(ספור אמתי, נעתק ממ"ע הרוססי “היום”)

וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי,

זאת נחלת עבדי ה'.

(ישעיה נ"ד)

בימים האלה התגורר רופא אחד יהודי באחת מערי המלוכה אשר לנסיכי אשכנז ושמו שלמה. ויהי האיש ההוא חכם ואמון במלאכתו ומבחר עתותיו הקדיש להתחקות על שרשי מחלות הנפש למיניהם ועל כלם חתר לבא בסתר חדרי מות האדם ולהשכיל אל מהות חלי השגעון. ה' לא ברכו בהון ועושר, אבל האציל לו תמורתם לב חנון ורגש ובהתנהלו לרגל מלאכתו, מצאה ידו להושיע לעני בצרתו מהמעט אשר רכש לו בעמלו. ויהי שלמה אהוב לבריות ורצוי לרוב אחיו, דלת העם ברכוהו ונדיביו כבדוהו מאד ולולא נשא אות ברית קדש על בשרו, כי עתה, מי יודע אם לא כבר עמד בראש משמרת בתי המשוגעים אשר במדינה.

ויהי היום, באחד מימי הבציר בערב, ושלמה הלך לשוח בין האלונים אשר על יד העיר והנה לקראתו אישה צעירה לימים אשר למרות לבושיה הפחותים פניה ענו בה, כי היא ממרום עם הארץ. ותגש אליו האשה ותאמר: “בי אדוני! אני ורעי הלכנו בזה ובשגגה נפרדתי מעליהם, ועתה הואילה נא בחסדך להלוה אלי עד בואי הביתה, כי יראתי להלך יחידה”. ויאות לה שלמה וילך אתה אל המקום אשר אמרה. בבואם למחוז חפצם אמר שלמה להפרד מעליה, אך היא הפצירה בו להתמהמה ולבלות בחברתה רגעים ספורות עד כי לא יכל השב פניה ויעתר לה.

משכן האשה היה היכל גדול ורחב ידים, מאד נהדר וכליל ביפיו ושכיות חמודותיו. כעלותם במעלות הבהילו לקראתם משרתים לבושי מכלול להאיר לפניהם הדרך ויוליכום דרך תור חדרים מהודרים הבונים בנוה זה אחר זה. באחד מהם ישב שלמה על כסא מרופד מול האח המבוערת ליבש את בגדיו הרטובים, ויחכה עד שוב אליו הגבירה, אשר הלכה להחליף שמלותיה הרטובים גם הם.

כשבת שלמה לבדו מול האח, שגה דמיונו בעיונו החביב עליו והעמיק חקר במחלות הנפש; אך כאשר ארכו לו הרגעים נגש אל השולחן ויקח מעליו את ספר הזכרונות, המוכן למען כל באי הבית הזה לרשום בו את פרי התבוננותם. ויחל לקרוא. אך מה השתומם למצוא בו כמה משפטים מעוקלים, כמה השקפות כוזבות, ועל החתום רבי המלך וגדולי המדינה. צחוק קל עבר על דל שפתיו, כמו נכמרו נחומיו על סכלות האנשים האלה, ויאמר לרשום גם הוא הגות לבו בספר, ובטרם כלה, והנה קול משוחחים מהול בשחוק מאחורי קירות החדר, ואחר נפתחה הדלת ואחד מן המשרתים נגש אליו ויבקשהו אל דביר הבית. שמה חכתה עליו הגבירה לבושה מחלצות, במסיבת אצילים ושועים, אשר קבלו פניו בבואו. שלמה ראה והתבונן, כי גבה המסבה ממנו ואיננה הולמתו; אך לא נפל לבו עליו וידע להתהלך אתם מישרים בחרות וכבוד, כאילו ישב בסוד מרעיו ומכיריו. האשה ההיא היתה הנסיכה ווילהלמינה, הנודעת במדינה ההיא ברוב עשרה וגדולתה.

