את הדברים שרציתי, ושהייתי אולי גם מחויב, להקדים לספרי זה הנני משאיר בשביל הקדמתי לאחד החלקים הבאים.

מצב בריאות גופי ומעמד רוחי בשעה זו, שעת גמירת ספרי בדפוס, אינם מרשים לי לכתוב את ההקדמה הדרושה אולי במקום זה. ואולי דוקא במקום זה ובשעה זו אין שום הקדמה נחוצה כלל. הרי הספר כמו שהוא לפניכם, קוראי החביבים.

אותה ההקדמה שרציתי בעצמי לכתוב, ובאותה צורה שעלתה במחשבתי, יהיה אולי מקומה היותר נכון דוקא בהכרכים הבאים.

להמבקרים, אשר יבקשו בכרך זה את החסרונות שבמאמרי הבקורת שלי, הנני מרשה לי להעיר את אזנם, כי בל ימהרו לעשות מלאכתם זאת בטרם אשר יהיו מונחים לפניהם הכרכים הבאים, המוקדשים להבקרת הספרותית (אם בכלל נוהגים הם לקרוא מקודם את דברי המבוקר ואחר-כך לשפוט עליו), כי יכול אנכי להבטיחם כבר בזה, שבהכרכים הבאים ימצאו מקורות יותר עשירים ויותר רחבים לחסרונותי במדת הבקורת שלי; ולמה להם, לבני אומנותי, להסתפק במועט, במדה זעומה, של חסרונותי במקצוע הבקורת, אם נתּנה להם היכולת לשאוב במלוא חפנים מאוצר שגיאותי וזדונותי, מגרעותי וחסרונותי. כמובן, זו היא רק בקשה קטנה, מין הצעה ספרותית של חבר, ואין זו מחייבת כלל את החברים המבקרים להיות סבלנים באמת ולהמתין במשפטם עד אשר יהיה כל התוצר בידם; עוד יותר: אין הם מחויבים כלל לקרוא גם את ספרי זה, אם משפטם עלי כבר נכון בידם. עם חבר, עם אחד מבני האומנות, אין נוהגים נמוסים יתרים.

להקוראים – אין לי שום בקשה, ולא אבוא לפתּותם בדברים ובהבטחות. אם ימצאו חפץ בספרי – יקראו להנאתם או לצרכי רוחם הם; ואם לא ימצאו חפץ בספרי – אז אין לי חפץ גם בהם. כל ספר וספר מושך אליו, אם באופן זה או באופן אחר, אם בדור זה או בדורות הבאים אחריו, את הקוראים שבשבילם הוא נוצר; ואין על המחבר לעמוד על פתח ספריו ולפתּות את הקוראים העוברים על פניו, כי יכנסו פנימה. אולי טוב לשניהם, גם להמחבר וגם להקוראים, כי יעברו איש על פני רעהו ולא יתודעו זה לזה מקרוב.

בשביל אלה הקוראים ואלה המבקרים המועטים מאד, שהם מתייחסים ברצינות גמורה אל כל ספר וספר שהם קוראים בו, הנני נוטל לי רשות להעירם במקום זה בקצרה על דברים אחדים.

מפני סבות טכניות ומפני עכובים זמניים ומקומיים לא היתה לי, לצערי הגדול, שום אפשרות להביא בכרך זה את המאמרים, הגדולים והקטנים, ואת הרשימות הספרותיות באותו הסדר, שהיו צריכים לבוא על-פי התכנית, שהיתה קבועה במחשבתי מראש. לא יכולתי, כאמור לשמור על הסדר הכרונולוגי או על הסדר הספרותי-השיטתי (הסדר המקובל בספרי לימוד ידועים, או בספרים המוקדשים לתולדות הספרות) בנוגע לסדור המאמרים, שהכנסתי בכרך זה. אם יבקשו רק את הקישור החיצוני בין מאמרי אלה, בודאי שלא ימצאוהו במקומות אחרים; אולם אם יבקשו,– אם בכלל יש מבקשים כאלה בספרותנו – את הקישור הפנימי בין המאמרים השונים, שנכתבו בזמנים שונים ונדפסו במקומות שונים ואשר הובאו בכל זאת בכרך זה, בשורה ספרותית אחת, – אז בודאי יגלו את הקישור ההגיוני והפּסיכולוגי שבין המאמרים האלה.

אין בכוחי ואין גם ברצוני לתת בשעה זו באורים ונמוקים להקורא השואל: על שום מה הבאתי בכרך זה את המאמרים בסדר זה ולא בסדר אחר.

לא עשיתי שום שינויים ותקונים בנוגע לדעותי והשקפותי, שהבעתי במאמרי הישנים, אף אם חזרתי מהן אחרי-כן או שעשיתי בהן, במחשבתי, במשך ימי התפתחותי הפנימית, תקונים ידועים; אולם עשיתי שינויים ותקונים ידועים (כמובן, לא עיקריים ולא חשובים ביותר) בלשוני וסגנוני. כן מחקתי שורות שלמות וגם דפים שלמים במאמרי הישנים. בכלל, לא יכולתי, במקומות שונים, לוותּר, בנוגע להרצאת הדברים וסגנונם, על התפתחותי הלשונית. כן נקיתי את מאמרי מהשגיאות, שנפלו בהם בדפוסים הראשונים.

הפעם די.

ראובן בריינין

ניו יורק, י“ח תשרי, תרפ”ג

א.

בחדש טבת שנת תרמ“ט ראיתי בפעם הראשונה את המשורר. ביום השני לבואי לפטרבורג, עוד טרם הסירותי את אבק-הדרך מעל רגלי, עוד בטרם ראיתי את סגולות “תּדמור הצפונית”, שמתי פני ללכת להתודע אל היוצר של “קוצו של יוד”, אשר ידעתיו רק על פי שיריו, שהיו שגורים בפי, ועל פי מכתביו אלי, לרגלי עבודתי אז ב”במליץ", והשירים היו כל כך כבירים, והמכתבים כל כך נעימים וחביבים!

נערות היתה בי אז. ידעתי את הספרים ולא את הסופרים. לראות את חוטמו של איזה סופר מפורסם, לדבר את ראש המשוררים פנים אל פנים, חשבתי לאשר היותר גדול בתבל. עתה, כאשר ראיתי חכמים, סופרים ומשוררים לרוב, עתה אינני ממהר כל כך להתודע אל חכמים וסופרים, אשר הנני מכבדם ומוקירם בלבבי, על פי ספריהם, לבל תבוא המציאות ותטפּח על פני דמיונותי ואפּל משמים ארצה. כי בדבר זה – טוב הלך נפש ממראה עינים.

ערפל עב חתל את פני הרחובות והקור שלח את חציו, אך בי לא נגעו, כי לבי היה מלא חום הרגש; הרגע הגדול הולך וקרוב, עוד מעט ואראה ואדבר את ראש משוררינו במראה ולא בחידות. גורדון גר אז באחד הבתים של רחובות “הגדודים”, בקומה הראשונה. משכתי את כף הפעמון, ושפחה זקנה ומכוערת פתחה לי את הדלת. אנכי, אשר מעון יל"ג נחשב בעיני כהיכל השירה והיופי, נזדעזעתי לראות על פתחו משרתת לכלוכית כזו. אחר מספר רגעים הייתי בחדר עבודתו של המשורר. הוא הושיט לי ידו הגסה והכבדה ויושיבני על כסא מול פניו. הוא עשה עלי רושם כפקיד הממשלה מתקופת ניקולוס הראשון. שרטוטי פניו היו גסים וקשים, והשחוק לא לבד שלא רכך אותם, כי עוד הוסיף עליהם דבר מר. עיניו הפיקו רגז, ומסביב לקצות שפתיו התפתל קו לא נעים, כאלו רק זה מעט התמלטו מפיו המלים הנוראות:

לֹא אֲקַו לְאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ;

אָשִׁיר יוֹם מַר, אָשׁוּר עַבְדוּת נִצַּחַת.

התבוננתי היטב אל המשורר ואל תנועת גוו ואומר בלבי: שחוק עשה לו הטבע בבחרו לנפש משורר מתרגשת ומתפעלת גוף כבד כזה. חדר עבודתו היה לא גדול ולא קטן, ושני חלונותיו נשקפים החוצה. כלי ביתו היו כבדים וגסים. שלחן-סופרים גדול ופשוט עמד באמצע החדר. מכשירי הכתיבה נחו על השלחן, כל דבר על מקומו בסדר ובדיוק גדול. שדרות ספרים גדולים וקטנים, עבים ודקים, עמדו על אצטבאות, מרצפת החדר עד התקרה. רוב ספריו היו של הספרות העברית העתיקה, וביניהם גם ספרי-מופת מהספרויות הלועזיות, ורק מעט מאד מספרי המליצה והשיר של הספרות העברית החדשה. לא ראיתי בין כל הספרים המכורכים שבחדר המשורר אף כרך אחד יפה ומהודר. הספרים האלה עמדו בחדר הזה לא לנוי ולתפארת. נכר היה, כאשר באמת נוכחתי אחרי-כן, כי עבּד בהם הרבה. הערותיו וציוניו של גורדון היו מצוים ברוב הספרים, שגם הם עמדו בסדר גדול. בכל אשר פניתי לא ראיתי אף זכר להערבוביה הפיוטית. בחדר המשורר לא נמצאו ציורים ופסלים גדולים או קטנים, ולא נמצא בכל המעון אף סימן של צעצועים-שעשועים. פה, בנוה השירה העברית, היה הכל כהה, ועין אפר לכל החפצים והמטלטלים ולהמשורר בעצמו. האמנתי, כי אפרת צרורה בכנפי מלאכי השירה הקטנים, המרחפים בין הקירות האלה. ובדמיוני נראתה לי בת-השירה העברית יושבת כפופה ומכוצה בפנת החדר, והיא לבושה שחורים ועטופה שחורים, ואני שומע אנחותיה הכבדות, והיא “מנהמת כבת-קול מחרבות הר חרב”.

יל“ג קבלני בסבר פנים יפות ויראה לי אותות חבה יתרה. אולם גם על חביבותו, גם על דבריו שנוניו וחדודיו היה תלוי כעין משא כבד, והיו חסרים נעימות ורוך. סגולות אלה לא נמצאו בעצמותו ובמהותו, וסגולות אלה חסרו גם לשפתו העברית, האמיצה והכבירה. בדברי את יל”ג הראה לי את אחד משיריו האחרונים בכתב ידו. ראיתי את המחיקות, הנוסחאות, התקונים והשנויים הרבים, את ה“פרוץ המרובה על העומד”, ואבין, כי שיריו לא נולדו כבת-שוע, ולא “בבריאת נשיקה מידי יוצרם יצאו”, כי אם בעצבון ובחבלים גדולים ילד המשורר את שיריו. ראשית דבריו אלי היו ע“ד הרבנים, הקנאים והאדוקים, ומלחמתו לפנים נגדם. וידבר בהתלהבות ובהתרגזות של חולי-העצבים, כאלו אויביו אלה עמדו נגדו והוא לוחם בהם. ברגע ההוא נראה בעיני כ”משכיל עברי" מיוצאי בית המדרש הישן, אשר ימי שבתו בעיר המלוכה בקהל חכמים ונבונים עברו עליו בלי כל רושם נכר, ודעות חכמי דורו על מהלך התפתחות העמים והשכלתם נפלאו ממנו.

מענין לענין נתגלגלה שיחתו, או יותר נכון אם אומר, כי הוא הסבה במתכוון, על “ארז” ועל “המליץ”, אשר יצא ממחיצתו זמן-מה לפני זה. ובדברו התרגז ויתקצף ויקם פעמים רבות מעל הכסא ויתהלך אנה ואנה. אנכי נסיתי להרגיע רוחו ולשכך חמתו, אך הוא לא חדל מלחטט בקטנות; והפרטים הקלים, והדברים של מה בכך, אשר העלה בזיכרונותיו מיחוסו ל“המליץ” ולארז, הרגיזו עוד יותר את רוחו. לא היה בכחו להקיף את כל הענין הרע שהיה בינו ובין ארז בסקירה כוללת אחת ולהסתלק מכל הקטטות והתגרות הקטנות ותולדותיהן הנבזות. התאמצתי לסבב פני שיחתנו כלפי “ענינים העומדים ברומו של עולם”, ולא עלתה בידי; ואחשוב בלבי:

"צַר לִי עָלֶיךָ הַמְּשׁוֹרֵר בֶּן-אוֹנִי!

מֶרְחַב יָהּ אֵין לְךָ לַהֲלָךְ הַנָּפֶש.

(כ“ש, ח”א דף 103)

יל"ג היה מתבל את דבריו בחדודים ומהתלות, אבל גם הם היו גסים וכבדים, ויקלעו את המטרה ויעשו את פעולתם הדרושה לא בעוקצם החד והדק, כי-אם במשאם ובמשקלם הכבד. החדודים של גורדון לא היו נוצצים ומזהירים, קלים וחדים, עוקצים ואינם עוקצים, נוגעים ואינם נוגעים, כעין אותם של הצרפתים; לא היה בהם גם מעין ההומור הבריא והשמח של האַנגלים, ואף לא החריפות והארסיות של החדוד העברי.

שפת-השיחה של יל"ג היתה עשירה במשלים ודוגמאות, וכל דבריו הצטיינו בבהירות והגיוניות, בהסברה ישרה והרחבת לשון. במשך ימי שבתי בפטרבורג הייתי קרוב להמשורר ואוכח, כי השכלתו קפאה על נקודה אחת והתפתחותו הרוחנית נעצרה בשנות עמידתו ותעמוד על מקום אחד. ידיעותיו בספרות העברית העתיקה ובספרי המופת האירופּיים היו עצומות; אך את הספרות האירופּאית החדשה, את הפּילוסופיה וחכמות הטבע לא ידע כלל.

בחדש יאַנואַר שנת 1889 באתי בערב ליל"ג, והוא יושב בדד בחדרו ואין איש אתו, ועל השלחן לפניו מונחים קלפים מסודרים וערוכים לשני מחנות. כשראני, התביש ויערבב את הקלפים ויניחם הצדה.

– עיף ויגע אנכי, היגון מוצץ את דמי לבבי, ולפזר מעט את מחשבותי הנוגות עסקתי בשחוק הבל זה, כאילו עוד איש אחד יושב פה ומשחק אתי, – אמר לי המשורר בהתנצלותו.

איום ונורא היה אז מצב-המשורר הרוחני. מעלות רוחו ומשא נפשו נגזו ממנו, וחדשים לא נבראו בלבבו. הוא הביט אז על כל עבודתו הספרותית בשפת עבר כעל שחוק ילדים, כעל עבודה לבטלה, כעל חטא שחטא לנפשו בכל ימי חייו. מכל דבריו אשר דבר באזני צלצלו המלים:

….מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי, אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי צִיּוֹן הִנֵּנִי?

המשורר נסה להשקיט את רוחו הסוערת בכל תחבולה, וינסה לשמוח על כל תארי הכבוד וכנויי החבה, אשר פזרו לו נערים משכילים וסופרים טירונים במלוא חפניהם, וגם הוא כתב אליהם מכתבים ארוכים ובראשם תוארים וכנויים מגוזמים ומופלגים. אך שאלתו המעציבה לא חדלה למרר את חייו וליאש את לבו מעבודה חדשה בספרות העברית; וישמח אחרי-כן כעל כל הון על עבודתו המכונית במערכת הלקסיקון הרוסי; ובמכתביו מעת ההיא יבשר בשמחה לאוהביו וידידיו, כי הוא כותב משמאל לימין. במלאכה יבשה כזו, מלאכת התרגום, מצא יוצרה של “אהבת דוד ומיכל” נחת רוח! בעת ההיא היה יכול המשורר לאמר, בצדק ובאמת, מה שאמר על נשמתו:

וּמִן הַחוּשִׁים בָּהּ עַד הַמַּחֲשָבָה, רַק חֳלִי וּדְאָבָה;

רָאשֵי מַאֲוַיֶּיהָ הֻכּוּ כֻלָּמוֹ, וּמְתֹם אֵין בָּמוֹ.

תֵּבֶל כַּמִּדְבָר, וּבְלִבִּי קַו תֹּהוּ.

(מהשיר “שרש נשמתי”)

מובן מאליו, כי המשורר, אשר בלבו קו-תהו, אין לו מלאכה אחרת בשעות הפנאי אלא לשחוק בקלפים בינו לבין עצמו, למען ישכח את התהו אשר בלבו.

הכוכבים נוצצים בתכלת רקיע השמים הטהורים. שקט ודממה ברחובות, ואני מטייל עם יל"ג בחוץ.

– מה נעים הליל, מה יפים הכוכבים! – אמרתי להמשורר ברגש; כי הרגשתי את היפי המיוחד של הליל הפּטרבורגי.

– גם אנכי, – ענה המשורר, – בנערותי התפעלתי, התרגשתי, חלמתי חלומות, אהבתי את הכוכבים ואת שמי התכלת, אבל באתי בימים ואיקץ, והנה נפשי ריקה… הבל הבלים!

הכוכבים העירו בלבי רגשות שונים, ושיחתנו נסבה על דבר האהבה ותענוגיה.

– גם זה הבל הבלים. אהבה בלי נדוניא, עינים יפות בלי כסף אינן שוות מאומה, – אמר המשורר.

ובאותו רגע נולדה במוחי השאלה: האם באמת יל"ג משורר הוא? פניתי אל “כל שיריו”, לבקש בהם תשובה על שאלתי, קראתי בהם מראש ועד סוף פעמים רבות. בקשתי ומצאתי:

אֲנִי אֵינֶנִּי בּוֹרֵא יֵשׁ מֵאַיִן, צַיָּר אָנֹכִי וּבִימִינִי חֶרֶט,

אֶת אֲשֶר אֶרְאֶה עַיִן לְעַיִן אוֹתוֹ אֲתָאֵר עַל לוּחַ בַּשֶּׂרֶד.

(כ“ש, ח”ד, דף 20)

אבל הלא גם חדר- אפל (camera obscura )עושה את המלאכה הזאת בדיוק רב, גם הראי מחזיר לנו את דמות הדברים כמו שיראו לפניו. גורדון לא התרומם על כנפי השירה לשמי מרום ואברתו לא תשאנו לשחקים; הוא אמנם מתאמץ להתרומם ב“אנית האויר”, אך איננו מגביה עוף כי שק חול מונח תמיד בצדו.

יל"ג הוא דברן, בעל לשון, מליץ, סופר נעלה, אשר למד ושנה הרבה, אבל איננו משורר. האיש, שלא חי עם הטבע, שלא נעשה שותף במעשה בראשית ולא הזדעזע בכל עצביו לפני הסוד הגדול של האין סוף; האיש, שאין לו געגועים חזקים, מגמות ושאיפות עצומות, אשר לבו לא ידפוק יחד עם דפק תקופתו, ואת התאוות הכמוסות של בני דורו לא יביע בציורים בהירים; האיש, אשר לא יחוש נשימת הדורות הבאים אחרינו ואשר אין עינו צופיה מראשית הדורות ועד סופם; האיש, אשר לא יראה ללבנו ולבתי נפשנו ולא נגלו לפניו תעלומות רוחנו ונסתרותיו; האיש, שלא יתן תוכן רוחני חדש ואידיאלים נשגבים לבני עמו, – איש כזה איננו משורר, איננו פיטן. דברנותו הנפלאה של גורדון, מליצתו השנונה, סטירתו החדה, שפתו הכבירה והעשירה ובהירות ציוריו, – הם שעמדו לו להחשב כראש המשוררים בעיני הקוראים העברים וגם בעיני הסופרים והמשכילים הבינונים; אבל קוראים וסופרים, שהם דקי ההרגשה וחדי המחשבה, המעטים בתוכנו, הם יודעים להבדיל בין המעלות האמורות ובין רוח שירה אמתית.

ואלה המעטים מחכים ליום, אשר בו יולד לנו משורר גדול באמת, אשר ילביש בשר ועור לכל תקוותינו ומעלות רוחנו ויפח בהם נשמת חיים, וחיו. מי יתן ויבוא, ונעטור לראשו כתר פרחים ונשתחוה להדום רגליו.

בלב כלנו יש אלפי הרהורים וחזיונות נמים, מקופלים ומונחים; וכל אחד מאתנו ירגישם כמו מתוך הערפל. הננו יודעים, מבינים וגם מרגישים את מכתנו וגם את רפואתה, אך ידיעתנו, בינתנו והרגשתנו בלתי שלמות ומלאות ואינן מחוברות ומקושרות זו בזו, כי-אם מדולדלות ומקוטעות כבחזיון לילה. ועל כן יצפו אלה המעטים ליום, אשר יבוא משורר, אשר במוחו יתבשל בסרנו, הערפל ימוג, וגולמי הרעיונות יהיו בו לנפש חיה. ובלבשם צורה חיה ויפה על-ידי הדמיון החזק, על-ידי העז והאמץ הרוחני – יהיו לאידיאלים. האמונה בהם והמלחמה בעדם תהיינה למשא נפש, למטרה המושכת אליה, כאבן השואבת, את כל הנפשות שלא נשקעו עוד ברפש החיים.

יל“ג היה פקח ופכח יותר ממה שהורשה למשורר. גם התפעלותו והתלהבותו היו תמיד בחשבון ודעת. הוא היה תמיד ער ומדייק בלשון שיריו ותוכנם; לכן לא תמצאו בהם אף צל של התרשלות סגנונית ומוסרית; סגנון מקובל בין המון הסופרים והמשוררים, מוסר קבוע בשוק החיים, מגרים את המשורר האמתי לבלי דייק בהם הרבה, כי סגנונו ומוסרו הם מעולם אחר, שהוא גבוה מעל גבוה, ובלבו הוא בז לאנשי-מדות, אשר שפתם ומוסרם לקוחים מספרי “ראשית למודים”. יל”ג כותב לזק“ן: “… אהב באהבה עזה את האד”ם כי לא יפליט עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב” (אגרות יל“ג, ח”א, דף 16). השמעתם, הוא אוהב אהבה עזה את האד"ם, לא בעד דעותיו, לא בעד כשרונותיו, לא בעד תוכן שיריו, כי אם בעד אשר עטו לא יפליט שגיאות, ודבריו כתובים ככל חקות לוח הפעלים ונטיותיהם, ככל הכתוב בספר “תלמוד לשון עברי” לבן-זאב!

בכל עת אשר אנחנו שומעים “קולות אלהים” מתמלטים מנבלו של גורדון, הננו מרגישים גם את חכוך ידי המשורר הכבדה, המגרדת את הנימים והמיתרים. לנבלו של משוררנו זה חסרה אותה הסגולה שהיתה לכנורו של דוד, אשר רוח מנשבת בכנור זה והוא מנגן מאליו, בלי מגע-יד. גורדון יודע להרגיז את רגשותינו, להעירם ולהחרידם, אבל לא ידע לסלסלם ולפנקם, ואין ביכלתו לזעזע את הנימים הדקים אשר בלב בן תקופתנו. צבעים בהירים ומבהיקים, צבעים “צועקים” ודוקרים את בת-העין היו לגורדון, וידע לתאר תמונות וציורים מהסוג המצוי ושכיח; אבל החיים בכל תקפם ועזוזם, בכל מסלוליהם, עקלקלותיהם, נפתוליהם ותנועותיהם לכל העברים, – החיים האלה לא פעמו בשיריו.

נפשנו יבשה ומדוכדכה, לבנו ורגשותינו הצטמקו, מוחנו – מכונה מחשבת חשבונות, חיינו כהים ומעומעמים, תקוותינו רפות ושאיפותינו חדלות-כח. במצב כזה, מה ישאף לבנו למשורר! משורר, אשר יברא לנו שמים חדשים וארץ חדשה, אשר יברא לנו עולם מלא מתוך התהו-ובהו שבחיינו, משורר-נביא וחוזה חזיונות, שנוכל לאמר לו: הנשמה שנתת בנו טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה ואתה משמרה בקרבנו! – אבל יל“ג אומר, כי אשר יראה עין לעין, אותו יתאר על לוח בשרד. ואני מתאוה ומשתוקק לראות גם את אשר לא יראה עין לעין; אני חפץ לראות את נשמת הדברים, את תוכם, פנימיותם, ולא רק את חיצוניותם הנראה לעין בשר. הלמהולץ אומר במקום אחד מבספריו, שאלו שלח לו חכם-הראות (Optiker ) זוגות עינים עשויות ובנויות כעיני אדם, היה משיבן לו בחזרה ולא היה נותן לו שכרו בעד מלאכה גרועה ופחותה כזו. גורדון יראנו את אשר יראה לעין, אבל אני דורש מהמשורר, כי יפתח לי, על ידי אספקלריות המאירה והבהירה, את השמים ושמי השמים. יל”ג אומר באחד ממכתביו לווייסברג: “… על מה אדברה ואעידה ואשא חזוני? הנה כל חלומותי היו לדברים בטלים וכל משאות נפשי למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים, ועיר מושבי לא זו העיר להצמיח בה את החציר ואת הבצלים ואת השומים, אשר הם חמדת כל ישראל, וּלְכֵל בהם חיי בשרם”. – המשורר האמתי לא ישאל: על מה אדברה ואעידה? כי בכל מקום שיגלה, תגלה שירתו עמו. המשורר האמתי אומר: “אני במערב ולבי במזרח”. המשורר האמתי אינו מצמצם שכינתו בקרן צרה אחת, כי בת-שירתו משוטטת בכל הארץ האגדה מספרת, כי הומיר עור היה, והיינה כתב את מיטב שיריו בשכבו על ערש דוי רחוק מהמון התבל. המשורר האמתי, נפשו מתעוררת מעצמה ומתוכה, כי העולם נתון בלבו. וגורדון היה צריך לדוגמא, למופת ולסמל הנראה לעין, למען יעשה כמתכנתם, למען ימשוך קו לקו, שרטוט לשרטוט, זעיר שם, זעיר פה, עד אשר הוא מצייר חוטם, אחרי כן עינים אחרי כן שפתים, ובסך-הכל פנים, כפנים אשר ראה בעין בשרו. ניטלו ממנו יהודיו עם השומים והבצלים – נפל החרט מידו.

כל היודע את חיי יל"ג, כל איש אשר קרא את מכתביו בשום לב, הוא גם יודע, כי משוררנו זה היה כותב שיריו בשפת עבר ומתחרט, מתחרט וחוזר וכותב, ולא רוחו, ועוד הפעם הוא תוהה על הראשונות ושואל את נפשו: “למי אני עמל?” – אבל לא כן ידמה המשורר האמתי. הוא אומר:

Wenn ich nicht sinnen und dichten soll,

So ist das Leben mir kein Leben mehr!

המשורר האמתי לא ישאל:

מַה-יִּשְׁעִי, מַה-חֶפְצִי וּמְגַמַּת פָּנַי,

וּלְמִי אֲנִי עָמֵל מִבְחַר כָּל שָׁנָי

וּמְחַסֵּר נַפְשִׁי מִטּוֹבָה וָנַחַת?

המשורר האמתי יכול לשאול את נפשו, מה חפצו ומגמת פניו, אבל לא ישאל, בשביל מי או מה הוא מחסר נפשו מטובה ונחת, יען לבו מלא רגשות, ומוחו – ציורים, ובשעה אשר הוא שופך נפשו בשירים, הוא מוצא את מרום קץ אשרו. המשורר האמתי אומר עם ירמיה: “ואמרתי… לא אדבר עוד… והיה בלבבי כאש בוערת עצורה בעצמותי”.

המשורר, אשר אש בוערת עצורה בעצמותיו, יחסר נפשו מטובה ונחת, אם לא ישיר. הוא משורר את שיריו, יען כי לא יוכל אחרת, כמו שהחושב האמתי חושב את מחשבותיו, יען כי לא יוכל אחרת. ראשו של החכם Lavoisier הקיר את מחשבותיו וחקירותיו המזהירות גם שעות אחדות טרם יכרתוהו מעל כתפיו. חוט חיתו וחוט מחשבותיו נפסקו ברגע אחד. גם לב המשורר האמתי מרגיש ומתפעל עד הדפיקה האחרונה. ומשורר שחדל להתרגש ולהתפעל בחייו, הוא נחשב כמת.

יל"ג אומר:

מַעְיַן הַמַּחְשָבָה וּמְקוֹר שִׁיר וָזֶמֶר,

בַּבֶּטֶן הַמְּלֵאָה וּבָאָח הַמְּבֹעָרֶת.

(כ“ש, ח”ד, דף 132)

משורר אמתי לא יבנה “בית חמר” כזה, יען כי הוא יודע, שמקור שיר וזמר הוא בנפש מלאה, בנפש כבירה ואדירה, ולא בבטן מלאה.

יל"ג אומר:

עֶבֶד לָעִבְרִית אָנֹכִי עַד נֵצַח

אַדְמָתָהּ אֶעֱבוֹד וּבְיָזַע עַל מֵצַח.

(כ“ש, ח”א, דף 21)

ואמנם עבד היה יל“ג להשפה העברית, ובאמונה ותום לבב עבד אותה. אבל המשורר האמתי הוא אדון השפה ומלכה, הוא יוצרה, הוא בוראה והוא שופך עליה את רוחו ועצמותו, והיא נשמעת לו. יל”ג היה טרם כל מדקדק ובעל תנ“ך, וידיעת השפה העברית היא שגרמה לו להיות משורר, לא הכנתו הטבעית. הוא נכנע תמיד לפני גברתו, השפה העברית, והיא שופכת עליו מרוחה, עד כי רוחו הוא יאסך ויכנף. בשעה שאנחנו קוראים רבים משיריו, הננו שומעים בהם חריקת גלגלי מכונת הדקדוק ושריקת אופניה. בשירי מיכ”ל, למשל, לא נרגיש זאת לעולם.

גורדון המשיל את עטו למקבת, ודמיון זה אהוב עליו כל כך, עד כי ישתמש בו פעם בפעם (בשירו “הבאת בכורים” וברבים ממכתביו שנדפסו ע"י ווייסברג). ואמנם, ברוב שירי יל"ג איננו שומעים את קול דפיקת לב המשורר, כי אם את הלמות המקבת, אשר בה עשה את שיריו..

המשורר האמתי רואה את הסתירות, ההפכים והנגודים אשר בנפש האדם ובטבע החיים עצמם, בכל חזיונותיהם ומראותיהם; הוא רואה וסוקר את התנגשות הכחות, המגמות והחפצים בחיי הפרט והכלל. כל יציר אומר למשורר כזה “פרק שירה”; והוא מעורר את הלב, מחיה את הרגש ומרומם את הרוח בתחבולות מעטות: בתמונה פשוטה, בקוים דקים אחדים, בהארת צד חדש של אחת מפנות החיים. לא כן יל“ג. את המאורעות והאגדות מדברי ימינו, שיש בהם מחזות נוראים, דם ואש ותמרות עשן, כמו: “בין שני אריות”, “במצולות ים”, האשה וילדיה”, – מחזות כאלה תאר באומנות גדולה ובחריצות רבה (אף כי גם בשיריו אלה החליש את הרושם על-ידי שפעת מליצות מיותרות ועתרת דבורים ומבטאים, הבאים משטפת לשונו, אשר לא תדע חק ומדה); אבל את המחזות והאגדות בדברי ימינו וחיינו, שאין בהם שני אריות ומצולות ים, שאין בהם מעמדים ומסבות איומים ונוראים, או בולטים ומבהיקים, רק יש בהם מלחמה פנימית, האוכלת מבשר ועד נפש, הרהורי הלב, תאוות שלא נמלאו, התרוממות הרוח, אמץ הרצון ועז המגמה, וכדומה, – את אלה לא הרגיש יל"ג, ולכן גם לא ידע לתארם בשיריו.

ב.

כל משורר, אם הוא רק אמתי ומקורי, יש לו סגולה מיוחדת לראות את התבל וחזיונותיה באספקלריות המיוחדת. כל משורר אמתי רואה את התבל כאלו היה הוא האדם הראשון הנולד בה, וכל תקופות הבריאה עוברות ונרשמות בנפשו. אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ואין שני משוררים הוזים בסגנון אחד. לכל פיטן גיא-חזיון מיוחד, ובגיא הזה גם פרחים מיוחדים, גם צפורות-כרמים מיוחדים. אם המשוררים יבדלו זה מזה בכל יצורי רוחם וילדי דמיונם הנה ביותר ינכרו בטפוסי הנשים, שבראו בחזיונותיהם ושיריהם. ביצירת-חן זו יראה המשורר בכל תקף דמיונו, בכל חדוד הרגשתו ומקוריות רוחו.

החכמות החיוביות והשמושיות לא נתנו לנו, בני-אדם פשוטים, קנה-מדה למוד בו את נפש האשה, עוד לא חקקו לנו חקים להבין על פיהם את שרירות לבה ועקלקלות רוחה. באוצר כלי-נשק החכמה שבזמננו לא נמצא מפתח לחדרי הלב של המין היפה והאיום, הסגורים בשבעה חותמות. רק המשורר האמתי חודר למצפונות רוח האשה, רק בידו נמצא המפתח למסתרי לבה ורק הוא מגלה תעלומותיו, רק הוא רואה מסתרי שגיונותיה, רק הוא מרגיש את כל מרירות נעמה ונעם מרירותה, רק הוא יודע מריה, קשי-ערפה, קלות דעתה, חליפות רגשותיה, חריפותה וערמתה, אמונתה, אהבתה, חביבותה גם מעלה ובגדה. גם חוקר חכמת הנפש, בבואו לחקור את נפש האשה, יהיו לו המשוררים הגדולים של עם ועם לעינים. שקספּיר, למשל, ידע את נפש האשה הרבה יותר מחכמי הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה.

נראה נא את פני הנשים, אשר ברא גורדון ברוח בת שירתו; נתבונן נא אל הצלם והדמות אשר נתן הוא לעבריה; נחקור נא, עד היכן הגיע כחו הפיוטי להגשים את ציורי דמיונו.

מה שנוגע לידיעת לב הנשים מטפוסים שונים במצבים ומעמדים שונים, – בידיעה על פּי נסיונות החיים אני מדבר, – הנה לא לבד שאין אנחנו יכולים להמשיל את “ראש משוררינו”, בנידון זה, למשוררי העמים האחרים, כי בטוח אני, שאחד המהנדסים או התוכנים והוברי השמים שבאומות העולם התענגו בחברת נשים שונות ונכוו מגחלתן ונעקצו מלשונן הרבה יתר מגורדון שלנו. ואין אנחנו מצטערים כלל על שלא ידע משוררנו את האשה במובן הגשמי. ידיעה זו נקנית בנסיונות מרים ולפעמים גם מכוערים. משוררי האהבה והעגבים בקרב העמים האחרים לא ישאבו רגשותיהם מצלוחית-הדיו, כי אם יעשו נסיונות, לפעמים גם קשים, על עצמם, כמו שיעשו חוקרי-הטבע נסיונות על כלביהם ושפניהם, או על בשרם ודמם עצמם. גם המשוררים ירכיבו כל מיני רעל התאוות והחדות בבשרם, למען יתבוננו לפעולות הרעל הזה בדמם, מוחם ועצביהם. את פצעי האהבה ונשיקותיה בכל אלפי חליפותיהם ידעו לא מפי ספרי שירה של אחרים, כי-אם מתוך חייהם עצמם, דברים כפשוטם. יל“ג, ככל המשוררים והסופרים העברים מדור העבר, לא גודל בחברת נשים, לא בא בסודן ולא חזר אחריהן. משוררנו כותב, בשנת תר”ל, לאחד ממכיריו: “… בעון עריות לא נצטינתי מעודי… בעברה זו לא נכשלתי בה ולא נגררתי אחריה גם בימי בחרותי ושחרותי ואף כי עתה” ¹). צא וראה, מה בין סופר ומשורר עברי לסופרי אומות העולם. טורגניוב ספר לאחד מרעיו, כי פעם אחת ישב במסבת סופרי צרפת מבני העליה, והיה מרבה כל אחד מהם לספר גבורותיו ונפלאותיו בניצחונותיו שנחל בחברת נשים מכל המינים, וישאל טורגניוב את אחד מבני החבורה העליזה דבר-מה, ומתוך שאלתו היה נכר שאיננו בקי כל כך במסתרי עגבים, וישחקו עליו, ויתפלאו, איך יכול איש כזה להיות מספר ומשורר, שהוא מתאר גם דרכי הנשים ואהבתן, שיחן ושיגן. והנה אלו חשדו את משוררנו באחד הדברים, אשר העיד טורגניוב הצנוע על נפשו ביחוסו להנשים, היה חושב זאת, בלי ספק, לעלבון כבודו היותר גדול.

עד כמה שיודעים אנחנו ממכתביו של המשורר הנדפסים וכן מיתר התעודות והמאמרים שנתפרסמו על-דבר חייו, לא ידע את האהבה, לא בתענוגיה ולא במכאוביה, לא בבחרותו ולא

בימי עמידתו. המשורר מספר על נפשו: “… במלאת לי י”ג שנה סיימתי הבבות ודרשתי בהן לפני הקרואים ואחד מהם נתן עיניו בי ונעשיתי חתן לבתו…" ²). אמנם עוד באותה שנה הוציא את שכמו מסבל זה, אך כל ימי חייו היה עליו ללחום מלחמת קיומו הגשמי והרוחני, והמלחמה היתה קשה וכבדה עד מאד, ועתות הפנאי הקדיש לתורה ולחכמה. יל“ג מתאר באחד ממכתביו את סדר חייו והנהגתו: “… עודני עמל מבקר עד ערב, להביא לביתו טרף, ורגלי תמיד נעות, ללכת לשעות, אל בתי הספר, אשר לא יתנו אמרי שפר, ולרעות מאין הפוגה, את צאן ההרגה, תלמידים ותלמידות, שדים ושדות, ובשובי עיף למעוני, עוד לא ארגע כרצוני, כי עוד אבלה אתי להורות ולנהל את בתי; ובפנות היום, ובכלות הפעלים, ושבו הצללים, אז נפשי בקרב, תעמול כל הערב, לחרות על לוח, כל מעלות הרוח, לשפוך כל מעני, על הספר לפני… כן עיף ורפה כח, לא אדע מנוח… ובטרם בקר אקומה, לשוב אל סבלותי, האוכלות כל ימותי, המכלות כחי, והמחריבות מוחי, כן רגע לא אנוח, בבשר וברוח…” ³). הזקנה קפצה על המשורר קודם זמנה. בהיותו בן ל”ח יכתוב לאחד מרעיו: “… ובעת אשר רבים נהנין מזיר החיים ורב עצמיהם איתן, אני חלש ורפה-כח כגבר אין איל” ⁴). המשורר העביר שני שלישי חייו בערי תחום המושב בחוג צר מאד; לכן ידע והכיר מקרוב את העבריה הפשוטה וההמונית, ואותה תאר בתקופת שיריו השניה, לה הקדיש בת שירתו וכח מליצתו.

האשה האידיאַלית האחת והמיוחדה, הנמצאת בכל שיריו, היא חנה שלו.

הבא נתבונן נא אליה.

נתבונן? אבל בקראנו את השיר “חנה” הננו שומעים רק קול דברים, וכל תמונה אין אנו רואים. חנה זאת איננה נפש חיה, איננה יצירת משורר, כי-אם עשויה היא על-פּי רשימת-סממנים ידועה.

גורדון מספר את מעלות חנה, אני מדייק בלשוני ואומר מספר, כי הוא איננו מצייר את חנה ויפיה, כי-אם מונה את שבחיה. משוררנו זה, ככל משוררי בני-שם, מתפעל ומתרגש ביחוד מעיני אהובתו. נקרא נא את כל חרוזיו, שהקדיש לעיני חנה:

כִּי מָה אוֹר כּוֹכָבִים שֶׁמֶש יָרֵחַ

מוּל אוֹר עַפְעַפַּיִךְ עֵת חֵן תַּשְׁקִיפִי?

וּכְאוֹר שִׁבְעַת הַיָמִים אוֹר עֵינָיִךְ

מַבָּטֵךְ – אוֹצַר כָּל חֶמְדָּה וָחֵפֶץ

יַבְקִיעוּ לָךְ מַהֵר קִירוֹת לֵב גֶּבֶר

מִמֵּאָה תּוֹתָח כָּרִים וּכְלֵי נֶפֶץ.

כָּל מָגֵן לֹא יַעֲמוֹד מוּל חֵץ עֵינָיִךְ.

אחרי כל החרוזים האלה, אין אנחנו יודעים מה צבען של עיני חנה, השחורות הן, או מראה תכלת, או גוון אחר להן; אין אנחנו יודעים, הגדולות או קטנות הן העינים, ומה גבותיהן, שמורותיהן ובבותיהן? “כאור שבעת הימים אור עיניה”. היודעים אנחנו מה טיבו של אור זה ומה מראהו? המשורר מבטיחנו, כי מבט חנה יבקיע לה מהר קירות לב גבר ממאה תותח כרים וכלי נפץ, – הנה מלבד שהדמיון הזה ישן נושן, ונוסף לזה, אין לו גם שום טעם, – אין המשורר, שיש לו אישיות, מתאר את הרושם והפעולה שיעשו עיני אהובתו על אחרים, כי-אם עליו בעצמו, על נפשו ולבבו. פעולת עיני האשה על הגברים איננה כפעולת זרם חשמל חזק, אשר הכל מזדעזעים מנגיעתם בו, כי אם כל איש ואיש מתפעל מעינים אחרות, הכל לפי טבע האיש, מושגיו ביופי ועצמותו המיוחדה. בעיני פסקל, למשל, היו מוצאות חן נשים בעלות עינים פוזלות, מפני שלאהובתו הראשונה היו עינים כאלה.

המשורר אומר:

“הִנֵּה נַחַת גַּן אֵל נַחַת פָּנָיִךְ”.

ציור אחר לא נתן לנו מפני חנה שלו. הנוכל לשוות בנפשנו את פני חנה גם אחרי שהגיד לנו המשורר, כי נחת פניה כנחת גן אל? הלאה:

כַּתָּמָר כִּי יִשְׂגֶּה רוֹמָה תֵּלֵכִי.

דמיון זה מורגל בפי המשוררים העברים משנות דור ודור, ואיננו מציין עוד כל הליכה פרטית.

בַּעֲרוּץ יִקְהַת לֶחֱיֵךְ, עֵת כִּי תִשְׂחָקִי,

יָרַד הַנּוֹעַם לִשְׂכּוֹן מִשָּמָיִם.

אין חפצי להעיר על המליצה הקשה: “ערוץ יקהל הלחי”, כי סוף סוף הלא אנחנו מבינים, כי כוונתו פה “גומת הלחי”, אבל אין אני מוצא בחרוזים אלה כל ציור בהיר למראה פניה וליפים המיוחד בעת שחקה.

חנה זו היא בלי כל צורה מיוחדת, בלי כל עצמות. לכל משורר אמתי יש אידיאַל מיוחד ביפי הגוף, ולנגדו מכוון אידיאַלו ביפי הרוח. המשורר מציין ומטעים קו מיוחד ביפיה הגופני והרוחני של אהובת נפשו, אותו הקו, המבדילה מאחרות דומות לה בהרבה דברים. ומה אנו רואים בחנה של משוררנו? מעלותיה ויתרונותיה הם כוללים, אשר נוכל ליחסם לכל יפה-פיה תומת-הלב. הסמנים, שהוא נותן בה, הם יותר מטושטשים, יותר כוללים מהסמנים שכותבים בתעודת-המסע, גם אם יוסיפו: “סמנים מיוחדים אָין”. גם האדם הפשוט, שאינו אמן, תופס בידיעה ברורה או בלתי ברורה את הקוים והשרטוטים המיוחדים בפני איש, המבדילים אותו מאלפי אנשים דומים לו. הצייר, אם הוא חכם-הפרצוף, והמשורר האמתי תופסים תפיסה עמוקה וגמורה גם אותם הקוים הדקים מן הדקים שבפני איש ובתכונתו הרוחנית, אשר יעלמו מעיני הרואה המצוי. את הקוים הדקים האלה לא ידע גורדון לתפוס ולציירם.

המשורר אומר אל חנה אהובתו האידיאלית:

עֵת עֵינַי רִאשוֹנָה אֹתָך חָזָיוּ

נָפַל מֵעָלֵימוֹ מָסַךְ הָאֹפֶל.

המשורר מספר הלאה בשבחה, אבל לא יראה לנו את היחס אשר ביניהם, היחס אשר בין שתי נפשות חיות אוהבות, שואפות וכמהות זו לזו. חנה זו היא כל-כך כללית, מפשטת ואצולה, כל-כך רחוקה וערפלית, עד שאין בינה ובין המשורר גם אותה הקרבה הממשית שיש בין הצייר ובין האבטיח או הצנון שהוא מתאר על הבד.

הבה נראה נא איך מתאר מיכ"ל את חנה אהובתו. אין הוא מונה את מעלות אהובתו ופרטי יפיה; בתוים אחדים הוא מביע הרבה:

מִזִּיו שֶׁמֶשׁ רֻקַּמְתְּ, מִיפִי שׁוֹשַׁנִּים!

בִּצְחוֹק הֻצַּק עֲלֵי פִּיךְ הוֹי מַה-נָּעַמְתְּ!

בִּצְחוֹק כָּזֶה בָּרָא אֵל גַּן-עֲדָנִים.

