באניה “קוממיות”

נעניתי לבקשת החברה העברית לחקר ארץ־ישראל ועתיקותיה לפתוח את הכינוס הששי שלה לידיעת הארץ, בשיחה על היהודים והים. והנני למסור מראש הודעה: לא איש מדע הוא הדובר, כי אם אחד חובב מדע, אשר ענין לו ביהודים ובים.

ידוע כי שטחי הימים והאוקינוסים תופסים 71 אחוזים (פחות שתי אלפיות) משטח הכדור כולו. והם יכלו להיות מעצור בל־ינוּצח לחיבור עמים וארצות. אף על פי כן נוכל לקרוא לשטחי הימים והאוקינוסים: שדה תחבורתי.

הנחה מוסכמת היא כיום, כי הכבוד של הנצחונות הראשונים על הים מגיע לאנשי החופים של המזרח התיכון – הם החופים אשר גם למולדת ישראל חלק בהם. עוד טרם ידע האדם באירופה כל כלי־שיט, מחוץ לדוּגוֹת, הבינו אנשי החופים הללו להתקין כלי־שיט להפלגה בימים רחוקים וסחרו לארצות אירופה, אפריקה ואסיה. יש עדות כי הם היו מגיעים בצפון אירופה עד לעבר האיים הבריטיים, באפריקה חדרו עד מדבר סהרה. אשר רמותיה היו, אגב, בזמנים הקדומים ההם, ברובן רוות וירוקות. ובאסיה – עד מעבר למפרץ הפרסי.

ובמאמר מוסגר: השיט איננו הנצחון היחידי, אשר אנשי חופי המזרח של הים התיכון נחלוהו ראשונים; הם הקדימו את האדם האירופי עוד בשני כיבושים מכריעים: ראשית דעת הכתב וראשית ניצול המתכת.

הים התיכון היה איפוא שַמָש גדול לתרבות האנושית, מרכז בראשית לקדמת האדם. עוד לא נפתרה השאלה: איזו מארצות המזרח הקרוב הסובבות לים התיכון, ילדה את הספנות: אם זו מצרים ואם זו פרס, שהיא הפרוזדור הימי לבבל, ואם זו כנען – אך אין חולקים על כך, כי כנען פיתחה את הספנות הגדולה הקדומה. מאין באו הכנענים? – עדיין חידה היא. והנה מה שאומר בנידון זה פרופסור נ. סלושץ ב“ספר הים”, שהוצא על ידי החבל הימי לישראל: “מתוך כל העדויות והידיעות אשר בידינו, יוצא ברור, כי כשם שהתרבות המזרחית בכללה יצאה מארץ שנער, כך עלתה גם הספנות הקדומה מחופי ים פרס וערב. היא התפשטה בזמן קדום על פני נהרות בבל מזה וחופי ערב מזה. הספנות – הוא ממשיך – עלתה מן הים האדום, כמו שקראו הקדמונים לכל מערכת ים האוקינוס ההודי. יחד עמה עלו לחופי ים הצפון גם בני־אדם אדומים (Phoinikes ביוָנית), בני חם – בעברית”. חלקנו בשלב הקדום, הכנעני, של הספנות הגדולה הנהו מעורב בחלקי עמי כנען בכללם: הוא מרומז ב“זבולון לחוף ימים ישכון”, ב“דן יגור אניות” וב“אָשר על מפרציו”. האחת הידועה לנו במפורש היא הקמת הצי בעציון גבר – ורק באשר “נשברו האניות” נשאר לנו זכר מפורש עליהן. ועוד זכר מפורש נשאר לנו מן המרד הימי של היהודים במלחמה הגדולה עם רומא, בשנת 66. הצבא הרומי, אשר עלה עם קסטיוס גאלוס ממצרים, ביקש לקדם כל נסיון של התקוממות מצד הים וראה ראשית לו להחריב את יפו ולנשל את הספנים היהודים העזים. אבל עד מהרה נחל המצביא הזה תבוסה ניצחת במלחמתו בחיל המורדים. ואז שבו והתקבצו ביפו יהודים רבים מערי הגליל ומערי הים והם מיהרו לבנות – אומר יוספוס פלביוס בספר מלחמותיו (ב‘, ט’, ג') – “המון ספינות של פירטים, אשר עשו מעשי שוד בדרכיהם בין סוריה, פיניקיה ומצרים – וסגרו את דרך השיט בפני האניות (הנושאות בר) ממצרים”.

התלקחה מלחמה עזה בים, אשר בה, אמנם, היתה יד הרומאים על העליונה, אבל על חשיבות הנצחון מעידה העובדה, כי לחג הנצחון של רומא הובאו ספינות יהודיות לראוָה, וכן ציוה טיטוס לטבוע מטבע “יהודה הימית” – Judea Navali. לקט העובדות על חלקנו בקידום הימאות והספנות בתקופת הביניים, בנדידתנו, עם גולה, בקרב העמים, – הולך ורב. אך ספק הוא אם נגיע לפרשה מבררת, כי באין תחומי מולדת – תחומי יצירה מנַין?

והנה שבנו למולדת, רוּבנו בדרך הים. שירי הים של יהודה הלוי הם העדות אשר תעמוד לדורות באהבה העזה למולדת, המנצחת את הים. בכוח האהבה הזו בנינו – והגענו להכרח לעמוד על נפשנו ועתידנו במלחמה, אשר כללה מרד ימי גדול, הוא מרד ההעפלה. האניה הזאת – “קוממיות” – הנושאת אותנו, היא אניה אשר לקחה חלק במערכות ההעפלה. והגענו למלחמה מיוחדת: המלחמה על הנגב. וזכינו לנצחון, אשר העמיד אותנו על חוף אילת – הפתח ליַמי הדרום. ואנו מקיצים לחיינו החדשים כעם ימי.

תשרי תש"י.