כמה ברחם רחמים ישחיתו, כי הרחמים רק
לאכזר סלה.
(מגדל עז)
“עולם הפוך” ראיתי, עליונים למטה ותחתונים
למעלה.
(בבא בתרא י')
דברים אחדים 🔗
ספורי מעט בכמותו ועל איכותו ישפוט הקורא. בו תבוא תמונה קטנה מחיי העברים בעיר מצער ברוסיה. תוכן הספור איננו יוצא מכלל הדברים הרגילים והאנשים המדברים בו גם הם רק אנשים פשוטים, אשר החיים מלאים אותם; אבל בתוך האנשים הפשוטים האלה אנחנו חיים ובחברתם אנו מוטלים ברצון או באונס, ועלינו לדעת: אלה מי המה? ויתבונן בהם הקורא וידעם.
(מספר הזכרונות אשר לפלוני)
י"ב מרחשון
כי אראה עמל לא אוכל לבלי התבונן, כי אדע און לא אדע לבלי דעתו, כי אביט רצח יבוא רצח בעצמותי ובהשתרר אכזריות לנגד עיני תשתפך בי נפשי ורוחי הומה.
איפה ראית עמל ואון? איפה פגשת רצח ואכזריות? ישאלני רוחי ונפשי תשיב אמריה: בחברת אנשים תמימים וישרים!
אבל לא התולים עמדי ולא השטן מדבר מתוך גרוני! אם אמנם יונות תמימות לא תהפכנה פתאום לעורבים חומסים ושיות ישרות לא יהיו כרגע לזאבי ערב, אך אנשים תמימים וישרים יתהפכו ויהיו רגע אחד לבני רשע ופשע וכל תועבה…
בת נחור הצדיק שופכת בכל יום דמעות קודחות כאש, ואביה רואה ומניח ידו על לבו וקורא בשלוה ומנוחה: עודנה צעירה! תבוא בימים ותנחם! לא היא הראשונה ולא היא האחרונה! הן את טובתה אני דורש!…
ועוד מעט ותאלץ לבכות בסתר, כי להשמעות אזנים, הנה צוה עליה אתמול במפגיע לסגור עיניה ולא תבך עוד מעתה “בכיות של חנם”…
“אל תשמיעי במרום קולך ואם אין וידעתי מה לעשות!” כה צוה עליה, וגם אמנם לא תבך מעתה בפניו, כי הוא הנה ידע מה לעשות, אך בסתר הלא תמרר בבכי, כי לא ידע ולא יעשה לה מאומה…
הן נפשה יודעת את האיש, אשר בחר בו אביה לרע לה בחיים, כי כסיל ובער הוא, בור ואיש תככים, נבל ורע מעללים! – ולא ימר לבה? ולא תבך? ולא תרב אבל ובכי תמרורים?! האמללה באמללות! איך אנוד לשברה! אך האוכל להושיע לה ולחלצה מן המצר?!… מתי יבוא המלאך הגואל ויקרא דרור לנו מאבותינו הרחמנים אשר לא ידעו רחם?!…
ט"ו מרחשון
נחור ובתו מלאו כל בתי נפשי: האב הצית בי אש שנאה ומשטמה והבת עוררה בי חמלה וחנינה… האפס צדק תחת שמי השמים? האומנם יתברך ישראל בנחור? הבאמת יספר צדקתו ותומתו בשערים?… האפסה חנינה מתחת השמש? האין רב ריב עשוקה ורצוצה? הלא יוסר אב אכזרי?…
העולם פושט צורה ולובש צורה, ולפי השתנות הכלל ישתנו גם פרטיו. יתברך ישראל בנחור ויספר צדקתו ותומתו, אם בשמות “צדק ותם” יכנו “תפלות ארוכות” “כוונות עמוקות”, טבילה במקוואות", “סגוף תענויות” והשכם קום “לתקון חצות”; אבל לאָלה יהי בעדתו ושמו לשמצה, ללעג ולקלס, אם המר ימירו המושגים האלה “בבלי גזול משפט החלש ממנו”, בבלי השתרר כמושל ואדון בתוך ביתו, “בלא קנות כבוד לנפשו הנפשות יוצאי חלציו”, “בלא מכור את בתו לאליל הכסף או היחס”… האמללה “חצופה היא” וגם “בת סוררת”, אשר איננה שומעת בקול אביה, אם במושג “בת” יובן “דבר של חפץ”, “מקנת כסף”, המחויבת “לעבוד את אבותיה בנפשה ומאדה”, כאלו “לא נבראה אלא בשבילם” וחייה "אינם חיים אלא למענם, אבל העניה תשאר עניה ואומללה, אם יהי המושג “בת” פשוט בתכלית הפשטות: “בת” זו “נפש חיה”, נשמה חושבת ומרגשת, אשר יש לה רצון עצמי ובחירה חפשית, אשר אבותיה הביאוה לעולם שלא מדעתה ורצונה, ולכן “מחויבים המה לאמנה, לחנכה ולגדלה ולדאוג לאשרה וטובה”, כי “לענותה ולהרע לה” אין להם המשפט, ואם ימרו ולא ישמעו, הנה יעברו חוק והנה הנם רעים וחטאים מאד…
כל המכיר את החיים יודע, כי רבו כמו רבו הצורות המתחלפות האלה…
כ"ב מרחשון
לבי יכסף תמיד לראות עולם הפוך מעולם המציאות! שלום רעי יאהב עלמה והיא גם היא אהבתהו. אני לא מצאתי כל דופי בדבר הטבעי הזה ואברך את האהובים בשם ה' – אבל עולם המציאות מה הוא אומר? הוא איננו אומר, אך הוא צועק ככרוכיה: “שלום לרשעים! שלום חטא חטאה גדולה! שלום אהב ואבותיו לא צוו! שלום בחר ואבותיו לא ידעו!”… לולא שמעו אזני ככל הבת-קול הזה יוצא מפורש מפי זקנים ונערים, בחורים ובתולות, כי אז לא האמנתי, כי המצא ימצאו בני תהפוכות כאלה!
