מועצת המדינה הזמנית

הגרעין של תקנה זו (הארכת התוקף של תקנות שעת חירום), שאני מדבר עליה, הוא בזה, שבאחד הלילות ברחו האניות מחופי הארץ. מנמל תל־אביב ברחו עשרים ואחת אניה. המטענים שהיו מיועדים לישראל לוקחו בחזרה מן הארץ והוטלו לחופי איטליה, יוָן, ולחופים אחרים. מהם פורקו במצרים והמצרים החרימו אותם. הופיעה השאלה, כיצד לרכז ולכוון את פיזורי הסחורות והמטענים ולהחזירם אלינו. הגענו למסקנה שיש צורך לתת כוח בידי המפקח להובלה ימית, להורות לאניות שבדגל ישראל לאן ומתי יסעו, מה להטעין על האניה ומה לפרוק מעליה, וגם לקבוע מחירים ועוד. תקנה זו היא מאותה הסידרה, שיש להאריך את תקפה לשלושה חדשים.

רק מלים אחדות, לא לצד ההלכה, אלא לצד המעשה שבדבר. לא הסתפקנו במתן כוח למפקח על הובלה ימית, אלא הזמנו את האגודות המעטות שיש להן אניות בדגל ישראל. איגדנו אותן באיגוד אחד, קבענו אתן, והן עצמן קבעו, ללכת לאותם הנמלים ולאותם המקומות שמשם צריך להביא סחורות: הן משתדלות להשיג בדרך של צ’ארטר – אניות, שאפשר להחיש אותן למקומות הנחוצים ולהביא את הסחורה הנחוצה. במשך זמן קצר רוכזה מחצית המטען המפוזר והוחזר לארץ־ישראל; בינתים התחילו אניות לחזור, ובינתים קיבלו גם אניות אנגליות יניקה מהחלטה אחרת, שמותר להן ללכת לחופי ארץ־ישראל. אין כל בטחון שלא נעמוד בפני חידוש כל הפרשה הזאת, ושרק באניות שלנו נוכל לדגול. עלי לציין, שמצד האוצר ניתן לנו כל הסעד הדרוש, תנאים מיוחדים שבעלי האניות היו זקוקים להם.

בשעתה פעלה תקנה זו פעולה מצוינת, חשובה למדי, והכל יחד יצטַרף להצלה פורתא; כי הצלה אמיתית תבוא רק באניות רבות שלנו.

אלול תש"ח.

בישיבה כ"ד של מועצת המדינה הזמנית

אני מרשה לעצמי לחלוק על דעתו של הרב פישמן, לא רק על הדעה, אלא גם על הגישה שלו. מאימתי פסולה המנורה בכלל בתור סמל? מדוע אין המנורה סמל? זהו כלי מִקַדמת האומה, כלי מאיר, מבית־הקדשים שלה. מדוע אין זה סמלו של הרב? ואם זה סמל, שיכול לאחד את הרב ואת הצעירים שבצעירים שלנו. מהו הרע בדבר? אבל אין דבר קשה בעולם מלמצוא חמישה או עשרה אנשים שיהיו חברים לטעם. הם יכולים להיות חברים לדעה ולכל דבר. אולם לא לטעם. מן ההכרח להכריע בדבר זה. ומכיון שזה ענין של טעם, הרי אי אפשר לגזור מראש. שטעמי אני קובע בענין זה. טעמו של הרב כטעמו של רב, טעמים של אחרים כטעמם של אחרים.

לא הייתי בישיבה שהחליטה על סמל זה. לא הייתי בישיבת הועדה. אך נטלתי רשות הדיבור, כי השתתפתי בועדה המצומצמת שישבה עם המומחים, ועוּבדות יש לקבל בתור עוּבדות. הועדה לא המציאה לא את הלולב ולא את האתרוג ולא את הפסוּק. אפשר לקבל או לא לקבל זאת, אך לא הועדה המציאה כאן משהו. היא לקחה את הכל מהמוכן. ולא בחנות של ויצ"ו, אלא בקיומה העתיק של האומה. יושב כאן פרופסור סוקניק, שנתגלגלה בזמן האחרון זכות גדולה על ידו עם גילוי המגילות הגנוזות. הוא היה אחד המומחים שהוזמנו לועדה יחד עם מומחים אחרים לאֶסתיטיקה, אמנים וציירים. הועדה היתה חייבת לעשות זאת. ענין המנורה הוחלט מראש. כשביררנו את הענין הציע פרופסור סוקניק את דעתו, ואני מציע למועצת המדינה לתת לו רשות לחוות את דעתו גם כאן כמומחה.

לא המציאו כאן שום דבר. ברובי החפירות, שבהן נמצאה המנורה, היא נמצאה עם הסמלים המשלימים הללו, עם הכתובת “שלום על ישראל”. פרופסור סוקניק עמד בכל תוקף על כך, שאם בוחרים במנורה כסמל, יש לקחת אותה כמו שהיא מצויה ברוב העתיקות שלנו. אני עצמי, נזדמן לי לפני זמן קצר לראות דוקא משקל מתכת, חצי מנה, שיש עליו ציור המנורה בלי סמלים אלה.

ובענין הכוכבים שהוסיפו וצירפו אל הסמל, נראה לי שהתוספת הזאת אינה מצטרפת יפה. למנורה של שבעה קנים מיוּתר להוסיף שבעה כוכבים. שכן שבע שלהבות כמוהן כשבעה כוכבים. למעשה הוצעה כאן מנורה עם הסמלים האלה, כפי שהיא מצויה ברוב העתיקות. הצעתי בועדה המצומצמת כתובת אחרת: “שלום לקרוב ולרחוק”. חשבתי שפסוק זה מתאים בתור קול קורא מציון. חוששני כי המשא־ומתן במועצת המדינה בענין זה זז קצת לצד גישה קלה יותר. הייתי רוצה שהמשא־ומתן ישאר ברמתו. אנו יכולים לקבל את התבניות שמצאנו אותן בעתיקות או לא לקבל. נוכל לקבל את המנורה בלבד ונוכל לקבל את המנורה ולהוסיף עליה פסוק אחר.

יש הבדל בין מחבר ובין מבקר. הרב פישמן, שהוא גם מבקר וגם מחבר, יודע שמלאכת הביקורת היא קלה יותר. מכל ההצעות החיוביות שקראתי בעתונות ושחיפשתי אותן וששמענו עליהן, יש לעת עתה כאן הצעה אחת: חזרה אל “מגן־דויד” וחזרה אל ספר־התורה. ברור לי, שאם אנו זזים מהצעת המנורה, נכנסים אנו לאיזה מרחב או של ריבוי הצעות או של חוסר כל הצעה חשובה.

תשרי תש"ט.

והבית בהיוסדו לפני כ"ד שנים: ברל כצנלסון תלה בו את מנורת־הזהב, היא מנורת האיחוד, אשר האירה בבית בכל פינותיו, ומאירה בו עד היום הזה. משה בילינסון ממונה בו על תמידים כסדרם. ואליהו גולומב ממונה על השערים, נכנס ויוצא. נכנם ויוצא – ואתו דוב הוז ויצחק יציב ומשמרות־משמרות של פרחי־כהונה. גדול היה האור. אך הבמות לא סרו… ויש לשמור על האור – לימים יבואו.

חשון תש"ט.

במועצת ההסתדרות ס"ב

אותה טבלה קבועה באולם המלאכה בתכניון העברי בחיפה – לכבוד יסוד ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל לפני 28 שנים – יש לשים לה מסגרת סביב סביב ולחרות עליה: נוסדה מדינת ישראל.

עברנו כברת דרך, כברת דמים – ועדים עמים כוּלם: עברנוּה! – משעבוד לגאולה. ואולי תציין את המעבר הזה בצורה היותר סמלית אותה דרך הגבורה לירושלים אשר נפתחה היום במעמד חגיגי רב. איו בתנועתנו מידה של פולחן אישי. הפולחן האישי מהווה סכנה לתנועתנו, כמו לכל תנועה אחרת. אולם רואה אני חובה לעצמי להביע במועצת ההסתדרות הזאת, הראשונה במדינת ישראל, הוקרה חברית לאחד בתוֹכנו, היושב אל יד השולחן, אשר פתח היום כביש זה, ואשר הייתי עד להתלבטויותיו ביסורי ההחלטה הנמרצת לעלות על ירושלים ולהילחם לה ולפרוץ אליה.

חזר ונתרחש בתולדותינו החזיון המופלא: רבים ביד מעטים. מזוינים ביד דַלֵי ציוד. והננו היום עם עצמנו: אין זר מפקד ואין זר שליט. היינו לעם לוחם בפועל ממש, לוחם על כרחו, מאין ברירה. קם לנו, לתדהמת אויבינו, צבא מנצח לחטיבותיו ולפלוגותיו, למפקדיו ולטוראיו. קם לנו צבא במין קימה כזאת ובמין תנאים כאלה, שמי יודע אם נמצא דוגמתם בקורות העולם.

ולא רק צבא יבשה. ילד נולד לנו – צי ימי, אשר עלה מתוך גלי ההעפלה ונתחשל ביסוריה, וכבר שׂרה אל גדולים ויכול להם. ובן לילה צץ חיל אויר, אשר גונן, אשר חיפה, אשר התקיף. וחגורת איל של בנים ובנות, אחים ואחיות. נפתחו אפקים לעלית־עם, אשר אליה כמהה נפשנו. אשר למענה ומתוך חזיונה נוסדה לפני עשרים ושמונה שנים הסתדרות זו, אשר מנתה אז חלק החמישים ממספר חבריה כיום. נוצר בסיס ממלכתי להתישבות חקלאית, אשר אני מקוה כי השבים מהמערכה יקחו בה חלק נכבד וחשוב. ניצר בסיס לחרושת המעשה, לתנופת תחבורה, לשיכון רבתי.

אך כל הבסיסים האלה כולם תלויים בחוט שׂערה אחד: כי נהיה מה שהננו צריכים להיות. מה שרצינו להיות, מה שנתן לנו כוח להגיע עד הלום.

אנחנו ניצבים פה היום שלושה ציבורים יחד: אלה אשר אינם עוד ואשר זכרם רענן ויקר לנו, אלה העומדים חגורי כוח ומזוינים באשר הם וערים לכל התנפלות, נכונים לקדם כל סכנה, ואנחנו – רוקמי המשך המפעל במדינה המוּגנת. ולא רק לנו לעצמנו אנו חייבים את השמירה על מהותנו, על מהות תנועתנו, על ערכיה וקניניה המוּסריים הנאמנים – אנו חייבים זאת לאלה העומדים על משמרותיהם על גבולות המדינה. אנחנו חייבים זאת לאלה אשר יצאו למערכה ולא חזרו עוד.

ההסתדרות של העובדים העברים – על פי הרכבה, על פי היקפה ועל פי חזונה – היא אחת הערובות הגדולות לתוכן מדינת ישראל, לנקיונה ולנאמנותה לתכליתה: לחיות כיהודים חפשים חיים אנושיים בעלי ערך. ואין חיים בעלי ערך אלא חיי יצירה, חיי עמל, מוּארים ומודרכים באור מדע ומוסר, בשויון, בחופש, באחדות. כזאת נוצרה הסתדרותנו – ולוּ תהי כזאת בעתיד הקרוב והרחוק ועד סוף כל הדורות.

כסליו תש"ט.

במועצת המדינה הזמנית

אני שמח להודיעכם, שבישיבה המשותפת של חברי הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות היהודית, שנתקיימה שלשום בירושלים עם שובו של מר ישראל גולדשטין. גזבר הסוכנות היהודית, ובהשתתפותו, נתקבלה ההצעה על השתתפות הועדה – מחצה על מחצה, של הנהלת הסוכנות היהודית והממשלה, בתקציב החינוך לשנה זו, בגדר של מיליון ו־600,000 אלף ל"י. סכום זה יועמד משני מקורות אלה: מן הממשלה ומן הסוכנות היהודית – לפקודתה של רשות־החינוך הזמנית, שתבדוק את פרטי התקציב, תוך שימת הדגש העיקרי על קליטת ילדי העולים בגנים ובבתי־הספר.

אולי יהיה למועצת המדינה ענין בכמה פרטי ידיעות על כיתות חדשות לילדי העולים שכבר נפתחו: בג’בּליה, בנוּזהה ובמנשיה, שהן שכונות יפו; ברמלה, ביהודיה, בבית־דגן, בעכו ובתל־חנן, היא בלד־אל־שייך לפנים.

בבתי־ספר חדשים אלה כבר לומדים למעלה מאלף ושש מאות ילדי עולים, מהם בחסות הזרם הכללי – קרוב לשש מאות; בחסות זרם העובדים – שבע מאות ילדים ובחסות זרם “המזרחי” ו“אגודת ישראל” – קרוב לארבע מאות ילדים. עלי להדגיש שמספר הנקלטים בבתי־הספר הקיימים בערים, במושבות, בקריות ובמשקים, היא לפי ההנחה המקובלת במחלקת החינוך – לא פחות מהמספר הנ"ל. אלף תלמידים במקומות החדשים – כך מניחים. אמנם אין על זה רישום מדויק, אבל מניחים, שנבלעו בתור מוסדות החינוך של הישוב, ובעיקר במקומות מסביב לחיפה וכן ביתר המקומות – אותו מספר ילדים.

בויכוח במועצת המדינה נאמרו דברים חשובים, לפי עניות דעתי, להערכתו של החינוך העממי בישראל. אין לי ספק, שראשי־התיבות של המלים: “חינוך־חובה־חינם” – אות אחת מוכפלת שלוש פעמים – יהיו לסיסמת המדינה כולה, ומשא זה יוּרם; מחובת המדינה ומחובת האומה להרימו. אולי זוהי בכלל הנקודה העיקרית, שלמענה דרשנו ורצינו במדינת ישראל. אין ספק, שיש לבטל – והמדינה תבטל – לא רק את שכר הלימוד הנופל משום מה על הורי הילדים בלבד, המביאים את ברכתם זאת לעם – ואין ברכה כילדים. זהו עוֹל שצריך להיעקר ממדינת ישראל. אין לי ספק, שגם דמי־ההרשמה טעונים ביטול מוחלט, גם אם לא הצלחנו לעשות את הצעד הזה השנה.

נכון, שלשם ביצוע דברים גדולים אלה יש הכרח בסעד לחינוך, והוא יהיה. רשות החינוך הזמנית מורכבת: מוַעדת השרים, מועדת ההנהלה וממחלקת החינוך. ועד החינוך – רשות זו אינה אלא זמנית, המשמשת מעבר למימון החינוך ולהשכלה. אני מקוה שמחלקת החינוך תשים לב לכמה הערות הנוגעות לפרטי הדברים בקשר לחינוך.

לפרטי ההערות בויכוח אציין רק שתי הערות – לא מתוך כך שהערות אחרות אינן חשובות – את הערתו של מר סעדיה כובאשי על החשיבות בעזרה לתלמידים בעלי כשרונות, לתלמידים מחוננים המצטיינים בלימודים ומראים כוחות רוחניים חשובים, לעזור להם לעלות בסולם הידיעה וההשכלה, בין אם זו השכלה מקצועית ובין אם השכלה כללית. יש לקדם אותם ולהעלותם להשכלה תיכונית ואחר כך להשכלה גבוהה. לא אטעה אם אומר, שמחלקת החינוך עושה זה שנים אחדות צעדים צנועים במגמה זאת.

כן ראויה לתשומת־לב מיוחדת ההערה, שנשמעת מצד חברת מועצת המדינה, הגברת רחל כהן, על החשיבות להגביר בשנים אלה ולהרחיב, ואולי גם להעמיק את ההכשרה, את מוסדות ההכשרה למורים, למורות וגננות; כי הרבה נרות, הרבה מאורות כבו בשמד הגדול, בחורבן ובהתנוונות שבאה אחריהם, של נוער ללא חינוך סדיר וללא בתי־ספר. יש להדביק את הזמן שהרס את אלה ויש למצוא דרך כיצד להתגבר על זה. נשאלה שאלה מפי חבר המועצה גרבובסקי: היהיה אומץ־רוח לממשלה לקרוא אל הסדר את העיריות והרשויות המקומיות, שנטלו לעצמן את הרשות לקבל החלטה בניגוד לחוקה הקיימת ולקפח את אחד הזרמים? שאלה זו נענתה עוד טרם נשאלה. ועלי לחזור ולקרוא קטע אחד מדברי־הפתיחה הקצרים שלי בישיבה הקודמת: “אך מנוי וגמור עם הממשלה לא לקיים להבא את השיטה הכפולה של תמיכת תקציב החינוך המרכזי בעיריות וברשויות המקומיות ועם זה גם החזקת בתי־ספר בתוך תחומן של העיריות והרשויות הללו על חשבון התקציב המרכזי. הממשלה תדרוש מכל הרשויות המקומיות: החזקת כל בתי־הספר, הקיימים לפי החוקה, ברשותן”. כן עלי לתקן פליטת טעות של חבר מועצת המדינה, מר ברל רפטור, ששאל מדוע לא הודגשה העובדה של נשיאת תקציב זה בעוֹל החזקת בתי־ספר לנערים עובדים? האמת היא שהדובר אמר: “הנני מבקש להטעים: נשיאתו בעול בתי־הספר לנערים עובדים וכן תמיכתו בבתי־הספר למלאכה למקצועותיהם”. אשר למספר הערות, שנשמעו בויכוח זה בנוגע לצורת המבנה של רשת החינוך הזמנית, הריני מודה מראש כי מבנה זה איננו משוכלל ואיננו מאוזן מכמה וכמה צדדים, אבל יקרוֹ של הענין חייב אותנו, שלא נזדקק בפרטים, ואפילו בפרטים חשובים, הוא חייב אותנו להתקין לאלתר מהלך סדיר של עניני החינוך, בלי לבטל אף יום אחד של תלמוד־תורה. וכבר ציין מר ציזלינג שהצלחנו בזה, למרות החשש שהיה לרבים: גם למורים, גם לחברי בהנהלת הועד הלאומי, וגם לעצמי, שדבר זה לא יעלה בידינו לסדרו בלי הפסקת הלימוד. אני רוצה להביע בפומבי הוקרה להסתדרות המורים ולמרכזה, שעמדו אתנו במאבק וויתרו על כמה וכמה דרישות.

גם הזרמים נדרשים לויתורים מסוימים. ישמש לדוגמה הרכב מחלקת החינוך. חברי מועצת המדינה יודעים שמחלקת החינוך היתה מורכבת כל השנים ממנהל מחלקת החינוך ומשלושה מפקחים ראשיים של שלושת הזרמים. אנו החשבנו שילוב זרם החינוך של “אגודת ישראל” בתוך המסגרת הכללית של חינוך ישראלי, ולא מטעמי “הפרד ומשוֹל”. נשמע דיבור כזה בויכוח הקודם: “מי יודע אם לא היתה בזה כונה עמוקה”… אל תיחסו לממשלה “עומק” גדול כל כך, שהנה מתוך “כונות עמוקות” הכניסו את “אגודת ישראל”: הכונה היתה פשוטה: לחסל מחיצה אחת מיותרת בשעה שאנו עומדים על סף מדינת ישראל, והצלחנו בדבר. אך הזרם הכללי וזרם העובדים, שכל אחד מהם היה שליש בהרכב של מחלקת החינוך (אם לא לחשוב את המנהל), נהפכו כל אחד ואחד על ידי החלטה זו לרביע, והם קיבלו את הסידור הזה – אם גם נעשה לכבוד הזרם של “אגודת ישראל”, שהוא מועט במנין אליבא דכולי עלמא. רבותי, חברי המועצה! הייתי מבקש מכם להקדיש רגע מחשבה לכך, שהיציקה הבאה של הנהלת החינוך במדינת ישראל תהיה בהכרח שונה מן היציקה הקודמת: היא תכלול גם את נציגי האוכלוסין הערבים במוסדות ההנהלה, והעקרונות שעליהם תיבנה יהיו עקרונות ההולמים את המדינה, ולא עקרונות שהיו טובים לנו בתוך האוטונומיה הלאומית שלנו. אך עלינו להביא בחשבון, שהמעבר מן האוטונומיה הלאומית למדינת ישראל הוא מעבר המחייב אותנו להתבונן מחדש גם אל הכלים שהתרגלנו אליהם ולראות איך לבנותם במדינת ישראל.

אגב, אני רוצה להודיע למועצת המדינה, שלפני ישנה כבר רשימה של 4248 ילדי ערבים הלומדים בבתי־ספר שהם ברשת החינוך הזמנית במדינת ישראל. והיום כבר זכיתי לקבל גם תלונה מן המורים הערבים על מיעוט המשכורת שלהם. בנצרת בלבד לומדים 1500 ילדים ערבים בבתי־ספר. המכתב נתקבל מאת המורים של נצרת על שם ועדת השׂרים. חברי מועצת המדינה, אנו קפצנו קפיצה ראשונה בענין החינוך. נדמה לי שמתוך הרגשה מסוימת של קורת־רוח יכולים אנו לאשר את החלטת הממשלה, שכן עד לשינויים מוסכמים מטעם האסיפה המכוננת יתנהל החינוך על בסיס חוקת החינוך הקיימת. שגילה הוא לא פחות מאשר 20, ואולי 30 שנה. ושעברה עם התנועה הציונית ועם הישוב את כל הדרך עד עצמאותנו. ואנו יכולים להפליג לקראת העתיד תוך הסיסמה הנועזה, שאחד הנואמים העלה בויכוח הקודם, סיסמה חינוכית מדברי חז“ל: “אל תגעו במשיחי. אלו תינוקות של בית רבן”. חז”ל ראו מבעד לתינוקות את הכוחות הצומחים מהם.

ולא אפליג בדברים על זכות קיומם של הזרמים. אגיד רק זאת: אחדות החינוך הישראלי בדור שאנו חיים בו (שמר ויינשטיין חי בו ושאני חי בו) תלויה כשלהבת בפתילה בזכות כל אחד משלושת הזרמים העיקריים האלה (עדיין אני גורס שלושה זרמים, שכן בטוח אני שהזרם הדתי יהיה אחד בעתיד הלא־רחוק) להקים בתי־ספר לילדיהם ולחנך אותם ברוחם. זכות שוה לכל אחד משלושת הזרמים האלה היא לגבי קיומו של חינוך מאוחד שלנו עוּבדה, שהכירה בה לפני שלושים שנה התנועה הציונית; הכירה בה מתוך חושים עמוקים, ומשהכירה את החשיבות המיוחדת שיש לחינוך בעם ישראל לכל אב בישראל ולכל אם בישראל. ידעה שאחדות החינוך יכולה להתבסס על שלושת הזרמים האלה כעל יסודות עיקריים. אני אומר כמו שאמרו אחרים: ודאי זה מן הדברים שמיעוטם יפה ורובם מזיק. ואם נלך לפצל את החינוך פצלים פצלים – ודאי נפסיד ונאבד. אך קיום שלושה זרמים אלה, זרמי השורש בחינוך העברי. הוא תנאי לאחדותו. האם מישהו דורש קומפרומיס? אדרבא, יעמיק ויתלבן הבירור. אך אל נצא בנשק החריף של קיפוח. בירור עיוּני, הסברה לציבור – אינו ויתור! מי תובע ויתור? תובעים לוַתר רק על קיפוח. עליו מוכרחים לותר, כי זה נשק חריף, העלול ליהפך נשק הדדי, וכבר אמרו שיש מקומות שזה כבר נהפך לנשק. על כל פנים, בירור לחוד, עמדה לחוד, וחוקת חינוך לחוד. אני תובע ממר ויינשטיין, כבעל תפיסה מדינית, לתבוע קיום חוקת החינוך כמוני ולהורות לחברי המפלגה שלו להצביע בעד קיום חוקה. כי אי אפשר לאחוז בשתי דרכים אלה: או מדינה וחוקה או הפקר וקיפוח. ואם מדינה וחוקה, צריך לחוּל שינוי במקומות ידועים. אני מציע הצבעה רק על אחת מן המסקנות שהצעתי, והיא: “עד לשינויים מוסכמים מטעם האסיפה המכוננת יתבסס החינוך על יסוד חוקת החינוך הקיימת ופקודת החינוך לשנת 1933, פרט לשינויים הבאים, ושיבואו בתוקף החלטות מפורשות של הממשלה ושל מועצת המדינה”.

כסליו תש"ט.

שיחה עם סופר “הדור”

פרטים על הנעשה בענפי התחבורה השונים בישראל? הן זהו בדיוק מה שגם האויב מבקש לדעת. הפרשים שהם מענינים לא נוכל איפוא לפי שעה להביא ברבים. עד יעבור זעם… אך דבר־מה בשטח התחבורה הימית הנני מוכן להגיד לך. הניסית לעמוד פעם על הופעה משונה זו, אשר אני מתחבט בהבנת סיבותיה ועוד טרם אמצא לה הסבר מניח את הדעת? כונתי לחוסר הענין והאדישות שגילינו במשך עשרות שנים תמימות כלפי ענף התחבורה. אכן, זוהי בחינת חידה במסגרת היצירה ההתישבותית הנהדרת שלנו. אין להבין זאת גם אם נקח בחשבון את העובדה, כי שלטונות המנדט עשו כמיטב יכלתם כדי להרחיקנו מן הים. די אם ניזכר באמצעים שהיו דרושים להשגת “רשות פריקה” בחוף תל־אביב! רק בלחץ מאורעות־הדמים של קיץ 1936 והאיוּם בהרעבה על ידי סגירת הנמלים חיפה ויפו זכינו לקריעת אשנב עברי לים. ואף על פי כן, ונוכח המעמד שתפסו בני הישוב בשאר שטחי פעולה כלכליים, חידה היא. ארצנו נתברכה בפרי ההדר, אשר בגידולו ובשליחותו דרך הימים לקחו היהודים חלק פעיל וראשי. עסקי היבוא מצאו להם מטפלים ומפתחים יהודים שגילו כשרון ומרץ ויזמה רבה בשטח זה. כיצד אירע איפוא הדבר שכל האנשים המעשיים הללו יכלו לראות בשויון־נפש איך מיליוני לירות רבים מתפזרות על פני שבעה ימים, כדמי הובלה, בלי שייעשה נסיון כלשהו להעמיד לפחות כלי־שיט אחד משלנו? וראוי לא לשכוח גם פרט אחד בפרשה זו, המכונה ספנוּת.

חברות האניות דורשות, רובן ככולן, מטבע קשה תמורת ההובלה על פני הימים, והוא דבר שהשגתו אינה עולה בנקל, כידוע, לשום מדינה, וכל שכן למדינה צעירה כישראל.

היזמה שבאה מאמריקה. מכאן נודעת חשיבות יתירה ליזמה שנגלתה בארצות־הברית לשם שבירת המצור הימי בימי האביב הקשים שעה שכל האניות הזרות נמלטו מחופי ארצנו. החוג אשר נרתם בעול פעולה זו הוא אותו חוג המתרכז מסביב לחברת “אמפל”¹ והחברה P.E.C. המטפלות בביצוע הקניות בארצות־הברית לצרכי ישראל. הם יסדו חברה מיוחדת לעניני הספנות, אשר הוציאה לפועל בזריזות מפליאה הפלגות מן הקצה האמריקני עד לחופי ישראל – החל מראשית ימי המצור ועד עתה. בדרך זו נעשו שותפים לפעולה שנעשתה מן הקצה הישראלי, על ידי איחוד האניות העבריות. הגורם האמריקני הזה נדרש מצד התחבורה לעשות צעד שני – כהמשך לפעולה המוצלחה הראשונה – והוא: לרכוש אניות לדגל ישראל, ולא להסתפק בשׂכירת אניות בלבד.

ודרישה זו נתמלאה: שליחי החוג הזה באו לארץ לפני כשבועיים, נפגשו עם האנשים האחראים של חברת “צים” והניחו את היסוד לחברה ישראלית, בת ל“צים”, בשם “קו ישראל אמריקה” החברה עומדת לקיים שירות ימי קבוע להובלת סחורות מנמלי ישראל לנמלי ארצות־הברית. מר אברהם אפשטין, ציוני נודע משיקאגו, שהובל לקברות ביום ה' שעבר, עמד בראש המשלחת הזאת ועוד הספיק לתת ידו לביצועה של התכנית. מבצעי המפעל הזה עומדים לשתף גם הון ישראלי פרטי. ויש להניח כי המרץ שהניע את האנשים הללו לפעולות בשלב הראשון – יניעם גם להחיש את רכישת האניות הראשונות, כצעד ראשון לביצוע התכנית החדשה. ועל ידי כך יונח היסוד להתגברות על רפיון מעשה של דור שלם. כסליו תש"ט.

שיחה ב“קול ישראל”

הבחירות הללו העתידות לבוא ביום כ“ד בטבת תש”ט (25.1.49) – הן בחירות בתוך מדינת ישראל. נטיעת עמודי־היסוד לחוקת המדינה, ולשם בחירת הממשלה הקבועה. אין עוד כל בטחון כי המלחמה אשר הוכרזה על ישראל הגיעה לקצה. ורצוני להקדים שלושה דברים ידועים, אשר כל חידוש אין בהם:

א. רצינו במדינה, במדינה עצמאית. לא דו־לאומית, בשדה יצירה הנתון כולו לרשותנו, בריבונות שוה לזו של יתר העמים בני־החורין. לא רצינו בשום תחליף לריבונות זו.

ב. לא ביקשנו קרבות, לא הלכנו בדרך דמים, רצינו בסידור של פשרה, אשר היתה קשה לנו וחתכה כבאיזמל בבשרנו, אך קיבלנוה למען השלום. ופשרה זו, אשר נתנה לנו פחות מחצי מן החצי ממה שהובטח לנו לאחר מלחמת־העולם הראשונה ואשר אושרה מטעם השולחן הגבוה הבין־לאומי – מטעם עצרת האומות המאוחדות – כנגדה נשלפה החרב.

ג. בדרך החיאת שממה ועזובה בנינו את עצמנו. במאמצי שלושה דורות רצופים במשך שבעים שנה, הקימונו למעשה את חיינו העצמאיים במולדתנו. לא דחינו את התישבותנו עד לאחר גירוש יתושי המלריה, לא הפסקנו אותה, לשם המתנת “פאוּזה” – עד אשר הממשלה המנדטורית תיטיב את דרכיה. ידענו כי מדינות נבנות בעמל נמלים, לא במצילות ולא במליצות. ודרישתנו למדינה ולריבונות לא באה אלא כדי לתת תוקף של הכרה לעוּבדה קיימת ולשחרר את המפעל החלוצי החי והפורח, התוסס והנאדר בגבורה – מכבלי אדמיניסטרציה זרה ובוגדת.

והנה הוכרזה עלינו מלחמה. ואנחנו, המעטים, עמדנו נגד הרבים. כל מלחמה נושאת בתוכה עצב. הרי הוא העצב השפוך על ערוגות הקברים. גם מלחמה המסתיימת בנצחון – יש בה מי שמפסיד את הכל: אלה אשר נתנו את חייהם. ואנחנו היום לא ציבור אחד, אלא שלושה ציבורים דבוקים יחד: אלה שנפלו, אלה העומדים בחזיתות המלחמה ומגינים על גבולותיה ומשלטיה – ואנחנו כולנו כאן, רוקמי המשך המפעל בתוך מדינה מוגנת. עוד מעט וכל דבר המלחמה הזאת של מדינת ישראל בפולשים אליה ובמתנפלים עליה – יהיה לאגדה. אליבא דאמת הנהו כבר רובו אגדה: כיצד קם לנו צבא מונה רבבות, מתוך השורות של ההגנה במחתרת, כיצד הופיע אלינו מתוך נחשולי ההעפלה צי־ילד, צי־מלחמה ימי, מחולל נפלאות, וכיצד צמחו לנו בן לילה כנפי־שחקים, חיל־אויר לוחם, מגונן ותוקף. כיצד כל חודש וחודש מן החדשים שעברו עלינו בשנה האחרונה קפצנו קפיצת עוֹז… ומאמץ המלחמה שלנו איננו המאמץ האחד. יש למאמץ הזה אח, והוא מאמץ קליטת העליה. עוד חרב ישראל לא הוחזרה לנדן – ולעינינו מתקיים חזון ראשית קבוץ גלויות. חזון עליה בסך, אשר אליה חתרנו בכל דרך, עלית אלפים ורבבות – ובקומה זקופה וברננה… והמלאכה לפנינו רבה ועצומה! בת־קול מהלכת מקצה הארץ עד קצה ומכריזה: הבו התישבות גדולה, הבו שיכון רב, הבו מעשים רבים לקנה־מידה ראוי למהפכת הגאולה, מהפכת השערים הפתוחים.

לא רק את נידחי שארית ישראל במחנות אירופה עלינו לכנס בארץ, לא רק פזורינו בארצות ערב עלינו להעלות ולהשריש – יש לעורר רצון עליה בקרב הנוער היהודי בקיבוץ הגדול באמריקה ובשאר הארצות האנגלו־סכסיות.

התקופה הקרובה תובעת מאתנו בפשטות לעשות פי מאה מאשר עשינו בכל שנות היותנו בארץ: בחיזוק ההגנה על המדינה. בריבוי היצירה החקלאית, החרשתית והתחבורתית, לכל ענפיה וסוגיה – ביבשה, בים ובאויר. בחרישה עמוקה בשדות המדע והטכניקה. במזיגת העמל והמדע ובשכלול כשרון המעשה שלנו בכל מלוא יכלתנו.

המחנה הנושא שם “מפלגת פועלי ארץ־ישראל” חרת על דגלו, למן עלות ראשוני העליה השניה: “לא המדרש עיקר, אלא המעשה”. מימין ומשמאל לא פסקו מערערים על גופי המעשים ועל הדרך הישובית והמדינית של המחנה הזה. גם מבפנים, מתוך תנועת הפועלים הישראלים בגולה ובארץ, רבו המערערים: מערערים על תחית הלשון, מערערים על משק הפועלים החקלאי, מערערים על הקבוצה ועל הקיבוץ, על ההשתתפות בקונגרס הציוני ובהנהלה הציונית, על הפעילות בקרן־היסוד ובקרן הקיימת לישראל, על הנכונוּת לפשרה של החלוקה ועל דרישת המדינה. האחרונים, המערערים על המדינה, התימרו כי מיטיבים הם לדעת מה ריאַלי והגיוני בפוליטיקה והנהו בגדר ההישג ומה הנהו נטול הגיון ונטול תקוה. מהו סודה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אשר עמד לה לעשות את דרכה היא, עד אשר – למעשה – נדמו כל הערעורים ולא נשארה בהם אלא קליפתם בלבד.

היניקה מן המקור. סוד זה – אחד הוא: היניקה מן המקור, ממקור החזון של העם וממקור המציאות של הארץ, מציאות מיוחדת במינה ותנאים היסטוריים מיוחדים במינם, אשר כל תרגום לא יצלח עליהם. הזדהות עמוקה ונאמנה זו עם מהפכת הגאולה של העם העברי ועם החזון הפועלי־הסוציאליסטי היא אשר העמידה את מפלגת פועלי ארץ־ישראל בראש תנועת הפועלים בארץ ובראש העם כולו, בכל אורך הדרך של ההגשמה הציונית. מעולם לא היה למפלגת פועלי ארץ־ישראל רוב בתנועה הציונית. כיבוש התנועה הציונית לדרכי היצירה ולדרכי המדיניות והמערכה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל היה כיבוש מוסרי והנהו כזה עד היום. כשהיה עולה ברל כצנלסון ז"ל על הבמה הציונית או הישובית, הרגיש העם כולו, על פועליו ולא פועליו, כי ההיסטוריה העברית מדברת מתור גרונו.

ובאשר היא מפלגת המקור – היתה למפלגת הרבים. ובאשר היא מפלגת המקור – היתה למפלגת האיחוד, ואין היא מניחה מידה את נס האיחוד, אשר העלתה לפני שלושים שנה בפתח־תקוה. איחוד כפשוטו, איחוד מעמד הפועלים על כל האחראים אשר בו, איחוד ללא תנאים מוקדמים וללא הטלת גזירות של תורות, פרט לתורה אחת: תורת הנשיאה באחריות יחד, קביעת הדרך יחד, על פי הכרעת רוב המחנה, והליכה יחד, לביצוע המעשים הגדולים. ואם גם תביעה זו לא נסתייעה במלוֹאה, הרי נתגשמה בשטח האיגוד המקצועי – ביציקת הכלי הכביר של הסתדרות העובדים העברים הכללית, המחשל את כוח העובדים ומבטיח להם את המקום הראוי להם בתוך מהלך צמיחתה וגידולה של מדינת ישראל. עמוסת הישגים מבורכים על דרכה האחראית בעבר ובהוֹוה, תובעת לה מפלגת פועלי ארץ־ישראל את האמון להמשך אחריותה על העתיד. שתי זרועותיה דרוכות: למלחמה, ליצירה ולאיחוד. ובדמותה זו יראו אותה פועלי ישראל ובוחרי ישראל בלכתם לבחירות הכלליות הראשונות של מדינת ישראל.

טבת תש"ט.

בועידה ההסתדרות

שמעתם דברי הלכה, אסיים בדברי אגדה. לפנים לא ידעו את המלים פוזיציה ואופוזיציה, ועל כן לא מצאתי שום אגדה בענין זה. אבל מצאתי אגדה שיש בה משהו קרוב לענין. “רבי לוי אמר: אמרו לאילני פרי למה אין קולכם הולך? – אמרו: אין אנו צריכים, פירותינו מעידים עלינו”. אינני יודע אם עלי לקרוא את המשך האגדה, אבל האומר דבר שלם יוצא ידי חובתו כלפי האגדה: “אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך? אמרו: יישמע קולנו וניראה”. ועוד פסוק – ונעלתי. מן הקלפי העמוקה של תולדות ישראל, מקלפי הדורות אחר ימי החורבן, הוצאנו פתקים של שעבוד, תעלולים, אינקויזיציה, עלילת דם, גירוש, פרעות, עד האחרון – השמדה כללית. מן הקלפי העמוקה הזאת הוצאנו עכשיו את הפתק של הקץ, את הפתק של מדינת ישראל – אשרינו.

מובטחני, כי בכוח פתק זה נתקדם, גם המדינה וגם תנועת הפועלים בתוכה – נתקדם ונעלה ונקח את מקומנו במקום שעומדים ראשי האומות בפסגת האנושות.

שבט תש"ט.

במסיבת ותיקי עליה שניה ושלישית

רבים החברים הרגילים לפנות לחברים השרים בתואר שר דוקא. התואר שׂר חולף, בא והולך, ואילו החבר נשאר תמיד ואינו חדל להיות חבר. במסיבה זו בחרתי להשיח את הרהורי על התקופה שבה אנו חיים. בעצם אין דור החי בימים של מאורעות המשנים את פני ההיסטוריה והמחדשים את ההיסטוריה יודעים למצוא את הביטוי והפירוש לדברים המתרחשים לעיניהם הם. אולי אילו חי כיום ביאליק היה יודע לבטא את המציאות, אולם גם ביאליק אמר: “העט אינו כותב כשהוא נתון עדיין בקסת”. אלמלא השטן ההולך, כנראה, וגדל עם גידול המאורע לא היה מעיז לרקוד בינינו. אין להבין איך לא בא האיחוד של התנועה הסוציאליסטית הציונית בשעה זו. בעצם היה צריך בן־לילה לקום האיחוד. אין לי ספק, שהנצחון שנחלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל הוא פחות מזה שהגיע לה. נצחון זה, תוצאה זו – באה בזכות הליכוד והאיחוד. האיחוד עם זו, שאת ידה ולבה מבקשים זה עשרים שנה, עדיין לא בא, אולם הנני מלא אמונה שבוא יבוא. הם לא יוכלו לחיות על מקצוע אופוזיציה ואנו לא נוַתר עליהם. נחוץ שאֶת התפקידים הגדולים והמרובים יקדם ציבור גדול ומלוכד אחד, ואף יאָמר להם “לא זו הדרך”.

וכי איזה תפקיד לתנועה לבנות על חשבון קטן. סירקין אמר: “ודאי שגם סוחר קטן יכול לסדר איזו חנות או צרכניה קואופּרטיבית גדולה ולהתפרנס ממנה”. עומדים אנו בזמן של דמוֹבּיליזציה ועדיין אין האינדוסטריה וההתישבות שלנו מסוגלות לקלוט המונים. העברה מפסי מלחמה לפַסי חיים כלכליים אינה פחות חמורה מאשר מלחמה ממש. אנו חיים ביוקר שאין לשימו במסגרת המציאות, אנו עולים בדרך לחיי שלום, עלינו להיות מלוכדים לכוח מגובש. הערבים הוכו, אולם הם אינם מבינים בעצמם למה הוכו. רבים מהם חושבים עדיין על חשבון של סיום. המדינה שלנו טעונה ידים חזקות. ציבור מלוכד.

אדר תש"ט.

חבר הכנסת יעקב ריפתין מערער על ההסכם של מדינת ישראל עם עבר־הירדן – ואני מערער על רחבוּת הברירה ללכת בדרך של לא הסכם, שכאילו נתונה לפניו הוא. סוף־סוף אין כוָנת “בקש שלום ורדפהו” לבקש שנים על שנים שלום עם הערבים־השכנים, ובבוא השלום – לרדפהו." והן הוא, שלא כחבר הכנסת מנחם בגין, מאמין כי מלבד מלחמה יש עוד מוצא ליחסי עמים, כי יש ערך גם לדברי שלום, כי לא “רק כך”… ולא זו בלבד: הן הוא ואשר אתו – כמוני אז – לא היה בין “הבוטחים ברוב חילנו” בימי ההכרעה בפרשת־הדרכים הגורלית… הן בעיניו לא היתה מופרכת אז השאלה: כסף אין, נשק אין ועוד משהו אין – כיצד ננצח?.. מהיכן איפוא הדיבור העז. הניצח – היום הזה? הבגלל שינוי השם מן “ממשלת עבר־הירדן” ל“ממלכה הירדנית ההאשימית”? ואפילו נפל הדבר בשנת מלחמתה אתנו – תש כוחה של זו והפכה מדבר… ואף מצרים, הלבנון וסוריה הפכו מיניה וביה מדבר, שכן נגד כל מדינות ערב יצא הדיבור ועל ההסכמים עם כולן חל הערעור… כיצד אומר בעל השיר: לא אבינה האמרים.

ניסן תש"ט.

בועידת ההסתדרות השביעית

במידה שיש כאן ויכוח של ממש, הויכוח אינו בין מפא“י למפ”ם, כי אם בין החשבון הקטן לחשבון הגדול. לא זו הפעם הראשונה נתקלים שני חשבונות אלה זה בזה, בעבודתנו בארץ. רק הנציגים של החשבונות מתחלפים. היה פעם חשבון קטן של עבודה ערבית. אנחנו נלחמנו מלחמה מרה במשך דור שלם על עבודה עברית בפרדס העברי והפרדסן טען – וטענתו היתה ניצחת ונוקבת: איך אעמוד בזה?! אני יכול לכלכל את עבודת הפרדס בשליש, ברבע ולכל הדעות – בחצי, מדוע אהיה אני המשלם הפרש כזה – ואיך אשא בו? היו שנים טובות לפרדסנות, אך היו גם שנים רעות, על גבול ההפסד. מבחינת החשבון הקטן, הרגעי, צדק הפּרדסן. מבחינת החשבון הגדול, המרחיק ראות, צדקנו אנחנו. השכלולים הבאים עכשיו, מקץ דור – חילוף עבודת היד בעבודת המכונה – היו יכולים לבוא לפני 20 שנה, לפני 25 שנה, כל המהלך המשקי היה מתחלף – וזה היה החשבון הגדול!

דוקא בענין שלפנינו – שבירת היקרוּת – הניגוד בין החשבון הקטן לגדול – לא רב! הרי החבר בנדוֹרי מודה כי בענין שכר העבודה – שבעים־שמונים למאה הגיעו לרמה הנדרשת והם מחוץ לכל חשש – ואותם עשרים, עשרים וחמישה למאה, הטעונים עוד תיקון, מובטחני, יתוקנו ללא ויכוח. וכן בטענת היצוּר החקלאי. אין איש מאתנו סבור כי מן הנכון הוא לקצץ בו. שמעתי דברים בכינוס החקלאי של המפלגה על פגיעה בלול – ואני אומר בפירוש: יש למצוא כל דרך לא להקטינו. ולא זו בלבד: גם על היצוּר התעשייני יש לגונן, בדרכים תכליתיות. הן גם התאחדות בעלי התעשיה לא הציגה מעולם דרישה להגנת תוצרתנו החרשתית ללא כל הבחנה. בודקים היינו את טיבה ומחירה, כדי לדעת אם יצוּרה מוסיף על כוח היצירה הכלכלי שלנו או אולי גורע ממנו, בגדרו את הדרך בפני יִצוּר משופר, בכלים מתוקנים.

כי אין לשאת עוד ביוקר החיים – מודים הכל! החבר ווֹשצ’ינה אך זה הכריז כאן: “אם נמשיך בדרך זו, לא נוכל לקלוט עליה – ויש צורך במאמץ מצד כולנו!” – נשאלת השאלה: מה הוא המאמץ? כשאומרים “מאמץ” צריך לפרש: מה תכנו! נראה לי כי הדמיון שלנו כשל. כדאי וכדאי לנו להזיז את נקודת־הכובד של ראייתנו אל המבצעים הכלכליים הגדולים הצפויים. אשר הם הם גורל עתידנו. אני עומד כאן תוהה: היכן היא גישתנו התוקפנית אל המבצעים הכלכליים הגדולים, שהם בעיקרם: אש ומים – חשמל זול ומים מוגשים לכל המקומות שניתן להגישם שם? ועידה זו, ראשונה במדינת ישראל, מקדישה 12 שעות לדיון על צנע, 11 שעות לדיון על האינטרנציונל המקצועי – ושתי שעות לחברים העובדים?!

נזכור כי לנו ים המלח, לנו אֵילת, לנו ההרים, לנו העמקים, לנו הנמלים, לנו הדרכים. בנערותנו, אם מותר לי להגיד כך, היינו צמודים אל הגדולות – “בחלומות ראינום” – בתור כוח פעיל ומפעיל, מעורר ומבצע – ועתה, כיום?! אולי חוק הוא, כי לאחר מתיחת־כוחות גדולה – והמלחמה מתחה את כוחותינו עד לשיעור הגבוה ביותר, אשר אדם, ציבור ועם מסוגלים לו – תבוא איזו ירידה, איזו התפרקות. אך כאן, בועידה זו, רציתי לראות לא את החיטוט הדל בפרטי פרטים של צנע הכרחי, כי אם את התפיסה הגדולה, האוחזת בבלורית עתידנו.

לשם אחיזה בבלורית עתידנו נחוצים לנו מיליוני דולרים, מאות מיליונים, וכל דולר ודולר שאנחנו מביאים אלינו היום – הרי אנו שורפים לאפר את מחציתו, ואולי את רובו. למי, אם לא לנו, יש ענין חיוני בכך שהדולר יהיה דולר ושגיוס ההון מן החוץ יהיה מכסימלי, שהמפעלים הגדולים יבוצעו, שהתעשיה והתחבורה יועמדו על בסיס של חשמל זול, שמיליוני דונמים יזכו להשקאה, שניכּנס לגיאות של קליטה? אני מקוה כי בשטח השיכון אנו הולכים להתנער מן הקפאון – והמפעל יזוז. אבל השיכון אינו מקור פרנסה. מקורות החיים שלנו הם החשמל והמים. וכדי להגיע אליהם עלינו לשבור את היקרוּת.

בדוֹר אחד היו שני גדולי ישראל, אשר דרכם בעבודת האלוהים היתה שונה: האחד עבד את האלוהים בצומות ובסיגופים. השני – בלבוש־הדר. אני יודע גדול שלישי: ציבור פועלי ישראל. לציבור זה לא זרו שתי המידות. דרך עבודתנו היא בהידור לבוש ונעל, אך אם יש צורך לעבור נהר – ניחלץ ונעבור! לכל זמן. ואין צורך בשמירה ובהשגחה מצד מפלגה זו או זו עלינו. רמת־החיים שלנו מובטחת ועתידה להתקיים – ובלבד שיפכּוּ מקורות החיים.

סיון תש"ט

ישיבה נ"ח של הכנסת

ברשות היושב־ראש וברשות חברי הכנסת רצוני להעיר לסוגיה זו של חינוך ותרבות הערות אחדות:

א. נפרע השטר שחתמנו, אנחנו חברי “ועדת השרים לעניני החינוך” מטעם ממשלת ישראל הזמנית. חתמנו אשתקד שטר למורים, להורים ולמפעל והודענו להם, שיקום טרקלין לעניני החינוך והתרבות בתחומה של ממשלת ישראל, כי מדינת ישראל לא תישאר בלי חינוך ובלי תרבות, ואלה לא ישארו מחוץ למדינה. נעים לי למלא חובה במעמד זה ולהביע הוקרה לבעלי הדברים שלנו אשתקד, לקהל עדת המורים, שהאמינו לשטר הזה ולא הכבידו עלינו בתקופת הסידורים הזמניים, סידורי המעבר, ולא אמרו לנו: יקוֹב הדין את ההר.

ב. השטר נפרע יפה, לפי דעתי. כיושב־ראש הועד הלאומי וכיושב־ראש ועדת השרים של הממשלה הזמנית, הייתי שותף לנושאים בעול החינוך והתרבות בשנים האחרונות – ואני אומר בפה מלא: השטר נפרע יפה. ואל נא יסתלק מישהו בכנסת, אם מצד הימני של הבמה הזאת ואם מצדה השמאלי, מלהגיד זאת בפה מלא, גם אם יש לו תביעות נוספות. הוגש לכנסת חוק – בשנה השניה לקיום מדינת ישראל! – שדלתות בית־הספר העממי הישראלי יהיו פתוחות לכל הילדים, ילדי יהודים וילדי ערבים. אני מודה על האמת: הדבר החשוב לי בחוק הזה הוא לא העונש על סרבנים, כי אם הדלת הפתוחה לרוָחה.

ג. ואמנם – לרוָחה! שכן בוטל לא רק שכר הלימוד שבנגלה, שהוא מין קנס פומבי מטעם החברה על אלה שיש להם ילדים והם רוצים לחנכם. כי אם הולך להיעקר ולהיבטל ולעבור מעולמנו גם העונש שבצנעה – מס הרישום, שכר־הלימוד המוּסוה.

ד. והדלת פתוחה לא רק לרוָחה, כי אם גם לצדקה: לא צדקה בכסף, כי אם צדקה ברוּח. מעכשיו לא יגדור מישהו בעד שום אב או אם בישראל לרשום את ילדם לבית־הספר הרצוי להם, כדי לחנך את ילדיהם ברוחם וכרצונם. אין לי כלום נגד ההטפה הרעיונית בכנסת ובחיים לבית־ספר אחיד, אך הטפה זו נפגמה קשה, כשנלוותה אליה בישובנו מידת הכפיה, שלא השגיחה בשום חוקה ובשום צדק. יהיה הויכוח על חינוך אחיד ולא אחיד עמוק ורב־ענין כמו שהוא, אין הוא מזיז את יסוד היסודות של חיינו: חירות הרוח. ורק בית־ספר הפתוח לרוחה ולצדקה על יסוד חירות הרוח, יש לו תקוה!

