א’שנט¹

צום גדליה, תרצ"ג, בית הכרם,

כבוד הרב החכם הר' חיים יהושע קסובסקי ני"ו בקרית משה על יד ירושלים.

אדוני וידידי הנעלה.

מפעליך העצומים, הרודפים ועוברים זה את זה, מעוררים השתוממות והערצה. לא יאָמן כי יסֻפר בדור אחרון, כי אכן יד איש אחד עשתה את כלם.

עוד לא פג התמהון לפלא ידך הראשון, הקונקורדנציא השלמה למשנה², והנה גם כרך א' של הקונקורדנציא לתוספתא הופיע, כרך מלא וגדוש, המכיל כמעט חמישית החומר של כל הספר. ועד זה יצא – והנה מפעל שגיא עוד אחד ממשמש ובא, הוא המפתח לכל תלמוד בבלי, שרובו כבר מוכן בידך, וגם אני בחנתי קצתו ואמצאהו מדויק מאד בציוניו, אין מחסור דבר. ובינתים, בין מפעל כביר לחברו הכביר ממנו – והנה גם קונקורדנציא לתרגום אונקלוס הולכת ונסדרת בידך. אכן איש אחד, לוא גם כימי מתושלח ימיו וגבורת שמשון לו, לא יגבר בכחו לבד לבצע את כל המפעלים האלה גם יחד, לולא חסד א־להים וברכתו עליו. עליך נאמר: “וקׂוי ה' יחליפו כח…. ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו”³.

ובטוח אנכי, כי הופעת הכרך הזה תביא עליך שוב את ברכת כל חכמי לב ומשכילי עם ואת הערצתם הגדולה, כאשר ברכוך והעריצוך אלה על מפעלך הקודם. תמיהני אם יש בהם איש אשר לו תלוה ברכתו את עבודתך כל ימי העשותה ואשר לא יתפלל בלבו להשלמתה ולא יחרד לבבו לגורלה. בעיני כל אלה יחשב כל יום סיום של אחד הכרכים הבאים כיום חג. הרבים הדורות שזכו לסיומים מעין אלה? צא וחשוב, כמה שנות עמל עתידים כל חבוריך הנ"ל לחשוך מאלה שישתמשו בהם לצרכי מחקריהם ועיוניהם בדור הזה וככל הדורות הבאים. וצא וחשוב עוד, כמה מחקרים ועבודות מדעיות יבואו לעולם בעזרת אותם החבורים. אלה ואלה אין שעור למנינם. וכמה ימָצאו מן המחברים, שטורי ספריך הצפופים ישמשו להם כשלבי סולם לטפס ולעלות עליו במעלות הפרסום. התרע עינך בהם? חלילה לך מזאת! יהי א־להים עמם ויעלו. סוף סוף חלק גדול מזכות הרבים ההם יהא תלוי בך ואתה תטול מנה יפה בשכר כלם. האין לך בזה כדי נחמה וגמול, ידידי הנעלה?

אמנם לא נכחד ממני, כי לא אלמן ישראל גם מבעלי מדע ציקנים וצרי לב, הבוחרים בקטנות ומפחדים מפני הגדולות. אלה יבואו עליך בשם המדע הגמור והחמור בדקדוקי עניות, יחטטו במפעליך, יבקשו בהם מומים וגם ימצאום. אל נא תרע עיניך גם באלה. יחטטו להם – ואתה עשה את שלך. מפעליך כמו שהם, על כל מומיהם ופגימותיהם, אין ערוך לגדלם ואין שעור לערכם. הטרם תדע, כי גם זאת מתחבולות השטן היא, אשר יתכסה באדרת דוב נוהם של “המדעיות החמורה”, להטיל אימה על כל הולך בגדולות ולרפות את הידים. אל תבהל אפוא מפניהם. שכלולם של חבורים מעין אלה שאתה עוסק בהם הוא ענין לדורות. ובׂא וראה: בחבור הקונקורדנציא הראשונה לכתבי הקדש עסקו, לפי המסופר, חמש מאות איש, וכמה דורות טפלו אחרי־כן בשכלולה! מי זה יעיז אפוא לדרוש ממך, האחד, יותר מאשר נתת?

ובלחישה אגלה לך, כי אלה המומחים והנקרנים, הם היו הראשונים לאסוף את ספריך אל ביתם ולהזקק להם בסתר אהלם זקת תמיד. בלעדיהם לא ירימו את ידם ואת רגלם. הלא ספרים כאלה לחמם וכלי זינם הם.

ומה אוסיף לך עוד? לדעתי היטבת עשות בבחרך לך את נוסח הקובץ של צוקרמנדל⁴ כיסוד לספרך. סוף סוף, קובץ זה הוא המצוי ביותר לשמוש בידי החכמים, וכל המבקש את יתר הנוסחאות ימצאן לכל דקדוקיהן בשולי העמודים של אותו הקובץ.

להערות אין שעתי פנויה עכשיו ואין דעתי צלולה עלי, על כן אחשכן לעת אחרת.

אין לי כי אם להתפלל, כי הנותן ליעף כח הוא יאזרך חיל והוא יאמץ לבך ויחזק את ידיך בעבודתך הקדושה, עד השלימך אותה כלה. ומי יתן וזכינו לראות גם קונקורדנציא לשאר ספרי התנאים, למכילתא, לספרא ולספרי, יוצאת מסודרת מתחת ידיך והיה אוצר לשון כל ספרות התנאים שלם בידינו.

וגם זה לא אכחד ממך, ידידי. בדעתי את כל התנאים המיוחדים שעבודתך היתה תלויה בהם עד עתה ואת כל התלאה והמצוקה החמרית אשר מצאתך עתה, בשעה זו, יש אשר ימלא לבי חרדה ודאגה מרובה לגורל עבודת חייך, שהיא גם עבודה לכל הדורות, ואני שואל את נפשי בפחד: האמנם בכל תפוצות ישראל לא ימָצא לה גואל נאמן גם אחד? האמנם אין בכל ישראל איש, או חבר אנשים, אשר יחשבו להם לזכות ולכבוד להבטיח לך מכאן ולהבא את מעט מנוחת הנפש הדרושה לך להמשכת העבודה ואת מעט האמצעים הדרושים לפרסומה בדפוס? האמנם אין לב להם להבין, כי לא בכל דור יתרחש נס, ובשבות עבודתך אתה, והיתה האבדה – אבדה לדורות.

אך אל נא נוׂגֶה את נפשנו עם ראשית השנה החדשה הבאה לקראתנו ברעיוני עצב אלה. תעודדך התקוה, כי הימים הבאים ייטבו מן הראשונים והביאו לך ולעבודתך את הרוחה, שאתה והיא ראויים לה. מי יתן והיה.

והנני ידידך המעריץ פעלך

ח. נ. ביאליק

א’שס

ת“א, י”ז טבת תרצ"ג.

רובינה היקרה,

קבלי נא את תודתי על דבריך הטובים ועל ברכתך. וביותר, על תמונתך הנחמדה, אשר אשַׁוֶנה לנגדי תמיד. היי ברוכה.

ובזה הנני לבקש מעמך בקשה קטנה: אם לא יכביד עלַיך, אנא אַל נא תשיבי את פני וַעד בית אחד העם והואילי להשתתף בנשף אשר יֵערך בכ“ח טבת (I/26) לזכר א”ה, הוא נשף השנה. בנשף זה ישתתפו ידידנו ד"ר שמריה לוין, אני עבדך, פרופ' שור, קבַרטין. עלַיך לדקלם שיר אחד לא גדול, כתוב בידי, בשם “לאחד העם”. האם לא תהי בקשתי זאת עליך לטֹרח? מאד מאד אחזיק לך טובה אם תצאי הפעם מגדרך ולא תשיבי את פנינו. הלא מצער הוא.

והנני שלך באהבה

ח. נ. ביאליק

א’שסא

מר לחובר היקר.

קבלתי בחזרה את השלוח לי על ידך – ותודה. התמונה החסרה⁵ איני יודע מי הוא מרכז הגננות אשר לְקָחָהּ, ואיני זוכר אם צויתי למסור לו תמונה. על כל פנים, תואיל בטובך לדרוש משם את התמונה ולהמציאה לי.

ממכתבי בוקי בן יגלי⁶ נשארו, כמדומה, בידך עוד שנים מן הקודמים. ואולי אני טועה. בזכרוני נתקעו שבעה מכתבים שמסרתי לך.

את שני הספרים שמסרת לי קשה לי עתה, כשאני עומד על רגל אחת לצאת מן הבית, לעלות ולבקשם. אעשה זאת באחד הימים הקרובים.

שלך ח. נ. ביאליק

כ“א טבת תרצ”ג, ת"א.

א’שסב

תל אביב, 21 פברואר 1933 [כ“ה שבט תרצ”ג].

לכבוד הד"ר א. קמינקא, ווינא.

ידידי הנעלה,

את מחברותיך האחרונות קבלתי בתודה. הרבה דברים טובים ונכוחים מצאתי בהם, ויישר כחך לאורייתא.

הצעתך בדבר פרסום תרגומך לעזרא הרביעי⁷ הבאתי לפני חברי הועד המטפלים בדבר והם נוטים לקבל את הצעתך, אלא שיש לחכות זמן־מה לתוצאות עבודתם בכלל. לפי שעה עדיין לא הגיע הדבר לידי מעשה. אינני מסופק, כי אם תצא מחשבת הועד אל הפועל, יהי ספרך בין הראשונים, אם לא הראשון.

והנני ידידך הנאמן והמוקיר חכמתך

א’שסג

תל אביב, 21 פברואר 1933 [כ“ה שבט תרצ”ג].

לכבוד הסופר מר ישראל אוסמן, ניו־יורק.

סופר נכבד,

הנני משיב לך בחבילה ובאחריות את תרגומך ל“אגדת שלשה וארבעה”⁸. בדרך כלל עלה התרגום בידך, ואני מרשה לך לפרסמו בדפוס במקום אשר ייטב בעיניך. אלא תנאי אחד אני מתנה עמך, שתחלוק משכר־הסופרים, שאתה עתיד לקבל, אחוז מסוים, לא פחות מ־25%, למחבר האגדה, כלומר: לי, אני החתום מטה. את הסכום הזה הקדשתי לטובת אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל, על־פי הסכם שהיה בינינו.

לצערי לא קראתי את תרגומך בעפרון ביד ולא סימנתי קצת מקומות הטעונים, לדעתי, תיקון. כך, למשל, זוכרני, שתרגמת מלת “שבכה” שבמקור במלת “נעץ”, ובאמת יש לתרגמה “גראטע” (או “גראטעס” בלשון־רבים), שהרי שבכת־החלון איננה “רשת”. עליך להשוות עוד הפעם את התרגום למקור ולתקן את הפגימות.

ואתה תסלח לי בטובך את איחור תשובתי. סבות רבות, שאין לפרטן כאן, מנעוני מלהיות דייקן, כדרכי.

בכבוד רב

א’שסד

תל אביב, 21 פברואר 1933 [כ“ה שבט תרצ”ג].

לכבוד מר ולַדיסלב חרפוסטה, קרקוי.

אדוני הסופר הנכבד,

הלא תסלח ברוב חסדך לשתיקתי הממושכת. סבות שונות, שאינן תלויות בי, עכבוני מהשיב לך תשובה במועדה, כדרכי תמיד.

דברי־ברכתך⁹ נגעו עד לבי ואני יודע להוקירם. זאת לי הפעם הראשונה לראות איש אשר לא מבני ישראל הוא דבק בשפת עבר וספרותה כמוך.

בחפץ־לב אני נותן לך את הרשיון לפרסם את תרגומך ל“אגדת שלשה וארבעה”¹⁰ בדפוס. אם תמצא לאפשר לחלוק מה שהוא משכר־הסופרים שלך לאגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל, אחזיק לך טובה מרובה. כך אני נוהג כל הימים. מכל שכר תרגום שלי אני מפריש סכום מסויים לטובת האגודה הנ"ל.

והנני המוקירך מאד

א’שסה

[תל אביב], 933 III/5 [ז' אדר תרצ"ג].

כ' הפרופ' ד"ר חיים ווייצמן בלונדון.

לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה.

בקשה לי ולידידיך בא"י אליך ומפני קוצר הזמן אציענה בקצור. וזה הדבר:

מנהיגי האוניברסיטה באו, אם מחמת יסורים ומצוקה חמרית ואם מפני סבות עמוקות יותר, מפני נמוקים נפשיים, לידי הרהורי תשובה, והחליטו לרדת ממרומים אל העם היושב בארץ. אומרים הם ליצור קשר של השפעת גומלים בין האוניברסיטה ובין הישוב ולשתף ע“י כך את בני הישוב בדאגות קיומה של האוניברסיטה. מתוך כך פנו אל ראשי הצבור העברי בא”י, תחלה לאלה שבתל אביב ואחר כך לאלה שבירושלים, שיסייעו להם, למנהלי האוניברסיטה, בדבר הזה, וראשי הצבור נענו להם בחפץ לב. נתקימו מסבות חברים שדנו בדבר בכובד ראש ומצדי צדדים, ואחרי שיחות אחדות מוקדמות של משא ומתן מפורט, עיוני ומעשי, ואחרי עבוד ראשי פרקים של תנאי ההתקשרות ושל תכנית העבודה בראשיתה, שהוצעו בכתב ובא עליהם הסכם שני הצדדים, הוחלט לגשת תיכף למעשה. בת“א נצטרפו לחבורה האיניציאטיבית באי כח של האינטיליגנציה, שרובם ככלם הם מידידיך ואנשי שלומך. בתוכם: ר' שמריה לוין, י”ל גולדברג, וילקנסקי, יוסף אהרונוביץ, בריל כצנלסון, אני, ד“ר זלוציסטי, ד”ר דונקלבלום (עו"ד), ד“ר קריגר (רופא). אלה החליטו לערוך בקרוב אספה של משכילי עם ובעלי יכלת, מטובי הצבור העברי בת”א, ולהרצות לפניהם על האוניברסיטה, על מצבה ועל עניניה. מטרת האספה: לעורר בתוך הישוב תנועה לטובת האוניברסיטה, שסופה שתוף הצבור העברי בא"י בהחזקתה ובכל דאגות קיומה של האוניברסיטה. העדר חבור חיוני של המוסד העליון להשכלה אל הישוב וצרכיו החיוניים – זה היה עד עכשו הפגם הגדול ביותר בקיום האוניברסיטה. המפנה החדש צריך לתקן הפגם הזה.

האספה בת“א תתקיים בראשית ימי חודש מאי, כשלשה ימים אחרי בואך לארץ. ובכן מה אנחנו מבקשים מעמך? שתואיל להסכים להשתתף שתוף כל שהוא באספה ההיא, ולוּ רק להֵראות רגעי מספר לפני הקהל ולומר לו בענין זה מלים אחדות. להופעתך באספה ההיא יש ערך רב, ואל נא תסתלק. היא יכולה להכריע את הכף. ומה טוב ויפה לך ולכל ידידיך שפגישתך הראשונה עם הקהל בא”י, ואם גם קצרה, תהיה דוקא בענין יפה ונעלה כזה, שהוא קרוב כל כך לך ולנפשך. סוף סוף, דבר האוניברסיטה דבָרך הוא, אתה הוא מראשוני מחולליה. אתה הָרית את רעיונה, אתה חַלְתָּ את חבלי יצירתה ולידתה, ואתה ירית אבן פנתה ואתה פקדת פותחי שעריה. ומי כבעל הקורה נכנס בעבי הקורה? עליך לשים לב אל החשיבות המיוחדת של המומנט הזה של עכשו בדברי ימי האוניברסיטה. אני רואהו כנקודת מִפְנֶה חדש. ומי יודע אם לא ממנו תהיינה בעתיד תוצאות לשנויים גדולים ורדיקליים בכל מגמתה הפנימית. אַל נא יפָקד מקומך אתה ברגע זה. כבר שלוחות ידים, לא דקות ביותר, לחטוף את המומנט הזה ולצרפו לזכות עצמם.

את המכתב הזה אני מריץ אליך בשמי ובשם חברים. ידידיך ואוהביך כלם, וכלנו בטוחים כי תבין להגיגנו. אל נא תשֶב את פנינו.

אם מסכים אתה – ולפי שורת ההגיון אתה צריך ומחויב להסכים – עליך תומ"י לטלגרף מלה אחת על שמי (ח. נ. ביאליק, בהזכרת שם הרחוב: רחוב ביאליק): מסכים, ונגש מיד לסדור האספה ולקבוע את יומה. ודוקא בטלגרמה, כי אין לדחות יותר את האספה.

אנו המצפים לתשובתך התכופה, הטלגרפית, בחיוב.

שלך באהבה

ח. נ. ביאליק

נ. ב. עקבתי את כל פסיעותיך, דבריך ונאומיך בחדשים האחרונים. שפתים ישק!

א’שסו

תל אביב, 8 במרץ 1933 [י' אדר תרצ"ג].

לכבוד הפרופ' ד"ר ר' ישראל דוידסון, ניו־יורק.

ידידי הנעלה,

בשמחת אמת קבלתי את ברכתך הכפולה והמכופלת: את הכרך האחרון של “אוצר השירה והפיוט”¹¹ בצרוף פסוקי הברכה ליום הולדתי. אכן, גוף הספר בלבד ברכה משולשת הוא: לספרות ישראל, לחוקרי הפיוט העברי ולי־אני עבדך. מעתה יהי ספרך למגדל אור לכל מפרשי ים השירה והפיוט שלנו ובלעדיו לא יצא ולא יבוא איש בשעריהם. עונה אני אמן על ברכתך, ברכת “שהחינו” עם סיום הספר, ולוא חכמו חכמינו היו עושים יומא טבא לרבנן על סיום זה. אני אעשה עליו יום טוב לעצמי בפורים הבא עלינו לטובה במסיבת סופרים וארים כוס לחייך ולכבוד עבודתך הכבירה.

הקבלת את ספר המלואים השלישי – הוא האחרון לשירי הרשב“ג? אומרים אנחנו להכין מהדורה חדשה של כל שירי הרשב”ג, מתוקנת ושלמה מן הקודמת, אבל זה רעה, שעדיין חסרים אנו שירי חול רבים הנמצאים בכתב־יד אצל מר זלמן שוקן שבברלין. האיש הזה בנה לו במה מיוחדת בביתו לחקר הפיוט העברי ושומר על כתבי־ידו כעל קנינו הפרטי. ה' יודע אם בימי זעף אלה, ימי היטלר והנאצים, תועיל לו השמירה המעולה בברלין. אין בימינו מקום שמירה לקנינים לאומיים, ואולי גם לקנין היהודי הפרטי, חוץ מארץ ישראל.

היום צויתי לשלוח לך את הכרך הראשון, בן שני הספרים, מן המהדורה החדשה של “ספר האגדה” המנוקד והממולא. תמצא בו הרבה פרקים וענינים נוספים לעומת המהדורה הקודמת. עם זה אני שולח לך גם את כרך כתבי מהדורה אחרונה, המכונה “מהדורת היובל”, וסדר זרעים של משנתי. מי יתן ויערבו לך הספרים האלה כאשר ערבו לי ספריך אתה. והיה ברכה.

בהוקרת אמת

א’שסז¹²

תל אביב, 30 מרץ 1933 [ג' ניסן תרצ"ג].

לכבוד הד"ר יוסף מרקוס, ניו־יורק.

ידידי היקר והחביב,

ידעתי כי אוהב נאמן אתה לי, ועל כל פשעים תכסה אהבה. תכסה נא איפוא הפעם אהבתך על הגדול בפשעי נגדך – על שתיקתי הארוכה. מתנתך האחרונה, ספרך החשוב על הפיוטים מגנזי שכטר¹³, עדות נאמנה היא לי כי דנתני לכף זכות, ואת חסדך זה לא אשכח כל הימים. היה ברוך ומבורך. לא עתה השעה לבאר לך את סבות שתיקתי, ואולי עוד אמצא לי שעה לכך בפעם אחרת, ובטוח אני, כי אחרי דעתך אותן תוכח לדעת כי אכן יפה דנת לזכות.

וקבל נא בזה את ברכותי המאוחרות לנשואיך עם בת גילך. מתוך הקדמתך לספרך רואה אני כי מצאת אשה מצאת טוב ונחלתך שפרה עליך. הלא תבין עד כמה שמח אני בשמחתך. מי יתן והייתם שניכם מאושרים בארץ ומצאת את המנוחה אשר תיטב לך ואשר תגביר את כחך לתורה ולעבודה.

לאות אהבתי אותך אני שולח לך היום את הספרים האלה: א) קובץ כתבי, מהדורה אחרונה, בכרך אחד; ב) “ספר האגדה” המנוקד, מהדורה חדשה, כרך ראשון; ג) סדר זרעים מנוקד ומפורש על ידי. והיו הספרים לך לרצון ולנחת־רוח.

הקבלת את כרך המלואים האחרון (ג') לשירי הרשב"ג? כמדומה שנשלח אליך בזמנו, אבל אתה לא אשרת את קבלתו. מה הוא בעיניך ובעיני חברינו?

החילונו להכין מהדורה חדשה ומתוקנת של שירי הרשב"ג, ואולם עד היום אנו חסרים מספר מסוים של שירים השמורים בבית שוקן, וא־להים יודע מתי נזכה לקבלם. מסבות בלתי מובנות הוא משתמט להמציאם לנו.

הנני מחכה לתשובתך ולחדוש ימינו כקדם.

האוהבך באמת ובתמים

ח. נ. ביאליק

נ. ב. ברכת שלום ומזל טוב לחברתך ולאשת־בריתך בשמי ובשם אשתי.

א’שסח

תל אביב, 2 אפריל 1933 [ו' ניסן תרצ"ג].

לכבוד מר דוד ילין, ירושלים.

ידידי היקר,

קבל בזה את תודתי הנאמנה על ברכות פיך¹⁴. ידעתי כי יצאו מן הלב.

הלא תסלח לשתיקתי הממושכה. מאז שבתי מדרכי נערמו עלי חבילי חבילות של מכתבים ואני הייתי כקבור תחתם חיים. רק עתה התנערתי מקפאוני ואני מתחיל לשלם מעט מעט את חובותי.

כל המכתבים אשר שלחת אלי בזמנים שונים הגיעוני במועדיהם. וקבל בזה את תודתי על טרחתך להמציא אלי את אגרות מר דוד צמח מבגדד, את שיריו הנחמדים¹⁵ ואת הערותיו המועטות לשירי הרשב"ג.

על הגליונות של הדיואן לר' טודרוס¹⁶ כבר עברתי ורשמתי לי הרבה תשובות על שאלותיך. אקוה להמציאן לך באלה הימים בהפנותי מכתיבת מכתבים.

והנני המסור לך באהבה

א’שסט

תל אביב, 2 אפריל 1933 [ו' ניסן תרצ"ג].

לכבוד הרב החכם והמשורר ר' דוד צמח בבגדד, שלום וברכה!

ידידי היקר,

ברכותיך ושיריך ערבו לי מאד, ואני מביע לך בזה את תודתי הנאמנה. ואתה, אדוני, תסלח ברוב חסדך לשתיקתי הממושכה. הרבה טרדות תקפו עלי ולא יכלתי למלאות את חק יומי גם בעבודת עצמי. ודע לך, אדוני, כי כבודך יקר עלי מאד ובו אתכבד.

את הערותיך המושכלות לשירי הרשב“ג, ספר שביעי, קראתי וכמעט רובן ככולן נכוחות וישרות, ואם אזכה למהדורה שניה של שירי הרשב”ג אשתמש בהן בשמך.

ושלום וברכה לך, אדוני, ולכל אנשי שלומנו במקומך

ח. נ. ביאליק

א’שע

תל אביב, 2 אפריל 1933 [ו' ניסן תרצ"ג].

לכבוד הפרופיסור ק. לויאס, נוארק.

אדוני הנעלה,

ברכת אדוני ערבה עלי מאד, וישא נא תודה וברכה גם מפי. שותה אני בצמא את דבריו בכל עת ובאשר אמצאם. ומאד אשמח, כי פקדני אדוני ביום פקודה¹⁷.

רבות עמלתי להביא את כתב ידו “לשון הרפואה” לידי פרסום¹⁸, ועד עתה לא ברך א־להים את עמלי. בינתים שמעתי, כי כבודו שכלל את כתב היד ונתן עליו תוספות רבות. עוד לא נואשתי, כי יבואו ימים טובים מאלה לספרות העברית וגם ספרי אדוני הנפלאים ימצאו את גואלם.

והנני המוקירו מאד מאד

נ. ב. ירצה נא מידי את קובץ כתבי, מהדורה אחרונה, אשר צויתי היום לשלוח לכבודו.

א’שעא

תל אביב, 2 אפריל 1933 [ו' ניסן תרצ"ג].

לכבוד הרב החכם הד"ר ה. ג. ענֶלאו, ניו־יורק.

אדוני הנכבד,

כבודו הטיל עלי חוב גדול מנשוא בחבתו ובטובת־עינו, בהואילו לשלוח אלי במתנה את הספר הכביר “מנורת המאור”¹⁹ בשלמותו, ספר יקר ונפלא, שאין ערוך לחשיבותו. זכות גדולה נתגלגלה על ידי כבודו לפרסמו ברבים, והתוספות שהוסיף עליו בדמות מבואות והערות, מעשה ידיו להתפאר, אף הן חשובות כעיקר הספר. אין קץ לתועלת שיוציא מן הספר הזה הסופר והחוקר, הן בנוגע לנוסחאות של מדרשים ומאמרי חז"ל המובאים בו לאלפים והן בנוגע לסגנון. יוסיף לו א־להים כח להמשיך את עבודתו בפנה זו של פרסום ספרים יקרי־ערך ותחזקנה ידיו.

ואני במה אכף לו ובמה אגמל עליו? אין לי בלתי אם קומץ ספרים שנכתבו או שיצאו על ידי: קובץ כתבי וסדר זרעים, ואת אלה צויתי היום לשלחם לאדוני, ומי יתן וירצו הספרים האלה גם לו כאשר נרצתה מנחתו לי.

המוקיר אותו ואת פעלו מאד

א’שעב

תל אביב, 2 אפריל 1933 [ו' ניסן תרצ"ג].

לכבוד הד"ר יעקב נאכט, שטראסבורג.

אדוני וידידי היקר,

בכתבי את “אגדת שלשה וארבעה” נסמכתי בעיקר על קצור האגדה המובאת במבוא של בובר לתנחומא הקדום²⁰ ועל השערתי שאגדה זו צמחה בהשפעת הכתובים במשלי: “שלשה אלה נפלאו ממני” וכו'. השערה זו נתאמתה לי אחרי כן בהזדמן לי לשמוע קצת פרטים נוספים לאגדה זו מפי אשתי. לפי הנוסח שלה, ששמעה בילדותה מפי אשה זקנה, תפס מקום באותה האגדה גם הנחש. על יסוד זה רקמתי לי את האגדה ושכללתיה שכלול אמנותי עד שהיתה לנובילה שלמה רבת־עלילה. מקורות אחרים לאגדה זו אינני יודע.

