחד המפוזר ומפורד בכל הארץ אל אחד לנו, ותורה אחת אשר תצונו לדרוש בשלום המלכות אשר במשפטה נחיה!”

האיש הגדול יצחק בער המגן לעמו ומעוז לתורתו לא זע ולא חת לדבר על עמו כאשר עם לבבו אל השר Moie הקשה לישראל, אשר לא רכות וחלקות דבר אל קריאי מועד בשם אדוניו. ואלה דברי יצחק בער: “העם האמלל ומורדף בלי חשך נאמן לאלהי אבותיו כל הימים, העם אשר את המות לא יירא ומצוק לא יפחד, עוד כלו אומר כבוד, כי גוי מעולם הוא, איתן, בל ימוט משאון לאומים, ראשית גוים וקדמי ארץ מכורתו, אחריתו אחרית כל היקום… אזרחי צרפת, ובני ישראל אנחנו, קומו נא ונשא ידינו קדש ונשבעה להיות שתי אלה יחד: צרפתים בעמדנו בנפשותינו על ארץ מולדתנו היקרה, ובני ישראל בשמרנו את תורת אלהינו. על שתי אלה אנחנו נשבעים למלכנו הקיסר באהבה”.

אך נשאלה נא מדוע רחקו משכילי צרפת ממשכילי אשכנז כרחוק מזרח ממערב? האמנם המקום גורם כי בצרפת בהתנדב עם ובהשכילו ירום וירחב ויחבק בזרועותיו מלא עולם, תחת אשר האשכנזי בהניח לו מעט מעצבו ומרגזו, או בהעלותו על לבו אולי ינוח לו, יקשה ויצר, יסוג וינזר אל תוכו, יהדף וידכא את כל הקרב אליו, יתנכר ויתכחש אל כל מידעיו מאז, הגם על בני ישראל היושבים בארץ אשכנז נאצלה רוח אשכנזי להפרד מעל אחיהם, ועל אחינו יושבי צרפת נחה רוח צרפתית לאהבה את עמם בכל לבם? – חלילה לנו להגיד כזאת, פן ישימו הקוראים את חלקנו עם מציבי גבולות בישראל למספר העמים אשר בקרבם הם יושבים, אין זאת כי אם משכילי אשכנז אשר כהו עיניהם לנגה כבוד בן־מנחם אשר נחל מחכמי העמים ושריהם, לא העמיקו לראות בדמות בן־מנחם את הפתוחים החדים הדקים המבדילים בינו ובין גדולי העמים העוטרים אותו כי אם את הַתּוים הקלים המשותפים גם לו גם להם, וכל אשר היתה עם הפילוסוף הנערץ הזה בתפוסה אחת, סקרה עיניהם בסקירה אחת; לא אותו ביפי חכמתו, כי אם אותו ואת תפוסתו בתפארת גדולתו, ובכן יותר ראו מאשר התבוננו, על כן לא את תורת בן־מנחם, כי אם אהבת העמים אליה חמדו ואותה רדפו, ובאהבה הזאת נתנו ויבזו את כל הון בית אביהם, הפרו את האחוה בינם ובין אחיהם יושבי ארצות אחרות, למען היותם מופנים מצד זה לסגור בבשר אשכנז תחת הצלע אשר לקחה מהם בנגעם בכף ירך יעקב, ועל כן לא שמו לב לדעת עת ומשפט ולכוון את השעה. לא כן בני ישראל יושבי ארץ צרפת המה לא היטיבו דרכם לבקש אהבה, כי אם לאמת דרשו משפט וימצא להם לעת מצוא לעת אשר לב עם צרפת היה פתוח לזכותם, ויען כי לא ראו משכילי צרפת את בן־מנחם לעינים על כן ראוהו ללבב ותנח עליהם רוחו המלאה אהבה וכבוד לעמו, עד כי כמעט סגנון אחד עולה לדבריו בספריו, ולדבריהם בקהל עם על ישראל ועל תעודתו הרוממה.

הצמח הרך אשר שתלו ידי אצילי בני ישראל לצבי ולכבוד בצרפת, עלה כיונק ויוצא פרח נחמד למראה, את הסנהדרין, ויעש פרי ימים רבים אחרי כן: כי הארץ ההיא היתה מטע לשם כל “ישראל חברים” שם שלם על אומה שלמה אשר לדאבון נפשנו פגמו אחינו האשכנזים בשם הגדול הזה באמרם להפרד מאחיהם ולעשות להם “כל ישראל חברים אשכנזית” דבר מכחש מתוכו. מירכתי הארץ הזאת עלה בימינו נשיא כענן כבוד וינף גשם נדבות על נחלת אבותינו הנלאה ויפקוד ארץ וישוקקה ויעשרה. אך אל נא נשא דע למרחוק, נשובה נא אל אחינו באשכנז ונראה כי בכל היותם לטרח באהבתם היתרה והנעתרה, לא העלו להם כי אם יסורים ושנאה תחת אהבה, כי כותבי פלסתר קמו, בשנת תקס“ג–תקס”ה, אשר מלאו ספריהם עשק ונלוז, עמל ונבלה, רמיה ומרמה על בני העם האמלל היושב לבטח עמם וימלאו את ארצם אשר עברה וקנאה. אך בפעם ההיא לא מהרה מאד רעת בני ישראל כדרכה פעם בפעם, כי שלטון צרפת אשר החלה לשפוך ממשלתה בעת ההיא על בני האשכנזים לא נתנם לקום על ישראל, ותהי הפורענות שוהה לבוא, עד סור עול צרפת מעל צוארי אשכנז אז היתה הרוחה לאשכנז ותקם צרה לישראל. מכתבי־עמל נעורו עוד הפעם בשנת תקע“ה לשום דופי ולדבר תועה ונבלה על בית יעקב ויזרו גפרית אשר בהריחה אש קנאת עם התלקחה לשלהבת בוערה בכל ארצות אשכנז בשנת תקע”ח תקע"ט.

ומה עשו משכילי אשכנז בעת ההיא? אחדים מהם נואלו להצדיק עליהם את הדין; בסנגוריותיהם אשר כתבו על ישראל לא דרשו משפט, כי אם בקשו רחמים ויכנעו לני אויביהם לבקש להורות להם דרך ישרה אשר ילכו בה לבלתי הטריח עוד גוי צדיק כאשכנז לפנות מעסקיו ליסר את בת יהודה השובבה לטוב לה (גראָטץ (Xl 263. אך קרבו ימי החנופה, החלקות המחמאות למות מקרב אחינו בני אשכנז, כי להמתכחשים והמתנכרים הממירים והמומרים אשר הדיחו כל רעה המיטו כל און על ישראל אשר הכעיסהו בהבליהם זה ימים רבים, הקים ה' אורבים מתוך ביתם, שני אנשים מבני ישראל חכמים ונבונים, אשר לחרפתם ולבשתם נגרפו ונסחפו גם הם בזרועות השטף, ויעזבו את עמם ואת אלהיהם, אך בשבט פיהם ובשוט לשונם רבו את ריב חרפתם גם מיד אשכנז בעלת הבשר גם מיד הבוגדים הקלים והכבדים אשר שמו את אשכנז ואת אלהיה למשא נפשם. שם האחד משני המליצים האלה אשר לא קם עוד כמוהם באשכנז באֶרני והשני הייני אשר מאומה לא לקחו בידם מנחלת ישראל בלתי אם את הפּלפּלת האחת החריפה וירפאו בה את ספרות אשכנז התפלה מריח הפה, הבא על עון לשון הרע, וימררו בה את חיי צוררי היהודים, ויטאטאו במטאטא השמד משאות שוא ומקסם כזב, אשר חזו להם משכילי ברלין בהקיץ ובחלום.

על שני האנשים האלה רבו מאד חלוקי הדעות. זה אומר כי באֶרני נטה יותר אל ישראל וזה אומר כי נפש הייני דבקה יותר בעמו, על דעתנו רחוקים היו שניהם ממקור ישראל כי ראו בילדותם את המשכילים אשר התנשאו לאפוטרופסי היהדות בפחזותם ובנווּלם, ואת גדולי הרבנים חסרי כל חלקת הטיח אשר הוא לבדו כל כבוד אנוש בדור רם עינים, ויעלימו את עיניהם מתורתם וממולדתם. אך היות רוחם נדיבה, בינתם חדה וטעמם טוב מאד, על כן בריב באֶרני את ריב משפט האדם מיד עושקיו כח, עלתה באזני גם צעקת עמו מפני נוגשיו, וילחם בשונאי ישראל בזעם אפו, ובלעגי שפתו, מלבד אשר מדד לאשכנזים את פעולתם אל חיקם, עשה באלהיהם שפטים בהציגו את גאֶטהע, האליל הגדול והנבוב המושל ברוח אשכנז, ערום ועריה, כי איש אין לב הוא, אין מוסר ואין מישרים, ואת תורתו אשר נתן לאשכנז ולאירופא, תורת הזמה והבשת קרע לגזרים, וישם אותה ואת כל המחזיקים בה, היוצאים ידי חובת מוסר וצדק ביפי טעם, עפר תחת כפות רגליו. המליץ הזה במלחמתו זאת, מבלי דעת למי הוא נלחם, נתן כבוד גדול לתורת אבותיו (אף כי לא אהבה יען כי לא ידעה), כי הוריד מעל כנו את אלוה מעוזים זה, את ההפך המובהק לרוח עם ישראל אשר בשיטת גאֶטהע היה למטבע מהלכת בקרב הארץ, יען כי הנאתה קרובה. בתגבורת הטעם על המוסר נלחם כמעט כל ימי חייו, האין זאת מלחמת תורת אמת בהבלי נכר?

ברוח משפט, אשר היה לרוח חיים בבאֶרני כל ימי חייו, היה הייני נופל ממנו, הוא התעסק בספריו בצרכי רבים לא לשמם כי אם לשם סניף למליצותיו. וגם למאייו אשר הביע בהם היתה דרכו שונה מדרך באֶרני כי אחרי מראה עיניו הלך, וישנה את טעמו לרגעים. אך לעמת זה נעלה עליו בדעתו הנקיה אשר בה חשף מצפוני כל נעלם, בנוח עליו רוח הוללות, נתן כל חכמה, כל מוסר וכל קדש ללעג ולקלס, כי ילד שובב היה כּל ימיו; אך בסור מעליו לגעים הרוח הרעה הזאת אז ראה כל טֹהר בטהרתו, אז נשא מדברותיו בשפת בני אלים על הדר שיבת עם עולם, על כבודו ועל גדלו, על מרום מולדתו ועל רום תעודתו, אז יבחין עמקי תעלומות נעם בחיי העם הזה גם בגלותו אשר חמדת כל הגוים כאין נגדן. ספור “הרב מבכרך” אשר ראשיתו היא כל שאריתו מצבת זכרון היא לאח נפשע זה.

בעינו החדה ראה עמל גם בזיו הרפורמא היהודית אשר הבהיק בעת ההיא מסוף אשכנז ועד סופה, ותך עינים לרבבות בסנורים. גם דרך חברת מרבי התרבות בישראל (קוּלטוּרפֿאעראיין) אשר גם הוא אמר להלות עליהם לא מצאה חן בעיניו.

אף כי למראית עין גבהה תקנת יאקאָבזאהן על דרך פֿרידלנדר גובה שמים כי יאקאָבזאן ברפֿורמא אשר הנהיג, ובהוד והדר אשר נתן לתפלת הצבור אשר קרא לה שם חדש “עבודת ה'” (גאָטטעס־דיענסט) השיב רבים אל הדת אשר בלעדי זה רחקו ממנה. בכל זאת אם נעמיק להתבונן נראה כי מדה אחת לשניהם, אך תחת אשר פֿרידלנדר הדיח את בני ישראל אחרי הנכר, הביא יאקאָבזאָהן את הנכר אל הקדש, העמיד צלם בהיכל. הן אמנם כי טוב וישר הוא להשתחות לה' בהדרת קדש, כי גדולינו לא מאסו בתשובת היופי והנגון על פי חקי המוסיקא היה רצוי בעיניהם, וכן נמצא בתשובת הב“ח קכ”ז המתרת בפירוש כל הנגונים אפילו אם דומים הם לנגוני העמים כל זמן שאינם מיוחדים לעבודתם, – אך העושים פרט קטן זה הבטל במעוטו לעמוד התוֶך אשר כל בית ישראל נשען עליו, ומקיימים גם על הפרט הקטן הזה מצות: איכה יעבדו וגו' (דברים י"ב ל') והמכונים גם את מלבושיהם, גם את כל תכסיסי עבודתם, אל עבודת העמים, זר מעשיהם, נכריה עבודתם, עבודה זרה בטהרה היא. על תולדות הרפֿורמא ועל תולדות תולדותיה לא נדבר הפעם, כי כבר ערכנו לה דמות לכל תהפוכותיה במאמרנו “לברית עם לאור גוים” הנדפס במ"ע “המליץ” סוף 1884. אך לפי דרכנו פה נעיר כי התהפוכה הגדולה אשר התהפכו הרפורמים בתחבולותיהם לקרא גם על הקלקלה הזאת את שם בן־מנחם אשר כל חפצו בכל ספריו היה רק להבדיל בין היהדות ובין כל הדתות, חוצפא יתרא היא. לוּ אמרנו להביא ראיה לדברינו מדברי בן־מנחם, כי עתה היה לנו להדפיס פה מן הקצה אל הקצה כל כתבי בן־מנחם.

כאשר היטיב הייני לראות את היסוד הרעוע של הרפֿורמא, כן העמיק לבחון את חברת מרבי התרבות בכל רום עיניה וקצר ידה. החברה הזאת, מרבי התרבות בישראל (קולטורפֿעראיין) נוסדה בברלין בראשית תק“פ בידי שלשה אנשים צעירים לימים, הלא המה: האיש הגדול יום טוב ליפמאנן צונץ, אֶדואַרד גאַנז ומשה מאָזער. עד מהרה נלוו עליהם גם שני זקני המשכילים פֿרידלנדר ובן דוד. מכל הגדולות אשר אמרו לעשות בישראל לא נעשה דבר, בלתי אם בית ספר ומכתב עת למדע היהדות אשר לא יצאו ממנה בלתי שלש חוברות. מקץ שלש שנים נדמתה החברה הזאת כקצף על פני מים, ומלבד ריט”ל צונץ הנאמן לחכמת ישראל ומלבד פֿרידלנדר ובן דוד שמתו ביהדותם מחמת זקנה, המירו כמעט כל ראשי החברה את דתם אף כי נשבעו כלם לבלתי עזוב את אלהיהם כל הימים. על כל הדעות והמאמרים אשר במכתב העתי הזה אין שוה לנו להוציא משפט, כי כבר אבד עליהם כלח. אך על המגלות העפות ההן אשר מרוח בכנפיהן יצאה דעת קדים בסערת חמה לגזול את שני לוחות הברית מידי אדון הנביאים ואת ספר התורה מזרוע תפארתו נדבר דבר.