ה. ירחב לב כולנו לקרוא את השורה הקטנה באיזה נייר כחול, בה כתוב: “השנה נקלטו 9000 ילדי עולים, מהם 2000 בבתי־הספר הקיימים ו־7000 בבתי־ספר חדשים שהוקמו לשם כך. ויש להביא בחשבון עוד 15 אלף לשנה הבאה. כן ירבו!” ובכן, שליחי העליה היינו, אנחנו חברי ועדת השרים לענין החינוך, כשהלכנו אשתקד להנהלת הסוכנות היהודית לתבוע ממנה את השתתפותה ההוגנת בתקציב החינוך, ושליחי העליה הננו כשאנו תובעים השתתפות מסוימת גם השנה בתקציב הזה. אכן, ילדי העולים הם הראשונים המחייבים את מדינת ישראל לדלת פתוחה בחינוך והמחייבים את הנהלת הסוכנות להשתתפות במעשה הרב הזה.

ו. וזאת לשר החינוך – לשַזר. אני עצמי לא פיללתי שנצליח לעשות קפיצה גדולה כזו בבת אחת ו“לדלג שור”. ואש שר החינוך הביא בלהטו את הדברים עד הלום, אשריהו – ודילוּגוֹ עלי אהבה.

תמוז תש"ט.

ישיבה נ"ט של הכנסת

ברשות היושב־ראש וברשות חברי הכנסת, הנני בא למלא קצרות אחרי הדברים שבכתב. הנתונים בספר התקציב, והדברים שבעל־פה, שהשמיע בפתיחת הבירור שר האוצר.

א. התקציב השנתי ומשרד התחבורה

אתחיל מן היחס שבין תקציב המדינה השוטף השנתי ובין משרד התחבורה. היניקה של משרד התחבורה מתקציב ההוצאה השוטף השנתי של המדינה היא יניקה קלה מאד. הסכום של 300 אלף ל"י הרשום על חשבון התחבורה בתקציב השנתי השוטף, ושאחד מן הנואמים, חבר הכנסת ישראל רוקח, קרא לו בויכוח הזה בשם: “גרעון” – איו לו כל נגיעה למפעלים המשקיים של התחבורה. יתר על כן, הסכום הזה עונה רק לחלק מן השירותים הפתוחים, שמשרד התחבורה אחראי להם ושאין להם כל הכנסה בצדם. או שההכנסה הבאה מהם למדינה מופיעה בתקציב במקום אחר. ישנם גם שירותים, שלא רק משרד התחבורה בלבד אוכל פירותיהם, אך הוא לבדו מפרנסם.

ב. שירותים ומפעלים

אתן שתים־שלוש דוגמאות: החזקת שדות־התעופה בלוד, חיפה ותל־אביב עולה למשרד התחבורה 200 אלף ל“י, בעוד שההכנסה שלהם, המגיעה ל־60 אלף ל”י לשנה. הולכת במישרין לאוצר. דוגמה שניה: המחלקה לבחינת נהגים, שהועברה למשרד התחבורה ממשרד המשטרה, החזקתה עולה לנו ב־50 אלף ל“י לשנה, בעוד שהמדינה מקבלת דרך האוצר – ממס רשיונות הנהגים – סכום של חצי מיליון ל”י בקירוב לשנה. דוגמה שלישית: המחלקה המטאורולוגית, היא מחלקת השמים. שירותיה הכרחיים לתעופה האזרחית ולחיל האויר כאחד, לצי הסוחר ולצי המלחמה – וגם לחקלאות. המחלקה הזאת מוחזקת על ידי משרד התחבורה ועולה לו 40 אלף ל“י לשנה, ובלי ספק תעלה יותר. אגב, השירות המטאורולוגי הזה היה גם בימי המנדט רובו ככולו בידי יהודים והצליח לרכוש לו שם טוב בעולם הבינלאומי. הנה מניתי שלושה שירותים פתוחים, שעליהם מוציא המשרד 300,000 ל”י לשנה. והיכן הן יתר המחלקות? מי מכלכל את מחלקת הים, זו שלא היתה קיימת כמנגנון מיוחד בזמן ממשלת המנדט, כי למעשה כמעט שלא היתה במציאות ספנות בעלת־ערך, דגולה בדגל ארץ־ישראל, ולא היה כל ענין לממשלה בבריאתה? על חשבון מי נבנית והולכת מחלקת התעופה, המחייבת מומחיות בעלת סמכות גבוהה? ומי משלם בעד מחלקת התעבורה בדרכים, שהיא אחת הפּעילוֹת ביותר? מנגנוֹנוֹת אלה, שבנינם ושכלולם אינם ענין לשנה אחת, החזקתם עולה כבר היום בתקציב שלפנינו למעלה מחצי מיליון ל"י. תקציב המדינה השנתי נושא רק בששים למאה מסכום זה – וארבעים למאה עתידים לבוא, וגם באו בשנה שעברה, מבפנים, מתוך הכנסות המפעלים העצמיים.

ג. המפעלים מתאַזנים ומביאים עודף

שלושה הם המפעלים המשקיים העצמיים – הדואר, הנמלים ומסילת־הברזל – והם מתאזנים יחד ונושאים את עצמם ומעדיפים עודף מסוים, אף על פי שרק שני הראשונים הם מפעלים חיים, והשלישי עדיין אינו בגדר זה, עד שיופעל הקו חיפה–תל־אביב–ירושלים.

ד. העלאת מצב העובדים

אמרתי: המפעלים המשקיים מתאזנים יחד ורצוני להדגיש, שהישג זה בא עם הקפיצה הגדולה – והחשובה בלי ספק חשיבות יתירה בעיני הכנסת – קפיצת העלאתם של עובדי המדינה אל דרגת־שכר מתוקנת מתוך שפל התנאים של ימי המנדט. ודאי נשאר עוד הרבה לעשות בשטח זה. עוד יש להוסיף ולהעלות את התנאים. אך מה שנעשה עד היום – הוא מעשה רב, השקול כמהפכה כנגד הרמה המנדטורית.

ה. גידול מספר העובדים

אשר למספר העובדים, אציין את הגידול בפשטות. במספרים כוללים. הדואר היה מפעל, שגם בימי המנדט, על אף דחיקת רגלנו השיטתית מעבודות המדינה, העסיק בערך כ־1500 עובדים יהודים. עתה נוסף עליהם אלף אחד; היום עובדים בדואר כאלפיים וחמש מאות איש. הרכבת. שמנתה בעת יציאת האנגלים 450 עובדים יהודים (מתוך 7500 עובדים!) הוסיפה שלוש מאות איש והיא מעסיקה 750 עובדים, חוץ משש מאות העובדים העסוקים בבנית המסילה החדשה ובהכשרת המסילה הישנה לתנועה. הנמלים – חיפה, יפו ותל־אביב – שהעסיקו יחד בעת יציאת האנגלים רק 700 יהודים, כבר הוסיפו למעלה מ־2500 איש – והם מעסיקים למעלה מ־3300 עובדים. נסכם ונמצא: ששת אלפים חמש מאות וחמישים איש עובדים בששת המפעלים היום, כנגד אלפיים שש מאות וחמישים בעת צאת האנגלים. היינו – גידול של 150 אחוז, במשך השנה הראשונה לקיום מדינת ישראל. אך גידול זה יש בו יותר מאשר עצם העובדה של גידול בלבד: הוא מנבא לגידול נוסף – ולאו דוקא בעתיד הרחוק, כי אם לאלתר. הן שירותי הדואר, הטלפון והטלגרף עוד לא נחלצו במשך השנה הראשונה מרזון הציוד ומן המחנק, שהגיעו אליו בשנות האדמיניסטרציה הבריטית. ועל אחת כמה וכמה שלא נרפאו עדיין מפצעי המלחמה; והלא מסילת־הברזל אך נבנית והולכת השנה: וגם הנמלים, שהגיעו להתפתחות חשובה, עתידים עוד לקלוט בעתיד קליטה רבה.

ו. על הדואר

חבר הכנסת הרב מרדכי נורוק גזר דין חמוּר בויכוח הזה על הדואר, על יסוד שתים או שלוש עובדות של מכתבים שנתאחרו, נכון יותר, שנתקעו בצורה בלתי רגילה. מעיד אני עלי את הכנסת, שאני מקבל גם הרבה דברי שבח נרגשים על מעשים טובים של הדואר דוקא בשטח זה: מסירת מכתבים לתעודתם בזריזות מפליאה. אך את השנה הראשונה לדואר ישראל נשפוט לא לפי עובדות יוצאות מן הכלל, כי אם לפי כלל הישגיו בשיקוּמוֹ העצמי. ואדגים את הדברים בקריאת כמה שורות מתוך רשימה המונחת לפני – דוקא על המבצעים של הטלפון, שהמועקה בו גדולה מאד. בין ירושלים ותל־אביב פעלו בזמן המנדט עשרים קוי טלפון. בסוף המנדט, בחודש אפריל, לא נשאר בהם אלא קו אחד בלבד – ואחר כך הופסק גם קו זה. כיום שוב חיים ופועלים חמישה־עשר קוים, מהם שנים־עשר לציבור האזרחי. בין חיפה ותל־אביב פעלו בזמן המנדט שבעה־עשר קוי טלפון, באפריל 1948 – שני קוים. כיום פועלים בממוצע שנים־עשר קוים, שהוחזרו לפעולה!

שנת 1947 מנתה 45 מיליון שיחות טלפון בכל ארץ־ישראל! השנה הראשונה לקיום המדינה מונה – 44 מיליון רק בישראל בלבד! הייתי יכול להאריך ולהוסיף ציוּני שיקום. אך הזמן הנתון לי לא יספיק לכך, ואציין רק עוד אחד: קשר הטלגרף, שבימי המנדט היה מרוכז בידי חברה זרה, בעלת הכבל הימי בין ארץ־ישראל ובין קפריסין, חדל להיות מונופולין בידי חברה זו. הדואר התקין קשרים רדיוֹ־טלגרפיים ישירים בין ישראל ובין ניו־יורק, מוסקבה, פאריס ופראג.

ונזכור נא: הדואר הישראלי נותק בזדון מכל הקשרים הבינלאומיים שלו בידי הממשלה המנדטורית בצאתה מכאן – והוטל עליו לחדש הסכמי דואר אינדיבידואליים עם רוב מדינות העולם. והקשרים נתחדשו כמעט כולם, פרט לארצות ערב, סיאַם, פאראגוַאי, ועוד שתים־שלוש ארצות.

ז. על התעבורה

לעומת המפעלים התחבורתיים, שמהם נדחקנו בימי ממשלת המנדט, או שנסגרה לנו הדרך אליהם מלכתחילה, הצליח העובד היהודי לכבוש בידיו את התעבורה בפנים הארץ – ויהי לאדון ההגה. לפי אוּמדנה זהירה, מעסיק רכב־ההגה בישראל לערך 15 אלף עובדים (בכלל זה 1500 עובדי מוּסכּים ו־700 בעלי עגלות סוסים). מן הנהגים הראשונים, ברובם מתנדבים שעלו אלינו עם הלגיון במלחמת־העולם הראשונה, צמח איפוא, מפעל רב! שירות זה עמד לנו לקיים קשר בלתי פוסק בין כל נקודות הארץ. הן בימי שלום והן בתקופות הדמים, הרבות והתכופות, שעברו עלינו – עד למלחמת עצמאותנו ועד בכלל. שירות זה עמוס בזמן האחרון תרעומות רבות מצד הקהל, שנפשו קצה בסבל הרב: מחנק, יוקר, תורים, אשר שלשתם נגרמים במידה מרובה מחמת חוסר מערכת כלים מספיקה ומתאימה. המילוה האמריקאי, והאשראי הנוסף של החברות היצרניות, שהושג בפעולת האוצר ומשרד התחבורה, עתיד להביא בענין זה הקלה חשובה כעבור תקופה מסוימת. ישנוֹ גם סיכוי נוסף, בעל חשיבות יוצאת מן הכלל, להרחבת מצב הכלים בשירות הזה, בעזרת אשראי נוסף בתנאים נאותים, שגם קבוצת בעלי הון יהודי תתן לו יד.

אני רשאי לציין בקוֹרת־רוח. שמומחה לא מבני־ברית, המוסמך בעיני בעלי הון, לאחד שהכיר את השירות, את האנשים ואת היסודות השיתופיים, הביע את דעתו שיש כאן בסיס נאמן לאשראי. “אמנם אין זה נוסח אמריקה – אמר – אך גם זה נוסח, שאין לזלול בו”. ואני אוסיף, לפי עברו וזכויותיו ראוי שירות זה שנתן בו אֵמוןּ, כי ידע לסלק את ליקוייו – והם ישנם – ולהתקין את עצמו לטרקלינה של מדינת ישראל. אני מציין את הדבר החשוב שאמר חבר הכנסת אמין ג’ורג’ורה בנאומו בויכוח זה: “יש לתמוך בחזקה בדרך הקואופרציה”. אכן, שטח זה, שטח התעבורה הפנימית שהעבודה השיתופית הכתה בו שורש עמוק, נתון בדרך הטבע להמשך התפתחות קואופרטיבית – וגם הנהגים הערבים, שעבדו כשכירים, בקוי שירות של קבלנים, מקומם יכירם כחברים באגודות הקואופרטיביות, ומשרד התחבורה יתן את מלוא תמיכתו לקליטתם.

ח. על ההוזלה

הנני רואה חובה לי להקדיש כאן רגעים אחדים לענין הוֹזלת שירותי התעבורה. עשרת החדשים הראשונים של השנה הזאת היו בשירותים אלה חדשי הוזלה בתאריכים שונים ובשיעורים שונים, המפורטים ברשימה המונחת לפני. לא אָלאֶה את חברי הכנסת בקריאת הרשימה כולה, שתחולק לכם בחוברת, אך אקרא כמה קטעים ממנה. נתחיל ב“אגד”. בקו ירושלים–תל־אביב חלה בעשרת החדשים הללו הוזלה של 52.5%; בקו הגליל העליון, בתחילה הוזלה של 10%, אחר כך הוזלה נוספת של 15%; סך הכל – 25%. בקוי תל־אביב–עפולה, עם פתיחת ואדי־ערה, חלה הוזלה ב־14%, ואחר כך הוזלה נוספת של 5%, וכן הלאה. לא נשאר קו בלי הוזלה. “דרום יהודה” – הוזלה בכל המחירים בשיעור של 12%, חוץ מקו תל־אביב–ראשון־לציון, שבו היתה הוזלה ממוצעת גדולה יותר, היינו – של 20%; בכל קוי הנגב חלה הוזלה ממוצעת של % ½5, חוץ מקו באר־שבע–תל־אביב, שבו היתה הוזלה של 20%. בכל שאר הקוים חלה הוזלה של 7%. שירות “דן” הנהיג כרטיסיות של 11 נסיעות במחיר של 10; ההנחה עולה לפי החישובים ל־9%. (פ. לוביאניקר: אין זה מספיק. בקוים העירוניים צריכים לעשות הוזלה גדולה יותר). אני מסכים בהחלט, שיש מקום לבעל־דין לבוא ולדרוש הוזלה גדולה יותר. אני מוכן להיות בעצמי בעל הדין. אך הוזלות אלה נעשו בלי זעזועים, אם גם לא בלי לחץ, ובדרך משא־ומתן של מדינה עם בעלי דברים שלה.

ט. על שירות הטיסה

ואני עובר ברשותכם לשאלות תחבורת החוץ, שהיא בעיקרה שאלת השיִט והטיִס – וכדאי לחברי הכנסת להטות אוזן לכמה עובדות ומספרים: למעלה מ־50 אלף איש עשו את דרכם בנתיבי אויר אל הארץ ומן הארץ, מחודש קום המדינה עד יוני זה. את דמי הטיסה יש להעריך לסך שלושה מיליון וחצי מיליון ל"י – כולו לא¹ לנו! לפי החלטת הממשלה נעשו במשך שנה מצד משרד התחבורה צעדים ממשיים להקמת צי אוירי ישראלי. יש לי רשות לבשר לכנסת, שמועד התחלת השירות הזה לא ירחק חוֹק. חברת “אל־על” עומדת בשלב של גמר הכנותיה לפעולה. לענין חברת “אל־על” הוקדשו כמה תמיהות בדבריו של מר בן־אליעזר – ועלי להעמידו על שני דברים: ראשית, הסכום שהממשלה הישראלית הכניסה כהשקעת יסודית בחברת “אל־על” הוא 200 אלף לירות, ולא מיליון לירות. המיליון הרשום ברשימת ההשקעות לתעופה כולל גם סכומים לציוד שדה־התעופה בלוד ולציוד מכון לתיקון אוירונים. שנית, לא היתה אף הזדמנות אחת נאותה, בה לא הוצע לבעלי הון פרטי לקחת את חלקם במפעל, בשמירת התנאי, המובן מאליו במפעל תעופה ישראלי, שלממשלת ישראל תהא בו ההשפעה המכרעת. הצעותיה של אחת מחברות התעופה, שקיבלה מראש ובמפורש תנאי זה, מונחות לעיון לפני הממשלה, אך עלי להגיד שזו אינה חברה יהודית.

י. על ספנות ההולכה

הקדמתי את הטיִס לשיִט, בו זזנו במשך השנה הזאת זיזה של התקדמות ממשית. אנו זכאים להתברך על האלף הראשון של עובדי־ים עבריים (כשבע מאות ימאים וכשלוש מאות עובדים בתיקון אניות). ולא זו בלבד, אלא שלעינינו קמה התחלה נאה של ספנות ישראלית, שיש בה כוח צמיחה וגידול פנימי – והיא הולכת לשנות את המציאות שלנו בשטח זה. רבע מיליון נוסעים. אל הארץ ומן הארץ, עשו את דרכם בים, מאז קום המדינה עד יוני זה. יש להעריך את דמי הנסיעה למעלה מסך 5 מיליון ל“י. מסכום זה הצליחו האניות הדוגלות בדגל ישראל להציל לעצמן במשך השנה הראשונה למדינת ישראל כדי שלושה מיליון ל”י, לאמור, כדי 60%. אמנם חלק מסוים מן הסכום הזה חזר למספנות חוץ־לארץ תמורת תיקונים. ומכאן – במאמר מוסגר – הדחיפות הרבה להקמת מִבדוֹק בנמל חיפה לבדק אניות גדולות ומימשה לתיקון ספינות קטנות.

יא. על ספנות ההובלה

כדי להעריך כראוי מהו ההישג שהושג במשך השנה הזאת בשטח ההולכה, נשוה לפנינו את המצב בשטח ההובלה הימית. מחודש תקומת המדינה ועד יוני זה היתה תנועת הטען בשלושת הנמלים הישראליים כדי מיליון טון. את דמי הובלת הטען הזה בים יש להעריך לסך ששה מיליון ל"י – כמעט כולו לא לנו! אך יש סיכוי שהשנה הבאה תהא שנת התקדמות של ממש גם בשטח ההובלה הימית. ויש להניח, שבהתקדמות זו יהיה חלק גם לאותם הכוחות שהצמיחו לנו את ספנות ההולכה וגם לגורמים אחרים, המתעוררים לגשת גישה ממשית להעמדת אניות פרטיות לדגל ישראל.

יב. על הנס הימי

כיצד התרחש הנס הזה בים? הנס הזה בא בזכות המאמצים של השנים הקודמות, מאמצי מחלקת הים של הסוכנות היהודית, ומאמצי החברה הימית של ההסתדרות “נחשון”, ביסדן יחד את “צים” עוד בימי המנדט, ובזכות כוח להטם הנועז של הכוחות הצעירים, שרקמו במחתרת את מפעלי עליה ב' והוציאו אותם לפועל. עם קום המדינה חברו יחד שני הגורמים האלה, והם שהצמיחו לנו את ההתחלה החשובה של צי־ההולכה שלנו. וחשוב לציין, שאליהם הצטרפה עוד בתחילת השנה הקודמת מן הקצה האמריקאי יזמה משותפת של הון ציבורי והון פרטי. את המאמץ המבורך הזה רוצים להעמיד לעתים כמנוגד לאיזו יזמה, בעוד שהוא כולו מאמץ חיובי ואינו מנוגד למישהו או למשהו. אלה שנחלצו למעשה זה ידעו לא להחמיץ שעה גדולה. הם לא נרתעו מאימת אויבי ישראל – ובשעה שכל אניות הקוים הקבועים של החברות הזרות, כמעט בלי יוצא מן הכלל, הפנו עורף אל חוֹפינו והגלו את הסחורות שלנו לנמלים שונים בים התיכון – קמו והתעוררו אלה ושלחו כל כלי־שיט שמצאה ידם אל חופי ישראל, והצליחו להביא מארצות־הברית לישראל מטענים חשובים בעתם, וכן עזרו למאמצים, שנעשו מן הקצה הישראלי לשבור את המצור הימי – עד כי נשבר ועבר ובטל מן העולם.

יג. על ההון הפרטי בתחבורה

ציינתי את הסיכוי לשיתוף הון פרטי באשראי לתעבורה השיתופית. הזכרתי את השתתפותו של הון פרטי עם הון ציבורי, בקו “ישראל–אמריקה”, ואת ההתעוררות, המנבאת ממשוּת, להעמדת אניות פרטיות לדגל ישראל. ואני רוצה להוסיף על אלה את המשא־ומתן על הקמת אסמי דגן בנמלים ובמרכזים יבשתיים מסוימים. משא־ומתן זה הגיע לשלב של גמר הבדיקות מטעם המומחים וסיכום וניסוח תנאי הממשלה. הזכרתי את מפעל המימשה הפרטי במפרץ חיפה, המובא בחשבון בקביעת המדורים לנמל בעתיד. גם בשטח שירותי המוֹניוֹת נערכו, על יסוד פגישות עם בעלי הון, תנאים למפעלים משקיים, גם על בסיס שותפות וגם על בסיס אשראי, ויש להניח שכמה מן המפעלים האלה יקומו. בעובדות המובאות נתונה תשובה לשואלים: מדוע אין בעלי־הון הפרטיים נקראים לקחת חלק בקידום המפעלים התחבורתיים? התשובה היא – הם קרואים! ויש ביניהם לא מעטים שמצאו וימצאו דרכם למפעלים אלה, אם ביבשה ואם בים. אכן, יש צד שוה לכל בעלי היזמה הפרטית ולכל בעלי היזמה השיתופית: כאלה כן אלה מבקשים, ובצדק, בסיס הוגן לקיום עסקיהם.

יד. על חלק התחבורה במלוה הבנק ליצוא ויבוא

ולסיום: התחבורה, בהיקפם המלא של מעגלותיה. מפרנסת כיום קרוב ל~25 אלף עובדים. התחבורה על כל מעגלותיה זקוקה במידה מרובה לחידוש הכלים הישנים – במקום שישנם – ולרכישת כלים חדשים בשטחים שעדיין לא נכבשו. צעד ראשון חשוב לקראת המטרה הזאת נעשה על ידי הקדשת חלק מן המלוה האמריקאי לצרכי התחבורה. בצרכים אלה נכללו בשיעורים שונים גם חידוש רכב ההגה, גם ציוד חדש לקשרי טלפון, וטלגרף חוטי ואלחוטי, גם מכשירים לשיפור הפריקה והטעינה בנמלים, גם כלים הכרחיים לפעולות שדות־התעופה ולשירותי הטיִס והשיִט, וגם חמרים למסילת־הברזל, לבניתה והפעלתה. עבודה רבה הושקעה והולכת ומושקעת בהשגת האשראי הזה ובמימושו על הצד היעיל ביותר. במשך 14 חדשי קיומה של מדינת ישראל נשתנתה המציאות התחבורתית – בפועל ובכוח – שינוי נכבד, הצוֹפן בקרבו עתידות.

תמוז תש"ט.

בפתיחת תערוכת העתיקות

הנני להגיש ברכה, בשם ממשלת ישראל, למחלקת העתיקות הישראלית, להצגת ביכורי פעולותיה ברבים. על שבעים הלשון של ההיסטוריה האנושית הוסיף המדע הארכיאולוגי את שפת החרסים. חוקרים־חופרים רבים השקיעו כוחם בפענוּח הלשון הזו – וטובתם מרובה על האנושות וכפולה ומכופלת על ישראל, אשר יונקות שרשיו שלוחות אל כל קרקע בראשית. באולם הצנוע הזה ערוכים שברי כלים וכלים, המספרים על חלל היסטוריה של 6000 שנה, מבטרם היות החרס לחומר־יצירה לאדם ורק הצור לבדו שימשהו. אכן, גילוי החרס לעצמו היה גילוי כביר: לעושים בו קראו עוד בימי הנביאים: יוצרים. ולבית העשיה – בית היוצר. תלמודו של המדע הארכיאולוגי הוא, אליבא דאמת, מן הדברים שאין להם שיעור: הפוך בה והפוך בה. הנה זו החפירה, הנעשית עכשיו בתל אחד מעבר לירקון – כמה חי ומאַלף הוא הסיפור העיקרי שהיא מספרת לנו על הירקון, שהיה משמש חוף מבטחים, מקום פריקה וטעינה לספינות, העוסקות ביצוא וביבוא – ואפילו ביבוא ממרחק רב. כי כה מעיד החרס, אשר נמצא בעפר התל: “זהב אופיר – לבית חורון”. עוד צעירה מדינת ישראל, המקוממת את עצמה על תלה, ועוד רכים מוסדותיה. ולחופרי ההיסטוריה הישראלית אגיד: ידעתי כי האמצעים שברשותכם מועטים. ובכל זאת: חפרו, חפרו והתחפרו – וסוף הנצחון לבוא.

אב תש"ט.

במועצת עירית פתח־תקוה

מתנתנו הקטנה היא הבעת כבוד ויקר לאם המושבות – ליובל ה־70. ישנה סברה בלשנית, כי השמות “בּוּל” ו“יבוּל” חד הם. בול פתח־תקוה מציג בשוליו את יבול ההדר ואת הבאר הראשונה במרכזו, אשר מימיה מציצים אלינו ממעמקים בהצצת שובבות עליזה – כדברי שמואל יבנאלי, שביקר אתי יחד בבאר הראשונה שנחפרה בשנת תרל"ט. צנוע הוא הבול, ואולי לא יגיד הרבה לאוהבי רעש. אולם אלה שיסדו את פתח־תקוה האמינו שלא ברעש יסוד הגבורה, כי אם בשקידה ובהקרבה. אמנם הבול מופיע באיחור של כמה חדשים, אולם לא רבים יודעים שהבעת דבר רוחני בכלי זעיר אינו דבר קל. נפוצה בציבור הדעה שבול יוצרים מבוקר עד ערב וטענו נגד זה שלא הופיע בול הרכבת. לאמיתו של דבר, מצריכה הוצאה של בול עבודה משותפת של ציירים ואמנים. ביאליק היה אומר, שאפילו יצירת יתוש זקוקה לרחמי שמים. בבחירות לכנסת, כשהייתי עולה על הדוכן לנאום היו דברי מתגלגלים תמיד על פתח־תקוה. מנין יהודים העפיל וכבש שממה ללא קונגרסים, תנועה, קרנות, וגם ללא אהדה יתירה של היהודים בגולה. אולם הם דפקו על שער התקוה הנעול על ידי ההיסטוריה ופתחוהו. ולואי ורוחם זו תשרה בתוכנו.

אב תש"ט.

בכינוס בקרית־ענבים, במסגרת ההסברה “המפלגה במדינה”

עלה בגורלנו להיגאל בשעה חמורה וקודרת זו בעולם ודבר זה מעמידנו שוב, את התנועה כולה והמדינה, לומר לעצמנו שאנו דורשי שלום, שאנו גורם נייטראלי הנובע מהכרח חיינו ועצמיוּתנו ובלתי תלויים בכל גורם חיצוני. כוחה של המפלגה היה בזה שהיתה תמיד צמודה אל עצמה. דבר גדול הוא לא רק לדעת את עצמנו, אלא “להיות מה שהננו”. אנו לא נזדהה עם שום כוח חיצוני, אלא עם עצמנו בלבד. קשר אמיץ נקשור עם כל קיבוצי ישראל, קשר עם יצירתנו ומפעלנו. אנו לא נפגר, דרכנו היא קצת שונה, מדרך העולם. נהיה את אשר הננו. אלול תש"ט.

הנני להגיש למדינה ולממשלה, לתל־אביב, ליפו ולבנותיה ולחיפה רבתי ולבנותיה ולכל הערים והמושבות, המשקים והישובים במדינת ישראל, על סף השנה היוצאת, תש"ט, את ההתחלה הזאת – התחלת תנועת נוסעים סדירה ברכבת חיפה–תל־אביב. מי שנזדמן לו להיות במקום זה לפני שלושה שבועות וראה כתריסר מחפרים ודחפוֹרים למיניהם מגביהים את עפר המקום כדי ליצור את המישור לתחנה, ולכל מלוא העין לא יכול היה עוד למצוא לא קורה ולא מסמר, לא פס ברזל ולא אֶדן ואף לא צרור של חצץ – לא יכול היה להאמין. בבואו השכם בבוקר לכאן ובראותו את הרכבת הראשונה, רכבת הזריחה, יוצאת לחיפה, כי אכן הושלמה המלאכה עד לנקודה זו. ואני מודה בפומבי ליד החרוצה, אשר עשתה במלאכה הזאת – יד הסוללים והבונים, במסגרת “סולל־בונה”, ויד המתקנים והמכַוונים והמגלגלים והמניעים את הרכבת, במסגרת הנהלת הרכבת ומשרד התחבורה. ואוֹמַר להם בקול רם: יישר כוחם! היה בעבודה זו משהו של שמחת יצירה, אשר אנחנו כל כך רעבים לה. בכל המלאכה אשר נעשתה עד כה – אני מעיד עלי את שר האוצר – לא הושקע אף דולר אחד של מטבע זר ולא פוּנט אחד שטרלינג. אספנו, כינסנו, ליקטנו, בדקנו, שיפצנו וערכנו – והנה הכלי הזה אשר לפניכם. אמנם, לצרכי הקו הקצר ושכלולו נזדקק לפסים ולמניעים יותר חזקים, שיחייבו השקעה מסוימת של מטבע זר. בביתנו, בבית מדינת ישראל, אין אנו צריכים לוַתר על נסיעה ברכבת נוחה, נקיה ואדיבה – וביום מן הימים גם מהירה. הישוב העברי עבד שנים רבות, בשטח התחבורה הפנימית, כאילו ביד אחת: היד האוחזת בהגה. אכן, היד הזו הראתה נפלאות: היא קשרה את כל נקודותינו בכל קצות הארץ, היא עמדה לנו במאורעות ובפרעות ובמלחמה. מעכשיו נעבוד בשתי ידים – היד האוחזת בהגה והיד המכוונת את הקטר. אני מאמין כי יקום שלום טבעי בין שתי הידים, אשר לכל אחת מהן תפקידה המיוחד לפי סגולותיה. כל חיבורי הרכבת אשר הוקמו עד היום, הן לנוסעים, הן למשא, אינם אלא ראשית חיבורים. עוד נדרים ונַצפין.

אלול תש"ט.

התחבורה הדגולה בדגל ישראל היא המשך המדינה ויש בה משום תוספת משקל למדינה בחוץ ותוספת בטחון למדינה בפנים. דברים אלה חלים במיוחד על שירותי האויר ושירותי הים. תוספת משקל כיצד? המדינות הנוטות קו אוירי לישראל – ולישראל נטויים קוים אויריים מכל קצות העולם – חייבות להרשות גם לאוירוני דגלנו לבוא אליהן ולחנוֹת בתוכן. אליבא דאמת, אין כל מניעה כי היחסים האויריים בינינו לבין המדינות השולחות אלינו את מטוסיהן, בלי להוציא מן הכלל אף את המדינות הגדולות ביותר, יאוזנו על בסיס של 50–50, אם רק יהיו לרשותנו הכלים הדרושים. תוספת בטחון כיצד?

החשיבות הבטחונית היא לאו דוקא במציאות כלי־טיס טובים ברשותנו, כי אם במציאותם בתנועה. שכן אין העמידה יפה לכלים שתפקידם לנוע. ולפיכך כל התרשלות מצדנו מלכבוש לנו את כל הנתון לפנינו בשדה זה, היא לא רק פשיעה במשקנו ובמשקלנו המדיני, כי אם גם בבטחוננו. באניות המצב החוקי שונה: כל אניה מותר לה לבוא לכל נמל, בלי נטילת רשות מוקדמת. אך למהותו של הענין – היינו הך. אם יסדנו קו ימי לאמריקה, הרי יכולים אנו להגיע, אם בהסכם תחילה ואם למעשה, לאיזון יפה של מידת המשלוח בכלים שלנו כנגד המשלוח בכלים של הארץ המוכרת. ומציאות כלים שלנו בים הרי היא הערובה הטובה ביותר לאי־הסגר – וככל אשר ירבו כלי הצי המסחרי שלנו כן ירבה בטחוננו. ויש משהו המיחד את מדינת ישראל, לעומת מדינות אחרות, לגבי קיומו של צי נוסעים. אי עם, אשר תשע עשיריות ממנו הן מחוץ למדינה ועם זה רצונן לפקוד את המדינה חי וער ועשוי לשלוח גלי־תמיד הלוך ושוב. מהתם להכא ומהכא להתם?

מי שיודע טעמם של חבלי יצירה יודע מה ערך ההתקדמות, אשר זכינו לה בשטח הימי, בשנה זו וחצי לקיום המדינה. אך אין זו אלא התחלה. ובשטח האוירי הרי אנחנו עומדים עוד רק בפתיחה להתחלה. ואם גם מרובות ומעיקות הדאגות העמוסות על המדינה הצעירה, אל נא תהא האחרונה ביניהן דוקא הקמת התחבורה הדגולה. כל המושקע כאן, בלוית מאמץ חלוצי, יתן פריוֹ למכביר.

אלול תש"ט.

עוד בחייה, מופעלת על ידי השלטון האנגלי, נשתכחה זו מישראל, כי לא נתכוון השלטון לעשותה כלי־תנועה עממי נאה – וכמים הפנים לפנים! כדי להגיע מחיפה, המרכז העסקי הגדול, השוכן לשפת הים, אל תל־אביב, המרכז העסקי השני, החונה אף הוא על שפת הים, צריך היה הנוסע לשרך דרכו מזרחה ללוד על מנת לחזור משם לתל־אביב. כלומר: תוספת שליש בזמן ובטלטול. תכנית לתיקון המהלך הזה היתה מוטלת שנים על שולחן השלטון, אך הוא לא אץ להגשימה, כשם שלא אץ לבצע הקמת בנין בית־הדואר בתל־אביב ולא הספיקו לו שנות המנדט להעלותו אלא עד מסדוֹ. אך בעוד אשר הדואר, במידה שסניפיו נטועים בישובים העבריים, היה נשען מהכרח על פועלים יהודים, היתה הרכבת זזה במגמה הפוכה: כל כמה שהלך הישוב העברי וגדל. פחת מספר הפועלים היהודים ברכבת, עד רדתו לשיעור של ששה למאה מכל העובדים, שמנינם הגיע בשנים האחרונות לכדי שבעת אלפים. וכשם שהיתה זו רכבת אנגלית־ערבית מבָּרָה כך היתה זו גם מתוכה: מחלקה א‘, הדורה מאד, לפקידי השלטון הגבוהים ולתיירים עשירים: ומחלקה ב’ לפקידים פחות גבוהים ולתיירים פחות עשירים (ולשתי מחלקות אלה גם קרון־מזנון בינלאומי); ולעם היושב בציוֹן – מחלקה ג' חדלת כל נוחות ושרויה בזוהמה.

הגרעין של הפקידים והפועלים היהודים מילא בימי התוהו את תפקידו בנאמנות: שמר על הכלים, על הקטרים ועל הקרונות, לבל יחובלו, ועל המחסנים, לבל יושמדו. אמנם, אין להגיד כי לא חלו חבלות זדון פה ושם בידי היוצאים ולא אירעו “סחיבות־מצוה” משלנו – כמנהג הימים ההם; אך אלה לא היו אלא בחינת פרצים בגדרי השמירה. כשסולקה יד השלטון האנגלי מן הרכבת, היתה התעודה לפני משרד התחבורה משולשת:

א. כינוס הנפוצות – נפוצות החמרים (אדנים, פסים ואביזריהם) והטלטולת (קטרים, קרונות וכלי־העזר) – וריכוזם התכליתי במקומות הדרושים.

ב. הפעלת בית־המלאכה של הרכבת, לשם שיפוצם של הכלים המכונסים והתקנתם לפעולה חיה.

ג. גיוס כוחות מקצועיים – ליקוט העובדים הותיקים, מאלה אשר עבדו בזמנם ברכבת ועזבוה, ומשיכת עובדים מקצועיים מבחוץ והכשרתם בדרך מזורזת, לשם הפעלת רכבת ישראל, בבוא היום.

רכבת ההובלה, אשר אחזה דרכה לראשונה ביום י“ב באב תש”ט (7.8.49) מתל־אביב לירושלים ואשר ראש הממשלה בירך על בואה במעמד חגיגי רב, ורכבת ההובלה, אשר חידשה את מירוצה מחיפה לתל־אביב, לתחנת הדרום, על פסי הקו הישן, דרך תול־כרם, קלקיליה ולוד, וזו רכבת ההולכה, אשר פתחה, עם צאת השנה שחלפה, ביום כ“ו באלול תש”ט (20.9.49), את תנועת הנוסעים מחיפה לתל־אביב, לתחנת הצפון, על פי הקו הישן, המקוצר משהו, – אלה הם פירותיו של המאמץ הראשון ואינם אלא מעין סימנים למפעל המתכונן.

עבודה יסודית מקבילה נעשתה בו בזמן: נתוותה ונסוֹלה והולכת ונשלמת סוללת־בראשית לקו הקצר, אשר נתיבו רץ לשפת הים, דרך הישובים היהודיים: כפר־ויתקין, אביחיל, נתניה, כפר־נטר, אבן־יהודה, שפיים, רשפון, כפר־שמריהו, הרצליה, חוצה את הירקון ומגיע לתחנת תל־אביב מהצפון. נתכנו, נבנו והולכים ונשלמים הגשרים, ובהתקנה כולה, על אדניה ופסיה (הצפויים לבוא מעבר לים), יעמוד המרחק במסילת־הברזל מחיפה לתל־אביב על 92 קילומטר, במקום 128 קילומטר דרך לוד.

בינתים צאו וראו ברכבת ישראל, כמו שהיא, ובתחנה החדשה אשר בצפון תל־אביב, ודעו כי מנין ארבע מאות העובדים, אשר בו הוחל חידוש המפעל, גדל ויהי לאלף – וכן ירבה – ופירוט ענפי המלאכה יש בו ענין לחוד, ועוד נדבר בו, כשנספר על גמר המלאכה הגדולה.

תשרי תש"י.

בכינוס “קול האדמה”

זכינו להגיע למהפכת הגאולה, ואלף פנים לגאולה זו: פנים חדשות לארץ, לעליה ולירושלים, ובין אלה יאירו פניה של הקרן הקיימת. בגאוה תביט על כיבושיה המרובים בעבר והיא תהיה כעץ שתול על פלגי מים.

תשרי תש"י.

באניה “קוממיות”

נעניתי לבקשת החברה העברית לחקר ארץ־ישראל ועתיקותיה לפתוח את הכינוס הששי שלה לידיעת הארץ, בשיחה על היהודים והים. והנני למסור מראש הודעה: לא איש מדע הוא הדובר, כי אם אחד חובב מדע, אשר ענין לו ביהודים ובים.

ידוע כי שטחי הימים והאוקינוסים תופסים 71 אחוזים (פחות שתי אלפיות) משטח הכדור כולו. והם יכלו להיות מעצור בל־ינוּצח לחיבור עמים וארצות. אף על פי כן נוכל לקרוא לשטחי הימים והאוקינוסים: שדה תחבורתי.

הנחה מוסכמת היא כיום, כי הכבוד של הנצחונות הראשונים על הים מגיע לאנשי החופים של המזרח התיכון – הם החופים אשר גם למולדת ישראל חלק בהם. עוד טרם ידע האדם באירופה כל כלי־שיט, מחוץ לדוּגוֹת, הבינו אנשי החופים הללו להתקין כלי־שיט להפלגה בימים רחוקים וסחרו לארצות אירופה, אפריקה ואסיה. יש עדות כי הם היו מגיעים בצפון אירופה עד לעבר האיים הבריטיים, באפריקה חדרו עד מדבר סהרה. אשר רמותיה היו, אגב, בזמנים הקדומים ההם, ברובן רוות וירוקות. ובאסיה – עד מעבר למפרץ הפרסי.

ובמאמר מוסגר: השיט איננו הנצחון היחידי, אשר אנשי חופי המזרח של הים התיכון נחלוהו ראשונים; הם הקדימו את האדם האירופי עוד בשני כיבושים מכריעים: ראשית דעת הכתב וראשית ניצול המתכת.

הים התיכון היה איפוא שַמָש גדול לתרבות האנושית, מרכז בראשית לקדמת האדם. עוד לא נפתרה השאלה: איזו מארצות המזרח הקרוב הסובבות לים התיכון, ילדה את הספנות: אם זו מצרים ואם זו פרס, שהיא הפרוזדור הימי לבבל, ואם זו כנען – אך אין חולקים על כך, כי כנען פיתחה את הספנות הגדולה הקדומה. מאין באו הכנענים? – עדיין חידה היא. והנה מה שאומר בנידון זה פרופסור נ. סלושץ ב“ספר הים”, שהוצא על ידי החבל הימי לישראל: “מתוך כל העדויות והידיעות אשר בידינו, יוצא ברור, כי כשם שהתרבות המזרחית בכללה יצאה מארץ שנער, כך עלתה גם הספנות הקדומה מחופי ים פרס וערב. היא התפשטה בזמן קדום על פני נהרות בבל מזה וחופי ערב מזה. הספנות – הוא ממשיך – עלתה מן הים האדום, כמו שקראו הקדמונים לכל מערכת ים האוקינוס ההודי. יחד עמה עלו לחופי ים הצפון גם בני־אדם אדומים (Phoinikes ביוָנית), בני חם – בעברית”. חלקנו בשלב הקדום, הכנעני, של הספנות הגדולה הנהו מעורב בחלקי עמי כנען בכללם: הוא מרומז ב“זבולון לחוף ימים ישכון”, ב“דן יגור אניות” וב“אָשר על מפרציו”. האחת הידועה לנו במפורש היא הקמת הצי בעציון גבר – ורק באשר “נשברו האניות” נשאר לנו זכר מפורש עליהן. ועוד זכר מפורש נשאר לנו מן המרד הימי של היהודים במלחמה הגדולה עם רומא, בשנת 66. הצבא הרומי, אשר עלה עם קסטיוס גאלוס ממצרים, ביקש לקדם כל נסיון של התקוממות מצד הים וראה ראשית לו להחריב את יפו ולנשל את הספנים היהודים העזים. אבל עד מהרה נחל המצביא הזה תבוסה ניצחת במלחמתו בחיל המורדים. ואז שבו והתקבצו ביפו יהודים רבים מערי הגליל ומערי הים והם מיהרו לבנות – אומר יוספוס פלביוס בספר מלחמותיו (ב‘, ט’, ג') – “המון ספינות של פירטים, אשר עשו מעשי שוד בדרכיהם בין סוריה, פיניקיה ומצרים – וסגרו את דרך השיט בפני האניות (הנושאות בר) ממצרים”.

התלקחה מלחמה עזה בים, אשר בה, אמנם, היתה יד הרומאים על העליונה, אבל על חשיבות הנצחון מעידה העובדה, כי לחג הנצחון של רומא הובאו ספינות יהודיות לראוָה, וכן ציוה טיטוס לטבוע מטבע “יהודה הימית” – Judea Navali. לקט העובדות על חלקנו בקידום הימאות והספנות בתקופת הביניים, בנדידתנו, עם גולה, בקרב העמים, – הולך ורב. אך ספק הוא אם נגיע לפרשה מבררת, כי באין תחומי מולדת – תחומי יצירה מנַין?

והנה שבנו למולדת, רוּבנו בדרך הים. שירי הים של יהודה הלוי הם העדות אשר תעמוד לדורות באהבה העזה למולדת, המנצחת את הים. בכוח האהבה הזו בנינו – והגענו להכרח לעמוד על נפשנו ועתידנו במלחמה, אשר כללה מרד ימי גדול, הוא מרד ההעפלה. האניה הזאת – “קוממיות” – הנושאת אותנו, היא אניה אשר לקחה חלק במערכות ההעפלה. והגענו למלחמה מיוחדת: המלחמה על הנגב. וזכינו לנצחון, אשר העמיד אותנו על חוף אילת – הפתח ליַמי הדרום. ואנו מקיצים לחיינו החדשים כעם ימי.

תשרי תש"י.

הנצחון הראשון שלנו בהקמת המולדת הוא בנטיעה. הנצחון השני שלנו היה המלחמה. בנטיעת השתילים הראשונים הללו על שפת ים אילת יש לראות סמל לשני הנצחונות: הנצחון על הטבע והנצחון על הזדון. בשיר “אל ארצי” אומרת רחל:

"לֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,

בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;

רַק עֵץ יָדַי נָטְעוּ

חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים".

רחל ידעה כי יש גבורה גם בנטיעה – ובמקום הזה שתי הגבורות צמודות יחד, ובכוחן תצמח במקום הזה שרשרת ישובים חיים.

חשון תש"י.

בועידה העולמית של החבל הימי לישראל

עוד הערב תשמעו דברים מפי המרצים על התקדמותנו הימית במשך 18 חדשי קיומה של מדינת ישראל ועל התכניות החשובות לעתיד. בהקשיבכם לדברים אלה, תשאלו את עצמכם מכוח מה באה ההתקדמות הזאת ומנין העוז לתכניות העתיד? ואני רוצה לנסות לענות לשאלה זו.

הרואים את בנין הארץ במשך שלוש וחצי עשרות שנים, כמוני, היו יכולים להגדיר את תולדות הבנין הזה כהיסטוריה של הזדמנויות, הזדמנויות אשר ידענו לאחוז בהן בעתן ולהיבנות מהן והזדמנויות אשר הוחמצו. לא קרקע, לא בתים, לא אניות, לא אוירונים ירשנו מאבותינו. אך לא ריקם באנו הנה. הבאנו אתנו יצר יצירה ורצון חלוצי. וככל אשר ניתן לכוח החלוצי לכוון את עצמו לקראת איזו יכולת גנוזה, אשר הופיעה מכוח התנועה הציונית ומכוח עלית העם – צמחו לנר מפעלים גדולים. הראשון והכביר בהם – היצירה החקלאית. צירוף כוחות של הנוער החלוצי לאמצעים הכספיים של הקרן הקיימת ושל קרן־היסוד – ולוּ גם צנועים מאד בראשיתם – בנה את מסד המדינה, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה הגנתית. המרץ החלוצי של העליה השלישית. אשר הופנה בעתו לאפיקי הכבישים ובנית הבתים – הפך את הבנין למקור מחיה מתמיד.

לא אדבר על הזדמנויות שהוחמצו, הן ידועות ואין מעניני להעלותן הפעם. עם קום מדינת ישראל הועמדנו בבת־אחת בפני הכרח של בניה מהירה ועליה מהירה, והתגוננות מהירה בראש כולן. בליל בריחת הספנות הגדולה מחופי ישראל האמינו זרים כי לא נצליח לתת לעצמנו דרך בים. לא כן היה.

נתקיימה שוב המימרה העתיקה: “אלהים חשבה לטובה”. היזמה שנתעוררה להתגברות על המצור, גם בקצה הישראלי וגם בקצה האמריקני, הופנתה במשך זמן קצר, בהדרכת משרד התחבורה ובעידודו, ליזמה הבונה את צי ההובלה וצי ההולכה שלנו. כאן נתרחש מעין נס ימי. נסיון המנצחים על צי המעפילים, אשר עלה מן המצולות, נצטרף אל המאמצים הימיים הגלויים של הנהלת הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים העברים הכללית. ועליהם נוספה פעילות ברוכה של נציגי הון ציבורי ופרטי אשר יחד קלעו למטרה האחת. לא דבר ריק הוא, כי אנחנו יכולים היום להוביל בספינות דגולות בדגלנו ומסוגלות להפלגות רחוקות כ־30 אלף טון סחורות תחת כ־2000 הטונות בכלים קטנים שהיו ברשותנו בטרם מדינה. וכאשר נפתחו שערי הארץ לרוחה לקיבוץ גלויות, הצלחנו לשחרר את עצמנו משעבוד מוחלט לאניות חוץ ומתוך 257,000 שעלו דרך הים למדינת ישראל מיום קומה ועד אחד באוקטובר, הועלו באניות דגלנו 154,000 עולים. יודע אני כי העולים הללו ברובם הגדול והמכריע לא זכו לתנאי הרוָחה בהליכתם בספינותינו, וחושש אני כי אולי חטאנו בנדון זה כמה חטאים, אם לא בזדון הרי בשגגה, אד עובדה היא, כי לא כל כספי העלאת רבבות עולינו הענקנו לזרים. ומבחינת ביצור חלקנו וחבלנו בים יוּגד נא לכל אלה, שהניעו את הספנות שלנו קדימה באון ובלהט רב: יישר כוחכם!

מובטחני כי תיפקחנה עיני בחורי ישראל העובדים בצוות הים שלנו לראות כי הם מוליכים יהודים לארצם בימות מהפכת הגאולה. וזכות גדולה היא להם ועליהם להיזהר במידותיהם ולהתקין ביניהם לבין אורחיהם יחס לבבי.

ואני מביע ברמה את דרישתי לרווח את תנאי המצוקה בקצב מהיר. ולועידה העולמית של החבל הימי לישראל אגיד דבר פשוט בתכלית: הבו הכשרה ימית, הכשרה ימית לכל מגמותיה, לבחורים ולבחורות בישראל. השקיעו בזה את מלוא כוחכם. יש תקוה כי הספנות הישראלית קדם תתקדם ובנה תיבּנה. בניה ידאגו לכלים ולתנאים. אך העיקר הוא – האדם. לא ספן נטוּל שורש מתגלגל כאיש הפקר בנמלי עולם, כי אם ספן מושרש בחיי היצירה של הדור ובתרבותו – אל הדמות הזאת יכוון החבל הימי לישראל את הנוער וימצא לו במפעל הזה מסייעים במדינה ובעם. אינני מתעלם מן השאלות החמורות: כיצד לצרף נדידה ובית?

כיצד לשתף בפועל את החברה בספנות? כיצד להקים משמרות מתחלפות של עובדי ים ועובדי אדמה? בנדון זה עוד לא הוּתווּ נתיבות בים, אבל אין הכרח כי כל גידולי המשטר הנוכחי העולמי בים יהיו גם גידולי הים הישראלי. נחדש לנו – דרך לעצמנו.

חשון תש"י.

בועידת עמילי המכס

בתוקף תפקידכם, כעמילי מכס, הנכם מופקדים על שערי המדינה, והרבה תלוי, כידוע, בשוֹער – אם נזכה או נפסיד בחשבון הכללי של המדינה. וראשית חכמה היא: לזכות בשם טוב בעולם, “פירמה” אשר שמה הולך לפניה. פירושו של דבר: מידות נאות, יושר ונימוס טוב, בכוחם להבטיח לנו עתיד מפואר במדינה, ופרנסה בכבוד – למרות דלותנו. ובעמילי המכס, הבאים הראשונים במגע עם הבאים מחוץ־לארץ, תלוי הדבר בהרבה. על אף היותנו מדינה מזרחית, השוכנת על חופי המזרח התיכון, אין המושג “מזרחיות” מקובל כ“פירמה” טובה בעולם, לא בעניני נמלים ולא בעניני המכס והכרוך בכך. עלינו לקחת את הדוגמה של שווייץ, למשל, בענינים אלה. לא יועילו לנו כל הדברים הטובים שעשינו ונעשה, אם לא נעמוד על גובה ולא נשמור על מידות מסחריות הוגנות. נבנה איפוא את המדינה שלנו בכוחות משותפים, איש איש בשטח עבודתו.

