א’תעד

[מירן, 1933 IX/24. ד' תשרי תרצ"ד].

[למכס דלפינר]

וואס ווינשט מען אייך צום נייען יאהר,

מיין ליעבער פריינד דעלפינער?

אַ שעהנע ווילע אין ארץ ישראל,

און נעבען איהר אַ וו אַ לד אַ גרינער,

דערביי אַ פולוועריק א פולען,

מיט גענז, מיט אינדיקעס אין הינער,

און ביי דעם ויער פונ’ם הויף

אַ לשון־קודשדיגען דינער,

אֲנ’אמתדיגער ירושלמי,

צו גלאט אזוי אַ פאלעסטינער,

און זאלען פלאצען אלע שונאים,

די ניט פארגינער.

אייער ח. נ. ביאליק

[תרגום: במה אברכך לשנה החדשה, ידידי היקר דלפינר? – חוילה נאה בארץ־ישראל, ליד יער רענן, ולצדה אחוזה מלאה טוב הארץ, עם אוזים, עם תרנגולי הודו ותרנגלות, וליד שער החצר שוער המדבר בלשן הקודש, ירושלמי אמתי, או סתם ארץ־ישראלי, ויתפקעו כל השונאים, בעלי עין רעה. שלך ח. נ. ביאליק].

א’תעה

[מירן, 1933 IX/25 בבקר [ה' תשרי תרצ"ד].

[למכס דלפינר ולמשפחתו. תרגום מאידית]

ידידנו היקרים,

בצאתנו היום ממירן אנו שולחים לכם ברכת “היו שלום” מקרב לב, ואת הברכות הטובות ביותר לשנה החדשה. אנו מתגעגעים עליכם ומצפים באי־סבלנות לבואכם לארץ־ישראל.

היו שלום, ידידינו היקרים.

ידידיכם

ח. נ. ביאליק

מ. ביאליק

א’תעו

933, IX/25 [ה' תשרי תרצ"ד], מירן, בבקר.

יקירי מר אונגרפלד,

היום אנו עוזבים את מירן ללכת דרך ויניציאה אל האניה לטריאסט ואני ואשתי אומרים לך שלום שלום וברכה ברכה. היה ברוך ומבֹרך על הכל. ויהי רצון שתתחדש עליך השנה לטובה ולברכה, לחיים ולשלום וכו' וכו' עד סוף הברכות כלן.

את ספר הזכרון על שם חיות ז"ל¹ קבלתי, ומסור נא בשמי ברכת תודה לפרופ' אפטוביצר² יחיה.

כתוב לי לא"י לפרקים.

שלך ח. נ. ביאליק

א’תעז

[רמת גן], 933, X/17 [כ“ז תשרי תרצ”ד].

כ' ידידי הרב החכם ד"ר מ. א. איזנשטדט בפריז.

ידידי היקר,

הנני בא עתה אל כב' בבקשה גדולה, שיש בה משום פקוח נפש יקרה בישראל, וזה הדבר: במאסר הרוסי, באודיסה, מתענה זה שנים ידידי מאז, הרב הנעלה, איש גדול בתורה ובחכמה, הוגה דעות מופלא, פה מפיק מרגליות, סופר בעל כשרון ועסקן צבורי חרוץ, שגם בימי סכנה ובשנות השמד הרוסי לא עזב את משמרתו ונתן את נפשו על קדשי האומה, להציל את אשר אפשר להציל. עתה כלה כחו והחובה מוטלת עלינו להציל את נפשו. שם הרב הזה הוא ר' שמעון יעקב הלוי גליקסברג³. איני יודע אם מכיר כ' את הרב הזה, ואולם אנכי מכיר ויודע אותו זה כמה שנים, ורשאי אני להעיד בפה מלא, כי הוא אחד מאנשי הסגולה בישראל, בעל נפש גדולה ובעל מדות תרומיות, וחטא לא יכֻפר הוא לעמֹד על דם האיש הגדול והיקר הזה, ולעזבו להרקב בכלא הרוסי. עלינו להצילו ויהי מה. ואין הדבר בגדר הנמנע. אדרבא, יש תקוה לגאולה קרובה, ואין הדבר חסר אלא מקצת עזר מצדך, כלומר: השתתפות במפעל העזרה. הסכום הדרוש לגאולתם של הרב ובני ביתו (אשתו ואמו הזקנה) עולה למאה וחמשים לירות אנגליות. והנה שני שלישי הסכום נמציא לו, להרב הנ“ל, מכאן, מא”י, ואליך אני פונה בבקשה גדולה ונמרצה בשמי ובשם ידידי הרב כאן, שביניהם נמנה גם הרב הראשי, ה' קוק, ־ להמציא את השליש האחרון, ותהא המצוה נקראת על שם הגומר. בכל עמלנו אי אפשר לנו כאן בכחות עצמנו להשלים את הסכום, ואנו מוכרחים לפנות אליך. יודעים אנחנו, כי בעל השפעה אתה במקומך ולא יכבד עליך בהתאמצות כל שהיא להשיג את הסכום החסר לנו – סכום לא גדול, חמשים לא"י, הנצרך למען בַּצֵעַ את מפעל הגאולה והפדות לשלש נפשות. האמנם בגלל סכום כזה נתן לאיש גדול ולביתו להִמֵק בארץ הדמים? את הסכום יכול להמציא אלי – ואני אצרפהו תיכף לסכום השמור כאן, וגאולת הרב וביתו תהיה שלמה. רוצה אנכי לקוות, כי בפריז ימָצאו עוד אנשים בעלי נפש, אשר יתעוררו כמוך לתת מכחם לדבר גדול כזה ולא ימנעו ממך את עזרתם. והנני ידידך האומר שלום וברכה לך ולביתך

ח. נ. ביאליק

הנני נמצא לפי שעה, מסבת תקון בית דירתי, בפנסיון, ואת תשובתך תואיל לשלוח עפ"י אדריסתי הרגיל: ח. נ. ביאליק, תל אביב.

א’תעח

933, X/18 [כ“ח תשרי תרצ”ד], רמת גן, בית בנקוביץ.

יקירי שמעון גינצבורג,

שוב מניעה! השבוע מוכרח הייתי לעקור את דירתי לרמת גן – ואיך נבוא, אני ואשתי, בליל שבת לת“א לסעודת השבת? לנסוע אי אפשר, וללכת ברגל – אף זה אי אפשר, ואם כן אין ברירה אחרת אלא לדחות את הסעודה למוצ”ש; כלומר: לא שתבטל, חלילה, סעודה ראשונה, אלא להוסיף על שלש הסעודות – עוד אחת, רביעית, את סעודת ר' חידקא⁴, ונלוה יחד את המלכה. מה הדבר בעיניך? הכשר הוא לפניך?

כתבתי כשלמעלה.

שלך בברכת שלום לך ולבר מצוה שלך

ח. נ. ביאליק

אשתי דורשת אף היא בשלומך ובשלום הבחור שלך. אנו מחכים לשמוע, כי כבר רָוַח לו. האין זאת? הנ"ל

א’תעט

י' חשון תרצ"ד, רמת גן.

ר' בנימין היקר,

מפני עקירת דירתי למקום חדש בא הערבוביה בסדר יומי ובעבודתי, ולא הגעתי לידי כתיבת מכתבים עד היום. בעצם גם עתה כתיבתי היא מעין מעשי נסים, באין לי לפי שעה בבית גם מכשירי כתיבה נחוצים, וכל שכן שאין בידי שום ספר שמוש. הנני ממציא לך בכל זאת בקצור נמרץ את הערותי להערותיו של מר יָלוֹן⁵ בלי מראי המקומות, ואתה בטובך תואיל להשלימם עפ"י ספר שמוש.

ואלו הן:

אפנן, אפנון. לדעתי נסמך הפיטן ביצירת מלה זו על הכתוב במשלי…⁶ “דבר דבור על אפניו”, וכדרך הפיטנים, השאיל למלה זו גם את הוראת שכנתה הקרובה אליה: “דבר”; ומשמעה הוא אפוא כפול: דבור מתוקן, דִבור שהוא דָבור על אפניו. ובא כתאר לדבר אלהים ומאמרו, וגם למצות אלהים. ובמשמעות זו השתמש בה הפיטן בכל אותם החרוזים שהביאם מר ילון. “אפנון קטרת” פירושו: מצות קטרת; “לוחות אפנוני” – לוחות הדברות; “אִפנוני אִלוּפים” ־ דברי תורה; “אפננת ערוגים” – בראת את השמים בדבור, במאמר (על דרך: “בדבר אלהים שמים נעשו”⁷, ויגיד עליו שכנו: “באֹמר נערגים”). ובודאי כך משמעו גם בחרוז: “ומשפטי אורי אִפנון” אלא שמלת “אורי” עדין צריכה עיון. וכן יש לעיין במדרשי אגדה על הכתוב “דבר דבור על אפניו”, לראות מה דרשו בו בעלי אגדה.

