(ספור אמתי, נעתק ממ"ע הרוססי “היום”)

וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי,

זאת נחלת עבדי ה'.

(ישעיה נ"ד)

בימים האלה התגורר רופא אחד יהודי באחת מערי המלוכה אשר לנסיכי אשכנז ושמו שלמה. ויהי האיש ההוא חכם ואמון במלאכתו ומבחר עתותיו הקדיש להתחקות על שרשי מחלות הנפש למיניהם ועל כלם חתר לבא בסתר חדרי מות האדם ולהשכיל אל מהות חלי השגעון. ה' לא ברכו בהון ועושר, אבל האציל לו תמורתם לב חנון ורגש ובהתנהלו לרגל מלאכתו, מצאה ידו להושיע לעני בצרתו מהמעט אשר רכש לו בעמלו. ויהי שלמה אהוב לבריות ורצוי לרוב אחיו, דלת העם ברכוהו ונדיביו כבדוהו מאד ולולא נשא אות ברית קדש על בשרו, כי עתה, מי יודע אם לא כבר עמד בראש משמרת בתי המשוגעים אשר במדינה.

ויהי היום, באחד מימי הבציר בערב, ושלמה הלך לשוח בין האלונים אשר על יד העיר והנה לקראתו אישה צעירה לימים אשר למרות לבושיה הפחותים פניה ענו בה, כי היא ממרום עם הארץ. ותגש אליו האשה ותאמר: “בי אדוני! אני ורעי הלכנו בזה ובשגגה נפרדתי מעליהם, ועתה הואילה נא בחסדך להלוה אלי עד בואי הביתה, כי יראתי להלך יחידה”. ויאות לה שלמה וילך אתה אל המקום אשר אמרה. בבואם למחוז חפצם אמר שלמה להפרד מעליה, אך היא הפצירה בו להתמהמה ולבלות בחברתה רגעים ספורות עד כי לא יכל השב פניה ויעתר לה.

משכן האשה היה היכל גדול ורחב ידים, מאד נהדר וכליל ביפיו ושכיות חמודותיו. כעלותם במעלות הבהילו לקראתם משרתים לבושי מכלול להאיר לפניהם הדרך ויוליכום דרך תור חדרים מהודרים הבונים בנוה זה אחר זה. באחד מהם ישב שלמה על כסא מרופד מול האח המבוערת ליבש את בגדיו הרטובים, ויחכה עד שוב אליו הגבירה, אשר הלכה להחליף שמלותיה הרטובים גם הם.

כשבת שלמה לבדו מול האח, שגה דמיונו בעיונו החביב עליו והעמיק חקר במחלות הנפש; אך כאשר ארכו לו הרגעים נגש אל השולחן ויקח מעליו את ספר הזכרונות, המוכן למען כל באי הבית הזה לרשום בו את פרי התבוננותם. ויחל לקרוא. אך מה השתומם למצוא בו כמה משפטים מעוקלים, כמה השקפות כוזבות, ועל החתום רבי המלך וגדולי המדינה. צחוק קל עבר על דל שפתיו, כמו נכמרו נחומיו על סכלות האנשים האלה, ויאמר לרשום גם הוא הגות לבו בספר, ובטרם כלה, והנה קול משוחחים מהול בשחוק מאחורי קירות החדר, ואחר נפתחה הדלת ואחד מן המשרתים נגש אליו ויבקשהו אל דביר הבית. שמה חכתה עליו הגבירה לבושה מחלצות, במסיבת אצילים ושועים, אשר קבלו פניו בבואו. שלמה ראה והתבונן, כי גבה המסבה ממנו ואיננה הולמתו; אך לא נפל לבו עליו וידע להתהלך אתם מישרים בחרות וכבוד, כאילו ישב בסוד מרעיו ומכיריו. האשה ההיא היתה הנסיכה ווילהלמינה, הנודעת במדינה ההיא ברוב עשרה וגדולתה.

אחר הדברים האלה ויגדל שם שלמה מאד; רבים השכימו לפתחו ויחלקו לו כבוד ויקר, כאיש אשר מהלכים לו בין הגדולים, אך כשהוא לעצמו לא שם לבו לכל אלה, לא השתדל למצוא הפתח אל בתי נדיבי עם והוקיר רגליו גם מבית הנסיכה, אשר, אמנם, הפגיעה בו לבקרה, ואך בעבור כחודש ימים, בהגיע אליו מכתב כתוב בעצם יד הנסיכה, אשר בו הפצירה בשלמה מאד, לבוא אל המשתה אשר עשתה לא יכול, למורת רוחו, השב ריקם את פניה.

וכה נמצאהו שנית בבית הנסיכה. חדרי הבית נכללו ביפים וים של אורה שופך בו. הנסיכה התנוססה ביפיה והדרה בתוך מסבת רעיה ורעותיה כשושנה בין החבצלות. ויהי כנגן המנגנים, ותגש הנסיכה אל שלמה ותחל פניו לצאת עמה במחול; אך הוא נסוג אחור וימאן, ויותר על מקומו במסבת רוזנים אחדים, אשר כבדוהו וקרבוהו מאד, בגלל נעים מדברותיו ותבונת לבו. –

ויהי ככלות המשתה, והמון הקרואים נמוג והלום, ולא נותרו בבית כ"א מתי מספר ממקורבי הנסיכה אשר גם שלמה בתוכם. ויובא יין לפניהם וישתו וישמח לבבם ויקראו דרור ללשונם להכביר לעג הרבה אין בינה ותהי חברתם על שלמה למשא. פתאום קם אחד מתוך המסבה, והוא פקיד החיל צעיר לימים, ויקרא על כוס יין מלא: “לחיי הנסיכה היפה בבנות ווילהלמינה! לחיי הנסיכה, אשר לא הפילה דבר מכל אשר קבלה על נפשה, ובפני כל העדה הנכבדה אני מגיש לרגליה מאת שקל כסף, אשר זכתה בהתערבתנו, אחרי קיימה מוצא שפתיה ולא פחד לבה מתת מהלכים בחברתה לאיש יהודי. לחיי הנסיכה!”

לדברים האלה התפרץ שחוק גדול מפי המסבה, היין הולך סובב סובב, הכוסות משתקשקים אחד באחד והאולת האשכנזית התלהבה מני יין צרפתי, עד כי גם הנשים השאננות פתחו את פיהן לבלי חוק, להודות ולהלל מעשה הנסיכה ורוחב לבה. אך שלמה לבדו היה כמחריש ולא ענה דבר. פניו חורו, ידיו רועדות ועיניו מפיקות זועה וכעס. הנסיכה לקחה מידי פקיד החיל את מאת השקל, וברוח קרה פנתה אל שלמה לאמר: “אדוני הרופא! מאד נבצרה דעתך בחכמת הפרצופים, אחרי כי עד כה לא הכרת, אשר רק לצחוק בך אמרתי, האומנם, איככה הסכלת לחשוב אף רגע, כי נסיכה כמוני תאיר פניה לאיש יהודי ותקבלהו בחברתה? שמע נא אפוא פשר דבר: זה כירח ימים ואנחנו שחקנו במשחק העבוטים (פפענדערשפיעל) ויהי כנפול עלי הגורל לחוק את החוקים להמשחק הזה גזרתי אומר, כי מי האשה, אשר יעלה עבוטה ראשונה, עליה לצאת יחידה אל שדרות האלונים, והיה האיש העולה לקראתה ראשונה, אותו תבקש להלוות אליה עד הבית הזה. והנה כמו נקמה מני פחזותי, עלה עבוטי ראשונה, ופקיד החיל הזה התפאר עלי, כי לא אמלא בנפשי אחרי החוקים אשר חקקתי לאחרים והתערבנו במאה שקל כסף. תוצאות הדבר הלא ידעת: כצאתי בערב ההוא בין האלונים פגעתי בך ונגשתי אליך בחרדת לבב לבקשך, כי תלוה עלי; ותחת עשותך את החסד עמדי, הואלתי לכבדך גם אני ואביאך תחת צל קורתי, אשר לא הסכנתי לעשות ככה לאחד מיתר אחיך היהודים. עתה קח מידי את מאת השקל, והיו לך לזכרון, כי הואלתי להתהלך על ידך, לדבר עמך ולתת לך מהלכים בין הנדיבים האלה. היה בשלום!” כרעם בגלגל מחצו והלמו דבריה את ראש הרופא האומלל ויהי כנדהם, אך עד מהרה שבה עליו רוח מבינתו והעיף מבטו תחלה על פני כל המסבה המופעת. אחרי כן לקח את ספר הזכרונות מעל השולחן ויפן אל הנסיכה, לאמר: “כדרוך רגלי על מפתן ביתך ראשונה, אחרי כי הפצרת בי כבר הכרתי, כי אין מקומי בהמסבה המזהרת בסיגיה הזאת ולא לי לארח לחברה עם אלה הפוחזים הנדיבים. אך, הלא תדעי, גבירתי, כי זה מלאכתי להעלות מזור למחלות הנפש, ולא יקר לי אפוא כל כופר, אם אך על ידו אעשיר נפשי בידיעות ונסיונות מועילות ונחוצות למלאכתי. והנה זה רבות בשנים ואני עמל לבוא עד חקר המחלות הללו בבני דלת העם; אך מעולם לא זכיתי להתבונן בפליאות נתיבותיהן בנפש מרום עם הארץ, כי לא באתי מעודי בחברתם. עתה הלא תדעי, גברתי, עד כמה לבבי מכיר טובתך, כי בחפץ כפיך פתחת לי גם את האוצר הנחמד הזה. ראי את אשר חרתה ידי פה בספר, בבקרי את ביתך ראשונה: “הלמודיות לא תועילינה לרוב הנשים להשכילן בינה, בלתי אם להוסיף תוהו בלבבן על פחזות דעתן, ואם גם יש תרופה להתרפא מכסל ותמהון לב, הלא אפס כל מזור להשיב עשתונות נפתלים על מכונם”. הפוכי בדברי אלה, גברתי, ונוכחת לדעת, כי גם את דעתך היא שובבתך ותבונתך נהפכה לך לרועץ, וזה לך האות, כי נועזת להתל באיש תמים ונאמן רוח כמוני ולשלם לי רעה תחת הטוב גמלתיך. לא אריב אתכם ולא אשיבכם דבר על שתכם קלון וחרפה על כבוד אחי ובני עמי היהודים, הלא תמאנו וגם נבצרה מכם להבין דברי, אם אוכיח לנגדכם. רופא משוגעים אנכי ולבי יודע, כי לחנם שחתי כל עמלי, לוא היה את נפשי להורותכם דעת, כי רק הסכלות יכולה להרפא אך לא עקשות ולב הותל. היי בשלום, גברתי, ומקרב לב עמוק אודך על אשר המצאת לי בביתך את המקרה להשכיל אל חלי השגעון אשר לנדיבי עם, כן אודך גם בעד מאת השקל, כי אמסרם היום לאשה אחת עניה אשר בהקשותה בלדתה נטרפה דעתה, ואולי ישיבה כספך לאיתנה!”

שלמה עזב את הבית בגאון נדבה, ופני הנסיכה וכל-המסבה חפו ישבו נכלמים מדבריו. בעוד ימים אחדים נתבקש שלמה בפקודת הממשלה לעמוד בראש משמרת בית המשוגעים, אשר בעיר המלוכה; המ"ע אשר לממשלה ההיא לא כלה מהלל את רוח סבלנותה, אשר לא חדלה מתת על שכם איש יהודי משרה נכבדה כזאת, אך עם אלה נודע הדבר כי רק בהשתדלות הנסיכה ווילהלמינה נעשה כל זה.

אל תאמרו עוד ליהודי: “שחה ונעבורה!”

פן יעבור עליכם ותהפך הגזירה.