בהזדמנות זו אני מביע לו את תודתי על ברכתו הנאמנה. ברכת חכם כמוך לעולם אינה קלה בעיני. ומברכותיך תבורך.

המוקירך מאד

א’שעג

תל אביב, יום 2 אפריל 1933 [ו' ניסן תרצ"ג].

לכבוד הד"ר סולומון סיימון, ברוקלין. נ. י.

א. נ.

את צרופי הביאוגרפיה שלי מעשה ידך בעתון הילדים²¹ קראתי בזמנה ונהניתי. מלאכה יפה עשית, וברוב הדברים כוונת כמעט אל האמת. ואף על פי שבמקומות הביאוגרפיים שבכתבי יש הרבה מן ה“דיכטונג”, אבל גם אלה אינם רחוקים מן ה“וואהרהייט”, ואתה יפה כוונת ויישר כחך.

בכבוד רב

א’שעד

תל אביב, 2 אפריל 1933 [ו' ניסן תרצ"ג].

לכבוד ארגון עובדי הפלחה, למר בנימין זוסמן, בית־אלפא.

א. נ.

בתשובה על מכתבך אין לי אלא להציע לפניך מלה כוללת לשם “Combine”, שהוא שם משותף לכל מיני דברים, כגון כלים ובגדים וכיוצא בזה, שיש בהם זווג וצרוף של שני דברים מיוחדים בעלי תפקידים שונים. לדעתי, השם הנאה להם הוא: “צְרָף” או “צֶרֶף”. לקבוע שם מורכב שיש בו מהוראת שני התפקידים יחד – קשה מאד בעברית, ושמות כאלה לעולם אינם יפים ואין בהם “טעם יהודי”.

בכבוד רב

א’שעה

תל אביב, 2 אפריל 1933 [ו' ניסן תרצ"ג].

לכבוד הד"ר ליהמן, מנהל כפר־הנוער, בן־שמן.

אדוני הנכבד,

רצוף בזה סך עשר לא"י על חשבון תשלום שכר חנוך של שני היתומים, בני – –, וכבודו יואיל לאשר לי את קבלת הכסף.

ויסלח לי כבודו על הטריחי אותו יותר מדי. מכתבו האחרון שנמסר לי על ידי נושא המכתבים ברחוב אבד ממני ואיני יודע את הכתוב בו, אבל מפי הגברת קיטאין, שנפגשתי אתה במקרה, נודע לי, כי שם היה החוזה לחתימה. אדוני יסלח לי איפוא אם אטריחהו לשלוח אלי העתקה חדשה של כל הכתבים שנמצאו במכתב הקודם.

בתודה ובברכת שלום

א’שעו

תל אביב, 2 אפריל 1933 [ו' ניסן תרצ"ג].

למר ישראל ביאליק²², זיטומיר.

אח יקר וחביב,

דבריך נגעו עד לבי. כל קרבי המו בי לשמך ולזכרך. עד היום צפנתי את דמותך בלבי ודיה נגיעה קלה במיתר גנוז אחד להעלות בזכרוני את כל ימי ילדותי ובחרותי, ואני רואה אותך מיד עומד כנגדי או על ידי ומביט בי בעיניך הכשרות והתמימות. נעמת לי, אחי, עד היום ולזכרך תאות נפשי. גם מרחקי יַמים לא יבדילו בינינו, ומרחק יָמים לא ימחוך מזכרוני.

ידעתי גם ידעתי את כל אשר עבר עליך ועל יתר אחינו בני מולדתנו ולבי לבי לכם. ומי יודע אם בקרוב נזכה לימים טובים מאלה. אנדרלמוסיה באה לעולם והיא מכלה רעים וטובים. רחם, א־להים, את שארית עמך.

צויתי לשלוח אליך – – ומאד אשמח אם יבואו בעתם ויביאו לך מעט רוחה.

הודיעני נא את הכתובת של אחיך נחום בקיוב ואמציא גם לו משהו. שמעתי על מחלתו הכבדה ויצא לבי.

המחבקך ומנשקך באהבה והדמעות

א’שעז

תל אביב, 5 אפריל 1933 [ט' ניסן תרצ"ג].

לכבוד הה' י. א. טריווש וש. י. פינלס, וילנה.

אדונים נכבדים,

מפני טרדותי ורפיון בריאותי איני יכול למלא עתה את בקשתכם²³. את המנוח, הד“ר טשרנא ז”ל, הכרתי היטב בחייו וגם הוקרתי מאד את פעולתו הספרותית והפדגוגית, ותבוא ברכה על עמלכם להציב לו יד ושם בספרותנו. מעטים בימינו מורים תלמידי חכמים כמוהו, אשר הקדישו את חייהם ואת מיטב כחם לחנוך הדור הצעיר. יהי זכרו ברוך. מן הראוי לאסוף את כתביו ולפרסמם ברבים. התועלת שיביאו כתביו לספרותנו הפדגוגית, הדלה מאד בספרים בעלי ערך, תהיה גדולה מאד. ואין ספק, כי הקהל העברי יקבל את הכתבים ברצון ובתודה.

בכבוד רב

א’שעח

תל אביב, 9 אפריל 1933 [י“ג ניסן תרצ”ג].

לכבוד מערכת “ניב הקבוצה”, גבע.

מערכת נכבדה,

את מחברותיכם שאתם שולחים אלי מזמן לזמן אני קורא בשים לב, ומוצא בהן קורת־רוח. על פיהן אני לומד להכיר קצת את הרוחות המנשבות בקבוצה. ואם איני יכול לקיים בעצמי “נצא השדה נלינה בכפרים” – הרי המחברות ההן מביאות אלי מקצת מריח אותם השדות והכפרים.

ולא אכחד מכם, חברי, כי המאמר על שבת ושבתון לי. ברץ במחברת האחרונה גרם לי צער מרובה. האמנם עד כדי כך הגיעו הדברים אצלכם? הטרם יבינו אלה המחללים את השבת בזדון וביד רמה, בצורה גסה ופרועה כזאת, כמו שמספר עליה מר ברץ, עד כמה יש במעשיהם מן הפראות והנבלה? הטרם ידעו אלה, כי השבת היא המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, והיא בלבד דיה לתת לנו זכות של קיום תרבותי בין העמים? הטרם יבינו, כי השבת היא הסמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושויון ערך האדם? האם לא הפועל עצמו צריך להתעורר ראשון להלחם מלחמת המוסד הנפלא והקדוש הזה, שבעיקרו לא נוצר אלא בשבילו? אין לי אלא להתפלא על סכלות האנשים ההם ועל בערותם. האמנם אין תקנה להם?

בכבוד רב

א’שעט

תל אביב, כ“ט ניסן תרצ”ג.

לכבוד הא' יל"ג כהנוביץ, כאן.

א. נ.

תרשה נא לפנות אליך בענין הנוגע לכבוד הצבור העברי בארץ וליחסו הער לדברים שבתרבות ובאמנות. ידוע לך בודאי, כי לפני עשר שנים נפטר בברלין הסופר דוד פרישמן, מהמחנכים הגדולים בספרות העברית לטעם טוב ולתרבות יפה, והשאיר אחריו את ירושתו הרוחנית, פרי עבודה כבירה במשך זמן הקרוב ליובל שנים, כשהיא בלתי־מסודרת. עבודת־סדור זו לקחה על עצמה אלמנתו הגב' לילי פרישמן, שהוציאה בעמל רב שמונה כרכים מכל כתבי פרישמן, שהם החצי בערך מכל כתביו המקוריים; אולם לא תוכל להוציא את כל כתבי פרישמן בלתי אם יקנה הקהל העברי ממנה את הכרכים שיצאו עד עכשיו. תמיכה מוסרית זו היא גם תמיכה חמרית למשפחת הסופר המנוח, לאלמנתו ובניו, שלא השאיר לה ירושה אחרת מלבד זו.

הגב' לילי פרישמן באה לשם הפצת כתבי בעלה לארץ־ישראל, והיא תבקר מספר אנשים נכבדים בתל־אביב ותציע לפניהם לקנות מידה את כתבי בעלה. אנו מתכבדים להודיע לך, א. נ., על בקורה בביתך ומבקשים לעשות את החסד של אמת ושל חובה עם המת ועם החיים ולקחת מידה את הספרים שהוציאה.

בכבוד רב

ח. נ. ביאליק

א’שפ

תל אביב 27 אפריל 1933 [א' אייר תרצ"ג].

לכבוד מר זכריה שפירא, כאן.

א. נ.

בנוסחאות המתוקנות שבתנ“ך נמצאת מלת “ממתקים” לעולם בתיו רפויה לפי המסורה – על משקל “מרבדים”, ועיין גם ב”מסבות השם"²⁴ וכן מובא בכל ספרי הדקדוק המתוקנים. ומלת “ממתקים” בגֶזניוס²⁵ אין שם אלא שגיאה קלה: מקומות השוא והפתח תחת שני הממים נתחלפו זה בזה, אבל התיו באה שם רפויה לפי המסורה.

בברכת שלום

א’שפא

תל אביב, 28 אפריל 1933 [ב' אייר תרצ"ג].

לכבוד מר יצחק למדן, כאן.

יקירי יצחק למדן,

צר לי מאד כי צערתיך ואני לא נתכוונתי לכך. אבל גם אחרי אורך דבריך לא שניתי את דעתי. השיחה שהיתה בין שלשה מחברינו, פיכמן ברש ושטיינמן, על אדות הוצאות ירחון לא היה בה משום קבלת החלטה, אלא דברים סתם, ואלו הגיעו הדברים לכלל מעשה, היו מובאים לפני ועד אגודת הסופרים – מה שאין כן אתה, שלא מצאת לנכון אפילו להמלך בחבריך או להודיעם קודם על החלטתך²⁶, וכן לא יֵעשה. אין אתה משועבד, כמובן, לאגודת הסופרים שעבוד שיש בו משום שלילת חפש המעשה, אבל לאחר שידעת שבנקודה זו אגודת הסופרים היא נוגעת בדבר, שורת הנמוס נותנת שלא תעשה מעשה שלא מדעת חברים, ובפרט כשמעשה זה הפסדו קרוב משכרו. – – – ברי לי, כי בלי מאמץ משותף אין לעשות עכשיו שום דבר קיים, – – –.

בחבה ובברכת הצלחה

ח. נ. ביאליק

א’שפב

תל אביב, 28 אפריל 1933 [ב' אייר תרצ"ג].

לכבוד הד"ר מ. בן־עמי כאן.

בן־עמי היקר,

דעתי על אביך המנוח²⁷, ידיד נפשי מנוער, היתה קבועה ועומדת מן היום הראשון לדעתי אותו ולא חל בה כל שנוי עד יום מותו. את דעתי זאת השמעתי ברבים כמה פעמים. אין אני מאלה שמודדים יחסי־חבה ורעות לחברים לפי יחסם אלי, ואפילו לפי מעשיהם הטובים והרעים ביחס אלי. ואם בכל זאת מצאת בדברי הספדי על אביך המנוח²⁸ מעין צל של נקימה ונטירה, סמן רע הוא לך ולא לי. מעולם לא ראיתי את אביך כסופר־אמן גדול, אלא כיהודי בעל לב גדול ובוער באהבת ישראל, ואין זה גורע מדמותו כלום. יש דברים שהם חשובים בעיני מן האמנות, ומה שציין את אביך והפלה אותו לטובה – הוא החשוב בעיני מן האמנות.

בברכת שלום

א’שפג

תל אביב, 28 אפריל 1933 [ב' אייר תרצ"ג].

לכבוד מר ג. בנארי, עין־חרוד.

א. נ.

את החוברת “מבפנים”²⁹ קבלתי ותודה לך. במאמרך “עם היובלות”³⁰ לא מצאתי שום פגיעה. כתבת מה שכתבת מתוך הרגשתך ותפיסתך הפנימית, ומה מקום לפגיעה כאן? אין מקום גם לוכוחים ולהשגות כל אדם משיג לפי כחו, מקומו וזמנו. ויש דברים שגם הגיל מכריע בהם, ואין זה מן הנמנע, כי ברוב הימים תשנה את דעתך ביחס לנקודות־מספר שנגעת בהן. על כל פנים אין לך לכבוש בשום פנים את הרגשתך מתוך משוא־פנים והדור־זקנים. את אשר ישים א־להים בפיך ובלבבך אותו תשמור לדבר.

בברכת שלום רב

א’שפד

תל אביב, 4 מאי 1933 [ח' אייר תרצ"ג].

לכבוד הפרופ' פ. י, בֵּיר, ירושלים.

אדוני הפרופיסור הנכבד,

לבי לבי לשני המלומדים שהזכרת במכתבך, אבל איני יודע במה אוכל להושיעם. התחת א־להים אנכי להמציא עבודה לכל המלומדים הבטלים מעבודתם בגרמניה? דבר זה צריך להעשות ענין לדאגת כלל ישראל – ליצור מקום־עבודה בארץ־ישראל, ואולי על יד האוניברסיטה, על כל פנים לחשובים שבין המלומדים. הנה עתה שוהים בארץ שנים מהם: אחד חכם מובהק כד“ר חיים בראדי והשני מלומד צעיר, הד”ר שירמן. שניהם עבדו במכון של מר ז. שוקן בברלין בהכנת השירה העברית של ימי הבינים לפרסום בדפוס, וכבר עשו גדולות במקצוע זה. ומי נותן את דעתו עליהם כאן? כזרים וכנכרים הם מתהלכים בארץ ואין משים לב. האוניברסיטה ועובדיה לא מצאו אפילו לנכון לקבל את פניהם כראוי ולהסביר להם פנים. אולי יהי אדוני השליח לדבר־מצוה ויציע לפני ראשי האוניברסיטה שיתנו דעתם על הדבר ויטכסו עצה מה לעשות לפליטת החכמים המגורשים ממקומות עבודתם בגרמניה. “ותשועה ברוב יועץ”.

בכבוד רב

א’שפה

תל אביב, 4 מאי 1933 [ח' אייר תרצ"ג].

לכבוד מר מאיר צימלש, ווינה.

א. נ.

דבריך הנעלים, הנובעים מתוך הרגשה עמוקה וקדושה של כבוד הורים, נגעו עד לבי וזעזעו את נפשי עד היסוד. הם מעידים לא רק על מעלת אביך המנוח ז"ל, אלא גם על יקר נפש כותבם. אבל מי שנטע בך רגשי קדש של כבוד אב והערצת זכרו הוא שגוזר עלי להשיב בקשתך³¹ ריקם. בשום פנים אין אצבעותי נשמעות לי לכתוב אפילו אות אחת על דבר שאין לי זקה נפשית אליו ושאיני מכיר בו הכרה בלתי אמצעית. אין ספק כי האב שהוריש לבנו רגשות נעלים כשלך – בודאי ראוי למצבת זכרון ולהספד לפי רום מעלתו ולפי יקר נפשו, אבל, לצערי, לא אני האיש הראוי לזכות במצוה גדולה זו, ואתה תדינני לכף זכות בטובך הגדול. אתה צריך להבין הגיגי.

בהתרגשות נאמנה ובכבוד רב

המוקיר אותך ואת רגשותיך הנעלים

א’שפו

תל אביב, 5 מאי 1933 [ט' אייר תרצ"ג].

לכבוד הד"ר י. ל. מגנס, ירושלים.

ידידי היקר,

לרגלי השתתפותי בהכנת רשימת מונחים לדגי הארץ, על פי הזמנת ועד הלשון, נזדמן לי לראות עבודה גדולה וחשובה אחת במקצוע זה, שנעשתה על ידי העובד באוניברסיטה, מר י. אהרוני³², והיא אוסף גדול של חומר ספרותי־מדעי ובלשני על דבר כל הדגים שבארץ ישראל בכלל ואלה הנזכרים בספרותנו בפרט. לשם שכלול החומר ועבודו האחרון יש, לפי דברי מר אהרוני, צורך מוחלט, שהוא ישהה כחודש ימים בשט־אל־ערב, מקום שפך הפרת והחדקל אל המפרץ הפרסי, כדי לאסוף שם את כל הדגים של דרום בבל ובכדי לקבוע בדיוק מדעי את שמותיהם, כפי שישמעם באזניו מפי הדייגים המנדעים שם, שבשפתם נשתמרו עוד המון שמות תלמודיים. נסיעה זו מצרכת השתתפות בהוצאותיה מצד האוניברסיטה בסכום של חמשים לא“י. בלעדיה לא תוכל הנסיעה לצאת אל הפועל. הנני מתכבד, איפוא, לשאול את פי כבודו: אולי אפשר לקצוב את הסכום ההוא לשם המטרה הנ”ל? דעתי היא, כי התועלת המדעית מצד אחד והשמושית מצד שני שתביא עבודתו של מר אהרוני במקצוע זה היא מרובה מאד, וכדאי הדבר שהאוניברסיטה, אפילו בשעת דחקה, לא תקפוץ את ידה ותתאמץ למלא את בקשתו.

בכבוד רב ובברכת ידידות

נ. ב. את החלטתו בענין זה יואיל אדוני להודיעני בהקדם לפי שהדבר אינו סובל דחיה: עתה היא העונה הכשרה ביותר לבדיקת הדגים במקום חיותם.

הנ"ל

א’שפז

תל אביב, 5 מאי 1933 [ט' אייר תרצ"ג].

לילדי גבע.

ילדים וילדות יקרים,

את מנתתכם היפה לפסח־הששים שלי קבלתי מיד מורתכם בשמחה ובתודה. מתוך השירים, הספורים והציורים שבאו במחברת, אשר שלחתם לי, ראיתי, כי אמנם היטבתם ללמוד עד עתה, ובטוח אני, כי כולכם תהיו בנים טובים ונאמנים לעמכם. ומי יודע אולי יקומו מכם גם סופרים וציירים אמנים, והייתם לשם ולתהלה. על כל פנים כל עוד קטנים וצעירים אתם השתדלו ללמוד הרבה ולאסוף חכמה ודעת למען תבנו בידיכם את הארץ ותוסיפו על אשר בנו אבותיכם.

האוהבכם מאד

א’שפח

תל אביב, 10 מאי 1933 [י“ד אייר תרצ”ג].

לכבוד מר מכס דלפינר, ווינה.

ידידי היקר,

שמח אני להודיעך, כי ספר שירַי לילדים³³ נגמר בדפוס. הוא יצא כלול בהדרו, כאשר תחזינה עיניך על פי שתי הדוגמאות, שאני שולח אליך היום בחבילה מיוחדת. לדברי מביני דבר לא יצא עד היום בארץ־ישראל מעשה־דפוס יפה כזה. הדבר אמנם עלה לי בטורח ובעמל רב, אבל התוצאות מניחות את דעתי. יש רק להצטער על שאחר הספר לצאת כשני חדשים אחרי יובל־הששים שלי. אילו יצא בזמנו היתה רוב המהדורה נמכרה עד עכשיו, כמו שנמכרה גם רוב מהדורת כתבי לגדולים.

איך שהוא הרבה יש לי להודות לך ולעדינות־רוחך על שאפשרת לי להוציא את המהדורה הזאת של שירי הילדים³⁴. בשבוע זה אני מתחיל להדפיס גם את הספר השני לבני־הנעורים, את קובץ האגדות שלי³⁵. מלאכת סדורן בדפוס וכן מלאכת ציוריהן כבר נגמרו. אין הספר חסר אלא הדפסה. וגם זכות הוצאת הספר הזה תהא תלויה בך. עד עולם לא אשכח את חסדך זה. והיה בטוח כי כל הסכום שהלוית לי יושב אליך מפדיון הספרים במלואו.

בהיות אחיך ואשתו פה בארץ־ישראל נזדמנו כמה פעמים יחד ושוחחנו הרבה עליך. אחרי צאתו באו המאורעות הנוראים בגרמניה³⁶. יש לי ידידים רבים שם, ואני הזהרתים כמה פעמים לתקוע יתד קטנה בארץ־ישראל והיתה להם לפליטה בעת צרה. לצערי הגדול, לא כולם נשמעו לי, ועתה הם נתונים בצרה גדולה. ומי יודע מה צפון בחיק העתיד של יתר אחינו בחוץ־לארץ, וביחוד של אלה הגרים בארצות השכנות של גרמניה. לבי מלא דאגה לכל ידידי, ולך בתוכם. חשוב והתבונן בדבר, ידידי היקר, והכן לך מפלט כל שהוא בעוד מועד בארץ־אבות. וחושה ואל תאחר. לבי מגיד לי חזות קשה. הלואי שאתבדה.

את שני האכסמפלרים משירי־הילדים השלוחים אליך היום הקדשתי לבנך ולבתך הנחמדים. יקראו ויתענגו. שקה אותם בשמי.

ושלום וברכה לך, לגברת ולילדיך היקרים בשמי ובשם אשתי.

וגם לאחיך ולאשתו ולידידנו היקר, הד"ר רוטבלום, תאמר שלום וברכה בשמנו.

שלך בידידות נאמנה

ח. נ. ביאליק

נ. ב. ב– – גר סופר עברי אחד מפורסם ורב־כשרון, מר – –. מצבו דחוק תמיד, בכל עת, וחייו חיי צער, מחסור ועוני. עכשיו גדלה מצוקתו ביותר עד לאין מוצא. בדעתי את נדיבות רוחך וטוב לבך אני פונה אליך בבקשה אולי תוכל לעשות משהו בשבילו להקל מעליו את עניו, – – –. הוא כבר העניק לספרות העברית רכוש רב וחשוב מאד. – – –. לצדקה גדולה תחשב לך, אם תשים לבך אל הסופר היקר ההוא ותתמכהו ברוח נדיבה.

הנ"ל

א’שפט

תל אביב, 10 מאי 1933 [י“ד אייר תרצ”ג].

לכבוד הד"ר דוד רוטבלום, ווינה.

ידידי היקר,

מאז שבתי לארץ־ישראל תכפו עלי כמה מאורעות קשים, אסונות משפחה ועוד, והם שמנעו ממני את האפשרות לבוא בדברים עם ידידי כאשר חפצתי. ערמת המכתבים שנצברה עלי במשך הזמן כהר גבוה ותלול כמעט קברתני חיים. ורק בשבועות האחרונים החילותי להתנער מקפאוני ושבתי לסדר־עבודתי התמידי. אתה תסלח, איפוא, לשתיקתי הממושכה ותדון אותי לכף זכות. לא מהסח הדעת ומזלזול בידידים עשיתי זאת.

היום צויתי לשלוח אליך את כתבי בכרך אחד, מהדורה אחרונה³⁷, ואת הקובץ “שירים ופזמונות לילדים”. את הוצאת הספר האחרון אִפשר לי ידידנו היקר, מר דלפינר, וזכות הוצאת הספר תהא תלויה בו. במשך שני החדשים הקרובים אקוה להוציא גם את הקובץ של אגדותי לבני־הנעורים, וגם אותו לא אאחר משלוח אליך.

בינתים באו המאורעות בגרמניה והממונו. גדולה הצרה והיד קצרה. יש ידים לפחד, כי יפשה הנגע ההיטלראי גם ביתר המדינות, וכל־שכן באלה הקרובות לגרמניה. ו“מי יקום יעקב כי קטן הוא”³⁸.

הזוכר אתה את הדברים שהיו בינינו בשבתי אתכם בווינה על־דבר העתיד הקרוב של עמנו בחוץ־לארץ? עתה הנה באו האותות והמוראים. הרעה קדמה לבוא מאשר פללתי. מי יתן והשכילו ידידינו לראות את הנולד ולבקש מפלט־מעט להם ולרכושם בארץ־אבות בעוד מועד, פן יאחרו.

היום כתבתי גם לידידנו מר דלפינר ועוררתיו לשים לבו לסופר – – הנמק במצוקתו. חסד־א־להים תעשה עם הסופר הנ“ל, אם תשפיע גם אתה על ידידנו הנ”ל ותעוררהו להושיט ל– – יד־עזרה ולעמוד לו בשעת דחקו. אל מי יפנה בצר לו, אם לא אל אנשים כמוכם?

שמעתי כי עמדת לבוא ארצה, אבל, כנראה, מן השמים עכבוך. אל נא תדחה, ידידי, את בקורך בארץ. הגיעו ימים, שכל יהודי חייב לתקוע לו יתד בארץ. ימי חבלי משיח ממשמשים ובאים, ועל כל אחד להציל את נפשו, איש כאשר יוכל.

בידידות נאמנה

ח. נ. ביאליק

א’שצ

תל אביב, 10 מאי 1933 [י“ד אייר תרצ”ג].

לכבוד מר נ. ש. ליבוביטש, ניו־יורק.

ידידי היקר,

הרבה חטאתי לפניך בשתיקה, אבל בשמים עדי, כי לא מהסח־דעת ולא מרוע־לב או מיהירות. לוא ידעת את כל התלאה, אשר מצאתני בשנתים האחרונות, דנתני לכף־זכות. רק עתה התנערתי מדומיתי ושבתי אל שולחן־הכתיבה לענות על מכתבי ידידים ואגרות שלומים.

כל חבילות ספריך, כתביך ומכתביך הנעימים הגיעוני בשעתם, ולבי מלא תודה לך על פקדך אותי מזמן לזמן לטובה ולשלום. ההעתקה הפוטוגרפית של “בליל חמיץ”³⁹ הנאתני מאד. גם המחברת שהוצאת לחג־יובלך, וכן חוברת מכתביך לידידנו הפרופ' דוידסון⁴⁰ גרמו לי קורת־רוח. לולא היה רשום בראש מכתביך השם “דוידסון”, הייתי אומר, כי קובץ מכתבי־אהבה לפני. כל המכתבים מעידים על עדינות נפשך ועל טוהר־לבך. אהבתך אהבה טהורה היא, אהבת התורה ונושאיה, לקוטיך מתוך הזוהר⁴¹ הגיעוני אף הם בזמנם. ולפי שהשיגוני בין המצרים, בתקוף עלי אבל־משפחה כבד⁴², ועוד צרות רבות ורעות, לא יכלתי ליהנות מהם הנאה שלמה ולעבור עליהם בדעה צלולה. ואולם גם דרך רפרוף קל ראיתי, כי מלאכה יפה עשית, כיד ה' הטובה עליך. מומחה אתה למלאכה זו, וחזקה על חבר כמוך וכו'. עצם הרעיון לסדר ילקוט של מבחר דברי הזוהר, לפי התכנית של “ספר האגדה”, עלה גם בדעתי זה לפני כמה שנים, אלא שנטרדתי בשאר עבודות ולא הוצאתי אל הפועל עד היום. מובן מאליו, כי אשמח מאד, אם תעָשה עבודה זו על ידי אחרים, וכל שכן על ידי בעל טעם מובהק כמוך. מובטחני, כי ילקוט זה יצליח גם בשוק, ואולם מסופקני אם ה“דביר” יוכל בזמן הקרוב להעשות שליח להוצאת ספר כזה. עסוק ה“דביר” עכשיו בהשלמת הספרים הגדולים מרובי הכרכים שהתחיל בהם מכבר, כגון: דובנוב, באכר וזולתם. על כל פנים אין לך להניח את ידיך בגלל זה מן העבודה ההיא, וסוף הכבוד לבוא, אם על ידי ה“דביר” ואם על ידי אחרים.