נמזר. מלה זו גזורה לדעתי מן השם "מזרות (=מזלות, איוב…⁸ כמו שגזרו הפיטנים, וביניהם גם רשב"ג, מלת “נמזח” מן השם “מזח”), והפיטן נְתָנָהּ תאר לגלגל המזלות, ־ הרקיע שהמזלות קבועים בו; “והארת נמזר אורים גדולים” – פירושו אפוא: קבעת בגלגל המזלות אורים גדולים, את השמש והירח. ולחנם טרח אפוא מר ילון להביא ממרחק לחמו. אגב, תארים כיוצא בזה מצויים אצל הפיטנים (“זרותים” – לשמים; “פלוסים” – להרים).

נענע. על ראיותיו של מר ילון יש להוסיף את המאמר מתוספתא סנהדר' פ' י"ג, המובא גם במאמרו של הרב ר' ישעיה ריכר באותו הגליון של “ההד”; “המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתה” – אלא שבמקום זה אין הוראת המלה קלוס, אלא זמרה סתם, סלסול בשיר⁹.

ובזה אני משיב לך את האגדות על הראב“ע¹⁰. לא מצאתי בהן כל חדש. אדרבה, עוד חסרות שם קצת אגדות. זה לא כבר נזדמן לידי קובץ ספורי מעשיות כ”י תימני ומצאתי בו קצת אגדות על ראב“ע שאינן באוסף זה של פלֵישר. כמדומה שגם באוצר האגדות של ברדיצ’בסקי ז”ל באה אגדה אחת – ואולי יותר – שאינה פה. בקש שם ותמצא.

והנני מבקש סליחתך על האחור.

שלך בידידות ח. נ. ביאליק

מקוה אני כי שבת לאיתנך ולעבודתך. הנ"ל

א’תפ

933, IX/19 [א' טבת] תרצ“ד, ת”א.

כבוד קרן מץ בניו־יורק.

את שני השיקים לשני חדשים בשביל הסופר –– קבלתי כל אחד במועדו ונמסרו לבעליהם, וגם בקשתיו להִתקשר עִמכם קשר בלתי אֶמצעי, כדי למנוע טִרחה יתרה ואבוד זמן לבטלה בודאי כבר עשה כן ואִשֵׁר את קבלת השיקים הראשונים.

איני צריך לומר לכם, עד כמה היטבתם לעשות בתמיכה זו. הדבר הוסבר למדי במכתבי הקודם.

ועתה עוד שתי בקשות:

“ואולי בלוית כלי שיר ששמו במקרא (ש"ב, ו‘, ה’) “מנענעים”. על כל פנים, נראה לי שיש קשר בין הפעל “נענע” הסמוך אצל קול ובין מלת “מנענעים” המקראית”.

א) הסופר היקר והזקן, שהוא גם עתה חלוש ותשוש כח במובן הפיסי, אעפ"י שעדין לֵחו לא נס וכחו אתו במובן הרוחני, הר' ־ ־ תִּכְלה לו, לפי החלטתכם, תמיכתכם האחרונה בסוף חודש יַנואר של ראשית השנה הקרובה. ואולם מצבו החמרי הוא עתה כזה, שאין בשום פנים להפסיק לו תמיכתו באותו זמן. אסור לעשות זאת. מכיר אני היטב את האיש היקר ואציל הרוח הזה, שאני יודע בו, שֶׁאִלוּלֵי נִזְקק לתמיכתכם היה הוא עצמו מושך ידו ממנה. רק ההכרח הקיצוני אכף עליו לפנות אל קופתכם, והֶכרח זה עדין עומד בעֵינו, וגם יעמֹד בחדשים הקרובים, בלי שנוי לטובה. אל נא תפסיקו לו אפוא את התמיכה עד אם ישתנה מצבו, ואכן יש תקוה כי בעוד חדשים מספר יבא במצבו שנוי לטובה.

ב) ועוד דבר: גם ל ־ ־ בת“א הגיעו ימים קשים: הוא ואשתו וילדתו האחת כלם חוֹלים ורעבים. יש להָקל מעט את עָנים ומרודיהם ע”י תמיכה מסוּימת לחדשים מספר, עד עבור הזעם. הלא תשימו לב גם לבקשתי זו, הבאה, כמו הבקשה הנ"ל, בשם כל חברינו באגודת הסופרים.

והנני האומר לכם תודה וברכה מראש

המוקיר פעלכם מאד

ח. נ. ביאליק

א’תפא

תל אביב, 934, I/9 [כ“ב טבת תרצ”ד].

כב' הר' ישראל מץ בניו־יורק.

ידידי היקר,

כ' הואיל בזמנו לצוות לה' אורלאנס ¹¹ לקצֹב סך מאה דולַר לגאולתו של –– ממוסקבה. לרגלי תקות שוא, שבינתים הגיעו ימי הֲקלה ברוסיה, ואפשר לקנות את זכות הגאולה בסכום מופחת, השתמשנו רק בחלק רביעי מן המאה הנ"ל, כעשרים וחמשה דולר בערך, ואת הנותר שמרנו לפקדון לשם מקרה אחר דומה לזה (עוד יש לנו שם קצת חברים, סופרים אחרים, המצפים לגאולה בשעת הכֹּשר). לצערנו, היתה התקוה – תקות שוא, כאמור, וחֹמר הדין לגבי מר –– במקומו עומד. אם לא נחיש לו גאולה – מי יודע מה יהא בסופו. נתון הוא בסכנה גדולה. הנני חוזר ומבקש אפוא בשמי ובשם כל חברַי להרשות למר אורלאנס לתת את כל הסכום במלואו לשם תפקידו הראשון. יש בזה משום פקוח נפש גמור.

בתקוה שכ' לא ישיב פנינו

הנני האומר לכ' שלום וברכה

בכבוד רב ח. נ. ביאליק

נ. ב. אם מר אורלאנס עודנו עתה, בשעת בוא המכתב, בניו־יורק – ימסור לו כ' את פקודתו מיד, ואם כבר יצא, יריץ אליו מכתב.

הנ"ל

א’תפב

[רמת גן], 1934, I/17 [א, שבט תרצ"ד].

כ' מערכת Judisk Tidskrift בשטוקהולם¹².

מערכת נכבדה.

“מיום שחרב בית המקדש נִתְּנָה הנבואה לתינוקות ולשוטים”^{13 14}. ואני תינוק אינני ושוטה איני רוצה להיות. איני יכול משום כך לנבא עתידות. אין לי אלא מה שעיני רואות. היהדות שבגולה שבכל הגולה, ולא רק זו שבגרמניה – עומדת על סף הכְּלָיה. היהדות שבארץ ישראל, כלומר הקומץ הקטן, שארית הפליטה – עומדת על סף התחיה וההתחדשות. המסקנה מובנה מאליה.

אַל לעם בריא לנחש עתידות. “כי לא נחש ביעקב”¹⁵. הלואי שתהיינה עיניו פקוחות לראות ולהכיר את המציאות של הַהֹוֶה – כמו שהיא. המציאות היהודית בגולה של עכשיו – היא אבדן וכליה. ומי עוֵר ולא יראה את זאת – יִמַק בעִוְרונו.

שיבת ישראל לארצו והתחדשותו בה – תלויות בו בעצמו. אם יחפץ באמת ובתמים להגאל ולהתחדש בארצו – שום כח לא ימנענו. את ארץ ישראל יקבלו היהודים רק מיד עצמם. אלה שרצו בכך באמת ובתמים – כבר קבלוה.

שאלת הערבים היא שאלה קשה, אבל אינה מפחידה אותנו. יָכֹל נוכל לה. הכפילו ושַׁלשו את מספר היהודים בא"י, והדרך לפתרונה יִמָצא. על כל פנים, פתרונה של שאלה זו הוא פי כמה פחות קשה משאלת קיומו של עם ישראל בגולה מכאן ולהבא.

“היבחרו היהודים בתשובה?” – שואלים אתם. מי חכם וידענה? דבר התלוי בבחירה חפשית – אין הידיעה מראש חלה עליו. אף ה“יודע כל” לא ידע במה יבחר האדם. במקום שיש ידיעה מראש, הבחירה היא מן הנמנעות. ואולם אם לשפט מן העבר על העתיד, יש לזכר את דברי חכמינו: “גדולה הסרת טבעת (של אחשורוש להמן) יותר מארבעים ושמנה נביאים ושבע נביאות שעמדו לישראל”¹⁶. “המן” אחד כחו גדול אפוא להחזיר את ישראל למוטב מכח כל דברי הנביאים יחד.