עלינו לשבח להרוח החדש המרחף על פני האדמה ומטהר את האויר מן החסידיזם ומן הליבעראליזם הבוסרי, אשר האחרון עוד יחשך מן הראשון. צא וראה ההבדל בין אלה השנים, הראשונים יאבדו כחם מרוב ימים ובמעט מעט הם כלים ואינם, ואם גם לא עליהם יגיה אור לוא אף חיו עוד אלף בשנים, הנה בניהם יקומו ויבחנו את קדושת אבותיהם באבן בוחן הזמן, והיו כי ייראו לגשת אל הקודש לבלתי יהיו מתים בחייהם, יעזבו מעשה אבותיהם בידיהם (של האבות) ויפנו למו לבקש רוח ממקום אחר, והרוח הראשון, המעור אותם בחשכת הסבלות, הוא הוא יאיר עתה לפניהם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון. כה ימציאו למו ספרי מליצה ושיר הכתובים בשפת עבר ויקראום בסתר אהליהם, בחדרי חדרים, מפני מראית העין, ואם בראשיתם יכבד עליהם להבין כל הכתוב גם בספר עברי, אבל בעבור משך ימים והמה יגעו וימצאו. כה יבקשו ויחזרו אחרי ספרים חיצונים שונים למיניהם, והספרים הפסולים האלה יזרקו רוח חדשה בנערים ויורום לדעת כי לא על שפת עבר לבדה יחיה האדם, כי גם שפת המדינה נחוצה לו לדעת בימי חיי הבלו, מלבד, באשר הוא אדם, נחוץ לו לדעת גם קורות ארצו אשר הוא יושב בתוכה ונהנה מזיוה, וקורות עמו, אשר יצא מגזעו, וכה יעלו מעלה מעלה במעלות הזמן. האבות החסידים מתבוננים לאחריתם בבניהם, ולמורת רוחם ימצאום הולכים במסלה חדשה, אשר לא דרכו בה המה ואבותיהם ואבות אבותיהם, ומה יעשו? יקללו, יחרפו, ואולי גם יכו את בניהם על הלחי, אבל גם כל אלה ישובו ריקם, מבלי אשר יוציאו את אשר הביאו הספרים הארורים בלב הבנים. כה יקרם לפעמים לסבול רב עמל ותלאה מאבותיהם, החפצים להשיבם אל חשכתם, לאסור אסור על נפשם קרוא בספרים הזרים, אבל הם כבר טעמו מפרי עץ הדעת, ואיך ישובו אלי כסל? הלוא טוב טוב למו לסבול עוד כהנה וכהנה מלחזור אל אחורם להאסר במאסר החסידיזם. כה יוליכו בני החסידים את עצמם בדרך טובה וישרה, יגעו, יעמולו, ובזעת אפם יקנו דעת לנפשם בסתר המדרגה, ואם כי פניהם פני חסידים, הנה לבבם לבב משכילים הנהו, המפיק אהבה ורצון למין האנושי בכלל ולעמם ודתם בפרט, רגשותיהם טהורות ומזוקקות, אש קודש תוקד בבתי נפשם פנימה, ובכל חפצם ומאוים יושיעו לכל אלה המתאבקים עודנה בעפר החסידות, מסיעים בידי כל הבא לטהר ומושיטים את ידם להצוללים במים אדירים, הלא כן יורנו גם הנסיון: העני כי יעשר יעזור את אחיו המרודים יותר מאשר יושיעם העשיר מעולם, כי הראשון יזכור ימים מקדם, בהיותו גם הוא כאחד מהם, ולכן ישתתף בצרתם, וכה נשקפה לנו אחרית ותקוה טובה מן בני החסידים. באופן כזה ראינו ג“כ בטלנים ופרושים, יושבי בהמ”ד מאחורי התנור, מתנערים לאט מעפר הבטלנות ובאהלה של תורה יבנו גם אוהל החכמה, ויתלכדו בתוכם גם שתיהן כאחיות תואמיות יחד¹ כן יכלו מאליהם החסידות והבטלנות במהרה, והיה פרים – השכלה אמיתית המאירה רוח ונפש.

אבל מה יוליד לנו הליבעראליזם הבוסרי? מה נחזה בההשכלה המדומה שלא נתבשלה עוד כל צרכה, ומה נמצא באלה אשר נחפזו לשאוף רוחה מבלי לשקוד לבוא אל היכל ההשכלה המבושלה? הן מוסדי השכלתם נבנו מאפע, מעט קראו, מעט שנו ויזכו באחריתם להבין מעט בשפות אחדות המתהלכות בארץ.

זה הוא תחילת השכלתם וגם סופם. האנשים האלה יאהבו לחיות אך לנפשם, ודבר אין להם עם כל הקרוב אליהם, יתרפקו על תענוגות בשרים, יתעדנו על חיי שעה כאשר תמצא ידם, ימלאו את הות נפשם בכל אשר תשאל מהם בשרירות לב, ולא יתנו אל לבם לדאוג על עתידות בניהם לשלחם לבתי הספר ולהכינם לקראת החיים בשחר ילדותם, כי זה דרכם כסל למו (לא יאומן כי יסופר) כי יאבו גם לצאת ידי חובת הצדיקים והצבועים שבדור לבלי יקראו אחריהם, מלא בדבר הזה ומי יבין איפוא גם משפט בניהם אחריהם, מי לא ידע כי גם תולדותיהם כיוצא בהם, כי הנה הבן הזה לא ישקול בפלס מעשה אבותיו, באשר כי מאד ינעמו לנפשו הדרור והחופש אשר קראו לו; הן המה הרשוהו לקצר פאת ראשו וכנף בגדו לגאון לו ולתפארת, לשבת חפוי ראש כל היום, גם לצאת יחד עם בתולה ברחובות קריה, או אולי גם במחול עמה, ועל כולם תנעם לנפשו הבטלה, אשר כבר הורגל בה, וכיון דדש דש – ומדוע איפוא יפנה עורף אל תענוגות החיים לילך ולהתעסק בישובו של עולם? מדוע לא יהיה גם הוא ליבעראל כאבותיו? מעט יקרא, מעט ישנה, יבין מעט לדבר אשכנזית צרפתית וישן שנת קבע, ישחק על חסידים וחלומותיהם, על מלמדים וחדריהם ועל כל מנהג ישראל שהוא תורה, וכי יבוא עני רעב אל ביתו לבקש פת לחם לשבור רעבונו, גם הוא, כאבותיו, כלה גרש יגרשהו, במצאו פתחון פה לאמור: “נרפה אתה! עבוד עבודה שובעת לחם!” ואז יתברך בלבבו: “ההשכלה הרבתה הוני ורכושי”. כה ישאר הבן הזה ערום ועריה, מבלי כל רגש ורוח נכון בקרבו. לבבו כקרח נורא, ונפשו טרם רכשה לה אהבה טהורה אל כל האדם, באשר הוא אדם. אך מי יורנו דעה? ומי יאמר לו: “מה תעשה”? האבותיו? ועיניהם בעצמם טחו מראות! הבן החסיד? והוא בגובה לבבו יביט עליו כעל נמלה נמבזה. ואם הוא בעצמו הן שמח הוא בחלקו ונעים גורלו עליו.

אמנם כן, ליבעראלים ומשכילים מדומים כאלה, מחנכי בניהם ובנותיהם לבלי תורה וחכמה, כספחת המה לנו, והרבה יותר יש לנו לקוות מבני החסידים מאשר מבני ליבעראלים כאלה, וימים ידברו ודור יבוא יעיד על דברינו.

אכן, בכל זאת לא נתיאש גם מבני הליבעראלים ההם מכל וכל, ולבנו בטוח, כי הרוח החדש יבקש אף ימצא לו מסלות גם בלבבם הם, גם הם יתעוררו מתרדמתם הנעימה, גם הם יראו, יביטו מסביב ויתבוננו, כי על ליבעראלים כאלה יעבור כלח ולא יצלחו למאום בימים הבאים לקראתינו, וגם הם יתנו אל לבם לדעת מה הזמן שואל ומבקש. ואז נדע לשבח להרוח החדש אשר יבוא לזרות ולהבר לצרף ולטהר את האויר מן החסידות הנבערה ומן הליבעראליות הפגה והנבערה.

¹

רבים יגעו ועמלו לשרש מקרב העם האמונה הנבערה בשדים ומלאכי חבלה, הששים ושמחים, לפי דעת ההמון, להשחית ולהבל מעשה ידי יוצר בראשית, לצוד ציד נפשות אדם בתמורת כסף וזהב הונם, אשר יתנו למו במחירן, וכדומה מדברים שאין להם שחר – אך לשוא היה כל עמלם עד כה. האמונה הנבערה הזאת שלחה פארות עמוק עמוק בלב ההמון, השואף תמיד אחרי אותות ומופתים כי יולדו בארץ, ועד היום הזה עודנה מטלת אימתה ומזרה פחדה עליו.

כבר נשאו ונתנו גם רבים מקדמונינו בענין השדים, יש מהם מאמינים, כי השדים כבר נגרשו לארץ מדבר ושממה, ארץ חושך וצלמות, מקום לא יעבור איש ולא תדרוך כף רגל בן תמותה, ושמה יחיו חבורות חבורות במערות עמוקות מתחת לאדמה; אחרים מהם מאמינים, כי השדים היו בימים מקדם אבל בימים האלה כבר ספו תמו מן הארץ, ומשכילים על דבר יראו אותותם אותות, כי האמונה השקרית הזאת נולדה בימי קדם קדמתה, בהיות העמים מתאבקים בעבודת אלילים הרבה (היידענדיענסט) ויקומו בקרבם אנשים חכמים, אשר הורום לדעת אחדות האלהים, אך באשר כי לא יכול עוד העם להשיג מציאות כח אחד בלתי מוגבל כזה, העושה ויוצר כל בעצמו ובכבודו, הוכרחו החכמים ההם להחיש מפלט למו אל המלאכים והשדים, ויאמרו לעם, כי אלהים אחד הוא, אך משרתיו, עושי דברו רבו כמו רבו הטובים מהם, הממונים להיטיב בארץ, יקראו בשם “מלאכים” והממונים על הרעה השם “שדים” קורא למו. אולם קרוב יום והארץ תמלא דעה ואז יפקחו עיני העם לראות, כי אך שקר נחל לו באמונתו הנבערה ולא יוסיף עוד לירא מפני אלילי ידיו, מעשה אצבעותיו, ואל תקשה עליהם מן התלמוד, כי כבר נודע, אשר רוח המליצה והשיר נשאם לדבר בחידות ולכנות את הכח הרע השורר בעולם בשם “שד” “שעיר” וכדומה. יהיה איך שיהיה, שקר וכזב תהיה לדעת הכל האמונה בשדים בימים האלה² ובזמן הזה ובכל זה עוד ילך העם תועה בדרכי אמונתו, וכל צרה שלא תבוא הרחוקה מעט לפי דעתו העניה, מדרך הטבע יתלה בכח הטומאה של השדים ומלאכי חבלה.

כן קרה מקרה מוזר בעיני ההמון בעירי מאהלוב (על נהר דניעפּר) בליל מוצאי השבת, השייך ליום א' י“א תמוז העבר, רצען אחד גר בביתו של טבח ימים רבים, אין פרץ ואין צוחה באוהל ולא נשמע קול שד מעולם בבית. ויהי בלילה ההוא, אך יצא השבת והרצען לקח כוסו בידו ויתחיל לברך ברכת המבדיל בין קודש לחול (בטח לא הספיק עוד להוציא מפיו המלים “בין אור לחושך”, לכן שם חושך לאור) והנה אבנים יורדות ומכות בחלוני הבית, וימהר הרצען ויצא החוצה, ויבקש את האיש המכה בחלונות ולא מצאו, ויוסיף לבוא אל הבית ויוסיפו גם החלונות להבקע, ויוסיף לצאת– ואין איש. ויפלא הדבר בעיני הרצען, ויחשוד את השדים כי הם המה האשמים בדבר, ויעזוב את הבית, הוא ואשתו ובניו עמו, וילך ויאסוף את שכניו ושכנותיו להראות גם אותם את הדבר הנפלא הזה, ויעמדו על עמדם רגעים אחדים וישמעו אחרי כן מהלומות יורדות ומכות בחלונות מבית (ולא מחוץ). כל האסיפה כאיש אחד גזרו אומר, כי השד “דאמאוויק” (ר"ל “שוכן בתים”, כה יכנוהו, ובמשפט) קנן בבית. כל אחד ואחד מבני החבורה הראה נפלאות לחברו. “שד שחור משחור” – אמר האחד – “עבר כעת על פני. ראה ראה, הנהו! הביטה מראה פניו האיומים!” וחבירו מראה באצבע, משיב ואומר: “ראה גם ראה, איך מן התנור ירקד כף של בדיל ומכה בכותלי הבית מכל עבריו”. כה היו הנפלאות הולכות וגוברות מרגע לרגע ומשעה לשעה עד שעה השתים עשרה באישון ליל. ויהי בהגיע השעה השתים עשרה שבתו מהלומות השדים, הלכו, חלפו כחות הטומאה ויעזבו את הבית. ויהי ממחרת ויבוא הרצען ובניו אל הבית וימצאו סכינים אחדים מסכיני ביתם מפוזרים על קרקע הבית, אחד הנה ואחד הנה (נקל להבין לכל בן דעה ישרה, כי בחפזם ופחדם השליכו בשגגה את הסכינים מן השלחן על הארץ) ויהי הדבר לפלא גדול בעיני הרצען, ויעבור קול בעיר, כי שדים ומלאכי תפתה בקרו את ביתו בלילה הזה, ויאסף כל העם לראות את הנסים והנפלאות (כלומר: החלונות המוכים) והרצען מספר בפני כל אחד את הדבר מראשו ועד סופו, כל השומע ישרוק, יתפלא, תאחזהו רעדה, ינענע בראשו וילך לו לספר לחבירו את החדשה הנעשה בעיר, והקול הולך וחזק מפה אל פה, וגם הנפלאות עם הפיפיות ילכו ויגדלו, עד כי בסוף גמר הרצען אומר לעזוב את הבית ולגור במקום אחר. הרצען יצא מן הבית ויהי ל”חורבה“, למורת רוח הטבח בעל הבית. בעזוב הרצען את הבית עזבוהו גם השדים, ולא יבקרוהו עוד, אך בכל זאת מסופקני, אם יושע ע”י זה הטבח האומלל ואם ימצא מי, אשר ירצה לדור בביתו מעתה.

