בליל־קיץ מחניק, באחת הסמטאות הנדחות שבקצוי העיר, הייתי עד־ראיה למחזה משונה: אשה אחת, שעמדה בתוך שלולית גדולה, רקעה ברגליה, התיזה בוץ ושרה בקול אַנְפִּי איזה שיר מגונה.
בצהרים התרגשה ובאה סערת־זעף על פני העיר, וגשם סוחף מוגג את אדמת החמר הנרפשת של הסמטא. השלולית היתה עמוקה, רגלי האשה שקעו בתוכה כמעט עד הברכים. קול המזמרת העיד בה, כי שכורה היא, ואילו צנחה תחתיה כי עתה נתבעבעה על נקלה בטיט היון.
מתחתי את מגפי, נכנסתי לתוך השלולית, לקחתי את הרקדנית בידה ומשכתיה אל היבשה. תחילה, כנראה, נתבהלה האשה והלכה מחרישה ונכנעת, אך מיד חלצה את ידה הימנית בתנועת כל גופה חבטה לי בחזי וצרחה:
– הצילו!
ובצעדים נמרצים שבה אל השלולית ומשכה גם אותי אחריה.
– שד משחת – מלמלה האשה – לא אלך! בלעדיך אחיה… חֵיה גם אתה בלעדי…
מן החשכה הגיח שומר הליל, התיצב מהלך חמש פסיעות ממנו ושאל בכעס:
– מה השערוריה פה!
אמרתי לו כי חושש הייתי שמא תטבע האשה בבוץ ובקשתי להוציאה.
השומר הציץ בשכורה, כּעכּע בקול ויפקד:
– מַשקה, צאי!
– לא רוצה!
– ואני אומר לך: צאי!
– הנני והלקיתיך, ממזרת! – הבטיח לה השומר בלי כעס. ובטוב לבב, כאדם הנוח לשיחה, פנה אלי ואמר:
– מקומית היא… מַרטוּטָה… משקה… היש סיגרקה?
הדלקנו את סגריותינו. האשה טיילה ברחבות על פני השלולית וצרחה בקול:
– גביר בעמיו!… אני בעצמי גברת!… ארצה–אתרחץ פה!
– הנני וארחצך! – התרה בה השומר, ישיש גברתן שזקנו מגודל – וכך בכל לילה היא מראה פה את גבורותיה… ובביתה – בן נכה־רגלים לה.
– הרחוק מכאן ביתה?
– להרגנה צריך! – אמר השומר מבלי שהשיב על שאלתי
– אולי נובילנה לביתה?
השומר נחר לתוך זקנו, האיר את פני באש הסיגרה ונסתלק לו בטפיחת מגפיו הכבדים על פני האדמה הלחלחה.
– כלך לך עמה! אך קודם שים נא עין בפרצופה!
והאשה ישבה בּתוך הבוץ, חתרה בו בידיה וצוחה צוחה אנפּית, פראית:
– כמו בַיָ–יָ–ם!
בקרבתה, מתוך המים העכורים, השמנים, בצבצה בבואת כוכב גדול מחלל־השחור אשר מעלינו. אך בהתקמט פני השלולית – נעלמה הבבואה וכלא היתה. נכנסתי שוב לתוך השלולית, לקחתי את המזמרת מתחת לבית שחיה, הרימותיה, ובדחיפת ברכים הוצאתיה עד הגדר. היא נשענה עליה, נענענה בידיה והתגרתה בי:
– נו, הכה! הכה! אין דבר – הכה! אח, חית־טרף שכמותך… אח. מפלצת… נו, הכה!
הקרבתיה אל הגדר ושאלתיה לביתה. היא הפשילה את ראשה השכור ונתנה בי כתמי־עינים אפלוליים. ראיתי והנה עצם האף שלה רקובה, בְּדַל־האף משורבב למעלה כעין הכפתור, השפה העליונה המצולקת חושפת טור שנים זעירות, פניה הקטנות והתפוחות מחייכות חיוך דוחה.
– טוב, נלך! – אמרה האשה.
הלכנו ודחפנו אגב הליכה את הגדר. שובל שמלתה הרטוב טפח על רגלי.
– בואה, חביבי – מלמלה כמפוכחת – אקבלך בכי טוב… תנחומים אשביעך…
היא הביאתני לתוך חצר של בית גדול בן־דיוטותים. בזהירות של סומא עברה בין העגלות, החביות, התיבות וּכפיסי העצים המפוזרים, עמדה על יד איזה חור שבתוך מסד הבית והציעה לי:
– הכנס!
נסמכתי אל החומה הרירית, ובחבקי את האשה ירדתי במדרגות החלקלקות, ועצרתי בקושי את גופה המתמזמז. תוך כדי גישוש נתקלתי בלֶבֶד ובמזוזת הדלת. פתחתי, עמדתי על סף חור אפל ולפסוע הלאה לא העזתי.