עלי להעירך, כי מן הראוי שיבואו דברי־הזוהר בילקוטך מתורגמים כצורתם גם בעברית, ואולי אין צורך כלל לתת את הארמית, אלא את התרגום העברי בלבד. כי בני־האדם בזמננו דומים בפרט אחד למלאכי השרת, שאינם נזקקים ללשון הארמית⁴³.

ידידך המוקיר אותך ואת פעליך

א’שצא

תל אביב, 10 מאי 1933 [י“ד אייר תרצ”ג]

לכבוד מר זכריה שפירא, כאן.

א. נ.

כל דבריך ופלפוליך ברפיון התיו של “ממתקים”⁴⁴ הם למותר. אף דרדק דבי רב יודע, כי לפי הדין הפורמלי בדקדוק התיו ראויה לבוא דגושה. אבל אנן בנוסחאות קא עסקינן, והנוסחאות המדויקות ביותר הן בתיו רפויה בשני המקומות שנזכרה מלה זו בתנ“ך – גם בשיר השירים וגם בנחמיה⁴⁵. וכן מביאן גם מנדלקרן בקונקורדנציה שלו⁴⁶, והוא דייק מאד בנוסחאות. ואשר לדקדוק הפורמלי – אין הנוסחאות משגיחות בו. גם מלים כמו: “מרבדים”, “מלכות”, “ילדות”, “עבדות” וכיוצא בהן, וכן “רצפה” (במובן רצפת הבית) באות רפויות, ורבות כמותן. ומה כל החרדה שחרדת ל”ממתקים"?

בזה אני רואה את הענין כנגמר.

בכבוד רב

א’שצ"ב

תל אביב, 11 מאי 1933 [ט“ו אייר תרצ”ג].

לכבוד החכם הנעלה הפרופ' ר' ישראל דוידסון,

ניו־יורק.

אדוני הנעלה.

על מכתבך היה ברוך ומבורך. שמח אני לשמוע מפיך, כי נתפיסת אלי ולבך שב אלי כקדם. ואולם את האמת אומר לך, כי בדקתי את עצמי שבע בדיקות ולא מצאתי בי כל עון. ותמה אני מאד מה פגיעה ואבק־פגיעה, או מה יהירות ואבק־יהירות, מצאת בדברי המבוא שהקדמתי לכרך האחרון של שירי הרשב“ג. הרי אמת נכון הדבר, כי בתוך הזמן שבין יציאת הכרך הראשון של שירי הרשב”ג ליציאת הכרך האחרון שלו התפרסמו רוב העבודות הגדולות והחשובות ביותר במקצוע השירה העברית של ימי הבינים. עובדה היא שאין להכחישה, ואני הכרזתי עליה. ומה העון בדבר? אך א־להים הוא היודע. ואולם תיתי לך, שלא חשדתני, לפחות, כי עלה במחשבתי לקפח שכר החכמים שעסקו במקצוע השיר והפיוט לפני. גם זו לטובה. ואשר יגיד לך לבבך בנוגע אלי – לבי כלבך בדבר הזה וכמים הפנים לפנים. גם אני, מאז קראתי את דבריך בדפוס, נמשך לבי אחריך וחביב אתה עלי כידיד ישן. ומאד אני מצטער על שלא זמננו הקב"ה לפונדק אחד. ואולם גם מרחקי ימים לא יפרידו בין לבבות, ואני מתפלל ליום שתשוב לאיתנך ונפגש יחד בארץ־אבות.

כבוא בתך לארץ־ישראל, כאשר כתבת, אשמח לקבל את פניה, אם אמָצא באותה שעה בארץ, כי, לרגלי רפיון בריאותי, עומד גם אני לצאת בקיץ זה לחוץ־לארץ למקום מרפא.

על־דבר אוצר המשלים שבידיך ידעתי זה מכבר וכמדומה, שגם באתי עמך פעם אחת בדברים על הענין הזה. מן הראוי שלא תדחה את סדור האוצר הזה ופרסומו. ואולם גם את התוספות ל“אוצר השירה והפיוט” אין לדחות, והיתה עבודתך הכבירה שלמה ומושלמת.

והנני ידידך הנאמן

א’שצג

תל אביב, 11 מאי 1933 [ט“ו אייר תרצ”ג].

לכבוד מר מ. קושניר, גבע.

שלום וברכה!

דבריך הגיעוני, ואין בהם אפילו כדי מקצת נחמה. לחנם חסת “על כבודי ועל כבוד אותו דבר” ולא הראית את דברי⁴⁷ אלא ליחידים. אדרבה ואדרבה, דברי לא נכתבו לשם גניזה. מן הצורך לצווח ככרוכיה יום יום על סלוק השכינה וסלוק הדעת מצעירי ישראל. ועד שאתה חס על כבודי, מוטב לכולכם לחוס על כבוד קונכם ועל כבוד ארץ־ישראל המחוללת בידכם. ואם כדבריך כן הוא, שהמעשים נעשים “לא רק ע”י יחידים, אלא ע“י רוב מנין ובנין של הצעירים בקבוצות”, הרי אוי ואבוי לכולנו שבעתים. ארץ־ישראל בלי שבת לא תבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם א־להים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה – הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי־זהב או תפוחי־אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ־אבות, הנשליכנה אחרי גוֵנו ככלי אין חפץ בו? לחנם קפצת במכתבך קפיצת־פתאום לענין אכילת חמץ בפסח. אני בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דברתי, אלא יחדתי את הדבור על שמירת השבת, שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו⁴⁸, אלא כשמירת תורת האדם כולה. “מי ששומר את השבת, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו את כל עוונותיו”⁴⁹. בלי שבת אין ישראל, אין ארץ־ישראל ואין תרבות־ישראל. השבת היא היא התרבות. ואם אתה לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך. ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך.

ואולם מחוץ לכל זה איכה לא יבינו צעירינו, כי עם ישראל ברוב מנינו ובנינו, זה שעל אדמתו אתם יושבים ובכספו אתם יושבים ובכספו אתם נתמכים, נתן את ידו לבנין הארץ על דעת כך שתשמר השבת בשלמותה, ועל דעת כך שולחתם הנה. הטוב, הנכון הדבר, כי תמעלו מעל בשליחותכם? לבי אומר לי, כי לא יארכו הימים וסערה גדולה, סערת התמרמרות, תתפרץ מלב כל העם, ואת תוצאותיה מי ישורן?

בכבוד רב

א’שצד

תל אביב, 11 מאי 1933 [ט“ו אייר תרצ”ג].

לכבוד ד"ר ליהמאן, מנהל כפר הנוער, בן־שמן.

א. נ.

בתשובה על מכתבו האחרון הנני להודיעו, כי, לפי מצב־הדברים עכשיו, אי־אפשר לי, לצערי, להוסיף על המחיר המותנה בינינו. ואולם אין זה מן הנמנע, כי אם ימָצא לי עוד מקור נוסף לטובת החזקת הילדים⁵⁰ אמלא את בקשתו בדבר ההוספה. לפי שעה גם המחיר הקצוב של עכשו (שתי לירות לחדש לילד) השגתו אף היא עולה לי בטורח ובעמל רב. כבודו יואיל, איפוא, לשלוח לי את החוזה לפי התנאים הראשוניים והתוספת תהא תלויה ועומדת וסמוכה על הנס, שאולי יארע.

בכבוד רב

 

א’שצה    🔗

תל אביב, 26 במאי 1933 [א' סיון תרצ"ג]

לכבוד הרב החכם ר' חיים הירזנזון נ"י שלום וברכה!

ספרו היפה “מוצאי מים”⁵¹ בצרוף מכתבו הגיעני. ויהי ברוך על ספרו זה וכן על יתר הספרים החשובים שהואיל לכבדני בהם מזמן לזמן. לצערי, לא נמצאתי בעיר מושבי בעת קבלת הספרים הקודמים ובשובי מנדודי תקפו עלי – –⁵² ערמת המכתבים ולא נפניתי להודותו על חבתו עד היום.

חות־דעתי על שירי כב' למר רוזנשטיין יסודה בטעמי הפרטי. קשה להסביר ולנמק דברים שבטעם. השירה החדשה נבדלת מן הישנה גם בצורה וגם בתוכן וגם בצרופי שניהם כאחד. צרופים אלא הם בונים את הסגנון הכללי. יש סגנון מיוחד לכל דור ולכל תקופה, ואף זה לא נתן להסבר על רגל אחת. הרגשת־הטעם היא המכריעה. כיצד מסבירין לאחרים טעמו של תפוח או של אגס וההבדל שבין טעמי שניהם? האוכלם ירגיש בכך מיד.

ושלום לאדוני ולתורתו ולחכמתו ולשירתו

 

א’שצו    🔗

תל אביב, 26 מאי 1933 [א' סיון תרצ"ג].

לכבוד הסופר א. חרמוני, פריז.

ידידי היקר,

את חטאתי אני אדע ומאד יחרה לי על אשר עברתי בשתיקה על כמה ממכתביך, ואולם לוא ידעת את כל המוצאות אותי מיום נפרדתי מעמך ועד היום הזה היית דן אותי לכף זכות. כשנה שלמה שבעתי נדודים ותלאה רבה. בשובי לביתי מתה עלי אם אשתי, אשר היתה גם לי כאם. אחרי כן תכפו עלי צרות אחרות, רבות ורעות, אשר לא נתנוני להשב רוחי, ואלהים הוא היודע כי לא הסחתי דעתי ממך ולבי הכני מאד על אשר לא עמדתי בדבורי לברר את הסכסוכים שבינך ובין אנשי ריבך פה בארץ. רוצה אני להאמין, כי בינתים נתישבו הסכוכים מאליהם או שנטשטשו מלבך באורך הזמן ונפשך שבה למנוחתה.

המחברת “Le grande Revue”, שבה אשם מאמרך עלי, ואתה שלחתה לי, הגיעתנו בזמנה – וישר כוחך.

בידידות רבה

 

א’שצז    🔗

תל אביב, יום 26 מאי 1933 [א' סיון תרצ"ג].

לכבוד ה' חיים גולדשטיין, חיפה.

א. נ.

בתשובה על מכתבך מיום 13 מרץ בנוגע לחלוף שמך “גולדשטיין” בשם עברי הנני להציע את השם פזי. שם כזה נמצא בתלמוד⁵³, וכמדומה, שהוא תרגום נאה לשמך הלועזי.

בכבוד רב

 

א’שצח ⁵⁴    🔗

תל אביב, 28 מאי 1933 [א' סיון תרצ"ג].

לכבוד ד"ר יוסף מרקוס, ניו־יורק.

ידידי היקר,

מונחים לפני שני מכתביך האחרונים – האחד לרבניצקי והאחד לי. גם הפעם עמדת באמונתך לשירת קדמונינו והמצאת לנו העתקות של קטעים משירי הרשב“ג והראב”ע. יישר כחך! אם נזכה למהדורה חדשה, שלמה ומתוקנת של שירי הרשב"ג – ואני מאמין, כי מן השמים יסייעו לנו בדבר זה – נשתמש בקטעים אלה ונוסיפם על השירים הקודמים בשמך, כדרכנו.

לפי שעה אנו עסוקים בסדור הכרך השני המחודש של “ספר האגדה”. הרבה חומר נשתקע בו. פרקיו נתרחבו ונתרבו. הכרך השני הזה יהי, כמדומה, השלם ביותר. מה יקר אוצר האגדה! ומה רב העושר הצפון בו!

על דבר זהותם של הפיוטים: “שומע לחש ומעון השלום” ו“שומע לחש ועוז השליט” כבר עמדנו מאלינו, וכמדומה, שגם העירונו על כך שהערותינו הנוספות של המחברת האחרונה.

ושלום בשמי ובשם רבניצקי.

בחבה ובברכת שלום

ח. נ. ביאליק

נ. ב. אשתי מצטרפת לברכתי, ומסור בשם שנינו ברכה לרעיתך.

 

א’שצט    🔗

תל אביב, 28 מאי 1933 [ג' סיון תרצ"ג].

לכבוד מר סטוטשינסקי, ציריך.

א. נ.

הספרות הקלאסית העוסקת בקליר בודאי ידועה לך (צונץ, לנדסהוט וכו'). לעזר רב יהיה לך הספר הגדול והחדש: “אור השירה והפיוט” לפרופ' ישראל דוידסון. בסוף הכרך הרביעי של הספר הזה תמצא רשימה מפורטת של כל פיוטי הקליר. אולי גם זה לא נעלם ממך, כי בשנים האחרונות נתפרסמו מתוך הגניזות על־ידי חכמים שונים (אלבוגן, דוידסון הנ"ל ואחרים) במאספים שונים הרבה פיוטים קליריים חדשים, שלמים ומקוטעים. זה לא כבר נתפרסם בניו־יורק, על־ידי מלומד צעיר, יוסף מרקוס, קובץ חדש של פיוטים עתיקים בשם “גנזי שירה ופיוט”⁵⁵. ובתוכם הרבה פיוטים קליריים שלא ראו אור עד עכשיו. אתה יכול לרכוש את הספר הזה על־פי הכתובת הזאת⁵⁶.

ואשר לגוף הנושא שנתן לך לדיסרטציה עלי להודיעך, כי בזמן האחרון עסוק מלומד צעיר אחד בניו־יורק, ד“ר שפיגל שמו⁵⁷, בעבודה יסודית על הקליר ופיוטיו. מלבד מבוא מפורט, שיכיל מחקר שלם על תולדותיו וזמנו של הקליר ועל תכונת פיוטיו מצד הצורה והתוכן, הסגנון והלשון, אומר המלומד הנ”ל גם להוציא את גוף הפיוטים כולם, וזה שנים שהוא בוחן ובודק לתכלית זו כל גנזי הנסתרות באוצרות ספרים שונים העומדים לרשותו. מובן מאליו כי הנושא שלך איננו בלתי אם חלק קטן מן העבודה, ועד שיתפרסם הספר הנ“ל הונח לך מקום להתגדר בו. יכול אתה לפנות אל הד”ר שפיגל הנ"ל, ובודאי תהנה מפיו עצה ותושיה והדרכה. מובטחני, שלא ימנע את הטוב מתלמיד צעיר. תכול להשיגו, כמדומה, על־פי הכתובת הזאת⁵⁸

בכבוד רב ובברכת הצלחה

 

א’ת    🔗

[תל אביב], ה' סיון תרצ"ג.

כ' הנשיאות של ועידת הסופרים העברים בת"א.

הנני מסתלק מהבחר⁵⁹. בבקשה למחוק את שמי מרשימות המציעים ולהודיע על כך לבוחרים. אבל מבטיח אני, כי גם מכאן ולהבא אסייע לועד אגודת הסופרים לפי כחי⁶⁰.

בכבוד רב

ח. נ. ביאליק

 

א’תא    🔗

תל אביב, 8 יוני 1933 [י“ד סיון תרצ”ג].

לכבוד ח' ב. ליבושיץ, כפר סבאץ

א. נ.

סבות שונות, שאין מצטער עליהן כמוני, עכבוני מלהשיב לך עד עתה על מכתבך בנוגע למרת – –. דבקי מכתבה עדו עלי רושם עמוק, אשר לא ימחה. נפש רצוצה ועיפה עד מות צווחת ממעמקי המכתב ולבי לה. נפש כזאת ראויה לגאולה ולפדות. אבל עד ה' כי קצרה ידי מהושיעה. שוחחתי ארוכות עם מר נ. פינס, מנהל הסמינריון למורות, וגם הראיתי לו את מכתב הנערה. וגם הוא הביע ספק, אם יש תשועה לה בין כתלי הסמינריון. בכל זאת אין זה מן הנמנע, שאילו באה מרת – – להתיצב לפני מר פינס ולהגיד לו את לבה, אולי היו דבריה נכנסים ללבו ומכריעים את הכף לזכות. אני איני יכול לשמש מתווך בין הצדדים בענין זה, ואך עתה ומרת – – תדינוני לכף זכות.

בכבוד רב ובברכת שלום

 

א’תב    🔗

תל אביב, 12 יוני 1933 [י“ח סיון תרצ”ג].

לכבוד א. הראובני, ירושלים.

ידידי היקר,

אולי בכל זאת תפָּנה יום אחד ותואיל בטובך להמציא לי את ציורי הצמחים הדרושים למלאכתי בפירוש המשנה⁶¹. לדבריך, כבר המציא לך הפרופ' וורבורג הרבה מאותם הציורים, ומדוע תמנע את הטוב ממני בהיות לאל ידך? לא כך נאמר: “זריזין מקדימין”⁶², ו“מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה”⁶³?

בידידות רבה

 

א’תג    🔗

תל אביב, 12 יוני 1933 [י“ח סיון תרצ”ג].

לכבוד מר ל. י. רקליס, ירושלים.

ידידי היקר,

שאלתני, כמדומה, פעם אחת מה תרגומו העברי של המונח הפרוידי Fehlleitung. סבורני, שהמלה העברית “משוגה” נאה לו. מלה זו כוללת, כמדומה, גם גוון כל שהוא מן הכשלון הפסיכי. ואולי “שגיון”. מה דעתך?

בחבה

נ. ב. הנני מוכן לבוא ירושלימה להמשכת השיחה על האגדה⁶⁴ ביום חמשי הבא. בבקשה להזכירני.

 

א’תד    🔗

תל אביב, 12 יוני 1933 [י“ח סיון תרצ”ג]

[תרגום מאידית]

להנהלת הועד להוצאת כתבי שטיינבַּארג. טשרנוביץ.

הנהלה נכבדה.

“יישר כח” של אמת לכם על המתנה היקרה ששלחתם לי בזמנה – המשלים הגאוניים של ידידי המנוח אליעזר שטיינבארג ז"ל⁶⁵. קראתי אותם מתוך צמאון ולא יכולתי למוש מהם. ערכם לא יסֻלה. כל משל וחִנו המיוחד, כל משל וקִסמו המיוחד. זהו מעשה ידי אמן גדול, העתיד לפאר את ספרותנו לדורי דורות. בלבי התעורר מחדש האבל על מות המחבר הגאוני, שהלך לעולמו באביב ימיו. אין האבדה הזאת נתּנת לשכחה. מי יודע מה היה עוד בכחו של אדם זה להעניק לנו? איך לנו מזל!

גם לכם מגיע “יישר כוח” כפול שמונה על עמלכם הישר, מתוך התמכרות ועל עבודתכם, מלאת הטעם, בסדור הספר ובהוצאתו. תהיינה ידיכם ברוכות. ואל נא תשקטו עד שיתפרסם כל מה שיצא מעטו של שטיינבארג, עד הנקודה האחרונה. אל תאבד אפילו אות אחת. הכל, עד המעשיה האחרונה, עד שירי הילדים שלו, ואפילו מעשה־תרגומיו – הכל צריך להיות מוגש לקהל. אין לאבד כלום.

בבחינה אחת יש, לפי דעתי, חסרון בעבודתכם – בנוגע לכתיב בספרו של שטיינבארג. את יצירותיו של שטיינבארג לפי כל מהותן, וגם לפי מהותו של יוצרן, אין להדפיס בכתיב שבדו מן הלב לפני זמן קצר. כתיב זה מפריע מאד שעת קריאה ולוקח חלק גדול מן ההנאה. האין חסרון זה נִתּן לתקון בשאר הדברים העתידים להתפרסם?

ושוב תודה לכם מקרב לב

נ. ב. מסבות שונות נתאחרה תשובתי ובבקשה מכן לדון אותי לכף זכות.

 

א’תה    🔗

תל אביב, כ' בסיון צ"ג. 33 14/6.

לכבוד ההסתדרות הרפואית העברית, כאן.

א. נ.

בימים אלה נעשים מאמצים מיוחדים ע“י חובבי הספרות ודורשיה למען התגבר על המצב הקשה של “מאזנים”, שבועון אגודת הסופרים העברים בא”י, ולהבטיח את קיומו לשנה ה'.

הגיעה אפוא, השעה שטובי הצבור יראו בפֹעל את אהדתם ואת יחסם הראוי לשבועון הספרותי המרכזי.

והנני פונה אליכם בבקשה לארגן בהסתדרותכם מפעל החתמה מכסימלית בין כל חבריכם לשנה החדשה של “מאזנים” במחיר 1 לא"י לשנה, ורצוי, כמובן, שדמי החתימה ישולמו בזמן החתימה.

אני מקוה, שתענו לקריאתי להציל את מפעלה של אגודת המסופרים, שקימו אותו במשך ארבע שנים, על אף האדישות מצד הקהל, ותהיו למופת לארגונים אחרים.

בכבוד רב

ח. נ. ביאליק

 

א’תו    🔗

תל־אביב, 20 יוני 1933 [כ“ו ביון תרצ”ג].

לכבוד מר נ. ש. ליבוביטש, ברקולין, נ. י.

ידידי היקר

מתוך העמודים ששלחת אלי רואה אני, כי אומר אתה להקדיש את ספרך החדש: “תשלום פניני הזוהר”⁶⁶ לשמי. איני יודע במה זכיתי לכך בעיניך ומה גמלתיך עד היום, כי תאמר לעשות לי את הכבוד הזה. אבל אם רצונך בכך – “רצונו של אדם זהו כבודו”⁶⁷. ואף עלי לכבד אותך כרצונך, כי חמודות אתה לי מיום דעתי אותם ועד היום.

בין כך ובין כך שמח אני מאד לדעת, כי עודך מלא כח וגבורה וידך רב לך לחרוז פנינים גם בימי זקנה ושיבה. יאריך אלהים את שנותיך ולא ינוס לחך לאורך ימים.

בראש אחד העמודים רשמת: “בקרוב תשובה”. לתשובה זו אני מחכה בקוצר רוח.

הנני ידידך הנאמן האוהב אותך ואת טהרת שיבתך בכל לב.

 

א’תז    🔗

תל אביב, 20 יוני 1933 [כ“ו סיון תרצ”ג]

לכבוד סיר מונטגו ברטון, הררוגייט.

אדוני הנכבד,

הנני מאשר בזה את קבלת מכתבו מיום 29 במאי ואני מודה לו מאד על שמלא את בקשתי. ושמח אני מאד על הזכות הכפולה שנתגלגלה על ידי לזכות אדוני במצוה גדולה של תמיכת תלמיד־חכם מובהק כהרב קסובסקי והושטת עזרה למפעלו הכביר⁶⁸.

מאמין אני כי הרב קסובסקי יביא את מפעלו לידי גמר ולב אדוני ישמח לדעת כי יש גם לו חלק בהגשמת המפעל.

עם זה אעיר את לב אדוני, כי יש לתקן בכתבת מר קסובסקי את שם המקום כך: Kirjath־Moshe בקו החבור באמצע ולא באו מפסיק בין שתי מלים.

והנני המסור לו

 

א’תח    🔗

תל אביב, 20 יוני 1933 [כ“ו סיון תרצ”ג].

לכבוד מר מ. אונגרפלד, ווינה.

אונגרפלד יקירי,

על מכתבך ומכתבי ילדי דלפינר היו ברוכים שלשתכם. שמחתי לשמוע מפיך, כי בקשתי על א. א. לא שבה ריקם. א. א. עצמו שהרבה עלי מכתבים תחלה, לא הודיעני לבסוף לא דבר ולא חצי דבר. יהי אלהיו עמו. העיקר שנמצאה לו תשועה, וכפי שאקוה לימים רבים. מדוע אינני כותב ומפרסם דבר? – –

*  * *

את רשימתך על ידידנו הד“ר רוטבלום אמסור לאחד העתונים ואעורר את העורכים לתת לה מקום. ה”מאזנים" עצמם בכף המאזנים, ואין יודע לפי שעה מתי תתחדש עליהם השנה החמישית ומתי יצא הגליון הבא. אין לחכות, איפוא, בפרסום הרשימה ל“מאזנים”, אלא יש לתת לה מקום באחד משאר העתונים.

ידידנו דלפינר ורוטבלום ורעיותיהם הגיעו בשלום למחוז חפצם, וכנראה יסודרו עניניהם כאן לקורת רוחם של האורחים ושל כל יושבי הארץ גם יחד. תכניות גדולות בפיהם ובלבם, ואת אשר יבצעו בידם אותו נראה בקרוב.

צויתי לשלוח אליך את כתבַי ואת המשנה סדר זרעים. אם יש לך חפץ גם בשירי הילדים הודיעני ואוסיף גם אותם.

שְׁקָה נא בשמי את שני הילדים וברך אותם על מכתביהם. האמנם מלבם כתבו את הדברים האלה ולא מפי מורה?

שלך בחבה

ח. נ. ביאליק

נ. ב. בראותך את שופמן ברכהו לשלום בשמי. – – –

 

א’תט    🔗

תל אביב, 20 יוני 1933 [כ“ו סיון תרצ”ג],

לכובד מר אפרים א. ליסיצקי, ניו־אורליאנס.

ידיד יקר,

אשתדל לעשות את רצונך ובבוא לפנינו הד"ר לואיס בינשטוק נכבדנו.

את ספרך הגדול⁶⁹ עדיין לא ראיתי. בצאתו אקראנו ואודיעך את דעתי.

היום יום אבל גדול לכולנו בנפול על במותינו חלל ארלוזורוב⁷⁰. אקצר, איפוא, הפעם.

שלך

 

א’תי    🔗

תל אביב, 21 יוני 1933 [כ“ז סיון תרצ”ג].

לכבוד ר' ישראל מץ, ניו־יורק.

