דמינו לאניה מטולטלת בין גלי זדון, כשנוסעיה זקוקים לרחמי שמים. מפציצים כבדים מלמעלה, ממרומים, מטילים עליה נפץ הרס ותבערה, והיא בסכנת־תמיד של התבקעות וירידה אל התהומות.
על מה ולמה? אין זמן לשאול, צריך לעשות ולהציל. בזאת חש כל איש ישראלי, אוהב עמו, בעל נפש ולב רגש.
איך חיים, איך צריכים לחיות אנשים ישראליים באניה מסוערת ומפוצצת זו? בפיו של איש בר שכל פשוט ונשמה יהודית יכולה להיות אך תשובה אחת: חיים לא רגילים, הם דרוכים ומתוחים, חיים מתוך גילויי אהבה של אחים לגורל אחד חיים של ריעות ואחדות, עזרה וערבות הדדית: חיים שאין בהם מקנאת אחים ושנאת אחים; חיים שאין בהם פיצול ופילוג לזרמים ולפלגים; חיים שאין בהם הלבנת פני חבר והטלת דופי בזולת; חיים שאין בהם רדיפת־בצע ורדיפת כבוד; חיים שאין בהם אחיזת עינים, גניבת הדעת, ניוון וירידה; חיים שאין בהם שיגרה, הסתגלות לשאננות והשתמטות.
כך שורת המוסר וההגיון נותנת. אולם רבים רבים מאד אינם מתפנים לתת שהות לדמיונם שיצייר לעצמו אניה סוערת כזאת. אולם צריך להזכירם את קורות האניה “רודי”, כפי שנרשמו בכרוניקה של שלהי שנת ת"ש: בשמיני לחודש יוני 1940 הגיעה לנמל אלכסנדריה שבמצרים, בדרכה לארץ ישראל, האניה “רודי”. נוסעי אניה זו היו מאה וחמשים עולים, שהתרכזו בעיר החוף טריאסט לשם הפלגה לארץ. נוסעים אלה ביחד עם עובדי המשרד הארץ־ישראלי ומנהליו מיהרו לעזוב את איטליה, כי כבר חשו את האדמה בוערת מתחת כפות רגליהם; שכן האיטלקים עומדים להסתפח לעמלק ולאסור מלחמה על אנגליה.
שבילי הימים כבר היו משובשים ביותר, מחמת התקפות הצוללות הגרמניות. וכשהאניה הגיעה לנמל אלכסנדריה נשמו נוסעיה לרווחה, בראותם כי הם נמצאים בין אניות המלחמה של הצי הבריטי האביר. עתה קיוו לעלות על היבשה ולנסוע ברכבת לארץ הנכספת.
האניה “רודי” הסתובבה במים החיצוניים של הנמל, ולא יכלה להכנס לתוכו מחמת הצפיפות של אניות־מלחמה רבות ואניות משא, שעגנו בנמל אלכסנדריה. לבסוף עגנה מחוצה לנמל וחיכתה לתורה, שתוכל להיכנס לשם פריקה וטעינה. ואמנם, אור ליום עשרים ביוני 1940, בו ביום שאיטליה הכריזה מלחמה על אנגליה, קלטה האניה “רודי” ידיעת־אלחוט על כך, בצירוף פּקודה כי תחזור מיד אל נמל איטלקי. ובהיות האניה במים החיצוניים של הנמל, התחמקה תחת מסוה הלילה מעיני זרקורי הבלישה של הצי הבריטי והפליגה במהירות למקום הקרוב ביותר, הנמצא בחסות הצי האיטלקי. והאודים המוצלים נישאו על כנפי השטן חזרה לגוב האריות.
אך נראה, כי שר האומה לא רצה באבדנם של אחינו אלה. – ואנית משחית בריטית השגיחה באניה “רודי”, בחושה לה מפלט לנמל איטלקי, ולקחה אותה בשבי. עתה הביאה אנית המשחית את האניה השבויה לאי מלטה. אנשי הצי הבריטי אסרו את חבר העובדים האיטלקי, והורידום מעל סיפונה של האניה. העולים נשארו באניה, ואנשי הצי הבריטי הודיעו להם, כי יעבירו אןתם לארץ, אבל אין הם יכולים להתחייב על תאריך מסוים, כי הדבר תלוי בסידור שיירה ובכמה פרטים אחרים הנתונים לשיקולם של שלטונות הצי. בינתים האניה “רודי” נמסרת לרשותם של העולים ולאחריותם. לעומת זאת הבטיחו אנשי הצי להמציא להם מים ומזון וציוד אחר, במשך כל הזמן שהם יהיו נאלצים לעגון באניה במימי מלטה.