(כנור בת ציון, דף 37)

חנה זאת, של מיכ"ל, נפש חיה ומרגשת היא, וגם המשורר לא יכביר מלים, לא יגמור עליה את ההלל, כי-אם ימינו “תצחק בשער תלתליה”; המשורר יחבקנה וישקנה והיא “תקצוף כרגע אף תצהיל פניה”. חנה מתאמצת להתחמק מחבוק ידיו ונשיקותיו הלוהטות, והוא אומר לה:

אַל נָא כֹּה תִיפִי – אֲיֻמָּה וּנְעִימָה!

וּבְחֵן שִׂפְתוֹתַיִךְ אַל עוֹד תִּצְחָקִי,

אָז בִּנְשִׁיקוֹת פִּי לֶחֱיֵך לֹא אַאֲדִימָה!

(שם)

חנה קוצפת על המשורר, עת עז אהבתו “חק מוסר פורע”, אבל הוא מוצא בזה ענג מיוחד:

מַה-נּוֹרָא הוֹד אַפֵּךְ חָרוֹן וָיפִי

וִישׁוֹבֵב נַפְשִׁי עֵת לִבִּי קוֹרֵעַ!

השיר הזה של מיכ“ל הוא קטן מאד בכמותו, אבל כמה חיים, כמה תנועה, כמה שירה יש בו. “מזיו שמש רקמת, מיפי שושנים” – זה הוא ציור מקורי ואיננו שאול ממליצת כתבי הקודש. חנה זאת יש לה פרצוף מוסרי מיוחד. היא “איומה ונעימה”, צחוק עלי פיה ועננה על מצחה. מיכ”ל תאר את אהבתו לחנה זאת עוד בשירים אחדים; ומה טהורה, מה עזה, מה אנושית ומה טבעית אהבה כזאת! כמה תמימות ואמונה יש בה! זו היא אהבה אמתית, אהבה פיוטית.

המשורר מיכ“ל אוהב ואומר שירה, ויל”ג משנן לאהובתו פרק בחכמת מה שאחר הטבע, כפילוסוף קדמון אמתי:

אַל תִּירְאִי זִקְנָה, הַמְּבַלָּה כָּל יֹפִי,

הֵן רַק בִּיפִי בָשָׂר יָדֵךְ מֹשֶׁלֶת

לֹא בִיפִי רוּחַ וּבְנֶפֶשׁ מַשְׂכֶּלֶת,

הֵן שׂוֹשַׁנֵּי הַלְּחָיַיִם תִּבֹּלְנָה

הַבָּשָׂר יֵרָזֶה, צֹמְקוֹת שָׁדַיִם.

עֵינֵי חֵן כֵּהוֹת, שִׁנֵּי-שֵׁן תִּפֹּלְנָה

בִקְרוֹב הַזִּקְנָה – הוּא חֹרֶף הַחַיִּים;

אַךְ כִּשְׁרוֹן נֶפֶשׁ, יִתְרוֹן רוּחַ גֶּבֶר

עוֹד יָנוּב יַפְרִיחַ עַד עֲפַר קָבֶר.

נחמה כזאת נאה בפי משורר מן המוח ולא מן הלב.

בת-שוע (בהשיר “קוצו של יוד”) היא האשה העבריה, אשר משוררנו תאר אותה בתשוקה יתרה ויריק עליה את אוצרות רוחו. נראה נא איך הבין המשורר את נפשה, איך ראה ללבבה. בת-שוע היא יפהפיה. גורדון מעיד עליה, כי –

מִי אֲשֶׁר לֹא רָאָה בַּת חֵפֶר בַּת-שׁוּעַ

לֹא רָאָה מִיָּמָיו אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר.

(כ“ש, ח”ד, דף 9)

אני אומר, המשורר מעיד עליה, כי יפת-תאר היא, יען כי על-פּי ציוריו שהוא מצייר אותה אי-אפשר לדעת זאת אל נכון. מי האיש אשר יברא לו מושג בהיר בנפשו מיפיה של בת-שוע על-פּי התוארים האלה? –

אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת צֵלָע זֹאת נִבְנָתָה; אֵלֶּה הָעֵינַיִם לֻלְאוֹת הַתְּכֵלֶת

וּלְחָיֵי הָרִקְמָה – תּוֹלָע וָצָמֶר; זֶה מִגְדַּל הַשֵּׁן – לוֹ צַוָּאר יִקְרָאוּ.

על פי שן אחת ממלתעות האדם, היה המנתח קוביה עושה את כל שלדו בדיוק. המשורר שהוא אמן מתוה לפנינו קוים אחדים מפני האשה ויפיה, ואנחנו מציירים לנו בדמיוננו את צורתה כמו שהיא ואת טפוסה המיוחד. אבל היש לנו איזה ציור מוחשי מעינים שהן “ללאות התכלת”, מצואר שהוא “מגדל השן”, מלחיים שהן “תולע וצמר”, או הנוכל לשוות בנפשנו גזרתה המיוחדה של בת-שוע, אם גם נדע, כי “אבנים שלמות נבנתה”.

ובת- שוע זאת “לא כברוא כל אדם נבראה”, “כי בבריאת נשיקה מידי יוצרה יצאה”.

וּנְשָמָה זַכָּה הוֹצִיא מִן הָאוֹצָר

וּבְרֶגַע רָצוֹן נְפָחָהּ בְּאַף הַנּוֹצָר.

ולאשת חן זו, סמל הצניעות עלי האדמות, חלק המשורר “כל מדות בנות ציון המצוינות”:

טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת וַחֲרִיצוּת יָדַיִם,

תֹּר אָדָם הַמַּעֲלָה עִם שִׁפְלוּת רוּחַ.

חפר אביה היה נשוא פנים ומחזיק תא הרצין בעיר אילון, “גם שלחן ערוך לנוסעים ומלון”, –

וּבִתּוֹ הַיְחִידָה בְּבֵיתוֹ הָעֲקָרֶת

כִּי אִמָּהּ מֵתָה עָלֶיהָ בִּנְעוּרֶיהָ

“ובחמש עשרה שנה לחיי בת-שוע, מצא לה אביה חתן כלבבו”, את הלל מכפר פרעתון, “נער כשחיף עץ”, –

לוֹ עֵינֵי עֵגֶל, לוֹ פֵּאוֹת כִּזְנָבוֹת,

לוֹ פָּנִים כִּפְנֵי גְּרוֹגֶרֶת רַבִּי צָדוֹק,

אַךְ “עִלּוּי” הוּא, בָּקִי בְּשָׁלֹשׁ בָבוֹת.

ובת-שוע, –

כַּתּוֹלַע הֶאֱדִּימָה יוֹם בּוֹא הַבְּשֹׂרָה

וַתִּדֹּם – וּמִלָּה אֵינֶנָּה דוֹבָרֶת.

“ובשבע עשרה שנה לחיי בת-שוע, השיאה אביה לבחיר לבבו”.

וּבַת-שׁוּע וּבַעֲלָהּ יָשְׁבוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים

וַיּאֹכְלוּ דְּגָן שָׁמַיִם עַל שֻׁלְחַן רַב חֵפֶר:

הִיא הָרְתָה וְיָלְדָה וְהֵינִיקָה בָנִים,

הוּא הִתְפַּלֵּל וְלָמַד וְקָרָא בַּסֵּפֶר.

וככלות שנות-הארוחה ו“מתנות הדרשה באו אל בית הנשה”, תשאל בת-שוע: “מה אחריתנו, הלל?” גם תזכירהו, כי הוא בעל אשה ובנים. אז ילך הלל למדינות הים, בתקותו, כי ימצא שם מקור פרנסתו.

וּבַת- שׂוּעַ מָכְרָה תַּכְשִׁיטֶיהָ בְּצֵאתוֹ

וַתִּפְתַּח לָהּ חֲנוּת וּבֵית מַרְכֹּלֶת

לִמְכֹּור פֹּל וַעֲדָשִׁים גֶּרֶש וָסֹלֶת

משוררנו רואה את מרום קץ אסונה של בת-שוע רק בזה:

כִּי בִּמְקוֹם חַיֵּי עֹשֶׁר הָיוּ חַיֶּיהָ מָרִים,

כִּי רָבְצָה בָּהּ הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר,

כִּי בַעֲלָהּ הֶעָלוּב נָשָׂא אִשָּׁה טֶרֶם

יָכִין לְשִׁבְתּוֹ בַיִת וּלְמַאֲכָלוֹ כָּרֶם.

לחוש חיים מרים כאלה יכולה גם אשה פשוטה מן השוק, שלא נבראה מ“קרן אור”, מ“שחוק צדיק תמים” ו“מריח האביב”? דיה להיות אשה בעלת קבה ואם לשני ילדים, למען הרגש מה אומללה היא במצב כזה. אולם אשה כבת,שוע תהיה אומללה, לו גם יהיה בעלה, איש כהלל, בעל רבבות, לו גם תשב אתו בארמון רוזנים, יען כי היא תתאוה לדעת, לחיים – ואָין; יען כי שתי נפשות כאלה, כבת-שוע והלל אינן יכולות להיות מאושרות בברית נישואיהן. הקוץ שבנשואים האלה הוא לא חסר- הפרנסה והכלכלה, כי-אם חסר נשמת החיים ותמציתם.

בת-שוע והלל! בהרכבה מוזרה כזאת; פגישת שתי תכונות ורוחות רחוקות זו מזו כאלה, התנגשות שני בעלי מזג נבדל כמוהם, – מה רב החומר אשר יתנו לנפש החושב, ומה רחבה היריעה ומה דקה המסכת אשר יפרשו לפני דמיון המשורר האמתי! שלש שנים ישבו בת-שוע והלל יחד. בשנים האלה היו, בלי ספק, רגעי התנגדות ואיבה במדה ידועה, וגם רגעי התקרבות והתלכדות, אם אמתית או מדומית; בשנים האלה היו, לנכון, רגעי מלחמה גלויה או נסתרה וגם שעות רחמים רצון, בהן היו געגועים כמוסים וגם יאוש מר, דמעות בסתר וגם תקוה חרישית; בשלש שנים האלה היו עתות הכנעת הלב והתבטלות הרצון ועתות תביעות-הלב והתגברות הרצון. בשלש שנים האלה היו בת-שוע והלל גם לאב ולאם לשני ילדים. רגשות האב והאם בלב שניהם, רגשי ההשתתפות בצער הנולדים ובשעשועיהם, מביאים בהכרח, כחק טבעי, שנויים, חליפות ותמורות בלבות שניהם; התהום העמוק, המפריד בין בת-שוע והלל, הולך ונסתם מעט מעט, התנגשות רוחותיהם ותכונותיהם הולכת ונחלשת מצד אחד, ומצד השני היא הולכת ומתגברת. הן גם צבע קירות החדר, אשר אנו יושבים בו שלש שנים, הן גם מראה ענני השמים החולפים וגם שיחה בטלה עוברת, – עושים רושמים ידועים, בידיעתנו ושלא בידיעתנו, על נפשנו וכחותיה השונים, ואיך זה יצויר, כי שני אנשים חיים וצעירים, ובפרט בעל ואשתו, ישבו שלש שנים יחד ולא יפעלו זה על זה ולא יתפעלו זה מזה כלל? דבר זה הוא בלתי אפשר במציאות. אולם גורדון רואה בכל שלש השנים שישבו בת-שוע ובעלה יחד רק כי היא “הרתה וילדה והניקה בנים”, והוא התפלל ולמד וקרא בספר", וגם ברמז דק לא ירמוז לנו משוררנו על חייהם הפנימים של הנשואים האלה. הן גם הפרוש, עץ היבש, היה מתגנב לראות את בת-שוע, “כי גם לו בסתר נפש חומדת”, ואיך זה יוכל היות, כי הלל לא נתפעלה נפשו ולא נעשו בה שנויים בכל משך היותו וחיותו עם בת-שוע, אשר היתה “תר האדם המעלה”? יודעים אנחנו מספרי-המסעות, כי הנשים בנות השבטים הפראים, העומדים על מדרגת ההתפתחות היותר נמוכה, גם הן משנות טעמן המוסרי לטוב, גם שכלן מתפתח, אם תחיינה שנים אחדות עם בני האירופּאים ותלדנה להם בנים. והלל הן לא היה פרא-אדם. מי שהוא בטבעו פרא-אדם לא יהיה “עלוי”, וגם איש חסר-דעה לא היה. איש מדור העבר, שהלך למדינות הים לבקש את ההצלחה, לא יוכל היות חסר-דעה. המשוררים הגדולים חודרים גם להעולם הפנימי של העור, החרש והאלם, ומוצאים שם עולם מלא; גם בתוך הפועלים, החופרים בהרים ובעמקים, אשר רוב חייהם עוברים בכליות האדמה ולא יראו אור השמש, ולפעמים הם רעבים גם ללחם, – גם בתוכם ימצאו המשוררים האמתים חיי הנפש והלב: אהבה משנאה, יאוש ותקוה, חפץ ורצון, געגועים ותשוקות. מקס מילר מספר, כי כאשר העתיקו את ספר הברית החדשה לאחת הלשונות של שבטי הפראים, חסרה להמתרגמים המלה “אהבה” באותה הלשון. אבל התיירים מצאו גם בשבט ההוא את רגשי האהבה עצמם; ומשוררנו לא מצא בחיי בת-שוע, בעלת “הנשמה הזכה”, “הנפש החיה”, אשר “כל מדות בנות ציון המצוינות” כללוה, – לא מצא בחייה עם בעלה, רק כי “הרתה וילדה והניקה בנים” והוא “התפלל ולמד וקרא בספר”. הטרגדיה בחיי בת-שוע ובעלה נגלתה לפני המשורר רק בשנה הרביעית אחרי חתונתם, אז כאשר –

פָּסַק הַמָּן, וְאֹכְלָיו הִבִּיטוּ

מִסְּבִיבָם וַיִּהְיוּ לִנְצִיבֵי אֶבֶן:

מַה-יֹּאכְלוּ הֵם? מַה לִּילָדֵימוֹ יוֹשִׁיטוּ?

הלל הלך למדינות הים לבקש את ההצלחה. “בשנה הראשונה עוד הריץ לפעמים אגרות אהבה ומכתבים נמלצים, עתה חדלו אמריו”. עברו שנתים ומהלל אין קול ואין קשב, ובת-שוע “עוד עיניה כלות, לבה נגוע; וכבר קורא לה שם חדש בשער, “העגונה” יקראו לה זקן ונער”. ובין כה וכה “ואילון הקיצה לחיים חדשים”; החלו לבנות בה מסלת הברזל, ולרגלי המלאכה הזאת באו לאילון סוללים, חרשים, ו“פאבי המפקח על בנין המסלה”. ופאבי הוא אלמן בלי בנים, “וימי חייו שלשים ושתים שנה”. ואלמן זה הוא, – נאמר דרך-אגב, – ככל יצורי יל“ג, איש בלי פרצוף רוחני מיוחד; הוא סתם “משכיל בכל דרכיו”; “באמונת רוח ובלשון למודים הפיק מאת כל יודעיו רצון וידידות”, ככל אלה האנשים, אשר אין להם מגמה ידועה ותכונה קבועה, שרוח כל הבריות נוחה מהם, והמה מפיקים רצון מאת כל רואיהם. משוררנו מעיד על פאבי, כי דעתו רחבה ונפשו “נפש ברכה”. בקצור, הוא בחור נאה, חתן מצוין, והחתן דנן עוסק כל היום במלאכתו, וגם “בנוחו לא יבלה עתו בהבל, כי יהגה בספרים יכתוב ויחבר”? המשורר אינו אומר לנו באיזה מין ספרים קורא פאבי, מה הוא כותב ומחבר, למען נדע מה טיבו והלך-רוחו, מה חפצו ומגמתו. אם יציין המשורר את גבורו לפני בן-יפת ויאמר, כי המדובר “הוגה בספרים, כותב ומחבר”, לא יגיד לו בזה מאומה, כי יש ספרים וספרים, ויש מחבר ומחבר. והנה פאבי זה יושב בבית, אשר הוא נוכח חנות בת-שוע; ובהיותו רגיל לעמוד על-יד החלון הפתוח ולהשגיח אל העוברים “ברחוב הקרת”, ראה גם את בת-שוע יפת-המראה ורכת-השנים. ראה “כי בבוא איש לקנות תצהיל לו פנים, ובצאתו יקבצו פארור, יתנו עצבת”; ראה, כי היפה-פיה הזאת משגחת ברחמים גדולים אל ילדיה “ודמעות נגרות מריסי עיניה”, וישאל: מי זאת האשה ההגונה? ויענוהו: “היא בת-שוע העגונה”. ויאמר פאבי לראותה ולדעת חייה, “על כן בא בחנותה למקנה ולקנין”, ומתוך דבריו אתה “הבין, כי אבן חן לפניו מגוללה ברפש”; ו”בלילה ההוא שנת פאבי נדדה, ויתהפך מצד אל צד על משכבו, כי תמונת העגונה נגדו עמדה". גם “שנת בת-שוע נגזלה הפעם”. הכל כנהוג ומקובל בספורי-אהבה מהמין הידוע, גם בלי כל שנוי בנוסח. “ויוסף פאבי לבוא לעתים מזמנות בחנות בת-שוע בראותו כין איש אָין; ויקנה לבה בחכו הטוב מיין”. ובת-שוע, סמל הצניעות, ספרה לפאבי “בהתגלות לבה את רוע מעמדה זה כשנתים; כי בעלה, אשר נשאה בעודה באבה, עזבה בחסר כל וילדיה השנים, ועל דעת הקהל נמצא אישה כעת בעיר ליברפּול”. בהשתדלות פאבי תפשו את הלל, שהיה לרוכל המחזר בעירות, בכף, ויאות לתת לאשתו ספר כריתות בעד חמש מאות כסף. פאבי לא ספר מאומה לבת-שוע וישלח את הכסף הדרוש, וכעבור חדש ימים קבל פאבי ידיעה מליברפּול, כי הלל כתב “גט פּטורין לאשתו כדין וכהלכה”.

עתה בא פאבי אל בת-שוע שמח ויבשרה “כי קרוב יום גאולתה”. על זה יאמר המשורר:

וּמְשׂוֹשׂ לֵב “הָעֲגוּנָה” מִי זֶה יְשׂוֹחֵחַ!

עד כמה לא ידע משוררנו את מסתרי לב האשה העבריה, אם ברגע כזה, שנתבשרה בת-שוע פתאם, כי בעלה כתב לה גט פטורין, – אם ברגע כזה יראה רק את משוש לבה. בת-שוע לא התיחסה בקרירות-רוח אל הלל. בכליון עינים היתה מצפה דרך בית הרצים: “מתי יבוא מכתב ובשורה מהלל?!” וגם הוא כתב לה בשנה הראשונה “אגרות אהבה ומכתבים נמלצים”. וכעבור שתי שנים אחרי לכתו למדינות הים יאמר המשורר: “עוד עיניה כלות, לבה נגוע”. היוכל היות, כי ברגע זה, בהודע לה פתאום, שבעלה, אבי ילדיה אשר כל-כך אהבתם, כתב לה גט פטורין, – כי ברגע הזה תשמח לאין-קץ; תשמח, ורק – תשמח!? בת-שוע, “הנשמה הזכה”, אשר “כל מדות בנות ציון המצוינות” כללו את נפשה, – היא היתה צריכה ברגע כזה להכלם עד היסוד ולהצטער על בעלה, אשר שלח לה גט פטורין ויפרד מעליה ומעל ילדיה לנצח בעד כסף. אָשרה ושמחתה של בת-שוע, – יספר המשורר, –עוד התגברו בכרוע פאבי פתאום לפניה ברך, ובקול יונים יוצא מעמקי הנפש התחנן לה: “בת-שוע יקרת הערך, היי נא לי לאשה בצאתך לחפש!” – גם כריעה ברכים, גם קול יונים, הכל כמו שכתוב בשירי-אהבים ממש. ומה ידבר פאבי בעמדו על ברכיו? לא על אהבתו ידבר, לא את רגשות נפשו ישפוך לפניה, כי-אם, –

כָּל יָמַיִךְ רֵישׁ וּמְרֹרִים תִּשְׂבָּעִי

וּבְחֵיקִי כָּרָאוּי לָךְ אָשְׁרֵך תִּמְצָאִי.

הוא מספר לה, כי עד הנה היתה עניה ועתה יצליחנה. פאבי מבאר לבת-שוע, כי עסק טוב והגון הוא מציע לפניה, ועל שיחה עסקנית כזו יאמר משוררנו, “שפת הנשמות”, “לשון האהבה היא”. לחנם הטריח משוררנו את האדון המפקח על בנין המסלה לעמוד על ברכיו ולדבר דברים, אשר היה יכול לאמר גם בעמדו על רגליו ובשתותו כוס תה. על דברי פאבי אלה עונה בת-שוע בחבה: “אמתך אני, פאבי! – ותשקהו”. גם אשה פשוטה, אחת מן השוק, היתה אומרת ועושה כזאת לאיש עשיר וצעיר לימים, אשר יאבה לקחתה לאשה ולחלק אתה את הונו.

היוכל היות, כי אשה כשרה וצנועה כבת-שוע תשק, טרם שנתגרשה מבעלה, לאיש זר, גם אם אהבתה אליו עזה ממות, ולא ייסרוה כליותיה; תשק ולא תרתע לאחוריה בבהלה וחרדה; תשק לאיש זר לה, על פי הדת, בפעם הראשונה, ופניה לא יחורו, וזכרון בעלה, ילדיה ומושגי חנוכה לא יעלו על לבה?

“ובין כה נמצא כתוב בכתבי העתים”, כי האניה, אשר בה ירד הלל, טובעה בים עם כל היורדים בה. “שמעה בת-שוע ותרד בדמעות על אישה האומלל, כי קומט פתע, ובלב נמס הודתה לאל המושעות, על החישו בעתה לה פדות וישע”. בכיה זו והודיה זאת הבאות כאחת אינן מתאימות כלל לנשמה זכה, “אשר ברגע רצון נפחה – היוצר – באף הנוצר”. בת-ציון מצוינת, אם תודע לה, כי בעלה, – אם גם לא אהבה אותו ככתוב בספורי אהבים, – קומט פתע, לא תמהר להודות לאל המושעות על כי החיש בעתה לה פדות וישע.

שמחה בת-שוע היתה עדי רגע. הרב פסל את הגט על כי “השם הלל כתוב בו בלי יוד”. כשמוע זאת בת-שוע “נפלה לארץ – מתה או מתעלפת”. שמע פאבי, כי נפסל הגט, “ויתעבר, שניו חרק, אך החריש”, וילך לדרכו. וגם בת-שוע, כעבור שלשה חדשים ירדה מן המטה,:אשר עלתה עליה ביום נפסל גטה“. אולם “בחלותה חנותה מאפס יד נסגרה”, ובת-שוע מבקשת לה עתה פרנסה אחרת, ובעודה מבקשת הביאו לה אגרת” מפאבי, ובאגרתו הוא אומר לה: “וכל צרכך בסתר ינתן על חשבוני”, בנתנו טעם לדבריו:

כִּי רַק אָז אַרְגִּיעַ, רַק אָז אֶמְצָא אֹשֶׁר,

בְּדַעְתִּי כּי נִסְתַּרְתְּ אַתְּ מֵעֹנִי וָחֹסֶר.

האדון המפקח על המסלה, אשר היה לדברי המשורר “משכיל בכל דרכיו”, לא הבין לרוח בת-שוע יותר מהלל בעל “עיני העגל”. פאבי חשב, כי ירפא את שבר אשת-חן זאת, המתאוה לחיים ואהבה, בתמיכה חדשית אשר יתן לה על “חשבונו”; ובמחיר מצער כזה רצה למצוא אושר. אך בת-שוע השיבה פניו ריקים, באמרה:

לֹא, פַּאבִּי, לֹא אֶקַח חוּט וּשׂרוֹך נָעַל

בְּזֵעַת אַפִּי אֹכַל לֶחֶם כָּל עוֹד בִּי כֹחַ

וּמִידֵי זָר מַתְּנַת חִנָּם לֹא אֶקַח לָקֹחַ.

ובת-שוע היתה עתה לאחת “העבריות העניות המוכרות כל מזון”, הבאות אל תחנת מסלת הברזל בעת “חנות המרכבה”. המשורר מתאר לפנינו את האומללה במצבה עתה, והציור נעלה ונפלא, מרגיז נפש וחודר לבבות; רק קוים אחדים התוה המשורר והתמונה איומה וקורעת-לב:

יְפַת תּוֹאַר מְנֻוֶּלֶת לוֹבֶשֶׁת סְחָבוֹת,

שְׂעָרָהּ הָפַך לָבָן אַף כִּי זְקֵנָה אֵינֶנָּה,

קוֹמָתָהּ כְּפוּפָה, עֵינֶיהָ צָבוֹת,

וַעֲרוּמִים וִיחֵפִים מִשְׁנֵי צִדֶּיהָ

יֹאחֲזוּ בִּכְנַף בִּגְדָהּ שְׁנֵי יְלָדֶיהָ.

רק מת גמור ומוחלט לא יתפעל ולא יפעול על החיים. ומה אנו רואים בבת-שוע? נתנו לה את הלל מפרעתון לאיש – ותקח. הוא התפלל, והיא הרתה, ילדה והניקה. בעלה הולך למדינות הים, מבלי אשר התנגדה ומבלי אשר הסכימה לזה ברצונה הטוב, ובצאתו מכרה תכשיטיה ותפתח לה חנות; בא אליה איש משכיל, נפל לפניה על ברכיו – ותשקהו ותאמר לו: אמתך אני! פסלו את גטה, ותפל לארץ מתה או מתעלפת; נסגרה חנותה מחסרון כסף, ותהיה למוכרת תפוחים רקובים. הזאת היא אשה עבריה? היש בה נטף חיים אחד? ובת-שוע הלא הצטיינה “בחריצות ידים” –

וּבִלְשׁוֹן עַם וָעָם צַחוֹת דּוֹבָרֶת

וּכְצֹרֶךְ הַשָׁעָה וּכְכָל חֻקּוֹת “הַמָּדָה”

אוֹרֶגֶת רוֹקֶמֶת, טָוָה, תּוֹפָרֶת.

ואשה כזאת לא נסתה מעולם ללחום עם המקרים! ומי כהאשה העבריה מלומדת, מלחמת החיים!

נקודת- הכובד של השיר “קוצו של יוד” ותמציתו אנו מוצאים בדברי בת-שוע האחרונים:

הֵן כִּשְׁרוֹנוֹת טֹבִים חַנִַנִי צוּרִי שַׁדָּי,

גַּם הַהַצְלָחָה לִי פַּעַם פָּנִים הִצְהִילָה,

כִּמְעַט הָיִיתִי בְּכָל טוֹב אֲנִי וִילָדָי

וְכִנְשֵׁי הַתַּעֲנֻגּוֹת חָיִיתִי גַּם אָנִי –

אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוֹד הוּא הֲרָגָנִי.

משוררנו רואה את גורלה המר של בת-שוע בזה: ההצלחה האירה לה פעם פניה, איש משכיל ועשיר התודע אליה ויאהבנה ויהי נכון לחלק עמה הונו וממונו; רק פשע אחד היה בינה ובין אשרה: לחיות כאחת “מנשי התענוגות”. עוד מעט והיתה יכולה גם היא להיות אחת “מפרות הבשן”; עוד מעט והיתה יכולה גם היא להיות הגבירה בבית פאבי, אשר “החליט לכונן במערכי תהלות” (מי יתרגם לנו פסוק זה כצורתו? איזה טעם יש פה ללשון הפיוט: לכונן בית “במערכי תהלות”?); ואם בהיותה אשת הלל היתה לובשת סדין שש על שלמת משי ו“עיר זהב ופנינים על חלקת צוארה”, כמה תכשיטים ועדיים קותה להעמיד עליה אם תהיה אשת הגביר בעיר הממלכה; רק פשע אחד היה בינה ובין ההצלחה הגדולה הזאת, ופתע לפתאום, אהה, התפוצץ מגדל אשרה: קוצו של יוד הרגה.

בהיות בת-שוע, סמל הצניעות, הטהרה והפרישות, המתאוה לדעת ולחיים, משרתת בבית-מלון אביה להסגנים לעוברים ושבים, לא הרגיש המשורר כלל בצרתה ובאסונה; אדרבה, המשורר שמח להשמיע, כי הסגנים גם הם פה אחד יעידו: “כי אין בארץ אשת יפת-תואר כיהודיה בת מחזיק בית-הדואר”!…

ג.

גם בהשיר “שומרת יבם” חפץ גורדון לתאר אשה עבריה אומללה. הוא חפץ לתאר, אבל התאר? – זאת נראה מיד. המשורר מספּר, כי יונה בן הושע, “איש צעיר לימים, חולה גוע, ולמראשותי החולה אשה יושבת”

כִּפְסִיל אֶבֶן שַׁיִשׁ סֵמֶל הָעַצָּבֶת

יָפָה וַעֲדִינָה בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם

פָּנֶיהָ כַּשִּׂיד, כַּדָּם הָעֵינַיִם

נַפְשָהּ הַמָּרָה מִתְעַטֶּפֶת בִּיגוֹנָה –

הִיא אֵשֶׁת הַמֵּת וּשְׁמָהּ אַף הִיא יוֹנָה. ⁵

הרופאים אמרו נואש לחיי בעלה, שהיה בן יחיד לאביו ולאמו, והוא הולך למות בעודנו באבו. המשורר מספר לנו, כי לא בפעם הראשונה רואה הוא “יונת אלם” זאת, כי עוד בפעם אחרת ראה אותה, ביום חתונתה, זה שלש שנים, וגם אז היתה נאלמה ותּסתּיר פּניה. הזווג הזה עלה יפה – כפי עדותו של גורדון, “וידמו לבני-אלים… וירקדו כאילים”, הכל כאשר ידרוש צלצל החרוזים, אבל גם מליצת הכתוב לא נשכחה:

כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה לָכֶם כַּף מָחָאוּ

הַכּוֹכָבִים בִמְסִלּוֹתָם בַּמָּחוֹל יָצָאוּ

וּבְנֵי אֱלֹהִים הֵרִיעוּ אַף שָׁרוּ,

סוף דבר, הזווג היה מאושר עד מאד. “כשני בני יונה בארובתם ישבו”, “וירוו דודים ויתעלסו באהבים”; והנאהבים והנעימים האלה ישבו שלש שנים סמוכים לשלחן אביהם. אך גם ב“כוס אושר זה היה נטף מר”, כאשר יאהבו המליצים לדבר. ליונה לא היה פרי-בטן. “ולבעבור הרעימה פקד (אלהים) את חמותה ויתן לזקניה לה ילד קטן”; והנה נחלה יונה בן הושא במחלה ממארת, ויונה העדינה,זה שבעה שבועות תשמור על בעלה, לא ידעה מנוח יומם ולילה, לא לחם חמדות, לא שנה ראתה" –

כִּי בַת-יִשְׂרָאֵל הִיא יוֹדַעַת חוֹבָתָהּ!

המשורר מבאר ומטעים ליונה הנוגה את עצבה ואומר לה: “אַתּ עתידה להיות אלמנה באבּך, –אלמנה צעירה, –יבמה שומרת”. ולמען קדם את הרעה נועצו הוריה, כי יתן הגוע ספר כריתות לבתם, אולם איש לא ערב לבו לאמר:

שַׁלַּח אֶת אִשְׁתְּךָ אֲהוּבָתְךָ

כִּי מֵת אַתָּה, לֹא תָקוּם מִמִּטָּתְךָ!

ובראות אמו של הגוע, כי אין איש אשר ידבר את בנה ההולך למות על אדות שלוחי אשתו, מצאה היא שעת הכושר לדבר את בנה בבקר אשר התודה “ויבן כי קרוב יום מותו”. ויונה הגוע נאות לתת גט לאשתו. אז מהר אבי החולה כ“בעל- כנפים” “להבהיל הסופר עם עדיו השנים”, וכאשר היה הכל מוכן ומזומן לסדור הגט, גם להם השטן ממקום אחר, “בתמונת רב-משכיל לטרף משחר”. הרב המשכיל “דרש בעד סדור הגט מאתים זוזים”; הורי הגוע מתחננים להרב, כי יקח החצי, יען כי זה שנים רבות ירדו מטה מטה “ואת יתר הבז אכלו הרופאים עתה”, וגם אם יקחו את כל הון ביתם לא ימצאו מאתים זוזים, אבל “לשוא הוסיפו העשוקים חלות פני הרב, לשוא התרפסו וירבו עליו רעים”, כי הרב “לא גרע אף פרוטה מן הסך הרב”; ובעוד שהורי החולה, שהתרוששו, עושים הנה והנה –

לְפַיֵּס אֶת רַבָּם גַּם לִקְבּוֹץ הַכָּסֶף,

לֹא חִכָּה הַחֹלֶה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף.

כל השיר עושה רושם כאילו הוא עשוי ומחובר בכונה מיוחדת בשביל הסוף, למען יוכל המשורר לסיים:

צַר רַבִּי וּמוֹרִי, צַר לִי עָלֶיךָ,

נַחֲלָה מַכָּתְךָ, אֵין גֵּהָהּ לְשִׁבְרֶךָ

הֵן הִיא לֹא לְעוֹלָם תְּהִי יְבָמָה שׁוֹמֶרֶת,

אַךְ לְךָ מִי יָשִׁיב הַשְּקָלִים הָעֲשֶׂרֶת?!

המשורר חפץ לתאר “שומרת יבם”, כאשר יעיד שם השיר. ומה אנחנו רואים? אנחנו רואים רק צל צלה של יונה העצובה, אך כל תמונה, כל נפש חיה לא נראה. המשורר ראה את יונה בפעם הראשונה כשעמדה “תחת החופה כשושנת אדרת” (?), את פניה לא ראה וגם ללבה לא ראה. לכן אין אנו יודעים אשה זו מה היא, מה תכונתה, מה סגולות נפשה ורוחה. המשורר אומר, כי היא “יונת אלם”, אבל הכנוי הזה לא יגיד לנו מאומה. אף כי חכמי העופות כבר תארו לנו בפרוטרוט את אָרחן ורבען של היונות, תכונתן וטבען, בכל זאת מגלים החוקים עד-היום סגולות חדשות ביונותיהן, אשר אליהן יתבוננו, ולא כהרי זו כהרי זו. או הנחשוב לסגולתה המיוחדת, כי עמדה תחת החופה כשושנת אדרת? אבל יש שושנה ויש שושנה. שלש שנים עברו מיום חתונת הזוג הזה, ובכל שלש השנים האלה “ישבו כשני בני יונה בארובתם”. את חיי בני היונה יודעים אנחנו, אמנם מספורי חוקרי הטבע, אבל הכן יהיו בני האדם שלש שנים? והנה פתאום נחלה יונה בן הושע, ואשתו יושבת שבעה שבועות למראשותיו ולא תדע מנוח יומם ולילה, לא תאכל לחמה ולא תראה שנה בעיניה, לא יען כי תאהב את בעלה, לא יען כי נפשה קשורה בנפשו, לא יען כי אהוב לבה ומחמד נפשה גוע לעיניה, כי-אם יען “בת ישראל היא יודעת חובתה”. היא בת ישראל סתם; העושה את חובתה לבעלה; ובת-ישראל זאת, היושבת למראשותי בעלה הגוע, “ופניה כשיד, כדם העינים”, אין אנחנו יודעים רגשות לבבה ורעיוני רוחה. ולולא המשורר, שהגיד לנו סבת עצבה, –יען כי היא עתידה להיות “אלמנה צרורה, יבמה שומרת” – לולא זאת היינו אומרים, כי יונה יושבת קדרנית בחמת רוח“, יען כי אהוב לבה גוע לעיניה, וגם זאת לבד סבה מספּקת. הידע גורדון את לבה האשה בכלל ואת העבריה בפרט, אם בשעה שהורי יונה והורי בעלה עושים כה וכה לקחת מהחולה גט-פּטורין, ובשעה שהמה מתוכחים את הרב, –אם בשעה טרגית כזו אין האומללה עושה או אומרת דבר, אין היא מתנגדת אף נגוד קל לכל המשא-ומתּן הזה. אלו היתה יונה נפש חיה ומרגשת, אז בודאי היתה סובלת ומצטערת במצבה זה עוד הרבה יתר מאַפּוטרופסות הוריה והורי בעלה, אשר אמרו לקדם הרעה ולמרר את חיי הגוע האחרונים ולהעמיק את הפצע גם בלבה. גורדון חפץ לעורר רחמים בלב הקוראים אל ה”שומרת יבם", אבל איך נשתתף בצרת אחותנו זאת, אם כל אות חיים, אם כל רגש אנושי, חפשי וטבעי אין בה? בכל השיר לא שמענו מפיה אף מלה אחת, לא ראינו בה אף אות תנועה. כצל היא יושבת למראשותי החולה, יען כי “בת-ישראל היא, יודעת חובתה”, הוריה נועצים איך לקדם את הרעה, בעלה אומר ודוי, כי הבין, שקרוב יום מותו, אמו מדברת על לבו, כי ישלח את אשתו, אביו הביא את הסופר, גם עדים שנים, הרב המשכיל עומד ודורש בעד סדור הגט מאתים זוזים, – והאומללה, מה מעשיה בשעה זו? איה? מה תהגה רוחה? היא כמו איננה, המשורר כמו שכחה, פניה לא יראו עוד בכל השיר. כל השיר הזה לא נברא אלא בשביל הלעג, שהמשורר לועג להרב המשכיל. אָמנם רב משכיל כזה, הדורש מהורים עניים שקראוהו לסדר גט לכלתם, בשעה שבנם הגוסס מוטל לפניהם, – הדורש דוקא מאתים זוזים, ולשוא כל תחנה, כל התרפּסות וכל מליצת רע, רב כזה הוא חזיון יקר עד מאד גם בין הרבנים המשכילים מדור העבר, שיצאו מבית-ספר הרבנים. אבל החדוד נאה, ההלצה מתובלה בפלפּלא חריפתא, – ולזה יקראו קוראינו בשם שירה נאדרה.

בדורות הבינים היו כותבים גם ספרי חשבון והנדסה על דרך השיר בחרוזים; רבי מנדל מאָהר כתב את ספרו על תרי“ג המצוות בחרוזים, וגם בימינו נמצא אשכנזי אחד מלומד דת ודין, אשר כתב את ספר העונשים של האזרחים במשקל ובחרוזים על-פּי כל חקי מלאכת השיר. אבל לא יעלה על דעת איש יודע ספר לחשוב חרזנים כאלה למשוררים, כמו שלא יעלה על דעתם לחשבו את העושה שלטים בששר וסממנים לצייר חכם-חרשים. ואנחנו, אף שיש לנו טביעת-עין להבדיל בין סחורה טובה למזויפה, אין לנו כל הרגשה נאמנה להבדיל בין רגש אמתי, הנובע ממקור הלהב ומעומק הנפש, לרגש עשוי, היוצא מצרופי המלים. ולכן יש עוד כיום צורך להוכיח, כי שיר כ”שומרת יבם" הוא רק – מליצה והלצה בחרוזים.

בשירו “אשקא דריספק” מתאר גורדון אשה המונית, את שרה, אשת אליפלט, בעל העגלה. שרה היא טוב לב, עקרת הבית, אוהבת מאד את ילדיה ובכלל אשה כשרה ויראת אלהים; ואליפלט גם הוא, –

יוֹמָם וָלַיִל עָבַד עֲבֹדַת פֶּרֶךְ,

גַּם נַפְשׁוֹ גַּם סוּסָיו עִנָּה בַּדֶּרֶךְ,

גם הוא אוהב את ביתו ואת ילדיו, אשר ישבו מסביב לשלחנו “כשתילי זיתים”. אולם לפעמים ישתה כוס יין יתר מעט על המדה, אז יפריע את שלום ביתו: ירים ידו על אשתו ויטיל עליה אימה; אבל היא הסכינה עם גורלה בחיים, ועולמם היה כמנהגו נוהג. ויבוא חג הפּסח, ובבית אליפלט “הכל נעשה יפה: יינו יתאַדם, מצותיו מעשה אופה, כל זויות הבית נקיות וטהורות, נרות המערכה יאירו במנורות, ילדיו לשלחן מסביב כשתילי זית”; והנה פתאום בא שטן: שרה מצאה במרק, אשר הכינה לליל הסדר, גרגיר שעורים. “לשמועה הזאת אחזתם חרדה; לבם מת ובשרם סמר מפחד, ומידי אליפלט נפלה ההגדה”. שרה שמה את מעילה עליה ותחפוץ ללכת אל בית המורה-הוראה; אבל בעלה גער בה בזעם: “הנה כל היום כחמור פרך עמלתי ומאום לא טעמתי, לחם לא אכלתי, גם הילדים ירעבו ויבקשו אכל, עתה יחמיץ הרב את אָכלנו ומה נאכל גם נחנו גם טפּנו?” – ושרה, אשר יראה מפני תנופת יד אישה, גם “חסה על עולליה אשר אהבה”, לכן “בידים רועדות ובלב יחיל בקרב הגישה למו ארוחת הערב. אליפלט וילדיו אכלו וישבעו, והיא ישבה מנגד צמה, רעבה, ובמרק הפגול ידיה לא נגעו”. ובכן שבת משוש חגם, ושבר על שבר בא, כי ביום המחרת נמצא בקדרה עוד גרגר שעורים אחר; ו“כובד שתי שעורים נלאתה שרה האומללה לשאת עליה”, לכן מהרה לבית המורה-הוראה לשאול שאלתה עוד “טרם יבוא אישה מבית-הכנסת”. והרב החמיץ את האוכל ואת הכלים. שרה נשארה בבית הרב כהלומת-רעם ולא חפצה לשוב לביתה, באמרה: “מה אאכיל כיום לילדי הרכים? ומה אענה אל אישי כי ישאלני? לא אצא מזה, ממקומי לא אמוש, פן יפקוד עלי אישי ויהלמני, כי כן העיד בי ויוכח אמש”. וישלח הרב שני שמשים וישימו את אליפלט “בחצר המטרה” (?), ובצאתו לחפשי הכה את אשתו כאשר אמר, –

מִן הַפֶּסַח הַהוּא לֹא חָדְלוּ שָׁמָּה

מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וּתְשׁוּאוֹת מִלְחָמָה

מַכּוֹת וּמַהֲלוּמוֹת

וּמְבוּכוֹת וּמְהוּמוֹת

וּשְׁלוֹם הַבַּיִת

הָיָה שָׁמִיר שַׁיִת,

וּבָאַחֲרוֹנָה נָתַן לָהּ סֵפֶר כְּרִיתּות

וַיְּשַלְּחֶהָ מִבֵּיתוֹ לִצְמִתוּת.

וביום תשעה באב, כאשר קראה המגדת את סדר הקינות בעזרת הנשים, "זכרה שרה בימי עניה ומרודיה את עשרה מלפנים, את אישה וילדיה ושתי השעורים שלא היה להן היתר, ותּבך תמרורים ותקרא: אל אלהי אבי.–

“אַשַּׂקָּא דְּרִסְפַּק חָרִיב בֶּתֵּיר”

וּשְׁנֵי גַּרְעִינֵי שְׂעוֹרִים הֶחְרִיבוּ נָוִי!

אליפלט בעל העגלה, איש גס ויהודי כשר, העובד עבודת פרך יומם וליל למען יפרנס אשתו וילדיו, אשר יאהבם, ושרה אשה פשוטה והמונית, אם אוהבת, חרוצה בעמל כפיה, אשה כשרה, הנכנעת לפני בעלה, ויראה וחרדה מפני כל איסור קל, –הא לכם מסכת לרקום עליה תמונות וציורים מחיי ההמון העברי: מלחמת-קיום קשה. ובתוך המלחמה מעט שכרות ובם מעט חגיגה שאננה, צעקות ויללות על הסוסים ואותות חבה ורצון לילדים, ובבית, בין הבעל ואשתו, ריב ומדון וגם פיוס ופצוי, מהלומות וגם נשיקות, ההכנעה והבטול בפני חקי הדת, ולנגדם צרכי יום יום ותביעות החיים, בערות וגסות ומנהגים קדומים, פּרזה יבשה וקרה, אך לפעמים גם מעט שירת החיים. וגורדון רואה את כל אסון שרה רק בפסק-דינו של המורה-הוראה; הוא רואה רק “מכות והלומות, מבוכות ומהומות”, כאילו רק הן ממלאות את כל חייהם, כאילו באמת כל הבית של האנשים הפשוטים האלה לא נחרב אלא בשביל שני גרעיני שעורים. מה צר המבט ומה דל הרגש! משוררנו לא תאר לפנינו את שרה כנפש חיה, כי-אם בראה כגולם, למען תגיד את הדברים המחודדים אשר שם בפיה בסוף השיר. הקורא האוהב את הסגנון התלמודי יתענג, אמנם, על העוקץ שבסוף השיר, אבל אמת, לא אמת החיים ולא אמת פיוטית, אין בו.

בת-שוע נגזרה מיד הרב הגאון, יונה נגזרה מידי הרב המשכיל ושרה מידי המורה-הוראה, – כאלו כל אסון העבריה יבוא לה רק מידי הרבנים, בעוד שגם הרבנים בעצמם הם תולדות חיינו המיוחדים. משוררנו אינו רואה ואינו מרגיש את ההפכים והנגודים המונחים בטבע הנשואים עצמם. משוררנו אינו רואה את מצב האשה החמרי והרוחני בחברת בני האדם בכלל, על כן יאמר:

הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת

לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה.