ישראל לא שמע לדברי נביאיו, אולי יחזירוהו למוטב ההמנים.

בכבוד רב ח. נ. ביאליק

א’תפג

[רמת גן, תחלת מרס 1934, אמצע אדר תרצ"ד ¹⁷].

כ' הד"ר ה' דוד רוטבלום.

ידיד נפשי,

מקבל אני עלי מידך מראש ובאהבה כל ענש אשר תשית עלי. חטאת שתיקתי הארוכה אין לה באמת כפרה. ואם גם תסלח לי אתה, אני לא אסלח לי. ובכל זאת עדין זכאי אני בעיני לבקש דבר אחד: אל תחשדני במה שאין בי, בתכונה שפלה ששמה זלזול רֵעים. חלילה וחלילה לי מזאת. כל ידידי וחברי הקרובים יודעים, כי יש שתוקפת אותי לפרקים רוח רעה, מין קורדיקוס ר“ל, שאינה מניחה לי לענות על מכתבים כמה חדשים רצופים. כנגד רוח רעה זו אין בידי עצה ותחבולה. “אימת המכתבים” בבואה עלי גדול כחה כפחד המים של נשוכי כלב שוטה. אין להתגבר עליה. יש לחכות עד סורה מאליה – וחסל! ודאי רובץ לפתח לבו של כל אדם מין כלב שוטה רוחני, סמוי מן העין, ונשיכתו היא שמביאה לידי אותו הפחד, ר”ל. האין בספר הרפואות זכר למחלה זו? אחד מסמניה המובהקים, שהיא תופחת ועולה כבצק מתוכה ומאליה. תחלתה כעדש וסופה כהֹר ההר. ככל אשר תכאיבך ותעיק עלך הכרת האשמה – כן תוסיף וכן תרבה אשמה וכן יקטן כחך להתקומם לה ולשוב ממנה. דחיה גוררת דחיה ואין לדבר סוף. עצם הדחיה מצטרפת אף היא לאשמה. ומכתבי זה הוא הראשון ל“תשובה” בשתי משמעותיה. והלואי שלא יהי גם האחרון. אולי ירוח לי מעתה. זה ימים רבים אש רערמות מכתבים, הצבורים על שלחני ללא תשובה כמה חדשים רצופים, מנדדות שנה מעיני בלילה ומנוחה מלבי יומם. לוּ יהיו יסורי לפחות מקצת כפרתי. ומובטחני שאתה, ידידי היקר ועדין הנפש, אשר הפלאת לי כל כך אהבתך והעתרת עלי שפע ידידות גדולה מכל זכויותי, מובטחני בך, כי תבין לרוחי ולא תוסיף צער על צערי במשפטך הקשה.

ועתה לגוף הענינים שנגעת בהם במכתבך אלי:

מחלתי. ודאי זוכר אתה, כי הרופא (ליכטנשטרן) נתן בידי מכתב לתלמידו, רופא צעיר בתל־אביב, שיבדקני מפקידה לפקידה, כל שלשה חדשים. עד עתה לא יצאה שום בדיקה אל הפועל. וכמובן, באשמתי. גדולה עלי אימת הבדיקה, כמעט כאימת המכתבים בשעתה. אכן שמעתי, כי יש עתה בת“א רופא מומחה לכך, ואני אומר לצרפו אל הקודם, ואפקיד באלה הימים את גויתי בידי שניהם. ואולי יצטרף להם עוד אחד, שלישי, מירושלים, מומחה אף הוא. לפי שעה יש לי ההרגשה, כי ה”מעבדה" החימית שבתוכי עושה את שלה ומוסיפה בחשאי חול על גבי חול. לידי מכאובים עדין, אמנם, לא הגיע הדבר, ואף על פי כן יש לחוש. ואולי ירחם אלהים, והכל יעבור בשלום וכשורה.

דירתי ועבודתי. כידוע לך, עקרתי דירתי מת“א ואני דר עתה ברמת־גן, שכונה נאה ומרֻוחת סמוכה לת”א, מהלך 15 – 20 רגעים באוטו, ושעה ורבע ברגל. בכל יום בבקר אני יוצא באוטו העירה לעבודתי ושב בצהרים, בין שעה שתים לשלש, למעוני. ע“י שנוי מקום זה הרביתי לי אמנם קצת טרח נסיעה של הליכה וחזרה, וביום שיש בו ישיבה בעיר, גם נסיעה כפולה, אבל תחת זה חסכתי לי את השעות של אחר הצהרים למנוחה, ובהיות עת רצון, לעבודת־נפשי. הרֶוַח העקרי שבשנוי מקום זה הוא פטירתי מענשם של אורחים ומבקרים בטלנים, שהיו מוציאים אותי מדעתי ומיגעים אותי ואת אשתי עד להחלותנו. אמנם, גם עתה עדיין לא נקינו מהם כלה, ובכל זאת נתמעטו בשעור נִכָּר, ואפשר להשיב רוח. לפי שעה אנו נמצאים בפנסיון, תופסים שלשה חדרים קטנים (אחד לזקן שלנו ושנים לי ולאשתי), סמוכים על שלחן בעה”ב, ומשלמים במחיר כל זה שלשים לא“י לחדש. ואולם צר לנו במקצת המקום. לי אין בחדרים כמעט אפשרות של עבודה. אין מקום ל”כלי עבודה" ולספרים, ואין הדעת צלולה עלי מתוך הדוחק. אבל מקבל אני עלי דוחק זה של כתלים וכלים אלמים באהבה, ובלבד שלא יטרידוני בעלי חיים מדברים. רוצה אני לנוח מעט. אחרי עבודה איני רודף עתה. זקוק אני לקצת מנוחה. לצערי לא מצאתיה גם פה במדה רצויה ודרושה לי. מושכים אותי לישיבות ואספות וכו' – ואין מנוס ואין מפלט. ואעפ“כ בימים הראשונים לשבתי פה “גנבתי” לי פנאי לכתיבת פרקים שנתפרסמו עד עתה ב”מאזנים" (הקראת שני הפרקים האחרונים?) עכשיו באה הפסקה בעבודתי זו ומי יודע אם אחדשנה בקרוב.

לפני הצהרים אני ממשיך יום יום את עבודתי עם רבניצקי ב“דביר”. החלק השלישי של “ספר האגדה” המחודש קרוב בסדורו לגמר ובעוד ימים מספר תחל הדפסתו, ויש תקוה כי מקץ חודש ומחצה, או חדשים, יופיע בשוק. הספר מלא וגדוש תוספות חדשות ויקרות. חלק זה, מצד עניניו, שהם כלם בעלי תכן לאומי, עולה על כל יתר החלקים, ואין כמוהו ספר לאומי בישראל. מובן מאליו, כי בצאתו לא אאחר מלשלחו אליך (הכרך הראשון הלא בידיך הוא?).

בינתים נגמר בדפוס גם קובץ האגדות המעובדות והמצוירות שלי (אגדות דוד ושלמה וזולתן). המהדורה יפה למדי, וגם הציורים (של גוטמן ¹⁸) נאים. בעוד ימים מספר יופיע בשוק, וגם אותו אמהר להמציא אליך ולידידנו דלפינר ולאונגרפלד. עם יציאת הספר הזה בֻּצַע זממי, לכנס את נפוצותי שבכתב אל מקום אחד. עתה יש מפתים אותי לכנס אל קבץ אחד גם מקצת מנאומי. מה הדבר בעיניך? הכדאי הדבר?

ביתי בת"א על כליו ועל כל מלואו שכור לשנה למשפחה הגונה ואמידה אחת, שבאה לארץ, להשתקע, מאפריקה. את הספרים הורדתי בארגזים למרתף. ואני עכשיו כאומן בלא כלים. לא לקחתי בידי אפילו מִלון אחד. לוּ היה הסכום הדרוש לכך בידי הייתי עומד לבנות לי בית לא גדול במגרש אשר רכשתי לי מיד ר' י. ל, גולדברג, על יד פרדסו, מול רמת גן, מקום מושבי עתה, מחוץ לעיר, וביתי בעיר היה משמש לי מעין משען לפרנסתי (לצערי משען אחר אין לי בשעה זו. ויש לדאוג גם לימי זקנה שממשמשים ובאים). “בדליכא” יש לדחות את הענין עד “עת מצוא”, ומי יודע. אולי בינתים תמָצא לי איזו קומבינציה שתקל עלי את הוצאת מחשבתי אל הפועל.