שלום הישר אהב את חנה הישרה, וחנה הישרה השיבה אהבה אל חיקו, תקעו כף ואגודתם נוסדה. הנאהבים גלו לאבותיהם כל מחשבות לבבם. האבות ענו אמן בעל כרחם או שלא בעל כרחם. הקול יצא בעיר ותהום העיר. הדבר עשה כנפים ויעף לערים אחרות ותהימנה גם הנה כחלילים. ומה כל החרדה?
שלום! אל נא תפנה אל שטי כזב ודוברי בלע. מעשיך רצויים שוש ושמח באהבתך לעולמים!
כ"ז מרחשון
בדד ישבתי אתמול בחדרי הצר, וכל עשתונותי סבבו על ציר אחד כללי: מה היה, לוא הסיר כל אדם פני הלוט מעליו וברו היה כתוכו!.. כמה בני אלהים היו לנפילים! כמה מלאכים היו לשדים! כמה צדיקים מוחלטים היו לרשעים גמורים!..
ומה היה נחור? זה נחור האיש המסתיר תחת מסוהו עמל, און וכל תועבה!..
אני הוצאתי את מחשבתי אל הפועל ואבוא בברית ידידות עם יוחנן אחי האמללה ואתו באתי לביתם ומה ראיתי?
רוחמה לבושה מחלצות ותכשיטים, אך פניה העידו בה כי בחרה יותר בבגדי מתים מהבגדים והיקרות האלה. נחור קרא אל המשתה את החתן, אשר בחר בו לרוחמה. היא הפצירה באביה לבל יקראהו, אך מי זה בער ולא יבין, כי בקשתה נשארה מעל? נחור צוה עליה במפגיע ללבוש בגדי יו"ט והיא נחתה מפני הפקודה, אך אחרי שומה עליה את הבגד הראשון עזבה כוחה ותתעלף. אז באו שלש אמות ותקרבנה אל המלאכה להלביש אותה את הבגדים הטובים כאשר צוה נחור… מה איומים היו פניה, בצאתה מלובשה מחדר המטות!.. מה הנה הרגשות, אשר רחש לבה אל אביה, הורה ומורה הדורש רק את טובה, אשרה והצלחתה!..
רע עלי מאד, כי לא יכולתי לראות בעיני את כל אשר יעשה שמה בעת המשתה.
יוחנן איש לבב הוא ומבין דבר לאשורו, הוא מרגיש בצער אחותו ולוקח חלק בעניה כי רב – אך היכול יוכל להושיע לה?!
את אביו ישנא תכלית שנאה. זה פרי חנוך כזה!..
זה שלשה ימים הנני כאיש נדהם. כל הדברים אשר שמעתי מפי יוחנן על דבר המשתה נגעו עד לבי!… ויהי מה, אדבר את רוחמה.
המשתה נועד לשעה החמישית בערב. הקרואים היו רבים ובתוכם גם תלמיד בית הגימנאזיום נחמיה. גם המתקדש הזה השונא את כל דורשי השכלה לא יכול להתנכר לעצמו ובשרו נחמיה בן אחותו. הקרואים טרם יתאספו, ונחור הזהיר את רוחמה ויצו עליה להיות שמחה וטובת לב ולקבל את אהובה בסבר פנים יפות. בתחלה הרהיבה עוז בנפשה להשיב: “איככה אוכל ואראה לו פנים מאירים והוא מעיר בקרבי גועל נפש?!” אך אביה נתן עליה בקולו: “אל תשיבי דבר ואם אין ואגרשך מעל פני!” –
“גרשני נא, אבי, גרשני ואודך על חסדך זה” – “גרש לא אגרשך, אבל אשימה עליך עבותים וישבת אסורה בחדרך כל הימים”. לדברים האלה פג לבה ולא יכלה עוד למשול ברוחה ותתן את קולה בבכי ותבך בדמעות שליש. והוא בראותו דמעות בתו ובשמעו אנחותיה, נגש אליה וישקה וימחה דמעותיה וינחמה לאמר: “הלא את טובתך אני דורש!”
ככוכבים סביב לסהר, כך הקיפו הקרואים את השולחן העגול אשר בחדר המהודר. הכוכב היותר מאיר, אשר לכבודו נעשה המשתה, ישב בראש הקרואים, ממול הכוכב הזה הושיב נחור את רוחמה, אשר דמתה ברגע ההוא גם היא לכוכב, אבל אל הכוכב אשר אנחנו בני תמותה יושבים עליו, כי פניה היו כפני “האדמה”. הכוכב היותר מאיר, אשר נחור קרא לו “בני”, “יקירי”, או “בני יקירי” יחד, הביט פעמים מספר בעיניו המפיקות כסילות ורשע בפני העדינה רוחמה, אך היא השפילה תמיד גבות עיניה. נחור קצף ורגז תחתיו, אך לא דבר דבר, כי לא יכול. פתאום קמה רוחמה מעל מושבה ותקרא לנחמיה אליה החדרה. אז עלה עשן אף נחור ויקרא גם את הכסיל והרשע אל חדר רוחמה, וגם יוחנן הלך אחריהם.
“הן כבר עברו בעונותינו הימים המאושרים, – אמר נחור בצחוק מכאיב, – אשר בנות ישראל לא דברו עם בני גילן דבר טרם הכנסתן לחופה, ומדוע אפוא, בתי לא תשתעי את בחירך ותשימי מדברך אלי זרים?” –
"הן קרוב הוא אלי יותר מבחירי! – ענתה גם רוחמה כמצחקת – הן הוא בן אחותך, בן דודתי! –
“בכל זה” – ענה נחור ומבט עיניו כלה את מחשבתו אשר לא העביר על דל שפתיו. החתן מצא לנכון לפניו אף הוא לפתוח פיו ולהשלים דברי נחור, ויען ויאמר: “אבל הן אני לא בקרתי מעודי בבית הספר!”
– “אמנם כן! כבד אכבד את הלומדים בבתי הספר, כי עבודה הם עובדים” – ענתה רוחמה, בבלי הבט בפני המדבר בה.
