לבעל הרשימות.
שולחי, הישוב, ייפה את כוחי להזהירך, כי לצערו יהיה נאלץ לאחוז בצעדים משפטיים נגדך. אתה נאשם בשתים:
א. פגיעה בכבוד. ברשימותיך אתה מטיל בשולחי דופי והשמצה, כגון שאתה מאשימו בהשתמטות ושאננות, באחיזת־עינים וקלות־דעת, בסנוביזם וביורוקרטיה, בפילוגים ובנוסח איש לאוהליך, ברדיפת־בצע וכבוד.
ב. הפרעה במהלך העבודה והעסקים. ברשימותיך אתה עוכר את הרוחות ונוטל חדוות החיים, כגון שאתה מביא מספרים ותיאורים מבעיתים על השואה, מדבר וחוזר ומדבר על גיא הבלהות והתופת, על טבוחים ולקוחים למוות, על בתי המשרפות וחדרי החנק.
שולחי, הישוב, המכבד את עצמו וחרד על מהלך תקין של סדר חייו, אינו יכול לעבור בשתיקה על דברים כאלה. ראה הזהרתיך.
חתום ( –) עורך־דין.
כבוד העורך־דין, –
אנא, מסור לשולחך, הישוב, כי ישים לב, שהנאשם נשרף מצרת־ישראל ונטרף למראית תגובתו הזעומה בכוננות ובהקרבה. קור וחום משמשים בו בערבוב מדי־דברו אליו, כי יתעורר ויתקומם אל מול הגלים הזידונים, כיאות לשריד האחרון של עם עתיק ומפואר. ועוד זאת: הנאשם אינו לא משורר ולא נביא, הוא אך ככלב, הנוהם בבקשו להודיע על הסכנה כי קרבה. והוא לא ירפה מנביחתו, כל עוד כוחו עמו.
והריהו מוסר את ענינו בידי העורך־דין ביום דין.
(תש"ד)
הלורד קרופט כתב אל לורד סטרבולגי, כי אשה מעצורי מאוריציוס הורשתה להכנס לארץ, ללא התנגדות מצד השלטון המקומי, כיון שבעלה, חפּר בצבא הבריטי בשבי, הנהו משבויי המלחמה המוחלפים וחוזר לארץ. (“דבר” גל. 5642).
האזינו שמים והקשיבי ארץ לחסדים הנעשים לעם הזה.
אתה, אחי, כאן ובגולה, – אם משום גודל השואה – אינך משיג עדיין: מה מתרחש כאן! אולי מקרה בודד יוכל לתנות את כל אימת בדידותנו. אז יתאושש השאנן ויודבק באי־שקט יוקד למעשים, ובעל הנפש, – יחשל וימתח את כל כוח רצונו לשם קפיצה נחשונית להצלה, לשידוד מערכות בחיי העם הזה.
מאות אלפים הנם בצבאות בעלות הברית. מיליונים עסוקים במאמץ המלחמה. עם שלם, עד תינוק בעריסה, הנהו בכל נפשו ומאודו לצד אחד.
רק לאחר שהחפּר לאנג עבר את כל זוועות הקרב, את האימה ליפול בשבי בלוע המפלצת, וחזר – ניתנה הרשות לאשתו לעזוב את האי מאוריציוס ולהכנס לארץ.
לורד ללורד הגיד, והשלטון כאן לא התנגד.
[…]נגד, איפוא. אחי. חשל את לבך פלדה, כי צריך כוח רב לעמוד בפני התרגשותן של הפורענויות וגם…
בפני שפעת־חסדי־לאומים.
[תש"ד]
עתון אמריקאי חקר ומצא, כי בארצות־הברית נמצאים תשעה מיליון לא־יהודים הנוטים לאנטישמיות. (“דבר” גל. 5647.)
אל תירא אחי יעקב, אלא, קר וחם לך בגבך, צורב העלבון על שנאת־חנם המונית כזאת. ואתה, – הן אהבת האדם היא נר לרגלך. התאושש, התאזר כוח, ונעסוק קצת בסטטיסטיקה זו. תורה היא.