(קוצו של יוד)

גם אם מצב העבריה הכלכלי והמוסרי בפרט לא ראה, או לא חפץ לראות, או ראה ולא הבין מה הוא רואה, על-כן יתלה את עיקר קלקלת חייה ואת הוותה ושברה בתקנות הגטין בישראל. בת-שוע היתה אומללה כל ימיה, יען כי נפסל גטה, יונה – יען כי לא הספיקו לתת לה גט, ושרה – יעל כי נתנו לה גט. מה שנוגע לתקנות הגטין בעצמן, ירימו אותן טוב המחוקקים בארצות הנאורות על נס ויקחון להן למופת. ומה שנוגע להחמיר, או מצד תאותם לבצוע בצע, הנה יעלה מספר ויכבד משאם בערכותיהם ובתי-דיניהם, ותכונת המעצורים של האחרונים עוד יותר רעה.

בני דורנו מחשבותיהם יותר עמוקות, דעותיהם יותר רחבות, הרגשתם יותר דקה וחדה, אופק הסתכלותם יותר גבוה, מבטם יותר חודר ונוקב עד תהום הדברים, שהם מתבוננים אליהם, לכן אין הם יכולים למצוא טעם בשירה, אשר אין בה רגשות עמוקים ואמתים, רעיונות נעלים ונשגבים, או תמונות וציורים מרהיבי עין ומרוממי נפש, – אם גם מליצתה נעימה ונאוה. בני דורנו דורשים, ובצדק, מהמשורר, כי השקפתו תהיה יותר רחבה ועמוקה והרגשתו יותר ברורה ושלמה משלהם. גדולי המשוררים בכל עם ועם היו בשיריהם כמבשרי תקופה חדשה בעולם המחשבה או הרגש או גם בעולם המעשה. מה שהוכיחו אחרי-כן החכמים והחוקרים במחקריהם ועל-ידי נסיונותיהם ובחינותיהם, – הרגישו פעמים רבות זמן רב לפניהם המשוררים האמתים בחושם הדק וצפו “ברוח קדשם”. ומה הנה המחשבות החדשות, החדשות לו גם רק בשעתן, מה המה הרגשות הרעננים אשר אנו מוצאים בשירי גורדון? – תמצית רעיונו וגרעינו של ה“קוצו של יוד”: נשואי-בסר, תורה שאין עמה מלאכה ודרך-ארץ, וחומרות הרבנים הגאונים מביאים תקלה ושבר, אסון וצרות בעולמו של ישראל. ואת הרעיון היסודי הזה הלא הביעו, עוד בטרם כתב יל“ג את שירו זה, נערים ומשכילים שלא בשלו כל צרכם, פקידים ושוטרים שלנו או שלהם, גם כתבנים במכתביהם מערי השדה למה”ע העברים, כי רעיון זה היה נשא על שפתי המשכילים הראשונים ברוסיה ובגליציה עוד בטרם לדת משוררנו. ומשוררנו לא גלה ברעיון זה אף צד חדש אחד, לא ציין בו אף קו אחד, אף נקודה אחת, אשר נעלמו מעיני הרואים הפשוטים. עיקר רעיונו של השיר “שומרת יבם” ו“עורקו החי” הוא, כי הרב המשכיל יודע “מאתים יותר ממנה”. כמדומה לי, כי גם הרופא המשכיל, הסניגור המשכיל, המשורר המשכיל יודעים בימינו סוד זה, וגורדון לא גלה בו כל דבר חדש, והתמונה, אשר נתן לרעיון-ישן זה, גם היא גסה יותר מדי. אלו סיים המשורר את שירו “שומרת יבם” בדבריו: “צר לי עליך, אחותי יונתי – הכן פקד אלי, צותה תורתי?” ולא היה מכניס בו את כל המחזה של סדור הגט ותגרנות הרב המשכיל, כי אז היה עושה שיר זה רושם יותר חזק ועמוק על לב הקוראים, והתמונה היתה יותר פּיוטית, יותר נאה וציורית.

בהשיר “אשקא דרספּק” רצה המשורר להוכיח, כי המורה-הוראה דואג רק לקיום הדת, לדיני ה“שלחן ערוך”, ואינו דואג כלל לכלכלת בני עירו העניים ולשלום משפּחתם. וכל הרעיונות האלה היו כל-כך ידועים ומפורסמים בימים ההם בין קהל קוראי עברית, עד כי כמעט למותר היתה הסכמת המשורר, שבאה עליהם בדרך שיר וחרוז.

את המשורר האמתי הננו מכירים גם על פי מראות הטבע וחזיונותיה, ציוריה ומחמדיה, שהוא מתאר לפנינו. משורר, אשר לא יתפעל ולא יתרגש מתמונות הטבע והדרה, משיא חסנה ומגאון תפארתה, הוא כמעט דבר אשר לא יצויר. חיי העם וחיי הטבע מתלכדים בנפש המשורר ליצירה אחת שלמה, יצירה חיה וקימה בפני עצמה. חוקר-הטבע אלכסנדר הומבּולדט, כאשר התעמק בקריאת “ברכי נפשי” של המשורר האלהי, אמר על השירה הנשגבה הזאת, כי “היא עולם קטן בפני עצמו”. מי מאתנו, אשר נפשו מרגשת, לא התפעל עד היסוד ממראות הטבע וחזיונותיה המתוארים בכתבי-הקודש, בשירי רבי יהודה הלוי ובשירי יתר טובי משוררנו בתקופה הספרדית-ערבית? – לא כל בני-האדם חשים ומרגישים את נעם הטבע ויפיה, רוממותה ותוקף פּעולתה במדה אחת; לא לכל בני-האדם אזנים פתוחות לשמוע ולהקשיב אל שפעת הקולות, היוצאים מאת הטבע ומתלכדים למנגינה אחת; לא לכל בני- האדם עינים פקוחות לראות את שפעת צבעיה, גווניה, חליפותיהם והתערבותם זה בזה. רק האיש אשר חונן בהרגשה דקה ובנפש רכה ונוחה להתפעל, רק הוא חי עם הטבע ומקבל את השפעתה. אבל כשם שכשרונות האדם השכליים והמוסריים, אשר חלקו לו הטבע וירושת אבות, הולכים ומתפתחים, הולכים ומתחזקים על-ידי החנוך, ההרגל, העבודה והשמוש. והאיש, אשר נולד עם כשרונות גאון, ישאר פרא אדם, אם לא הרגיל את כשרונותיו לעבודה, כן גם האיש, שיש לו מלידה ההרגשה היותר דקה והנפש היותר רכה, לא יחוש את מראות הטבע והדרה וחיל חליפותיהם, אם לא התחנך על ברכי הטבע עצמה; כי אין הרגשה עדינה זאת מתפּתּחת אלא על-ידי קרבה תמידית מילדותו של האדם אל הטבע וחזיונותיה.

משוררנו לא חי מעולם על ברכי הטבע והיה רחוק ממנה. ימי ילדותו ונערותו עברו בוילנא בבית אביו, שהיה בית- מלון לאצילי פולין, ובמקום ריח השדה, הגבעות וההרים, המנשאים את הנפש ומחזקים את הרוח, שאף אל קרבו את ריח ארות הסוסים. גם בימי פגרא ובשעות החופש מלמודים לא היה משוררנו הצעיר הולך לטייל מחוץ לעיר לשאוף שם רוח צח ולהתענג על הדר הטבע, כי-אם, כמו שיספר על עצמו, היה מסתתר בין ערמות הקורות, אשר היו מונחות בחצר בית אביו, ברחבה שאחורי הבתים, וקורא בספר שירים (מספרו “על נהר כבר”? עיין “ממזרח וממערב”, חוברת ג' צד 116). אחרי-כן עברו ימי חייו בין קירות בתי-הספר בעיר פּוניביז, שאַבל וטילז; ומראה הערים הנכחדות האלה לא היו מסוגלות כלל להעיר ולעורר בלבו את רגשי האהבה להטבע וליקר תפארתה. המשורר מתאר באחד ממכתביו את סגולות העיר טילז, מקום מושבו, ומחמדיה: “…בתיה בנויים בלי סדרים, כאריח על גבי אריח, זה יוצא וזה יכנס. בימי הגשמים הסוחה בקרב החוצות מרבה להכיל וכל העיר היא כערמת זבל גדולה, ואדים נפסדים יעלו מן הבצאות ומן הנבאים ומקלקלים הנשימה ומפסידים הבריאה”⁶). וכעיר טילז, כן שאַבל ופוניבז. בשנת 1872 העתיק המשורר את מושבו מטילז לעיר המלוכה פטרסבורג, ובין חומותיה היה קבור עד יום מותו. נשמע נא מה בפי גורדון עצמו ע“ד ישיבת-כרך זו: “… והסופר היושב גם הוא בסתר עליון, בעלית קיר קטנה, בצל שדי לא יתלונן, כי יושב הוא מן הבקר ועד הערב צפוף וכפוף, וכוין פתיחן ליה בעליתיה והוא שואף ובולע את האדים הנפסדים העולים מן התעלות ומן המנהרות הנפתחות בימי הקיץ בכל רחובות העיר לגרפן ולנקותן, וקול המונה של עיר: קול שוט וקול רעש אופן וסוס דוהר ומרכבה מרקדה, וקול מקבות והגרזן מן הבתים החדשים הנבנים, או אשר יחזקום לכל אשר ימצאו שם בדק, ושאון הבונים עולה תמיד באזניו, ומן המלט והמלבן יכסהו אבקם; כל רוח על פניו לא יחלוף…” ⁷). רק בשנות חייו האחרונות, בחלותו, וכאשר נסתלקה מעליו רוח הקודש (מבטאו החביב עליו), נסע פעמים אחדות למקומות-המרפא באוסטריה. אך גם שם לא היה מתענג על הדר הטבע ומראותיה, כי-אם הגה בספרים, כתב שירים או עסק בשיחת רעים ומכירים; גם כחו ורעננותו לא היו עוד אתו, לקבל את השפעת הטבע העדינה והנדיבה אשר במקומות האלה. לכן אין כל פלא, אם לא נמצא בשירי יל”ג מחזות הטבע וציוריה, – ציורים, המשעשעים את הלב ומרהיבים את הדמיון. המשורר בעצמו לא ידע מעולם את הטבע בתפארתה וברוממותה ולא הרגיש את יפה ומנוחתה העולמית גם בתוך הרעש והסער, המהומה והמהפכה. והשירים האחדים, שהקדיש משוררנו להטבע (“תל-אביב”, “חג לאדני”, “אדני על מים רבים”), הם תערובת פילוסופיה של דורות הבינים ומליצות מלוקטות מכתבי הקודש, אבל אין בהם רגש אמתי, התפעלות טבעית ושירה היוצאת מן הלב החי. בשיר הראשון יוצא המשורר לשוח במישור אביב בחוץ; אבל המשורר לא יראה את הדר הטבע, לא יתאר את יפי המישור אשר יטייל בו, כי-אם יזמר שירי תהלה ליוצר כל:

יוֹצֵר כִּל בָּאֹמֶר בִּתְעוּפַת עָיִן

בּוֹרֵא תֵבֵל מֵהֶבֶל, כֹּל מֵאָיִן

הוּא גַּם בִּי הָרוּחַ נָפַח נָפֹחַ

וּבְלִבִּי שָׂם דַּעַת וּבְמָתְנַי כֹּחַ

הוּא יַצְהִיל פָּנָיו אָז יָשׁוּב כָּל הֶדֶר

אָז יֵצֵא אָבִיב כְּחָתָן מֵחֶדֶר.

(מהשיר “תל-אביב”. כ“ש ח”א צד 1 – 2)

למקרא שירי- הטבע של יל"ג יעלו על לבנו בלי משים דברי צונץ: זמרת היהודים היא פילוסופיה (אדון עולם) ותפלתם – הגיון (ר' ישמעאל אומר, בשלש-עשרה מדות).

מראות הטבע לא ידע המשורר, אך תחת זאת ידע מראות “הרחוב”, אשר בה נולד וגודל, ואותם ייטיב לתאר:

בֵּית מִדּוֹת אֶחֱזֶה בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת –

עַל פִּתְחוֹ בָּאַשְׁפָּה כָּל חַיָּה רֹמֶשֶׂת

הַשְּׁפָחוֹת שָׁם שׁוֹפְכוּת מַיִם הָרָעִים,

שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וִיגָרֵם הַכֶּלֶב

וּתְכַרְסֵם הַחֲתוּל מֵעַיִם וָחֵלֶב

וִינַקֵּר הַתַּרְנְגוֹל גּוּשׁ הַתּוֹלָעִים.

וּבְקֶרֶן זָוִית בֵּין הַחֹמֹתַיִם,

עוֹמְדִים אֲנָשִׁים וּמַטִּילִים מַיִם

כַּעֲתַר עֲנַן חִלְתִּית הַצַּחְנָה עוֹלָה.

(כ“ש ח”ד צד 85 – 86)

זה הוא הדר הטבע בתחום המושב וברחוב היהודים. משורר, המתפעל ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה! הוא בעיני רוב הקוראים של “הרחוב” “שוטה בחרוזים”. החרוזים האחרונים, שהבאתי פה, שריח סרחון עולה מקרבם, הם דברים שלא נתּנו בשפה אחרת להאָמר בדפוס, וקוראינו מרגישים נעימות יתרה בחרוזים כאלה ואומרים: רק זאת היא שירה נאה!

ד.

גורדון היה אחד מאלה הסופרים העברים, אשר האצילו מרוחם על סופרינו מדור החדש, והשפעתו על הספרות העברית וסופריה נראתה ביחוד בימי היותו עורך “המליץ”. בפרק חייו זה נראה את משוררנו, בתור אדם ובתור סופר, כמו שהוא, במעלותיו וחסרונותיו; ולמען יתברר הפרק הזה בתולדות ספרותנו העברית החדשה, עלי להקדים דברים אחדים. השפעת עורך עתון יומי על הספרות והסופרים באירופה איננה שוה כלום. הספרות האמתית, היפה והמדעית, לחוד, והספרות היומית לחוד. הראשונה עוסקת בחיי עולם, והאחרונה – בחיי הרגע. בהספרות היומית עובדים, על פּי רוב, רק “בעלי מלאכה” ספרותיים, המוכרים שורות במחיר; ואם יקרה מקרה, כי אחד הסופרים המעולים יקדיש עבודתו לעתון יומי, אז מחליף הוא דנרי הזהב של כשרונותיו בפרוטות נחושת, ולאַט לאַט יהיה גם הוא לאחד מאותם הכתבנים, אשר ההרגל לכתוב ממלא אצלם את חסרון השראת הרוח. לא כן בישראל. בית-המדרש היחידי, אשר בו קבלו רוב סופרי ישראל ברוסיה, גם הטובים והמצוינים שבהם, את חנוכם הספרותי במשך דור שלם – היה מה“ע “המליץ”. בית-מערכת “המליץ” היה ה”בית-דין" הספרותי הגבוה, אשר מלפניו יצא משפט הסופרים, אם לשבט ואם לחסד. ומזלה הרע של ספרותנו גרם, כי בראש “המליץ” עמד ימים רבים איש, אשר לא היה מוכשר ומסוגל לזה על-פּי ידיעותיו תכונתו וכשרונותיו.

עד שנעשה גורדון עורכו של “המליץ” היה תהו ולא סדרים בבית-המערכת. כל מאמר שבא לשם, יהיה מחברו מי שיהיה, היה יוצא מרשות הסופר לגמרי ונכנס לרשות העורך, והאחרון היה עושה בו כאדם העושה בתוך שלו, ככל העולה אל רוחו באותה שעה: ברצותו היה מרחיב את המאמר ומוסיף עליו “נופך משלו”, וברצותו היה מקצרו, מרסק את אבריו ומביא בו ערבוביה וסרוסים; ברצות העורך היה שם דברים בפי סופריו, שהם ממש ההפך מדעותיהם ודבריהם הם, וברצותו היה נותן בפיהם גם חרפות וגדופים נגד שונאיו ומתנגדיו הוא. לא מתוך הרגשה ספרותית ולא ע“י הבחנה שכלית היה מוציא העורך את משפט המאמרים ומתקנם ומסדרם לדפוס, כי-אם יד המקרה העור (או גם חשבונות פרטיים) היתה בסדור מאמרי “המליץ”; ועל-כן היו פעמים רבות מאמרים יקרים, הכתובים בכשרון ודעת, יורדים הסלה, ומאמרים מלאים הבל וראות-רוח נדפסים כמו שהם, בלי כל שנוי. אומנם, חלילה לנו לקפח שכר כל בריה, והאמת נתּנה להאָמר, כי פעמים רבות היה גם ה”ארז" מדפיס מאמרים ב“המליץ”, שהיו מתנגדים בכל וכל לחשבונותיו הפרטיים, ולא היה נושא את פני הגדולים והתקיפים ומקנא האמת העלובה, ובמקום שראה תועלת הכלל לא חלק כבוד לרבנים ולעשירים; אך גם זאת אמת, כי באותם הגליונות עצמם, שבהם היה העורך לוחם בעד האמת והטוב, היה מרבה גם לספר בשבח עצמו עד כדי גועל נפש, היה מערבב יחד עסקי הכלל ועסקיו הפרטיים ודבר עליהם בנשימה אחת, כאלו זה וזה אחד הוא…

מבית-הספר הזה יצאו רובי סופרינו העברים החיים אתנו כיום, ונקל לשער, מה גדולה היתה השמחה במחנה סופרינו, בהודע בקהל, כי יהודה ליב גורדון היה לעורך “המליץ”. לפני זה היה קשה מאד, כמעט אי-אפשר, להסופרים העומדים בדעותיהם ברשות עצמם, להסופרים שהיו בעלי תכונה קבועה ומגמה ידועה, להסופרים, אשר לא שמחו על ראותם שמם נקבע בדפוס גם אם קלקלו והשחיתו דבריהם, – והסופרים האלה אי-אפשר היה לדור בכפיפה אחת עם העורך, ומעט מעט התרחקו טובי הסופרים, בעלי הכשרונות, ממחיצת “המליץ”. עתה, כשנמנה גורדון לעורך “המליץ”, קוו הסופרים, כי הכל ישתנה בבית-המערכת לטוב; הכל ידעו, כי “העורך השני” – גורדון – הוא סופר בעל טעם ונמוס, אשר קרא ושנה הרבה. לא מעטים היו בין הסופרים והקוראים העברים, אשר גורדון היה בעיניהם לראש וראשון בספרות העברית, אשר אין קץ ומדה לערכו הרם, ויקוו, כי ב“המליץ” שנמסר לרשותו, תחל תקופה חדשה, אדירה וכבירה, בספרותנו, – הן זאת היא אחת מסגולותינו המיוחדות, שמאמינים אנחנו, בתומתנו או בפחזותנו, כי ביד איש אחד או פעולה אחת להביא תקופה חדשה בחיינו או בספרותנו, כי דרור אחד יכול להביא לנו את האביב, את התחיה! אמנם תקופה חדשה לא הביא גם גורדון לספרותנו, אך תקונים ושנויים לטובה עשה ב“המליץ” כיכלתו. אני מדייק בלשוני ואומר כיכלתו, ולא כחפצו ומעלות רוחו, יען כי העורך הזקן, א. צדרבּוים, בהיותו גם הוא משתתף בעריכת “המליץ” והוא לבדו מוציאו, היה מתנגד לרבים מן התקונים, שהנהיג העורך-המשורר. שני עורכי “המליץ” האלה נדמו להתואמים מסיאַם, כשהיה אחד מהם ער היה השני ישן וכשפּני האחד היו פונים לצד זה היו פני השני נוטים לעבר אחר. תנאים הרבה התנה גורדון עם “ארז” להרמת ערך “המליץ”. “בין שאר התנאים, – יאמר יל”ג באחד ממכתביו, – נתּנה לי רשות לקרוא לעזרה מסופרי ישראל ככל אשר יישר בעיני ולשלם להם בעד מאמריהם מחיר קצוב… אם באמת היה מכתב-עתו של צדרבּוים עד כה תהו ובהו, אקוה, כי מהיום והלאה תהיה רוח אלהים מרחפת על פני המים, ומה-גם אם יבואו לעשות בו אנשים, אשר רוח אלהים בקרבם, ובמאמריהם יוציאו יקר מזולל ויברא יש מאַין" ⁸). יל“ג מבטיח לאחד הסופרים, כי “לעתיד לבוא לא ישמע עוד קול מריבת העדה כקול מחצצים בין משאבים (?) בשער בת רבים ולא יהיה עוד “המליץ” לעמוד הקלון לכל הנוגע בו, לכל הפחות כל-זמן שתהיה ידי ממשמשת בו” ⁹). גורדון ידע את כל התהפוכות שהיו בית-מערכת “המליץ” בימים, אשר היה הארז מושלו היחידי. “בטרם סמכה הממשלה את ידה עלי, – יאמר יל”ג באחד ממכתביו, – ותתנני לעורך “המליץ”, היה בית-המערכת צלמות ולא סדרים; מכתבי סופרים ועוד דברים יקרים מהם באים ועולים בתהו ההוא ויאבדו ואין איש שם על לב; והסופרים מחכים לתשובה ועיניהם כלות ואין עונה” ¹⁰). לפנים סבל גורדון בעצמו, בתור סופר “המליץ” מההנהגה המשונה הזאת, ועתה, כשנמנה לעורך “המליץ”, גמר בנפשו לעשות תקונים עקריים בבית-המערכת. ובראותו את העזובה הרבה ב“המליץ”, כי טובי הסופרים רחקו מעליו ומעטים הם מאד השואלים ודורשים בשאלות החיים והיהדות במועצות ודעת, כי זה איזה שנים “אין חזון נפרץ”, לכן התוה במאמריו הראשונים ¹¹)פּרוגרמה מסוימה לפני הסופרים ויתר להם חומר וענין לעבוד בו. את תמציתם של המאמרים הארוכים ההם וגרעינם הפנימי הנני מוסר פה להקוראים, למען יראו את הלך דעותיו והשקפותיו של יל"ג ואת ההתפתחות הדרגית של ספרותנו-העתית.

יל“ג שואל: “היעלה על הדעת, כי הסופרים העברים הוציאו את כל רוחם ואין עוד מלה בפיהם לדבר אל עמם ולהביא להם (לו) עצתם אמונה לתקון כל מעוות ולמנות כל חסרון? הן מודעת זאת, כי עט סופר נבון כמעין נובע, וכל אשר יוסיף לשאוב מבאר הגיוניו, כן יפכו יותר מים חיים ממקור בינתם”. והנה הוא מבאר, מדוע חדלו הסופרים העברים להציע שאלות משאלות שונות “בכל הליכות חיי עמנו השכליים, המוסריים והחומריים”. ממשלת ניקולאַי הראשון השתדלה בכל כחותיה להביא חכמה חיצונית והשכלה אירופאית בלב יהודי רוסיא, להלבישם בגדים אירופיים ולכונן בתי-ספרים לילדיהם. אולם בתי-הספרים היו על הרוב ריקים מאין תלמידים, והמשגיח הרוסי עם המורה העברי היו “עושים יד אחת” ורושמים בפנקס שמות נערים אחדים כמבקרי בה”ס, ויודיעו להפקידים הגבוהים מהם, כי בה“ס אשר תחת ידם יעלה מעלה מעלה. את בגדי “הרחוב” לא הסירו היהודים מעליהם, כי עלתה בידם לעוור את עיני השוטרים בשוחד, ואם לא נפתו השוטרים לכספם, היו לובשים בגדים קצוצי כנפים רק בחוץ, אך בבתיהם ובבתי-התפלה התענגו על בגדי אבותיהם. “בעת ההיא לא נשמע קול סופר מדבר אל עמו… הסופרים והמשוררים בליטא עבדו רק בספרות העברית להחכים בה את דור יבוא, לבקש השכלה, אך לא נגעו אף בקצה עטם בשאלות החיים, ומה יעשה ישראל להיות טוב בעיני אלהים ואדם; כי גם החלוצים האלה לא היו ע”פּ ידיעתם הפנימית וברם לא היו כתוכם. ואין להאשימם בעבור זאת, כי התקופה, אשר הם חיו בה, דרשה זאת, ולא היה להם דרך לנטות” – “אבל כמו בקסם שונו פני הדברים בסוף שנות החמשים ובשנות הששים והשבעים. כמעט היתה ליהודים הרוחה מכל עקא ומרעין בישין מראשית ימי אַלכסנדר השני, אחרי מלחמת קרים, התנערו פתאם מעפר שפלותם ומתרדמתם, אשר נסכה עליהם רשעת ימי הבינים”. ובפרק הזמן החדש הזה נולדו שאלות שונות בחיי היהודים והיהדות, “וירבו סופרים, השואלים כענין ומשיבים כהלכה, למעשה, ולמענם נבראו מכה”ע כבית מועד לשואלים ודורשים בצרכי עמנו הרוחניים והגשמיים. לא ארכו הימים וכבר נראה פרי ישוה לעמל המוכיחים בשערי מה“ע; לא לבד בה”ס לעברים מטעם הממשלה ובתי החנוך הפרטייים לילדי ישראל מלאו תלמידים מכל קצות העם, אך גם לבתי הספר הכוללים נהרו המונים המונים ילדי העברים, וטרם עברו שנים אחדות וירב מספר הרופאים מאשר עד כה, וחדשים יצאו חניכי בתי-המדרש הגבוהים לכל ענפי המדעים וחרושת-המעשה, אשר עד אז לא נראו כאלה בישראל. הרחבת הדעת בילדי הדור הצעיר והרחבת הזכיות להם וליהודים בכלל שנו לטוב את מצב עמנו ויולידו שאלות חדשות: איך להתאים את חיי היהודים על-פי מורשת אָבות, עם משאלות החיים החדשים?"

מדברי גורדון אלה נראה, כי השקפתו ההיסטורית היתה צרה ומוגבלה מאד. הוא רואה, כי פני היהודים ברוסיה שונו כמו בקסם, כי רק “פתאם התנערו מעפר שפלותם”; אין הוא רואה את השתלשלות הסבות והתולדות, את ההתפתחות הלאטית, את מלחמת-הזכויות התמידית; אין הוא רואה איך הוכנו כל השנויים האלה מעט מעט, איך באו התקונים פסיעה קטנה אחרי פסיעה קטנה. הוא מאמין, כי בעמל המוכיחים בשערי מה"ע התפרצו ילדי ישראל לבוא אל בתי-הספרים הנמוכים, הבינונים והגבוהים, והחזיון האחרון הזה הוליד סופרים עברים, העוסקים בשאלות החיים, היינו “להשלים בין ההרגל, שנתקדש ברוב ימים לפי מושגי עולם האצילות ונעשה כטבע שני, ובין משאלות עולם העשיה”.

ומלבד השאלות הנוגעות לחיי היהודים הרוחניים, אשר נתעורר לרגלי השנוי במעמדם האזרחי, “נולדו עוד שאלות חדשות בהליכות חיי המדינה, אשר ביסודן הסכימו יחדו כל הנצים בפתרון השאלות הדתיות… כלם הודו בפה אחד, כי יש בקרבנו עוסקים בפרנסות המבזות ומביאות נזק למדינה ולחברת האדם וחרפה על ישראל ועל אמונתו… אי לזאת, באו כל המפלגות לידי הסכמה, כי נחוץ לדאוג להמציא לאחינו מקורי מחיה לכלכל ביתם מיגיע כפיהם, ויהי הדבר הזה לשיחה בפי הסופרים, לישא וליתן ולחוות דעה, איזה מענפי חיים חדשים גם ישנים יכשרו יותר לאלה, אשר יאבו לעזוב את לחם הקלוקל ולשבוע מעמל ידיהם”. במשך עשרים שנה (1880–1860) נבראה דעת הקהל בקרב יהודי רוסיה, לשקול במאזני השכל וההגיון כל דבר שהרגישו בו נחיצות. אך “עודנו חושבים מחשבות להתקין עצמנו להיות ראויים ומוכשרים לקבל שפעת משפטי אזרחים גמורים, והנה קמו עלינו להקות יחפים להכחיד קיומנו ויקוימו בנו דברי התוכחה: ונתן לך ה' לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש; והיו חייך תלואים לך מנגד… התמורה האיומה הזאת הרעישה לבב כל העוסקים בשאלה היהודים והיהדות”. והנה כל אלה, אשר נזדעזעו מקול הרעמים, העמיסו צרורותיהם על שכמם ויפנו וילכו אל אשר נשאום עיניהם, והמנוסה הנבהלה והנחפזה הזאת נתנה ענין חדש להסופרים העברים לשאול ולדרוש בו: אָנה ילכו, איפה יתישבו הגולים החפשים האלה, – אם לנסות עוד הפעם להאחז ולהשתקע במדינה חדשה, בקצוי ארץ, או לשוב אל אדמת אבותיהם, לעבדה ולבנות הריסותיה, – למי היתרון, אם לארץ החדשה או לארץ-ישראל, עד אשר “החליטו כל הסופרים המצוינים והנבונים, כי רק בארץ הקדושה יש תקוה לפליטים להתנחל ולהתערה כאזרח רענן”. ואחרי אשר “רבו הנוטים אחרי א”י וכמאה אגודות “חובבי-ציון” נוסדו בארץ“, אחרי אשר גם הנדיב הידוע מפזר כספו על הישוב בארץ אבותינו, אחרי אשר גם החברה כי”ח “צותה על הפקיד המפקח על בית החנוך ליוגבים “מקוה ישראל” לעמוד לימין הקולוניסטים בכל יכלתו”, לכן נחזה, כי הוכוחים והפלפולים, אשר התעורר על עמודי מה“ע במשך חמש ועשרים שנה, “הביאו רק לידי מסקנא אחת, כי אין עצה ואין תבונה להטיב מצבנו בלאומים בארצות פזורינו, אם לא נבדיל מקרבנו מספר אנשים, אשר יסכינו ידיהם להוציא לחמם מן הארץ… ואין טוב לנו כי אם ליסד קולניות בארץ הקדושה”. אחרי הדברים האלה, – יאמר יל”ג, – אין עוד להתפלא, כי נסתם חזון הסופרים המבינים, כי פסקו שאלות-החיים מעל עמודי מה“ע, כי “הן כל השאלות, אשר דרשו עליהן כימי רבע מאה שנה, עברו ובטלו מן העולם: אך למותר להעיר את אחינו להשכלה, כי כמעט כל העם מקצה והרבנים עמם יבינו כיום נחיצות למודי-חול ושפות לועזיות, ורבים מהם השולחים את בניהם לבתי-הספר הכוללים… לדרוש תקונים בדת, גם הוא למותר, כי גם אם נפרוץ כל הגדרים, אשר סביב שתו עלינו הש”ע ונושאי כליו, עוד יוסיפו האנטישמיים לשנוא אותנו… וכל כן יתר השאלות ביחס הקהלות וסדריהן ובתי-הלמוד והחסד והתפלה כבד להציע פתרונים להם בזמן הזה, והעם לא ישמע מקוצר רוח ומעבודה קשה למצוא מזון בצמצום. נשאר רק שאלה אחת – ישוב ארץ-ישראל, וגם בה לא להועיל להרבות שיחה טרם תבוא הסכמת המלכות ליסד חברה פּלשתינית… והיא הסבה, לדעתנו, אשר כעת שבתו הסופרים משאלות ותשובות”. לפי דעת גורדון פעלו הסופרים רבות לטובת עמם, ואם כי לא הצליחו עוד למצוא פשר לכל השאלות, שדרשו בהן במשך עשרים וחמש שנה האחרונות, “אך מי יכחיש, כי דבריהם כגחלי אש המסו את הקרח הנורא, אשר שכב על היהדות, וכבר נעשו בקיעים בחומות הקפאון, אשר סביב שתו על סדר חנוך הילדים וסדרי הקהלות”. עתה הגיע גורדון אל הנקודה-הגרעינית של מאמריו, והוא מציע את הפּרוגרמה לפני הסופרים העברים ומבאר בה מפורש היטב את השאלות הנצבות לעיניהם כדרושות ונחוצות לעסוק בהן בלי שום איחור ועכוב; ושלש הן:

א) לשים סדרים נכונים בדרכי חנוך ילדי העברים, בנים ובנות. יל"ג מחוה את דעתו מה דורש בימינו חנוך עברי הגון: “ראשית דבר עלינו להתאמץ לגדל דור יבוא להיותם יהודים גמורים, יודעים את רבונם ונזהרים לבלי למרוד בו, מוקירים תורתם ומתגאים עליה ועל גזע מחצבתם. אך חלילה לנו להנזר מכל למודי חול, להיות רק סוחרים, רוכלים, סרסורים ומלוי ברבית. עלינו להתאמץ להורות לבנינו כל הלמודים הנחוצים בזמן הזה לעולם המדיני, רק נטע זמורות זר אלה על אדמת הקדש, – תורת אמת, כי ראשית חכמה יראת ה'”.

ב) “על הסופרים הנאורים לתת לבם להעיר לבב אנשי מעשה בכל עיר ועיר, כי יביטו על קהלתם לא כעל עדה עומדת וקיימת מכבר, רק כחדשה, החפצה להוסד, וימנו מספר המשפחות והנפשות ורוחן ומצבן במעלות ההתפתחות ומעמדן בגשמיות ובמה הן עסוקין”. ולפי הידיעות הברורות האלה יעשו הערכה:

1) כמה בתי-כנסיות ובתי-מדרש דרושים לעדה, למען יבוא איש על מקומו בשלום.

2) איזה בתי-חסד נחוצים לחולים, לזקנים, לבעלי-מומים, לאלמנות ויתומים, לאורחים אביונים וליורדים…

3) כמה בתי-לימוד יכונו להיות די לאסוף בם את כל ילדי העברים אשר בעיר…

4) כמה רבנים, מו"צ, שוחטים, מלמדים, מורים ושמשים ויתר משרתי הקהלה נחוצים בעדה ועדה.

ג) הענין היותר נכבד לעבודת הסופרים המקנאים לעמם בתמים הוא לעורר הלבבות, להשתמש בכלי המחזיק ברכה לישראל, – השלום.

עיני הקורא רואות, כי גורדון לא חדש מאומה, –לחלוטין מאומה, –בהפרוגרמה שלו; כי בכל הדברים והענינים האלה, אשר הציע לפני הסופרים לטפּל בהם, כבר דשו בהם ב“המליץ” וביתר מה“ע העברים יתר מדי. מכל הפּרוגרמה הזאת, אף כי ברורה ומסוימה היא, נודף ריח “צוואת שכיב-מרע”. גורדון היה לעורך בישראל, ל”מפקד צבא הסופרים“, אחרי אשר קפצה עליו הזקנה הגופנית והרוחנית. בהיותו קרוב לגמור חשבונותיו עם העולם הזה; וכנראה התחיל היות בעת ההיא מעין “חוזר בתשובה” על אשר ספר לדור “מעשים בכל יום, נוגעים עד הנפש, נוקבים עד התהום”. אמנם, בעל רעיון מקורי, בעל מחשבה עמוקה לא היה גורדון מעולם. תמיד נשמע במאמריו ובשיריו הד מחשבות אחרים; תמיד נמשך אחר הזרם השוטף, בדמותו, כי הוא המסבב את הזרם ומוליכו. אך בימי עמידתו היה גורדון נותן, לכל-הפחות, קליפה נאה לגרעין, אשר מצא בשדות אחרים; בימים ההם היה מביע את הרעיון, שלקח מאחרים, מעט באומץ-לב ומעט בהכרה-עצמית. על גורדון, המוכיח הקשה, אשר תקע והריע במחנה ישראל ב”שופר גדול, כל שטן לא יסתמנו", היה מתוח חוט של חן וכבוד. ועכשיו, כשנעשה גורדון לעורך “המליץ”, לא הגיע לקרסוליו של גורדון המוכיח. מה זר ומה משונה הוא לשמוע מפי יל"ג דברים כאלה, שהבאתי לעיל: “חלילה לנו להנזר מכל למודי חול, רק נטע זמורות זר אלה על אדמת הקדש, – תורת אמת, כי ראשית חכמה יראת ה'”.

גורדון אומר במאמרי הפרוגרמה שלו, כי הענין היותר נכבד להסופרים המקנאים לעצמם הוא לעורר הלבבות לשלום. שלום! אבל במקום שיש חיים, התקדמות והתפתחות, שם אין שלום, כי-אם מלחמה תמידית, התנגשות הכחות והזרמים השונים. לעורר הלבבות לשלום! הרוצה לחבר מליצות, ללקט פסוקים, לגבב פרזות ולהכביר מלים, יוכל גם לעורר את הלבבות לשלום, כי האם יחסרו לנו פסוקים ומאמרי חז"ל להוכיח, מה רב ערך השלום? אב הסופר, הרוצה להטיף לאיזה דעה רמה, לאיזה מפעל כביר, להתעוררות, לתנועה, לתחיה, הנה לא יצויר שלא יזיק, גם למרות רצונו וכוונתו, להכלי היקר המחזיק ברכה לישראל. הסופר הרואה ויודע, כמה קשה מלחמת-הקיום הגשמית והרוחנית בקרב ישראל, כמה רחוקות הנה המפלגות הקיצוניות זו מזו ומה רחבה ועמוקה התהום המפרדת בין בעלי-הנטיות השונים שבאומתנו; הסופר היודע, כי לא בדברים ומליצות ימלא ויסתם התהום הזה, – היוכל סופר כזה לעורר הלבבות לשלום?

גורדון בתור עורך אין לו צורה ידועה וקבועה. הננו רואים, כי הוא מתאמץ ללכת בשביל הזהב, להתרומם מעל לסכסוכי המפלגות; אך על-פּי-רוב לא יצלח דבר זה בידו, כי בהיותו מטבעו נוח להתפעלות ולהתרגשות, יטה לפעמים הצדה ומראה פנים מסבירות לכאן או לכאן. מיום שהיה יל“ג לעורך “המליץ” היה גם ל”לאומי וציוני“, ויטיף במאמריו הראשיים לתחית העם ולתחית הארץ. הנני, מאמין, כי כל מה שכתב במקצוע זה יצא מקירות לבבו, כי מה נקל להאמין, שגם גורדון היה מתלהב מהפיוט שברעיון הישוב. אָמנם, הוא היה מתלהב, לכן גם מצטנן. הוא כותב מאמר לשם הישוב בציון, או לשם הרעיון הלאומי, ולבו נוקפו, שמא עשה שלא כהוגן, כי הוא נוהה עוד אחרי אידיאַליו הראשונים, כלומר, לא אידיאַליו עצמו, כי אידיאַלים מיוחדים לא היו לו, רק אותם שקבל מ”המשכילים הראשונים“. הוא היה נוהה אחרי האידיאלים שהביע בשיריו: “הקיצה עמי” ו”דרך בת עמי". איך שיהיה הוא לא הגיה על רעיון הישוב ורעיון הלאומי אף קו אחד לא העשיר את אוצרם אף בגרעין חדש אחד. קרבנו על מזבחם היה רק מעט “קמחא טחינא”. מכל המאמרים והמכתבים הפרטיים, שכתב גורדון בענין תחית האומה ותחית הארץ, הננו רואים ברור, כי היה תמיד מרפרף עליו ומעולם לא ירד לעומקו. ומפני שהיו לו בדבר זה מושגים בלתי ברורים והשקפה שטחית מאד, לכן היה ירא ומפחד, כי יש בכח כל מקרה עובר, עכוב חולף ומעצור-רגע להרוס ולקעקע את כל בירת הישוב עד היסוד, ולהפך, היה שמח ומתפעל מכל שנוי קל לטובה, שהיה בא בישוב זה. וכמה ילדות ותמימות יש במחשבתו, שהביע אותה בכמה מקומות ובצורות שונות, כי יש לחשוש, שמא כל עמלנו לבסס ולבצר את הישוב בארץ-ישראל גורם רק רעה לאסון לעמנו, יען כי בהתרחב הישוב בארץ אבותינו תגבר שם ידי הרבנית מבריסק והכנופיא שלה!

ובכדי להראות, כי כחו של יל“ג לא היה גדול בבירור רעיון הישוב, בנתוחו לחלקיו, בהארת ערכו ההיסטורי או המדיני, הכלכלי או התרבותי, ורק בזה הראה גבורתו, בהכבירו ובהכבידו מליצות נשגבות, פרזות איומות, על ענינים פשוטים ובהירים ש”בישוב“, ובבואו “בעב הענן” במקום שהמספרים והמעשים מדברים לעצמם, – הנני לתת פה דוגמאות אחדים ממאמריו הראשיים. גורדון רוצה לתת לקוראיו מושג כללי מהקולוניות, אשר נוסדו באה”ק, והנה טרם אשר יפרוט את שמותם ואיזהו מקומן על מפת א“י, זמן הוסדן, שטח אדמתן, מספר יושביהן, וכדומה, הוא מתחיל במליצות אלה: “הנה עב קטנה ככף איש עולה ותהלך על כנפי רוח, והנה עוד שבע עבים דקות ושדופות קדים צומחות אחריה; אלה מרחוק יבואו ואלה מצפון ומים, ועד כה והשמים התקדרו עבים ויהי גשם גדול והרווה את הארץ והולידה והצמיחה. היש לעב אב ומטר שמים מי ילדו? אד יעלה מן הארץ ויהי הענן והחושך וכי יגרע נטפי מימיו והיו המים התחתונים למים עליונים ויבואו כגשם לנו, והוא יפקוד את הארץ וישוקקה וכל נחלה נלאה והוא יכונן. אד עלה מן הארץ – איך נכון לצלענו; סופות בנגב אתו, מארבע רוחות השמים התחולל הרוח ויהיה סער גדול ותחשך לנו הארץ. וארו עם ענני שמיא כבני אנש אתין, הולכים דחופים ומבוהלים ומגמת פניהם קדימה. מי המה כעב תעופינה וכעננים יעלו…” – ובסגנון זה הוא הולך וקושר פסוקים מקוטעים וגם שלמים זה בזה ונועץ תחלתם של אלה בסופם של אלה, עד כי יבוא לעיקר הענין, ואחרי אשר הביא רשימותיהן וספירותיהן של המושבות בא”י, יגבב עוד הפעם מליצות ופסוקים ככתבם וכלשונם ממש והוא מסיים בדבריו אלה: "כל המשפחות העולות והעתידות לעלות אל אדמת ישראל לעבדה ולשמרה, כל האגודות והחברות והיחידים בארצות פזורנו, אשר קמו ואשר יקומו לעזור לבני המשפחות ההן בעבודתם – הם המה העבים הקלים, אשר ראינו בחזון בראשית דברינו; הם הם “ענני שמיא”, אשר עמהם כבר אנש אתי. ואנחנו תפלה, לבלי יתחוללו רוחות רעות לפזר את העננים; והיו העבים הקלים לחשרת עבים ואדני עליהם יראה ויניף עלינו גשם נדבות וטל אורות. הנה ה' רוכב על עב קל – ומי יודע על מפלשי עב מפלאות תמים דעים?! (“המליץ”, גליון 20, שנת 1886, המאמר הראשי: “עם-ענני שמיא”).

בשנת תרמ“ז התלקחה מריבה עזה במושבה “ראשון לציון” בין הקולוניסטים והפקיד. המחלוקת הביאה לידי שערוריה ומהלומות. הידיעות, שבאו אז מא”י בנידון זה, היו שונות ורחוקות זו מזו. והנה גורדון, בתור עורך “המליץ”, תחת לשפּוך אור על הענין המסובך הזה, שסבב רעש גדול, מהומה ומבוכה בין החובבים בארץ ובחו"ל ובין הקולוניסטים והפקידים, כתב מאמר מלא מליצות נפוחות. והא לכם דוגמאות אחדות מהמאמר הזה: “… כי – שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לנו כסילים כאלה (ליהודי פולין וליטא). ומה יתן ומה יוסיף לנו אם גם בעדן גן אלהים נהיה, בנאות דשא ירביצונו ועל מי מנוחות ינהלונו, אם חמת לנו כדמות חמת נחש ואם הנחשים השרפים ינשכו את העם ולא יתנו דמי לו. האם לא בעדן גן האלהים הטיל הנחש זוהמתו במקור מחצבתו והביא כליה לעולם?! … ופחד פחדנו ויאתינו ואשר יגורנו בא לנו!… שמענו ויפל לבנו, בראותנו, כי גם הצרות בתקופות האחרונות התכופות והמכות הטריות בין ידינו, אשר עוד לא זרו ולא חבשו – גם הם לא הביאו מרדות בלבנו ולא למדו אותנו להיטיב דרכנו. אהה, הכי עוד לא מלא צבאנו ולא נרצה עוננו? הכי עוד לא לקחנו מיד ה' ככל חטאתנו, עוד לא הוכינו כדי רשעתנו במספר?… בהסכמת הנדיב העמד בראש הקולוניא אחד מאחינו… והקולוניסטים זה דרכם כסל למו, כי אם איש מקרב אחיהם כמוהם יקימו להם, ימאנו לענות מפניו וימרו את פיו ולא ישמעו את דבריו לכל אשר יצום… רשפי הקנאה בערה בלב הקולוניסטים גם על הפקיד… זה כתשעה חדשים, ובימים האחרונים נשבה בה רוח רעה ותצא ללהב… ויגזרו על הפקיד.. כי יצא הוא ובני ביתו מן הקולוניא… אפס כי גזרת הנדיב עומדת לימין צדקו, כי אחרי אשר הניחו הנדיב על מקומו וענש את יריביו, בלי ספק חקר ודרש ונודע לו היטב כי צדיק הוא בריבו ולא עולתה בו. בין כך ובין כך חרפה שברה לבנו לראות, כי בני קרח החולקים על הכהונה עוד לא מתו, ובני קמצא ובר קמצא עוד לא תמו מקרבנו… התקוה האחת אשר תחינו היא, כי הנדיב רב העליליה הוא גם גדל-העצה וחרם מדיני ובין יבין כי יתומים אומללים, אשר התענו וגדלו כל ימי נעוריהם תחת יד אם חורגת, לא יוכלו לעזוב ברגע קטן את משובותיהם ותהתרפאות פעם אחת מן הנתק אשר בראשם…” (“המליץ”, גליון 83, שנת 1887, המאמר הראשי: “ראשון לציון – הנה הנם”).