ידיד יקר ונכבד,

הנני פונה אליך הפעם בבקשה גדולה בשמי ובשם כל חברַי בועד אגודת הסופרים העברים בא"י, וזה הדבר:

מיום שנוסדה אגודת הסופרים פה בארץ שמה כל מעיניה ליצור כלי־שרת מרכזי ליצירות המקוריות של הסופרים העברים בזמננו. אם לא ידאגו הם עצמם לכך, לא יבוצע הדבר על ידי זולתם. כל יתר כתבי־העת העברים, הכבושים בידי מפלגות, אינם מפנים מקום הגון ומספיק לספרות עברית מקורית. מוציאי הספרים אף הם כולם נועלים דלת בפני היצירה מקורית. טובי הסופרים העברים שנתרכזו כמעט כולם בארץ, נמקים בענים וביתמותם, ואין דואג ואין משים לב. השבועון של האגודה אף הוא אין בכחו לספק את הצורך הנ“ל, בהיותו מצומצם במקום ובשמשו את צרכי־הספרות בני היום והשבוע. יש, איפוא, צורך מוחלט להקים במה ספרותית חשובה בצורת ירחון הגון, שמצד אחד יתבצר בו מקום מרווח לדברי שירה ומחשבה בני בעלי משקל, מרובי כמות ואיכות, ומהצד השני יוכל הסופר ההגון הצופה לעמו להשמיע משם לפרקים את קולו גם על השאלות הבוערות של חיינו המלאים עכשיו תהפוכות. באופן שלא יהא הקול מובלע ואובד בתוך יתר הקולות. ואולם כדי להבטיח את קיומו של ירחון מכובד כזה, יש הכרח להצטייד קודם בסכום כסף מסוים כדי החזקת הירחון, לפחות, במשך שנתים. לפי החשבון המדוקדק שבידינו יספיק לכך סכום של אלף ומאתים לירות, והועד החדש של אגודת הסופרים החליט בישיבתו האחרונה להפסיק לפי שעה את השבועון “מאזנים” הבולע ממון רב בלי תועלת גדולה למטרה הנ”ל, ולגשת לצבירת הסכום הנצרך ליצירתו ולהחזקתו של הירחון במשך שנתים.

הועד מאמין, כי על ידי מאמצים גדולים יש תקוה לפעולתו והסכום הדרוש יאסף.

הננו פונים, איפוא, אליך, ידיד גדול של הסופרים והספרות העברית, שתואיל גם אתה לתת את ידך ולבך לפעולתנו ותעזור לנו בנדיבותך להוציא את מחשבתנו מימים רבים אלה פועל בהקדם האפשרי. אי־אפשר להמשיך את ההפסקה שבין השבועון לירחון ימים רבים. האגודה קבעה לכך זמן של שלשה חדשים ולא יותר. בתוך הזמן הזה צריך להִמצא כל הסכום הדרוש.

אנו רוצים לקוות, כי אדוני יהיה לא רק מן העושים, אלא גם מן המעשים בארצו, ובעזרתו ובעזרת כל ידידי הסופרים והספרות נמהר להגיע אל מטרתנו.

והנני האומר לו בשמי ובשם חברי תודה וברכה על העבר ועל העתיד גם יחד.

המכבדו ומוקירו

ח. נ. ביאליק

 

א’תיא    🔗

תל אביב, 21 יוני 1933 [כ“ז סיון תרצ”ג].

אל כבוד הרב החכם ד"ר דון לַטס, רומא.

אדוני הנכבד,

יקבל נא בזה תודתי הנאמנה על חבתו היתרה שהואיל להראותני, בשלחו אלי את תרגומו ל“מגלת האש”. יהי אדוני ברוך.

אני אמנם אינני שומע איטלקית, אבל חזקה על חבר כמוהו, שלא יוצאי מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

עדיין אנחנו, כולנו פה בארץ, שרויים באבלות אחרי האסון, שבא עלינו בהרצח אחד מבחירי החברים של ההנהלה הציונית, ד“ר חיים ארלוזורוב, ז”ל. גדולה הצרה והמקום ינחם אותנו בתוך כל שאר אבלי ציון.

בכבוד רב

 

א’תיב    🔗

תל אביב, 3 יולי 1933 [ט' תמוז תרצ"ג].

לכבוד הפרופ' ד"ר י. נ. אפשטיין בירושלים.

ידידי היקר,

מאד אחזיק טובה לך אם תואיל בטובך לעיין במאמר בשמות רבה י"ח: “אמר ר' יוסי למה מיכאל וסמאל דומין וכו' התחיל משבח את הדיין שיוציא אפופסין”. מה טיבה של מלת “משבח” כאן? האין לתקן “משדל”? ואולי גנוז כאן ענין שאינני יודע אותו? הואילה נא להאיר את עיני.

בידידות

נ. ב. שלום לגבתך הכבודה.

 

א’תיג    🔗

תל אביב, 3 יולי 1933 [ט תמוז תרצ"ג].

לכובד מר א. ש. אורלאנס בתל־אביב.

אורלאנס יקירי,

רק עכשיו נפניתי להשיב על מכתבים, ואני רואה חובה לעצמי להודות לך על חבתך ועל מתנתך, שהואלת לשלוח לי. באמת אומר לך, כי בשבחי את הענק בצוארך לא עברתי על “לא תחמוד” ולא נתכוונתי כלל לנצל עדיך מעליך. מעתה אהיה זהיר בך ולא אשבח עוד את חפציך בפניך בקול רם, פן אפשיטך ערום.

והואילה נא לקבל בזה מתנה תחת מתנה – את הקובץ “שירים ופזמונות לילדים”. אולי יתענג עליו בנך הקטן.

שלך בידידות

 

א’תיד    🔗

תל אביב, 3 יולי 1933 [ט' תמוז תרצ"ג].

לכובד מר א. א. ליסיצקי, ניו־אורליאנס.

ידיד היקר,

מאמרך עלי הגיעני ותודה לך. כשאפנה אתן לאיש היודע אנגלית ויקראנו לפני.

את ספרך⁷¹ בצאתו בודאי אקרא מראשו ועד סופו. בשעת הגהת רבניצקי ראיתי במקרה עמודים אחדים ונשגבו בעיני. כמובן, אין לדון מעמודים בודדים. מתפלא אני על כחך בימי מבוכה וזעזועים כימינו לכתוב חזיון שירי גדול כזה. יישר כחך.

שלך בידידות

 

א’תטו    🔗

תל אביב, 3 יולי 1933 [ט' תמוז תרצ"ג]

לכבוד מר א. הֶשל בוורשה.

הֶשל היקר,

את שירך בצרוף מכתבך קבלתי פעמים: בראשונה בלי חתימת שם ובפעם השנית בחתימת שמך המפורש. והיה ברוך כפלים. גם בפעם הראשונה בקראי את השיר נראו לי טוריו מצד סגנונם ותכנם כאילו הם כתובים ביד איש ידוע לי וקרוב לנפשי. אבל בשום פנים לא יכלתי לזכור מי הוא. ועתה בבוא מכתבך השני בחתימת שמך המפורש היה לי הדבר כפתרון נאמן לחלום שנשכח ולא נתן בכל זאת מנוחה. ועל זה היה ברוך.

שירך בטא בעמקות ובאמונה רבה וגם בכח גדול את כל זעם הימים, ועל זה תבורך ברכה משולשת.

צדקת, כי השפה אשר בה אתה שר⁷², הולכת ומתחללת ונעזבת. אם נגזרה עליה שתצא נשמתה, הלואי שתצא, לפחות, בטהרה ולא בטומאה, ואל נא יעצרך דבר זה מלפרסם את שיריך. סוף דבור טוב להשמע בכל לשון ובכל זמן. אם ימָצא מו"ל לך תמסור לו את שיריך לסדור בדפוס, ועם כלות הסדור אפשר שאקדים להם דברים אחדים. יודע אתה עד כמה יקרו לי דבריך.

ושמחתי לשמוע כי גמרת סוף סוף את למודיך באוניברסיטה. באמת כדאי היה שתפרסם את רעיונותיך על הנביאים גם בעברית⁷³. רואה אני ממכתביך, כי שפתך העברית אתך. הודיעני נא מזמן לזמן על מצבך ועל מעשיך.

אנחנו כאן עודנו שרויים באבל על מותו הטרגי של ארלוזורוב. כל רוח מדוכאה.

והנני האוהבך

 

א’תטז    🔗

תל אביב, 3 יולי 1933 [ט' תמוז תרצ"ג].

למר ישראל ביאליק בזיטומיר.

ישראל יקירי,

מכתבך האחרון הגיעני גם הוא, ואני משער את מצבך אתה ומצב יתר אחינו. ממקומות שונים מגיעים אלי מכתבים וכל אחד אימתו מרובה משל חברו, והגדולה שבאימות – קוצר־היד להושיע. אין לנו על מי ועל מה להשען. סגר אלהים בעדו.

דבריו המועטים של חברנו, יוסף ביטלמן, נגעו עד נפשי. הה, מי ישיב לנו מעט מן הימים הראשונים! ואולם גם הימים ההם לא ישובו עוד. אפסה תקוה.

על אחיך נחום המה לבי ונכמרו נחומי. מה עשה אלהים לאיש הנחמד הזה. מזמן לזמן אשתדל לשלוח לו מה שהוא להשיב את נפשו ונפש ילדיו. אבל האמינה לי, כי גם אני קצרה ידי מהביא לו רוחה של ממש ממצוקתו. יכלתי מועטת, אל פטור בלא גלו אי אפשר. והלואי שתהיה מדת יכלתי מגעת למדת רצוני.

* * *

והנני המחבק והמנשק אותך ואת יוסף שלכם באהבת־אמת

זה עתה הגיעתני השמועה על מות נחום. המקום ינחם אותך. אלמנתו ויתומיו מה יהי עליהם?

והנני משתתף באבל כולכם

הנ"ל

 

א’תיז    🔗

תל אביב, 6 יולי 1933 [י“ב תמוז תרצ”ג].

לכובד הד"ר וולפסברג, ציריך.

ידידי היקר ד"ר וולפסברג.

מכתבך הגיעני. מאז התחוללה שואת היטלר על ראשי היהודים בגרמניה לא הסחתי דעתי ממך ומביתך. מאד חרדתי לשלומכם. וברוך השם, כי נמלטת בשלום מבין שני זאבים. גם אני חושב, כי אין מפלט ומבטח טוב לך מארץ־ישראל. כמובן, יש גם כאן רופאי־ילדים, אבל לא שמעתי, כי נמצא בתוכם אחד מומחה מוחלט, וכמעט בטוח אני, כי בבואך הנה, מזוין בהכשרה טובה, תמצא מקום להתגדר בו. הימים הראשונים אולי יהיו קשים לך מעט, אבל הרי אינך בודד פה במועדיך. רבים פה ידידיך ודורשי שלומך, אשר יתמכו בימינך בימים הראשונים. ולאט לאט תבָּנה ותכונן בארץ. אל נא יפול עליך לבך ומהרה בואה הנה. וטוב פת חרבה ושלוה בה ארץ־ישראל משור אבוס ומהומה בו בגוב האריות.

ושלום לך ולביתך בשמי ובשם רעיתי.

ידידך הנאמן ח. נ. ביאליק

 

א’תיח    🔗

תל אביב, 7 יולי 1933 [י“ג תמוז תרצ”ג].

לכבוד הציר הנאמן הרמן שטרוק בחיפה

ידידי היקר,

בעסקי עכשיו בסדור הקורספונדנציה של החדשים האחרונים בא לידי שוב הציור הנחמד, שהואיל בחבתו לשלוח אלי במתנה ליום מלאת לי ששים שנה, ואני השבעתי שוב עיני מיפיו ומזיוו של הראש היהודי, קן המחשבות. תהי ידך ברוכה על אלפי ראשי ישראל אשר שמרת לדורות עולם למשמרת. מי ישא את ראשם לולא ציירים כמוך, שעמדו להם לקבעם לדורות לזכרון עולם.

והנני מודה לך בכל לב

ידידך הנאמן

 

א’תיט ⁷⁴    🔗

תל אביב, 7 יולי 1933 [י“ג תמוז תרצ”ג].

לכבוד הד"ר יוסף מרקוס, ניו־יורק.

יקירי וחברי,

אתה יכול לשער מאליך עד כמה שמחני הקטע הגדול של הפיוט “מי כמוך” לרשב“ג, זה שאנחנו, אני ורבניצקי, מבקשים אותו עדן ועדנים – ולשוא. ברגע בוא המכתב נזדמן לביתי גם רבניצקי, ואף הוא נצטרף לשמחתי. לפי שעה עדיין לא בדקתי את הקטע הזה, הכולל רוב מנינו ובנינו של הפיוט, ולא השויתי עם הבתים הבודדים שנתפרסמו בקובץ שלנו⁷⁵ – עד כמה יש כאלה להשלים ולמלא את החסר. את הדבר הזה אעשה מחר. כמובן, מברך אני על המציאה הזאת ברכת־הנהנין. אבל הנאה שלמה לא אמצא ולא אנוח ולא אשקוט עד בוא לידי הפיוט כולו. פיוט זה הריה היה בשלמותו לעיני צונץ ולעיני שניאור זק”ש. זה האחרון מביא ממנו בתים בודדים בפירושיו לשיר הרשב"ג, וכנראה נמצא כולו בין כתבי היד של הברון גינצבורג, אבל אין איש יודע עכשיו היכן הם כתבי־היד אלו ובידי מי נפלו. מאמין אני במזלך, כי באחד הימים עוד תמצא גם אתה חסר, והיה הפיוט בידינו שלם לשמחתך ולשמחת שנינו, אני ורבניצקי.

השמועה על מות מקסימון⁷⁶ הגיעה אלינו ראשונה על ידי מכתבך. עד היום לא הגיעה הנה שום ידיעה על כך, לא על ידי הסוכנות הטלגרפית היהודית ולא על ידי אחרים. מה הדבר הזה? האם כל כך נקלה סופר עברי חשוב כהמנוח בעיני אמריקה עד שהם עוברים עליו בשתיקה מוחלטת? אכן נורא הדבר! לפני ימים מספר קבל אמנם רבניצקי מאת המנוח מכתב, שבו הוא מתאונן על מחלתו. אבל איש לא פלל, כי כל כך מהרה יבוא מותו. ימי־אבל לנו הימים, והמקום ינחם את כולנו.

וקבל בזה, ידיד יקר, את רגשי השתתפותנו, שלי ושל רבניצקי, באבלך על מות אביך ז"ל. המקום ינחם אותך ותמצא מנוחה לנפשך בתורתך ובעבודתך הקדושה והמקודשת להאדרת חכמת ישראל ושירתו.

ושלום לך ולרעיתך בשמי ובשם רעיתי ובשם רבניצקי.

בידידות נאמנה

נ. ב. לפי שעה איני יודע אם כדאי לפרסם במחברת מיוחדת את הקטעים הרשב“גיים שנצברו בידי אחרי צאת הספר האחרון לשירי הרשב”ג. וגם איני יודע אם אמצא מקום לכך באחד העתונים, כאן או בחו"ל. סוף סוף אין בכל החומר דבר שלם. אל מקוה אני עוד למצוא דברים חדשים שיצטרפו לחשבון גדול, ואז נראה מה לעשות בהם.

 

א’תכ    🔗

תל אביב, 7 יולי 1933 [י“ג תמוז תרצ”ג].

לכבוד מר חיים יצחק בונין, וורשה.

אדוני הנכבד,

את שתי מחברותיך “משנה חב”ד"⁷⁷ קבלתי בזמנן, והיה ברכה על עבודתך המועילה. לוא מצאו הספרים היסודיים בספרותנו הישנה סדרנים ופרשנים כמוך – כי עתה היתה השפעתם מרובה ועמוקה על מחשבת הדור ועל סגנונו, ולא היתה ספרותנו החדשה מנותקת כל כך מכל שרשי הויתו הרוחנית. יש שסדור חדש בדברים ישנים פותח כמה אשנבים חדשים ומאיר אור חדש על הדברים, ופעמים שהוא מעתיק גם נקודות מרכזיות ממקום למקום, והדברים העתיקים מאירים ושמחים כנתינתם בימינו ובדורנו. יישר כחך, והלואי שתמצא ספרות־החסידות כולה את גואלה הנאמן כמוך.

בתודה ובברכה

 

א’תכא    🔗

תל אביב, 7 יולי 1933 [י“ד תמוז תרצ”ג]

לכבוד מר לייב גלאנץ, ניו־יורק."

אדוני היקר

קבל בה את תודתי על המתנה הטובה, אשר הואלת בחבתך לזכותנו בה. לא פללתי כי שירי “אחרי מותי” יקָבע לדורות חרות על לוח הגרמופון. רק היום נמסר לי הלוח הזה, ובאין לי כלי־נגינה עדיין לא בחנתי את הלוח ולא עמדתי על טיבה של המנגינה אשר זווגת לשירי. בדעתי למסרו למסמרת בידי ידידי הד“ר יהודה קויפמן עד שאזכה גם אני ל”כלי" משלי. מקוה אני, כי עוד הערב אשמע את קולך מדבר מתוך הכלי, ויהי רצון כאילו שמעתיו מפיך ממש.

אשתי פוקדת לשלום ולברכה.

בתודה רבה ובברכת שלום

 

א’תכב    🔗

לאספת העם לתקנת השבת⁷⁸.

לצערי הרב איני יכול להשתתף באספה החשובה שנערכה הערב בבית העם לשם מחאה גדולה על חלול השבת בעירנו. אבל מצטרף אני בכל לבי לזעקתם המרה והגדולה על התופעות המגונות של חלול שבת בפרהסיא, ההולכות ומתרבות בעירנו. השבת היא המתנה הטובה והנעלה ביותר, שהנחילה אומתנו לבני האדם כולם. בלעדי השבת אינני מצייר לי תרבות אנושית אמתית וקומה שלמה של צלם אלהים בעולם. כל מי שבא לארץ־ישראל מצפה למצוא כאן את השבת בתפארתה ובשלמותה, וחלול־שבת כל שהוא ברבים פוצע כל לב יהודי נאמן פצע אנוש לאין מרפא. השבת היא ששמרה על קיומנו בכל ימי הגלות, וכפית־טובה מאין כמוה היא לחללה בזדון ולפגוע בה כאן, בארץ־אבות, במקום יצירתה וגידולה האשונים. חטא לאומי הוא שאין לו כפרה! אין אני מצייר לי בשום פנים חיים לאומיים שלמים בלי שבת שלמה. אל דמי לכם ואל שקט עד אשר לא תשיבו את השבת לכבודה ולהדרה, כימי עולם.

בכבוד רב ח. נ. ביאליק

[תל אביב], ט“ו תמוז תרצ”ג.

 

א’תכג    🔗

תל אביב 12 יולי 1933, ח“י תמוז תרצ”ג.

כבוד הד“ר ב. מ. לוין בקרית משה, ע”י ירושלים.

מכתבך בצרוף הגליון של “גנזי קדם”⁷⁹, זה שבאו שם החרוזים המיוחסים לרס"ג, הגיעוני זה עתה, ואני כותב אליך לאלתר, כבקשתך, את הערותי לאותם החרוזים, ואלו הן:

אחרי עיון קל מתברר, כי החרוזים אינם של מליצה סתם, אלא בתים של שיר שקול. מספר הבתים שלשה, כל בית של דלת וסוגר, כמשפט, משקל השיר – יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות, יתד ותנועה בדלת וכן בסוגר (משקל זה יהיה לנו לעינים גם בהשלמת האותיות החסרות בשיר). ענינו – כענין כל השירים הקצרים מבני סוגו. הנתונים, לפי המנהג בימי קדם, ראשו או בסופו של חבור מן החבורים, לשם פתיחה או לשם חתימה. כך, למשל, נהג גם ר' אברהם אבן עזרא ברוב חבוריו, לתת אשם או בסופם, ופעמים בשניהם כאחד, שיר קצר. וכך נתן גם הרשב“ג בראש שירו הגדול “הענק” (המתחיל “אתן לאלי עֹז”), עיין קובץ שיריו בהוצאת “דביר” כרך ראשון, ע' 173) שיר קצר של שני בתים, השקולים באותו המשקל של אותם החרוזים המיוחסים לרס”ג, ודלת הבית השני ממנו הוא העתק גמור, כמעט מלה במלה, ואולי גם מלה במלה ממש, מחרוז דומה לו באותו השיר שלנו המיוחס לרס“ג (מסוגרו שלה בית הראשון שם). לפי זה יש לסדר, לתקן ולנקד את חרוזי הרס”ג בצורה כזו:

–־ ־־! – ־ ־ ־ !–־־||

כְּתָב יִזַּל כְּטַל חֶרְמוֹן וְיָרָד,

[לְשָׂרִי]ד מִבְּנֵי גָלוּת סְפָרָד,

כְּתָבָהוּ כְּבֶן שָׁלֹש וְעֶשְׂרִים

עֲלֵי עָנָן אֲשֶׁר קָשַׁר וּמָרָד,

בְּהִתְהַלֵּךְ שְׁמוֹ [עַ]ל הָאֲרָצוֹת

אֲזַי יִתַּר לְבַב כָּל מִין וְיֶחְרָד.

ועלי להעיר, כי ההשלמה במלת [לשרי]ד עשיתי על דעתך, אלא שהוספתי ל' שואית בתחילתה לפי המשקל והענין, כלו‘: כתב זה הוא לשריד מבני וכו’, ע“ד הל' של “מזמור לדוד”, שהוא למד השיכות והקנין. אפשר להשלים גם “”[לְאֶחָ]ד”. ואולם יש לבדוק את כתב היד, אם אין שם אות ריש במקום דל“ת, ואז יש להשלים “[לנע]ר” או “[לצעי]ר”, ויהי איפוא אם כן סוגר זה דומה דמיון גמור, מלה במלה ממש, כאמור כבר, לחרוז כיוצא בו בשיר־הפתיחה הקצר של הרשב”ג הנ"ל, שאני נותנו פה לשם השואה:

– ־ ־ ־!– ־ ־ ־ ! – ־ ־ ||

עֲנָק חָרוּז בְּכָל אֶבֶן צְמוּדָה,

בְּסוֹד דִּקְדּוּק שְׂפַת קֹדֶשׁ חֲמוּדָה,

לְנַעַר מִבְּנֵי גָלוּת סְפָרַד

אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁלֹמֹה בֶן יִהוּדָה.

מלת “וירד” אין לה איפוא שום קשר עם מלת “שריד”, ואינה ענין כלל למליצת הכתוב בשופטים ה' י“ג: “אז ירד שריד”, ששם מלת “ירד” היא מלשון רדיה, וכאן “וירד” מלשון ירידה, אלא נסמכת היא אל “כטל חרמון”, ומקורה במליצת הכתוב בתהילים קל”ג, ג‘: “כטל חרמון שירֵד”. כמו כן בבית ג’ בדלת משלים אני לפי המשקל: “[ע]ל”, ולא כהשלמתך: “[בכ]ל”, שהיא נגד המשקל, וכבר מצינו במקרא פעל “התהלך” עם מלת הקשור “על”, כגון “ועל שבכה יתהלך” (איוב י"ח, ח''); ואף על פי שבקשור עם “ארץ” הוא בא בשמוש בי"ת, כתב המשורר כאן “על” לשם דוחק המשקל.

לפי נוסח זה של החרוזים בכ“י שלפנינו ברור אפוא, כי הנכון הוא “כְבֶן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים” בוא”ו, שהרי כן מחייב המשקל: ואולם לפני הראב"ע ההי כל הבית השני מנוסח כך:

– ־ ־ ־ ! – ־ ־ ־ ! – ־ ־

כְּתָבוֹ בֶן שְׁלָשׁ – עֶשְׂרִים לְהָפֵר

עֲצַת עָנָן אֲשֶׁר קָשַׁר וּמָרַד.

לפי נוסח זה מחייב המשקל לנקד “שְׁלש” – השין בשוא, ולהשמיט הוא“ו של “ועשרים”, שלא כמנהג הלשון, – וע”ז צוח הרעב"ע. ואל יהא שנוי נוסח כזה מוזר בעיניך. מי שמצוי אצל שירי הקדמונים יודע, כי שנויי נוסחאות כאלה מצויים בהם לרוב.

איזה נוסח מן השנים הוא הקדום? קשה להכריע! אפשר מאד שדוקא זה של הראב“ע, שאינו מתוקן מבחינת הדקדוק, הוא המקורי, הראשון, וזה שבכ”י שלפנינו הוא המאוחר, מעשה הגהתו של מעתיק בעל דקדוק, שאל יכול לראות את השיר בקלקלתו ועמד ותקנו לפי דקדוק הלשון ושמושו. והבקיאים בשירי הקדמונים יודעים, כי גם “תקונים” הסוג זה מצויים לרוב.

ואולם בגוף הדבר לא אכחד, כי יחוסו של השיר הקצר הזה לרס“ג חשוד בעיני. כמעט לא יֵאָמֵן. לפי המסור והמקובל עד עכשיו, היה דונש⁸⁰ הראשון שעשה את המשקלים הערבים קבע בשירת ישראל. מתנגדיו, שערערו על כך, נסתייעו ברב סעדיה גאון, שלא נהג מעולם מנהג זה בפיוטיו. בזמן האחרון אמנם נמצאו קצת חרוזים שקולים שקדמו לאלה של דונש, אבל לרב סעדיה לא מצאנו ולא שמענו דבר כזה. והנה פתאם הרי לכם שיר שקול מרב סעדיה! האין הדבר חשוד מאד מאד? האין הדבר טעון בדיקה חדשה? אחת מן השתים: או שהקבלה, המאושרת ע”י כל הקדמונים, אינה קבלה, וההסתיעות ברב סעדיה אינה הסתיעות, דבר שקשה להעלות על הדעת, או שהשיר הזה אינו לרב סעדיה עצמו, אלא איש אחר הוסיפו על חבורו של ר' סעדיה לפתיחה או לחתימה. על כל פנים, הדבר צריך עיון.

אלה הם הדברים שמצאתי להעיר על אותם החרוזים כשאני עומד על רגל אחת ובתוך טרדות ההכנות לנסיעתי לחו"ל. ואם לא יניחו דברי את כל דעתך – אתך הסליחה.

שלך בברכת שלום וברכת הדרך,

ח. נ. ביאליק

נ. ב. באותו הגליון של המאסף “גנזי קדם” מצאתי גם קטע אחד, שאתה קורא לו קטע מתוך “מדרש שני כתובים המכחישים זה את זה”. לדעתי, אינו אלא קטע מתוך מדרש “ל”ב מדות דר' אלעזר ברק יוסי הגלילי“, שנקבצו בו דברים לבאור הל”ב מדות, מעין התוספות המאוחרות למגלת תענית. וכזה הוא לדעתי גם הקטע שפרסם לוי גינצבורג.

 

א’תכד    🔗

תל אביב, 13 יולי 1933 [י“ט תמוז תרצ”ב].

כבוד הד"ר חיים שירמן בברלין.