שם הדעת הזאת היא: “בקרת המקרא העוקרת” אשר לפי ידיעתנו היה לאַצאַרוּס בן־דוד הראשון אשר הנהיג אותה בישראל “בכה”ע למדעי היהדות" תקפ"ב. שם התאמץ להכחיש את דבר מתן התורה בידי משה והייני אשר גם הוא לא היה אדוק מאד בדתנו ולעמת זה אוהב היה לבן־דוד, קרא את הדברים וימצא אותם ואת מופתיהם סרי־טעם, ועל פי הרזון והיבשת, הקור והכבדות אשר לחקירה זאת, הוציא משפט כי ראויה היא יותר להיות קבועה באחד כתבי העת הלותרנים הצנומים, כארבּעים שנה לפנים מלהזדקר בבת ראש בכתב מדע האומר לחדש נעורי עם עתיק ימים אשר לא נס עוד לחו הייני 98 X X).

צר לנו המקום לדבר בזה על עצם בקרת המקרא הנוהגת ועל ערכה, אך זאת נגיד בפה מלא כי מני אז החלה החקירה הזאת, מלאה יד כל איש מדבר גדולות, המתהלל כי יודע הוא אשדודית וזמזומית, וכי היה לו גלגול מחילות בעיי בבל השוממה וגלי אשור החרבה, למלא בחרבנו זה את חסרון דעתו בשפת עבר ולבטל כקליפת השום כל הגיון ישר וכל חקר נכון אשר רוח וחיים בו מפני תקוניו ושבושיו השוממים והדוממים אשר אין טעם ואין ריח בהם. הכהנים הלותרנים ודרשני הרפורמא, אשר רבים מהם החלו ללמוד צורת האותיות העבריות בהיותם בני ארבעים, ראו את המקרא ואת לשון הקדש בכלי זכוכית צבועה ומבוקעה שעל עיניהם הכהות, כהיכל אדוני בזק, כהיכל מלא מלכים מקוצצים שפרקיהם מפורקים ועורם רגע וימאס, מבלי תת לב כי בקיעי כלי ראי המנופץ המה רואים כחבורות פצע וכשברי יד ורגל. יעבירו נא את האפר הזה מעל עיניהם וראו כי תורת ה' תמימה, כלה יפה ומום אין בה, וכי לא היא, רק מתקניה צריכים תקון ורפאות הנפש ורפואת הגוף בתוך שאר חולי ישראל.

ומה נואלו רבים מן המשכילים לתלות גם את החקירה הזאת בבן־מנחם וברוחו אשר שם על עמו מבלי ראות כי הקדמתו נתיבות השלום, היא מחאה גמורה מתחלתה ועד סופה על כל “מדקדק או מגיה מלבו” “העושים דברי התורה כחומה פרוצה יעלה כל איש נכחו ועושה בה כרצונו והם מוסיפין וגורעין ומשנין בתורת ה' וכו' כפי מחשבות לבם והשגתם ועל ידי זה פעמים שלא יקראו בתורה את הכתוב שם כי אם את העולה על רוחם”. היש ציור נאמן לבקרת זאת מדברי בן־מנחם אלה? ואנחנו לפי דרכנו עינינו נשואות אל היום אשר בו יחלו חכמי עמנו לכלכל את דברי התורה בכלכלה עברית, לאמר: עפ“י משפט הלשון העבריה לבדה ועפ”י רוח העם העברי, אשר אמנם שנה את פניו אך את טעמו לא שנה. העם הזה הוא הגוף, והתורה היא הנשמה אשר תחיהו, ובעולם הזה נשמה בלא גוף אינה רואָה ואינה נראה. ע“כ נחשב בעינינו מאמר אחד מדברי חכמי המשנה, התלמוד והמדרש, בהיותו פרי רוח עם חי למקור לבקרת המקרא הנאמנה, יותר מכל המון הלוחות והמגלות והמצבות של מצרים אשור ובבל, אשר מרביתן אין די בהן להפקיע אף את עצמן. הן אמנם כי בדברי קדמונינו יש הרבה פרחים אשר למראית עין אין בה כל פרי, אך מי לא ידע כי בעבור עליהם רוח בקרת צחה, ימצא שם גם אכל למכביר. אמת הדבר כי לא תצא כנגה תפארת תורתנוּ ונביאינו בלי אם בלשון נקיה ומסודרת, ע”כ יש לנו ללמדה לבנינו בשפה ברורה, שפת הארץ בדקדוקה, אך לא בתרגום קצוב וקבוע לדורות, כי חונט הוא את תורת חיים, שם אותה בארון מחושק בחשוקי ברזל. תרגום השבעים אשר ששו אנשי אלכסנדריה לקראתו, הוביש ששׂון מחכמי א"י, עד כי היה קשה להם יום זה כיום שנעשה בו העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה (סופרים א' ז'), ובא לעולם חשך שלשה ימים (בה"ג הלכות תענית). תרגום עקילס לא נוצר כי אם להוציא מלב המנים, ותרגום רב סעדיה – מלב הקראים, ותרגום בן־מנחם – מלב מתרגמי אשכנז ההולכים אחרי לבם. כל התרגומים האלה על כרחם נוצרו כדבר בן־מנחם כי כל עוד היתה לשון הקדש שגורה בפי העם, לא הוצרכו לתרגום בלשון עם לועז, “ואם יוכל איש לדלות מבאר מים חיים, מדוע יחצוב לו בארת נשברים?” (נתה"ש). התרגומים הקצובים ילבישו את מחוקקינו ונביאינו מלבוש נכרי ובעינינו לא ייטב לראות את זקני ישראל אלה יוצאים רעולים כערביים, או מדויהם כרותות בחצי כנערי בני אשכנז, כי אנשי אלהים אשר ראינו עולים מן הארץ, מאדמת כנען, עוטי מעיל המה, מעיל שפת עבר, היא שמלתנו אשר לא בלתה מעלינו זה ארבעת אלפים שנה, בכל המדבר הגדול והנורא אשר עברנו, היא הלבוש הגדל עמנו כלבוש החמט שגדל עמו.

באמרנו כי התרגומים הרעו, חלילה לתת דופי בכונת המתרגמים השלמים; כלם כונו בתרגומם רק לשם פירוש. הטהורים ההם נקיים, והשוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין. אך זאת היא רעה חולה, כי השוטים והמקלקלים מצוים בכל זמן ובכל מקום. וכאשר הערים הרקליוס קיסר להקים שטן את תרגום עקילס לתורת ישראל, כן השתטו משכילי ישראל כאלף ומאתים שנה אחרי כן למלא את כל בתי ישראל תרגום מאין עוד מקום לתורה. אך יותר הרבה מאשר גרם התשמיש הרע של התרגום לתורה שתשתכח, גרמה בקרת המקרא להקשיח את הלב מכל כבוד מולדת (נאציאָנאל־שטאָלץ), כי בראות העם עתר ענן אבק רודף ברוח בער מפי הוללים וישם מאפל על מחמדי הקדם ויאמרו: אכן היו קדשינו לשמה! ומודעת זאת כי רק עם הראה ראשית לו יעשה לאחריתו, ומה נפלא הדבר כי לאצארוס בן דוד אשר הביא את בקרת המקרא אל גבול ישראל, הוא היה הראשון אשר הביע בפה מלא כי אין ימות המשיח לישראל, כי הטמיעה (אַססימילאַציאָן) היא תשועתם ותקותם האחת, ובכן בקרת המקרא העקרת והטמיעה תאומים נולדו בנות אב אחד בברלין הנה, אך לא בנות בן־מנחם, כי לדעתו עוד לא נתקיימו נבואות ישעיהו, ועל בית שני הביע את דעתו “כי לא זאת המנוחה והגאולה האמתית היעודה לנו מפי נביאי ה”תּ (נתה"ש).

משתי הנגעים האלה אשר נגענו לאצארוס בן דוד בחכמתו, לא נרפאנו עוד עד היום. בקרת המקרא לא חדלה עוד לשום שׁמוֹת בכתבי קדשנו ברוח בער ובבלי דעת ובלי בינה במקרא; ושכחת המולדת היתה נר גם לרגלי אנשים גדולים וטובים מפֿרידלנדר ובן דוד, גם לאיש כגבריאל ריעסער אשר התכבד ויתהלל בדתו. גם החכם הנדיב הזה אשר התכון כל ימיו לטובה, ויבז בעיניו את המשכילים המחליקים והמלקקים, דחה את המולדת מפני הזכוי. תוצאות דעתו זאת כי גם הוא נלוה אל עדת הרפורמים, כי הרפֿורמא שמה על שכמה את העבודה הנכבדה הזאת, השכּח מישראל את ראשיתו בבקרת המקרא, והכרת את אחריתו במעשה הטמיעה (אַססימילאַציאָן) במחותה כל זכר לגאולה העתידה. ומה יפלא בעיני המתבונן כי איש גדול כמוהו אשר בלי ספק שם פניו לדעת את עמו, האמין כי אמונת ישראל לאחרית הימים היא לכבוש את כל העולם כלו, וירע בעיניו גאון אולת העם המקוה כי יביא הגואל לבני בניהם את ממשלת כל הארץ (שטעללונגד דער בעקעננער דעס מאָז. גלויבענס צד 4), מי יודע כמה הועיל לנו חכם כזה לוּ למד תורה בילדותו לא מפי הקתיכיסמיס אשר גם את הסעיף השנים עשר ממנו לא ידע כהוגן.

 

ד.    🔗

אך בעת ההיא הקים ה' איש חיל בעמו, אשר שם לבו לטהר את ישראל בכל טמאתיו ומכל חטאתיו אשר החטיאו אותו נביאי השקר משכילי ברלין; ולהוציא את הנדה מן הקדש אשר שמו שקוציהם שם אבות הרפֿורמא. שם האיש הזה ר' יצחק ברנייס אשר היה לרב לעדת החרדים (שטרענגפֿראָממען) במבורג בראשית שנת תקפ“ב. איש ירא אלהים בכל לבבו ואוהב עמו בכל נפשו; בקי בכל חדרי תורה וחוקר מעמיק מאד. הוא שם את לבו להכיר את המקום אשר תמלא היהדות בעולם, ולבחון את העולם במתכנתו אל גויי הארץ ומה בקש ה' מידו ומה ישראל פקד ונטל עליו, בכל תולדות הגוי הגדול הזה ובכל דברי ימיו בכל פרק מפרקי זמני קיומו ובכל שטה המתחדשת ברוח העם ראה גדולות ונצורות. בשטת ב”מ דבק ולא סר ממנה בתתו גם הוא את מצות המעשה לכלי מבטא לרוח אלהים אשר שם בקרבו בנפחו נשמת חיים באף גופי תורה. אך באחת לא טובה בעיניו שטת ב“מ אשר לא שת לבו לחקר הדורות מראש, ובינה לאחרית הימים. אך באמת נקי ב”מ גם מעון זה כי באמרו (276) בספרו ירושלים "כי יצר לו ה' את ישראל לעם אשר בגורלו וחליפותיו “היה עד לאומים וכו'” מכריז הוא בגלוי כי חלק לו בבינה לעתים.

ממרום כסא חכמתו בזה ברנייס בשאט נפש גם את השכלת ברלין המתכחשת, גם הערמומיות הקטנות הנעשות למען הזכוי, אשר לא מאס בו גם הוא, אך היה בעיניו רק הנאה עוברת אשר אין שוה לגוי מעולם לתת בו את כל מחמדיו מימי קדם; הדעה הנעלה אשר החזיקו בה הרפורמים כי לאור גוים נתן ה' את עמו, אך בערמתם חללוה בזוגם אותה על עצם הפזור והטמיעה לא צמחה על אדמתם. הדעה ההיא בעצם תמה ובטהרתה לברנייס היא, ובעיניו היא אחות מבטן לתורת המולדת. הוא הצר את גבול דרשות המטיפים (פרעדיגטן) השדופות והריקות אשר באחרונה קצה בהם גם נפש הרה"ח צונץ וישם תחתיהן דרשות מלאות וטובות, שפניהן חלקות ונהדרות בשפה ברורה צחה ונמרצה, ותוכן רצוף דעת אלהים וידיעת התורה. ומהיות חפצו רק ללמד דעת את העם, מעט בדרשות בית הכנסת ותחת זה הקהיל קהלות בבית וילמדם תורה בכל מקצועותיה. החכמים החוקרים יודעי העתים אשר קמו בימים ההם שמו את הדעת הרוממה הזאת, דעת תולדותינו, למדע, והוא קדש את המדע הזה בקדושת התורה בשומו אותו סיג לתורה ומשמרת למשמרתה.

אם נתבונן כי עקר שטת ברנייס למעשה היה מעשה המצות יצא כנגה כי לא אבי הרפֿורמים היה בן־מנחם כי אם אבי החרדים (הנקראים שלא בדיוק אורתודוכסים) המשכילים באשכנז, אשר מאז קם ר' יצחק ברנייס להם לראש ולכהן מורה היה לחק להם לאחוז בנמוסי העם אשר בקרבו הם יושבים ובכל ענפי מדעי החול ולגדל ולרמם על כל את היהדות, להחזיק בה בכל מאמצי כח ולבלי הפיל ממנה דבר קטן או גדול ככל אשר עשה בן מנחם בימיו.

תלמיד ותיק לר' יצחק ברנייס הוא הרב הצדיק ר' שמשון רפאל הירש רב לעדת המהדרים בפפד"מ אשר הוא פרסם בספריו היקרים “חורב” “בן עזיאל” “וישרון” “נפתולי נפתלי” הכתובים אשכנז, את תורת רבו אשר הוא לא העלה כמעט על ספר.