רעדאקטאר נכבד! את אשר שמעתי אותה ספרתי באזניך היום, אך אולי יבוא אחד מבני עירי מבלעדי ויספר לפניך את הספור הזה באותות ומופתים אחרים, אל נא תאמר, כי עדים מוכחשים ופסולים להעיד אנחנו, כי אמנם, יוכל להיות, כי כנים אנחנו גם שנינו, רק מאנשים שונים שמענו הדבר, אולי גם מאיש אחד ובזמנים שונים.

שחורה אני ונאוה, שחורה בעוה“ז ונאוה בעוה”ב

(מ“ר שה”ש)

לא כחלוקה של עוה“ז חלוקה של עוה”ב

(ב“ב קכ”ג)

מדי עלותי על משכבי תבוא נפשי חשבון בחשבונו של עולם; אז יולדו בקרבי המון שאלות והמון תשובות, אסתור עולמות ואבנה עולמות ואשובה לסתור ואשוב ואבנה… “מדוע רבו האומללים בתבל? – הרביתי לחשוב אמש – אם יהיה ככה תמיד? ואם כן למה זה אנחנו?!”… חשבתי והפכתי במחשבות, עד שנפלה עלי תרדמה עזה… ואראה והנה הר גבוה לפני. בראש ההר עומד איש בריא אולם, בשרו רטפש משמן, פניו אדומים כדם ומבטו יפיק גאה וגאון; כל מלבושו אומר כבוד ועושר רב, גם זהב גם ספירים ינוצצו בו; כמו תו על מצחו “בן העולם הזה” ופניו מועדות – אל מורד ההר… בתחתית ההר עומד איש רפה כח ואין אונים, בשרו כחש, פניו דלים ורזים ועיניו נמקו בחוריהן; לבוש קרעים, על כתפיו משא כבד וצואריו נתונים בעול; תו מצחו “בן העולם הבא”, רגליו הוגשו לנחשתים, אך הוא יעפיל – לעלות ההרה… הנם הולכים ויפגעו איש באחיו. “בן העולם הזה” הביט על “בן העולם הבא” בגאוה “ובן העולם הבא” הפיק לו מבט בוז לתשובה. “בן העולם הזה” כעס ורגז וינע בכתפיו, ו“בן העולם הבא” בכבדות הרים ראשו וירק בפניו.

– ומי אתה, עבד נבזה? – שאל “בן העולם הזה”.

– ואתה מי הוא, תרנגול הבר? –

– אנכי לי הארץ ומלואה וכל אשר אתה רואה לי הוא, אני “בן העולם הזה!” –

– ואני – בארץ הזאת אין לי כל, אבל נכונים לי ימי טובה בבא, כי “בן עולם הבא” אנכי –

– הגידה! לוא חפצתי – אנכי לא אחפוץ, אבל נניח כי חפצתי – ההחלפת אפוא עולמך בעולמי? –

– עולמך לא יוכל למצוא חן בעיני –

– ומדוע? –

– כי עולם חולף הוא, עולם עובר, יסודותיו רעועים והוא נוטה לנפול…

– חדל אישים! היסודות הללו (מראה לו תכריך מלא שטרי כסף) אינם רעועים! במו אוכל קנות גם אותך גם את עולמך לדור דור! –

– לי אין כל חלק בעולם הזה ולך העוז והמשרה, וע"כ להעיק עולך עלי כאשר תאוה נפשך, גם לקנות אותי ואת ביתי לעבדים ולשפחות, לאכול את בשרנו ולמוץ את דמנו; – אבל אין לך חלק בעולם הבא, כי בעולם הבא לא יוכלו להיות ולא יהיו אנשים-עלוקות, הצמאים לדם אנוש והרודפים אחר ההבל ויהבלו –

– אחרי הבל נרדוף? האם טחו עיניך מראות השתלמותנו במדעים יום יום? הלא תראה התפתחות והתעדנות רגשותינו שעה שעה? הלא תראה, כי נשכיל להיטיב רגע רגע? –

– כן! ראה אראה השתלמותכם על כל צעד ושעל; אראה השתלמותכם “בחכמת המשפט”. כי השופטים השבעים יגזרו דין על הנשפטים הרעבים לשבת אסיר; אראה השתלמותכם “בחכמת הרפואה”, כי הרופאים יכתבו “רפואות” במקום שהיה להם לכתוב “לחם ושמלה”; אראה השתלמותכם “בחכמת הבנין” כי כל בתי דלת העם לא יכילו האויר הנחוץ לאדם לשאוף ורב בתי העבודה וחרושת המעשה, ששם יעבדו העובדים בזעת אפם, מיוסדים באופן שאי אפשר שלא יגררו אחריהם כל חלי וכל מדוה; אראה השתלמותכם בחכמת “חרושת המעשה”, כי מכונה אחת חדשה תגרש מגו עובדים הרבה, ינודו ללחם ואין… אראה “התפתחות והתעדנות רגשותיכם”, כי תעשו מקח וממכר בכם וביוצאי ירככם, בקחתכם לכם נשים עקב מחיר ואת בנותיכם תתנו לאנשים באתנן; אראה “התפתחות והתעדנות רגשותיכם”, כי תצעקו חמס על העניים הבוחרים להם נשים ותשכחו כי הטבע לא הבדילה ביניהם ובין האוכלים בטוב ותטע גם במו הצרך לקחת אשה; אראה “התפתחות והתעדנות רגשותיכם”, בהעמיסכם עבודה קשה על נשים וטף, למען בצוע בצע… כן גם אדע, כי “תשכילו להיטיב”, כי תשמע אזני שירי-עם (שירים המתארים חיי העם) מעציבים רוח ונפש, והם אוצר מלא צרות רבות ורעות… אדע כי “תשכילו להיטיב” כי רבו בכם “בתי סוהר” למיניהם, בתי עוני הם, בתים לרעבים, אשר נפלו “במלחמה להחיות את נפשם”; אדע כי “תשכילו להיטב, כי תלמדו ידיכם לקרב, לקרוא מלחמה על גוי ואדם יחד… איש את אחיו תהרגו, איש את אחיו תאכלו…”

– כל הדברים אשר אמרת יצר גם לי על היותם, אך אי אפשר לשנותם, כי חק סדרי בראשית הוא, שהתקיף ימשל על החלש והחזק יגבר על הרפה; חק הדרביני הוא, ועל זה העולם עומד ומתקיים…

– העולם הזה לכל משפטיו וחקותיו, אך לא העולם הבא –

– אי אפשר לו לעולם בלא בורסקי –

– אפשר ואפשר –

– אל תביא כעס בלבי, פן אמחץ את ראשך –

– הלמני ופצעני, אסרני בזיקים ושלחני לעזאזל – לא אכחד את האמת תחת לשוני, כי האמת נשמת אפי, ובכחה של אמת אזכה לחיי העולם הבא –

– הנך חולם, הנך הוזה! –

– כן הנני בעיניך, כי אתה גדלת על ברכי דמיונות כוזבות של העולם הזה וכספך זה עולמך; עולם אחר לא תבין ולא תוכל להבין ואלילי כספך לא תשליך עד נשימתך האחרונה, לכן ראשיתך כסף ואחריתך רמה ואין לך חלק לעולם הבא –

– נרפה אתה, ע"כ תפנה לבך לבטלה –

– לא, מעיז פנים! העצלים קנו להם את העולם הזה! ידך על לבך, השיבני אם רבת יגעת בימי חיי הבלך? עם הרבה עמל יש בדבר לתת כסף בנשך ותרבית, לעשות מסחר וקנין בשטרי כסף, לקנות עבדים ולהעבידם בפרך?!… ואחרי אלה עודך מעיז פנים לקרוא “נרפה” לאיש אובד בעבודתו, לבן העולם הבא? הה! דמי ירתיח בקרבי ובעצמותי רצח! אלהי האמת! יכלו הנשמות שבגוף העצלים ויכלו העצלים מן הארץ ותמלוך העבודה בעולם הבא…

– עבד נבזה! עבד נולדת ועבדות אתה מבקש לך לנחלה! –

– הלא זה הדבר אשר אמרתי, כי עולם אחר, מלבד עולם כסף, לא תוכל להבין… העבודה בטבע מביאה עונג לאדם העמל, אם רק לא תעביר חק בריאות הגוף ושלימות הנפש, בהיות תנאי העבודה מסכימים אל תנאי החיים, בהיות שכר העבודה די החזק את נפש העובד במאכל בריא וטוב, די מצוא לו מעון בריא ומרוח, די הלבש על בשרו מלבוש הגון, שיהיה לו מחסה מקר, ומלבד זה, שלא תהיה המלאכה מרובה, בכדי שיהיה לו פנאי לנוח, לקנות שלמות לנפשו, לחיות ולחנך את בניו…

– ומה תדרוש עוד ואֶתנוֹ? –

– תתן? מתנה לא אבקש ממך, רק משפט וצדק –

– נגיש איפוא עצומותינו לפני “דעת הקהל” –

– “דעת הקהל” במחיר תקנה ושדה ספרותכם רק שוק-סופרים הוא –

– אבל נשפטה בינינו: אם לא ברצונכם הטוב, באין מכריח, תבחרו לעבוד אתנו בשכר אשר נקבה; הן אנחנו לא נבוא אל בתיכם להשתחוות לפניכם ולהתרפס לכם, רק אתם תבאו אלינו ותתחננו על נפשותיכם, וכמה פעמים יקרה שתשפכו לפנינו רב דמעות, עד אשר נאות לכם למלא חפצכם…

– המחסור והעני הם הסרסורים בינינו; כל טוב הארץ תאכלו אתם ואותם תשלחו אל בתינו להדוף אותנו בחזקה ללכת… הטבע נטע בנו צרכים רבים וכל עוד אשר נשמה באפנו נתאמץ להחיותה…

– אך אם אתן לך את אשר לי והיתה נפשי תחת נפשך?! –

– תתן? מתנה? ומי בקש ממך מאומה? רב מאד רכוש הטבע להעניק לאיש ואיש די צרכיו הטבעים, ואדם רב בארץ לעבוד את האדמה… אך בעולם הזה רבו הצרכים האינם-טבעים על הטבעים ורבו ידי העובדים על הצרכים האינם-טבעים, ע“כ יחסרו ידים עובדות בעבודת הצרכים הטבעים, וע”כ יחסרום רבים, והם המה המון האומללים אשר מעולם בארץ… אך מה אדבר אפוא? התבין אפוא למלי? התשמעני? הן בהיותך שקוע ביון מצולה של תאווה ושובבות, התוכל אפוא לראות אור בהיר? התוכל להבין, כי רוב מיני העבודות אשר חלו בהן ידי אדם בעולם הזה לא רק מותרות גמורה לבד הנן, אך גם ממיתות הרוח וההרגש בקרב האדם… הנך מתקשט פאר ותלבש שני ועדנים, גם זהב גם ספיר ינוצצו בין בגדיך – צא וחשוב, כמה יגיעות שלא לצורך יגעו פה עובדים רבים: הצובע – לצבוע את השני, האורג – לארוג החוטים בדקדוק, החייט – לתפור הבגד לפי המנהג המקובל; – כל אלה השבחים לא הוסיפו על טבע הבגד (כמכסה ומחסה לגוף) מאומה, וע“כ עבודתם מותרות גמורה, ואתה גזלת ידים עובדות מהצרכים הטבעים ותגרום רעה, ותקבע נפשות… והזהב? והספירים? כמה עצמות אדם נעשו הרס, עד אשר העלו את כל היקרות האלה?!… לוא היו לך עינים לראות, היית מוצא חמשים מיני עבודות למאה שאין בהן צורך מעיקרן, ארבעים – שיש צורך בעיקרן, אך גם בהן רבתה העבודה המותרית, ורק העשר הנשארות – מיני עבודה שיש בהן צורך; החמשים הולידה התאוה, הארבעים – ההבל, והעשר – התועלת; ע”כ מעטו הדברים של תועלת ויגדל בהם המסחר ויגדלו הריש והעני… לוא חכמתם, תשכילו זאת, הייתם דואגים לעשות סדר ומשטר בעבודה ותמלאו ראשונה ידי העובדים עבודות של תועלת, לבל יהי בם חסרון, ואחרי היות די הצרכים ההכרחיים לכלכם, אז תאצילו ידי העובדים הנשארים לעבודות אחרות, וגם אז תחשבו תמיד חשבונות, למען לא תתעו מדרכי הטבע ולמען תקחו כלכם יחד חלק כחלק בברכותיה, ולא יהיו בכם לא אדונים ולא עבדים, לא נושכים ולא מנשכים, כי אם איש ואיש יולד בכם ואחים ורעים יהיו בארץ…

“בן העולם הזה” הכביד אזניו, לבלי שמוע יתר דברי “בן העולם הבא” וימהר לרדת מן ההר…

– הוי רץ – קרא אחריו “בן העולם הבא” – הוי רץ במורד ההר לבאר שחת, ואני אתנהל לרגל המלאכה ואעפילה – לעלות ההרה ולחיי העולם הבא…

כמה ברחם רחמים ישחיתו, כי הרחמים רק

לאכזר סלה.