“אם כן – ענה החתן ואמר – כבדי אפוא גם את החייט, גם את הסנדלר, גם את המנקה אשפתות: הן כולם עובדים עבודה!”
– “בלי כל ספק מכובדים המה בעיני” – ענתה רוחמה.
– “ואולי גם תכבדם יותר מכל המיוחסים והגבירים שבעולם!” – שאל בצחוק גדול.
“המיוחסים, המתגאים ביחוסם, והגבירים, המתפארים בעשרם, לא רק לא אכבדם, כי אם עוד אתעבם כשקץ וכל דבר טמא”, ענתה ותבט בפעם הראשונה בפני “בחירה”, והוא הפך כולו אדום.
אחרי רגעי דומיה השיב נבל הוא החתן לאמר: "תלמיד בית הספר אולי יסכים לדבריך ולא אני. מיוחסים וגבירים בגבירותם עומדים! ועובדי העבודה בענים יגועו ובשפלותם בשפל ישבו. ובראותו כי אין מענה בפי רוחמה הוסיף ויאמר: “אבל הן גם אביך מכבד את המיוחסים והגבירים!”
היא לא ענתה דבר ותשב לה אל חדר המסובים, וגם יוחנן, נחמיה ונבל שבו אל מקומם.
נחור התבונן בפני החתן כי זעפו, ויחר אפו ברוחמה, ויאמר לקחת נקמה ממנה, בקראו את נחמיה אליו ולא נתנו לשוב אליה.
כל הקרואים אכלו שתו וייטב לבם, ואין אחד מהם (זולת יוחנן ואולי גם נחמיה) שם על לב, כי על בית משתה כזה יכון דברי קהלת: “טוב ללכת אל בית אבל!” כחצות הלילה אספו הכוכבים נגהם, וגם הכוכב הראשי חלף הלך ואיננו: המשתה כלה!…
אך הכוכב “אדמה” עוד יסוב על צירו ותקופתו על קצותיו: רוחמה הולכת בחדרה הנה והנה ורבות מחשבות בלבה.
הכוכב “אדמה” מתאוה תאוה להסתר בתחתי האדמה, בקבר!…
תאוה זרה! כל החי חפץ בחיים והיא מתאוה למות ולחבוק קבר!…
אך אולי צדקה: מנוחה תבקש נפשה ואולי תמצאנה שם, בקבר!…
יוחנן, אשר רק הוא לבדו היה עד תאותה זאת, נגש אליה ויחבקה וינשקה, ויתחנן מלפניה, לבלי תתאוה תאוה מוזרה כזאת, אך תשובתה היתה דומיה ותשלם דמעות שפתותיה.
ביום השני התמרמר נחור אל רוחמה וישפוך עליה כל חמתו.
רגע זה עורר בקרבי רעיון אחד, המוצא חן בעיני.
לוא היתה כל החברה אנשים ישרים לא היה גם נחור איש אשר משחתו בו ולא עלתה גם בדעתו לקנות כבוד לנפשו במחיר נפש בתו; אבל עתה, אחרי כי עדנה לא הגיעה החברה לשלמותה וירביון בה אנשים כנחור, נכון אפוא להמעטים הישרים בלבותם להראות לנחור ולהדומים לו, כי מעשיהם אינם רצוים למו, וכל אחד ממקוראיהם יכבד וישב לו בביתו, לבלי לכת אל משתיהם, משתה שמרים…
ט' כסלו לפנות ערב
היום בבוקר בקרתי את ידידי שלום, ולשמחת לבבי מצאתי בביתו את אהובתו חנה, את ידידינו יעקב ורחל. כשעה חדא קראנו בספרים, ואחר נדברנו ונתיעצנו אודות תלמידי “התלמוד-תורה”, אשר שלום ויעקב ואני החילונו מקרוב ללמדם שפת עבר ושפת רוסיה וחשבון, ותוכן דברינו היה על דבר הטבת מצבם החומרי, נוסף על הרוחני. כל אחד מאתנו נשא דעתו על דבר מוצא לכסף הדרוש, אך כולנו הסכמנו יחד למהר לקרבה אל המלאכה ולא לדחות הדבר מיום אל יום. גם הסכמנו יחד לנסות כוחנו, אולי יצלח בידנו ליסד עבור האומללים האלה “קופת התמחוי” לנהלם יחד בלחם ובשר, לבל יבזו כבודם לחזור על הפתחים ולאכול ארוחתם שבעת ימי השבוע בשבעה בתים שונים. אמנם, אנכי לא הסכמתי בתחלה אל הדבר הזה, באמרי כי יהיה עמלנו לריק, יען וביען כי הדבר דורש רב כסף ויושבי עירנו יקפצו ידם; אך יעקב גער בי בנזיפה ושלום לחץ את בהן ידי הימנית בלי חמלה, וחנה ורחל גזרו אומר, כי נרפה אני ואין בי כל כח לב, עד אשר נאלצתי גם אני לענות אמן ואמן… ומי יתן ולא תקום עצתי והקופה תוסד ותעמוד על תלה!
ט"ו כסלו
בשבתי אתמול בחדר יוחנן, באה גם רוחמה החדרה. כראותי אותה קמתי ממושבי ואתודע לה בשמי, גם היא ענתה לי לשלום ותקח מקומה על יד אחיה. אחרי רגעי דומיה, היה עם לבבי להגיד לה, כי דבר לי אליה, אך נעתקו מפי מלים, ועל כן החילונו לדבר בדברים אחרים ונשא דעותינו על בית הספר לנערות בעירנו, על התועלת היוצאת מספורי אהבים למיניהם ועל הספרות העברית וסופריה וכאלה.