חשון תש"י.

ב“קול ישראל”

כשאני לעצמי קשה לי להבין ולתפוס: מדוע נחוצה תעמולה כל כך רבה לנהגי ישראל, אשר לב להם ושכל טוב, כי יתעוררו הם עצמם – ובכל כוחם – לשנות את המצב? מי נהג יהודי, אשר ישמע כי ילד טובע בים – ולא יחוש להצילו? מי לא ירוץ להציל נפש חיה מבית דולק? והנה עובדה היא, כי במשך שנה אחת נהרגו 214 יהודים במולדתם בתאונות דרכים. 214 בתי אבלים נוספו לנו – בשל דהירה פרועה, בשל אי־הקפדה על התקנת פנס אחורי ובשל מכת סַנורים, אשר נהג אחד מכה את חברו. היש כפרה לאלה? האומנם נוסיף לרצוח את עצמנו ביד רמה ולא נדוֹר נדר – הציבור והנהגים גם יחד – לחדול ממשוּבתנו ולהיזהר בחיי אדם? וכלום לא נבוז להמשך המנהג הנפסד – ירושת ימי־זדון – לקרוץ בפנסים אל הנהג הבא מוּלך, כי שוטרי תנועה נגדו? כלום אין זו חובתנו לעצמנו, כי נהג הדש בנהיגותו את חוקי התנועה, תדביקהו יד הדין? היש בטחון־דרך למישהו במדינת ישראל, באין בטחון בתנועה בדרכים בכללה?

חשון תש"י.

בכנסת

ברשוּת היושב־ראש וברשות חברי הכנסת!

ועדת הכלכלה של הכנסת עוררתני, עוד לפני הפגרא, אגב דיוּניה בעניני התחבורה, לגולל לפני הכנסת יריעה יותר רחבה מן ההתקדמות בשטח הזה ובתכנית־הפיתוח הסופית. אני מוקיר את ההזדמנות הנתונה לי כעת לספר על הדברים – ואעשה זאת במידה שנימוקי בטחון ואחרים לא ימנעוני מלפרש ולנקוב מספרים.

באחת משיחותי הראשונות עם שר־האוצר, בראשית כניסתי למשרד־התחבורה, הודעתי לו כי הנני רואה בתחום התחבורה – מחוץ לדואר והכלול בו – שני שטחים קיימים, שאותם יש רק לסדר ולחדש, לקומם הריסותיהם ולשכללם, והם השטחים החוּמים: רכב־ההגה והרכבת; ושני שטחים, שבהם צריך ליצור יש מאין – או כמעט יש מאין – והם השטחים הכחולים של מדינת ישראל: הים והאויר. אמרתי אז כי בראש תכניתי, במשך כהונתי, הנני מעמיד את המאמץ לעשות את המדינה לגורם גם בשטחים הריקים הללו – וביקשתי את עזרת הממשלה והאוצר למאמץ הזה. אני מרוצה להגיד כאן כי מקץ פחות מעשרים חודש היינו לגורם בשטחים הכחולים – ודבר זה קרה בלי שהמדינה נדרשה להשקיע מכספיה סכומים גדולים. להיפך: התקדמותנו המפתיעה בים, ללא כל השקעה מצד האוצר, חסכה סכום נכבד של מטבע זר למדינה, ואף המפעל האוירי שלנו, שהוא עודנוּ בבחינת רך הנולד, מביא קימוץ במטבע זר לממשלה, אשר לא השקיעה בו עד היום אלא סך 200,000 ל“י. אגב, אבשר לחברי הכנסת, כי בימי החנוכה יגיע “אל־על” לשלב ראשון בפרקי־גידולו: ביום כ”ז בכסליו תש"י הבא עלינו לטובה, יוּכרז על הפעלת שירות אוירי קבוע בין ישראל לאירופה, תחת דגל ישראל. קדמו: ארבעת חדשי נסיון, בהם הוטסו מישראל לאירופה וחזרה ללא הפרעה, בדייקנות ובהצלחה, כאלף וחמש מאות נוסעים. ועוד אחזור לדבר בענין זה כאשר אגיע בסדר הדברים לפרק התעופה – ואפתח בענין הדואר.

הדואר והבֶּזֶק

הנקודה העיקרית בתכנית הפיתוח של הדואר היא בהקמת רשת קשרי חוּט ואַלחוּט עצמאיים משוכללים בישראל. ביצועה המודרג של תכנית זו הוא ענין לארבע־חמש שנים. היא כוללת: ראשית, הרחבת רשת הטלפון האבטומטי בתוך הערים ובתוך המושבות הגדולות לסיפוק מלוא צרכיהן, ושכלוּל הטלפון החוטי והאלחוטי בין הערים והמושבות והרחבתו. שנית, העמדת שופרות אלחוּט חזקים, אשר קולם ילך מישראל עד סוף העולם, ושיעשו את ישראל למרכז שירותי־בזק (הטלפון, הטלגרף והשידור) במזרח.

ביסוד מימוּנה של התכנית הזאת הונח החלק, שהוּקצה למטרה זו מן המלוה של הבנק ליצוּא ויבוּא באמריקה וגם מן המוסד לאשראי בשווייץ. אך שני סוגי האשראי יחד עונים רק לסכום הדרוש במטבע זר לשלב הראשון של תכניתנו, מתוך הנחה שאת הסכומים הדרושים להוצאות ההתקנה ולבנינים עלינו להמציא כאן. אני מסב את תשומת־לב הבית לערכו של המפעל הזה ולחידושו. בעוּבדה, לא היו לארץ־ישראל בתקופת המנדט שום כלים עצמאיים לצרכי הטלגרף והטלפון: אלה היו מכּבשוֹנה של חברה בריטית “קייבלס אֵנד וויירלס”. אשר יש לה כּביל ימי מתוּח מישראל לקפריסין ומשם למצרים – והיא היתה הצינור היחידי המוליך ומביא את הקולות מן הארץ ואל הארץ. מתור שברי־הציוד וגרוטאות הקימונו קשר אלחוטי עצמאי של טלגרף וטלפון, דרך טאנג’יר, עם ארצות־הברית ושאר המרכזים, והשתחררנו בדרך זו מן התלות בכביל הזה. בעקבות המעשה הזה, אשר התמדנוּ בו ושיכללנו אותו עם כל חוּלית ציוד שהצלחנו להשיגה, באה החברה הנ"ל לידי מסקנה הגיונית, כי עליה לשאת ולתת אתנו על יציאתה מן הארץ וסידור הסכם הדדי עם דואר ישראל על פי המקובל בין מדינה למדינה. וכבר נוסחו בענין זה דברים מוקדמים

ביום ה' בסיון תש"ט כתבתי לשר־האוצר, להגדרת תכנית הבזק שלנו את הדברים האלה:

“אנו מניחים כי שלב א' של תכניתנו לטלקוֹמוּניקציה יכלול את השירותים הבאים: (א) קשר רדיו־טלגרפי ישיר בין ישראל לבין ארצות־הברית, מוסקבה, פראג, פריס, בלגרד, בוּקרשט, וארשה, בּרן ורומא: (ב) קשר רדיו־טלפוני ישיר בין ישראל לבין ארצות־הברית, פריס, ברן.”

נוסף על האמוּר במכתב זה, נעשות עתה עבודות הכנה לפתיחת קשר טלפוני ישיר עם לונדון. שירותי־עקיפין, דרך מרכזים אלה, ישנם כבר כיום עם כל ארצות אירופה ועם צפון־אפריקה.

כן יועמד, לצרכי שידורי־ישראל לתפוצות הגולה, משדר גדול לגלים קצרים בן 50 קל"ו.

בעריכת תכנית הפיתוח הזאת, על שני אגפיה – רשת הטלפון בפנים המדינה וקשרי הטלפון והטלגרף והרדיו עם ארצות העולם – בעבודה זו מושקע עמל של שנה מצד מומחי מחלקת ההנדסה של הדואר ובראשם המנהל הכללי. התכנית הערוכה הוגשה לבחינת המומחים של הבנק ליצוא ויבוא בארצות־הברית וקיבלה את אישוּרם. גם המשא־ומתן המסחרי דרש זמן. בעצם הימים האלה שוהים בארצות־הברית המנהל הכללי של הדואר וגזבר משרד־התחבורה, לשם עשיית חוזים עם חברות יצרניות על הזמנת הציוּד. רק חלקיק אחד, הדחוף וההכרחי ביותר, השׂגנו בכסף מזומן בספטמבר אשתקד ושיכללנו בכוחו את ההתחלות הראשונות.

אבל המחנק הטלפוני בפנים המדינה, וביחוד בתל־אביב, הניע אותנו לפעול עוד בדרך אחרת לצרכי הרחבה דחופה של רשת הטלפון האבטומטי בתל־אביב, חיפה וירושלים.

אחרי משא־ומתן רב עלה בידינו לשחרר מערכת ציוּד טלפוני, אשר הוּזמנה באנגליה על ידי ממשלת המנדט. אך שילוחה לישראל עוּכב מצד לונדון עד לישור החשבונות ההדדיים בין ישראל לאנגליה. רובה המכריע של מערכת זו כבר הגיע לחופי ישראל. העבודה בהתקנתה נעשית במרץ רב, ביחוד בתל־אביב; מעמידים את המִרְכֶּזֶת החדשה, חופרים תעלות ומניחים את הכבילים החדשים ומשחילים את קצות הכבילים במרכּזת. אין זו עבודה פשוטה, כי אם מלאכת־מחשבת, אשר איננה יכולה להיעשות בחפּזון. ואכן, מחמת הרעב שהורעבה הארץ לטלפונים במשך שנים רצופות, מתקופת המנדט, ומכוח הגידול המבורך של האוכלוסיה העברית בקצב מהיר בחדשי המדינה, הגיע הלחץ בנדון זה עד לנקודה שכמעט אין לשאת בה; אך אין ברירה. חדשים אחדים, הדרושים לביצוּע המלאכה, מפרידים בינינו לבין ההרחבה הדחוּפה הראשונה של הרשת האבטומטית הפנימית בתל־אביב חיפה וירושלים.

אני רוצה להוסיף כמה דברים בנוגע ליתר השטחים של הדואר.

א. ברית־דואר עולמית.

בימי המנדט לא זכתה ארץ־ישראל להימנות בשמה היא כחברה בברית־הדואר העולמית, כי אם נרשמה עם כל ארצות־התלות של בריטניה הגדולה, תחת טליתה הרחבה. עם הקמת המדינה נמצאנו מנוּתקים ומבוּדדים. חשיבותה של החברות בברית־הדואר העולמית מתבטאת בכמה יתרונות, בכלל זה גם הזכות למעבר דרך כל הארצות החברות, בין אם הארץ המסוימת, אשר דרכה אתה צריך להעביר את שקי הדואר שלך מכירה בך ובין אם איננה מכירה בך. לא היתה לנו כל ברירה אחרת מאשר לקשור קשר הדדי ביחידוּת, עם כל ארץ וארץ לחוד, בזו אחר זו. בדרך זו הקפנו כמעט את כל העולם, מחוץ לארצות ערב והצמודות אליהן. לאחד שנשתנו היחסים המדיניים וישראל התקבלה לאו"מ, נתקיימה הצבעה שניה של המדינות החברות בברית־הדואר העולמית, והושג הרוב החשוב של שני שלישים, הנדרש לפי תקנות ברית־הדואר הבינלאומית, לקבלת חבר חדש – וחברוּתנו כיום בברית־הדואר העולמית הנה עובדה להלכה ולמעשה. הוא הדין לחברותנו בברית־הבזק (הטלגרף, הטלפון והשידור) העולמית. אני רוצה בהזדמנות זו להביע הוקרה למרכזי הבריתות האלה ולמזכיריהם הכלליים, אשר הבינו למצבנו, למן פנייתנו הראשונה, ועמדו לימיננו בכל מה שניתן בידם בגדרי התקנות הקיימות.

ב. שיקום החוּט והוספת אלחוּט.

תוך התגברות על חוסר חמרים ועל חוסר עובדים מקצועיים, אשר רבים מהם היו מגויסי־צבא בתקופה הנדונה, נעשתה מלאכה גדולה בשיקום הריסות הרשת החוטית של הטלפון והטלגרף, וגם בהוספת קוים אלחוטיים בין הערים, ובצירוף שטחים חדשים של גושי ההתישבות, של מושבות מתפתחות ושיכוני עולים וריכוזיהם – אל רשת הטלפון והטלגרף של המדינה.

בדברי ראש הממשלה, בפתיחת הכנס הזה של הכנסת, צוּינו עוּבדות־יסוֹד במלאכת השיקום והשכלול בדואר. בפנים הארץ ובקשרים עם העולם. לא אחזור על הפרטים, אלא על כמה דברים עיקריים.

כבר לפני שנה נמתח קו טלפון וטלגרף באורך 30 קילומטר בין חוּלדה והקסטל, בצד כביש־הגבורה, כדי לקשור את השפלה עם ירושלים המנוּתקת. כוח קליטתו של קו זה הוגדל בהתמדה על ידי הוספת שכלולים טכניים והוא מאפשר כיום להעביר בעת ובעונה אחת 15 שיחות ו־5 מברקים. מבחן ליכלתו של הקו היו ימי המושב הראשון של הכנסת בירושלים, כי דרך קו זה הועברו, בלי שהיה ותקלה, כל הידיעות שמילאו אז את עמודי העתונים!

לקראת הפעלת מסילת־הברזל הישנה, מחדרה ללוּד, שוקם גם קו הטלגרף הנמשך לארכה. שיקום כיוצא בזה נעשה גם בטלפון המתוח לאורך המסילה, העולה ירושלימה. הותקן קו טלגרף תל־אביב–רחובות. קוי טלפון חדשים נמתחו מתל־אביב לראשון־לציון ולרשפון. נוסף ציוּד למרכּזוֹת הישנות בתל־אביב, רמת־גן, ראשון־לציון, רחובות ועמק זבוּלוּן. שורת ישובים – משמר־העמק, עין־כרם, באר־טוביה, מגדל־גד, בית־דגון, חלסה ועוד – זכו למרכּזוֹת טלפון משלהם. לפני סיומו עומד חידוּש הקשר לבאר־שבע.

בסך הכל נוספו עד עתה במרכזוֹת כ־2500 קוי טלפון. מלבד זאת מסיימים הקמת מרכזת של 500 קוים בעפולה.

לא אתאר לפניכם את שאר המלאכה שנעשתה בקוי הטלפון, המתוּחים לארכה ולרחבה של המדינה. את התוספת לרשת הטלפון הפרוּשה בתוך הערים, את השכלוּלים במברקה המרכזית החדשה בתל־אביב, הכוללים גם מִמְסר תמונות אלחוט.

אביא רק כמה מספרים מאירי עינים: אורך חוּטי הטלפון הבינעירוניים היה בקום המדינה במספר עגול – 15,000 ק“מ. בסוף דצמבר 1949 הגיע ל־20,000 ק”מ. אורך חוטי הטלפון בתוך הערים היה בקום המדינה 121,169 ק“מ, ובסוף דצמבר שנה זו – 148,712 ק”מ. מכשירי הטלפון שקיבלנו מימי המנדט היו 18,000 ובראשית אוקטובר שנה זאת 23,000.

ג. השירות הבּוּלאי.

דואר ישראל הצמיח בתקופה הנזכרת ענף ירוק חדש, אשר לא היה קיים בימי המנדט: השירות הבוּלאי הישראלי. חברי הכנסת נהנים מזמן לזמן מפירותיו – ולהם ההערכה על טעמם וטיבם. למן הבול הראשון ועד הבול האחרון נדפס הכל בארץ – ואין זה דבר ריק. במשך ח"י החדשים הראשונים למדינה קיבל הדואר מן הדפוס, לפי הדין־וחשבון של המדפיס הממשלתי, בולים כדי 82 מיליון (ערכם כמיליון וחצי ל"י). והרי זה ענף משקי לא דל־ערך. עם השתכלל מכשירי ההדפסה – ודבר זה עומד על הפרק – יעלה השירות הבולאי לקראת סיכוייו, אשר אינם קטנים.

ד. בנק הדואר.

נעשתה מרבית ההכנות לחידוש פעולת בנק החסכון של הדואר, אשר היה קיים גם בימי המנדט בהוספת מחלקת סילוקין, הידועה באירופה בשם “פוֹסט צ’ק קוֹנטוֹ”. אדם ציבורי, הראוי לאיצטלה זו, יוזמן לעמוד בראש הועד המפקח ובין חבריו יהיו אנשי ציבור ומוּמלצים¹ מטעם הבנקים הגדולים שלנו. אחד מן העובדים הבקיאים בשירותי הדואר שקד על לימוד הענין בארצות שווייץ וצרפת – ועם רכישת מערכת הכלים הדרושים וקבלת חוק המתאים בכנסת, או תיקון החוק הישן, יחל הבנק בפעולתו.

התעבורה

לתעבורה שלושה ענפים: רכבּוֹן (אַבטובוּס), העוֹמסוֹן (לורי) והמונית (הטכּסי) – שלשתם תלויים במטבע זר, אך ביתר הבחינות בעיותיהם שונות.

אני אקדים את הרכבּוֹנים. גרעינים שיתופיים של עובדי־הגה הצילו שטח זה לעבודה עברית – ועד להתחלת תנועת הרכבת הישראלית היוּ האיגודים השיתופיים האלה היחידים אשר שירתו את תנועת הנוסעים העברית בפנים המדינה. שירות זה, כרוב לזכויותיו – עמוס הוא בתקופה האחרונה ביקורת חמורה.

תכנית הפיתוח של השירות הזה – ניתן להגדירה בשתי מלים: ציוד ופיקוח. השמירה על התנועה בדרכים נקנתה בקרבנות רבים, הן מצד אנשי ההתישבות בהובלת תוצרתם והן מצד אנשי התעבורה: התוֹלכה והתוֹבלה. שנות מלחמת ישראל קדמו להן שנות המלחמה העולמית – ובמשך כל התקופה הזו לא היו הזדמנוּיות רבות לחידוש הכלים. אחת התוצאות היא: התישנוּת והתרפּטוּת כלי־הרכב. בעזרת החלק אשר הוקצב לתעבורה מכספי המלוה של הבנק ליצוּא ויבוּא נפתרה שאלת חידוש הכלים פתרון חלקי. רכבונים חדשים, מאלה שהוזמנו על יסוד כספי המלוה, התחילו כבר להגיע לארץ, ועד לאביב יבואו מאות אחדות. אמנם הכלים החדשים לא יעלו על הכבישים בבת אחת, מפאַת הצורך במועד מספיק לבנין התיבות, אך עם בואם נפתחת האפשרות להרוָחה מוּדרגת של המצב, במידה שהוא נגרם מצד הדוחק בכלים. אפס, חידוש הכלים עתיד להביא להרוָחת המצב ולתקנתו רק בתנאי אחד: כינון פיקוּח ממשלתי, אשר ישקף בתמידות את התנועה בשירותים אלה, ויקבע מפרק לפרק, לפי תקנות מסוימות, את מחירי השירותים וישקוד על קיום תכנית תנועה מאושרת מטעם הממשלה. לפי צרכי הציבור.

על הממשלה למַנוֹת לענין זה סגל נאמנים, מוּכשר לתפקידו ומצוּיד בסמכוּת מספיקה. בהודעת ראש הממשלה, בפתיחת הכנס הזה, על החוקים העומדים לבוא לפני הכנסת, נמנה גם חוק פיקוח שירותי התעבורה. החוק הזה מתכוון לבסס על יסודות קבועים את השירות השיתופי הזה. המבוצע בדרך כלל בכשרון רב ובעבודה מסוּרה.

אציין כאן אחדים מן היסודות העיקריים:

א. קביעת גובה המשכורת, אשר עובדי השירות הזה יהיו זכאים לו בתור שכר עבודתם, בצירוף תוספת של אחריותם להנהלת המשק, על מנת שהעדפים של ההכנסה יהיו קודש לבנין המשק ולהוזלת השירותים לציבור. כדאי להקצות לעובדים גם אחוז מסוים, לשיתופם ברוַח.

ב. והוא אחד התנאים היסודיים אשר אין המדינה יכולה לוַתר עליו: תכנית תנועה אחידה בכל המדינה. בין אם יתאחדו האיגודים השיתופיים הקיימים לאיגוד אחד ובין אם יקיימו את עצמם, רובם או כולם, כחטיבות נפרדות, הרי לגבי הציבור תכנית התנועה בכל הארץ צריכה להיות אחידה, לשם חסכון בכלים ובדלק ולשם נוחות הציבור. במידה שדבר זה יחייב שינויים במצב הקיים, יהיה מן הצורך להוציאם אל הפועל, בלי שים לב לשיגרה.

ג. בחוקת הפיקוח ינתן מעמד חוקי לועדה מיעצת בערים תל־אביב, חיפה וירושלים, לשאלות תכנון התעבורה המקומית.

ד. חוקת הפיקוח תקבע גם את הגובה של המניה באיגודים השיתופיים של התעבורה. האיגודים האלה. אשר קלטו עד עכשיו 330 חיילים משוחררים, צריכים להיות פתוחים גם להבא לקליטת חיילים ועולים ואין לבנותם על מניה גבוהה, המשמשת בלם לכניסת עובדים, אשר להם הזכות להיקלט בשירותי המדינה, גם כשאינם שליטים באמצעים מרובים.

ה. כן תפורש בחוקת הפיקוח חובת קבלתם של נהגים ערבים, אשר לא עזבו את הארץ ואשר עסקו במקצוע זה ורוצים לחזור אליו, כשם שהדבר נהוג למעשה כיום.

ו. בתכנית האחידה צריכה להיות משולבת גם שאלת סידור תעבורה נוחה בכלים מתוקנים, לתיירים, אשר עליהם צריך להישען לא במעט איזוּן מחסורה של המדינה במטבע זר, לצרכי הקימום המלא של משק ישראל.

במשא־ומתן בין משרד־התחבורה ומשרד־העבודה (מחלקת האיגוד השיתופי) הוסכם על קביעת ועדה משותפת להכנת הצעת החוק לפיקוח שירותי התעבורה על מנת להגישה לממשלה ולכנסת.

בפגישות מספר עם נציגות האיגודים השיתופיים הוצעו לפניהם היסודות אשר ביארתי כאן – והם הביעו נכונותם לדון בהם, מתוך גישה של קבלת מרות המדינה. אם עקרונות הממשלה לא יתקבלו. נשארת פתוחה לממשלה דרך ההלאמה וכן דרכים אחרות.

יש סיכוי כי גם אשראי נוסף, לבד מן המלוה של הבנק ליצוא וליבוא, ובלי ערבוּת הממשלה, יושג ממקורות אחרים, אם היסודות האמוּרים יוגשמו בפועל ואם בעלי האשראי יוכלו לתת את הכסף, אם לאגודה אחת ארצית, אשר תפעיל את השירות כולו, או לאיגוד עליון, הבנוי על יסוד ערבות הדדית.

הכברתי דברים בשטח זה, כי הוא הנטען ביותר – ואוסיף עוד כמה הערות לענפים אחרים של התעבורה, או לתעבורה בכללה.

א. עוֹמסוֹנים. בּתוֹבלה הבעיה החריפה היא בעית ההתחרוּת הבלתי־מוגבלת, הקיימת מימות המנדט, והמערערת מתקופה לתקופה את יסודות קיומם של העובדים במקצוע זה. יתכן כי לאחר לימוּד המצב לאשוּרו, יהיה צורך בקביעת הסדר מסוים בשטח זה. איגודים שיתופיים מעטים, הפעילים בתובלה, קלטו עד היום 117 חיילים משוחררים וכמאתים עולים חדשים, אשר הביאו אתם את כלי־הרכב מארץ מוצאם. יש להניח כי עם בוא העומסונים אשר הוזמנו באמצעים שהוקדשו לכך מן המלוה האמריקאי – יסופק הצורך לתקופה הקרובה במידה המניחה את הדעת.

ב. מוֹניוֹת. ענף המוֹניוֹת יש לו מסכת בעיות משלו. כאן לא יכולנו להסתייע באשראי של הבנק ליצוא ויבוא – ויש דוחק בכלים והפקעת שערים, מצד אחד. ומצד שני נתקלת הוספת כלים חדשים בתסבוכת של קשיי התנועה הפּנימית בתוך שתי הערים, תל־אביב וחיפה, והעדר תחנות עמידה במידה מספיקה. למעשה יתוספו במשך התקופה הקרובה, בהסכמת משרד־התחבורה, כ־250 מוניות, אשר מהן שלוש חמישיות הן לרשות אגף השיקום של משרד־הבטחון, הקובע כרגיל שני חיילים לכל מונית, המתחלפים בעבודת יום ולילה. ניתן עידוד מיוחד לקבוצת חיילים משוחררים על פי המלצת אגף השיקום, ליצירת שירות שיתופי מיוחד לנוחוּת התיירים, אשר פיקוּח הממשלה מפורש בתוך תקנות־היסוד שלו. חוקת הפיקוח תצטרך לקבוע סוגים מסוימים של מוניות עירוניות ובינעירוניות ולהגדיר את תחומי פעולתן.

ג. הוזלה. הועדה הבינמשרדית לקביעת תעריפי הובלה ונסיעה, אשר נתמנתה מטעם ראש הממשלה ומשתתפים בה נציגי משרד ראש הממשלה, משרד־האוצר, משרד־האספקה־והקיצוב ומשרד־התחבורה – ממשיכה בפעולתה, לאחר שלפי מסקנותיה הוצאו לפועל הוזלות מסוימות. מהן המגיעות עד 57% (קו ירושלים–תל־אביב) והמינימום 10%. בנאומי מיום כ“ח בתמוז תש”ט (25 ביולי 1949) מסרתי כמה פירוטים על ההוזלות ולא אחזור עליהם כאן.

ד. תכנוּן. לתקנת הנוסעים הוצאו לפועל כמה מקיצורי־דרך תכניתיים. כמו: קו רכבּונים ישיר מרמת־גן לצפון תל־אביב, קו ישיר מירושלים לבאר־שבע וישובי הנגב. קו ישיר מישובי הגליל המערבי ונַהריה לתל־אביב – וכן נעשתה עבודת בירור בתכנוּן פּנימי של קוי תנועת הרכבוֹנים בחיפה והסביבה ובירושלים – וחלק חשוב מזה הוצא לפועל.

ה. רישוּי. משרדי הרישוי, שעברו לרשות משרד־התחבורה מתחום משרד־המשטרה, ואשר תפקידם בחינות ומתן רשיונות לנהגים ובדיקות כלי־הרכב ומתן רשיונות לכלים, עמדו כל התקופה הזאת תחת לחץ עצוּם, כי לא הותקנו מראש תנאי המגרש והבנינים לכך – ומהלך העבודה גרם קושי רב גם לבאים וגם לבוחנים ולבודקים. המגרש הולך ומותקן לתפקידו – וכן עומדים לבוא מחוץ־לארץ מכשירים שהוזמנו, לשם עיוּל שיטות חדישות בבדיקת הכלים. כן תופעלנה באזורים חדשים בארץ – נוסף על באר־שבע. חדרה, עפולה וטבריה – יחידות־הבחינה הניידות. ההכנסה השנתית של משרדי הרישוי מגיעה לכדי חצי מיליון לירות. חלק מהכנסה זו נופל בחלקן של העיריות. למען האמת יש להדגיש, כי למשרד־התחבורה אין, לפי שעה, חלק כל־שהוא בהכנסה הזאת, בעוד אשר צרכי העבודה וסידוריה מחייבים השקעת סכומים חשובים.

הרכבת

הרכבת פוטרת אותי מלדבר בה ארוכות. היא נתקבלה בחיבה ובעין יפה מצד הציבור – ויש בזה עידוד רב להמשך בנינה ושכלוּלה. עם בוא המנועים המהירים, אשר אנו עומדים לרכוֹש, יחד עם הפסים והאדנים, נוכל להגדיל גם את מהירות ההליכה מתל־אביב לחיפה, ולהפעיל רכבות נוסעים לירושלים – דבר אשר כולם שואפים אליו. התפקיד הקרוב בהמשך בנינה של רכבת ישראל הוא: להביאה ממגדל־גד – אשר אנו באים שם היום ברכבת־משא – לבאר־שבע. גם את קטעי הצפון והעמק יהיה צורך להפעיל בבוא הזמן. אני מניח שאין אנו רחוקים מכך שהרכבת תהיה בנהיגת “חי המגלגל את עצמו”.

כדי לסכם את התנועה ברכבת ישראל, אתן את המספרים העגולים כדלקמן:

עד 1 בדצמבר 1949 הוסעו קרוב לשש מאות אלף טון מטען בכל הקוים יחד (לרבות הקצרים, כמו חיפה והקריוֹת) ולמעלה מרבע מיליון נוסעים בקו חיפה–חדרה וחיפה–תל־אביב; וכארבע מאות אלף נוסעים בקוי חיפה–הקריות. פעולה זו ניתנה להיעשות רק בכוח שקידתם של העובדים למקצועותיהם, ובעזרת בית־המלאכה החשוב של הרכבת, ההופך, בידי עובדים היודעים את מלאכתם, כלים ישנים לחדשים ומתקינם לצרכינו.

הנמלים

תכנית פיתוחם של נמלי ישראל, כפי שהיא מסתמנת לפנינו לתקופה הקרובה, כוללת:

א. פיתוח נמל חיפה, עד למלוא ניצול שטח המים המוּגנים ושטח הרציפים העוטרים את המים. למעשה נעשית עבודת פיתוח נמל חיפה במשך כל החדשים האלה. הפיתוּח הזה הולך לגובה ולרוחב. הציוּד המוזמן, בכוח החלק מן המלוה של הבנק ליצוא ויבוא, מתכוון לצייד את נמל חיפה בכלים ובמכשירים, שבעזרתם תוגדל התפוּקה – ובחמרים, לשם הוספת רציפים, ליתר ניצול המים השקטים. מובא בחשבון בתכנון נמל חיפה הצורך בהקמת מבדוֹק לתיקוני אניות – על תיקונים אלה אנו מוציאים כספים גדולים ממטבע זר – וכן הצורך לשמור שטחים מתאימים כאֵזור חפשי. כן נבדקת והולכת בעית הפיכת נחל הקדומים, נחל הקישון, לאמצעי תחבורה חי, בחלקו היוצא לים.

ב. בנין נמל עמוק לתל־אביב ויפו, על מנת שיושגו הכספים הדרושים לבנינו על יסוד זכיון, בלי ערבות ישירה של הממשלה. ועדה משותפת למשרד־התחבורה ולאוצר מפעלי ים תורכב לעריכת היסודות לזכיון, אשר יוגש לממשלה ולכנסת.

ג. הקמת נמל־עזר בדרום הארץ, לפי התנאים העתידים להתברר במהלך פיתוח הארץ.

רבותי, על הישגי נמל חיפה מאז קום המדינה כדאי להגיד מלים אחדות: אמנם, מיתקני הנמל עברו אלינו כמעט בשלמוּתם, אוּלם בנמל עצמו שרר תוהו ובוהו אמיתי. ההנהלה, בת שלושה חברים, אשר נתמנתה מטעם הציבור בחיפה לענין זה, והאנשים שעזרו לידה, עמדו במבחן והצליחו במשך חדשים ספורים להכניס סדר ומשטר בעבודה. נמל חיפה הגיע לשיאים של תפוקה, העולים בחמישה־עשר אחוז על התפוקה היומית הממוצעת בשנת השיא תחת שלטון המנדט. בחודש נובמבר השנה עלתה התפוקה היומית בנמל חיפה לכדי חמשת אלפים טון, לעומת 4300 טונות ליום בנובמבר 1947, שהיתה שנת שיא. נמל חיפה מעביד כיום למעלה מאלפיים עובדים ופקידים. בתקופת המנדט היוו העובדים והפקידים היהודים לא יותר מעשרה למאה מכלל העובדים. תעריפי השירותים היו מבוססים על עבודה זולה ומחושבים לפי נתוני היבוא מן השנים הראשונות של משטר המנדט. החדרת הפועל העברי לעבודות הנמל היא אחת מזכויותיו של “סולל־בונה”, אשר נכנס – ויותר נכון: הוכנס – לעבי הקורה הזאת על ידי הנהלת הסוכנות היהודית. העבודה העברית חייבה העלאת התעריפים, אשר בוצעה בפעם הראשונה עוד על ידי שלטונות הנמל המנדטוריים, משעבר הנמל ב־23 באפּריל לעבודה עברית מלאה – ונמל חיפה היה עוד בידיהם. התעריף המוגדל ההוא לא הספיק לכסות את שכר העבודה והנמל הפסיד כ־10 אלפים לירות לחודש. – ורק לאחר העלאה שניה של התעריפים ב’25% קיבלו על עצמם קבלני השירותים את האחריות לעבודה. אולם באבגוסט 1949, עם הסתגלות הפועלים לעבודה והגברת תפוקתם, הורדנו את תעריפי השירותים, בשיעורים מ־10 למאה עד 20 למאה. אך גם לאחר הורדה זו עדיין תעריפי השירותים בנמלינו גדולים, בהשוואה לנמלים אחרים בעולם – ויש לבקש דרכים להורדה נוספת. מחוץ לבדיקת התעריפים הקיימים, אשר הותקנו ביסודם עוד בשנים הראשונות לשלטון המנדט, ועריכת תעריף חדש, מותאם למציאות החיה, לאור הנסיון של שנת המדינה, אנו רואים כאחת הדרכים לקימוץ והוזלה – את איחוד שלוש החברות הקבלניות, העוסקות בשירותי הנמל בחיפה, לחברה אחת לתועלת הציבור, בהשתתפות הממשלה.

גם בנמלי תל־אביב ויפו. שהמִמְשָׁק בהם מופקד בידי אוצר מפעלי ים, גדלה התפוקה והיא מגיעה לממוצע יומי של לערך 1500 טונות. מספר העובדים בשני הנמלים מגיע למעלה מ־1000 איש, בהם למעלה מ־100 ערבים.

השיט

כבוד חברי הכנסת, אני מתכבד לבקש מכם ללוות אותי לים. אנחנו זכאים להגיד היום כי מדינת ישראל, אשר בים לא היתה קיימת כמעט, בקום המדינה, הנה עכשיו בעלת צי־סוחר להולכת נוסעים ועולים ולהובלת משאות. כלי השיט של הצי הזה, דגולי דגל ישראל – בבעלוּתה של חברת “צים” ובנותיה ובעתיד הקרוב גם בבעלוּת פרטית – שטים והולכים בנתיבי ישראל–אמריקה, בנתיבי ישראל–אירופה ובנתיבי הים התיכון: כששים למאה מן העולים, הבאים בדרך הים, ואחוז ניכר של נוסעים ותיירים באים בספינות ישראל. אם נביע את ההתקדמות הימית שלנו, במשך עשרים חדשים אלה, בטונות של קיבול, תהיה זו קפיצה מששת אלפים טון ביום קום המדינה, עד לחמישים אלף טון היום – וממספר של 250 נוסעים לכדי 6000 נוסעים.

עם זאת יש לראות בעין פקוחה את ההֶחסרים הגדולים שעוד עלינו למלאותם. לעת עתה, אחוז המשאות המוּבאים לארץ באניותינו איננו עולה על 6!

התפקידים הקרובים ביותר לספנות ישראל הם: כניסה של ממש למעגל הובלת ההדר באניות מתאימות: כניסה של ממש למעגל התיירוּת: וכן הצגת רגל בשטח היקר והחשוב של הובלת נפט, בצד הרחבת חלקנו במטען הכללי.

קידום הספנות שלנו לקראת המשך התפתחותה מחייב הקמת בנק למשכנתות ימיות, אשר הבסיס החוקי למענו הוכן, – וכן המשך בנית המַנגנונים הימיים של המדינה, כפי הדרוּש למדינה ימית.

אני מרשה לעצמי להסב תשומת־לב הכנסת ביחוד לצורך להרחיב ולהאדיר את מפעל ההכשרה הימית – וכן האוירית – לנוער. ככל אשר נרבה להשקיע בדבר הזה – כן תוחזר לנו ברכה כפולה ומכופלת.

שדות־תעופה

נעלה מן הים ונעבור לשדות־התעופה.

בשדה־התעופה בלוּד עברו, כלומר: נחתו והמריאו במשך השנה מנובמבר 1948 עד נובמבר 1949 – 1330 אוירונים, שהסיעו יחד 80 אלף נוסעים. מהם 45 אלף עולים על “כנפי נשרים”, בעוד שבשנת 1947 לא עלה מספר הנוסעים־הטסים, העוברים את לוד, על 30 אלף.

השליטה על אכסניה אוירית גדולה כזאת לא באה מאליה. החיאת לוּד והכשרתה לתפקידה והעלאתה למדרגה זו – נשענת על עבודתם המסורה של כלל העובדים ופעולתה המבורכת של המחלקה המטאורולוגית, אשר יש לה שם בעולם.

עד שלא החזרנו עטרת לוד לישנה, עמד לנו שדה־התעופה בחיפה, אשר הננו מקיימים אותו ושומרים עליו. הננו מקיימים את שדה־התעופה בתל־אביב, לשם התקנת שירות של מוניות אויריות, לנוֹחוּת התיירות. דבר זה מחייב פיתוח רשת שדות־תעופה בנקודות המתאימות בארץ לאָרכה. בראש התפקידים האלה עומד דבר התקנת שדה־תעופה הוגן בירושלים עירנו.

אם נרצה לקבל מושג על סכום הכסף ששולם לחברות התעופה בשכר הטיסה לישראל במשך השנה הזאת, תביאנו האומדנה עד לכ־15 מיליון דולר. בתוך התנועה האוירית הכבירה הזו לא יתכן כי לא יתעורר בלב איש ישראל הרצון לראות גם צפרים שלנו עפות ושבות לביתן. ואכן, קורת־רוּח גדולה היא לנו, כי נולד וחי השירות האוירי הישראלי “אל־על”, שנוסד בתוקף החלטת הממשלה ביום י“ג באב תש”ט – ומתפתח והולך.

אחרי כ־70 טיסות מישראל לפאריס וחזרה ומישראל לרומא וחזרה, יתחיל הקו הקבוע של “אל־על” לפקוד גם את לונדון ואחרי זה – גם את ציריך. תכנית הפיתוח הקרובה שלנו, בתחום השירות האוירי, היא: הארכת טוָח הטיסה האזרחית שלנו עד ארצות־הברית.

תנאי־עבודה

מספר הפועלים העובדים בתחומו הישיר של משרד־התחבורה ומקבלים שכר ממנו מתקרב ל־5000. בעוד אשר העובדים המתפרנסים ממעגלי התחבורה בהיקפם המלא (תעבורה, ספנות, טיס וכו') מגיע, כפי שהיתה לי ההזדמנות להודיע במקום אחר, עד כדי 30־25 אלף.

אשר לפועלים העובדים בתחומו הישיר של משרד־התחבורה, היתה התקופה הזאת תקופה של תיקוני שכר והעלאתו, מפרק לפרק, מתוך שאיפה להביאו למצב תקין, אשר עובד בן תרבות בישראל יוכל להתקיים בו – כי זו תכלית כל המעשים והמפעלים. למפעלי התחבורה, תוך כדי לידתם וראשית גידולם והקמתם על רגליהם, לא היה זה ענין קל להדביק את עלית היוקר ואת עלית שכר העבודה – וּלאַזן את עצמם. תמונת השכר הכללית במפעלי התחבורה כיום היא כדלקמן:

א. התנאים הסוציאליים. בכל מפעלי משרד־התחבורה מובטחות הזכויות הסוציאליות – חופש שנתי, חופש מחלה, חופש לידה וכו' – לפקידים ולעובדים, כמקצועיים וכבלתי מקצועיים, כקבועים וכארעיים (לאחרונים – דרך קרן הביטוח).

ב. מבנה השכר. 1. פקידים – מקבלים שכר יסודי, שהמינימום שלו הועלה לסך –.12 ל“י לחודש, בהוספת סך –.10 ל”י לחודש (כמפרעה – עד לדירוג הסופי), בלוית תוספת משפחתית, תוספת ותק, תוספת יוקר (על שכר־היסוד עם התוספות המשפחתיות). פקידים חדשים, מלפני כ־4 חדשים, נקבעים בדרגתם עם כניסתם לעבודה, פרט לפקידי הדואר, המקבלים, לפי שעה, עד לדירוגם, שכר מוסכם.

2. פועלים קבועים מקצועיים – כפקידים.

3. פועלים קבועים בלתי־מקצועיים: ברכבת ובנמל – לפי תעריף איגוד פועלי המתכת; בדואר – לפי הסכם מיוחד..

4. פועלים ארעיים – שכר הלשכה הכללית.

יורשה לי עכשיו. לאחר השרטוטים הרהוטים על תכניות הפיתוח של משרד־התחבורה, להקדיש דברים אחדים לתשעה־עשר הירחים, ירחי מדינת־ישראל, אשר היו בכללם ירחי שיקום וחידוּש ופיתוח בתחבורה.

יכולנו למזימת הבידוד והניתוק בכל המגמות:

1. התגברנו על המצור הימי – ולא זו בלבד, כי אם הפכנו אותו למנוף להקמת צי סוחר שלנו, על פי הכתוב: עת צרה היא ליעקב – וממנה יוָשע.

2. הקימונו עצמאותנו בדואר ובקשר הטלגרפי והטלפוני והשידורי עם העולם, – ונכנסנו לברית הדואר ולברית הבֶּזֶק העולמית.

3. החיינו רכּבת שְסוּפה ושתוּקה והפעלנו אותה בחלקה, במאמצים פנימיים. 

4. החזרנו לנמלים שלנו ולשדות־התעופה את מלוא יכולת הקליטה והתפוקה שהיתה להם בימי ממשלת המנדט ואף עברנו עליה.

5. הקימונו קו אוירי בין ישראל לאירופה, אשר איננו נופל מקוי חברות זרות.

השגנו את אלה – פרט להקצבות למחלקות “הפתוחות”, שאין להן הכנסה משלהן כלל, או הכנסה מעוטה או שהכנסתן הולכת ישר לאוצר – לא בכוח תמיכות מאוצר הממשלה, כי אם ביגיע כפיהם של העובדים במפעלים ובשירותים אלה ובמאמציהם.

אין ספק, כי המאמץ הזה, ככל מאמץ אנושי, לא ניקה מליקויים ובמידה אשר חברי הכנסת יעירו עליהם ויתבעו את תיקונם – תהיה ביקרתם לברכה.

נועדנו כאן, בלוד העתיקה־החדשה שלנו, לשם חנוכת השירות האוירי הישראלי “אל־על” – בתור שירות עתי קבוע בין ישראל למרכזי אירופה הגדולים: פאריס, לונדון, ציריך, רומא. טבעי היה לבחור את אחד מימי החנוכה לחנוכה זו, אשר קדמה לה עבודה מכינה של ארבעה חדשים וחצי החודש בקוי ישראל–צרפת וישראל–רומא. במשך הזמן הזה הוטסו ב“אל־על” בשני הכיוונים למעלה מאלף וחמש מאות נוסעים. יבורך הצוות האוירי והקרקעי על המלאכה היפה, אשר זכתה להצלחה ולהוקרה רבה – וּתלָווה נא הצלחה זו גם להבא את עבודתם האחראית. בטיסתי לוינה, כחבר מטעם ממשלת ישראל למשלחת הכבוד להעלאת עצמות ד"ר הרצל, ראיתי את עבודתם של אחדים מהבחורים היקרים הללו – וידעתי כי יש לנו על מי לסמוך. מכל מקצועות עבודת האדם אולי זהו המקצוע הנפלא ביותר והמחייב חרדה ושקידה יתירה מצד כל אלה שיש להם נגיעה בענין. למן היום הראשון, בו ניגשתי למפעל זה, התפללתי תפילה אחת, כי המפקידים את עצמם בידי נשרי ישראל יהיו לא פחות בטוחים מאשר אלה הנתונים על כנפיהן של מדינות אחרות. ומשאלתי החבויה היא, כי נשאף להשיג בתעופה הישראלית את המדרגה העליונה של בטיחוּת, במידה שזו תלויה בידי אדם.

הבאתי לראשונה את דבר יסוּד השירות האוירי הישראלי להחלטת ממשלת ישראל ביום י“ג באב תש”ח, וביום י“ג בחשון תש”ט נרשמה החברה כחוק והובטחה בתקנותיה ההשפעה המכרעת לממשלת ישראל. שלושת הגורמים, אשר זרעו עוד בארץ־ישראל של שנות המנדט את הגרעינים הראשונים לטיס העברי, הוזמנו לקחת חלק בקידום השירות האוירי של המדינה, בתנאים ההוגנים לבעלי זכויות חלוציות. ואני מעלה במעמד זה את דמותם של דוב הוז ויצחק בן־יעקב, אשר עמלו על הקמת בית־הספר לטיס הראשון ויסוד חברת “אוירון”, מתוך שותפות הנהלת הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים העברים הכללית ושל מר פינחס רוטנברג, אשר יזם והקים את חברת “נתיבי־אויר ארץ־ישראליים” והפעילה עד לפרוץ המלחמה.

כל התחלות קשות – ביבשה, בים ובאויר. אין האויר יוצא מן הכלל, ואולי הוא יוצא מן הכלל לקושי. סייעה לנו לא במעט העובדה, כי רקמת המעשה של התעופה האזרחית הישראלית באה לאחר שבגזרת המלחמה קם ויהי חיל־אויר ישראלי, אשר ריכז כוחות והישגים נועזים. ואין לתעופה האזרחית בישראל תפקיד נעלה יותר מאשר להיות בית־עתידם האזרחי של כל אלה, אשר לאחר מילוי חובתם בחיל־האויר ירצו להמשיך כאנשי־תעופה את דרכם בחיים.

בשדה הזה, שדה לוד, יוחג מחר חג קיבוץ גלויות, חג עלית העם למולדתו, אשר יסמלוה הבאים מירכתי תימן, על כנפי נשרים. השירות הישראלי האוירי הצעיר מתכוון לקחת את חלקו בעליה העתידה, במידה שזו תבוצע בדרכי אויר. והנני רואה להחזיק טובה לחברת “היאס” על אשר נתנה ידה להצעדת “אל־על” קדימה, מתוך מחשבה על שיתופו בהטסת עולים.

מחוז חפצו של השירות האוירי הישראלי הוא – הקצה האמריקני, אשר ממנו תצא ואליו תחזור התנועה התיירית המתמדת לישראל. אנו רואים בחנוכת השירות העתי לאירופה הקדמה לשלב הבא, אשר אנו שואפים להגיע אליו בזמן לא רחוק.

והנני להודות לכל המסובים וליושב־ראש. השמחה הזו, מובטחני, היא שמחת רבים בישראל.

כסליו תש"י.

רבותי, חברי הכנסת!

הויכוח, שבא מבחינת־מה באורח בלתי־צפוי לכנסת, עשה הקפה גדולה מסביב לעניני התחבורה – ונגע בגדולות ובקטנות.

שתי טענות גדולות נשמעו בויכוח: שאין טלפונים ושהמצב בתעבורה הוא רע. ואני מודה בשתיהן. לכן הקדמתי בהודעתי את הענינים האלה והשתדלתי להסביר את המצב לאשוּרוֹ. אינני יודע מה מנע מאת הממשלה המנדטורית הקמת מרכזות במידה מספיקה והתקנת כּבילים די הצורך. יתכן שאחת הסיבות היתה ההשקעה הכספית הנדרשת, שאיננה קטנה. אנחנו אינני חסים להוציא סכום של ששה מיליון דולר רק לשלב הראשון בלבד ולהוסיף על זה את סכומי ההתקנה והבניה הדרושים, שגם הם עולים למאות אלפים ל"י. השגנו את המטבע הזר הדרוש לכך, ערכנו את התכנית, שיש להשוותה רק לתכנית בית־חרושת מהגדולים ביותר – ריכזנו הצעות מחירים מחברות יצרניות של אמריקה, אנגליה, שוודיה ושווייץ. והזמנות הציוד הולכות ונעשית בעצם הימים האלה באמריקה ובשווייץ, שבהן הושג אשראי מתאים. הצלחנו לשחרר גם ציוד־ביניים, שהיה תקוע באנגליה, ואם לא סיפוק מלוא־הצרכים במחי אחד, הרי מכל מקום צפויה הרוָחה קרובה. ולאחריה – יציאה

בהדרגה למרחב. העמדנו בתל־אביב, בחיפה ובירושלים, בכל אחת מן הערים הללו, ועדת שלושה: שני אנשי־דואר אחראיים ואחד מנבחרי העיריה, לפי מינוי ראש העיר, שתחווה את דעתה על השיטה שנביא לפניה בענין הקצאת הטלפונים לדורשיהם בתחוּמי ההרוָחה הקרובה. אני נאלץ לבקש מאת אזרחי ישראל להאריך את רוחם עוד לחדשים אחדים. יש לשר־התחבורה ענין לסדר טלפון – ואפילו שנים – לכל בית בישראל. אך כשם שאין עצה, לא עליכם, נגד חוסר כסף, כך אין עצה נגד חוסר כּבילים ומרכּזוֹת ואביזריהם. כל מספר טלפוני חדש דורש חוט מיוחד בכביל וּמנעץ מיוחד במרכזיה. ואין לנעוץ שני מספרים בגומה אחת בשום פנים, משל לשתי טיפות גשם, שלפי האגדה, אילו היו נופלות לתוך גומה אחת, היו מטשטשות את העולם.

המצב הרע בתעבורה, במידה שהוא נגרם מהעדר חידוש כלי הרכב – שנוצלו במידה שרק עובדים־בעלים יכולים לנצל – צפויה גם לו הרוָחה במועד מסוים. ובמידה שהתיקון תלוי בפיקוח, הבאתי לפניכם את העקרונות, שילבשו בקרוב צורת חוק פיקוח שירותי התעבורה – ויהיה בידי הכנסת להחיש את בירורו ואישורו. בענין הוזלת התעריפים: הודעתי שהועדה הבינמשרדית לקביעת תעריפי הובלה ונסיעה ממשיכה בפעולתה והיא עומדת לפני מחזור שני של הוזלות – וכבר החליטה על הוזלה של 12% ב“המקשר” – ומשרד־התחבורה יעמוד לה לביצוע החלטותיה, כשם שעמד לה בפעמים הקודמות. בענין שיעורי ההוזלות למדתי משהו מנהרות שווייץ ואפילו מ“נהרות בבל”, מנהר פרת. סירה השטה בנהר והנהר יורד פתאום ממשטח גבוה למשטח נמוך, אין מורידים את הסירה בבת אחת, אלא מתקינים לירידתה משטח־ביניים אחד או שנים. ואין לזלזל בהוזלות שהוצאו לפועל עד היום, אם גם לא בכל המגמות הן מניחות את הדעת, וגם לא את דעתי. אני מבקש תשומת־לב הבית להקבלת מחירי הכרטיסים דאשתקד בקוים עיקריים של “אגד” ו“דרום יהודה” למחירים של היום באותם הקוים:

רכבּוֹנים

תל־אביב–ירושלים וכן חזרה: במקום 1.000 ל“י 475.– ל”י, הוזלה 57%

תל־אביב–עפולה וכן חזרה: במקום 595. ל“י 475.– ל”י, הוזלה 20%

תל־אביב–טבריה וכן חזרה: במקום 820. ל“י 675.– ל”י, הוזלה 18%

תל־אביב–ראשון־לציון וכן חזרה: במקום 110. ל“י 083.– ל”י, הוזלה 25%

תל־אביב–באר־שבע: במקום 1.000 ל“י 800.– ל”י, הוזלה 20%

קוי הגליל העליון הוזלה 25%

קוי השרון הוזלה 5%

שאר קוי “אגד” הוזלה 10%

שאר קוי “דרום יהודה” הוזלה 18%

“דן” הוזלה 6%

“שחר” הוזלה %½2

אחים ליטוינסקי הוזלה 6%

מוֹניוֹת

שיעורי ההוזלה שהוצאו לפועל כאן לפני כששה חדשים הם ממשיים עוד יותר.