(מגדל עז)

“עולם הפוך” ראיתי, עליונים למטה ותחתונים

למעלה.

(בבא בתרא י')

דברים אחדים

ספורי מעט בכמותו ועל איכותו ישפוט הקורא. בו תבוא תמונה קטנה מחיי העברים בעיר מצער ברוסיה. תוכן הספור איננו יוצא מכלל הדברים הרגילים והאנשים המדברים בו גם הם רק אנשים פשוטים, אשר החיים מלאים אותם; אבל בתוך האנשים הפשוטים האלה אנחנו חיים ובחברתם אנו מוטלים ברצון או באונס, ועלינו לדעת: אלה מי המה? ויתבונן בהם הקורא וידעם.

(מספר הזכרונות אשר לפלוני)

י"ב מרחשון

כי אראה עמל לא אוכל לבלי התבונן, כי אדע און לא אדע לבלי דעתו, כי אביט רצח יבוא רצח בעצמותי ובהשתרר אכזריות לנגד עיני תשתפך בי נפשי ורוחי הומה.

איפה ראית עמל ואון? איפה פגשת רצח ואכזריות? ישאלני רוחי ונפשי תשיב אמריה: בחברת אנשים תמימים וישרים!

אבל לא התולים עמדי ולא השטן מדבר מתוך גרוני! אם אמנם יונות תמימות לא תהפכנה פתאום לעורבים חומסים ושיות ישרות לא יהיו כרגע לזאבי ערב, אך אנשים תמימים וישרים יתהפכו ויהיו רגע אחד לבני רשע ופשע וכל תועבה…

בת נחור הצדיק שופכת בכל יום דמעות קודחות כאש, ואביה רואה ומניח ידו על לבו וקורא בשלוה ומנוחה: עודנה צעירה! תבוא בימים ותנחם! לא היא הראשונה ולא היא האחרונה! הן את טובתה אני דורש!…

ועוד מעט ותאלץ לבכות בסתר, כי להשמעות אזנים, הנה צוה עליה אתמול במפגיע לסגור עיניה ולא תבך עוד מעתה “בכיות של חנם”…

“אל תשמיעי במרום קולך ואם אין וידעתי מה לעשות!” כה צוה עליה, וגם אמנם לא תבך מעתה בפניו, כי הוא הנה ידע מה לעשות, אך בסתר הלא תמרר בבכי, כי לא ידע ולא יעשה לה מאומה…

הן נפשה יודעת את האיש, אשר בחר בו אביה לרע לה בחיים, כי כסיל ובער הוא, בור ואיש תככים, נבל ורע מעללים! – ולא ימר לבה? ולא תבך? ולא תרב אבל ובכי תמרורים?! האמללה באמללות! איך אנוד לשברה! אך האוכל להושיע לה ולחלצה מן המצר?!… מתי יבוא המלאך הגואל ויקרא דרור לנו מאבותינו הרחמנים אשר לא ידעו רחם?!…

ט"ו מרחשון

נחור ובתו מלאו כל בתי נפשי: האב הצית בי אש שנאה ומשטמה והבת עוררה בי חמלה וחנינה… האפס צדק תחת שמי השמים? האומנם יתברך ישראל בנחור? הבאמת יספר צדקתו ותומתו בשערים?… האפסה חנינה מתחת השמש? האין רב ריב עשוקה ורצוצה? הלא יוסר אב אכזרי?…

העולם פושט צורה ולובש צורה, ולפי השתנות הכלל ישתנו גם פרטיו. יתברך ישראל בנחור ויספר צדקתו ותומתו, אם בשמות “צדק ותם” יכנו “תפלות ארוכות” “כוונות עמוקות”, טבילה במקוואות", “סגוף תענויות” והשכם קום “לתקון חצות”; אבל לאָלה יהי בעדתו ושמו לשמצה, ללעג ולקלס, אם המר ימירו המושגים האלה “בבלי גזול משפט החלש ממנו”, בבלי השתרר כמושל ואדון בתוך ביתו, “בלא קנות כבוד לנפשו הנפשות יוצאי חלציו”, “בלא מכור את בתו לאליל הכסף או היחס”… האמללה “חצופה היא” וגם “בת סוררת”, אשר איננה שומעת בקול אביה, אם במושג “בת” יובן “דבר של חפץ”, “מקנת כסף”, המחויבת “לעבוד את אבותיה בנפשה ומאדה”, כאלו “לא נבראה אלא בשבילם” וחייה "אינם חיים אלא למענם, אבל העניה תשאר עניה ואומללה, אם יהי המושג “בת” פשוט בתכלית הפשטות: “בת” זו “נפש חיה”, נשמה חושבת ומרגשת, אשר יש לה רצון עצמי ובחירה חפשית, אשר אבותיה הביאוה לעולם שלא מדעתה ורצונה, ולכן “מחויבים המה לאמנה, לחנכה ולגדלה ולדאוג לאשרה וטובה”, כי “לענותה ולהרע לה” אין להם המשפט, ואם ימרו ולא ישמעו, הנה יעברו חוק והנה הנם רעים וחטאים מאד…

כל המכיר את החיים יודע, כי רבו כמו רבו הצורות המתחלפות האלה…

כ"ב מרחשון

לבי יכסף תמיד לראות עולם הפוך מעולם המציאות! שלום רעי יאהב עלמה והיא גם היא אהבתהו. אני לא מצאתי כל דופי בדבר הטבעי הזה ואברך את האהובים בשם ה' – אבל עולם המציאות מה הוא אומר? הוא איננו אומר, אך הוא צועק ככרוכיה: “שלום לרשעים! שלום חטא חטאה גדולה! שלום אהב ואבותיו לא צוו! שלום בחר ואבותיו לא ידעו!”… לולא שמעו אזני ככל הבת-קול הזה יוצא מפורש מפי זקנים ונערים, בחורים ובתולות, כי אז לא האמנתי, כי המצא ימצאו בני תהפוכות כאלה!

שלום הישר אהב את חנה הישרה, וחנה הישרה השיבה אהבה אל חיקו, תקעו כף ואגודתם נוסדה. הנאהבים גלו לאבותיהם כל מחשבות לבבם. האבות ענו אמן בעל כרחם או שלא בעל כרחם. הקול יצא בעיר ותהום העיר. הדבר עשה כנפים ויעף לערים אחרות ותהימנה גם הנה כחלילים. ומה כל החרדה?

שלום! אל נא תפנה אל שטי כזב ודוברי בלע. מעשיך רצויים שוש ושמח באהבתך לעולמים!

כ"ז מרחשון

בדד ישבתי אתמול בחדרי הצר, וכל עשתונותי סבבו על ציר אחד כללי: מה היה, לוא הסיר כל אדם פני הלוט מעליו וברו היה כתוכו!.. כמה בני אלהים היו לנפילים! כמה מלאכים היו לשדים! כמה צדיקים מוחלטים היו לרשעים גמורים!..

ומה היה נחור? זה נחור האיש המסתיר תחת מסוהו עמל, און וכל תועבה!..

אני הוצאתי את מחשבתי אל הפועל ואבוא בברית ידידות עם יוחנן אחי האמללה ואתו באתי לביתם ומה ראיתי?

רוחמה לבושה מחלצות ותכשיטים, אך פניה העידו בה כי בחרה יותר בבגדי מתים מהבגדים והיקרות האלה. נחור קרא אל המשתה את החתן, אשר בחר בו לרוחמה. היא הפצירה באביה לבל יקראהו, אך מי זה בער ולא יבין, כי בקשתה נשארה מעל? נחור צוה עליה במפגיע ללבוש בגדי יו"ט והיא נחתה מפני הפקודה, אך אחרי שומה עליה את הבגד הראשון עזבה כוחה ותתעלף. אז באו שלש אמות ותקרבנה אל המלאכה להלביש אותה את הבגדים הטובים כאשר צוה נחור… מה איומים היו פניה, בצאתה מלובשה מחדר המטות!.. מה הנה הרגשות, אשר רחש לבה אל אביה, הורה ומורה הדורש רק את טובה, אשרה והצלחתה!..

רע עלי מאד, כי לא יכולתי לראות בעיני את כל אשר יעשה שמה בעת המשתה.

יוחנן איש לבב הוא ומבין דבר לאשורו, הוא מרגיש בצער אחותו ולוקח חלק בעניה כי רב – אך היכול יוכל להושיע לה?!

את אביו ישנא תכלית שנאה. זה פרי חנוך כזה!..

זה שלשה ימים הנני כאיש נדהם. כל הדברים אשר שמעתי מפי יוחנן על דבר המשתה נגעו עד לבי!… ויהי מה, אדבר את רוחמה.

המשתה נועד לשעה החמישית בערב. הקרואים היו רבים ובתוכם גם תלמיד בית הגימנאזיום נחמיה. גם המתקדש הזה השונא את כל דורשי השכלה לא יכול להתנכר לעצמו ובשרו נחמיה בן אחותו. הקרואים טרם יתאספו, ונחור הזהיר את רוחמה ויצו עליה להיות שמחה וטובת לב ולקבל את אהובה בסבר פנים יפות. בתחלה הרהיבה עוז בנפשה להשיב: “איככה אוכל ואראה לו פנים מאירים והוא מעיר בקרבי גועל נפש?!” אך אביה נתן עליה בקולו: “אל תשיבי דבר ואם אין ואגרשך מעל פני!” –

“גרשני נא, אבי, גרשני ואודך על חסדך זה” – “גרש לא אגרשך, אבל אשימה עליך עבותים וישבת אסורה בחדרך כל הימים”. לדברים האלה פג לבה ולא יכלה עוד למשול ברוחה ותתן את קולה בבכי ותבך בדמעות שליש. והוא בראותו דמעות בתו ובשמעו אנחותיה, נגש אליה וישקה וימחה דמעותיה וינחמה לאמר: “הלא את טובתך אני דורש!”

ככוכבים סביב לסהר, כך הקיפו הקרואים את השולחן העגול אשר בחדר המהודר. הכוכב היותר מאיר, אשר לכבודו נעשה המשתה, ישב בראש הקרואים, ממול הכוכב הזה הושיב נחור את רוחמה, אשר דמתה ברגע ההוא גם היא לכוכב, אבל אל הכוכב אשר אנחנו בני תמותה יושבים עליו, כי פניה היו כפני “האדמה”. הכוכב היותר מאיר, אשר נחור קרא לו “בני”, “יקירי”, או “בני יקירי” יחד, הביט פעמים מספר בעיניו המפיקות כסילות ורשע בפני העדינה רוחמה, אך היא השפילה תמיד גבות עיניה. נחור קצף ורגז תחתיו, אך לא דבר דבר, כי לא יכול. פתאום קמה רוחמה מעל מושבה ותקרא לנחמיה אליה החדרה. אז עלה עשן אף נחור ויקרא גם את הכסיל והרשע אל חדר רוחמה, וגם יוחנן הלך אחריהם.

“הן כבר עברו בעונותינו הימים המאושרים, – אמר נחור בצחוק מכאיב, – אשר בנות ישראל לא דברו עם בני גילן דבר טרם הכנסתן לחופה, ומדוע אפוא, בתי לא תשתעי את בחירך ותשימי מדברך אלי זרים?” –

"הן קרוב הוא אלי יותר מבחירי! – ענתה גם רוחמה כמצחקת – הן הוא בן אחותך, בן דודתי! –

“בכל זה” – ענה נחור ומבט עיניו כלה את מחשבתו אשר לא העביר על דל שפתיו. החתן מצא לנכון לפניו אף הוא לפתוח פיו ולהשלים דברי נחור, ויען ויאמר: “אבל הן אני לא בקרתי מעודי בבית הספר!”

– “אמנם כן! כבד אכבד את הלומדים בבתי הספר, כי עבודה הם עובדים” – ענתה רוחמה, בבלי הבט בפני המדבר בה.

“אם כן – ענה החתן ואמר – כבדי אפוא גם את החייט, גם את הסנדלר, גם את המנקה אשפתות: הן כולם עובדים עבודה!”

– “בלי כל ספק מכובדים המה בעיני” – ענתה רוחמה.