ידידי הנכבד,

קבל בזה את ברכתי על ההעתק של מאמרך⁸¹ ששלחת לי. בדפדפי דרך רפרוף בפיוטי המחברת עלו לעיני מקומות מספר שלא דייקת בפירושם. כך, למשל, שני החרוזים הראשונים של ה“יוצר” הראשון: “אבליל אלף שׁמָני, מכמס סֹלת רנני”, יש להעיר עליהם, כי הפייטן רמז כאן למאמר התלמודי במס' מנחות, פרק ח‘, משנה א’ ומשנה ו': “מכמס… אלפא לסולת”. “קריתים… אלפא ליין” ו“אלף שמני” כאן בא בהוראת “אלפא” הנ“ל, כלומר: ראש שמנים, ו”מכמס" כאן הוראתה שם עיר “מכמש”. כמו כן באותו העמוד ראש בית רביעי: “דוייל ידיו” – הכונה לפתגם התלמודי “מדויל ידיה משתלם” (פסחים, כ"ח, א'), ואינו ענין כלל ל“דלה” או ל“דול”. ובכלל מרבה הפייטן הזה להשתמש ברמזים ואסמכתות תלמודיות ומדרשיות. כשאפנה אעבור על המחברת ביתר עיון, ואולי אמצא עוד מה שהוא להעיר.

על כל פנים רואה אני מתוך המשלוח ששלחת לי מברלין, כי כבר שבת אל ביתך ואל עבודתך, ואמד אכסוף לדעת, מה יהיו פני הדברים במכון שלכם⁸² בעתיד הקרוב. היש לו מבטח אם אין.

ב־26 לחדש זה אני ואשתי יוצאים לקרלסבד, ואולי נזדמן לפונדק אחד. הקונגרס יתקיים, כנראה, בפראג בימי אוגוסט הבא, ואולי אתראה שם עם הד"ר בראדי.

ודלום לך ולכל אנשי שלומנו במכונכם.

בכבוד רב

 

א’תכה    🔗

תל אביב, 13 יולי 1933 [י“ט תמוז תרצ”ג].

כבוד המשורר מר מרדכי גולדנברג בסורוקה.

אדוני היקר,

מכתבך בצרוף שיריך הגיעוני לנכון. עוקב אני אחרי מעשי־ידיך בשירה ובפרוזה בכל מקום אשר אני מוצאם. ויש שבין שיריך מזדמנים לי דברים יקרים, שמעידים על כשרון אמתי וחסד עליון. אבל יחד עם זה אני מרגיש בין השיטין כעין רוח של מצוקה נפשית, המטפטפת טפתה המרה לתוך דבריך. מכתבך האחרון יכול לשמש כעין פירוש לאותה מצוקה. אכן אין אנחנו יודעים בצערם של סופרים ותלמידי חכמים, וביחוד אלה הרחוקים והנדחים בפנות אפלות והבודדים איש לנפשו ואיש ליגונו. ואם גם יודעים אנחנו – מה כחנו להושיע? רבים הסופרים פה בארץ הנמקים בענים וביתמותם ואין משים לב. בכל לבי נכון אני לעזור לגאולתך ולפדות נפשך ולהחיש את עליתך לארץ־ישראל. אבל האמונה, כי נבצר ממני הדבר, ואיני ידוע במה כחי יפה לשדד את המערכה. יש חוקים מוצקים כאן בארץ בנוגע למתן רשיון־עליה, שבודאי ידועים גם לך, ואין לשנותם באפס־יד. וגם אני אין קסמים בידי לבטל את החוקים ההם. אם אין בידך הסכום הדרוש לפי החוק אינני רואה דרך לעליתך, אלא אם ימצא לך כאן בארץ קרוב וגואל אשר יזמינך לעבודה כל שהיא או שיפקיד על שמך באחד הבנקים את הסכום הדרוש. זהו כל מה שאני יכול לומר לך לפי שעה.

על הערותיך לפירושי על המשנה תודתי נתונה לך. אבל מה שכתבתי “בית הלל לקולא”⁸³ יפה כתתי, ואין דעתי בדבר זה כדעת הברטנורא. עיין במפרשים אחרים והתעסק בדבר ותראה כי הדין עמי.

בכבוד רב ח. נ. ביאליק

 

א’תכו    🔗

תל אביב, 13 יולי 1933 [י“ט תמוז תרצ”ג].

למר נ. שטוקהמר, סטניסלב.

משורר יקר,

קובץ שיריך⁸⁴ הגיעני, ותודה לך. רבים מבתיו הרעידו את לבי, ועל זה היה ברוך כפלים. מה טוב, כי במהומת דורנו עוד נמצאים יחידים בודדים השומרים על לבבם ועל מעמקיו.

ושלום וברכה לך

א’תכז

תל אביב, 13 יולי 1933 [י“ט תמוז תצ”ג].

לכבוד המזכירות הראשית של האוניברסיטה העברית בירושלים

א. נ.

את רשימת הענינים העומדים לדיון בועידות חבר־הנאמנים והמועצה האקדמית קבלתי. ואני מעיר בזה את כבוד המזכירות, כי בסעיף הראשון אות א' של סדר היום לועידת המועצה האקדמית לא מצאתי בין השאר את הקתדרה לשפה העברית, זו שבא עליה הסכם בין חברת שוחרי האוניברסיטה ובין נגידות האוניברסיטה. מאד אחזיק טובה למזכירות, אם תואיל להסביר לי סבת ההשמטה ההיא.

בכבוד רב

 

א’תכח    🔗

תל אביב, 14 יולי 1933 [כ' תמוז תרצ"ג].

לכבוד הד"ר משה זיידל בירושלים.

אדוני הנכבד,

רק עכשיו נפניתי לעבור על ספרך “חקרי לשון”⁸⁵,הואלת בטובך לשלוח אלי. אמנם רוב הדברים שבספר זה כר ידועים לי מתוך מאמריך הבודדים שנתפרסמו כל אחד בזמנו במאספים שונים. ואולם כשהם מכונסים במקום אחד, הם מצטרפים לחשבון גדול, ויש בהם כדי ללמד הרבה. ופעמים יש בהם גם כדי פתיחת אשנב לצד דרך חדשה. עיוניך ברובם עמוקים ונאמנים ומתקבלים על הלב. על כל פנים, לגבי דידי מצאתי שם הרבה חדושים, ועל זה היה ברוך.

בכבוד רב

 

א’תכט    🔗

תל אביב, 14 יולי [כ' תמוז תרצ"ג].

לכבוד מר שבתי ווייס, כאן.

א. נ.

אף אני דנתי זה מימים רבים בשורש “קמז”. לדעתי, הוא אח לשרשים: “קמץ”, “קמט”, “קפץ” (“לא תקפץ ידך”⁸⁶), ובמשנה: “כוץ” “קמע” (חלוף ע' בצ' מצוי. וזכור: “הסנדל משיקמע”⁸⁷, “היתה קומעת לו תפלין”⁸⁸. ויש עוד ענפים וענפי־ענפים לשורש זה. וענין כולם הוא – התכווצות⁸⁹. וכבר בחת הרשימות של ועד־הלשון (כמדומה, ברשימת מלאכת־עץ) השתמשו בשורש זה להוראת גוון מסים של התכווצות.

בכבוד רב

 

א’תל    🔗

תל אביב, 14 יולי 1933 [כ' תמוז תרצ"ג].

לכבוד הד"ר ברנשטיין בניו יורק.

ידידי היקר,

מפני טרדותי הרבות לא היה ספק בידי להודות עד עכשיו על הדיואן של די־מודינא⁹⁰, שהואלת לשלחו אלי בזמנו. מלאכה מועילה עשית בהוציאך את הדיואן הזה. די־מודינא, אמנם, לא היה משורר, אלא חרזן. אין בו אפילו נצוץ כל שהוא מן הפיוט, ומצד זה אין ערך בחרוזיו. אבל הוא עצמו היה אישיות רבת־פנים וגם בחרוזיו יש למצוא שרטוטים חדשים המשלימים את קלסתר פניו. ועל זה יישר כחך.

שמעתי, כי עומד אתה לבוא לארץ בקרוב. לצערי הרב, לא תמצאני פה, כי בעוד ימים מספר עומד אני לצאת לחו"ל ואשהה שם כשני חדשים.

ושלום בורכה לך, המוקירך מאד

 

א’תלא    🔗

תל אביב, 14 יולי 1933 [כ' תמוז תרצ"ג].

למר אברהם רגלסון בקליבלנד.

היקר,

זה לה כבר קראתי עוד הפעם ובעיון מיוחד את שירך “קין והבל”⁹¹, ויש צורך לומר לך עוד הפעם: “יישר כחך”. חזק וגדל!

באהבה

 

א’תלב    🔗

תל-אביב, 14 יולי 1933 [כ' תמוז תרצ"ג].

כבוד הרב יקותיאל גרינוואלד בקולומבוס, אוהיו.

רב נכבד,

בשבועות האחרונים נזדמן לי להשתמש בספרך “תולדות הכהנים הגדולים”⁹², שהואלת בחבתך לשלוח אלי, ומצאתי שהוא ספר מועיל מאד. וקבל בזה את תודתי הנאמנה.

בכבוד רב

 

א’תלג    🔗

תל-אביב, 14 יולי 1933 [כ' תמוז תרצ"ג].

למר חיים ליברמן בניו-יורק.

סופר נכבד,

קבל בזה את תודתי הנאמנה על השעה של קורת-רוח אמתית, שגרם לי ספרך “ביכער און שרייבער”⁹³. לוא מצאו כל הסופרים והמשוררים הטובים מבקר כמוך! ברם אף אתה הנך משורר בבקרתך, ויש שדבריך חוצבים להבה ומעלים זיקוקין די-נורא. יישר כחך!

בכבוד רב

 

א’תלד    🔗

תל-אביב, 14 יולי 1933 [כ' תמוז תרצ"ג].

לעמנואל הרוסי, כאן.

א.נ.

רק עכשיו נפניתי לענות על המכתבים הרבים שהגיעוני בחדשים האחרונים, ולפי הסדר הגעתי גם למחברתך “שירים ופזמונות”⁹⁴. על המחברת הזאת, שהגיעתני בזמנה, עברתי תיכף לבואה לידי, ואבקש להאמין לי, כי גרמה לי קורת-רוח מרובה. שיריך, עם כל קלות חרוזיהם, הם נאמנים מאד ועושים רושם של אמת והרי קורט של אמת הוא היקר ביותר בכל שיר.

בברכת שלום

ח.נ. ביאליק

 

א’תלה    🔗

תל-אביב, 20 יולי 1933⁹⁵ [כ“ו תמוז תרצ”ג].

למר נ. ש. ליבוביטש בניו-יורק.

ידיד יקר וחביב,

היום הגיעוני מכתבך ומחברתך “תשלום פניני הזוהר” אשר הקדשתָּ לשמי. אין צורך להגיד לך עד כמה ירחש לבי תודה לך על חבתך. איני יודע במה זכיתי לפניך, אבל יודע אני, כי איש טוב ומטיב אתה — “וחנות את אשר תחון”. במה איפוא אברכך? יאריך אלהים את ימיך ויניב את שיבתך המפוארת, ועוד שׁנים רבות תחרוז את פניניך לתפארת ולכבוד לך ולספרותנו.

ידידך הנאמן

 

א’תלו    🔗

תל אביב, 21 יולי 1933 [כ“ז תמוז תרצ”ג].

לכבוד הד"ר י. קלצקין.

יקירי קלצקין,

אגודת הסופרים מתאמצת להוציא ירחון ספרותי הגון⁹⁶, ואם מן השמים לא יעכבו – אולי תצליח במאמציה.

השתתפותך ב – – אבן מוקש הוא גם לך וגם לכולנו. בושנו ממך.

מצב בריאותי הוא לא “עליכם”. אני ואשתי הולכים גם אנו להתרפא כמוך. בעוד ארבעה ימים אנחנו יוצאים לקרלסבד, ואולי נפגש באחד המקומות. התבוא אל הקונגרס⁹⁷?

שלך ח. נ. ביאליק

 

א’תלז    🔗

תל אביב, 21 יולי 1933 [כ“ז תמוז תרצ”ג].

למר מיכאל היגֶר בניו-יורק.

אדוני היקר,

הוצאתך היקרה מסכת “שמחות”⁹⁸ הגיעתני בהיותי בדרך. באחור זמן גדול באה לידי. עכשיו עברתי על כל הספר וראיתי כמה מרובה עמלך בו וכמה נקיה ותמה וכמה מתוקנת המלאכה, שהוצאת מתחת ידך. באמת אֹמר לך: מלאכה שיש עמה חכמה רבה היא, וברוכה ידך שהוציאה דבר מתוקן כזה. לוּ הואלת להמשיך את עבודתך בשדה זה ולעבור מן המסכתות הקטנות אל המדרשים, ואולי גם אל המסכתות הגדולות, והבאת גאולה לספרותנו.

והנני המודה לך על מתנתך הטובה לספרותנו והמוקיר פעלך מאד

ח. נ. ביאליק

 

א’תלח    🔗

תל אביב, 21 יולי 1933 [כ“ז תמוז תרצ”ג].

לכבוד מר מ. אונגגרפלד בווינה.

ידידי היקר,

מכתבך הגיעני. קובץ-כתבי ו“משנתי” ושירי הילדים שלי, שצויתי לשלוח לך, נתעכבו בידי הכורך. מחר יצאו לדרך, ואולי ישיגוך עוד לפני בואי לווינה. אני יוצא אי"ה ביום ד' הבא, ובודאי אתעכב בווינה יום או יומים ואשמח לראות את פניך שם.

אל נא תתעַנֵו, ידידי. זכות גדולה יש לך, שאתה מרביץ תורה לילדי ישראל ומחבב עליהם את קדשׁי האומה וקניניה, וגם נפש יקרה לך — וזה כל האדם.

אשמח מאד, אם כתבי יערבו עליך וינעימו לך שעות מספר בימי חייך.

לידידי היקרים של בית ד"ר רוטבלום ושל בית דלפינר — שלום וברכה.

להתראות בקרוב.

בחבה ח. נ. ביאליק

 

א’תלט    🔗

תל אביב, 21 יולי 1933 [כ“ז תמוז תרצ”ג].

לח. לנסקי בלנינגרד.

היקר,

השבוע מסרה לי אחותך מכתבך הקטן, המלא תרעומת עלי ועל שתיקתי. אולי צדקת, אבל דע לך, כי שתיקתי איננה סימן להסח-דעת, ואם צערתיך בכך – סלח לי. קורא אני את דבריך באשר אמצאם. זה לא כבר נזדמן לפני שירך הקטן ב“גזית”⁹⁹ ואני מתוך קריאה ראשונה ידעתיו כולו על-פה, וגם קראתיו אחרי כן דרך טיולי באזני כמה מחברי. שיר קטן, פשוט, אבל יקר מאד. הוא בלבד דיהו להעיד על בעליו. יש מה שהוא פשוט ואמתי בשׁיריך המכריע מיד והנוטע אמונה בך בו ברגע. יש חן וקסם של אמת לכל חרוזיך. יישר כחך!

ביחד עם מכתבך הנ“ל מסרה לי אחותך גם מחרוזת קטנה של שיריך “אדר-ניסן”¹⁰⁰. אשתדל למצוא להם מקום באחד העתונים. ה”מאזנים" נפסק לפי שעה. אגודת הסופרים מתאמצת לקפוץ משבועון לירחון, ואם תשחק לה השעה אולי תצליח. לפי שעה היא שרויה בלי בית-כנסת משלה.

רבות מחשבות בלב חברינו לגאולתך, אבל הידים קצרות ואולי גם כאן יעָשה נס. הכל בידי שמים.

ושלום לך ולכל אנשי שלומנו.

האוהבך בטרם ראות את פניך

נ.ב. בעוד ימים אחדים אני עומד לעזוב את תל-אביב לשנים-שלשה חדשים. אל נא תשחת, איפוא, אלי את מכתביך לחנם בתוך אותו הזמן עד שובי.

את שיריו של נ. יוסף קראתי בזמנם, אבל מודה אני שאינני זוכר עכשיו את הרושם שעשו עלי. כמודמה, שהיה לא רע.

הנ"ל

 

א’תמ    🔗

תל אביב, 21 יולי 1933 [כ“ז תמוז תרצ”ג].

לכבוד מר – –

א.נ.

מתוך מכתבך אני רואה, כי חוננת בלב רגש ונפשך הומיה בך תמיד. אם לא דם-הבחרות הוא ההומה בך, אולי יש בך מה שהוא גם מעודף הכח, שלא מצא לו צנור, ואולי המית-שירה היא. אלהים הוא היודע. בגיל הנוער נפתחים צנורות שונים ונעלמים. יש מי שמוציא את רוחו ואת עֹדף-כחו בספורט או במעשי נערות, ויש מי ששופך את נפשו בדברים שבכתב.

משיריך שׁשלחת אלי אי אפשר להוציא עוד משפט חרוץ על טיב כשרונך. עדיין בוסר הם. ואם יצר הכתיבה תוקף אותך, אל נא תדחהו בשתי ידים. והזמן הוא יכריע, אם רוח השיר היא המפעמת בך או רוח בת חלוף היא ותעבור.

בכבוד רב

 

א’תמא    🔗

תל אביב, 21 יולי 1933 [כ“ז תמוז תרצ”ג].

למר דוד פראם ביוהנסבורג.

אדוני הנכבד,

קבל בזה את תודתי על קורת הרוח הגמורה שגרמת לי בספרך היפה בתוכו ובברו “לידער און פאעמעס”¹⁰¹. קראתי כמה משיריך וראיתי, כי אכן כשרון אמתי לך וכחך אתך. מחזור השירים “ביים זיידען” עשה עלי רושם מיוחד. יישר כחך.

בכבוד רב

 

א’תמג    🔗

תל אביב, 23 יולי 1933 [כ“ט תמוז תרצ”ג].

לכבוד המזכיר הכללי של קק"ל, מר א. מ. אפשטיין בירושלים.

א.נ.

בחפץ לב נענה אני לבקשת ההסתדרות הציוניות בלידז שבאנגליה, ומקבל עלי את הפטרונות של הבַּזר לטובת הקרן-הקימת, שיפתח בלידז באוקטובר הבא.

ערכה של הקרן הקימת ומקומה בבנין הארץ הם מן המפורסמות. כל שטח קרקע נוסף, שירכש על-ידי הקרן הקימת, מרחיב את היסוד תחת רגלינו, מבצר את קיומנו הלאומי והמדיני בארץ, ומוסיף לנו כח לכבושים חדשים ובטחון ואמונה בנצחוננו האחרון. כל יד אשר תושיט את עזרתה לקרן זו יד גואלת¹⁰² ובונה היא, וברוכה תהיה. השואה אשר באה על אחינו בגרמניה גלתה לעיני כל העולם מה רעועה וכושלת עמדתו של עם, אשר לא אדמתו הוא תתמוך צעדיו. הבה נקוה, כי היהדות באנגליה, שהיתה בין הראשונים להענות לצרת היהודים בגרמניה, תהיה למופת גם הפעם במפעלה לטובת הקרן-הקימת, שחשיבותה בשעה זאת גלויה לעין-כל.

המברך את מפעלכם בהצלחה גמורה

 

א’תמד    🔗

תל אביב, 23 יולי 1933 [כ“ט תמוז תרצ”ג].

למר משה אפרים אפרתי בנס-ציונה.

א.נ.

תכניתך להסתדרות לאומית המקפת את כל פנות האומה נועזה מאד. הרעיונות שהונחו ביסודה נעלים הם, אבל אינני יודע אם כבר הוכשר הדור לכך. דורנו קרוב לפי תכונתו לדור ימי השופטים, ימי “אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה”. הכל טרודים בחלוק וכבוש: “איש לבצעו מקצהו”. ואף על פי כן כדאי שדבריך יבואו בקהל. אולי סופם גם להשמע.

והנני המברכך בשלום

ח. נ. ביאליק

 

א’תמה    🔗

[באניה, 33 VII/28. ה' אב תרצ"ג].

שלום לך יקירי, רבניצקי,

מה אתה אומר להצלחתי? בבואי אל האניה בחיפה בערב נתבשרתי כי מן החפצים ששלחתי בידי לויד א“י-מצרי לחיפה אל האניה אבדה מזודת אשתי על כל חפציה, לא נשארה לה אפילו כתנת אחת, מלבד שמלתה לעורה. ההפסד מרובה, והצער מרובה הימנו. עלי עתה לעמוד בווינה ימים מספר עד הכיני מעט מלבושים לאשתי. מאד אחזיק טובה לך אם תואיל בטובך להכנס לחברת לויד א”י¹⁰³ ולהרעיש עליהם את העולם. – – – יש לאיים עליהם בפרסום בעתונים. על כל פנים יש לברר מי האחראי ואיך היה הדבר ולטלגרף לי מיד לווינה על שׁם דלפינר – – או לקרלסבד (אם התשובה לא תבוא מיד) – –, ואין להחמיץ את הדבר, כי ענין כזה אם מחמיצין אותו מִטשטש לגמרי. כתבתי בפרוטרוט לדונקלבלום¹⁰⁴, ואתה תעשה עמי חסד אם תכנס אליו, תקרא את המכתב ותזרזהו לאחוז באמצעים תכופים לברר את האחראי ולהגיש תביעה. אף דונקלבלום טעון זרוז. אנא, עשה נא זאת. חשבתי לעבוד מעט ולנוח מעט על האניה – והנה קפצה עלי הפֻּרענות הזאת. הרבה שלוחים למקום.

שלך ח. נ. ביאליק

 

א’תמו    🔗

933 VIII/6 [י“ד אב תרצ”ג], ווינה.

יקירי רבניצקי,

בהִוָתר עתה לזמן מצער לבדי בבית המרפא, הוא המקום אשר אני מוטל שם זה ימים במטה אחרי פִנוי אבני החול משלפוחיתי “גנבתי” לי שעה קלה לערוך אליך מלים אחדות. בודאי כבר ידוע לך עד כמה היה מסעי “מוצלח” הפעם. שעה קלה לפני צאת האניה מחיפה – ואני ואשתי כבר בתוך האניה – נתבשרתי, כי אמתחת אשתי, על כל בגדיה וחפציה הצרורים בה, נגנבו. אשתי יצאה אפוא אתי לדרך ריקם מכל. לא נשאר עמה בלתי אם כתנת-לילה אחת. את ה“נחת” שבנסיעה כזאת תשער מאליך. על עבודה כל שהיא בדרך, כמובן, אין מה לדבר. בבואי לווינה, נבדקתי מיד ע“י אחד מגדולי המומחים, הפרופ' ליכטנשטרן, והוא עשה לי שוב מה שעשה לי לפני ארבע שנים הפרופ' קַספר מברלין: הוציא בלהטיו את האבנים והחול מן השלפוחית. ה”מעשה" הזה הוא מעשה קשה – כמו בפעם הראשונה, – האבנים היו גדולות ומרובות, והיו טעונות שחיקה והוצאה. היה מן ההכרח לנַרְקֵז אותי (ע"י אֶתֶּר) בשעת “מעשה”, חוץ מאנסטזיה מקומית. עתה מונחות האבנים (אלה שיצאו שלמות) בצלוחית קטנה אתי למשמרת, דוגמא לדורות. גֹדל מקצתן כפולים, ומקצתן כאפונים וכעדשים. בכמה ממון יעלה לי התענוג הזה עדין איני יודע. כסבורני, לא בזול. ואולם ידידי משתדלים כאן להשפיע על בעלי הדבר, שלא יפשטו את העור, ואולי יצליחו.

בווינה אני יושב, או “שוכב”, אינקוגניטו. מידידַי משל בית דלפינר ומשל בית ד"ר רוטבלום לא מצאתי פה איש. כלם יצאו למעונות קיץ. היחידי שמטפל בי הוא אונגרפלד. איש טוב ונלבב הוא. זכרה לו אלהים לטובה.

מחרתים, כנראה, אעזוב את בית המרפא, ולמחרת אותו היום אצא לקרלסבד, ואני מקוה, כי אוכל לעבוד שם קצת. ראשית עבודתי תהי ההקדמה לחוברת גבירול¹⁰⁵.

ע“ד גנבת החפצים כתבתי בפרוטרוט לעו”ד ד“ר דונקלבלום ההפסד רב, יותר על מאה לא”י (היו שם קצת תכשיטים). מאד אחזיק לך טובה אם תזרז את דונקלבלום לפעולת התביעה. חברת הלויד הודיעתני לברינדיזי בטלגרמה כהאי לשנא: “החפצים נגנבו עוד בתל אביב. אנו מקבלים עלינו מלוא האחריות. שלח רשימה מפורטת של החפצים ומחיריהם”. ואני שלחתי תומ“י מן האניה רשימה מפורטת של החפצים ומחיריהם גם לחברה וגם לעו”ד דונקלבלום. ואולם מן הנסיון אני יודע, כי מטבען של תביעות מסוג זה, אם מגישים אותן בתוקף ובזמנן – מצילים מה שהוא, ואם לאו – הענין מתמזמז. עליך לזרז אפוא את בא כחי שלא יַשהה את הדבר, וישתדל להוציא מיד האחראים כמה שיוכל, אם בדין ואם בדרך פשרה. מוטב בדרך השניה, כי מסופקני אם יש בסיס משפטי חזק לתביעה. אבל דוקא בדרך פשרה אולי יתנו את המכסימום, כדי להמנע משערוריה ומפרסום. שהרי באמת שלחתי את החפצים על ידם לפי הצעתם, כלו' – לפי הצעת המנהל של המשרד התל אביבי. הוא פִתַּני, שכך עשה גם י"ל גולדברג – ואִפת. הדין אפוא – שישלמו לי הפסדי.

לפי שעה אני נמצא במצוקה. יש צורך להכין קצת בגדים חדשים לאשתי, ובידי מעט הכסף, ולא יספיק. איני יודע מה אעשה. אם יתפשר העו"ד עם החברה יודיעני מיד ואורהו מה יעשה בכסף ואיך ימציאהו אלי, אם מקצתו ואם כלו. הכבר עבר חותני לגור בביתך? ואם עדין לא – הרואה אתה אותו? מה שלומו? ומה שלום הבית?

והודיעני גם את שלומך ושלום כל אנשי שלומנו ב“דביר”. היש קצת פדיון?

ומה הספרים הנמצאים תחת המכבש? דברי אגדותי? “ספר האגדה”? “מדרש רפואה”? באכר¹⁰⁶? כְּתָבַי מהדורה שניה? היש “התקדמות” באלה?

כתוב והודיעני חדשות.

שלך באהבה

ח. נ. ביאליק

אשתי דורשת בשלומך ובשלום בית אליהו.

האדרס לקרלסבד: Karlsbad, Villa Elisabeth, Ch. N. Bialik

 

א’תמז    🔗

ווינה, בבית המרפא הבסבורג VIII/ 9 1933 [י“ז תמוז תרצ”ג].

כ' ידידַי היקרים ד"ר רוטבלום ורעיתו.

