שיחה בבית התפלה בטרם עמד העם להתפלל
אודות שני נערים ל.צ. עם רעהו ל.ו. אשר ברחו
בימים האלה זיטאָמירה, לבוא אל בית מדרש
הרבנים אשר שם ואשר השיגום הוריהם בהאמיל
וישיבום עוד הפעם מאָהליבה.
שמות המדברים וטבעם.
ב. ה. (זקן כבן שבעים שנה, אחד מן הפרושים).
נ. ל. (בן שלשים וחמש שנה, זקנו שחור, מלוה ברבית ע"י תורת עסקא כהכשר וכדת).
ז. ל. (קרוב לארבעים שנה, גבה הקומה, זקנו אדום ולבן יחדיו, אחי אמו של הנברח ל. צ. עד שלשים וחמש שנה אכל על שלחן אביו. חומה גבוהה נפלה לו לנחלה, ומהכנסת החומה יכלכל את ביתו בכבוד, מבקר את המקוה בבקר בבקר, יצום בשני וחמשי, ולפעמים, כאשר תרגז עליו אשתו, גם בששי, אוהב את התורה ומכבדה, אבל איננה לומדה מחמת עצלות).
א. צ. (בן עשרים וחמש שנים, זקנו קטן, מתגאה ונראה תמיד כקוצף. אחי אביו של הנברח ל. צ. יודע שפת עבר, רוסיא ואשכנז, פאנאטיק, המתראה כמשכיל בשעת הצורך).
א. ש. (חציו מלמד וחציו פרוש, למדן-מופלג, מתגאה בלמודו, בחכמתו ובפלוסופיא שלו, האומר: “הכל ראיתי, הכל ידעתי ואין דבר נעלם מנגד עיני”. מדבר תמיד בחידות).
ר' נ. (בן ארבעים וחמש, זקנו רובו לבן ומיעוטו שחור, איש הבינים, מבני הדור החדש והישן יחדיו, אוהב ההשכלה, גבר אמתי).
אחד (קרוב לשלשים שנה, ממכירי הנברח ל. ו.) ועוד אחרים, בלתי מדברים.
ב. ה. – השכלה! השכלה! ומה זאת השכלה! האם בלי השכלה לא יחיה גבר? ומה עשו אבותינו ואבות אבותינו בלעדה? פליאה דעת ממני! ומה יעשו בזיטאָמיר? למה ברחו? –
נ. ל. – השכלה משכלת את אמונת אבותינו, השכלה תסיר את לב האדם מאת אלקיו, אוי לה להשכלה! אוי להם להנברחים!
ז. ל. – השכלה – חמת פתנים, השכלה–מי ראש, השכלה–מרה כלענה, השכלה – סם מות, תפח רוחם ונשמתם של הנברחים!
א. ש. – השכלה! השכלה! אני אומר לכם מה זאת השכלה! השכלה אחות פלסופיא הנה, לא ראי זו כראי זו, הצד השוה שבהן ששניהן, רובן – נזק, ומיעוטם דרוש לפי העת החדשה. בימים האלה החובה עלינו ללמד את בנינו כתיבת רוסית ואשכנז, למען יוכלו לבוא בין אנשים, אבל לברוח את פני הורים ומורים? לברוח? מאלה לא שמעתי ולא ידעתי מעולם!
א. צ. – השכלה מי יודע? השכלה אני יודע! השכלה – עזות ולא יותר, לעז פנים מלפנים יקרא “משכיל” היום. הנברחים עזי פנים המה, יונגאטשעס, אפיקורסים, בהפקירא ניחא להו!
ז. ל. – ומאין לקחו כסף?
א. ש. – לתופת שתי בנות, הלא הנה שתי בנות ב. החצופות, ההוגות כל היום בספרי רוסיש, טייטש, היסטאָריע, געאָגראפיע, הנה עזרו את הנברחים ותתמכנה אותם במתת כסף.
ז. ל. – הגם בן אחותי לקח כסף מן הבתולות?
א. ש. – הו. הו. הוא, אך הוא, הוא ולא אחר לקח מהן את הכסף.