כאלו היה מעט בעיני חכמי דור זה לתקן את אשר עותו ההולכים לפניהם מימות פֿרידלנדר, הקדיש איש גדול את כל ימי חייו לבטל את כל החלומות שחלמו להם המתפלספים מימות פילון האלכסנדרוני והלאה. האיש הזה הוא שלמה ליב שטיינהיים פילוסוף מעמיק עד מאד, בקי בכל חדרי תורת הטבע, וסופר מהיר בשפת אשכנז. בקרת קאנט, העוקר הרים וטוחנם ברוח אפו, הורתהו לפרק כל שטה וכל מדה לפרקיה. ויהי בשומו אל הפֿילוסופיא פניו וימצא כי בת המיתולוגיא היא, תערובת דמיונות שאין החכמה בת חורין להפטר מהם כל עוד לא מלאה כח לבקר את עצמה ולשפוט אם אמת לאמתה היא דוברת או בצל צלמי החושים היא משחקת. האדם אשר מראה עיניו ומשמוש ידיו קדמו לבינת לבו יחוש וירגיש תחלה ואחרי כן יתבונן; יחוש וירגיש תמיד ורק לפרקים יתבונן, ועל כן גבר בנפשו החוש על החפץ, ובעולמו החומר על הרוח, ובעבור זה לא יכלו כל דתות הנכר וכל שטותיהם בפֿילוסופיא להמיש את צוארם מעול תורת עלמות החמר (עוויגקייט דער מאַטעריא) המתקומם לאויב ולשטן לרוח אלהים הנלחמה בו ויכול לא תוכל לו, בהיותו תקיף כמוה וכביר ימים כמוה. על כן היה האונס, אשר רצון לא ידע כי אם חמת כח וכבד יד, לחוט משוך על כל תורות הנכר. האונס הזה שם בעיניהם השמים כברזל ואת הארץ כנחושה על אלהים ואדם יחד, כי שניהם לא יוכלו להתרומם מעל לגולם העכור השם משקל לרוחם ונותן להם חק ולא יעברוהו. המעמיקים בתורות ובחכמות האלה מלאו את הארץ שכרון ויגון. העמים, אשר החמר והכח הגס היצוק בו היה בעיניהם ראש מסבי כל היקום הכלל הכולל את הכל, שמו את החמר לאלהים ויעבדוהו בתועבות זמה ורצח, וגם את אלהיהם שמו למנאפים ולמרצחים ויקדישו קדש קדשים את החמר ואת כל הנבלות התלויות בו. ועמי תורת הרוח (אידעאליסמוס) כמו דת הודו והדוֹמוֹת לה, אשר לפי דבריהם נאצל החמר מן הרוח ויהפך לאויב לרוח ומבקש רעתו התענו בסגופים לכפר על נפשם חטאות אשר לא חטאו המה ואבותיהם; ויתפללו כל היום כי יעלה בתוהו כל היקום בן החמר מקור כל טומאה ותלאה עמל ואון. – עוד כל העמים מתהוללים בילדי שקר אלה אשר ילד הדמיון לפלפול המחדש (דעמאָנסטראטיווע שפעקולאַציאָן) וה' נראה אל אברהם יצחק ויעקב ויודע להם דרכיו ועלילותיו כי הוא לבדו צור עולמים, אחד ואין שני לו, אין אונס ואין מרי לפניו, כי כל היקום מעשה ידיו ואם יעלים עיניו רגע מן היקום כלא היה יהיה, ואת האדם ברא בצלמו ויתן עליו מהודו להיות גם הוא מושל ברוחו מעין דוגמא של מעלה. ובכן אין מקום עוד לאדם לשכרון להשתכר בתענוגות בשר למען שכוח רישו ועניו כי יקר הוא בעיני אלהיו ואיננו אנוס במעשיו אבל הוא אחראי עליהם; אין מקום ליגון כי אין בעל הרחמים נפרע מאדם על חטא שלא חטא. אין מקום לעבדות ולשלטון האדם באדם לרע לו כי כל בני אדם בני אב אחד הם אשר יצר אלהים בצלמו. סוף דבר תורתנו הקדושה גאולה שלמה היא לנו פדות נפשנו מאלילי האִולת האונס והרשע. וסמנה המובהק הוא חדוּש העולם שהפילוסופיא הפלפלנית (שפעקולאטיווע פ') בהיותה בת הדמיון בן החמר בורחת ממנו כברוח הדמיון תמיד מפני האמת אך דרך הבקור הבוחן (פרפֿענדע קריטיק) מטיל על האדם את דעת החדוש על כרחו. – את שטתו זאת חזק שטיינהיים בראיות ובמופתים אשר ישתומם עליהם כל מתבונן בם. בחכמים החדשים אשר אמרו למצא בדת פרס את מקור תורת משה נלחם מלחמת מצוה עד רדתם. ספרו “אָפֿפֿענבאַרונגסלעהרע”, אף כי לא נקה גם הוא משגיאות רבות, פתח שער בחקר חכמת התורה.

עת אשר עלו החכמים האלה מארץ המדע על במת בת ציון לדבר נשגבות על רוח ה' המתפעם בתולדות עם ישראל ועל חכמת אלהים אשר בקרבו השמיע עוד חכם עברי את קולו מצרפת ארץ התושיה (רעאַליטאֶט) על דברי סדר הישוב, תקוני המדינה צרכי הרבים ונמוסי התרבות על פי היהדות, הרופא סאַלוואַדאָר בספרו “תקון העולם כדת משה וישראל” Institutions de Moise et du people Hebreu 1829 הוכיח כי רב גבול התורה מגבול דת בית הכנסת, כי מכלכלת היא את כל דברי החיים במשפט דברי היחיד, המשפחה, האומה וכל מין האדם, וכי כל חקרי חכמי העמים במקצועות אלה כשיחת ילדים נחשבו למול הרום והעומק אשר לכל מצוה ממצות התורה. השטה הזאת תרים את ערך התורה גם בעיני בעלי דרך ארץ ואנשי מעשה בראותם כי חיים היא לעולם, שוקדת על תקנת האדם גם בעולם הזה, כי היא בת המלך החפץ בחיים. כל פרט מפרטי השטה הזאת הוא כלל לעצמו, על כן לא נוכל לה לערוך דמות בזה, אך זאת נגיד כי בדרכו זאת היה סאַלוואַדאָר תלמיד מובהק לבן־מנחם יותר מפֿרידלנדר וסיעתו, כי גם כל עצמו של ספר ירושלים לא בא כי אם להוכיח כי תורתנו הקדושה תורה שלמה היא אשר כל צרכי האדם קדושים הם לה, גם צרכי הגוף גם צרכי הרוח, ורק יד הפֿרידלנדים, היתה נטויה עליה לשבץ ולכרכב בה עד כדי הקבעה בדפוס הצר אשר הכינו לה.

בימים ההם יצא באיטאליא איש אוהב מוסר מאין כמוהו, להרחיק בשבט פיו את האולת הקשורה בלב הפֿרידלנדים כי עם בני ישראל בהיות עיניו רק אל תורתו כל היום אין לו חלק במוסר עד כי נואלו ולא בושו להליט כי התורה ככתבה וכלשונה לא תצלח להנחילם מוסר כי אם בתרגומה האשכנזי.

הרב ר' שמואל דוד לוצאטו, המפורסם ברוב חכמתו וישרת לבבו, הביע בפה מלא כי כגבוה שמים על הארץ גבהו דרכי בני ישראל בצדק ומשפט ומישרים על דרכי יון וחכמיהם, אשר עד היום הזה לאותות ולמופתים המה לכל עמי אירופא, וכי גם החכמים אשר קמו בישראל אחרי חתּוּם התלמוד אם לקחו שמץ דבר מתרבות בני יון רומי וערב נתנו דופי בצדקתם המשומרת ובאה בטהרתה מימות עולם; על כן נעלו בעיניו בעלי התוספות התמימים, אשר לא היו בפי הפֿרדלנדים די חרפות וגדופים עליהם – על חכמי ספרד, אשר מעולם החליקו אליהם המשכילים בלשונם, בדבר שד“ל על רבינו תם “היה מבחין יפה בין התכונות הישראליות אשר הן למורשה לתלמידיו של אברהם אבינו, אשר האחרון שבהם בזמן היה רש”י ותלמידיו, ובין התכונות היוניות והישמעאליות אשר היו לנחלה לתלמידיו של בלעם” (כרם חמד ד' 35).

על דברי רבינו גרשום ורש“י ז”ל כתב לאמר: “הדברים היוצאים מלב טהור ונכנסים ללב טהור הם תהלתנו ותפארתנו המעידים על התכונות המיוחדות לעם סגולה אבל הכתבים שיצאו מתחת ידי חכמי היהודים תלמידי יון וישמעאל, בין בדורות אחרונים בין בדורות קדמונים, כלם, בין שיהיו ספרי חכמה או שירים נחמדים לא יוכיחו אלא שהיהודי הוא אדם ככל האדם, ומי יכחיש זה? ומה צרך להביא עדים לדבר פשוט כזה? אבל מה שראוי להוכיח ולברר בראיות ועדים, הוא כי התורה והנביאים ורבותינו הם לבדם מדריכים האדם בדרך ישרה וכו'” (אוצר נחמד מחברת ב' 174). חולק גדול היה שד“ל על הרפֿורמא עד כי בימי נעוריו בשמעו כי הנהיגוה בהמבורג הצטער מאד (גראֶץ Xl 426 הערה ב'), בשכל טוב חרץ משפט, על תהפוכות הרפורמים והמזלזלים במצות, בספרו “מוסר הדת הישראלית” (27–32). על משפטו הישר בדבר ערך המצות תעיד לנו דעתו אשר חוָה על מצוה אחת אשר הומבורג, פטרבער וחבריהם קלי הדעת שפכו עליה לעג “הלכות הנדה מרבים את האהבה בין היהודי לאשתו, כי היהודיה היא בכל חדש ככלה חדשה וזה עקר גדול בהצלחת הבית והאומה” (אוצר נחמד מחברת ב' 181) גם עם חובבי הבלי בקרת המקרא מולדת חוץ דבר קשות: “חלילה לי להשתתף עם מי שאומר וכותב כי חכמי הגוים האחרונים שמו קץ לחשך בהבנת המקראות… זה לי ארבעים שנה ויותר שאני משתדל להבין ספר הקדש בלי משא פנים לשום מפרש קדמון יהיה או אחרון, וראיתי כי החוקרים ההמה לא הועילונו כלום בהבנת המקראות אבל בדו להם פירושים רחוקים מאד מדרכי הדבור העברי והרעיון העברי ואיך אשתתף עם מי שאומר שהם שמו קץ לחשך” (שם 203) גם מרדכי החכם הזה אשר בכל היותו הוא הגדול בחובבי עמים בדורו ואשר עשה את החבה הזאת חובה בכל ספריו (מוסר הדת הישראלית § 46); הערה לדיואן ר”י הלוי שיר ו' הערה ב' ועוד במקומות רבים) היה הוא גם האחד אשר אמר להבדיל בין דרכי ישראל לדרכי העמים; גם מדרכי החכם הזה נביא ראיה לדעתנו כי חכמי ישראל הדבקים בתורתם ובמולדתם מבלי סור מהן הם הם חובבי עמים הם. (במאמרנו חכם עדיף, כנסת ישראל) את שטתו הנכבדה כי המוסר לישראל הוא, ורק לישראל, ונחלת בני יון הוא רק הטעם; היתה לרוח החיה כמעט בכל מאמריו וספריו. והתמים הזה אשר כמעט לא מלא פיו שחוק מימין כתב בחרוזים מאמר התולים על שוחרי מוסר היונים והאירופים בשם “אטיציזמוס” לאמר “תורת בני יון” (ציון יאָסט ת"ר).

מה נעלו ארבעת האיתנים האלה על משכילי ברלין הסרסרנים והפשרנים המשביחים את המקח ומוזילים מן המחיר, העושים סחורה בדתות ומוכרי גוים ומשפחות. ר' יצחק ברנייס בא להורות כי ישראל עם עולם הוא כי אור גוים הוא, כי כגדול ראשיתו כן תשגה אחריתו, ובכן שונה ישראל מכל העמים בהליכות תולדותיו – שטיינהיים בא ויוכח כי הפילוסופיא של כל העמים רעועה היא ויצוריה עצבים הם שמעצבים את בעליהם, אין שמחה ואין נחת בהם, וכי הפילוסופיא הברורה והפשוטה, הגמורה והחלוטה, אשר אין דופי ואין סלף בה גם ברוח גם במעשה, היא היהדות. ובכן נעלה ישראל על אחיו העמים גם בפילוסופיתו – סאַלוואַדאָר יצא ללמד כי אין ערוך לכל תורת התרבות ותקון המדינה אל תורת משה וישראל, ולוּ היתה היא נר לרגלי משפחות האדמה כי עתה לא רבו תלאותיהן ועמלן. ובכן יחיד ישראל גם ברוח תורתו – לוצאטו האיר עיני עמו על רוח המוסר החיה בקרבו ובקרב גדוליו וחכמיו אשר לא תעו ללקוט בשדה אחר, וכי שונה המוסר הזה ונבדל בתכלית ממוסר כל העמים אשר בו יתהללו כל היום – ובכן מיוחד ישראל גם בארחות מוסרו.

את מעשי ידי החכמים הגדולים יוצרי ההיסטוריא בישראל החוקר הפילוסופי ר“נ קראכמאל, הגאון ר' ש”י ראפאפורט והחכם הגדול ריט“ל צונץ לא נוכל לסמן בסמן מובהק, כי בהיותם דורשים את גופי המעשים השונים כונו את לבם אל כל מחקר לפי הראוי לו ובכן כרבות מדרשיהם כן ירבו מערכי רוחם. ויען כי לא את תולדות המדע לשמן, כי אם את דעת הקהל בישראל והמשנה את טעמה לפי חליפות הרוח הנאצל מן המדע אנחנו מודיעים בה. הננו להעיר אזן קוראינו על דבר אחד לכבוד החכם צונץ ז”ל שהלך לעולמו זה לא כביר, ונראה כי מעודו קיים ת"ח כל זמן שמזקינין וכו'. לדתו וגדולו היו בימי השכלת ברלין המזויפת, בכל זאת דבק לאהבה בספרי חכמי ישראל וישם את לבו להרביץ תורה בקרב עמו ביסדו את חברת מרבי התרבות בישראל אך החברה הזאת ידענו מה היה לה.

במאמרי צונץ הראשונים עוד נוסף מעט ריח מרבי התרבות (קולטורפֿעראיין), בספרו “גאָטטעסדיענסטליכע פֿאָרטראֶגע 1832 נושבת רוח אחרת אחרי כי התרועע עם הגאון שי”ר, בכל זאת אין לנו להעלים כי כל הספר הזה נתחבר להוכיח את צורך הרפֿורמא. אך ככל אשר התיאש ר' נפתלי בשברון לב מבית הספר הברליני ומן המאסף אחרי אשר ראה כי העוו דרכם, כן הסב החכם צונץ את פניו בשאט נפש מן הרפֿורמא אחרי התבוננו את מזמותיה. ויהי כי הוכיח גייגער אבי אבות הרפורמא במכתב לצונץ על פניו על אשר הפליג בשבח מצות מילה ותפלין וילעג ויתלוצץ עליו ועל אשתו אשר החלו להחמיר בהלכות איסור והיתר, וישב לו צונץ אל חיקו תשובה נמרצה כראוי לו לאמר: “הנה תנוד לי כי עמדתי מלכת, כי אחור נסוגותי… הדת עצמה קובעת לעצמה; רק היא, טובת הכלל והמקובל באומה יהיו לנו לעינים אנחנו. צריכים לרפורמא לא הדת; את הקלקולים יש לנו לעקור מקרבנו לא את מורשת קדש”. הדובר סרה על התלמוד בימינו, מעשה משומד הוא עושה (נאכלאס גייגער 184), מכתב זה כתוב בשנת תר"ה.

ארבעת החכמים אשר הרבינו לדבר בהם נתנו בינה בלבנו כי אין לנו להתרפק ולהתדפק ברוחנו על אלה אשר רוחנו זרה להם, ונהפוך הוא כי למען נשמור את קדשי תורתנו ומולדתנו יש לנו להנזר מהם. והדברים הנמרצים אשר יצאו מגדול חכמי אחינו באשכנז המה פיוס גמור לתורת ישראל ולמולדתו, ואנחנו בני ישראל יושבי ארצות הסלאַווים נושאי דגל התורה הן מאסנו בהשכלת פֿרידלנדר כי מזויפת היא, אך את חכמת צונץ הננו מקבלים באהבה וברצון, כי ברוח האיש הנעלה הזה התפייסו התורה והחכמה, ומחזיקיהן בני ישראל יושבי אשכנז ויושבי ארצות הסלאַווים אשר עתה נעבור אליהם. ובברכה נצא מאת פני אחינו האשכנזים: ברוכים אתם לה', כי כמה יגיעות יגעתם להנהיג את הסדר ואת הטעם בקרבכם אשר גם בלעדיהם לא יכון עם וכמה חללים נפלו בכם חללי בשר וחללי רוח, ואנחנו משכימים ומוצאים כל אלה מתוקנים לפנינו, אך בכל זאת לא רק מקבלים אנחנו כי אם גם נותנים, גם מפזרים אנחנו, כי כאשר הקימותם אתם בקרבכם פילוסוף שר החכמה אשר ידענו להוקירו, כן הקימונו גם אנחנו גאון שר התורה אשר נקוה כי תדעו גם אתם להעריצו, ובכל אשר שחרנו את פניכם כן נבקש להתכבד להקביל את פניכם במקומנו. הנה דלתותינו פתוחות וזרועותינו נטויות, ועתה בואכם לשלום!

