רקע
זלמן שניאור
הֶעָרוֹת לְסִפְרִי "לוּחוֹת גְּנוּזִים"

 

א. מעט היסטוריה    🔗

כל פרקי “לוחות גנוזים” נכתבו במשך עשרים שנה בערך. ועוד ח. נ. ביאליק ז“ל קרא אצלי בפריס את הפרקים הראשונים ו”סמך ידיו" עליהם.

הרעיון העיקרי, שעורר אותי לכתוב את מחזור השירים הללו, מנקר היה במוחי בעודני נער: אנה באו ספר “מלחמות ד' " ו”ספר הישר" — היינו, שירי כיבוש כנען? והיכן באו חזיונות נביאי־השקר וכוהני־עשתורת? דורות רבים נלחמו אתם מלכים ונביאים בחרב ובקנאת־דת. ודאי נמרצי־מעוף היו חזיונות ימי־האלילוּת הללו, נמלצי־שפה ומלאי חדות־חיים, אם כך השפיעו על דורי־דורות ועל מלכי ישראל ויהודה. “ויעש את הרע בעיני אלהים”, “ויעש את הטוב בעיני אלהים”. ספרי המלכים מלאים את החליפות הללו. ועושי הרע רבים מעוֹשי הטוב. וכבר עמדו בעלי התלמוד על אותה תקופה של עבודה זרה: אילו אנו באותו זמן היינו אוחזים בשולי בגדה ורצים אחריה…

שרידי ספר “מלחמות ד' " ו”ספר הישר" אנו מוצאים בשירת דבורה, בקללת בלעם שנהפכה לברכה, בברכת יעקב אבינו לפני פטירתו, בשירת “האזינו”, בקינה על מוֹת שאוּל, המיוחסת לדויד ועוד. זרוּת השפה, כוחם הפראי של החרוזים וחותם העתיקות הטבוע בכולם נותן להם את הטעם הרחוק ומופלא של הספרים שאבדו מן הקהל.

מגילות לא מעטות, שארית הפליטה מספרות ימי קדם, נגנזו ודאי בימי עריכת כתבי־הקודש, בין חורבן בית שני למרד בר־כוכבא. שכן אנו מוצאים בתלמוד: "רצו לגנוז שיר השירים, עד שקם ר' עקיבא ופסק: ‘כל הספרים קודש ושיר השירים קודש־קדשים’ “. בשעת אותה “עריכה” נדחו ודאי כל ספרי “כתובים אחרונים”, שרובם הוּשב לנו מתרגום יוָן קלוש, ומיעוטם, מגילוי הגניזה במצרים, במקוֹרם העברי. כל הנאמר לעיל נותן לנו רק מושג ערפלי מכל היקר שאבד לספרות העברים בין חורבן לחורבן ולאחר חורבן בית שני, עד שנראים לנו כל ספרי התנ”ך כעמודי־הֶדר מגוּלפים, עטוּרי־כותרות, שנשארו מבנין אדיר ונהדר, רב חצרות ואוּלמים, העומד עד היום לנס — נס לישראל ולכל אומות העולם. אַקרוֹפּוֹלוס עברי, אשר רבים וגדולים, וביניהם — יוצרי אמונות וחזיונות, ניסו לעשות כמתכונתו והעלו חרס בידם.

על בסיס זה עלתה התכנית ליצור כמין בבוּאה למה שאבד לנו, בבואת סגנון, צבעים ומעשים. וסוף מעשה במחשבה תחילה.


 

ב. על הריתמוס    🔗

כמעט כל השירים של “לוחות גנוזים”, הניתנים כאן לפני הקורא העברי, כתובים בריתמוס העתיק לשירי התנ“ך1. כגון שירת דבורה, ברכת יעקב אבינו ושירת “האזינו”. אחרי ארבעים וחמש שנות ספרות אני בא לכלל דעה, כי כל מיני המשקלים הלועזים אינם הולמים ביותר את השפה העברית. הטון הנמרץ של ישעיהו, הנשימה הרחבה של “דברים”, השתפכות הנפש ב”תהלים“: ורוֹן העלומים ב”שיר השירים" מתנַוונים והולכים ונעשים קלושים ביותר. כשמגיעים לכוֹריה, לאַנַפֶּסט ואמפיבּרַיכה וכל כת דילה, וביחוד כשהשירים כתובים בנגינה הספרדית, הקרוּאה גם ה“נכונה”; לא האשכנזית עם ההטעמה על ההברה שלפני־האחרונה, כמעט בכל מלה מחורזת. המלרע, התדיר כל כך בנגינה הספרדית, מותח את החרוז ביותר, מצרף אליו על כרחו מלים מיותרות, כיד “ליַשֵר את הֲדוּרָיו” ולעשות אותו גמיש ומבליע את הרוֹן הפנימי של צורה שירתית זו או אחרת. קושי זה יש לה גם לשפה הצרפתית, שרובה המכריע מלרעית היא. אמנם, בשירה הצרפתית משתמשים בסוּפיקסים המתים, בסופם של החרוזים. כגון: “נאטיורע” במקום “נאטיור”; “אבונדאנסע” במקום “אבונדנס” וכו', אבל כיון שמגיע הדבר לידי הקראה או זמרה — הָאִינפוּף בולע את הדיקציה והנשימה החטופה — את הרחבה. ולפיכך בוחרים הזמרים בגוף האופירות שיהא כתוב או מתורגם איטלקית — שרובה ככולה מלעילית. חרוּזה מאוּשש יותר ומצטרף בנקל לזמרה ונגינה.