בארצות הברית חיים 130 מיליון תושבים. טול מהם את ששת המיליונים של אחינו, נמצא כי 7 וחצי אחוזים מהתושבים הלא־יהודים נוטים לשנאת ישראל. זוהי טבלה אחת. טבלה אחרת מראה לך כי על כל שני יהודים ישנם בארצות־הברית שלושה אנטישמיים. המספרים מוליכים גם לסברה אחרת, כי בארצות הברית 9 מיליון לא־יהודים נוטים לשנוא כל יהודי שם.
אתה תולש את שערותיך, חובט ראש בקיר: למה עזבתני, גדי בין פריצי חיות. אך השאנן בניו־יורק יגיד לך: אין דבר, אל בהלה, ישנם 92 וחצי אחוזים מהלא־יהודים שאינם נוטים לאנטישמיות, והלא זה רוב עצום ומכריע: יש ממשלה אוהדת, שתכריז את שנאת ישראל כפשע, – ולאחינו יד בממשלה זו; יש יהדות חזקה, היודעת להשיב מלחמה שערה. העיקר: אל תעוררו היסטריקה.
דא עקא, כי הגוי הטוב הוא פאסיבי; לעומתו האנטישמי הוא אקטיבי ותוקף, בריון ופורץ גדר. מה אם 99 אחוזים אינם שוברים שמשותיהם של בתי היהודים ואינם מלכלכים קירותיהם בקריאות בוז וגנאי; דיו האחד העושה זאת, והוא יורד לחייה של סביבה יהודית.
כמה הרעלת הלבבות, מרירות, ולבסוף סכנות גדולות נושאת בתוכה סטטיסטיקה זו. אך מי יעלה על המצפה ויזעיק? בכוח מי להשמיע וישמעו לו, כי אילי הברזל כבר נוגחים במקומות התורפה של מצודתנו האחרונה בגולה?!
[נכתב בחורף תש“ד. נפסל על ידי הצנזורה הבריטית. נדפס ב”דבר" א' חשון תש"ו.]
ג. קרסל מספר מלבטיה של עלית־נוער אחת במלאת 40 שנה להעלאת יתומי קישינוב. ואגב, מספר על תוצאות הפרעות שהיו בעיר זו. (“דבר” גל. 5660).
יש הכרח נוקב לעסוק קצת בסטטיסטיקה מזעזעת ומחרידה. תוצאות הפרעות בעיר קישינוב היו: הרוגים – 50. פצועים קשה – 123.
אתה זועף: מה רוצה האיש? במה הוא מתעסק? למה בא לעכור את הרוחות?
כל עוד ישראליים נאלצים, תחת הצלפת המגלב ובאיום התת־מקלע, לשרוף גופות מורעלים וחנוקים של אחים קדושים, אל […] […] בקצת מספרים והשוואות מבעיתים. אדרבא אולי יוציאך הדבר מהשממון שבשאננותך ויפיח אי־שקט ורצון יוסַד למעשים פודים.
על כן נמשיך לאמור: אם להשוות את קציר הפרעות בעיר קישינוב לשואה של ימינו, אין הפה יודע כל לשון של אסוציאציה והשוואה. והנה לשמע קישינוב הזדעזעו המוני עמנו באשר הם שם ובחמתו־מחאתו ציין העם את המאורע בשם: הרעש.
ועתה – בית ישראל חרב. אם קראו לפרעות קישינוב רעש, הרי שואת ימינו הנה קץ עולמנו. וברחוב היהודי? פה ובגולה החפשית? עסקים כרגיל.
(תש"ד)
אף נפש יהודית חיה לא מצא הצבא האדום בכל ערי־וולין, פודול וגליציה שכבש בימים האחרונים. (“דבר” גל. 5671)
אחים ישראליים בגלילות הללו, בעלי הלב הרחב, אוהבי החיים, האופטימיסטים שבעם. במקומותיכם התהלך אור שבעת הימים, מרן הבעש"ט ותלמידיו, וציווה את חדות־קדושת־החיים. והננו צאצאיהם גם פה העומדים על החומה, מיבשי־בצות וסוללי־כבישים; הננו בכל עיר וכפר, קיבוץ, מושב ומושבה. הננו בכל מוסד של תרבות, ארגון וכלכלה; – עתה, אחים, כולכם. כולכם חלפתם כחציר יבש ואינכם עוד. אחד מכם לא נותר.
בהמולת־קלקלת־חיינו של פירוד לבבות ויצר המחלוקת, הבוקעת ועולה מכל משכנות העם הזה, ואשר עד החומה הגיעה – עוקבת בצעדיך אימת־דומית־קבר זו של ערי־ישראל בוולין ובפודוליה ובגליציה, שם נפש יהודית חיה לא נותרה.