ברוחמה מצאתי רק החצי מאשר קויתי; מצאתי בה נערה בת השכל ויודעת ספר כאשר קויתי, אך לב רך ורפיון רוח כאשר לא פללתי, צר לי עליה, כי אנשים כמוה לא יצלחו להציל מידי עושקיהם דרור נפשם וחופש רוחם!…
ובכל זה, אנסה אולי אצליח להעיר רוחה לעשות חיל… אולי… אך אולי, ובכל זה לא אתיאש מן התקוה: הן יוחנן ספר לי, כי רוח החזיון יפעמנה, והמשוררים וחוזי חזיונות – אם כי רובם אנשים חלשים המה – יש רגעים, אשר יצלחו במו לעשות גדולות ונצורות ולהניע ולעקור הררי עד…
י"ט כסלו
שלום רעי מאושר באהובתו, וחנה ידידתי מאושרה באהובה. בני עירנו יתנו דופי במאושרים האלה, דבה יוציאו עליהם האנשים, אשר אין כחם אלא בפה, לדבר תועבה וכל מעשיהם רק לחפש מומים ברעיהם. אחד מהאנשים האלה פגש את הנאהבים הולכים יחדיו אחוזי יד; השני שמע נשיקה, השלישי שמע הד קול שחוק פרוע; הרביעי שמע מהחמישי, אשר החמישי שמע מהששי, אשר הששי הזה ראה בעיניו הכהות, אך בכל זה, ראה “טוב מאד”, כי שלום חבק את צוארי חנה וחנה פשטה את צוארה בשמחה; וכן כיוצא בזה ראו גם שמעו עוד רבים מהמין האמור, וכל אחד מספר לרעו אשר שמע או ראה, ורעו משיב מאשר ידע גם הוא, וכה ידעו כולם כל אשר יש למו לדעת – – אך מה להם להנאהבים ולדבת עם, אם כל העולם יתן להם הצדקה? הן חנה עולמו של שלום ושלום עולמה של חנה!
שלום וחנה החלו מקרוב לקרוא ולהתבונן בספרים, המדברים על דבר “חנוך הבנים” והלמוד הזה דבר בעתו; הן אם מהרה ואם לאחר זמן תבוא ותגיע למו תור דודים, ואחר יהיו אבות לבנים ובנות, אשר ידרשו חנוך וגדול, ע"כ נאוה להם להכין החומר ולהגות ולדמות ולהתבונן בשום לב על הדבר הגדול והנכבד הזה.
כ"ג כסלו
שלש מאות תלמידים תכיל “תלמוד-תורה” אשר בעירנו. כל החדרים שפלים עד עפר וצרים עד מאד; הגג והרצפה מנשקים איש את רעהו; כותלי החדרים שחורים ומכוערים ומגואלים בטיט ורפש, ופה ינוחו התלמידים והפשפשים, חבורות חבורות. כל חדר יכיל משלשים עד ארבעים ילדים. הספסלים והשלחנות המגואלים, אשר כבר בא רקב במו, יהפכו בשעה השתים עשרה בלילה והיו למטות, בלי מצע ומכסה. כל היום יקשיבו התלמידים לקח ויחזרו על משנתם ויצעקו יחד בקול המולה ויטו שכמם תחת “עול התורה”. פעמים בכל יום ינועו לבקש ארוחתם בבתי הנדיבים, ואלה, אשר אין ארוחתם מוצאת, תנתן למו ארוחת לחם יבש (לטרא וחצי במשקל מצומצם יום יום) מקופת הת"ת. כולם לבושים קרעים ובלויי סחבות, ורבים הולכים יחפי רגל. ורבים מאד יחליפו כתנת בשרם רק למקץ ששה חדשים…
הה, ילדי עוני! עוד לא שבעתם ימים ותשבעו די מרורות והתבל כבר נהפכה לכם לנוה-תוגה, לעמק הבכא. ומה עתידותיכם? חשך, ענן וערפל!
כי מה אחרית האומללים האלה בזמן הישן עדנה בחיק הנצח? הכי יוליכום מאשריהם אל מטרה? הכי ידאגו הדואגים למו לעשותם לאנשים חרוצים, אשר יצלחו בקרב הימים למצוא חית ידם? הלא רק לזה ישימו לב, כי תהי “תורתם בתוך מעיהם”… לבי להאמללים בוכה מאין הפוגה!… הה, אמללים מבטן ועד זקנה ושיבה!…
י"ד טבת
ורוחמה? אלף קבים עוני ירדו לעולם, ואם רוחמה לקחה לא החלק הגדול בכלם, אך גם לא הקטן בהם.
זה חודש ימים נודעתי אל האמללה ועוד לא נסיתי אליה אף חצי דבר, כי בכל פעם, אשר אנה לי המקרה לראותה, היו אנשים זרים בינינו – ומי יודע, עד כמה יארכו עוד הימים?
האכתוב לה?… כן! היום בלילה אערוך מכתב, ומחר בבוקר אשלחו אליה על ידי אחיה יוחנן.
כ"א טבת
“רוחמה! הן הגדת לי מקרוב, כי שמעת על אודותי מפי אנשים נאמנים, כי גבר ישר הנני, ע”כ אחשוב למותר להבטיחך כי מכתבי זה לא יסתיר כל ערמה בתוכו וכי רק רגש ישר עוררני לכתוב אליך.
רוחמה! נחור אביך מכר את נפשך לשטן ואת איפוא עוצי עצה להנצל. כי רע חבלך מאד וכי מר הוא אלף פעמים יותר מאשר תדמי; הנער השובב, אשר בחר לך אביך – אדוניך, רשע הוא ומשחת בקרבו באופן נורא מאד. הזהרי עתה ואל תתנחמי לאחר זמן, בעת אשר תקצר ידך לתקן המעוות, המרה תמרי את פי אביך ואל תשמיעי לו לבחור כאשר יבחר ולאמר קשר לאשר יאמר הוא קשר, הלא טוב לך לנשוא אף אביך הקשה ימים רבים, ממכור נפשך לצמיתות לאיש אשר רחק לבך ממנו, והוא משל ימשל בך. למה תכרי קבר לתקותיך? למה תביאי עליך רעה, רעת עולמים? למה תהי למשא עליך לעולם? זכרי ואל תשכחי חובתך נגד עצמך, ואם תחטאי לך את לבדך תשאי עונך… הפכי בדברי ושקלי אותם במאזני צדק, הנני ידידך"… אלה היו דברי מכתבי אשר ערך לבי ואכתוב אליה, והיא ענתני: “ידידי! קראתי את מכתבך ונוכחתי, כי יש אנשים ישרים בעולם, תודתי רבה לך, אך דבריך לא אמלא; אלף פעמים אמות ולא אבקש הצל את נפשי! ולא אמרה פי אבי, אני חפצה לסבול ולא אני בלבד סובלת פה בעמק הבכא, כי אם הרבה אלפים נפשות סובלות כמוני, ואולי עוד יותר ממני, גם אבי קורא באזני פעם ופעם: “לא היא הראשונה ולא היא האחרונה!” התודה לך אשר הודעתני, כי מר חבלי אלפי פעמים יותר מאשר אדמה, האמונה, אני חפצה להיות אומללה עוד יותר! אני חפצה להיות האומללה הראשונה תחת השמש! מה נעים הרעיון להיות האומללה הראשונה! אבקש ממך לבל תכתוב לי עוד בדבר הזה. ידידתך מכבדתך, רוחמה.”