– אמא, האת היא? – שאל מתוך החשכה קול חרישי.
– אני –י!
ריח של רקב חם ושל משהו דומה לזפת הממני. דבר־מה חרק, נצת גפרור, בת־אש האירה רגע פני ילד – וכבתה.
– וכי מי זה יבוא אליך… אני–י… – אמרה האשה וצנחה עלי.
שוב נצת גפרור. צליל זכוכית נשמע. ויד צנומה, עלובה, הדליקה מנורת פח קטנה.
– תנחומי שלי! – אמרה האשה, התנודדה וצנחה מלא קומתה אל קרן הזוית. שם, גבוה משהו מלבני הרצפה, היה מוצע כבר המשכב הרחב.
הילד הסתכל באור המנורה והיה מנמיך את הפתילה כל פעם שזו היתה מתלקחת ומעלה עשן. פניו הפיקו רצינות, חטמו חד ושפתיו תפוחות כשפתי ילדה – פנים אשר מכחול דק ציירן והן כל כך זרות ומוזרות במאורה אפלה וטחובה זו. וכשהתקין את האור זקף בי את עיניו השעירות ושאל:
– שכורה?
אמו, אשר שכבה לרוחב המטה, התיפחה לרגעים ונחרה.
– צריך להפשיט את בגדיה – אמרתי.
– אז לך והפשט! – ענה הילד והשפיל את עיניו.
וכשהתחלתי מושך מעל האשה את שמלותיה הרטובות, שאלני בקול חרישי, מעשי:
– את האור לכבות?
– וכי למה?
הוא החריש. אני טפלתי באמו, כמי שמטפל בשק קמח, והתבוננתי בו: הוא ישב על הרצפה מתחת לחלון בתוך ארגז עשוי קרשים עבים שעליהם באותיות־דפוס שחורות כתוב לאמר:
הִזָּהֵר!
חברת נ. ר. ושו'
אדן־החלון המרובע היה משכמו ומעלה. על פני הקיר היו תלויים מַדָפים עשויים פסים צרים ועליהם תלי קופסאות של פפירוסים וגפרורים. סמוך לארגז, שבתוכו ישב הילד, עמד עוד ארגז מכוסה ניר של קש צהוב. נראה, שהיה משמש שולחן. הילד הפשיל את ידיו העלובות והמעוררוֹת רחמים אל אחורי ערפו והביט למעלה אל זגוגיות החלון הכהות.
כשגמרתי להפשיט את בגדי האשה זרקתי את שמלתה הרטובה על התנור, נטלתי את ידי מכיור־החרס, ובנגבי אותן במטפחתי אמרתי לילד:
– נו, היה שלום!
הוא הציץ בי ושאל:
– ועכשיו – לכבות את האור?
– כרצונך.
– ואתה הולך? לא תשכב?
הוא הושיט את ידו לצד אמו:
– אִתָּה.
– למה? – שאלתי שאלה תמוהה ונואלת.
– אתה יודע! – אמר בפשטות גמורה.
ואגב התמודדות הוסיף:
– כּולם שוכבים.
נבוך ונדהם פניתי לאחורי: מימיני פני תנור שנסתאב; על גבי מגוֹד – כלים מזוהמים; בפנה, מאחורי הארגז, – קרעי חבל מזופת, ערמת נעורת שנתמרטטה, גזרי־עצים, כפיסים ואסל.
למרגלותי סרוח גוף צהוב ונוחר.
– המותר לשבת מעט על ידך?
הוא הציץ בי מתחת למצחו וענה:
– הרי היא לא תתעורר עד הבוקר.
– אין צורך בה.
ישבתי בכפיפת ברך סמוך לארגזו, ספרתי לו איך פגשתי את אמו והשתדלתי לדבר דרך הלצה:
– יושבת לה בתוך הבוץ, חותרת בידיה, כמו במשוטים ושרה.
הוא נענע בראשו מתוך חיוך חוור וגרד את חזהו הצר:
– מפני ששכורה… גם כשאיננה שכורה אוהבת היא להשתעשע כמו ילדה ממש…
עכשיו ראיתי את עיניו היטב, והנה אמנם שעירות הן, גבותיהן ארוכות להפליא וגם על השמורות צמחו שערות כפופות בחן. צללים כחלחלים נתמתחו מתחת לעיניו והם הגבירו עוד יותר את חורון עורו נטול הדם. בלוריתו הצהבהבת, המסולסלת והפרועה כסתה את מצחו הגבוה עד הקמט אשר מעל לעצם־האף. את הבעת עיניו המתבוננות, השקטות, אין לתאר. קשה היה לי לשאת את המבט המוזר בלתי האנושי הזה.
– אתה חש ברגליך?