ספר ישראל. טרדותי הרבות עכבוני עד עתה מגשת לסדור הענין. יש צֹרך למצוא כאן חבר אנשים, ראויים להכנת הספר ולמלאכת בנינו. אחד מהם, ואולי החשוב מהם, צריך להיות הד“ר רופין¹⁹. אולי יאבה הוא לקבל עליו את עריכת הצד המדעי שבדבר. יש גם למצוא את העוזרים המתאימים לתפקידם בחו”ל. כאמור, לא התפניתי עד עכשיו לעסוק בדבר. אחרי הפסח אגש לעבודה זו, ואני רוצה לקוות כי ידידנו מר דלפינר לא “יצטנן” במשך זמן זה ולא ישיב הבטחתו אחור. אין לבנות בנין גדול על יסוד החלטות אימפרסיוניסטיות. נחלה מבֹהלת לא תבֹרך. מאמין אני, כי הבטחתו של ידידנו באה מתוך דעה מיושבת ו“מצוננת” מעיקרה, ואין לחוש לצנוּן נוסף שלאחר ההחלטה. צִנוּן כזה, אם יבוא, מה יוכיח? שמעיקרה לא היתה ההחלטה “איתנה” ביותר, וכל ה“מקח” היה “מקח שטות”. כלום “לחטף” את מי שהוא בדבורו ובהבטחתו אנו מתכונים?

קובץ כתָבַי, מהדורת היובל, נמכר יפה. המהדורה הראשונה בת שלשת אלפים טפסים כמעט שכלתה מן השוק. נגשתי למהדורה שניה, בת אלפים, ואולי תצא עד הפסח. הקובץ “שירים ופזמונות” לילדים איננו “רץ” כל כך. מחירו רב מכח הקניה של ילדי ישראל. (הציורים הרבים, הִדוּר הניר והדפוס והכריכה העלו את מחירו בעל כרחי, ובכל זאת אף הוא, שיצא באחור זמן, כשלשה או ארבעה חדשים אחרי הכתבים, נמכר ממנו כשליש המהדורה, בערך תשע מאות אכס'. את כסף הפדיון של הספר הזה אני מכניס לבנק לפקדון לסלוק החוב לידידנו דלפינר (כבר הכנסתי כמאה וחמשים לא"י). וכך אנהג גם בכסף ממכרו של הספר השני (קובץ אגדות, שקראתי לו בשם “ויהי היום”), שיצא לשוק עוד בשבוע הבא. והנני מקוה, כי ממכירת שני הספרים האלה, שהופיעו בזכות הלואתו הנדיבה של ידידנו, אוכל לסלק לו במשך השנה הקרובה את כל חובי – והייתי נקי, בעזרת השם. הלא תמסור לו את הדבר הזה.

ומענין לענין באותו ענין. שהוצאתם עלי אתה וידידנו דלפינר וקרובו של דלפינר בהיותי בווינה, ובעיקר שכר האניה לי ולאשתי, שהוצאת, כמדומה, מכיסך הפרטי אתה, אינם ידועים לי בפרוטרוט ואיני יודע לאיזה סכום כולל הם מצטרפים. חסד גדול, חסד של אמת, תעשה עמי, בהודיעך לי סוף סוף כמה אני חיב לכלכם, ואשיב לכם את חובי. לא תהיה לי מנוחה עד אם אפרוק את המשא הזה מלבי. אם אין לך פנאי לטפל בכך, תבקש בשמי את ידידי הטוב והחביב מר אונגרפלד והוא יטפל בברור חשבונות ובצרופם. בין כך ובין כך הכנסתי לבנק תיכף לבואי סכום של חמשים לא“י לפקדון לתשלום החובות הנ”ל עד לחשבון. והרשות בידך לעשות בכסף זה כפי ראות עיניך, להמחות עליו, לצוות לשלם ממנו לפי פקודתך למי שהוא, ואם רצונך בכך הודיעני – ואעבירהו לווינה על שמך.

וחסד שני תעשה עמי, אם תואיל לטלפן לד"ר ליכטנשטרן ולבקש מעמו סליחה בשמי על שלא כתבתי לו עד היום. רפיון שלטוני בלשון הגרמנית שבכתב הוא שעכבני עד היום מהביע לו את תודתי הנאמנה בכתב על כל אשר עשה לי. מסר לו שוב את תודתי הנאמנה בכתב על כל אשר עשה לי. מסר לו שוב את תודתי בעל פה. אנא אל נא תקצוף עלי על הרבותי עליך טרח. קצר ידים אני בענינים מעין אלה – עמד נא לי איפוא הפעם!

הברית העולמית העברית. כידוע לך החליטו מקצת מאנשי הברית אחרי בטול מרכזה בגרמניה לתקוע יתד לה פה בא“י. הם קבעו כאן את ה”מרכז“. באספת ה”קובעים" בת“א השתתפו מקצת מאנשי המקום: קצת מורים, קצת סופרים וקצת עסקני־תרבות סתם. הם בחרו כמובן “ועד”, מנו “נשיא”, “סגן” וכו' וכו' – הכל כנהוג. אם לומר לך את האמת איני מוצא קורת רוח יתרה בכל הענין הזה. האנשים אולי כנים וטובים וישרים ותמימים, וכונתם לשם שמים, הכל כאשר לכל, ־ ובכל זאת לא זה הדרך. ––– אם הרשיתי להם לצרף את שמי למנינם – לא עשיתי זאת אלא כמו שכפאני שד, כדי להוציא מלב אלה, שחושדים בי כאלו עיני צרה בכל הענין מראשיתו (בודאי נזדמן לך לשמוע על חשדות מסוג זה), וגם כדי שלא לרפות את הידים, הרפות בלאו הכי. האמת היא, כי כל “הטַרַרַם” שיצא מברלין בשעתו ––– לבי באמת לא הלך אחריו. אך לא מתוך שום פניות ומחשבות זרות. ־ ־ ־ ע”י הכרזה גרידה, באין כל התנאים והמסבות הדרושות לכך, איך יוצרים “מעמד הר סיני”. והאנשים התאמרו ליצור “מעמד” במקום שאינו ובזמן שאינו יכול להוצר. עדין לא נתמלאה הסאה ו“לא הוכשר הדור”. ואולי גם לא בא עדין האיש. את דעתי על הענין בכללו כבר גליתי לך בעצם באחד ממכתבי בימי הקונגרס האחרון²⁰, ואיני רוצה לחזור על הדברים. אחת ברי לי, כי בלי תנופה גדולה רבת כח ורבת הקף, שתֵּעשה בבת אחת ובמאמץ משותף של טובי האומה, ראשיה וגדוליה האמתיים, ובשעת רצון מיוחדת, נבחרת לכך בחכמה רבה, אין לתקן הרבה. הפעולות הקטנות והמפורדות יכולות להיות גם מועילות כשהן עשויות לשם ענינים קטנים תרבותיים מסוימים, נחוצים למקומם ולשעתם. אבל להשתמש לצרך זה בשם הגדול והמפֹרש “ברית תרבות עברית עולמית”. –––– האומר “מודים מודים” – משתקים אותו²¹ אולי גם הקוראים בשם “תרבות תרבות” – כדאי להשתיקם לזמן מה, כדי לחדש שוב על האזן את מלוא משמעה הגדול של מלת תרבות, את כל כבד המשקל של תכנה הכביר ואת כל הקסמים של הבטחותיה לעתיד לבוא, להעשרת רוח האומה והאשרתה. אכן יותר מדי נקלתה בימינו מלה נעלה זו ע"י משמשיה ומסובבי מזבחה הרבים, הקוראים בשמה בכל עת, לצרך ושלא לצרך.

ובגוף הדבר מוכן אני לסיע לאנשי הברית כאן לפי מדת יכלתי. אבל את לבי ואת התלהבותי איני יכול לתת להם. רב לי עסקי צבור! כבר משוקע אני בהם עד למעלה מפדחתי. חברת שוחרי האוניברסיטה, ועד הלשון, אגודת הסופרים, “אהל שם” (“ענג שבת”), ועוד ועוד. שבעתי. ־ ־ ־ ־

בתל אביב. הימים ימי פורים. “עדלאידע” וכיוצא בזה. פתיחת התערוכה אף היא ממשמשת ובאה. עונת התירים בתקפה. העליה אף היא, עם כל המעצורים, שוטפת כדרכה; יותר מאלפים נפש לחדש. ההתעוררות מרובה. תנועת הבנין אינה מתמעטת והדירה ביוקר. התעשיה מתגברת. מתיסדים בתי חרושת חדשים. (הגיעה, כנראה, שעתו של ההון הפרטי). הפועלים משתכרים יפה, וגם סתם יהודים אינם מפסידים. הפרוטה מצויה. הגשמים ירדו בעתם, ויש תקוה לשנת ברכה. תפוחי־הזהב עלו יפה, ויש להם שוק. לולא המחלוקת והפרוד הפנימי אין סבה להתעצב. אמנם אדמה נרכשת בקֹשי. לקרן קימת אין כסף, וכל שכן לקרן היסוד. הממשלה אף היא מכבידה עֹל. אבל דרך כל המעצורים והחתחתים אנו מתקדמים בכל זאת. לאט לאט, אבל בבטחה. יש איזה זרם של כח פנימי, ההולך ומתגבר מאליו, בכל הנעשה פה. יהי שם אלהים מבֹרך.