דומית־מות בתוך המולת־שאול.
[תש"ד]
עורך־דין מ. עליאש שב זה עתה מתורכיה ומוסר, כי אין כל הגזמה בידיעות המחרידות מהגולה. יחד עם זאת “הוא אומר במלוא האחריות: יש את מי להציל, ויש דרכים להצלה” (“דבר” גל. 5675).
מכל עבר מודיעים, כי אפשר להציל ונחוצים כספים רבים. למה איפוא מחשים? ולמה ערבבו את מגבית ההצלה במגביות אחרות? ולמה אין אנחנו אחוזי פלצות מהמתרחש? למה אין אנו אחוזי רחמים גדולים?
ובהיותנו מזועזעים עד הנפש, – להכריז על מגבית מיוחדת לפדיון לקוחים למות, נכריז על יום פיקוד ותענית, שבו יתפקד כל הישוב, יתפרק מתכשיטיו, ונוסף לזאת כל אחד יתרום סכומים שהם למעלה מכוחו. את אלה שיישארו בו ביום זה שאננים בביתם יבקרו אחד אחד במאורגן, יעמידו אותם על התנהגותם, כי יקיימו את המוטל עליהם.
מ. עליאש מספר, כי בתורכיה שוחח עם ילד, שעמד בשורה של יהודים שהוצאו להורג, וניצל בדרך נס. אותו ילד שאל את אביו: “האם כואב כשיורים בגוף?”
אנו, ישראל, גוף אחד. אם לא נכריז על מגבית מיוחדת גדולה להצלה, ונפעילה כראוי, אפשר לענות על שאלתו של הילד הישראלי הזה: לא, שוב לא כואב כשיורים בגוף הזה.
[תש"ד].
לרגל צרת־ישראל קבעה הרבנות הראשית את יום החמישי ליום תענית ותפילה לכל ישראל. (“דבר” גל. 5678).
כבוד מעלתכם, הרבנים הראשיים, אנוכי הקטן נאלץ לדבר לפני גדולים, כי צרת־ישראל מדובבת אותי.
כבוד הרב הראשי ביחד עם מר מ. עליאש שבו זה עתה מקיר המחיצה שבינינו ובין גיא־התוֹפת, – מתורכיה; והם אומרים, כי השבר שהשברנו גדול הוא ממה שדימינו. אבל עוד יש את מי להציל.
למה לא תכריזו, איפוא, כי ביום התענית ואמירת־תהלים, עת אדם בישראל מזדכך ולבו פתוח לתשובה, יתפרק כל אחד מתכשיטיו, ויריק את כיסיו, ויביאם כופר לפדיון אחים מטבח?
כבוד כתר תורתכם! לא השגחתם, כי בכדי לבלום את רוע הגזרה ולהגיד למשחית: הרף! – דרוש, נוסף לתענית ולתפלה, בעיקר – תשובה וצדקה.
[תש"ד]
רומניה חייבה את היהודים באיזור מולדאויה לשאת את הטלאי הצהוב. (“דבר” גל. 5722).
עוד אחים הודבקו בתו המסמן את היותם מושפלים, מופקרים, וכי דמם הותר לכול.
האם מאורעות כגון אלה עודם משפיעים עלינו? אם כן – מה ביטויה של ההשפעה הזאת בתחושה לשותפות הגורל?
לא אחת הודיעו מארצות הכיבוש, כי לא־יהודים נשאו את הטלאי הצהוב לאות אהדה לשכניהם היהודים. עם כניסתה של שנת האבל, למה לא נשא אנחנו כאן את הטלאי הצהוב, טלאי ממש, שיזכירנו יום־יום, שעה־שעה, ערב בוקר וצהרים, כי שריד אנו לעם שוקע ביוון המצולה של משטמת־אין־קץ? אולי, נראה אותו ונדע איך לחיות.
[תש"ד]
דמינו לאניה מטולטלת בין גלי זדון, כשנוסעיה זקוקים לרחמי שמים. מפציצים כבדים מלמעלה, ממרומים, מטילים עליה נפץ הרס ותבערה, והיא בסכנת־תמיד של התבקעות וירידה אל התהומות.