הוא התחיל מטפל בסחבות והוציא מתוכן רגל יבשה, אשר דמות יעה לה. הרימה בידו והניחה בקצה הארגז.
– הנה, איזה רגלים. שתיהן כך, מלידה. אינן הולכות, אינן חיות – ככה סתם…
– ומה זה שם בתוך הקופסאות?
– בֵיבָר! – השיב הילד, לקח בידו את רגלו, כּלוקח מקל, נתנה בתוך הסחבות אשר בתחתית הארגז ובבת־צחוק נוהרת, חברית, הציע לפני:
– רוצה אתה שאראה לך! נו, שב היטב. עוד לא ראית כזה מימיך.
ידיו הצנומות והארוכות עמלו בזריזות. הוא התרומם קמעא, התחיל מוריד את הקופסאות מעל המדפים והגישן לי אחת אחת.
– ראה, אל תפתח – פן ינוסו! הקרב אל אזנך, שמע! מה?
– מישהו מתנועע…
– אה! זהו עכביש היושב שם, מנוול שכמותו! שמו – המתופף… ערום כנחש…
העינים הנפלאות התעוררו בחביבות, פניו הכחלחלים הוארו בבת־צחוק. בחריצות־כפים הוריד את הקופסאות מעל המדפים, הקריבן אל אזנו ואח"כ אל אזני וספר בהתעוררות:
– ופה חסיל, אוניסים שמו, מתהדר תמיד, כמו חייל… וזו – זבובית, הפקידה שלנו, נבזה שאין כמותה… כל היום היא מזמזמת, מחרפת ומגדפת את כולם, את אמא אפילו בשערותיה משכה… לא זבובית, כי אם הפקידה, זוּ שגרה בבית שחלונותיו לצד הרחוב, רק דומה לזבוב. וזה חסיל שחור, גדול־גדול – בעל הבית. הוא – לא רע, אבל שכור וגס. משתכר וזוחל לו ערום על פני החצר, שעיר כמו כלב שחור. ופה – חפושית, הדוד ניקודים, תפשתי אותו בחצר, הֵלך הוא, מן הרמאים. מאסף כביכול נדבות לטובת הכנסיה… אמא קוראה לו בשם – הזול! גם הוא ממאהביה. מאהבים יש לה – כאות נפשך, כמו זבובים. לא לחנם בלי חוטם.
– היא אינה מכה אותך?
– היא? לא, לא! בלעדי אינה יכולה לחיות. הלא היא טובה, רק שכורה. נו – ברחובנו כלם שכורים. היא יפה, עליזה גם כן… שכורה מאוד, נפקא שכמותה! אני אומר לה: די לך, פתיה שכמותך, לעלע את היי"ש הזה, אז תהיי עשירה. והיא צוחקת. אשה – לכן טפשה. אבל היא טובה, הנה תתעורר – תראה.
הוא חייך חיוך מלא־חן, חיוך כה מקסים עד כי בקש הלב להתפרץ בבכיה ובזעקה איומה משפע הרחמים הצורבים שנכמרו עליו עד לבלתי נשוא. ראשו היפה התנודד על צוארו הדק אילך ואילך כפרח משונה, והעינים הוסיפו להתלהט בהתעוררות אשר משכתני בכח לא־יעצר.
בהקשיבי אל פטפוטו הילדותי והאיום שכחתי לרגעים היכן אני, והנה שוב אני רואה את צוהר הכלא הקטן הכתום מבפנים כתמי בוץ, את לוע התנור השחור, את גל הנעורת שבפנה, ועל יד הדלת, שם – על גבי הסחבות – גוף אשה־אם, צהוב כעין השמן.
– ביבר נאה? – שאלה הילד בגאוה.
– מאד!
– הנה פרפרים אין לי, פרפרים וצפרות.
– מה שמך?
– לונקה!
– בר־שמי אתה!
– נו? ואתה – איזה איש אתה?
– כך, סתם. לא כלום.
– נו, אתה משקר! כּל אדם הוא איזה שהוא, הלא אני יודע… אתה – איש טוב.
– אולי…
– הלא עיני הרואות! פּחדן אתה גם כן…
– מדוע פחדן?
– אני יודע…
הוא חייך חיוך ערמומי ואפילו קרץ עין.
– מדוע, בכל זאת?
– הנה אתה יושב אתי, ובכן אתה מפחד ללכת בלילה יחידי…
– הרי כבר האיר היום…
– אז לך לך…
– עוד אבוא אליך.
הוא לא האמין. עפעפיו האהילו על עיניו החביבות והשעירות. הוא שתק רגע ושאל:
– למה?
– לשבת עמך. אתה מענין מאוד. מותר לבוא?
– אדרבא! כולם באים אלינו.
הוא נאנח ואמר:
– אתה משקר?
– באלהים, אבוא!