אחר הדברים האלה ויגדל שם שלמה מאד; רבים השכימו לפתחו ויחלקו לו כבוד ויקר, כאיש אשר מהלכים לו בין הגדולים, אך כשהוא לעצמו לא שם לבו לכל אלה, לא השתדל למצוא הפתח אל בתי נדיבי עם והוקיר רגליו גם מבית הנסיכה, אשר, אמנם, הפגיעה בו לבקרה, ואך בעבור כחודש ימים, בהגיע אליו מכתב כתוב בעצם יד הנסיכה, אשר בו הפצירה בשלמה מאד, לבוא אל המשתה אשר עשתה לא יכול, למורת רוחו, השב ריקם את פניה.

וכה נמצאהו שנית בבית הנסיכה. חדרי הבית נכללו ביפים וים של אורה שופך בו. הנסיכה התנוססה ביפיה והדרה בתוך מסבת רעיה ורעותיה כשושנה בין החבצלות. ויהי כנגן המנגנים, ותגש הנסיכה אל שלמה ותחל פניו לצאת עמה במחול; אך הוא נסוג אחור וימאן, ויותר על מקומו במסבת רוזנים אחדים, אשר כבדוהו וקרבוהו מאד, בגלל נעים מדברותיו ותבונת לבו. –

ויהי ככלות המשתה, והמון הקרואים נמוג והלום, ולא נותרו בבית כ"א מתי מספר ממקורבי הנסיכה אשר גם שלמה בתוכם. ויובא יין לפניהם וישתו וישמח לבבם ויקראו דרור ללשונם להכביר לעג הרבה אין בינה ותהי חברתם על שלמה למשא. פתאום קם אחד מתוך המסבה, והוא פקיד החיל צעיר לימים, ויקרא על כוס יין מלא: “לחיי הנסיכה היפה בבנות ווילהלמינה! לחיי הנסיכה, אשר לא הפילה דבר מכל אשר קבלה על נפשה, ובפני כל העדה הנכבדה אני מגיש לרגליה מאת שקל כסף, אשר זכתה בהתערבתנו, אחרי קיימה מוצא שפתיה ולא פחד לבה מתת מהלכים בחברתה לאיש יהודי. לחיי הנסיכה!”