אולם הצורר, – אשר לרשותו כבר עמדו שני ציי אויר וים אדירים, – החליט להפסיק את נתיבי הים התיכון של הצי הבריטי, ולפלוש למלטה. לשם כך שילח באי את מרבית מפציציו ומיטב טייסיו, שהפציצו את הנמל ואת מלטה יומם ולילה בלי הפוגות.
ששה שבועות עגנה האניה “רודי” בנמל מלטה על מאה וחמישים העולים שלנו. לכאורה זמן קצר הוא, אך במשך ארבעים ושתים יממות ניתך ברד של רסיסי פלדה והדפי־נפץ אדירים מסביב לאניה זו כמעט מבלי הפסק.
איך חיו מאה וחמשים אחים אלה באניה “רודי” במשך ששה שבועות, שנראו להם ודאי כיובלות ונצחים? כדי לענות על כך צריך לזכור, כי אמנם מאה וחמשים אחינו אלה. לפני רדתם באניה “רודי”, איחד אותם השם עולים, אבל לנכון היו אלה חומר מפורד כמו כל חיינו המפורדים.
היו ביניהם בעלי הון. ואלה אשר לפנים היה להם הון והליכות חייהם לא נשתנו גם כאשר אפס הונם. אלה בעצם בני מעמד הבלימה. אלא כדי לשבר את האוזן הם נקראים בני המעמד הבינוני. והיו ביניהם – ואלה הרוב, – עולים עובדים. מהם כרגיל באי־כח מכל התנועות העולמיות: מהתנועה העולמית של העובד הציוני, מהתנועה העולמית של הפועל המזרחי, מהתנועה העולמית של השומר הצעיר, מהתנועה העולמית של פועלי ציון על פלגיה. מרביתם חלקים של גרעינים מהקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי. מסתבר, כי בימים כתיקונם היחסים והאינטרסים, כביכול, הם מנוגדים מאד בין מפוצלים ומפולגים אלה. בהם, שעה שהאניה “רודי” הסיעה אותם מנמל אלכסנדריה, כדי להסגירם לעמלק, עברה בגבו של כל אחד ואחד צמרמורת, לתחושתה של צרת ישראל, המאחדת את כולם לגורל אחד. ועם מסירת האניה לאחריותם בתוך שאון ההפצצה האיומה – מאה וחמשים איש נעשו למשפחה אחת. כהרף עין נעלמו כל ההבדלים החברתיים והאידיאולוגיים, כביכול, הסתדרו ועדת עבודה, ועדת שרות וּועדה רפואית. כולם עבדו ועמלו בלי יוצא מן הכלל; ובאלה שכרעו למיטה מזעזועי ההפצצות טיפלו במסירות נפש. כל אחד עודד את חברו במעשה, במלה, במבט. ואילו אחינו אלה היו חלילה ממשיכים בפילוגם, בזרותם ובהתנכרותם בימים מסוערים אלה, היו הירידה, הניוון והטירוף, אוכלים בהם בכל הפה.
אכן, במשך ששה שבועות, אשר היו להם כימי־אין־קץ. באה לידי גילוי צרת ישראל בכל מוראותיה, והתשובה הפודה – אהבת ישראל.
וראוי להאריך, ולספר את קורות האניה “רודי”, כדי להמחיש בצורה הפשוטה ביותר את התשובה על השאלה: איך צריכים להיות פני חיינו אנו באניה מטולטלת בימים סוערים, בעת כוחות התהום ושטני מעלה, כולם כאחד קמו עלינו לכלותנו. את המאורע הזה היה צריך להדפיס במיליוני טפסים ולהפיצם בכל בית ישראל, פה ובגולה; וכן להדביק את התדפיס הזה בכל בית, במקום הנראה לעין, על דפנות המטה של היולדות ועל עריסת התינוק, כפי שעשו לפנים בתפילת נחוניה בן הקנה “אנא בכוח”. להעיד ולהזכיר כי אך ורק בכח אהבת ישראל אפשר להתגבר על צרת ישראל, המאחדת אותנו אחדות גורל, ולעמוד מול מצוקות הזמן והפורעניות המתרגשות עלינו.
צרת ישראל ואהבת ישראל מחייבות אותנו חדשים לבקרים, להתאים את חיינו לגודל האסון ולעצמת הסכנה האורבת לנו בכל עת וזמן ובכל אתר ואתר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.