אומללה! כל אות ואות ממכתבה מלא דם ודמע!… אבל לא צדקת רוחמה! אמנם רבו האומללים תחת השמש, ועלינו להתאמץ להמעיט מספרם כאשר נוכל, ולו נציל רק נפשנו לבד מהמונם! ולמי תטיב בהותה, ולמה תבחר בעני? ומדוע תנזר אחור ולא תאבה הצל נפשה?… רוחמה ואלפי רוחמות בכל מושבותיכן! הטרם תדענה כי החיים נתנו לנו לחיות עליהם ולא לענות נפשנו במו!
כ"ה טבת
זה שלשה ימים, אשר רוחמה חולה את חליה, ועוד אין מזור לה. אולי אשמים בדבר אני ומכתבי הקשה, אך כליותי לא יסרוני: מחשבתי היתה רצויה! הרופאים מחליטים, כי רתיחות הדמים ורפיון הגידים סבבו מחלתה; אך מה זה הרתיח דמיה ומה זה הרפה גידיה – אל אלה לא ישימו הרופאים לבם וגם נחור עושה עצמו כלא יודע.
צרבת אש בוערת ברוחמה, ובלילות (כאשר ספר לי יוחנן), ימליט פיה דברים מעורבבים ובחימה שפוכה תקרא: “אבי!… הרוצח!… נבל יהיה אהובי!… ה! ה! ה! אהובי יהיה!… מה מאד אהבתיהו!… לו מתי!… אטרוף נפשי!… לא! אנשים שפלים טורפים נפשם!… אברח!… לא! אטה שכמי ואסבול!… לא אני הראשונה ולא אני האחרונה!”…
ונחור יושב בחדר רוחמה ושומע מדברותיה וקומט מצחו, ופתאום עוזב את מושבו והולך הנה והנה וחושב רבות מחשבות… המחשבות הרבות הנה תולדות זיק היושר, אשר התעורר בקרבו, אך ימים ידברו, אם יתגבר הזיק והיה לשרפה, או יכבה ויעומם ברגע שתשוב האומללה לאיתנה!
כ"ח טבת
יוחנן ספר לי, כי אתמול בלילה בכה נחור.
המחלה גברה ברוחמה יום אתמול עד מאד, הצרבת בערה בה, וכל היום הפליט פיה דברי אש וזעם. בשעה השתים עשרה בלילה בא נחור לראות שלומה, הוא עודנו על מפתן החדר, ורוחמה התרוממה מעל משכבה, ותגש אליו ערומה ויחפה, ותבט בפניו בעינים מלאות זעם ועברה, ובהושיטה לנגדו אגרופה, קראה בקול חוצב להבות אש! “האתה הוא זה אבי האכזר?” ותעזבהו ותשב על משכבה. אז נפתחו עיני נחור ותוציאנה שלש דמעות… האמנם שפך נחור שלש דמעות ומבול לא היה?!
האבן אתה נחור ורוחמה הוציאה מים מאבן ובבוקר שבת ותהי לאבן?!
ה' שבט
המחלה רפתה מרוחמה ותחל שוב לאיתנה. היא בוכיה עד מאד ולדמעותיה אין קץ. נחור שאל אותה פעמים אין מספר, למה ועל מה היא בוכיה, אך היא לא ענתה אותו דבר. רוחמה מנשקת את יוחנן ומבקשת ממנו לשנות לה כל הדברים, אשר נמלטו מפיה בימי מחלתה, אך יוחנן לא הגיד לה את כל, כי ירא לנפשה. היום בבוקר קראה פתאום ליוחנן ותבקש ממנו גליון ועט עופרת, בתחלה מאן יוחנן למלאות חפצה, כי אמר, פן תרע למנוחת נפשה, אך היא הפצירה בו מאד, עד אשר לא יכול השב פניה, ואז שפכה על הגליון “תפלה” לה' אל אלהי הרוחות.
כהשלימה את “התפלה” קראה שנית ליוחנן ותקרא באזניו ותמרר בבכי, ויוחנן גם הוא ענה לה בבכי ודמע.
אחר גברה עליה השנה ויוחנן נגש בלאט ויגנוב ממראשותיה את “התפלה”, למען לא תעמיק קרוא בה. בבקרו היום את פני נתן לי את “התפלה” לקרוא בה, אך צוה עלי לבל אראנה לאיש, ובכן חזק עלי דברו גם לבלי הביאה לזכרון על ספרי.
צר לי מאד! התפלה הזאת היה הפרק היותר טוב ויפה בכל ספר זכרונותי לוא יכלתי לחק אותה בו.
כל מי שקרא את “התפלה” יתן עדותו, כי סר מעל רוחמה הרוח הרע אשר בעתתה בימי מחלתה וכי מחדשת היא נעוריה ונכונה לשוב אל חיק החיים; – אך מה יועיל לה? הלא המסבות תשובנה להשחיר ולמרמר את רוחה כמקדם, ואולי עוד יותר.