אתם. ואתם עדין קופאים על שמריכם במקומכם. עד מתי? כמה פעמים הזהרתיכם, ולא אביתם לשמוע. על מה אתם בוטחים? רבות הדאיגוני השמועות. ביחוד חרדתי לכם ולשלומכם, ידידי היקרים. השלום לכם ולכל אשר לכם? הלא תודיעוני. היכן ידידנו היקר²² עתה, הוא וביתו? היש תקוה כי נתראה בקרוב? הרבה עגמת נפש וצער גרמו לי פקפוקיכם היתרים בדבר הקמת בית מעשה השכר פה בארץ. לולא הפסיחה על שתי הסעִפִּים כבר היה הבית עומד על תלו לכבוד ולתפארת לבעליו וגם להצלחתו החמרית הודאית. ומאמין אני כי עוד גם עתה יש זמן, אם תזדרזו ולא תחמיצו שוב את השעה. האנשים המתחרים (שלפי שעה עוד לא התחילו בעבודה של ממש, אלא עומדים עדין בתקופת ההתחלה הקלושה להכנות ראשונות, וגם זאת בצורה מרושלת ובטמפו זחלני), בראותם התחלה ממשית מצדכם, ימשכו את ידם מן הענין. כך היא דעתם של כמה אנשים בקיאים בדבר. על כל פנים, כדאי לנסות ולעשות מעשה כל שהוא, לשם ברור הענין, לשם הטלת אימה על המתחרה, אולי אפשר להבריחו מן המערכה. לבי לבי לאדם יקר, תמים וישר זה, למר סובול ²³ שהשקיע בדבר שתי שנים רצופות של חייו, שנתים של עמל אין קץ, של עמידה על המשמר, של יגיעה והשתדלות ומסירות נפש ונאמן בכל דבריו. לפני שנים מועטות נודע בעירנו, באודיסה כאחד העשירים וכאחד האנשים המצוינים ביותר, שכלו לב ונפש נדיבות ועדינות וגמילות חסדים ומעשים טובים. בימי הבולשביסמוס הֶחיה בנדיבותו נפשות רבות, וביחוד תמך ביד נדיבה ורחבה בידי סופרים ואנשי הרוח. עתה אמר להקדיש את כל נסיונותיו ובקיאותו המקצועית ואת כל אמונתו וישרו למוסד החדש, שהאמין בהקמתו על ידיכם, ידידי היקרים, ולשתף את עצמו ע"י כך גם בבנין התעשיה הארצישראלית. ומעיד אני בו, כי עסק בדבר בשמחה ובאהבה ובהתלהבות, לא כעבד המשמש על מנת לקבל פרס, אלא לשמה. ואני יודע וָעֵד שוב, כי נמצאו לו הרבה קופצים אחרים על עסק זה, ולולא אתם, שנזקקתם לו, היה כבר מוציא את הדבר לפועל בעזרת אחרים. ועתה, בהסתלקכם מן הענין, שהוא השקיע בו כל כך הרבה עמל ויגיעה ועשה לו פרסום, ובינתים קפצו על הענין אחרים, ומר סובול נשאר כלו מבחוץ, מה יעשה איפוא האיש היקר הזה ואנה הוא בא? האין עליכם החובה לתת לו בעין יפה פצוי הראוי לו לפי פעלו ועמלו, ולא רק כדי לשכך כאבו וצערו הגדולים מאד ושאין להם באמת תשלומין, אלא, לפחות, לשלם, לו שכר עבודה נאמנה של שנתים ימים? מובטחני בכם, יקירי, כי לא תקפחו שכר איש אמונים כמוהו והניחותם בקרוב את דעתו כראוי לו.

אבידת החפצים. תביעתי כלפי חברת הלויד פלשתינא בדבר אמתחת החפצים שאבדה לי בידה באה לפני ימים מספר לידי ברור לפני בית דין של בוררים, והחברה נתחיבה לשלם לי בערך שני שלשים מתביעתי, היינו – כששים ושבע לא"י בערך. פסק הדין בכתב עדין לא נמסר לידי. אם פסק הדין יתקיים למעשה איני יודע עדין. ––– אזכה ואראה.

הדברים ארכו הפעם יותר מדי וחוששני שהוגעתיך. גם אצבעותי יגעו. אבל לבי עדין אינו שבע. עוד נשארו הרב טפות תלויות בקולמוס לבי ואני חושכן למכתבי הקרוב.

לידידנו מר דלפינר אכתוב ביחוד.

ושלום לך ולאשתך היקרה ולאחותה בשמי ובשם אשתי. ואמור שלום בשמנו גם לידידנו החביב מר אונגרפלד. קורא אני את דבריו על המאורעות בענין רב. היום צויתי לשלוח אליכם את הספרים החדשים.

שלכם באהבה

ח. נ. ביאליק

א’תפד

א' דחוהמ“פ תרצ”ד, רמת גן.

כ' הד"ר דוד רוטבלום בווינה.

ידידי האהוב,

היה ברוך לי על תשובתך התכופה, והיה ברוך כפלים על מדת החסד שנהגת בי, לדונני לכף זכות. ידעתי כי טוב אתה וסַלָח ונַקֵה תנַקני. לולא דבריך הטובים נפגם חגי, חג האביב, וארבע הכוסות לא ערבו לי. ואולם מעתה אשתדל לבלתי הטריח יותר מדי את מדת החסד. כך יפה יותר. האין זאת?

בינתים הגיעני גם מכתבו של ידידנו אונגרפלד והוא מלא את אשר החסרת אתה בתשובתך, ואולם גם הוא עדין לא הניח את כל דעתי בנוגע לתשלומי חובותי. מגמגמם הוא במקום זה ודוחני בקש. בבקשה ממך, הַמצא לו את פרטי החשבון שבידך. הרי את שכר האניה, אשר ירדתי בה אני ואשתי, שִׁלם מי שהוא מכם בווינה – מר דלפינר או אתה, והגמגום למה?

בדאגה ובחרדה אני שומע מפיך, כי עיניך הולכות וכהות והכתיבה קשה עליך. אַל נא אפוא תְיַגֵּעַ אותן יותר מדַי בכתיבת מכתבים בעצם ידך. מוטב לך להקריא את מכתביך למזכירך – והוא יכתבם. יכֹל אתה להקריאם אשכנזית, אם אין לך יודע עברית.

עם המכתב הזה אני מריץ עוד אחד לידידנו דלפינר. לדברי אונגרפלד עמד מר דלפינר לבוא לארץ לחג הפסח עם בנו לחֹג את חג “בר מצוה”, ואולם הפסח הגיע, והוא עדין לא בא. הדחה את נסיעתו?

השמועות על ריב המפלגות בארץ ודאי מגיעות אליכם בצורה מוגזמת. אין לכחד, כי רבה המשטמה. זרע השטן הרביזיוניסטי הפרה רוש ולענה. ואף על פי כן לבי סמוך ובטוח, כי הגוף הבריא של הישוב יתגבר גם על המחלה הזאת. יכֹל נוכל לה. זרם החיים בא"י עודנו עומד באיתנו והוא כמעין המתגבר. רבים העולים השנה, והיום הראשון של החג עבר בשלום וגם בשמחה, אף כי לא בתשואות צהלה ברחובות קריה, כי הצבור הארצישראלי, מחשש סכסוכים, גזר על עצמו השנה צמצום וכבוש היצר ברשות הרבים, והשמחה התכנסה בעיקר לרשות היחיד.

לפי השמועה החשאית יִנָתנו למחצית השנה הקרובה כ־8500 סרטיפיקטים, שהם כשבעה עשר אלף לשנה, מלבד בעלי רכוש ותיירים והנלוים לבעלי הסרטיפיקטים (נשים וכדומה). יש אפוא לקוות שוב למכסה של 40 או 50 אלף לשנה הקרובה. מי יתן ולא תשבת תקותנו.

– את ספרי “ויהי היום” ודאי קבלת. הדפדפת בו קצת?