מהמקומות האחדים, שהבאתי מהמאמר הארוך, הננו רואים את גודרון בצביונו הרוחני כמו שהוא. הוא אוהב את עמו וחרד לטובתו ואשרו בלי קץ, נפשו קשורה בנפש אחיו באלפי נימים וקשרים נראים ובלתי נראים, וכל דבר אשר יעשו לא כרוחו וכלבבו, והוא חושש כי סכנה נשקפת להם מדבר זה, כי שמם יחולל בין הגוים או בעצמם יאכלו פרי מעלליהם, אז אין מעצור לרוחו, ירגז ויקצף, לא ידע גבול ומדה במבטאיו הקשים; אך בשעת התוכחה אמרות נביאינו ומליצותיהם כל כך שגורות בפיו, עד כי לא נשמע את דעותיו והשקפותיו הוא. הפסוקים הנופלים לתוך פיו שוללים את בינתו והגיונו, והוא נמשך אין-איל אחרי שטפת לשונו וזרם “ניביו הנאוים”. ויש גם שהוא משתמש בלשון פקידי ניקולי הראשון בדברו על עמו, כמו הגדוף הגס: “ולהתרפאות פעם אחת מן הנתק אשר בראשם”. גם פה אנו רואים, כי גורדון נוח להתבטל ולהכנע מפני הדר גאונם של כל נושאי משרה, ונוטה להאמין, כי במקום הרבבות שם אין גם כל משגה וסלף; גם פה בדבריו אלה ראה נראה, כי במקום שדרושה סקירה חדה ונחוץ “טקט” ספרותי והבנה ברורה ורחבה, שם לא ימצא גורדון את ידיו ורגליו.

עוד דוגמא אחת מסגנונו של גורדון במאמריו הראשיים: “… כל ימות השנה סבלנו חרפות ומכות, ועינינו היו מצפות ומחכות, ליום זה הקבוע לבכות ולבכות, לצבות עינינו כעיני לאה הרכות. ככה יחלנו כלנו זכר ונקבה, גם יונק גם איש שיבה, מתשעה באב זה עד תשעה באב הבא עלינו לטובה. אכן אז היתה האמונה אזור חלצינו, בשרנו היה נחוש וגיד ברזל ערפנו, ולכן עצרנו כח, ליחל ולבטוח; אולם עתה, אהה, נשחת האזור וירף, ולא נשארה בלתי אם קשיות הערף; התעמוד היא לבדה, לפני החרב החדה; מי ידע ידוע, אם לא ברזל ברזל ירוע? אולי יום אחד בראות בנינו, כי לשוא תבוא דמעתנו, יחדלו מעשות כמעשינו, ויאמרו איש אל רעהו: קומו ונלכה, אין לנו “ישע” ב”קינות" ולא חפץ ב“איכה”!" (“המליץ”, שנת 1887, גליון 150, המאמר הראשי: “עוד טפה אחת”).

שירתו של גורדון היתה, על-פּי רוב, פרוזית יתר מדי, תחת זה היתה הפרוזה שלו מתקשטת בחרוזים ובלהטי הפיוט של שנות הבינים.

גורדון, בהיותו עורך “המליץ”, התאונן תמיד על גורלו ויקלל את יומו. ושני טעמים היו בדבר התאוננותו:

א) הארז היה כצנינים בעיניו ובכל יום ויום היה גורדון נכון לעזוב את עבודתו ב“המליץ” למען יתפטר גם מצדרבוים, או כמו שיאמר במכתביו להזק“ן: “לרוק בפני הצ”ב” או “להשליכו אחרי גוו”; וכל מה שהיה עושה גורדון בבית-המערכת של “המליץ” היה עושה “כמו שכפאו שד”, ותלונה מתהלכת תמיד בפיו, וכתב ורגז, וירק וכתב; “המליץ” היה יקר בעיניו, רק את יוצר “המליץ” ומול"ו שנא בכל לב ונפש.

ב) העבודה ב“המליץ” היומי היתה לא לפי כחו ולא לפי תכונתו הספרותית. הספרות היומיומית, כפי שהיא בזמננו, דורשת מהירות וקלות, זריזות וחריצות, עבודה קבועה ורגילות יתירה, – דורשת איש, שהוא בן-דורנו, דור הקיטור והחשמל, עם כל מעלותיו וחסרונותיו. מי שהוא עורך עתון-יומי בזמננו אינו יכול לדחות את כתיבת מאמריו עד שתנוח עליו הרוח, עד אשר תתעורר נפשו “ויהמו רגשותיו”, כי הזמן קצר, המלאכה מרובה והשעה דוחקת. וגורדון, לא לגנאי אני דורש זאת, לא היתה אומנותו בכך, ולא היה כלל מוכשר ומסוגל לעבודה נמהרה ונחפזה כזאת.,טרם נכנס למערכת “המליץ” לא היה סופר קבע, פועל-ספרותי. אחרי הכנות רבות היה כותב את שיריו או מאמריו, כותב ומוחק, כותב ומתקן, כותב ומניח על שלחנו, ואחרי זמן ידוע ישוב עוד הפעם אל אשר כתב מכבר ומסתכל בעין בוחנת בכל אשר יצא מעטו, והוא מצרף מלה למלה, מחפש כל מבטא ושוקל בפלס כל משפט ומאמר בזהירות נפרזה. והנה על סופר כזה, שלא היה בשום אופן בן-דורנו, נתנה משרת עורך עתון יומי. החוקר הצרפתי בּאַל אומר על הסופרים הזקנים, המסננים והמצרפים כל מלה ומלה ומדקדקים יתר על המדה והיכולת עם כל מבטא ומבטא, שהמה משוגעים אמתים בדבר זה. גורדון אמנם לא היה מדקדק במבטאיו עד לשגעון מתי, אך מעין שגעון כזה היה גם בו. עתה שוו נא בנפשכם את מצבו, בשעה שמסדר-האותיות עומד על גבו ומאיץ בו לכלות מאמרו, למען לא יתעכב הגליון בדפוס! אמנם מאמריו של גורדון עצמו ב“המליץ”, בימי היותו העורך, מעטים היו במספרם, אך גם המעט הזה היה, כאמור, לא לפי כחו ויכלתו. ובכל יום ויום נדמה לו, כי הוא “רובץ תחת משאו”. ומה יש להתפלא כי לא סרה התלונה מעל פיו ומעל עטו כל ימי היותו עורך “המליץ”. גורדון מתאונן, באחד מעלוניו, על הספרות היומית בדברים “נמלצים” כאלה: “גם הסופר, אשר כבר ישבה באיתן קסתו ויפוזו זרועי ידיו, גם הוא כעת לא יעמוד במשבר בנים בעת יהפכו עליו ציריו ללדת ששה בכרס אחד; והיו תוצאותיו יוצאי חפזון וילידי בהלה, אשר אין להם תפארת מעושיהם ולא תפארת לו מן האדם”. ועוד במקום אחר יתלונן, על כי “הסופרים מצוין אצל הקוראים כתרנגולין והטיילין בכל יום”. כאשר הוציא “המליץ” היומי את שנתו יאמר יל"ג אל קוראיו “בצאת השנה” (“המליץ”, שנת 1887, גליון 145): “בבוא ההכרח להפוך גם את “המליץ” למכתב עתי יומי נגשנו אל המלאכה בכובד ראש ובמורך לב, כי פחד העבודה הקשה אשר שמנו על שכמנו נפל עלינו. ובאמת קשה היתה עלינו העבודה בשנה היוצאת היום ונפתולי אלהים נפתלנו עד אשר יכולנו עמוד”.

את חובתו הראשונה בתור עורך ראה גורדון בסלסול השפה וקשוטה, במאמריו עצמו ובמאמרי סופריו, ופעמים רבות נעשתה אצלו השפה לעיקר והרעיון לטפל. וגורדון מבאר באחד ממאמריו הראשיים, מדוע הוא מדקדק כל-כך בתפארת הלשון העברית: “שמה”ע העברי הוא גם ספר העשוי להתלמד בו לבני הנעורים את סגנון לשוננו ולמשוך בשבט סופרים, ועל הסופר והמוציא לאור את מכה“ע להזהר לכתוב עברית כהלכתה, בטהרת הסגנון ובדקדוק הלשון. כי אם יחטא הסופר בשפתו ויהיו דבריו מבולבלים ומגומגמים אשר לא כרוח הלשון והטעם הטוב, הרי הוא חוטא ומחטיא את הרבים, כי יבואו התלמידים הבאים אחריו וישתו את מימיו הרעים, ושבשתא כיון דעל על” (“המליץ”, שנת 1887, צד 1529).

טהרת הסגנון! רגילים אנחנו לחשוב, כי פירושה של “טהרת הסגנון” הוא – סגנון מאוחד, מוצק, טהור ונקי מתּערבת זרה. כמדומה לי, כי סגנון כזה בודאי לא היה לגורדון. סגנונו העברי ב“המליץ” היה תמיד מעורב בהסגנון הארמי, ושניהם משמשים במאמריו ובעלוניו בערבוביא. סגנונו, מלבד שלא היה טהור, לא היה מעולם גם מאוחד; מבטאיו, מליצותיו, ניביו ופתגמיו היו מדובקים דבק מלאכותי ומקום התפירה היה תמיד נכר. נפלא הוא הדבר, כי גורדון בתור עורך “המליץ”, שהקפיד מאד בדקדוק לשונו ובתפארת מליצתו, למען יתלמדו הנערים לכתוב עברים נאה ומהודרה, –גורדון זה לא הקפיד כלל לנבל את עטו באותו “המליץ” עצמו באופן מגונה מאד. למשל, ב“הצלוחית של פלייטון”, ב“המליץ”, שנת 1887, גליון 76, יספר גורדון, כי “יש זונות שונות בעולם. יש זונות צנועות ויש זונות חצופות”; והוא הולך ומבאר את ההבדל שביניהן באריכות לשון וב“טבעיות” מכוערה, שאין היא צריכה להתבייש גם מפני לשון הסופרים ה“טבעיים” הלועזים. ובכלל לא היה גורדון מקפיד לדבר דוקא בלשון נקיה, ואם היה אחד מסופריו מנבל את עטו, היה רגיל הוסיף עוד בין השיטין “תבלין” גם משלו, כידוע להאנשים, שעבדו אתו בבית מערכת “המליץ” גורדון העורך אהב לכתוב את כל מאמריו בלשון מקושטה ומסולסלה, ויאהב את הסופרים-העוזרים היודעים להשתמש ב“תפארת המליצה” העברית גם במקום שהיא למותר לגמרי. אך מעולם לא הקפיד לא במאמריו הוא ולא במאמרי סופריו, כי ידבר בלשון מדויקה ומכוונה אל הרעיון. והנני להביא דוגמאות אחדות ממאמרי יל“ג ב”המליץ“, למען הראות, עד כמה לא היה מדייק בלשונו ולא היה נזהר במבטאיו. הוא רוצה לאמר על אחד הרבנים, כי מבני עליה הוא, ויאמר: “הרב הזה הוא מבכורות רבנינו ומחלביהן”. הוא רוצה לאמר, כי המחבר כתב הערה בשולי הגליון, ויאמר: “פנה לו מקום בספרו בהערה בשולי היריעה תחת כרכב המזבח אל שפך הדשן” (“המליץ”, שנת 1886, גליון 17, בהמאמר הראשי: “מי ירפא לך”). הוא רוצה לאמר, כי שי”ר הרחיב את דבריו בספרו “ערך מלין”, ויאמר: “ספר ערך מלין של הר' שי”ר ז“ל אשר הרחיב מקום אהלו ויריעות משכנותיו הטה עד אין קץ” (“המליץ”, שנת 1887, צד 319). ברצותו להגיד כי הסופר ראדנר יודע לכתוב עברית, יאמר: “מצד סגנון הלשון אין להכחיש, כי זרוע המעתיק מושלה לו בשפת עבר ותשבת באיתן קסתו” (“המליץ”, שנת 1886, צד 284). ואילו חפצתי, הייתי יכול להרבות בדוגמאות כאלה לאין מספר. וסגנון עברי כזה רצה גורדון ללמד מעל עמודי "המליץ לנערי בני ישראל.

גורדון היה סופר מצוין, אך יותר מכל – “בעל מליצה” מהטפוס הידוע שבדור העבר. הוא לא שם לבו למה שיאמרו “הבריות החדשות” על מאמריו ועלוניו, הוא לא היה מתכוון למצא חן בעיני אותם מעירי הדור, שיש להם טעם ספרותי מחונך ומפונק, כי-אם הטה אוזן למה שיאמרו על מאמריו זקני הדור, נשואי-הפנים, “בעלי-בתים”, “בעלי- יכולת”, שהם מוצאים עונג מיוחד במליצות נפוחות. בצאת השנה ל“המליץ” היומי ימצא בו קורת רוח ויאמר: “ונאמנה עלינו עדותם של רבים ושלמים נבוני דבר ובלתי נושאי-פנים, כי לא יגענו לריק ולא ילדנו לבהלה; וכמופת לרבים נסתפק להביא דעת בר-סמכא אחד, הוא המנוח ה' לעאָן ראָזענטאַל ז”ל, אשר דבר אלינו פעמים רבות בפה וגם במכתב, כי נחה דעתו מאד ב“המליץ” היומי…" (“המליץ”, שנת 1887, צד 1528). עדותו של ראָזענטאַל הזקן היתה כל-כך יקרה ונאמנה בעיני גורדון, עד כי יספר עליה בשמחה רבה באחד ממכתביו להזק“ן: “… ואולם באמת מצא הפוליטון הזה חן בעיני רבים. שמע והשתומם. אתמול בביהכ”נ… נגש אלי ראָזענטאַל ויתפשני בידי ויטני הצדה ויאמר: לא אוכל להתאפק מהודות לך על צלוחיתך החדשה. צוף דבש אמרי נועם. תודה גדולה לך על זה” (אגרות יל“ג, ח”ש, צד 153). כמה קטנות-המוחין, כמה “בטלנות” יש בהתפארות זאת!

כל זמן שהיה גורדון עורך “המליץ”, לא נתן להסופרים וגם לצ“ב להשמיע מעל עמודיו חרפות וגדופים או לשפוך איש על רעהו בוז ולעג. החלק הספרותי של “המליץ” נשתנה לטוב. והננו חייבים תודה ליל”ג לא רק על הדברים הטובים והמועילים שהדפיס ב“המליץ” משלו ומשל אחרים, כי-אם גם על הדברים שלא הדפיס, כי בימיו נתמעט ב“המליץ” מספר המאמרים הריקים לגמרי, אשר לפני זה הרחיקו מעליו כל קורא בעל-טעם.

בזמן היות גורדון העורך לא נעשה עול לסופרי “המליץ”; המאמרים אשר היו נשלחים על שמו, לא אבדו לעולם, – דבר שהיה מצוי בבית-מערכת “המליץ”, – כי גורדון היה שומרם, ואם לא נדפסו, הושבו לידי בעליהם. הסופרים קבלו תמיד תשובה על דבריהם, – וזוהו דבר גדול ברידקציה עברית, – וגורדון לא עשה מעולם במאמרי סופריו כאדם העושה בתוך שלו. אמנם, גם הוא הרבה לתקן ולשנות במאמרי סופריו כל דבר אשר היה צריך, לפי דעתו, תקון ושנוי; אבל מעולם לא הכניס מדעותיו או מ“עניניו הפּרטים” במאמרי אחרים; ואם המאמרים, שהיה מקבל, היו כתובים ברוח הגיון ובשפה מדוקדקה, אף אם לא לפי רוחו, לא היה משנה בהם אף כקוצו של יוד. כאשר שלחתי ליל“ג ציורי “גסיסת הסופר”, ובו היה כתוב במפורש, כי הסופר הגוסס הוא פרץ סמולנסקין, מצא גורדון, כי הרביתי בתהלתו של עורך “השחר”, וכי עשיתיו לאחד מ,גבורי האגדה”, בעוד שהכל יודעים את סמולנסקין והוא קרוב לנו בזמן; לכן היתה עצתו “לבל אזכיר את שם סמולנסקין מפורש בכל המאמר, כמו שלא נזכר שמו של הקב”ה במגלת אסתר", וגם יעצני למחוק בציורי עוד פרטים אחדים, ולתכלית זאת שלח אלי למוסקבה, מקום שבתי אז, עלי-הגהה מציורי, למען אעשה בו בעצמי את השנויים, שהיו דרושים להעשות לפי דעתי. ודבר לא נשמע עד גורדון ברידקציה עברית כי ישלחו את עלי-ההגהה להסופר, למען יעשה הוא בעצמו את השנויים הדרושים בו. מי מן העורכים היה שואל לפנים גם פי סופרים זקנים ומפורסמים, בבואם לשנות בדבריהם את הדרוש ושאינו דרוש, ומי היה שם לב אחרי כן לזעקותיהם? “חולשה ספרותית” אחת היתה לגורדון, כי אהב להכניס משיריו הנדפסים במאמרי סופרים מתחילים, כמעט בעל כרחם. ומה השתוממתי לראות, בשלחו אלי עלי-הגהה מציורי הנזכר, כי במקום אחד כתוב על הגליון בכתב-ידו: “אילו הייתי אני כותב המאמר, הייתי אומר, המשורר אומר: " – ופה הוא מביא אחדים מחרוזיו. באותם השנים שהיה יל”ג עורך “המליץ”, נזכרו והובאו שיריו ברוב העלונים.

בחושו הספרותי היה גורדון מכיר מתוך שורות אחדות, למי מהסופרים המתחילים יש כשרון ולמי אָין. ואם מצא באחד מצעירי הדור סמני כשרון ספרותי, היה מקרבו להספרות העברית על-ידי מכתביו. ולו אנו חייבים להודות על בעלי הכשרונות האחדים שנגלו אז ב“המליץ”. דעתו הרחבה בהספרות העברית העתיקה והחדשה, ידיעותיו ההגונות בשפות חול ו“כל שיריו”, – שוו עליו הוד והדר בעיני אלה מצעירי הסופרים העברים, שהשכלתם היתה “אירופּאית”, ובחפץ לבב עבדו צעירים כאלה במחיצתו, בימי עריכתו את “המליץ”.

בימי היות גורדון עורך “המליץ” שם לבו ביחוד אל החלק הספרותי שבמה“ע הזה, כלומר אל הפיליטון. הפיליטונים הספוריים של יל”ג עצמו אין להם ערך של מלאכת-מחשבת וטוב-טעם, וכל ערכם הספרותי אינו אלא בשפתם, מהתלותיהם ועקיצותיהם. כי מספּר לא היה גורדון מעולם ובנתוח נפש האדם ויצרי לבו לא היה כחו רב. הפיליטונים אשר כתב בשם הכולל: “צלוחית של פלייטון”, לקוחים היו מחיי היהודים של ה“תחום” ומלאים חדודים חריפים והלצות יהודיות, וכוחים ושיחות עם הקורא, התולים ומליצות מכל המינים וגבוב דברים סתם, בלי חק ומדה ובלי רגש יופי. העוקץ והדבש, הנשיקה והנשיכה, הלהג והלעג היו כרוכים ומחוברים בכל “צלוחיותיו”. מעלתן היותר גדולה, כי בהן נראה פעמים רבות גורדון המוכיח והדובר אמת לעמו ומגיד ליעקב פשעו וחטאותיו בלי כל נשיאת פנים ובלי אבק צביעות. ובכל מקום שנגלה גורדון לפנינו כמיסר ומוכיח קשה, שם נגלתה גם נשמתו היתר ושם נגלה תוקף כשרונו הספרותי. וחסרונם היותר גדול של הפיליטונים הגורדוניים, אשר רבים מן הסופרים העברים לקחום להם למופת ולדוגמא, הוא להגם הרב וגבוּב הפסוקים זה על גבי זה.

והא לכם דוגמאות אחדות:

"ערב פסח היום, יום אכזרי ועברה וחרון אף, יום מהומה ומבוסה ומבוכה, כל העיר כמרקחה, כל הברכים תלכנה וכל פנים קבצו פארור… בין המשקוף והמזוזות יבכו החלונות, עיני הבית, על כבודם כי גלה, על עדים אשר התנצלו, הלא היא שכבת האבק והרפש אשר יתעלם עליהם כל ימות השנה… בשעת המגפה הזאת אל יהלך אדם בצדי הדרכים. נטה לך גם אתה, ידיד הקורא, ורד אל אמצע הרחוב, פן יקרך כמקרה בן המדתא, בהרכיבו את מרדכי באסטריא דמתא, או יהיה בך ההפך מן היבם של רבה, בפרק “כיצד הרגל” ובפרק “הבא” (“המליץ”, שנת 1886, גליון 28: צלוחית של פלייטון).

“תרדמה נפלה עלי ואישן שנת עועים. לא ידעתי מי ומה נסך עלי רוח תרדמה. השבץ אחזני ואפּול על פני וארדם. הרגשתי כי אפפוני חבלי מות, אבל נר אלוהים טרם יכבה בי; הרגשתי כי מקור דמי עמד, רוחי כלה, ידי ורגלי לנחושתים הוגשו. גרוני נחר ולשוני מודבק מלקוחי. אבל עוד חושי בי וחדרי לבי יצפנו דעת: אני ישנתי ולבי ער” (“המליץ”, שנת 1880, צד 3).

דוגמאות כאלה, ועוד יותר מוזרות ומתמיהות מאלה, ימצא הקורא כמעו בכל הפיליטונים של יל"ג.

בימי היות גורדון עורך “המליץ” היה הוא גם הממונה על בקורת ספרים. כשרון מבקר חרוץ, בעל טעם דק, לא נגלה בו מעולם. בהפרק “בינה בספרים”, שקבע ב“המליץ”, הועיל להמחברים העברים, כי העירם על שגיאותיהם בדקדוק הלשון וחטאותיהם לרוח השפה העברית, והערותיו בנידון זה היו יקרות מאד. יל"ג התנהג את הסופרים המבוקרים בדרך-ארץ ובכבוד גדול ולא השפיל מעולם את הסופרים המתחילים, ויודה בהדברים הטובים אשר כתבו. בכלל, דברי בקרתו, הנשמעים תמיד בנחת, היו חזיון יקר בספרותנו העתית. אבל מעולם לא נסה גורדון לברר ולנתח את תכן הספר המבוקר וערכו של הסופר הנידון, כשרונו ומהותו, וכדומה. להסופר או הספר שמצא חן בעיניו היה מפזר תהלות ותשבחות בסגנון המליצה המיוחדה לו, ובזה יצא ידי חובתו. והנני מביא בזה דוגמאות אחדות מסגנון בקרתו:

“נמצאו דבריה (דברי המגלה אשר הוא מבקר) ואוכלם ויהיו בפי כדבש למתוק… וכח דמיונו (של הילד הקורא בספר זה) כאריה יכסוף לטרוף; ההוא (הילד הקורא) יקרא בספר הזה ולא יבוא מתק שפתיו כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ולא יקח מוסר השכל ויוסף לקח ולא יתענג על מדברו הנאוה… כי הלשון לשון הנביאים הראשונים והמוסר מוסר שדי, מתוק לחיך ומרפא לנפש” (“המליץ”, שנת 1887, צד 1474).

על ה“כנסת” של שפ“ר יאמר יל”ג: “אוצר נחמד ושמן, מלא זנים מרקחים, יער בציר צומח עצי פרי ופרחים” (“המליץ”, שנת 1887, צד 2340); בקורת בחרוזים!!

“שאלנו את המחבר, מדוע כותב הוא רעומה בע' ובתורה כתוב ראומה בא'; אין זה כי אם לפי שנערה יפה היא, לכן נתן עין בה” (“המליץ”, 1887, צד 861).

להרבות דברים על ערכה של בקורת “פּרימיטיבית” כזו – אחשוב למותר.

השלח א' תרנ"ז

לכל סופר, לכל משורר יש יחוסים ידועים, לפעמים הם קבועים ולפעמים הם מתחלפים ומשתנים, אל השפה שהוא מלביש בה את מושגיו, רגשותיו ורעיונותיו, ציורי דמיונו וזרמי רוחו. יש סופר, שהוא עוגב על שפתו, וככלה אהובה היא לו; ויש סופר, שהוא מתעמר בשפתו, כאלו היתה לו שפחה חרופה. יש סופר, שהשפה נשמעת לו ככנור נעים בידי מפליא לנגן, ויש סופר, שהשפה היא לו כתוף בידי מכה ומרעיש את חלל האויר. יש סופר, שחמרי השפה כמטילי-ברזל המה לו, ובעשותו מלאכתו על האבנים הוא כמכה בקורנס על הסדן; ויש סופר, שהשפה היא לו כדונג רך, שמקבל כל צורה שנותנת לו יד יוצר. יש סופר, שרעיונותיו והגיונותיו נולדים בבגדי-משי, או בבגדי-מלכות של תכלת וארגמן, ויש סופר שמחשבותיו נולדות בבלואי-סחבות של עני מחזיר על הפתחים.

הרבה מדות בסופרים בנוגע אל השפה, שהם משתמשים בה. יש מהם קמצנים ויש מהם פזרנים במלים. יש קמצנות, שהיא באה מרוב דיוק, מחשבון ודעת, ויש קמצנות, שהיא פרי העוני והמחסור של הרגש, פרי דלותה של המחשבה. ויש פזרנות, שאיננה אלא כסות לחסרון מושגים ברורים, לחסרון כשרון הצמצום וכח ההתרכזות, ויש פזרנות במלים, שהיא רק מעידה על העושר הפנימי ועל המעין הנובע, הסמוי מן העין. יש סופר, שהוא נאמן בכל אוצרות השפה, והוא חודר לכל נסתרותיה ותעלומותיה; ויש סופר, שהוא מחטט כל ימיו רק בקרן-זוית אחת, ולעולם אין הוא נכנס לפני ולפנים במקדש השפה. יש סופר, שהוא בוחן ובודק את כל גנזי השפה, לוטש את המלים כאבנים טובות, בורר לו ניבים רעננים, שעוד לא נתמעכו מרוב שמוש, והוא נופח נשמת חיים בגלמי הלשון. לא מלאכה היא, כי-אם יצירה. יש שהרעיון בורא את השפה הדרושה לו; ויש שהלשון יוצרת גם את הרעיון עצמו, כי כל זמן שהרעיון לא מצא את המלים והבטויים, שהכשירו ושסגלו בשבילו, לא נולד עדיין, ואיננו אלא בבחינת “נשמה ערטילאה”. ויש שהסופר לוקח מלים וניבים מכל הבא בידו, כזוכה מן ההפקר, על-כן הוא מטשטש ומוחק את צורתו של כל רעיון, ויחד עם זה הוא חונק גם את נשמתו. יש סופר, שכל מלה ומלה במשפטיו הכתובים על מקומה היא עומדת, אין להוסיף עליהן ואין לגורע מהן; לכל מלה ומלה יש גרעין, יש צלצול והד, וכולם מלאות רוח חיים. זווגן של המלים עולה יפה, הן חומדות זו את זו, שייכות זו לזו, ויש ביניהן קשר פנימי והגיוני. ויש סופר, שרוב המלים במשפטיו אלמות הן, חרשות הן, קליפות מבלי כל תוך, נשמה אין בהן. מלים כאלה אינן נוחות להזדווג והן נסחבות על-כרחן מבלי כל הכרח פנימי. מלים כאלה, שאינן נחרזות ואינן מתאימות זו לזו, פנים זעומות להן, אחת מביטה הנה ואחת – הנה, על-כן אין הן נתפסות היטב במחנו, אינן נעימות לחכנו ואין הן מתקבלות לא על הדעת ולא על הלב.

מה היה יחוסו של יהודה ליב גורדון אל השפה העברית ואיך השתמש באוצרותיה וחוקיה הפנימיים? הסופרים העברים הצעירים והמתחילים של היום אינם יודעים כלל, וקשה יהיה להם גם לשער, בכמה עמל וטורח, בכמה ענויי-נפש ויסורי-רוח עלה לנו, הסופרים, שהתחילו עבודתם לפני דור אחד, לכתוב משפט עברי כהלכתו, לכתוב בלשון בני-אדם, דברים פשוטים וברורים. חלום גדול חלמנו אז, אני והטובים שבחברי לעט, כי נחיה את השפה, כי נחיה את הספרות העברית ונעשנה לכלי-מבטע לבחירי הרעיונות והרגשות האנושיים. בקשנו כלי מפואר לספרות מפוארה. בולמוס היופי אחז אותנו, יופי הצורה והסגנון, והשפה היתה כמעט מתה. סופרי-מופת לא היו לנו אז בין החיים, אשר בבית-מדרשם נלמד לכתוב עברית. פּרץ סמולנסקין, הלוחם הלאומי הכביר ובעל הכשרונות הנעלים, שהיה לנו לעינים בדרכי המחשבה העברית, הצטיין בעקשנות נוראה בנוגע לשמוש השפה העברית. מלה תלמודית, סגנון המשנה ודרכי הלשון של הספרות המאוחרה, שהיתה יותר קרובה אל החיים, גזרות ובנינים חדשים, – טריפה גמורה, סחורת-חוץ, שעטנז ספרותי. הס מלהזכיר. במספר מצומצם ומוגבל של שרשים ומלים, הנמצאים בכתבי-הקודש, היו צריכים להכניס את רחבי האין-סוף של הרעיון האנושי. כמובן, שבמסגרת צרה כזו נגזר עליו מראש מיתת חניקה. מנדלי מוכר-ספרים לא פתח אז עוד את תקופת סגנונו העברי החדש והמיוחד במינו. וגם הוא, הסבא שלנו, כתב מליצות קשות, לפעמים חסרות טעם וריח. אלכסנדר צדרבוים, עורך “המליץ”, כתב עברית מסורסה ומשובשה. אב“ג כתב עברית תנ”כית, שהיתה יבשה וצנומה ויחד עם זה מסולסלה. סמולנסקין היה לעומתו סופר חי ורענן, פשטן ובעל טעם. הזק"ן כתב עברית לפעמים מתוקה כדבש, ולפעמים – כזפת. שפתו היתה מקושטת תכשיטים כבדים ומסורבלת במליצות שונות, והרעיון לא זז ממקומו. קלמן שולמאַן העפּיל תמיד אל “תועפות המליצה, המופעת ביפעת יקהת אם-זקנה”; ונחום סוקולוב, עורך “הצפירה”, העלוי הספרותי, כתב אז, לפני שלשים שנה, בהיותו צעיר לימים, כזקן ממש; שפתו העברית וסגנונו היו מין ערבוביה משונה – אלהים ירחם. אליעזר הכהן צווייפל כתב אמנם בסגנון עשיר ומצוין במינו, סגנון רבני יפה, וידע להשתמש באוצרותיה של שפת האגדה והמדרש, אך ותרנותו בשמוש שמות-הנרדפים ובגבוב הפעלים ושמות-התואר לא ידעה גבול וקצב. גם דרכי מחשבתו והשקפת-עולמו היו רחוקים ממנו, האירופּאיים. משה ליב ליליענבלום היה האחד, שכתב עברית בלשון בני-אדם, אך שפתו היתה עניה, חסרת כל יופי, ובלתי-נקיה משגיאות גסות בדקדוק וחטאים כבדים לרוח הלשון. בכלל היתה ספרותנו אז חסרה חוש-הסגנון. הציורים היו נושנים, הצבעים מטושטשים והקוים בלתי-מסומנים היטב. והכתוב מדבר על הטובים והמצוינים שבסופרינו אז.

בימים ההם היו לי שני סופרים למורי-דרך, – עד אשר בחרתי את את דרכי אָני, אם טובה היא ואם רעה, – בנוגע לשמוש השפה העברית, שתהא רצויה ונוחה לבטוי המחשבה האנושית. האחד מהם היה אז כבן שלשים, ושמו אליעזר בן-יהודה, עורך “הצבי”, המורד היותר גדול במלכותו של הסגנון העברי המקובל, והשני היה אז קרוב לזקנה, ושמו יהודה ליב גורדון, שהיה אז העורך של“המליץ”. שניהם, כל אחד על-פּי דרכו, סללו מסילה חדשה בנוגע לשמוש השפה העברית והסתגלותה אל דרכי המחשבה החדשה בישראל. וכולנו, הסופרים העברים בזמן הזה, חייבים תודה רבה לרבותינו אלה.

בשירו “הבאת בכורים” לאד“ם הכהן, שהוא כמעט שירו הראשון, שנספד לפני ששים שנה, בשנת תרי”ז, כבר ציין יל"ג את התיחסותו הפנימית להשפה העברית:

עֶבֶד לְעִבְרִית אָנֹכִי עַד נֵצַח,

לָהּ כָּל חוּשַׁי בִּי לִצְמִיתוּת מָכַרְתִּי,

אַדְמָתָהּ אֶעֱבוֹד וּבְיֶזַע עַל מֵצַח.

את נדרו זה קיים המשורר והסופר. השפה העברית לא היתה לו, כמו שהיתה לרבים מבני-גילו, כעין מעברה, כעין גשר, לעבור עליו אל חוף אחר, אל חיים אחרים. השפה העברית היתה יקרה לו כשהיא לעצמה, מבלי כל תכלית מעשית, מבלי כל כונה זרה. הוא אהב וחקר את השפה לשמה. והוא אמנם עבד אדמתה בזעת אפו לגלות את אוצרותיה הנסתרים, ואת מטמוניה חפש כל ימיו עד יום מותו. בלי אהבה עזה, העוברת כל גבול, שיש בה מעין אהבת האוהב לאהובתו, ובלי קשרי-נפש עמוקים, אין איש כיל“ג שחוש המעשה והמציאות היה מפותח בו כל-צרכו, מקדיש את כל ימיו ושנותיו עד נשימתו האחרונה לשפה שנחשבה למתה, לשפה שאין מתן-שכרה בצדה. אין השפה מגלה את כל יפיה, מקומותיה הצנועים וכל מחמדיה אלא לאוהבה באמת. ויל”ג לא רק אהב את שפתנו, כי-אם גם עגב עליה.

ויל"ג היה דבק באהבתו להשפה העברית והקדיש לה את כל כחותיו, למרות אשר בסתר-נפשו לא חדלו לצלצל חרוזיו אלה:

הוֹי, מִי יָחוּשׁ עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי,

אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי צִיּוֹן הִנֵּנִי,

אִם לֹא גַּם אַתֶּם – הַקּוֹרְאִים הָאַחֲרוֹנִים?

                                                       **(משירו   "למי אני עמל")**

מה נורא הוא להיות האחרון! מה נורא הוא לכתוב בשביל “הקוראים האחרונים”, שמספרם היה כל-כך מוגבל!

גיתּה אמר פּעם אחת לאַקרמאַן: “אין כדאי לסופר לטבול עטו בדיו, אם לא ידע מראש, שמספר קוראיו יעלו, לכל הפחות, למיליון נפש”.

יל“ג היה טובל את עטו בדמי-לבבו לכתוב בשביל שרידים, יחידים, בשביל,שבלים בודדות”.

את יחוסיו של יל“ג להשפה העברית ולהספרות העברית הננו מוצאים במכתביו, שנדפסו לאחר מותו. באחד ממכתביו הראשונים להסופר זק”ן הוא אומר: “ובדבר הזה אוהב באהבה עזה את ידידנו האד”ם, כי לא תפליט (?) עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב, ולא כהמנוח רמא“ג אשר הרחיב פי עטו וילמד את בית בליעתו לבלוע שגיאות גדולות בדקדוק ולא נתקעו לו בגרונו” (אגרות יל“ג, ח”א, צד 16).

על-דבר התרגום העברי של אוריאל אקוסטא הוא אומר: “בצורתו שפה מבולבלת, מדולדלת ומקולקלת,, שפת אשכנז לבושה טלאים מבגדי ירושלים… האין בזה חלול לשון הקודש יתר גדול מאשר במסתרי פּאַריז?” (אגרות יל"ג, צד 66).

חלול לשון הקודש" – המבטא הזה נותן לנו מפתח לנשמתו העברית של המשורר.

על דבר השמוש במלים לועזיות הוא אומר באחד ממכתביו, שנכתבו לפני חצי מאה שנה: “סגנון לשונך טוב ויפה… אבל איעצך שלא תלמד קסתך לחשפיק ביחדי נכרים ובמלות זרות יותר מדאי… למד לשונך דבר יהודית שלא תצטרך למלות לועזיות, כי-אם במקום שאי-אפשר באופן אחר” (שם, צד 93). בעצתו זו יש לחשתמש גם כיום.

על-דבר המבקר קובנר הוא כותב: “נוסף לזה אין שפת עבר נקיה שגורה בפי המבקר, ומאמריו מלאים גרמניזמן ושגיאות כנגד חוקי הלשון” (שם, צד 100). ברבות הימים החל למצוא שגיאות הלשון גם בספרי אד“ם הכהן. במכתבו לא”י פּאַפּירנא אומר יל“ג על משורר “שירי שפת קודש”: “אמת, כי ידיעתו בשפת עבר ודקדוקה רבה ורחבה, מפני שעסק בה כל ימיו כרומס בחומר וכאשה העוסקת בעיסתה, אע”פּ שכל זה לא יצילהו לפעמים משגיאות קטנות בדקדוק ובלשון…” (שם, צד 123). במכתביו להזק“ן, שהיה מדקדק בטהרת הלשון העברית ומתרעם על המרידה שעשה יל”ג במלכות הסגנון העברי, מתלוצץ זה האחרון ואומר: “בידעי, כי טהר שפתים אתה ובמלות לשון סורסי לא תשתמש, לא ישמעו על פיך. ואני בעניי, הלא ידעת, איש טמא שפתים אנכי, מכל מקצועות שבתורה אנכי מגבב דברים להרחיב לשוני, ומכל הרבנים והפייטנים אנכי לוקח לשונם ואנאם נאום” (שם, צד 229). הדברים האלה נכתבו בשנת תרל“ה, ובשנת תר”ם מבאר יל“ג את השקפתו על-דבר הרחבת הלשון העברית ושיטתו בזה בדברים ברורים ואמתים: “ראיתי כי אין טוב לפני, כי אם להשליך מעלי את עבותות המליצה המזוקקה ולדבר אל העם הזה בלשון אשר יבינו. אם נדבר רק בלשון הדורות אשר היו מימות משה עד ירמיהו, אז לא נוכל לדבר רק על הדברים והענינים, אשר היו גלויים וידועים בימים ההם; אבל בהעבירנו לפנינו את המעשים אשר נעשו אחרי-כן והנעשים עתה ואשר יעשו אחינו, אז לשוננו נגביר, נרחיב את גבולה ויריעותיה נטה לא נחשוך. נתּן את טהרת השפה כפר נפש הרחבת השפה. ככה יעשו בשפתם כל העמים החיים והגדלים, אשר לא נשארו ילדים עד זקנה ושיבה ולא נהפכו בילדותם לחנוטים ומתי-עולם, וככה עשו גם אבותינו הראשונים בכל דור ודור. צא וראה, כי לא כשפת משה וישעיהו שפת עזרא ודניאל ובעלי המשנה, ולא כשפתם שפת בעלי התלמוד וחכמי הדורות אחריהם, אשר קראו לה שפת בעלי אסופות. טהרת הלשון תנתן כפר נפש הרחבת הלשון, ואם לא – וחטאנו לשפתנו כל הימים. אך למותר להגיד, כי בדברי אלה לא אצדיק מעשי הסופרים,אשר עשו להם ידיהם חטא”, כדבריך, ועברו חוקות השפה ויחבלו רוחה את שפת הקודש ובלעגי השפה ידברו…” (שם, צד 284).

ובשנת תרמ“ג עושה יל”ג עוד פסיעה אחת הלאה על דרך הרחבת הלשון. במכתבו לא. בן-יהודה הוא אומר: “ובכלל, בבואנו להרחיב השפה ולחיותה אין לנו להחמיר כל-כך ולגבב עלינו אסורים וחומרות; ומה בכך אם איזה תמונות חיצוניות או אופני הדבור נקח מלשונות אחרות, אם מושגם מובן לכל קורא ורוח השפה העברית בם; כי אם הבדל נבדיל את כל התמונות הנכריות אשר הושיבו בחצרות שפת קדשנו, כי אז, דרך משל, נבוא לחלוק על סימני הטעמים, ששאלנו מלשונות אירופּה, ונקבע תחתיהם פסקי הטעמים, שמשתמשים בבתי-כנסיות בשעת קריאת התורה…. ואחרינו יבואו עוד מחמירים אחרים וישובו לדורות שקדמו לבעלי הנקוד והטעמים ויאמרו שצריך לכתוב הלה”ק גם בלי אלה סימני הקריאה והניגון כתיבה תמה כמו שסת“ם נכתבים, הלזה תקראו רחבת השפה ותחית לשון עמנו?” (שם, חלק ב' צד 43). בזכות פשטות הלשון העברית מצדד יל“ג עוד בשנת תרכ”ז. במכתבו לשאַצקיס, בעל “המפתח”, הוא אומר: “לא אכחד, כי סגנון לשונך הוא כסגנון בעלי האסופות והמליצים גימים הקדמונים… ולא ינעם לחיך קוראים משכילים בימינו אלה, האוהבים סגנון פשוט וקל, בלא אריכות לשון ובלא פרחים ומעשי צעצועים”. יל“ג מתנגד לחדושים בשפה במקום שאין צורך. במכתבו להסופר מבש”ן הוא אומר: “ואולם לדעתי אין לרדוף אחרי מבטאים חדשים במקום שנמצאו מבטאים ישנים, שכבר נתקבלו בין הסופרים, והקוראים הולכים לתומם ומבינים אותם היטב”. את התנגדותו לניבים ומבטאים, שאין בהם תוכן ברור, מביע יל"ג באחד ממכתביו להמשורר מ. דוליצקי: “עוד צעיר לימים אתה וימים יבואו ויורוך להנפה את דבריך בנפת אמת, לזרות כל פסולת מן הסולת, ושיהיו כל מליך ומבטאיך נאמרים במנין, שלא יהיה בהם דבר אחד שאין בו ענין. כן המה השירים אשר אהבתי והמליצות אשר כתבתי, אבל אני ידעתי, כי מאניני דעת אני, וגם אני לא עמדתי על זה רק אחר נסיון אָרוך”.

ובראות יל"ג בשנות חייו האחרונות, כי השפה העברית הולכת ומתנוולת בידי סופרים שלא שמשו כל צרכם, בידי סופרים נעדרי חוש-הלשון, המזלזלים בכבודה ובערכה, שר את שירו:

עוֹד שָׂרְדָה הָאַחַת – הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה,

“בַּחֲיוֹת הַשָּׂפָה יָשׁוּב גַּם עַמָּהּ לִתְחִיָּה!”

מָה אָהַבְתִּי שִׂיחָתָהּ, הֲגוֹת בָּהּ, סַלְסְלֶהָ;

לְמִקְדָּש הָיְתָה לִי, כִּפְנֵי אֱלֹהִים פָּנֶיהָ.

עַתָּה הַמִּקְדָּשׁ יֵשַׁם, כֹּהֲנָיו נֶאֱסָפוּ,

וּפְנֵי אֵלִי זֶה קוּרֵי עַכָּבִישׁ חָפוּ.

                                       **(בשירו   "מחלת הזכרון", ספר חמישי)**

יחוסיו של יהודה ליב גורדון אל הספרות בכלל ואל הספרות העברית בפרט החלו בשנות נעוריו, אשר למד וקרא בהן הרבה. היחוסים האלה היו פנימיים ונפשיים.

בהיות יל“ג כבן עשרים כבר עמד תחת השפעתם של המשוררים היותר ידועים בימים ההם: אד”ם הכהן ובנו מיכ"ל. זה האחרון היה ידיד-נעוריו של גורדון, ועל-ידי המשורר-הבן התקרב גם אל אביו, “הכהן הגדול במקדש הספרות”.

המשורר-האב היה לו, לגורדון, למופת בשפתו וסגנונו העברי, והמשורר-הבן היה לו למופת ברוח-שירתו ובאהבתו אל כתבי-הקודש וחזיונותיהם. את השפעתו העמוקה של מיכ“ל על נפשו של גורדון הננו מכירים בשירו של זה האחרון, הנקרא בשם “ערבי הנחל וההדסים”, –היא הקינה, אשר נשא על מות מיכ”ל, בהיותו בן עשרים וארבע שנים.

בהיות יל“ג כבן עשרים וחמש כבר הכין לדפוס את שירי הגדול “אהבה דוד ומיכל”. את ראשית “בכוריו” הקדיש לאד”ם הכהן. אולם ברבות הימים החל להתרחק מעט מעט מעל משורר-המופת שלו, מעל בעל “האמת והאמונה” ו“שירי שפת קודש”.