– אם כך – בוא! ואתה–אלי, ולא אל אמא, יקחנה המלאך הטוב! אתה – התרועע עמי. טוב?
– טוב!
– זהו! אין דבר, כי הנך גדול! בן כמה אתה?
– בן עשרים ומשהו…
– ואני בן אחת עשרה! אין לי חברים, רק קטקה בת שואב המים. אבל השואבנית מכה אותה על שהיא הולכת אלי… אתה גנב?
– לא. מדוע גנב?
– יש לך פרצוף מאד צנום, וחוטם כמו לגנבים. אלינו באים שני גנבים: אחד – סשקה, טפש ורשע, והשני – ונקה, טוב־לב כמו כלב. וקופסאות יש לך?
– אביא.
– הבא! אני לא אספר לאמא.
– מדוע?
– כך. היא שמחה תמיד שהגברים באים שנית. אכן, אוהבת היא את הגברים, ממזרת! פשוט אסון. ילדונת טפשונת היא אמא שלי. בהיותה בת חמש־עשרה התחכמה ללדת אותי ובעצמה אינה יודעת: איך?… מתי תבוא?!
– מחר בערב.
– בערב היא תהיה כבר שכורה. ואתה במה הנך עוסק אם אינך גנב?
– סוחר אני בקווס בוורי.
– באמת? תביא בקבוק? אה?
– כמובן, אביא! נו, אלך.
– לך לך. התביא?
– כמובן.
הוא הושיט לי את שתי ידיו הארוכות, אני נענעתי בשתי ידי את העצמות הדקות והקרות הללו, ומבלי הבט אליו יצאתי החוצה כהלום־יין.
האיר הבקר. מעל לערמת הבנינים ההרוסים למחצה רטט לו הכוכב נגה, רטוט ודעוך. מן החור המזוהם שמתחת לקיר הבית הביטו אלי ברבועי עיניהן זכוכיותיו של חלון המרתף, עכורות ומלוכלכות כעיני שכור. בעגלה סמוך לשער מוטל אכר אדום־פנים בפשקו מתוך שינה את רגליו הגדולות והיחפות. פאת־זקן עבה נזדקרה השמימה ומתוכה נצנצו שנים לבנות. נדמה היה כי האכר מצחק בעצימת עינים צחוק ארסי, קטלני. נגד אלי כלב זקן קרוח־גב, נראה ששלקוהו ברותחין, הוא הריח את רגלי ונשא קולו ביבבה חרישית, יבבת־רעב אשר מלאה את לבי המון רחמים אליו, רחמים שאין בהם חפץ.
מתוך שלוליות הרחובות, שקרשו במשך הלילה, השתקפה בבואתם של שמי הבוקר התכולים והורודים. הבבואות הללו האצילו לשלוליות יופי עלוב, מיותר, העוכר את הנפש עד עומקה.
*
למחרת היום בקשתי את ילדי רחובי שיצודו לי חפושיות, פרפרים, קניתי בבית־המרקחת קופסאות נאות ושמתי את פני את לונקה, ובכיסי שני בקבוקים קווס, דובשנים, סוכריות ולחמניות.
לונקה קבל את תשורתי בתמהון רב ובפתחון עיניו החביבות לרוחה. לאור היום היו העינים נפלאות עוד יותר.
– או־יו־יו! – פתח בקול נמוך, לא־ילדותי. – כמה הבאת מכל המינים, נורא הרבה! אתה בודאי עשיר מאד? איך זה: עשיר ולבוש רע, ועוד אומר כי לא גנב? נו, אין דבר… איזו קופסאות או־יו! חבל לנגוע בהן, ידי אינן רחוצות. מי שם? אוך–חיפושיתון, לעזאזל! כמו מנחשת, גם ירוק, הוי שד משחת! ופתאום יצאו ויעופו להם! נו, נו…
ופתאם קרא בשמחה:
– אמקא! רדי, רחצי ידי. הביטי, תרנגלת, וראי מה הביא לי זה! הלז, מאתמול, הלילי, זה שהביא אותך כמו שומר. כל זה – הוא! גם שמו לונקה!
– צריך לומר לו תודה! – שמעתי מאחורי קול לא רם, מוזר.
הילד נענע בראשו נענועים תכופים:
– תודה! תודה!
במרתף זע ענן עבה של איזה אבק שעיר. מבעדו, מעל לתנור, הבחנתי בקושי את הראש אשר ראיתיו תמול: פני אשה משחתים, ברק שנים, חיוך מאונס, קפוא.
– שלום!
– שלום – החזירה האשה. קולה האנפי לא היה רם, אך אמיץ, כמעט עליז. היא הביטה אלי במצמוץ עינים וכאילו בלגלוג.