שירות תל־אביב־ירושלים: במקום 1.125 ל“י 800.– ל”י, הוזלה 30%

שירות תל־אביב–חיפה: במקום 1.100 ל“י 875.– ל”י, הוזלה 20%

נסיעות מיוחדות מחוץ לעיר הוזלה 20%

שכירת מוניות ליום (10 שעות ו־200 ק"מ) הוזלה 20%

נסיעות בתל־אביב ויפו הוזלה 20%

עוֹמסוֹנים

תל־אביב–חיפה וחזרה, לטונה: במקום 2.700 ל“י 2.100 ל”י, הוזלה 22%

תל־אביב–ירושלים וחזרה, לטונה: במקום 3.500 ל“י 2.560 ל”י, הוזלה 24%

חיפה–ירושלים וחזרה, לטונה: במקום 6.000 ל“י 4.500 ל”י, הוזלה 25%

הובלת תוצרת חקלאית מהעמקים לחיפה, תל־אביב וירושלים הוזלה 35%

הובלת דלק הוזלה 30%

הובלות עד 50 ק"מ הוזלה 15%

אשר לעצם זכות קיומן ולגורלן של “הסירות השטות” שלנו, בין אם זו התעבורה השיתופית ובין אם הן חברות־השירותים בנמל חיפה – נראה לי שנקטתי כלל הוגן: לתת הזדמנות לכל הגורמים השירותיים, שנשאו אותנו עד למדינה, להמשיך בפעלם, בתנאי של קבלת מרוּת מלאה של המדינה ופיקוחה, וגם את שיתופה, אם היא רואה צורך בכך. למעשה לא הוּצע כלל בויכוח ניפוץ הכלים האלה, כי אם הוצעו תחליפים שונים למרוּת המדינה, כמו: מרוּת העיריות על הקוים העירוניים ומרוּת המדינה על הקוים הבינעירוניים, או צירוף שותפים למדינה במרוּתה על התעבורה. לא ארד לעומקן של ההצעות האלה. אגיד רק זאת: כל מרוּת מבוקעת היא פחות ממרוּת שלמה – וכאן נחוצה דוקא מרוּת שלמה.

עוד שתי שאלות נכבדות צמודות לענין התעבורה: א. תקנת התנועה הפנימית העירונית, ביחוד בתל־אביב, ב. בעית האסונות – תאונות הדרכים.

הענין הראשון – פתרונו נתון בשטח משותף לעירית תל־אביב, למשרד־התחבורה ולמשרד־העבודה. אינני מתעלם מסיבוכי הפתרונים, המחייבים שינויי תכניות קיימות, הרחבת רחובות, סידור מנהרות ואולי גם סילוק בנינים קיימים. הושבנו ועדה בשיתוף נציגי העיריה, התכנוּן, העבודה, הפנים, התחבורה ואגודת המהנדסים. לבדיקתה של שאלת שיפור מבואיה ומוצאיה של העיר תל־אביב והתוָית מעברי הרכבת בתוכה, אף הקצבנו לועדה זו סכום כסף למדידות. וּלואי ויבוא הביצוע בעקבות המסקנות, שאני מקווה כי לא יתמהמהו!

ולענין התאונות. המשטרה עורכת מערכה; הצבא עורך מערכה; משרד־העבודה מרחיב את כבישי הארץ במידה לא שערנוּה, ומקרוב ומרחוק מובעת ברכת הנהגים למעשה רב זה. פּעיל החוק, פעילה ההסברה – ואף על פי כן אין במה להשתבּח. נחוצה תוספת משטרה לענין זה. אם ביחס לרחובות בתל־אביב רואים תיקון־מה בחד־סיטריוּת, הרי למניעת התאוּנות, הייתי מתפלל לכל הפּחות לתלת־“שיטרתיוּת”, כלומר: לשילוּש הכוח המשטרתי, הערוך לתפקיד זה. ומהבמה הזאת אני פונה שוב לנהגינו, הצבאיים והאזרחיים כאחד, המוכנים למסור נפשם להצלת נפש אחת מישראל, שיתנו אל לבם מה איום הוא הרצח הזה. התלוּי על ראש כולנו!

מפי כמה נואמים נשמעו טענות בשטח הדואר וההתישבות. אינני חולק על התביעה, אך אני חולק על הכתובת. בידי דין־וחשבון על מבצעי הדואר בשטחי ההתישבות ושיכוני העליה – והשם הנאה לדין־וחשבון זה הוא, לדעתי, רשימת כבוד:

הותקנו טלפונים לשלושים ושמונה ישובים ונתקנים ונעשים עוד לאחד־עשר: 5 סביב מתולה (דפנה, כפר־סולד, בית־הלל, משק־שוַרץ); 6 סביב כנרת (מסדה, שער־הגולן, מנחמיה, אפיקים, אשדות־יעקב, בית־ירח); 3 סביב טבריה (סג’רה, כפר־תבור, בית־ספר כדורי); 6 סביב נהריה ועכו (גשר א־זיב, עברון, שומריה, ראש־הנקרה, כברי, פדויים); 4 סביב נהלל (תימורים, מאבק, כפר־החורש, נוה־יער); 1 על יד עין־חרוד (ארגון הגליל); 1 בעמק זבולון (אושה); 7 בעמק בית־שאן (טירת־צבי, שדה־אליהו, קבוצת חרמונים, בית־יוסף, נוה־איתן, מעוז־חיים, עין־הנציב); 3 סביב אבן יהודה (הדסים, משתלת קדימה, תל־יצחק); 2 סביב רחובות (שכונת־חבצלת, באר־יעקב); 7 סביב מגדל ועזה (נגבה, גת, גל־און, ברור־חייל, יד־מרדכי, גבר־עם, מבקיעים); 4 סביב בית־שאן (כפר־רופין, אבוקה, שטפה, רשפים). כן הותקנו טלפונים לתשעה מחנות־עולים ובתי־עולים (בנימינה, אחוזה, סט' לוקס, נוה־חיים, חדרה, יעזור, בית־ליד, קרית־מוצקין ופרדס־חנה).

הדואר, החי מיגיע כפיו, הטיל על עצמו מעמסה גדולה: להשתתף בחמישים למאה בהוצאות חיבורם של גושי־ההתישבות ושיכוני־העליה אל הרשת הטלפונית. אַל תדרשו מן הדואר היום מאה למאה. כי גם החצי שהוא מקדיש לענין זה, הוא – כמאמר השנינה היהודית – החצי שאין לו.

ואשר לרכבת העמק: אין ספק, שגם קטע זה עתיד להתחדש בעתו. בהסכם עם נציגי העמק נמסר לועדה משותפת מבאי־כוחם ובאי־כוח הנהלת הרכבת לאסוף את החומר, כדי לקבל מושג מסוים – ולו גם בדרך אוּמדנה – על היקף המטען הצפוי. בדיקה מוקדמת כזו היא מחובת כל שירוּת.

נשאלתי שאלות חמורות בענין הטיפול בחפצי העולים, הבאים דרך נמל חיפה, ובענין הכסף הנדרש מהם בעד הטיפול הזה. אני חייב להפריד כאן בין החלק הנתון בסמכותו של הנמל לבין החלק שמחוץ לסמכותו. את מחירי השירותים של הנמל בעד טיפול בחפצי העולים הורדנו לפני חדשים אחדים במיוחד ב־40%, ואגב עיוּל התעריף החדש בנמל חיפה נורידם שנית. כן דאגנו לסידורים מיוחדים לשם העברה ישירה של חפצי העולים מן האניה למכוניות – ורוב מטענם מועבר בדרך זו. כל שאר הטענות – אם הן נכונות ובמידה שהן נכונות – מופנות לא אל הנמל, כי אם אל “מחסני הערובה לעולה” הנמצאים מחוץ לתחומי הנמל ואינם בבעלותו.

היתה תביעה מחבר הכנסת אבא חושי, אחד האנשים הקרובים לנמל חיפה, להקטנת מספר האשנבים ומספר הטפסים, אשר על האורח להיזקק להם. הוגד כי המלאכה הזאת כולה, או לפחות רובה, יכולה להיעשות בין כתלי האניה, תוך כדי גישתה אל החוף. אני יכול להשיב לתביעה זו רק אחת: “קריינא דאיגרתא – איהו להווי פרוונקא”. אדרבא: תינתן העצה הטובה – ותבוּצע.

חבר הכנסת מר קליבנוב, איש חיפה גם הוא, מערער על הסידורים ההנהלתיים החדשים בנמל חיפה. אך האמת היא, שאין הסידורים הללו מבטלים את קיום השלישיה, כי אם מגדירים את תפקידו של כל אחד בה ומחזקים בדרך זו את כושר פעולתה. ועוד נקודת ביקורת היתה בדבריו, על שלא הוזמן ולא נתמנה כמנהל לנמל חיפה מומחה מובהק בעל נסיון. תשובתי היא, שלא קל למצוא פתרון למשאלה זו. היה נסיון בענין זה בנמל תל־אביב. אז היינו עוד דרדקי בים ונזקקנו מאד למנהל מומחה. מי מנהל כיום את נמל תל־אביב? האם לא אדם צעיר משלנו? מדוע לא לתת אמוּן בעוד אדם צעיר משלנו, העובד בצוותא עם אדם קשיש, חרוץ ונאמן, מחוגי המסחר, שעליו הוטל תפקיד הגזבר של הנמל, ועם יועץ טכני אנגלי, בעל נסיון בעבודת נמלים ובעבודת נמל חיפה גופו, הממשיך עבודתו אתנו – והם יחד מהווים את השלישיה? ולעזרתם היום: מהנדס ימי ומהנדס כללי היודעים את ענינם.

ועל ההון הפרטי. בשתי ההזדמנויות הקודמות, בהן נטלתי רשות־הדיבור בכנסת בעניני התחבורה, הדגשתי, שלא זו בלבד שלא נדרתי הנאה מן ההון הפרטי, אלא מניתי, בתחום מפעלי התחבורה, כמה קוים חשובים לשיתוף ההון היהודי הפרטי. חברת הכנסת שושנה פרסיץ הזכירה כאן נכונוּת של יהודים להשתתף בהשקעת הון ב“אֶל־על”. יודע אני על הצעה אחת כזו, בתנאי מפורש, שממשלת ישראל תוַתר על השפעה של 51 אחוז בחברה ותסתפק בחמישים. אם ידועה למי מחברי הכנסת הצעה שאיננה קשורה בתנאי מעין זה – שר־התחבורה ישמח לברך עליה, אם זו הצעה של ממש.

לטענה החמורה על מחירי פריקה וטעינה בנמל חיפה, יש לי להגיד כמה דברים: ראשית, עוד לא הגענו בסידורים החיצוניים והטכניים (רציפים, מחסנים, ציוּד) לגובה אמריקני – ואין מקום לגזירה שוה. שנית, 2000 העובדים היום בנמל חיפה – אין מאחוריהם מסורת־עבודה רבת־שנים. הפּריון הוא בקו העליה, אך הקו גופו הוא קצר עדיין. שלישית, במידה שהתקדמו הסידורים והפּריון, התבטא הדבר בהוזלה: הורדנו 40% מחפצי העולים ומ־10%–20% מן המטענים האחרים. רביעית, אנו הולכים לא רק לבחון, אלא גם לבנות מיסודו את התעריף וּלבחנוֹ לאור הנסיון – והמגמה היא כפולה: להתאימו להרכב החדש של היבוּא והיצוּא שלנו ולהוזילו. חמישית, אנו רואים באיחודן של שלוש החברות הקבלניות לאחת – בהשתתפות הממשלה – דרך לקימוץ ולהוזלה נוספת.

נמנעתי מלהגיד בהודעתי דבר על שביתת האזהרה ברכבת; הסתפקתי בהסברה לגופם של תנאי השכר והתפתחותם בשירותי התחבורה. לא אוכל לעשות זאת הפעם, לאחר שכמה מחברי הכנסת העלו כאן את דבר השביתה ואחד מהם אף הוציא פסק־דין – ו“באופן מוחלט”. חוששני, שחבר הכנסת חנן רוּבין הוא יותר מדי נוגע בדבר משתהא לו זכות לעשות את עצמו שופט ודיין. הממשלה מקיימת עבודה מאורגנת. אין זה שבח מיוחד, אך עבודה מאורגנת אינה בגדר “איש הישר בעיניו יעשה”. ומאת חבר הועד הפועל של ההסתדרות מותר היה לצפות, שלא יסמוך את ידיו על שביתות, שלא הוסכמו גם מן המוסד העליון, שהוא חייב להיות כפוף לו.

אני מרוצה לענות לידידי חבר הכנסת יצחק בן־צבי, שתבע התקנת שדה־תעופה לירושלים, כי נעשתה עבודת הכנה על ידי ועדה מצומצמת של מהנדסים בענין זה – וראש העיר ירושלים הופקד עכשיו על הועדה המלאה, שנציגי כל המשרדים הנוגעים בדבר משותפים בה. נשתדל לעשות כמיטב יכלתנו לקיום מהיר של המשאלה הזאת.

והנני מסמיך לירושלים את ענין השבת. לא לשר־הדתות היא השבת, ולא לשר־התחבורה, כי אם לעם, למדינה, לכנסת, לממשלה. ומה שיוּחק – נקיים כולנו. דברי חבר הכנסת ציזלינג ודברי מר פינקס וחבריו הוכיחו כי יש כאן אחת מאותן הבעיות שיש לגשת אליהן בחרדה הדדית. וכבר נאסרו בענין זה דברים קולעים מפי חבר הכנסת הכרמלי. במאמר מוסגר: אבקש מאת מר פינקס לא להתפלא, שעשיתי כשר־התחבורה מלאכה שהוטלה עלי. הנה השמיענו בסוף נאומו דברים מן הספירה העליונה – ואנחנו ידענוהו כבנקאי.

בשלהי הויכוח נתעוררה כאן שאלה נכבדה: למי זכות־הקדימה בהנאה מהמשך התפתחותה של התעבורה הישראלית? כל הימים שאני מצוי אצל התעבורה, עוד מבטרם מדינה, ראיתי את אנשי הישובים הצעירים כבעלי זכות גדולה ליניקה ממקור פרנסה זה. עם קום המדינה ופתיחת שעריה לקיבוץ גלויות נראים לי לגבי זה שלושה בעלי זכות עיקריים: חיילים ונכים, עולים חדשים וישובים צעירים.

נשאלה שאלה מפי חבר הכנסת תופיק טובי בדבר מספר הפועלים הערבים שנתקבלו חזרה לרכבת. המספרים הנתונים בידי הם: פנו כמאתים עובדים ערבים פועלי הרכבת בעבר, ונתקבלו. אך אין לשכוח, שכברת רכבת זו, שהחיינו עד היום, מעסיקה לפי שעה רק כאלף עובדים, לעומת 7000 שהעסיקה הרכבת לפני המלחמה. ולתלונתו על מחירי התעבורה בקטעי קוים מסוימים בגליל – יוּשם לב והיא תבורר.

תמה אני על חבר הכנסת גיל, שלבו מצאו להעלות שוב על הבמה הזאת את “קדמה”. אין אני יודע ואין מר גיל יודע בדיוק מה זה: “כֶּלַח”. אך מכיון שנשתרבבה מלה זו בדבריו, נדמה לי שאני יכול להשיב לו בידידות: “בי, אדוני: ‘כלח’!” ובתשובה לשאלתו, מדוע לא המריא הנשיא בשעתו במטוס “אל־על”, הנני להזמינו ללוד בעוד ימים אחדים, בתוך כלל חברי הכנסת, להכרזת השירות הקבוע של “אל־על” בין ישראל לאירופה.

ובעקבות דבריו של חבר הכנסת גיל על הספנות – נאלץ אני לחזור לענין שיתוף ההון הפרטי. לא עברה אף פגישה אחת שלי עם יהודים בעלי יכולת, או בעלי השפעה על בעלי יכולת, במשך כהונתי כשר־התחבורה, בלי שאתבע אותם אני להתעורר ולמלא את החלל הזה. הנה הגיעתני בשורה כפולה: שמר גרץ סיים את המשא־ומתן על העמדת שתי אניות־משא לדגל ישראל לחציית הים האטלנטי. אך עד כמה שידוע לי, בלי עזרת הון יהודי; וש“צים” עומד להדגיל בניו־יורק אניה להובלת הדר, הראשונה לעסק זה בדגל ישראל. בעלי־ההון היהודים שוב מוזמנים במפורש ובפומבי, להוסיף עוד כלי־שיט להובלת הדר, ולפחות צמד אניות לתייר!

אני שואל את חבר הכנסת גיל: מאין שאב בענין אזורים חפשיים את הידיעה, ש“היא (הממשלה) מתנגדת לאזורים חפשיים בנמלים”? הלא נהפוך הוא! בתכנון להרחבת נמל חיפה הוקצה מראש ובכוונה תחילה מקום לאזור או לאזורים חפשיים, ונציגי לשכת המסחר בתל־אביב, שביקרוני בשעתו בענין זה, שמעו ממני דברים שהניחו את דעתם בהחלט.

כמה חצים שולחוּ בשירות הבולאי. “אין חברוּת לטעם” – ואין גם קבלנות לאי־משגה. מסרתי את המשפט לחברי הכנסת. אך הערה אחת אעיר: יש אופק לעמים צעירים – ויש אופק לישראל־סבא ולעמי קדם. הנה מוציאה הודו סדרה של בולי־עתיקות ממש, הטעונות לימוד. בוא יבואו גם בולי נוף (אגב: מאימתי הגמל אינו יצור אציל ואינו מן הנוף?), בוא יבואו גם דמויות אישים. תנוּ לכלים להשתכלל. השירות הבולאי הצעיר של דואר ישראל עוד עתידו לפניו.

ובענין סחר הבולים: נאמר בויכוח מפי חבר הכנסת לנדוי: “נגזלה מהבולאים היכולת לעמוד בקשרים עם הארצות”. תשובתי: מאז נפתח המדור הבולאי במחלקה ליבוא ויצוּא של משרד־התחבורה – זה כארבעה חדשים (וכל המחלקה עברה אלינו רק לפני חדשים אחדים) – מתנהל כסדרו יבוּא ויצוּא של בולים, רובו בדרך חילוף וחלקו תמורת מטבע. המדור דואג עכשיו להקל את עסקי החילוף לא רק לסוחרי בולים, אלא גם לאספנים, שלא כדאי להם לבקש רשיונות יצוא ורשיונות יבוא לסכומיהם הזעירים.

אחדים מחברי הכנסת תמהו, שמכתבי דואר־אויר באים לעתים באיחור רב. יוּרשה נא לי לקרוא שורות אחדות מעתון “הארץ”, מיום ל' בתשרי תש"י: “מטוסי ט.וו.א. בקו ישראל–ארצות־הברית יטוסו מעתה פעמיים בשבוע. ובכך תבוא הקלה מסוימת במשלוח דואר־האויר מארצות־הברית. עם פתיחת השירות האוירי של חברת התעופה האמריקאית ט. וו. א.. קיבלה הנהלת הדואר בישראל הודעה מחברה זו, שמעתה ישלחו כל המכתבים מארצות־הברית לישראל רק באמצעות אוירוני חברת ט.וו.א., שנתמנתה על ידי הדואר האמריקאי כסוכנת היחידה להובלת הדואר לישראל. הואיל ועד עתה טסו אוירוני ט.וו.א. לישראל רק אחת לשבוע, נמצא שמכתב שנתקבל בדואר באמריקה אחרי יציאת האוירון, הושהה שם לפחות שבעה ימים, עד ההמראה הבאה. ההשהיה בקבלת המכתבים מאמריקה עד עתה לא היתה איפוא באשמת הדואר הישראלי, הנושא באחריות לחלוקתם בלבד. נראה, שכן הוא גם המצב בענין שירות הדואר האוירי מאנגליה. הדואר נשלח לישראל באוירונים בריטיים דרך קפריסין. או באופן ישר לישראל. גם מאנגליה אין עדיין שירוּת אוירי יומי לישראל. לעומת זה נשלחים המכתבים בדואר אויר מישראל לארצות־הברית 3–4 פעמים בשבוע באמצעות שתי חברות־תעופה: ט.וו.א. ואייר פראנס ומגיעים לתעודתם תוך ימים אחדים”.

ואשר לאיחורים בכלל, במסירת מכתבים ומברקים מן הדואר, רצוני לציין סיבה עיקרית אחת: אין למחַלקי הדואר כלי־רכב הולמים (הללו צפויים לבוא בקרוב). משפיעה גם העובדה, שהמחלקים, בהרכבם החדש ובתנאי מציאותנו, לא הספיקו להכיר יפה את בעלי המענים למשכנותיהם. אך זה אינו אלא גורם חולף, שהשפעתו תלך ותוקטן במשך הזמן. בכללם השתפרו סדרי החלוקה – ויגיעו לתקנתם.

חבר הכנסת גנחובסקי דרש תשומת־לב למתן צורה אחידה לבניני הדואר. אני תמים דעים אתו וגם שמתי לב לנקודה זו. אך עיקר הדאגה, הרובצת עלינו לפי שעה, היא: התקציב להקמת עצם הבנינים.

ואחרון אחרון: חתירה ליִצוּר. אין דבר קרוב ללבי ממגמה זו. בזכות עמל שנים, בטרם מדינה, קיימת במעגל התחבורה שורה צנועה של מפעלים לבנין תיבות, לחידוש מנועים, שמנים וכו', שערך תוצרתם השנתית מתקרבת בכל זאת לכדי מיליון ל"י. וישנם כמה מפעלים חשובים וגם חשובים ביותר – התלויים בחלל, ויש לקוות שמשהו מזה ירד לעולם התחתון. כחבר הכנסת צבי יהודה סבור גם אני, שאין לחסוך כל מאמץ להרחבת הנתיב הזה, נתיב היִצוּר.

סיימתי. ואם החסרתי דבר־מה מלֶקט ההערות – יסוּלח לי.

רבותי חברי הכנסת! רשת מפעלים זו, הכלולה בתחבורה, היא רשת מלאה סכנות – אולי הראשונה מבחינה זו בשטח האזרחי – ולא תמיד מאירה ההצלחה פנים. ומשאלתי בסיום תשובתי היא, שהרוח הידידותית שנשבה בביקורת על משרד־התחבורה בויכוח זה, תהי נאמנה אתו גם בימים קשים ותעמוד לו גם בעת החלטות ממשיות בכנסת, לכל ענין וענין בשעתו.

כסליו תש"י.

מעשה שהיה, או משל:

בפתיחת המכללה העברית בהר־הצופים בירושלים, בשנת 1925, הושיבו את לורד בלפור ליד נחום סוקולוב, עד יגיע תורם לנאום. וכשארכו דברי הקודמים, שאל סוקולוב את בלפור: מה הם רשמיו מביקורו בתל־אביב? לורד בלפור ענה:

– יפהפה, לבנת בתים, והים רוחץ רגליה; אבל, הגד לי, ידידי: על מה תל־אביב זו חיה?

– שאלה גדולה שאלת, אדוני הלורד! תן לי שהות לעיין בתשובתי…

מקץ כמה חדשים נזדמן לשניהם לשבת שוב כתף אל כתף. בעצרת גדולה לעניני ארץ־ישראל ב“אלבּרט הול”, בלונדון. פנה לורד בלפור אל ידידו ואמר:

– ביקשת שעה קלה לעיוּן… הנה עברו ירחים אחדים… מה תשובתך?

– בנטילת רשותך, אדוני הלורד, אקיים בך מנהג יהודים – ואענה לשאלתך בשאלה: על מה חיה לונדון?

– לונדון?! יש לה “הינטרלנד” עצום: כל האימפריה הבריטית".

– ולתל־אביב יש “הינטרפולק”…

אכן, עבריוּתה של השכונה העברית הקטנה ליד יפו גרם לה, כי נמשכו אליה יהודים במשך 40 שנות עליה. עבריוּתה – זאת אומרת: גם בנקיונה, גם היות הגימנסיה העברית במרכזה מראשית ימיה, גם היות עובדיה עברים – הקימוה נדבר על גבי נדבך עד היותה, בטרם מדינה, מדינה עברית בזעיר־אנפין, מעין סמל ונבואה לעתיד לבוא. בימים רעים, כשאמרו שואפי דמים לכלות את הישוב כולו ברעב, בכוח השבתת הנמלים, קשה היה לסרב ולא לתת לה לפתוח לעצמה אשנב לים – והוא הפך מעגן פריקה וטעינה – ועליה, מעין סמל ונבואה לנמלי ישראל היום. והיא זכתה להצמיד אליה את אחותה הגדולה – את יפוֹ – ולהיות לתל־אביב רבתי במדינת ישראל.

ניסן תש"י.

ל“דבר”

זכינו אנחנו, הדור החי, להגיע אל אשר לא הגיעו דורות על דורות בישראל.

זכינו והגענו כולנו ליסוּד מדינת ישראל ולהתחלת כינוס נפוצותיו “מירכתי ארץ”. וזכינו אנחנו, ציבור פועלי ארץ־ישראל, זכיה יתירה: להיות גורם־אב, ראש וראשון, בכל אלה.

בכוח מה?

בכוח ההליכה המקורית שלנו, כמעט כמוכי־ירח, מראשיתנו, לקראת המטרה האחת, כלילת כל המטרות. כי העמדנו במרכז לא את המלל, אלא את המעשה; כי אמרנו לעצמנו: אין מהפכה חברתית בלי מהפכה אישית; כי העמדנו את האיש, את חירות מחשבתו ורצונו, את כיבוש עצמו לעול העבודה והחברה – בראש הגורמים לכל מהפכת אמת ולכל גאולת אמת.

רק שרשים איתנים אלה יכלו להצמיח לנו דור, אשר ככוחו ליצירה כוחו למלחמה – וביום מערכה היה הוא הלוּז, אשר אינו נשרף ואינו נמחה במים ואינו נחלק. בנים ובנות אלה – מה ייקר זכרם! – יכלו לגדול רק לאמהות ולאבות, אשר הפליגו לארץ מדבר ונטעו במדבר זה נטעי ישוב, שגם דוגמה אין להם בעולם התרבות; אבות ואמהות, אשר עקרו מלבם כל מידה של התבטלות בפני אחרים – לא נרתעו גם מפני מהפכה לשונית.

בזו ההליכה המקורית של תנועת פועלי ארץ־ישראל לקראת מטרתה הנעלה – נעשה לפני עשרים וחמש שנים מעשה רב: הוקם “דבר”, עתון יומי להסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ־ישראל, והוא השפיע השפעה חוזרת עמוקה על אלה אשר הקימוהו ודבקו בו לאהבה. גם “דבר” היה כולו מקור, מעצם ברייתו. תרבות ואי־תלוּת, עזוּת ועירוּת, טוהר וטוב טעם – אך מקצת הן מן הסגולות היקרות, אשר הטביעו בו עורכיו־אבותיו ברל כצנלסון ומשה בילינסון – ויהי “דבר” לפועל ולעם לא רק לבבואת המעשה והמחשבה, כי אם גם למקור מחשבה ומעשה, מהפכה ממעמקים.

ימי רבע המאה הלזו, הצרורים בגליונות “דבר” – היו ימי מארה ומגרעת עמוקה בחשבון העולם וימי שוֹאת דמים, לא שערה מוח אנוש, לעמנו. וזה האוּד הצלנוהו בחרב ובדמים – מדינת ישראל הצעירה ושרידי גלויותינו הטבוחות – רק בכוחות פנימיים נאמנים נוכל להפכו לאור מאיר. והוא רצוננו!

וגם בהזדמנות זו של יובל למפעל גדול, לא נתעלם מן האמת המרה, אשר תֵמר לנו כפלים במצבנו: הגענו ליסוּד מדינת ישראל על תלה – לא הגענו לאיחוד השלם של מחנה פועלי ישראל.

את מאמרו: “אל קוראינו”. בפתח הגליון הראשון של “דבר”, מסיים העורך בדברים אלה: “נהיה איפוא נאמנים לציווּי של משה הס, מלפני 75 שנים: חירות הויכוח ואחדות הפעולה”.

גם מנקודה זו התרחקנו, לא התקרבנו אליה.

מאז היום ההוא, יום הגליון הראשון של “דבר”, חלפו עלינו כתשעת אלפים ימים ולילות, רבי־מסה – ובקיעי הפנים במחנה ובהסתדרותו העמיקו עד מאד.

המשימה המוטלת על כתפי תנועת הפועלים במדינה הצעירה נראית, בתנאים אלה, איומה ומוּפלגת וכמעט מן הנמנעות. אך מתוך אימתה נשאב כוח ונגביר חיילים.

נדרוך עוז – ו“דבר” לפנינו!

סיון תש"י.

הייתי בין הנודרים את נדר הנטיעה הזאת בימים הקשים כשאוֹל והמרים לעולם, לרוּסיה ולישראל. ואני שמח להיות נוכח בקיום הנדר הזה בימים של נחמה, בהתחדש ריבונוּת עם ישראל במולדתו, המקבץ כיום נידחים וששערי ארצו פתוחים לכל יהודי מכל קצות העולם. המצבה הזאת, הצופה על פני ירושלים – המצבה והיער יסמלו רצוננו, כי שלום העולם לא יופרע. היתה לנו נקודה אחת במלחמה וברית־המועצות היתה תמימת־דעים אתנו, זו היתה מדינת ישראל. יש לנו גם נקודה בשלום והיא: כל יהודי שירצה לעלות יביט על האבן הזאת ועל הנוטעים – יעלה ויבוא. ומשאלתנו לא נסתיר: כי רוסיה תתמוך בנו בשלום, כמו שתמכה בנו, בנקודה היהודית, במלחמה.

תמוז תש"י.

בפתיחת התנועה בכביש החדש חל־אביב–הרצליה –נתניה.

מסופקני, אם בימי אחד המלכים בישראל היתה מהדהדת בחלל המולדת הלמות פטישים כזו הנשמעת היום בכל קצות מדינת ישראל. לארכה ולרחבה. והברכה, קודם כל, ליד העובדת! נתבדו החששות, פן לא תרצה עליה זו של קיבוץ גלויות לשים פניה לעבודת כפים ממש. עדים הכבישים המרובים, עדים טורי הבתים לאלפיהם, עדים הישובים החדשים למאותיהם, כי עליה זו אף היא יודעת לעבוד, יודעת לבנות, יודעת להתישב וברכה נאמנה למנצחים בטוּב־טעם על המלאכה הרבה!

והנה הוגש לנו היום כביש־משנה, לקיצור הדרך בין תל־אביב האֵם, אשר זכתה להיות לתל־אביב־יפו רבתי, לבין נתניה, הבת הצעירה והצולחת, דרך הרצליה. המשגשגת אף היא, והישובים הפורחים אשר בין שתי הנקודות. גם מבחינת המידות, גם מבחינת הביצוע, רואה משרד העבודה את הכביש הזה ככביש למופת – ומשרד התחבורה רוצה לחזות בו כביש־מפנה. אשר בו ישלטו סדרי תנועה כהלכתם מלכתחילה. בל תהי תאונה בכביש הזה מפאת פזיזות או רשלנות הנהג, או ההולך ברגל. יהודי, אשר נשאר בחיים וזכה להגיע לקיבוץ גלויות ולמדינת ישראל, אל נא יהי קרבן־דריסה במולדתו. לא תורשה בכביש הזה, למן שעת פתיחתו, לא ריצה מבוהלת, לא הסעת נוסעים במעומד, לא זיזה מן התחנה בלי נעילת דלת קודמת, וכיוצא באלה. עלינו לחסל את המצב בו כל אזרח מבקש להימלט מן הרכבון הציבורי אל המכונית הפרטית, או לפחות אל המונית. במצב זה לא נוכל לשאת.

מדינת ישראל חייבת הרבה לנהגיה על פעילותם הנועזת והחרוצה, בימי מלחמה ובימי שלום, בימי צרה ובימי נחת. אך אלה מנֶהגי ישראל, אשר הממשלה מקיימת בידם עמדת מונופולין, חייבים חוב גדול למדינה: חוב של שירות נאה, מרווח, מדויק ואדיב. לא על המדינה לעורר אותם לשיפורים, כי אם עליהם להיות ראשונים, ליזמה ולמעשה. יש לעסק הזה יכולת של אשראי ובידיו לרכוש לו את הכלים החסרים ולבצע את השכלולים הדרושים, בלי להתמהמה עוד. זו צריכה להיות מטרתם הראשונה של האוחזים בהגה התעבורה הציבורית, מטרה קודמת לכל הענקות וחלוקת רווחים לעצמם. מחיסול תנאי־המחנק, ההופכים את הנסיעה “הציבורית” לעינוי לכל אדם בישראל, וכל תייר, השב לביתו, יתארנה כזוועה – ירויחו הכל. יבוא נא המפנה לאלתר! והבּרכה בה פתחתי, ליד העובדת – תחול נא על סוללי הדרכים החדשות, על עושי הבדק ועל הנהגים גם יחד.

אב תש"י.

דברי נעילה בועידה השביעית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל

לא תקפידו עלי, חברים, אם אלך בדרכי ואנעל את הועידה “בדפיקה אחת”. מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מפלגת השרשים ומפלגת היוחסין, העולם המיוחד הרעיוני של תנועת פועלי־ציון, של יוסף ויתקין ואהרן דויד גורדון, של ברל כצנלסון ויוסף־חיים ברנר, המפלגה שהיא אם המהפכה העברית הגדולה במאה האחרונה; המפלגה אם העבודה העברית בארץ וכיבושיה, אם היצירה החקלאית העובדת ופריה, אם המלחמה ונצחונותיה, נועלת כנס א' של ועידת־השבת שלה במדינת ישראל החיה, המוסיפה ומעלה את נידחי העם; הנוטעת ישובים למאות בכל קצות הארץ הכבושה, מדינת ישראל החיה, המציאותית בפועל ממש, שלנו. אין זו נעילה, כי אם פתיחה. אנחנו נועלים לשם המשך עבודה קשה, יום־יומית, אשר בכוחה עלינו להגיע אל אשר אנחנו רוצים, צריכים, ראויים וזכאים להגיע – להיות עַם עובד, עַם אדם במולדתו, חבר למשפחת העמים, ערוך להגן בכל עוז על חייו הגאוּלים ונושא שלום לקרוב ולרחוק.

אלול תש"י.

ידידי,

אני כותב בימים אלה איגרת לראש הממשלה – על תקופת כהונתי כשׂר התחבורה – ותוך כדי כתיבה הנני חש כמה אוהב אני כל פרט ופרט בתחבורה. אגיד במליצה רוּסית: “עוד המסורת רעננה” – והדברים כבר עוטים קסם רב: גם שיקום הרכבת, גם יסוּד “אל־על”, גם חידושי הבזק (שלא היה סימן ממנו בדואר המנדטורי), גם הצמחת הבול הישראלי וכו'. וכשׂר אוהב ארשה לעצמי, בניגוד להלכות באנקט, להזכיר גם דברים שהכאיבוני עמוקות. הכאיבתני שביתת ההפגנה של פועלי הרכבת, ביום עלותי על הבמה בכנסת בפעם הראשונה כשר התחבורה. וצר לי מאד כי לא הגעתי לגמר יציקה בעסקי התעבורה ולא הספקתי לסיים את המשא־ומתן עם אנשי התעבורה השיתופית, אשר כימי דור שלם הנני קשור אליהם קשרי ידידות וריבות. על כגון זה שמעתי פעם שיחת־חוּלין של ח. נ. ביאליק, שכדאי לספרה. “בדרך כלל – אמר ביאליק – הצלחתי במעשי ידי בארץ, לרבות מפעלים שלא היתה לי כל הכנה מיוחדת אליהם, כמו – ‘אוהל שם’ – חוץ מענין אחד, שלכאורה היתה לי כל ההכשרה הדרושה לו – ובו לא הצלחתי: אגודת הסופרים”.

אני מקוה כי הבא במקומי ישלים את המלאכה, למען תוסיף ותתקיים במדינת ישראל תעבורה שיתופית מתוקנת, עובדת על אחריותה – דבר שאינו קיים במקום אחר בעולם – ומפוקחת מטעם המדינה.

ידידי! לא איש מסיבות אנכי. אך אני מודה לכם נאמנה על מסיבה זו. דברי החברים ריגשוני, כי נאמרו מלב עמוק.

תודה.

כסליו תשי"א.

רבותי, אחי ורעי!

בשני דברים אין איש מטיל פקפוק: א. כי היובל, יובל החמישים, הוא היובל המקורי, האמיתי, אבי היובלות, אשר הנחלנו אנחנו לכל העולם כולו ולכל השלטונות, שכן גם השם יובל ניתרגם, או יותר נכון הורק כמו שהוא, ללשונות הגויים; ב. אין איש מטיל פקפוק בדבר, כי השליחות, אשר עשתה קרן הקיימת לישראל במשך יובל השנים מיום היוָסדה, עוד לפני קום ההסתדרות הציונית, ועד שנת היובל הזאת, כשעומדות רגלינו בתוך מדינת ישראל ועל קרקע מדינת ישראל, היתה שליחות היסטורית רבתי.

אלמלא אדמת המולדת שנגאלה עמק עמק, הר הר, חלקה חלקה, באמצעיה של הקרן הקיימת לישראל, לא היה יכול לצמוח לנו ישוב חקלאי עובד בעל מהות חברתית כזו; ואלמלא הישוב החקלאי העובד, בעל הצביון החברתי הזה, לא היה קם יסוד־היסודות לגידולו של כלל־הישוב ולהתפתחותו – העירונית, החרשתית, המדעית והכלכלית; ואלמלא כלל־הישוב הזה, בעל שיעור הקומה כמו שהוא. בעל הכוחות ליצירה ולמלחמה, כפי שראינום לעינינו, לא היתה יכולה לבוא המדינה.

ועם קום המדינה לא נסתיימה השליחות הזאת. לעם הנקבץ נחוצים תחת רגליו שטחי קרקע גאולים, מטוּיבים: מסוקלים ומנוּטעים, מנוּקזים ומיובשים, מיוּשרים ומוּשקים כדי לפרנסו בכבוד ובשפע. והקרקע איננה רק פני הקרקע, כי אם גם כל הספוּן וטמוּן בה. וזוהי שליחות אשר אין לה שיעור.

במשך חמישים שנה כמו נבלעה הקרן הקיימת בדמו של העם והנוער בעם – לכל תפוצותיו. יש בכוחו של רעיון גדול לשאת את נושאיו. והצמידות והדבקות הזאת בין העם והנוער לבין הקרן הקיימת לישראל עתידות להמשיך ולהראות את כוחן גם להבא, עם המדינה החיה, המתאַכלסת ומתמלאת.

אני רואה לפני את מדינת ישראל בעוד חצי יובל – ויש בה בעל־אחוזה אחד גדול, רב־קרקעות. ירוקות ומוריקות, המתנוססות בתוך שטחי המדינה – לפי מאמר הנשיא – כבבת־העין בתוך הגוף. ואין הוא מוכר את קרקעותיו, כי אם נותן אותן רק בחכירה, לעבדן ולשמרן. וה“לאנד־לורד” הזה הוא עם ישראל. הוא הוא בעל הקנין הגדול הקרקעי. ומה שהיה למקור קללה בכל העולם, ה“לאנד־לוֹרדיוּת”, השליטה ביחידות גדולות של קרקע, לשם רדיפת בצע, תהיה לנו לברכה ולתפארת. אחד הסופרים הדגולים, איש מוסר ואיש חברה, פוֹפר לינקיאוס, היה אומר: קנה־המידה להתקדמות האנושות הוא במוּסריוּתם של המוסדות. אם מבחינה זו נבדוק את הקרן הקיימת, הרי היא לישראל המוסד המוסרי־הכלכלי־החברתי, אשר תפארתו על כל ההיסטוריה האנושית.

ואני חוזר ליובל. הרעיון של הקרן הקיימת הוא גלגול של רעיון היובל. כי מה היה היובל בקדמת ישראל? היובל שקד על החוק, כי האדמה אשר נכבשה ואשר חולקה בגורל לשבטי־יה לא תימכר ממכר־של־קנין, ממשפחה למשפחה או משבט לשבט, כי אם תינתן רק “למספר שנות תבואות”. קרן היובל היתה מריעה: “כי לי הארץ” – להכריז ולהזכיר כי גם בעל הנחלה איננו הבעל העליון לנחלתו, כי יש בעלוּת עליונה, נצחית, אשר היא המחלקת את הארץ. ומבחינה זו, ידידי ורעי, הקרן הקיימת היא מעין יוֹבל־תמיד.

וארשה לעצמי לסיים בדבור אחד: הקרן הקיימת – לעולם קיימת ולעולם יוֹבל.

שבט תשי"א.

לא חג פירוד לנו הערב, כי אם חג פשוטו במשמעו. אשר יהיה לנו להגיד זה לזה מבחינת ערעור חילוקי הדעות וההערכות – נשמור לערב אחר. הערב יש לי להגיד דברים פשוטים בתכלית הפשטות: שלושים שנות ההסתדרות, חמישים שנות תנועת העבודה, שבעים שנות הישוב בנו והקימו את המדינה. אנשי הישוב, ביניהם אנשי ירושלים אשר עזבו חומות העיר ויצאו לשדות הקדחת בסביבות הירקון, היו החלוצים שמסרו כל אהבתם למולדת ולאדמה. שני הדברים האלה, מולדת ואדמה, נתלכדו בלבבם ועשאום גיבורים בשל הליכתם הנועזת, הליכת בודדים להתישבות בפתח־תקוה, ראש־פינה, גדרה ומקומות אחרים.

כשהלכתי ביום עלייתי ארצה לקסטינה – וניטרטרתי במשך יום שלם בעגלה עד אשר נתגלו באופק שדות החיטה והגגות האדומים, והיושב על דוכן העגלה הצביע: זוהי גדרה – הרגשתי כמה אומץ לב היה דרוש להגיע למקום ישוב זה ולתקוע בו יתד. חלוצים אלה הם הם שהורישו לנו את החזון הגדול והעמוק של העם העברי ותנועת הפועלים היא אשר קיבלה ירושה זו מהם. אנשי העליות הבאות המשיכו והוסיפו עליה: חשבון חמור עם עצמם, דבקות בעיקרים, ברעיונות ובקנאות שהפכה אותם לצוקי סלע, עד כי יכלו להחזיק מעמד בעבודה קשה ובחיי צנע. הם שיצרו בקנאותם הדתית את דת העבודה, כפי הגדרתו הקולעת של א. ד. גורדון¹. קנאות לחיות על העמל, רק על העמל ודוקא על העמל, לבנות את התא הקבוצתי בו מרוכזים כל הענינים האנושיים של חיי אדם עלי אדמה, לבנות את התא הזה על אף הלגלוג הרב למעשם השׂגיא מכל עבר.

ההסתדרות ירשה את רעיון חלוצי הישוב ואת רגשם לאדמה ולמולדת, את העקרונות המוסריים והחברתיים הטהורים שבטהורים של תנועת העבודה ויוצריה והיא החלה לבנות את עצמה כמדינה. במידה שמשפחת ההסתדרות היתה לאלפים והגיעה לרבבות הן הוסיפה לבנות את עצמה בתור מדינה הנשענת לא על משטרה, צבא, חוק, אלא על בסיס עזרה הדדית ומשמעת פנימית; ההסתדרות הקימה מוסדותיה ביסורים, בחבלי גידול ובצער. עשתה את האלפים גרעין של מדינה, קלטה ואספה אחים מכל כנפות הארץ. לא היה לה צבא ובכל זאת גידלה את ההגנה והכינה אותם הכלים אשר ביום המבחן נאלצים היינו להשתמש בהם מול אויבינו, שלא רצו להשלים עם עצם הרעיון של מציאותנו וקיומנו בארץ הזאת. במערכה הזאת, שהיתה מערכה לחיים ולמות, ניצחנו בכוח אותוֹ הרוח שההסתדרות טיפחה בתוכנו, בכיח אותו העוז שצמח מתוך ההתישבות וההגנה, ובעיקר הודות לנוער אשר נשא על כתפיו את המערכה האיומה הזאת.

דוקא עכשיו בתוך המדינה, בשעה שיש לנו סדן של רבבות אחים ואחיות, יוצאי ארצות רבות ועדות שונות, בשעה שנחוצים לנו כוחות גדולים פי כמה וכמה – דוקא עכשיו הפטיש שלנו הצריך להלום על הסדן איננו שלם ופינה אחת נסתדקה בו. אולם הסדק בפינת הפטיש אין בכוחו להחליש את ההלם.

דבר ההסתדרות וסמל פעולתה היום הוא לבנות יסודות המדינה לקיבוץ גלויות מלא, לקרוא לילד מהמעברה ולתת לא רק “קורת־גג”, אלא להקים למענו “חומת־גג”.

שבט תשי"א.

ב“קול ישראל”

כשאני לעצמי קשה לי להבין ולתפוס: מדוע נחוצה תעמולה כל כך רבה לנהגי ישראל, אשר לב להם ושכל טוב, כי יתעוררו הם עצמם – ובכל כוחם – לשנות את המצב? מי נהג יהודי, אשר ישמע כי ילד טובע בים – ולא יחוש להצילו? מי לא ירוץ להציל נפש חיה מבית דולק? והנה עובדה היא, כי במשך שנה אחת נהרגו 214 יהודים במולדתם בתאונות דרכים. 214 בתי אבלים נוספו לנו – בשל דהירה פרועה, בשל אי־הקפדה על התקנת פנס אחורי ובשל מכת סַנורים, אשר נהג אחד מכה את חברו. היש כפרה לאלה? האומנם נוסיף לרצוח את עצמנו ביד רמה ולא נדוֹר נדר – הציבור והנהגים גם יחד – לחדול ממשוּבתנו ולהיזהר בחיי אדם? וכלום לא נבוז להמשך המנהג הנפסד – ירושת ימי־זדון – לקרוץ בפנסים אל הנהג הבא מוּלך, כי שוטרי תנועה נגדו? כלום אין זו חובתנו לעצמנו, כי נהג הדש בנהיגותו את חוקי התנועה, תדביקהו יד הדין? היש בטחון־דרך למישהו במדינת ישראל, באין בטחון בתנועה בדרכים בכללה?

חשון תש"י.

בכנסת

ברשוּת היושב־ראש וברשות חברי הכנסת!

ועדת הכלכלה של הכנסת עוררתני, עוד לפני הפגרא, אגב דיוּניה בעניני התחבורה, לגולל לפני הכנסת יריעה יותר רחבה מן ההתקדמות בשטח הזה ובתכנית־הפיתוח הסופית. אני מוקיר את ההזדמנות הנתונה לי כעת לספר על הדברים – ואעשה זאת במידה שנימוקי בטחון ואחרים לא ימנעוני מלפרש ולנקוב מספרים.

באחת משיחותי הראשונות עם שר־האוצר, בראשית כניסתי למשרד־התחבורה, הודעתי לו כי הנני רואה בתחום התחבורה – מחוץ לדואר והכלול בו – שני שטחים קיימים, שאותם יש רק לסדר ולחדש, לקומם הריסותיהם ולשכללם, והם השטחים החוּמים: רכב־ההגה והרכבת; ושני שטחים, שבהם צריך ליצור יש מאין – או כמעט יש מאין – והם השטחים הכחולים של מדינת ישראל: הים והאויר. אמרתי אז כי בראש תכניתי, במשך כהונתי, הנני מעמיד את המאמץ לעשות את המדינה לגורם גם בשטחים הריקים הללו – וביקשתי את עזרת הממשלה והאוצר למאמץ הזה. אני מרוצה להגיד כאן כי מקץ פחות מעשרים חודש היינו לגורם בשטחים הכחולים – ודבר זה קרה בלי שהמדינה נדרשה להשקיע מכספיה סכומים גדולים. להיפך: התקדמותנו המפתיעה בים, ללא כל השקעה מצד האוצר, חסכה סכום נכבד של מטבע זר למדינה, ואף המפעל האוירי שלנו, שהוא עודנוּ בבחינת רך הנולד, מביא קימוץ במטבע זר לממשלה, אשר לא השקיעה בו עד היום אלא סך 200,000 ל“י. אגב, אבשר לחברי הכנסת, כי בימי החנוכה יגיע “אל־על” לשלב ראשון בפרקי־גידולו: ביום כ”ז בכסליו תש"י הבא עלינו לטובה, יוּכרז על הפעלת שירות אוירי קבוע בין ישראל לאירופה, תחת דגל ישראל. קדמו: ארבעת חדשי נסיון, בהם הוטסו מישראל לאירופה וחזרה ללא הפרעה, בדייקנות ובהצלחה, כאלף וחמש מאות נוסעים. ועוד אחזור לדבר בענין זה כאשר אגיע בסדר הדברים לפרק התעופה – ואפתח בענין הדואר.

הדואר והבֶּזֶק

הנקודה העיקרית בתכנית הפיתוח של הדואר היא בהקמת רשת קשרי חוּט ואַלחוּט עצמאיים משוכללים בישראל. ביצועה המודרג של תכנית זו הוא ענין לארבע־חמש שנים. היא כוללת: ראשית, הרחבת רשת הטלפון האבטומטי בתוך הערים ובתוך המושבות הגדולות לסיפוק מלוא צרכיהן, ושכלוּל הטלפון החוטי והאלחוטי בין הערים והמושבות והרחבתו. שנית, העמדת שופרות אלחוּט חזקים, אשר קולם ילך מישראל עד סוף העולם, ושיעשו את ישראל למרכז שירותי־בזק (הטלפון, הטלגרף והשידור) במזרח.

ביסוד מימוּנה של התכנית הזאת הונח החלק, שהוּקצה למטרה זו מן המלוה של הבנק ליצוּא ויבוּא באמריקה וגם מן המוסד לאשראי בשווייץ. אך שני סוגי האשראי יחד עונים רק לסכום הדרוש במטבע זר לשלב הראשון של תכניתנו, מתוך הנחה שאת הסכומים הדרושים להוצאות ההתקנה ולבנינים עלינו להמציא כאן. אני מסב את תשומת־לב הבית לערכו של המפעל הזה ולחידושו. בעוּבדה, לא היו לארץ־ישראל בתקופת המנדט שום כלים עצמאיים לצרכי הטלגרף והטלפון: אלה היו מכּבשוֹנה של חברה בריטית “קייבלס אֵנד וויירלס”. אשר יש לה כּביל ימי מתוּח מישראל לקפריסין ומשם למצרים – והיא היתה הצינור היחידי המוליך ומביא את הקולות מן הארץ ואל הארץ. מתור שברי־הציוד וגרוטאות הקימונו קשר אלחוטי עצמאי של טלגרף וטלפון, דרך טאנג’יר, עם ארצות־הברית ושאר המרכזים, והשתחררנו בדרך זו מן התלות בכביל הזה. בעקבות המעשה הזה, אשר התמדנוּ בו ושיכללנו אותו עם כל חוּלית ציוד שהצלחנו להשיגה, באה החברה הנ"ל לידי מסקנה הגיונית, כי עליה לשאת ולתת אתנו על יציאתה מן הארץ וסידור הסכם הדדי עם דואר ישראל על פי המקובל בין מדינה למדינה. וכבר נוסחו בענין זה דברים מוקדמים

ביום ה' בסיון תש"ט כתבתי לשר־האוצר, להגדרת תכנית הבזק שלנו את הדברים האלה:

“אנו מניחים כי שלב א' של תכניתנו לטלקוֹמוּניקציה יכלול את השירותים הבאים: (א) קשר רדיו־טלגרפי ישיר בין ישראל לבין ארצות־הברית, מוסקבה, פראג, פריס, בלגרד, בוּקרשט, וארשה, בּרן ורומא: (ב) קשר רדיו־טלפוני ישיר בין ישראל לבין ארצות־הברית, פריס, ברן.”