גורדון, שהיה בשנות-נעוריו אחד המעריצים של שירת אד“ם הכהן וסגנונו העברי, כותב לאברהם יעקב פּאַפּירנא (שעסק בימים ההם בבקורת הספרות העברית) בשנת תרכ”ו, כתשע שנים אחרי צאת הספר “אהבת דוד ומיכל” מדפוס, אל-אדות מורהו ומדריכו בשיר ומליצה כדברים האלה: “איננו משורר אמתי, בעבור חושו היבש כעץ. כותב הוא (אד"ם) את שיריו בהשכל ובעיון דק, אבל לא ברגש ובהתפעלות; דבריו יוצאים מן הראש ולא מן הלב… הכלי היותר פועל בשיר הוא הלב וההרגשה, זה אין לו” (אגרות יל“ג, ח”א, צד 132).

התלמיד נצח את הרב. תורתו החמורה של אד“ם במלאכת השיר ובשמושה של השפה העברית, –התורה, אשר יל”ג קבלה מתחילה באהבה ורצון, –תורה זו היתה לו אחרי-כן צרה, מוגבלה ויבשה יותר מדי. לא בפעם אחת בעט יל“ג בתורתו של “הכהן הגדול”, כי קשה לשכוח ישנות מללמוד דברים חדשים. מעט-מעט סלל לו יל”ג מסילה חדשה בשירה העברית וכבש לו את דרכו המיוחדה בסגנון העברי.

בשנים הראשונות לעבודתו של יל“ג בשדה השירה העברית היה שם תמיד לנגד עיניו את משפטו הקשה של אד”ם הכהן ואת משפטם של זקני המשכילים העברים בווילנה. אחרי כל שיר ושיר, שכתב יל“ג בשנים הראשונות, היתה מתעוררת בקרבו לראשונה השאלה: מה יאמר אד”ם על שיר כזה, – היוצא נקי וזך מלפניו? יל"ג מעיד על עצמו עדות זו, באמרו באחד ממכתביו: “מיום החילותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי שפת קודש החיים בארצנו נעלה ויפה ממנו; ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון נעם דבשו לחכי ואתעמל גם אני לעשות כמתכונתו”.

אולם מעט-מעט שחרר יל“ג את בת-שירתו מעולה הקשה; לאט-לאט התרגל לדוש בעקביו את הגזירות והחומרות בדיני שוא-נע ושוא-נח, שמצא לפניו בה”שלחן-ערוך" הפיוטי של רבו ומורו אד“ם הכהן. כל אשר הרבה להגות בספרי עם ועם וכל אשר הוסיף להתפתח ולהשתלם בדרכי השירה העברית והמחשבה האנושית, בה במדה מצא את אישיותו הפיוטית והספרותית הוא. ומעתה לא שאל עוד, בכתבו שיר חדש, מה יאמר אד”ם הכהן על פרי רוחו, – מעתה היה לו העיקר משפטו, טעמו, הרגשתו וחוות-דעתו הוא.

בשנת תרל“ח כותב יל”ג אל הזק"ן כדברים האלה: “אין מבקר כמחבר בעצמו: וזה הדבר אשר יעשה: אחרי העלותו את מורשי לבו על הספר בדיו, יעלים עיניו ויסיח דעתו ממנו לימים אחדים, ואז ישוב לקרוא בו כקורא זר הבא מן החוץ, ויתקן אשר יתקן; וכן יעשה פעמים שלש. כזה עשיתי בנפשי בשבתי בערי השדה ומבינים בשיר ומשכילים על דבר אין עמדי; ואהיה בעצמי המחבר והקורא והמבקר”.

הדברים המובאים נכתבו לפני ארבעים שנה. אילו נשמעו כאלה כיום מפי סופר מובהק, היינו רואים בהם תמימות יתרה, דברים המובנים מאליהם, שאין כל צורך להטעימם. בימינו כל סופר, הראוי לשם זה, הוא הוא המבקר את פרי רוחו ומלפניו משפטו יצא. משפטו זה הוא בין-הדין העליון בנוגע ליצירתו הספרותית. העמידה ברשות עצמו הוא התנאי הראשון וההכרחי לכל סופר, לכל משורר יוצר, שאיננו בעל-מלאכה ספרותי פשוט. כל יצירה רוחנית גוררת אחריה, מדעתו שלא מדעת את הבקורת הפנימית של היוצר. בקורת כזו היא היא היצירה במדרגתה היותר גבוהה. כל יוצר בונה את עולמותיו ומחריבם, מחריבם, מתקנם ובונה אותם עוד הפעם. הוא הוא הבונה והוא הוא המקעקע את הבירה, שבנה בעצמו.

אולם לפני ארבעים-חמשים שנה, ומה גם בשנות-נעוריו של יל“ג, היו הסופרים והמשוררים העברים תלואים ביצירותיהם בדעת אחרים, – אחרים, הגבוהים מעליהם באמת, או שהאמינו בטעות, כי גבוהים הם. אז היה דור של “הסכמות” ו”סמיכות“, דור של בני-סמכא ושל “כהנים גדולים במקדש הספרות”. פרחי הכהונה לא ערבו את לבם לצאת ב”שער בת רבים“, אם לא סמכו עליהם את ידיהם של זקני הדור וגדולי הכהונה. גם יל”ג, אשר מעולם לא היה מוג-לב ספרותי ואשר בראשית צעדיו על שדה השירה העברית כבר נראו בו סימני בגרות וגדלות, – גם “גור אריה” זה לא העיז פניו להוציא לאור את שירו הראשון, מבלי אשר יקטיר קטרתו לאד“ם הכהן ומבלי אשר יקבל ממנו סמיכתו והסכמתו. על כן הננו רואים בהדברים הפשוטים של יל”ג “אין מבקר כמחבר עצמו”, את פריקת עולו הספרותי ואת השתחררותו הגמורה מההשפעה של משכילי ווילנה, חכמיה ומשורריה, אשר מבית מדרשם יצא.

ואחרי אשר הבקורת הפנימית של הסופר היתה ליל"ג לאַמת-המדה ביצירותיו, חדל להיות מפחד מפני הבקורת של אחרים. באחד ממכתביו ליצחק יעקב ווייסברג הוא אומר: “… הפיות האנשים נחסום או מפני הבקורת נסתר? ואדם כשהוא נעשה מחבר ויצא לשוק וספרו בידו, הרי הוא כעולה לגרדום ונעשה כמיצר שהחזיקו בו רבים וכקרקע עולם שהכל דשים בה”.

*

יחוסו של גורדון אל הספרות העברית היה על-פּי רוב כיחוסו של בן יחיד, אוהב ואהוב, אל אמו הזקנה והחולה, אשר לא יאמין עוד בחייה. הוא בעצמו מביא כל קרבן ועושה כל דבר להציל את שארית חייה ולהקימה על רגליה, אך בסתר-נפשו הוא מסופק מאד, אם כל זה יועיל. ביחוסו זה יש גם מעין התיחסותו של רב-חובל אל ספינתו המטורפת בים. אין רב-חובל מאמין בהצלתה של אניתו, אשר הפקד עליה; הוא רואה בעיניו, כי גלי הים העזים יבלעוה ויורידוה לתהום רבה, אך אין הוא זז ממקום הסכנה, לא יחיש מפלט לו. הכל נמלטים על נפשם, ורק הוא, רב-החובל, יורד מצולה יחד עם האניה, אשר לה הקדיש רוב שנותיו וכל כחותיו וכשרונותיו. וכל זמן שיש צל של תקוה להצלה פורתא יחגור את שארית כחותיו ללחום עם המים הזידונים.

באחד ממכתביו, משנת תר“ם, להזק”ן כותב יל“ג: “אבל אם לא השחוק אהיה בעיניך בשמעך אותי מספר חלום נעורינו ומדבר בשפת עבר, כאילו היה דבר שיש בו ממש וחפץ בימים האלה! ואם לא השחוק תהיה גם אתה בעיני איש מן החוץ, לו ראה אותך במכתבך זה האחרון אומר אלי: “חזק ואמץ למען אהבתך לשפת קדשנו… ולמען ספר דברי ימיה אשר ככוכב יאיר שמך בקרבו…” – צדיק תמים! אף אמנם תחיה אמונתך, כי יהיו דברי הימים לשפתנו ולא דברי הלילות, לילות עמל, אשר אין להם שחר?! איה איפה הם העתידים לכתוב את דברי הימים ההמה ולנטוע שמים חדשים וכוכבים חדשים אלה בתוכם? בנך או בני או אולי יעקב נכדנו ויוצאי חלציו? האינך רואה אנה אנחנו עולים ואת אשר יקרה לעמנו באחרית הימים?” – חזות קשה, שנאמרה, כדרכו של יל”ג, המתלוצץ תמיד, מתוך שחוק מר, מתוך “הלגלוג שלפני התליה”. מעין דברים מרים כאלה מתמלטים מעטו של יל"ג באותה שנה עצמה, במכתב אחר, שבו הוא אומר: “עבודתי בשפת עבר וכל כבוד ספרות ישראל החדשה כולה הוא הבל נדף וענין רע וכל יקרה מוטל בספק ספיקא, ומה יתן ומה יוסיף אם הרביתי לחרוז לשור ולחמור ועיני יראו, כי אין יודע ואין מכיר את פעולתי. שירי וזמרותי המה רק כקריאת הגבר, וכל חכמת ישראל היא בבינת השכוי, אשר ישמעוה וימצאו בה חפץ רק האכרים יושבי הכפרים, ואני איחל בעד פעולותי אלה לתהלה ולשכר אחרי מותי, אני הגבר אשר כמעט נשכחתי כמת מלב בעודני חי?” (אגרות יל“ג, ח”א, צד 277).

והיחס של יאוש, ולפעמים גם של גועל-נפש, אל הספרות העברית, ביחוד בעתונות, אשר בימיו, הולך ומתגבר בקרבו. בשנת תרמ“א כותב יל”ג: “קיבתה של ספרות ישראל כקיבת בת-היענה, הכל מוכן לסעודה, הכל אפילו זכוכית”. ובשנת תרמ“ד הוא כותב לווייסברג: “כי כל כתבי העתים לבני ישראל, היו לי לזרא ותדבק ידי אל העט ונפשי עיפה לכותבים… ואני – אבדה האמונה מלבי בקהל הקוראים מבני ישראל ונואשתי מהם ומהמונם! אם אנשים חסרי-לב ונלעגי-לשון כרודקינזון יוכלו להיות למו”ל ולמצוא להם קהל קוראים, אם חנף ומרע כצדרבוים יוכַל להוליך את העם הזה שולל בתעתועיו עשרות שנים… אם… מה ההמון הזה כי נפקדנו וכי נשית אליו לבנו?!” עם כל זה התיחס יל“ג, שהיה מטבעו אדם קשה כארז, בחבה ידועה, ולפעמים גם באהבה, אל הסופרים הצעירים המתחילים, אם הכיר בהם סימן ברכה לספרותנו. במכתבו האחרון שהבאתי הוא אומר: “אני בהשפטי עם סופרינו החדשים, חומל אנכי על מיטב הצאן הזה ולא אדקדק עמם כחוט השערה, ואם נמצא בהם מעט ברכה או דבר טוב אחד, צר לי להדיחם משאתם ולרפות ידיהם, באמרי, אולי יקחו מוסר והטיבו דרכיהם ומעלליהם והביאו באחריתם תועלת לספרותנו, כי אם נרדוף באף ונשמידם מי יקום לנו בין הסופרים בדור יתום זה?” – המבטא “מיטב הצאן”, בנוגע להסופרים הצעירים, אופיני הוא ליל”ג, שחשב את עצמו לתיש זקן בעדר זה.

יל“ג היה מזהיר את בעלי הכשרונות הצעירים, אשר חשקה נפשם לעבוד בספרות העברית, כי יבחרו להם עבודה אחרת, תהיה מה שתהיה, למחיתם, ולא יסמכו על ספרותנו התלויה בנס. העבודה בספרות העברית צריכה להיות, לפי דעת יל”ג, עבודת-נדבה, עבודת-הקודש, מבלי צפּות לשכר.

במכתבו לנחום סוקולוב הוא כותב: "ירא אנכי אותו (דוד פרישמאַן) פן ירום לבו בנצר עטו ומעשי ידיו ועשה את עט הסופרים לו למטה לחם והוא משענת קנה רצוץ, ובהשענו עליו ירוץ ובא בכפו ונקבה, והיתה חס-ושלום אחריותו כאחרית כל סופרי ישראל אוררי יומם: (אגרות יל“ג, ח”ב, צד 128).

זו היתה לו בכיה לדורות. במכתביו וגם בשיריו לא חדל גורדון להתאונן ולבכות על גורלו של הסופר העברי, וביחוד על דלותו החמרית.

באחד משיריו, אשר כתב בשנות חייו האחרונות, מתאונן המשורר על כי:

בָּעַמִּים אִישׁ מוֹשֵׁךְ בְּשֵבֶט סוֹפֵר

הוֹן בֵּיתוֹ לַאֲלָפִים וּלְרִבֹּאוֹת סוֹפֵר;

וּבְיִשְׂרָאֵל אִישׁ סוֹפֵר מוֹשֵׁךְ הַשָּׁבֶט.

כָּל יָמָיו הוּא יַעֲבוֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט.

(משירו "הכל תלוי במזל") [^ftn1].

במשוררים מתוך רעב, צער ועוני לא האמין יל"ג מעולם. על עצמו הוא מעיד:

רוּחִי מֵעוֹלָם לֹא קָם בִּי וַיְשׁוֹרֵר,

מִבְּלִי קוֹל דּוֹפֵק מֵנִיעַ וּמְעוֹרֵר,

מִבְּלִי רַחֲבַת לֵב וּמְנוּחָה נְעִימָה.

(משירו "אחפש רוחי).

ובזה מעיד המשורר על עצמו, כי שירתו יותר משהיתה נובעת מאליה, ממעמקי נפשו וממקורה הפנימי, היתה צריכה למעוררים ולקול דופק מבחוץ. על-כל-פנים היתה זאת בשנות חייו האחרונות.

התיחסותו של יל"ג ליצירתו הפנימית היתה תמיד אמתית. מעולם לא כזב לנפשו. בשעה אשר החל להרגיש, כי השכינה מסתלקת מעליו, שר את החרוזים המצוינים:

לֹא בֶן-בַּיִת בְּסוֹד אֱלוֹהַּ הִנֵּנִי,

אֲשֶר טֶרֶם אֶקְרָא אֵלָיו יַעֲנֵנִי,

וּבְכָל עֵת אֶחְפּוֹץ אָבוֹא אֶל הַקּוֹדֶש,

כִּי אִם כֶּעָנִי שֶׁאֵינֶּנוּ בָּטוּחַ

אִם הַפֶּתַח לְפָנָיו סָגוּר אוֹ פָּתוּחַ,

בְּבוֹאוֹ לְבַקֵּש פְּרוּטָה בְּיוֹם רֹאש-חוֹדֶשׁ.

(משירו "אחפש רוחי")

כמה אמת מרה בודויו הפנימי הזה!

את השקפתו העצובה, המלאה יאוש לאומי, על ספרותנו הביע יל"ג בחרוזיו הנפלאים האלה:

כּי מַה כָּל עַמֵּנוּ וּמַה סִּפְרָתוֹ?

חָלָל גָּדוֹל, עֲנָק שׁוֹכֵב לְמַעֲצֵבָה;

כָּל הָאָרֶץ כֻּלָהּ מְקוֹם קְבוּרָתוֹ,

וּסְפָרָיו – הַכְּתוֹבֶת עַל הַמַּצֵּבָה!!

(משירו “לנשמת עושה השחר”)

א.

המשורר יהודה ליב גורדון הוא היחיד והמיוחד בין הסופרים והמשוררים העברים של התקופה האחרונה, אשר זכה, כי כל אשר יצא מעטו, בין בשיר ובין בפרוזה, בזמן מן הזמנים, ולא נדפס בחייו, נדפס תיכף לאחר מותו. בשטף הלשון אמרתי “זכה”, אבל באמת אין זה זכות לסופר ומשורר ממעלתו של יל"ג, אם ידפיסו בקובץ מיוחד את כל אשר יצא מעטו.

לפני מונחים “שיירי השירים” של יהודה ליב גורדון, כרך ראשון ושני, והנני קורא וקורא בהם, –כי השפה שפת יל"ג ונוחה היא לקריאה, וגם העוקצים החדים שבה נבלעים בנעימה, ואני מבקש שרטוטים חדשים בצורתו הפיוטית של המשורר, אשר לא ידעתי עד עתה; אולם לשוא עמלי. אָין. צורתו הפיוטית של גורדון כבר טבועה היא בכל תגיה, קויה ושרטוטיה בארבעת הספרים הראשונים של “כל שיריו”. שני הספרים האחרונים, שיצאו לאחר מותו והמונחים עתה לפני, יכולים רק לטשטש את צורת המשורר הידוע לנו מכבר. שני הספרים האלה מראים לנו את בת-שירתו בפרק השנים, שעוד לא צמחו כנפיה החזקות, והיא עדיין מנתרת על הארץ, ובפרק השנים, שכבר נשרו נוצות כנפיה מחמת זקנה שקפצה עליה בלא עתה. כי יודעים אנו משוררים בספרות-העולם, שבהיותם יותר מששים וגם משבעים כתבו את מיטב שיריהם.

אחרי כל אלה הנני קורא ב,שיירי השירים" בעונג רב, וקשה לי להניחם מידי. קשה לי להניחם מידי, יען כי זה כבר לא קראתי בשפת עבר שירים, שאין אני צריך לקמט את מצחי ולהוגיע את מוחי בהבנת המלים הקשות, הציורים המוזרים והתמונות המשונות. שירי יל“ג, גם החלשים שבהם, כתובים בשפת-עבר, כפי שהיא מסורה לנו מדור דור וכפי שהתפתחה והסתעפה רוחה ותכונתה הטבעית. שפתו איננה המצאתו, כמו שאנו מוצאים אצל רבים מהמשוררים החדשים, שממציאים להם שפה. הנני מבקש את הקורא להבדיל בין המצאה ובין יצירה. אני אומר, כי רבים ממשוררנו הצעירים ממציאים להם שפה עברית מחסרון ידיעתם את השפה הלאומית המסורה לנו. שפתו של יל”ג עשירה היא ביצירות חדשות, והיצירות הן אורבניות ונובעות ממקורה הראשון, על-כן יש לה טעם מיוחד וחן מיוחד. בקרב משוררינו החדשים תמצאו כאלה, שאינם יודעים לכתוב שתים שלש שורות פרוזה כהוגן, בשפה המובנת לרבים. סבת הדבר, כי בסגנון פרוזי אי-אפשר להשתמש בהמצאות מרובות ותכופות, והמה לא הרגילו את לשונם לדבר בשפת בני אדם, כלומר בסגנון אורגני. שפתו הפּיוטית של יל“ג קרובה במקומות רבים לפרוזה מצויה, וזו מעלתה. אחד ממבקריהם הגדולים אומר: “איזו סגנון-פרוזי מצוין, זהו הקרוב לשירה, ואיזהו סגנון-שירי מצוין, זהו הקרוב לפרוזה”. יל”ג אינו רודף בכוונה אחרי מלים משונות להביע על-ידן את רגשותיו ורעיונותיו, כי הוא מוצא תמיד את המלים היותר פשוטות והיותר מצויות. שופנהויער אומר: איזהו סגנון טוב, זהו המביע במלים מצויות רעיונות בלתי מצוים, ואיזהו סגנון רע, זהו המביע במלים בלתי מצויות רעיונות מצוים.

קשה לי להניח מידי את “שיירי השירים” של יל“ג למרות השירה הרפויה והחלושה שבהם, למרות דלות המחשבה ועניות התמונות שבהם, – עוד בגלל זה, שאני מוצא בהם מחזות ושברי מחזות מחיינו בגולה. כשהנני קורא את “שיירי-השירים” של יל”ג, הנני קורא גם את ספר חיינו עם דפיו המקוטעים וכתבו המטושטש. הסגנון הוא עברי, האנחות – אנחות העם, והסטירה – סטירת הגלות המרה. עוד זאת, ב“שיירי-השירים” הנני מוצא חומר רב לתולדותיו של המשורר. הביוגרפיה היותר אמתית של הסופר שמורה וגנוזה תמיד בספריו ומכתביו. האטיקה הספרותית עוסקת זה כבר בפתרון השאלה: אם יש לנו הרשות להדפיס את מכתבי הסופר לאחר מותו, – אותם המכתבים, שלא הועידם לדפוס ואשר כתבם תחת השפעת הרגע, – אותם המכתבים, אשר אלו היה חי כותבם, אז בודאי היה מתנגד להדפסתם. ויש אומרים: אחרי שמת הסופר, כבר היה לקנין הרבים, וכל אשר יצא מעטו קנין הרבים הוא; ואם יש במכתביו, אף אם לא הועידם לדפוס, דברים, היכולים לבאר לנו את תכונתו או את תכונת בני דורו, אז לא לבד רשות, כי-אם גם חובה היא להדפיסם. ויש אומרים: אין לנו כל רשות וכל זכות להדפיס דברי סופר, שלא היתה במחשבתו להדפיסם, וכל העושה כזאת הוא פורץ גדר המוסר הספרותי ומחלל את קדשן של זכיות האדם, באשר הוא אדם, כלומר, תכלית בפני עצמו שלא נוצר בשבילנו, כי אם בשבילו. על-כן מניח אני פה את השאלה, אם חטאו או לא חטאו נגד המוסר הספרותי בזה, שהדפיסו אחרי מות יל"ג רבים ממכתביו, אשר אלו היה חי, בודאי היה אוסר בכל תוקף את פרסומם ברבים. אבל אין כל ספק, שנתנה לנו הרשות לחטוט בשיריו של המשורר, שנדפסו אחרי מותו, ולבקש בהם חומר לתולדותיו, – הנני מרחיב את גבולות המובן של המלה הזאת, – ולתאור הכרקטריסטיקה שלו.

זה יותר מעשר שנים עברו אחרי מות יל“ג ולא לבד שלא הדפיסו עד היום את תולדותיו, הקשורות ואחוזות בתולדות השכלת היהודים ברוסיה (מלבד קונטרס קטן, שהדפיס הסופר מר י. י. וויסבּרג, מקיוב, תיכף אחרי מות המשורר. הקונטרס מחזיק איזו רשימות, בלתי מעובדות ובלתי נחקרות ומבוררות, מתולדות המשורר, והספד, שיצא מלב מעריץ נלהב), כי-אם גם לא השתדלו לאסוף וללקוט את החומר הדרוש לתולדותיו. מעריציו של המשורר הראו את כחם וגבורתם לכנות את מבקריו בשם “כלבים”, יען כי לא יכלו לוותּר על המליצה המתבקשת מאליה, בהיות שמו של המשורר יהודה ליב, “כלב חי המתנפל על ארי מת”, אבל אף אחד מהם לא הטריח את עצמו לאסוף את החומר הדרוש לתולדותיו ולהכרקטריסטיקה של המשורר והסופר יל”ג.

בשנות נעורי הייתי גם אני אחד ממעריצי בת שירתו של יל“ג. אולם בשנים האחרונות נצחתי בי הערצה זו. תביעותי עתה מהמשורר הן יותר גדולות ויותר גבוהות מאשר היו לפנים; אבל עד היום לא חדלתי מלהוקיר ומלכבד בכל לבבי את המנוח, שהיה אחד הסופרים היותר גדולים והיותר מצוינים בספרותנו החדשה, ואשר השפיע במדה לא מועטה על הסופרים העברים במה שנוגע להסגנון העברי. הנני אומר רק בנוגע להסגנון העברי, יען כי דעות והשקפות מקוריות, מיוחדות ומסוימות, שחפץ להרחיבן ברבים, לא היו לו, לא בנוגע ליהדות, לא בנוגע להספרות ולא בנוגע להאמנות. המחשבה העיקרית, השולטת בכל אשר כתב, היא: הרבנות הזיקה ליהדות והסבה רעות רבות בכל מקצעות חיינו, והיהודים צריכים לקנות השכלה כללית, אך בל יעזבו גם את תורת ישראל. דעותיו ומחשבותיו של יל”ג היו של משכיל-עברי בדורו מהטפוס הבינוני, אלא שהוא חונן בשפה נמרצה ובכשרון כביר להגשים בתמונות חיות את אשר הגה והרגיש. ובתור בעל כשרון גדול, שהיו לו ידיעות רבות ורחבות בספרותנו העתיקה והחדשה, וגם בספרויות העמים, בתור אחד הבונים והמרחיבים את הספרות העברית החדשה ולשוננו הלאומית, ראוי הוא לתפוס מקום חשוב בקורות יהודי רוסיה של המאה התשע-עשרה.

                                                    *

בספר החמישי והששי של שירי יל"ג אין אנו יכולים, כאמור, למצוא שרטוטים חדשים בצורתו הפיוטית, אבל השירים, הנמצאים בספריו אלה, יכולים להיות בידינו מפתּח נאמן לפתיחת מכונת-נפשו. בהשיר “שרש נשמתי” שואל המשורר בעצמו:

אֱלֹהַי, הַנְּשָׁמָה שֶׁבִּי נָפַחְתָּ

מֵאַיִן לָקַחְתָּ?

שאלה זו לא נשאלה למען יופי המליצה. נפשו של המשורר היתה מלאה כל ימי חייה פצעים וקרעים, ספקות ויאושים, ובחקרו לדעת את שרשה, את ראש פצעיה, קרא:

כָּאֹב תִּכְאַב תָּמִיד נִשְׁמָתִי

ופרי הכאב הזה המה רוב שיריו, גם אלה, או אולי דוקא אלה, שבהם הוא שופך לעגו המר על מאשרי האומה וארחות חייה. מלכות היופי היתה זרה לו, –כאשר היא זרה לרבים ממשוררינו הצעירים, אף כי המלה “יופי” לא תסור מעל שפתותיהם, – תקותו לתחית האומה על אדמת אבותיה לא היתה חזקה בלבו; צער-העולם והבריאה, יסורי האהבה ודכדוכי הנפש היחידה והבודדה לא ידע; על-כן לא מליצה בפיו, באמרו: “לא משורר, כי אם מקונן אנכי”. הוא היה המקונן היותר גדול של האומה העברית בדורות האחרונים. שירתו של יל"ג היתה סיומה, חתימתה של תקופה; שירתו היתה היורשת הרוחנית של “הבכיה לדורות”; ואמת פסיכולוגית היא בפיו בשוררו:

אֵין זֶה כִּי נִשְׁמָתִי כְּבָר הָיְתָה לְעוֹלָמִים

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים

וּמְלֵאָה חֲבֻרוֹת פֶּצַע וּמְדוּכָּאָה

אֶל קִרְבִּי בָּאָה.

ב“שיירי השירים” יש, כאשר אמרתי, חומר לתולדות יל"ג. החומר הזה אינו מאותו המין, שגיטה הטביע לו שם מיוחד, “מליצה ואמת” (ריכטונג אונד וואַהרהייט), אבל הוא כולל בקרבו דברים כהויתם. רק הוספה קצרה: כהויתו המיוחדת של המשורר. כלומר: גורדון לא שנה את הוית הדברים, בדברי ימי חייו הכתוב מדבר, בכוונה מיוחדה, למען תת להם צורה פיוטית. הוא לא הקריב את האמת, – כמובן, האמת שלו, – על מזבח המליצה. אבל הוא רואה את התהוות הדברים בעולמו בראיתו המיוחדת, והוא רואה הכל מצד אחד. בשירו “בצאתי מטעלז” הוא מספר פרק נכבד מחייו. והספור פשוט מאד. ולא לבד שאין בו “תפארת המליצה”, כי גם לא נזהר לדבר בלשון נקיה. הגסות הבריאה, אם הורשה להשתמש בבטוי זה, שהיתה חותם תכניתו של המשורר, מבצבצת מכל שורה בשיר האמור:

שֵׁשׁ שָׁנִים אֶת אַחַי בְּתָם-לֵב עָבַדְתִּי

לָשׁוֹן וָסֵפֶר לִבְנֵיהֶם לִמַּדְתִּי

זִכִּיתִי לִבָּם, אֹרַח עוֹלָם לַהֲבִינָם

עַל נִקְיוֹן גֵּוָם וּבְשָרָם שָׁקַדְתִי

סָרַקְתִי פֵּאוֹתֵיהֶם, הוֹצֵאתִי הַכִּנָּם

צֹאַת בֵּית רַבָּם מֵעֲלֵיהֶם הוֹרַדְתִי

רָחַצְתִּי חֶלְאָתָם, רִפֵּאתִי שְׁחִינָם,

בֵּית סֵפֶר לִנְעָרוֹת לָמוֹ יִסַּדְתִּי.

בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת גַּם אֲנִי נִפְקַדְתִּי

לִהְיוֹת לִמְזֵי רָעָב סִתְרָם וּמָגִנָּם

וכן הולך המשורר ומונה את כל הטובות והחסדים, שעשה לבני טלז. והמה היו כפויי טובה, וישימוהו “למקטרג ולמשטין”. והמשורר מספר את כל הרעות, אשר סבל מידם חלף הטובות, אשר גמל עליהם. ובקצפו שלח המשורר רסן לשונו ומשתמש במלים, שאין מקומם בדפוס. מעלות רבות וטובות היו לעטו של יל"ג אך הצניעות של הבטוי בודאי לא ממעלותיו היא.

הביוגרף הבא של יל“ג צריך יהיה להשתמש בהשיר “בצאתי מטעלז” כמו שמשתמשים בתעודה מאושרה ומקוימה, שאין להטיל בה ספק. המשורר המנוח היה איש אמת, ולא הפריז מעולם בשבחי עצמו לא בפה ולא בכתב. להפך: לפעמים, כשתקף עליו רוח הלצון, היה ממעט את דמותו בעיני הבריות והיה מוצא בזה קורת רוח ונהנה הנאה משונה, אם אך עלתה בידו ההלצה כל צרכה. אולם, למען האמת, עלי להעיר, כי כל הטובות, אשר עשה יל”ג לבני-טילז, וכן לשאר הבריות, –והוא היה עושה טובות לפי מדת יכלתו ותכונתו, –לא היה בהן מנדיבות הרוח ואצילות הנפש. יש גדלות מיוחדה ורוחב-לב בנתינה ובמילות-חסדים וטובות, שהנהנה מהם נהנה כפלים והוא מכיר את גדלותו של הנותן והגומל. גדלות זו היתה זרה להמשורר. אבל יש נתינה אחרת, –שיש בה מעין השלכה ושלילה, והמקבלים אותה בוזים להיד הנותנת. יל"ג, בימי היותו מורה בבית-הספר הממשלה ובימי היותו מזכיר לחברת מפיצי ההשכלה,, לא רצה מעולם להיות תוכן רוחות האנשים, שהיו צריכים לעזרתו או להסכמתו. הוא נהג אתם קשות, יען שהאמין תמיד, שאתו הצדק ולו המשפט להכריח את דעת האחרים. בעבותות אהבה ובחבלי חן לא ידע למשוך אליו את לבות האנשים, בפרט אלה, שהיו צריכים לעזרתו.

יל"ג חקר לדעת לא רק את שורש נשמתו, כי-אם גם את שרשה של נשמת-נשמתו, כי-אם גם את שרשה של נשמת-נשמתו: את שורש שירתו. המשורר אומר:

רוּחִי מֵעוֹלָם לֹא קָם בִּי וַיְשׁוֹרֵר

מִבְּלִי קוֹל דּוֹפֵק מֵנִיעַ וּמְעוֹרֵר,

מִבְּלִי רַחֲבַת לֵב וּמְנוּחָה נְעִימָה,

כִּי כִּמְעַט יִתְקְפֵנִי יָגוֹן וָפַחַד.

כָּל עֶשְׁתּוֹנוֹת לִבִּי יֹאבְדוּ חִישׁ יַחַד

לֹא יִשָּׁאֵר אַף אֶחָד מֵהֵמָּה.

דיה סקירה אחת על חיי המשורר, כפי שהמה ידועים לנו מהרשימות המקוטעות שנתפרסמו במכתביו ובהספדים אחרי מותו, למען הוכח, כי אמנם מנוחה ידועה, מצב חמרי בטוח היו דרושים לו, כדי שתשרה עליו רוח השירה. והוא גם ידע את ה“פיזיולוגיה” של שירתו. לה היה דרוש “קול דופק מניע ומעורר” מבחוץ. מאליה לא התעוררה, מקורותיה הפנימיים היו דלים. כמעט כל שיריו של יל“ג המה מושפעים מהחיים החיצוניים, מהמציאות שהיה נתון בה. על-כן יש בהם עד היום כח מיוחד, אף אם לא את כולם “נשמת שדי” תחיה. אם המשורר מספר לנו רק את מאורעות חייו הפנימיים, רק את נקורי נפשו, יסוריה והרהוריה, יכולים המה לקנות את לבנו ולהרעיש את רוחנו רק אז, אם המשורר הוא בעל נפש גדולה וכבירה, – רק אז, אם מאורעות חייו הפנימיים עשירים המה בצבעים וגונים, בתסיסות ותהפּוכות, אם יש להם עומק ורוחב, – רק אז, אם בנפשו של המשורר מתקבצים כב”נקודת-שרפה" כל ניצוצי-אור ושביבי-נוגה, הפזורים במלוא רחבי הטבע וההיסטוריה. אבל מה לי ולאנחותיה, צרותיה, חלומותיה ותקוותיה של נפש קטנה ודלה, אם גם משתפכת היא בחרוזים ובאמרות יפות. לא כן אם בשירי המשורר תשמע אנחת הדור, בכית העם ולעג החיים, אז קריאתם לא תוכל היות למשא עלי, אף אם החרוזים אינם כל-כך “חבושים וארוזים”, וה“בתים” אינם כל-כך בנויים בהדר. אין אנכי חפץ להגיד בזה, שמוותּר אנכי על היופי, על שכלול הצורה, אבל אין אנכי טועם טעם היופי אם הוא רק קליפה נאה בלי גרעין בריא, בלי רטט ההויה.

ב“שיירי השירים” של יל"ג הננו מוצאים שירים, שבהם מכירים אנו את יחוסו אל הספרות העברית החדשה, והיחוס הזה הוא של עובד נאמן וחרוץ, אשר קרא ושנה הרבה, אשר עבד ולטש את כל היוצא מעטו ואשר הספרות היתה בעיניו כמקדש, אשר מצוה וחובה היא לגרש מקרבו את התגרנים, העוורים ובעלי-המומים הרוחניים. מה איומה היא התמונה, שהוא מתאר לפנינו מהספרות העברית של זמנו:

נָפְלָה סִפְרָתֵנוּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים

בִּידֵי כֹתְבֵי פְּלַסְתֵּר וּמְשׁוֹרְרֵי פְּגָעִים,

כִּי רַבּוּ בָנוּ כַּחֲנָמָל

סוֹפְרֵי שֶׁקֶר וּמְכַתְּבֵי עָמָל.

כָּל תַּלְמִיד שֶׂלֹא שִׁמֵּשׁ כָּל צָרְכּוֹ

יִתְהַלֵּךְ בִּמְקוֹמוֹ לְרָחְבּוֹ וּלְאָרְכּוֹ.

כָּכָה עַם לֹא-בִּינוֹת יַכְפִּישׁוּ בָרֶפֶשׁ

קֶרֶן הַסִּפְרוּת וּשְׂפָתָהּ הַחֲמוּדָה.

יש להוסיף על תמונה זו עוד מעט צבע שחור, אך אין לגרוע ממנה אף כיום שרטוט אחד.

ב.

על אדות השקפתו של יל“ג על הספרות העברית והשפה העברית בצורתן החדשה, שקבלו בעשרות השנים האחרונות, יגיד לנו ה”בית" הבא בדברים ברורים ונמרצים:

עוֹד שָׂרְדָה הָאַחַת – הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה

“בַּחֲיוֹת הַשָּׂפָה יָשוּב גַּם עַמָּהּ לִתְחִיָּה!”

מָה אָהַבְתִּי שִׂיחָתָהּ, הֲגוֹת בָּהּ, סַלְסְלֶהָ;

לְמִקְדָּש הָיְתָה לִי, כִּפְנֵי אֱלֹהִים פָּנֶיהָ.

עַתָּה הַמִּקְדָּש יֵשַׁם, כֹּהֲנָיו נֶאֱסָפוּ,

וְּפֵני אֵלִי זֶה קוּרֵי עַכָּבִישׁ חָפוּ.

מי זה מאתנו יוכל לאמר כיום להשפה העברית: “למקדש היתה לי, כפני אלהים פניה”! לא הפרזה היתה זאת בפי יל“ג. הוא אהב את השפה העברית בכל ללבו ונפשו, על-כן השתלם בידיעתה ובשמושה עד יום מותו. הוא שתה תמיד ממקורות השפה הראשונים, וכל ימיו התאמץ לחדור למצפוני רוחה. ואם השתמש לפעמים במליצות נפוחות וחסרות טעם, או במבטאים בלתי מדויקים וברורים כל צרכם, הנה אשמים בזה רק חנוכו הספרותי ובית-המדרש שממנו יצא. הוא למד יתר מדי בבית-מדרשם של המשכילים הראשונים מגבבי-הפסוקים. אולם עד היום רק מעטים הם הסופרים בקרבנו, היכולים להדמות אליו, במה שנוגע לעושר השפה העברית, אם גם העושר הזה היה שמור לפעמים לרעתו של סגנונו. את השקפתו הפּסימית יותר מדי על ספרותנו בכלל, כלומר, העתיקה והחדשה, הטביע בארבע שורות מצוינות, שיכלו לצאת בדור העבר רק מעטו של יל”ג:

כּי מֶה כָּל עַמֵּנוּ וּמַה סִּפְרָתוֹ?

חָלָל גָּדוֹל, עֲנָק שׁוֹכֵב לְמַעֲצֵבָה;

כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ מְקוֹם קְבֻרָתוֹ,

וּסְפָרָיו – הַכְּתוֹבֶת עַל הַמַּצֵּבָה!!

(סוף השיר: “לנשמת עושה השחר”)

בקובץ השירים, המונח לפני, ישנם שירים כל-כך גרועים וחלשים מצדם האמנותי והפיוטי, עד שקשה להאמין, שיצאו מאותו העט, אשר כתב את ה“קוצו של יוד”. וגם בהשירים האחדים הטובים שבקובץ זה ישנן מליצות יתרות וטפלות. גם בימי יצירתו הטובים חסר לו הטקט הספרותי. והטקט הוא הוא, לפני דברי היפּוליט טן, העושה את האמן לאמן. ואולי לא אשמתו של המשורר הוא, כי-אם אשמת גלותנו. ונפלא הוא הדבר, כי בכל אוצרות שפתנו אין מלה אחת, אשר יכולים אנו לתרגם על-ידה את ה“טקט” הלועזי כל צרכו. את השפעת הגלות ובית-מדרשם של המשכילים הראשונים הננו מכירים גם בה “נבול-פּה” של המשורר, שיש בו מכיעורה של ה“פּורנוגרפיה” הצרפתית, אולם אין בו אותה חריפות-הרוח הדקה של משורריה הלועזיים, והנני מעיד עלי את השיר “אשה מלומדה” (או: “אני והוי”).

בקובץ הזה הננו מוצאים שירים אחדים, שעל-ידם נתגלה לנו רוח המשורר בימי חליו, אשר הצעידהו למות. רוח ההתול לא סרה מעל שפתי המשורר גם באותם הימים, שקדמו להנתוח המסוכן, שעשה לו הפּרופסור בּרגמן בבית-החולים שלו בברלין, וגם בימים שאחרי הנתוח ושלפני מותו. שמעתי מעוזרו של בּרגמן ומפי תלמידיו העברים, שבקרו את המשורר בימי שכבו בבית-החולים הנזכר, כי גם בהתגבר מכאוביו של זה האחרון היה פיו מלא חדודים ועוקצים, וישפוך את לעגו המר על שירתו וקינתו, על מחלתו ומכאוביה. חדודיו אלה היו לו כעין סמים חריפים להשקיט את מכאוביו הגופניים והרוחניים גם יחד, כי באחרית ימיו התחרט על רבים מדבריו השנונים נגד הרבנים ושומרי הדת. הוא השלים בלבבו גם עם רבים משונאיו ורודפיו לפנים. את רפיון רוחו הוא מביע בשורותיו אלה:

“נָכוֹן אָנֹכִי מַר מוֹתִי נָכוֹן לָלֶכֶת”

כֵּן דִּבַּרְתִּי אָז, בִּהְיוֹת נַפְשִׁי עֹז דּוֹרֶכֶת,

בִּהְיוֹתִי בָּרִיא וּבְכָל מַדְוֶה לֹא נֻגַּעְתִּי;

וּבִרְאוֹתִי אֶת קִצִּי עַיִן לָעָיִן

בִּקַּשְׁתִּי אֹמֶץ לִבִּי, בִּקַּשְׁתִּי וָאָיִן.

יל"ג היה מתאר בחרט אמת לא רק את מראה עיניו, את מחזות החיים החיצוניים, כי-אם גם את מעמד נפשו ורוחו. רוב שיריו היו “שירי-הזדמנות” (געלעגענהייטס-געדיכטע) במובנו של גיטה, כלומר, שירים הנובעים מתוך איזה מאורע חיצוני או פנימי; שירים, שאינם קלוטים מן האויר ואינם מושפעים מקריאת שירים של אחרים, כי-אם נובעים מתוך החיים.

בהשיר “גם זו לטובה” מתאר המשורר ברוח התּולים את הנתּוח, שעשו לו בברלין (באלול, שנת תרנ"א), ובהקיצו אחרי הנתּוח משנת הכלורופורם ויקרא בקול מר: “אויה לי כי נדמיתי!” – השקיט המנתח את רוחו:

הַס, אֶל מַה תֵּאָנֵחַ?

– הִרְגִּיעַנִי הַמְּנַתֵּחַ –

אָמְנָם מֵעֶיךָ פָּתַחְתִּי,

הַּבָּשָׂר הַחַי הוֹצֵאתִי

וּמִצַּלְעוֹתֶיךָ אַחַת לָקַחְתִּי –

אוּלָם לְאִשָּׁה לֹא בְּנִיתִיהָ

וּלְךָ לֹא הֲבֵאתִיהָ

“וּמַה - לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ?”

לִדְבָרָיו אֵלֶה רוּחִי שָׁקְטָה

וּבְלִבִּי אֶחְשׁוֹבָה:

גַּם זוּ לְטוֹבָה.

שיר התּול זה מזכיר לנו את שירי היינה, אף כי בכלל אין אני מוצא כל דמיון ואיזו השתוות שתהא בין יל"ג ובין היינה, למרות אשר אחדים ממבקרינו קראו את גורדון בחייו בשם “היינה העברי”.

אחד מהשירים היותר מצוינים שבקובץ הוא השיר לשמעון שמואל פרוג. בשיר זה הננו רואים את התיחסותו של המשורר הזקן להמשורר הצעיר אז, אשר שר את שירנו בלשון עם הארץ. בשיר הזה הננו שומעים את הד צלצולם של הנימים היותר דקים והיותר רכים בכנורו של יל"ג. בשיר זה יש תוכן, יש רעיון, והצורה מה נאה, והרגש מה עז! מי שקרא את השיר הזה רק פעם אחת, לא יוכל לשכוח אותו כל ימיו;

ומי ישכח את ה“בתים” האלה? –

עָלֶה נָבֵל אָנֹכִי – אַתָּה צִיץ פֹּרֵחַ,

יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי – אַתָּה מָלֵא לֵחַ;

יוֹמִי יִפְנֶה לַעֲרוֹב, זִמֹּתַי נִתָּקוּ –

בְּךָ חָזוֹן וָנוֹעַר נִפְגְּשׁוּ, נָשָׁקוּ,

שִׁירָה שִׁירְךָ לִמְשַׂנְּאֵינוּ בִּלְשׁוֹנָם

סַפֵּר לָהֶם עָנְיֵנוּ, סַפֵּר אֶת זְדוֹנָם;

מַה נַּטִּיף לָעִבְרִים? הֵם עָנְיָם יֵדָעוּ!

נַטִּיף לָעַמִּים – יֶחֶרְדו, יִשְׁמָעוּ!

אבל מי ומי יטיף כיום למשנאינו בלשונם, ומי יספר להם כיום את זדונם?

הלמהולץ היה אחד מראשי גבורי הרוח, אשר חדרו לסתרי הטבע ויגלו תעלומותיו לתועלת כל האנושות. הלמהולץ עמל ויגע לחקור ולדרוש את הכחות השולטים בטבע ויבקש פּתרון להשאלה, איך אנחנו משיגים את העולם, לתת אותו בלבנו ולחרות אותו במוחנו. חוקרים השמים מעינם בכל-העולם מבית ומבחוץ, ביצור ויוצרו, בגרגיר חול ובכח החושב, במסתרי הרגש ובסודות המחשבה ­– חוקרים כאלה לא רבים הם בדורנו.