– את היום הראשון לפסח בליתי השנה ב“מקוה ישראל” מחרתיים בערב אנו מקבלים בת“א בבית העם את פני סוקולוב ²⁴. ובערב שלאחריו – ב”פלטין", במסבת שוחרי האוניברסיטה – את פני ווייצמן. בקצור, פרשת “נשיאים” הולכת ונמשכת.

ברכת שלום וידידות לגברתך היקרה.

שלך באהבה

ח. נ. ביאליק

נ. ב. אחרי החג אכנס אל הרופא לבדיקה, ויהי מה! דואג אני וירא מאד. ירחמני האלהים.

תקון טעות.

אחרי שלחי אליך את מכתבי הקודם²⁵, שנכתב במכונה עפ"י מקור מטושטש, השויתי את ההעתקה שנשארה בידי אל גוף המקור ומצאתי בה קצת טעיות. על מקצתן בודאי עמדת מאליך. וכאן הנני לתקן השמטה קטנה שנפלה שם בעמוד הראשון, בשורה 14: אחרי המלים “מצטרפת אף היא לאשמה” יש להעמיד נקודה (סוף פסוק) ולהוסיף: “היום רפתה מעלי מעט הרוח הרעה”. הואילה נא לתקן זאת בגוף המכתב בעצם ידך, ולא יהיו הדברים מגומגמים.

מלבד זה, כמדומה, ששכחתי להוסיף שמך בראש המכתב, כנהוג, ולחתום את שמי בסוף המכתב. אשמת השליח הוא, שהאיץ בי והכניס אלי את העתקת המכתב בשעת טרדה וחפזון ופזור הנפש, ואתך הסליחה. הרשות בידך להוסיף את שמי בסוף המכתב והחתימני מרחוק, ושלוחו של אדם כמותו.

שלך באהבה

ח. נ. ביאליק

א’תפה

א' דחוהמ“פ תרצ”ד, רמת גן ע"י תל־אביב.

כ' מר מ. אונגרפלד בווינה.

ידידי היקר.

תודתי נתונה לך על מכתבך המפורט. מיראה פן תדחה תשובתי עד אין סוף הנני ממהר לענותך, ואם גם בקצור.

שמח אני על החלטתו של ידידנו היקר הד“ר רוטבלום לעלות ארצה, להשתקע בה. הגיעה השעה, שיהודי ציוני יקיים את תורתו הלכה למעשה בגופו. הציונות של עכשיו היא חובת הגוף ואין לצאת ידי חובה ב”פדיון נפש". רבים עברו – ונענשו.

ולעֻמת זה מצטער אני באמת ובתמים על פקפוקיו הרבים של ידידנו היקר מר דלפינר. למה הוא מתמהמה? עד מתי יפסח על שתי הסעִפּים? כנראה, דחה גם הפעם את נסיעתו, שהרי כבר הגיע הפסח ועדין לא בא.

את הספרים אשר שלחתי לך שלחתי בעין יפה ובחפץ לב. הלא מצער הוא לעֻמת החבה אשר הראיתני בכל ימי התהלכך אתי. הודיעני מה הם הספרים הוצאת “דביר” שאינם בידך ואמציאם לך.

ואשר לעסקנות הצבורית²⁶– בודאי הדין עמך. אבל יש למצוא לי גם צד זכות. יש עתים שאין שום אדם, בר השפעה כל שהיא, בן חורין להפטר מעסקי הצבור. ואני, לפי טבעי, עם כל בחילת נפשי לעסקנות, שמוציאה את האדם מעולמו הפנימי ומרחקתו מנפשו, איני אֶגואיסט עד כדי כך שאבכר את צרכי עצמי על צרכי הצבור. ובכלל איני רואה את הסופר כחתן בלילה הראשון, שהוא פטור מכל המצוות. עניני הצבור, שאני מקדיש להם חלק מזמני – אמנם חלק חשוב, – אינם אלא מעשר מן המעשר מאלה שחברים ובני אדם סתם מושכים אותי לשם, ופטור בלא כלום אי אפשר. נוח לי להתאכזר לעצמי מלהתאכזר לאחרים. מילא, יהא חלקי בעולם הבא הספרותי, – אם חלק כזה שמור לי – חסר “חתיכה” אחת. היכן נאמר, שאדם מחויב לפטם את עצמו ב“עולם הבא” עד שתתפקע כרסו? ומי זה הדַיָן שיכריע ויאמר, מה עדיף טפי, אם שיר טוב או מעשה טוב? ומי שקל את מתן. שכרם של שניהם בעולם הבא?

על שאלתך, במה תבחר: אם ב“הארץ” ואם ב“דאר היום”? קשה לי להשיבך. לבי אני נוטה ל“הארץ” מבחינת כוונו והטון הכללי של דבריו. ואולם גם “דאר היום” שנתחדש עתון הגון הוא עכשו, והעומדים בראשו עמלים לשכללו ולהשביחו. קצת פוגמת בו נטיתו היתרה המכֻוּנת והטנדציוזית לצד “בעלי הרכוש” ופחדו המופרז מפני “שלטונה” של הסתדרות הפועלים. הדברים מגיעים לגדישת הסאה. ואעפי“כ אין אני חושב אותו לעתון פסול. כעתון אינפורמציוני הוא עולה גם על חבריו. ואם העתון הזה מציע לך תנאים יותר טובים בעבודתך, וגם מבטיח לך מדה יתרה של “חֹפש הדבור” מזו שיש לך במקום אחר – איני רואה סבה שתמנעך מלקבל הצעתו. אגב, היודע אתה, כי העורך הראשי שעד עכשיו, הד”ר ש. פרלמן, שהוא בעיקר טבע את חותמו על העתון המחודש, עזב את המערכת? אולי תחכה עד שיתברר מי יבא במקומו.

והנני המברך אותך ב“עליה” קרובה לארץ.

בידידות ח. נ. ביאליק

אשתי אומרת לך שלום.

א’תפו

א' דחוהמ“פ תרצ”ד, רמת גן, על יד תל־אביב.

כ' המזכיר של קרן ישראל מץ בברוקלין ע"י ניו־יורק.

א. נ.

הואילה נא בטובך למסור לכ' חברי הועד של קרן מץ את תודתי הנאמנה על האמון שהם רוחשים לי במלאותם את בקשותי לטובת הסופרים היקרים מאז עמדי עם הועד בקשר ועד היום, וביחוד תמסור את ברכתי הרבה לכ' ידידי הר' ישראל מץ עצמו, אשר הקים מוסד יקר ונעלה כזה בישראל, להחיות נפשות רבות ולהצילן מהִמֵק בחרפת רעב. יאריך אלהים ימיו ושנותיו ויגדיל כחו להיטיב ולגמול חסדים רבים. הוא האחד אשר גלל חרפה מעל ישראל, ומחייב הוא את יתר עשירינו, אשר לא ילכו בדרכיו.

התוצאות של קרן מץ ופעולותיה בימי קיומה הן משמחות באמת את הלב. כדאי שתפרסמו את המספרים הכוללים של החשבון ברבים ע"י העתונים.

את הודעותיך, אדוני הנכבד, בדבר מלוי הבקשות האחרונות, אמסור לבעליהן, ובודאי תביאנה הבשורות למבושרים שמחת יום טוב כפולה ומכופלת.

ושוב תודתי הנאמנה לבעל הקרן ולכל עסקניה הנאמנים ולך, אדוני, השליח הנאמן.

בכבוד רב ח. נ. ביאליק

א’תפז

[רמת גן], א' דחוהמ“פ תרצ”ד.

לכבוד מר ישראל אוסמן, לוס אנג’לס, בקליפורניה.

אישי הסופר הנכבד,

הנני מסכים גם להצעתך האחרונה, כלומר: רשאי אתה לפרסם את תרגום אגדתי ²⁷ב“קעמפער”, בתנאי שיוציאנה אח“כ בהוצאה מהודרת בתור פרס לחותמיו וישלם מכל אכסמפ' חמשה־עשר סנטים ש”ס. את השכר אנו מקדישים שנינו־ אני ואתה – לקרן אגודת הסופרים בא"י, ועליכם להמציא את שכר הסופרים לכאן על שמי בשביל אותה האגודה.

ובכן הדבר שריר וקים?

שלום רב לר' חיים גרינברג.

בכבוד רב ח. נ. ביאליק

א’תפח ²⁸

כבוד מעלתו הרב הכולל במדינת אנגליה

הד“ר הרץ ני”ו

לאדוני וידידי הנעלה – שלום וברכה.