כן בעוד שנים חדשים יעלה ויבוא ר"ח ניסן, ועמו יחד יגיע יום חתונתה, ויראה לעיניה נבל וכסלותו, וישמע באזניה קול צלצלי המנגנים, ויפקד עליה ללכת תחת החופה, ויזכר זכרונה לחיים ולמות!…
י"ז שבט
שלום וחנה מחשבים ומדמים הרבה מאד אודות דרכי חייהם אחרי חתונתם כה גמרו אומר להזהר לשמור את נפשם מאד מהפזרון, המכלה ממון הרבה ללא יועיל, ומהעלוקה – המאָדע, המוצצת את הדמים בשתי משמעות המלה הזאת. וביחוד מהלבשת הבגדים המפוארים, העומדים עלינו לכלותנו בכל עת ובכל שעה. אף אמנם, שלום שונא תכלית שנאה את כל הסוחרים, יען כי יחשוב את כולם לאנשי חמס ובני בליעל; אך, לפי חנוכו ומצבו, אין דרך אחרת לפניו בלתי אם להמנות גם הוא בחברתם. אבל הוא, ישא ויתן באמונה ויחשוב דרכי להמעיט בהוצאת ביתו, למען לא יהיה נאלץ לגזול ולחמוס את הבריות.
מעשים בכל יום יעמדו ויגידו לנו, כי רבים סוחרים ישרים נעשים בני בליעל לא ברצונם, אך בחמס צרכיהם כי רבו!
שלום וחנה לא יחושו לרכוש למו רכוש, אך זה כל מגמתם לחיות על עבודתם ולהנות מיגיע כפם. טובי לב המה עד מאד, הוא חפץ תמיד להיות אח לכל קשי יום ולחלץ כל איש מן המצר, והיא חפצה להיות אחות בצרה לכל מרת רוח… מה מאוד מאושר אני בחברתם.
כ"ג שבט
ומה יחפוץ נבל? הוא יחפוץ להכות באגרוף רשע את כל החלש ממנו! כה הכה יכה מעת עמדו על דעתו את כל המשרתים בבית אביו, אשר יתמהמהו למלאות חפציו המשונים ותאותיו המשובבות, ועד היום עודנו מכה ופוצע אותם בכל עת מצוא… המשרתים האומללים! בעד ככר לחם ימכרו כל אשר למו בבשר וברוח, וגם רגש הכבוד ימיתו בקרבם!…
כה הכה נבל גם מקרוב את המשרת, אשר נועז לפתוח שפתיו נגד תאוה זרה אשר התאוה: למשוח בששר אדום את הסוס הלבן אשר לאביו מראשו ועד זנבו! כהחילו את מלאכתו נגש אליו המשרת ויאמר: “אבל מדוע יעשה אדוני כאלה? הן גשם שוטף כי יבוא וישוב הסוס ללבן כראשונה”. ויפל נבל את המשרת ארצה וישיבהו על השאלה הזאת במכות אכזריות.
נבל! עד מתי לא תתן מנוחה לעבדי בית אביך, הטובים ממך, והמרגוע אשר גזלת מבת נחור, מרוחמה, מתי תשיב לה!
כ"ו בשבט
ומה הוא חפץ תלמידי התלמוד-תורה? רבים חפצים לאכול, כי לא יספיק המזון, אשר יורם למו מקופת הת"ת; רבים חפצים לכסות ערות בשרם, כי הקור החזק הזכירם כי ערומים המה; רבים חפצים להרפא מצרעתם, כי דבקה במו. רבים חפצים להתחזק מעט, כי חלשים המה כזבובים; אלו ואלו חפצים יחד לצאת מעמק הבכא.
החזון אשר נשאתי על החפץ שהתעורר בנו ליסד “קופת התמחוי” עבור האומללים בא בא. הקופה לא נוסדה, למורת רוחנו, גם אחרי יגיענו ועמלנו הרב שני חדשים תמימים. מספר החתומים אשר אספנו עלה עד מאה וחמשים איש והכסף אשר התנדבו שנה שנה – עד ארבע מאות שקל; ועל עמודים דקים כאלה, היכולנו איפוא ליסד הקופה?
מה יכולנו עשות להאומללים ביום שנדברנו במו? המתנדבים לא האמינו בצרת אחיהם, כי השבע לא יאמין לרעב וכל אשר ייטב לבו לא ירגיש ענות רעהו.
כאשר הלכנו אני ומרעי בשבוע העבר לשוח מחוץ לעיר, לקחתי את נקמתי מהם על דבר אשר התלו בי בתחלה וישלחו בי את חציהם חנם. המשוררים למיניהם מעידים, כי מאד נעימה היא הנקמה, ואני מכזיבם על פניהם, ובמר נפשי אקרא: מה מאד מרה הנקמה!
