רקע
ראובן בריינין
סוסה או בן מלך?

אין אני יודע עד כמה יש אמת בפי האגדה התלמודית, המספרת: ״ארבעים יום קודם יצירת הולד בת-קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". אולם אם יש בת-קול כזו באמת, אז בודאי היא מכרזת עוד קודם יצירת הולד: פלוני יהיה סנדלר ופלוני — סופר, פלוני יהיה עגלון ופלוני — משורר. יש אמנם, שעל-פי טעות, או על-פי מקרה משונה, יהיה הסנדלר או החייט לסופר, אבל אז הוא כותב לא בעט, כי-אם תופר את הגיונותיו במרצע, אז סגנונו הוא טלאי על גבי טלאי.

שלום יעקב אַברמוביץ היה אחד הסופרים המעטים בדור העבר, שהכריזה עליו הבת-קול עוד קודם יצירתו, כי יהיה לסופר בישראל. והטבע חננהו בכל אותם הכשרונות והיתרונות הדרושים לסופר הראוי לשם זה: עין רואה ואוזן שומעת, לב מרגיש ומוח חושב. החנוך, — בחנוך-עצמי הכתוב מדבר, — מסבות החיים ונדודיו בערי התחום הקנו לו ידיעות רחבות בספרותנו וידיעות מרובות בכל הנוגע לחיי בני עמנו, פרנסותיהם, תכונותיהם, מנהגיהם והרגליהם.

הקו היותר מצוין בצורתו הספרותית של מנדלי הוא הרגש של אחריות ורגש של אהבה עמוקה אל האמת. אחראי היה בעד כל שורה שיצאה מעטו. אחריותו זו נבעה ממקור אישיותו הספרותית, ואהבתו אל האמת נבעה ממקור אהבתו אל המציאות כמו שהיא. לא כל הסופרים, גם המעולים שבהם, מסוגלים מטבעם לעמוד פנים אל פנים עם המציאות הערומה ולבלי שים עליה מסוה הדמיון. בלי אהבה נאמנה אל האמת ובלי ההכרח הפנימי לקרוע את המסכות מעל פני האנשים והמחזות יש אמנם לעשות ספרים מכל המינים, אבל העושה כזאת אינו אלא כעין סופר, כלומר: סופר מזויף, מכשף-העט, חרטום-הניב, שאין כחו אלא במעשה להטים ואחיזת עינים, אבל מעולם לא יהיה סופר ממש הראוי לשם הכבוד הזה. חכמינו לא מצאו שם יותר נאה למשה רבינו מהתואר שנתנו לו: ״ספרא רבא".

בהיות שלום יעקב אַבּרמוביץ כבן ארבעים נולד עוד הפעם. הכתוב מדבר בלידה רוחנית. בא המלאך וסטר על פיו ושכח את סגנונו העברי ואת הרגליו הספרותים מאתמול, והתחיל עוד הפעם הכל מבראשית. ובגלגולו הספרותי השני קנה לו, — לא בלי רוב עמל ויגיעה, — סגנון עברי חדש, שהוא עומד עד היום יחידי בספרותנו (רק ח. נ. בּיאַליק נסה בתרגומו מהפרקים הראשונים של ״ספר הקבצנים" לחקות את סגנונו של מנדלי, והצליח בחקויו זה). סופר שעברו עליו ארבעים שנה, והוא כבר קנה לו שם ותפס מקום חשוב בספרות, והוא מסגל לו בטוי חדש, — לזה דרושה גבורה פנימית.

לא רק ללמוד יום יום חדשות, לא רק להעשיר יום יום את אוצרות הרוח דרוש לכל סופר, שאיננו רוצה, — או שאיננו יכול, — להיות מן הנחשלים, מן הנמושות, כי-אם גם, במדה לא פחותה מזו, לשכוח את הנוסחה הספרותית הקבועה מדורי דורות, את ההבלים וההרגלים של אנשי-העט מאתמול. ואַבּרמוביץ הצטיין בשנות-העמידה לא רק בשקידתו על הלמודים החדשים, כי-אם גם במלאכת השכחה של ההבלים הספרותים מאתמול. מה רב הדרך בין אַבּרמוביץ בתקופת יצירתו השניה ובין מורהו, א. ב. גוטלובּר!