 

ה.    🔗

כאשר חגגו אבותינו את זכר פדות נפשם בערב יום הגאולה, נתנו להם שתי שעות לעבודתם זאת לעבודת בית המקדש “אחת לפלפולה ואחת לעסוקה” (צור טהעאָרעטישען בעהאַנדלונג אונד צור פראַקסיס) – ירושלמי פסחים ה' א' – גם באחרית הימים האלה נתנו לנו שני יובלות “אחד לפלפול ואחד לעסוק”, ויען כי טבע הפלפול אין אדם עומד עליו אלא אם כן נכשל בו, על כן לא שם אותו ה' בפי יושבי ארצות הסלאַווים המרובות באוכלוסי ישראל פן ירבה שם כושל, ולא בארצות אחרות מפני שעמן מועטים, כי אם בארץ אשכנז. שם החל הפלפול שתחלתו היתה ניסה ונפילה. משנת מות בן־מנחם והלאה נשמעו בעסקי הדת והאומה סברות זרות מאד, הררים נתלו בשערה, תלמידים שלא שמשו כל צרכם ולא חששו לקמחם, חברו כתרנגולי בית בוקיא ויקראו בלא נעימה וישנו בלא זמרה הלכות של דופי, ולא עוד אלא שהיו מורים בתוך משנתם. מעט מעט קם השאון לדממה, ההמולה חדלה ודברי חכמים החלו להשמע בנחת, דברים אשר לא שמעתן אזן מתמול שלשום. משנת תקצ"ה עלו כפורחת פקיעי ארבעת ראשי הדעות אשר פרטנו בפרק הקודם המרחיבים והולכים עד היום, ובכן עשה הזרע, אשר זרע בן־מנחם ואשר היה לרקבון – פרי תבואה. אז מלאה שעת הפלפול (ספעקולאַציאָן ושעת העסוק או ימי המעשה באו הימים אשר בהם תחל היהדות להיות עסקנית (פראַקטיש), אך אם החקירה גדלה שׁעשׁועיה בארץ החקר באשכנז, נאחז המעשה בארץ אשר שם רבו אחינו, כי מעשה תלוי בקהל יאמרו קדמונינו (הוריות ג') ורוב קהל ורוב מנין של ישראל הוא בארץ רוססיה ופולין.

בתחלת ימי ההשכלה בברלין, בעוד אשר בן־מנחם חי ובתומתו לא הביט און באנשים הסובבים אותו ככל האנשים המכובדים אשר מפני כבודם יתראו אליהם גם הריקים עטופים בטלית שכלה תכלת, התחמק משם החכם ר' שלמה דובנא, כי התבונן כי העוזרים אותו ואת בן־מנחם במלאכת התרגום והבאור פורקים מעליהם עול תורה ומצות, ויעש דרכו למטרופולין של תורה בארצנו, לווילנא; היא העיר אשר יצאו ממנה אילי התורה הגאונים בעל חלקת מחוקק, בעל הש“ך ובעל באר הגולה. גאוני וילנא אוהבי חכמה היו (קריה נאמנה דף 61) ורבים מהם עסקו בדקדוק שפת עבר ובספרי בעלי אספות. רבינו שבתי כהן בא בכתובים עם הסגן מאגיסטער וואלענטיני ווידריך במכתב עברי מלא חן (בכורי העתים תק"צ 43). בראשית התקופה, אשר בה אנחנו עוסקים, שכן כבוד הרב הדומה למלאך ה' צבאות אשר כל מעשהו והליכותיו היו כאחד קדושי קדם, הגאון החסיד רבינו אליהו זצ”ל. האיש הזה המקודש כל ימיו, לתורת ה‘, היה אבי הבקרת הנאמנה, הוא ולא אחר, אך אבי הבקרת בכבודה ולא בפחזותה ח"ו. בדבר אחד מדבריו יפיל חומות בצורות לארץ, ובכל נקודה כלולה ומצמצמת עבודת רוח רבה מאד. ראש לכל הלמודים היה לו המקרא בתכלית דקדוקו, ואחריו המשנה ואחריו התלמוד. לתלמידיו הורה דרך כי בלמדם מסכת, ינתחו אותה לנתחיה, לדעת מי המה תנאיה ואמוראיה, מי ומי החולקים בה, וכמה מספר המחלוקות (הקדמה לפאת השלחן). היש לנו עוד סדר נאה מזה? הבקרת אשר היתה נר לרגלו, הורתהו להרחיק את הפלפולים ואת החלוקים "כי בהם ירבה הפשע ויגדל העון ויפסד הדבור הנעים ויגורש האמת מעדת ה’“, (הקדמת בנו הג' לש“ע א”ח), מאהבתו את הבקרת אמר לבנו הרב הגדול מו”ה אברהם ז“ל, “שהוא משתוקק להעתקת היוסיפון להרומים שעל ידם נוכל לבוא אל מטרת כונתם של רבותינו ז”ל בתלמוד ובמדרשים בדברם במקומות רבים בעיניני ארץ קדשנו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קדשנו בימי קדם ההם וכו'” (אגרת הגאון המקובל רא“ש מאמטשיסלאָוו אל המליץ ר' קלמן שולמאַן בראש ס' מלחמות היהודים ח”ב). ולא את ספרי ישראל בלבד הכתובים בשפת נכר התאוה לראות מתורגמים לשפת עבר, כי אם העיר רוח יודעי לשון וספר לתרגם גם ספרי החכמה הכתובים בידי סופרי הנכר ללשון הקדש, ותכלית משולשת היתה לו בזאת: להרים קרן ישראל ולסתום פי שוטנינו בוזי נפשנו, להפיץ ולהרבות את המדעים בקרבנו ולתת חן וכבוד, משפט וסדר, רוח ונשמה אל תורתנו הקדושה. ואלה דברי הרב ר' ברוך משקלאָוו בהקדמתו להעתקת ספר אקלידס, שכתב עוד בחיי רבינו זצ"ל על משפטו בדבר המדעים: “שמעתי מפי קדוש כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות שארי החכמות, לעמת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד, וצוה לי להעתיק, מה שאפשר, ללשוננו הקדושה מן החכמות… וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמנו ישראל, ותסור שאון לאומים אשר ישאון לעמתנו: איפה חכמתכם? ונמצא שם שמים מתחלל”. ועתה מי לנו סניגור נכבד ונערץ למדעים מגאון עזנו זה!

ולא בתשוקתו בלבד יצא רבינו ידי חובת חכמה כי גם עסק בה, ויקבע עתים לעסק החכמה כנראה מחבוריו שחבר בהנדסה ובתכונה (קריה נאמנה 153), את חכמת הנגון אהב וירומם מאד וידבר נפלאות על כחה האדיר ועל ערכה הגדול בעיני התורה, מחכמת הרפואה אשר חפץ בנעוריו ללמדה למעשה (פראַקטיש) ולא נתנו אביו, ידע היטב את תורת הנתוח (הקדמה לפאת השלחן), חכמת הדקדוק ידע על בוריה, והעסק באלה לא היה בעיניו בטול של תורה אלא קיומה כי כה אמר: “כל החכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה” (שם) וככל אשר שם גם את החכמה לתורה, כן כלכל את שתיהן במשפט אחד, כי בהרחיקו את הפלפול אשר כחו אינו אלא בפה מן התורה, כן אהב גם בחכמה רק את הענינים שיש בהם ממש ולא את הפילוסופיה אשר עד אשר צרף אותה קאַנט לא היתה באמת כי אם עמל של פה. בכל זאת נשא פנים ויכבד את פלוסופי ישראל, וכמה פעמים הזכיר את ספר המורה לשבח, וכאשר באו אנשי קנאה להפגיע בו לגעור בהרב הדיין ר' יהודה הלוי אשכנזי אשר יקרא לעתים מזומנים פרק במורה הנבוכים באזני שומעי לקחו בביהמ"ש הישן, ויגער במביאי הדבה: “הרבינו משה יורה ואני אפיר? מי יתן חלקי עמו!” (קריה נאמנה דף 152 ודף 280).

הגאון החסיד הזה אשר בדורות רבים לפניו ולאחריו אין דומה לו בכבוד ובגדל, ברח מן הגדולה, שנא את הרבנות ולא הדפיס ספר בימיו. אך הגדולה היתה מחזרת אחריו, כי גאונים וחכמים נהרו אליו מרחוק ומקרוב וישתו בצמא את דבריו, ואלה שמות האנשים העוטרים את כסא כבודו אשר קבלו תורה חכמה וצדק מפיו: אחיו הגאון החוקר החכם ר' ישכר בער אשר חבר “פירוש יקר מאד” מלא רוח חכמה על התורה “על פי חכמת הלשון והדקדוק”, באורים על התלמוד, פירוש על ש“ע יור”ד, מהנדס מובהק היה, תוכן וגעאָגראַף (קריה נאמנה 20), ואנחנו זכינו לראות ממנו ספר שרשים ללשון ארמית בכתב־יד בשם “מיני תרגימא” – היום הוא בבית אוצר הרה“ח ד”ר ברלינר – שם התמחה הגבר הזה למבקר דיקן העושה את בקרתו קבע – את שמות המטבעות, המדות והשקלים הנהוגים בזמן התלמוד יכוון היטב ובדיוק גדול אל שמותיהם בספרי יון רומי וערב אשר לפי ראות עיני הקורא בקי היה בלשונותיהם. כאשר אצל רבינו מרוחו על אחיו להיות חוקר לאמתו, נתן מהודו על בנו הרב החכם ר' אברהם זצ“ל. הוא היה גם סופר מהיר ומבקר מומחה, ומחקרו הנכבד מאד על המדרשים אשר לדבריו “אפס קצהו הראה” בהקדמתו “לאגדת בראשית” היה לעינים לגדול מבקרי זמננו החכם צונץ ז”ל. גם חבר ספר^*) ערך הארץ שני החכמים הרמים והנשאים האלה בן ואח לרבנו, עדים נאמנים הם על רוח הדעת אשר נחה סביבותיו; עוד בן ואח היה לו, גדולים בתורה ביראה ובגמ“ח, שם ההא הגאון ר' אברהם בעל ספר מעלות התורה ושם הבן והרב הצדיק ר' יהודה ליב, הגדול שבתלמידיו. האיש אשר פרסם תורת רבו ויפץ מעינותיו חוצה, היה הגאון רבן של כל רבני רוססיה ר' חיים מוואָלאָזין ז”ל, הוא האיש אשר הרבה הרבה יש לנו יהודי רוססיה להחזיק לו טובה על אשר נתן לנו תורת אמת. כל רמז וכל הגה של רבו, קדש קדשים היה בעיני האיש הנעלה הזה, המפורסם לנקי הדעת, בעל שכל טוב ויודע רוח בני האדם. וכאשר חשב הוא בכל בינתו החדה והעמוקה את נפשו כאין למול כבוד רבו, כן גם אחיו הג' החסיד ר' זלמן מוואָלאָזין, הטהור בכל מיני טהרה, בכל כשרונותיו הנשגבים ומדותיו הרוממות היה “חרד חרדת קדש” בעמדו לפני רבו. מבית מדרש רבנו יצא איש אשר גדול היה כבודו בעיני הקסריה כתרינה השנית עד אשר ליועץ המלך נתנתהו (האָפראַטה), והוא השר הגאון ר' יהושע צייטלין אשר ארמונו היה למקום מנוס ומשגב לכל גדולי הדור במדינתנו, אשר שמה התאספו כל “העדרים לתורה ולחכמה” (קריה נאמנה 277). כאשר הפיץ הגאון ר“ח מוואָלאָזין את תורת רבינו אליהו בכל ערי ליטא, כן האיר את רייסין באור תורתו, איש נעלה ומרומם הרב הגדול ר' בנימין ריבעלעש משקלאָוו, איש אשר הליכותיו היו בדרך חסידי הפילוסופים הקדמונים, ומלבד תורתו השלמה והמלאה, חוקר מובהק היה בידיעת הטבע ומתעסק הרבה בתורת המוצקים, הנטיעה, העוף והבהמה והרמש. הגאון החרוץ ר' מנשה מאיליע היה גם הוא משומעי תורת רבינו אליהו ובקרתו החדה והחריפה מידו הוא לו. ומה רבו עוד האנשים היקרים אשר הוציאו לאור את ספרי רבם הגדול ואשר העבירו עמם את שיטתו עד מעבר לים, עד ארץ אבותינו הקדושה, אשר גם את האהבה הגדולה לערשנו זאת ירשו ממנו. כל אחד מן האנשים הנקובים בשמותיהם יתּר פרשה שלמה בספר דברי ימי עמנו זה בחכמה ובבקרת גמורה, וזה בדרכי הלמוד הפשוט והמסודר שהנהיג, זה בכשרונו הנעלה וצדקתו הטהורה אשר היה בה למופת לרבים וזה בגדולתו בעיני מלכים ושרים. ובכל זאת בעבור היותם רק יהודי פולין לא זכו להזכר בספר “דברי ימי היהודים” להסופר הנכבד גראֶטץ אפילו מן הצד בעוד אשר דבר חבור ספר “בשמים ראש” אשר אין לנו ממנו אלא זיופו ואינו ענין בלתי אם אל תולדות הספרות, יסופר בתורת מאורע גדול, ומה נעשה אנחנו יהודי פולין אשר מאס בנו הסופר הזה? לוּ עבר עלינו בשתיקה, כי עתה שתקנו גם אנחנו, וככל אשר לא יקדשו ממלכות הארץ מלחמה על ארץ סינים הפורטת על כדור הארץ את ממלכתה לכל מקומותיה למושבותיה ואת יתר הארצות תצמצם רק בחוט דק המתוח סביב, כן לא נבוא אנחנו בריב עם הספורים הנוהגים מנהג בני מקומם, העושים את אשכנז עקר בדברי ימי עולם ואת מין האדם טפל לה. ישמח נא בן השמים (מלך חינא) בעולם של עץ שבידו ויתברך בלבבו כי כבודו מלא עולם, וכל העמים והממלכות אינן כי אם קו ירק המקיף את העולם ועין כל בריה לא תצר בו כל עוד אשר יתהלל, לא כן כאשר יחל לקצות ולנשל בעמים אחרים היושבים לבטח עמו, אז יודיעו הבטלים בדמיונו כי עודם קימים בחושיהם. לוּ היה יהודי פולין מבוטלים רק בלב, כי עתה קבלו מן הסופרים הטוב הנמצא ועל הטוב אשר יחסר דנו אותם לכף זכות אך מה נאמר אם איש גדול וחכם פוגע תמיד בדרך הלוכו בכבוד יהודי פולין אשר לא ראה מהם בלתי אם פאת הזקן וכנף הבגד עד כי מלאו לבו לקרא את הבתים אשר יצאו מהם הגאונים ר' שבתי כהן, ר' חיים יאיר בכרך ורבינו אליהו וגם אבות הבקרת הנאמנה – לא המזויפת – הג' ר”צ חיות, רש“ל ראפאפארט ור”מ שטראַשן בשם החורים האפלים הצרים והמלוכלכים אשר בפולין בתי־מדרש יקרא להם" (104 Xl) אנחנו לא נוכל לדבר מאומה, אך יעמדו נא יצורי חמד אלה, הדברים אשר יצר ברוח פיו, ויעידו למי בשת הפנים אם ליהודי פולין הנעלבים או להסופרים היודעים לנבל פיהם גם בלשון צחה. ליהודי פולין גם שערי הנקמה נעולים להנקם ככל אשר ינקמו העמים מישראל או יהודי ארץ אחרת מיהודי פולין, נקמת הפרט מן הכלל. אנחנו לא נוכל לפקוד את עון סופרי יהודי אשכנז על יהודי אשכנז יותר מעל יהודי פולין, כי בעינינו לא פולנים אנחנו והם לא אשכנזים, כי אם יהודים כלנו, יהודים עברים אשר גבולות ארץ לא יבדילו בינינו, אך למען דעת כי גדופה לא מדה יהודית אשכנזית ולא מדת חכמים היא. יענה נא על דבר הפרופסור היהודי האשכנזי הזה פרופיסור יהודי אשכנזי אחר: “רק האיש אשר אין לו לב לדעת את הטובה הגנוזה באוצרות הבתים האלה יכחיש את הכח הנאצל מהם על הנער המרגיש ובעל הכשרון להשכילו, לתת בו רוח ולעורר כשרונותיו הנרדמים. כל אוהב אמת אשר לא יעלים עיניו ממנה יודה, לרצונו או על כרחו, כי הישיבות הן הנה גדלו לישראל את כל גדוליו ואת כל חכמיו” (Biographie des etc. A Eger 183 Seite 3) הדברים האלה יצאו מפי הפרופסור הנכבד הרב ר' שאול אייזיק קעמף נ“י רב בפראַג על דבר ישיבת ליססא הנחשבת בעת בא אליה רבו הגאון בשנת תקכ”ט על ערי פולין. ומדוע רחקו שני הפרופיסורים האשכנזים היהודים במחשבותיהם איש מראהו? יען כי החכם הנכבד פרופיסור רש"א קעמפף היה תלמיד לרבינו עקיבא איגר וממנו למד לראות ללבב ולא לעינים, ואף כי גם בעיני קעמפף גדול מאד כבוד הנימוס החיצון (אשר יש כי יחסר לכמה אנשים וקהלות בפולין, ואסון גדול הוא להם באמת), בכל זאת ידע כי יש שם עוד דברים שהם נעלים על הנימוס, הלא המה התורה והמוסר שהכל חייבים בכבודם.