על מה ולמה? אין זמן לשאול, צריך לעשות ולהציל. בזאת חש כל איש ישראלי, אוהב עמו, בעל נפש ולב רגש.
איך חיים, איך צריכים לחיות אנשים ישראליים באניה מסוערת ומפוצצת זו? בפיו של איש בר שכל פשוט ונשמה יהודית יכולה להיות אך תשובה אחת: חיים לא רגילים, הם דרוכים ומתוחים, חיים מתוך גילויי אהבה של אחים לגורל אחד חיים של ריעות ואחדות, עזרה וערבות הדדית: חיים שאין בהם מקנאת אחים ושנאת אחים; חיים שאין בהם פיצול ופילוג לזרמים ולפלגים; חיים שאין בהם הלבנת פני חבר והטלת דופי בזולת; חיים שאין בהם רדיפת־בצע ורדיפת כבוד; חיים שאין בהם אחיזת עינים, גניבת הדעת, ניוון וירידה; חיים שאין בהם שיגרה, הסתגלות לשאננות והשתמטות.
כך שורת המוסר וההגיון נותנת. אולם רבים רבים מאד אינם מתפנים לתת שהות לדמיונם שיצייר לעצמו אניה סוערת כזאת. אולם צריך להזכירם את קורות האניה “רודי”, כפי שנרשמו בכרוניקה של שלהי שנת ת"ש: בשמיני לחודש יוני 1940 הגיעה לנמל אלכסנדריה שבמצרים, בדרכה לארץ ישראל, האניה “רודי”. נוסעי אניה זו היו מאה וחמשים עולים, שהתרכזו בעיר החוף טריאסט לשם הפלגה לארץ. נוסעים אלה ביחד עם עובדי המשרד הארץ־ישראלי ומנהליו מיהרו לעזוב את איטליה, כי כבר חשו את האדמה בוערת מתחת כפות רגליהם; שכן האיטלקים עומדים להסתפח לעמלק ולאסור מלחמה על אנגליה.
שבילי הימים כבר היו משובשים ביותר, מחמת התקפות הצוללות הגרמניות. וכשהאניה הגיעה לנמל אלכסנדריה נשמו נוסעיה לרווחה, בראותם כי הם נמצאים בין אניות המלחמה של הצי הבריטי האביר. עתה קיוו לעלות על היבשה ולנסוע ברכבת לארץ הנכספת.
האניה “רודי” הסתובבה במים החיצוניים של הנמל, ולא יכלה להכנס לתוכו מחמת הצפיפות של אניות־מלחמה רבות ואניות משא, שעגנו בנמל אלכסנדריה. לבסוף עגנה מחוצה לנמל וחיכתה לתורה, שתוכל להיכנס לשם פריקה וטעינה. ואמנם, אור ליום עשרים ביוני 1940, בו ביום שאיטליה הכריזה מלחמה על אנגליה, קלטה האניה “רודי” ידיעת־אלחוט על כך, בצירוף פּקודה כי תחזור מיד אל נמל איטלקי. ובהיות האניה במים החיצוניים של הנמל, התחמקה תחת מסוה הלילה מעיני זרקורי הבלישה של הצי הבריטי והפליגה במהירות למקום הקרוב ביותר, הנמצא בחסות הצי האיטלקי. והאודים המוצלים נישאו על כנפי השטן חזרה לגוב האריות.
אך נראה, כי שר האומה לא רצה באבדנם של אחינו אלה. – ואנית משחית בריטית השגיחה באניה “רודי”, בחושה לה מפלט לנמל איטלקי, ולקחה אותה בשבי. עתה הביאה אנית המשחית את האניה השבויה לאי מלטה. אנשי הצי הבריטי אסרו את חבר העובדים האיטלקי, והורידום מעל סיפונה של האניה. העולים נשארו באניה, ואנשי הצי הבריטי הודיעו להם, כי יעבירו אןתם לארץ, אבל אין הם יכולים להתחייב על תאריך מסוים, כי הדבר תלוי בסידור שיירה ובכמה פרטים אחרים הנתונים לשיקולם של שלטונות הצי. בינתים האניה “רודי” נמסרת לרשותם של העולים ולאחריותם. לעומת זאת הבטיחו אנשי הצי להמציא להם מים ומזון וציוד אחר, במשך כל הזמן שהם יהיו נאלצים לעגון באניה במימי מלטה.