– “ואולי גם תכבדם יותר מכל המיוחסים והגבירים שבעולם!” – שאל בצחוק גדול.

“המיוחסים, המתגאים ביחוסם, והגבירים, המתפארים בעשרם, לא רק לא אכבדם, כי אם עוד אתעבם כשקץ וכל דבר טמא”, ענתה ותבט בפעם הראשונה בפני “בחירה”, והוא הפך כולו אדום.

אחרי רגעי דומיה השיב נבל הוא החתן לאמר: "תלמיד בית הספר אולי יסכים לדבריך ולא אני. מיוחסים וגבירים בגבירותם עומדים! ועובדי העבודה בענים יגועו ובשפלותם בשפל ישבו. ובראותו כי אין מענה בפי רוחמה הוסיף ויאמר: “אבל הן גם אביך מכבד את המיוחסים והגבירים!”

היא לא ענתה דבר ותשב לה אל חדר המסובים, וגם יוחנן, נחמיה ונבל שבו אל מקומם.

נחור התבונן בפני החתן כי זעפו, ויחר אפו ברוחמה, ויאמר לקחת נקמה ממנה, בקראו את נחמיה אליו ולא נתנו לשוב אליה.

כל הקרואים אכלו שתו וייטב לבם, ואין אחד מהם (זולת יוחנן ואולי גם נחמיה) שם על לב, כי על בית משתה כזה יכון דברי קהלת: “טוב ללכת אל בית אבל!” כחצות הלילה אספו הכוכבים נגהם, וגם הכוכב הראשי חלף הלך ואיננו: המשתה כלה!…

אך הכוכב “אדמה” עוד יסוב על צירו ותקופתו על קצותיו: רוחמה הולכת בחדרה הנה והנה ורבות מחשבות בלבה.

הכוכב “אדמה” מתאוה תאוה להסתר בתחתי האדמה, בקבר!…

תאוה זרה! כל החי חפץ בחיים והיא מתאוה למות ולחבוק קבר!…

אך אולי צדקה: מנוחה תבקש נפשה ואולי תמצאנה שם, בקבר!…

יוחנן, אשר רק הוא לבדו היה עד תאותה זאת, נגש אליה ויחבקה וינשקה, ויתחנן מלפניה, לבלי תתאוה תאוה מוזרה כזאת, אך תשובתה היתה דומיה ותשלם דמעות שפתותיה.

ביום השני התמרמר נחור אל רוחמה וישפוך עליה כל חמתו.

רגע זה עורר בקרבי רעיון אחד, המוצא חן בעיני.

לוא היתה כל החברה אנשים ישרים לא היה גם נחור איש אשר משחתו בו ולא עלתה גם בדעתו לקנות כבוד לנפשו במחיר נפש בתו; אבל עתה, אחרי כי עדנה לא הגיעה החברה לשלמותה וירביון בה אנשים כנחור, נכון אפוא להמעטים הישרים בלבותם להראות לנחור ולהדומים לו, כי מעשיהם אינם רצוים למו, וכל אחד ממקוראיהם יכבד וישב לו בביתו, לבלי לכת אל משתיהם, משתה שמרים…

ט' כסלו לפנות ערב

היום בבוקר בקרתי את ידידי שלום, ולשמחת לבבי מצאתי בביתו את אהובתו חנה, את ידידינו יעקב ורחל. כשעה חדא קראנו בספרים, ואחר נדברנו ונתיעצנו אודות תלמידי “התלמוד-תורה”, אשר שלום ויעקב ואני החילונו מקרוב ללמדם שפת עבר ושפת רוסיה וחשבון, ותוכן דברינו היה על דבר הטבת מצבם החומרי, נוסף על הרוחני. כל אחד מאתנו נשא דעתו על דבר מוצא לכסף הדרוש, אך כולנו הסכמנו יחד למהר לקרבה אל המלאכה ולא לדחות הדבר מיום אל יום. גם הסכמנו יחד לנסות כוחנו, אולי יצלח בידנו ליסד עבור האומללים האלה “קופת התמחוי” לנהלם יחד בלחם ובשר, לבל יבזו כבודם לחזור על הפתחים ולאכול ארוחתם שבעת ימי השבוע בשבעה בתים שונים. אמנם, אנכי לא הסכמתי בתחלה אל הדבר הזה, באמרי כי יהיה עמלנו לריק, יען וביען כי הדבר דורש רב כסף ויושבי עירנו יקפצו ידם; אך יעקב גער בי בנזיפה ושלום לחץ את בהן ידי הימנית בלי חמלה, וחנה ורחל גזרו אומר, כי נרפה אני ואין בי כל כח לב, עד אשר נאלצתי גם אני לענות אמן ואמן… ומי יתן ולא תקום עצתי והקופה תוסד ותעמוד על תלה!

ט"ו כסלו

בשבתי אתמול בחדר יוחנן, באה גם רוחמה החדרה. כראותי אותה קמתי ממושבי ואתודע לה בשמי, גם היא ענתה לי לשלום ותקח מקומה על יד אחיה. אחרי רגעי דומיה, היה עם לבבי להגיד לה, כי דבר לי אליה, אך נעתקו מפי מלים, ועל כן החילונו לדבר בדברים אחרים ונשא דעותינו על בית הספר לנערות בעירנו, על התועלת היוצאת מספורי אהבים למיניהם ועל הספרות העברית וסופריה וכאלה.

ברוחמה מצאתי רק החצי מאשר קויתי; מצאתי בה נערה בת השכל ויודעת ספר כאשר קויתי, אך לב רך ורפיון רוח כאשר לא פללתי, צר לי עליה, כי אנשים כמוה לא יצלחו להציל מידי עושקיהם דרור נפשם וחופש רוחם!…

ובכל זה, אנסה אולי אצליח להעיר רוחה לעשות חיל… אולי… אך אולי, ובכל זה לא אתיאש מן התקוה: הן יוחנן ספר לי, כי רוח החזיון יפעמנה, והמשוררים וחוזי חזיונות – אם כי רובם אנשים חלשים המה – יש רגעים, אשר יצלחו במו לעשות גדולות ונצורות ולהניע ולעקור הררי עד…

י"ט כסלו

שלום רעי מאושר באהובתו, וחנה ידידתי מאושרה באהובה. בני עירנו יתנו דופי במאושרים האלה, דבה יוציאו עליהם האנשים, אשר אין כחם אלא בפה, לדבר תועבה וכל מעשיהם רק לחפש מומים ברעיהם. אחד מהאנשים האלה פגש את הנאהבים הולכים יחדיו אחוזי יד; השני שמע נשיקה, השלישי שמע הד קול שחוק פרוע; הרביעי שמע מהחמישי, אשר החמישי שמע מהששי, אשר הששי הזה ראה בעיניו הכהות, אך בכל זה, ראה “טוב מאד”, כי שלום חבק את צוארי חנה וחנה פשטה את צוארה בשמחה; וכן כיוצא בזה ראו גם שמעו עוד רבים מהמין האמור, וכל אחד מספר לרעו אשר שמע או ראה, ורעו משיב מאשר ידע גם הוא, וכה ידעו כולם כל אשר יש למו לדעת – – אך מה להם להנאהבים ולדבת עם, אם כל העולם יתן להם הצדקה? הן חנה עולמו של שלום ושלום עולמה של חנה!

שלום וחנה החלו מקרוב לקרוא ולהתבונן בספרים, המדברים על דבר “חנוך הבנים” והלמוד הזה דבר בעתו; הן אם מהרה ואם לאחר זמן תבוא ותגיע למו תור דודים, ואחר יהיו אבות לבנים ובנות, אשר ידרשו חנוך וגדול, ע"כ נאוה להם להכין החומר ולהגות ולדמות ולהתבונן בשום לב על הדבר הגדול והנכבד הזה.

כ"ג כסלו

שלש מאות תלמידים תכיל “תלמוד-תורה” אשר בעירנו. כל החדרים שפלים עד עפר וצרים עד מאד; הגג והרצפה מנשקים איש את רעהו; כותלי החדרים שחורים ומכוערים ומגואלים בטיט ורפש, ופה ינוחו התלמידים והפשפשים, חבורות חבורות. כל חדר יכיל משלשים עד ארבעים ילדים. הספסלים והשלחנות המגואלים, אשר כבר בא רקב במו, יהפכו בשעה השתים עשרה בלילה והיו למטות, בלי מצע ומכסה. כל היום יקשיבו התלמידים לקח ויחזרו על משנתם ויצעקו יחד בקול המולה ויטו שכמם תחת “עול התורה”. פעמים בכל יום ינועו לבקש ארוחתם בבתי הנדיבים, ואלה, אשר אין ארוחתם מוצאת, תנתן למו ארוחת לחם יבש (לטרא וחצי במשקל מצומצם יום יום) מקופת הת"ת. כולם לבושים קרעים ובלויי סחבות, ורבים הולכים יחפי רגל. ורבים מאד יחליפו כתנת בשרם רק למקץ ששה חדשים…

הה, ילדי עוני! עוד לא שבעתם ימים ותשבעו די מרורות והתבל כבר נהפכה לכם לנוה-תוגה, לעמק הבכא. ומה עתידותיכם? חשך, ענן וערפל!

כי מה אחרית האומללים האלה בזמן הישן עדנה בחיק הנצח? הכי יוליכום מאשריהם אל מטרה? הכי ידאגו הדואגים למו לעשותם לאנשים חרוצים, אשר יצלחו בקרב הימים למצוא חית ידם? הלא רק לזה ישימו לב, כי תהי “תורתם בתוך מעיהם”… לבי להאמללים בוכה מאין הפוגה!… הה, אמללים מבטן ועד זקנה ושיבה!…

י"ד טבת

ורוחמה? אלף קבים עוני ירדו לעולם, ואם רוחמה לקחה לא החלק הגדול בכלם, אך גם לא הקטן בהם.

זה חודש ימים נודעתי אל האמללה ועוד לא נסיתי אליה אף חצי דבר, כי בכל פעם, אשר אנה לי המקרה לראותה, היו אנשים זרים בינינו – ומי יודע, עד כמה יארכו עוד הימים?

האכתוב לה?… כן! היום בלילה אערוך מכתב, ומחר בבוקר אשלחו אליה על ידי אחיה יוחנן.

כ"א טבת

“רוחמה! הן הגדת לי מקרוב, כי שמעת על אודותי מפי אנשים נאמנים, כי גבר ישר הנני, ע”כ אחשוב למותר להבטיחך כי מכתבי זה לא יסתיר כל ערמה בתוכו וכי רק רגש ישר עוררני לכתוב אליך.

רוחמה! נחור אביך מכר את נפשך לשטן ואת איפוא עוצי עצה להנצל. כי רע חבלך מאד וכי מר הוא אלף פעמים יותר מאשר תדמי; הנער השובב, אשר בחר לך אביך – אדוניך, רשע הוא ומשחת בקרבו באופן נורא מאד. הזהרי עתה ואל תתנחמי לאחר זמן, בעת אשר תקצר ידך לתקן המעוות, המרה תמרי את פי אביך ואל תשמיעי לו לבחור כאשר יבחר ולאמר קשר לאשר יאמר הוא קשר, הלא טוב לך לנשוא אף אביך הקשה ימים רבים, ממכור נפשך לצמיתות לאיש אשר רחק לבך ממנו, והוא משל ימשל בך. למה תכרי קבר לתקותיך? למה תביאי עליך רעה, רעת עולמים? למה תהי למשא עליך לעולם? זכרי ואל תשכחי חובתך נגד עצמך, ואם תחטאי לך את לבדך תשאי עונך… הפכי בדברי ושקלי אותם במאזני צדק, הנני ידידך"… אלה היו דברי מכתבי אשר ערך לבי ואכתוב אליה, והיא ענתני: “ידידי! קראתי את מכתבך ונוכחתי, כי יש אנשים ישרים בעולם, תודתי רבה לך, אך דבריך לא אמלא; אלף פעמים אמות ולא אבקש הצל את נפשי! ולא אמרה פי אבי, אני חפצה לסבול ולא אני בלבד סובלת פה בעמק הבכא, כי אם הרבה אלפים נפשות סובלות כמוני, ואולי עוד יותר ממני, גם אבי קורא באזני פעם ופעם: “לא היא הראשונה ולא היא האחרונה!” התודה לך אשר הודעתני, כי מר חבלי אלפי פעמים יותר מאשר אדמה, האמונה, אני חפצה להיות אומללה עוד יותר! אני חפצה להיות האומללה הראשונה תחת השמש! מה נעים הרעיון להיות האומללה הראשונה! אבקש ממך לבל תכתוב לי עוד בדבר הזה. ידידתך מכבדתך, רוחמה.”