אם יש מקום לבעל דין לחלוק על אבדן הסדר והנימוס אשר יותר מדי זלזלו בם המון העם מבני ישראל יושבי פולין לרע להם, הנה העיד ר' נפתלי על גדולי העם “כי זכו לתכונות יקרות ומדות תרומיות: שפלות הרוח והענוָה, טהרת לב וקדושת המחשבות, נוהגים בצניעות ובמדות משובחות שהן הרבי הנמוסיות ודרך ארץ במדרגה עליונה: (דברי שלום ואמת 27). ובמי נתקיימו מדות אלה יותר מרבנו אליהו וביתו ותלמידיו ועל כן קבלו רואי פני הגאון בכבוד גדול את ר' שלמה דובנא, אשר חבר באור ותקון סופרים. הגאון ר' זלמן מוואָלאָזין כתב לו הסכמה, אשר הביע בו את תקותו כי רש”ד “יתאמץ לחבר חבורים גם על נביאים וכתובים” (קריה נאמנה 160). העניו ר' יהודה ליב מוואַשילישאָק כתב על פירוש רש“ד “שיר השירים אשׁר לשׁלמה קדשׁ קדשים אשר אזן וחקר בתקון סופרים” (שם 229). הגביר החכם ר' יוסף פעסעלעס אשר העריץ והקדיש את שם רבינו אליהו, היה אוהב ומכבד גדול לבן־מנחם ומטיב ועושה חסד לר”ש דובנא, והסכמתו לר“ש דובנא הנעתקת אל ספר קריה נאמנה (322) מצבת זכרון לחכמתו, לבינתו ולנדבת רוחו. כמעט כל נכבדי ווילנא תמכו בידי ר”ש דובנא להוציא אור את פירושו בדרך הפשוט. אהבת הפשט אשר הנהיג רבינו אליהו בווילנא, היתה אליהם להדפיס בפפד“א חומש בשלשה תרגומים ובמבחרי באורי הפשטנים. והמפרשים אשר היו להרה”ג ר' יששכר בער אחי הגאון לעניים, הם המה אשר בם בחרו בן־מנחם ור“ש דובנא לכלכל את תרגומם ופירושם על פיהם (עיין קריה נאמנה 207 ונתה"ש). ובכן לא הוברר הדבר אם מווילנא יצאה הפשטנות או מברלין. חכמי ווילנא הגו כבוד לבן־מנחם, והגביר ר' יוסף פעסעלעס היה משוחרי תרגומו האשכנזי והחכם ר' משה מייזל כתב לר”ש דובנא על בן־מנחם “אדם הגדול בענקים גדול מרבן שמו” (שם 264). שלום אמת היה בימים ההם, ויושבי בירת התורה לא הטיחו דברים על מטרופולין של השכלה. החנוך הנרצה לרבינו אליהו, הוא הוא אשר הציע ר' נפתלי בדברי שלום ואמת. הגאון הצריך את התלמיד: א) להיות בקי בראשונה כל כ"ד ספרים עם הנקודות והטעמים ערוכים בכל ושמורים, ב) ועל צבאם דגל חכמת הדקדוק, ג) ואחר זה צוה להיות ששה סדרי משנה שגורים בפיו עם כללי פירושיה. אחר הזהיר על דרכי העיון בים התלמוד וכו' (הקדמת בני הגר“א לש”ע או"ח), ומדבריהם עולה כי צוה לבלתי הכנס התינוק למשנה כל עוד אשר איננו בקיא במקרא. ור' נפתלי אומר כי על התלמיד א) להיות בקי תחלה בדברי המקרא לעמוד על כונת פשוטן עד שידע תחלה כמה פעמים נכתב דבר זה בתורה ולמה נשתנו מליצותיהן במקומותיהן זו מזו (דברי שלום ואמת 37), ב) כשילמד על דרך זה שנה תמימה, יחל הרב ללמדו דקדוק (שם 40), ג) וכשיהיה בקי ומורגל באלה…אז יביאוהו לחדר שלומדים בו, משנה ותלמוד (שם 42). ומי יודע את הטובה אשר באה לישראל לולא שולחה רוח רעה מעבר מזה מן החכמה אשר החלה להזדייף אחרי מות בן־מנחם, ומעבר מזה מן רוח השקר אשר באה מעבר המדבר ותהי בפי תועי רוח לשטה אשר בעיניה היא למעלה מכל בקרת, ובעיני מבין דבר לאשורו למטה מכל בקרת, לשטה המדברת נפלאות אשר לא תבין גם היא גם שומעיה. שתי הרוחות המזיקות האלה אשר נפגשו, הרבו את האיבה ואת החשד בקרב ישראל. הבוז והלעג התפל מזה והעזות המתפארת בגאון אולתה מזה, עקשו כל דרך, הצרו כל צעד, הרצון היה לאונס והנחת לרגז. הן אמנם כי רבינו אליהו הציב לו יד, אך במות שר צבא ה' לא קם איש תחתיו למפקד צבא מלחמה בחיל וכח ורוח כמוהו התּוֶךְ המוצק היה להבקע, ושני הקצוות הלכו הלוך וחזק, לצרור איש את רעהו, להפר תורה ולהחשיך אור החכמה באהלי יעקב.

ימים רבים אחרי מות רבינו אליהו (תקנ"ח) לא זזה עוד אהבת החכמה מתלמידיו השומעים בקולו, וכבית הנשיא חסדאי בן שפרוט באחרית ימי הגאונים, כן היה היכל הרב השר ר' יהושע צייטלין אחרי ימי הגאון בית ועד לחכמי ישראל. מלבד גדולי התורה אשר באו לקחת תורה מפיו ואשר ישבו בהיכלו באוסציא לחבר ספרים ברוח רבנו אליהו על התלמוד, ישב שם הרופא החכם ר' ברוך משקלאָוו לכתוב שם ספריו, ובית מצרף (כימישעס לאַבּאָראַטאָריוּם) הכין לו שם השר הגאון. החכם הפילוסופי ר' מענדיל לעפין מסאַמאַנאָוו חבר שם את ספרו היקר “חשבון הנפש”. שם עסק החכם החסיד ר' בנימין ריבעלעס בחקר הטבע למעשה (פראקטיש) וילקט שם יום יום מיני עשב, פרחים ושרשים להתבונן וללמוד בם. סוף דבר, התורה היתה שם בכלל חכמה וחכמה בכלל תורה, גם בכל פולין עשו בני ישראל חיל גם בתורה גם בחכמה ובדרך ארץ. בעת אשר יהודי פולאני, אלקינד הורוויץ מקאָוונא תלמיד הגאון בעל שאגת אריה אשר בא עמו לעיר מיץ, היה מראשי המדברים והעוסקים לטובת הזכוי בארץ צרפת גם בדבריו הנמלצים גם במעשיו הנמרצים (גראֶץ Xl), הוציא הרב ר' הירש בן ר' יוסף רב בחעלם בשנת תקמ“ט מחברת,על דבר תקון מצב היהודים לעשותם אזרחים מועילים” (הג' ר“מ שטראַשון ז”ל קריה נאמנה 303). כאשר נגזרה גזרת גלות על היהודים יושבי הכפרים בקורלאַנד בשנת תק"ל, ערך היהודי הנכבד בנימין שפייער מריגא אל הקסרית קתּרינא הגדולה הזאת, היה דבר כל המיניסתרים פה אחד לעשות את ישראל לאזרחים גמורים ולפתוח את כל ארצות רוססיה לפניהם, אך יען כי דבקה הקיסריה בדברי הקדמונים, על כן שבו דברי היועצים ריקם. בראשית ימי ממלכת הקיסר פויל היה איש מבני ישראל ושמו נטע חיימאוויטש מוכתר בשם יועץ המלך (האָפראַטה). בידו וביד השר לובאָמירסקי הפולאני האוהב לישראל, עלתה להפר מחשבת דערשאַווין הרעה אשר חשב על היהודים, אשר אותו שלח הקיסר לסובב בכל מושבות ישראל ולבחון את מעשיהם. אך גם הקיסר הישר הזה גם בנו אלכסנדר הרחמן (כן יקרא אלכסנדר הראשון נ"ע בפי סופרים רבים), הטו חסד אל ישראל מבלי פנות אל דערשאַווין הנרגן.

בשנת תקס"ז נשמע שמע הסנהדרין הצרפתית ברוססיה, ויתן הקיסר אל לבו להסב את לב יהודי ארצו מן הסנהדרין הזאת, וינתן כתב הדת לכל שרי המדינות לדבר על לב היהודים ולהגיד להם כי דבר בליעל יצוק בה, להפר תורה ודת בישראל ולהפוך את כל העם למרגלי צרפת. ותקטן עוד זאת בעיני הממשלה ותפקוד על בני ישראל לבחור מתוכם אנשים לשבת בפעטערסבורג עם שרי הועד המפקח עליהם, ויבחרו את ר' זונדל זאֶננענבערג מגראָדנא, את ר' ביינוש באראַץ ואת ר' מיכל אייזנשטאט ממאָהיליב ועוד אנשים אשר נקבו בשמות ויסעו מוויטעבסק פטרבורגה, וימתיקו סוד עם שרי הועד. והמוכס פרץ אשר היה איש חכם (חתן הגאון ר' יהושע צייטלין) – ואשר לחרפתנו המיר כבודו ודתו אחרי כן הוא ואשתו עמו – עמד למעוז בעת ההיא למלאכי ישראל, הוא והשר ספעראַנסקי האוהב ישראל ויסכלו את עצת הצורר דערשאַוין. המלאכים האלה אנשי חיל היו, ובידם נתן ה' תשועה לאחיהם, כי הטו את לב הממשלה להעביר מעליהם את גזרת מס הכפול אשר הטילה עליהם קטרינא, ולהפקיע את הקהל מנתינת דין וחשבון לאצילים אשר על אדמתם הם יושבים, לפטור את היהודים הנוסעים מתעודת האצילים המעידים כי אינם חיבים להם מאומה ולהחזיק את כח הרבנים בידם ככח כהני כל הדתות. המלאכים התענגו לשמוע מפי שרי הועד כי היהודים בכל מקום שנעשו לאזרחים, נאמנים הם למלכות, עוסקים בישוב העולם, מצליחים את נפשם ואת האדמה אשר הם יושבים עליה.

החכם הדורש טוב לעמו ארשאנסקי ז"ל אשר ממנו ידענו כל פרשת הדברים האלה חותם את דבריו (במאמרו “לתולדות ישראל בתקופות האחרונות בארצנו”), כי המלאכים האלה היו בקיאים בטיב האנשים ובטבע הענינים, ידעו לפשר בין אונס המסבות אשר לא ישוב מפני כל ובין הרצון של השרים יועצי נדיבות, הבינו לכוון את השעה, להרך את הקשה ולהמתיק את המר ולבלתי לכת בגדולות ובנפלאות מהם.