הפתיחה של התקופה השניה בעבודתו הספרותית של אַבּרמוביץ הוא ספרו ״סוסתי" 1

ובהיות אַבּרמוביץ קרוב לשבעים וחמש שנה תרגם בעצמו את ה״סוסה" מיהודית לעברית (ותקן בה כמה פגימות ועשה בה גם איזה שנויים קלים) וקצר את השם, וכתב על השער רק מלה אחת: ״סוסתי". בשביל הקוראים העברים אין כל צורך בבאורים ובשמות תחתיים ושניים.

השמות החדשים, שנתן מנדלי לספריו המתורגמים על-ידו עברית, מלבד שהם יותר נאים, יש בהם גם וותור ידוע להטעם הספרותי החדש של דורנו אנו, ולא כל כך היה נוח הדבר להסבא.

מכל הספרים, אשר כתב מנדלי, עשה ספרו ״סוסתי" את הרושם היותר חזק על הקוראים בימיו. קראוהו לא רק בני ההמון, שאינם יודעים שפה אחרת זולתי יהודית, כי-אם גם האמונים על הספרות העברית; קראוהו גם לומדי תורה ואדוקים, שכל ספר, שמחברו היה משכיל, נחשב להם לחיצוני. המהדורה הראשונה של ״סוסתי" ביהודית היה לא רק מאורע ספרותי, כי-אם, ואולי עוד הרבה יתר, גם מאורע עממי. וגם עתה, בקראנו את הספר הזה, — בעבור ארבעים וחמש שנה אחרי מהדורתו הראשונה, — בעברית, נקל לנו להשיג על שום מה נגע אז עד הלב, עד תוך תוכה של נפש הקורא בדור ההוא, דור ההשכלה והשאיפה לטמיעה והתבוללות בקרב הרוסים. ב״סוסתי" נשמעה אנחת האומה העברית בכל מרירותה, אנחת כל דורות השעבוד בגולה. אף אחד מהסופרים היהודים עד מנדלי לא נתן לאנחה זו בטוי כל-כך נמרץ.

האמן הגדול, הפייטן של הגלות, היה בספרו זה לסניגור לכנסת ישראל, והסניגוריה נוקבת ויורדת עד תהום הנפש. לא ציורי-הטבע הנפלאים ולא הסטירה החדה, אשר בספר זה, הרעישו את הלבבות וצדו את הנפשות, כי-אם המחאה הנוראה נגד הצוררים והאכזרים, אשר הפכו את ״בן-המלך" לסוסה עלובה, עובדת בפרך, שהיתה למשסה לכלבים עזי נפש ולפריצים מנוולים, לסוסה, שגם בעלי-הטובות והמשכילים רוכבים עליה ברגל גאוה ומטיפים מוסר שוא באזניה. ״סוסה״ זו היא גם מחאה נמרצה נגד תקופת ההשכלה וההתבוללות.

הרי הספר מונח לפניכם ואין צורך להרצות לפני הקורא את תכנו. את התוכן היו יכולים למסור בשורות אחדות; וישן הוא הרעיון, הצפון בתוכן זה, כאשר ישנים ועתיקים הם יסורייה ופגעיה של כנסת ישראל. והצורה של הספר (ספור-משלי, שהנמשל מובן ומורגש גם לקורא מבני-ההמון הפשוט) גם היא לקויה ופגומה על-ידי דברים, שאין להם שום שייכות אל הענין, ואין להעמידה לפני כסא הבקורת של האמנות. וצורה זו פגומה היא מפני שני טעמים: אימת המבקר היתה תלויה על ראשו של סופר ה״סוסה״, — לא את המבקר הספרותי, האמנותי, היה ירא המחבר, כי-אם את המבקר (הצענזאָר) של הממשלה הרוסית, — ולכן היה אנוס המחבר לקלקל במתכוין את צורת הספר האגדי או המשלי הזה, לבל תשלוט בו עין רעה של אחד הצנזורים המשומדים, אשר בשריטה אחת של עטו יפסלהו ולא יתננו לראות אור 2

והסבה השניה לקלקול צורה זו היא פנימית, שהיתה מונחת בעצם נסיונו החדש של הסופר. הסניגור שבו נלחם עם המשורר, עם האמן שבו.