נוסף על האמוּר במכתב זה, נעשות עתה עבודות הכנה לפתיחת קשר טלפוני ישיר עם לונדון. שירותי־עקיפין, דרך מרכזים אלה, ישנם כבר כיום עם כל ארצות אירופה ועם צפון־אפריקה.

כן יועמד, לצרכי שידורי־ישראל לתפוצות הגולה, משדר גדול לגלים קצרים בן 50 קל"ו.

בעריכת תכנית הפיתוח הזאת, על שני אגפיה – רשת הטלפון בפנים המדינה וקשרי הטלפון והטלגרף והרדיו עם ארצות העולם – בעבודה זו מושקע עמל של שנה מצד מומחי מחלקת ההנדסה של הדואר ובראשם המנהל הכללי. התכנית הערוכה הוגשה לבחינת המומחים של הבנק ליצוא ויבוא בארצות־הברית וקיבלה את אישוּרם. גם המשא־ומתן המסחרי דרש זמן. בעצם הימים האלה שוהים בארצות־הברית המנהל הכללי של הדואר וגזבר משרד־התחבורה, לשם עשיית חוזים עם חברות יצרניות על הזמנת הציוּד. רק חלקיק אחד, הדחוף וההכרחי ביותר, השׂגנו בכסף מזומן בספטמבר אשתקד ושיכללנו בכוחו את ההתחלות הראשונות.

אבל המחנק הטלפוני בפנים המדינה, וביחוד בתל־אביב, הניע אותנו לפעול עוד בדרך אחרת לצרכי הרחבה דחופה של רשת הטלפון האבטומטי בתל־אביב, חיפה וירושלים.

אחרי משא־ומתן רב עלה בידינו לשחרר מערכת ציוּד טלפוני, אשר הוּזמנה באנגליה על ידי ממשלת המנדט. אך שילוחה לישראל עוּכב מצד לונדון עד לישור החשבונות ההדדיים בין ישראל לאנגליה. רובה המכריע של מערכת זו כבר הגיע לחופי ישראל. העבודה בהתקנתה נעשית במרץ רב, ביחוד בתל־אביב; מעמידים את המִרְכֶּזֶת החדשה, חופרים תעלות ומניחים את הכבילים החדשים ומשחילים את קצות הכבילים במרכּזת. אין זו עבודה פשוטה, כי אם מלאכת־מחשבת, אשר איננה יכולה להיעשות בחפּזון. ואכן, מחמת הרעב שהורעבה הארץ לטלפונים במשך שנים רצופות, מתקופת המנדט, ומכוח הגידול המבורך של האוכלוסיה העברית בקצב מהיר בחדשי המדינה, הגיע הלחץ בנדון זה עד לנקודה שכמעט אין לשאת בה; אך אין ברירה. חדשים אחדים, הדרושים לביצוּע המלאכה, מפרידים בינינו לבין ההרחבה הדחוּפה הראשונה של הרשת האבטומטית הפנימית בתל־אביב חיפה וירושלים.

אני רוצה להוסיף כמה דברים בנוגע ליתר השטחים של הדואר.

א. ברית־דואר עולמית.

בימי המנדט לא זכתה ארץ־ישראל להימנות בשמה היא כחברה בברית־הדואר העולמית, כי אם נרשמה עם כל ארצות־התלות של בריטניה הגדולה, תחת טליתה הרחבה. עם הקמת המדינה נמצאנו מנוּתקים ומבוּדדים. חשיבותה של החברות בברית־הדואר העולמית מתבטאת בכמה יתרונות, בכלל זה גם הזכות למעבר דרך כל הארצות החברות, בין אם הארץ המסוימת, אשר דרכה אתה צריך להעביר את שקי הדואר שלך מכירה בך ובין אם איננה מכירה בך. לא היתה לנו כל ברירה אחרת מאשר לקשור קשר הדדי ביחידוּת, עם כל ארץ וארץ לחוד, בזו אחר זו. בדרך זו הקפנו כמעט את כל העולם, מחוץ לארצות ערב והצמודות אליהן. לאחד שנשתנו היחסים המדיניים וישראל התקבלה לאו"מ, נתקיימה הצבעה שניה של המדינות החברות בברית־הדואר העולמית, והושג הרוב החשוב של שני שלישים, הנדרש לפי תקנות ברית־הדואר הבינלאומית, לקבלת חבר חדש – וחברוּתנו כיום בברית־הדואר העולמית הנה עובדה להלכה ולמעשה. הוא הדין לחברותנו בברית־הבזק (הטלגרף, הטלפון והשידור) העולמית. אני רוצה בהזדמנות זו להביע הוקרה למרכזי הבריתות האלה ולמזכיריהם הכלליים, אשר הבינו למצבנו, למן פנייתנו הראשונה, ועמדו לימיננו בכל מה שניתן בידם בגדרי התקנות הקיימות.

ב. שיקום החוּט והוספת אלחוּט.

תוך התגברות על חוסר חמרים ועל חוסר עובדים מקצועיים, אשר רבים מהם היו מגויסי־צבא בתקופה הנדונה, נעשתה מלאכה גדולה בשיקום הריסות הרשת החוטית של הטלפון והטלגרף, וגם בהוספת קוים אלחוטיים בין הערים, ובצירוף שטחים חדשים של גושי ההתישבות, של מושבות מתפתחות ושיכוני עולים וריכוזיהם – אל רשת הטלפון והטלגרף של המדינה.

בדברי ראש הממשלה, בפתיחת הכנס הזה של הכנסת, צוּינו עוּבדות־יסוֹד במלאכת השיקום והשכלול בדואר. בפנים הארץ ובקשרים עם העולם. לא אחזור על הפרטים, אלא על כמה דברים עיקריים.

כבר לפני שנה נמתח קו טלפון וטלגרף באורך 30 קילומטר בין חוּלדה והקסטל, בצד כביש־הגבורה, כדי לקשור את השפלה עם ירושלים המנוּתקת. כוח קליטתו של קו זה הוגדל בהתמדה על ידי הוספת שכלולים טכניים והוא מאפשר כיום להעביר בעת ובעונה אחת 15 שיחות ו־5 מברקים. מבחן ליכלתו של הקו היו ימי המושב הראשון של הכנסת בירושלים, כי דרך קו זה הועברו, בלי שהיה ותקלה, כל הידיעות שמילאו אז את עמודי העתונים!

לקראת הפעלת מסילת־הברזל הישנה, מחדרה ללוּד, שוקם גם קו הטלגרף הנמשך לארכה. שיקום כיוצא בזה נעשה גם בטלפון המתוח לאורך המסילה, העולה ירושלימה. הותקן קו טלגרף תל־אביב–רחובות. קוי טלפון חדשים נמתחו מתל־אביב לראשון־לציון ולרשפון. נוסף ציוּד למרכּזוֹת הישנות בתל־אביב, רמת־גן, ראשון־לציון, רחובות ועמק זבוּלוּן. שורת ישובים – משמר־העמק, עין־כרם, באר־טוביה, מגדל־גד, בית־דגון, חלסה ועוד – זכו למרכּזוֹת טלפון משלהם. לפני סיומו עומד חידוּש הקשר לבאר־שבע.

בסך הכל נוספו עד עתה במרכזוֹת כ־2500 קוי טלפון. מלבד זאת מסיימים הקמת מרכזת של 500 קוים בעפולה.

לא אתאר לפניכם את שאר המלאכה שנעשתה בקוי הטלפון, המתוּחים לארכה ולרחבה של המדינה. את התוספת לרשת הטלפון הפרוּשה בתוך הערים, את השכלוּלים במברקה המרכזית החדשה בתל־אביב, הכוללים גם מִמְסר תמונות אלחוט.

אביא רק כמה מספרים מאירי עינים: אורך חוּטי הטלפון הבינעירוניים היה בקום המדינה במספר עגול – 15,000 ק“מ. בסוף דצמבר 1949 הגיע ל־20,000 ק”מ. אורך חוטי הטלפון בתוך הערים היה בקום המדינה 121,169 ק“מ, ובסוף דצמבר שנה זו – 148,712 ק”מ. מכשירי הטלפון שקיבלנו מימי המנדט היו 18,000 ובראשית אוקטובר שנה זאת 23,000.

ג. השירות הבּוּלאי.

דואר ישראל הצמיח בתקופה הנזכרת ענף ירוק חדש, אשר לא היה קיים בימי המנדט: השירות הבוּלאי הישראלי. חברי הכנסת נהנים מזמן לזמן מפירותיו – ולהם ההערכה על טעמם וטיבם. למן הבול הראשון ועד הבול האחרון נדפס הכל בארץ – ואין זה דבר ריק. במשך ח"י החדשים הראשונים למדינה קיבל הדואר מן הדפוס, לפי הדין־וחשבון של המדפיס הממשלתי, בולים כדי 82 מיליון (ערכם כמיליון וחצי ל"י). והרי זה ענף משקי לא דל־ערך. עם השתכלל מכשירי ההדפסה – ודבר זה עומד על הפרק – יעלה השירות הבולאי לקראת סיכוייו, אשר אינם קטנים.

ד. בנק הדואר.

נעשתה מרבית ההכנות לחידוש פעולת בנק החסכון של הדואר, אשר היה קיים גם בימי המנדט בהוספת מחלקת סילוקין, הידועה באירופה בשם “פוֹסט צ’ק קוֹנטוֹ”. אדם ציבורי, הראוי לאיצטלה זו, יוזמן לעמוד בראש הועד המפקח ובין חבריו יהיו אנשי ציבור ומוּמלצים¹ מטעם הבנקים הגדולים שלנו. אחד מן העובדים הבקיאים בשירותי הדואר שקד על לימוד הענין בארצות שווייץ וצרפת – ועם רכישת מערכת הכלים הדרושים וקבלת חוק המתאים בכנסת, או תיקון החוק הישן, יחל הבנק בפעולתו.

התעבורה

לתעבורה שלושה ענפים: רכבּוֹן (אַבטובוּס), העוֹמסוֹן (לורי) והמונית (הטכּסי) – שלשתם תלויים במטבע זר, אך ביתר הבחינות בעיותיהם שונות.

אני אקדים את הרכבּוֹנים. גרעינים שיתופיים של עובדי־הגה הצילו שטח זה לעבודה עברית – ועד להתחלת תנועת הרכבת הישראלית היוּ האיגודים השיתופיים האלה היחידים אשר שירתו את תנועת הנוסעים העברית בפנים המדינה. שירות זה, כרוב לזכויותיו – עמוס הוא בתקופה האחרונה ביקורת חמורה.

תכנית הפיתוח של השירות הזה – ניתן להגדירה בשתי מלים: ציוד ופיקוח. השמירה על התנועה בדרכים נקנתה בקרבנות רבים, הן מצד אנשי ההתישבות בהובלת תוצרתם והן מצד אנשי התעבורה: התוֹלכה והתוֹבלה. שנות מלחמת ישראל קדמו להן שנות המלחמה העולמית – ובמשך כל התקופה הזו לא היו הזדמנוּיות רבות לחידוש הכלים. אחת התוצאות היא: התישנוּת והתרפּטוּת כלי־הרכב. בעזרת החלק אשר הוקצב לתעבורה מכספי המלוה של הבנק ליצוּא ויבוּא נפתרה שאלת חידוש הכלים פתרון חלקי. רכבונים חדשים, מאלה שהוזמנו על יסוד כספי המלוה, התחילו כבר להגיע לארץ, ועד לאביב יבואו מאות אחדות. אמנם הכלים החדשים לא יעלו על הכבישים בבת אחת, מפאַת הצורך במועד מספיק לבנין התיבות, אך עם בואם נפתחת האפשרות להרוָחה מוּדרגת של המצב, במידה שהוא נגרם מצד הדוחק בכלים. אפס, חידוש הכלים עתיד להביא להרוָחת המצב ולתקנתו רק בתנאי אחד: כינון פיקוּח ממשלתי, אשר ישקף בתמידות את התנועה בשירותים אלה, ויקבע מפרק לפרק, לפי תקנות מסוימות, את מחירי השירותים וישקוד על קיום תכנית תנועה מאושרת מטעם הממשלה. לפי צרכי הציבור.

על הממשלה למַנוֹת לענין זה סגל נאמנים, מוּכשר לתפקידו ומצוּיד בסמכוּת מספיקה. בהודעת ראש הממשלה, בפתיחת הכנס הזה, על החוקים העומדים לבוא לפני הכנסת, נמנה גם חוק פיקוח שירותי התעבורה. החוק הזה מתכוון לבסס על יסודות קבועים את השירות השיתופי הזה. המבוצע בדרך כלל בכשרון רב ובעבודה מסוּרה.

אציין כאן אחדים מן היסודות העיקריים:

א. קביעת גובה המשכורת, אשר עובדי השירות הזה יהיו זכאים לו בתור שכר עבודתם, בצירוף תוספת של אחריותם להנהלת המשק, על מנת שהעדפים של ההכנסה יהיו קודש לבנין המשק ולהוזלת השירותים לציבור. כדאי להקצות לעובדים גם אחוז מסוים, לשיתופם ברוַח.

ב. והוא אחד התנאים היסודיים אשר אין המדינה יכולה לוַתר עליו: תכנית תנועה אחידה בכל המדינה. בין אם יתאחדו האיגודים השיתופיים הקיימים לאיגוד אחד ובין אם יקיימו את עצמם, רובם או כולם, כחטיבות נפרדות, הרי לגבי הציבור תכנית התנועה בכל הארץ צריכה להיות אחידה, לשם חסכון בכלים ובדלק ולשם נוחות הציבור. במידה שדבר זה יחייב שינויים במצב הקיים, יהיה מן הצורך להוציאם אל הפועל, בלי שים לב לשיגרה.

ג. בחוקת הפיקוח ינתן מעמד חוקי לועדה מיעצת בערים תל־אביב, חיפה וירושלים, לשאלות תכנון התעבורה המקומית.

ד. חוקת הפיקוח תקבע גם את הגובה של המניה באיגודים השיתופיים של התעבורה. האיגודים האלה. אשר קלטו עד עכשיו 330 חיילים משוחררים, צריכים להיות פתוחים גם להבא לקליטת חיילים ועולים ואין לבנותם על מניה גבוהה, המשמשת בלם לכניסת עובדים, אשר להם הזכות להיקלט בשירותי המדינה, גם כשאינם שליטים באמצעים מרובים.

ה. כן תפורש בחוקת הפיקוח חובת קבלתם של נהגים ערבים, אשר לא עזבו את הארץ ואשר עסקו במקצוע זה ורוצים לחזור אליו, כשם שהדבר נהוג למעשה כיום.

ו. בתכנית האחידה צריכה להיות משולבת גם שאלת סידור תעבורה נוחה בכלים מתוקנים, לתיירים, אשר עליהם צריך להישען לא במעט איזוּן מחסורה של המדינה במטבע זר, לצרכי הקימום המלא של משק ישראל.

במשא־ומתן בין משרד־התחבורה ומשרד־העבודה (מחלקת האיגוד השיתופי) הוסכם על קביעת ועדה משותפת להכנת הצעת החוק לפיקוח שירותי התעבורה על מנת להגישה לממשלה ולכנסת.

בפגישות מספר עם נציגות האיגודים השיתופיים הוצעו לפניהם היסודות אשר ביארתי כאן – והם הביעו נכונותם לדון בהם, מתוך גישה של קבלת מרות המדינה. אם עקרונות הממשלה לא יתקבלו. נשארת פתוחה לממשלה דרך ההלאמה וכן דרכים אחרות.

יש סיכוי כי גם אשראי נוסף, לבד מן המלוה של הבנק ליצוא וליבוא, ובלי ערבוּת הממשלה, יושג ממקורות אחרים, אם היסודות האמוּרים יוגשמו בפועל ואם בעלי האשראי יוכלו לתת את הכסף, אם לאגודה אחת ארצית, אשר תפעיל את השירות כולו, או לאיגוד עליון, הבנוי על יסוד ערבות הדדית.

הכברתי דברים בשטח זה, כי הוא הנטען ביותר – ואוסיף עוד כמה הערות לענפים אחרים של התעבורה, או לתעבורה בכללה.

א. עוֹמסוֹנים. בּתוֹבלה הבעיה החריפה היא בעית ההתחרוּת הבלתי־מוגבלת, הקיימת מימות המנדט, והמערערת מתקופה לתקופה את יסודות קיומם של העובדים במקצוע זה. יתכן כי לאחר לימוּד המצב לאשוּרו, יהיה צורך בקביעת הסדר מסוים בשטח זה. איגודים שיתופיים מעטים, הפעילים בתובלה, קלטו עד היום 117 חיילים משוחררים וכמאתים עולים חדשים, אשר הביאו אתם את כלי־הרכב מארץ מוצאם. יש להניח כי עם בוא העומסונים אשר הוזמנו באמצעים שהוקדשו לכך מן המלוה האמריקאי – יסופק הצורך לתקופה הקרובה במידה המניחה את הדעת.

ב. מוֹניוֹת. ענף המוֹניוֹת יש לו מסכת בעיות משלו. כאן לא יכולנו להסתייע באשראי של הבנק ליצוא ויבוא – ויש דוחק בכלים והפקעת שערים, מצד אחד. ומצד שני נתקלת הוספת כלים חדשים בתסבוכת של קשיי התנועה הפּנימית בתוך שתי הערים, תל־אביב וחיפה, והעדר תחנות עמידה במידה מספיקה. למעשה יתוספו במשך התקופה הקרובה, בהסכמת משרד־התחבורה, כ־250 מוניות, אשר מהן שלוש חמישיות הן לרשות אגף השיקום של משרד־הבטחון, הקובע כרגיל שני חיילים לכל מונית, המתחלפים בעבודת יום ולילה. ניתן עידוד מיוחד לקבוצת חיילים משוחררים על פי המלצת אגף השיקום, ליצירת שירות שיתופי מיוחד לנוחוּת התיירים, אשר פיקוּח הממשלה מפורש בתוך תקנות־היסוד שלו. חוקת הפיקוח תצטרך לקבוע סוגים מסוימים של מוניות עירוניות ובינעירוניות ולהגדיר את תחומי פעולתן.

ג. הוזלה. הועדה הבינמשרדית לקביעת תעריפי הובלה ונסיעה, אשר נתמנתה מטעם ראש הממשלה ומשתתפים בה נציגי משרד ראש הממשלה, משרד־האוצר, משרד־האספקה־והקיצוב ומשרד־התחבורה – ממשיכה בפעולתה, לאחר שלפי מסקנותיה הוצאו לפועל הוזלות מסוימות. מהן המגיעות עד 57% (קו ירושלים–תל־אביב) והמינימום 10%. בנאומי מיום כ“ח בתמוז תש”ט (25 ביולי 1949) מסרתי כמה פירוטים על ההוזלות ולא אחזור עליהם כאן.

ד. תכנוּן. לתקנת הנוסעים הוצאו לפועל כמה מקיצורי־דרך תכניתיים. כמו: קו רכבּונים ישיר מרמת־גן לצפון תל־אביב, קו ישיר מירושלים לבאר־שבע וישובי הנגב. קו ישיר מישובי הגליל המערבי ונַהריה לתל־אביב – וכן נעשתה עבודת בירור בתכנוּן פּנימי של קוי תנועת הרכבוֹנים בחיפה והסביבה ובירושלים – וחלק חשוב מזה הוצא לפועל.

ה. רישוּי. משרדי הרישוי, שעברו לרשות משרד־התחבורה מתחום משרד־המשטרה, ואשר תפקידם בחינות ומתן רשיונות לנהגים ובדיקות כלי־הרכב ומתן רשיונות לכלים, עמדו כל התקופה הזאת תחת לחץ עצוּם, כי לא הותקנו מראש תנאי המגרש והבנינים לכך – ומהלך העבודה גרם קושי רב גם לבאים וגם לבוחנים ולבודקים. המגרש הולך ומותקן לתפקידו – וכן עומדים לבוא מחוץ־לארץ מכשירים שהוזמנו, לשם עיוּל שיטות חדישות בבדיקת הכלים. כן תופעלנה באזורים חדשים בארץ – נוסף על באר־שבע. חדרה, עפולה וטבריה – יחידות־הבחינה הניידות. ההכנסה השנתית של משרדי הרישוי מגיעה לכדי חצי מיליון לירות. חלק מהכנסה זו נופל בחלקן של העיריות. למען האמת יש להדגיש, כי למשרד־התחבורה אין, לפי שעה, חלק כל־שהוא בהכנסה הזאת, בעוד אשר צרכי העבודה וסידוריה מחייבים השקעת סכומים חשובים.

הרכבת

הרכבת פוטרת אותי מלדבר בה ארוכות. היא נתקבלה בחיבה ובעין יפה מצד הציבור – ויש בזה עידוד רב להמשך בנינה ושכלוּלה. עם בוא המנועים המהירים, אשר אנו עומדים לרכוֹש, יחד עם הפסים והאדנים, נוכל להגדיל גם את מהירות ההליכה מתל־אביב לחיפה, ולהפעיל רכבות נוסעים לירושלים – דבר אשר כולם שואפים אליו. התפקיד הקרוב בהמשך בנינה של רכבת ישראל הוא: להביאה ממגדל־גד – אשר אנו באים שם היום ברכבת־משא – לבאר־שבע. גם את קטעי הצפון והעמק יהיה צורך להפעיל בבוא הזמן. אני מניח שאין אנו רחוקים מכך שהרכבת תהיה בנהיגת “חי המגלגל את עצמו”.

כדי לסכם את התנועה ברכבת ישראל, אתן את המספרים העגולים כדלקמן:

עד 1 בדצמבר 1949 הוסעו קרוב לשש מאות אלף טון מטען בכל הקוים יחד (לרבות הקצרים, כמו חיפה והקריוֹת) ולמעלה מרבע מיליון נוסעים בקו חיפה–חדרה וחיפה–תל־אביב; וכארבע מאות אלף נוסעים בקוי חיפה–הקריות. פעולה זו ניתנה להיעשות רק בכוח שקידתם של העובדים למקצועותיהם, ובעזרת בית־המלאכה החשוב של הרכבת, ההופך, בידי עובדים היודעים את מלאכתם, כלים ישנים לחדשים ומתקינם לצרכינו.

הנמלים

תכנית פיתוחם של נמלי ישראל, כפי שהיא מסתמנת לפנינו לתקופה הקרובה, כוללת:

א. פיתוח נמל חיפה, עד למלוא ניצול שטח המים המוּגנים ושטח הרציפים העוטרים את המים. למעשה נעשית עבודת פיתוח נמל חיפה במשך כל החדשים האלה. הפיתוּח הזה הולך לגובה ולרוחב. הציוּד המוזמן, בכוח החלק מן המלוה של הבנק ליצוא ויבוא, מתכוון לצייד את נמל חיפה בכלים ובמכשירים, שבעזרתם תוגדל התפוּקה – ובחמרים, לשם הוספת רציפים, ליתר ניצול המים השקטים. מובא בחשבון בתכנון נמל חיפה הצורך בהקמת מבדוֹק לתיקוני אניות – על תיקונים אלה אנו מוציאים כספים גדולים ממטבע זר – וכן הצורך לשמור שטחים מתאימים כאֵזור חפשי. כן נבדקת והולכת בעית הפיכת נחל הקדומים, נחל הקישון, לאמצעי תחבורה חי, בחלקו היוצא לים.

ב. בנין נמל עמוק לתל־אביב ויפו, על מנת שיושגו הכספים הדרושים לבנינו על יסוד זכיון, בלי ערבות ישירה של הממשלה. ועדה משותפת למשרד־התחבורה ולאוצר מפעלי ים תורכב לעריכת היסודות לזכיון, אשר יוגש לממשלה ולכנסת.

ג. הקמת נמל־עזר בדרום הארץ, לפי התנאים העתידים להתברר במהלך פיתוח הארץ.

רבותי, על הישגי נמל חיפה מאז קום המדינה כדאי להגיד מלים אחדות: אמנם, מיתקני הנמל עברו אלינו כמעט בשלמוּתם, אוּלם בנמל עצמו שרר תוהו ובוהו אמיתי. ההנהלה, בת שלושה חברים, אשר נתמנתה מטעם הציבור בחיפה לענין זה, והאנשים שעזרו לידה, עמדו במבחן והצליחו במשך חדשים ספורים להכניס סדר ומשטר בעבודה. נמל חיפה הגיע לשיאים של תפוקה, העולים בחמישה־עשר אחוז על התפוקה היומית הממוצעת בשנת השיא תחת שלטון המנדט. בחודש נובמבר השנה עלתה התפוקה היומית בנמל חיפה לכדי חמשת אלפים טון, לעומת 4300 טונות ליום בנובמבר 1947, שהיתה שנת שיא. נמל חיפה מעביד כיום למעלה מאלפיים עובדים ופקידים. בתקופת המנדט היוו העובדים והפקידים היהודים לא יותר מעשרה למאה מכלל העובדים. תעריפי השירותים היו מבוססים על עבודה זולה ומחושבים לפי נתוני היבוא מן השנים הראשונות של משטר המנדט. החדרת הפועל העברי לעבודות הנמל היא אחת מזכויותיו של “סולל־בונה”, אשר נכנס – ויותר נכון: הוכנס – לעבי הקורה הזאת על ידי הנהלת הסוכנות היהודית. העבודה העברית חייבה העלאת התעריפים, אשר בוצעה בפעם הראשונה עוד על ידי שלטונות הנמל המנדטוריים, משעבר הנמל ב־23 באפּריל לעבודה עברית מלאה – ונמל חיפה היה עוד בידיהם. התעריף המוגדל ההוא לא הספיק לכסות את שכר העבודה והנמל הפסיד כ־10 אלפים לירות לחודש. – ורק לאחר העלאה שניה של התעריפים ב’25% קיבלו על עצמם קבלני השירותים את האחריות לעבודה. אולם באבגוסט 1949, עם הסתגלות הפועלים לעבודה והגברת תפוקתם, הורדנו את תעריפי השירותים, בשיעורים מ־10 למאה עד 20 למאה. אך גם לאחר הורדה זו עדיין תעריפי השירותים בנמלינו גדולים, בהשוואה לנמלים אחרים בעולם – ויש לבקש דרכים להורדה נוספת. מחוץ לבדיקת התעריפים הקיימים, אשר הותקנו ביסודם עוד בשנים הראשונות לשלטון המנדט, ועריכת תעריף חדש, מותאם למציאות החיה, לאור הנסיון של שנת המדינה, אנו רואים כאחת הדרכים לקימוץ והוזלה – את איחוד שלוש החברות הקבלניות, העוסקות בשירותי הנמל בחיפה, לחברה אחת לתועלת הציבור, בהשתתפות הממשלה.

גם בנמלי תל־אביב ויפו. שהמִמְשָׁק בהם מופקד בידי אוצר מפעלי ים, גדלה התפוקה והיא מגיעה לממוצע יומי של לערך 1500 טונות. מספר העובדים בשני הנמלים מגיע למעלה מ־1000 איש, בהם למעלה מ־100 ערבים.

השיט

כבוד חברי הכנסת, אני מתכבד לבקש מכם ללוות אותי לים. אנחנו זכאים להגיד היום כי מדינת ישראל, אשר בים לא היתה קיימת כמעט, בקום המדינה, הנה עכשיו בעלת צי־סוחר להולכת נוסעים ועולים ולהובלת משאות. כלי השיט של הצי הזה, דגולי דגל ישראל – בבעלוּתה של חברת “צים” ובנותיה ובעתיד הקרוב גם בבעלוּת פרטית – שטים והולכים בנתיבי ישראל–אמריקה, בנתיבי ישראל–אירופה ובנתיבי הים התיכון: כששים למאה מן העולים, הבאים בדרך הים, ואחוז ניכר של נוסעים ותיירים באים בספינות ישראל. אם נביע את ההתקדמות הימית שלנו, במשך עשרים חדשים אלה, בטונות של קיבול, תהיה זו קפיצה מששת אלפים טון ביום קום המדינה, עד לחמישים אלף טון היום – וממספר של 250 נוסעים לכדי 6000 נוסעים.

עם זאת יש לראות בעין פקוחה את ההֶחסרים הגדולים שעוד עלינו למלאותם. לעת עתה, אחוז המשאות המוּבאים לארץ באניותינו איננו עולה על 6!

התפקידים הקרובים ביותר לספנות ישראל הם: כניסה של ממש למעגל הובלת ההדר באניות מתאימות: כניסה של ממש למעגל התיירוּת: וכן הצגת רגל בשטח היקר והחשוב של הובלת נפט, בצד הרחבת חלקנו במטען הכללי.

קידום הספנות שלנו לקראת המשך התפתחותה מחייב הקמת בנק למשכנתות ימיות, אשר הבסיס החוקי למענו הוכן, – וכן המשך בנית המַנגנונים הימיים של המדינה, כפי הדרוּש למדינה ימית.

אני מרשה לעצמי להסב תשומת־לב הכנסת ביחוד לצורך להרחיב ולהאדיר את מפעל ההכשרה הימית – וכן האוירית – לנוער. ככל אשר נרבה להשקיע בדבר הזה – כן תוחזר לנו ברכה כפולה ומכופלת.

שדות־תעופה

נעלה מן הים ונעבור לשדות־התעופה.

בשדה־התעופה בלוּד עברו, כלומר: נחתו והמריאו במשך השנה מנובמבר 1948 עד נובמבר 1949 – 1330 אוירונים, שהסיעו יחד 80 אלף נוסעים. מהם 45 אלף עולים על “כנפי נשרים”, בעוד שבשנת 1947 לא עלה מספר הנוסעים־הטסים, העוברים את לוד, על 30 אלף.

השליטה על אכסניה אוירית גדולה כזאת לא באה מאליה. החיאת לוּד והכשרתה לתפקידה והעלאתה למדרגה זו – נשענת על עבודתם המסורה של כלל העובדים ופעולתה המבורכת של המחלקה המטאורולוגית, אשר יש לה שם בעולם.

עד שלא החזרנו עטרת לוד לישנה, עמד לנו שדה־התעופה בחיפה, אשר הננו מקיימים אותו ושומרים עליו. הננו מקיימים את שדה־התעופה בתל־אביב, לשם התקנת שירות של מוניות אויריות, לנוֹחוּת התיירות. דבר זה מחייב פיתוח רשת שדות־תעופה בנקודות המתאימות בארץ לאָרכה. בראש התפקידים האלה עומד דבר התקנת שדה־תעופה הוגן בירושלים עירנו.

אם נרצה לקבל מושג על סכום הכסף ששולם לחברות התעופה בשכר הטיסה לישראל במשך השנה הזאת, תביאנו האומדנה עד לכ־15 מיליון דולר. בתוך התנועה האוירית הכבירה הזו לא יתכן כי לא יתעורר בלב איש ישראל הרצון לראות גם צפרים שלנו עפות ושבות לביתן. ואכן, קורת־רוּח גדולה היא לנו, כי נולד וחי השירות האוירי הישראלי “אל־על”, שנוסד בתוקף החלטת הממשלה ביום י“ג באב תש”ט – ומתפתח והולך.

אחרי כ־70 טיסות מישראל לפאריס וחזרה ומישראל לרומא וחזרה, יתחיל הקו הקבוע של “אל־על” לפקוד גם את לונדון ואחרי זה – גם את ציריך. תכנית הפיתוח הקרובה שלנו, בתחום השירות האוירי, היא: הארכת טוָח הטיסה האזרחית שלנו עד ארצות־הברית.

תנאי־עבודה

מספר הפועלים העובדים בתחומו הישיר של משרד־התחבורה ומקבלים שכר ממנו מתקרב ל־5000. בעוד אשר העובדים המתפרנסים ממעגלי התחבורה בהיקפם המלא (תעבורה, ספנות, טיס וכו') מגיע, כפי שהיתה לי ההזדמנות להודיע במקום אחר, עד כדי 30־25 אלף.

אשר לפועלים העובדים בתחומו הישיר של משרד־התחבורה, היתה התקופה הזאת תקופה של תיקוני שכר והעלאתו, מפרק לפרק, מתוך שאיפה להביאו למצב תקין, אשר עובד בן תרבות בישראל יוכל להתקיים בו – כי זו תכלית כל המעשים והמפעלים. למפעלי התחבורה, תוך כדי לידתם וראשית גידולם והקמתם על רגליהם, לא היה זה ענין קל להדביק את עלית היוקר ואת עלית שכר העבודה – וּלאַזן את עצמם. תמונת השכר הכללית במפעלי התחבורה כיום היא כדלקמן:

א. התנאים הסוציאליים. בכל מפעלי משרד־התחבורה מובטחות הזכויות הסוציאליות – חופש שנתי, חופש מחלה, חופש לידה וכו' – לפקידים ולעובדים, כמקצועיים וכבלתי מקצועיים, כקבועים וכארעיים (לאחרונים – דרך קרן הביטוח).

ב. מבנה השכר. 1. פקידים – מקבלים שכר יסודי, שהמינימום שלו הועלה לסך –.12 ל“י לחודש, בהוספת סך –.10 ל”י לחודש (כמפרעה – עד לדירוג הסופי), בלוית תוספת משפחתית, תוספת ותק, תוספת יוקר (על שכר־היסוד עם התוספות המשפחתיות). פקידים חדשים, מלפני כ־4 חדשים, נקבעים בדרגתם עם כניסתם לעבודה, פרט לפקידי הדואר, המקבלים, לפי שעה, עד לדירוגם, שכר מוסכם.

2. פועלים קבועים מקצועיים – כפקידים.

3. פועלים קבועים בלתי־מקצועיים: ברכבת ובנמל – לפי תעריף איגוד פועלי המתכת; בדואר – לפי הסכם מיוחד..

4. פועלים ארעיים – שכר הלשכה הכללית.

יורשה לי עכשיו. לאחר השרטוטים הרהוטים על תכניות הפיתוח של משרד־התחבורה, להקדיש דברים אחדים לתשעה־עשר הירחים, ירחי מדינת־ישראל, אשר היו בכללם ירחי שיקום וחידוּש ופיתוח בתחבורה.

יכולנו למזימת הבידוד והניתוק בכל המגמות:

1. התגברנו על המצור הימי – ולא זו בלבד, כי אם הפכנו אותו למנוף להקמת צי סוחר שלנו, על פי הכתוב: עת צרה היא ליעקב – וממנה יוָשע.

2. הקימונו עצמאותנו בדואר ובקשר הטלגרפי והטלפוני והשידורי עם העולם, – ונכנסנו לברית הדואר ולברית הבֶּזֶק העולמית.

3. החיינו רכּבת שְסוּפה ושתוּקה והפעלנו אותה בחלקה, במאמצים פנימיים. 

4. החזרנו לנמלים שלנו ולשדות־התעופה את מלוא יכולת הקליטה והתפוקה שהיתה להם בימי ממשלת המנדט ואף עברנו עליה.

5. הקימונו קו אוירי בין ישראל לאירופה, אשר איננו נופל מקוי חברות זרות.

השגנו את אלה – פרט להקצבות למחלקות “הפתוחות”, שאין להן הכנסה משלהן כלל, או הכנסה מעוטה או שהכנסתן הולכת ישר לאוצר – לא בכוח תמיכות מאוצר הממשלה, כי אם ביגיע כפיהם של העובדים במפעלים ובשירותים אלה ובמאמציהם.

אין ספק, כי המאמץ הזה, ככל מאמץ אנושי, לא ניקה מליקויים ובמידה אשר חברי הכנסת יעירו עליהם ויתבעו את תיקונם – תהיה ביקרתם לברכה.

רבותי, חברי הכנסת!

הויכוח, שבא מבחינת־מה באורח בלתי־צפוי לכנסת, עשה הקפה גדולה מסביב לעניני התחבורה – ונגע בגדולות ובקטנות.

שתי טענות גדולות נשמעו בויכוח: שאין טלפונים ושהמצב בתעבורה הוא רע. ואני מודה בשתיהן. לכן הקדמתי בהודעתי את הענינים האלה והשתדלתי להסביר את המצב לאשוּרוֹ. אינני יודע מה מנע מאת הממשלה המנדטורית הקמת מרכזות במידה מספיקה והתקנת כּבילים די הצורך. יתכן שאחת הסיבות היתה ההשקעה הכספית הנדרשת, שאיננה קטנה. אנחנו אינני חסים להוציא סכום של ששה מיליון דולר רק לשלב הראשון בלבד ולהוסיף על זה את סכומי ההתקנה והבניה הדרושים, שגם הם עולים למאות אלפים ל"י. השגנו את המטבע הזר הדרוש לכך, ערכנו את התכנית, שיש להשוותה רק לתכנית בית־חרושת מהגדולים ביותר – ריכזנו הצעות מחירים מחברות יצרניות של אמריקה, אנגליה, שוודיה ושווייץ. והזמנות הציוד הולכות ונעשית בעצם הימים האלה באמריקה ובשווייץ, שבהן הושג אשראי מתאים. הצלחנו לשחרר גם ציוד־ביניים, שהיה תקוע באנגליה, ואם לא סיפוק מלוא־הצרכים במחי אחד, הרי מכל מקום צפויה הרוָחה קרובה. ולאחריה – יציאה

בהדרגה למרחב. העמדנו בתל־אביב, בחיפה ובירושלים, בכל אחת מן הערים הללו, ועדת שלושה: שני אנשי־דואר אחראיים ואחד מנבחרי העיריה, לפי מינוי ראש העיר, שתחווה את דעתה על השיטה שנביא לפניה בענין הקצאת הטלפונים לדורשיהם בתחוּמי ההרוָחה הקרובה. אני נאלץ לבקש מאת אזרחי ישראל להאריך את רוחם עוד לחדשים אחדים. יש לשר־התחבורה ענין לסדר טלפון – ואפילו שנים – לכל בית בישראל. אך כשם שאין עצה, לא עליכם, נגד חוסר כסף, כך אין עצה נגד חוסר כּבילים ומרכּזוֹת ואביזריהם. כל מספר טלפוני חדש דורש חוט מיוחד בכביל וּמנעץ מיוחד במרכזיה. ואין לנעוץ שני מספרים בגומה אחת בשום פנים, משל לשתי טיפות גשם, שלפי האגדה, אילו היו נופלות לתוך גומה אחת, היו מטשטשות את העולם.

המצב הרע בתעבורה, במידה שהוא נגרם מהעדר חידוש כלי הרכב – שנוצלו במידה שרק עובדים־בעלים יכולים לנצל – צפויה גם לו הרוָחה במועד מסוים. ובמידה שהתיקון תלוי בפיקוח, הבאתי לפניכם את העקרונות, שילבשו בקרוב צורת חוק פיקוח שירותי התעבורה – ויהיה בידי הכנסת להחיש את בירורו ואישורו. בענין הוזלת התעריפים: הודעתי שהועדה הבינמשרדית לקביעת תעריפי הובלה ונסיעה ממשיכה בפעולתה והיא עומדת לפני מחזור שני של הוזלות – וכבר החליטה על הוזלה של 12% ב“המקשר” – ומשרד־התחבורה יעמוד לה לביצוע החלטותיה, כשם שעמד לה בפעמים הקודמות. בענין שיעורי ההוזלות למדתי משהו מנהרות שווייץ ואפילו מ“נהרות בבל”, מנהר פרת. סירה השטה בנהר והנהר יורד פתאום ממשטח גבוה למשטח נמוך, אין מורידים את הסירה בבת אחת, אלא מתקינים לירידתה משטח־ביניים אחד או שנים. ואין לזלזל בהוזלות שהוצאו לפועל עד היום, אם גם לא בכל המגמות הן מניחות את הדעת, וגם לא את דעתי. אני מבקש תשומת־לב הבית להקבלת מחירי הכרטיסים דאשתקד בקוים עיקריים של “אגד” ו“דרום יהודה” למחירים של היום באותם הקוים:

רכבּוֹנים

תל־אביב–ירושלים וכן חזרה: במקום 1.000 ל“י 475.– ל”י, הוזלה 57%

תל־אביב–עפולה וכן חזרה: במקום 595. ל“י 475.– ל”י, הוזלה 20%

תל־אביב–טבריה וכן חזרה: במקום 820. ל“י 675.– ל”י, הוזלה 18%

תל־אביב–ראשון־לציון וכן חזרה: במקום 110. ל“י 083.– ל”י, הוזלה 25%

תל־אביב–באר־שבע: במקום 1.000 ל“י 800.– ל”י, הוזלה 20%

קוי הגליל העליון הוזלה 25%

קוי השרון הוזלה 5%

שאר קוי “אגד” הוזלה 10%

שאר קוי “דרום יהודה” הוזלה 18%

“דן” הוזלה 6%

“שחר” הוזלה %½2

אחים ליטוינסקי הוזלה 6%

מוֹניוֹת

שיעורי ההוזלה שהוצאו לפועל כאן לפני כששה חדשים הם ממשיים עוד יותר.

שירות תל־אביב־ירושלים: במקום 1.125 ל“י 800.– ל”י, הוזלה 30%

שירות תל־אביב–חיפה: במקום 1.100 ל“י 875.– ל”י, הוזלה 20%

נסיעות מיוחדות מחוץ לעיר הוזלה 20%

שכירת מוניות ליום (10 שעות ו־200 ק"מ) הוזלה 20%

נסיעות בתל־אביב ויפו הוזלה 20%

עוֹמסוֹנים

תל־אביב–חיפה וחזרה, לטונה: במקום 2.700 ל“י 2.100 ל”י, הוזלה 22%

תל־אביב–ירושלים וחזרה, לטונה: במקום 3.500 ל“י 2.560 ל”י, הוזלה 24%

חיפה–ירושלים וחזרה, לטונה: במקום 6.000 ל“י 4.500 ל”י, הוזלה 25%

הובלת תוצרת חקלאית מהעמקים לחיפה, תל־אביב וירושלים הוזלה 35%

הובלת דלק הוזלה 30%

הובלות עד 50 ק"מ הוזלה 15%

אשר לעצם זכות קיומן ולגורלן של “הסירות השטות” שלנו, בין אם זו התעבורה השיתופית ובין אם הן חברות־השירותים בנמל חיפה – נראה לי שנקטתי כלל הוגן: לתת הזדמנות לכל הגורמים השירותיים, שנשאו אותנו עד למדינה, להמשיך בפעלם, בתנאי של קבלת מרוּת מלאה של המדינה ופיקוחה, וגם את שיתופה, אם היא רואה צורך בכך. למעשה לא הוּצע כלל בויכוח ניפוץ הכלים האלה, כי אם הוצעו תחליפים שונים למרוּת המדינה, כמו: מרוּת העיריות על הקוים העירוניים ומרוּת המדינה על הקוים הבינעירוניים, או צירוף שותפים למדינה במרוּתה על התעבורה. לא ארד לעומקן של ההצעות האלה. אגיד רק זאת: כל מרוּת מבוקעת היא פחות ממרוּת שלמה – וכאן נחוצה דוקא מרוּת שלמה.

עוד שתי שאלות נכבדות צמודות לענין התעבורה: א. תקנת התנועה הפנימית העירונית, ביחוד בתל־אביב, ב. בעית האסונות – תאונות הדרכים.

הענין הראשון – פתרונו נתון בשטח משותף לעירית תל־אביב, למשרד־התחבורה ולמשרד־העבודה. אינני מתעלם מסיבוכי הפתרונים, המחייבים שינויי תכניות קיימות, הרחבת רחובות, סידור מנהרות ואולי גם סילוק בנינים קיימים. הושבנו ועדה בשיתוף נציגי העיריה, התכנוּן, העבודה, הפנים, התחבורה ואגודת המהנדסים. לבדיקתה של שאלת שיפור מבואיה ומוצאיה של העיר תל־אביב והתוָית מעברי הרכבת בתוכה, אף הקצבנו לועדה זו סכום כסף למדידות. וּלואי ויבוא הביצוע בעקבות המסקנות, שאני מקווה כי לא יתמהמהו!

ולענין התאונות. המשטרה עורכת מערכה; הצבא עורך מערכה; משרד־העבודה מרחיב את כבישי הארץ במידה לא שערנוּה, ומקרוב ומרחוק מובעת ברכת הנהגים למעשה רב זה. פּעיל החוק, פעילה ההסברה – ואף על פי כן אין במה להשתבּח. נחוצה תוספת משטרה לענין זה. אם ביחס לרחובות בתל־אביב רואים תיקון־מה בחד־סיטריוּת, הרי למניעת התאוּנות, הייתי מתפלל לכל הפּחות לתלת־“שיטרתיוּת”, כלומר: לשילוּש הכוח המשטרתי, הערוך לתפקיד זה. ומהבמה הזאת אני פונה שוב לנהגינו, הצבאיים והאזרחיים כאחד, המוכנים למסור נפשם להצלת נפש אחת מישראל, שיתנו אל לבם מה איום הוא הרצח הזה. התלוּי על ראש כולנו!

מפי כמה נואמים נשמעו טענות בשטח הדואר וההתישבות. אינני חולק על התביעה, אך אני חולק על הכתובת. בידי דין־וחשבון על מבצעי הדואר בשטחי ההתישבות ושיכוני העליה – והשם הנאה לדין־וחשבון זה הוא, לדעתי, רשימת כבוד:

הותקנו טלפונים לשלושים ושמונה ישובים ונתקנים ונעשים עוד לאחד־עשר: 5 סביב מתולה (דפנה, כפר־סולד, בית־הלל, משק־שוַרץ); 6 סביב כנרת (מסדה, שער־הגולן, מנחמיה, אפיקים, אשדות־יעקב, בית־ירח); 3 סביב טבריה (סג’רה, כפר־תבור, בית־ספר כדורי); 6 סביב נהריה ועכו (גשר א־זיב, עברון, שומריה, ראש־הנקרה, כברי, פדויים); 4 סביב נהלל (תימורים, מאבק, כפר־החורש, נוה־יער); 1 על יד עין־חרוד (ארגון הגליל); 1 בעמק זבולון (אושה); 7 בעמק בית־שאן (טירת־צבי, שדה־אליהו, קבוצת חרמונים, בית־יוסף, נוה־איתן, מעוז־חיים, עין־הנציב); 3 סביב אבן יהודה (הדסים, משתלת קדימה, תל־יצחק); 2 סביב רחובות (שכונת־חבצלת, באר־יעקב); 7 סביב מגדל ועזה (נגבה, גת, גל־און, ברור־חייל, יד־מרדכי, גבר־עם, מבקיעים); 4 סביב בית־שאן (כפר־רופין, אבוקה, שטפה, רשפים). כן הותקנו טלפונים לתשעה מחנות־עולים ובתי־עולים (בנימינה, אחוזה, סט' לוקס, נוה־חיים, חדרה, יעזור, בית־ליד, קרית־מוצקין ופרדס־חנה).

הדואר, החי מיגיע כפיו, הטיל על עצמו מעמסה גדולה: להשתתף בחמישים למאה בהוצאות חיבורם של גושי־ההתישבות ושיכוני־העליה אל הרשת הטלפונית. אַל תדרשו מן הדואר היום מאה למאה. כי גם החצי שהוא מקדיש לענין זה, הוא – כמאמר השנינה היהודית – החצי שאין לו.

ואשר לרכבת העמק: אין ספק, שגם קטע זה עתיד להתחדש בעתו. בהסכם עם נציגי העמק נמסר לועדה משותפת מבאי־כוחם ובאי־כוח הנהלת הרכבת לאסוף את החומר, כדי לקבל מושג מסוים – ולו גם בדרך אוּמדנה – על היקף המטען הצפוי. בדיקה מוקדמת כזו היא מחובת כל שירוּת.

נשאלתי שאלות חמורות בענין הטיפול בחפצי העולים, הבאים דרך נמל חיפה, ובענין הכסף הנדרש מהם בעד הטיפול הזה. אני חייב להפריד כאן בין החלק הנתון בסמכותו של הנמל לבין החלק שמחוץ לסמכותו. את מחירי השירותים של הנמל בעד טיפול בחפצי העולים הורדנו לפני חדשים אחדים במיוחד ב־40%, ואגב עיוּל התעריף החדש בנמל חיפה נורידם שנית. כן דאגנו לסידורים מיוחדים לשם העברה ישירה של חפצי העולים מן האניה למכוניות – ורוב מטענם מועבר בדרך זו. כל שאר הטענות – אם הן נכונות ובמידה שהן נכונות – מופנות לא אל הנמל, כי אם אל “מחסני הערובה לעולה” הנמצאים מחוץ לתחומי הנמל ואינם בבעלותו.

היתה תביעה מחבר הכנסת אבא חושי, אחד האנשים הקרובים לנמל חיפה, להקטנת מספר האשנבים ומספר הטפסים, אשר על האורח להיזקק להם. הוגד כי המלאכה הזאת כולה, או לפחות רובה, יכולה להיעשות בין כתלי האניה, תוך כדי גישתה אל החוף. אני יכול להשיב לתביעה זו רק אחת: “קריינא דאיגרתא – איהו להווי פרוונקא”. אדרבא: תינתן העצה הטובה – ותבוּצע.

חבר הכנסת מר קליבנוב, איש חיפה גם הוא, מערער על הסידורים ההנהלתיים החדשים בנמל חיפה. אך האמת היא, שאין הסידורים הללו מבטלים את קיום השלישיה, כי אם מגדירים את תפקידו של כל אחד בה ומחזקים בדרך זו את כושר פעולתה. ועוד נקודת ביקורת היתה בדבריו, על שלא הוזמן ולא נתמנה כמנהל לנמל חיפה מומחה מובהק בעל נסיון. תשובתי היא, שלא קל למצוא פתרון למשאלה זו. היה נסיון בענין זה בנמל תל־אביב. אז היינו עוד דרדקי בים ונזקקנו מאד למנהל מומחה. מי מנהל כיום את נמל תל־אביב? האם לא אדם צעיר משלנו? מדוע לא לתת אמוּן בעוד אדם צעיר משלנו, העובד בצוותא עם אדם קשיש, חרוץ ונאמן, מחוגי המסחר, שעליו הוטל תפקיד הגזבר של הנמל, ועם יועץ טכני אנגלי, בעל נסיון בעבודת נמלים ובעבודת נמל חיפה גופו, הממשיך עבודתו אתנו – והם יחד מהווים את השלישיה? ולעזרתם היום: מהנדס ימי ומהנדס כללי היודעים את ענינם.

ועל ההון הפרטי. בשתי ההזדמנויות הקודמות, בהן נטלתי רשות־הדיבור בכנסת בעניני התחבורה, הדגשתי, שלא זו בלבד שלא נדרתי הנאה מן ההון הפרטי, אלא מניתי, בתחום מפעלי התחבורה, כמה קוים חשובים לשיתוף ההון היהודי הפרטי. חברת הכנסת שושנה פרסיץ הזכירה כאן נכונוּת של יהודים להשתתף בהשקעת הון ב“אֶל־על”. יודע אני על הצעה אחת כזו, בתנאי מפורש, שממשלת ישראל תוַתר על השפעה של 51 אחוז בחברה ותסתפק בחמישים. אם ידועה למי מחברי הכנסת הצעה שאיננה קשורה בתנאי מעין זה – שר־התחבורה ישמח לברך עליה, אם זו הצעה של ממש.