יוצאת מן הכלל, בשירה העברית, צורת החרוז האלכסנדרוני, ההֶקסמטר והצורה החפשית, רחבת השורות, כגון זו של וואלט ווהיטמן, שאוּרי צבי גרינברג משתמש בה ברוב שיריו. אף על פי שהללו כתובים בלי כללי הנגינה הנכונה, אין קלקול הקצב ניכר כל כך בשעת הקראה “ספרדית”. אלא שהשירים ארוכי־השורות, משלושת המשקלים הנזכרים לעיל, יוצאים חד־גוניים יותר מדי, מיגעים את חוש השמיעה, ולא תמיד נקל לעכלם, כשאין בהם סיפור־המעשה; כמו באידיליותיו של טשרניחובסקי ז"ל ויבּדל לחיים — של שמעוני, שהסיפור הוא העיקר ביצירות מעין אלו, הנגלה גדול על הנסתר; והתוכן, הקובע ברכה בפני עצמו, על ריבוי המלים המפוצצות שביצירות מופשטות אצל אחרים. ולא עוד, אלא שמאז הונהג בארץ־ישראל המבטא הספרדי והנגינה הנכונה, המלרעית, בטלו והלכו כל המשקלים והצורות הלועזיות, שעליהם יגעו כל כך המשוררים העברים, מימי יהודה ליב גורדון ועד כותב הטורים האלה.

ושאול טשרניחובסקי הגדיל… כל אותם הטרִיולֵיטים, הסוֹנטות והמשקלים הפזמוניים נעשו גיבּנים ומומים; צולעים נכי־ירך, המדדים בקבּים בכל בתי־הספר, בארץ ובחוץ־לארץ, ואבדו הרבה מחנם המשקלי ומיפי צלצולם.

להעביר את כל זה, שנוצר במשקלים המגוּוָנים במשך שני דורות, להברה הספרדית, זהו דבר בלתי אפשרי. ואין הדעת סובלתו. המשוררים שהתחילו בנגינה הספרדית — אצל אלה נעשה מעבר זה באופן טבעי, אבל אלה שניסו “לעבּד” כביכול, את שיריהם מלפני דור בנגינה הספרדית, קילקלו את מעשי ידיהם. וזיעת המלאכה עולה מכל שורה “מעוּבּדת”. אין פעמַיים נעוּרים בעולם.

אחרי כל הנאמר לעיל באתי לכלל דעה, שבעברית אין שום צורך לחרוז חרוזי זכר ונקבה, ברובן של השורות הקצרות, אולי רק בפזמונים; וכי אנו צריכים לעזוב את כל מיני המשקלים הלועזיים ולשוב אל הקצב התנ"כי, המקורי שלנו. אל הקצב הפרוזאי למחצה בשירי הנבואה של ח. נ. ביאליק, ואל הריתמוס העתיק של שירת דבורה, “ואת והב בסוּפה”, “האזינו” וכו'.

מבחינה זו, “לוחות גנוזים” — נסיון הוא ומאמץ שירי לשוב אל משקלי השירים שבתורה, נביאים וכתובים.

ראשית כל — שלנו הם. המקור העתיק שלהם עדיין נובע בכוח־בראשית, מצלצל כאֶשד נופל ממרומי סלעים. והשנית: כל ההרפתקאות והחיכוכים שבין נגינה אשכנזית וספרדית, בטלים מאליהם בקצב נמרץ וגברי זה, שכולו שמש ויצרי עם־קדוּם. כאמור, זהו רק נסיון לחדש את זה שנשכח במשך הדורות, לא רק בתוכן, אלא גם במשקל. ועוד חדשות וגדולות, לפי דעתי, צפוּנות במשקלי־קדומים אלה, כאשר יקומו לתחיה וישתרשו בספרות העברית החדשה בצורות מחוּדשות.