כמעט נתנה הדת בשנת תקס“ד לפתוח שערי בתי הספר והמדרש גם לבני ישראל, באו רבים מנעריהם בשערים ההם. אך תקותם לא באה להם. התלמיד הראשון לישראל ברוססיה, שמען לוי השלים חקו בדורפט ולא נסמך ולא נתרברב, יען כי לא רצה לעזב את דתו. מורי בית המדרש הורו כן והמיניסתר הסכים על ידם, קרוב הדבר, כי לרגלי מראות אלה וכאלה רפתה רוח שוחרי ההשכלה כל ימי אלכסנדר הראשון, כי אחרי עלות הקיסר ניקולי על הכסא, החלו ימי יסוד בתי הספר ברוססיה ופולין. בשנת תקפ”ו נוסד בווארשא בידי אייכנבוים בית ספר לנערים בשם בית מדרש הרבנים Szkla rabinôw אשר באמת לא היה נאה לו שם זה, אחרי כי גם אחד לא יצא מן הבית הזה לרבנות¹ – אפילו בטעם הרפורמא – ורק למען כבד את הבית על פני העם קראו לו שם זה. בשנת תקפ“ח נפתח בית ספר בריגא בידי מנחם ליליענטהאַל, באודיסה בידי בצלאל שטערן, ובקישינוב בידי יעקב אייכנביים. בווילנא הפיץ את רוח השכלת ברלין המליץ המפורסם ר' מרדכי אהרן גינצבורג הבא מעירו מסלאנט. אשר אחרי כן הקים שם בית ספר הוא ושלמה זלקינד. בעת ההיא נוסדה בוואָלין חברת “שוחרי אור והשכלה” בידי דקטר ראָטטענבערג מברדיטשוב, גם בווילנא גם בבריסק נוסדו אגודות עם גדולי המשכילים באשכנז: פֿהיליפסאָהן, מאַנהיימער, אויערבאַך אשר ששו לקראתם וינחום בעצתם. ומה יפלא בעיני המתבונן כי המשכילים האשכנזים הנקובים, אשר כבר שמו לב להתבונן על גדולת עמם, רוממות דתם וערך תלמודם, לא אצלו במאומה מרוחם על המון משכילי רוססיה בימים ההם. ובכל אשר הרבו הומבורג ופטר בעער בדורם חנופה וחלקלקות מרבה להכיל לשרי העמים וגדופה ונבלה הוות ואון על אחיהם המדכאים, כן החניפו החליקו גם המה למי שתקיף מהם וירמסו ברגל גאוה על אחיהם ויתנו את עמם לחרפה ולגדופים. אף כי ראשי העם לא הקשו את ערפם ויאמרו לקבל את הטוב מן ההשכלה לשמה, ובלבד שתהיה נקיה ממחשבה זרה, עד כי בנסוע ליליענטהאַל לווילנא (תקצ“ז או תקצ”ט) בפקודת הקיסר להגיד לראשי העדה את חפץ הממשלה, שאלהו הגביר הצדיק הרב ר' חיים נחמן פרנס ז”ל אם יוכל ליליענטהאַל להבטיח את העם כי נקי חפץ הממשלה להשכיל את העם משמץ מחשבת העברה על דת. ויהי כי השיב ליליענטהאַל בדברים היוצאים מן הלב: ומי יוכל לערוב בעד לב מלכים אשר אין לו חקר? אך בשם ה' הנני נשבע כי לוּ התבוננתי שמץ מנהו, כי עתה חלילה היה לי לנגע בזה אף באצבע קטנה. ויעתר ר' ח“נ פרנס ויאות גם הוא גם הגאון המגיד המפורסם ר' זאב וואלף ז”ל להרים ששת אלפים רובל ממכס הבשר ליסוד בתי ספר. משם נסע ליליענטהאַל למינסק, ויאמרו לו אנשי העיר: “לוּ זכו כבר היהודים בזכות אזרח, כי עתה בחרנו בכל לב בהשכלה כי ההשכּלה מעוררת התאבון והזכוי שובר את הרעבון, אך כל עוד שלא נתנו להם זכיות, ידענו כי יעזבו רבים מהם את דתם למען שבור רעבונם ויהיו מומרים לתאבון”. גם על רבים מאנשי עיר ווילנא נאצלה רוח בני מינסק, ותעל חמת “דורשי אור והשכלה” באפם עד להשחית. וימהרו ויוציאו קול קורא אשר בו השליכו שקוצים על הרבנים, כי הם ראשית חטאת הקהל – כסגנון הומבורג – וידרשו ליסד בתי ספר בכל עיר ופלך, קביעות קונסיסטוריום ורדיפת רבי החסידים. הסניף לדורשי האור בבריסק הוסיף על קול הקורא הזה את ההצעה לאנוס את היהודים לשנות מלבושיהם, לאסור את הנשואין לפני עשרים שנה, להוציא קתיכיסמוס (למוד עקרי הדת) על פי קונסיסטוריום, לדרוש מאת הממשלה להוציא את התנורים מבתי המדרש וחדרי תפלת החסידים.

רוח טירוניא וקטרוג מרחפת על פני המגלה הזאת, אשר לא קול קורא כי אם קול נוגש יאמר לה. הרוח הזאת, רוח חמת מציק רודה באף, היתה לחוט משוך על ההשכלה. רבים מהם נאה היו דורשים בשבח ההשכלה ומכל הגה דוחקת ובולטת הנאת עצמם עד לגעל נפש (ספר הזכרונות ב. נאַטאַנזאָהן במכתב צד 91). החנופה מעבר מזה, והגאוה והבוז מעבר מזה ידכאו רוח הקורא את הדברים הנכתבים בידי רבים מן המשכילים בימים ההם. תחת אשר היה להם להטות את לב העם אחריהם, הדפו אותו באיבה ותגדל גם שנאת העם להם, וכאשר נגזרה גזרת כלות בשנת תר“ב על יושבי הספר לעזוב את בתיהם, אז נבאשו המשכילים בעם מאד, כי אמרו ליליענטהאַל דובר גזרה כזאת. הגזרה בטלה והמיניסתר אוּוואַראָף בהיותו בשנת תר”ג בווארשא, התאמץ להסביר לבני ישראל כי אין חורש רעה בסוד המלכות על דת יהודית. ולמען קנות את לב בני ישראל, יעץ אוּוואַראָף לקרא עצרה בפטרבורג לרבני ישראל, ויסובב ליליענטהאַל שנית בערי מושב ישראל ויוציא לאור את “אגרת מגיד ישועה” תר"ג, ואחרי כן צוה אוּוואַראָף את ליליענטהאַל לכתוב בשם הממשלה מכתב כבוד למונטיפֿיורי ולכרמיהו לשבת בתוך הועד ולחות דעתם. ובאמת היתה הקריאה לשני שרי צבאות ישראל אלה אשר התפרסמו בימי דמשק, אבן חן להטות את לב העם. אך בעת ההיא רפו גם ידי המוציא והמביא לפני המשכילים, כי מלבד אשר נגלה ליליענטהאַל מפי אוּוואַראָף כי הממשלה דוחקת את השעה בדבר יסוד בתי הספר, ואם לא ימהרו ליסדם, כלה ונחרצה מעמה להושיב את בני ישראל על ארץ גזרה (סיביריא) בתורת אכרי הממשלה, נודע לו עוד דבר אחר כי לא מגורת שוא היה פחד הזקן הרב ר' חיים נחמן פרנס, ויברח פתאום וירד באניה לבא אמריקה. משם הודיע ימים רבים אחרי כן כי אחרי מותו יצאו כתביו בדבר הזה לאור.

אגודת המשכילים הנראית מרחוק כמוצק אחד, הוכתה בימים ההם בקיעים בקיעים. רבים “משוחרי האור” אצו מרוחם על המיניסתר הנדיב אוּוואַראָף בסגנון הומבורגי, עד כי בהצעתו (רעפֿעראַט) שמסר אל הקיסר, מגנה הוא מאד את התלמוד, כי פורע הוא את מוסר בני ישראל ועל כן, יש להורות את המקרא ושפת עבר בדרך סותרת את התלמוד – מדרש אגדה ולהשאיר מלמוד התלמוד רק כמלא פי מחט שדפון. אם את הדבר הזה תעשה הממשלה – חותם המיניסתר את דבריו – תטה את לב היהודים להכיר את אמתת העקר שהכל תלוי בו – בדבר הזה לא ישגו דורשי האור – ומה היא חותם תכנית התרבות הכוללת, הלא היא תשועת גופם ונשמתם בעולם הזה ובעולם הבא. – אין לנו הצדקה להתאונן על שרי הממשלה ומינסתר אוּוואַראָף בראשם אם ערכו להם דמות כזאת אל התלמוד כי רק מפי המשכילים “דורשי האור” ידעוהו ואת משפטם הלא שמענו מתוך דבריו. קרוב הדבר כי אחדים מדורשי האור בלב ולב שמו בפי המינסתר את הדברים אשר כתב הוא בנקיון כפיו (כי מיניסתר נוצרי איננו חייב להשיב לב ישראל אל דתו אם משכילי היהודים יבעטו בה). אך בכל זאת נמצאו בין המשכילים יראי אלהים אשר בהודע להם המזמות אשר המון המשכילים חומסים על תורת עמם ויבדלו מהם. בצלאל שטערן חלק תמיד על ליליענטהאַל ויאמר כי השכלה מובאה מן החוץ שאיננה יוצאת מלב העם הרע תרע לישראל. ואולי בגלל הדבר הזה עזב את חבריו אשר שת ידו עמהם ביסוד היכל התפלה באודיסה ויבחר “לקבוע תפלתו בבית כנסת אחר” (ספר הזכרונות 69). המשכילים השלמים הכירו מהר כי רוח השקר אשר מסכו המחליקים על ההשכלה תלד רוח, חכם אחד מתון ונאמן לעמו החי עוד עמנו, כתב בשנת תר“ז אל החכם הגדול רי”ב לעווינזאָהן לאמר: “אחלה פניך הפעם אשר תשים אל לבך לקנות את לב זקני עמנו כאשר קנית את לבות בחורי הדור החדש, לא לגנוב את לב העם, כי אם לקנות אנכי שואל מעמך היום, לקנותו באהבה ברחמים כאשר קניתי בחכמה ובמליצת האמת (ספר הזכרונות 81). יש מחכמי המשכילים שהסתלקו מבית מדרש הרבנים אשר היה למרכז להשכלה בראותם כי אנשים שאינם מהוגנים מטפלים בו. ויש מהם אשר עמדו בראש המפלגת הגדולה הדבקה בדתה ובמולדתה (רעליגיעז־נאַציאָנאַל) ויערערו על הבית הזה בסתר ובגלוי. מכתב החכם הבקי בספרי ישראל ר' אייזיק בן יעקב ותשובת רי”ב לעווינזאָהן אליו יפוצו אור על בימ“ד הרבנים בווילנא במתכנתו אל העם ואל טובי משכיליו. בן־יעקב שם במכתבו לפני לעווינזאָהן את הדברים אשר “מתנגדי בימ”ד” הרבנים דורשים; או מה עם ישראל בכל ארצות דורש: “הלא רק תורה ויראת ה' עם חכמה ומדע, להיות כל איש ישראל ירא את ה‘, נאמן לאלהיו ולמלכו ודבק בתורת אלהיו… “בית מדרש הרבנים” בית מנוגע הוא ומשחתו בן מראשיתו ולא זו הדרך ישכן בו אור החכמה והשכלה בארצנו וכו’ וכו'” (שם 113). על עצם הדבר לא נוכל עמוד, כי המלקט השמיט את הפרקים מפני הכבוד או השלום. אך מאד יקר לנו לדעת כי גם ריב“ל העיד בביהמ”ד בתחלתו לכוון דרכו ע“פ הראוי, כי כן כתב בתשובתו: “רבים מאנשי עירך (ווילנא) קפצו בראש ורצו ברגע אחד לתקן הכל, ולא עוד אלא שבחרו לתכלית זה הענין הגדול והקדוש איש כזה אשר איננו מוכשר לזה ואני כתבתי אז תיכף לאנשי עירך המצוינים להזהר בזה… אך דברי היו כשחוק בעיניהם ומן אז משכתי את ידי מכל הענין הזה ולא חפצתי יותר להתערב כנודע לרבים, וכן כאשר פתרתי כן היה לדאבון נפשנו” (115). דברי החכם הגדול האלה מתקיימים בראותנו כי כל מעשה ממעשי המשכילים מחאה הוא אל כל דבר מדבריו, ככל אשר מעללי משכילי ברלין בימי פֿרידלנדר היה הפך ממש לדברי בן־מנחם אשר בכמה פנים דומה אליו החכם הגדול לעווינזאָהן. לא קם עוד כמוהו חובב ומחבב את המדעים ואת המלאכה בישראל ומליץ נאמן לתורתו ולעמו, סניגור לתלמוד בכל פרטי פרטיו. ספריו היקרים תעודה בישראל, בית יהודה וזרבבל הכתובים לכל הקהל, יאירו גם עיני חכמים מופלגים, ורב גדול ונכבד בישראל, כר' מתתיהו שטראַשון ז”ל הודה בפה מלא במכתבו לריב"ל על “תעודה בישראל” לאמר “אך ספרו זה שמני לאיש” (ס' זכרונות 49).

אשרי האיש שזכה להעמיד תלמידים כאלה, כי נחה רוחו על תלמיד כר“מ שטראַשון ז”ל, אשר משפטו תמיד על תורת פֿרידלנדר ועל ספיחיה וסחישיה היה “אין לנו חלק בדוד בשנותו את טעמו” (קריה נאמנה 304) ולא על הפורקים העוקרים יענו דבריו אלה: “הה! מה עלתה בימינו? כי כל כך הותרה הרצועה לדרוש דרשות של דופי… ככה ידמו היום קצת סופרים עשות למו יד ושם כי יבאו הרוס דבר המקובל באומה לקדוש וגדול מימי קדם… ובעקבה ידברו רוש מהול בנפת נגד הנבואה בכלל ובפרט… ומכחישים כל הנסים המסופרים בתנ”ך והשגחת ה' על ישראל עמו בפרט וכדומה… יסירו את הנזר והעדות מנשיא אלהים ויעטרו בכתר מלכות קדקד פני השפחה… נגד הכופרים הללו והחדשים ראוי ונכון לדבר ולהרוס עניניהם בכל מה דאפשר" (ס' הזכרונות 49). לאחד מחכמי הסופרים אשר נזהרו באמת כל ימיהם לבלתי פגוע בכבוד איש, הורה דרך לאמר: “אל תצאו בעקב קצת מחברי זמננו הדוברים עתק על קדמונינו וכנגדם הרבו לחנוף את החדשים” (שם 93). הוא התחזק בכל עז להשבית את הסיגים מן התורה אשר בם השביתו מטהרה אנשים בוערים חרשי משחית. הוא היה הראשון בדורנו אשר הוכיח כי מטה העז אשר שלח הקראי פֿירקאוויץ מקרים לנערי המשכילים לרדות בו את הרבנים ואת תלמודם הוא “משענת קנה רצוץ; כתבי הקראים החדשים המתפארים במתת שקר שמהם “למדו” אחב”י שלמות לשון עברית וחכמת הפלוסופיה אשר באמת הוא ב“הפך” (שם, 93) באולת הקשורה בלב משכילי הדור כי חוקרי העמים (אשר באמת קשה להם בעוה"ר גם הקריאה העברית) יודעים לבאר את המקרא יותר מבני ישראל, נלחם בכל כחו. וכנודע לכל קוראי ספריו מלחמתו עם גיזיניוס. ולבקרת המקרא הנוהגת אשר שנא אותה תכלית שנאה, השכיל למצא כלי נשק משכל מאד, את ההתול. ויעש גם הוא כמעשה חכמי השבוש ויחרוץ משפט כי תחת “המבליג שוד על עז” (עמוס ה‘, ט’) אשר באמת הוא כלו מוקשה (?) צריך לכתוב שור על עז ועוד תקונים טובים ונאמנים כאלה (את מקומו לא זכרתי). סוף דבר, את הבקרת המזויפת הזאת נתן לשחוק בארצנו ואולי היא שעמדה לנו למנוע את הנגע הזה מבוא בגבולנו. ולא רק את התורה ואת החכמה ואת מחמדי הקדם אהב ויחבבם בכל לב וילחם להן, כי אם את מוסר ישראל במעמדו בדורות האלה הרים וירומם עד מאד, ולא נואל ולא החניף להגיד כי נופלים בני ישראל במוסרם מכל העמים, ונהפוך הוא כי שקד להראות לבאי־עולם כי נעלה המון בני ישראל על כל המוני העמים הרבה מאד. ומה ירום וירחב לב כל איש ישראל בקראו את דבר רוממות מדות היהודים במתכנתם אל העמים (במקומות רבים מאד ובפרט “אחיה השלוני” דף 117–129). בכל אהבתו את החנוך המסודר למד זכות על התמימים אשר דעתם קצרה מהבין את הטוב הצפון בוֹ. ואם רע גם בעיניו כי התמימים האלה יחזיקו עוד את החנוך בקלקולו לא הפשיט כבודם מעליהם ויעד בהם “עדות נאמנה” כי נמצא בכללם "יראי ה'… תמימי דרך ושומרים מצוה… לומדי תורה… ההמון הרב נבונים ובקיאים מאד בטיב דרך ארץ ובעלי צדקה ועוד ועוד. לבעבור זאת חוב קדוש… להסב את העם אל המסלה הישרה הממוצעת… לא בכפיה וחזקה כי אם באהבה, ובמתינות רבה וכמו שמצוים החכמים לדרוש ולתור אחרי מומי מנהגים משחיתים לבערם… כן מן הצדק לבדוק גם אחרי מומי ההשכלה הבלתי צרופה… לדעת מה היא הנסבה שנתחלפה ההשכלה הברורה בהשכלה מזויפת (ס' הזכרונות 181). תרומה גדולה ונכבדה הרימה וואָלין בתתה לנו את האיש הנעלה הזה אשר לא ישכח שמו מפי בני ישראל יושבי רוססיה ופולין.