לטענה החמורה על מחירי פריקה וטעינה בנמל חיפה, יש לי להגיד כמה דברים: ראשית, עוד לא הגענו בסידורים החיצוניים והטכניים (רציפים, מחסנים, ציוּד) לגובה אמריקני – ואין מקום לגזירה שוה. שנית, 2000 העובדים היום בנמל חיפה – אין מאחוריהם מסורת־עבודה רבת־שנים. הפּריון הוא בקו העליה, אך הקו גופו הוא קצר עדיין. שלישית, במידה שהתקדמו הסידורים והפּריון, התבטא הדבר בהוזלה: הורדנו 40% מחפצי העולים ומ־10%–20% מן המטענים האחרים. רביעית, אנו הולכים לא רק לבחון, אלא גם לבנות מיסודו את התעריף וּלבחנוֹ לאור הנסיון – והמגמה היא כפולה: להתאימו להרכב החדש של היבוּא והיצוּא שלנו ולהוזילו. חמישית, אנו רואים באיחודן של שלוש החברות הקבלניות לאחת – בהשתתפות הממשלה – דרך לקימוץ ולהוזלה נוספת.

נמנעתי מלהגיד בהודעתי דבר על שביתת האזהרה ברכבת; הסתפקתי בהסברה לגופם של תנאי השכר והתפתחותם בשירותי התחבורה. לא אוכל לעשות זאת הפעם, לאחר שכמה מחברי הכנסת העלו כאן את דבר השביתה ואחד מהם אף הוציא פסק־דין – ו“באופן מוחלט”. חוששני, שחבר הכנסת חנן רוּבין הוא יותר מדי נוגע בדבר משתהא לו זכות לעשות את עצמו שופט ודיין. הממשלה מקיימת עבודה מאורגנת. אין זה שבח מיוחד, אך עבודה מאורגנת אינה בגדר “איש הישר בעיניו יעשה”. ומאת חבר הועד הפועל של ההסתדרות מותר היה לצפות, שלא יסמוך את ידיו על שביתות, שלא הוסכמו גם מן המוסד העליון, שהוא חייב להיות כפוף לו.

אני מרוצה לענות לידידי חבר הכנסת יצחק בן־צבי, שתבע התקנת שדה־תעופה לירושלים, כי נעשתה עבודת הכנה על ידי ועדה מצומצמת של מהנדסים בענין זה – וראש העיר ירושלים הופקד עכשיו על הועדה המלאה, שנציגי כל המשרדים הנוגעים בדבר משותפים בה. נשתדל לעשות כמיטב יכלתנו לקיום מהיר של המשאלה הזאת.

והנני מסמיך לירושלים את ענין השבת. לא לשר־הדתות היא השבת, ולא לשר־התחבורה, כי אם לעם, למדינה, לכנסת, לממשלה. ומה שיוּחק – נקיים כולנו. דברי חבר הכנסת ציזלינג ודברי מר פינקס וחבריו הוכיחו כי יש כאן אחת מאותן הבעיות שיש לגשת אליהן בחרדה הדדית. וכבר נאסרו בענין זה דברים קולעים מפי חבר הכנסת הכרמלי. במאמר מוסגר: אבקש מאת מר פינקס לא להתפלא, שעשיתי כשר־התחבורה מלאכה שהוטלה עלי. הנה השמיענו בסוף נאומו דברים מן הספירה העליונה – ואנחנו ידענוהו כבנקאי.

בשלהי הויכוח נתעוררה כאן שאלה נכבדה: למי זכות־הקדימה בהנאה מהמשך התפתחותה של התעבורה הישראלית? כל הימים שאני מצוי אצל התעבורה, עוד מבטרם מדינה, ראיתי את אנשי הישובים הצעירים כבעלי זכות גדולה ליניקה ממקור פרנסה זה. עם קום המדינה ופתיחת שעריה לקיבוץ גלויות נראים לי לגבי זה שלושה בעלי זכות עיקריים: חיילים ונכים, עולים חדשים וישובים צעירים.

נשאלה שאלה מפי חבר הכנסת תופיק טובי בדבר מספר הפועלים הערבים שנתקבלו חזרה לרכבת. המספרים הנתונים בידי הם: פנו כמאתים עובדים ערבים פועלי הרכבת בעבר, ונתקבלו. אך אין לשכוח, שכברת רכבת זו, שהחיינו עד היום, מעסיקה לפי שעה רק כאלף עובדים, לעומת 7000 שהעסיקה הרכבת לפני המלחמה. ולתלונתו על מחירי התעבורה בקטעי קוים מסוימים בגליל – יוּשם לב והיא תבורר.

תמה אני על חבר הכנסת גיל, שלבו מצאו להעלות שוב על הבמה הזאת את “קדמה”. אין אני יודע ואין מר גיל יודע בדיוק מה זה: “כֶּלַח”. אך מכיון שנשתרבבה מלה זו בדבריו, נדמה לי שאני יכול להשיב לו בידידות: “בי, אדוני: ‘כלח’!” ובתשובה לשאלתו, מדוע לא המריא הנשיא בשעתו במטוס “אל־על”, הנני להזמינו ללוד בעוד ימים אחדים, בתוך כלל חברי הכנסת, להכרזת השירות הקבוע של “אל־על” בין ישראל לאירופה.

ובעקבות דבריו של חבר הכנסת גיל על הספנות – נאלץ אני לחזור לענין שיתוף ההון הפרטי. לא עברה אף פגישה אחת שלי עם יהודים בעלי יכולת, או בעלי השפעה על בעלי יכולת, במשך כהונתי כשר־התחבורה, בלי שאתבע אותם אני להתעורר ולמלא את החלל הזה. הנה הגיעתני בשורה כפולה: שמר גרץ סיים את המשא־ומתן על העמדת שתי אניות־משא לדגל ישראל לחציית הים האטלנטי. אך עד כמה שידוע לי, בלי עזרת הון יהודי; וש“צים” עומד להדגיל בניו־יורק אניה להובלת הדר, הראשונה לעסק זה בדגל ישראל. בעלי־ההון היהודים שוב מוזמנים במפורש ובפומבי, להוסיף עוד כלי־שיט להובלת הדר, ולפחות צמד אניות לתייר!

אני שואל את חבר הכנסת גיל: מאין שאב בענין אזורים חפשיים את הידיעה, ש“היא (הממשלה) מתנגדת לאזורים חפשיים בנמלים”? הלא נהפוך הוא! בתכנון להרחבת נמל חיפה הוקצה מראש ובכוונה תחילה מקום לאזור או לאזורים חפשיים, ונציגי לשכת המסחר בתל־אביב, שביקרוני בשעתו בענין זה, שמעו ממני דברים שהניחו את דעתם בהחלט.

כמה חצים שולחוּ בשירות הבולאי. “אין חברוּת לטעם” – ואין גם קבלנות לאי־משגה. מסרתי את המשפט לחברי הכנסת. אך הערה אחת אעיר: יש אופק לעמים צעירים – ויש אופק לישראל־סבא ולעמי קדם. הנה מוציאה הודו סדרה של בולי־עתיקות ממש, הטעונות לימוד. בוא יבואו גם בולי נוף (אגב: מאימתי הגמל אינו יצור אציל ואינו מן הנוף?), בוא יבואו גם דמויות אישים. תנוּ לכלים להשתכלל. השירות הבולאי הצעיר של דואר ישראל עוד עתידו לפניו.

ובענין סחר הבולים: נאמר בויכוח מפי חבר הכנסת לנדוי: “נגזלה מהבולאים היכולת לעמוד בקשרים עם הארצות”. תשובתי: מאז נפתח המדור הבולאי במחלקה ליבוא ויצוּא של משרד־התחבורה – זה כארבעה חדשים (וכל המחלקה עברה אלינו רק לפני חדשים אחדים) – מתנהל כסדרו יבוּא ויצוּא של בולים, רובו בדרך חילוף וחלקו תמורת מטבע. המדור דואג עכשיו להקל את עסקי החילוף לא רק לסוחרי בולים, אלא גם לאספנים, שלא כדאי להם לבקש רשיונות יצוא ורשיונות יבוא לסכומיהם הזעירים.

אחדים מחברי הכנסת תמהו, שמכתבי דואר־אויר באים לעתים באיחור רב. יוּרשה נא לי לקרוא שורות אחדות מעתון “הארץ”, מיום ל' בתשרי תש"י: “מטוסי ט.וו.א. בקו ישראל–ארצות־הברית יטוסו מעתה פעמיים בשבוע. ובכך תבוא הקלה מסוימת במשלוח דואר־האויר מארצות־הברית. עם פתיחת השירות האוירי של חברת התעופה האמריקאית ט. וו. א.. קיבלה הנהלת הדואר בישראל הודעה מחברה זו, שמעתה ישלחו כל המכתבים מארצות־הברית לישראל רק באמצעות אוירוני חברת ט.וו.א., שנתמנתה על ידי הדואר האמריקאי כסוכנת היחידה להובלת הדואר לישראל. הואיל ועד עתה טסו אוירוני ט.וו.א. לישראל רק אחת לשבוע, נמצא שמכתב שנתקבל בדואר באמריקה אחרי יציאת האוירון, הושהה שם לפחות שבעה ימים, עד ההמראה הבאה. ההשהיה בקבלת המכתבים מאמריקה עד עתה לא היתה איפוא באשמת הדואר הישראלי, הנושא באחריות לחלוקתם בלבד. נראה, שכן הוא גם המצב בענין שירות הדואר האוירי מאנגליה. הדואר נשלח לישראל באוירונים בריטיים דרך קפריסין. או באופן ישר לישראל. גם מאנגליה אין עדיין שירוּת אוירי יומי לישראל. לעומת זה נשלחים המכתבים בדואר אויר מישראל לארצות־הברית 3–4 פעמים בשבוע באמצעות שתי חברות־תעופה: ט.וו.א. ואייר פראנס ומגיעים לתעודתם תוך ימים אחדים”.

ואשר לאיחורים בכלל, במסירת מכתבים ומברקים מן הדואר, רצוני לציין סיבה עיקרית אחת: אין למחַלקי הדואר כלי־רכב הולמים (הללו צפויים לבוא בקרוב). משפיעה גם העובדה, שהמחלקים, בהרכבם החדש ובתנאי מציאותנו, לא הספיקו להכיר יפה את בעלי המענים למשכנותיהם. אך זה אינו אלא גורם חולף, שהשפעתו תלך ותוקטן במשך הזמן. בכללם השתפרו סדרי החלוקה – ויגיעו לתקנתם.

חבר הכנסת גנחובסקי דרש תשומת־לב למתן צורה אחידה לבניני הדואר. אני תמים דעים אתו וגם שמתי לב לנקודה זו. אך עיקר הדאגה, הרובצת עלינו לפי שעה, היא: התקציב להקמת עצם הבנינים.

ואחרון אחרון: חתירה ליִצוּר. אין דבר קרוב ללבי ממגמה זו. בזכות עמל שנים, בטרם מדינה, קיימת במעגל התחבורה שורה צנועה של מפעלים לבנין תיבות, לחידוש מנועים, שמנים וכו', שערך תוצרתם השנתית מתקרבת בכל זאת לכדי מיליון ל"י. וישנם כמה מפעלים חשובים וגם חשובים ביותר – התלויים בחלל, ויש לקוות שמשהו מזה ירד לעולם התחתון. כחבר הכנסת צבי יהודה סבור גם אני, שאין לחסוך כל מאמץ להרחבת הנתיב הזה, נתיב היִצוּר.

סיימתי. ואם החסרתי דבר־מה מלֶקט ההערות – יסוּלח לי.

רבותי חברי הכנסת! רשת מפעלים זו, הכלולה בתחבורה, היא רשת מלאה סכנות – אולי הראשונה מבחינה זו בשטח האזרחי – ולא תמיד מאירה ההצלחה פנים. ומשאלתי בסיום תשובתי היא, שהרוח הידידותית שנשבה בביקורת על משרד־התחבורה בויכוח זה, תהי נאמנה אתו גם בימים קשים ותעמוד לו גם בעת החלטות ממשיות בכנסת, לכל ענין וענין בשעתו.

כסליו תש"י.

נועדנו כאן, בלוד העתיקה־החדשה שלנו, לשם חנוכת השירות האוירי הישראלי “אל־על” – בתור שירות עתי קבוע בין ישראל למרכזי אירופה הגדולים: פאריס, לונדון, ציריך, רומא. טבעי היה לבחור את אחד מימי החנוכה לחנוכה זו, אשר קדמה לה עבודה מכינה של ארבעה חדשים וחצי החודש בקוי ישראל–צרפת וישראל–רומא. במשך הזמן הזה הוטסו ב“אל־על” בשני הכיוונים למעלה מאלף וחמש מאות נוסעים. יבורך הצוות האוירי והקרקעי על המלאכה היפה, אשר זכתה להצלחה ולהוקרה רבה – וּתלָווה נא הצלחה זו גם להבא את עבודתם האחראית. בטיסתי לוינה, כחבר מטעם ממשלת ישראל למשלחת הכבוד להעלאת עצמות ד"ר הרצל, ראיתי את עבודתם של אחדים מהבחורים היקרים הללו – וידעתי כי יש לנו על מי לסמוך. מכל מקצועות עבודת האדם אולי זהו המקצוע הנפלא ביותר והמחייב חרדה ושקידה יתירה מצד כל אלה שיש להם נגיעה בענין. למן היום הראשון, בו ניגשתי למפעל זה, התפללתי תפילה אחת, כי המפקידים את עצמם בידי נשרי ישראל יהיו לא פחות בטוחים מאשר אלה הנתונים על כנפיהן של מדינות אחרות. ומשאלתי החבויה היא, כי נשאף להשיג בתעופה הישראלית את המדרגה העליונה של בטיחוּת, במידה שזו תלויה בידי אדם.

הבאתי לראשונה את דבר יסוּד השירות האוירי הישראלי להחלטת ממשלת ישראל ביום י“ג באב תש”ח, וביום י“ג בחשון תש”ט נרשמה החברה כחוק והובטחה בתקנותיה ההשפעה המכרעת לממשלת ישראל. שלושת הגורמים, אשר זרעו עוד בארץ־ישראל של שנות המנדט את הגרעינים הראשונים לטיס העברי, הוזמנו לקחת חלק בקידום השירות האוירי של המדינה, בתנאים ההוגנים לבעלי זכויות חלוציות. ואני מעלה במעמד זה את דמותם של דוב הוז ויצחק בן־יעקב, אשר עמלו על הקמת בית־הספר לטיס הראשון ויסוד חברת “אוירון”, מתוך שותפות הנהלת הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים העברים הכללית ושל מר פינחס רוטנברג, אשר יזם והקים את חברת “נתיבי־אויר ארץ־ישראליים” והפעילה עד לפרוץ המלחמה.

כל התחלות קשות – ביבשה, בים ובאויר. אין האויר יוצא מן הכלל, ואולי הוא יוצא מן הכלל לקושי. סייעה לנו לא במעט העובדה, כי רקמת המעשה של התעופה האזרחית הישראלית באה לאחר שבגזרת המלחמה קם ויהי חיל־אויר ישראלי, אשר ריכז כוחות והישגים נועזים. ואין לתעופה האזרחית בישראל תפקיד נעלה יותר מאשר להיות בית־עתידם האזרחי של כל אלה, אשר לאחר מילוי חובתם בחיל־האויר ירצו להמשיך כאנשי־תעופה את דרכם בחיים.

בשדה הזה, שדה לוד, יוחג מחר חג קיבוץ גלויות, חג עלית העם למולדתו, אשר יסמלוה הבאים מירכתי תימן, על כנפי נשרים. השירות הישראלי האוירי הצעיר מתכוון לקחת את חלקו בעליה העתידה, במידה שזו תבוצע בדרכי אויר. והנני רואה להחזיק טובה לחברת “היאס” על אשר נתנה ידה להצעדת “אל־על” קדימה, מתוך מחשבה על שיתופו בהטסת עולים.

מחוז חפצו של השירות האוירי הישראלי הוא – הקצה האמריקני, אשר ממנו תצא ואליו תחזור התנועה התיירית המתמדת לישראל. אנו רואים בחנוכת השירות העתי לאירופה הקדמה לשלב הבא, אשר אנו שואפים להגיע אליו בזמן לא רחוק.

והנני להודות לכל המסובים וליושב־ראש. השמחה הזו, מובטחני, היא שמחת רבים בישראל.

כסליו תש"י.

מעשה שהיה, או משל:

בפתיחת המכללה העברית בהר־הצופים בירושלים, בשנת 1925, הושיבו את לורד בלפור ליד נחום סוקולוב, עד יגיע תורם לנאום. וכשארכו דברי הקודמים, שאל סוקולוב את בלפור: מה הם רשמיו מביקורו בתל־אביב? לורד בלפור ענה:

– יפהפה, לבנת בתים, והים רוחץ רגליה; אבל, הגד לי, ידידי: על מה תל־אביב זו חיה?

– שאלה גדולה שאלת, אדוני הלורד! תן לי שהות לעיין בתשובתי…

מקץ כמה חדשים נזדמן לשניהם לשבת שוב כתף אל כתף. בעצרת גדולה לעניני ארץ־ישראל ב“אלבּרט הול”, בלונדון. פנה לורד בלפור אל ידידו ואמר:

– ביקשת שעה קלה לעיוּן… הנה עברו ירחים אחדים… מה תשובתך?

– בנטילת רשותך, אדוני הלורד, אקיים בך מנהג יהודים – ואענה לשאלתך בשאלה: על מה חיה לונדון?

– לונדון?! יש לה “הינטרלנד” עצום: כל האימפריה הבריטית".

– ולתל־אביב יש “הינטרפולק”…

אכן, עבריוּתה של השכונה העברית הקטנה ליד יפו גרם לה, כי נמשכו אליה יהודים במשך 40 שנות עליה. עבריוּתה – זאת אומרת: גם בנקיונה, גם היות הגימנסיה העברית במרכזה מראשית ימיה, גם היות עובדיה עברים – הקימוה נדבר על גבי נדבך עד היותה, בטרם מדינה, מדינה עברית בזעיר־אנפין, מעין סמל ונבואה לעתיד לבוא. בימים רעים, כשאמרו שואפי דמים לכלות את הישוב כולו ברעב, בכוח השבתת הנמלים, קשה היה לסרב ולא לתת לה לפתוח לעצמה אשנב לים – והוא הפך מעגן פריקה וטעינה – ועליה, מעין סמל ונבואה לנמלי ישראל היום. והיא זכתה להצמיד אליה את אחותה הגדולה – את יפוֹ – ולהיות לתל־אביב רבתי במדינת ישראל.

ניסן תש"י.

ל“דבר”

זכינו אנחנו, הדור החי, להגיע אל אשר לא הגיעו דורות על דורות בישראל.

זכינו והגענו כולנו ליסוּד מדינת ישראל ולהתחלת כינוס נפוצותיו “מירכתי ארץ”. וזכינו אנחנו, ציבור פועלי ארץ־ישראל, זכיה יתירה: להיות גורם־אב, ראש וראשון, בכל אלה.

בכוח מה?

בכוח ההליכה המקורית שלנו, כמעט כמוכי־ירח, מראשיתנו, לקראת המטרה האחת, כלילת כל המטרות. כי העמדנו במרכז לא את המלל, אלא את המעשה; כי אמרנו לעצמנו: אין מהפכה חברתית בלי מהפכה אישית; כי העמדנו את האיש, את חירות מחשבתו ורצונו, את כיבוש עצמו לעול העבודה והחברה – בראש הגורמים לכל מהפכת אמת ולכל גאולת אמת.

רק שרשים איתנים אלה יכלו להצמיח לנו דור, אשר ככוחו ליצירה כוחו למלחמה – וביום מערכה היה הוא הלוּז, אשר אינו נשרף ואינו נמחה במים ואינו נחלק. בנים ובנות אלה – מה ייקר זכרם! – יכלו לגדול רק לאמהות ולאבות, אשר הפליגו לארץ מדבר ונטעו במדבר זה נטעי ישוב, שגם דוגמה אין להם בעולם התרבות; אבות ואמהות, אשר עקרו מלבם כל מידה של התבטלות בפני אחרים – לא נרתעו גם מפני מהפכה לשונית.

בזו ההליכה המקורית של תנועת פועלי ארץ־ישראל לקראת מטרתה הנעלה – נעשה לפני עשרים וחמש שנים מעשה רב: הוקם “דבר”, עתון יומי להסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ־ישראל, והוא השפיע השפעה חוזרת עמוקה על אלה אשר הקימוהו ודבקו בו לאהבה. גם “דבר” היה כולו מקור, מעצם ברייתו. תרבות ואי־תלוּת, עזוּת ועירוּת, טוהר וטוב טעם – אך מקצת הן מן הסגולות היקרות, אשר הטביעו בו עורכיו־אבותיו ברל כצנלסון ומשה בילינסון – ויהי “דבר” לפועל ולעם לא רק לבבואת המעשה והמחשבה, כי אם גם למקור מחשבה ומעשה, מהפכה ממעמקים.

ימי רבע המאה הלזו, הצרורים בגליונות “דבר” – היו ימי מארה ומגרעת עמוקה בחשבון העולם וימי שוֹאת דמים, לא שערה מוח אנוש, לעמנו. וזה האוּד הצלנוהו בחרב ובדמים – מדינת ישראל הצעירה ושרידי גלויותינו הטבוחות – רק בכוחות פנימיים נאמנים נוכל להפכו לאור מאיר. והוא רצוננו!

וגם בהזדמנות זו של יובל למפעל גדול, לא נתעלם מן האמת המרה, אשר תֵמר לנו כפלים במצבנו: הגענו ליסוּד מדינת ישראל על תלה – לא הגענו לאיחוד השלם של מחנה פועלי ישראל.

את מאמרו: “אל קוראינו”. בפתח הגליון הראשון של “דבר”, מסיים העורך בדברים אלה: “נהיה איפוא נאמנים לציווּי של משה הס, מלפני 75 שנים: חירות הויכוח ואחדות הפעולה”.

גם מנקודה זו התרחקנו, לא התקרבנו אליה.

מאז היום ההוא, יום הגליון הראשון של “דבר”, חלפו עלינו כתשעת אלפים ימים ולילות, רבי־מסה – ובקיעי הפנים במחנה ובהסתדרותו העמיקו עד מאד.

המשימה המוטלת על כתפי תנועת הפועלים במדינה הצעירה נראית, בתנאים אלה, איומה ומוּפלגת וכמעט מן הנמנעות. אך מתוך אימתה נשאב כוח ונגביר חיילים.

נדרוך עוז – ו“דבר” לפנינו!

סיון תש"י.

הייתי בין הנודרים את נדר הנטיעה הזאת בימים הקשים כשאוֹל והמרים לעולם, לרוּסיה ולישראל. ואני שמח להיות נוכח בקיום הנדר הזה בימים של נחמה, בהתחדש ריבונוּת עם ישראל במולדתו, המקבץ כיום נידחים וששערי ארצו פתוחים לכל יהודי מכל קצות העולם. המצבה הזאת, הצופה על פני ירושלים – המצבה והיער יסמלו רצוננו, כי שלום העולם לא יופרע. היתה לנו נקודה אחת במלחמה וברית־המועצות היתה תמימת־דעים אתנו, זו היתה מדינת ישראל. יש לנו גם נקודה בשלום והיא: כל יהודי שירצה לעלות יביט על האבן הזאת ועל הנוטעים – יעלה ויבוא. ומשאלתנו לא נסתיר: כי רוסיה תתמוך בנו בשלום, כמו שתמכה בנו, בנקודה היהודית, במלחמה.

תמוז תש"י.

בפתיחת התנועה בכביש החדש חל־אביב–הרצליה –נתניה.

מסופקני, אם בימי אחד המלכים בישראל היתה מהדהדת בחלל המולדת הלמות פטישים כזו הנשמעת היום בכל קצות מדינת ישראל. לארכה ולרחבה. והברכה, קודם כל, ליד העובדת! נתבדו החששות, פן לא תרצה עליה זו של קיבוץ גלויות לשים פניה לעבודת כפים ממש. עדים הכבישים המרובים, עדים טורי הבתים לאלפיהם, עדים הישובים החדשים למאותיהם, כי עליה זו אף היא יודעת לעבוד, יודעת לבנות, יודעת להתישב וברכה נאמנה למנצחים בטוּב־טעם על המלאכה הרבה!

והנה הוגש לנו היום כביש־משנה, לקיצור הדרך בין תל־אביב האֵם, אשר זכתה להיות לתל־אביב־יפו רבתי, לבין נתניה, הבת הצעירה והצולחת, דרך הרצליה. המשגשגת אף היא, והישובים הפורחים אשר בין שתי הנקודות. גם מבחינת המידות, גם מבחינת הביצוע, רואה משרד העבודה את הכביש הזה ככביש למופת – ומשרד התחבורה רוצה לחזות בו כביש־מפנה. אשר בו ישלטו סדרי תנועה כהלכתם מלכתחילה. בל תהי תאונה בכביש הזה מפאת פזיזות או רשלנות הנהג, או ההולך ברגל. יהודי, אשר נשאר בחיים וזכה להגיע לקיבוץ גלויות ולמדינת ישראל, אל נא יהי קרבן־דריסה במולדתו. לא תורשה בכביש הזה, למן שעת פתיחתו, לא ריצה מבוהלת, לא הסעת נוסעים במעומד, לא זיזה מן התחנה בלי נעילת דלת קודמת, וכיוצא באלה. עלינו לחסל את המצב בו כל אזרח מבקש להימלט מן הרכבון הציבורי אל המכונית הפרטית, או לפחות אל המונית. במצב זה לא נוכל לשאת.

מדינת ישראל חייבת הרבה לנהגיה על פעילותם הנועזת והחרוצה, בימי מלחמה ובימי שלום, בימי צרה ובימי נחת. אך אלה מנֶהגי ישראל, אשר הממשלה מקיימת בידם עמדת מונופולין, חייבים חוב גדול למדינה: חוב של שירות נאה, מרווח, מדויק ואדיב. לא על המדינה לעורר אותם לשיפורים, כי אם עליהם להיות ראשונים, ליזמה ולמעשה. יש לעסק הזה יכולת של אשראי ובידיו לרכוש לו את הכלים החסרים ולבצע את השכלולים הדרושים, בלי להתמהמה עוד. זו צריכה להיות מטרתם הראשונה של האוחזים בהגה התעבורה הציבורית, מטרה קודמת לכל הענקות וחלוקת רווחים לעצמם. מחיסול תנאי־המחנק, ההופכים את הנסיעה “הציבורית” לעינוי לכל אדם בישראל, וכל תייר, השב לביתו, יתארנה כזוועה – ירויחו הכל. יבוא נא המפנה לאלתר! והבּרכה בה פתחתי, ליד העובדת – תחול נא על סוללי הדרכים החדשות, על עושי הבדק ועל הנהגים גם יחד.

אב תש"י.

דברי נעילה בועידה השביעית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל

לא תקפידו עלי, חברים, אם אלך בדרכי ואנעל את הועידה “בדפיקה אחת”. מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מפלגת השרשים ומפלגת היוחסין, העולם המיוחד הרעיוני של תנועת פועלי־ציון, של יוסף ויתקין ואהרן דויד גורדון, של ברל כצנלסון ויוסף־חיים ברנר, המפלגה שהיא אם המהפכה העברית הגדולה במאה האחרונה; המפלגה אם העבודה העברית בארץ וכיבושיה, אם היצירה החקלאית העובדת ופריה, אם המלחמה ונצחונותיה, נועלת כנס א' של ועידת־השבת שלה במדינת ישראל החיה, המוסיפה ומעלה את נידחי העם; הנוטעת ישובים למאות בכל קצות הארץ הכבושה, מדינת ישראל החיה, המציאותית בפועל ממש, שלנו. אין זו נעילה, כי אם פתיחה. אנחנו נועלים לשם המשך עבודה קשה, יום־יומית, אשר בכוחה עלינו להגיע אל אשר אנחנו רוצים, צריכים, ראויים וזכאים להגיע – להיות עַם עובד, עַם אדם במולדתו, חבר למשפחת העמים, ערוך להגן בכל עוז על חייו הגאוּלים ונושא שלום לקרוב ולרחוק.

אלול תש"י.

ידידי,

אני כותב בימים אלה איגרת לראש הממשלה – על תקופת כהונתי כשׂר התחבורה – ותוך כדי כתיבה הנני חש כמה אוהב אני כל פרט ופרט בתחבורה. אגיד במליצה רוּסית: “עוד המסורת רעננה” – והדברים כבר עוטים קסם רב: גם שיקום הרכבת, גם יסוּד “אל־על”, גם חידושי הבזק (שלא היה סימן ממנו בדואר המנדטורי), גם הצמחת הבול הישראלי וכו'. וכשׂר אוהב ארשה לעצמי, בניגוד להלכות באנקט, להזכיר גם דברים שהכאיבוני עמוקות. הכאיבתני שביתת ההפגנה של פועלי הרכבת, ביום עלותי על הבמה בכנסת בפעם הראשונה כשר התחבורה. וצר לי מאד כי לא הגעתי לגמר יציקה בעסקי התעבורה ולא הספקתי לסיים את המשא־ומתן עם אנשי התעבורה השיתופית, אשר כימי דור שלם הנני קשור אליהם קשרי ידידות וריבות. על כגון זה שמעתי פעם שיחת־חוּלין של ח. נ. ביאליק, שכדאי לספרה. “בדרך כלל – אמר ביאליק – הצלחתי במעשי ידי בארץ, לרבות מפעלים שלא היתה לי כל הכנה מיוחדת אליהם, כמו – ‘אוהל שם’ – חוץ מענין אחד, שלכאורה היתה לי כל ההכשרה הדרושה לו – ובו לא הצלחתי: אגודת הסופרים”.

אני מקוה כי הבא במקומי ישלים את המלאכה, למען תוסיף ותתקיים במדינת ישראל תעבורה שיתופית מתוקנת, עובדת על אחריותה – דבר שאינו קיים במקום אחר בעולם – ומפוקחת מטעם המדינה.

ידידי! לא איש מסיבות אנכי. אך אני מודה לכם נאמנה על מסיבה זו. דברי החברים ריגשוני, כי נאמרו מלב עמוק.

תודה.

כסליו תשי"א.

רבותי, אחי ורעי!

בשני דברים אין איש מטיל פקפוק: א. כי היובל, יובל החמישים, הוא היובל המקורי, האמיתי, אבי היובלות, אשר הנחלנו אנחנו לכל העולם כולו ולכל השלטונות, שכן גם השם יובל ניתרגם, או יותר נכון הורק כמו שהוא, ללשונות הגויים; ב. אין איש מטיל פקפוק בדבר, כי השליחות, אשר עשתה קרן הקיימת לישראל במשך יובל השנים מיום היוָסדה, עוד לפני קום ההסתדרות הציונית, ועד שנת היובל הזאת, כשעומדות רגלינו בתוך מדינת ישראל ועל קרקע מדינת ישראל, היתה שליחות היסטורית רבתי.

אלמלא אדמת המולדת שנגאלה עמק עמק, הר הר, חלקה חלקה, באמצעיה של הקרן הקיימת לישראל, לא היה יכול לצמוח לנו ישוב חקלאי עובד בעל מהות חברתית כזו; ואלמלא הישוב החקלאי העובד, בעל הצביון החברתי הזה, לא היה קם יסוד־היסודות לגידולו של כלל־הישוב ולהתפתחותו – העירונית, החרשתית, המדעית והכלכלית; ואלמלא כלל־הישוב הזה, בעל שיעור הקומה כמו שהוא. בעל הכוחות ליצירה ולמלחמה, כפי שראינום לעינינו, לא היתה יכולה לבוא המדינה.

ועם קום המדינה לא נסתיימה השליחות הזאת. לעם הנקבץ נחוצים תחת רגליו שטחי קרקע גאולים, מטוּיבים: מסוקלים ומנוּטעים, מנוּקזים ומיובשים, מיוּשרים ומוּשקים כדי לפרנסו בכבוד ובשפע. והקרקע איננה רק פני הקרקע, כי אם גם כל הספוּן וטמוּן בה. וזוהי שליחות אשר אין לה שיעור.

במשך חמישים שנה כמו נבלעה הקרן הקיימת בדמו של העם והנוער בעם – לכל תפוצותיו. יש בכוחו של רעיון גדול לשאת את נושאיו. והצמידות והדבקות הזאת בין העם והנוער לבין הקרן הקיימת לישראל עתידות להמשיך ולהראות את כוחן גם להבא, עם המדינה החיה, המתאַכלסת ומתמלאת.

אני רואה לפני את מדינת ישראל בעוד חצי יובל – ויש בה בעל־אחוזה אחד גדול, רב־קרקעות. ירוקות ומוריקות, המתנוססות בתוך שטחי המדינה – לפי מאמר הנשיא – כבבת־העין בתוך הגוף. ואין הוא מוכר את קרקעותיו, כי אם נותן אותן רק בחכירה, לעבדן ולשמרן. וה“לאנד־לורד” הזה הוא עם ישראל. הוא הוא בעל הקנין הגדול הקרקעי. ומה שהיה למקור קללה בכל העולם, ה“לאנד־לוֹרדיוּת”, השליטה ביחידות גדולות של קרקע, לשם רדיפת בצע, תהיה לנו לברכה ולתפארת. אחד הסופרים הדגולים, איש מוסר ואיש חברה, פוֹפר לינקיאוס, היה אומר: קנה־המידה להתקדמות האנושות הוא במוּסריוּתם של המוסדות. אם מבחינה זו נבדוק את הקרן הקיימת, הרי היא לישראל המוסד המוסרי־הכלכלי־החברתי, אשר תפארתו על כל ההיסטוריה האנושית.

ואני חוזר ליובל. הרעיון של הקרן הקיימת הוא גלגול של רעיון היובל. כי מה היה היובל בקדמת ישראל? היובל שקד על החוק, כי האדמה אשר נכבשה ואשר חולקה בגורל לשבטי־יה לא תימכר ממכר־של־קנין, ממשפחה למשפחה או משבט לשבט, כי אם תינתן רק “למספר שנות תבואות”. קרן היובל היתה מריעה: “כי לי הארץ” – להכריז ולהזכיר כי גם בעל הנחלה איננו הבעל העליון לנחלתו, כי יש בעלוּת עליונה, נצחית, אשר היא המחלקת את הארץ. ומבחינה זו, ידידי ורעי, הקרן הקיימת היא מעין יוֹבל־תמיד.

וארשה לעצמי לסיים בדבור אחד: הקרן הקיימת – לעולם קיימת ולעולם יוֹבל.

שבט תשי"א.

לא חג פירוד לנו הערב, כי אם חג פשוטו במשמעו. אשר יהיה לנו להגיד זה לזה מבחינת ערעור חילוקי הדעות וההערכות – נשמור לערב אחר. הערב יש לי להגיד דברים פשוטים בתכלית הפשטות: שלושים שנות ההסתדרות, חמישים שנות תנועת העבודה, שבעים שנות הישוב בנו והקימו את המדינה. אנשי הישוב, ביניהם אנשי ירושלים אשר עזבו חומות העיר ויצאו לשדות הקדחת בסביבות הירקון, היו החלוצים שמסרו כל אהבתם למולדת ולאדמה. שני הדברים האלה, מולדת ואדמה, נתלכדו בלבבם ועשאום גיבורים בשל הליכתם הנועזת, הליכת בודדים להתישבות בפתח־תקוה, ראש־פינה, גדרה ומקומות אחרים.

כשהלכתי ביום עלייתי ארצה לקסטינה – וניטרטרתי במשך יום שלם בעגלה עד אשר נתגלו באופק שדות החיטה והגגות האדומים, והיושב על דוכן העגלה הצביע: זוהי גדרה – הרגשתי כמה אומץ לב היה דרוש להגיע למקום ישוב זה ולתקוע בו יתד. חלוצים אלה הם הם שהורישו לנו את החזון הגדול והעמוק של העם העברי ותנועת הפועלים היא אשר קיבלה ירושה זו מהם. אנשי העליות הבאות המשיכו והוסיפו עליה: חשבון חמור עם עצמם, דבקות בעיקרים, ברעיונות ובקנאות שהפכה אותם לצוקי סלע, עד כי יכלו להחזיק מעמד בעבודה קשה ובחיי צנע. הם שיצרו בקנאותם הדתית את דת העבודה, כפי הגדרתו הקולעת של א. ד. גורדון¹. קנאות לחיות על העמל, רק על העמל ודוקא על העמל, לבנות את התא הקבוצתי בו מרוכזים כל הענינים האנושיים של חיי אדם עלי אדמה, לבנות את התא הזה על אף הלגלוג הרב למעשם השׂגיא מכל עבר.

ההסתדרות ירשה את רעיון חלוצי הישוב ואת רגשם לאדמה ולמולדת, את העקרונות המוסריים והחברתיים הטהורים שבטהורים של תנועת העבודה ויוצריה והיא החלה לבנות את עצמה כמדינה. במידה שמשפחת ההסתדרות היתה לאלפים והגיעה לרבבות הן הוסיפה לבנות את עצמה בתור מדינה הנשענת לא על משטרה, צבא, חוק, אלא על בסיס עזרה הדדית ומשמעת פנימית; ההסתדרות הקימה מוסדותיה ביסורים, בחבלי גידול ובצער. עשתה את האלפים גרעין של מדינה, קלטה ואספה אחים מכל כנפות הארץ. לא היה לה צבא ובכל זאת גידלה את ההגנה והכינה אותם הכלים אשר ביום המבחן נאלצים היינו להשתמש בהם מול אויבינו, שלא רצו להשלים עם עצם הרעיון של מציאותנו וקיומנו בארץ הזאת. במערכה הזאת, שהיתה מערכה לחיים ולמות, ניצחנו בכוח אותוֹ הרוח שההסתדרות טיפחה בתוכנו, בכיח אותו העוז שצמח מתוך ההתישבות וההגנה, ובעיקר הודות לנוער אשר נשא על כתפיו את המערכה האיומה הזאת.

דוקא עכשיו בתוך המדינה, בשעה שיש לנו סדן של רבבות אחים ואחיות, יוצאי ארצות רבות ועדות שונות, בשעה שנחוצים לנו כוחות גדולים פי כמה וכמה – דוקא עכשיו הפטיש שלנו הצריך להלום על הסדן איננו שלם ופינה אחת נסתדקה בו. אולם הסדק בפינת הפטיש אין בכוחו להחליש את ההלם.

דבר ההסתדרות וסמל פעולתה היום הוא לבנות יסודות המדינה לקיבוץ גלויות מלא, לקרוא לילד מהמעברה ולתת לא רק “קורת־גג”, אלא להקים למענו “חומת־גג”.

שבט תשי"א.

הנחת אבן הפינה לאכסנית הנוער מול הר־הרצל

יש מקום בעולם המַשרה מהודו על כל מפעל הנוסד בו. המקום הזה – ירושלים. יש גיל המוסיף לוית חן לכל היקום – הוא גיל הנעורים. אכסניה לנוער בירושלים היא מרגלית במחרוזת האכסניות לנוער, המתחילה להתרקם בארץ־ישראל, כדי להשתלב ברשת העולמית. הבוחרים במפעל זכרון זה לשמה של מרת לוּאיז ווטרמן־וַוייז – יפה בחרו. הבן, בספרו על נעורי אמו, מעלה לפנינו דמות נערה החורגת מן “המקובלות”. היא לא רצתה באהבת אדם, הבאה לחפות על בריחה מאהבת ישראל. האמת החיה שבלב הובילה לאהבת האדם, לאהבת ישראל ולאהבת ציון. וכך הוּשב גם לב הבת הזו על אבותיה. תחת שמי ירושלים יתנוסס לכבודה הבית הזה, אשר את אבן־פינתו אנו יורים היום.

שבט תשי"א.

בכנסת ברשות היושב־ראש וברשות חברי הכנסת,

הנני להגיש התנצלותי על אשר הודעתי זו בדבר מצב החינוך במחנות ובמעברות, התמהמהה עד כה, מחמת סיבות הטבועות בגוף הענין ואשר תובהרנה בהמשך הדברים.

רצוני להקדים מלים אחדות לעצם החזיון של לידת המעברות וצמיחת ישובי העולים, כפי שראינוהו בעינינו במשך שנת תש“י וחדשי תשי”א וכפי שאנו מקווים לראותו הולך וגובר, במידת התקבצות גלויותינו. בשנת תש“ט דובר בישראל לא מעט על סכנת המרחבים השוממים, הריקים מאדם. והנה לא תהיה כל הפרזה בדבר, אם נגדיר את החדשים של שנת תש”י וראשית תשי"א כחדשי סערה של התנחלות והתאחזות, אשר לאחר סערת הכיבוש המלחמתי היא התופעה הכבירה ביותר בחיי המדינה ובחיי העם.

אכן. מוטל עלינו לאכסן ולפרנס, לשכן ולכלכל, לחנך וללמד צבא־עולים מפוזר בכל הארץ ואשר לא הוכן למענו מראש המלאי הנדרש. ברור, כי הכוחות שלנו, של כולנו, לא הדביקו את המעשה הגדול הזה ונצטרך לשקוד רבות עד להשלמת מחסוריו ההכרחיים. אף על פי כן, כשחזרתי מן הביקורים הראשונים שלי במעברות – ולצערי לא יכולתי לעשות זאת אלא במאוחר – הייתי מלא כולי רגש אחד: מי שראה את אלה – לא יוכל להיות מקטני אמנה. ההתנחלות וההתאחזות הסוערת הזאת מילאה את הארץ. וגורל מר היא לכולנו, כי אנו נזקקים למפעל־ענקים זה דוקא מתוך טענה או קובלנה, זו או זו, המסתירה מאתנו בהכרח את כל גדלותו ואת כל זכויותיהם של אלה, האנשים והמוסדות, אשר ביצעוהו

ועתידים להמשיך ולבצעוֹ.

והנני לגשת לתיאור המציאות החינוכית העובדתית בישובים, במעברות ובמחנות, מתוך מסירת מודעה, כי יתכן מאד שחלו בינתיים, תוך כדי טיפולי בחומר המספרי, שינויים מסוימים, או כי נפלה טעות באחד הפרטים. הסקירה שלי, על כל פנים, שואפת להיות נאמנה עם המצב המציאותי, כפי שהיה מלפני מספר שבועות.

הישובים החקלאיים

במשך שנה ורבע נוטעו במרכז הארץ, בדרומה ובצפונה מאה עשרים וחמישה ישובים חקלאיים חדשים. אגף החינוך הנהו, לפי שעה, בעל דברים רק לתשעים ושנים מהם: בתוכם 60 לתנועת המושבים, 21 ל“הפועל המזרחי”, 4 לפועלי אגודת ישראל, 4 לעובד הציוני, 2 לחרות, 1 בלתי מוגדר. המתישבים ביתר הנקודות עדיין הם צעירים – נוער חלוצי או חיילים משוחררים, ברובם חברי קבוצות וקיבוצים – ועוד לא הגיעו לגיל הדאגה לתינוקות של בית רבן.

מיהו המקיים רישום לבית־ספר בישוב חקלאי?

החוק אומר: "לגבי מושב, קבוצה או קיבוץ – ועד המושב, או מזכירות הקבוצה או הקיבוץ, לפי הענין, מהווים רשות חינוך מקומית.

כיום אנו מונים בישובים החקלאיים האלה:

65 – גני־ילדים

83 – בתי־ספר

29 – בתי־ספר לנערים עובדים

סך הכל 177 – מוסדות חינוך.

אם נצרף את ישובי “הפועל המזרחי” (21), פועלי אגודת ישראל (4) עם הישובים, בהם קיימים בתי־ספר של המגמה הדתית של זרם העובדים (30), נקבל מספר 55 של בתי־ספר דתיים, בתוך 92 הישובים החקלאיים, אשר התינוקות שלהם הגיעו לגיל בית־ספר.

המעברות

המעגל הקרוב ביותר לישובים החקלאיים – הוא מעגל 58 המעברות המתחלקות לשתי חטיבות: 24 מעברות הסמוכות לעיר או למושבה – והן אומצו על ידי העיר או המושבה, עד כדי רישום ילדי המעברה בתוך הרישום הכללי וקליטתם בתוך בתי־הספר של העיר או המושבה, לפי זרמיהם – וכנגדן 34 מעברות, שהצריכו וחייבו פתיחת מוסדות חינוך בתוך תחום המעברה.

כדי להקנות מושג ממשי לחברי הכנסת על המעברות המאומצות, אקרא את שמות הישובים על סדרם, מצפוֹן הארץ לדרומה:

נהריה, עכו, כפר־אתא, טבריה, טירה, יבנאל, יקנעם, עפולה, גבעת־עדה, בית־שאן, חדרה, אבן־יהודה, תל־מונד, כפר־סבא א‘, ב’, הרצליה, בני־ברק, כפר אונו, אור־יהודה, בת־ים, גדרה, גן־יבנה א‘, ב’, באר־טוביה, מגדל־גד, באר־שבע.

מיהו המקיים רישום לפתיחת בתי־ספר במעברות?

הסמכות לביצוע הרישום היא לרשות המקומית או האזורית, אשר בתחום שיפוטה נמצאת המעברה. ולפי מיטב ידיעתנו לא נותרה עוד מעברה אשר לא הוכללה בתחום שיפוטה של אחת הרשויות המקומיות או האזוריות. יש בידינו ידיעות על הרישום שנתקיים ברובן המכריע של המעברות הללו. בשליש מהן, לערך, נפתחו מוסדות חינוך, לפי אישור אגף החינוך, עוד בקיץ תש"י. לעומת זאת, היו עוד באחדות מן המעברות, בשעת סיכום המספרים הללו, עיכובים מציאותיים: אם שהעולים עדיין לא הגיעו לעת ההיא (עין־הנציב, הר־טוב), אם שהמיבנים עוד טרם יושלמו אז.

ולא למיותר אולי יהיה להוסיף כאן הערת הסבר צדדית: שרת העבודה, בספרה בכנסת דברים כהוָיתם על דאגות החומר של המעברות, נקטה מספר כולל של 110 מעברות. שחולקו בנאומה למעברות־קליטה ולמעברות־התישבות. אני מניתי כאן¹ בסך הכל 58 מעברות, מאומצות ובלתי־מאומצות – והשאר הן 52 מעברות־ההתישבות, שנכללו בתוך 125 הישובים החקלאיים שמניתי לעיל.

המחנות

המעגל השלישי הוא מעגל המחנות, מחנות העולים, אשר עליהם נתקבל בכנסת, בערב פסח תש"י, חוק־תיקון, כי לא תחול בהם חובת רישום לארבעה זרמים, כי אם שר החינוך והתרבות הוא אשר יקבע את סדרי הלימוד שם.

בתוקף חוק־התיקון הנזכר הוצא לפועל בחדשי סיון־תמוז תש"י, רישום בעשרים וחמישה מחנות העולים, והוחל בהקמת בתי־הספר לפי השיטה של שתי מגמות, שאחת מהן דתית, באותם המחנות אשר שוכניהם הם יוצאי ארצות שונות – ואילו למחנות של עולי תימן לבד נתיחד בית־ספר אחיד דתי, אשר בפיקוחו משותפים נציגים דתיים של כל ארבעת הזרמים.

בינתיים הופיע גם כאן, במציאות החיים של “מחנות העולים”, חזיון חשוב, חיובי במהותו: בקצב במרץ הועברו יושבי המחנות מעל שולחן הסוכנות היהודית, כדי לחיות על יגיע כפיהם. מתוך 25 המחנות, אשר נעשה בהם הרישום המגמתי בסיון–תמוז תש"י, עברו 12 למצב החדש – ואלה הם: ראש־העין, בית־ליד א‘, ב’, ה‘, באר־יעקב א’, ב‘, ג’. בנימינה, נתניה, עתלית, מחנה־ישראל ותלפיות. ורק 11 נשארו קיימים בתפקידם הקודם, בתור אכסניה לעולים.

ואלו הם: עין־שמר א‘, ג; בית־ליד ג’, ד‘, ו’; פרדס־חנה א‘, ב’, ג‘, ד’; חדרה מרכז; גבעת־שאול ב'.

כדי להבדיל ביניהם הותקן לאחד־עשר שם ישן: “בתי־עולים” – ולשנים־עשר הושאל שם: “מחנות־עבודה”.

וגם במחנות נגעה בינתיים התפתחות הרשת המוניציפלית – והן רובם הוכללו, כל אחד ואחד במקומו, בתחום אחת הרשויות המקומיות אוֹ האזוריות. בעקבות העובדות הללו נתעוררו שאלות משפטיות, אשר גררו אחריהן בירור רב – והמשך הרישום במחנות נתעכב בגללו לחדשים אחדים. גורם־לואי² היה גם חופש הקיץ, אשר בא באמצע, בין הרישום לבין הביצוע.

החלטות הממשלה האחרונות מכירות, כי בכל המחנות, לרבות “מחנות־העבודה” שהזכרתי לעיל, יש לקיים את המשך הרישום לפי חוק־התיקון של ערב פסח תש“י. אמנם, אין ספק בדבר, כי הללו נכנסו לתהליך של היווּי נקודה שיכּוּנית קבועה. אך הואיל והן היו בזמן הרישום של סיון–תמוז תש”י “מחנות־עולים” – במובנו המדויק של התיקון – הרי כל עוד לא באה מטעם שר החינוך קביעה חוקית, המפקיעה אותם מחזקתם, הם עומדים בה.

הבחינה החוקית

השטף העז של מציאות העליה, הקליטה. ההתאחזות וההתישבות. השתנות צורותיה וכינוייה חייב את הממשלה לפרשנות מסוימת, מתוך זהירות רבה בגדרי החוק. אין חוקי־חיים בלי פרשנות חיה – ובלבד שתהיה אחראית, כלומר: נאמנה לרוח החוק ולכוונתו. בכנסת נשמעה טענת אחד החברים, כאילו עברה הממשלה על החוק, או נתכוונה לעבור עליו. חס ושלום! אמנם, יודע אני בחבר הכנסת, אהרן ציזלינג, בעל הטענה הזאת, כי נזדמן לו בחייו הציבוריים להיות לפעמים במצב של “עת לעשות – הפרוּ”. ואולי נחשבו לו המעשים ההם בשעתם לצדקה. כאן לא היתה הפרה כלשהי. המציאות הפרה את עצמה – ולטובה, בדרך כלל.

עיקר העיקרים בחוק לימוד חובה חינם – רצון ההורים ומשאלתם. הלבושים של החוק הם רבים אבל הנשמה אחת היא. הממשלה סבורה כי בהחלטותיה נשתמרה נשמת החוק בטהרתה. ואלוּ הן ההחלטות:

א. הרישום לקראת שנת תשי"ב יקוים השנה – כפי שהוצע מצד מועצת החינוך – בחודש אדר ב', במקום חודש ניסן.

ב. לילדים במעברות, אשר לפי הרישום יהיה רצוי להם זרם דתי, ינתן להם לקבל חינוכם בזרם הרצוי להם, גם תוך חדשי הלימוד שנשארו עוד לשנת תשי"א. 

ג. במעברות יהיה בין שני הרַשמים, הנדרשים לפי החוק, אחד דתי.

ד. במחנות – הרישום יהיה מגמתי, לפי חוק־התיקון של ערב פסח תש"י.

ה. במעברות של תימנים ובישובים של עולים דתיים יותקן – מבלי להיעגן לחודש אדר ב' – בית־ספר דתי. על ועדת שרים של שלשה – ראש הממשלה. שר החינוך והתרבות ושר דתי – מוטל לשקוד על ביצוע הדבר.