 

ג. דבר לקנאים    🔗

כשנתפרסמו רוּבּי הפרקים של “לוחות גנוזים”, ב“ספרי השנה ליהודי אמריקה”, פגעו בי קנאים ובעלי־תריסין הוכיחוני, שפגעתי בצדקתו של שמואל הנביא וכפרתי ביחסו ובוֹר־לבו של דויד המלך. ואת פולחן המוֹלֶך והבעל ציירתי כעובד־אלילים ממש וכו'. ניסיתי להוכיח כי אני, בתור סופר, עם כך וכך כוֹח של דמיון פיוטי, ממלא באותו פרק או במשנהו רק את תפקידו של המקונן לבית־שאול משבט בנימין2. איפכא מסתברא: אילו היה מקונן זה כותב את מגילת־דויד, בתור סופר מתימר בכבודם של מלכי יהודה, היה כותב ודאי אחרת.

וסוף סוף, כל האשמוֹתיו של המקונן לבית שאול לקוחות, בעצם, משמואל א' וב' וממלכים א'. שמעי בן גרא, לבית בנימין — מולדת שאוּל — פותח בהאשמה: “צא, צא, איש הדמים!” והמקונן לבית שאול, המתאבל ב“לוחות גנוזים” במערה, ממלא אחריו… כל מפלגה של שלטון כותבת כך, כנגד מפלגה אחרת, עד היום הזה. בימי הגאון מוילנה ניטשה מלחמת פּה ועט כנגד בעל “התניא” ו“אנשי־שלומו” נלחמו באמצעים אלו גופם כנגד המתנגדים בוילנה, ולהיפך. מרבה כבוֹד מרבה קנאה, מרבה שלטון מרבה מקטרגים. אלא שבימי הגאון, למשל, היו מכתבי המלשינוּת והקטרוג מיוסדים על בדיוֹת, ו“קינת בית שאול” מיוּסדת על עוּבדות דמים ועריוֹת המעידים עד היום כמאה עדים. כגון: מעשה בת־שבע והרג בעלה, מעשה אמנון ותמר, מרד אבשלום, ולסוף הוֹקעת בני רצפה בת איה… ואין להבליע את כל אלה, לא בנעימה של מעריצים ולא בתרעומת של אדוקים, אפילו לא במזמורים מיוּחסים ליורש כסאו של זה המלך האומלל — שאול בן קיש. רוצה אדם לדעת את האמת על חסרונותיו שלו ועל מעלותיו — עליו להאזין גם לקול מתנגדיו ושונאיו ולא לסתום אזניו ולהאפיל על אברי־הראיה שלו.

וכן הדין בנוגע לפולחן אלילי אפרים ומנשה ויהודה שהעתקתי, בדמיוני, מלוחות עתיקים שנמצאו, כביכול, במערה קדומה… מיוּתר, כמדומה לי, להוכיח כי אין אדם בימינו מעריץ את המוֹלך ואת הבעל ואת ההיסטֵרִיָה של הנשים, המקריבות את בניהן לאלים אכזריים. אין זו אלא ריסטברציה של חיי־קדומים ופולחן־קדומים, כאלילים הללו, שאת שבריהם מוציאים מתוך חרבות עתיקות, ומומחים לדבר מתקנים אותם ומשפרים ומציגים לראוָה בתוך בתי־מוזיאון לתולדות האמנות, לטובת המדע ולהנאת הרבים. אגרטלי שם ועבר מתוקנים מצוירים מחדש הם גם שירי־הקדם שלי. את חַרסיהם ואת ידוֹתיהם מצאתי בכמה פרשיות בתנ"ך, ובניתי מהם, מתוך השערה, כלים מחודשים. לא להשתמש בהם למשקאות ומאכלים כשרים, אלא לראותם בלבד. וכלום כדאי אפילו לטפל בענין מובן מאליו שכזה ולפרש פירושים? אבל גדולה אי־הסבלנות בין הקנאים שלנו.

אי־סבלנות לדעות ולפירושי דעות, אם חדשים ואם נושנים — אין הבדל, ואין סבלנות אפילו למשׂחקו של אמן, בתפקיד זה או אחר, על במת הספרות. ומה שהקנאים שלנו דורשים מכל אומות העולם ביחס למנהגינו, תורתנו ולחיינו הלאומיים, הם מונעים, בצרוּת־עין, ליושב ויוצר בתוֹכנוּ, ומה שמוחלים למבקרי־המקרא משל הגויים ולכל הפייטנים הלועזים, שניצלו את התנ"ך לכל צורותיו הספרותיות ודרשוהו כמין חומר נוצרי ואנטישמי — לא יסלחו לפייטן עברי המחפש, יחדיו עם החוֹקר ועם המלוּמד בני־זמנו, את הקדום ואת הנשכח — אך ורק מפני שהגישה אחרת היא. גישה ספרותית בלבד…

ז. שניאוּר

אייר תש"י.


  1. ואין להחליף ריתמוס זה עם חרוזיו החפשיים של ביאליק ז“ל, שהשתמש בהם בשיריו הנבואיים. כגון: ”ידעתי בליל ערפל“ וכו', שרובם ככולם הם צורה של ריתמוס תנ”כי סתם.  ↩

  2. הפרק נקרא “קינה לבית שאול”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!