אומללה! כל אות ואות ממכתבה מלא דם ודמע!… אבל לא צדקת רוחמה! אמנם רבו האומללים תחת השמש, ועלינו להתאמץ להמעיט מספרם כאשר נוכל, ולו נציל רק נפשנו לבד מהמונם! ולמי תטיב בהותה, ולמה תבחר בעני? ומדוע תנזר אחור ולא תאבה הצל נפשה?… רוחמה ואלפי רוחמות בכל מושבותיכן! הטרם תדענה כי החיים נתנו לנו לחיות עליהם ולא לענות נפשנו במו!

כ"ה טבת

זה שלשה ימים, אשר רוחמה חולה את חליה, ועוד אין מזור לה. אולי אשמים בדבר אני ומכתבי הקשה, אך כליותי לא יסרוני: מחשבתי היתה רצויה! הרופאים מחליטים, כי רתיחות הדמים ורפיון הגידים סבבו מחלתה; אך מה זה הרתיח דמיה ומה זה הרפה גידיה – אל אלה לא ישימו הרופאים לבם וגם נחור עושה עצמו כלא יודע.

צרבת אש בוערת ברוחמה, ובלילות (כאשר ספר לי יוחנן), ימליט פיה דברים מעורבבים ובחימה שפוכה תקרא: “אבי!… הרוצח!… נבל יהיה אהובי!… ה! ה! ה! אהובי יהיה!… מה מאד אהבתיהו!… לו מתי!… אטרוף נפשי!… לא! אנשים שפלים טורפים נפשם!… אברח!… לא! אטה שכמי ואסבול!… לא אני הראשונה ולא אני האחרונה!”…

ונחור יושב בחדר רוחמה ושומע מדברותיה וקומט מצחו, ופתאום עוזב את מושבו והולך הנה והנה וחושב רבות מחשבות… המחשבות הרבות הנה תולדות זיק היושר, אשר התעורר בקרבו, אך ימים ידברו, אם יתגבר הזיק והיה לשרפה, או יכבה ויעומם ברגע שתשוב האומללה לאיתנה!

כ"ח טבת

יוחנן ספר לי, כי אתמול בלילה בכה נחור.

המחלה גברה ברוחמה יום אתמול עד מאד, הצרבת בערה בה, וכל היום הפליט פיה דברי אש וזעם. בשעה השתים עשרה בלילה בא נחור לראות שלומה, הוא עודנו על מפתן החדר, ורוחמה התרוממה מעל משכבה, ותגש אליו ערומה ויחפה, ותבט בפניו בעינים מלאות זעם ועברה, ובהושיטה לנגדו אגרופה, קראה בקול חוצב להבות אש! “האתה הוא זה אבי האכזר?” ותעזבהו ותשב על משכבה. אז נפתחו עיני נחור ותוציאנה שלש דמעות… האמנם שפך נחור שלש דמעות ומבול לא היה?!

האבן אתה נחור ורוחמה הוציאה מים מאבן ובבוקר שבת ותהי לאבן?!

ה' שבט

המחלה רפתה מרוחמה ותחל שוב לאיתנה. היא בוכיה עד מאד ולדמעותיה אין קץ. נחור שאל אותה פעמים אין מספר, למה ועל מה היא בוכיה, אך היא לא ענתה אותו דבר. רוחמה מנשקת את יוחנן ומבקשת ממנו לשנות לה כל הדברים, אשר נמלטו מפיה בימי מחלתה, אך יוחנן לא הגיד לה את כל, כי ירא לנפשה. היום בבוקר קראה פתאום ליוחנן ותבקש ממנו גליון ועט עופרת, בתחלה מאן יוחנן למלאות חפצה, כי אמר, פן תרע למנוחת נפשה, אך היא הפצירה בו מאד, עד אשר לא יכול השב פניה, ואז שפכה על הגליון “תפלה” לה' אל אלהי הרוחות.

כהשלימה את “התפלה” קראה שנית ליוחנן ותקרא באזניו ותמרר בבכי, ויוחנן גם הוא ענה לה בבכי ודמע.

אחר גברה עליה השנה ויוחנן נגש בלאט ויגנוב ממראשותיה את “התפלה”, למען לא תעמיק קרוא בה. בבקרו היום את פני נתן לי את “התפלה” לקרוא בה, אך צוה עלי לבל אראנה לאיש, ובכן חזק עלי דברו גם לבלי הביאה לזכרון על ספרי.

צר לי מאד! התפלה הזאת היה הפרק היותר טוב ויפה בכל ספר זכרונותי לוא יכלתי לחק אותה בו.

כל מי שקרא את “התפלה” יתן עדותו, כי סר מעל רוחמה הרוח הרע אשר בעתתה בימי מחלתה וכי מחדשת היא נעוריה ונכונה לשוב אל חיק החיים; – אך מה יועיל לה? הלא המסבות תשובנה להשחיר ולמרמר את רוחה כמקדם, ואולי עוד יותר.

כן בעוד שנים חדשים יעלה ויבוא ר"ח ניסן, ועמו יחד יגיע יום חתונתה, ויראה לעיניה נבל וכסלותו, וישמע באזניה קול צלצלי המנגנים, ויפקד עליה ללכת תחת החופה, ויזכר זכרונה לחיים ולמות!…

י"ז שבט

שלום וחנה מחשבים ומדמים הרבה מאד אודות דרכי חייהם אחרי חתונתם כה גמרו אומר להזהר לשמור את נפשם מאד מהפזרון, המכלה ממון הרבה ללא יועיל, ומהעלוקה – המאָדע, המוצצת את הדמים בשתי משמעות המלה הזאת. וביחוד מהלבשת הבגדים המפוארים, העומדים עלינו לכלותנו בכל עת ובכל שעה. אף אמנם, שלום שונא תכלית שנאה את כל הסוחרים, יען כי יחשוב את כולם לאנשי חמס ובני בליעל; אך, לפי חנוכו ומצבו, אין דרך אחרת לפניו בלתי אם להמנות גם הוא בחברתם. אבל הוא, ישא ויתן באמונה ויחשוב דרכי להמעיט בהוצאת ביתו, למען לא יהיה נאלץ לגזול ולחמוס את הבריות.

מעשים בכל יום יעמדו ויגידו לנו, כי רבים סוחרים ישרים נעשים בני בליעל לא ברצונם, אך בחמס צרכיהם כי רבו!

שלום וחנה לא יחושו לרכוש למו רכוש, אך זה כל מגמתם לחיות על עבודתם ולהנות מיגיע כפם. טובי לב המה עד מאד, הוא חפץ תמיד להיות אח לכל קשי יום ולחלץ כל איש מן המצר, והיא חפצה להיות אחות בצרה לכל מרת רוח… מה מאוד מאושר אני בחברתם.

כ"ג שבט

ומה יחפוץ נבל? הוא יחפוץ להכות באגרוף רשע את כל החלש ממנו! כה הכה יכה מעת עמדו על דעתו את כל המשרתים בבית אביו, אשר יתמהמהו למלאות חפציו המשונים ותאותיו המשובבות, ועד היום עודנו מכה ופוצע אותם בכל עת מצוא… המשרתים האומללים! בעד ככר לחם ימכרו כל אשר למו בבשר וברוח, וגם רגש הכבוד ימיתו בקרבם!…

כה הכה נבל גם מקרוב את המשרת, אשר נועז לפתוח שפתיו נגד תאוה זרה אשר התאוה: למשוח בששר אדום את הסוס הלבן אשר לאביו מראשו ועד זנבו! כהחילו את מלאכתו נגש אליו המשרת ויאמר: “אבל מדוע יעשה אדוני כאלה? הן גשם שוטף כי יבוא וישוב הסוס ללבן כראשונה”. ויפל נבל את המשרת ארצה וישיבהו על השאלה הזאת במכות אכזריות.

נבל! עד מתי לא תתן מנוחה לעבדי בית אביך, הטובים ממך, והמרגוע אשר גזלת מבת נחור, מרוחמה, מתי תשיב לה!

כ"ו בשבט

ומה הוא חפץ תלמידי התלמוד-תורה? רבים חפצים לאכול, כי לא יספיק המזון, אשר יורם למו מקופת הת"ת; רבים חפצים לכסות ערות בשרם, כי הקור החזק הזכירם כי ערומים המה; רבים חפצים להרפא מצרעתם, כי דבקה במו. רבים חפצים להתחזק מעט, כי חלשים המה כזבובים; אלו ואלו חפצים יחד לצאת מעמק הבכא.

החזון אשר נשאתי על החפץ שהתעורר בנו ליסד “קופת התמחוי” עבור האומללים בא בא. הקופה לא נוסדה, למורת רוחנו, גם אחרי יגיענו ועמלנו הרב שני חדשים תמימים. מספר החתומים אשר אספנו עלה עד מאה וחמשים איש והכסף אשר התנדבו שנה שנה – עד ארבע מאות שקל; ועל עמודים דקים כאלה, היכולנו איפוא ליסד הקופה?

מה יכולנו עשות להאומללים ביום שנדברנו במו? המתנדבים לא האמינו בצרת אחיהם, כי השבע לא יאמין לרעב וכל אשר ייטב לבו לא ירגיש ענות רעהו.

כאשר הלכנו אני ומרעי בשבוע העבר לשוח מחוץ לעיר, לקחתי את נקמתי מהם על דבר אשר התלו בי בתחלה וישלחו בי את חציהם חנם. המשוררים למיניהם מעידים, כי מאד נעימה היא הנקמה, ואני מכזיבם על פניהם, ובמר נפשי אקרא: מה מאד מרה הנקמה!

ר"ח אדר

בשוב העניה רוחמה לאיתנה, שב גם מקור עניה לנבוע ולהגדיל עצומותיו יום יום… מקור עניה עולה עלה על כל גדותיו – עוד חודש ימים ותנשא האומללה אל נבל…

מהומה רבה בבית, כל הסוחרים בעיר עם כל מיני משי וצמר ופשתן ותכריכי בוץ וארגמן כולם נתקבצו ובאו אל בית נחור, עם משרתיהם, עושי דבריהם, המריקים כל מרכולת אדוניהם הנה, למען תבחר לה רוחמה “בגדי חתונה” מכל אשר תשאלנה עיניה, החייט המפואר בעיר עם תשעה עוזריו יושבים כל היום בבית נחור, לחוות עצתם על הסחורה והמאדע, ולקרוע ולתפור ולמלא פיהם חניפות וחלקות לרוחמה, כי כל אשר תלבש על בשרה ירבה ויגדיל חנה, זיוה, הודה, והדרה. אמות רבות רוקחות כל מיני מרקחת ומכינות כל מיני מגדנות וכל מיני לפת וכל מיני פרפראות “להחתונה”. נחור מחזיק בידו תכריך מלא שטרות, ומבקר עד ערב הוא מחלק ביד רחבה לכל היוצא ובא, על צרכים רבים שונים ונפרדים. כאלו לא היו בידו שטרי כסף, כי אם פסות נייר, הראויות לצור על פי צלוחית. נחור מחבק ומנשק את רוחמה שלש פעמים בכל יום, ובקול דאגה ואנחות לבב יגיד ויביע את גודל עניו ורוב דאגותיו על פני רוחמה כי נפלו ועל רוחה כי שחוח עד דכא. גם יוסיף להביע רוב בטחונו ותקותו, כי בעוד חודש ימים, בהגיע לה “עת דודים”, תלבש רוח נכון, לחדות לב אביה, האוהב אותה בכל נפשו ומאודו… סכל! הטרם ידע כי יעורר בלב האומללה עוד יותר משטמה ושנאה כבושה?…

ורוחמה מבטת על כל המהומה הרבה בקור רוח, בוחרת היא באשר תבחר בלא דעת כמכונה וממדת היא את הבגדים על בשרה, כאלו כפאה שד, ושולחת היא מבטי כפור וקרח נורא על האב והסוחרים והאמות והחייט עם עוזריו. הבית דומה בעיניה לבית אוסף משוגעים, והיא וכל הנאספים בו הם המה המשוגעים…

ויש רגעים אשר תבכה מאין הפוגה, ומקללת אותה ואת יומה, ואת נבל ואת יומו, ואת יומה ויום נבל יחד, הוא יום חתונתם, הממשמש ובא…

ויוחנן מדבר על לבה ומנחמה ובוכה עמה יחד, אך היא מחשה ואיננה משיבה אף חצי דבר, ורק לפעמים תשק שפתיו ודמעותיה תרדנה על לחייה מאין הפוגה.

האנסה אני איפוא עוד דבר אל האומללה הזאת? לא! מתים בל יחיו ורוחמה מתה ברוח!…

ואני מה האם חי אני?… האמנם רק צרת רוחמה נגעה עד נפשי… ומה איפוא אם לא צרתה וענותה?

י"ז אדר

יוחנן מתפלא מאד על אשר זה חמשה ימים נהפכה רוחמה לאחרת ותהי שמחה וטובת לב!… יוחנן מתפלא מאד: הן הולך וקרב רגע החושך, שבו תבוא בברית העולם עם הכסיל והרשע נבל, אשר לא תוכל להבט בפניו בלא זועה וגועל נפש – ועצמותיה לא תרחפנה ועוד לבשה גיל וחדוה?!