ז. ל. – מן הבתולות לקח כסף? מן הבתולות? בר ברתי' דאבא יקח כסף מן הבתולות? מן בתולות? וכמה לקח מהן?
ב. ה. – לקח או לא לקח! ומה יעשו בזיטאמיר? ולמה להן השכלה?
ז. ל. – בר ברתי' דאבא יברח? בר ברתי' דאבא יחפוץ להשכיל? בר ברתי' דאבא ילוה כסף מן – בתולות? אוי לי! כתם גדול עשה במשפחתנו, אשר גם כל נתר ובורית לא יסירוהו סלה! אוי אוי לי!
ב. ה. – הורוני ואני אחריש: למה לנו השכלה?
ז. ל. – אוי אוי לי! בר ברתי' דאבא יחפוץ להשכיל?
ר' נ. – לו חכמת כי עתה לא דברת כמו אלה, ואם כי לא אתן לו הצדקה על אשר ברח, אבל הלא לא אאשימנו אפוא על חפצו להשכיל?
נ. ל. – בזאת לא צדקת, ר' נ., הלא אם אך ישכיל, הכי לא יעזוב אז במהרה את אמונתנו ודתנו? כמה משכילים ראינו ולא ראינו אחד מהם – יהודי כשר.
ר' נ. – אל תפחדו פחד לאמונת ל. צ., את מריעו ל. ו. לא אדע ולכן אינני חפץ לדון אותו, אבל את ל. צ. ידעתי היטב ובו נכון לבי ובטוח, כי לא יעזוב אמונת אבותיו סלה, וגם מכתבו, אשר ערך אל אבותיו, בטרם הפרדו מעליהם, גם הוא יעיד עליו, כי שלם לבו עם אלקיו.
האחד. – ואני יודע היטב את ל. ו. וגם הוא לא ישקר סלה באמונתו לאלקיו.
נ. ל. – לו אכזב! אבל תראו את סופם. – ומה יענה על הדבר דודו של ל. צ. בשובו מדרכו.
א. צ. – הן עוד כחצי שנה מלפנים ערך ל. צ. מכתב בקשה אל דודו הוא אחי כי ישלחנו אל אחד מבתי מדרש התורה והחכמה יחדיו, אחי, כמובן, קצף ורגז מאד, עד כי אמר להביא את ל. צ. אל גדרת סוסיו וליסרהו בשבטים על חטאתיו ולולא עצרתי בעד זעמו כרגע, כי עתה…
ז. ל. – לו ימות ל. צ. כי עתה תקום ישועה לנו ולמשפחתנו, מר לי מר על מות אבי ז"ל, כי לו היה עוד בחיים חייתו, כי עתה בטח מסרהו לצבא, מבלי ראות כי נכדו הנהו.
א. צ. – לו חי אביך, הוא דודי ז"ל, כי עתה לא יצא לתרבות רעה.
ז. ל. – כן הדבר! אהה!…
א. ש. – ומה תחשבו אפוא? הישלחנו דודו אל אחד מבתי הספר?
א. צ. – חלילה!
ז. ל. – ולמה אפוא יתנו הורי ל. ו. אותו לבוא אל הגימנאזיום דפה?
א. צ. – ואם המה יטביעו את בנם בנהר, הגם אנחנו נטבעהו במצולה?
ז. ל. – ומה תעשו אם יקשה ערפו ויוסיף לברוח?
א. צ. – ומה נעשה? המעט כסף יש לאחי? הלא רק במאה רו"כ הורדנוהו מהאמיל, ואם כן אפוא, בשלשה מאות מזיטאָמיר, באלף – מבערלין, ובחמשת אלפים – מאמעריקא. האף אין זאת?
ז. ל. – אם כן אפוא הלא אבדו כל תקותיו ולא יוסיף עוד לברוח?
א. צ. – אני יודע את ל. צ. כי יקשה ערפו לבלי שמוע לקולנו – ויברח. אבל יודע אני גם את אחי כי לא ימנע להוזיל כסף, עד אשר ישיבהו.
א. ש. – היש פה בידכם מכתבו של ל. צ.?
א. צ. – ולמה תדרשוהו?