ר"ח אדר
בשוב העניה רוחמה לאיתנה, שב גם מקור עניה לנבוע ולהגדיל עצומותיו יום יום… מקור עניה עולה עלה על כל גדותיו – עוד חודש ימים ותנשא האומללה אל נבל…
מהומה רבה בבית, כל הסוחרים בעיר עם כל מיני משי וצמר ופשתן ותכריכי בוץ וארגמן כולם נתקבצו ובאו אל בית נחור, עם משרתיהם, עושי דבריהם, המריקים כל מרכולת אדוניהם הנה, למען תבחר לה רוחמה “בגדי חתונה” מכל אשר תשאלנה עיניה, החייט המפואר בעיר עם תשעה עוזריו יושבים כל היום בבית נחור, לחוות עצתם על הסחורה והמאדע, ולקרוע ולתפור ולמלא פיהם חניפות וחלקות לרוחמה, כי כל אשר תלבש על בשרה ירבה ויגדיל חנה, זיוה, הודה, והדרה. אמות רבות רוקחות כל מיני מרקחת ומכינות כל מיני מגדנות וכל מיני לפת וכל מיני פרפראות “להחתונה”. נחור מחזיק בידו תכריך מלא שטרות, ומבקר עד ערב הוא מחלק ביד רחבה לכל היוצא ובא, על צרכים רבים שונים ונפרדים. כאלו לא היו בידו שטרי כסף, כי אם פסות נייר, הראויות לצור על פי צלוחית. נחור מחבק ומנשק את רוחמה שלש פעמים בכל יום, ובקול דאגה ואנחות לבב יגיד ויביע את גודל עניו ורוב דאגותיו על פני רוחמה כי נפלו ועל רוחה כי שחוח עד דכא. גם יוסיף להביע רוב בטחונו ותקותו, כי בעוד חודש ימים, בהגיע לה “עת דודים”, תלבש רוח נכון, לחדות לב אביה, האוהב אותה בכל נפשו ומאודו… סכל! הטרם ידע כי יעורר בלב האומללה עוד יותר משטמה ושנאה כבושה?…
ורוחמה מבטת על כל המהומה הרבה בקור רוח, בוחרת היא באשר תבחר בלא דעת כמכונה וממדת היא את הבגדים על בשרה, כאלו כפאה שד, ושולחת היא מבטי כפור וקרח נורא על האב והסוחרים והאמות והחייט עם עוזריו. הבית דומה בעיניה לבית אוסף משוגעים, והיא וכל הנאספים בו הם המה המשוגעים…
ויש רגעים אשר תבכה מאין הפוגה, ומקללת אותה ואת יומה, ואת נבל ואת יומו, ואת יומה ויום נבל יחד, הוא יום חתונתם, הממשמש ובא…
ויוחנן מדבר על לבה ומנחמה ובוכה עמה יחד, אך היא מחשה ואיננה משיבה אף חצי דבר, ורק לפעמים תשק שפתיו ודמעותיה תרדנה על לחייה מאין הפוגה.
האנסה אני איפוא עוד דבר אל האומללה הזאת? לא! מתים בל יחיו ורוחמה מתה ברוח!…
ואני מה האם חי אני?… האמנם רק צרת רוחמה נגעה עד נפשי… ומה איפוא אם לא צרתה וענותה?
י"ז אדר
יוחנן מתפלא מאד על אשר זה חמשה ימים נהפכה רוחמה לאחרת ותהי שמחה וטובת לב!… יוחנן מתפלא מאד: הן הולך וקרב רגע החושך, שבו תבוא בברית העולם עם הכסיל והרשע נבל, אשר לא תוכל להבט בפניו בלא זועה וגועל נפש – ועצמותיה לא תרחפנה ועוד לבשה גיל וחדוה?!
רוחמה החלה לקחת חלק בכל ההכנות, הנעשות אל החתונה, ומחוה היא את דעתה בכל דבר, אם טוב ואם רע, נחור שמח עד מאד ומניח ידו על לבו, כאילו חפץ הוא לאמר: “שישו בני מעי!”. רק יוחנן לבדו נעצב אל לבו וינבא רע לאחותו.
גם אנכי מתנבא אך רע, ולבי ינבא לי, כי אסון קרוב לבוא. אסון למי? – למי? אם לא לה? ה' אלהים! מה תהי אחרית הדבר?
ימים ידברו!
כ"ח אדר
אתמול בבוקר הגיעני ע“י יוחנן מכתב שני מאת רוחמה, היא כתבה: “ידידי!” ידעתיך לגבר ישר ובטחתי כי לא תשיב פני ריקם. הלא תדע, כי יום חתונתי עם נבל הולך וקרוב, אדמה כי החובה מוטלת עלי להתאמץ לפעול על רוחו ולעוררו להטיב דרכו, אעשה זאת לא למעני ולמען ייטב לי (כי אני אינני חפצה ואינני דואגת לטוב לי) אך למען חובתי, חובת אדם בכלל וחובת אשה לבעלה בפרט. לכן הנני מבקשת אותך בזה לעזרני לקרבה אל מטרתי, ומטובך לתת מהלכים לנו (לי ולבעלי) בחברתכם הנדיבה ואני עמכם יחד, אולי נצליח לגרש מלבו את השטן. האדם מטבעו לא טוב ולא רע, והחברה תוכל לפעול עליו הרבה מאד. דבר נא באזני אנשי בריתך והשיבני דבר, ידידתך. רוחמה”.
אתי משוגתי! רוחמה לא מתה עוד ברוח! כי לוא מתה, לא זכרה אפוא את חובתה, אשר כמעט לא חבבה בו, במקום אשר אביה, האיש היותר קרוב לה והיותר מחויב לזכור חובותיו נגדה, שוכח חובתו היותר גדולה, וישכח ויוסף לשכוח אף שכח… והיא תהיה לנבל? נורא הדבר! ואני אחריש! ומה בידי לעשות? אחריש. ומה לי ולה, בה האשם כי לולא נתנה היא את ידיה כי אז לא שמו עליהן מוסרות. אשה היא! הה! אך אשה!
האשיב לה על מכתבה? האתראה עמה פנים בשבתה על יד כסיל אדם נבזה ונמאס בעיני?
ב' ניסן
אתמול בין הערבים לקח נבל את רוחמה בת נחור בחופה וקידושין “כדת משה וישראל”. רוחי חבלה! כדת משה? האומנם צוה לנו המחוקק הנעלה, כי האב יכוף את בתו למכור רוחה ונפשה אל השטן?!
וישראל? אכן בני ישראל נהגו למכור את בנותיהם לנבלים ולמנוולים!
אבל מנהג ישראל תורה הוא, והתורה באה לנו ממשה, ובה לקח גם נבל את בת נחור בחופה וקידושין “כדת משה וישראל”. וכל העומדים מסביב קראו כולם פה אחד: “מז”ט! מז“ט!”… שמש הקהל שבר זכוכית לבנה מפני זכר “יום המיתה” ומפני “זכר לחורבן”.
אבל הזכר איפוא נחור את “יום המיתה”, אשר אז מות ימות גם הכבוד המדומה ומשפט צדק יבוא לשפוט את לב הרודפים בחייהם אחרי הכבוד הזה, והמוצאים אותו רק על ידי אמצעים נוראים ואכזרים, כאשר יעשו נחור וכל הדומים לו? לא! לא! אבל הזכר איפוא גם אחד מכל הנאספים את “החורבן הנורא” אשר לעיניהם? לא! לא! המנגנים נגנו זמר נעים, וכל הנאספים מהרו אל בית נחור לאכול ולשתות ולהניח מסעודת מצוה…
ואת אדמה! העוד לא תרגזי תחתך? העוד קמה בך רוח לשאת את כל אלה על גבך? – לא אשוב לראות פניה!