קבלו בזה את תודתנו, שלי ושל אשתי, על ברכותיהם ואחוליכם לי. במצבי עתה היו דברי ידידותכם ואותות חבתכם לשנינו למרגוע ולמשיב נפש. היו ברוכים לה' עד העולם.

ה“נתוח” היבש (בלי סכין) עבר בשלום, האבנים והחול הוצאו, ואני הולך ושב לאיתני. היום יבקרני הרופא הראשי, הד“ר ליכטנשטרן, ויורני מה לעשות. לדבריו, אין בקרלסבד מועיל לי, ואולי גם יש בה כדי להזיק. ולפיכך הוא מיעץ, וגם גוזר, ללכת לגַסטיין. שנוי מַרשרוט זה בלבל עלי את כל מחשבותי והפר את כל תכניותי. זמן הרפוי הקצוב לי בגַסטיין איננו פחות מעשרים ואחד יום — ומה אעשה אפוא לקונגרס? להפסיק את הרפוי באמצע הוא דבר בלתי רצוי. יש בזה במקצת משום פקוח נפש. מצבי הגופני טעון עתה, וגם מכאן ולהבא, זהירות יתרה. אם באמת לא אוכל ללכת לקונגרס – אצטער מאד. הרבה ענינים הוטלו עלי ע”י חברַי הסופרים, להגן עליהם בפראג¹⁰⁷. וכן נבחרתי לציר ע“י ציוני ארגנטינה, ועתה הנני שרוי במבוכה גדולה. עלי גם להשתתף בישיבה עם הד”ר מגנס במסבות שונות בעניני האוניברסיטה – והנה זה בא השטן והפך את כל קערותי על פיהן. צר לי מאד.

אחרי ה“מהפכה” הזאת, הבאה עלי, שוב בטלה גם תקותי להפגש אתך, על כל פנים עד סוף הקונגרס. לא נתראה לא בקרלסבד ולא בפראג. אולי אחרי גסטיין אשובה, אם יהא צורך, לווינה, אבל אפשר שאשוב משם בדרך הקצרה לא"י. ואלהים הוא היודע. ואני קויתי להשתעשע אתך ימים בקרלסבד ואחרי כן להשתתף באספות ברית העברים ולעשות מה שהוא לטובת התרבות והספרות העברית בימי הקונגרס.

אם שאלת התרבות העברית תעמוד על הפרק בקונגרס – בבקשה ממך לתמוך ב“תזכיר” שהגישה אגודת הסופרים העברים בא“י לפני הקונגרס. מר אונגרפלד יביא את התזכיר, הנדפס באכסמפלרים רבים, אל פראג והוא יחלקהו בין צירי הקונגרס. יש להשתדל, שדרישות אגודת הסופרים תתמכנה ע”י כל חברי ברית העברים.

ובקשה קטנה לי אליך, ידידי. לפני צאתי מא“י עזבתי בביתי וגם בידי מכירַי וחברַי את האדרסה הקבועה שלי בקרלסבד: “Villa Elisabeth” הסמוכה אל בית הכנסיה הנוצרית (באותו הרחוב שגם בית הכנסת היהודי שם; את שם הרחוב שכחתי. כמדומה: פַּרקשטראסה). עפ”י אדרסה זו צויתי לשלוח את כל הקורספונדנציה שלי, גליונות להגהה, מכתבים, ספרים וחפצים. ואין ספק, שכבר נשלחו לשם בשבילי כמה דברים. כמו כן, טלגרפתי מן הדרך לשלוח לשם על שם אשתי צרור החפצים האבוד, במקרה שימָצא. ומה אפוא אני שואל ממך? הואיל ואין אני עומד עכשיו לבוא לקרלסבד, אולי תיטיב ברצונך לעשות לי את החסד ולבקר את בעלת “וילה אלישבעת” הנ“ל ולבקש מעמה להמציא את כל הקורספונדנציה שלי לגסטיין עפ”י האדרס אשר אודיענה משם. אנא, עשה נא זאת ואודך מקרב לב. שם בעלת הנָוֶה הוא מרת נוימַן, ושם המנהלת: מרת גרינברג. ברכֵן בשמי לשלום ואמרת להן, כי לצערי נתחייבתי בשנה זו חובת גלות לגסטיין והוכרחתי לשנות אכסניה שלי, שלא בטובתי. תחת זה שלחתי אליהן השנה אכסנאים טובים ועשירים ממני.

וכדי לסיים בכי טוב, הנה אמסור לך ברכת שלום אשר שלח בידִי לך ולרעיתך בנך הבחור והטוב מא“י. הוא בקר בביתי שתים שלש פעמים – וכלו נחמד אף נעים. הוא בא מזוין ב”קודק" וצלמני, כמדומה, פעמַיִם בביתי ובגני. הוא בריא ורענן ושמח, מלא התפעלות והתלהבות לכל מראה עיניו. חוט של חן ועדינות משוך על פניו. וכמוהו – להתפעלות – גם בחורי דלפינר (ברנרד). א"י מצאה, כנראה, [חן] בעיני כלם. סמן טוב הוא לארץ, ועוד יותר – להם, לבחורים.

אשתי מצטערת אף היא כמוני על שלא זכינו להפגש אתכם ולבלות אתכם בנעימים ימים מספר.

ידידינו, מר דלפינר ורעיתו החביבה, משתדלים בחביבותם להנעים עלינו את ימי שבתנו פה, והם מבקרים אותנו בבית כלאנו יום יום. יהיו ברוכים גם הם.

שלכם באהבה

ח. נ. ביאליק

מגסטיין עוד אשוב אכתוב לך.

 

א’תמח    🔗

ווינא, 1933 VIII/10 [י“ח אב תרצ”ג].

לכ' הד"ר ד. רוטבלום ורעיתו בקרלסבד.

ידידַי היקרים,

גזרת הרופא נגזרה, ואני ואשתי יוצאים הערב לא לקרלבסד, אלא לגסטיין. ושוב אנחנו רואים חובה לעצמנו להודות לכם על כל החבה אשר גמלתם אתנו גם מרחוק. אין אנו יודעים מתי ובמה נוכל להשיב לכם כגמולכם עלינו.

ביחוד עלינו להכיר תודה כפולה ומכופלת לאחות הגברת, היא האשה יקרת הנפש מרת ד“ר צווילינג. היא שהביאה אותי לפני המומחה, הד”ר ליכטנשטרן, והיא שפקדה אותי יום יום בבית המרפא וגם היתה לנו לעינים בכמה דברים. תהי ברוכה לנו על כל עזרתה הטובה ועל עדינות לבבה. אין זאת כי אם שליחתכם הטובה היא, ושלוחו של אדם כמותו.

ושלום וברכה לכם, ידידים יקרים וטובים. מסופק אני אם הרופא בגסטיין יתיר לי להפסיק את רפויי וללכת לימים מספר לפראג. אתה, ידידי הד"ר רוטבלום, תלך אפוא בלעדי. והיה כי תמצא את אנשי שלומנו ואמרת לכלם בשמי שלום וברכה.

באהבה רבה

ח. נ. ביאליק

ושלום וברכה לכם בשם אשתי.

אם תראה את אוסישקין¹⁰⁸ מסָר לו ברכת שלום בשמי.

 

א’תמט    🔗

933 VIII/11 [י“ט אב תרצ”ג] גסטיין, וילה ויקטוריה.

אונגרפלד היקר,

מִשכני בגסטיין נקבע: Villa Victoria, הוא הבית אשר בחרוהו לשִׁכנם גם ברנרד דלפינר ורעיתו. לכל מראה עיני מסביב הרי גסטיין הגבוהים, עוטי יְרַק יער ודשא. ראשי מקצתם טלואים כה וכה בחגויהם גם קצת מטליות לבנות של שלג. לימין הבית למטה אל העמק נופל בכח ובגבורה גדולה גם אשד מים חזק, כלו קצף רותח והמולה רבה וכבדה. בקצור: מקום נאה למרפא ולמרגוע, וברוך המקום שהביאני לכאן¹⁰⁹.

ובכן תכתוב אלי מעתה את אשר תכתב ותשלח את אשר תשלח עפ"י כתבתי החדשה: Gastein, Villa Victoria. עתונים עברים ויודיים קשה למצוא כאן, ואם תמציא אלי מה שהוא מהם – אחזיק לך טובה.

תיכף לבואי נבדקנו, אני ואשתי, ע"י הרופא וגם פָּרָשַׁת רפויינו נקבעה.

ברנרד דלפינר הטוב ואשתו פגשונו על יד בית הנתיבות וגם טפלו בנו בחבה יתרה שעות אחדות עד ש“הסתדרנו”. יהיו ברוכים.

הרי"ל גולדברג ואשתו כבר יצאו מגסטיין למרינבד.

את כתבתי החדשה תואיל בטובך להודיע לכל ידידַי, וביחוד לבית מַכס דלפינר ובית דוד רוטבלום.

הצריך אני לומר לך שוב עד כמה יהגה לך לבי ולב אשתי תודה וברכה על כל הטרח אשר טרחת בנו כל ימי שכבי למעצבה בווינה, ועל כל החבה אשר הראית לי ולאשתי. אין לי אלא להתפלל, שאעשה ראוי לכך באמת לפי מעשי.

ושלום למר בריל היקר ולגברת ד"ר צווילינג. לבית דלפינר אני כותב מכתב לבד.

בחבה ח. נ. ביאליק

 

א’תנ    🔗

933 VIII/14 [ כ“ב אב תרצ”ג], Bad Gastein, Villa Victoria

[תרגום מאידית]

לה"ה מכס דלפינר ורעיתו בווינה.

ה' ברנרד דלפינר יספר לכם איך הסתדרנו פה, בגסטיין. הודות לחביבותו מצאנו חדר מוכן בחוילה שקטה מאד ובמחיר לא יקר. על פי הטבע המקומי איני צריך לכתוב לכם. אתם תיטיבו לדעת אותו ממני. אנו מרגישים את עצמנו פה טוב מאד. מי יתן ויהיה לזה השפעה טובה על בריאותנו.

מצאנו פה מכרים אחדים. ביניהם גם את שלום אַש. לפי שעה אין הם מפריעים את מנוחתנו. הלואי ויהיה כך גם להבא.

ובמה נודה לכם, ידידינו היקרים, על יחסכם הלבבי, היפה והעדין אלינו? הייתם לנו בווינה יותר מאחות ומאח. קבלו נא את תודתנו החמה, היוצאת מקרב ומלב עמוק. לא נשכח לכם זאת לעולם. לבנו ירחש לכם תודה עמוקה כל-כך על ידידותכם עד אשר לא נדע להביע אותה. אולי ילַמד אותנו הזמן במה ואיך לגמול לכם.

מר דלפינר היקר, אתמול שלחתי לך בידי אחיך ברנרד צֶ’ק על סכום ארבעים וחמש ליטראות (ארץ-ישראליות), שאת תמורתו תקבל בבנק “אשראי” בתל-אביב. יחד עם חמשים הליטראות, שנתתי לך בווינה, יכסה זה בדֹחק את הכסף המזומן שלקחתי מידך. אצלי רשומים הסכומים האלה:

2500 [שילינגים אויסטריים] נתת לי בעצמי

114 כרטיסי נסיעה

200 על-ידי אשתי

30 לי בעצמי

_________

2844

מלבד הסכומים האלה הוצאתם, אתה ורעיתך החביבה, עלינו עוד סכומים קטנים אחרים, שאינם רשומים אצלי, ועל כן איני יודע¹¹⁰ בברור כמה הם. גם ידידנו ה' בריל הוציא עלינו סכומים קטנים אחדים, שעלו למעלה מעשרים הליטראות שקבל ממני. סכום אחד של 52 שילינגים ידוע לי. ומה אני דורש ממך, ידידי היקר? כדי להרגיע את לבי ואת לב אשתי תעשה עמי גם את החסד הזה ותשלח לי, בדיוק עד כמה שאפשר, את הרשימה של כל הסכומים שנשארתי חיב לך ולמר בריל, למען אוכל לשלם אותם עד הפרוטה האחרונה. הדבר נחוץ מאד להרגיע בזה את לבי ולב אשתי. אחרת לא נוכל לשמוח בידידות היקרה שלכם, שנהנינו ממנה במדה גדולה כל-כך בווינה. ודאי יקרה לנו וחביבה עלינו ידידותכם, ואנו יודעים להוקירה ולימים רבים נצפין אותה בלבנו. אבל היא תהיה יקרה לנו פי כמה אם לא תהיה, כפי מה שאומרים בעברית, “תלויה בדבר”. ועל כן אני מבקש ממך, מר דלפינר היקר, שלא תסרב לבקשתי. עשה זאת למעני, ובהקדם האפשרי, כל עוד אני שוהה בגסטיין. כל יום נוסף מעיק עלי קשה.

ועוד דבר אחד קטן: החשבון עם הסנטוריום יעָשה על ידי ידידנו ד“ר רוטבלום. אינני מתנגד לכך, שתעמדו על המקח ותשיגו תנאים טובים. אבל אני מתנגד, שמי שהוא ישלם בשבילי. כמה שיעלה הדבר – רק אני אשלמנו. החשבון ישֻׁלח אלי ואני אפרע אותו. חפצי זה תמסור לידידנו, לד”ר רוטבלום.

בהיותי מלא תקוה כי תעשה גם חפצי זה

הנני ידידך המסור לך באמת

ח. נ. ביאליק

N.B. עוד פעם ברכת שלום מיוחדת, מקרב לב, לך, גברת דלפינר היקרה! אני מתגעגע באמת על הסביבה החמה, שהקיפותם אותי, את ובעלך ויתר הידידים, ו“פנקתם” אותי, כמעט כבן-יחיד. אנו מקוים, כי נמצא הזדמנות להשיב לכם כגמולכם. אבל יודעים אנו ומרגישים, כי עשיתם זאת בלי לבקש חשבונות. ועל כן כה חביב ויקר לנו הדבר.

שלך ח. נ. ביאליק

 

א’תנא    🔗

1933 VIII/ 15 [ כ“ג אב תרצ”ג], בד גסטיין Villa Victoria.

ידיד יקר ונעלה, הד"ר רוטבלום.

עיניך הרואות, כי נמצאים אני ואשתי בגסטיין, ולא בקרלסבד. פה אנו מתאכסנים ופה אנו שותים את מימינו וטובלים את טבילותינו במקואות כשרות. בדיעבד – אולי גם זה לטובה. כל מה דעביד רחמנא וכ'¹¹¹.

לפראג, כנראה, לא אלך. מן השמים מעכבים. ועל זה אני מצטער באמת. אם לא תחול מהפכה ביחס הציונות הרשמית לתרבות העברית – יש לעשות איזה מעשה רב: להכות הכפתור עד אשר ירעשו הספים. אי אפשר שימָשך כך הדבר גם מכאן ולהבא. עבודת התרבות לכל סעיפיה – חנוך, ספרות, מדע עברי וכללי ואמנות – בהכרח שתעָשה חלק אורגני, בלתי נפרד, מעבודת הציונות כלה. התקציב הציוני מֻכרח לפרנס גם את עבודת התרבות. “קרן התרבות” מכרחת לצאת אל הפועל בקונגרס הזה. יש לכוף על הציונים את ההר הזה בעל כרחם. ויש להכין תכנית מפורטת של מפעלים – בתוכם גם מונומנטליים, בעלי ערך לאומי גדול – שנגש תיכף אחרי הקונגרס להגשמתם. הציונות במראֶהָ עתה אינה אלא גֹלם מת, בלי נשמה ובלי כל רוח חיים. כחה המניע – ההיטלריזם לכל צורותיו והאימה הבהמית. הנשיאים והמנהיגים ערלי לב וערלי אזן כלם. אין בהם ניצוץ של רוח הקדש לאומית. לפעלם לא תהיינה ידים – לפי שאין לו כל יסוד רוחני. איני יודע בעולם תנועת תחיה לאומית ריקה מכל תכן תרבותי ומחוסרת יסוד רוחני למעשה כתנועת הציונות. הקבוצה היחידה בציונות שאינה מתנכרת אל הרוח – היא קבוצת הפועלים, אבל גם זו מה כחה כי תעשה גדולות? סוף סוף אינה אלא קבוצה יחידה, ומרכזה קבוע בעולם אחר. אם יאטם הקונגרס אזן גם הפעם לצעקת התרבות – יש לאחוז באמצעים חמורים. אין להסתלק גם מן האִיוּם בהתפרדות. יש להכריז, כי כל הנוטים אחרי עבודת התרבות בישראל מהוים גוש מיוחד, שכל חבריו מפרישים את כל מִסֵיהם הציוניים רק לטובת קרן התרבות בלבד, ולא לשום קרן אחרת. גם בתורת ציונים יש לנו הזכות המוסרית המלאה לכך. שהרי אנחנו רואים את התרבות כעיקר וכיסוד לכל הציונות ואם ההנהגה קופצת ידה מן התרבות ומונעת ממנה את חלקה בתקציב, הרי היא עושה גזל ואין אנו אלא משיבים את הגזלה לבעליה. שוב יש להכריז וגם לנהל תעמולה נמרצת לשם כך על קופת קרן התרבות בכל בית ישראל, וביחוד בכל בתי הספר העברים בא“י ובגולה. בתי הספר על מוריהם ותלמידיהם, הם הם החברים והתורמים הטבעיים של קרן התרבות. מלבד הסלע¹¹², יש להכריז גם על פרוטה תרבותית, שתוטל אל הקופה ע”י כל חבר בכל ערב שבת לפני זמן הדלקת הנרות. יש לקבוע “שבוע של תרבות” בכל שנה, השבוע שלפני חג השבועות, זמן מתן תורתנו. בשבוע זה תתנהל תעמולה רחבה בכל תפוצות ישראל לטובת התרבות. בקצור, יש להפריד בין עובדי עבודת התרבות ובין הציונים בני בלי תרבות וליצור הסתדרות גדולה וחזקה, הסתדרות מיוחדת, שתלחם תמיד עם הציונות הרשמית ותתפוס עמדה אופוזיציונית לה, עד אשר תיטיב דרכה ותחזור בתשובה שלמה ביחס לתרבות העברית.

זוהי בקצרה השקפתי על הענין. איני יודע אם יש ברשותכם ובמחיצתכם¹¹³ אנשים בעלי כח ומרץ, אשר יעמסו עליהם את עול העבודה באמת ובתמים ואשר יוכלו גם להוציאה אל הפועל. אבל מאמין אני, כי ע"י עבודה מתמדת ומסודרת אפשר להשיג הרבה. ועתה היא השעה המוכשרת לכך.

ושוב אני מודה לך בשמי ובשם אשתי על כל חבתך אלינו ועל כל הטרח אשר טרחת בשבילנו. היה ברוך לה'.

ולבסוף בקשה קטנה – אבל גדולה היא אלי. אתה הואלת לקבל עליך לסדר את החשבון ביני ובין הסנטוריום. מאד אני מודה לך על כך. אבל תנאי אחד אני מתנה עמך. רשאי אתה לעמוד עם בעלי הסנטוריום על המקח, שלא יפשיטו את העור, כדרכם עם “זרים”, אבל בשום פנים איני מסכים שיהא רפויי בחנם, וגם שיהא מי שהוא זולתי משלם בעדי אפילו פרוטה אחת. כל שכר הרפוי עלי, ואני אשלמנו לפי החשבון שתמציא לי. כך הוא רצוני, ואני מבקש ממך, ידיד יקר, שלא תעבירני על מדותי.

ושלום וברכה לך ולאשתך היקרה בשמי ובשם אשתי.

באהבת אמת

ח. נ. ביאליק

 

א’תנב    🔗

933 VIII/21 [כ“ט אב תרצ”ג], בַּד גסטיין.

יקירי אונגרפלד,

את כל חבילות העתונים והמכתבים אשר שלחת – קבלתי במועדם, והיה ברכה. העתונים הם עתה הקשר היחידי ביני ובין העולם, ולולי הם שהיו לי אכלני השממון.

הימים בגסטיין ימי תערֹבת של חמה וגשמים, של אור וערפל. ירדו גם גשמי זעף, שהחריבו בתים אחדים בכפר הסמוך והמיתו שני זקנים. שלשֹׁם בין הערבים התחוללה סופת ברד חזקה, שהחריבה חֶלקה גדולה וטובה ביער, חֶלְקָה שלמה. כל ארניה וברושיה, עד אחד, נפלו כלם ארצה, אם שבורים ורצוצים ואם עקורים והפוכים משֹׁרש. לא נמלט אחד. מחזה תוגה. דאב הלב לראות מחנה שלם של ברושים רמי קומה מוטלים למאות, ואולי לאלפים, שטוחים מלוא קומתם וצמרותיהם ארצה כפגרים מתים, כאלו גֻלחו כלם בתער או כאלו הרעלו באחד הגזים הממיתים.

ביום בהיר יש שאני ואשתי מפליגים לצאת, דרך טיול, לאחד הנווֹת הקרובים. אבל ימים שפויים לגמרי אינם מצויים וטיולינו על כן מעטים. בין האורחים יש שנים שלשה מארץ ישראל, אך בלתי חשובים ובני בלי ענין, ואני משתמט מלהפגש אתם.

את הרחיצה והשתיה אנו מקַימים כהלכה, אבל עדין לבי מהסס, אם יפה עשיתי לשמוע בקול הרופא לשנות השנה אושפיזא שלי מקרלסבד לגסטיין. חשוד הוא הרופא הווינאי: שמא שלחני לגסטיין מתוך נמוקים פטריוטיים. מילא, נחיה ונראה מה יפעל לי גסטיין לרפואתי.

בעתונים איני מוצא לפי שעה חדשות של ממש, לא מא"י ולא מפראג. אולי הגליונות הבאים יביאו לי מה שהוא שיהא בו ענין.

הודיעני נא איך עברה ומה היו פני הועידה של ברית העברים בפראג. את הטלגרמה של ברכה שנשלחה לי מן הועידה קבלתי, והואילה נא למסור את תודתי הנאמנה לשולחיה. אני לא שלחתי מכתב ברכה לועידה מטעם פשוט: איני אוהב ואיני גורס שליחת מכתבים מסוג זה. מי שהוא מברך ועידות – הריהו כנוטל גדולה לעצמו. יש בכך משום התרברבות בלתי נעימה לי, מעין מה שיש בכתיבת “הסכמות”. אמנם גם “ברכת הדיוט אל תהיה קלה”¹¹⁴ – אך למה אהיה אני ההדיוט הקופץ בראש? יתקיים הדבר ע"י אחרים.

הד“ר רוטבלום החביב העביר אלי ע”י הפוסטה את כל המכתבים שנתקבלו על שמי בקרלסבד. מסור לו את תודתי הנאמנה על טרחתו.

שלום אַש עשה פה, בגסטיין, כשבועים ואני נפגשתי אתו לפרקים וגם טיַלנו יחדו ארוכות וקצרות. אמנם מתאונן הוא על מיחושים שונים בגופו, אבל בדרך כלל עדין איתן הוא וכח עבודתו אתו. שמחתי על חברתו. הוא לא רק סופר טוב, כי אם גם יהודי טוב. ירבו “אידישיסטים” כמֹהו בישראל.

לידידינו מר מ. דלפינר שלחתי ע“י אחיו מר ברנרד דלפינר המחאה על סך ארבעים וחמש לירות נוספות (מלבד החמישים במזומנים שנתתי לו בווינה) ולפי הרשימות שבידי יש, כמדומה, בכך לשלם את כל החובות שחבתי למר דלפינר בווינה. אבל איני בטוח אם יש בכך כדי לסלק את הסכומים הקטנים שהוצאו עלי ע”י מר בריל ועל ידו. רצוני, שתמציאו לי חשבון מפורט מכל הסכומים, ואפילו הקטנים ביותר, שהוצאו עלי ע"י מי שהוא, כדי שאסלק את כלם. מעולם לא נהניתי באצבע קטנה משל אחרים ואיני רוצה גם הפעם לעבור על מדותי.

בדבר החשבון שביני ובין הסנטוריום כתבתי לד"ר רוטבלום. הוא ימציא אלי את החשבון ואני אסלקנו.

אם תואיל להודיעני מזמן לזמן, ולוא רק בקצור נמרץ, ע"ד מהלך הקונגרס – אחזיק לך טובה. יודע אני, כי טרוד אתה, ושעתך מכורה, ואיני רוצה להטריחך יותר מדי. על כל פנים, תצוה לשלוח אלי עתוני הקונגרס.

אולי אפנה עוד לכתוב בקרוב גם לידידנו, לד"ר רוטבלום היקר. באמת אומר לך כי מיום בואי הנה עצלות קפצה עלי, ועדין לא יצאתי ממנה עד היום. אין שום רצון לעבודה, ואפילו לכתיבת מכתב. איני יודע, אם עצלות זו היא פרי חולשתי הגופנית של עכשיו, או פרי עיפותי המרובה מלשעבר, מתל-אביב.

והנני המכיר לך טובה על כל אשר גמלת עלי

בחבה יתרה ח. נ. ביאליק

 

א’תנג    🔗

33 VIII/21 [כ“ט אב תרצ”ג], בד גסטיין, Villa Victoria.

אונגרפלד היקר,

היום הריצותי אליך מכתב סגור, מגלה שלמה כתובה פנים ואחור, שלוח עפ“י האדרסה: Zionistenkongress, Praha. אבל, אהה, בחפזוני ובפזרון נפשי שכחתי לרשום על גבי המעטפה את שמך ושם משפחתך המפורשים. המכתב יפֹּל אפוא בידי משרד הקונגרס ויפָּתח שם, ואולי בראות הפותח את שמך המפורש בראש המכתב ימסרהו לך, ואולי לא ימסרהו. ומשום כן אני חוזר וכותב לך, למען תדרש היום במשרד הקונגרס למכתב זה. על גב המעטפה למטה כתוב מפורש שם השולח – – וזה יהי לסימן בפיך, כי אין שם ממני מכתב אחר זולתו. ובבקשה להודיעני תומ”י אם הגיעך אותו המכתב האמלל, כלו' – אם נמסר לידך ע"י משרד הקונגרס. רוצה אני לקוות, כי המכתב לא יאבד.

ושלום וברכה לך ולכל אנ"ש.

ח. נ. ביאליק

 

א’תנד    🔗

933 VIII/22 [ ל' אב תרצ"ג], גסטיין, Villa Victoria.

כ' הד"ר דוד רוטבלום, עתה בפראג.