רוחמה החלה לקחת חלק בכל ההכנות, הנעשות אל החתונה, ומחוה היא את דעתה בכל דבר, אם טוב ואם רע, נחור שמח עד מאד ומניח ידו על לבו, כאילו חפץ הוא לאמר: “שישו בני מעי!”. רק יוחנן לבדו נעצב אל לבו וינבא רע לאחותו.

גם אנכי מתנבא אך רע, ולבי ינבא לי, כי אסון קרוב לבוא. אסון למי? – למי? אם לא לה? ה' אלהים! מה תהי אחרית הדבר?

ימים ידברו!

כ"ח אדר

אתמול בבוקר הגיעני ע“י יוחנן מכתב שני מאת רוחמה, היא כתבה: “ידידי!” ידעתיך לגבר ישר ובטחתי כי לא תשיב פני ריקם. הלא תדע, כי יום חתונתי עם נבל הולך וקרוב, אדמה כי החובה מוטלת עלי להתאמץ לפעול על רוחו ולעוררו להטיב דרכו, אעשה זאת לא למעני ולמען ייטב לי (כי אני אינני חפצה ואינני דואגת לטוב לי) אך למען חובתי, חובת אדם בכלל וחובת אשה לבעלה בפרט. לכן הנני מבקשת אותך בזה לעזרני לקרבה אל מטרתי, ומטובך לתת מהלכים לנו (לי ולבעלי) בחברתכם הנדיבה ואני עמכם יחד, אולי נצליח לגרש מלבו את השטן. האדם מטבעו לא טוב ולא רע, והחברה תוכל לפעול עליו הרבה מאד. דבר נא באזני אנשי בריתך והשיבני דבר, ידידתך. רוחמה”.

אתי משוגתי! רוחמה לא מתה עוד ברוח! כי לוא מתה, לא זכרה אפוא את חובתה, אשר כמעט לא חבבה בו, במקום אשר אביה, האיש היותר קרוב לה והיותר מחויב לזכור חובותיו נגדה, שוכח חובתו היותר גדולה, וישכח ויוסף לשכוח אף שכח… והיא תהיה לנבל? נורא הדבר! ואני אחריש! ומה בידי לעשות? אחריש. ומה לי ולה, בה האשם כי לולא נתנה היא את ידיה כי אז לא שמו עליהן מוסרות. אשה היא! הה! אך אשה!

האשיב לה על מכתבה? האתראה עמה פנים בשבתה על יד כסיל אדם נבזה ונמאס בעיני?

ב' ניסן

אתמול בין הערבים לקח נבל את רוחמה בת נחור בחופה וקידושין “כדת משה וישראל”. רוחי חבלה! כדת משה? האומנם צוה לנו המחוקק הנעלה, כי האב יכוף את בתו למכור רוחה ונפשה אל השטן?!

וישראל? אכן בני ישראל נהגו למכור את בנותיהם לנבלים ולמנוולים!

אבל מנהג ישראל תורה הוא, והתורה באה לנו ממשה, ובה לקח גם נבל את בת נחור בחופה וקידושין “כדת משה וישראל”. וכל העומדים מסביב קראו כולם פה אחד: “מז”ט! מז“ט!”… שמש הקהל שבר זכוכית לבנה מפני זכר “יום המיתה” ומפני “זכר לחורבן”.

אבל הזכר איפוא נחור את “יום המיתה”, אשר אז מות ימות גם הכבוד המדומה ומשפט צדק יבוא לשפוט את לב הרודפים בחייהם אחרי הכבוד הזה, והמוצאים אותו רק על ידי אמצעים נוראים ואכזרים, כאשר יעשו נחור וכל הדומים לו? לא! לא! אבל הזכר איפוא גם אחד מכל הנאספים את “החורבן הנורא” אשר לעיניהם? לא! לא! המנגנים נגנו זמר נעים, וכל הנאספים מהרו אל בית נחור לאכול ולשתות ולהניח מסעודת מצוה…

ואת אדמה! העוד לא תרגזי תחתך? העוד קמה בך רוח לשאת את כל אלה על גבך? – לא אשוב לראות פניה!

מה רב כח שפתי האשה? רוחמה הצליחה בדבריה לתת לנבל לב אחר, לב איש לשמוע בקולה ולבקש חברת אנשים בעלי דעת, אשר שקץ צלמם עד הנה. ואני ראיתי פניה, בחברתה הייתי והרים לא כיסוני וגבעות לא נפלו עלי. אכן לא אהבתי אותה ולא אהבנה, רק נחומי נכמרו לה. רק רחמתי את רוחמה ולא יותר.

י"ב אייר

אתמול היתה רוחמה עם נבל בחברתנו בבית שלום בפעם השלישית ובלי ספק גם האחרונה.

שלום קרב את נבל עד מאד, אם לא למענו, אבל למען העדינה רוחמה, כשעה בלינו העת בנחת, ואחרי כן קם הנבל הזה ויביא אבל בלבותינו. שלום אחז בלי משים ביד רוחמה, ויתרומם נבל כאריה מסובכו ויחרפהו ויגדפהו עד מאד. שלום החשה ולא ענה דבר, וגם אנחנו כולנו החשינו, למען רוחמה. פני רוחמה הלבינו כמת, שלום עזב מקומו ויצא החוצה. רוחמה התעלפה ונבל נמלט על נפשו. אז קראנו לשלום ויבוא הביתה, השיבונו את רוחמה לאיתנה, דברנו על לבה תנחומים, אך היא החשתה ופניה היו איומים נוראים. רוחמה מהרה שוב אל ביתה, שלום היה כמשוגע, חנה בכתה ותתעלף, יעקב קצף ורגז על נחור ועל כל הרשעים שבעולם, בלבי התהפכו איבה וחמלה, שנאה וחנינה, משטמה ורחמים…

האמנם לא אוסיף ראות פניך רוחמה, ולבבי אמר לי, כי באור פניך אראה חיים. אראה או לא אראה, אחת היא, אור חשך בעדי והחיים לא לי המה!

י"ז באייר

“ידידי”! כתבה רוחמה אל שלום, מה עגמה עלי נפשי כי הבאתי את נבל בחברתכם, מעולם לא היה נבל בחברת אנשים ישרים ולא יוכל לשער בנפשו, כי יאחוז גבר ביד אשה ולא יעלה על לבו מחשבת פגול, מה נואלתי, אך לקחתי די שלומים תחת עותתי. מבקשת אני את פניכם, כי מני והלאה לא תבקרו נא את ביתי, לא אתה ולא יתר בני בריתך וגם אנחנו היינו אז בחברתכם בפעם האחרונה. לא אכחד מכם: אני אומללה מאומללות! היו נא לי ידידים בלבותיכם, וגם אני הנני ידידתכם סלה, רוחמה".

בפעם הראשונה הרחיבה האומללה להגיד בפה מלא, כי היא “אומללה באומללות”. אות הוא זה, כי נמלאה סאת עניה ומרודה ולצרותיה אין די. מי יודע את אשר עשה לה נבל, בשובה אז הביתה?!… הה! מי יתנהו בידי ואחלצה נפשה מן המיצר. שלום השיב לה מכתב מלא רגש וינחמה וירגיע את רוחה, – אך מה יועילו כל אלה?… מעי בי יהמיון ובת עיני בוכיה. בוכיה בלי הפוגה.

י"ט אייר

גם הורי שלום, גם הורי חנה יעשו הכנות רבות לחתונת בניהם, אשר תהיה בשעה טובה ובמזל טוב בר"ח סיון הבא.

שלום לא ראה את חנה זה חמשה ימים ובטח לא יוסיף לראותה עד החתונה. הורי הנאהבים הפצירו בבניהם לעשות עמם את החסד הזה, למען “סתום פיות המשטינים ודבת עם”, והנאהבים נאותו למו. שלום נעצב אל לבו, ומכתבי חנה לשלום יתנו עדותם, כי גם היא שח רוחה עד דכא. התקופה החדשה, המשמשת ובאה בחייהם, תפחידם מעט, ויום חתונתם יהיה לפניהם יום עונג מהול בתוגה! אנשים כשלום וחנה, אשר לא למדו כל מלאכה ואין כל אומנות בידם, אשר רק על “המסחור” יניחו תקותם לימים יוצרו, אשר שונאים ומבזים את המסחור ואשר המושג “מסחור” נלכד על דעתם עם המושגים “עושק ואונאה” – אנשים כאלה לא יוכלו לחזות למו בהעתיד חזיונות נחמדים, לוקחי עין, לבב ונפש…

ב' סיון

התפוצצי ארץ! בלעי כל היקום וכל תרמית ועול והיה זה חסדך אתנו!

רוחמה איננה עוד בחיים: המות רחם אותה ויפדנה כמלאך מושיע מנחור ומנבל.

הישים איפוא נחור אל לבו, כי הוא אשם במיתתה?

בשוב כל המלוים את רוחמה לבית עולמה (החסד הזה לא מנעו מהאומללה) פגשו על דרכם את הנאהבים עם השושבינים ונרותיהם ועם כל הקרואים, הנוהרים יחד אל חצר ביהכ"נ, להכניס את הנאהבים תחת החופה ולהדביקם יחד והיו לבשר אחד ולרוח אחד…

השבים משדי קבר קללו את הנאהבים “החצופים” קללות נמרצות…

עולם הפוך! הטוב טוב לך, כי תנשא גם חנה לנבל ושלום ישא נבלה ותלוום גם אותם לבית עולמם כשני חדשים אחרי חתונתם?!

עולם הפוך! עולם הפוך! עד מתי תהיה עולם הפוך?!

מז"ט! המקום ינחם!… קבר… אפריון… מות… אהבה… ערבוביא… עולם הפוך…

שיחה בבית התפלה בטרם עמד העם להתפלל

אודות שני נערים ל.צ. עם רעהו ל.ו. אשר ברחו

בימים האלה זיטאָמירה, לבוא אל בית מדרש

הרבנים אשר שם ואשר השיגום הוריהם בהאמיל

וישיבום עוד הפעם מאָהליבה.

שמות המדברים וטבעם.

ב. ה. (זקן כבן שבעים שנה, אחד מן הפרושים).

נ. ל. (בן שלשים וחמש שנה, זקנו שחור, מלוה ברבית ע"י תורת עסקא כהכשר וכדת).

ז. ל. (קרוב לארבעים שנה, גבה הקומה, זקנו אדום ולבן יחדיו, אחי אמו של הנברח ל. צ. עד שלשים וחמש שנה אכל על שלחן אביו. חומה גבוהה נפלה לו לנחלה, ומהכנסת החומה יכלכל את ביתו בכבוד, מבקר את המקוה בבקר בבקר, יצום בשני וחמשי, ולפעמים, כאשר תרגז עליו אשתו, גם בששי, אוהב את התורה ומכבדה, אבל איננה לומדה מחמת עצלות).

א. צ. (בן עשרים וחמש שנים, זקנו קטן, מתגאה ונראה תמיד כקוצף. אחי אביו של הנברח ל. צ. יודע שפת עבר, רוסיא ואשכנז, פאנאטיק, המתראה כמשכיל בשעת הצורך).

א. ש. (חציו מלמד וחציו פרוש, למדן-מופלג, מתגאה בלמודו, בחכמתו ובפלוסופיא שלו, האומר: “הכל ראיתי, הכל ידעתי ואין דבר נעלם מנגד עיני”. מדבר תמיד בחידות).

ר' נ. (בן ארבעים וחמש, זקנו רובו לבן ומיעוטו שחור, איש הבינים, מבני הדור החדש והישן יחדיו, אוהב ההשכלה, גבר אמתי).

אחד (קרוב לשלשים שנה, ממכירי הנברח ל. ו.) ועוד אחרים, בלתי מדברים.

ב. ה. – השכלה! השכלה! ומה זאת השכלה! האם בלי השכלה לא יחיה גבר? ומה עשו אבותינו ואבות אבותינו בלעדה? פליאה דעת ממני! ומה יעשו בזיטאָמיר? למה ברחו? –

נ. ל. – השכלה משכלת את אמונת אבותינו, השכלה תסיר את לב האדם מאת אלקיו, אוי לה להשכלה! אוי להם להנברחים!

ז. ל. – השכלה – חמת פתנים, השכלה–מי ראש, השכלה–מרה כלענה, השכלה – סם מות, תפח רוחם ונשמתם של הנברחים!

א. ש. – השכלה! השכלה! אני אומר לכם מה זאת השכלה! השכלה אחות פלסופיא הנה, לא ראי זו כראי זו, הצד השוה שבהן ששניהן, רובן – נזק, ומיעוטם דרוש לפי העת החדשה. בימים האלה החובה עלינו ללמד את בנינו כתיבת רוסית ואשכנז, למען יוכלו לבוא בין אנשים, אבל לברוח את פני הורים ומורים? לברוח? מאלה לא שמעתי ולא ידעתי מעולם!