אך בודד היה איש זה לכל משפטו ומעשהו במדינות מולדתו, ומי יודע אם לא מעטו תלאותינו וחבלי לדת סדרי החנוך, לוּ היתה ליטה מקום מושבו. הן אמנם כי למראית עין החלה ההשכלה בוואָלין ובשאר מדינות הדרום, כי אודיסה וקישינוב קדמו ביסוד בתי ספר כשלש עשרה שנה לווילנא, ובברדיטשוב נוסדה החברה הראשונה “שוחרי אור והשכלה”. אך דבר זה היה בעוכרינו, כי נולדה השכלה על ברכי אנשים אשר לא גדולי תורה כי אם נבוני לחש היו למראה עיניהם על כל מדרך כף רגל, בארץ אשר רב מאיר עיני חכמים בהלכה היה לחרפה ולפריצות; ומחשיך עצה במלין בלי דעת – לקדושה ולכבוד ולתפארת; בארץ אשר מאס העם בדעת המקרא והתלמוד לאמתם ויבחרו בספרי דמיונות לרגלי הרוח אשר התרגשה לבא לעולם משנת תק"ו והלאה; במקום אשר התורה כפשוטה היתה לשמה ולשרקה ואמונת חכמים (בלשון סגי נהור) שקולה כנגד כל המצות ומכרעת את כלן, – בארץ כזאת אם שמעו האנשים אשר קצה נפשם מעט או הרבה בתהפוּכות אלה כי עוד שטה אחת שטה בעולם והשכלה שמה, אשר כל הממלא ידו לה מעבירין ממנו עול התעלולים האלה, מהרו ויכרעו על ברכיהם וישתחוו לבבואה שלה ויאמרו לה: “אלי את!” ויען כי נשכחה התורה זה כששים שנה במקומות האלה והמעט אשר נותר עוד משנות קדם נזרע כלאים יחד עם מעשה לחשים, על כן געלה נפשם בבת אלהים זאת ויפלו בזרועות ההשכלה המגוהצת בת פֿרידלנדר אשר פשתה מאד בימים ההם.

לא כן העיר ווילנא. שם התרוממה התורה למעלה ראש בימי רבנו אליהו ואחרי כן, שם אך שלום דרשו וכבוד הגו לחכמת בן־מנחם אשר תכלית שטתה כי ביהדות המעשה עקר ובתורה תורה שבעל פה עקר, ובכן היא הצורה השלמה לתורת רבנו אליהו אשר הורה כל ימי חייו. על כן נחל ר' שלמה דובנא המליץ בין ווילנא וברלין כבוד מתלמידי רבנו אליהו ורואי פניו ובתתם לו כבוד לא שכחו לפקוד את בן־מנחם לטובה ולברכה. ואנשים היו בווילנא אשר השתמשו בשני כתרים כי להרב ר' יהודה הורוויץ “אסיא דק”ק ווילנא" כתב: “החסיד האלהי גאון הישראלי מו”ה אלי' נר“ו נשיא ק”ק ווילנה היקרה" (הקדמו לספרו היכל עונג) וגם “ראשי חסידי הפלוסופים ותלמיד נאמן אל החכמים… מו”ה משה מדעסוי נ“י. פה לא צררו התורה והחכמה אשה את רעותה כי שתים שהן אחת היו, על כן גם ימים רבים אחרי מות רבנו אליהו לא זזו תלמידיו מחבב את החכמה, והמשכיל הראשון בווילנא הרב ר' צבי הירש קאַצינעלינבויגען ור' אבלי מפאָסוואָל זצ”ל, ומה היתה ראשית דרך השכלתו, לסדר את המקראות על פי סדר מדות של ר' אליעזר בש"ר יוסי הגלילי, השכלת רבנו אליהו, – השכלת הבקור והסדור היא. הרב הגדול הזה היה משורר נאה מאד.

לוּ הוסיפה חכמת בן־מנחם להיות הרוח הנושבת בווילנא כאשר החלה, כי עתה היתה התורה בתקפה, כי רוח רבנו אליהו מרחפת ממעל לה וגם הדעת נפוצה מעט מעט בקרב הימים בנחת, כדרך חכמת בן־מנחם, ולרגליהם היו התקונים באים מאליהם; כי העם המסודר ברוחו עד מהרה יסתדר במעשיו ובצרכיו. אך קדמה ובאה הרוח ממשכילי וואָלין, אשר מבלעדי השכלה לא ראו כי אם את הקלקלה אשר בארצם. מרת נפש באה ההשכלה ההיא ותרב את המספחת גם בליטא, וככל אשר בזו הוואָלינים תורת רבותיהם מקדם, למדו גם הליטאים לבזות תורת רבותיהם מקדם, למדו גם הליטאים לבזות תורת מוריהם הגדולים, ותהי ההשכלה לסמל הקנאה, המשלחת מדנים בין אחים. רוח חכמת בן־מנחם נדחתה לפני השכלת פֿרידלנדר, ותורת רבנו אליהו חשה מפלט לה אל בתי המדרש והישיבות, אך רוח רעה שולחה בינה ובין החכמה לדאבון נפש כל איש ישראל, כי האנשים אשר התהללו בשם החכמה החזיקוה בחזקת פסול, בדבריהם ובמעשיהם, בעיני תופשי התורה.

תופשי התורה נזורו אל בתי המדרש כאשר אמרנו וייראו להושיט אצבע אל המדעים, אך בכל זאת עמדו על משמרתם באמונה וישימו את כל לבבם להגדיל תורה, אף עלתה בידם למרות כל המוקשים אשר יקשו להם צורריהם המשכילים ויצורו ויחתמו את התורה בתלמידיהם אשר רבים מהם היו לגאונים גדולים מאד גם בתורה גם במוסר ובדרך ארץ. אך דבר אחד חסר להם, והוא – דעת לשון המדינה אשר לוּ ידעוּה, כי עתה היתה להם גם לנשק גם למגן בפני המשכילים, כי רבים היו בקרבם אשר בבינתם העמוקה, בטוב טעמם, וברוחם המלאה אוצר כל טוב חכמי ישראל וממשליהם, היו יכולים למשוך אבירים בכחם. אפס כי אחת חסרה להם כאמור למעלה, הדבר אשר החיים והמות בידו – הלשון.

הדבר הזה אשר חסר להם היה כמעט הקנין האחד אשר קנו המשכילים בעולמם, כי רבים מהם בימים ההם לא ידעו דבר בלתי את הלשון. אפס כי בכל זאת, בכל התלאה אשר מצאתנו מיד המשכילים חיבים אנחנו להחזיק להם טובה, כי הם הביאו בנו את צרך דעת שפת העם לידי הרגש גמור. ועוד יותר מזאת כי שמו לב להביא טעם וסדר בלשון הקדש, דבר אשר אין די תודה וברכה בפינו להאנשים ההם. עוד ידע ישראל במשך הימים את הכח אשר יצקו בו בדבר הזה. הם בראו לו ניב שפתים ויוציאוהו מידי שפת ספרים ויביאוהו לכלל לשון מדברת בכל הודה והדרה, בכל כחה ועזה.. הלשון המטהרה היתה תפארת גאון נערי ישראל וזקניהם ברוססיה ופולין, אשר החלו להוכח כי לא אסופים מן השוק המה, כי אם עם גדול ונכבד ולא עם לעז הוא. השפה הזאת היתה אחרי כן לכלי מחזיק ברכה, לבריח התיכון המבריח את אהל ישראל להיות אחד. הן אמנם כי תחלת דברי פי בעלי הלשון היו ריבות שפתים או דברים אשר אין להם שחר, אך מי ישים לב אל הילד אם פיהו ידבר חכמות או מבלי דעת מלין יכביר? דיו לתינוק שהוא מדבר, שהוא שולט בלשונו וכשיגדל תתישב דעתו עליו. אד“ם הכהן לעבענזאָהן ומיכה בנו היו משוררים נעלים מאד, ר' אברהם מאפו דובר צחות ורמ”א גינצבורג סופר מובהק.

יתרון יש לסגנון העברי אשר יצרו היהודים יושבי ארצות הסלאַווים על סגנון מעשה ידי האשכנזים בימי המאספים. כי באשכנז לא נברא אלא לנוי ולשעשועים מסגנון היוני והרומי בימי תחית המדעים (Benaissance) ובארצות הסלאַווים נברא לצרך גמור. כי ההמונים המונים מבני ישראל היושבים בארץ הזאת, הרגישו תמיד ביניהם רגש שתוף המולדת (איין נאַציאָנאַל־צוזאממענגעהעריגקייטסגעיפֿיהל) הדורש לו בחזקה כלי מבטא, אך כאשר החל הטעם להזדכך, הזדכך גם הוא. בליטא נוסף עוד דבר אחד. כאשר נכבשה ארץ פולין וַידל מרום עם הארץ וירחק נדוד עד כי שפת פולין הצרופה נשכחה כמעט בארץ הזאת ושפה אחרת לא באה עוד תחתיה, ובני ישראל כבר החלו להרגיש צרך לשפה מסודרת ומטהרת ויקומו ויזקקו ויטהרו את שפתם העתיקה. אשרינו, אשרינו כי זכינו לכך. משכילי אשכנז הפרידו בין אחים ומשכילי רוססיא השיבו לב בנים על אבות ולב אחים על אחיהם. ברוכים אתם לה'! הכל מחול לכם! הכל שרוי לכם! כי בקנין אחד קניתם עולם מלא!

 

ו.    🔗

בעת ההיא אשר בארץ אשכנז החלה השכלת פֿרידלנדר המזויפת לערוב מפני חכמת ברנייס ושטיינהיים, סאַלוואַדאָר ולוצאַטו; וברוססיה היתה צרורה וחתומה תורת אלהים חיים מבוקרת כהלכתה ביד ציר שלוח ממרום רבנו אליהו; ומבין שאון הגלים אשר שאפו לבלוע חיים את ישראל ואת תורתו עלתה מן הרחצה שפת בת ציון הרכה והענוגה, – בעת ההיא והנה איש עולה מפאת ים ומטה אלהים בידו להשביח שאון ימים, לעשות שלום בעם ה' ולקרב עצם אל עצמו. שם האיש הזה: משה מונטיפֿיורי אשר היה לישראל לאב. באנגליה ארץ המעשה גדל איש המעשה ומיד שני אבות העולם הלל ושמאי קבל שני דברים. משה קבל תורה מהלל: אם לא עכשו אימתי? (אבות א' י"ד) ומשמאי: “אמור מעט ועשה הרבה”. ביראתו הגדולה את אלהיו ובאהבתו הנאמנה את עמו, היה הוא האחד בכל ישראל אשר כמעט לא יצא עליו כל מערער, אשר מראהו בלבד מלא את לב כל ישראל יראת הכבוד, הרוממות והאהבה, עד כי שם מונטיפֿיורי היה בעיני העם לשם נרדף עם חבת התורה, ישראל וירושלים. ויען כי ברוח העם אנחנו דוברים, לא באנו לפרוט בזה את דברי ימי חייו ואת פרשת הגדולות אשר עשה לעמו אשר צר גבול מאמר זה מהכילם. אך את ערכו הגדול הננו אומרים לצמצם במועט מחזיק את המרובה בסמן אשר מסרנו במאמרנו “ערך מונטיפֿיורי בתולדותינו” (המגיד תרמ"ה), הוא העמיק הרחיב את רגש טובת הכלל ויעשהו לקנין קבוע לכל העם. בראשונה היה רגש זה מצומצם בעיני כל שר וגדול אשר קם בעמנו רק בטובת ישראל הדרים עמו במלכות אחת. להם היה מלמד זכות ומליץ יושר לפני מלך ושרים ומעוז לעתות בצרה. אך מקיר המדינה וחוצה לא היו רגילים לצאת ולהושיע. ובכן היה הרגש ההוא אך רגש טובת הקהלה והגליל, עד שקם השר משה ויחלץ את הרגש ההוא מן המצר וירחב את גבולו מסביב לכל מקום אשר דבר היהודים ודתם מגיע, ויהי לרגש טובת אומה שלמה… ולמען קרב אחד אל אחד את ענפי עץ יהודה אשר נטשו נטישותיו, שלוחותיו עברו ים, העמיק לרדת אל השרש אשר ממנו הסתעפו כל הענפים הנפוצים עד קצוי ארץ. השרש הזה הוא חבת ירושלים, אשר כל זמן שישראל משתתפים באהבתה נמצאו כלם מכונים את לבם למקום אחד, תקוה אחת תחיים ודרך אחד לכלם. ובכן היה לו ישוב ארץ ישראל למיטב מכשירי האחדות אשר היא היתה ראש מאוייו“. “משה מונטיפֿיורי – אמרתי שם הוא משה עמו, על כן הרגישו בו בני עמו דבר קרוב גם בפיהם ובלבבם, דבר אשר יוכל להשתתף בו כל אחד מישראל שתוף רב או מעט. הדבר הזה הוא רגש ער וחי לתורה ולישראל וחפץ נמרץ להחיות את הרגש בקרבו ובקרב בני עמו”. ועתה אני מוסיף על דברי ההם: כי בני רוססיא ופולין אשר משאות נפשו היו קדושים בעיניהם מעיני אחיהם ביתר הארצות, הכירו את כל הטוב הצפון בנפש אחיהם הגדול הזה, ותדבק נפשם בכל דרכיו. בו האמינו יראי האלהים, ואם אותו ראו מוכתב בכל נמוסי אירופא העלו על לבם כי לא בעצם הנמוסים משחתם, כי אם בעושים אותם כסות עינים להפר תורה. מונטיפֿיורי הוא לאות ולעד כי לא שנאו העם את הנמוס כי אם חשדוהו, יען כי הדורשים בשבחו היו תמיד עוזבי תורה, על כן היתה רוח רבים מן התמימים אשר לא סר טעמם, בראותם באיש הכבוד הזה גם את התורה בקדושתה, גם את הנימוס בכבודו. השר האהוב בכל לב לכל העם מקצה, היה ליָתד נאמן לתלות בו את כל רגשי האומה המזקקים מטשטושן. החבה היתרה אשר הראה לבני רו”פ בווילנא ובווארשא בשנת תר"ו הוא ואשתו יהודית היהודית שקמה אם בישראל, היתה כשמן על לב היהודים שוכני הארצות האלה אשר גורל אחד להם בפרטם ולישראל בכללו כי שנואים הם גם בעיני אחיהם על יתרון הכשר חכמה כי לא רק “שנאָרער” יקראו מתחכמי אשכנז לעניי עמם בפולין בגדפם אותם כי אם גם שם “פאָללאַק”. כל צללי אפל אלה אשר היו מבדילים בין יהודי רוססיה ופולין ובין יתר אחיהם כלו כעשן מאור פני משה. הוא היה אבי האחדות בישראל. קהלות דמשק, ווילנא, רומי וטאַנגר היו לפניו שוים לטובה לעדת לונדוֹן. השר בכלותו את מעשיו לטובת אחיו הנדכאים באחת הארצות, ישוב ונשא עיניו והניף ידו אל המקום אשר בחר בו ה', אל ציון חמדת נפשו ונפש עמו, לשום אדמת קדושה למוצא למחית בני ישראל היושבים עליה, ולנס ולדגל לכל בניה הנטושים בכל ארצות תבל.