אינני יודע אם כבודו ישתתף הפעם בישיבה של חבר הנאמני²⁹ שתתקים באמריקה בשנים עשר לחודש מאי ש"ז ושתדון בכמה שאלות חשובות העומדות באוניברסיטה שלנו על הפרק, אבל משער אני כי כ' ישתדל בכל אופן להביא את חות דעתו לפני חבר הנאמנים באותן השאלות, והייתי מחזיק טובה לאדוני אם ישים את לבו לדברים הבאים.

רבים הם החכמים ואנשי המדע מבני ישראל, ומהם מלומדים חשובים מאד ובעלי זכיות מדעיות מרובות, הדופקים על שערי האוניברסיטה שלנו ומבקשים להם בין כתליה שדה עבודה ופעולה. ואולם האוניברסיטה שלנו עדין צרה היא מהכיל ומקלוט את כלם. עלינו לנהוג אפוא זהירות יתרה בבחירת עובדים מדעיים, לקרב את המעולים ביותר ואת יחיד הסגולה. וביחוד יש לשים לב לאותם האנשים שהם באמת מומחים יחידים במקצוע שלהם ואין להם תמורה.

לצערנו הגדול לא נשתמר הפרינציפיון הזה עד עתה. בבחירת העובדים יש להכיר מדה מסוימת של מקריות וארעיות, ומצד זה נותנת האוניברסיטה מקום לתערומת צודקת עליה. יודע אני ורבים יודעים כמוני, מומחים יחידים במקצועם, אנשים בעלי חשיבות מדעית יוצאת מן הכלל, שנכונים למסור לרשות האוניברסיטה את מיטב כשרונותיהם וכח עבודתם ואינם תובעים לעצמם בשכר זה אלא קבלת אפשרות כל שהיא לקיום צנוע ומצומצם – והאוניברסיטה מעלימה מהם עיניה וגורמת ע“י כך הפסד עצום לעצמה ולמדע העברי. בתור דוגמא קטנה, אחת מרבות, אביא את ענין הפרופ' מר רוזובסקי³⁰. האיש המצוין ורב הכשרון הזה עוסק זה שנים אחדות במקצוע שהוא יחיד לו בדורנו: בחקר ערכם המוסיקאלי של טעמי המקרא שלנו, וכבר הגיע במחקריו לידי תוצאות רבות ערך, שעל חשיבותן העידו מלומדים רבים וגדולים. המלומד הזה מתדפק זה זמן רב על שערי האוניברסיטה ומבקש להקצות לו פנה לעבודתו. מסתפק הוא במועט שבמועט, ממש בקב חרובים, ובלבד שתנתן לו האפשרות להמשיך את מחקריו החשובים ולהביאם לידי גמר. ועד היום לא זכה שתשָׁמע תפלתו. אמנם זמן מה קבל איזו תמיכה מאיזה מקור מיוחד ע”י האוניברסיטה, אבל כשדלל אותו המקור פסקה גם אותה התמיכה הזעומה, והמלומד החשוב והמצוין ההוא נדון לרעב ולחסר כל ועבודתו הכבירה צפויה להפסקה גמורה.

הנני מסתפק לפי שעה בדוגמא זו, והנני רואה חובה לעצמי להסב את לב כ' אל הענין הזה, בתקוה שכב' יעורר את חברינו שישתתפו בישיבה לדון בדבר הזה בכבד־ראש. האומנם אין ד' אמות מצומצמות בין כתלי האוניברסיטה גם בשביל חוקרים יחידי סגולה, שלפי שעה אין לנו תמורתם בשום מקום אחר בעולם? האם לא כדאי למשוך מה שהוא וכמה שהוא ממקצועות כאלה שמלאכתם נעשית גם ע"י מלומדים רבים ושונים ובמקומות רבים אחרים, כדי לתת מקום כל שהוא לאחד ומיוחד, שאין דוגמתו בשום מקום אחר? אין זאת שאלה אישית, אלא כללית ופרינציפיונית הנוגעת לכל כוונה ומגמתה של האוניברסיטה ויש להשיב עליה בכל כֹּבד־הראש.

ובתקוה שכבוד מעלתו ישים לב לדברי אלה ויביאם בשמי ובשם עצמו לפני חבר הנאמנים בישיבה הקרובה

הנני האומר לו שלום וברכה ומשתחוה לפניו מרחוק.

המוקירו מאד

ח. נ. ביאליק

א’תפט

[רמת גן], 934 V/7 [כ“ב אייר תרצ”ד].

לכב' קרן מץ בניו־יורק.

שלום וברכה.

לא איש בשורה אנכי עתה. הסופר היקר מר ––, שנתמך ע"י קרן מץ, מת פתאום במחלת לבבו, שדכאה את חיתו בשנים האחרונות. אחריו נשארו לאנחות אשה ובן יחיד בחֹסר כל. הבן עודנו זקוק לחנוך שנות מספר, עד שיעמֹד על רגלי עצמו ויוכל לפרנס את עצמו וגם לתמוך בידי אמו. עד אותו זמן אני וחברי הסופרים מבקשים מאת קרן מץ לבלתי הסר את חסדה מאת המשפחה האומללה ולהמשיך את תמיכתה כאשר נִתנה עד עתה. בלעדיה תאבד המשפחה באין שום מקור מחיה לה ממקום אחר. ובתקוה כי בקשתנו לא תשוב ריקם

הנני המכבדם מאד

ח. נ. ביאליק

ושלום וברכה למר מץ ולמנהל הקרן.

א’תצ

[רמת גן], 1934 V/8 [כ“ג אייר תרצ”ד].

כ' הד"ר דוד רוטבלום בווינה.

ידידי האהוב.

נכנעתי ואתן את בשרי לבודקים. הבדיקה קמה ונהיתה לפני שבועַיִם ע“י הד”ר ביקלס, תלמידו של הפרופ' ליכטנשטרן, ועמו עוד שלשה רופאים מפורסמים (שנים מהם חירורגים ואחד רופא סתם) מנצחים או מפקחים, על “המלאכה”. לפי שעה הסתפקו בבדיקה ציסטרוסקופית. ואשר יָגרתי בא: נמצאו אבנים. לפי השערות הבודק הראשי: כעשרים וחמש או כשלשים גרגרים, ומהם שלשה כשעור דובדבניות. לאלה אין תקוה אלא שחיקה וטחינה. ובכן שוב אותו דבר: חזרה על האופרציות הקודמות על כל הענויים הכרוכים בהן. אמנם, אפשר מאד, כי לוא שמעתי בקול הפרופסור ליכטנשטרן והייתי נבדק מקצה כל שלשה חדשים, כמצותו, לא הייתי בא לידי כך. האבנים לא היו גדולות כל כך והיה די להן בשטיפה גרידא. ואולם מלבד מה שאין צועקין על העבר, הן גם הבדיקות התדירות בסוף כל שלשה חדשים, אף הן יש בהן כדי להביא חלחלה במתנַי. כלום תכלית יש בכך, לקבל עלי יסורי בדיקה ד' פעמים בשנה? וכלום יש בהן ערובה לרפואה שלמה? האין לחוש לפציעה ולאינפקציה מתוך בדיקות מרובות? וביחוד כשהמבוא הולך וצר מזמן לזמן, וכל בדיקה נוספת תהא קשה מחברתה הקודמת. האין טוב מזה להסתכן ולעשות מעשה רדיקלי, שיפטרני לגמרי מענשן של האבנים? על מדוכה זו ישבו כל אותם הרופאים שהשתתפו בבדיקה והחליטו לפנות “עובר לתעשיתם” בשאלת עצה אל הפרופ' ליכטנשטרן, ובשבוע שעבר ערך אליו הד"ר ביקלס מכתב מפורט בענין זה, כעצתך גם אתה במכתבך אלי.

ומה אני שואל אפוא ממך הפעם? כי תואיל בטובך לשוחח בענין זה עם הפרופ' ולבקש מעמו שלא יפטור את “שאלת החכם”, הערוכה אליו הפעם, בתשובה סתמית וכללית לפי השַבלונה, אלא יעיין בדבר עיון מיוחד וידון את המקרה דיון אינדיבידואלי: מה טוב יותר ברגע זה? טחינה ושחיקה, כמו שנעשה בי כבר פעמַיִּם או אולי יש צרך לעשות נתוח? ואיזה נתוח? והיכן לעשותו, אם בא“י או בחו”ל? אגב, יש עתה בא“י רופאים ומנתחים מומחים: מרקוס, יוזף ואחרים. יש כאן בת”א גם אורולוג מומחה, ד“ר בּוֹס, מפליטי גרמניה, שרבים מהללים אותו מאֹד. האפשר לסמוך על אלה? ואולי יהא צרך לפגוע בפרוסטאטה – האפשר למסור גם ענין זה בידיהם? סוף דבר, תואיל להשתדל להציל מפיו דברים מפורשים ומדויקים. כסבור אני, כי מכתבו של הד”ר ביקלס יתן בידי הפרופ' את כל ה“נתנים” הדרושים לשם מתן תשובה מדויקת בצורת פסק ־ ואתה את אשר תשמע מפיו תמהר להודיעני, כי אין הענין סובל דחיה.