הלמהולץ נולד בפוטסדם ביום 31 לחודש אויגוסט בשנת 1821 וימת בשארלוטנבורג בשמונה לחודש ספּטמבר בשנת 1894. תולדות חייו מצדן החיצון היו פּשוטות מאד. אין בהם מקרים, מאורעות ומעשים כבירים או מיוחדים, המרעישים את הלב. חיי הלמהולץ היו חיי חושב וחוקר המוצא קורת רוח, נחת וששון בחקירותיו ונסיונותיו, חיים שאין בהם תנועה הומיה, חליפות ותמורות מלאות תשואות, אבל יש בהם עומק אין-סוף, תכלית ומטרה קבועה. אבי הלמהולץ היה מורה בהגימנסיה שבעיר מולדתו וישקד על חנוך בנו-שעשועו זה ובשום לב השגיח על גידולו הרוחני, וידאג לכל הליכותיו. הלמהולץ בהיותו עוד נער רך היה מלוה בכל פּעם את אביו, שהיה הולך לשוח את אחד מרעיו, אחד מתלמידי הפלוסוף הגל, והיה מטה אוזן קשבת לדברי אביו ובן-לויתו ולכל וכוחיהם ומחלקותיהם.

אבל הנער לא מצא בשיחות הפילוסופיות המצויות האלה שום תשובה לשאלותיו וספקותיו אשר התעורר בנפשו, ועוד אז, בהיותו עול ימים חשב בלבבו, כי המציאות צריכה להיות מובנה וגלויה לכל, והוא הנהו האיש שנוצר לגלות את הלוט מעל פּניה.

בשנת 1838 גמר הלמהולץ את חוק למודיו בהגימנסיה אשר בעיר מולדתו, ויכנס לבית המדרש הגבוה אשר בברלין, הנקרא בשם “מוסדו של פרידריך ווילהלם”, ללמוד שם את חכמת הרפואָה. הלמהולץ היה מוכרח לבחור בחכמת הרפואה נגד רוחו ורצונו. עוד בשבתו על ספסל הגימנסיה דבקה נפשו בחכמות-הטבע לאהבן, ויתעמק בהן ויבכרן על פּני יתר הלמודים ויהנה בהן בשעותיו הפּנויות משעוריו הקבועים, ואדיר חפצו היה לבחור גם בבית-המדרש הגבוה בחכמת-הטבע, אבל בעת ההיא לא נתנה החכמה הזאת למחזיקיה קרדום לחפּר בו אכל, וכל הבוחר בה בימים ההם מאהבה סופו היה לרעוב ללחם, וחייו היו תלואים על בלימה. ומפּני שאבי הלמהולץ לא היה עשיר בנכסי חומר לכן היה הבן אנוס לאחז בחכמת-הרפואָה, על כי פּטרו את לומדיה משכר-למוד, ותקוה היתה להמשתמשים בה במעשה למצוא מחיה לנפשם. והרמן לודויג, זה איש-הרוח, כבש לשעה את תאותו להשתלם בחכמת הטבע. בשנת 1842 גמר הלמהולץ את חוק למודיו בבית-מדרש זה במחלקת חכמת הרפואה ויכתב ספרו בשפה הרומית על דבר בנין שטת-העצבים אצל החיות חסרי-החוליות. בספרו זה הוכיח כי צומת-העצבים (Ganglion) אצל חסרי-החוליות הממלאת מקום המוח וחוט-השדרה אשר לבעלי-החוליות, משוזרת ומקושרת בהעצבים המסתעפים בכל הגוף, ובזה יסד את חכמת-חיות העצבים על יסודות הנתוח ומני אז קבלה חכמה זו צורה חדשה. בעד ספרו זה נתנו להלמהולץ תעודת ד"ר ויהיה לרופא-עוזר - Assistenzarzt – בבית החולים “גמילות חסדים” (charite) שנה אחת. במשך השנה הזאת חשך נפשו מטובה ויקמץ מצרכיו ויקבוץ על יד פּרוטה אל פּרוטה ויקנה זכוכית-מגדלת, שהיה צריך לה לבחינותיו ונסיונותיו. אחרי כן מנוהו מטעם הממשלה לרופא בבית-החולים אשר לצבא בפוטסדם, ויכהן במשמרתו זאת עד ימי הסתו שנת 1848. ובמשמרתו זאת פּרע חובו לקופת-הממשלה, אשר הוציאה מכספה על שילום שכר-למודיו בבית המדרש הנקרא על שם פרידריך ווילהלם. עתה היה לאל ידו לשוב לעבודתו בחכמת הטבע וללכת במחקריו אל אשר ישאהו רוחו הכביר. עתה הודה להמקרה שהביאהו ללמוד גם את חכמת-הרפואה ולא התחרט על הקפנדריא שעשה בדרך למודיו, כי סוף סוף חזר ללמודיו אהובי נפשו. הלמהולץ היה אחד המאושרים, שיש להם משחרותם מטרה ידועה וברורה בלמודיהם. כל ימי חייו שאף למטרות ידועות בלמודיו, ולא הסיח דעתו מהשאלות המדעיות אשר עמל למצוא להן פּתרון. בצאת הלמהולץ מבית-החולים לא בקש לבנות לו בית, ולא עמל למצוא מקור לפרנסה טובה, או לקנות לו שם ופרסום, כי בחכמה חשקה נפשו ולגלות סתרי הטבע היתה תאותו. באחרית שנת 1848 מנוהו למורה חכמת-הנתוח בבית ספר לאמניות יפות בברלין. חוט של חן ויופי היה מתוח תמיד על שעוריו בחכמת בנין הגוף וגזרתו, וימשך את לבב השומעים בנועם לקחו. בעתותי החופש מעבודתו לבית-הספר הוציא לאור ספרים אחדים נעלים במקצוע זה. הממשלה שמה לבה אל עבודת הלמהולץ הפּוריה, אשר במשך פּחות משנה עלתה בידו לגלות עמוקות בחלקת החכמה אשר עבד בה, ותמנה אותו למורה שלא מן המנין בבית-מדרש המדעים הגבוה אשר בקניסברג, להטיף לקחו בחכמת-החיות ותורת-המחלות (Pathologie) ובשנת 1852 נמנה למורה מן המנין בבית מדרש זה, והוא אז בן שלשים ואחת שנה.

בן שלשים ואחת שנה להורות בבית-מדרש גבוה לתועלת האנושות החולה ולהקים תלמידים – רופאי כל בשר! מה רב האשר! בקניסברג בנה לו בית וישא אשה נעימה ומשכלת, ממשפּחת אצילים עתיקה. האמן-הפּייטן, המבקש לו תמיד רגשות חדשות, חליפות ותמורות, חיי-דרור והוללות, יבחר בחיי רווק ופנוי, ולא ישעבד עצמו לאשה אחת ולמקום אחד ויתהפּך מסבות בארחותיו. לא כן המלומד שצריך לעבוד עבודה תמידית ובלתי נפסקת, עבודה הדורשת מנוחת הגוף והנפש, שלום בית ושלום עצמיו – הוא צריך לחיי-משפּחה ואישות. בשנת 1855 נקרא הלמהולץ להיות פרופסור מן המנין לחכמת הנתוח בעיר Bonn. תלמידים רבים ממדינות שונות נהרו אליו לבית-מדרשו זה לשתות מבורו אשר חפר, ויפעל על לב תלמידיו ויעיר את רוחם לחקור ולדרוש ויצית בקרבם אש האהבה לחכמה ומדע לשמם. כעבור שלש שנים להמנותו למורה בבית-המדרש אשר בבאָן עזב את קרית-ספר זו אשר היה שם אהוב, מקובל ורצוי לכל, ומוקף תלמידים המעריצים שמו. הוא עזב את באָן, כי למרות השתדלותו הנמרצה לפני הממשלה שיבנו בעיר זו מכון מיוחד לנסיונות ובחינות פיסיולוגיות לא עלתה בידו, ובמקום שאין מוסד כזה, שהיה נחוץ לחקירותיו המדעיות, לא רצה לגור. בימי הסתו של 1858 העתיק הלמהולץ את מושבו להיידלבורג, ובהשתדלותו נבנה שם מכון לחכמת-החיות והטבע הנקרא על שם פרידריך. בבית זה קרא הלמהולץ את שעוריו בחכמת-החיות ושם החוקר הטבעי הגאון הזה נתפּרסם ומוניטיו המפותחים ברור היטב יצאו בכל העולם. אז התאמץ שר השכלת העם בפּרוסיה למשוך את לב האדם הגדול והמצוין הזה אל הבירה, לברלין, למען יטיף שם לקחו מעל הקתדרא. בשנת 1871 נתרצה הלמהולץ לקבל על שכמו כהונת מורה מן המנין לחכמת הטבע – Physik – בבית-מדרש-הגבוה אשר בברלין. על ידי השתדלותו נבנה בברלין בית-לחכמת הטבע ושם הטיף לקחו והעמיד תלמידים רבים, ומהם אשר עשו להם שם עולם. הלמהולץ היה דורש על חכמת הטבע פּעם בפעם, גם לפני קהל גדול מקצות העם בשער בת רבים, בברלין ובערים אחרות בארץ אשכנז. היחוד הועיל להרחבת חכמת-הטבע על ידי ספריו, אשר בהם חוברו דעת מדויקה וחריפה, התבוננות נוקבת ויורדת עד תהום מחזות-התבל, חקירות עמוקות, מאומתות ומיוסדות על יסודות מוצקים בל ימוטו וקלות הסגנון, נועם השפה, בהירות המבטאים והסברת הענין.

בעורקי אבותיו של הלמהולץ היה נוזל גם דם צרפתים, גם דם אנגלים ולא היה אשכנזי גמור וטהור. אולם האשכנזים מתאמצים להוכיח ולעקם את הכתוב במגלת-היוחסין של החוקר הזה ולהראות כי הלמהולץ הוא כולו, מכף רגלו ועד קדקדו, שלהם, ואין בו אף קורט דם אחד מדמי הצרפתים השנואים להם. אנחנו אין לנו עסק בנסתרות כאלה, ולא נשאל את פּי המלאך המונה על ההריון: דמי מי נזלו בעורקי החוקר הכביר הזה. לנו – רק הנגלות, וזה גלוי וידוע לנו כי הלמהולץ היה אחד חוקרי-הטבע המעטים בדורנו, אשר סללו להם דרך חדשה ובכל ענפי החכמות שעסקו בהן בראו תקופה חדשה ויהיו לכוכבים מאירים לדור הולך ולדורות הבאים, לכל העמים ולכל הגוים מבלי הבדל.

הלמהולץ היה “חכם כולל” וגאון אמתי ויניח יסודות חדשים במקצעות שונים בחכמת הטבע. בו התאחדו והתלכדו כשרון מגלה עמוקות הבוחן ובודק גנזי נסתרות, והכרה פילוסופית עמוקה וידיעה הנדסית מדויקת בטבע הדברים, אשר שם לבו אליהם.

הלמהולץ הקדיש זמן רב לחקירת תפקידיהם הפיסיולוגיים של חושי-האדם;וחקירותיו הטבעיות האלה הן יותר פילוסופיות, יותר עמוקות ודקות מאשר היו לפניו;בעמדו במקצוע “קיום הכחות שבטבע” בצר ויאמת את חוק קבוע זה על ידי יסודות מדעיים, שאין לפקפק בהם;בעסקו במקצוע תורת החשמל ושמושו, חכמת השמע (Akustik) והאור, הרבה להכניס לתוך הלמודים האלה את יסודות ההנדסה והמכניקה, במקום שאחרים לא חשבו להשתמש ביסודות אלה ולהשען עליהם, ועל ידי זה עלתה בידו לשפּוך אור רב על זויות חשכות בחזיונות רבים שבטבע; הוא המציא כלים ומכשירים חדשים הדרושים לנסיונות שונים בחכמת הטבע והחיות, ובעזרתם עשה נסיונות נפלאים אשר על ידיהם נגלו אופקים חדשים בהמדעים הנסיוניים (Empirische Wissenschaft); במקצוע חכמת השמע, הצבעים והאור הצטיין כחוקר מסתכל בוחן ובודק, חריף ועמקן. על ידי כשרונו הנעלה להסביר את דבריו, לתבלם ולהטעימם ועל ידי יכלתו לדבר בשפה ברורה ומובנה לכל, בשפה העשירה בציורים בולטים וניבים מדויקים ומכונים להרעיון עלתה בידו לפלס דרך לחכמת-הטבע בכל שכבות העם ולמשוך את לבבם לדרוש במעשי בראשית ומרכבה.

בין פּעולותיו הכבירות של הלמהולץ בשדה-המדעים עומדת בשורה הראשונה עבודתו לבסס את חק “קיום הכחות בטבע”. בספרו המהולל “Ueber die Erhaltung der Kraft” הוכיח בראיות ברורות, כי כל חזיונות הטבע ומראותיו כשהם לעצמם הם תנועות שונות ונכנעים לחוקים מכניים, ורק על פּיהם יוכלו להתבאר. ספרו זה היה ראשית אונו הרוחני, ובו נראה את הלמהולץ וכל רשמי צורתו המדעית ושרטוטיה וקלסתר גאוניותו המיוחדת. הלמהולץ משתמש בספרו זה במופתי הנדסה ובמושכלי השעור הכבדים, בקלות ובמהירות נפלאה. אמנם, גם לפני הלמהולץ היו פּזורים בספרים שונים רמזים והשערות על דבר קיום הכחות בטבע. ולמשל נזכיר את ספרי החכמים Mohr, Mayer, Joule,

Colding אך כל אלה היו רק שברי רעיונות, דעות מקוטעות ובלתי מבושלות והשערות פּורחות באויר, ולא היה בהם די תנאים הדרושים לקבוע ולאמת חק בטבעף כאשר עשה תעשה כל חכמה-נסיונית. אך הלמהולץ, ולא אחר, הוכיח את החוק הזה וישען על יסודות מדעיים מוצקים ויתמך גם על “חוק הסבה והמסובב” – Kausalgesetz – כלומר, על החוק המחייב, כי לכל פּעולה בטבע יש אב, ולכל אב יש תולדה ויעמיק וירחיב את באור החוק הזה השולט בטבע, ואשר עוד קנט נסה לבארו בספרו “בקרת השכל הנקי” (“Kritik der reinen Vernunft”).

הנחותיו וחקירותיו של הלמהולץ בספרו הנזכר העירו חוקרים רבים בחכמת הטבע לשים לב להתורה-הפילוסופית היוצאת מחוק קיום הכחות בטבע ויתאמצו לחזק את יסודותיו של הלמהולץ הכוללים על-ידי בחינות ונסיונות שונים מוחשיים. זו כחו של הלמהולץ לעורר על ידי ספריו רעיונות חדשים בלב החכמים השקועים וטבועים באחד הפּרטים של המדע, כי ישימו לבם להחוקים הכוללים ויחברו את הפּרט אל הכלל, הענף אל השורש. הלמהולץ מחלצם מקרן-צרה, מסדק-מחט, ומובילם אל התבל הרחבה, הוא מוציאם מנבכי הנטף ומוליכם לרחבי הים.

לאמת את חוק קיום הכחות היה על הלמהולץ להוכיח, כי הכחות משתנים ומתחלפים זה בזה, לובשים צורה ופושטים צורה ומכמותם לא תגרע. ולא נקל היה להוכיח זאת בזמן ששלטו השערות שונות ומשונות ע"ד האור, החום, החשמל וכדומה. התפּתחות המדעים בכלל הועילה ברֻבה למצוא את הקשר בין כחות הטבע. ביחוד הצליח בידי הלמהולץ להוכיח את הקשר האמיץ אשר בין כל כחות הטבע ולהראות כי מקור אחד לכלהם. ההנחה המאומתת הזאת הביאה את חוקרי דורנו לבקש קשר גם בין כל הכחות הפּועלים בהתפּתחותה של האנושות בכלל ובנפש האדם בפרט. הלמהולץ באר חזיונות-חשמליים רבים בטבע על ידי השערת אחדות הכחות המקובלה כעת והיא, כי החום, האור, החשמל והמגנטיות לא יראו עוד כגוף נוזל בלתי-נשקל, הנקרא בלשון החכמים הקדמונים “פלואידום”, כי אם נראם כאפני תנועות שונות הנעשות בהאויר הדק והזך, הנקרא בשפת החכמים של זמננו “Aether”. על ידי חקירותיו והוכחותיו, בחינותיו ונסיונותיו החדשים לאמת את חוק קיום הכחות בא הלמהולץ לפתור גם שאלות יסודיות ועקריות רבות בתורת-הַחִיּוּת (החי"ת בחיריק). חקירה גוררת חקירה ונסיון במקצוע זה מביא לידי נסיון במקום אחר.

הלמהולץ היה הראשון, אשר מדד בדיוק את מהירות זרם החשמל העובר בעצבי האדם, אחרי אשר עלתה בידי החכם Du Bois – Reymond למדוד את עָצְמָם (העי"ן קמוצה). בראשונה חקר הלמהולץ לדעת את מהירות הזרם החשמלי השוטף ועובר משוקי הצפרדע, וימצא כי הוא עובר ברגע אחד רק שלושים מתר. ובגזרה-שוה מצפרדע מצא הלמהולץ את מדת המהירות של הזרם העובר בעצבי אדם חי. –

לפנים חשבו החוקרים, כי הזרם המוליך את הרגשת העצבים הגרויים אל מרכז קשורם, הוא הזרם המוליך ומביא כל הרגשה לחמשת חושינו – כי הזרם הזה ירוץ ויעוף כברק. והנה בא הלמהולץ וימצא בחריפות שכלו ובעומק עיונו ותוקף נסיונותיו, כי הזרם הזה עובר ברגע רק מתרי מספר, ובזה טפח על פּני החוקרים השוגים ויראם את משוגתם.

אחרי זה החל הלמהולץ להתעמק בפּעולות כח החיים בחמשת חושי האדם וסגולותיהם. פּרי חקירותיו במקצוע זה היותר יפה ונאה היא המצאתו את “ראי-העינים” (אויגענשפּיגעל). בספרו הנעלה Beschreibung eines Augenspiegels zur Untersuchung der Netzhaut im lebenden Auge (Berlin, 1851). באר הלמהולץ היטב את תכונת הראי הזה, יסודותיו ושמושו. אז יצא לו שם כשם אחד החוקרים הפיסיולוגיים היותר גדולים באשכנז. עד העת ההיא חשבו הרופאים, כי אי-אפשר לחדור ולראות לתוך עין האדם פּנימה, עד שבא הלמהולץ והוכיח לכל, כי בעזרת ראי-העינים (Opthalmoskop) יכולים אנחנו להכיר היטב את הכהות בעורות-העין אשר דרכם ישברו קרני-האור וכי על ידי השמוש באור תכלת Fluorescenzphaenomene נוכל להכיר את טיב מחלת העינים. הלמהולץ פּקח את עיני האדם כפּשוטן וכמשמען. בדורנו, אשר רבו הקוראים בספרים ועוסקים במלאכות דקות ואשר על ידי זה גברה ועצמה מחלת-העינים בקרב בני האדם, הביאה המצאתו זו תועלת אין קץ, כי מה יקר להאדם יותר מעיניו, ומה מתוק לו יותר מהאור. ראי-עינים זה אשר המציא הלמהולץ הביא מהפּכה עקרית בתורת-העינים. הוא הוכיח כי התשחורת של האישון איננה בעצם, כי אם מתהוה על ידי שבירת קרני-האור החוזרות מפּנים העין בדרך אשר באו אליה. ומפּני שאישון עין המסתכל בעין חברו מפיץ מקרבו רק מעט אור, על כן ישוב אליה גם מעין השני רק מעט אור. המסתכל רואה בכהות עין חברו רק את האור-החוזר של תשחורת בת עינו בעצמו.

הלמהולץ הוכיח, כי יכולים אנו לראות את אישון האדם העומד נכחנו כשהוא, האישון, מואר, בהיר ושקוף, אם אך יעלה בידינו להזריח על אישון עינינו אנו אור במדה מרובה. על יסוד זה נבנה ראי-העינים. הלמהולץ לקח חתיכת-זכוכית פּשוטה ויעמידה לנגד עין-איש באופן כזה, שהוא, הלמהולץ בעצמו, יכול היה להסתכל בה, וגם קו-האור שנפל מהזכוכית לעין חברו חזר מלוח-הזכוכית אל עין המסתכל. ועל ידי זה נראה באחורי העין כגלגל קטן אדום;אחרי כן נסה הלמהולץ לעשות חיץ בין לוח-הזכוכית ובין עין המסתכל על ידי “עדשה שקערורית”, עשויה זכוכית שהכניס ביניהם, אז ראה את אחורי העין של האיש, העומד נכחו, ברור היטב, ויראה גם את מקום-כניסת עצב הראות בחלל העין, את התפּשטותו בעור הרשת ואת כל פּנים העין ואחוריה. הראי שהשתמשו בו נשים יפות וגם מכוערות לצרכי חול והתגנדרות, תוקן על יד הלמהולץ לצרכי האנושות החולה. על ידי הראי הקטן הזה הצילו רבים את כח-ראיתם ולא הוכו בסנורים וירפּאו ממכאובים עצומים.

החכם Ruete ואחרים השלימו ושכללו ראי-המצאתו של הלמהולץ, עד כי יכולים אנו להכיר כיום את סמני מכאובי העין גם בראשיתם ולדעת את הקשר שבין מחלת העין ובין יתר אברי הגוף, בעוד אשר החולה בעצמו עדיין אינו מרגיש שום כאב.

הלמהולץ לא מצא די ספוק לנפשו בהמצאותיו וחקירותיו אלה, כי רוחו נשאהו הלאה למעלה. והיה תיכף אחר המציאו את ראי-העינים עלתה בידיו לפתור שאלה חשובה מאד במקצוע הפיסיולוגיה, אשר עוד התוכן קפּלר וטבעונים רבים הבאים אחריו כבר נתחבטו בה. הלמהולץ חקר ומצא את חוקי ההסתגלות של העין, המבטת לדברים רחוקים או קרובים לה והישרת “עדשת הגביש” (Kristallinse) שבעין וכל נטיותיה, של העדשה, השונות בעת אשר היא מכוונת לעומת דברים רחוקים. אם יסתכל האדם בדברים קרובים לו, אז תתעצם גבנונית ה“עדשה” שבעין, ועל ידי זה מתקרבת נקודת השריפה ועמה ציור-המוחש אל ה“עדשה” ומפּיל את הציור על עור-הרשת;ובלי ההסתגלות המהירה הזאת היה הציור נופל לאחורי עור-הרשת, והאדם לא היה רואה מאומה. ואם יתבונן האדם אל דברים רחוקים ממנו אז תתמעט גבנונית ה“עדשה” למען יפּול הציור המוחש על עור-הרשת ולא מאחוריה. הלמהולץ אומר באחת מהרצאותיו המדעיות: שמתי לב בחקירותי ובניסיונותיי ביחוד להרגשת-העין, כי כשם שהכימאי העוסק בהרכבת החמרים והפרדתם ליסודותיהם הראשיים יבחן, טרם יקרב אל עבודתו זאת, את מאזניו לדעת בדיוק ובצמצום אם יש להשען עליהן;והתוכן בוחן ובודק את אספּקלריתו, כך צריך הטבעוני לבחון היטב את הכלי, אשר בעזרתו הוא משיג את הבריאה, והכלי הזה הוא העין – מקור ידיעתנו והשגתנו את הטבע. יש אשר החושים מתעים אותנו, לפיכך צריכים אנו לדעת ידיעה ברורה את סבת הטעות, למען נדע איך להנצל ולהשמר ממנה. בתורת הצבעים הלך הלמהולץ בעקבות טהאמאס יונגשען (Thomas Youngschen) אשר באר את חוקי ראית הצבעים על פי הנחת שלשת הצבעים היסודיים ותערובתם זה בזה. את ההשערה הזאת חזק הלמהולץ על ידי נסיונות חדשים, על ידי הראותו באצבע חזיונות רבים בטבע, שאיש לא שם אליהם את לבו כלל ועל ידי באוריו, שנתן לסבת “העורון לצבעים ידועים” (פארבען-בלינדהייט). מקודם חשב הלמהולץ, כי ראשי יסודות הצבעים שלשה המה: אדום, כתום ( gelb ) ותכלת ויתמך בזה על הנסיון הידוע, כי על ידי תערובת החלקים של שני הצבעים: כתום ותכלת יוצא צבע הירוק, ומתערובת חלקי חומר מצבע האדום וצבע התכלת יוצא צבע סגל (violet). אולם הלמהולץ חזר אחרי כן מדעתו זאת, בהוכחו לדעת, כי תערובת אור בעל צבע ידוע עם אור בעל צבע אחר איננה דומה לתערובת חמרי הצבעים, כי לא הרי זה כהרי זה, וכי אנו יכולים להאיר איזה שטח-לבן בצבעים שונים בעונה אחת. כן נוכח הלמהולץ לדעת, כי מתערובת אור תכלת עם אור-כתום יולד לא אור ירוק, כי אם אור-לבנבן (וויסליך), אשר מתוכו נשקף כעין מבע ירקרק חלש. אז הניח הלמהולץ לשלשה ראשי יסודות הצבעים לא את האדום, הכתום והתכלת כבתחלה, כי אם: אדום, ירוק וסגל, אשר מהרכבתם יולדו הצבעים של כתום ותכלת.

הלמהולץ התעמק בתורת-הצבעים, הרכבתם וגוניהם, אך למרות נסיונותיו הגאוניים וחקירותיו הדקות לא עלתה בידו לפתור את חידת הרגשת הצבעים ולבאר מדוע יולד מתערובת הצבעים האמורים הלובן חסר הצבעים, אשר עוד גטה התחבט בשאלה זו וגם הוא לא עשה חיל במקצוע זה, יען כי חסרו לו המכונות, הכלים והמכשירים שהיו דרושים להתרת שאלה זו.

גם בלמודי ראית-המרחק ובמקצוע חזיונות-הרוח והנפש הכניס הלמהולץ השקפות ורעיונות חדשים. שכלו ההנדסי והפילוסופי הועיל לו תמיד להרחיב את חוג המדעים, אשר עסק בהם, ולגלות בהם אופקים חדשים. הלמהולץ עסק בחבה יתרה במקצוע ראית-הגופים הרחוקים וישתמש לתכלית זו במורה-הגופים (סטערעאָסקאָפּ) ויעשה בו נסיונות שונים ויתעמק בחזיון טעות חוש-הראות והתולדות היוצאות מזה, ויעש חיל גם בחלקה זו. התולדות הפילוסופיות היוצאות מחקירותיו אלה שלש הנה. א) הרגשות-האור, הצבעים והחום הן אותות העולם החיצוני. ב) הדברים ההנדסיים כמו, העת, המקום, המספר והערך, אשר בעולם החיצוני ובעולמו הפנימי של האדם מקבילים הם זה לזה, ואפשר להשיג שויון מלא והתאמה שלמה בין הדברים המוחשים וציורם בדמיוננו. הלמהולץ מניח את היסוד, כי המקום והעת הם משיגי “הדבר כשהוא בפני עצמו” בעוד אשר קנט מניח, לכל היותר, כי ציורינו ומושגינו על אדות “העת” וה“מקום” יכולים להיות רק סמל “הדבר כשהוא בפני עצמו”, ומזה בא הלמהולץ לחקור גם באמתתם של ההנחות והיסודות הגיאומטריים. ג) הכח ההופך את הרגשות החושים להקישים ומחשבות, לא יעשה את מעשהו בלי חשבון ודעת, כאשר יחשבו רבים, כי באמת רק יראה לנו כן, מפני כי ההיקשים והמשפטים של הכח הנעלם הזה בהשנותם והחזרם פעמים לאין מספר יעשו ויגמרו במהירות רבה מאד, כאלו הם נעשים מאליהם בלי דעת וחשבון, ובהשקפותיו אלה העיר הלמהולץ מחשבות חדשות בלב חוקרי-הנפש ובלב הפילוסופים.

הלמהולץ הטבעוני, איש הרוח ואמיץ הלב, הוא גם אחד ממיסדי החכמה הנקראת “Psycho-physiologie” היא החכמה המקשרת בחריפות עמוקה את החמר ברוח. בעבדו במקצוע זה התאחדו בו כשרונותיו וידיעותיו אשר רכש לו בחכמת-הטבע וסגולותיו אשר נחל לו ממוריו: קנט ופריעס (Fries). על ידי הפסיכאָ-פיסיולוגיה, שבה אנו מוצאים הקרבה והאחוה בין חכמת-הטבע והפילוסופיה, הקרבה אשר הופרה על ידי הפילוסופיה הטבעית של שלינג והגל בחצי הראשון של המאה התשע-עשרה.

הלמהולץ לא חדל מעולם, בכל נסיונותיו וחקירותיו בחכמת הטבע להיות גם פילוסוף חוקר אחרי סבת הכרתנו, עצמותה ומהותה, ובכל אשר העשיר והאדיר את אוצרות ידיעותינו היה מפקפק לפעמים בערכם של ידיעותינו ושוים בכלל, על כן היה ענו וצנוע בכל מדברותיו. הלמהולץ סלל מסלה חדשה ויגלה תעלומות ונצורות גם בחכמת השמע (Akustik). במקצוע זה אין חוקר אשר יעלה עליו. הלמהולץ היה הראשון אשר הוכיח בעיון וחקירה גם בבחינות ונסיונות את סבת “צבע הצלצול” (Klangfarbe), כלומר טעם-הקול, איכותו, וצביונו. אם אחד פורט על העוגב והשני מחלל בחליל והקולות היוצאים משני כלי-השיר האלה ישוו זה לזה גם ברומם, גם בעצמם, בכל זאת כל אזן בוחנת ומבדלת בין טעמי הקולות האלה ואיכותם. את שנוי האיכות הזאת קרא הלמהולץ בשם “צבע הצלצול”. טעם הקול, על פי הלמהולץ, תלוי בהקולות השניים והטפלים המתלווים להקול הראשי והעקרי, ומהם יבנה צמד-קולות (Accord), אשר בו יגבר ויעלה הקול הראשי. החוקרים עד הלמהולץ האמינו כי יש איזה דבר מיוחד המבדיל בין קול לקול. בידי הלמהולץ עלה להפריד, על ידי מכונה שהכין בעצם וראשונה לדבר זה, לחלקיהם קולות כלי שיר שונים, גם קול האדם, קול עלה נדף, חריקת-המשור, משק הגלים וסערת-הרוח;ובזה הראה לדעת כי קולות רבים שחשבנום לפשוטים ויסודיים, המה באמת מורכבים ומחוברים, הלמהולץ משווה בחריפות עמוקה את העצבים המוליכים את הקול להמוח אל מיתרי-העוגב, אשר אם יוציאו מהם קול ירעידו את המיתרים שבעוגב אחר, הדומה להראשון והנערכים ונמתחים בערך כזה ושוים בכל סגלותיהם, בעוד אשר הנימים האחרים שאינם דומים בכל להראשונים מזדעזעים ומזמזמים רק מעט ובקול חלש מאד. על ידי השווי הזה גלה הלמהולץ נצורות בהשתרגות עצבי השמע ואופן קבלתם את הקול ומספר גלי הרעדותיו. בין יתר החדשות שגלה הלמהולץ בחכמת השמע תחשב גם “התלכדות הקולות”, כלומר: הקולות הנולדים מהתלקטות מספר ההרעדות הבאות מפגישת שני גלי-קול מיוחדים. הלמהולץ אשר חנן ברגש חד ודק מאד בתפיסת חזיונות-האור, הצבע והקול שפך רוח פילוסופיה על למוד-ההרמוניה, והוא מבאר לנו: מדוע קול זה ינעם לנו ומשנהו ישרוט שרטת באזנינו. לפי באורו נבין מדוע קולות המתחברים בערכים בלתי שוים ומצומדים רוצעים את אזננו ומעוררים בקרבנו הרגשות בלתי נעימות, כי האוזן סובלת הרבה על ידי פגישת הקולות הנפסקים פעמים רבות בזמן קצר, כאש האבוקה המהבהבת ומקפצת מכאבת את העין. הלמהולץ חקר ויבחן ויגלה עמוקות בקול מבטא האדם והברתו את התנועות הפשוטות והמרכבות, ולא “כמדקדק” “ומניח לשון” עסק בזה, כי אם כטבעוני הנוקב ויורד בטבע הדברים עד היסוד, והוא מוצא בכל חוקים יותר קבועים מדיני השוא-נע והשוא-נח הרופפים. בספרו “Tonempfindungen” אסף הלמהולץ את חקירותיו במקצוע חכמת-השמע, וספרו זה הוא היותר נעלה ונכבד בספרות זו, והוא עד נאמן על גאוניותו וחריפותו של מחברו.

הלמהולץ היה הראשון אשר הוכיח עוד בשנת 1843, כי הרקבון והתסיסה הם פעולת יצורים דקים ולא כמו שחשב Liebig כי המה פעולת יסוד החומצי באויר. הלמהולץ היה גם הראשון, אשר גלה את החבור בין חוטי-העצבים ותאיהם והעשיר בשכלו גם את מקצוע “מכניק השרירים”, ויגלה בו דברים רבים חדשים. על אדות חקירותיו ובחינותיו במקצוע זה כתב בהמאסף Archiv של מילר. בהרשומות אשר הוציאה האקדמיה בברלין ובספריו וקונטרסיו הרבים, גם בחקירותיו בחכמת-הנתוח יש בהם מעין העבודה הכבירה והיסודית של הלמהולץ במקצוע חכמת-החיות והטבע.

בכל ספריו הרבים המדעיים והמדויקים ובספריו ההמוניים, הפאָפולאַריים, שכתב להרחבת הדעת בקרב העם הצטיין הלמהולץ כבעל סגנון נעלה. סגנונו היה פשוט, צלול, קל ונוח מאד. ובכל זאת לא קלקל סגנונו הנעים והסברתו הנמרצה את הרוח המדעי המדויק והעז המרחף על כל הדברים שיצאו מעטו. בספריו המדעיים משורגים חרוזי המשוררים המצוינים, וביחוד הוא אוהב לקלוע לתוך דבריו חרוזים משירי גטה, והזווג הזה שהוא מזווג בספריו את השירה והמדע עולה לו תמיד יפה. כי דמות שיר נשגב, תמונה יפה, בנין נישא ושיא הרים נחרתים יותר עמוק בזכרוננו מדמות אהל נמוך, מישור רחב ידים, תמונה מטושטשה ודבור פרזי, על כן ספרי-מדע הכתובים בשפה יפה העדויה לפעמים גם בעדי המליצה ישמרו הרבה יתר מספרים כאלה, אשר אין למחבריהם כשרונות הלמהולץ לחבר את הנועם עם המועיל. כל ספריו אוצרים בקרבם עתרת רעיונות נעלים, טובים ומתוקנים בצורתם היפה כמו בתוכנם ועמקם, והם מעוררים מחשבות חדשות לא רק במקצוע חכמת הטבע והחיות, כי ספריו כוללים שפעת רעיונות חריפים ונשגבים גם על אדות היצירות היפות, ביחוד על הציור והזמרה. משפטיו במקצוע זה חרוצים ונאמנים ומעידים על טעמו היפה והרגשתו החדה. הלמהולץ התעמק בשטת דרוין, כי כל שטה ותורה הרת עולמות חדשים היתה קרובה ללבבו ותעורר את מחשבתו. הלמהולץ פעל ברוחו הכביר על כל החושבים מחשבות בכל עם ועם ויטע בלבות תלמידיו, שהיו לאלפים, אהבה נאמנה לחכמת הטבע. הלמהולץ היה מצטער על קוצר כח המשיג של האדם ועל הקנאה והשנאה המפריאים בין אחים. “שלש מאות וארבעים מליון שנה”, – אמר הלמהולץ פעם אחת, “עברו מעת אשר החלה ההתפתחות על פני האדמה, ובני האדם הגיעו בהתפתחותם רק עד המצאת הפונוגרף והשנאה לבני שם. זה הוא פרי עמלנו במשך מאות מליונים שנה!” עד יום מותו נשאר הלמהולץ בעצם תקף שכלו וגם זקנתו לא שללה ממנו את מקוריותו ועמקותו.

זוהי נחלתם של תלמידי חכמים!

ביום כ"ד לחודש ספטמבר שנה 1894, ווינא.

האיש אשר תוכו ריק והוא חפץ לסמא את עין בני דורו ולהראות לפניהם בצורה יותר נהדרה ממה שהוא – בוז נבוז לו;האיש השואף באמת להיות יותר נעלה, יותר שלם ממה שהוא – כבד נכבדהו;אבל מה ידאב לבנו למראה האיש אשר, מסבות שונות, לא יוכל להיות גם מה שהוא, יען כי מומים פּנימיים או תנאים חיצוניים, או שניהם יחד, ימעיטו ויפחיתו את דמותו הרוחנית מכפי שעורה וערכה האמתי, ולכן גם לא יתפוס את המקום הנועד לו בחיים ובחברה על פּי כשרונותיו וסגלותיו. אחד מאלה האומללים-הנעלים, הנפשות הטרגיות, היה צבי שפירא, אותו שפירא שמת ושקהל חובבי ציון ומתי מספר מהנדסים מתאבלים עליו – הוא רק צל חלש, רמז קל לאותו שפּירא שהיה יכול להיות, על פי כחותיו וכשרונותיו הרוחניים, בתנאי חיים אחרים. כל ימי חייו עברו עליו בהכנות ובשאיפות שונות לפעלים כבירים: הוא שאף לכתוב ספרים אשר יחוללו תקופה חדשה בחכמת השעור, הוא הרה שיטה שלמה בדבר כחות הטבע ¹, הוא שאף לעמוד בראש אוניברסיטה עברית בירושלים, הוא הכין א"ע שנים רבות להוציא לאור ירחון עברי לחכמה ולמדע, הוא גם נשא את נפשו ליסד ועד חכמים וחוקרים ליצירת מלים מלאכותיות בשפת עבר בשביל ענפי מדע שונים. ובמותו השאיר אחריו רק שברי לוחות, רק התחלות, ראשי-פרקים, רשימות וציונים בודדים ובלתי נגמרים. בכל ימי חייו לא הוציא אף מפעל אחד, לא כתב אף ספר אחד לפי כחותיו וכשרונותיו האמתיים. כל שאיפותיו ומגמותיו נשארו בעולם הדמיון ולא הגיעו לפעולה ממשית. מיתתו היא, כחייו, טרגית עד מאד. תולדות שפּירא הן תולדות הכשרון העברי בגולה.

אחרי מות שפּירא פניתי אל הפרופסור ד"ר מ. קאַנטאַר, מורה חכמת ההנדסה בהאוניברסיטה שבהיידלברג, ובקשתיו להודיעני במכתב את כל אשר הוא יודע על אדות שפּירא, והוא הואיל למלאות את בקשתי. ומפני שמכתבו מציין בקוים כוללים ונאמנים את תכונת שפּירא המדעית, הנני לתת בזה (בהסכמת כותבו) את תרגומו לפני הקוראים עברית ²:

“… הרמן שפּירא נולד ביום 16 לאוגוסט שנת 1840 בארסוילקען אצל טויראגען ברוסיה. עד שנות-בגרותו הקדיש את עצמו ללמודי התיאולוגיה וגם היה זמן רב מורה הוראה באחת הערים. הפלפולים התלמודיים השחיזו את מוחו מבלי אשר השביעו את נפשו הריקה. במקרה בא לידו ספר למודי הגיאומטריה, ספר ישן נושן, והספר הזה פתח לו עולם חדש, הרחיב את חוג השקפתו והראה לו תעודתו ועתידותיו מה הן. בשנת 1868, בהיותו בן כ”ח שנה, החל שפּירא ללמוד את חכמת השעור בבית-הספר לאומנות ( Gewerbe-Akademie ) בברלין. אהרונהולד הלהיב את רוחו ללמודים. בעזרת Quincke, מי שהיה מורה-פרטי בהאוניברסיטה הברלינית, למד שפּירא את חכמת-הטבע. עניני חייו הפרטיים הכריחו את המנוח לעזוב בשנת 1871 את למודיו בברלין. אז החל לעבוד בבתי-המסחר אשר באודיסה ויגר שם עד שנת 1877. “אתה חפץ ואתה מחויב להקדיש את עצמך לחכמה!” הקול הזה, מעין “צווי מוחלט”, לא נתן מנוחה לנפשו ויצלצל תמיד באזניו. בשנת 1878 עזב שפּירא את אודיסה בחברת רעיתו, אשר נשא זמן מועט לפני זה, – היא אשתו אשר במשך עשרים שנה השתתפה בשמחתו ובצרתו, בהצלחת יצירתו הרוחנית ובדאגתה. בחורף שנת 1878 בא אלי שפּירא ויבקשני ללמדהו בביתי, בשעותי הפנויות מעבודתי, את חכמת-השעור, אשר גם ידיעותיה היסודיות נשמטו מזכרונו במשך שבע השנים שפרש עצמו מלמודיו אלה. חצי שנה למדתיו בשעות ידועות בביתי, אולם מלבד זאת שמע גם את שעורי שקראתי מעל הקתדרא במקצוע חשבון האינטגרלים;מפי הפרופ' פוכס שמע שפּירא את שעוריו באלגברא ובתורת המכניקא ויתאמץ ויעמול להבין את השעורים אשר שמע מפי מוריו ולרדת לסוף דעתם. באותה השנה, אם לא אשגה, היה שפּירא גם לחבר אל החברה ההנדסית אשר בעירנו. מאמרו הראשון אשר קרא באספת החברים, היה על דבר שאלה קינימטית אשר אהרנהולד רמז לו עליה. בשנת 1880 נתנו המורים לשפּירא תעודת דוקטור. אז ישב שתי שנים והשלים עצמו בלמודי ההנדסה. בזמן 83–84 החל שפּירא לקרא את שעוריו, בתור פריוואט-דוצנט בהאוניברסיטה שלנו, ארבע שעות בשבוע. הוא קרא את שעוריו בשם:

1).Einleitung in die Functionen-Theorie

2). Theorie und Anwendung der allg. Confunctionen.

בחרף שנת 88–87 נמנה שפּירא לפרופסור שלא מן המנין. בשנת 1880 הדפיס את ספרו הראשון: העתקתו האשכנזית של “משנת המדות” ובאוריו והערותיו עליה. לעבודתו התרגומית שייכת גם הוצאתו את תורת המספרים של המהנדס הרוסי משבישוב באשכנזית.

לעבודתו המקורית הנני חושב את חקירותיו וספריו במקצוע ההנדסה הנקרא Confunctionen und Iterationen במקצוע זה חדש דברים שהם בעקרם קניני רוחו, אף כי רשמים חלשים מהם כבר אנו מוצאים עוד קודם לו. שפּירא הטעים תמיד את הרשמים האלה, אף כי רק קלים היו. עוד בשנת 1880 כתב שפּירא את הדיסרטציה שלו על דבר ה“קופונקציונים”. אולם עבודתו המקורית במקצוע ה“איטר ציונים” החלה רק בשנת 1887. שני המקצעות האלה היו תמיד לנגד עיני רוחו, ואליהם היתה מכוונת מחשבתו, להעמיקם ולהרחיבם. בשקידה נמרצה ובעבודה בלתי נפסקת כתב, לפי דבריו אלי, אלפי עמודים במקצועות אלה. אבל, לדאבון לבבי, אין עבודתו המדעית בשולה וגמורה ואיננה ראויה להתפרסם בדפוס. רעיו היו מפצירים בו, גם מוכיחים אותו על פניו, לבל ישאף תמיד “להכלליות” הרחבה, כי אם יגמור וישלים את הפרטים ויוציאם לאט לאט לאור, לתועלת עצמו ולתועלת החכמה. אך לשוא היה כל זה. “כך הנני, ואין אני יכול לעבוד באופן אחר!” זאת היתה תשובתו התמידית על כל הוכחות רעיו. ירא אנכי, כי במותו מתה עמו גם עבודתו המדעית, אשר לחלק ממנה יש בודאי ערך גדול. כפי הנראה לא היה יכול באמת לעבוד באופן אחר. המנוח היה בעל דמיון חזק ובעל מזג חם. במקום שאחרים יכלו להתרכז בנקודה ידועה של עבודתם המדעית ויסתפקו למצוא חצי-דרך חדש, שם נפתחה לפני המנוח צפיה לצדדים רבים, ולא לעתים רחוקות היתה הנקודה הראשית נעלמת ומתחמקת מעיניו, על ידי נטיתו לכל העברים. מכל רעי המנוח בחייו אין איש אתנו אשר ידע מקרוב את מהות עבודתו המדעית אשר בכתביו הבלתי נדפסים, לכן אין גם איש אשר יוכל למלאות את הפגימות ולהשלים את החסרונות שבכתבי-ידו ולהכשירם לדפוס. מה נורא הרעיון, כי עבודה מדעית של שנים רבות – ובלי שום ספק עבודה זו לא בלי הצלחה היתה – לא תועיל לאיש. הנני מרגיש, כי השקפתי זאת, בסגנוני זה, על עבודת שפּירא, יכולה להאדיב את רוח מכבדיו, אבל חלילה לי לכחד את האמת תחת לשוני. רוחו של שפּירא הוא המצוה עלי להגיד את כל האמת, כי האמת והאידיאליות היו יסודות נפשו.

הוא היה אומר לחבריו הצעירים, לפעמים בסגנון של התולים, אבל תמיד בלב תמים: שמור את בחרותך! והאיש אשר ישב על ספסל תלמידי בית-מדרש המדעים גם בהיותו בן ארבעים שנה, הוא בודאי שמר את בחרותו. כח עבודתו היה של איש צעיר לימים. הוא שם לפעמים לילות כימים בעבודתו בשדה החכמה, מבלי אשר הפך את הימים ללילות.