לא אתימר כי בדברים המעטים האלה מיציתי את הסוגיה העמוקה. השתדלתי, במידת יכלתי, להקל על חברי הכנסת לשוות לפניהם תמונה ברורה מגופו של ענין ומן השקלא וטריא המשפטית.

ציוד ושירות

יורשה לי, לאחר הדברים שנאמרו בשטח הרוחני, להוסיף שנים־שלושה קוים לתמונת המציאות החינוכית במחנות ובמעבדות, מצד הטיפול בציודם ובריהוטם של בתי־הספר ובפירנוּסם של הילדים בכוס חלב.

במידה שסידור הצריפים, הפַּחונים, ושירוּת הנקיון והבריאות ואספקת תקינה של מכולת, לבוש ונעל ושאר צרכי קיום וסעד משפיעים על כוחם ובריאות גופם של ילדי המעברות והוריהם ומסייעים להם לשאת בעול התורה, חייב אני לציין את הברכה המרובה, אשר הביא למעברות בכללן ריכוז הדאגה החמרית הבינמשרדית, בראשותה של שרת־העבודה. כן הנני רואה לחובתי להעלות על נס את הפעולה היפה והמסורה, אשר פעל הצבא בטיפול בנקודות המרוחקות והמבודדות ביותר, על סף החורף. אשר לחינוך – קיבל עליו הצבא, לפי הוראה מפורשת מטעם שר הבטחון, כי בשטח החינוכי לא תיעשינה במעברות, שטיפולן עליו, כל פעולות, אלא לפי הוראות מוסמכות מטעם משרד החינוך.

דאגת משרד החינוך למעברות בשטח החמרי אף היא רבת־סעיפים:

א. ריהוט בתי־הספר והגנים, שפירושו: אספקת אלפי ספסלים למיניהם. שולחנות, ארונות, לוחות וכיוצא באלה.

ב. ציוד במחברות וכלי־כתיבה.

ג. המצאת רבבות ספרי־לימוד, מפות וכו'.

כולנו יודעים בכמה יגיעה עולה, בתנאים שלנו, השגת חמרים והתקנת מלאכה בעתה – ותיתי ליה שירות זה, אשר רדף אחר המציאות במלוא כוחו ועודנו זקוק למאמץ רב כדי להדביקה.

אחד השירותים החשובים, הקיים עוד מימי הועד הלאומי, הוא שירות כוס החלב לילדי בתי־הספר. עם כניסתי לתפקידי במשרד החינוך, הוריתי להרחיב את השירות הזה ולהפנותו, בלי כל שהיה והשהיה, גם למעברות. אני סבור כי הוא עושה שליחות חשובה. במקום 90 אלף ילדים, אשר נהנו מכוס חלב זו בראשית שנת הלימודים, מספר הילדים הזוכים לה כיום הוא 150 אלף – וכל יום, לפי עדות העוסקים בדבר, מרחיב את המעגל. מספר המוסדות אשר החלב מגיע אליהם כיום הוא 778. אציין במיוחד את מכתבי התודה הנרגשים, אשר אנו מקבלים מבתי־הספר הערבים על המצאת כוס קקאו זו לילדים.

לשון ותרבות

עם כל רצוני להפנות מלכתחילה למעברות את עיקר עבודת התרבות – ובמרכזה: הנחלת הלשון והעמקת ידיעתה, באמצעי פעולה תרבותית, בקרב המבוגרים והמתבגרים – עלי להודות כי עודני בראשית הצעדים. אולם נפתחו כבר כ־400 כיתות לשיעורי־ערב בישובים החקלאיים החדשים באמצעות המועצות האזוריות ובעזרת המרכז לתרבות של הסתדרות העובדים הכללית. ב־27 ישובים חקלאיים חדשים ומעברות נפתחו מטעם לשכת הנוער באגף החינוך מועדונים לילדי בתי־הספר מכל הזרמים – ונעשות הכנות לפתיחת מועדונים בעוד 11 מקומות. המועדון מרכז את כל הילדים בשעות שלאחר הצהרים בפעולות נופש, משחקים, מלאכת־יד וכו'. מהעדר צריפים מיוחדים לעבודת התרבות ומחוסר כלי רכב, היתה פעולה רחבה תרבותית בחורף כמעט מן הנמנעות. ואני מביע ברכה מיוחדת לאלה מן המורים, המורות והגננות שלנו, העושים את עבודתם בקביעות במחנות ובמעברות ובישובים הצעירים, בין בבתי־הספר, בין בהוראה למבוגרים, בין בגנים ובמוסדות לתינוקות – פעולת תרבות ודרך־ארץ.

מפעל החינוך

מהיות זו סקירתי הראשונה בכנסת כשר החינוך והתרבות, לא אוכל לסיימה בלי להפנות רגע אחד את מבטם של חברי הכנסת – מן הקצה האחד של הבית עד קצהו השני – אל שדה החינוך בכללו, גידולו והתרחבותו. 

למטרה זו אקביל שני טורי מספרים: את אלו של חודש חשון תש“י, מול אלה של חודש חשון תשי”א – ואעשה זאת בשלוש מחלקות. שהן –

		תלמידים
	חינוך עברי	חינוך ערבי
	מוסדות מוכרים (מחוץ למחנות ולמעברות)	מוסדות פטור
תשי"א	205950	7337	24240
תש"י	162811		15617
גידול	43139		8623
גידול ב־%	26.4		55.2

ואת הגידול יש לזקוף בעיקרו על מאה הגנים לילדים הערבים, שנפתחו בינתיים. כאמור, בשטח החינוך הערבי נוספו במשר השנה יותר מחצי מספר התלמידים. כחינוך העברי – יותר מרבע, אשר עליו צריך להוסיף את ילדי המחנות והמעברות.

נקטתי בכוונה תחילה מספר יחיד זה, שגם בהיותו לבדו יש בו כדי להבליט את התעודה החינוכית הגדולה אשר לפנינו. לוּ נאמץ כוח למלאוֹתה.

שבט תשי"א.

בכנסת

רבותי! העליתי מתוך הויכוח נקודות אחדות עיקריות – ועליהן אעמוד ראשונה.

א. מניעת כפיה

מאז באתי לכהן כשׂר החינוך והתרבות, מלאו אזני טענות קשות וחריפות על מעשי כפיה בעניני החינוך. יש טענות על כפיה לצד זה ויש כנגדן טענות על כפיה לצד שני – ואני מניח כי היו תקלות. מי שיאמר כי למניעת כפיה בחיי המדינה הצעירה, המקבצת גלוּיותיה לתוכה ויוצקת אך זה את יסודי היסודות של חייה, דיה הכרזה בלבד, אינו אלא מסתלק על נקלה מפתרון הבעיה החמורה. סוד הביצוע של חיי־מדינה מיוסדים על מניעת כפיה – סוד עמוק הוא. זוהי תורה גדולה, זוהי מלאכה גדולה! אולי יש צורך בחינוך כימי דור לפחות, במסגרת מדינה עצמאית ובת־חורין, כדי שיותקן בתוכנו, בכל האגפים ובכל החוגים, נוסח חיים כולל, אשר בו תהיה הכפיה מנוגדת לטבע החברה והמדינה.

וכשבא שר־הסעד לפני שולחן הועדה לבירור שאלות דתיות ולמניעת כפיה בחיי המדינה, ודרש מאת הממשלה קביעת מנגנון מסוים לבירורים, בשטח זה, נענה לו ראש הממשלה והודיע כי הולך הוא למנות אדם מיוחד, אשר יתמיד בתפקיד אחראי זה. כי בין אם הכפיה היא לשם שמים ובין אם היא לשם מטרה הפוכה. מלאכת עקירתה אינה קלה.

אבל יש ערך, רבותי המאמינים, גם לעיקרון. יש ערך גם להכרזה. ובהכרזה יש להבחין בין דיבור בעלמא. דיבור לשעתו, לבין “אני מאמין” של תנועה ישובית מדינית גדולה, בונת הארץ, תנועה כמחנה הפועלים המאוחד, תנועה אשר מעצם ראשיתה האדם ורצונו הם במרכז עולמה ואשר חרתה על דגלה: “חירות האדם – היסוד היחידי לקיום חברה אנושית צודקת”, אשר לא זזה מעמדתה זו כמלוא נימה גם “בהמיר ארץ ובמוֹט הרים” בעולם כולו והיתה נאמנה לה בכל המסות אשר עמדה בהן במערכות פנים. תנועה כזאת, רבותי, גם אם איננה נקיה פה ושם מפשעי־ביצוע, מהימנה היא ודיבורה – דיבור. ובאשר היא מהימנת אין היא נרתעת מקביעת סידורים, שמתפקידם לגדור מראש, במידת היכולת האנושית. כל דרך לכפיה.

בהחלטות הממשלה. אשר הבאתי בפתיחתי, מצאה נכונות זו של הממשלה ביטוי מלא. לפני כניסת חודש אדר ב', הוא חודש הרישום, יש בדעתי – אם עד אז אמשיך לכהן בתפקידי כשר החינוך – לכנס את זוגות הרַשמים מכל הארץ ליום אחד בירושלים, על מנת להגיד להם דבר ברור: קיימו את הרישום ואת קבלת ההצהרות בנוגע לזרם הרצוי להורים, מתוך הנחה כי אין צורך למדינה בתרמית. אלא בהרגשה שירגיש כל יהודי בלבו, כי חפשי הוא להביע את רצונו במדינתו.

היה זמן לא רחוק – ובחירות בישראל היו מרובות תקלות. הצלחנו במידה גדולה להגיע לקיום בחירות הוגנות. כך נשאף ונגיע, בעזרת מאמץ מיוחד, למדרגה גבוהה גם בשטח החינוכי. מכל מקום, זה רצוננו.

ב. הפשט הדתי בזרם העובדים

ברם, עיקר הויכוח הפעם בין הצדדים היה על ענין לידתו של הפשט הדתי בזרם החינוך של העובדים. אני רוצה להודות, רבותי, כי חביבים עלי יסורי ויכוח זה ומכאוביו. אלה הם חבלי־לידה. עשרות בתי־ספר שכבר ישנם לפשט הדתי יעידו כי אכן קם דבר חדש. דבר חדש וגדול. לא לשם התנצחות עם החזית הדתית בא הפשט הזה בזרם החינוך של העובדים, כי אם מתוך בקשת נתיב־אמת לקיבוץ גלויות. תנועת העבודה ותנועת העליה היו דבקות זו בזו כל ימי בנין הארץ. יתכן כי אנשי המרכז לחינוך בהסתדרות, בתוכם אישי הפשט הדתי, אינם משערים בעצמם מה גדול המעשה ורב (וכדי שלא תהיה לחישה באולם על עסקי “פשט”, אומר את המקור: “נהרא נהרא – ופַשטֵיה”. (לקריאות־ביניים נוספות החולקות על “פשט”): אם ישאר ויכוח זה היחידי בינינו, אסכים למתנגדים – ויהיה שלום.

אני חוזר ואומר, גדול המעשה הזה, בין אם עתידים אנו להגיע בקרוב לחינוך אחיד ובין אם החזון הזה יתמהמה. הפשט הדתי בזרם העובדים אינו עוד דליה נידחת. יש לו קרקע: אהבת ישראל של תנועת הפועלים, דבקותה ומסירת־נפשה על חזון העם וכינוסו במולדתו – ועליה עובדת ומתישבת. מצד החזית הדתית הטיפו בויכוח זה על לב יוצרי הפשט הדתי רק נטפי פקפוק וספק: לא תוכלו, לא תצליחו, לא נסמוך עליכם. באויר של מעלה, אשר אליו נגעי אמש כנפי נאומו של שר החינוך קודמי, שזר, היו הדברים מלאים תּוֹם ואוֹמן. ואילו במוחו הצלול והקר של חבר הכנסת ד. צ. פינקס, נולדה שורת שאלות נוֹקבות, כמעט קאטכיזיס שלם: מה זה בית־ספר דתי? מה זה רשם דתי? מהו זרם דתי שבזרם העובדים? אם הדברים עמוקים כל כך – מאי קא סברו אנשי־שלומנו־וריבנו בחזית הדתית, כשדרשו כי בין שני הרשמים במעברות יהיה גם רשם דתי? אולי ייטיבו הם להסביר לשואל מה זה רשם דתי, וממילא יובן גם מה זה בית־ספר דתי ומהו הפשט הדתי שבתוך זרם העובדים.

בין חברי הכנסת ישנם לאין ספק אחדים המכירים את שם ר' חיים דב משפֵיָה, אשר נפטר במושב־הזקנים בירושלים לפני מספר שנים. יוּרשה לי לעשות לקנין הבית אחת משיחותיו הנאות: “מה ראו”, אומר ר' חיים דב, “יהודים באים בימים, משופעים בתורה ובגדולה, להתכנס ולטרוח בעסק גדול בענין תינוק בן 8 ימים? אלא מאי: מנסיון הדורות למדנו, כי מן הגוזלים הרכים צומחים ועולים רוטשילדים. רוקפלרים, גבאים בצילינדרים ופרופסורים”, והיה מוסיף בלחש: “ואף – רבנים וגאונים”.

באמירת מזל־טוב לרך הנולד אני רוצה לחתום את דברי בנקודה זו. יהודים נאמנים, יראים ושלמים, חייבים לבחון מחדש את עמדתם בענין הנדון. באשר במקום הזה נקשרו יחד אהבת העבודה, אהבת הקרקע, אהבת היצירה והאחריות לקיום המדינה – על יסודות הצדק והשויון.

ג. הערעורים על החוקיות.

לשבח הויכוח הפעם בכנסת, אני רוצה להגיד כי לא נזכרה בו פעמים רבות, ואולי גם לא נזכרה כלל, טענת הפרת הסכם. לעומת זאת הקשו הרבה, גם מימין וגם משמאל, על הצד החוקי. אך מה אעשה ולדעת הממשלה ולדעתי אני בתור חבר הממשלה, כל אשר הוחלט – בגדרי החוק ולפנים מן החוק הוחלט. דברים אשר היועץ המשפטי גזר עליהם – שוּנו. ואשר נתקבל – נתקבל בישיבת הממשלה, אשר שר המשפטים השתתף בה, ובנוכחותו של היועץ המשפטי. חבר הכנסת י. הררי מתכוון להרחיב את הפירצה בחוק לימוד חובה – ולהפקיע מן השטח של תחולת החוק גם את המעברות. על כן הוא זקוק לתיקון, המבטל את הרישום הזרמי במעברות. הממשלה, המתנגדת לביטול זה, איננה זקוקה לשום תיקון בחוק. חבר הכנסת א. ציזלינג, כמידת גנרלים רבים וטובים, נלחם כאן את מלחמת העבר – ולא את מלחמת היום. הוא אמר: “הבאת לנו עבירה על החוק”, בלי שטרח לבדוק את הענין. מתוך הדרוש, הנחמד והנעים, על פשרנות ופרשנות, חטא הוא גופו באחד מת"ק של רעשנות. אם הממשלה הסכימה כי לילדים במעברות, אשר ברישום החדש יגלו הוריהם את רצונם לחנכם בחינוך “המזרחי” או בחינוך “אגודת ישראל”, תינתן היכולת לקבל את החינוך הרצוי להם גם בחדשים הנשארים של השנה הזאת – הרי אין זה חטא כלפי החוק, כי אם להיפך, הידור החוק. מתוך רצון חפשי של הממשלה. אין לחייב על כך שום רשוּת מקומית בכוח החוק, אך מותר לעשות כך מתוך הסכם ומתוך רצון. לפי החוק, מוסמך שר החינוך ומחויב לשמור על סידורים נכונים, אשר יבטיחו רישום תקין. הוא מוסמך לבטל רישום, אם יש לו יסוד להניח כי הדברים לא היו כתיקונם. סמכות זו מקנה לו, בדרך הטבע ובדרך ההגיון, גם את הרשות להבטיח מראש סדרי רישום אשר ימנעו את הצורך להיכנס בשיקולים חמורים – תמיד חמורים – של פסילת רישום אשר כבר הוצא לפועל. היועץ המשפטי הביע דעתו בפירוש לטובת ההגיון הזה. במידה שיהיה צורך בהתקנת תקנה מסוימת, הרי מוסמך שר החינוך, כמו כל שר במדינה, להתקין – לאחר התיעצות עם מועצת החינוך – תקנה נחוצה. וכך ננהג.

ד. מספרים ועובדות

לא הספיקה לי השעה לבדוק את הרשימה, אשר שר הפנים הואיל למסור לידי הבוקר על 49 ישובים דתיים שהחינוך בהם הוא חילוני. אבל שמעתי אמש שם “גלבוע” ברשימה זו – וקראתי קריאת־ביניים כעד־ראיה. אברהם הרצפלד שמע “מסילת־ציון” – ועירער בקול כעד־ראיה. נתערערה איפוא הרשימה והיא טעונה בדיקה. אבל יש רשימה שניה, שאותה אני יכול וחייב להגיה כאן, בפומבי. שר הפנים הביא לפני הכנסת את המספר “שני מחנות”, אשר כאילו רק בהם הוקמו בקיץ, אחרי הרישום, בתי־ספר מגמתיים דתיים – שנים מתוך עשרים וחמישה מחנות. אחריו חזרו על המספר הזה רבים אחרים. לפי העובדות שבאגף החינוך החשבון מסתכם אחרת: במחנות עין־שמר ובמחנה ראש־העין סודרו בתי־הספר המגמתיים לאלתר. במחנה בנימינה נפתחו כיתות דתיות מיוחדות מיד, עוד טרם ניתן לפעול בהתאם לתוצאות הרישום. במחנה פרדס־חנה א' היו רוב הנרשמים דתיים. כ־84% והוסכם לקיים רק בית־ספר דתי – וכן היה הדבר, עד הימים האחרונים ממש. גם במחנה תלפיות, ומשם הגיעו אלינו על כך תלונות קשות, מצד אלה שנרשמו למגמה השניה. גם במחנה גבעת־שאול סודרו הילדים הדתיים בבית־ספר דתי בקרבת־מקום. בבית־ליד בוצע רישום בחודש האחרון ונפתחו שם בתי־ספר של שתי המגמות, הרי איפוא הסיכום: השר שפירא נקב מספר 25 מחנות. הרי שמנה אותם לפי סימניהם הסידוריים, כלומר: עין שמר – 2 מחנות, בית־ליד – 6 מחנות, פרדס־חנה – 4 מחנות. ואם כן, הרי ב־13 מתוך 25 המחנות – ולא בשנים – הוצא הסידור לפועל לשביעת רצונה של החזית הדתית. (מר שפירא, שר הפנים: מתי זה היה?) עוּבדה!

ובסמיכות לפרשה זו של המספרים, עוד הערה אחת לענין סטטיסטיקה בכללה. שאלוני: כמה ילדים הם מחוץ לבתי־הספר? כמה ילדים הם מחוץ לגנים? כמה נערים־עובדים אינם לומדים עדיין? שאלות אלו לבשו גם צורת שאילתות ועניתי עליהן בצניעות: איני יודע. לאחר מפקד מיוחד למטרה זו – אודיע לכנסת את המספרים, לכשיסתכמו. ברם, חבר הכנסת אהרון ציזלינג לא הסתפק בתשובה זו ודרש: אם אין לך מספרים מדויקים – תן אומדנה. וכשעניתי לו כי הנני חושש להכניס את ראשי באומדנה בענין שלא חקרתיו – חזר ויעץ לי: אם אין לך אומדנה משלך – קח אומדנה משל פרופסור בקי. עניתי לו: אם ישנה לפניך אומדנה של פרופסור בקי, קח אותה מכלי ראשון! ועל זה הרעים אמש קולו בויכוח: שר החינוך משתמט מלתת מספרים. חבר וידיד ותיק ציזלינג: זוהי לשון נקיה? (אהרן ציזלינג [מפלגת הפועלים המאוחדת]: בכל זאת, על הילדים שאינם לומדים וחייבים לימוד לפי חוק החינוך – אתה אחראי). במספרים אין אני שליט. אם יש אומדן של פרופסור בקי, הרי היא לפניך כספר הפתוח. (אהרן ציזלינג: אתה אחראי לזה שארבעת אלפים ילדי עולים אינם לומדים בגן ילדים). אף על פי כן, שאלתי: “אם זו לשון נקיה?” בעינה עומדת.

אני בא לסיום הערותי. התרעמו על שקיצרתי בפתיחתי. אמת, השתדלתי להבהיר את הענין הסבוך ולא להטביעו ברוב דברים. אני הולך לקצר גם הפעם מתוך הנחה כי אחרי הרישום, באדר ב', תרצה הכנסת לשמוע סקירה על החינוך במלוא היקפו ואני אהיה נכון לעשות זאת.

אדר א' תשי"א.

במועדון המסחרי התעשיתי

תרשוני להודות לכם על ההזמנה ולהקדים מלים אחדות אישיות.

מיום בואי לארץ, זה כארבעים שנה, אהבתי ללוּש בחומר ולא ברוח. כל מעשה ממשי, אם בחרושת, אם בחקלאות, אם בימאוּת ואם באויראוּת, ואם במסחר. את המשימה החדשה, משימת החינוך והתרבות, היססתי מאד לקבל עלי, לא מפני הקלת־ראש בערכה, כי אם להיפך – בשל רום ערכה ושׂיאה.

אספר לכם שיחה מקרית בהחלט, אשר שׂח אלי לפני כמה חדשים אורח חשוב – הרב האלברשטאט מברוקלין, ניו־יורק. ערב קיץ אחד ואני עובר מיפו לתל־אביב ורואה שני יהודים לבושים שחורים, תרים למצוא מכונית. אמרתי לנהגי: עצוֹר. נכנס האחד (השני אך ליוָהו). עוד טרם הספיק האיש לפנות כה וכה, עמל להגיע לארנקו. פתאום נתן עינו בדגלון אשר על המכונית: “וואס איז דאָס פענדל?” שאל את הנהג, אשר על ידו התישב. זו מכוניתו של שׂר התחבורה – ענה הנהג. ואילו לאורח נשמע: שר התרבות. בהתפעלות עצומה הסב אלי את פניו: וַי, וַי, וַי, – הרי יש לי הכבוד לשבת במחיצתו של שר החינוך והתרבות בישראל – הזדמנות כזו! אני הרב האלברשטאט מניו־יורק – הרי בידי כבודו כל ילדי ישראל, הישיבות ותלמודי־התורה, כל הנשמה היהודית. – וַי, וַי – היודע כבודו היכן שמעתי שמו? בבית הלובּאביטשי ז"ל, בניו־יורק – סימן שאצלנו עוד רואים בו אחד “משלנו”… לא מיהרתי להעמידו על טעותו, עד שהוסיף להפליג בדברים: אמנם, יש שרים לענינים שונים, שר לפוליטיקה, שר לכספים וכו'. כאן הפסקתיו: אדוני הרב, חייב אני להוציא אותך מטעוּתך: לא במחיצת שר החינוך והתרבות נוסע כבודו, כי אם במחיצת שר התחבורה. הוא נבהל: וי, וי – הרי שצריך אני לנקוט לשון דיפלומטית ולהצטדק – ודאי: גם התחבורה ענין גדול – תחבורה – כל ישראל חברים – ועוד ועוד.

הקיצור: נבואתו של הרב האורח נתקיימה בי ומודה אני ומתוַדה, כי אימת הענין העצום של החינוך רבה עלי. בשיחתי זו לא הייתי רוצה להסתגר בתחום החינוך בלבד: יש לי צורך להגיד משהו באזניכם על עסקי התרבות בכלל. וכמובן, לא אדלג גם על המשבר בחינוך. אשׂרטט שרטוטים רהוטים אחדים על הבעיות הגדולות שלנו בתרבות ובחינוך.

הבעיה הגדולה בשדה החינוך והתרבות שלנו כיום היא – המלאכה המרובה, אשר אין אנו מספיקים לעשותה, כמו ביצור החקלאי והחרשתי, כמו בשיכון ובשאר צרכים חיוניים. אך יש הבדל יסודי לבין צרכינו במזון, בלבוש ובדירה לבין צרכינו בחינוך ובתרבות. את החסר לנו בתוצרת שלנו ובבניה מחוברת לקרקע אנו משלימים – וההכרח לא יגוּנה – בתוצרת חוץ ומחליפים ביבוא אוהלים וצריפים וכו'. אך מלמדי תינוקות ומורי עם יש למצוא רק בפנים. זה לי כשלושה חדשים כשר החינוך והתרבות. ניסיתי להגיד לאורחים אמריקאיים שביקרוני, כי ישאילו לנו קצת תלמידי־חכמים מבתי־המדרש החשובים, שיש להם שם באמריקה. הודעתי להם: אם יתעוררו לפחית מאתים צעירים וצעירות לבוא למדינת ישראל לעבודת שנתים בהוראה, במעברות ובמחנות – אהיה מוכן לשלוח אניה להביאם הנה ולהחזירם מכאן על חשבוננו, מקץ מועד התנדבותם – ופרנסתם עלינו כל ימי שהותם אתנו, אמנם לא על דרך המותרות, כי אם על דרך הצנע. לצערי. עוד לא הגיע אלי הד חוזר כלשהו להודעתי זו. באין פולין, באין ליטא ובאין ארצות בּלטיוֹת ובאין אירופה היהודית הקונטיננטלית כולה – מאין נעלה מורים נושאי־תרבות? העולם היהודי כולו, וביחוד ארצות דרום־אמריקה, דורש מורים מדריכי נוער. יש צמאון לתורה – ואיו מַרוה. ובמידה שכינסנו אלינו, אל תוך מדינת ישראל, עוד חצי מיליון יהודים מירכתי ארץ, הרי זקוקים אנו ללימוד תורה ודעת בשקידה רבה ובקצב נמרץ… כבר נשתגר בפינו המספר “אלפיים מורה” החסרים לנו – ואין אנו חשים בכל חריפותו של המצב הזה. אולי כדאי להדגיש זאת לא במספרים גדולים, כי אם דוקא במספרים צנועים מאד. כשדרושים לנו שנים־שלושה מורים – לשלוח אותם למעברה חדשה – אין למצוא אותם על נקלה.

וכאן אסור הצדה כהרף עין ואגיד מלה אחת בשבח הצבא, בתור בית־ספר גדול. האמת היא, כי אינני יודע כיצד היינו יכולים בכלל להחזיק מעמד בקיבוץ גלויות זה לולא כינס הצבא לתוכו את רבבות הבחורים הרעננים ולולא הפך להם את מועד השירות בצבא גם למועד של לימוד. שמעתם מסיפורי על הרב. כי נוהג אני להעלות למכוניתי נוֹעים ונוֹעות ביחוד לבושי־מדים. בדרך זו מקבץ אני, לעתים, מניה־וביה קיבוץ גלויות בין כתלי המכונית. אני שואלם לארץ המוצא, לתקופת השהיה בארץ, למקור ידיעת העברית, למשלח־היד של הבנים וההורים גם יחד. התשובה בפי אנשי המדים ברובם – היא: עברית קנינו לנו בצבא. נציין איפוא לשבח – ובלב מלא – את הצבא כמורה להועיל.

אבל הגילים שהם למעלה מגיל הצבא והגילים שהם למטה ממנו – הרי הם רובו של העם – והן לא קל ללמוד בתנאי המעברות וישובי העולים, אשר אינם משופעים בנוֹחויות. אמנם, יש עובדות המוכיחות רצון עז ללמוד גם בגילים הקשישים. ידעתי מפי חבר ירושלמי, אשר עשה לו קבע לבוא לאחד הישובים הקרובים ולעשות בה עבודה כמורה מתנדב. מפצירים בו לשהות אתם עוד ועוד. מעשה שבאה עם המבקשים ללמוד קריאה וכתיבה גם אשה בשנות העמידה והביאה אתה את בעלה, להמליץ עליה כי ילמדוה לפחות לחתום את שמה. רעב תרבותי מעין זה, כפי שהוא נתון לפנינו היום, הנו חזיון חדש בתוכנו, באשר הוא חל היום על כל אחד משני יהודים, הנמנים בתוך המיליון היהודי שלנו. הכרחית איפוא עבודה תרבותית גדולה. רבוֹלוּציונית. המימזָג התרבותי לא יכול הפעם להיעשות מאליו. כל עוד לא הקנינו למחצית האוכלוסין ידיעת לשון וספר, וזאת אומרת, קצת ידיעת תורה ודעת, עדיין אין עם, עדיין לא הושלמה מלאכת הקמת המדינה – ואין אנו יכולים להיעגן לתקופה ארוכה של תהליך התמזגות.

כל שנות חיי בארץ הלכתי לשיטתו של יעקב אבינו, אשר התפלל: לחם לאכול ובגד ללבוש, מתוך שהיה סבור, לפי הביאור העממי, כי קצת יי"ש יקנה בכספו הוא… אף אני הייתי כל ימי אומר: נקים לנו חקלאות, חרושת, תחבורה וכל מן דין – והתרבות תבוא מאליה. מקרקע אוכלוסין יהודים המתפרנסים בכבוד וחיים כבני־חורין יצמחו לנו משוררים, מנגנים, מציירים, אנשי עט ואנשי מחשבה. עכשיו אינני אומר זאת: יש לדאוג ללחם לאכול, לבגד ללבוש – ולספר ללמוֹד ולמוֹרה ללמד.

אתמול אחר הצהרים התקיימה בתל־אביב ישיבת חבר הרשויות המקומיות. אשר הוקדש לענין הקנית הלשון והתרבות; ראיתי כי נכונותם רבה. כי חיוּניוּת הענין ברורה. “ישוב שלנו לא יתקיים בלי לשון” – אמר האחד. “אנחנו שליש ותיקים במושבה ושני שלישים חדשים – איך נחיה בלי קליטה תרבותית?” – אמר שני. “יש לי אחת־עשרה עדות ברשות המקומית שלי ובלי עבודה תרבותית נמרצת – אנה אנו באים?” – אמר השלישי. “יש לי שאלה, איך למשוך את האנשים ללימוד אחרי יום עבודה קשה, אחרי לינה באוהל או בפחוֹן” – אמר הרביעי. ואכן, צריך להנעים את הלימוד להמונים, בעזרת כלים המושכים את הלב. לכשנַראה להם מחזה עברי טוב, מוצג בידי משחקים היודעים את מלאכתם – והיה הלימוד בדרך עונג ושעשועים. הוא הדין בקריינות טובה. הוא הדין בזמרה ובנגינה. כל זה מוכרח עכשיו להיות מוּפנה בכוח לצד המעברות והמחנות, כדי להקל על האנשים החדשים את המעבר התרבותי, לבל ישתגרו בלעז שלהם.

בענין החינוך ראיתי כי ד"ר ברוך בן־יהודה שוחח כאן אשתקד – ודבריו הוכתרו בחוזר פנימי בשם: “חינוך הזרמים”. בנעילת הויכוח בכנסת על עניני החינוך במחנות ובמעברות, אך זה לפני ימים אחדים, אמרתי: “בין אם עתידים אנו להגיע בקרוב לחינוך אחיד ובין אם החזון הזה יתמהמה”. זו לא היתה פליטת פה. רציתי להשמיע כי אין אני מן האדוקים בחינוך הזרמים. אבל עוד יותר שולל אני קנאות עיורת, נוגדת לזרמים. אין דבר אשר הועיל להעמיק בלב ציבור הפועלים את הכרת ההכרח בשמירה על הזרם החינוכי המיוחד שלהם, כמו הכפיה, אשר התמידה במשך עשר שנים, להחרמת בית־הספר של זרם העובדים בפרובינציה נידחת, הנקראת תל־אביב, וברוב של קול אחד. המרירות אשר הצבירה עובדה זו, נאומים לעשרות לא יוכלו להמתיקה. אם יש תקוה לחינוך ילדי ישראל בלי מחיצות, הרי זו עתידה לבוא רק כפי בירור של כבוד ושל אמת, בו יתאמץ כל אחד מן הצדדים לבקר את עמדתו הוא ולהגיע לעמק השוה לכולם. נתאר לנו: אין זרמים – ויש בית־ספר אחיד. כלום יהיה זה בעל צביון אחיד, על פי גזירת הרוב במדינה? לא אני ארצה בדבר הזה, לא אתם תרצו בו. נניח, כי ביום מן הימים. בעוד עשרים שנה, למשל, יהיה הרוב במדינה לפועלים, כלום יגזרו אז על בית־ספר רק בנוסח הסתדרות העובדים? יתכן כי יש חולמים על כך – אך הרוב הגדול במדינת ישראל, פועלים ולא פועלים, שולל זאת בכל כוח. בעניני רוח ונפש, בעניני אמונה ודעה, לא נשלים כי תהיה גזירה של מישהו, שכן אבדנו אז דבר יקר מאד, אבדנו את חירות הרוח. יהודים לפי תכונתם לא ישלימו בדבר זה. במעשה־העגל עמד משה ללמד על ישראל סניגוריה משונה: “כי עם קשה־עורף הוא”. וכי בגלל כך אין להעניש אותם על חטא העגל? – שואלת השיחה העממית – ומשיבה: טענתו של משה לפני הקדוש־ברוך־הוא היתה טענה של ממש – בי אדוני, אל נא תכלה אותם כרגע! אמנם, לא קלה תהיה המלאכה להכניס את ראשם בעול התורה והמצוה, אבל משיקבלון, יעבירון באש ובמים, כי עם קשה־עורף הוא. עמידה על אמונתם ועל רעיונם עד למסירת־נפש טבועה בדמם של בני העם הזה – ורק בכוח עקשנות זו הננו מסובים היום כבני־חורין, במדינת ישראל.

ובכן, לא בית־ספר גזוּר על פי טופס אחד, הטופס של הרוב במדינה. אלא מעין הפרדת הענין של הזרמים מן המפלגות; קביעת תכנית של לימודי חול, שהיא חובה מטעם המדינה על כל בתי־הספר; רשות להוספות לימודיוֹת או חינוכיות, לפי צביון המקום. המדינה לא תקבע חובת תפילה – זו היא מצוה המסורה ללב. ואם במקום מסוים ירצה חלק מן האוכלוסין בחינוך דתי והשאר לא ירצה בשום פנים בחינוך דתי – יקוימו באותו מקום שני בתי־ספר. אין לי ספק כי יהיו אז הרבה מקומות אשר ימצאו דרך משותפת. לא כל ההורים החפשיים יסרבו לשלוח את ילדם לבית־ספר בו מתפללים – לא כל ההורים החפשיים האשכנזים, ואין צריך לאמור, לא כל ההורים החפשיים מקרב עדות המזרח. אף אני הייתי שולח את הנכד שלי בלב שקט לגמרי לבית־ספר של מאמינים ומתפללים – כשיגיע תורו להיות אפיקורס, יגיע לכך בכוחותיו הרוחניים של עצמו. לי חשוב, קודם כל, לבל יהיה בּוּר.

הוה אומר: בית־ספר אחיד מן הסוג אשר תיארתי כאן, אף הוא איננו ענין פשוט. אבל בין סידור מעין זה לבין הקמת מחיצות ארציות ומסירת המפתחות למפלגות – יש מרחק. ומן הדין כי בענין זה יתנהל בירור בין יהודים בנחת. ואין מקום לכל “הבּאטאליה”, כפי שהיא סוערת. שום יהודי לא יוַתר לא על האמונה שלו ולא על החופש שלו. בגלל האבק הרב, אשר העלה הענין בחלל הציבור שלנו, אין רואים את גוף הענין כהוָייתו.

זהו, נדמה לי, מה שיכולתי אני להגיד לכם הפעם בסוגיה הזאת.

אודה לפניכם, אף אני אינני רואה עוד את הכל ברור ומבורר. כדי לפלס לנו דרך חדשה בחינוך, אנו צריכים לעשות זאת מתוך גישה יפה ומתוך לב פתוח, כי היא הענין הקדוש ביותר שיש לכל אדם, לכל אב, לכל יהודי. פוליטיקה פוליטית, השוכחת מתוך התנצחות את הענין עצמו ונעשית אמצעי למטרות אחרות – פסולה כאן בהחלט.

גם בחינוך הילדים עומדת בכל חריפותה שאלת ההיקף הכמותי, כן ירבה! מספר התלמידים שלנו השנה – למן בני חמש וכולל תלמידי בתי־ הספר התיכוניים ועד לסטודנטים במכללה ובישיבות, מצטרפים לחשבון 215 אלף. על אלה יש להוסיף עוד 25 אלף תלמידי בתי־הספר והגנים הערבים. לקראת השנה הבאה אנו עורכים לנו חשבון של 300 אלף תלמיד, כולל גם התלמידים הערבים. מדינת ישראל הטתה שכמה לשאת בעול זה – ולשאת בו ברצון. ההשקעה הפוריה ביותר בשנים אלה של קיבוץ גלויות – השקעת כלל המדינה בעסקי כלל המדינה – היא ההשקעה בחינוך ובתרבות. כי באלה סוד קיום המדינה ועיצוב מהותה. “אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד”, וחזקה עליכם, כי רצונכם לראות בבוא כל הדברים האלה למדינת ישראל.

אדר א' תשי"א. 

בפתיחת תערוכת אמני ישראל במוזיאון תל־אביב

התחלה נאה, כי היא התחלה של מעשה. פתחתם את שערי התערוכה הזאת לכל אמן, אשר רצה לשלוח אליה את יצירתו, אם מן העיר ואם מן ההתישבות ואם מן המעברה. בדרך זו יצרתם איחוד כולל – והנני לברכו, כי יהיה בר־קיימא.

יש לנו כיום במדינת ישראל בעיה ציוּרית גדולה – ממזג גלויות סַסגוֹניוֹת להרמוניה של צבעים, אשר יצטרפו לדמות נאה של עם מקובץ, עתיק־צעיר. ולכם – שליחות.

בשיחתי הראשונה עם הממונים במשרד החינוך על מדורי השירה והנגינה והציור ועם אנשי המשחק הבמתי אמרתי: אל תצטמצמו עוד בתחומים שמלפני קיבוץ הגלויות, כי אם צאו ובואו אל המעברות ואל המחנות ואל ישובי העולים ותהיו שם לבני בית. למדו את הצעירים ואת הצעירות ראשית אמנות ובדרך אגב גם קצת עברית וידיעת הארץ והמעשה אשר נעשה בה עד הלום. בדרך הזאת תעשירו גם את החרט ואת המכחול שלכם – ותעשו גם שליחות גדולה, תרבותית.

אדר א' תשי"א.

בכנס רַשמים

מורי ורעי!

עם צאת השנה הראשונה לחוק לימוד החובה ולקראת עבודת השנה הבאה, שנת תשי"ב, ראינו לכדאית קריאת פגישה זו של הרשמים למקומותיהם, כדי לקיים שיחה בצוותא על התקנת השבילים הציבוריים המוליכים את התינוק לגן ואת הילד לבית־הספר. עליכם, הרשמים, מוטלת חובת הכבוד לפקח על השבילים האלה ולסלק מהם כל מכשול. אבן הפינה לבנין החוק שלנו היא הקשבה למשאלתם של ההורים, או של המוסמכים לבוא במקומם. יתכן כי המדינה צימצמה את עצמה יותר מדי, כדי לתת לרצון ההורים הרבה מאד. אך אם נעשה כן, הרי לא נעשה אלא מנימוק אחד: כאן יש נגיעה בנפש, אשר אפילו המדינה חייבת בה בזהירות יתירה, על אחת כמה וכמה – כל חוג, או כל אדם במדינה.

שנות הילד, ביחוד שנותיו הראשונות בארץ, הן בחינת חומר היוּלי עדין, הנתון בידי החברה־המדינה, לעיצוב האדם החדש. על כן יש לדאוג מאד למלא את השנים האלה תורה ודעת, אהבה ורצון, דבקוּת בחזון עם ואדם ותחושת ערך גאולתנו אנו, העושה אותנו חטיבה עצמאית, בת־חורין, בקרב עמי עולם. על כן יש לנטוע בשנים אלה בלבבות הרכים של ילדינו חשק ליגיעה ולעבודה, אהבה ליצירה ועוז להתגוננות, אשר הם הבונים את גאולתנו והעתידים לקיימה בידינו.

בכל המגמות בחינוכנו צריך לתפוס מקום עיקרי – הספר, ספר הספרים, אשר שרשי האומה מעורים בתוכו. אין כמוהו לבשם את דמיונו של הילד העברי ואת נפשו ולרקום רקמת־חן מקשרת בינו לבין הארץ, בינו לבין העם.

המגמה החרדית והחפשית בחינוכנו אינן אש ומים: אפיקורסות לתיאבון ועבריינות להכעיס לא היו מעולם מדרכי הבניה בעם ובארץ. ומי שתמה על פֶּשֶט חרדי שהופיע בזרם החינוך של העובדים אינו אלא מעיד על עצמו, כי לא ראה מעודו קשת מלאה על כל גווניה.

המבצע החינוכי הכביר העומד לפנינו בפרק קיבוץ הגלויות – ספק אם עדיין אנו תופסים אותו למלוא היקפו ולכל עומקו ודקותו.

אם זו תהיה גישתנו למהות החינוך שלנו בכללו, הרי נבין כולנו כי אין כל הגיון ואין כל טעם להאכילנו רוֹש ולענה, טענות וערעורים שלאחר מעשה, על עסקי הרישום, כי אם יש לקיימו מראש בהידור של כבוד. אתם, הרשמים למקומותיכם, חייבים לראות את עצמכם בפעולתכם כנאמני החוק וכשליחי המדינה.

ואשר לצעדים הטכניים, הרי נתון לפניכם החוק על סעיפיו, התקנות המשלימות לחוק וההוראות לקראת שנה זו – וכל דבר מוקשה ישָאל נא ויֵעָנה.

אדר ב' תשי"א.

במועדון המסחרי התעשיתי

תרשוני להודות לכם על ההזמנה ולהקדים מלים אחדות אישיות.

מיום בואי לארץ, זה כארבעים שנה, אהבתי ללוּש בחומר ולא ברוח. כל מעשה ממשי, אם בחרושת, אם בחקלאות, אם בימאוּת ואם באויראוּת, ואם במסחר. את המשימה החדשה, משימת החינוך והתרבות, היססתי מאד לקבל עלי, לא מפני הקלת־ראש בערכה, כי אם להיפך – בשל רום ערכה ושׂיאה.

אספר לכם שיחה מקרית בהחלט, אשר שׂח אלי לפני כמה חדשים אורח חשוב – הרב האלברשטאט מברוקלין, ניו־יורק. ערב קיץ אחד ואני עובר מיפו לתל־אביב ורואה שני יהודים לבושים שחורים, תרים למצוא מכונית. אמרתי לנהגי: עצוֹר. נכנס האחד (השני אך ליוָהו). עוד טרם הספיק האיש לפנות כה וכה, עמל להגיע לארנקו. פתאום נתן עינו בדגלון אשר על המכונית: “וואס איז דאָס פענדל?” שאל את הנהג, אשר על ידו התישב. זו מכוניתו של שׂר התחבורה – ענה הנהג. ואילו לאורח נשמע: שר התרבות. בהתפעלות עצומה הסב אלי את פניו: וַי, וַי, וַי, – הרי יש לי הכבוד לשבת במחיצתו של שר החינוך והתרבות בישראל – הזדמנות כזו! אני הרב האלברשטאט מניו־יורק – הרי בידי כבודו כל ילדי ישראל, הישיבות ותלמודי־התורה, כל הנשמה היהודית. – וַי, וַי – היודע כבודו היכן שמעתי שמו? בבית הלובּאביטשי ז"ל, בניו־יורק – סימן שאצלנו עוד רואים בו אחד “משלנו”… לא מיהרתי להעמידו על טעותו, עד שהוסיף להפליג בדברים: אמנם, יש שרים לענינים שונים, שר לפוליטיקה, שר לכספים וכו'. כאן הפסקתיו: אדוני הרב, חייב אני להוציא אותך מטעוּתך: לא במחיצת שר החינוך והתרבות נוסע כבודו, כי אם במחיצת שר התחבורה. הוא נבהל: וי, וי – הרי שצריך אני לנקוט לשון דיפלומטית ולהצטדק – ודאי: גם התחבורה ענין גדול – תחבורה – כל ישראל חברים – ועוד ועוד.

הקיצור: נבואתו של הרב האורח נתקיימה בי ומודה אני ומתוַדה, כי אימת הענין העצום של החינוך רבה עלי. בשיחתי זו לא הייתי רוצה להסתגר בתחום החינוך בלבד: יש לי צורך להגיד משהו באזניכם על עסקי התרבות בכלל. וכמובן, לא אדלג גם על המשבר בחינוך. אשׂרטט שרטוטים רהוטים אחדים על הבעיות הגדולות שלנו בתרבות ובחינוך.

הבעיה הגדולה בשדה החינוך והתרבות שלנו כיום היא – המלאכה המרובה, אשר אין אנו מספיקים לעשותה, כמו ביצור החקלאי והחרשתי, כמו בשיכון ובשאר צרכים חיוניים. אך יש הבדל יסודי לבין צרכינו במזון, בלבוש ובדירה לבין צרכינו בחינוך ובתרבות. את החסר לנו בתוצרת שלנו ובבניה מחוברת לקרקע אנו משלימים – וההכרח לא יגוּנה – בתוצרת חוץ ומחליפים ביבוא אוהלים וצריפים וכו'. אך מלמדי תינוקות ומורי עם יש למצוא רק בפנים. זה לי כשלושה חדשים כשר החינוך והתרבות. ניסיתי להגיד לאורחים אמריקאיים שביקרוני, כי ישאילו לנו קצת תלמידי־חכמים מבתי־המדרש החשובים, שיש להם שם באמריקה. הודעתי להם: אם יתעוררו לפחית מאתים צעירים וצעירות לבוא למדינת ישראל לעבודת שנתים בהוראה, במעברות ובמחנות – אהיה מוכן לשלוח אניה להביאם הנה ולהחזירם מכאן על חשבוננו, מקץ מועד התנדבותם – ופרנסתם עלינו כל ימי שהותם אתנו, אמנם לא על דרך המותרות, כי אם על דרך הצנע. לצערי. עוד לא הגיע אלי הד חוזר כלשהו להודעתי זו. באין פולין, באין ליטא ובאין ארצות בּלטיוֹת ובאין אירופה היהודית הקונטיננטלית כולה – מאין נעלה מורים נושאי־תרבות? העולם היהודי כולו, וביחוד ארצות דרום־אמריקה, דורש מורים מדריכי נוער. יש צמאון לתורה – ואיו מַרוה. ובמידה שכינסנו אלינו, אל תוך מדינת ישראל, עוד חצי מיליון יהודים מירכתי ארץ, הרי זקוקים אנו ללימוד תורה ודעת בשקידה רבה ובקצב נמרץ… כבר נשתגר בפינו המספר “אלפיים מורה” החסרים לנו – ואין אנו חשים בכל חריפותו של המצב הזה. אולי כדאי להדגיש זאת לא במספרים גדולים, כי אם דוקא במספרים צנועים מאד. כשדרושים לנו שנים־שלושה מורים – לשלוח אותם למעברה חדשה – אין למצוא אותם על נקלה.

וכאן אסור הצדה כהרף עין ואגיד מלה אחת בשבח הצבא, בתור בית־ספר גדול. האמת היא, כי אינני יודע כיצד היינו יכולים בכלל להחזיק מעמד בקיבוץ גלויות זה לולא כינס הצבא לתוכו את רבבות הבחורים הרעננים ולולא הפך להם את מועד השירות בצבא גם למועד של לימוד. שמעתם מסיפורי על הרב. כי נוהג אני להעלות למכוניתי נוֹעים ונוֹעות ביחוד לבושי־מדים. בדרך זו מקבץ אני, לעתים, מניה־וביה קיבוץ גלויות בין כתלי המכונית. אני שואלם לארץ המוצא, לתקופת השהיה בארץ, למקור ידיעת העברית, למשלח־היד של הבנים וההורים גם יחד. התשובה בפי אנשי המדים ברובם – היא: עברית קנינו לנו בצבא. נציין איפוא לשבח – ובלב מלא – את הצבא כמורה להועיל.

אבל הגילים שהם למעלה מגיל הצבא והגילים שהם למטה ממנו – הרי הם רובו של העם – והן לא קל ללמוד בתנאי המעברות וישובי העולים, אשר אינם משופעים בנוֹחויות. אמנם, יש עובדות המוכיחות רצון עז ללמוד גם בגילים הקשישים. ידעתי מפי חבר ירושלמי, אשר עשה לו קבע לבוא לאחד הישובים הקרובים ולעשות בה עבודה כמורה מתנדב. מפצירים בו לשהות אתם עוד ועוד. מעשה שבאה עם המבקשים ללמוד קריאה וכתיבה גם אשה בשנות העמידה והביאה אתה את בעלה, להמליץ עליה כי ילמדוה לפחות לחתום את שמה. רעב תרבותי מעין זה, כפי שהוא נתון לפנינו היום, הנו חזיון חדש בתוכנו, באשר הוא חל היום על כל אחד משני יהודים, הנמנים בתוך המיליון היהודי שלנו. הכרחית איפוא עבודה תרבותית גדולה. רבוֹלוּציונית. המימזָג התרבותי לא יכול הפעם להיעשות מאליו. כל עוד לא הקנינו למחצית האוכלוסין ידיעת לשון וספר, וזאת אומרת, קצת ידיעת תורה ודעת, עדיין אין עם, עדיין לא הושלמה מלאכת הקמת המדינה – ואין אנו יכולים להיעגן לתקופה ארוכה של תהליך התמזגות.

כל שנות חיי בארץ הלכתי לשיטתו של יעקב אבינו, אשר התפלל: לחם לאכול ובגד ללבוש, מתוך שהיה סבור, לפי הביאור העממי, כי קצת יי"ש יקנה בכספו הוא… אף אני הייתי כל ימי אומר: נקים לנו חקלאות, חרושת, תחבורה וכל מן דין – והתרבות תבוא מאליה. מקרקע אוכלוסין יהודים המתפרנסים בכבוד וחיים כבני־חורין יצמחו לנו משוררים, מנגנים, מציירים, אנשי עט ואנשי מחשבה. עכשיו אינני אומר זאת: יש לדאוג ללחם לאכול, לבגד ללבוש – ולספר ללמוֹד ולמוֹרה ללמד.

אתמול אחר הצהרים התקיימה בתל־אביב ישיבת חבר הרשויות המקומיות. אשר הוקדש לענין הקנית הלשון והתרבות; ראיתי כי נכונותם רבה. כי חיוּניוּת הענין ברורה. “ישוב שלנו לא יתקיים בלי לשון” – אמר האחד. “אנחנו שליש ותיקים במושבה ושני שלישים חדשים – איך נחיה בלי קליטה תרבותית?” – אמר שני. “יש לי אחת־עשרה עדות ברשות המקומית שלי ובלי עבודה תרבותית נמרצת – אנה אנו באים?” – אמר השלישי. “יש לי שאלה, איך למשוך את האנשים ללימוד אחרי יום עבודה קשה, אחרי לינה באוהל או בפחוֹן” – אמר הרביעי. ואכן, צריך להנעים את הלימוד להמונים, בעזרת כלים המושכים את הלב. לכשנַראה להם מחזה עברי טוב, מוצג בידי משחקים היודעים את מלאכתם – והיה הלימוד בדרך עונג ושעשועים. הוא הדין בקריינות טובה. הוא הדין בזמרה ובנגינה. כל זה מוכרח עכשיו להיות מוּפנה בכוח לצד המעברות והמחנות, כדי להקל על האנשים החדשים את המעבר התרבותי, לבל ישתגרו בלעז שלהם.