א. ש. – חפצה נפשי לשמוע: במה יצטדק אפוא על אשר ברח?
א. צ. – (יקח את המכתב ממלתחתו וקורא). “אבותי היקרים! צר לבי בקרבי ומעי עלי יהמיון, בזכרי את הלא-תודה (אונדאנק) אשר אני משיב לכם היום, תחת אשר אומנתם גדלתם אותי עד כה, לחמכם אכלתי ומימיכם שתיתי ואף מכסה לעורי מידכם לי נתן, ומה הגמול, אשר אני משיב לכם תחת כל אלה? הה! הנני בורח היום מפניכם ועוזב אתכם לאבל וקינה על בנכם, אשר טפחתם ורביתם, ותקוו לעשות ענבים, והנה – באושים (לפי דעתכם). אבל הלא תתנו אפוא תודתכם, אבותי היקרים, כי לא בי האשם הגדול הזה, כ”א בכם, אשר האצתם בי להקדיש כל עתותי רק לתורה ולתעודה, ותשכחו כרגע, כי מבלי עזר החכמה גם התורה הבל ורעות רוח. –
ב..ה. – המבלי חכמה גם התורה הבל?
א. ש. – הוי מה זה אשר תצמיד לשונו על התורה? היתכן לאמר כזאת?
ר' נ. – הלא אך בתנאי אומר דבריו: “מבלי חכמה” ואין לנו להאשימו על כך.
א. צ. – (יקרא הלאה). “גם התורה הבל ורעות רוח – זה חלק בני ישראל וגורל ילדי יהודה, אשר בעודם באבם לא יתנום הוריהם לקנות גם דעת לנפשם נוסף על תורתם בתוך מעיהם, והיה כי יגדלו הנערים ויפקחו עיניהם לראות ולהתבונן בתבל ומלואה, או אז ישליכו מעל צוארם את עול הברזל וישימו רגלם כאילות אל אשר ישאם הרוח (רוח הזמן) ללכת”.
ב. ה. – רוח הזמן? איזה רוח? ואיזה זמן? כל הרוחות וכל הזמנים שוים, יכנס רוח בהאפיקורס!
א. צ. – (יוסיף לקרא). "ללכת. שובו שובו מדרכיכם, אתם אבות רחמנים, אשר מרוב רחמיכם תעצמו עין מראות ברעה אשר תמצא את בניכם כאשר יגדלו ויהיו לאנשים, ויהיו מעשיכם כמעשה הקוף, אשר מרוב אהבתו אל בנו יחבקהו עד כה עד אשר יחנקהו באחריתו. הלא זה הוא הקוף, אשר יהיה למשל בפי העמים, כי זה דרכו כסל לו לחקות את כל דרכיו על פי דרכי האדם, אבל הן נשא לעון הקוף כי קוף הנהו, אך איככה אפוא נשא לעון האדם, אשר חננו יוצרו בלב משכיל ונבון, אם יחקה הוא את דרכיו על פי דרכי הקוף? שובו שובו מדרכיכם, אתם אבות רחמנים, פן יהמה רוחכם עליכם, באבדכם מקרבכם את האהבה הקדושה, אשר ירגש לבבכם אל צאצאי מעיכם ותהפכו לשנוא אותם. הגעו בעצמכם: אהבה קדושה וטהורה כזאת, אשר אין על עפר משלה, תהפך פתאום למרורת פתנים!
א. ש. – “שובו שובו מדרכיכם” “שובו שובו” ועוד “שובו שובו”. מגיד! מטיף לעם! ומדוע לא תבכו? בכו נא בכה!
ז. ל. – אכן יש לבכות הרבה הרבה!