אולם למרות חסרון החדוש בהתוכן ולמרות קלקול הצורה, הנה מלא הוא הספר-העממי הזה מרגליות יקרות. אין לקרוא בו גם כיום, מבלי אשר ירעדו כל מיתרי לבנו ומבלי אשר תתעורר מחשבתנו. בספר זה מקופלה ההיסטוריה שלנו, זוהי מגלת הגלות. התביעות והטענות של כל מבקר ומחפש מומים בספר זה צריכות להיות בטלות ומבוטלות בפני מגלת-הרחמנות והיאוש הזאת. כל הספר מלא רוח של התקוממות נגד העריצות, ויחד עם זה — צערה של האומה העברית, אשר עיפה תחת יד התלין.

נוראים היו ההרהורים הרעים של הסופר בכתבו את הדברים המלאים יאוש-לאומי: ״ראיתי הירח נשקף משמים לתוך הבור וסוסתי אוכלת קש בנחת-רוח ובחשק גדול כבהמה מלידה ומבטן, והתחילו הרגשות משונות זו מזו מתגוששות בלבי, פעם נתגלגלו רחמי על סוסה שוממה ועלובה זו, ופעם נתמלאתי עליה חמה, שהיא רבוצה בטיט ואינה חוששת, והאיך יטעם לה קש לאחר המכות הגדולות וכל הבא עליה היום… ועד שאני מחשב כך בדעתי נשאתי עיני וראיתי — אין קש עוד לפני הסוסה, אכלה את כולו, ולא נשתייר ממנו כלום, ומיד חזרתי בי ואמרתי: אכן ידעתי על מה בהמה זו נאנחה! היא נאנחה על סעודה שאינה מספקת לכרסה, שאין לה עוד חציר לאכילה, ואלמלי נמצא לה מספוא רב וגם מלוא העומר שעורים היתה מאושרת ושמחה בחלקה; יעשו בה שונאיה כרצונם, ילגלגו עליה וילחצו אותה, ובלבד שיהא מספוא מצוי לה כדי למלאות בטנה. וכי לא סוסה היא באמת, בהמה גסה באופיה, בטיבה ובכל פרטיה?״ (בהפרק ״דברים שביני ובין סוסתי").

ההתפתחות של ההכרה הלאומית במשך הדור האחרון, המאורעות האחרונים, — הגדוד העברי, היוצא ללחום ולשפוך דמו על חרותו ועל תחיתו המדינית בארץ אבותיו, — נתנו את התשובה על השאלה המרה של הסופר המתיאש: האומה העלובה פושטת מעליה את צורת הסוסה הגסה, והנה עוד הפעם בן-מלך…

חי נפשי — בן-מלך!

ניו-יורק, כ“ח ניסן, תרע”ח.


  1. את הספר “סוסתי” כתב שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) בראשונה, בשנת תרל“ג, בשפה יהודית המדוברת. שם הספר ביהודית היה ארוך: ”סוסה (די קליאַטשע), או צער בעלי חיים, – מעשיה שהתגוללה בין כתבי ישראל המשוגע“, וכעין באור להשם המוזר של הספר היה כתוב על השער הפסוק מ”שיר השירים“: ”לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי", כלומר: משל לכנסת ישראל.  ↩

  2. אחרי אשר נדפסו הפרקים הראשונים של “סוסתי” בתרגום רוסי בהירחון “וואָסכאָד” בשנת תרנ“א, ענשה הממשלה הרוסית את מה”ע האמור בהפסקה לשלשה ירחים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!