התלהבותו והתפעלותו מכל דבר נעלה ויפה היתה של איש צעיר לימים, גם דבקותו ברעיו היתה של איש צעיר לימים. בגופו חש אמנם את הזקנה, אשר קפצה עליו לא לפי שנותיו. זה כשנה הבטתי עליו כעל איש ההולך מאתנו, מארץ החיים. יוכל להיות כי מיתתו היתה תולדת מחלתו, מחלת ההתקררות הפתאומית, אבל גוף בלתי חלש כגופו של שפּירא לא היה יכול למות ממחלה עוברת כזו".

                                                         ***

בשנה שעברה, ימים אחדים אחרי הקונגרס הבזילאי, בקרתי את הפרופ' שפּירא בביתו אשר בהיידלברג. הוא גר בבית מיוחד בן קומה אחת בירכתי העיר, לרגלי הר גבוה ונחמד. עוד לא הספקנו לדבר דברים על התוצאות של הקונגרס הציוני, שהוא היה אחד מראשי המדברים בו, עוד לא הספיק לשאול את השאלות הנמוסיות ששואלים את האורח המבקר בפעם הראשונה את הבית (שפּירא היה דש בעקביו את ה“נמוסים המקובלים” ומזלזל בערכם), והנה הוא מציע לפני את תמצית דעותיו ההנדסיות וחדושיו במקצוע זה, כדי להראות ולהוכיח לי, כי לא אדע את כל חדושיו בחכמת השעור, למרות דברי במכתבו אליו, אשר הדפיס בראש מחברתו “חכמים הזהרו בדבריכם”, כי “יודע אנכי את כל חדושיו והמצאותיו בחכמת השעור”. יותר מארבע שעות רצופות, בלי כל הפסקה אף לרגע אחד, התאמץ למצות לפני את עומק חדושיו ויתוה על גליונות גדולים ונקיים ציונים, מספרים וצורות הנדסיות לאין שעור. הוא באר לי את שיטתו בהתפעלות והתלהבות לאין קץ. כל עצמותיו, כל עורקיו וחושיו דברו בו, כאלו אין הדבר נוגע לאמתיות מפשטות, למספרים יבשים ומתים, כי אם – לחייו, לעצם הויתו ולשרש נשמתו. הוא היה אז באותו מעמד נפשי שהחסידים קוראים בשם “התפשטות הגשמיות”. כאשר התרוממה התפעלותו ל“נקודת-הרתיחה”, חדלו דבריו ובאוריו להיות ברורים ומוגבלים, כי אם התנדפו כקיטור לכל רוח. שפּירא היה מהנדס-פייטן;הוא היה מבקש בחכמת השעור את אשר אין ביכלתה לתת. אם נסיתי להטיל ספק ספיקא במופתיו והנחותיו או להגיד לו, כי דבריו בלתי ברורים לי כל כך, אז הזדעזע בכל אבריו, קולו רעד רעידה משונה ובכל כחותיו התאמץ להוכיח כי הצדק אתו. מעולם לא ראיתי איש כמוהו, אשר כה תבער בקרבו תשוקת הנצחון בעניני דעות. רק בבית המדרש הישן, בדברים שבהלכה, היה מקום לבעלי-נצחון כאלה. מעולם לא התאמץ ולא חפץ (ואולי גם לא יכול) להבין כראוי את דברי חברו המתנגד לדעותיו. שפּירא עסק רוב ימי חייו בחכמת השעור, בהחכמה היותר אוביקטיבית, ולא ראיתי עוד איש שהיה סובייקטיבי בכל משפטיו ומחשבותיו כשפּירא. מי שלא היה מודה בכל פרק ופרק מדבריו היה בעיניו ככופר בכל החכמה כולה.

חכמת-השעור, מלבד תועלתה בהחיים המצויים של כל יום ויום ובכל החכמות השמושיות, עוד תעזור לנו לפתור את השאלות הרמות שהפלוסופיה עוסקת בהן. בבוא הפילוסופיה לטפל במושגינו על דבר המקום והזמן, אז תפנה אל מקורי הכרתנו ההנדסית. ושפּירא שם לבו ביחוד אל אותן האמתיות הנשגבות שבחכמת ההנדסה, אשר בעזרתן נוכל להרחיב את חוג הפילוסופיה. הוא התאמץ תמיד להרחיב את גבולות חכמת-השעור, לתת לה מכשירים חדשים, אברים ואופנים חדשים, למען נוכל לפתור על ידה שאלות שלא היו יכולות להפּתר עד כה. במאמרו הקצר: Die Iteration als Fundamentalprocess mathematischer Operationen שהוא כעין פילוסופית ההנדסה, ישתדל לציין את הפּגימות אשר בעצם המחשבה של החשבון הנתוחי והגיאומטריה. במאמרו זה הוא מרמז רמזים דקים להמהנדס ומעורר את הרעיון של העוסק בחכמת-הטבע. אחד היסודות החדשים, אשר שפּירא רק רמז עליו במקצוע חשבון “האיטירציונים”, הביא את המהנדס הגדול שלזינגר להוציא מתוכו שמוש גאוני בחשבון הנשגב, אשר הוא, שפּירא עצמו, לפי הודאתו, לא היה יכול להגיע אליו ³.

בשעה שקרא שפּירא את שעורו, נדמה לי פעם כי שומע אנכי פרק שירה ופעם – פילוסופית ההנדסה. לא יכולתי להגביל בדיוק את הקו המבדיל בשעורו בין השכל וההגיון ובין הדמיון וההזיה, בין צרופי הרעיונות המסודרים ובין קפיצות המחשבות הפתאומיות. ובתוך כדי שעורו הנשגב, שעסק באמתיות מופשטות ונאצלות, קשה היה לו להתאפק מהוכיח לי, כי הכל מרומז בתורתנו, כי גם במלאכת המשכן השתמשו בידיעות גיאומטריות והבונים ידעו את הזוית המשולשת הנקראת על שם Pythagoras. בכל מקום שנגלה שכלו של שפּירא, גם אם תעה במדבריות המחשבה העליונה, שם נגלתה גם יהדותו ותלפפהו בכל דרכיו.

כתום שפּירא את שעורו הארוך יותר מדי קראני אל חדר-האוכל לשתות אתו כוס קהוה. בשבתי אל השלחן הסתכלתי היטב במורה השעות שעמד למולי אצל הקיר. עשיתי זאת, יען כי שפּירא הגיד לי כי מעשה ידיו הוא “מראשיתו ועד סופו”. הוא היה אמן במקצוע זה.

– למה תביט אל השעון? – שאלתני אשת שפּירא – האם תמנה את מספר השעות שעברו אחרי ארוחת-הצהרים? אין הצרה גדולה כל כך אם עוד לא עברו שש שעות, כי בעלי התיר לשתות קהוה עם חלב גם כעבור רק שלש שעות אחרי אכילת בשר.

– את האמת אגיד – עניתי – כי אין אני מדקדק בדברים כאלה. אז התעורר שפּירא עוד הפעם. בהתלהבות גדולה התאמץ להוכיח, כי כל מנהגי ישראל יסודם בחכמה ומדע.

בשעה שדבר שפּירא על חכמת השעור היה גדול בעיני עד מאד. אז חשבתיו כמעט לגאון. עתה, ברצותו להראות, כי אין לשנות אף מנהג קל שבקלים שנהגו בו בני ישראל, אם גם לקחו את המנהגים מהעמים הזרים אשר ישבו בתוכם, – עתה הראה שפּירא את צרות מבטו. קנאות נלהבה, אדיקות קיצונית כזו לא ראיתי גם בין הרבנים היראים והחרדים. שפּירא לא סבל כל התנגדות, כל טענה ומענה, כאלו כל היוצא מפיו הוא הלכה למשה מסיני ואסור להרהר אחריו. משפטיו בדברים היוצאים מחוץ לגדר ההנדסה היו מתנגדים, על פי רוב, לההגיון הבריא. הפילוסופיה, חכמת-הנפש וחכמת-החברה למיניהן היו זרות לו לגמרי. השערותיו והנחותיו במקצוע זה לא העידו על חכמה יתרה. בכלל נוכחתי, כי לא היה שום שווי-משקל ברוחו. כשרונות ידועים היו מפותחים וחזקים בקרבו, וכשרונות אחרים נשארו בו במצבם ה“עבורי”.

בשובו אל חדר-האורחים החל לגלול לפני את ספר תולדותיו. הוא ספר לי ע“ד ילדותו. בהיותו בן שמונה שנים החל לרשום בספר לזכרון את כל העובר עליו בעולמו הקטן. בהיותו בן תשע שנים כבר התעמק בספר “מורה הנבוכים”. בבואו לספר ע”ד אביו, גדלה התפעלות רוחו. הוא חסר את אביו רק מעט מקדוש וטהור, מגאון וחסיד. שפּירא חפש בין גליונותיו וימצא את כתב-ידו של אביו ויראני את תפארת מליצתו וכתבו המהודר. הוא נסך על ספוריו רוח הפיוט, וגעגועיו על ימים עברו היו חזקים עד מאד. נשמע מדבריו כאלו יתעצב אל לבו על כי נעקר מבית המדרש, מאהלי שם ועבר, אשר שם היה מקומו האמתי, ויובא ביד חזקה, יד העת, אל מקום שלא יכירהו. הוא היה איש אומלל כל ימי חייו. בהיותו רב באחת הערים הקטנות שאף להיות פרופיסור, ובהיותו פרופיסור שאף לרבנותו. בהיותו עוסק בעבודתו הציונית היה מתגעגע על עבודתו המדעית, ובהיותו מטפל בחכמת-השעור היה צמא לעבודה לאומית.

כאשר החל שפּירא לדבר על אדות הספרות העברית החדשה, שאלתי את פיו אם כבר הכין לדפוס את מאמריו אשר כתב לי על אדותם פעמים אחדות. "יש תחת ידי – ענה שפּירא – כתבים שונים במספר רב עד מאד, יש אתי בכתובים גם ספרים, גם מאמרים, אבל עוד לא הכשרתים לדפוס, עוד לא גמרתים. יש אמנם תחת ידי ספר גמור בכל, והוא “מסכת חסידים”, אבל חלילה לי להוציא עתה דבר כזה מתחת ידי. לפנים לגלגתי על דברי חכמים, עתה הנני עפר תחת כפות רגליהם.

                                                           ***

יהודי-רוסי, מי שהיה רב, בטלן, גר בארץ נכריה, נמנה לפרופסור בבית-מדרש המדעים היותר עתיק בארץ אשכנז! מה רב הכבוד והאושר! מה גדולה המעלה! כל זה יגיד או יכתוב האיש שלא ידע מהותה וטיבה של “מלמדות-גבוהה” כזאת, שלא ידע את שפּירא וחייו מקרוב. שפּירא נתקבל לפרופיסור בהיידלברג על פי השתדלות מוריו. לא בלי התרפסות נקנית המלמדות-הגבוהה הזאת בארץ אשכנז למי שהוא יהודי-תלמודי ויליד ארץ נכריה. כמה יגיעות יגע שפּירא עד אשר נתקבל למורה-פרטי (פריוואַט-דאָצענט) ואחרי כן לפרופיסור שלא מן המנין, ואחרי שהגיע למדרגה זו היו רוב ימיו כעס ומכאובים. במכתבו אלי מיום 12 דצמבר שנת 1892 יכתוב: “… גם דרכי לא סוגה בשושנים. מתחרט אנכי על שבחרתי להיות בעניי פרופיסור ולא אחזתי באיזו אומנות לפרנסתי ולמחיתי;ואתה בבחרך לשמוע בלמודי חכמות ההנדסה והטבע זכור תזכור, כי לא עץ חיים הן למחזיקים בהן, ואני מופתך, ומלבד זאת הנני נרדף ונענה…” בראשית התמנותו לפרופיסור היה שפּירא נכון לעזוב את האוניברסיטה ויבקש לו משרה באחד הבנקים ברוסיה, יען כי הפרופיסור שלא מן המנין לא יבוא על שכרו ובחנם הוא עובד עבודתו. אז נמצא לו עוזר בין אחיו היהודים ברוסיא, אשר הספיק לו כל צרכיו ברווח. אמנם מיום שנתמנה שפּירא לפּרופיסור לא סבל עוד מחסור, יען כי גם היהודים המערביים הבינו, כי נחוצים ליהודים בזמן הזה גם פרופיסורים “לעיני העמים”, אבל מי ימנה ומי יספור את הזלזולים הגסים והדקים, הענויים הרוחניים הנסתרים והגלויים, אשר סבל שפּירא מיום שנתמנה לפרופיסור! הוא לא נקה גם מבלבולים גסים, אשר מררו את חייו. בעיני הפרופיסורים האשכנזים היה רוסי, ובעיני החכמים הרוסים היה נחשב לאשכנזי, ובעיני שניהם היה יהודי. ולא הממשלה לבדה חשבתהו למורה שלא מן המנין, כי אם גם הפרופיסורים בעצמם חשבוהו שלא ממנינם, כעומד מחוץ למחיצתם, כאיש שלא כערכם;הוא היה בעיניהם יהודי-גֵר, אשר מעלותיו נחשבו לו כמגרעות, ומגרעותיו האמתיות גדלו בעיניהם על אחת שבע. התלמידים הנוצרים לא היו מבקרים את שעוריו, ורק אחדים מן התלמידים היו באים לשמוע את שעוריו. היו זמנים אשר שפּירא לא קרא כלל את שעוריו מעל הקתדרא, יען כי אף תלמיד אחד, פשוט כמשמעו, לא היה לו. וכמו למען לא ישכח כי בכל זאת פרופיסור הוא, היה חותם את שמו גם במכתביו הפרטיים לקרובים ורחוקים: “צבי הירש באאמ”ו שלמה זצ“ל המכונה ד”ר הערמאנן שפּירא פרופיסור לחכמת השעור בבית האוניווערזיטאט אשר בהיידלברג“. בקבלי לפני שנים רבות את המכתב הראשון מהמנוח ובראותי את חתימתו הארוכה, שויתי לנגד עיני את צורתו הרוחנית עוד בטרם ידעתיו פא”פ, וכמעט שלא שגיתי.

בעיני היהודים הנאורים שבאשכנז היה הפרופיסור שפּירא כצבוע ומתחסד, ובעיני האדוקים האמתים היה נחשב כאפיקורס, כי לא האמינו בחסידותו (כאשר שמעתי מפי רבנים אדוקים באשכנז), ובעיני שתי המפלגות האלה גם יחד היה נחשב כ“ציוני”, שם שעד הימים האחרונים לא היה נקי משמץ פסול וגנאי. ובכן היה שפּירא אנוס, אחרי עלותו לגדולת פרופיסור, להתכווץ עד השנה האחרונה לחייו – ולא עד בכלל – בקליפתו הצרה, למרות מזגו הצבורי. האנשים אשר הוא שאף לקרבתם דחפוהו מעליהם, והוא דחף מעליו, עד השנה האחרונה, את האנשים אשר בקשו קרבתו הוא. שפּירא סבל בשנות למודיו בברלין צרות רבות ויתגולל, כעדות פיו, פעמים רבות בגן-החיות בלי לינה ובלי סעודה, וימי העוני האלה הטביעו עליו חותם של רוגזה וקפדנות מיוחדה, אשר הרחיקו מעליו את בני העניים שמהם תצא תורה וחכמה.

ובהיותו יושב “אל עקרבים” בהיידלבערג, בנה לו בדמיונו אוניברסיטה בירושלים ויהי שם גם לראש, לא התולים עמדי באמרי: “בנה לו בדמיונו”. בשנת תרמ“ב כתב שפּירא מאמרי מליצה אחדים ב”המליץ" ע“ד אוניברסיטה בירושלים ותיכף ירד מעל הבמה “ויחבא אל הכלים”. עברו מני אז ט”ו שנה ושפּירא לא כתב אף מאמר אחד, לברר לפני קהל הקוראים מה ידרוש מהאוניברסיטה העברית ואיך נוציא את הרעיון הזה מכח אל הפּועל. הוא אשר אמרתי, כי רק בדמיונו בנה לו את האוניברסיטה העברית וישתעשע בדמיון זה, שהמתיק לו הטפות המרות שהיה עליו לבלוע בהאוניברסיטה הנוצרית. עוד נער הייתי בקראי את מאמרי שפּירא ב“המליץ” ע"ד אוניברסיטה בירושלים, ויקבע הרעיון הזה עמוק בלבבי ואשגה בו ימים רבים, ומאד הצטערתי בלבבי על כי שפּירא, יוצר הרעיון היפה הזה, נאלם דום ולא יוסיף לדבר אף חצי דבר בכל הענין הנעלה הזה. והנה בגשתי להוציא “ממזרח וממערב” כתבתי אל שפּירא ביאנואר 1894 כדברים האלה: “… גם אתה, אח-לדעה, אשר קוינו לראותך בשורה הראשונה של הלוחמים בעד קיום עמנו ועתידותיו, אתה, אשר היית הראשון אשר הטפת על הרעיון ליסד בית-מדרש למדעים בירושלים, ותהי בין הראשונים אשר הבינו, כי נחוץ להפיץ את קניני ההשכלה והתרבות המתוקנה והמצורפה בקרב ישראל, למען יוסיפו און ועצמה לעצמותו ולרוחו ולמען יקנה תחבולות חדשות להגן על קיומו החמרי והרוחני, – גם אתה כלית את נבואתך בספרותנו ותרד מבמתה ותאלם דומיה… ותקותנו לראותך בין העובדים על הרי ישראל נוחלה ואבדה”. על זה ענני שפּירא: "ידוע תדע כי לא שניתי. כרוחי אז כן רוחי עתה וכן אקוה כי יהיה כל ימי צבאי. רוחי לעמי ולבי לשפתו ולחייו ונפשי קשורה בדלותו ושפלותו האוכלות את חצי בשרו, ובגאונו ותפארתו מלפנים בהר הקדש בירושלים אשר ממנו תקותו ותוחלתו. אפס כי חדלתי מכתוב ומקרוא באזני אחי בראותי כי מעטים המה מאד המבינים לרוחי. וגם בלל ה' את שפתנו וגם חלק לבנו, לא יבין איש את רעהו. כרוב מחלותינו כן רבו רופאינו, רובם רופאי אליל, מות בכפם וחיים בלשונם. וגם אלה הבוחרים בחיים – חיי איש ואיש יחפצו, אבל לא חיי עמנו נגעו עד לבם.

ואנכי לא כן עמדי. את ישראל אהבתי וחייו אדרוש. ומה בצע כי נושיבהו על אדמה אחרת, או כי נתן לרבים מזון ומחיה וגם כבוד תחת קלון ננחילהו, אם כל חיי רוחו נגזול ממנו.

וזה הדבר אשר הביאני להביט גם על ההשכלה אשר אנחנו אומרים להפיץ בין בני עמנו מנקודה אחרת, לא כאשר הסכינו להביט עליה רבים מאחינו. הם כותבים ואני כותב. הם רוצים להפוך אנשים בלתי משכילים למשכילים. ואני רוצה להפוך יהודים בלתי משכילים ליהודים משכילים, ואנשים מבני ישראל משכילים לבני ישראל משכילים. – משכילים בכל חכמה הרבה יש בעולם, ואם נרבה עליהם מספר מה אין השכר שקול בנזק החיים הרוחניים המוסריים אשר אנחנו מאבדים באומה זו העומדת לאות ולמופת בקורות כל הדורות, ואשר אני מאמין באמונה שלמה שלא כלתה עוד את נבואתה בעולם".

המימן והחמצן לא יתהפכו למים בלתי אם יגע בהם שביב אלקטרון. כן גם ישנם אנשים אשר ברוחם נמצאים כל היסודות הדרושים לאיזו יצירה, אבל כל זמן אשר לא יגע בהם הניצוץ לא יתחברו יחד להוציא את היצירה מכח אל הפועל. ושפּירא היה אחד מאלה האנשים. גם לו היה דרוש כי יבוא השביב מבחוץ ויעורר את כחותיו השכליים או המוסריים לעבודה, ליצירה. אחרי אשר העירותיו במכתבי לעבודה, שלח לי בעד “ממזרח וממערב” שני מאמרים: א) החקירה והקבלה, ב) כח החיים. במכתבו אלי, הנדפס בראש מאמריו אלה, יאמר: “ונכון אנכי לשלוח לך מפקידה לפקידה מאמרים שונים אשר יתחברו אחרי כן למחברות שונות ולספרים בפני עצמם”. לפי דבריו באחד ממכתביו אלי היה נכון לשלוח לי מאמר אחד בשם “שרפת המתים”, לברר בו השקפת הקדמונים על שרפת המתים והשקפת חכמי הזמן על זה. אבל כפי הנראה סרה מעליו רוח התפעלותו הראשונה וכח יצירתו עזבהו מהרה. כן, הוא היה אמנם נכון לכתוב, לנבא, להטיף, גם היה לו מה לכתוב, אבל איזה שטן, לא אדע אכנהו בשמו האמתי, היה מעכב, וחפצו לא יצא לפעולה. רבים שמחו בשעה שעלה החכם הזה על במת הספרות העברית ורבות קוינו לשמוע מפיו, אחרי שתיקתו והכנותיו הארוכות, אבל אחרי שהדפיס את שני מאמריו הנ“ל מיד ירד מעל הבמה, בתקותו כי עוד מעט ויעלה עליה שנית, ואולם עד יום מותו לא שב עוד אליה. כאשר שאלתיו פעמים רבות במכתבי, מה גורלם של יתר מאמריו, אם כבר כתבם או עוד יכתבם, ענני במכתבו מיום כ”ג אייר תרנ"ד: “… ועל דבר החוברות הבאות נדבר פה אל פה בבואי באחרית הקיץ עירה וויען לאספת חברי דורשי חכמת הטבע, אשר כבר הודעתי כי אקוה לדרוש שמה במחלקה הראשונה (מחלקת חכמת-השעור) באספה ההיא שתי דרשות…” אך הוא לא בא אז אל אספת החכמים ההיא.

שני הפרקים אשר הדפיס שפּירא ב“ממזרח וממערב” הם כל כתביו וספריו המדעים אשר הדפיס בעברית. כמה היה יכול שפּירא לתת להספרות העברית על פי כשרונותיו, ידיעותיו, חפצו הטוב ואהבתו העזה לשפתנו ולעמנו – וכמה נתן!…

כאשר מצאתי בכ“י של מאמרו “החקירה והקבלה” פגיעה בכבוד מיכה יוסף ברדיצבסקי בסגנון חריף, מחקתי את דבריו אלה מבלי הותיר להם אף שריד. שלחתי לו את עלי-ההגהה ממאמרו זה ובמכתבי אליו אמרתי, כי נטלתי רשות לעצמי למחוק את דבריו הקשים נגד אחד הסופרים, יען כי מלבד שאין כל מקום לחשבונות פרטיים במאמר מדעי כללי, הנני גם חס על כבודו וכבוד עטו, אשר יחולל לרגלי דבר כזה. על זה ענה אותי במכתבו מיום 20 מאי שנת 1894 כדברים האלה: “… מיום שעמדתי על דעתי לא הרהיב אדם (לא ראשי הפאקולטעט ולא ראשי האקאדעמיע) למחוק בעטם אף מלה אחת בכתבי ידי. פעם אחת הכניס צעדערבוים מאמר מוסגר אחד, המכיל בשורה אחת, בתוך דברי מאמרי, לא אמרתי מאומה, אבל חדלתי מכתוב עוד”. מכתבים רבים היה עלי לכתוב אליו, למען הראות לו, כי בתוך דבריו אשר יציע לפני ראשי האקדמיה לא יכניס חשבונות פרטיים ומליצות מיותרות המכבידות על הרעיון ⁴), עד אשר נאות “על אַפּו ועל חמתו” לוותר על המליצות היתרות והחשבונות הפרטיים. אך כמה קשה היה לו וותור זה: כל אות ואות שיצאה מעטו היתה בעיניו כאלו חקוקה בצפורן שמיר על לוח שיש, ואין לשנותה. על כל אות ואות שהייתי משנה בעלי-ההגהה של מאמריו היה שולח לי מכתבים רבים וגם טלגרמות, כדי להעמיד על דעתו. בזמן שנדפסו מאמריו של שפירא במו”מ, אם היה נושא הטלגרמות מעיר אותי משנתי בשעה השלישית בלילה, הייתי יודע מראש כי טלגרמה מאת שפירא באָה. הא לכם דוגמה קטנה: במאמרו “כח-החיים” כתב הוא: “מתכותים” (רבות מ“מתכת”, ואני הגהתי “מתכיות”. בבוא עלי-ההגהה לידי שפּירא שלח לי טלגרמה בשעה מאוחרת בלילה ויבקשני בכל תקף להשאיר את המלה “מתכותים”, כמו שכתב בכתב-ידו. למחרת בבקר קבלתי טלגרמה שניה, שבה הודיעני, כי חזר להתבונן בדבר ויקבל את הגהתי “מתכיות”.

והא לכם קווים אחדים המציינים את ייחוסו של שפּירא לחכמי או“ה. כאשר העירותיו באחד ממכתבי על המאמרים האחרונים של די-בוארימון ע”ד “כח-החיים”, השיבני: “… אין אלהים בקרב ריימאן ולא מפיו אנו חיים. הוא רק על בינתו לבד, אשר תוליכהו שולל, ישען, ואת השערותיו יחליף לודאות. ואת אשר אמרת, מדוע לא עמלתי לבטל במופתי חכמה את דבריו אשר בהם יכחיש את מציאות כח-החיים, הנה אומר לך כי גם קרא לא קראתים וגם אין כל צורך בזה…” באחד ממכתביו לי, מיום 18 נובמבר שנת 1894 יאמר: "… אנכי כבר מראש עורר השם “וממערב” ספקות בלבי… והספקות האלה לא נתמעטו אחרי ראותי בין הסופרים את השמות של ברדיצבסקי וחבריו…

ומה אומר ואדבר על הנביאים שופנהויער, טולסטוי וניטשה??? המהם, מחולמי חלומות ומשוגעים, תביא חיים לישראל???… לא אחפוץ בזה להכריח אותך ללכת בדרכי, אבל אנכי מצדי לא אוכל לנטות מדרכי בשום אופן…"

נטע זר היה שפירא על אדמת התרבות המערבית. רק שם, בבית מדרש מדעים בירושלים, העיר אשר אליה שאף כל ימי חייו האחרונים, רק שם היה יכול להיות את אשר היה צריך להיות באמת, על פי כחותיו וכשרונותיו הרוחניים.

ברלין, ה' כסלו, תרנ"ט.

לונדון, 12 יולי, 1920.

שעות אחדות רצופות שוחחתי היום עם מאכס נורדוי בענינים שונים. אגב שיחתו בשאלות העם העברי העומדות על הפרק, נגע בהפרובלימה של המות. חפצתי לשמוע את השקפתו על אדות השארת הנפש, והסיבותי את שיחתי לנושא זה. כפי הנראה חשב הסבא הגדול בשנותיו האחרונות הרבה על המות והאלמות, ובחפץ לבבו נענה על הערותי בנוגע לחידה נצחית זו. זרם שיחתנו התפרץ. והנני רושם בפנקסי את תמצית השקפתו על המות, ואני מתאמץ למסור דבריו כהויתם, אף אם בקיצור נמרץ.

פקח ופכח הוא נורדוי יותר מדי במה שנוגע לשאלת המות.

“כופר אני באַלמות, בכל אופן במושג האַלמות המקובל. מת האדם – ואיננו. במות הגוף ימות גם הרוח – וחדל ה”אני" לעולם. סופו של כל אדם – יהיה גדלו מה שיהיה – אפס ותוהו. כל החקירות והפלפולים הפילוסופיים על אדות חיי הרוח, חיי הנפש, – אם בצורה זו או בצורה אחרת, – גם אחרי מות הגוף ואחרי התפרדו ליסודותיו, אינם אלא הבל ואונאת עצמנו. כיון שמת הגוף, פרחה גם נשמתו, פרחה הכרתו לנצח-נצחים, חדלה אישיותו והויתו לעד".

ונורדוי חושב, כי האפס המוחלט הבא עם המות הוא אך לטובתנו. אילו היה רוחנו בן אלמות, היינו סובלים מזה יסורים גדולים. נניח לרגע – קרא נורדוי – כי רוחנו חי לעד וה“אני” שלנו (כלומר: זכרונותינו, רגשותינו, געגועינו והכרתנו) אינו פוסק עם מות הגוף, אז הלא כעבור מאה או מאתים שנה אחרי מותנו, הולכים ונאספים וכלים כל אותם האנשים, כל אותם חזיונות החיים ועניניהם, אשר רוחנו היה דבוק וקשור בהם, וכל החיים, בני-האדם ומעשיהם ועלילותיהם, כבר יהיו זרים ומוזרים לנו וגם רחוקים מאתנו, עד כי סוף-סוף ה“אני” שלנו ישונה בהכרח והיה לאחר לגמרי, ולא ישאר לחלוטין מאותו ה“אני” היקר לנו מכל, כל עוד אשר אנו חיים, ושכל-כך קשה לנו הפרידה מעליו.

עוד זאת: אם גם אחרי מותנו לא יחדל ה“אני” שלנו להמשיך את קיומו באיזה אופן, באיזו ספירה רחוקה הנעלמה מאתנו כיום, ורוחנו אשר יוסיף להתקיים, אם גם בקיום הבלתי-מובן לנו כיום, והוא ירגיש וידע ויכיר הכל, אז הלא יסבול ויעונה לבלי קץ, בראותו כי הנפשות החיות התלויות בו והוא בהן נצרכות אליו, בעוד שהוא, הרוח, אין לאל ידו להושיען ולחלצן מן המיצר. הבנים נתונים בצרה והרוח החי של אביהם המת יודע ומרגיש זאת, אך קצרה יכלתו לבוא לעזרתם, כי חדלה ממנו כל פעולה. חיי רוח כאלה בלי כל פעולה, בלי כל התגלות במעשים מוחשיים, – חיי רוח כאלה טוב מהם המות. ואם נאמר, כי ה“אני” המסוים שלנו אמנם חדל עם מות הגוף, אבל הרוח שב למקורו, לאלהי הרוחות, והתבולל בהרוח הכללי של העולם, בהבינה העליונה של האוניברזום, – הלא גם אז חדלנו מהיות, אחרי שאישיותנו הפרטית, שרק היא יקרה לנו ורק בנצחיותה היא אנו חפצים, כבר נכחדה כליל. סוף מסקנתו של נורדוי: אין לפחוד מפני המות. כל מי שראה פעם ושתים, ומה גם אם פעמים רבות (כמוני הרופא), את גסיסתו ויציאת נשמתו של האדם, כבר חדל מפחוד מפני הפטירה מעולם הזה. בשעה האחרונה אין הגוסס מרגיש בצערו ובמכאובי בשרו, ורוחו הולך ונרדם והוא ישן שנת הנצח, אחרי אשר עיף הוא מטרדות החיים והעולם. בן הדעת העליונה אינו ירא את המות כשהוא לעצמו, כי אם קשה עליו הפרידה מהנפשות האהובות עליו, או מעל העבודה שלא נמלאה חוקה, שעדיין לא נגמרה. הוא יודע, כי המות בלי עתו יגרום צער והפסד לכל הנפשות התלויות בו והנצרכות לעזרתו וכי תעודת חייו, הלוך ילך מעולמנו בלי רגשי צער וגם בלב מלא מנוחה. עבר יום העבודה וכבר אין צורך בו – ויישן שנת המות. בניו ואוהביו יבכו מעט ומהרה יתנחמו, וישובו לחיות על-פי דרכם הם – עד אשר יגיע גם סופם.

---

פשטן הוא נורדוי יותר מדי. הוא השליך מעליו את סבל הירושה של הפילוסופים הקדמונים והאחרונים, שהרבו והעמיקו לחקור בסודות המות ושלאחר המות. המות הוא בעיני נורדוי ענין פשוט וברור, והוא מדבר בלשון ודאות: הרוח, הנשמה הן רק מלים מסמנות מצב ידוע של האטומים, של פרוצס כימי. התפרד הגוף – והיה הרוח לאפס ותוהו. אין ספקות, אין שאלות, אין חידות.

ואולם אין הדבר פשוט כל-כך כמו שסובר נורדוי. לכל הפחות בעיני אני אין המות פשוט ומובן כל-כך. מעוטף הוא המות עדיין סודות וחידות. בעזר המדע של היום אין לפתור את חידתו. ומי יודע אם בכלל יהיה בידי המדע לאחר עידן ועדנים למצוא מפתח לסוד ההויה והמות.

ובמוחי מנקרת שאלה אחרת: כמעט חוצפה היא מצדנו לחשוב את עצמנו לראויים להשארת הנפש, כי מה המה מעשינו הגדולים, מה המה נצחונותינו הכבירים כי נהיה ראוים בשבילם לחיי נצח? עוד זאת: וכי כדאי הוא ה“אני” הפעוט שלנו, עם כל ערכיו הפנימיים הדלים, כי נחפוץ להמשיך את קיומו לנצח-נצחים?

גם הוא איננו. הננו עומדים עוד הפעם על יד קבר לח של אחד מסופרי ישראל, אחד שהיה מן המצוינים בדורו, דור מלחמת הדת והחיים. משפחת הסופרים העברים הולכת ומתדלדלת. בשורות סופרינו אשר קנו להם שם נעשו בשנים היותר אחרונות פרצים ובקיעים רחבים. אחד אחד אחד המה יורדים מעל הבמה. והעולים? אח, גם המה מהרה יורדים, יורדים בעודם בחיים, במיטב שנותיהם וכחותיהם;יורדים לפעמים בצער, ולפעמים גם בשאט נפש, בבוז ולעג לאלה הנשארים, הלוחמים, המתחזקים עד הנשימה האחרונה. נקל מאד לעלות על במת הספרות העברית. אך מה קשה להשאר עליה יותר מדור אחד. כמה כח של סבלנות, כמה אהבה להשפה העברית ולהספרות העברית דרושים להאיש שיש לו כשרונות וידיעות, למען הקדיש את כל עתותיו ואת כל מתנות רוחו, את לשד עצמיו ותמצית עצביו לספרות שאיננה מפרנסת את בעליה אף בצמצום, לספרות אשר כהניה רעבים ללחם ושבעים כל היום חרפות ויאוש. לרעוב – זה עוד לא קשה. העברי, ומה גם הסופר העברי, הורגל למחסור עוד יותר מאשר למותרות. יש ענויים עוד יותר קשים ממחסור, ואלה המה ענויי הנפש. ומה רבים המה הענויים האלה שהספרות העברית החדשה נותנת להעובדים בה באמונה. נעימה היא העבודה שבעליה יודעים ומכירים כי היא דרושה לאחרים, ומה גם אם יאמין אם ישמע מפי אחרים כי יש בה מעין גאולה, הצלה וישועה לבני העם האהוב עליו ומכש"כ להאנושות כולה. אז כל הענויים, כל הסגופים, כל המעצורים, החמריים והרוחניים, רק מרבים ומפרים את הכחות. אולם הסופר העברי שומע כל היום: השפה העברית שפה מתה היא, הספרות העברית רק מעכבת את הגאולה. הספרות העברית היא רק בית מקלט לבעלי מומים רוחניים ומוסריים מכל המינים. ההמון העברי עוד לא התרומם אל הספרות העברית;הנאורים – או שכבר עזבוה, או שלעולם לא יתרוממו אליה. והציונים הלאומיים, אלה המעוררים את האומה העברית לתחיה, אלה בוני העתיד, אלה המסורים לעמם בכל לבבם ונפשם, – הנה גם בקרבם כבר נמצאים לוחמים נגד השפה העברית בגלוי או בסתר, באופן היותר טוב קרובים הם אליה רק בפה ולא בלב.

הידיעה המעציבה מפטירתו של ברודס ¹הגיעה אלינו בשעה האחרונה של נעילת “הלוח” בדפוס (ב“לוח” הנוכחי נדפס ספורו האחרון אשר כתב בשבילו, ואלה המה גם דבריו האחרונים בדפוס). המת עדיין מוטל לפנינו והשעה חטופה ואינה מספקת, גם איננה מוכשרה, לרשום פה את צורתו הספרותית ואת תולדותיו של המנוח. אין אני חפץ לכתוב הספד על ברודס. ההספדים בכל אומה ולשון הם מעין שמיכה שחורה, אשר בה יכסו את פני המת. מבעד השמיכה לא יראו השרטוטים שבפניו, היא מכסה גם את תארו וערך מדתו האמתית. תחת השמיכה השחורה כל המתים שוים. ע"כ הנני נסתפק הפעם רק ברשימות קצרות אחדות.

ראובן אשר ברודס נולד בכ“ה אלול תרי”א ², כמדומה לי, אם אין אנכי שוגה, בווילנא. עוד בהיותו ילד הצטיין בכשרונותיו ובבדיחות דעתו. עוד בילדותו התעוררה בו התשוקה לכתוב מאמרים ולחבר ספרים. אם אתם רוצים – קראו זאת בשם מחלת-הכתיבה, מחלה מתפשטת ביחוד בקרב ילדי העברים, ואם אין אתם מתנגדים לזה הנני לקרוא את התשוקה הזאת בשם “התבגרות-הרוח-הקודמת”. בהיותו ילד בן תשע שנים כתב השגות על ה“פרי מגדים”.

בשנת תרכ“ח החל להדפיס מאמרים ב”הלבנון“, לפי טעמה ורוחה של העת ההיא: מעט דרוש, מעט חקירה, מעט מליצה ומעט תבלין של תורה ו”חכמה“. בשנת תרכ”ט הדפיס ב“כבוד הלבנון” מאמרים תלמודיים ומאמר בקרת בשם “ילקוט ראובני”. צריך להעיר כי הסופר המנוח היה בקי במדרשות ובאגדות. סברתו היתה ישרה ולא בלי חריפות.

הוא היה אחד הסופרים העברים אשר מלא כרסו בספרותנו העתיקה, בטרם שהחל לעבוד בספרותנו החדשה. עוד מעט ויהיה הטפוס הזה יקר המציאות. קרוב לשנת תר“ל החל המנוח להדפיס מאמרים גם ב”המליץ" ו“כרמל”. מאמריו אלה עסקו ב“שאלות הזמן”, לפי המושגים של הימים ההם. מאמריו אלה נבדלו מיתר המאמרים של הסוג הזה, שלא היו נוסחאיים יתר מדי ושפתם היתה קלה ומתובלה בהחדוד העברי.

בשנת תר“ל נדפס פיליטונו “שיחה שעה אחת אחר המות” ב”המליץ“. תוכן העלון הזה הוא וכוח של רב ישן ורב חדש לאחר מותו. הסטירה היתה קצת גסה, אבל היא עשתה רושם על הקוראים. אז היו ימי דרישת התקונים בדת. ברודס היה מושפע ממאמריו של מ.ל לילענבלום במקצוע זה. בשנה ההיא הדפיס ברודס גם ב”הכרמל" פיליטון בשם “סופרי ישראל ברוסיה”, אשר בו נסה לבאר מהי חובתו של הסופר העברי. בהפיליטונים האלה כבר היה נכר כי יש כשרון לכותבם, אבל הכשרון דורש עבוד ושכלול, חנוך וגדול. אולם העומדים אז בראש הספרות העתונית לא היו מסוגלים להיות מחנכים לסופריהם, והכשרונות גדלו פרא.

בשנת תרל“ג הדפיס ברודס בפעם הראשונה ציור ב”השחר" בשם “מסתרי בית צפניה”, גם שירים אחדים לא בלי תוכן. באותה שנה, בא המנוח לווארשא, ושם הדפיס ספור לא גדול בשם “מודה ועוזב”. בו נגלה לראשונה כשרונו לספר, פשוט כמשמעו לספר. כשרון זה לא היה מצוי אז בקרב הסופרים העברים, כאשר איננו מצוי גם עתה. בסוף השנה ההיא בעתיק ברודס את מושבו ללמברג, ויהי שלש שנים העורך השני של מה“ע החדשי “הבוקר אור”, אשר הוציא א.ב גוטלובר לאור. שלש שנים האלה היתה העת היותר פוריה בעבודתו הספרותית של ברודס. מלבד הציורים הקטנים, באורי מקראות ומאמרים שונים שהדפיס בשנים האלה ב”הבוקר אור“, הדפיס בו גם שני חלקים מספורו הגדול “הדת-והחיים”. בספורו זה עלה כשרונו של ברודס למרום יכלתו. אולם הלוחם אשר בו חנק בספורו זה את הצייר שבו. בשנת תרמ”ה הדפיס בלמברג עוד הפעם את שני החלקים הראשונים של הספור הנזכר והוסיף עליהם את הרוב של החלק השלישי והאחרון (208 דפים). ברודס מת ואת בנינו הספרותי הזה (אשר רק עליו יקרא שמו בדורות הבאים) לא גמר, בהקדמתו לחלק השלישי מספר המחבר לקוראיו מה ראה על ככה לכתוב: “… בחפצי לתת לפני בני עמי את המלחמה הכבדה בדבר תקון הדת אשר היתה בארץ ליטא, את השקפת בני הנעורים הנאורים על דבר ה”שלחן הערוך“, ואת מעשי רבנינו, אשר כמתיאשים לחמו בכל כחם בעד חומרותיהם ומנהגיהם הרבים והעצומים אשר כמשא כבד וכנטל החול יכבידו עולם על העם, – גם אנכי בחרתי בדרכי הסופרים החדשים, בחרתי את הרומן למעטה ואת הספור לא___ת³ ובשני החלקים הראשונים הלכנו יד ביד אנכי והקוראים, שנים שלשה סמנים הקדשתי להם וסמן אחד לי, שלבתי את הדעות ואת הספורים בחוברת, משכתי את לב הקוראים באהבה ודבר לאט עמי, זרעתי אחת הנה ואחת הנה, רוב דברי נתתי לקוראים ומעט קט מנחם לקחתי לי ולמטרתי; אולם לא כן עתה, בחלק השלישי אשר בו אתן לפניכם, קוראים, את אשר נעשה “בתוך ארבע אמות של הלכה” את אשר עשו רבנינו בעת ההיא, את אשר חשבו ותקנו, את אשר רדפו והחרימו, את החברות אשר הקימו, ואת המכתבים והתשובות אשר כתבו – בחלק הזה הוכרחתי לקחת לי מנה אחת אפים, להקדיש רובי סמניו למטרתי, ואך מעט לספור ולרומן…” כל הספור הגדול הזה היה “יסודתו בדברי הימים לבני ישראל בארץ ליטא בשנות תרכ”ט – תרל“א”.

בספורו הגדול הזה הראה ברודס את אשר הוא יכול, ואת אשר איננו יכול. יכלתו הספיקה לספר מראה עיניו, להסתכל בשטח העליון, אם הורשה לאמור כן, של החיים ולמסור דברים הגלויים לכל בהויתם החיצונית. אבל חסר יכולת היה לראות ללב, להסתכל אל נפש החיים ולברוא נפשות בדמיונו. יכולת היתה לו לבנות בנין גדול, אך קצרה יכלתו לעבד את החלקים. גדולה היתה יכלתו לראות נקודה ידועה בחיים, אותה הנקודה שכל העינים היו פונות אליה באותה שעה, אבל קצרה היתה יכלתו להקיף בסקירה אחת את יריעת החיים ולראות את כל צבעיה וגווניה. גדולה היתה יכלתו להרחיב את הדבור על אותו הענין שלקח את לבו, אבל קצרה היתה יכלתו לצמצם את מחשבותיו ולרכז את השקפותיו בדבורים מועטים ונמרצים. סמולנסקין התרומם מעל השקפות בני דורו וברודס היה שקוע בהן ומחוגן לא זז. באריכות דבריו של סמולנסקין היה גם קצת פיוט, קצת מקוריות וקצת נביאות. כן, בכמה דברים היה נביא וחוזה לבני עמו. מי שהוא חוזה ופייטן הוא בהכרח גם נביא לעמו (הנני מרחיב את הוראתה של המלה “נביא” לפי מושגי דורנו). ובאריכות דבריו של ברודס היה קצת דרשנות, קצת הסברה יתירה וקצת אהבת-הדבור. זכרתי במקום הזה את סמולנסקין, יען כי נמצאו סופרים אשר העמידו את כשרונו הספורי של ברודס במדרגה יותר גבוהה מכשרונו של בעל “הקבורת חמור” ו“יללת-הרוח”.