א. צ. – (יוסיף לקרא). “האמינו לי, הורי היקרים כי קשה עלי פרידתכם כיום פרידת הנשמה מהגוף וכי כל נטף מדמעותיכם, אשר תזילו באבלכם עלי אני בעשרות אשלמנו, אבל מבקש אני מכם, הורי היקרים, סלחו נא לי בעד כל אלה ואל תחשבו לי זאת לעון. אבי! עשה למען אמתך, אשר על פיו תחיה מנעוריך ועד אתה! אמי! עשי למען בר בטנך לבלי יהי עליו למשא מוסר כליותיו אשר ייסרוהו! ואני תקוה כי במשך שנים אחדות תשכחו את כל אשר עשה לכם בנכם, ועוד תלבשו ישע, בשמעכם את שמעו, כי באהבתו את עמו, את ישראל, אזר כגבור חלציו ויצא לקראת המערכה ללחום מלחמת עמו למען הסיר מעליו חרפת שונאיו ומנדיו, כי רבו עוד בארץ”.
א. ש. – הוא יסיר חרפת ישראל? ובמה אפוא יבוש ישראל? ומה לנו אם יתנונו הגוים ללעג ולקלס? מה לנו ולהם? אנחנו – בני יעקב, והמה – בני עשו. לא מדובשך ולא מעוקצך!
א. צ. – (יוסיף לקרא הלאה). "או אז תדעו ונוכחתם, כי אך אהבת האדם בכלל ואהבת עמי בפרט, הן הנה שלחוני מקיני ויגרשוני מרעה אל רעה, נתנו שמי למרמס, כבודי לאפע, ויפיחו רוח אומץ בי לשאת דומם דבת רבים מסביב, ונוסף על כל אלה, לשאת חרפת רעב וכפן, אשר בטח כאחים ורעים ילוו אלי על דרכי אשר אני הולך עליה. או אז תוסיפו לפתוח לי שנית את לבכם הטהור ותתנו בו מקום לאהבתכם אלי, ועד העת ההיא, הנני בנכם האובד, המוחרם והמנודה מאבותיו, הפושט למו יד אחת מרחוק, וידו השנית ישא אל שמים, כי לא יסור מדרך התורה ימין ושמאל, וכי גם המות לא יפריד בינו ובין עמו ודתו עד העולם. המשתחוה מרחוק מול הדרת כבודכם, ל. צ.
נ. ל. – ימח שמו’ניק, דבש וחלב תחת לשונו! – ואני, חי נפשי, אם לא יעזוב במהרה את אמונתו?
א. צ. – (יוסיף לקרא את ההוספה לאגרת). “בעבור זמן מה אכתוב אליכם מן המקום, אשר יאספני אליו – גליון! גליון! משביעך אני בשם ה' צבאות, כי תבוא אל אבותי היקרים, אל נא תזרה מלח על פצעיהם ואל תעלה נא את חמתם עלי ביתר שאת, כי אם תחבוש לשבר רוחם ותקל למכאובי לבבם, העירה נא רגשי רחמים בקרבם וקבל נא אל קרבך את דמעותיהם, אשר תזל אז בת עינם הטהור. ועוד משביעך אני בשם ה' צבאות, כי תודיע נא לאבותי את כל רגשי נפשי, אשר אני רוגש כעת עתה, בכתבי הדברים האלה אליהם, למען ידעו אל נכון, איך יקשה עלי פרידתם, אבל מה יכולתי עשות, והאמת, אשר הנחלתיו לי מורשה מכבוד אדוני אבי נ”י, הוא הביאני עד הלום! ועוד משביעך אני בשם ה' צבאות כי תגיד נא לאבותי היקרים, כי אך “נקמת היהודי” השוכנת בקרבי היא הציתה בי אש קודש ותשלחני מקיני לנוד ולנוע בארץ זרה ונכריה וכו'. לבני משפחתי, אוהבי, קרובי ומיודעי אני קורא מרחוק שלום שלום, ואחת היא בעיני אם ידינוני לכף זכות או לכף חובה, אני באמת החזקתי ולא ארפה. הנ“ל”.
ז.ל. – מליצה!
א. ש. – המליצה טובה, אבל הדברים לא טובים המה, ומה תועיל אפוא המליצה?
א. צ. – רב לדבר, רב לדבר, עת להתפלל.
פה יפרדו איש מעל אחיהו, אחדים מהם נאנחים, אחדים מקוננים
בשברון מתנים ואחדים יתמהו תמה. החזן מתחיל “מזמור שיר חנוכת”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.