דוקא מן הצד ההוא של האוקינוס הופיע חזיון רב: אדם יהודי, שליח ציבור, אשר ראה את עצמו, הוא וחוגו, מתנגדים כל הימים לתביעת מדינה יהודית בארץ־ישראל, קם ללוות את שליח התנועה הציונית בשעה גדולה וקשה. על מנת להצטרף אליו ולהודיע במקום גבוה: צרת היהודים איחדה אותנו. לפני שלוש שנים, בכינוס האמריקאי היהודי בשנת 1943, היו שליחיהם בין תשעה־עשר הצירים שנמנעו מהצבעה, נוכח 496 שנתנו קולם לתביעת המדינה. גם הם, הנמנעים, תבעו במפורש ביטול הספר הלבן ופתיחת שערי הארץ לעליה לאלתר. ועתה, כשהגיעה לד' אמות שלי הבשורה, כיצד נהגו שליחי חוג זה הפעם, ברגע המכריע, בענין חיזוק תביעתנו לעצמאות יהודית בארץ־ישראל, ראיתי בעיני רוחי גץ חי ניתז מתחת פטישו העתיק של כלל ישראל.

ההתגברות בנקודה זו – בכוח השוֹאה הגדולה וה“לאחר־השוֹאה” האכזרי – התגברות נאמנה היא. בשטח מאה וחמישים שנה, מאז עלות שחר זכויותינו בקרב עמים, פזורים בקורותינו חזיונות הפוכים: הכרזת הסנהדריה הנאפּוֹליאונית, כי אין משיח חי לישראל (1806), עקירת “ותחזינה עינינו בשובך לציון” מסידור התפילה (1845), חגירת “רבני־המחאה” למערכה נגד מדינת היהודים לד"ר תיאודור הרצל ונגד הקונגרס הציוני (1897), החלטת “צענטראל פעראיין דוֹיטשר שטאטסבּירגער יודישן גלוֹיבּנס” על הוצאת הציונים מקהלם – כל אלה אמהוֹת־עמדוֹת־כחש: לבּנוֹת אין מספר…

הלכה מדינית ממשית, הלכה למעשה, נפסקה בניגוד לתפיסה זו – במתן הצהרת בלפור. אז, בשנת 1917, ביטא מר אֶדוין מוֹנטאגיו את עמדתם של כמה מאצילי היהדות האנגלית, אשר חתרו בכל כוחם למנוע את פרסום ההצהרה, בטענם כי “הקמת בית לעם היהודי תהיה בה משום פגיעה אנושה במעמדו של כל יהודי באשר הוא בעולם”. הלוֹרד בּלפוּר היה אז בעונים, גם ה“טיימס” הלונדוני.

כשעלתה על הפרק שאלת כלילת הצהרת בלפור במנדט והפיכתה לעובדה בינלאומיות, חזר ה“טיימס” לענין זה וכתב בו (חמישה־עשר באפריל 1920) דברים אחדים, שכדאי להעתיקם כאן, מקץ רבע מאה שנה לכתיבתם:

"בארצות הברית התביעה הציונית היא מעיקרה תנועה דמוקרטית, המביעה משאת־נפש ההמונים היהודים. להוציא את הסוציאליסטים הקיצוניים וקומץ קטן מקרב השדרות העשירות. גם בארץ הזאת הרוב המכריע הם מתומכיה הנמרצים של התנועה. וגם אלה שאין בדעתם לחזור בגופם לארץ־ישראל קיבלו ברצון את הצהרת הממשלה.

הצהרתו של מר בלפור, כמו שהיא, כללה – בגדרי המסבות הנתונות – את המדיניות הטובה והנכונה ביותר. היא עונה לתקוותיה הנלהבות של כל היהדות הציונית, אשר משאלותיה היא מן הדין שתדרכנה את הממשלה ולא מגמתה של קבוצת יהודים קוסמופוליטיים, אדירי־פיננסים, או של יחידים, שהם לעילא־בריטיים. ולבר מן דין, הן הובטחה הבטחה חגיגית ואין להפירה מבלי נזק לא יתואר – ומוטב לרשמה, אחת ולתמיד, בחוזה־השלום עם תורכיה".

מה רב הדרך בין הדברים האלה לבין המאמצים הבריטיים כיום: למצוא משענת יהודית לעקירת העיקר מן הבית הלאומי היהודי. ומהו העיקר? זה הוגדר על צד היותר טוב דוקא בגדרי־הצדק של מפלגת העבודה הבריטית. הועידה – 1943 – מכירה כי:

“על הנצחון להבטיח ליהודים זכויות מלאות, שויון מדיני, אזרחי וכלכלי, וזכויות לאומיות. היא מקיימת את המדיניות המסורתית של מפלגת העבודה לבנין ארץ־ישראל כבית לאומי יהודי. היא דורשת כי לסוכנות היהודית תינתן הסמכות להפקת מלוא הברכה מכוחה הכלכלי של הארץ לקליטת עולים, תוך כדי פיתוח הארץ, לרבות הכשרת הקרקעות הבלתי־פליחים ובלתי־נושבים. היא דורשת כי לעם היהודי ינתן מעמד שוה־זכות בין העמים החפשים בעולם”.