א. צ. – השכלה מי יודע? השכלה אני יודע! השכלה – עזות ולא יותר, לעז פנים מלפנים יקרא “משכיל” היום. הנברחים עזי פנים המה, יונגאטשעס, אפיקורסים, בהפקירא ניחא להו!

ז. ל. – ומאין לקחו כסף?

א. ש. – לתופת שתי בנות, הלא הנה שתי בנות ב. החצופות, ההוגות כל היום בספרי רוסיש, טייטש, היסטאָריע, געאָגראפיע, הנה עזרו את הנברחים ותתמכנה אותם במתת כסף.

ז. ל. – הגם בן אחותי לקח כסף מן הבתולות?

א. ש. – הו. הו. הוא, אך הוא, הוא ולא אחר לקח מהן את הכסף.

ז. ל. – מן הבתולות לקח כסף? מן הבתולות? בר ברתי' דאבא יקח כסף מן הבתולות? מן בתולות? וכמה לקח מהן?

ב. ה. – לקח או לא לקח! ומה יעשו בזיטאמיר? ולמה להן השכלה?

ז. ל. – בר ברתי' דאבא יברח? בר ברתי' דאבא יחפוץ להשכיל? בר ברתי' דאבא ילוה כסף מן – בתולות? אוי לי! כתם גדול עשה במשפחתנו, אשר גם כל נתר ובורית לא יסירוהו סלה! אוי אוי לי!

ב. ה. – הורוני ואני אחריש: למה לנו השכלה?

ז. ל. – אוי אוי לי! בר ברתי' דאבא יחפוץ להשכיל?

ר' נ. – לו חכמת כי עתה לא דברת כמו אלה, ואם כי לא אתן לו הצדקה על אשר ברח, אבל הלא לא אאשימנו אפוא על חפצו להשכיל?

נ. ל. – בזאת לא צדקת, ר' נ., הלא אם אך ישכיל, הכי לא יעזוב אז במהרה את אמונתנו ודתנו? כמה משכילים ראינו ולא ראינו אחד מהם – יהודי כשר.

ר' נ. – אל תפחדו פחד לאמונת ל. צ., את מריעו ל. ו. לא אדע ולכן אינני חפץ לדון אותו, אבל את ל. צ. ידעתי היטב ובו נכון לבי ובטוח, כי לא יעזוב אמונת אבותיו סלה, וגם מכתבו, אשר ערך אל אבותיו, בטרם הפרדו מעליהם, גם הוא יעיד עליו, כי שלם לבו עם אלקיו.

האחד. – ואני יודע היטב את ל. ו. וגם הוא לא ישקר סלה באמונתו לאלקיו.

נ. ל. – לו אכזב! אבל תראו את סופם. – ומה יענה על הדבר דודו של ל. צ. בשובו מדרכו.

א. צ. – הן עוד כחצי שנה מלפנים ערך ל. צ. מכתב בקשה אל דודו הוא אחי כי ישלחנו אל אחד מבתי מדרש התורה והחכמה יחדיו, אחי, כמובן, קצף ורגז מאד, עד כי אמר להביא את ל. צ. אל גדרת סוסיו וליסרהו בשבטים על חטאתיו ולולא עצרתי בעד זעמו כרגע, כי עתה…

ז. ל. – לו ימות ל. צ. כי עתה תקום ישועה לנו ולמשפחתנו, מר לי מר על מות אבי ז"ל, כי לו היה עוד בחיים חייתו, כי עתה בטח מסרהו לצבא, מבלי ראות כי נכדו הנהו.

א. צ. – לו חי אביך, הוא דודי ז"ל, כי עתה לא יצא לתרבות רעה.

ז. ל. – כן הדבר! אהה!…

א. ש. – ומה תחשבו אפוא? הישלחנו דודו אל אחד מבתי הספר?

א. צ. – חלילה!

ז. ל. – ולמה אפוא יתנו הורי ל. ו. אותו לבוא אל הגימנאזיום דפה?

א. צ. – ואם המה יטביעו את בנם בנהר, הגם אנחנו נטבעהו במצולה?

ז. ל. – ומה תעשו אם יקשה ערפו ויוסיף לברוח?

א. צ. – ומה נעשה? המעט כסף יש לאחי? הלא רק במאה רו"כ הורדנוהו מהאמיל, ואם כן אפוא, בשלשה מאות מזיטאָמיר, באלף – מבערלין, ובחמשת אלפים – מאמעריקא. האף אין זאת?

ז. ל. – אם כן אפוא הלא אבדו כל תקותיו ולא יוסיף עוד לברוח?

א. צ. – אני יודע את ל. צ. כי יקשה ערפו לבלי שמוע לקולנו – ויברח. אבל יודע אני גם את אחי כי לא ימנע להוזיל כסף, עד אשר ישיבהו.

א. ש. – היש פה בידכם מכתבו של ל. צ.?

א. צ. – ולמה תדרשוהו?

א. ש. – חפצה נפשי לשמוע: במה יצטדק אפוא על אשר ברח?

א. צ. – (יקח את המכתב ממלתחתו וקורא). “אבותי היקרים! צר לבי בקרבי ומעי עלי יהמיון, בזכרי את הלא-תודה (אונדאנק) אשר אני משיב לכם היום, תחת אשר אומנתם גדלתם אותי עד כה, לחמכם אכלתי ומימיכם שתיתי ואף מכסה לעורי מידכם לי נתן, ומה הגמול, אשר אני משיב לכם תחת כל אלה? הה! הנני בורח היום מפניכם ועוזב אתכם לאבל וקינה על בנכם, אשר טפחתם ורביתם, ותקוו לעשות ענבים, והנה – באושים (לפי דעתכם). אבל הלא תתנו אפוא תודתכם, אבותי היקרים, כי לא בי האשם הגדול הזה, כ”א בכם, אשר האצתם בי להקדיש כל עתותי רק לתורה ולתעודה, ותשכחו כרגע, כי מבלי עזר החכמה גם התורה הבל ורעות רוח. –

ב..ה. – המבלי חכמה גם התורה הבל?

א. ש. – הוי מה זה אשר תצמיד לשונו על התורה? היתכן לאמר כזאת?

ר' נ. – הלא אך בתנאי אומר דבריו: “מבלי חכמה” ואין לנו להאשימו על כך.

א. צ. – (יקרא הלאה). “גם התורה הבל ורעות רוח – זה חלק בני ישראל וגורל ילדי יהודה, אשר בעודם באבם לא יתנום הוריהם לקנות גם דעת לנפשם נוסף על תורתם בתוך מעיהם, והיה כי יגדלו הנערים ויפקחו עיניהם לראות ולהתבונן בתבל ומלואה, או אז ישליכו מעל צוארם את עול הברזל וישימו רגלם כאילות אל אשר ישאם הרוח (רוח הזמן) ללכת”.

ב. ה. – רוח הזמן? איזה רוח? ואיזה זמן? כל הרוחות וכל הזמנים שוים, יכנס רוח בהאפיקורס!

א. צ. – (יוסיף לקרא). "ללכת. שובו שובו מדרכיכם, אתם אבות רחמנים, אשר מרוב רחמיכם תעצמו עין מראות ברעה אשר תמצא את בניכם כאשר יגדלו ויהיו לאנשים, ויהיו מעשיכם כמעשה הקוף, אשר מרוב אהבתו אל בנו יחבקהו עד כה עד אשר יחנקהו באחריתו. הלא זה הוא הקוף, אשר יהיה למשל בפי העמים, כי זה דרכו כסל לו לחקות את כל דרכיו על פי דרכי האדם, אבל הן נשא לעון הקוף כי קוף הנהו, אך איככה אפוא נשא לעון האדם, אשר חננו יוצרו בלב משכיל ונבון, אם יחקה הוא את דרכיו על פי דרכי הקוף? שובו שובו מדרכיכם, אתם אבות רחמנים, פן יהמה רוחכם עליכם, באבדכם מקרבכם את האהבה הקדושה, אשר ירגש לבבכם אל צאצאי מעיכם ותהפכו לשנוא אותם. הגעו בעצמכם: אהבה קדושה וטהורה כזאת, אשר אין על עפר משלה, תהפך פתאום למרורת פתנים!

א. ש. – “שובו שובו מדרכיכם” “שובו שובו” ועוד “שובו שובו”. מגיד! מטיף לעם! ומדוע לא תבכו? בכו נא בכה!

ז. ל. – אכן יש לבכות הרבה הרבה!

א. צ. – (יוסיף לקרא). “האמינו לי, הורי היקרים כי קשה עלי פרידתכם כיום פרידת הנשמה מהגוף וכי כל נטף מדמעותיכם, אשר תזילו באבלכם עלי אני בעשרות אשלמנו, אבל מבקש אני מכם, הורי היקרים, סלחו נא לי בעד כל אלה ואל תחשבו לי זאת לעון. אבי! עשה למען אמתך, אשר על פיו תחיה מנעוריך ועד אתה! אמי! עשי למען בר בטנך לבלי יהי עליו למשא מוסר כליותיו אשר ייסרוהו! ואני תקוה כי במשך שנים אחדות תשכחו את כל אשר עשה לכם בנכם, ועוד תלבשו ישע, בשמעכם את שמעו, כי באהבתו את עמו, את ישראל, אזר כגבור חלציו ויצא לקראת המערכה ללחום מלחמת עמו למען הסיר מעליו חרפת שונאיו ומנדיו, כי רבו עוד בארץ”.

א. ש. – הוא יסיר חרפת ישראל? ובמה אפוא יבוש ישראל? ומה לנו אם יתנונו הגוים ללעג ולקלס? מה לנו ולהם? אנחנו – בני יעקב, והמה – בני עשו. לא מדובשך ולא מעוקצך!

א. צ. – (יוסיף לקרא הלאה). "או אז תדעו ונוכחתם, כי אך אהבת האדם בכלל ואהבת עמי בפרט, הן הנה שלחוני מקיני ויגרשוני מרעה אל רעה, נתנו שמי למרמס, כבודי לאפע, ויפיחו רוח אומץ בי לשאת דומם דבת רבים מסביב, ונוסף על כל אלה, לשאת חרפת רעב וכפן, אשר בטח כאחים ורעים ילוו אלי על דרכי אשר אני הולך עליה. או אז תוסיפו לפתוח לי שנית את לבכם הטהור ותתנו בו מקום לאהבתכם אלי, ועד העת ההיא, הנני בנכם האובד, המוחרם והמנודה מאבותיו, הפושט למו יד אחת מרחוק, וידו השנית ישא אל שמים, כי לא יסור מדרך התורה ימין ושמאל, וכי גם המות לא יפריד בינו ובין עמו ודתו עד העולם. המשתחוה מרחוק מול הדרת כבודכם, ל. צ.

נ. ל. – ימח שמו’ניק, דבש וחלב תחת לשונו! – ואני, חי נפשי, אם לא יעזוב במהרה את אמונתו?

א. צ. – (יוסיף לקרא את ההוספה לאגרת). “בעבור זמן מה אכתוב אליכם מן המקום, אשר יאספני אליו – גליון! גליון! משביעך אני בשם ה' צבאות, כי תבוא אל אבותי היקרים, אל נא תזרה מלח על פצעיהם ואל תעלה נא את חמתם עלי ביתר שאת, כי אם תחבוש לשבר רוחם ותקל למכאובי לבבם, העירה נא רגשי רחמים בקרבם וקבל נא אל קרבך את דמעותיהם, אשר תזל אז בת עינם הטהור. ועוד משביעך אני בשם ה' צבאות, כי תודיע נא לאבותי את כל רגשי נפשי, אשר אני רוגש כעת עתה, בכתבי הדברים האלה אליהם, למען ידעו אל נכון, איך יקשה עלי פרידתם, אבל מה יכולתי עשות, והאמת, אשר הנחלתיו לי מורשה מכבוד אדוני אבי נ”י, הוא הביאני עד הלום! ועוד משביעך אני בשם ה' צבאות כי תגיד נא לאבותי היקרים, כי אך “נקמת היהודי” השוכנת בקרבי היא הציתה בי אש קודש ותשלחני מקיני לנוד ולנוע בארץ זרה ונכריה וכו'. לבני משפחתי, אוהבי, קרובי ומיודעי אני קורא מרחוק שלום שלום, ואחת היא בעיני אם ידינוני לכף זכות או לכף חובה, אני באמת החזקתי ולא ארפה. הנ“ל”.

ז.ל. – מליצה!

א. ש. – המליצה טובה, אבל הדברים לא טובים המה, ומה תועיל אפוא המליצה?

א. צ. – רב לדבר, רב לדבר, עת להתפלל.

פה יפרדו איש מעל אחיהו, אחדים מהם נאנחים, אחדים מקוננים

בשברון מתנים ואחדים יתמהו תמה. החזן מתחיל “מזמור שיר חנוכת”.