אולם הצורר, – אשר לרשותו כבר עמדו שני ציי אויר וים אדירים, – החליט להפסיק את נתיבי הים התיכון של הצי הבריטי, ולפלוש למלטה. לשם כך שילח באי את מרבית מפציציו ומיטב טייסיו, שהפציצו את הנמל ואת מלטה יומם ולילה בלי הפוגות.
ששה שבועות עגנה האניה “רודי” בנמל מלטה על מאה וחמישים העולים שלנו. לכאורה זמן קצר הוא, אך במשך ארבעים ושתים יממות ניתך ברד של רסיסי פלדה והדפי־נפץ אדירים מסביב לאניה זו כמעט מבלי הפסק.
איך חיו מאה וחמשים אחים אלה באניה “רודי” במשך ששה שבועות, שנראו להם ודאי כיובלות ונצחים? כדי לענות על כך צריך לזכור, כי אמנם מאה וחמשים אחינו אלה. לפני רדתם באניה “רודי”, איחד אותם השם עולים, אבל לנכון היו אלה חומר מפורד כמו כל חיינו המפורדים.
היו ביניהם בעלי הון. ואלה אשר לפנים היה להם הון והליכות חייהם לא נשתנו גם כאשר אפס הונם. אלה בעצם בני מעמד הבלימה. אלא כדי לשבר את האוזן הם נקראים בני המעמד הבינוני. והיו ביניהם – ואלה הרוב, – עולים עובדים. מהם כרגיל באי־כח מכל התנועות העולמיות: מהתנועה העולמית של העובד הציוני, מהתנועה העולמית של הפועל המזרחי, מהתנועה העולמית של השומר הצעיר, מהתנועה העולמית של פועלי ציון על פלגיה. מרביתם חלקים של גרעינים מהקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי. מסתבר, כי בימים כתיקונם היחסים והאינטרסים, כביכול, הם מנוגדים מאד בין מפוצלים ומפולגים אלה. בהם, שעה שהאניה “רודי” הסיעה אותם מנמל אלכסנדריה, כדי להסגירם לעמלק, עברה בגבו של כל אחד ואחד צמרמורת, לתחושתה של צרת ישראל, המאחדת את כולם לגורל אחד. ועם מסירת האניה לאחריותם בתוך שאון ההפצצה האיומה – מאה וחמשים איש נעשו למשפחה אחת. כהרף עין נעלמו כל ההבדלים החברתיים והאידיאולוגיים, כביכול, הסתדרו ועדת עבודה, ועדת שרות וּועדה רפואית. כולם עבדו ועמלו בלי יוצא מן הכלל; ובאלה שכרעו למיטה מזעזועי ההפצצות טיפלו במסירות נפש. כל אחד עודד את חברו במעשה, במלה, במבט. ואילו אחינו אלה היו חלילה ממשיכים בפילוגם, בזרותם ובהתנכרותם בימים מסוערים אלה, היו הירידה, הניוון והטירוף, אוכלים בהם בכל הפה.
אכן, במשך ששה שבועות, אשר היו להם כימי־אין־קץ. באה לידי גילוי צרת ישראל בכל מוראותיה, והתשובה הפודה – אהבת ישראל.
וראוי להאריך, ולספר את קורות האניה “רודי”, כדי להמחיש בצורה הפשוטה ביותר את התשובה על השאלה: איך צריכים להיות פני חיינו אנו באניה מטולטלת בימים סוערים, בעת כוחות התהום ושטני מעלה, כולם כאחד קמו עלינו לכלותנו. את המאורע הזה היה צריך להדפיס במיליוני טפסים ולהפיצם בכל בית ישראל, פה ובגולה; וכן להדביק את התדפיס הזה בכל בית, במקום הנראה לעין, על דפנות המטה של היולדות ועל עריסת התינוק, כפי שעשו לפנים בתפילת נחוניה בן הקנה “אנא בכוח”. להעיד ולהזכיר כי אך ורק בכח אהבת ישראל אפשר להתגבר על צרת ישראל, המאחדת אותנו אחדות גורל, ולעמוד מול מצוקות הזמן והפורעניות המתרגשות עלינו.
צרת ישראל ואהבת ישראל מחייבות אותנו חדשים לבקרים, להתאים את חיינו לגודל האסון ולעצמת הסכנה האורבת לנו בכל עת וזמן ובכל אתר ואתר.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.