בענין החינוך ראיתי כי ד"ר ברוך בן־יהודה שוחח כאן אשתקד – ודבריו הוכתרו בחוזר פנימי בשם: “חינוך הזרמים”. בנעילת הויכוח בכנסת על עניני החינוך במחנות ובמעברות, אך זה לפני ימים אחדים, אמרתי: “בין אם עתידים אנו להגיע בקרוב לחינוך אחיד ובין אם החזון הזה יתמהמה”. זו לא היתה פליטת פה. רציתי להשמיע כי אין אני מן האדוקים בחינוך הזרמים. אבל עוד יותר שולל אני קנאות עיורת, נוגדת לזרמים. אין דבר אשר הועיל להעמיק בלב ציבור הפועלים את הכרת ההכרח בשמירה על הזרם החינוכי המיוחד שלהם, כמו הכפיה, אשר התמידה במשך עשר שנים, להחרמת בית־הספר של זרם העובדים בפרובינציה נידחת, הנקראת תל־אביב, וברוב של קול אחד. המרירות אשר הצבירה עובדה זו, נאומים לעשרות לא יוכלו להמתיקה. אם יש תקוה לחינוך ילדי ישראל בלי מחיצות, הרי זו עתידה לבוא רק כפי בירור של כבוד ושל אמת, בו יתאמץ כל אחד מן הצדדים לבקר את עמדתו הוא ולהגיע לעמק השוה לכולם. נתאר לנו: אין זרמים – ויש בית־ספר אחיד. כלום יהיה זה בעל צביון אחיד, על פי גזירת הרוב במדינה? לא אני ארצה בדבר הזה, לא אתם תרצו בו. נניח, כי ביום מן הימים. בעוד עשרים שנה, למשל, יהיה הרוב במדינה לפועלים, כלום יגזרו אז על בית־ספר רק בנוסח הסתדרות העובדים? יתכן כי יש חולמים על כך – אך הרוב הגדול במדינת ישראל, פועלים ולא פועלים, שולל זאת בכל כוח. בעניני רוח ונפש, בעניני אמונה ודעה, לא נשלים כי תהיה גזירה של מישהו, שכן אבדנו אז דבר יקר מאד, אבדנו את חירות הרוח. יהודים לפי תכונתם לא ישלימו בדבר זה. במעשה־העגל עמד משה ללמד על ישראל סניגוריה משונה: “כי עם קשה־עורף הוא”. וכי בגלל כך אין להעניש אותם על חטא העגל? – שואלת השיחה העממית – ומשיבה: טענתו של משה לפני הקדוש־ברוך־הוא היתה טענה של ממש – בי אדוני, אל נא תכלה אותם כרגע! אמנם, לא קלה תהיה המלאכה להכניס את ראשם בעול התורה והמצוה, אבל משיקבלון, יעבירון באש ובמים, כי עם קשה־עורף הוא. עמידה על אמונתם ועל רעיונם עד למסירת־נפש טבועה בדמם של בני העם הזה – ורק בכוח עקשנות זו הננו מסובים היום כבני־חורין, במדינת ישראל.

ובכן, לא בית־ספר גזוּר על פי טופס אחד, הטופס של הרוב במדינה. אלא מעין הפרדת הענין של הזרמים מן המפלגות; קביעת תכנית של לימודי חול, שהיא חובה מטעם המדינה על כל בתי־הספר; רשות להוספות לימודיוֹת או חינוכיות, לפי צביון המקום. המדינה לא תקבע חובת תפילה – זו היא מצוה המסורה ללב. ואם במקום מסוים ירצה חלק מן האוכלוסין בחינוך דתי והשאר לא ירצה בשום פנים בחינוך דתי – יקוימו באותו מקום שני בתי־ספר. אין לי ספק כי יהיו אז הרבה מקומות אשר ימצאו דרך משותפת. לא כל ההורים החפשיים יסרבו לשלוח את ילדם לבית־ספר בו מתפללים – לא כל ההורים החפשיים האשכנזים, ואין צריך לאמור, לא כל ההורים החפשיים מקרב עדות המזרח. אף אני הייתי שולח את הנכד שלי בלב שקט לגמרי לבית־ספר של מאמינים ומתפללים – כשיגיע תורו להיות אפיקורס, יגיע לכך בכוחותיו הרוחניים של עצמו. לי חשוב, קודם כל, לבל יהיה בּוּר.

הוה אומר: בית־ספר אחיד מן הסוג אשר תיארתי כאן, אף הוא איננו ענין פשוט. אבל בין סידור מעין זה לבין הקמת מחיצות ארציות ומסירת המפתחות למפלגות – יש מרחק. ומן הדין כי בענין זה יתנהל בירור בין יהודים בנחת. ואין מקום לכל “הבּאטאליה”, כפי שהיא סוערת. שום יהודי לא יוַתר לא על האמונה שלו ולא על החופש שלו. בגלל האבק הרב, אשר העלה הענין בחלל הציבור שלנו, אין רואים את גוף הענין כהוָייתו.

זהו, נדמה לי, מה שיכולתי אני להגיד לכם הפעם בסוגיה הזאת.

אודה לפניכם, אף אני אינני רואה עוד את הכל ברור ומבורר. כדי לפלס לנו דרך חדשה בחינוך, אנו צריכים לעשות זאת מתוך גישה יפה ומתוך לב פתוח, כי היא הענין הקדוש ביותר שיש לכל אדם, לכל אב, לכל יהודי. פוליטיקה פוליטית, השוכחת מתוך התנצחות את הענין עצמו ונעשית אמצעי למטרות אחרות – פסולה כאן בהחלט.

גם בחינוך הילדים עומדת בכל חריפותה שאלת ההיקף הכמותי, כן ירבה! מספר התלמידים שלנו השנה – למן בני חמש וכולל תלמידי בתי־ הספר התיכוניים ועד לסטודנטים במכללה ובישיבות, מצטרפים לחשבון 215 אלף. על אלה יש להוסיף עוד 25 אלף תלמידי בתי־הספר והגנים הערבים. לקראת השנה הבאה אנו עורכים לנו חשבון של 300 אלף תלמיד, כולל גם התלמידים הערבים. מדינת ישראל הטתה שכמה לשאת בעול זה – ולשאת בו ברצון. ההשקעה הפוריה ביותר בשנים אלה של קיבוץ גלויות – השקעת כלל המדינה בעסקי כלל המדינה – היא ההשקעה בחינוך ובתרבות. כי באלה סוד קיום המדינה ועיצוב מהותה. “אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד”, וחזקה עליכם, כי רצונכם לראות בבוא כל הדברים האלה למדינת ישראל.

אדר א' תשי"א. 

במלאות שנה לשידורי “קול ישראל לגולה”

אחים ורעים, יהודים בתפוצות!

הערב מלאה שנה ל“קול ציון לגולה” ובלב שמחה וגאוה נספר לכם, כי השנה הזאת היתה שנת המשך נועז לקיבוץ הגלויות ולהשרשת העולים לרבבותיהם – לא בתחום הערים והמושבות הנודעות, כי אם באדמות חדשות, במאות נקודות ישוביות, אשר אך זה נוסדו לתכליתן זו, כדי למלא את ארצנו לגבולותיה משק ועבודה ולקיים את הציווי: “ומילאו אה הארץ!”

אכן, שני אלה – התקבצות פזורי ישראל במולדת והשתרשותם באדמתה היו מלכתחילה עיקר תכליתה של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל. סוף מעשה במחשבה תחילה! משניצחנו במלחמה, משהכה צבא ההגנה לישראל בצבאות מדינות ערב פתחנו לרוָחה את השערים, אשר היו סגורים על מסגר ביחוד בתקופה המרה והאכזרית ביותר לעמנו, כשיהודי אירופה נאלצו להידחק חיים אל תאי המות.

בשנה הראשונה למדינת ישראל תכניתנו – יותר נכון: חלומנו – להכפיל את מספר בני ישראל במדינת ישראל במשך 4 שנים. היום הזה, מקץ פחות מ־3 שנים, אנו עדים לחזוננו כי בא והיה למציאות.

כינסנו כבר למדינת ישראל הרבה למעלה ממאה אלף יהודים מארץ פולין, כ־50 אלף יהודים מתימן, לערך 80 אלף יהודים מרומניה כ־40 אלף יהודים מבולגריה ולמעלה מ־30 אלף מתורכיה, וכמספר הזה מצפון־אפריקה (מרוקו, תוניס, אלג’יר, טאנג’יר). ובחדשים האחרונים המרצנו במיוחד את העלאת יהודי בבל על כנפי נשרים, ולילה־לילה אנו מצילים מעיראק זו אלף, אלף עולים, שדודי־כל. ובסך הכל זכינו כבר לכנס בתוך מדינת ישראל, מאז נוסדה, כדי 600 אלף יהודים, עולי 63 מדינות. לא נשארה כמעט פינה נידחת בעולם, אשר אין שמה נמצא ברשימת ארצות העליה במשך שלוש השנים הללו.

בין השנה הראשונה לחירותנו לבין השנה השלישית, קיימנו בשנה האמצעית – השניה – בחירות כלליות ובנינו את המוסד המחוקק למדינת ישראל – הכנסת – והקימונו ממשלה נבחרת וקנינו את מקומנו, כמדינה ריבונית, במשפחת האומות המאוחדות. 

נקווה ונאמין, כי הדרך לשיבת ישראל למולדתו תלך ותרחב. עד היותה פתוחה – בעולם של שלום ושל אומות מאוחדות – לכל היהודים המבקשים לשוב אל מולדתם הגאולה.

אדר ב' תשי"א.

בכנס רַשמים

מורי ורעי!

עם צאת השנה הראשונה לחוק לימוד החובה ולקראת עבודת השנה הבאה, שנת תשי"ב, ראינו לכדאית קריאת פגישה זו של הרשמים למקומותיהם, כדי לקיים שיחה בצוותא על התקנת השבילים הציבוריים המוליכים את התינוק לגן ואת הילד לבית־הספר. עליכם, הרשמים, מוטלת חובת הכבוד לפקח על השבילים האלה ולסלק מהם כל מכשול. אבן הפינה לבנין החוק שלנו היא הקשבה למשאלתם של ההורים, או של המוסמכים לבוא במקומם. יתכן כי המדינה צימצמה את עצמה יותר מדי, כדי לתת לרצון ההורים הרבה מאד. אך אם נעשה כן, הרי לא נעשה אלא מנימוק אחד: כאן יש נגיעה בנפש, אשר אפילו המדינה חייבת בה בזהירות יתירה, על אחת כמה וכמה – כל חוג, או כל אדם במדינה.

שנות הילד, ביחוד שנותיו הראשונות בארץ, הן בחינת חומר היוּלי עדין, הנתון בידי החברה־המדינה, לעיצוב האדם החדש. על כן יש לדאוג מאד למלא את השנים האלה תורה ודעת, אהבה ורצון, דבקוּת בחזון עם ואדם ותחושת ערך גאולתנו אנו, העושה אותנו חטיבה עצמאית, בת־חורין, בקרב עמי עולם. על כן יש לנטוע בשנים אלה בלבבות הרכים של ילדינו חשק ליגיעה ולעבודה, אהבה ליצירה ועוז להתגוננות, אשר הם הבונים את גאולתנו והעתידים לקיימה בידינו.

בכל המגמות בחינוכנו צריך לתפוס מקום עיקרי – הספר, ספר הספרים, אשר שרשי האומה מעורים בתוכו. אין כמוהו לבשם את דמיונו של הילד העברי ואת נפשו ולרקום רקמת־חן מקשרת בינו לבין הארץ, בינו לבין העם.

המגמה החרדית והחפשית בחינוכנו אינן אש ומים: אפיקורסות לתיאבון ועבריינות להכעיס לא היו מעולם מדרכי הבניה בעם ובארץ. ומי שתמה על פֶּשֶט חרדי שהופיע בזרם החינוך של העובדים אינו אלא מעיד על עצמו, כי לא ראה מעודו קשת מלאה על כל גווניה.

המבצע החינוכי הכביר העומד לפנינו בפרק קיבוץ הגלויות – ספק אם עדיין אנו תופסים אותו למלוא היקפו ולכל עומקו ודקותו.

אם זו תהיה גישתנו למהות החינוך שלנו בכללו, הרי נבין כולנו כי אין כל הגיון ואין כל טעם להאכילנו רוֹש ולענה, טענות וערעורים שלאחר מעשה, על עסקי הרישום, כי אם יש לקיימו מראש בהידור של כבוד. אתם, הרשמים למקומותיכם, חייבים לראות את עצמכם בפעולתכם כנאמני החוק וכשליחי המדינה.

ואשר לצעדים הטכניים, הרי נתון לפניכם החוק על סעיפיו, התקנות המשלימות לחוק וההוראות לקראת שנה זו – וכל דבר מוקשה ישָאל נא ויֵעָנה.

אדר ב' תשי"א.

בפתיחת תערוכת אמני ישראל במוזיאון תל־אביב

התחלה נאה, כי היא התחלה של מעשה. פתחתם את שערי התערוכה הזאת לכל אמן, אשר רצה לשלוח אליה את יצירתו, אם מן העיר ואם מן ההתישבות ואם מן המעברה. בדרך זו יצרתם איחוד כולל – והנני לברכו, כי יהיה בר־קיימא.

יש לנו כיום במדינת ישראל בעיה ציוּרית גדולה – ממזג גלויות סַסגוֹניוֹת להרמוניה של צבעים, אשר יצטרפו לדמות נאה של עם מקובץ, עתיק־צעיר. ולכם – שליחות.

בשיחתי הראשונה עם הממונים במשרד החינוך על מדורי השירה והנגינה והציור ועם אנשי המשחק הבמתי אמרתי: אל תצטמצמו עוד בתחומים שמלפני קיבוץ הגלויות, כי אם צאו ובואו אל המעברות ואל המחנות ואל ישובי העולים ותהיו שם לבני בית. למדו את הצעירים ואת הצעירות ראשית אמנות ובדרך אגב גם קצת עברית וידיעת הארץ והמעשה אשר נעשה בה עד הלום. בדרך הזאת תעשירו גם את החרט ואת המכחול שלכם – ותעשו גם שליחות גדולה, תרבותית.

אדר א' תשי"א.

בכינוס לחינוך חקלאי במדרשה החקלאית

צר לי מאד, כי לא יכולתי להיות נוכח כל השעות של הכינוס. הייתי רוצה לשמוע וללמוד הרבה יותר מאשר הספקתי בשעה האחרונה בהקשיבי לדבריהם של החברה עדה מימון ושל החבר אריגי ושל יוסף שפירא.

ובדבר התביעות שהופנו כאן אלינו להרחבת החינוך החקלאי יש לי, קודם כל, תשובה קצרה: אני מסכים. ולאחר שאני מסכים, רצוני להגיד כי לרבים מאתנו, ולי בתוכם, דרוש כוח־דמיון רב כדי לתפוש את כל היקף המשא שנפל עלינו בשנים אלו. מבחינת חינוך חקלאי, הייתי רוצה, קודם כל, לתת חינוך לאלה היושבים על האדמה, לאלה שמילאו את הארץ. מדי עברי בארץ ומדי ראותי הטורים הארוכים של הבתים ואת אורותיהם בלילה – לבי מתמלא הערצה. עברתי במקומות האלה עשרות אחדות של שנים – ואני רואה שמילאו את הארץ! הייתי רוצה איפוא שינתן חינוך לילדים היושבים במקומות החדשים האלה, מקומות שאינם לא עיר ואפילו לא מושבה ותיקה, כי אם ריכוזים חדשים. והרי הילדים כאן שרויים עוד בחוסר כל: לא מורה כהלכה (לא לחקלאות; לאלף־בית!), לא ספר, לא ספר תנ"ך ולא ספר לימוד של חול. במידה גדולה אין עוד לא ספסל ולא כסא, לא לוח ולא מחברת ולא עיפרון. תיאור זה איננו מוגזם. זהו המצב הקיים בחלק גדול מן הריכוזים החדשים.

והיות ואנו מוסיפים עליהם – וכן ירבו! – הרי צריך לרדוף אחרי המציאות הזאת ולהדביקה. זה כששה חדשים אשר אני עושה רק דבר אחד: אני מנסה לרדוף אחרי המציאות הזאת, שהיא מבורכת, והייתי רוצה להדביקה, לו רק מבחינת הדברים ההכרחיים הראשונים. אילו הצלחתי לבצע זאת, הייתי סבור שמילאתי את חובתי. 

היות וחברה עדה הקפידה להגיד דוקא בלע"ז “מיניסטרים”, אני רוצה להגיד לה, כי לא המיניסטרים הם הנתבעים, אלא המדינה. כי מה יעשה המיניסטר כשהמדינה קובעת לו תקציב “כדאֶשתקד'” – ויהודים הוסיפו לו? והלא דוקא אשתקד היה המצב בכל רע, ואי אפשר בשום פנים להשלים עם המצב של אשתקד! ואני מדבר רק על דברים שבלעדיהם אי אפשר, שבלעדיהם אין לנו רשות לשבת בבית הזה. ובכן, בעלת הדברים היא – המדינה. ואם כך – אין כמעט הבדל אם הצינור הוא המשרד החקלאי או משרד החינוך. אין כל הבדל. ואני מודה: אין לי יצר “אימפּריאליסטי”, כי דוקא משרד החינוך ימלא את הצורך הזה. ודאי: אילו עיינות ומקוה־ישראל והמדרשה החקלאית וחַוַת רחל ינאית היו יצירות המשרד לחינוך – וצרכיהן עליו – הייתי חושב זאת לתפארת למשרד. אבל גם אם יקום הדבר במסגרת המשרד לחקלאות, אברך – כשר החינוך – על הדברים.

המדינה, בשנים אלו, צרכיה מרובים, ואני מפחד להגיע גם לסיפא דקרא: “ודעתם קצרה”. נדמה לי כי נתקיימו בנו שני הדברים גם יחד. מכל מקום, כאחד מחברי הממשלה, נראה לי כי אין אנו מאַזנים יפה את סיפוק הצרכים שלנו עם סיפוק ההכרחיוֹת לסוגיהן השונים.

אנו מוציאים, לדעתי, יותר מדי כסף מסביב לענינים ופחות מדי – לענינים עצמם. זוהי אחת מנקודות־הביקורת שיש לי עלינו, על עצמנו. נראה לי שלוּ היינו מסובבים את הענין בפחות משרדיות והיינו עושים את הדברים ביתר פשטות, בפחות תזכירים ואַנקיטוֹת – כשם שהיינו עושים אותם פעם – היינו משיגים יותר.

חוששני כי בקרב המדינה נסתבך משהו מעודף של משרדיות. הייתי מוכן ללכת ברצון עם כל כינוס, אשר היה נוטה לדרוש מעצמנו (ואנו הננו, בכל זאת, הגורם החשוב במדינה הזאת!) להעביר קצת תחת שבט הביקורת את הריבוי העצום של גינוּנים משרדיים: חדרים, טלפונים, מזכירים ומזכירי־מזכירים.

אני גם רוצה להאמין כי עתידים אנו למצוא דרך לפשט קצת את העשיה שלנו במדינה ולבצע בדרך קצרה יותר את הדברים הקשים המוטלים עלינו, שהם באמת קשים.

ואגיד עוד משהו. אשר לא הייתי רוצה כי תפרשוהו כרצון להעתיק מכתף לכתף, אין זו מידתי. יש כמה דברים אשר המדינה חוסכת עכשיו להסתדרות, יכולה לחסוך להסתדרות, גם חוסכת. הנה שמענו לא מכבר, כי הועד הפועל של ההסתדרות חיסל את קרן חוסר־העבודה. הייתי ביוזמי הקרן הזאת ואני יודע כי זאת היתה בשעתה קרן־הצלה, כאשר היינו רק הסתדרות ורק ישוב והיו לנו אלפי מחוסרי־עבודה, ולא היתה כל מסגרת אחרת לדאוג להם. וכשיצרנו אז, ב־1936, את קרן חוסר־העבודה – היתה זו לברכה רבה. והנה עכשיו המדינה, בכל זאת, מזילה עשרות מיליונים לירות לתעסוקה והיא יוצרת נפלאות בשטח זה. כל הכבישים הללו, וכל הבניה העצומה הזאת – הרי הם: תעסוקה. ולנוכח המדיניות הזו – קרן חוסר־העבודה אולי לא יכלה כבר למלא תפקיד רב.

וגם זאת: הרי הולכים אנו לעשות במדינה התחלה של ביטוח כולל, למחלה וליתמוּת ולאַלמנוּת ולנכות ולכיוצא באלה. כל אלה היו ענפי פעולתה של הקרן לחוסר־עבודה. וגם בענין קופת־חולים מסייעת כבר המדינה עכשיו לא מעט ובודאי תוכל ותוסיף במשך הזמן להגדיל את חלקה.

והנה יש דבר אחד, אשר לפי שעה, ואולי גם לתמיד, חייב ציבור הפועלים לא להרפות ממנו ולהשקיע בו יותר מאשר השקיע בטרם מדינה ובטרם קיבוץ גלויות – החינוך לחקלאות, החינוך החלוצי המובהק! היש עוד דבר אשר כל כך יהיה חשוב לציבור הפועלים ולהסתדרות לאחוז בו? וכמה חשוב למדינה כי יימצא בתוכה גורם – נוסף – אשר הענין הזה יהיה אחד הענינים הראשיים בפעולתו!

על כן אני אומר: המדינה היום מותחת את כוחותיה עד הקצה. המאמץ שלה הוא בדרך כלל מאמץ עצום. אם הוספנו כבר משפחה יהודית על כל משפחה ותיקה, הרי זה מאמץ כביר; עם כל העזרה שאנו מקבלים מהחוץ ועם כל התקוה לקבל עזרה גדולה יותר, הרי זה מעשה אשר לא היה דוגמתו ואין לחשוב כי יהיה בעולם דוגמתו – שלמדינה בת־יומה של 600,000 יהודים ייכנסו במשך שנתים וחצי עוד 600,000 יהודים! זאת מתיחת כוחות רבה לאין שיעור, ועל כן היה חשוב מאד כי ציבור הפועלים, אשר השתחרר מדאגה לחוסר־עבודה, – ועניני בריאות ונכות ומחלה הולכים להיות גם הם במידה גדלה והולכת על המדינה – יקדיש כוח רב לענין החינוך לחקלאות.

אני יודע כי גם ההסתדרות היא רבת צרכים וגם היא עמוסה, וגם חייה אינם קלים. ואף אני, כשאדבר על הקנית הלשון, למשל, לא אוכל לשחרר את ההסתדרות מן הדאגה הזאת – והיא גם לא תוכל להשתחרר ממנה, כי להסתדרות נחוצים חברים אשר תוכל לדבר אליהם. אם היא לא תוכל לדבר אל החבר – אבד סיכויה. ואף על פי כן נראה לי, כי בנקודה הזאת, בהפנית מרץ ההסתדרות למפעלי החינוך החקלאי – יכול וצריך הכינוס הזה למלא תפקיד. לא בלי המדינה; עם המדינה, וברצינות!

ועוד מלים אחדות בשטח החינוך. אני שר חינוך צעיר ועדיין אינני שליט בכל מלוא השדה. ברם, אל נשכח כי יחד עם קיבוץ הגלויות החלטנו על חינוך חובה חינם. והרי דבר זה נותן לאדם העובד תוספת חשובה מאד למשכורתו! הטלנו עלינו את הענין הזה בשנה השניה לקיום המדינה, ואנו צריכים למלאותו בשעה שהנוער שלנו נמצא בצבא. גומרי בתי־ספר תיכוניים, רובם ככולם, הם בגיל שמונה־עשרה, בגיל הצבא. הם נלקחים לצבא. מהם רבים עושים שם עבודה חשובה של השכלה ותרבות וחינוך והנחלת הלשון – וגם עושים לבטחון. גם הנוער הבא אלינו בגיל זה מן הגולה – אף הוא הלך לצבא. ואנו עומדים לא רק בפני שאלה של כסף, של בנינים, של כלים, כי אם בפני שאלה מסוג אחר לגמרי: מהיכן נקח מורים?

ועדיין אין אני רואה פתרון. אני מחפש אותו, אבל עוד לא מצאתיו. כמובן, אנו יכולים לחכות שלוש שנים, עד אשר אנשים יצאו מהצבא – אבל מה נעשה במשך שתים־שלוש השנים הללו? מאין נקח מורים ומורות?

באלף דרכים אנו הולכים להכשיר מורים ומורות וגננות – הכשרה מהירה. אנו חושבים עכשיו על תכנית גדולה של הכשרת־קיץ, לנסות לרכז גילים קשישים, לתת להם הקלות שונות, על מנת שיוכלו ללכת להכשרה ואחר כך – להוראה. לא בערים ובמושבות, כי אם במקומות החדשים. ומבחינה זו יש לי איזו תביעה שכנגד. לא סיפרתי זאת רק כדי להשיח את הדאגה. לי לא ברור, שאין למצוא בישובים הקיימים שלנו, בהסתדרות (נכניס בזה גם את חברינו העובדים בפקידות וגם את הפועלים בבתי־חרושת) אלף בחורים ובחורות שהיו יכולים לשתי השנים האלו, או לפחות לשנה אחת, לתת לנו כתף בשטח ההוראה. אני יודע כי אין אתנו הולכי־בטל, אבל אם הגיעו הדברים לידי כך שיש לנו קיבוץ גלויות, יש לנו חוק לימוד חובה חינם (ואף אלמלא היה לנו חוק זה, היה לנו הכרח לא להשאיר את הילדים בטלים: שנה אבודה לרבבות הילדים האלה – הרי תתנקם בנו שנים רבות!), אם באו הדברים עד הלום ואנו איננו יכולים להחליש את כוחות הבטחון שלנו, ואנו מוכרחים לקיים את הצבא כמתכונתו, האין למצוא במחננו אלף קשישים, אשר יבואו לעזרה בשטח ההוראה? אני מדבר על לימוד אלף־בית, על לימוד ראשית קריאה בספר, על משהו ידיעת הארץ, על משהו שיחה, על משהו חינוך, להיעקר נדבה לשנה אחת ולתת את השנה הזאת ממש לתורה.

אני מפנה תשומת־לב המכונסים כאן לצורך הבוער הזה. הייתי רוצה כי יקום חיל של אלף מורים, מתוך הישובים שלנו בעיקר, גם מתוך בית־ החרושת ומתוך הפקידות, ושילכו לעשות במעברות ובמחנות ובישובי העולים את השנה הזאת. הייתי רואה בדבר הזה לא רק ענין של לימוד ותורה, אשר הוא ענין גדול, כי אם גם צעד חשוב – אולי מכריע – לקראת אותה המטרה, אשר אנו שואפים להשיגה בחינוך לחקלאות. רצוננו לחבב על הילד, לחבב על הנער, על הנערה, את עבודת השדה, את חיי העבודה. זאת באמת אין לעשות על ידי “געדוּנגענע קדיש’ים”. אילו הגדוד הזה של אלף איש ואשה היה הולך למקומות אלה – הריני בטוח כי הוא היה מחנך לחקלאות. בעצם מציאותו ובעצם עבודתו בתוך הציבור הזה היה מחנך. וקשה לי להבין: האומנם כל כך דלוֹנוּ, לבלי יוכל קום חיל כזה של אלף איש ללכת לאותם 500 המקומות החדשים. שנים למקום?

הרבה שנים חיכינו: מי יתן לנו עם, עם כמו שנאמר: המוני אנשים, אשר בפעולה תרבותית־חינוכית נוכל להעלותם, להתעלות אתם, להתקשר אתם ולהתמזג אתם! וכאשר זה בא – אנו כאילו משותקים. אנו יושבים כל אחד בפינתו, במקומו. העם ישנו – אבל המעשה איננו.

ואם לא תבוא עזרה כזאת מן הצד שלנו, מהתנועה, מעובדי התנועה – כיצד נמלא את חובתנו, כיצד נקיים: “הבאים יַשרֵש יעקב, יציץ ופרח ישראל – ומלאו פני תבל תנובה”.

ניסן תשי"א. 

בכנס מורים בירושלים

בעוד כחודש ימים תמלאנה שלוש שנים למדינת ישראל – וכמעט שהתרגלנו כבר לא לנס של מדינת ישראל, כי אם גם לנס של קיבוץ גלויות.

חלומנו, עם יסוד המדינה, היה להכפיל את הישוב העברי בארצנו במשך 4 שנים – והנה היה החלום הזה לממשות במשך פחות משלוש שנים וכבר אנו רואים בעיני בשר את העליה של שנות המדינה משתווה למספרנו בארץ ביום הקמתה.

בחיי עם, כבחיי יחיד, לא כל השנים שוות. מידת הזמן היא מידת התנועה אשר חלה בו. אם נשוה, מבחינה זו, את שלוש שנות מדינת ישראל לשלושים שנות המנדט – 1918–1948 – ואם אפילו נתעלם מהעובדה כי הצהרת בלפור מצאה כבר בארץ־ישראל כ־60 אלף יהודים, הרי ברור כי בקצב שנות המנדט חיינו כבר שלושים שנה, כלומר: חיינו כל שנה עשר שנים!

במלים אחרות: כדי להדביק את קיבוץ הגלויות, עלינו לעשות בשנה אחת מעשה של עשר שנים קודמות.

גם בחינוך אינני רואה את מרכז הכובד בחוק, אלא בחובה, בצורך, בהכרח להדביק את העליה החיה.

בשנת 1950 היו במדינת ישראל בני גיל 14 שלושים אחוזים. זאת אומרת, התפקיד של החינוך איננו קטן, גם אילו היו כל הילדים נולדים לאבות יודעי עברית ומדברים עברית ומעורים בתרבות העברית.

יש להודות לעצמנו, כי בשלושה־ארבעה דברים עשה הישוב התחלות גדולות, בבנותו את המוסד בכוחות חלוציים נאמנים:

א. בהגנה, ב. בחקלאות, ג. בחינוך, ד. בהחיאַת הלשון.

הנצחון במלחמה על צבאות המדינות, הסובבות אותנו בשלושה עברים, לא יכול היה לבוא בשום פנים, אילמלא קדמו שנות השמירה וההגנה החלוצית.

ואילמלא החקלאות העובדת לא היינו יכולים להשריש את רבבות הבאים, בלי נסיון של עבודת אדמה ושל עבודה בכלל.

בחינוך הילדים גבר הישוב על מעצורי לשון ועל נטיות לחינוך בשפות זרות: צרפתית, גרמנית, איטלקית, אנגלית ועוד. ולפיכך יש לנו יסוד לקוות, כי גם בעלית קיבוץ הגלויות יקוים הפסוק: “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”.

ואשר עשו מחיי הלשון – הבלשנים, המורים והפועלים המתישבים – הוא העמוד התיכון לגאולתנו מבליל שפות ולשונות ולהיתוּכנו לעם אחד.

אם נגש מקרוב לענין החינוך נראה שלושה אָפקי פעולה עיקריים לפנינו:

א. גן־הילדים, ב. בית־הספר, ג. בתי־הספר לנערים אשר בילדותם הופנו למלאכה, מחמת עוני ודחקות, והם חסרים את חוק הלימוד היסודי.

לימוד החובה, או נכון יותר: חובת הלימוד, פועלת כבר בכל שלושת האפקים האלה: בגן־הילדים – מגיל 5, בבית־הספר – עד גיל 14־15, נערים עובדים חייבים למלא את חסרונם – עד גיל 18.

הצרכים הבוערים הם: דירה, ריהוט וציוד, ספרים ומכשירי־כתיבה – ועל כולם: מורים ומורות!

היש בקיפולי קיבוץ גלויות חומר המוכשר לקבל לידיו מלאכת הוראה במחנות ובריכוזי העולים הנשארים, לאחר שניתנה לו במשך הקיץ הזה הזדמנות להתכונן ולהשתלם, הן בידיעת הלשון והן בלימודים אחרים?

ראיתי במחנה אחד, על יד קרית־מוצקין. בסביבת חיפה, כיתת אנשים מעולי עיראק, שוקדים על הכשרתם כדי להמשיך במדינת ישראל במלאכת ההוראה, אשר היא היתה מקצועם, ברובּם הגדול, גם בעיראק. לנו דרושים כמועמדים להכשרה כזו לא פחות מאלפיים איש ואשה – ועוד הקיץ.

זוהי, אליבא דאמת, שאלת השאלות לגבי גורל חינוך ילדי העולים בשנת הלימודים הבאה.

סיכומי שנת החינוך, תשי"א, הם כאלה:

בית־הספר היסודי העממי, מחוץ לבתי־ספר תיכוניים, מקצועיים וגבוהים, כלל בשנה זו מאה וחמישים אלף, בתוך זה ארבעים אלף ילדי עולים. גן־הילדים כלל כחמישים אלף. בתוך זה כעשרים אלף ילדי עולים. בסך הכל איפוא כמאתים אלף. כן ירבו! יש להוסיף על המספרים האלה עוד עשרים וחמשת אלפים – ילדי הערבים.

כמה מורים ומורות וגננות נושאים בשנה זו בעול החינוך? למעלה מאחד־עשר אלף.

אבל חינוך הילדים מהווה את מרכז הענין, המוקף בעיה ניספת: בעית הנחלת הלשון לכל העם. המיזוג התרבותי הגדול הנדרש מחייב תנופה גדולה של עבודת לימוד והנחלה באלף דרכים, למען הקל על האבות ועל האמהות ועל הקשישים בכלל את ההשתרשות בקרקע הלשון והתרבות של המדינה.

יודעים אנו את היסורים של אנשים באים בימים, כשגורלם מטיל עליהם רכישת לשון חדשה והתאקלמות בתנאי חיים חדשים מעיקרם. אנחנו פגשנו לא מעט בני דור ראשון להגירה לאמריקה, או לדרום־אפריקה וכיוצא בהן, אשר גם לאחר עשרים ושלושים שנות ישיבה בארץ החדשה לא הצליחו לסגל להם כראוי את הלשון החדשה. לא יתכן כי נתן לדברים להתגלגל כך, כי קיבוץ הגלויות יהיה במולדת זמן רב נטוּל לשון ויתפרנס מיניקה דלה מעתוני לעז ושרידי תרבות של מנַדיהם, רודפיהם, צורריהם ומשעבּדיהם.

בלי ממזג לשוני ותרבותי עדיין אין עם! ובלי עם – גם בטחון המדינה אין לו על מי להישען.

סַלוֹנוּ דרך חדשה ללימוד עברית למשכילים. יש הצלחה רבה באוּלפנים המיועדים למשכילים. נכפיל את האולפנים האלה וּנשלש אותם, אך יש צורך גם בהרחבת דרך הקליטה הלשונית התרבותית להמונים כולם.

לעזרה – ולעזרה גדולה – קרואים האמנים: אנשי הבמה והמחזה, אנשי הקריינוּת הטובה, אמני הזמרה והשירה, גם אמני הנגינה והציור. יש לבקש ולמצוא נסיבות חדשות כדי להקנות בעזרת צלילי השיר והמשחק, בבת אחת, לאוכלוסיה של עולים, את הרגשת רוח השפה ולעורר בלבם חיבה לצלילה ורצון לסגל להם את הדיבור והקריאה במאמץ גדול. ישנם סימנים כי אין זו מליצה ריקה: זה יתכן – כי הדבר תלוי בפעולה.

ניסן תשי"א.

בעצרת יום הילד היהודי בירושלים

נוער יקר, אחים ורעים!

לא באתי להוסיף נאום על עלית הנוער; רצוני לספר משהו. דוקא בימים האחרונים נזדמן לי ללמוד משהו, מעין עדות חיה, בתחום עלית הנוער, בדרך הליכתי מירושלים לתל־אביב. היום נטה לערוב ובמקום המיועד לעמידת הממתינים לנס של כלי־רכב – שהייתי קורא להם “נוֹעים ונוֹעוֹת” – ראיתי עלם אחד רך, יפה־פנים, עומד בצניעות רבה, גם אינו מעיז להושיט יד, ושני צרורות, לא מזוָדות מבריקות, משני עבריו. אם כי היו הממתינים גם במדים, העליתי את העלם הזה. והנה סיפור:

הוא בא מאחת הישיבות בירושלים. למד שנתים וחצי. כיום בן שבע־עשרה, עוד לו שנה עד לשירות הצבא.

– ולאן אתה הולך? – הוא הולך לאחד הקיבוצים בפרוזדור ירושלים להמשיך בעבודת ההכשרה שהתחיל בה. הוא מקווה שיינתן לו להמשיך במשק עד לשירות בצבא. יליד פולין; בן 8 היה כשלוקחו הוריו למקום אשר ממנו לא שבו. הוא ברח לשדה, ניצל, אבל גם הוא נתגלגל כעבור זמן מסוים למחנה, לאחד המחנות, ולא הספיקו לאבדוֹ, עד שבאה מפלת הצורר והוא הוכנס לבית־יתומים. כעבור זמן־מה בא אחד הגואלים, שהם רבים, וזכות כולם היא הזכות הזאת, ולא אזכיר את שמו, וגאל אותו מבית־היתומים והביא אותו לארץ רומניה. מארץ רומניה הוליך אותו גורלו להולנד.

– ואיך עלית לארץ־ישראל? – התשובה היתה קצרה מאד: – בעלית הנוער.

והנה נתמלאתי חיבה למפעל שהיתה לו הזכות להציל את העלם האחד הזה. עלם זה הריהו מן אותם אלפים ורבבות נערים ונערות שהועלו לארץ. ואני יכול להגיד בפה מלא: תוספת יקרה היא לעבודתה הברוכה של “הדסה”, הפעולה בעלית הנוער!

ניסן תשי"א. 

לימי הזכרון

יש מקור אחד עמוק, ממנו ינקו שניהם יניקה בלתי־נשכחת. מהו המקור הזה? הדלות. שניהם – ילדי עניים, ילדים לבתים אשר הדלוּת הישראלית המדולדלת שמה עליהם מצור:

"בַּעֲשׂוֹת אָבִי חֹל אֶת שַׁבַּתּוֹ מֵעֹנִי:

מְחֻסָּר הַשֻׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם־חַלּוֹת;

הַמְּנוֹרוֹת חֲבוּלוֹת, בִּמְקוֹמָן עֲשֵׁנִים

מְעוּכִים בַּטִּיט נֵרוֹת רָזִים אֲחָדִים

מַרְקִידֵי הַכְּתָלִים; וְשִׁבְעָה יְלָדִים

כֻּלָּמוֹ רְעֵבִים וּקְצָתָם יְשֵׁנִים,

יָסֹבוּ הַשֻׁלְחָן; אִמֵנוּ עֲגוּמָה

לְקוֹל תִּתָּם שָׁלוֹם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת;

וּכְאָשֵׁם עַל־חֶטְאוֹ, עָנִי וּנְכֵה־רוּחַ,

בּוֹצֵעַ אָבִינוּ בְּסַכִּין פְּגוּמָה

עַל פַּת לֶחֶם שָׁחוֹר וּזְנַב דָּג מָלוּחַ –

עוֹדֶנּוּ לוֹעֲסִים וּבְטֶרֶם תִּכָּרֵת

הַפְּרוּסָה הַטְּבוּלָה בְּמֶלַח מִפִּינוּ,

הַפְּרוּסָה הַחֲמוּצָה, הַפְּגוּמָה, הַתְּפֵלָה,

נְעַלְּעֶנָּה בִּדְמָעוֹת כַּעֲלוּבִים וּגְזוּלִים,

וּזְמִירוֹת נַעֲנֶה בְּקוֹל אַחֲרֵי אָבִינוּ

מִבֶּטֶן הוֹמִיָּה, מִלְּבָבוֹת חֲלוּלִים –

אָז נִטְפַּל הַצְּרָצַר גַּם־הוּא לַמַּקְהֵלָה."

דבקותו של חיים־נחמן בשרשי מעשיהם של החלוצים בארץ־ישראל באה כתשובה לדלוּת ישראלית זו, דלות אורירית, נטולה מן הקרקע, חדלת־כּל. תשובת המשקל של יוסף־חיים לדלות זו – הזדהות עם נושאי הסבל, טעימת כל טעמי העוני ומיצוי כל עסיסיו וחתירה נאמנה, מתוך פשטות שבפשטות, לתיקון חיי היהודים ולתיקון סדר עולם שטוּתי זה:

"הלא כן הוא הדבר, אחא. הלא יתירות הן הטענות הארוכות. קשים באופן מוזר ובלתי מובנים באופן מוזר, לחלוטין בלתי מובנים (ירוֹק על הפוזיטיביסטים, ההיסטוריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!) הם חיי האדם על פני האדמות. באמנה, אינני יכול לזוז מנקודה זו. ברם, לית ברירה, אם רק רוצה אני לכתוב לך: מוכרח אני לזוז קצת להלן ולהוסיף, שאיך שלא יהיו קשים חיי האדם, האדם בתור בן־איש, ילוד־אשה, הרבה מרירות מתוַספת לקושי זה, שהוא נצמד אל התנאים השטוּתיים של העשירות העניה השוררת בעולם, אל ההכרח ליגע יגיעת הסוס במחנק־האויר של בית־הזיעה בעד לחם ומי־נזיד־עדשים – וגם זה לרכוש לו רק מזמן לזמן! קיצור הדברים, מתקשה ההויה, יקירי, כשעוד אין בה לפחות מעט חופש יחוסי, מעם ששון בטחה, מעט גיל רעננות וריח שדה, אשר בירכוֹ אלהים.

השליך הס! לא טוב לכל. אולם רע מזה לזה האינטליגנטי במקצת. לזה האיסטניסי פורתא, לזה בעל הבחינה של “יוסף דעת”. ומר מזה כשהדחקות החמרית, השטוּתית, גדר לך… כשהעניות והדלות הפשוטה כפויה על כולך. ומה אם בנוסף לזה הנך גם יהודי? יהודי… יהודי. הוי! בריה זו, הטובעת ברוֹק, ולדמה אין אפילו ערכו של רוק; בריה שהנה לחרפה ולמשא על כל וקודם כל – על עצמה; בריה, הנטפלת לרצונה ובעל כרחה בכל מקום – ובכל מקום צורת “חוזק” לה; בריה שאינה יוצרת מעולם את הצריך לה לעצמה ואינה נהנית לעולם מפירות עבודותיה. בריה, שכל מקום ומקום גלוּת לה ושאין לה לא רצון, לא אֱיָל ולא תקוה לבוא אל מקום אשר לא גולה יהיה. בריה שאין לה שפה משלה ולה, שאין לה חיק טבע ונאות שדה קרובים לה, שאין לה כתבים גדולים מאחים גדולי רוח ואין לבות חמים מאחיות יפות מראה; בריה שאין לה לא שמַיא ולא אַרעא, שאין לה כלום, כלום, בהחלט לא מאומה, במה לחיות, בהחלט, לא פינה לך לברוח".

(הקדמה, כרך ו')

פירושו זה של יוסף־חיים לדיבורו השירי של חיים־נחמן:

“אָבִי – גָּלוּת מָרָה, אִמִּי – דַּלּוּת שְׁחוֹרָה”. (כוכב נדח)

ראוי הוא להיקרא שוב דוקא בימים אלה, כדי לחוש בכל מתקוֹ את האושר כי נחלצנו – ותהיינה הסכנות בדרכנו אשר תהיינה – מהיות עוד דוגמה לתיאור זה.

יוסף־חיים, הצולל בחשכת תהום רבה, היה ער ורגיש לכל זיע שירי של חיים־נחמן, משל אמודאי זה השרוי במעמקי ים – וחבל חייו הופקד בידי הלה, הנאמן, העומד באוֹר. 

ואולי הופקד החבל בידי שנַים, שהם אחד: חיים־נחמן מעבר מזה – והשיירה, זו שהפליגה אל המעשה הפשוט, הגדול והממשי, מעבר מזה. על כן, כשנעדר טרומפלדור מן השיירה, הורעשו כל מיתרי־לבו של יוסף־חיים – והוא אשר קרא עליו: “אשרי מי שעמד בד' אמותיו”. וחזר וקרא עליו: “אשרי מי שמת – ותל־חי למראשותיו”. והדברים – אלה ואלה – נחרתו בלב כל המחנה, כשם שנחרתו אחר כך דברי האמת והצדק הנבואיים, אשר לב אנושי גדול, טרם ידוּקר, נתן להם מבּע:

"אנחנו רצינו להושיב אדמות בור במהגרים יהודים, להקים ישוב יהודי עובד, נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו. לא מצרות עין בו התרעמנו על שהוא ממלא את הנקודות הישוביות היהודיות, כי אם מכאב עליו, על שהוא מוכרח להישכר בבישליק, ועל אחינו השוֹכרוֹ, על אחינו שאינו עומד ברשות עצמו ועל שהניצול הוא כתנאי הכרחי לקיומו. עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי ישראל, וביניהם, פועלי ערב.

ואולם רחוק רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקצים בנו, אינם יודעים מה שהם עושים, שופכים את מיטב דם האנושיות. ירָצו קרבנותינו!

ואשר למושלים, לנציבים, לפילטוסים – הם לעולם ישאלו אותנו בבוז ובלעג: מה היא האמת? ואנחנו תמיד נדע אותה וניצָלב. זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב.

אלהי אמת, תבוא מלכותך!"

טוב כי נגאלנו ואין חיינו תלויים בדברי תוכחה אלה לשכנינו. אף טוב כי נזכרם ולא נשכחם.

ניסן תשי"א.

 

עם יסוד בית־התרבות לפועלי ירושלים

והקדשתו לזכרו של אהרן רבינוביץ

נשאתי בתפקיד מזכירה הכללי של ההסתדרות. כשנשא אהרן רבינוביץ באחריותה של מועצת פועלי ירושלים. חימדתי ברוש זה, שעלה בסלעי ירושלים – והעתקתיו לועד הפועל. אני אומר: “העתקתיו”, ואין אני אומר: “נטעתיו” – הוא נטע את עצמו. הכוחות הנאמנים, אשר ראשיתם הופיעה כבר בירושלים, התלבלבו מהר בשדה המורחב, אשר קצותיו נגעו לתחום הבינלאומי.

נצר משורש ר' חיים מווֹלוֹז’ין, היו בו, לאין ספק, כוחות מוֹרשה גנוזים. תלמיד־חכם, נקי־הדעת, איש־השיטה, איש ההסבר ההגיוני ואיש המידות החבריות הנעימות – היה לקברניט מחונן לספינת האיגוד המקצועי ההסתדרותי, אשר לא ידעה יום שקט מעודה, קברניט מחונן ונועז.

בשנות הסטודנטיות שלו היה לו הכבוד להיאסר שתי פעמים בפטרוֹגרד על ציונות ולהישלח בפעם השניה לארץ גזירה (סיביריה, צֶ’לאבּינסק), “בלי חילוף לארץ־ישראל”, והיה לו הכבוד להיאסר בירושלים עירו ולהיכּלא בבית־הסוהר שלה, בימי מאורעות תרצ"ו, על עסקי נשק. באלה ובאלה עמד במלוא שיעור קומתו, גא וזקוף.

בית־תרבות לפועלי בירת ישראל ואהרן רבינוביץ – אין מעשה־זכרון נאה מזה. ואחד במאי כיום ירית אבן־הפינה לבית הזה – מוסיף כבוד ויקר לזכרון.

ניסן תשי"א.

אני נושא ברכה כפולה למוסד רב־הפנים – המרכז החינוכי על שם הרב מאיר בר־אילן – אשר לחנוכת בנינוֹ נתכנסנו כאן.

ברכה כפולה על שום מה? מאיר ברלין – ברכה לזכרו הדגול של הרב, אשר את שמו ישא המוסד הזה – אחד מבעלי התנופה בציונות, ראש המדברים במחנהו החשוב, נותן כתף להנהלת הקרן הקיימת לישראל – ואחד מבני עליה שהם מעטים. היה לנו הכבוד לחיות יחד כאנשי ישוב וכציוֹנים משך שנים רבות, מתוך כבוד הדדי והוקרה רבה.

וברכה הנדרשת מאליה לרוח החיה שבהקמת המפעל הזה – מרת בתי גוטיספילד – אשר לזכותה מעשים רבים בהקמת שורת מפעלי סעד וחינוך חשובים. ברוך טעמה.

התנופה שבהקמת המוסד הזה – גם בית־ספר עממי, גם בית־ספר תיכוני, גם לימוד מלאכה, גם חקלאות, גם ישיבה וגם מוֹריוֹן להכשרת מורים ומדריכים – תנופה זו, תורנית וחינוכית, ודאי יש בה כדי לדובב בקבר עצמות כל גדול בישראל.

וברוך טעמם של מקימי הזכרון הזה.

ניסן תשי"א.

שידור ב“קול ישראל”

תלמידים ותלמידות!

בנים ובנות אתם לעם עתיק ולמדינה צעירה. אך גם היא, המדינה, איננה חדשה. העם נשא אותה בלבו כל 1878 השנים, מאז נוּתק חוט עצמאותנו – בתפילותיו, במועדיו, באמונתו הכבירה כי שוב ישוב לארצו, בשירתו ובחזונו, בעלית זקניו וישישיו, גאוניו ונושאי־כליו הרוחניים.

העליה הרוחנית הזאת, עליה מתוך כיסופי חיבה, דורות על דורות, ידעה גבורות ומסירת־נפש עד לאין שיעור. לא יום ולא חודש, כי אם חדשים רבים על פני ימים, משבריהם ונחשוליהם, בספינות־מפרש – ונשיקת עפרות הארץ החרבה, מתוך אימות שוד ורצח. הדמות בה נתגלמה העליה הרוחנית בכל יפעת סגולותיה – היא דמותו של רבי יהודה הלוי, אשר חצב מלבו את מרגליות השירה, המפארות בחן עולם קשרי עם ישראל למולדתו.

לפני שמונים שנה הצמיחה העליה הרוחנית הזאת צמח צדק: את הניצן הראשון לעליה של התישבות, אשר נקודת־המוקד שלה היתה עבודת האדמה והחיאת הנשַמות. מיסדי פתח־תקוה., מחיי השממה הראשונים, היו אנשים חרדים, יוצאי חומות ירושלים ועולי הונגריה, יהודים עזי־נפש ותקיפי־רצון – ובעקבותיהם באו אנשי ביל"ו, ובוני המושבות הותיקות. ודור שלישי להם – מיסדי כנרת ודגניה ומרחביה. והממשיכים הרבים, הבונים והנוטעים, מישבי העמקים וההרים, בכל קצות הארץ. הדבקות בעבודת האדמה ובחיי צדק – היא אשר בנתה את המסד למדינה והיא שהכשירתנו לעמוד בימי מערכה כאשר עמדנו ולהילחם לגאולתנו כאשר נלחמנו.

והנה שבנו היום להיות עם ריבוני, יושב על אדמתו, שומר בטחון גבולותיו בגופו, מכנס פזוריו ונידחיו מירכתי ארץ. זכור נזכור כי בני־חורין אנחנו ואוהבי דרור, כי רוממותנו היא רוממות רוח, כי הצדק הוא כוחנו ושלום עמים הוא חזוננו.

גם אלה מכם אשר עוד טעמו בשחר ילדותם מחנק גלויות, וגם אלה אשר מילדותם נשמו אויר גאולה – תנו יד יחד לבנות את מדינת ישראל הותיקה הצעירה על יסודות נאמנים, לכוננה על מכוֹני הטוב והנעלה, אשר רקמו נביאי ישראל, להקימה כמדינה עובדת, יוצרת, שוחרת דעת ואוהבת אדם. עולה במעלות העתיד האנושי ומגיעה לשלביו העליונים.

תחי מדינתנו!

יום העצמאות, ה' באייר תשי"א.