לונקה שכח על דבר מציאותי, לעס את הדובשן, נהם, פתח בזהירות את הקופסאות. הריסים השרו צל על לחייו והגבירו את הכחלת שמתחת לעינים. מבעד לזגוגיות החלון המלוכלכות נשקפה החמה עכורה כפניו של ישיש, על שערותיו הצהבהבות של הילד צנחה פסת־אור רך, הכתונת על חזהו היתה פתוחה, ואני ראיתי איך פועם הלב מעבר לעצמות הדקות בהרימו את העור ואת הפטמה הנראית כמעט.
אמו ירדה מעל התנור, הרטיבה את האלונטית במי הכיור, נגשה אל לונקה ורחצה את ידו השמאלית.
– ברח! עמוד! ברח! – קרא הילד בקול והרתיע בכל גופו בתוך הארגז שלו, מרתיע ומפזר תחתיו את הסחבות שריחן נודף וחושף את רגליו הכחולות, השתוקות. האשה הצטחקה אגב נבירה בסחבות וקראה גם היא:
– תפשוהו!
ובתפשה את החיפושית, הטילה אותה על כף ידה, סקרה אותה בעיניה הזריזות אשר צבע הדגניה להן, ואמרה לי בקול של ידידה משכבר:
– כאלה יש רב!
– אל תמעכי! – הזהיר אותה הבן אזהרה חמורה – פעם אחת ישבה לה שכורה על הביבר שלי ומעכה מי יודע כמה…
– הסר את הדבר מלבך, תנחומי שלי!
– קברתי גם קברתי!
– והרי אחר כך צדתי לך בעצם ידי.
– צדת! ההמה היו מלומדים, אשר נתמעכו, ילדונת טפשונת! את המתים אני קובר מתחת לכיריים. זוחל אני לשם וקובר. שם אצלי בית־קברות… היודע אתה, היה אצלי עכביש מינקה, בדיוק כמו אחד המאהבים של אמא, שישב בבית האסורים–שמן, שמח…
– אח, אתה, תנחומי שלי! – אמרה האשה, בלטפה את תלתלי בנה בכף ידה הקודרת, הקטנה, שאצבעותיה בלומות. ואח"כ דחפה אותי במרפקה ושאלה בחיוך עינים:
– הבן יקיר לי? איזה עינים, אה?!
– קחי לך עין אחת ואת הרגלים השיבי – הציע לונקה ופניו הפיקו נחת מרב עיון בחיפושית שבידו–אכן… מברזל! שמן… אמא, הוא דומה לכומר, זה אשר קלעת בשבילו את הסולם. הזוכרת את?
– בודאי.
ובצחקה החלה מספרת לי:
– נתגלגל אלינו פעם כומר, גדול כל כך, ושואל: “התוכלי מרטוטה, לקלוע לי סולם של חבלים?” ואני מעודי לא שמעתי שמע סולמות כאלה… לא, אומרת אני, לא אוכל! “ובכן, אומר הוא, אני אלמדך”. פתח לרוחה את בגד־הכהונה שלו, וכרסו חגורה כולה חבל לא עבה – חבל ארוך וחזק. וילמדני את המלאכה. קולעת אני, קולעת, וחושבת בלבי: מה בצע לו בסולם זה? אולי את הכנסיה אמר לשדוד?
היא הצטחקה, חבקה את כתפי בנה והוסיפה ללטפו.
– הוי, חובלי תחבולות שכמותם!… כשבא למועד הנכון אמרתי לו: אמר נא, אם בשביל גנבה – אינני מסכימה! והוא מגחך לו בערמה. “לא – אומר הוא – זה לי בשביל שאוכל לעבור את הגדר. החומה גדולה אצלנו, גבוהה, ואנו – אנשים חטאים אנחנו, והחטא – הנהו שם, מאחורי כתלנו… הבנת?” נו, הבינותי. זה לו בשביל לטפס אל בחורות בלילות. צחקנו שנינו, גם צחקנו…
– אכן, הנך פרוצה בשחוק יותר מדי – אמר הילד בקול של גדול ממנה בשנים. – מוטב שתשפתי את המיחם!
– הרי אין לנו סוכר.
– לכי וקני.
– גם כסף אין.
– הוי, שכורה שכמותך! קחי אצלו, הנה…
הוא פנה אלי ואמר:
– כסף יש לך?
נתתי את הכסף לאשה. היא קפצה ממקומה. הורידה מעל התנור מיחם קטן, מעוך, עלוב, ונעלמה מאחורי הדלת כשהיא פוזמת איזה שיר בניגונה האנפי.
– אמקא! – קרא הבן אחריה – רחצי את החלון, אינני רואה כלום!… אשת־חיל אני אומר לך! – הוסיף הילד בסדרו על המדפים את הקופסאות של הרמשים אחת לאחת.