מה רב כח שפתי האשה? רוחמה הצליחה בדבריה לתת לנבל לב אחר, לב איש לשמוע בקולה ולבקש חברת אנשים בעלי דעת, אשר שקץ צלמם עד הנה. ואני ראיתי פניה, בחברתה הייתי והרים לא כיסוני וגבעות לא נפלו עלי. אכן לא אהבתי אותה ולא אהבנה, רק נחומי נכמרו לה. רק רחמתי את רוחמה ולא יותר.
י"ב אייר
אתמול היתה רוחמה עם נבל בחברתנו בבית שלום בפעם השלישית ובלי ספק גם האחרונה.
שלום קרב את נבל עד מאד, אם לא למענו, אבל למען העדינה רוחמה, כשעה בלינו העת בנחת, ואחרי כן קם הנבל הזה ויביא אבל בלבותינו. שלום אחז בלי משים ביד רוחמה, ויתרומם נבל כאריה מסובכו ויחרפהו ויגדפהו עד מאד. שלום החשה ולא ענה דבר, וגם אנחנו כולנו החשינו, למען רוחמה. פני רוחמה הלבינו כמת, שלום עזב מקומו ויצא החוצה. רוחמה התעלפה ונבל נמלט על נפשו. אז קראנו לשלום ויבוא הביתה, השיבונו את רוחמה לאיתנה, דברנו על לבה תנחומים, אך היא החשתה ופניה היו איומים נוראים. רוחמה מהרה שוב אל ביתה, שלום היה כמשוגע, חנה בכתה ותתעלף, יעקב קצף ורגז על נחור ועל כל הרשעים שבעולם, בלבי התהפכו איבה וחמלה, שנאה וחנינה, משטמה ורחמים…
האמנם לא אוסיף ראות פניך רוחמה, ולבבי אמר לי, כי באור פניך אראה חיים. אראה או לא אראה, אחת היא, אור חשך בעדי והחיים לא לי המה!
י"ז באייר
“ידידי”! כתבה רוחמה אל שלום, מה עגמה עלי נפשי כי הבאתי את נבל בחברתכם, מעולם לא היה נבל בחברת אנשים ישרים ולא יוכל לשער בנפשו, כי יאחוז גבר ביד אשה ולא יעלה על לבו מחשבת פגול, מה נואלתי, אך לקחתי די שלומים תחת עותתי. מבקשת אני את פניכם, כי מני והלאה לא תבקרו נא את ביתי, לא אתה ולא יתר בני בריתך וגם אנחנו היינו אז בחברתכם בפעם האחרונה. לא אכחד מכם: אני אומללה מאומללות! היו נא לי ידידים בלבותיכם, וגם אני הנני ידידתכם סלה, רוחמה".
בפעם הראשונה הרחיבה האומללה להגיד בפה מלא, כי היא “אומללה באומללות”. אות הוא זה, כי נמלאה סאת עניה ומרודה ולצרותיה אין די. מי יודע את אשר עשה לה נבל, בשובה אז הביתה?!… הה! מי יתנהו בידי ואחלצה נפשה מן המיצר. שלום השיב לה מכתב מלא רגש וינחמה וירגיע את רוחה, – אך מה יועילו כל אלה?… מעי בי יהמיון ובת עיני בוכיה. בוכיה בלי הפוגה.
י"ט אייר
גם הורי שלום, גם הורי חנה יעשו הכנות רבות לחתונת בניהם, אשר תהיה בשעה טובה ובמזל טוב בר"ח סיון הבא.
שלום לא ראה את חנה זה חמשה ימים ובטח לא יוסיף לראותה עד החתונה. הורי הנאהבים הפצירו בבניהם לעשות עמם את החסד הזה, למען “סתום פיות המשטינים ודבת עם”, והנאהבים נאותו למו. שלום נעצב אל לבו, ומכתבי חנה לשלום יתנו עדותם, כי גם היא שח רוחה עד דכא. התקופה החדשה, המשמשת ובאה בחייהם, תפחידם מעט, ויום חתונתם יהיה לפניהם יום עונג מהול בתוגה! אנשים כשלום וחנה, אשר לא למדו כל מלאכה ואין כל אומנות בידם, אשר רק על “המסחור” יניחו תקותם לימים יוצרו, אשר שונאים ומבזים את המסחור ואשר המושג “מסחור” נלכד על דעתם עם המושגים “עושק ואונאה” – אנשים כאלה לא יוכלו לחזות למו בהעתיד חזיונות נחמדים, לוקחי עין, לבב ונפש…
ב' סיון
התפוצצי ארץ! בלעי כל היקום וכל תרמית ועול והיה זה חסדך אתנו!
רוחמה איננה עוד בחיים: המות רחם אותה ויפדנה כמלאך מושיע מנחור ומנבל.
הישים איפוא נחור אל לבו, כי הוא אשם במיתתה?
בשוב כל המלוים את רוחמה לבית עולמה (החסד הזה לא מנעו מהאומללה) פגשו על דרכם את הנאהבים עם השושבינים ונרותיהם ועם כל הקרואים, הנוהרים יחד אל חצר ביהכ"נ, להכניס את הנאהבים תחת החופה ולהדביקם יחד והיו לבשר אחד ולרוח אחד…
השבים משדי קבר קללו את הנאהבים “החצופים” קללות נמרצות…
עולם הפוך! הטוב טוב לך, כי תנשא גם חנה לנבל ושלום ישא נבלה ותלוום גם אותם לבית עולמם כשני חדשים אחרי חתונתם?!
עולם הפוך! עולם הפוך! עד מתי תהיה עולם הפוך?!
מז"ט! המקום ינחם!… קבר… אפריון… מות… אהבה… ערבוביא… עולם הפוך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.