לדברים האלה התפרץ שחוק גדול מפי המסבה, היין הולך סובב סובב, הכוסות משתקשקים אחד באחד והאולת האשכנזית התלהבה מני יין צרפתי, עד כי גם הנשים השאננות פתחו את פיהן לבלי חוק, להודות ולהלל מעשה הנסיכה ורוחב לבה. אך שלמה לבדו היה כמחריש ולא ענה דבר. פניו חורו, ידיו רועדות ועיניו מפיקות זועה וכעס. הנסיכה לקחה מידי פקיד החיל את מאת השקל, וברוח קרה פנתה אל שלמה לאמר: “אדוני הרופא! מאד נבצרה דעתך בחכמת הפרצופים, אחרי כי עד כה לא הכרת, אשר רק לצחוק בך אמרתי, האומנם, איככה הסכלת לחשוב אף רגע, כי נסיכה כמוני תאיר פניה לאיש יהודי ותקבלהו בחברתה? שמע נא אפוא פשר דבר: זה כירח ימים ואנחנו שחקנו במשחק העבוטים (פפענדערשפיעל) ויהי כנפול עלי הגורל לחוק את החוקים להמשחק הזה גזרתי אומר, כי מי האשה, אשר יעלה עבוטה ראשונה, עליה לצאת יחידה אל שדרות האלונים, והיה האיש העולה לקראתה ראשונה, אותו תבקש להלוות אליה עד הבית הזה. והנה כמו נקמה מני פחזותי, עלה עבוטי ראשונה, ופקיד החיל הזה התפאר עלי, כי לא אמלא בנפשי אחרי החוקים אשר חקקתי לאחרים והתערבנו במאה שקל כסף. תוצאות הדבר הלא ידעת: כצאתי בערב ההוא בין האלונים פגעתי בך ונגשתי אליך בחרדת לבב לבקשך, כי תלוה עלי; ותחת עשותך את החסד עמדי, הואלתי לכבדך גם אני ואביאך תחת צל קורתי, אשר לא הסכנתי לעשות ככה לאחד מיתר אחיך היהודים. עתה קח מידי את מאת השקל, והיו לך לזכרון, כי הואלתי להתהלך על ידך, לדבר עמך ולתת לך מהלכים בין הנדיבים האלה. היה בשלום!” כרעם בגלגל מחצו והלמו דבריה את ראש הרופא האומלל ויהי כנדהם, אך עד מהרה שבה עליו רוח מבינתו והעיף מבטו תחלה על פני כל המסבה המופעת. אחרי כן לקח את ספר הזכרונות מעל השולחן ויפן אל הנסיכה, לאמר: “כדרוך רגלי על מפתן ביתך ראשונה, אחרי כי הפצרת בי כבר הכרתי, כי אין מקומי בהמסבה המזהרת בסיגיה הזאת ולא לי לארח לחברה עם אלה הפוחזים הנדיבים. אך, הלא תדעי, גבירתי, כי זה מלאכתי להעלות מזור למחלות הנפש, ולא יקר לי אפוא כל כופר, אם אך על ידו אעשיר נפשי בידיעות ונסיונות מועילות ונחוצות למלאכתי. והנה זה רבות בשנים ואני עמל לבוא עד חקר המחלות הללו בבני דלת העם; אך מעולם לא זכיתי להתבונן בפליאות נתיבותיהן בנפש מרום עם הארץ, כי לא באתי מעודי בחברתם. עתה הלא תדעי, גברתי, עד כמה לבבי מכיר טובתך, כי בחפץ כפיך פתחת לי גם את האוצר הנחמד הזה. ראי את אשר חרתה ידי פה בספר, בבקרי את ביתך ראשונה: “הלמודיות לא תועילינה לרוב הנשים להשכילן בינה, בלתי אם להוסיף תוהו בלבבן על פחזות דעתן, ואם גם יש תרופה להתרפא מכסל ותמהון לב, הלא אפס כל מזור להשיב עשתונות נפתלים על מכונם”. הפוכי בדברי אלה, גברתי, ונוכחת לדעת, כי גם את דעתך היא שובבתך ותבונתך נהפכה לך לרועץ, וזה לך האות, כי נועזת להתל באיש תמים ונאמן רוח כמוני ולשלם לי רעה תחת הטוב גמלתיך. לא אריב אתכם ולא אשיבכם דבר על שתכם קלון וחרפה על כבוד אחי ובני עמי היהודים, הלא תמאנו וגם נבצרה מכם להבין דברי, אם אוכיח לנגדכם. רופא משוגעים אנכי ולבי יודע, כי לחנם שחתי כל עמלי, לוא היה את נפשי להורותכם דעת, כי רק הסכלות יכולה להרפא אך לא עקשות ולב הותל. היי בשלום, גברתי, ומקרב לב עמוק אודך על אשר המצאת לי בביתך את המקרה להשכיל אל חלי השגעון אשר לנדיבי עם, כן אודך גם בעד מאת השקל, כי אמסרם היום לאשה אחת עניה אשר בהקשותה בלדתה נטרפה דעתה, ואולי ישיבה כספך לאיתנה!”

שלמה עזב את הבית בגאון נדבה, ופני הנסיכה וכל-המסבה חפו ישבו נכלמים מדבריו. בעוד ימים אחדים נתבקש שלמה בפקודת הממשלה לעמוד בראש משמרת בית המשוגעים, אשר בעיר המלוכה; המ"ע אשר לממשלה ההיא לא כלה מהלל את רוח סבלנותה, אשר לא חדלה מתת על שכם איש יהודי משרה נכבדה כזאת, אך עם אלה נודע הדבר כי רק בהשתדלות הנסיכה ווילהלמינה נעשה כל זה.

אל תאמרו עוד ליהודי: “שחה ונעבורה!”

פן יעבור עליכם ותהפך הגזירה.