מדפי הקרטון היו תלויים בחבלים קשורים אל מסמרים התקועים בין הלבנים בתוך הפרצות של הקיר הטחוב. – גם זוהי פועלת… אך תתחיל למרטט את הנעורת–להחנק אפשר, אבק כזה היא מעלה! אני אומר לה: אמקא, הוציאיני נא אל החצר, אני אחנק פה. והיא: סבול, אומרת היא כי עצובה אני מאד כשאינך עמי. אוהבת היא אותי – ודי! ממרטטת ושרה, שירים יש לה – אלף!
ובהתעוררות, כשעיניו הנפלאות מבריקות בחן, גבותיו העבותות מורמות, פתח בשיר באלט הצרוד שלו:
אָח, הִנֵּה אוֹרִינָה
עַל הַכֶּסֶת סְרוּחָה…
הקשבתי מעט ואמרתי:
– שיר גס מאד!
– כולם גסים כמו זה – הסביר לי לונקה בבטחון וניתר פתאום ממקומו:
– הס! תזמרת באה! נו, מהר, הרם אותי!
הרימותי את עצמותיו הדקות הנתונות בתוך שק של עור אפור ודק, והוא שרבב בצמאון את ראשו לתוך החלון הפתוח וקפא. רגליו היבשות התנדנדו בלי־כח ורשרשו על פני הקיר הטחוב. בחצר התיפחה תיבת זמרה מרוגזת, בהקיאה מתוכה מטליות־מטליות של איזה נגון. ילד עב־קול צוח בעליצות. ילל כלב. לונקה הקשיב לתזמרת זו רב קשב והיה פוזם חרש דרך שיניו מעין אותו זמר.
האבק במרתף שקע ויהי אור. מעל למטת אמו היה תלוי אורלוגין בן־רובל ופרסה קשורה למשקלתו, על גבי הקיר האפור זחלה המטוטלת זחול וצלוע, והיא כמטבע בת חמש פרוטות לגודל. הכלים על המגוד עמדו בלתי שטופים, על פני הכל נחה שכבת אבק עבה. ביחוד רב האבק בקרני הזויות, בקורי השממיות שהיו תלויים שם כמטליות מלוכלכות. מקום מושבו של לונקה היה דומה לגל של אשפה. וכעור מופלג של עניות מנוולת בצבץ באכזריות ועלבון מכל טפח של הבור הזה.
המיחם פתח פתאם בהמיה קדורנית. תיבת הזמרה השתתקה לפתע, כאילו נפחדה מפניו. איזה קול צרוד נהם:
– אספסוף!
– הורידני! – אמר לונקה באנחה – גרשו…
הושבתי אותו בתוך הארגז, והוא קמט את פניו, חכך את חזהו והשתעל שעול זהיר:
– חש אני בחזי. לא טוב לי לשאוף הרבה אויר צח… שמע נא, הראית שדים בימיך?
– לא!
– גם אני לא. בכל לילה אני מביט אל תחת לכיריים – אולי יופיעו? אך אין מופיע. הלא שדים גרים בבית הקברות, לא כן?
– וכי למה לך שדים?
– מענין. ופתאם יש ביניהם שד אחד טוב? קטקה בת השואב ראתה שדון קטנטן במרתף – נבהלה. ואני אינני מפחד מפני דבר נורא.
הוא חתל את רגליו בסחבות והמשיך ביוהרה:
– אני אפילו אוהב… חלומות נוראים אני אוהב. כך… פעם ראיתי בחלומי עץ צומח ושרשיו למעלה. העלים על פני האדמה והשרשים – השמימה. זעה כסתה את גופי והתעוררתי מפחד. ועוד ראיתי את אמא: שוכבת היא ערומה, וכלב מכרסם את בטנה. תולש חתיכה ורוקק, תולש ורוקק. והנה – הבית שלנו נזדעזע פתאם ונסע על פני הרחוב, נוסע לו וטופח בדלתותיו וחלונותיו, והחתול של אשת הפקיד רץ אחריו.
הוא משך את כתפיו כמתוך צנה, לקח סוכריה, קלף את ניר הצבעונין, ישרו והחליקו כהלכה והניחו על אדן החלון.
– מהנירות הללו אעשה כל מיני דברים יפים. או אתן אותם לקטקה. גם היא אוהבת דברים יפים: שברי זכוכית, צדפים, נירות והכל. הי, שמע נא: אם, למשל, להאכיל ולהאכיל את החסיל אז הוא יגדל ויהיה כמו סוס? נו?
היה ברור, כי הוא מאמין בזה באמונה שלימה. עניתי.
– אם להאכילו היטב – יגדל!
– כמובן! קרא בשמחה – ואמא, טפשונת, צוחקת!
והוא הפטיר מלה גסה, שהיא בזיון לאשה:
– טפשה היא! את החסיל הרי אפשר להאכיל אחת ושתים שיהיה כסוס – נכון?
– מדוע לא? אפשר!