ושלום לך ולכל אשר לך בשמי ובשם אשתי.

שלך באהבה ח. נ. ביאליק

……גובר יצר הטוב, ופעמים – הרע. ובשעת סכסוך בין שניהם – יש צרך בבית דין מפשר ומכריע.

א’תצד

י“א סיון תרצ”ד, רמת גן.

כ' האדריכל האמן מר יעקב יהודה,

בתערוכת “יריד המזרח” בתל־אביב.

אדוני היקר,

מלאכתך המפארת, תבנית המשכן וכליו, הזכירתני את ימי ילדותי, בשבתי על פרשת המשכן בחדר מלמדי, ובכל העמל הרב מצד המלמד להסביר לי את פרטי הענינים – לא מצאתי בהם את ידי ואת רגלי. לפרקים נדמה לי, כי גם ה“רבי” עצמו, במחילה מכבוד תורתו, לא ראה את הדברים באספקלריה מאירה ביותר, הנני משער בנפשי כמה שמחה וקורת רוח היו אותן הפרשיות הסתומות מביאות ללבות המורה והתלמידים גם יחד לוּ נמצא להם בשעתם מפרש נאמן ובעל הסברה מוחשית כמוך.

לדעתי, מן הראוי שכל בית ספר יזמין לו העתקה נאמנה, טופס אחד מתבנית המשכן וכליו מעשה אצבעותיך – והיה למשמרת שם בארון, למען יראו התלמידים בעיניהם את כל פרטי הפרטים והיה להם הדבר לששון לב ולחמדת עינים. ומי יתן והיה עם לבבך כי תשיב ידך המאומנת גם על יתר בניני הקדש שלנו מימי קדם, כגון: בנין שלמה, בנין הורדוס, ואולי גם בנינו החזיוני של יחזקאל, שלא רבים יחכמו להבינו,ועשית מהם תבנית קטנה – והיה לפירוש מוחשי וממשי ותועלת המורים והתלמידים.

מאמין אנכי, כי מורי בית הספר ידעו להעריך את מלאכתך המצוינת, מלאכת שמים, העשויה מלבד זה גם בכשרון אומנותי ובטוב טעם ודעת, ונהרו אליה עם תלמידיהם לראותה ולהתבונן בה ולהחיות ב“מראה עיניהם” את “הלך נפשם”.

ובהביעי עם זה את תקותי כי ימָצאו גם תומכים ומסיעים נאמנים לפעולתך הנני האומר לך תודה וברכה על קורת הרוח שגרמת לי.

בכבוד רב ובברכת הצלחה

ח. נ. ביאליק

א’תצה

[רמת גן], 1934 V/30 [ט“ז סיון תרצ”ד].

ידידי היקרים ה' ד"ר דוד רוטבלום ומ. דלפינר.

קבלתי את מכתביכם, ואני ואשתי יוצאים ביום רביעי הבא, VI/6, באניה “איטליה” דרך טריאסט לווינה. השתמשתי בהזדמנות נסיעת אחד ממכירי ואני שולח לכם בידו את המכתב הזה. ביום צאתנו נטלגרף לכם. להקדים את נסיעתנו אי אפשר. יש כאן ענינים שונים שמעכבים אותנו על כרחנו. קשה עלינו בשעה זו היציאה מא"י – אבל אין ברירה.

וקבלו בזה את תודתנו על כל טרחותיכם הרבות שטרחתם בשבילנו.

היו שלום.

ושלום וברכה לבני ביתכם בשמי ובשם אשתי.

שלכם באהבה ח. נ. ביאלק

ברכת לבב לאונגרפלד.

א’תצו

[רמת גן], 1934 V/30 [ט“ז סיון תרצ”ד].

לידידי היקרים מר דלפינר וד"ר רוטבלום.

שלום וברכה,

נכנעתי לגורלי והחלטתי לבוא לווינה. אשתי תלוני. לצערי אין אנו יכולים להקדים את נסיעתנו לפני 6 יוני. אנו נצא באניה “איטליה”. מאמין אני, כי נגיע למועד הנכון, והפרופ' ליכטנשטרן ימצא עוד די זמן לטפל בי.

בשבוע זה אנו עוברים לדירה חדשה (ברמת גן עצמה) מתוך הכרח, והוא – מלבד ענינים רבים אחרים – שעכב את יציאתנו עד היום הנ"ל. הנני מודה לכם, ידידי על כל הטרח שטרחתם בשבילי. במה אגמול לכם?

והנני מצפה לראותכם בקרוב.

שלכם באהבה ח. נ. ביאליק

נ. ב. את כל מכתביכם קבלתי במועדם. ברכתי הנאמנה לאונגרפלד. אשתי דורשת בשלום כלכם.

ומסרו נא ברכת שלום לד"ר בזן.

למותר לי לבקש מעמכם, כי לא ידע איש זולתכם על בואי. מובן מאליו.

א’תצז

ת“א, כ”א סיון תרצ"ד.

ידיד היקר מר גרינבוים,

המתחיל – אומרים לו: גמור. כפי ששמעתי, עזרת לו למוכ“ז, מר עובדיהו, בנוגע להעברת משפחתו – ותבוא עליך ברכה. אני מקוה, כי הפעם, כשיש למוכ”ז התעודה הדרושה, ־ אין שום עיכוב. חושבני, כי גם ענין הגיל המאוחר של הנדרש לא יהי למעצור לו, ואתה תשפיע על המשרד בוורשה, שלא יחמירו ביותר. בדיני נפשות – כל המקל משובח – וכחא דהיתרא עדיף.

ובהזדמנות זו אני נפרד ממך לפני צאתי בברכת שלום והצלחה, וגם אתה התפלל עלי ובקש עלי רחמים.

שלך ח. נ. ביאליק

א’תצח

1934 VI/4 [כ“א סיון תרצ”ד], רמת גן.

לידידי היקר הר' אריה שֶנקר.

שלום וברכה,

לפני צאתי לחו“ל להתרפאות הנני רוצה לזַכותך ולזַכות את עצמי במצוה, שיש בה אולי כדי לעמוד לי ביום שאעלה לגרדֹם לפני הרופא ולהיות לי למלאך מליץ לפני אבינו שבשמים. כונתי לצעיר המוכ”ז, המשתדל לקבל רשיון בשביל אחיו, מר אבא הימן, להביאו לא“י. אתה הבטחת לאביו הנכבד, מר משה דוד הימן, שגם אתה מכירו. כל ההימנים הללו עושים רושם של אנשים ישרים מאד ויש להם חלק בתעשיה הא”י, ועליך מבחינה ידועה מוטל הדבר לסייע להם בענין הנ"ל. אנא אל נא תשב את פניהם ותורם את הדרך אשר ילכו בה להשיג מטרתם, וגם אתה, ידידי, תסייע להם בכל אשר תוכל.

ובהזדמנות זאת אני אומר לך ולרעיתך בשמי ובשם אשתי שלום וברכה לפני צאתנו לדרך.

שלך בידידות

ח. נ. ביאליק

א’תצט

1934 VI/11 [כ“ח סיון תרצ”ד], טריאֶסט.

[לשבח אוירבוך].

חותני היקר,

הגענו בשלום לטריאסט. הנסיעה בים היתה יפה ונעימה. האניה “איטליה” איננה אמנם מן המובחרות, אבל קהל הנוסעים היה לא רב ביותר. התָּא שנִתּן לנו במחלקה “כמו” א' לא היה רע והיתה הרגשת רוחה. אכלנו על השלחן הכשר, אבל המאכלים, ככל מאכלי אניה, אינם משופרא דשופרא, וברוך שפטרנו מהם. הערב בשעה 8 אנו יוצאים ברכבת לווינה ואי"ה מחר בבקר בשעה 11 נגיע לשם. מאני מרגישה את עצמה בטוב.

ושלום וברכה לך ולכל ידידינו.

באהבה ח. נ. ביאליק

א’תק

[ווינה, 19 יוני 1934³¹. ו' תמוז תרצ"ד].

[לשבח אוירבוך].

חותני היקר,

הנני עומד עכשיו לאחר נתוח קטן שנעשה כהקדמה לנתוח הגדול. הנתוח הקטן עבר בשום, והרופאים עם החולה שבעים רצון.

אני כותב במטה, ועל כן כתבי משונה קצת. היום ארד מן המטה.

ושלום וברכה לכל אנ"ש.

באהבה ח. נ. ביאליק