הדבר הזה, ישוב ארץ ישראל, אשר היה לצרך מרגש ולמנוס האחד לתקות ישראל בימים האחרונים, קנה בעת ההיא רק את לבות התמימים בעם. אולם בעיני שכורי הזכוי היה למנוד ראש – כי עצרו מצחוק בקול גדול לכבוד השר אשר גם לטובת הזכוי פעל ועשה כאחד מהם או יותר מהם – אך בכל זאת נוצרו דברים רבים בימים ההם אשר ברבות הימים היו למכשירים לדבר הישוב וחבת הארץ. הסגנון העברי אשר גדל וייף בכל הוד והדר על אדמת רוססיה ופולין, הזכיר תמיד לבני הנעורים ברוח געגועים וכליון נפש את חמדת ימי הקדם. הסגנון הזה הכשיר גם המריץ רבים מגדולי הסופרים ליסד כתבי עתים בשפתנו העתיקה, “המגיד” ביד רא“ל זילבערמאנן, “הכרמל” ביד זקן חכמי עמנו בדורנו רש”י פין, “המליץ” בידי החכם הישיש ר“א צעדערבוים, “והצפירה” ביד החכם המפורסם רח”ז סלאָנימסקי. הכתבים האלה שיצאו אור אחד לשבוע ואשר נפוצו עד קצוי ארץ, – כי בשפת ישראל נכתבו – יצרו שתוף בדעות ודעת הקהל בישראל. והרב הנכבד האוהב את עמו בכל לבו ר' דוד גאָרדאָן ז“ל שהלך לעולמו זה מעט אשר הוא היה הרוח החיה באופני “המגיד”, החל להיות לרבבות אלפי ישראל לפה זה כעשרים ושלש שנים במאמריו המלאים חכמה ואהבה לעמו: “דבר בעתו” (המגיד 1869 נו' 27–34), “בשובה ונחת תושעון (שם…), הרב הירא ושלם ר' צבי הירש קאַלישר מטהאָרן, הרב ר' יהודה חי אלקלעי מבלגרד בסערביא והסופר האשכנזי מ. העסס, החלו להוציא ספרים ומאמרים איש איש עפ”י דרכו לחיות את רגש האומה ושיבת ציון הנרדם בקרב ישראל. עוד השלמים האלה עושים כה וכה ובצרפת נוסדה אגודה אשר לולא היה לה כי אם שמה בלבד, דיה היה לתת נשמה לעם מפוזר ומפרד. שם האגודה הזאת “כל ישראל חברים” אשר מלבד הזכוי והחנוך, הרימה תרומה גדולה מכחה ומכספה אל “מקוה ישראל” לתת לבת ציון הנדחה יתד וגדר במקום הקדש בהקימה ביפו בית ספר לעבודת אדמה. ואם נעלה על לב כי המחשבה הזאת היא פרי מעללי כרמיהו האיש הנערץ בישראל ובעמים, אשר ממשלת צרפת הפקידה גורלה בחיקו פעמים, ואשר אהב את עמו בכל נפשו ובכל מאדו, ואשר נלחם מלחמת זכוי אחיו כל ימיו, נמצאנו למדים ממנו שלשה דברים: כי הישוב הוא דבר העשוי להתקים, כי איש ככרמיהו מוחזק הוא לבר סמכא ולא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן בתורת תקון האומה, כי איננה סותרת במאומה לאהבת ארץ מגורים, כי מי אוהב לצרפת ככרמיהו? וכי אין חבת ציון גוזלת את משפטי הזכוי מן המחזיקים בה. מאור צדקת הקיסר החסיד אלכסנדר השני נ”ע אורו העינים והלבבות החלו להתקרב ומעט מעט שתו החרדים והמשכילים ידם יחד; זקני הרבנים הכירו את כח דעת הקהל ויחלו להפיץ דעותיהם בכתב עתי אשר בחרו להם, הוא “הלבנון” להח' ר' יחיאל ברילל במיינץ, ויחלו להכּבד גם בעיני רבים מן המשכילים, בראותם כי הרבנים אשר היו בעיניהם כאנשים שאין להם אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, שפתם אתם ומלומדי טוב טעם ודעת המה. חוקר חריף קם לסדר את שאלות הצבור שנתחדשו ויקבע עליהן חותם האומה ויורה דרך לפתרונם ובספר “החיים והיהדות” גלה את ערבוב הדעות של בעלי הרפֿורמא האומרים לתקן את דתנו המתוקנת ובאה מימות עולם, ובספרי “ריב עמי” הגיה אור על בלבול המעשים של בעלי הטמיעה (אססימילאציאָן) האומרים להפשיט את צורת האומה מעל ישראל ומסתפקים בקשר חוט דק של כנסת הדת לבדו ומכלכלים את כל מעשיהם במשפט המעקל הזה. את דבריו אלה אשר סדר בסדר פילוסופי רצוף ובקצור נמרץ לקהל החכמים, הביע איש אחר מליץ מני אלף הסופר המפואר ר' פרץ סמאָלענסקין ז“ל במכתב החדש “השחר” בשפת יתר ובלשון צחה מאד, הוא הסיר את לב נערי בני ישראל מאחרי אלילי “האססימילאציאָן” והשכלת ברלין, עבודה יקרה ונכבדה מאד אשר רק באחת לא עלתה לו, כי נכשל לטפול את כל חטאות פֿרידלנדר וחבריו על ראש צדיק בן־מנחם, ואנחנו ידענו כי בן־מנחם בקבלו מכתב מאיש מתחפש חתום בשם איש אמיד (איין מאַנן פאָם שטאַנדע (במכתביו צד 492 מהדורת בראָקהויז) אשר הציע לו בדבר ישוב א”י, השיב לו כי אף כי אין לו ידיעת בית רבו בתורת הפוליטיק, כי רק בדעות כל כשרונו וקטן הוא במעשים, מודה הוא לו כי הענין גדול מאד, אך למען השלים את העצה היעוצה הזאת – יאמר בן־מנחם במרוצת דבריו – יש להכשיר את העם במדות הפעולה והמעשה תחת אשר בימיו גדולים היו רק במדות המשא והסבלנות, לחיות או לברוא רגש האחדות בלב כל העם, ולהביא לידי מזומן את עשר העם אשר עתה כל עצמו אינו בלתי אם באמנה; יעיין נא הקורא בדבריו במקומם ויראה מה עמקו מחשבות הפלוסוף העברי אשר חלילה וחלילה לו לאמר להבליע את ישראל בגוים.

עוד זכו ישראל, ועל כלם אוהבי הזכוי, לראות את שאלתם עולה על שלחן מלכים בימי הברית בברלין (בערלינער טראַקטאַט) בשנת תרל“ח ומלאכי חברת כל ישראל חברים באו בתוך מלאכי כל עם ועם להגיש משפטם לפני מלכים ויועצי ארץ. אף לא מנעו הרוזנים האלה את חסדם מהם ויחזיקו את דבריהם על ממלכת רומניה, כי על מנת כן הם נותנים לה את שאלתה כי תתן ליהודים חוסי שבטה ולכל יושבי הארץ משפט אחד וחקה אחת. אך עוד אוהבי הזכוי וכל העם שמחים בתשועתם על עם הרומיני הקטן בגוים, והנה נפלו שם דברים כזרע לענה שרש פורה ראש, ואת בכורי פרי עץ זה לקח בטנא הכהן שתּקר מורה שקר לקהל גדול אשר קרא להם בשם “צוררי בני שם” וישם להם לחק לרדוף באף את עם אלהי אברהם בדבור, בכתב ובמעשה. ומות מושל באדם צדיק הקיסר החסיד אלכסנדר השני נ”ע היה לאות לבני מרי לעשות ביהודים כטוב בעיניהם לבוז ולבזבז, להשמיד ולהרוג ולחדש דברים אשר נשכחו זה מאות שנים, רדיפות, שמדות ועלילות דמים. ומה גדלה הבּעתה בראות העם כי לא מום עובר היא השנאה האיומה הזאת כי אם מום קבוע אשר לא במהרה ירפא גם המכה גם המוכה ממנה בבואה מחמת קנאה, והקנאה באה מיתרון הכשר חכמה אשר גם אין שוה גם אי אפשר לישראל להבטל ממנה.

ועיני משכילי רוססיה אשר גם הלשון העברית בטהרתה, גם אוכלוסי ישראל המרובים עמדו להם לבלתי הכרת מקרבם את רגש המולדת, נפקחו מהר לראות כי אין מעוז ומנוס משגב ומקלט לישראל כי אם ארץ ישראל; כי לגרים יחשבו כל הימים בארצות לא להם וכן יהיו בעיניהם אף אם יהיה לב המלכות עליהם לטובה, ועל כן נשאו את עיניהם ולבם אל משא נפש אבותיהם מאז, אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם. ואף כי יודעים הם כי גם על הארץ הזאת שוממים אויביהם, בכל זאת יען כי הארץ הנשמה הזאת רחבת־ידים לפניהם לעבוד את אדמתה ולשבוע מטובה, ישובו ללמוד שמה מעשה אבותיהם מעולם את עבודת האדמה והמרעה, והיה כי יאחזו שם אז לא ימנע השולטן את חסדו להגן עליהם כאשר יגן על יתר יושבי ארצו, ומלכי איירופא השמחים לעשות חסד, יטו גם הם את חסדם אל גוי עתיק ימים שומר אמונים ושם ירום לב הישראלי העובד אדמתו, בדעתו כי האדמה הזאת ירושת אבות היא לו.

רגש האומה אשר נעור לקול המהומה והמבוכה התודע לעם בתורת המולדת. אחרי אשר נבדקו לאור השכל הישר כל סגלות עם ישראל כל כשרונותיו ומדותיו, כל תקוניו ונמוסיו בבית ובחוּץ בדוֹרוֹת הקוֹדמים וּבדוֹר זה ויכוונו את התרבות העבריה אל תרבות היונית הנוהגת ויעבירו את מטפחת הבקרת על שניהם, ויסר האבק מעל פני העברית והנה היא נוה ומענגה דשנה ורעננה, ומעל היונית סר הכחל והסרק והנה פנה זיוה, אוּכֹּל בשרה, צמקו פניה ותדבק נפש הנער ישראל בבתולת בת ציון היעודה, לו מימי עולם.

מה רם לב איש ישראל היודע להוקיר את נבוני עמו בעלי הכשרון בראותו ראשי המשכילים, המשכילים באמת, התיצבו בראש הדבקים במולדתם. בהם ראינו מה נחוץ למולדתנו לברא לנו גבול מעשה (פראקטישעס געביעט). כי גם משה איש האלהים לפני הוציאו את ישראל מארץ מצרים נתן להם מצות שיתעסקו בהם כי “לא המדרש עקר כי אם המעשה”, ועל כן שמו הדבקים במולדתם את משה מונטיפיורי על נס, כי הוא איש המעשה אשר את כל דרשות השרים אשר קראו מועד בדבר דמשק סים הוא בדברים האלה: “לא עת היא לדבר ולשמוע חלקות, אם טוב בעיניכם לא יעצרני דבר, הנני שלחוני ואלכה” (גראֶטץ 532 Xl). אך יען כי “גדול תלמוד שמביא לידי מעשה”, יש לנו לפקוד לטובה את בן־מנחם האיש אשר לנו הוא, אשר אנחנו הלכנו בדרכיו ולא הפֿרידלנדרים אשר מידו לנו הדעת את נפשנו (זעלבסט בעוואוּסט־זיין). הוא הורה לנו בדבריו ובמעשיו לאחוז בדרכי הגבור הקדמוני, היושב בשבת תחכמוני (שם, כ“ג י”ד) אשר יאמר עליו בשעה שהיה עוסק בתורה היה מתעדן כתולעת ובשעה שהוא יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (מ“ק, ט”ז), הוא הורה לנו להכבד בשלנו, ולולא הוא שהיה לנו מי יודע אם קם בתוכנו איש כמונטיפֿיורי וככרמיהו.

אחינו, אהובי לבנו! זכרו נא את דברי קדמונינו: “אין אליהו בא אלא, לקרב את המרוחקים… ר' יהודה אומר לקרב ולא לרחק, ר' שמעון אומר להשוות את המחלקת וחכמים אומרים לעשות שלום ביניהם”. על כן לא טוב הוא לבעוט בכבוד גדולי עמנו, ואף כי איש כבן־מנחם אשר בכל קורט מדמו לנו היה, לנו העברים המחזיקים במעוז תורתם ובמולדתם, ולא לאלה המשנים טעמם לבקרים או לרגעים, הוא הורה לנו כי התורה וישראל יחידים הם במינם.

וגם עוד דבר אחד אנחנו שואלים מהם, כי ככל אשר כל העמים נבדלים בתורת מולדתם ממולדות יתר העמים כן נעשה גם אנחנו. גם אנחנו נורה לכל באי־עולם כי מולדתנו שונה ממולדות כל העמים; תחת אשר כלן שמו לחק להניד ולנדות את כל העמים, למצוא להם עון ולשנוא אותם ולאמר לא נברא העולם רק בשבילנו, אנחנו לא נאמר כן, כל העמים יקרים הם בעינינו, כי חובב עמים ה' אלהינו. אך יען כי חביבה עליו כל אומה כצורתה, ורוצה הוא בקיומה כאשר היא, על כן אין לנו להתערב ולהתבולל רק את מצות ה' אלהינו אנחנו עושים ואת כבודנו אנחנו שומרים בהנזרנו מן העמים, אך חלילה לנו משטת המולדת אשר פשטה באיירופא לשלח מדנים בין עמים. אם שטת המולדת באיירופא פרי השפרטנים והרומאים אשר כל כבודם ומשושם היתה החרב וכל עמי הארץ היו צפוים להיות למספוא בפיה. מולדתנו היא כשרה ועשויה על פי דיני ישראל שלא נתנו אלא לצרף את האריות ולשום שלום בעולם, כדבר שנאמר “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”.