– אח, אין אצלי מזונות בשבילם. הרי זה נפלא!
הוא סלד מרוב התאמצות ולחץ את חזהו בידו:
– אז היו עפים זבובים ככלב לגודל! ובחסילים אפשר היה להוביל לבנים. אם הוא כמו סוס, אז הוא חזק! נכון?
– אך הרי יש להם שפם!
– השפם לא יפריע, הוא יהיה למושכות – השפם! או הנה זוחל לו עכביש כזה גדול, כמו… עכביש לא גדול מחתול. זה נורא… אין לי רגלים, אילו היו לי, כי אז… הייתי הולך לעבוד ומאכיל את כל הביבר שלי. הייתי מוכר אותו ואחר כך קונה לאמי בית באמצע השדה. ההיית בשדה?
– הייתי. כמובן.
– ספר לי: איך שם, אה?
התחלתי לספר לו על שדה ועל אחו. הוא שמע בהקשבה רבה, לא שסע את דברי, ריסיו האהילו על עיניו, ופיו נפתח לאטו. נדמה היה שהילד מנמנם. השגחתי בדבר והנמכתי את קולי, אך הנה באה אמו ובידה מיחם רותח. מתחת לבית שחיה בצבץ שק של ניר, ומחיקה – בקבוק יי"ש.
– הנה!
– מוזר הדבר! – נאנח הילד ועיניו נפתחו לרוחה – אין כלום, רק עשבים ופרחים… אמא, הנה תביאי פעם עגלה ותובילי אותי אל השדה. אמות ולא אראה אף פעם. מנוולת את, אמא שלי, באמת… – גמר הילד את דבריו מתוך רגש של עלבון ועצב.
האם יעצה לו בחביבות:
– ואתה הס מלחרף, לא צריך! עוד קטן הנך…
– הס מלחרף? לך טוב, הולכת לך לכל מקום שאת רוצה, כמו כלב ממש, את – מאושרת… שמע נא – פנה אלי – זה האלהים ברא את השדה?
– בודאי.
– ובשביל מה?
– בשביל שבני אדם יטיילו בו.
– השדה! – אמר הילד באנחה מתוך חיוך והרהור – הייתי לוקח לשם את הביבר, ואת כולם הייתי מוציא לחפשי – טיילו לכם, חבריא!
אמו פרצה בצויחה וממש התגלגלה מרב צחוק, צנחה על המטה, פרכסה ברגליה וקראה:
– הו, בכור שטן!… הו, אל אלהים!… תנחומי שלי… אוי צחוקי שלי… תמהוני שלי…
לונקה הציץ בה בחיוך והפטיר בחבה פסוק של נבול־פה.
– מתפנקת כמו תינוקת! אכן, אוהבת היא לצחוק! – ופסק שוב את פסוקו.
– תצחק לה – אמרתי – הן לא לעלבון הוא לך!
– לא! לא לעלבון לי – הסכים לונקה – אני כועס עליה רק בשעה שאינה רוחצת את החלון. מבקש אני ומבקש: רחצי נא את החלון, אור עולם חשך בעדי, והיא – תמיד שוכחת…
האשה הדיחה אגב צחוק את כלי התה, קרצה לי עין תכולה ובהירה ואמרה:
– ילד שעשועים הוא לי. אלמלא הוא – כי עתה הטבעתי את עצמי כבר, חי אלהים! כי עתה חנקתי את עצמי…
היא דברה בחיוך.
ולונקה שאלני פתאם:
– אתה טפש?
– אינני יודע. וכי מה?
– אמא אומרת: טפש!
– וכי אני על שום מה? – קראה האשה בקול, בלי כל מבוכה – הביא אשה שכורה מן הרחוב, השכיבה לישון, ובעצמו הסתלק. הנה זהו! הרי לא לגנאי אמרתי… ואתה אץ להלשין… אי לך שכמותך!…
אף היא דברה כמו תינוק. מבנה־פסוקיה דמה לדבור של ילדה. גם עיניה היו טהורות־ילדותיות. – ומכוערים שבעתים נראו הפנים נטולי־האף עם השפה המופשלת והשנים החשופות. איזה מן לעג הולך על שתים, מזווע ו – עליז.
– נו, הבה נשתה תה. – הציעה האם בקול חגיגי.
המיחם עמד על הארגז סמוך ללונקה, סילון שחצני של קיטור שהיה מזנק מתחת למכסה המעוך נגע בכתפו. הוא הדה עליו את ידו, וכשהרטיבה כפו מצמץ בעיניו כחולם וקנח אותה בשערותיו.
– הנה אגדל – אמר לונקה – אמא תעשה לי עגלה, ואני אזחל לי על פני הרחובות לבקש נדבות מן הבריות. אאסוף מעט ואזחל לי אל השדה.