ידידי היקר,

בתשובה לטלגרמה שלך מיום אתמול וכמלואים לשיחתנו ע“י הטלפון הנני להסביר לך, כי איני רואה צורך וכל תועלת לבוא לפני ועד הפועל בהצעה ע”ד מסירת ההרצאה התרבותית בקונגרס זה לר' נחום סוקולוב. הן אני מלכתחלה הרי לא קבלתי עלי את ההרצאה, ומטעמים שהסברתים בשעתם. רואה אני את ההרצאה, שאין אחריה ועמה עשיה ופעולה, כדבר בטל וריק, וגם כעלבון כבד לתרבות העברית. וכבר הוכיחה האכסקוטיבה בשבעה עשר קונגרסים ובכל שנות קיומה ובכל חלופיה וחלופי חלופיה כי אין נפשה ולבה אל התרבות העברית ואל מלוי צרכיה. עד שלא תוכיח האכסקוטיבה במעשה ובפועל ממש את רצונה לחזור בתשובה שלמה – איני רואה כל תועלת בהרצאות קונגרסיות. ואולם אם הקונגרס הי"ח רוצה דוקא בהרצאה – אין טוב לכך מר' נחום סוקולוב. מי כמוהו יודע את מכאובי התרבות העברית ואת צרכיה ומחסוריה בשעה זו? הוא יַרצה והוא ירעיש על הקונגרס את העולם. אולי יצליח הפעם את אשר לא הצליחו כל הקודמים לפניו ותהא הזכות תלויה בו.

ובמובן זה נפלטה מפי, בתוך שיחת החפזון ע"י הטלפון, עצתי למסור את ההרצאה לסוקולוב. אבל איני מוצא שום הגיון בדבר, שאהיה אני המביא את ההצעה הזאת לפני “ועד הפועל”. הן לא אני המעונין בדבר ולא מפי חי ועד הפועל, ומה אני כאן כי אבוא בהצעות? דְבר ועד הפועל הוא וענינו – והטוב בעיניו יעשה.

והנני האומר לך ולכל אנשי שלומנו שלום. ברכת שלום מיוחדת לידידי הנעלה, לנשיא ההסתדרות, הר' נחום סוקולוב.

בחבה רבה

ח. נ. ביאליק

נ.ב הנני משתמש בהזדמנות שבאה לפני לשלוח אליך את המכתב הזה ע“י ידידי ה' בן-ציון כ”ץ. לפי החשבון יקדים להביא אליך את המכתב מן הפוסטה.

 

א’תנה    🔗

933 VIII/ 26 [ד' אלול תרצ"ג], בַּד גסטיין, Villa Victoria.

רבניצקי היקר,

לפראג אל הקונגרס לא הלכתי ולא אלך – מן השמים עכבוני. וכך לא עשיתי אפילו אחת משליחיוֹתי: לא כציר ארגנטיני ולא כציר אגודת הסופרים ולא כציר ועד הלשון ולא כציר האוניברסיטה ולא כשליח ה“דביר”. בקצור, לא כלום. אכן אחזוני “צירים” השנה הזאת! אך מה אעשה, והדלת אינה סובבת על צירה.

לפי שעה עדין אני יושב בטל ומתרפא, כמצות הרופא עלי. לעבודה כל שהיא לא הגעתי עוד. עצלות וחולשה תקפו עלי ואין שום תאבון לעבודה.

בגסטיין אשהה עוד כשמונה או כתשעה ימים, ואם לא ירבו הגשמים אפשר נוסיף על הימים האלה עוד שנים שלשה. בין כך ובין כך – מעתה אל תכתוב ואל תשלח אלי הֵנה שום דבר, כי לא ישיגונו עוד מכתביך פה.

בן-ציון כ"ץ בדרכו אל הקונגרס בקרני פה, בגסטיין. מתכון היה למָשכני אל הקונגרס לשם תעמולה בצרת רוסיה, ואולם אני פטרתיו במכתבים לאנשי שלומנו שם. אין כל תקוה כי מן הקונגרס יעמוד רוח והצלה פורתא לאחינו הרצוצים ברוסיה. אין הקונגרס המקום הכשר לכך.

ושלום לכל אנ“ש בתל אביב וב”דביר".

שלך באהבה

ח. נ. ביאליק

 

א’תנו    🔗

933 VIII/26 [ד' אלול תרצ"ג], בַּד גסטיין, Villa Victoria.

יקירי אונגרפלד,

חבילות העתונים, שאני מקבל בכל יום מפראג ומווינה בחסדך ובחסד ידידנו החביב הד“ר רוטבלום, מכניסים אותי יום יום לאוירה של א”י ומטעימים אותי מעט את טעמו של אויר הקונגרס. “הארץ”, ה“דבר”, עתוני הקונגרס, “היינט” וה“מומנט”. איני יודע אם הקונגרס הזה יביא לנו נחת מרובה. ואפילו אם ישיב את ווייצמן אל כַּנו — עדין אין הגדולה מרובה. מה יושיענו ווייצמן – והעם הרוס הרס חֹמר ורוח. כלו מכה וחבורה וכלו מהומה ואנדרלמוסיה. כחנו הלאומי תש ודֻלדל הרבה משהיה בראשית ימי הציונות והתפקידים העומדים לפנינו עתה, שמכים על קדקדנו הקרח – אף הם גדולים ומרובים וקשים ודחופים שבעים ושבעה משהיו, ואיש אשר יעמֹד בראש ואשר ינהל אין ואין. אכן קצת נחמה יש: אף הכרת אסוננו הלאומי גדלה עתה שבעתים, ועמה גבר גם הצמא לגאולה, ובאין כח אחר אף זה יחשב לכח, אבל מה יעשה ומה יוכל לעשות עם מתוך בהלה וחפזון ומנוסת פחד וטרוף דעת. אכן עוד לא היו לנו ימי גדולות וקטנות כימים האלה.

אתמול הגיעני מכתבו של מוצקין בדבר ההרצאה התרבותית העלובה ואני עניתיו היום את אשר עניתיו. דברתי קשות ומרורות. בקש מידו את מכתבי וקראתו. מתיר אני לך לפרסם את דברי. מעין אותם הדברים כתבתי שוב לפני ימים לרוטבלום ביד בן-ציון כ“ץ. המְצָאוֹ זה בפראג ואם מסר לו את המכתב? מובן מאליו, כי אשמע לעצתך ולא אעזוב את גסטיין עד אם כליתי את דבר רפויי. הד”ר רוטבלום הודיעני כי יבוא – מחר ביום א', הוא ודלפינר, לבקרני. למה? חסה התורה על ממונם של ישראל. בין כך ובין כך גומר אני את רפויי בעוד ימים מספר, וכנראה ארד לווינה לפני צאתי, ושם אתראה עם כל ידידינו.

בזה הרגע הביא הדַוָּר את מכתבך האחרון, ושם עצתך בענין ההרצאה ע"ד המצב ברוסיה. כמובן, לא אבוא להרצות גם בענין זה. אף אני כמוך איני רואה שום תועלת בדבר. דוקא הקונגרס אינו משאיר מקום ואזנים לשום דבר היוצא מגדר עניניו הוא. לחנם פונים כל מרי הנפש לקונגרס. די לו לזה להפקיע את עצמו.

למפלת ז’בוטינסקי וסיעתו אני שמח, ואעפ“י שנאמר “בנפול אויבך אל תשמח”¹¹⁵ – במה דברם אמורים? “אויבך” ואני לא אויב לו מתמול שלשֹׁם, אלא אוהבו בלב שלם, אעפ”י שהקדיח את תבשילו ברבים ואעפ"י שסרח על כלנו. מאמין אנכי, כי מפלתו היא הצלתו ותקנתו. על כל פנים, תקנת הציונות היא. ומי יתן ויבוא מתוך כך לידי הרהור תשובה. השטן הטביעו בבוץ, אשר לא ידע איך להחלץ ממנו. הולך הוא מדחי אל דחי. – – – המקום ירחם על בן נִדָח זה ויוציאהו מאפלה לאורה.

והנני המודה לך מאד על מכתביך המלאים ענין בדבר אוירו של הקונגרס. אם יש לך פנאי אל תמנע ממני את דבריך גם מכאן ולהבא.

אתמול שלחתי מכתב ברכה לאוסישקין למלאות לו שבעים שנה.

ואני מוסיף לחיות כאן חיי צמח ובהמה. אכילה, שתיה, רחיצה, טיול – ועצלות, עצלות שאין לה קץ. האומנם מחמת חולשת הגוף היא?

אשתי דורשת בשלומך ומודה לך על חבתך.

בידידות ח. נ. ביאליק

 

א’תנז    🔗

933 IX/1 [י' אלול תרצ"ג], בַּד גַסטיין.

כ' הד"ר דוד רוטבלום בווינה.

ידידי היקר,

קבל בזה את תודתי על מכתבך האחרון, וכן על כל מכתביך הקודמים, שהפיגו מעט את צער בדידותי כאן. בַּד-גסטיין – אעפ“י שרוב מבקריו ואורחיו יהודים הם – אין רוח היהודים מרחפת עליו. אַף לא רמז כל שהוא ליהדות. בכל הקֻבּוֹת (קיוסקים בלע"ז) וביד כל מוכרי העתונים אין למצוא כאן אף אות אחת של עתון יהודי. מנהג קדמונים הוא ואין לשנות. שלא כקרלסבד “שלנו” וחברותיה הקרובות לה. וכן היהודים בָּאֵי גסטיין נמנעים אף הם מקריאת עתון יהודי בצבור (“אזלת לקרתא הלך בנמוסיה”¹¹⁶). אתה היית אפוא היחידי שיִהַדְתָּ את גסטיין, בצוותך לשלוח אלי מזמן לזמן את חבילות העתונים העברים והיודיים, ואני הייתי קורא בהם בפרהסיא, בראש כל חוצות וביד רמה, לעיני כל הגויים, לעשות נקמה בנאציס שבגלוי ושבהסתר, המצויים כאן אף הם, ועינם נטויה בעקלתון לצד הטַיָלים היהודים אהובי נפשם. העתונים הנ”ל, שזכיתי בהם בטובתך, וכן מכתביך ומכתבי אונגרפלד הרבים, הכניסוני מזמן לזמן לאוירה החם של א“י ולאוירו הרותח של הקונגרס. אכן קונגרס רותח הוא הקונגרס הי”ח! אש אוכלה אש. השכלתי עֲשׂה כי לא הלכתי שמה. עצבי המרופפים לא היו יכולים לעמוד בו. בימים האחרונים עלתה ה“רתיחה” עד למעלה ראש. – – – מה יש לומר? יורָה גדולה ומלאה שָׁפַת לנו ולעצמו ז’בוטינסקי! עתה יאכלנה ויקיאנה. אבל גם בטן כלנו עוד תכאב עלינו ימים, אחרי כל זאת. הלואי שאתבדה. לבי אומר לי, כי אם גם ינחל הפעם הריביזיוניזם הז’בוטינסקאי (להוציא את הגרוסמנאי) תבוסה שלמה – עדין לא נרָפא ממנו ימים רבים. ירא אני, כי שִׁלְפי הרביזיוניזם יהיו קשים מן הרביזיוניזם עצמו. מי יודע לאן ישימו עתה בחורי הריביזיוניזם את פניהם? היאוש והאכזבה ומפח הנפש הם סרסרים רעים לצעירים.

וז’בוטינסקי עצמו אף הוא טעון רחמים מרובים. לבי לבי לכלי יקר זה, שנפל בידי השטן ועומד להשבר בידו שבר שאין לו תקנה. בלב שלם, בלב נאמן ותמים מתפלל אני יום יום להצלתו. במסבות אחרות ובמזל אחר – היה יכול להעשות עטרה לראשנו. אבל גרמו העונות ויצא מה שיצא. הרבה עשתה ילדות שבו (ז’בוטינסקי, למרות גילו, עדין ילד תמים הוא), הרבה עשו¹¹⁷ חברים ויועצים רבים, והרבה עשתה הדחיפה הגסה, שדחפוהו בשתי ידיהם המנהיגים החכמים שלנו. המקום ירחם על כלנו.

ומשבח אני את גרוסמן¹¹⁸, שהבדיל את עצמו ואת סיעתו מן העדה הרעה ויסד חבורה לעצמו. עם רביזיוניזם כזה אפשר לשבת אל שלחן אחד. אמנם אין גרוסמן, בתור אישיות ומצד כשרונותיו, מגיע לקרסוליו של ז’בוטינסקי, אבל פקח ופכח הוא בטכסיסי פוליטיקה ודרכיה מֵרַבּוֹ, ואולי ימצא הוא את הדרך הנכונה וימשוך אחריו מקצת מן הצעירים המתונים, להצילם מקטסטרופה נפשית. הלואי.

מסכים אני בהחלט להערכתך הנכונה את אוסישקין. הוא איננו כל כך “מוצק” וקשה כמו שאומרים עליו. המכיר אותו מקרוב מוצא בו מדה גדושה של רגשנות וסנטימנטליות. יש בו גם מעט מן ההזיה. עיניו למודות גם להתמלאות דמעות. קשיותו המדומה נובעת יותר מתוך עקשנות וחֹסר גמישות. כְּבד-תנועה הוא במובן המחשבתי כדוב, וכשהוא תוקע את עצמו ברעיון אחד קשה לו לזוז ממנו ולנטות ימין ושמאל נטיה כל שהיא. מצומצם הוא בטבעו וברוחו וישַׁר-קַו. קונסרבטיבי מאד. יְחִיד-צד וִיחִיד פנים. מוניסטי. חצוצרה בעלת נקב אחד. בטחונו ותקיפותו – בצמצומו. אינו מסוגל לראות דברים מצדדים שונים. אין לו רעיונות ומחשבות מקוריים משלו, אבל תלמיד טוב ומובהק הוא, וכשהוא קולט איזה רעיון – שהוא לפי טבעו ותפיסתו – הוא שומר עליו ועובד אותו באמונה. אינו מכיר בצבעים ובני-צבעים. יודע הוא רק את השחור והלבן. ומכאן בהירותו הפרימטיבית. כח פעולתו יפה מכֹח מחשבתו. – – – – סוף דבר: אדם לא מורכב ביותר – ובכל זאת אדם גדול בפשטותו, בפרימיטיביותו ובכל יצריו הקטנים והגדולים כאחד. זכותו לגבי א"י וישובה היא באמת גדולה לאין ערוך, וזו תעמוד לו לדור דורים.

ומענינים “גבוהים” לשפלים ולקטנים. ישיבתי בגסטיין הועילה בלי ספק להביא קצת מנוחה לנפשי, אבל מסופקני אם יש בה תועלת לרפוי גופי. הרופא עצמו, כנראה, אינו מאמין הרבה בתועלת ה“מים”. אדרבה, ד“ר ליכטנשטרן הזהירני על השתיה היתרה ומנבא לרצידיב וַדָאי. לדבריו, בודאי עתיד החול להתחדש מזמן לזמן, ועלי להבָּדֵק מזמן לזמן ע”י רופא מומחה ולהרחיק את החול וגרגרי האבנים ע“י שטיפה והדחה או ע”י שאיבה. בקצור, הקדרה העלתה סדק ועלי להזהר מאד, שלא תשבר לגמרי.

הימים בגסטיין חצים שוחקים וחצים בוכים. הנה שמש והנה גשמים. בלילה מתגברת הצנה. בעלת הבית שלי קמצנית היא, ואינה מסיקה את התנור, ואני ואשתי מרטטים קצת ובורחים אל תחת השמיכה והכסת.

בעוד שלשה וארבעה ימים אני גומר את כל סדר הרפוי – האמבטי האחרונה. אני ואשתי חושבים ללכת לנוח למירַן. אומרים, כי האויר נעים שם מאד.

בכל חפצנו ותאותנו להפגש בינתים אתך ואת יתר ידידינו עוד הפעם בווינה, איני יודע אם ראוי לנו, במצבנו עתה, אחרי ההוצאות הבלתי צפויות שתקפו עלינו, לבזבז שוב ממון, לשם מלוי תאוה גרידא. לבנו מהסס הרבה בדבר. על כל פנים, אולי נשאר עוד לשבת כאן ימים ספורים, גם אחרי גמר סדר הרפוי מה דעתך בדבר?

ושוב אני מזכירך לברר את החשבון שביני ובין הסנטוריום ולהמציאו אלי לכסוי. סלח לי על הטריחי אותך. אולי תמסור את הדבר בידי אונגרפלד החביב והוא יטפל בדבר. הוא טרח כל כך הרבה בשבילי, ולא ימנע גם את הטוב הזה ממני.

ולידידינו הדלפינרים תמסור את ברכת שלומנו ואהבתנו – שלי ושל אשתי. יודע אני, כי טרוד מר דלפינר, והכתיבה קשה עליו. אני מצרף מחשבתו הטובה למעשה.

אשתי מאיצה בי לגמור וללכת לסעודת היום. ואני מוסר לך בשמה ברכת שלום. שלום שלום גם לגברתך היקרה בשמי ובשם אשתי.

העוד בנך בא"י? מה הוא כותב משם?

בעוד יומים אכתוב לך שוב.

ושלום וברכה לך.

שלך בחבה יתרה

ח. נ. ביאליק

 

א’תנח    🔗

933 X'/3 [י“ב אלול תרצ”ג], בד גסטיין, Villa Victoria.

[תרגום מאידית]

ידידי היקר והטוב, ה' ברנרד דלפינר.

תודתי לך על מכתבך החביב. אני ואשתי מחזיקים לך טובה באמת על דאגותיך ועמלך לסַדר אותנו כראוי פה, בגסטיין. אנו מרגישים את עצמנו בטוב כאן בחוילה וויקטוריה. ביום הרביעי אנו גומרים את סדר רפויינו, ואם לא יבוא שנוי במזג האויר אולי נשָׁאר כאן עוד ימים מספר. איני יודע אם כדאי לבוא לווינה. חבל על הזמן ועל הכסף, אף כי היינו רואים זאת כעֹנג לנו לשוב ולראות את פניך ופני שאר ידידינו. אלא שסבורים אנו, כי מוטב לנו לבלות את הימים של שִלפי הרפוי בכפר, בפנת שקט. מיעצים אותנו לעבור למֵירַן. אנו חושבים להשאר בחו"ל עד אחר יום הכפורים, כי אצלנו, בארץ-ישראל, עוד גדול החום עד הזמן ההוא.

השבוע שעבר היה כאן שבוע של אור חַמה, בלי גשמים; אולם בימים האחרונים התקדרו פני השמים ונתכסו אדים ועננים. גם גשם מטפטף ויורד. בשעה שאני כותב את מכתבי מציצה החמה מבין העבים. אולי יתבהר היום. אנו עוברים, בחוילה זו עצמה, לחדר כפול, נאה ומרווח יותר. החדר שאנו דרים בו עכשיו הוא קטן במקצת. ונוסף לזה אין מסיקים בו את התנור, ובכן קר במקצת ובלי הרחבת הדעת, בחדר החדש תהיה יותר הרחבת דעת וחדוה.

איני יודע אם יש ברחיצות כדי להשפיע על עיקר מחלתי; אבל נחתי פה יפה, וגם זה לטובה. אולי אגיע כאן לידי עבודה. לפי שעה אין היד נשמעת לכך.

אני ואשתי, כשהאויר יפה, מטיילים לפרקים בהרים ואוכלים שם פוֹרֵילוֹת. אבל זה יקרה לעתים רחוקות.

מהקונגרס אין בשורות טובות. מדברים ומדברים. תשעה קבין שיחה. ואף על פי כן מקוה אני, כי תוצאות הקונגרס בכללו תהיינה חיוביות ויסייע להתקדמות עבודתנו בארץ.

מה תאמר לרצח של מרינבד (הרצח של ד"ר לֶסינג¹¹⁹)? הוא מעורר זוָעה. ידעתי את הנרצח פנים אל פנים. הוא היה מבחירי הסופרים והמלומדים. בשנים האחרונות עבר למחנה הציוני. הוא גם בקר בארץ-ישראל ושמח בלבו לכל אשר ראו שם עיניו. דבר הרצחו היא אבדה גדולה.

יש לנו פה, בגסטיין, מתרפאים אחדים מארץ-ישראל, אפשר שגם ה' יצחק גולדברג יבוא ממרינבד הנה לימים אחדים.

מה נשמע בענין בית-מבשל השכר של ה' מכס דלפינר? היצא מזה דבר-מה? אני שמעתי, כי חברה אחרת (דריפוס) מתחילה שם לבנות בית-מבשל. חבל מאד.

אשתי דורשת בשלום כלכם מקרב לב. מסר-נא את מיטב ברכותינו לרעיתך הנלבבה.

ידידך ח. נ. ביאליק

 

א’תנט    🔗

933 IX/ 4 [י“ג אלול תרצ”ג], בּד גסטיין.

ידידי היקר הד"ר א. קמינקא בווינה.

שלום וברכה,

שותף אני בצערך, על שלא נזדמַּנו כאן יחד לפונדק אחד. מי יודע כמה “תקוני נשמות” היו שני צדיקים כמותנו מתקנים בלכתם לטייל יחד על ההרים הגבוהים, טורי תלגא¹²⁰ דגסטיין.

ואשר לעזרא הרביעי שלך¹²¹ – כבר מלתי אמורה לך, כי “הדביר” ישמח להעשות שליחך, להביא את תרגומך לקהל העברי בדפוס. ועתה בחר לך מכל המו"לים את הטוב בעיניך.

אגב, בתחלת החרף יגש ה“דביר” גם להדפסת הקוראן בתרגום עברי מדעי.

בבואי הביתה אצוה לשלוח אליך את כתבַי מהדורה חדשה, את שירי הילדים שלי ואת “ספר האגדה” מהדורה חדשה. אכן טובה המהדורה החדשה הזאת מן הקודמת, וגם מלאה וגדושה היא ממנה כמעט פי שנים.

והנני ידידיך הנאמן

ח. נ. ביאליק

נ.ב הנני שוהה כאן עוד ימים מספר, חמשה, ששה, ואולי קצת יותר, ואם דבר בפיך אלי הריצהו מיד וישיגני.

הנ"ל

 

א’תס    🔗

[בד גסטיין, אלול תרצ"ג¹²²].

לחותני היקר, שלום וברכה.

מסכים אני לדעתך, כי יש לדחות את ברור הענין עם חברת לויד פלשתינא ע“ד תשלומי האבדה עד בואי, כי בלעדי תצא תקלה. אבל עוד בטרם בואי יש להסביר לחברה הנ”ל, כי משלש החבילות שנמסרו להחברה, היו שתים מזודות גדולות וחבילה אחת קטנה. מהן נגנבה המזודה הגדולה ביותר, ונשארה המזודה עם החפצים שלי והחבילה הקטנה, שהיו צרורים בה רק כר קטן לדרך ופְּלֶד אחד ולא יותר. משקלה של חבילה קטנה זו היא בסך הכל בערך קילו ומחצה, ואת המשקל של המזודה שלי גם כן אפשר לבחון בדיוק, מאחר שכֻלה קימת בעינה על כל החפצים שהיו בה, בלי כל שנוי, ואם כן אפשר לדעת בדיוק גם את משקלה של המזודה האבודה, שהיא היתה הגדולה ביותר. כמו כן יש להוסיף על הרשימה השלוחה עוד קצת סכומים שנשכחו ברשימה הקודמת. איך שהוא, כשנשוב אי"ה הביתה נברר לחברה את כל הפרטים.

בחו“ל נשהה עוד כשלשה שבועות בערך. כאן נשהה עוד ימים אחדים, ואין לשלוח עוד לכאן מכתבים, כי לא נדע עוד לאן נפנה בעוד ימים מספר. לפוליקנסקי יש לומר שיטלגרף לברוידא מדרום אפריקא¹²³, שאנחנו מסכימים להשכיר לו את הדירה¹²⁴ בשכר 35 לא”י לחודש עם הרהיטים, ויש לגמור את הענין ע“י קבלת דמי קדימה סכום מסוים, כדי 100 או 150 לא”י, כדי שלא יתחרט השוכר.

לקונגרס לא הלכתי, אעפ"י שרבו המפצירים ותקפו עלי טלגרמות. פקוח נפש דוחה קונגרס.

בבקשה לשמור בשבילי את הקורספונדנציה: המכתבים, העתונים והספרים שמתקבלים על שמי.

ושלום לך ולכל אנשי שלומנו.

באהבה ח. נ. ביאליק

 

א’תסא    🔗

מוצש“ק, 933 IX/ 9 [י”ח אלול תרצ"ג], בד גסטיין.

[לד"ר דוד רוטבלום]

ידידי האהוב,

היום קבלתי טלגרמתך ע“ד סדור ענין נסיעתי חזרה לא”י. את שם האניה לא הגדת לי, אבל ממכתבו של אונגרפלד אני לָמד, כי “מרתה וושינגטון” מודעתנו היא. תבוא עליך ברכה, ידיד יקר. ואני במה אודה ובמה אכף לך? חייך, כי הרבית לי חבה ונדיבות יותר מכפי כחי לקבל. היה ברוך. מחר אוסיף לכתוב בפרוטרוט.

שלום לגברתך ולכל ידידינו הטובים בשמי ובשם אשתי. למירן אנחנו יוצאים ביום ג' שבוע זה.

שלך באהבה

ח. נ. ביאליק

 

א’תסב    🔗

933 IX/11 [כ' אלול תרצ"ג], בד גסטיין, Villa Victoria.

כ' הד"ר דוד רוטבלום בווינה.

ידיד יקר וחביב,

לא יכלתי לעמוד בהבטחתי לכתוב אליך אתמול, מפני שבינתים לקתה קצת אשתי בנזלת ויום צאתי מכאן הוטל בספק. אפשר שנצא מכאן למירן ביום ד'. הרכבת יוצאת מפה אחרי הצהרים בשעה 2, ובלילה, בשעה 12 בערך, אנו באים למירן.

השבועות האחרונים בגסטיין הם, כלהכעיס, יפים ונעימים להפליא. קשה הפרידה מכאן. זֹהר שמש, צנה קלה משיבת נפש ומחליצה עצמות, אויר מתוק כיין, מרפא לגוף ולנפש. בקצור: גן עדן. לוּ יכלתי לעקור מכאן שנים שלשה הרים, על יערותיהם ודשאיהם ומעט שלגם, להעמיסם על כתפי ולהעבירם לא"י, לשתלם שם על יד הים קרוב לתל אביב; אבל מה אעשה, ואני אינני עוקר הרים.

במקרה נזדמן לכאן רופא מומחה מווינה, יוסף פאלטישֶׁק שמו (הובא לכאן ע"י מר בֵּיר, גיסו של ידידנו בריל, לפקח על אחיו שחלה כאן פתאם). ורופא זה בדק את אשתי ומצא מה שמצא וגם הוא יעץ לנו כמוכם: לעבור למירן ולשבת שם ימים לפני שובנו לארץ. ואם כן כונתם לדעת הרופא – ויישר כחכם.