בפנים היהדות לא שיחקה השעה לקובעי המדיניוּת הארץ־ישראלית הבריטית המתנכרת: לא נמצאו שוּתפים יהודים להסגרת תקוַת ישראל האחרונה. קרה ההיפך: לעינינו נתקרבו רחוקים ונתלכדה עמידת כלל־ישראל – המיליונים החיים עם המיליונים השפוּתים לעפר־מות – לימין התביעה של מדינת יהודים!

הקנה, אשר נעץ נשיא ארצות־הברית בהודעתו האחרונה – מכוח העמידה השלמה של יהדות ארצות־הברית ננעץ. אם גם ינסו למוטטו – לעקרו מחלל המדיניות העולמית המעשית לא יוכלו עוד:

“הממשלה הבריטית הגישה לועדה את ההצעה של פרובינציות אבטונומיות, הקרויה תכנית מוריסון. בהודיעה עם זאת. כי הועידה פתוחה גם להצעות אחרות. בו בזמן הציעה הסוכנות היהודית פתרון לשאלת ארץ־ישראל בדרך יצירת מדינה יהודית בת־קיימא, אשר תהיה שליטה בעצמה בעניני העליה והכלכלה שלה – בחלק יאות של ארץ־ישראל, לא בכולה. היא דרשה עם זאת לתת לאלתר את מאת אלף הרשיונות לפליטים היהודים. ההצעה עוררה תשומת לב רחבה בארצות־הברית, על במות העתונות ובמות הציבור. מתוך הבירורים הללו באתי לכלל מסקנה, כי פתרון לפי הקוים האלה היה נתמך מצד דעת הקהל בארצות־הברית. אינני יכול לתאר לי, כי המרחק בין שתי ההצעות האמורות עצום הוא מכדי שיצליחו אנשי הגיון ורצון טוב לגשרו. לפתרון כזה היתה ממשלתנו יכולה לתת את דעתה”.

ב“משמר” – אותו “משמר” בו מכריז החבר אליעזר פראי ביום י"ח בתשרי ואומר:

“תכנית בילטמור, זו שנתגלתה לעיני כל כמקסם־שוא ויוזמיה מסתלקים עתה ממנה בלי כבוד”. –

מסכם סופרו מארצות־הברית שני ימים לפני זה את מכתבו במלים אלה:

“העתונות היידישית פירסמה מאמרים רבים המגנים נמרצות את נחום גולדמן, אף על פי כן יש בהצהרת טרומן משום נצחון לסוכנות היהודית ולנ. ג., אשר דרישתם למדינה יהודית הנושאת את עצמה אושרה פומבית”.

סופר שלא מבני־ברית מסופרי־הדור, ישר־הגיון, כותב במאמרו “יהודים וגויים”, בגליון “פלשתין פוסט” ליום 30 בספטמבר ש. ז., מתוך התנצלות על היותו מהפך קלות בענין חמור, כדברים האלה:

“היהודים מה יהא עליהם? כשאני לעצמי סבורני כי העולם צריך לחדול מלגלגל אותם ממקום למקום – וצריך שתינתן לעם היהודי הרשות, בגדרי גבולות מסוימים, לעצב בעצמו את גורלו. יש מהם הרוצים להישאר אזרחים של בריטניה או של ארצות־הברית או שאר ארצות בהן הם נטועים (ואין כל תימה בדבר: כך עושים גם בני עמים אחרים). יש חשים כי לא יהיו מאושרים אלא בהיותם אזרחים למולדתם העברית (הן גם זו לא תיפלא). ואיני רואה שום סיבה לכך כי שתי הקבוצות הללו לא תהיינה מרוצות גם שתיהן. תנו בית לאותם היהודים המרגישים כי הוא חסר להם; לאחרים, שאינם חשים בחסרון זה, תנו לחיות באשר הם. מן הפשרה הזאת ייהנו גם היהודים. גם הגויים”.

אכן. פשטותם של הדברים האלה היא היא עמקותם.

הולכת ומתישרת הדרך למבנה חדש של כלל־ישראל, אשר במרכזו תעמוד ציון הנבנית – מדינת היהודים המוּקמת. לא תהי נסיגה מזו, כי על כן חוֹתמה – אמת. לה – ההגיון המדיני, לה – הצדק הבינלאומי, האנוֹשי. היא – המוצא היחיד לשלום פורה בין היהודים לבין הערבים שבארץ ולבין הארצות הערביות שמסביב לה, היא – הבסיס הנאמן לברית מרצון, ברית שרירה, בין העם הבריטי והעם היהודי, אשר חזונו קוֹם יקום.

לטרון, תמוז תש"ו.