– אוֹחוֹחוֹ! – נאנחה האם ומניה וביה הצטחקה חרש: – רואה הוא חביבי את השדה כגן־עדן. ושם – מחנות־צבא, וחיילים גסים, ואכרים שכורים…
– שקר! – שסע לונקה את דבריה ופניו נזדעפו – שאלי אותו ויגד לך איזהו השדה… הוא ראה…
– וכי אני לא ראיתי?…
– כשהיית שכורה…
הם התחילו מריבים ביניהם ממש כילדים – בהתלהבות ובלי הגיון. ואל החצר ירד בינתים ערב חמים, על פני השמים שהאדימו עמד בלי־נוע עב ענן חכלילי. המרתף הלך והחשיך…
– הנה שבעתי גם רויתי והנה גם שנה חוטפת אותי, בחיי!
– לך שכב! – הציעה האם.
– והוא ילך לו? התלך?
– אל תירא, לא אניח לו שילך – אמרה האשה ודחפתני דחיפת־ברך.
– אל תלך! – בקש לונקה, עצם את עיניו, התמודד להנאה וצנח לתוך הארגז, ופתאם זקף את ראשו ואמר לאמו בקול מוכיח:
– מוטב שתהיי לו לאשה ותתארסי עמו כמו כל הנשים, ולא תתרוצצי סתם ככה עם כל אחד ואחד… רק מכים… והוא איש טוב…
– שכב, שכב! – אמרה האשה בקול חרישי כשהיא כפופה על צלחת התה.
– הוא עשיר…
– רגע ישבה האשה מחרישה וגמעה את התה מן הצלחת, ואח"כ אמרה לי כאל ידיד משכבר:
– וכך אנו חיים לנו בשקט – אני והוא ויותר אין איש. מחרפים אותי בחצר: יצאנית! וכי מה? אין לי בפני מי להתבייש. ולבד זאת הלא עיניך הרואות שאני פגומה מלבר, כל אחד רואה מיד למה אצלח. כן… נרדם בני, תנחומי שלי. הבן יקיר לי?
– כן. מאוד!
– לא אשבע נחת. חכם הוא אצלי?
– פקח!
– זהו! אביו – אדון היה, זקן, זה… איך קוראים להם?… יש להם משרדים… אח, לעזאזל!… כותבים נירות…
– נוטריון?
– כן, זהו!… זקן חביב היה… טוב־לב… הוא אהבני… משרתת בביתו הייתי.
היא כסתה בסחבות את רגלי בנה הערומות, היטיבה למראשותיו את המצע הקודר, והוסיפה לספר בקלות:
– פתאם – מת. בלילה היה הדבר. אך הלכתי מעמו פתאם צנח לארץ – והלך לעולמו… אתה סוחר בקווס?
– בקווס.
– שלך?
– של אדוני.
היא נתקרבה אלי ואמרה:
– אתה, בחור, אל תבחל בי. עכשיו אינני מסוכנת. שאל את כל מה שתרצה, כולם יודעים…
– אינני בוחל!
היא הניחה על ברכי את כף ידה הקטנה, שאצבעותיה קלופות עור וצפרניה קצוצות, והמשיכה בחביבות:
– מאד אני מודה לך בעד לונקה, חג היה לו היום… היטבת לעשות…
– עלי ללכת… – אמרתי.
– לאן? – שאלה האשה בתמהון.
– יש ענין.
– השאר!
– לא אוכל…
היא הביטה אל בנה, אחר כך אל החלון, השמימה, ואמרה בחשאי:
– ואולי תשאר? אני אכסה את פרצופי במטפחת… רוצה אני להודות לך בעד בני… האכסה – אה?
דבריה היו אנושיים, מכניעים, מלאים כ"כ הרבה רגש טהור, ועיניה – עיני ילדה על גבי פנים מכוערים. חיוכה לא היה חיוך של קבצנית, אלא של גביר שיש לו במה לשלם תודה…
– אמא! – קרא פתאם הילד, סלד ונזדקף מעט – זוחלים! אמא! בואי הנה…
– זהו בחלומו… – אמרה האשה השחה על בנה.
יצאתי אל החצר ועמדתי תחתי שקוע בהרהורים. מחלון המרתף הפתוח השתפכה אל החצר שירה אנפית עליזה, – האם שרה שיר ערש לבנה וברורות יצאו מפיה המלים המוזרות:
הִנֵּה תָבֹאנָה תַּאֲווֹת־זַעֲווֹת
וּתְבִיאֶנָה בַּלָּהוֹת וּתְלָאוֹת,
תְּבִיאֶנָה בַּלָּהוֹת וּתְלָאוֹת, –
אוֹיָה לָנוּ! אוֹיָה לָן!
אָן נָבֹאָה וּלְאָן?
מהרתי לצאת את החצר וחשקתי שני זו בזו, כדי שלא לפרוץ בבכיה – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.