ועתה בדבר כרטיסי-האניה. למותר להגיד לך עד כמה אני ואשתי מחזיקים לך טובה על דאגתך לנו ועל נדיבות רוחך וחבתך שאין להן שעור. אתמול שב מכאן לווינה איש אחד, פרמינגר שמו, ומסרתי לך על ידו ברכת שלום. הוא יקראך ע“י הטלפון. יש לאיש הזה קשרים עם חברת האניה, ואולי יצליח עוד להשיג ברגע האחרון בשבילי תא כְּפול-מטות במחלקה השניה. יש שמקצת נוסעים מסתלקים מן הנסיעה, ומקומם מתפנה. אבל לסמוך על הנס אין צורך ולפי שעה נחזיק בתא אשר בחרת לנו ב”מרתה וושינגטון" ליום 27 ח"ז במחלקה ראשונה. ואולם בתנאי אחד, שמחיר התא, כמה שיעלה באמת, ישולם כֻּלו על ידי עד פרוטה אחרונה. ממירן אודיעך, איך נסדר את התשלומין. ולפי שעה אני מצרף אליך כאן תעודת שובר מאת חברת “לויד טריאסטינו” על סך חמש לירות וארבע מאות ועשרה מילים, שקבלה החברה מידי בתור דמי קדימה על הכרטיסים לחזרה. את הסכום הזה יש לנכות אפוא ממחיר הכרטיסים. חשבון השער יש לחשב לפי זמן קבלת דמי קדימה ולא לפי הקורס של היום. שהרי בינתים ירדה הלירה האנגלית, ולמה נפסיד.

מחכה אני למכתבך המפורט למירן, שבו תודיעני, למתי יבואו כרטיסי האניה לידי: אם תשלחם אלי למירן או שאקבלם בטריאסט מיד החברה. גם אני עוד אכתוב לך משם.

זה ימים שנכנסתי לעבודה. גמרתי שיר, המשך “אבי” שיבוא בחוברת “מאזנים” הראשונה¹²⁵.

תואיל למסור ברכת שלום לידידינו היקרים הדלפינרים. ממירן אכתוב אליהם. לאונגרפלד החביב תמסור תודתי על מכתביו המענינים ומשלוחי העתונים. מעתה אל ישלחם עוד לא לגסטיין ולא למירן. בקרוב אכתוב לו.

ושלום לך ולרעיתך היקרה בשמי ובשם אשתי.

המחבקך והמנשקך

ח. נ. ביאליק

תצרף לי במכתבך הבא חשבון מפורט של מחיר הכרטיסים.

 

א’תסג    🔗

933 IX/ 13 [כ“ב אלול תרצ”ג], בד גסטיין.

פיכמן היקר,

ראה שמעתיך, ואני שולח לך בשביל “מאזנים”, חוברת ראשונה, את החרוזים הרצופים בזה. המשך הם לשיר “אבי”, שנדפס ב“מאזנים” השבועי, ואף הוא קטע. קראתיו בשם העממי “שבעה”. בעברית אסור לומר כך, אבל כמדומה, שהשם בצורה עממית זו הולם יפה את הקטע הזה. יש לי עוד “קנדידטים” אחרים: “אֵבֶל”, “אֵבֶל אָב”, “אַלְמְנוּת”, “אַלְמוֹן” וכיוצא באלה, אבל “שבעה” נראה לי יותר. ואולי “אֵבֶל שִׁבְעָה”?

מֵהֵחָפזי להריץ אליך את החרוזים תיכף לכתיבתם, כבקשתך, איני מסוגל להרגיש אם נשארה בהם עדין סרכה אם לא. דרכי להשהות בידי את מלאכת ידי אחרי הגמר שעור זמן מסוים, עד כדי הסח הדעת ממנה, ואחרי כן, בקראי את דברי עצמי כמעט כאדם מן החוץ, אני מתקן את הפגימות. הפעם עברתי על מדתי, וחבל. לבי נוקפני. כמדומה, שהדבר עדין טעון נִפוי. וה' הטוב יכפר.

אלו יכלתי להשהות את הדבר בידי עוד – הייתי מוסיף עליו עוד פרק קטן אחד, ואולם בין כך ובין כך אני שב בקרוב לא"י, ואם אוסיף – אוסיף שם, ותבא התוספת כפרק בפני עצמו באחת החוברות הבאות.

כל ימי שבתי הפעם בחו"ל תקפה עלי עצלות – אולי מתוך חולשה – וכמעט שנואשתי מעשות דבר. רק בימים האחרונים התנערתי קצת והשלמתי את הקטע השלוח לך בזה.

איני צריך לבקש ממך לדקדק בהגהה. אתה יודע עד כמה אני מקפיד על כך.

הד“ר א. קמינקא המציא לי בשביל ה”מאזנים" המשך תרגומו להסיודוס¹²⁶, וגם אותו אני שולח אליך היום במעטפה מיוחדת ומובטח באחריות.

היום אני יוצא למירן, ומשם נצא, אני ואשתי, באנית “מרתה וושינגטון” ביום 27 לח"ז לשוב לארץ.

ימי שבתי בגסטיין ערבו עלי בדרך כלל, לולא ה“עתיד” המאיים. רופאי אינו מנבא לי טובות. לדבריו, ישובו הריצידיבים מזמן לזמן. אללי לי, כי נהפכתי למחצב אבנים. אימת הריצידיב מדכדכת אותי מאד. נוטלת ממני כל “חשק”.

וצפרוני¹²⁷ מת. מי פלל כי השנהב הזה ימות כל כך מהרה. אמנם בראותי אותו בפעם האחרונה, בשעת פרידה, נראה לי “חשוד” קצת, ובכל זאת… לבי לבי לו ולבני ביתו העזובים. מי יחָנֵּם וירחמם?

ולבת שבע שלך יהמה לבי מאד מאד. על מה עשה לה ה' ככה?

ברכת שלום לכל חברינו ואנ"ש. איני מצטער על שלא הלכתי לקונגרס. לא הפסדנו כלום.

שלכם באהבה

ח. נ. ביאליק

 

א’תסד    🔗

בד גסטיין, אור ליום IX/14 933 [כ“ג אלול תרצ”ג].

רבניצקי היקר,

מחר בצהרים אני ואשתי יוצאים בגזרת הרופא למֵירן, וביום 27 לח"ז נצא באנית “מרתה וושינגטון” לשוב הביתה. מכתבי זה אליך הוא אפוא האחרון מגסטיין. לשלוח אלי גליונות הגהה למירן אינו כדאי. הם לא ישיגוני.

בגסטיין נעמה לי המנוחה. רק לפני ימים אחדים התנערתי מעט מן הבטלה וכתבתי פרק נוסף על “אבי”. הפרק נשלח לפיכמן בשביל “מאזנים”, חוברת א'. ואחזיק לך טובה אם תראה את הגהתו.

את הגהת עמודי “ספר האגדה” כבר השיבותי לך. העירותי שם על השם “חמת גדר” והטלתי את הכתיב של “גדר” בספק. אחרי שלחי את הגליון נזכרתי כי הכתיב נכון, ואין לשנות.

את המבוא למחברת הרשב"ג לא כתבתי, אבל מבטיחך אני, כי במירן אנסה לכתבו, וכיון שאתחיל שוב לא אפסיק.

וצפרוני העני מת. לבי לבי לו ולבני ביתו האומללים. מה יעשו עתה? המקום ירחם עליהם. בני אדם בודאי שלא ירחמו.

ושלום וברכה לך לשנה החדשה ולכל השנים – לך ולכל הנלוים אליך: לאֶליו ולבני ביתו ולכל ידידינו ואנשי שלומנו. ומובן כי אשתי מצטרפת לברכה.

שלך באהבה ישנה וחדשה תמיד

ח. נ. ביאליק

 

א’תסה    🔗

אור ליום IX/14 933 [כ“ג אלול תרצ”ג], בַּד גסטיין.

[לשבח אוירבוך]

אבינו היקר,

בעזבנו מחר את גסטיין הננו שולחים אליך מכאן את ברכתנו הנאמנה לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה. יהי רצון שנהיה כלנו בריאים ושלמים ושמחים ואתה עמנו ובתוכנו לאֹרך ימים טובים ונעימים. ויהי רצון שנשמע בשורות טובות גם מכל קרובינו באשר הם שם. אמן ואמן.

המחבקים ומנשקים אותך באהבה

ח. נ. ביאליק

מ. ביאליק

אנו הולכים למירן, וביום 27 אי"ה נצא באנית “מרתה וושינגטון” מטריאסט לשוב הביתה.

 

א’תסו    🔗

אור ליום IX/14 933 [כ“ג אלול תרצ”ג], בַּד גסטיין.

כ' הד"ר דוד רוטבלום בווינה.

ידידי היקר והחביב.

מחר אחרי הצהרים, שעה 2, אני ואשתי יוצאים למירן, על מנת ללכת משם ביום 27 באנית “מרתה וושינגטון”, אשר שכרת לי, לא"י.

מכתבי זה הוא אפוא האחרון מגסטיין. ממירן אודיעך כתָבתי שם, ואתה תואיל בטובך להודיעני כיצד יגיעו כרטיסי האניה לידי, אם אשיגם ע“י הפוסטה במירן עצמה או שימָסרו לידי ע”י חברת האניה בטריאֶסט, או באופן אחר. בקצור, מובטחני כי הכל יֵעָשה כשורה והכרטיסים יגיעו אם כה ואם כה לידי. יחד עם זה תואיל להמציא לי גם חשבון מפורט של כל ההוצאות הכרוכות בדבר: מחיר הכרטיסים וכו' – אין נגרע דבר.

את החשבון המגוחך של הסנטוריום רשמתי לי בפנקסי. האומנם כל כך המעיט בעל הסנטוריום לבקש? הדבר תמוה וחשוד.

עדין יש חשבון ביני ובין מר בריל החביב, ואותו לא קבלתי עוד. אני מחכה לו.

שלשֹׁם שלחתי אליך את התעודה שקבלתי מחברת לויד על דמי הקדימה שנתתי לה ועל הנחת 25% המובטחת לי. בודאי קבלת אותה בינתים ותשתמש בה.

ומה שלומך, יקירי? שמעתי, כי מתאונן אתה על מאור עיניך הלקוי. מכל משמר שמור את עיניך. אל תטריחן יותר מדי. את מכתביך אלי יכול אתה להכתיב. אין צורך שתיַגע את העינים בשביל דרכי נמוס בלבד.

למתי אתה אומר לבוא שוב לא“י? שמעתי מפי ה' פולאק (בעל ה“נשר”) היושב עתה בגסטיין, כי חברת דרֵיפוס נגשת באמת ובתמים ליסד בית מעשה שֵׁכר בא”י, וכבר חכרה לצורך זה חלק מן היקב הרוטשילדי בראשון לציון. חוששני, שיש ממש בדברי מר פולאק. אין דרכו להפריח שמועות. הידעתם – אתה ודלפינר – מה שהוא בענין זה?

בין כך ובין כך, אל נא תסיחו דעתכם מא“י. אם נתקעקעה ה”בירה“¹²⁸ – מקום יש בא”י לענינים אחרים. יש למהר, כי מי יודע מה ילד יום. כל יום של שהיה – חטא הוא. כל הקודם – זוכה, וכל הזריז – נשכר. בשם אלהים, אל תחמיצו את השעה. החזות באירופה – חזות קשה. ואשרי הרואה את הנולד. אל נא תראני כגוזל מנוחתכם. לבי מלא דאגה

לידידַי.

ובכן להתראות בקרוב בא"י. הצריך אני לומר לך שוב, עד כמה לבי ירחש תודה לך, לידידי מר דלפינר ולכל הנלוים אליכם על כל החבה היתרה אשר גמלתם אותי? אלהים הוא הרואה ללבי, ואני אחרישה.

אשתי ואני אומרים שלום וברכה לך ולכל ידידינו ומברכים את כלכם בכתיבה וחתימה טובה לראשית השנה החדשה.

המחבקך והמנשקך באהבה

ח. נ. ביאליק

IX/14 בבקר. בזה הרגע קבלתי מכתבך ע"י רץ מהיר. תודה.

בנוגע לתעודת לויד על סכום 5 לירות ועוד, ששלחתי לך, הענין כך: הם הבטיחו לי הנחה על הכרטיסים הקודמים מא“י לחו”ל 25% בתנאי שאסע באניה זו גם בחזרה. אבל לפי שעה שלמתי אז את כל הסכום במלואו, אלא שנתנו בידי תעודה על הסכום הנ"ל, העולה לסך 25% ממחיר הכרטיסים הקודמים מחלקה שניה. ולפי קצבת המחירים בעונת הקיץ, שהיא זולה יותר משל עכשיו – שינוכה לי בחזירתי מכרטיסי החזרה.

יחד עם זה נאמר לי במפורש, כי ההבטחה של ההנחה חלה גם על כרטיסי החזרה והא בהא תליא. אבל איני יודע אם זה כתוב גם בתעודה ואם יעמדו בהבטחתם. יש לדרוש מהם בכל תוקף.

שלך בחבה

ח. נ. ביאליק

 

א’תסז    🔗

אור ליום IX/14 933 [כ“ג אלול תרצ”ג], בַּד גסטיין.

ידידי היקר מר אונגרפלד.

בכתבי אליך את מכתבי האחרון מגסטיין (מחר בשעה 2 אחרי הצהרים אני ואשתי יוצאים למֵירן) הנני רואה חובה לעצמי להודות לך שוב על החבה הרבה שנהגת בי מקרוב ומרחוק כל ימי שהותי בחו“ל. זכור אזכור לך את התהלכך לפני בווינה, את מכתביך המלאים ענין מפראג, ואת ה”דינים וחשבונות" הקטנים שהמצאת לי משם ע"ד מהלך הענינים והתפתחותם בקונגרס, את חבילות העתונים אשר הריצות אלי כפעם בפעם – את כלם אשמור בלבי, וביום פקדי – ופקדתי.

ואני במה אשיב גמול לך? ידעתי כל לא לשם גמול עשית את אשר עשית, ועל כן ינעם לי הדבר שבעתים, ועל כן גם אחזיק לך טובה שבעתים.

והיה ברוך ומבֹרך לי, ידיד יקר, וזכרת לטובה ולברכה גם אותי. ואם הטרחתיך יותר מדי – סלח. הן שנה חדשה באה לקראתנו; בזכות השנה החדשה – סלח ומחל.

ושלום לך בשם אשתי, הזוכרת אותך לטובה.

בתודה ובחבה

ח. נ. ביאליק

 

א’תסח    🔗

[כ“ג אלול תרצ”ג], Bad Gastein.

[תרגום מאידית]

לה' מ. דלפינר ורעיתו בווינה.

ידיד יקר ונלבב,

היום, בשעה שתים אחר הצהרים, אנו יוצאים מגסטיין למירן. עד היום היה מזג האויר פה יפה מאד ושפרה עלינו פה מנוחתנו. מקוים אנו, כי גם במירן נבלה בטוב. ומלבד זאת לא נוכל להשאר שם אלא ימים מעטים, ולא חשוב כבר מה יהיה מזג האויר שם.

ושוב תודה מעומק הלב לך, ידידי היקר, על הכל. יחסך אלינו, ה' דלפינר היקר, נגע עד עומק לבנו. לא נשכח זאת לעולם.

ברכה מעומק הלב לשאר ידידינו: לד"ר רוטבלום ורעיתו, לה' ברנרד דלפינר, לה' בריל ולה' אונגרפלד. אזכור את כלם לטובה.

ידידיכם המסורים לכם באמת

ח. נ. ביאליק

מ. ביאליק

 

א’תסט    🔗

[1933] ¹²⁹IX /14 [כ“ג אלול תרצ”ג], בד גסטיין.

לצבי דיזנדרוק בסינסינטי.

ידיד יקר,

מחשש דחיה, הגוררת דחיה חדשה עד אין סוף, אני קופץ ומשיב לך מיד, תיכף לקבלת ספרך¹³⁰ ומכתבך. הם באו שניהם ביום אחד. איני צריך לומר לך עד כמה שמח אני לצאת הקובץ. דברים מפוזרים בכתבי עתים ובמאספים הרי הם כאלו אינם. יש בכך מעין קבורת יפתח, לפי האגדה (“ויקבר בערי גלעד – מלמד שנשרו ממנו אברים אברים וכל אבר נקבר במקום נשירתו בעיר אחרת”¹³¹). “היום נהיית לסופר”! כלו' איש שהביא ספר לעולם. בקצור, יפה עשית, ויפה עשה גם ה“דביר” שנעשה שליחך.

קראתי, לפי שעה, את הקדמתך. “עברי” קשה. רואה אני, שאתה הולך ומקשה עצמך יותר ויותר. מאמריך – לפי השמור בזכרוני – אף הם קשים, אבל לא כל כך. אמנם הענין שהיית רוצה להסבירו קצת קשה הוא, ואעפי“כ. אין זאת כי אם הולך אתה בדרך אלה מן הפילוסופים המשתדלים להכביד על סגנונם, לשם העלמה והרחקה מן “ההמון”. גם הרנ”ק באחד ממכתביו לבנו מיעץ כך¹³². ואעפי"כ. נשתנו הדורות. האנגלים והצרפתים נוטים להקל. רק האשכנזים מחמירים, ואתה מבית מדרשם.

בגופי המאמרים עדין לא עיינתי. את רובם ודאי קראתי כבר, כל אחד בשעתו, אבל אין זה פוטרני מקריאה שניה. כשאפנה אשנה, ואכתוב לך שוב.

איך עלה על דעתך לחשוב, שמא יש לי תרעומת על מסרך את תרגום אפלטון שלך¹³³ למו“ל אחר¹³⁴? וכי חשוד אני בעיניך על כך? האם לא אחת היא, ע”י מי יצא הספר הטוב – ובלבד שיצא. אדרבה, מחזיק טובה אני לך ולמו"ל, יהי מי שיהיה, שהבאתם ספר חשוב לעולם. אני אהיה מן הראשונים הקופצים עליו.

ושלום וברכה לך, ידיד יקר.

המתגעגע עליך

ח. נ. ביאליק

אני ואשתי עומדים לצאת בעוד שעה למירן. אשתי אומרת לך שלום וברכה.

 

א’תע    🔗

[14 ספטמבר 1933. כ“ג אלול תרצ”ג].

בד גסטיין, שעה לפני נסיעתי.

כבוד הסופר הותיק ה' מ. מבש"ן בתל אביב.

סופר יקר ונכבד,

היה ברוך ומבֹרך כי פקדתני לטובה ותשלח אלי את קובץ מאמריך היפים¹³⁵. כבר ידעת וגם שמעת לא אחת מפי, עד כמה אני מחבב את סגנונך הנקי. אך מעטים הם הסופרים בזמננו השוקדים על שמירת הלשון בטהרתה כמוך, ואולי אין גם אחד. זכות זו בלבד דיה שתעמוד למאמריך לתת להם שארית. ואולם בין המאמרים יש כאלה, ולא מעטים הם, אשר צפנת בהם גם חזון רוח והָגוּת לב נאמנים, ואלה ראויים להתקיים גם בזכות תכנם. הרבה מן הפרקים יזכו בודאי להאסף אל ספרי המקרא היעודים לבני הנעורים, והמורים ישמחו עליהם מאד. אין לי אלא לברך אותך, כי תזכה להוסיף על מאמרי הקובץ עוד מאמרים רבים וחדשים, אשר יקָבצו גם הם אל מקום אחד – ועיניך רואות.

המוקירך מאד

ח. נ. ביאליק

 

א’תעא    🔗

933 IX/15 [כ“ד אלול תרצ”ג], מירן.

פיכמן היקר,

בתחלת השיר¹³⁶, בשורה השלישית, נפלה בשעת ההעתקה פליטת קולמוס מכאיבה: תחת “ולמלא פניו עגמה” צ"ל: “ולמלא פנותיו עגמה”. בבקשה לתקן זאת, ואפילו אם כבר נדפס השיר יש לחזור ולהדפיס דף זה, שנפלה בו הטעות, מחדש. ראה השבעתיך. אי אפשר בשום פנים להניח מלת “פניו” כמו שהיא בלי תקון. ואולם מקוה אני, כי השיר עדין לא נדפס והכל יבא על מקומו בשלום. מלבד זה יש לתקן בשורה הששית שלפני האחרונה ולכתוב “תרמיל מעוך” תחת “תרמיל מקומט”. זכר זאת!

עיניך הרואות, כי נמצא אני במירן. מפי רופאים וידידים “מומחים” צֻויתי לבֹא הנה לשם “שלפי רפוי” – נאכקור בלעז. גסטיין גבוה יותר מדי, ולא טוב לרדת לשפלת הים שבתל אביב בלי מעבר ממוצע בינתים. ומירן הוא מקום הנאות לכך.

אמרתי לשוב באניה היוצאת בטריאסט ביום 27, ואולם לפי שעה הדבר מוטל בספק. יש אי-אלו קשיים ומעצורים בדבר. ואעפ"כ אין הדבר מחוץ לגדר האפשרות, וכמדומה, שהמעצורים יוסרו סוף סוף.

ברכת שלום לבת שבע.

שלך ח. נ. ביאליק

שלום לך ולבת שבע בשם אשתי.

 

א’תעב    🔗

[מירן], 933 IX/15 [כ“ד אלול תרצ”ג].

כ' הד"ר דוד רוטבלום בווינה.

שלום וברכה ידידי היקר.

רואה אתה לפי הכתֹבת שלמעלה כי כבר באתי אל המנוחה במֵירַן במלון ברמן ועל פי כתֹבת זו תואיל לצוות להמציא לי את כרטיסי האניה.

כמדומה, כי לא היטבתי להסביר לך במכתבי הקודם את ענין ההנחה והאַוואַנס. בבחרותי שמשתי מנהל חשבונות בעסקי יער של עצמי, ושותפַי מצאו קורת רוח בעבודתי החשבונית, שהיתה תמיד מדוקדקת וברורה. אבל מאז נסתלקתי מן העסקים הסחתי דעתי ממעשה החשבונות ואין משנתי ברורה בהם. אנסה בכל זאת להסביר לך את הענין פעם שניה:

א) יש שתי עונות למחירי הכרטיסים¹³⁷ הנורמליים: עונת הזול ועונת היוקר. יציאתי מא"י חלה בעונת הזול, וחזירתי עתה – בעונת היוקר.

ב) ביציאתי היה המחיר הנורמלי של הכרטיס במחלקה השניה בערך 17 לירות א“י ועוד פרוטות. בדרשי מחברת לויד הנחה – הסכימה לתת לי בתנאי שאתחייב גם לחזור באניתה. אנכי קבלתי את ההתחיבות, ואז נתנה לי את השובר (שהמצאתיו לך) על הסכום של חמש לא”י ועוד משהו (כמדומה 410 מילים) בתורת הנחה על תנאי על שני כרטיסים, כלו': באם שאקנה את שני הכרטיסים לחזרה ינוכה לי סכום זה ממחיר הכרטיסים האחרונים בתורת הנחה למפרע על שני הכרטיסים הראשונים.

ג) עם זה הובטח לי בפירוש, וכן רשום אצלי בפנקסי, כי גם על כרטיסי החזרה תנתן לי הנחה. אלא שמחיר כרטיס החזרה עם ההנחה יהא מחירם כמחיר כרטיסי היציאה בלי ההנחה, לפי שכרטיסים אלה – של החזרה – מכירתם חלה בעונת היוקר, בזמן רבוי הנוסעים החוזרים לבתיהם. לפי החשבון שרשם בפנקסי מנהל חברת לויד בתל אביב בידי עצמו אהיה צריך לשלם עוד בעד שני כרטיסים מחלקה שניה סכום של 1900 לירות איטלקיות (שהן 29.215 לירות ארצישראליות), נוסף על הסכום של דמי הקדימה הנ"ל. שני הסכומים הללו יחד מצטרפים למחיר של שני כרטיסי חזרה לפי עונת היוקר שבהנחה.

ד) שעור ההנחה הוא, כמדומה, לפי חשבון זה רק 15%, ולא 25%, אבל לא עיינתי עוד בדבר, ואולי אני טועה בחשבון.

ה) המשא ומתן היה ונגמר בכרטיסי מחלקה שניה. אבל שורת ההגיון נותנת, כי גם במחלקה ראשונה הם חיבים לתת הנחה, והנחה גדולה, שהרי הדברים קל וחומר. בנוהג שבעולם התגרים לעשות לסחורות יקרות-מחיר, שהקופצים עליהן מועטים, הנחות גדולות מאלה שעל סחורה זולה.

כמדומה, שהדברים ברורים עתה. בין כך ובין כך, המנהל רשם בעצם ידו בפנקסי את חשבון הסכומים שעלי לשלם בעד כרטיסי החזרה בהנחה. סכום זה (1900 לירות איטלקיות) רשום, כמדומה, גם בשובר שהמצאתיו לך, ומחיר זה הוא, לדבר המנהל, מחיר שיש עמו הנחה.

וסלח לי על החשבונות. אלהים עשה את האדם ישר, והם בקשו חשבונות רבים.

שלום וברכה לכל ידידינו בשמי ובשם אשתי.

המחבקך ומנשקך באהבה

ח. נ. ביאליק

נ.ב. עליך להזכיר לחברה, כי ציר ציוני אני. כאן, במירן, נפגשתי עם הרבה צירים וכלם קבלו הנחה של 25% במחלקה שניה. ובמה אגרע אנכי? עליך לדרוש זאת בכל תוקף. על המחלקה הראשונה יש לדרוש הנחה גדולה יותר.

 

א’תעג    🔗

[מירן, 1933] IX/16 [כ“ה אלול תרצ”ג].

[לד"ר ד. רוטבלום]

ידידי האהוב,

שוב באותו ענין:

היום נודע לי דבר חדש בענין הכרטיסים: מי שנתן דמי קדימה לחברת האניות על כרטיסים, זַכַּאי הוא להודיע לחברה שבוע אחד לפני צאת האניה את רצונו לצאת באניה זו, והחברה חייבת לתת לו מקומו, ואם אין המחלקה הזאת, שקנה לו הנוסע מקום בתוכה, פנויה, החברה חייבת לתת לו מקום במחלקה אחרת, עליונה יותר. בנדון שלנו חייבת אפוא החברה לתת לי שני מקומות במחלקה ראשונה ובאותו המחיר של מחלקה שניה ועם הנחה. שים לבך לדבר ודרוש בכל תוקף את המגיע לי עפ"י דין.

ועוד רעיון חדש: האין כדאי לדחות את הנסיעה עוד לשבועַיִם, כדי לנסוע ב“מרתה ושינגטון” אחרי סוכות? הן עודף המחיר הרי יספיק לי לדור כאן שני שבועות, ונמצא שאיני מפסיד כלום. התבונן בדבר והודיעני דעתך.

שלך באהבה

ח. נ. ביאליק