בשנת תרמ“א הלך ברודס לרוסיא, ובהיותו בווילנא כתב מאמר “השפה בכבודה ועצמה” בעד ה”גן פרחים" של יהושע מזח. המאמר הזה הוא, לפי דעתי, אחד המאמרים היותר טובים אשר נכתבו אז בדבר השפה העברית. עוד אז, לפני זה יותר מעשרים שנה, היה מצדד ברודס בזכותם של מרחיבי השפה העברית וילחום נגד המטהרים מסוגו של יקותיאל בערמאַן ⁴. בכלי נשק חדים נלחם כ“גבור משכיל” נגד אלה האחרונים. בתוך יתר דבריו הוא כותב במאמרו הנזכר: “… ולוא אמנם חדשה עשינו בשפה, חדשה אשר מאז מעולם לא נודעו עקבותיה, לו אמנם כתבו על הספר עד ימינו אלה רק בשפת בן עמרם ובן אמוץ – כי אז אולי החרשתי גם אני. אולם שאלת המטהרים האלה הלוא תשוב לכל הסופרים בעמנו מדור דור: “לו קם בן עמרם” אשאל גם אנכי, ונתנו לו את כל ספרי התלמוד והמדרש, את ששת סדרי המשנה, ואמרו לו: “קרא נא זה”, היקרא? היבין לתרגם מלותיהם הזרות והנכריות? הימצא ידיו ורגליו בשפתם ובלשונם? – ולא עוד אלא שלא יבין ולא ידע גם שפת כל התנ”ך, לא ידע לשון ספרי קהלת, עזרא ונחמיה… הרשות אשר נתנה לקהלת לכתוב לעם חקירותיו בשפה שיבינוה, הרשות אשר נתנה לבעלי המשנה לכתוב בשפתם, לפני בני דורם, – הרשות הזאת נתנה גם לנו לכתוב בשפה אשר יבין העם עתה… “שפה מתה” נקרא לשפה אשר לא תקבל כל שנוי וכל תנועה, העמדה בשפה אות נאמן, כי אין יש רוח חיים באפה ולא תדאג להאנשים החיים רק לאותיות המתות, לא תדאג כי האיש החי, הקורא המתנועע, יבין לשכל מליה, וכי הוא, אשר למענו נכתבה, ידע את אשר לפניו, ותמיד כל היום תשים מעינה כי המתים שכבר מתו ידעוה ויבינוה… אמנם כן, הננו מודים ומתודים כי לו “יקום בן עמרם” היום הזה לא יבין דברים רבים בספרותנו… וכי מה אכפת לנו אם הם לא יבינו – הלהם נכתבו הספרים? האם בעדם נדבר כיום קשות את פורעי פרעות בעמנו? האם באזניהם נוכיח בדברים את מוכסינו, ראשי קהלינו, וכל מעקשי הישרה בנו? האם למענם נבנה כיום ספרות לישראל?… לא יבינו המה ויבינוה חייקעל, זרח, בערוש, ושמעריל, לא יבינוה המתים ויבינוה החיים, כי אותם הלא מבקשים אנחנו, אנחנו לא נדרוש אל המתים כאשר לא ידרשו המתים לנו…"

סגנונו זה הוא סגנון של לוחם, של סופר החי עם בני דורו. ברודס לא ברא מעולם תנועה חדשה בחיים או בספרות. מזגו הרוחני לא היה של זה שנברא להיות בורא, של זה ההולך בראש. אבל הוא יודע לבטא בשפה יתר נמרצה, יתר רחבה את אשר הרו והגו אחרים. את מלחמת הדת והחיים אסרו אחרים, אבל הוא נסה לתת לה תואר ודמות. הרחבת הלשון העברית נעשתה בפועל על ידי סופרים מצוינים אחרים כמרדכי אהרן גינצבורג, ש"י אברמוביץ ואחרים, אבל ברודס היה לה לפה.

את כל ספוריו הקטנים אשר הדפיס משנת תרל“ג עד תרמ”א (מסתרי בית צפניה;מודה ועוזב;“בני!… בני!” – מחזה על מסלת הברזל;אהבה תחולל נפלאות;איש חסיד;חטאת מדי;התיש הקדוש;גרוגרת דר' צדוק) הוציא לאור בשנת תרמ"ו בקובץ מיוחד, אשר קראו בשם “זקנים עם נערים”. ציוריו אלה המה מחזות ושברי מחזות, קטועין ובדיחות מחיי היהודים ברוסיא. שירה או פסיכולוגיה אמנם אין בהם, אבל חיים יש בהם. ציוריו אלה המה בינונים, בינונים בספרותנו, אבל המה נקראים בנעימה. יד מספר כתבם.

בשנת תרמ“ח נדפס הטוב שבספוריו, “שתי הקצות”, בשני חלקים גדולים. הספור הזה היה מושפע מהספור " Auf der Hohe " של ברתולד אויערבאַך. בספורו “הדת והחיים” עלה ברודס, כאמור, למרום יכלתו, אבל המטרה אשר בשבילה כתב אותו קלקלה את האמנות הספרותית שבו, השביתה את אחדותו. אולם “בשתי הקצות” נראה את כל כחה של אמנותו. זה היה הקו החיצוני שלה. התכן הרעיוני של “שתי הקצות” עומד במדרגה יותר נמוכה משל “הדת והחיים”, אבל במה שנוגע להגזרה והבניה, למערכת החלקים ולסדור הפרטים בתמונה אחת שלמה, עומד הוא גבוה מכל מה שכתב ברודס. בבחינה זו הוא מהיותר טובים, אם לא היותר טוב, שבספרותנו-הספורית. ב”שתי הקצות" עומדים במערכה הדור הישן מול הדור החדש, חיי הערים הקטנות מול החיים בהכרכים, מחזה מול מחזה. בין המחזות של חיי הדור הישן, בקרב הערים הקטנות, ישנן תמונות מצוינות ושלמות, אולם התמונות מחיי הדור החדש בהכרכים הגדולים בלתי נאמנות ובלתי יפות. המספר הטה חסד כלפי הראשונים. הוא גם ידע והכיר יותר טוב את הדור הישן. הוא היה מן הנחשלים בהתפתחותו השכלית. עד נקודה ידועה הגיע בהשכלתו ובידיעתו את החיים. הלאה – לא אף פסיעה אחת. כל מה שעמד מעבר להנקודה הזאת היה זר לו.

משנת תרמ“ב עד תרמ”ד התגורר ברודס ברומיניא. הוא הוציא בבוקרסט מ"ע בשפה יהודית המדוברת. על ידי מכתב עתו ועל ידי דרשותיו ברבים עלה בידו להרחיב ברומיניא את רעיון הישוב בארץ ישראל. מבוקרסט (אשר היה אנוס לעזוב מטעם חוק-הגרוש) שב ללמברג.

כארבע עשרה שנים ישב בגליציה (רוב השנים בלמברג) ויהי שם אחד המטיפים, המטיפים בהזדמנות ולעת מצוא, לרעיון התחיה של האומה העברית. הוא היה אהוב וחביב על הלאומיים הצעירים. בחברתם היה מבלה רוב עתותיו. הצעירים שהיו מסורים לו התאמצו פעם בפעם לעוררו לעבודה ספרותית, לגמור את ספורו הגדול “הדת והחיים” וליסד במה עברית בגליציה, אך הצליחו מעט מאד. דורו, “דור ההשכלה”, דור מלחמת הדת והחיים, נסע ונגלה ממנו, ובהגיע התקופה החדשה בישראל, תקופת התחיה, לא היה עוד בכחו לעמוד בשורה הראשונה ולברוא בריאה ספרותית מקורית. הוא עשה נסיונות שונים להוציא לאור מכתבי עתים בש“ע ובאידית ולא הצליחו בידו. הוא ערך חליפות את מה”ע “עקד ספורים”;“היהדות”;“הזמן”;“אוצר הספרות”;“הכרמל” (באידית);ה“וועקער”;ה“וועלט”. וכל מה“ע האלה לא האריכו ימים. יש ממה”ע האלה שיצאו רק גליונות אחדים ויש שהוציאו שנתם בדוחק. בימה קבועה להספרות העברית בגליציה לא יצר. כח ההתמדה היה חסר לו. חייו בעצמם היו בלתי קבועים. בית לא היה לו. הוא היה נודד ספרותי טפוסי. עני היה כל ימיו, וכל החזיונות המלוים את העני, שאין לו רצון כביר, הרסו את חייו. בתנאי חיים אחרים היה ברודס יכול להיות מספר גדול, סופר מצוין, דברן מופלא, הכשרונות הטבעיים הדרושים לזה לא חסרו לו. הם היו באוצרו הרוחני די והותר. אבל הסביבה שהיה נתון בה, ובלי ספק גם תכונתו שנוצרה בנדודיו לא הכשירוהו להיות את אשר היה יכול להיות על פי הכנתו הטבעית. בשנת תרנ“א החל להדפיס שני ספורים גדולים ומצוינים במינם: “שירים עתיקים”;”מאין ולאן", אבל גם שניהם לא נגמרו. מני אז הדפיס ברודס מאמרים, פיליטונים וציורים קטנים שונים במכתבי העתים, שיצאו על ידו או על ידי אחרים לאור, אבל הם לא עשו עוד רושם על הקוראים. גם בשנים האחרונות הזרק לפעמים מעטו חדוד שנון, אבל הוא בעצמו כבר החל להרגיש כי “סר צלו מעליו”, כי נולדו צפרים חדשות והן משמיעות שירה חדשה והשירה החדשה מתקבלת יותר על לב הקהל. מתחלה כעס על הצפרים החדשות;הוא זכר עוד את ימי גוטלובר. רק אלה אשר עלו על במת הספרות העברית לפני ארבעים שנה, לכל היותר לפני שלשים שנה, היו נחשבים בעיניו כסופרים ממש. אולם כל אלה החדשים, כל אלה הצעירים אשר “יצאו לנבאות במחנה” בחמש עשרה שנים האחרונות לא נחשבו בעיניו כלום. את כלם קרא בשם “גם אלה סופרים”. הוא גם לא קרא את פרי רוחם, לא ידע את אשר המה כותבים. בכלל לא קרא, זה יותר מעשרים שנה, כל ספר, מלבד מכתבי-עתים בשפה האשכנזית. הוא חפץ, או היה אנוס, לשאוב הכל מקרבו, לקחת הכל מאוצרות רוחו הוא, אך האוצרות היו דלים ורקים. רכושו הישן נתבזבז במשך הזמן ורכוש חדש לא קלט אל קרבו. יש, אמנם, אומרים, כי לבעל הכשרון הטבעי אין כל צרך בקריאת ספרים, כי הכל יש בו משלו. אבל, ראה זה דבר פלא, כל אלה המשוררים והאמנים בתקופה האחרונה שהצטיינו בעצמיותם, במקוריותם ובתמימותם הנפשית, – דוקא המה קראו ושנו הרבה. המשורר האמן צריך לדעת את כל הידוע לבחירי בני דורו, ורק אז יש בכחו להתרומם עליהם, להרחיק ראות ולהעמיק חשוב והרגש.

אמנם בשנים היותר אחרונות הכיר ברודס את טעותו. הוא החל לקרוא את “החדשים”, את הטובים שבהם ורק אז הכיר כי בין הנחשלים הוא. במלוא פיו אמנם לא הודה בזה. קשה היה לו להודות בגלוי כי בין המנוצחים ימנה. אבל נכר היה מדבריו וממכתביו כי מבקש הוא להיות כאחד החדשים, אשר לפנים לעג להם. לפני שנה ראיתיו בווינא בפעם האחרונה, הזקנה כבר קפצה עליו, ניטל העוקץ של חדודיו ושביבי שכלו הועמו. בליל סגריר בין ר“ה ליוה”כ בשנת תרס“ב י___ני⁵ המנוח אל מעוני. אנחנו הלכנו דרך רחובות ה”רינג", הרוח נשב בחזקה;הגשם הטורד הכה ברסיסיו הלחים והקרים בפנינו;בני ווינא רצו בחפזון הביתה, כי השעה היתה קודם נעילת השערים;קולות צלצול הפעמונים של הטרמבי היו יתר תכופים;ברודס הגביה את קולו, שהיה נחר ונפסק לרגעים על ידי שעול ממושך;הוא הרצה לפני תכנם של ציורים רבים שעלו במחשבתו להכתב. התוכן היה מענין עד מאד. בכל הנושאים אשר הציע לפני היה עוקץ חד ( Pointe ) וענין מלבב. הוא הציעם באופן כל כך ברור, עד כי ראוי היה לקחת עט ורק לרשום אותם על הגליון, אנחנו סרנו אל אחד בתי הקהוה. הבית היה מלא שאון סוחרים עברים וסתם עברים. כלם ידעו את ברודס. האור והחום פעלו על נפשו פעולה טובה. נכר היה כי בביתו חסרו לו הדברים ההכרחיים האלה. אנחנו ישבנו בקצה אחד החדרים סמוך לשלחן קטן. המשרת אשר הגיש את הקהוה היה “פּני ברט” עם המספר העברי. באהבה וחבה התהלך עם ברודס, שהיה בעל תכונה דמוקרטית ומרגיש את עצמו בקרב ההמון הפשוט מאושר. אחרי אשר התחמם מעט שטפו דבריו בזרם על דבר הספורים המוכנים והמזומנים מכבר בדמיונו, והם צריכים רק להכתב. לא יותר. בדומיה הקשבתי לדבריו שדבר בהתפעלות ובקול רם. ראיתי כי בהקנקן הישן הזה יש יין ישן מן המובחר ותוסס גם יין חדש. רוח היצירה החל לפעמו עוד הפעם. נר אלהים התלקח בקרבו ביתר שאת, בטרם אשר נגזר עליו להכבות לנצח.

אחרי אשר כלה דבריו חויתי את דעתי והשקפתי על ספוריו מכבר הימים. משפטי היה קשה, אולי גם יתר מדי. אחרי אשר שאל לדעתי, גיליתיה לו כמו שהיא. לא הדרתי פני זקן זה. הוא שמע באוזן קשבת, הכרתי כי דברי שרטו בלבו שרטת עמוקה (כיום הנני מצטער על זה). אך בפיו לא הגיד מאומה. אחרי אשר כליתי גם אני את דברי, הכה בכפו על השלחן ויקרא: “עוד אראה לכל העולם כי ברודס חי ויש בכחו גם לעת זקנתו לברוא גדולות. עוד אחליף כנשר נעורי!”

מי יתן והיה, – קראתי בכל לבבי. ואני גם האמנתי, כי יברא עוד ספור גדול ומלא ענין מהתקופה החדשה בישראל. עיניו ופיו הגידו לי כי עוד נר אלהים דולק בקרבו. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתיו. עתה עוד לא אראנו בין החיים. אבל שכח לא אשכחנו. הוא היה ויהיה בעיני סמל הכשרון העברי בגלות. כמה היה עני סופרנו זה, כמה סבל וכמה נדד בחייו! כמה עבד וכמה נשא! הוא היה עשיר ועני גם יחד, מאושר ואומלל, גדול וקטן…

שלשים וחמש שנה הקדיש את כחותיו ויתרונותיו להספרות העברית… עתה גוע בבית-החולים בקרב עניי עמו…

שלום לעפרך! את שמך לא נשכח, אתה היית מהבונים והלוחמים הראשונים…

ברלין, כ“ה בתשרי, תרס”ג

בחודש זה, שבט, נמלאו שמונים שנה לחיי המספר העברי, אחד מן הראשונים, מ.ד ברנדשטטר. אילו היו השנים כתקונן ורוח הדור בלתי מטושטש, כי אז היו חוגגים בעולם העברי את שנות הגבורה של סופרנו זה, שעוד לא הניח עט מידו, וגם בשנות המצוקה ודלדול הכחות הגופניים לא תש רוחו, ועוד כיום הוא מעניק להקוראים העברים את אמרותיו ופתגמיו השנונים, שיש בהם מטעם זקנים וגם מרעננות נעורים.

בקיץ שנת תרס"ט הייתי נפגש עם המספר מ.ד ברנדשטטר יום יום, במשך חודש מנחם-אב, בעיר-המעינות מאריינבאד (המשורר יל"ג היה קורא לה בשם “בארה של מרים”). בטיולינו הארוכים ביערות בוהמיה היה מספר לי, על פי בקשתי, את תולדותיו, ואני רשמתי מפיו מלה במלה את כל אשר ספר לי באריכות ובפרטי-פרטים על אדות חייו ועבודתו בספרות העברית. ובתולדותיו של סופרנו זה שמעתי גם פרק בתולדות הקולטורה של יהודי גליציה.

הנני למסור פה בקיצור האפשרי את תולדותיו, על פי הרשום אצלי בפנקסי. ומכוון שאני מדייק בלשוני לספר את תולדותיו של מספרנו הישיש כפי אשר שמעתי מפיו, ורשמתי את כל אשר ספר לי תוך כדי דבורו, על כן יוכל הקורא לראות ברשימתי זו מעין אוטוביוגרפיה של בראנדשטטר, אוטוביוגראפיה שבעל-פה, שהיא רק כתובה על-ידי.

מ.ד ברנדשטטר נולד בכ“ט שבט שנת תר”ד בעיר Brzeska דמתקריא ביהודית בריגיל, בגליציה, לאביו יחזקאל. אח היה למרדכי הקטן ומת בילדותו ונשאר בן יחיד להוריו. אביו היה בר-אורין, ביחוד היה בקי במדרש ואגדה, ו“בעל תפלה”. הוא האריך ימים, ובמותו היה בן שמונים ושתים.

בהיות הילד מרדכי בן עשר, הוציאהו אביו מחדר המלמדים השכיחים בימים ההם ובמקומות האלה, ויפקד עליו מלמד מצוין במינו, שהיה אחד מקרוביו, אברך מופלג וגדול בתורה, שהיה יושב רוב ימיו בתענית. מלמדו זה שלמד אתו בביתו היה בעל מזג טוב וחובב אדם, והוא העיר בו, עוד בילדותו, את רוח הבקורת, בשננו לו, שלא יסמוך באמונה עורת על כל מה שכתוב בגמרא ורש"י, מבלי להרהר אחרי דבריהם שמא טעו, כי אם יתחקה על המקור ויתעמק במקרא, שממנו שאבו חכמינו עצמם את סברותיהם והשערותיהם. מלמדו זה היה אדם צנוע, ויסתיר מעיני הבריות את סגופיו ותעניותיו, והוא היה בעיני הילד מרדכי לא רק מורה, כי אם גם איש-המופת, בחיר האדם, ויכבדהו בכבוד אלהים. ומלמדו זה היה לא חסיד ולא מתנגד במובן המקובל אז;ואף כי היה קורא בספר “הזוהר” בחשק רב, לא דבק מעולם לבו בחכמת הקבלה וסודותיה, שהיו זרים לשכלו ורוחו הבהירים. והאברך המופלא הזה למד את הילד קרובו שתי שנים, מבלי אשר רצה לקבל שכר-למוד.

הילד מרדכי הצטיין בזכרונו החזק, בתפיסתו המהירה וגם ברוח הבקורת החריפה (כן העיד הסופר על עצמו). בבית הכנסת, שהילד היה מתפלל בו, עמדו בארונות ישנים ספרים רבים ושונים, וזה הקטן היה קורא, מעיין ומחטט פעם בספרי הלכה ודרוש ופעם בספרי מוסר וקבלה.

פעם אחת אמר הילד לרבו המובהק: הנה עיינתי היום בספר “מחצית השקל”, ולא מצאתי בו אלא סברות קלושות מאד, שאין בהן לא טעם ולא ריח, ואני מתפלא איך כותבים ואיך מדפיסים דברים שטחיים כאלה. המלמד קמט את מצחו, נעץ את עיניו החודרות והקודרות לתוך עיני תלמידו הבהירות והעליזות ויקרא לו מתוך עיונו הנוגה: אני מודה לך בזה, אמנם צדקת, אבל בכל זאת יש במשפטך חוצפה יתירה…

“ממלמדי זה, שמו היה פייביש לאנדוי, – הגיד לי פעם בראנדשטטר, – ירשתי את רגשי ההערצה לרש”י ואת ההתיחסות של בטול גמור לספרי החסידות של “רביים” ידועים, כמו כן לספרים כ“פרי מגדים” ולספרי רבי שלמה קלוגר, שמלמדי הנזכר היה מבטלם תכלית הבטול".

במלאת למרדכי שלש-עשרה שנה שלחוהו, על-פי עצת מלמדו קרובו, לעיר רימאנוב לשמוע לקח מפי הרב דְּשָׁם, שהיה נודע כבקי וחריף, ולהתרגל במלאכת ההוראה. הנער למד מפי הרב הלכות טריפות, תערובות, בשר וחלב וכולי, ויחד עם זה היה בא לבית המקולין לבדוק את הריאות ולקנות נסיונות הלכה למעשה במלאכת ההוראה.

עוד בהיותו ילד, היתה לו נטיה עזה למלאכת הציור, והיה מבקש הזדמנות לצייר צורות אנשים וגם צורות סוסים, ולפעמים, בשעת חדוה פנימית, כשנחה עליו רוח שובבות, היה אוהב לתאר פני מכיריו הגדולים כצלמי בלהות, המעוררים צחוק וגם זועה. והכשרון לצייר קריקטורות נשאר לו לכל ימי חייו. ובהיותו נער היה שופך לעגו בחדודים ומהתלות על הרביים ועל חסידיהם, ההולכים אחריהם בעיניים עצומות, אף כי אז עוד לא קרא את ספרות ההשכלה, ולא ידע כלל, כי יש בעולם מין ספרות כזו, כאשר לא ידע, כי יש ספרות גרמנית או פולנית. ליצנותו זו באה לו אז לא מתוך התבוננות יתירה בחיי החסידים שבגליציה ולא מתוך עיון והסתכלות בתורת החסידות ומסתריה, כי אם, פשוט, מהיותו עליז החיים ונוטה מטבעו לבדיחות הדעת.

מ.ד בראנדשטטר הגיד לי פעם כדברים האלה: “מימי שחרותי ועד היום הנני מתהלך בחברת אנשים מהוגנים ואצילי רוח, על כן לא תארתי מעולם בספורי ורשימותי אנשים רעים וחטאים, מתעים ונוכלים, כי אם מרומים, תועים וטפשים, שאותם פגשתי לרוב בחיי. ואף כי מעולם הייתי מתלוצץ ברביים וחסידיהם, בכל זאת הייתי תמיד נוח להם, והם – לי. בימי עלומי חייתי בחברתם ואתהלך אתם כרע וכאח, למרות שלא נעלמו מעיני גם אז תעתועיהם והבליהם. סולחים היו לי את לעגי המר לארחותיהם, מנהגיהם ונימוסיהם. הם סלחו לי אחרי כן גם בהדפיסי את ספורי המלאים “אפיקורסות” וליצנות חריפה לכל דרכיהם ותורותיהם”.

בטרם נמלאו להנער מרדכי חמש-עשרה שנה השיאוהו אשה, בת בעל-בית אמיד בטרנוב. אחרי חתונתו חדל להיות מתמיד ושוקד על למודיו.

הוא הפסיק את משנתו הקבועה, ואת רוב השעות שהיה יושב יום יום בבית המדרש, היה מבלה בספורי מעשיות ריקות ובשיחות מלאות הבלים. ורק לפעמים היה לומד בעצמו ש"ס ופוסקים, או שומע לקח מפי מלמדים בטלנים מהטפוס שהיה מצוי בימים ההם. אך כל זה לא היה למוד כדבעי, למוד כהוגן שיש בו שיטה וסדר. המלמדים שקנה לו בטארנוב, בשבתו סמוך לשלחן חותנו, לא מצאו חן בעיניו ולא לקחו לבו בתורתם. והיה כשנולד לו ילדו הראשון וצל דאגת הפרנסה עבר וחלף על פניו – עזב את בית המדרש הישן מבלי שוב אליו עוד.

בהיות בראנדשטטר בן שבע-עשרה התודע במקרה אל אחד המורים של השפה האשכנזית ואחרי שאחד מידידיו הקרובים למד מפי זה את השפה הגרמנית, נולד גם בלבו החפץ ללמוד גם הוא שפה זו, אחרי הוכחו כי יש בה צורך בעניני הפרנסה: בבית חותנו היה דרוש לפעמים לכתוב אדריסה באותיות אשכנזיות על-גבי מעטפות המכתבים, ולא נמצא איש בכל הבית אשר ידע מלאכת הכתב הזה.

בראנדשטטר האברך חפץ ללמוד סתם אשכנזית (דייטש), אז שאלהו המורה, שהיה אחד מאדוקי ההשכלה הגרמנית, באיזו אשכנזית הוא בוחר ללמוד: של קאנט? של פיכטה? של שלינג? של גיטה? של שילר? ¹.

“אני רוצה ללמוד סתם אשכנזית”, – היתה תשובתו התמימה של בראנדשטטר, אשר לא שמע עד אז גם את שמותיהם של משוררי גרמניה ופילוסופיה, והאברך התלמודי החל ללמוד מפי המורה את השפה האשכנזית מאלפ“א-בית”א. כעבור שלשה חדשים כבר הבין בראנדשטטר מה שקרא בשפה נכריה זו. קריאתו הראשונה בשפה האשכנזית היתה בשבועון “אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטהומס”. מתוך קריאה זו נגלתה לו יהדות חדשה, שלא היה לו כל מושג ממנה. יחד עם זה החל לקרוא את הציורים והספורים של לודוויג פילפּסון שנחשב בדורו להמספר היותר מצוין מחיי היהודים. הספורים “מאריאמנא” “השרון”, היו הספורים הראשונים שקרא בראנדשטטר בחייו ותכנם נשאר בזכרונו עד היום הזה ².

הציור השלישי, שקרא בראנדשטטר בגרמנית היה ציורו של פאבוס פיליפּסון: “דער אומבעקאננטער רבי” (אַיינע ביאָגראַפישע נאָוועלע). בציור זה יסופר על אדות אחד מחללי השכלה הגרמנית, ויש בו מעין “התועה בדרכי החיים” של פּרץ סמולנסקיו רק בנוסח אשכנזי. גם פיליפּסון היה מושפע כסמולנסקין במדה ידועה מהמספר האנגלי צ’ארלס דיקנס. והציור החוור הזה של פיליפּסון עשה רושם עמוק וחזק על בראנדשטטר הצעיר ויעורר את מחשבתו ודמיונו.

את הספורים האשכנזיים הנזכרים קרא בראנדשטטר בעזרתו של מלון. בקריאתו את הדפים הראשונים הרבה להשתמש באוצר המלים, אולם מדף לדף נתמעט הצורך לעיין במלון הפתוח לפניו. אז התעורר בו, בבראנדשטטר, לראשונה החשק לכתוב בעצמו ספור מחיי אחיו הקרובים לו. אולם מושגיו הספרותיים, הספוריים והציוריים, היו אז בלתי ברורים ורפיפים.

אחרי אשר קנה ידיעה הגונה בשפה האשכנזית החל לקחת לקח מפי המורה הנזכר גם בשפה הצרפתית. וכעבור עליו חדשים אחדים בלמודה של שפה זו, נסה את כחו לקרוא, בלי עזרת המורה, בספרות הצרפתית היפה. ואחרי למוד של ארבעה חדשים החל לקרוא את “וידויו” של ז’אן ז’אק רוסו וספרו “אמיל”, ואחרי כן גם את חזיונותיו של מולייר.

אולם גם אז, בהיותו כבר מלקט שבלים בשדה הספרות היפה ומאלם בה אלומות משלו, לא ידע עדיין, כי יש נסיונות של ספרות יפה גם בשפה העברית. ונפלא הדבר, שבספוריו העברים הבאים של בראנדשטטר אין להכיר אפילו רושם קלוש של השפעה לועזית על כשרונו הציורי, המיליטריסטי ולא על סגנונו ואופן הרצאתו.

כאשר נתפרסם בקרב חסידי טארנוב, כי בראנדשטטר, שנחשב בטעות לאחד מאנשי שלומם, לומד את השפה האשכנזית וספרי חיצונים “נושרים מחיקו”, השתדלו הקנאים שבהם לפני חותנו של ה“יוצא לתרבות רעה”, לפעול עליו, כי יכריח את האברך, על-ידי הפסקת מזונותיו, לחדול מלמודיו בשפות נכריות, למען לא יתחמץ לגמרי. אך חותנו לא הפריעו מלמודיו, כי לא ראה כל אָוֶן בזה שחתנו לומד את מלאכת הכתיבה של אדריסה אשכנזית, שהרגיש את חסרונה בביתו.

בספר לי בראנדשטטר את מאורע הזה מתקופת ראשית למודיו החילוניים או החיצוניים, הוסיף: “אולי זה היה אסוני שלא הפריעו אותי מלמודי החדשים ושלא פגשתי, על דרכי זו התנגדות נמרצה. מי יודע, אם לא הייתי, באופן האחרון, מרבה לעשות חיל ולהשתלם יותר ויותר בהשכלתי”.

כעבור עליו חמשה חדשים בלמוד השפה האשכנזית, החל בראנדשטטר לקרוא את מכתבי לודוויג ברנה מפאריז ויצירות בודדות מהיינריך היינה (קובץ כתביו של זה האחרון לא יצא אז עדיין לאור). ה“רומאנצים” של היינה לקחו שבי את לבו ודמיונו ואחדים מהם למד על פה, כמו שהיה לומד לפני זה הלכות טריפות על-פה. זמן קצר אחרי זה החלו ספרי שילר לשפוך עליו את קסמם. מספרי גיטה קרא רק את החזיון “הרמן ודורותיא” ויתענג על יפיו. אולם את האיש גיטה לא אהב מעולם. בראנדשטטר עמד אז תחת השפעתו של לודוויג ברנה (שפרנס את נפשו ברוח הבקורת וההתול השנון), שהמעיט את דמותו של ראש משוררי אשכנז וישפיל את ערכו בתור אדם.

מורהו של בראנדשטטר בשפה האשכנזית ובשפה הצרפתית, אפרים פייט, היה איש הרוח, אידיאליסטון ועושה נפשות לההשכלה “בת השמים”, כמו שהיה מלמדו לאנדוי קרובו עושה נפשות להיהדות התלמודית. תלמידיו של אפרים פייט זה היו בנעוריהם ליאו קלנד (מי שהיה אחרי כן לפרופיסור בהאוניברסיטאות של ווינא ופראג ללמודי הספרות האנגלית, ואיש-סודו של תיאודור הרצל) והסופר העברי נפתלי קלר.

פייט זה היה מדפיס מכתביו מגליציה בהשבועון “אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטהומס”, שיצא לאור בברלין;את כל מכתב ומכתב היה לוטש, מתקן ומגיה במשך של שבועות אחדים רצופים, כאילו עתידה היתה כל מלה היוצאת מפי עטו לשנות ערכי החיים של יהודי ארצו.

מפי המורה הזה נודע לבראנדשטטר, אחרי שהתקרב אליו יותר ויותר והיה כרוך אחריו, כי יש בעולם ספרות עברית חדשה ³. ספרות זו היתה מצומצמה בעיני אפרים פייט במכתב-עת “המגיד”, שיצא בליק, בפרוסיה, על-ידי זילברמאן וב“כוכבי יצחק”, שהיה מדפיס בהם מזמן לזמן הערות בהבנת המקרא.

באותה תקופת חייו כתב בראנדשטטר שני שירים בגרמנית: “מיין פריהלינג” ו“שיר על תשעה באב”. פייט מורהו מתח על שיריו בקורת זו: “איינע קונסטפאָללע אוהר, וועלכע אַבער איין שלאָססער געמאַכט האַט”, כלומר: שעון מלא מלאכת מחשבת, אך עשוי בידי חרש ברזל".

סמוך לאותה תקופה החל בראנדשטטר לקרוא מדי שבוע בשבוע את גליונות “המגיד” – זו היתה פסיעה קדימה בדרך ההשכלה העברית. וכמנהגו של קורא עברי בימים ההם (ובמדה ידועה גם בימינו עתה), נתעוררה בו התשוקה “לנסות נוצתו” ולכתוב בעצמו מאמרים, כתיבה לשמה (על דבר שכר סופרים לא ידעו ולא שמעו אז במחנה העברים. להיפך: לא מעט מן הכתבנים והחקרנים היו משלמים להמו"לים בעד הדפסת דבריהם). לא עברו ימים מועטים ובראנדשטטר “שנס את מתניו” ויכתוב מאמר בשם “יהודי פולין” וישלחהו ל“המגיד”, ומאמרו זה נדפס “ככתבו וכלשונו” והיה חתום תחתיו מ.ב. המאמר היה מכוון נגד פיליפּסון, שהדפיס בשבועונו “אַללגעמיינע צַייטונג דעס יודענטהומס” פיליטון לקוח ממכתב-העת “נייע פרייע פרעססע”, שנקרא בשם “יהודי פולין”, מבלי הזכרת המקור. מאמרו של בראנדשטטר היה מלא רוח סטירי לפי טעמם של הסופרים והקוראים באותו הדור, שהעתונות העברית היתה מונחת עוד בחתוליה.

האידיאל הספרותי של בראנדשטטר היה, בימי התבכרות כשרונו הספרותי, היינריך היינה, שהרבה לקרוא בו. אולם אחרי כן ירד מעט מעט ערכו של המשורר בעיני מספּרנו. מדוע ולמה? – לא הגיד לי בראנדשטטר, וגם אני אתאפק מלעשות ביאורים לזה, אף כי ראויה היתה עובדה פסיכולוגית-ספרותית זו לעמוד עליה מעט, לבל יתרחבו דברי שלא במקומם הנכון.

הספרים הראשונים אשר קרא בראנדשטטר בספרות העברית החדשה היו “בכורי עתים”, “כוכבי יצחק” של שטרן, ספרי מאיר לטריס, “שירי תפארת” של ווייזיל וכתבי מו"ח ⁴(מרדכי ווייסמאן חיות), בהמאסף “משל ומליצה” של זה האחרון (מין ילקוט משונה ומלא הבלים וטפשות) הדפיס בראנדשטטר, בימי שחרותו, שיר בשם “עוכר שארו אכזרי”.

כבר בשיר הזה יש להכיר ניצוץ של כשרון סאטירי בלתי מוטל בספק, אולם בעל השיר “עוכר שארו אכזרי” היה גם עוכר נפשו, נפש כשרונו, בשלחו שיריו לעורך שהיה טומטום ספרותי אשר קפץ עליהם והדפיסם כמו שהם.

כשלוש שנים אחרי חתונתו שלחוהו חזרה לעיר מולדתו, לבל יתחמץ חלילה בטארנוב ולמען ירפא ממחלת הכתיבה, ה“קליפה” הספרותית. בעיר מולדתו הרבה בראנדשטטר לקרוא בספרות האשכנזית וימעט לקרוא בספרות העברית החדשה, שהשיגה בעמל רב. מי שהיה מורהו, אפרים פייט, היה שולח לו מטארנוב ספרים חיצוניים וגליונות שבועונו האשכנזי של פיליפּסון לקריאה, על מנת להחזירם לידי בעליהם.

השפעת פיליפּסון ו“כתבי האינסטיטוט” על הקוראים בגליציה היתה עצומה. יום בוא ה“אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטהומס” לגליציה היה יום חג להמשכילים. ולא היו ימים טובים לשוחרי תושיה בגליציה הדלה והעלובה כאותם הימים, שבהם היו מתקבלים “כתבי האינסטיטוט” מיסודם של פיליפּסון ואנשי חברתו.

מ.ד בראנדשטטר ספר לי: “המשורר יהודה ליב גורדון הביע לי במכתביו אלי לא אחת את חפצו להוציא את ספורי בקובץ מיוחד ולכתוב בעצמו הקדמה להם. כן הציע יל”ג גם לבן אביגדור, כי יוציא את קובץ ספורי במהדורה עממית שתמכר בזול".

“תחת השפעתו של רבי מנדיל איילבוים בספרו “ארץ ישראל” כתבתי חזיון בשם “ימות המשיח” ובתשעה באב בשעת אמירת “אלי ציון” עלו פתאום על לבי דברי יל”ג (באחת מחוברות “השחר” של סמולנסקין): מורי הוראות תהיו? – ומה תעשו אם יתקיימו דברי חז"ל: מצוות בטלות לעתיד לבוא?

"בין יתר הדברים כתבתי בחזיוני האמור:

“וארא והנה אני יושב בתוך ירושלים הבנויה אבנים טובות ומרגליות. ראיתי את המקדש עומד על מכונו, ראיתי את הכהנים בעבודתם, הלויים על דוכנם – והרבנית מבריסק יושבת על כסא מלכות ישראל, ורבי דוד סוניקר יושב בראש הסנהדרין הגדולה. המונים-המונים עוברי עבירה, מכל מפלגות העם, מובלים ונסחבים בידי שוטרים עטופי טליתות מצויצות להעמידם לדין על פי דת תורתנו הקדושה, ואצילי בני ישראל מומתים בארבע מיתות בית-דין. מכל עבר: נהי ובכי וצעקה גדולה ונוראה – קשר של רשעים, מרדו במלכות, מהומה, מבוכה ומבוסה. וקול נורא מרעים באזני: איש לאהלו ולגלותו, ישראל! – ואקיץ לקול החזן: אלי ציון ועָרֶיהָ!”

“ובשלחי את החזיון הזה ל”השחר" של סמולנסקין בווינה, נחמתי על הדבר אשר עשיתי. ביום המחרת שלחתי טלגראמה לרפ“ס, שלא ידפיס את חזיוני השלוח אליו, כי מתחרט אני על כתיבתו. סמולנסקין נמלך בפרופיסור דוד היינריך מילר, אם להדפיס את חזיוני “ימות המשיח” הנזכר, ויחליטו להשיבו לי בחזרה, שלא יראה אור. כאשר היה פרץ סמולנסקין אחרי כן לנושא דגל ציון בכל עוז רוחו והתלהבותו הגיד לי פעם באחת משיחותיו אתי, כי מאושר הוא כיום על שלא הדפיס אז את חזיוני ב”השחר".

בדבר אופן כתיבתו את ספוריו, הגיד לי בראנדשטטר: “הנני כותב את ציורי לראשונה מגילות-מגילות בעט-עופרת על חתיכות נייר. אני כותב את ספורי קמעה-קמעה לפרקים ולסירוגין. אחרי כן הנני מעתיק בדיו ובכתב נקי את רשימותי החטופות והמקוטעות, ואז אני מתקן ומגיה היטב את דברי הראשונים. וכל הציורים שאני כותב הנני קוראם לראשונה, בטרם שאני מוסרם לדפוס, באזני רעיתי, ועל-פי עצתה הנני עושה ברשימותי מחיקות ותקונים ידועים. אני עושה כזאת, יען כי אני מתכוון תמיד לכתוב את ציורי בעד קהל הקוראים הבינונים, – ורעיתי היא בעיני סמל הבינוניות. משפטה הוא בעיני משפט הקהל הבינוני. ואת אשר היא פוסלת בדברי הכתובים פסול הוא גם בעיני”.

את ציורו הראשון “אליהו הנביא” הדפיס בראנדשטטר ב“השחר”. הציור הזה תורגם פולנית על-ידי גרוסליק ונדפס בהשבועון “איזראַעליטאַ” בווארשה. רבים מציוריו וספוריו תורגמו גם לרוסית בהוצאותיו השונות של אדולף לאנדוי. כן העתיקום לשפה היהודית המדוברת ונדפסו בשני חלקים ברומניה.

בדבר בראנדשטטר על אדות ערכם של סופרים שונים הוא מעיר פעם בפעם: “אין בו בסופר הלז, אף ניצוץ של חידוד”, או: “אין בו אף ברק של סטירה” – זוהי הבקורת היותר קשה שהוא מותח על אחד הסופרים. אם אין בו ניצוץ של חידוד או של סטירה, אז בטלות ומבוטלות בעיניו כל המעלות שאתה מוצא בסופר הנידון.

בהפרדי מעל בראנדשטטר הגיד לי: “מאושר הייתי בכל ימי חיי;הנני מאושר מאד בחיי משפחתי ויש לי רב מכל אותם הדברים והקנינים שהאדם והעברי שואפים להם”.

[

חַיִים שְׁטֵיינְטְהַאל / ראובן בריינין

במלאת יובל שנים מיום אשר ניתנה תעודת דוקטור לחכם עמנו, חיים שטיינטהאַל, זכרו המורים בבית מדרש המדעים הגבוה את היום הזה, וישלחו סגל חבורה, ובראשם הדוקטור שמוליר, לברך את חתן היובל ולספר מקצת שבחיו בפניו. המברכים, ראשי חכמי ברלין, הרימו על נס את ערכו הגדול של שטיינטהאַל במקצועות חכמה ומדעים שונים, אשר באחדים מהם ברא תקופה חדשה. הנני חפץ להאמין, כי בשעה, אשר הגידו המורים המאורים את שבחו של שטיינטהאַל בפניו, לא שם לבו להתהלות, אשר פזרו לו במלוא חפנים, ואולי גם לא שמע לדבריהם, כי-אם התעמק באותה שעה, כדרכו, לחקור באיזו שאלה מדעית. שטיינטהאַל הוא סמל הענוה והצניעות והוא בורח מפני כל כבוד ושבח. דיו בארבע אמות של עבודתו המדעית.

בבואי לספר איזו דברים וענינים מחייו של החכם העברי הזה, וכן גם לתאר בקוים כוללים את תכונתו ומהותו, עלי להקדים, כי למרות פרסומו הגדול של שטיינטהאַל בעולם המדעים ולמרות תלמידיו הרבים בכל הארצות לא נתפרסם עד הנה בדפוס דבר-מה מקורות חייו ומתכונתו המוסרית, יען כי חכם עמנו זה הוא קמצן גדול בדברים בכל הנוגע לנפשו הוא. כל מה שאספר על-דבר חיי שטיינטהאַל לא מספרים או מפי סופרים לקחתי את הדברים, כי-אם שמעתים מפי החכם עצמו בשיחותיו הפרטיות אתי בענינים מדעיים שונים. כן גם הפרופיסור מ. לאַצאַרוס ספר לי הרבה דברים על אדות גיסו וחברו שטיינטהאַל, והדברים ראויים להשמע ולהכתב לזכרון בספר.

חיים שטיינטהאַל נולד על ברכי הורים אמידים ויראי אלהים ביום כ“ט אייר, תקפ”ג (16 במאי, 1823), בעיר גרעבּציג (Gröbzig ) בהנסיכות אנהאלט. בהיותו בן שש שנה, ילד חלוש ורפה-אונים, הובל אל ה“חדר” ויותּן על-יד מלמד פּשוט, אשר למד אתו מקרא ומשנה על-פי סדר-למודים שהיה נהוג ומקובל בימים ההם ובמקומות ההם. כשנעשה הנער בר-מצוה נכנס, ברשיון הוריו, אל הגימנזיום בעיר בּערנבּורג. אולם גם אז לא חדל משקוד על למודיו העברים, ולא היה כל נגוד בלבו בין למודי-החול ולמודי-הקודש. בשעה שישב בהגימנזיום היה מסור בלבו ונפשו להשפות הלועזיות, העתיקות והחדשות, ובשעה שישב בחדר למד בשום-לב מקרא ומשנה, ויתנהג בעניני דת ומצוה ככל נערי ישראל בני היראים והחרדים, ולא דש בעקבו אף על מנהג קל שבקלים ממנהגי ישראל. בהיותו בן ט"ז שנה החל ללמוד גמרא. אולם רבותיו בתלמוד לא היו מצוינים במקצוע זה, וגם בו בעצמו לא נראתה תשוקה יתרה להויות דאביי ורבא.

בימים ההם כתב שטיינטהאַל, על פי בקשת אחד מרעיו, את תמצית דקדוק לשון עברית בקונטרס קטן, ויכלול את חקי שפתנו, גזרותיה ובניניה בפרקים קצרים אחדים. עוד בנערותו נתגלה בו חושו הבלשני הדק ונטיתו המיוחדה ללמוד השפות. לפי עדותו של שטיינטהאַל עצמו לא הצטיין לא בנערותו ולא בבחרותו באיזה כשרון או יתרון מיוחד, ולא עלה על לבבו מעולם, כי עתידות גדולות נשקפות לו בעולם המדעים.

פעם אחד שאלתי את פי שטיינטהאַל, מי מהחכמים והחוקרים היה האידיאַל שלו בימי נערותו ומי השפיע על רוחו והתפתחות נפשו במדה היותר מרובה. על זה ענני בתומתו, כי רבי שמואל הירש, מי שהיה רב בדעסוי, בלוקסנבּורג ואחרי-כן באחת מערי אמריקה, הוא היה הפילוסוף הגדול, אשר פעל על רוחו ותאור נפשו בימי עלומיו, ורבי שמואל הירש זה הוא משא-רוחו של החוקר הגדול גם בימי זקנותו.

נפלאים הם חקי ההתפתחות של הנפש הגאונית. רבי שמואל הירש זה, ששטיינטהאַל מרומם את ערכו עד לשמים, היה “אחד מרבים”, אחד הרבנים, שהיו מצויים ושכיחים באשכנז בתקופה ההיא, וחידה היא בעיני לדעת, איך פעל הרב הזה, שלא היה מצוין בשום דבר, על הנפש המקורית והגאונית של החוקר הגדול פעולה כל-כך חזקה, כל-כך עמוקה, אשר רשומיה לא נמחו עד היום. אמנם, אם נתבונן היטב לתולדות האנשים המצוינים ולמהלך התפתחותם המוסרית והשכלית, אז נראה חזיון אחד, שראוי לשים אליו לב: יש שהנפש הגדולה והעשירה תתעורר, תתרגש ותתפעל עד היסוד בכל עמקי מחבואיה ע"י נגיעה מוסרית או שכלית קלה ושטחית, גם של אחד האנשים הבינונים. סוג גדלותו ורוממותו של הגאון מונח בטבע נפשו פנימה, בחדרי חדריה, בכחותיה ובחוקיה המיוחדים. לשוא נבקש פתרון ובאור להתרוממות הרוח של האדם הגדול, לעילוי נפשו וליצירותיה הכבירות והנפלאות, בסבות ובהשפעות חיצוניות ומקריות, כי לא נמצאן.

שטיינטהאַל ספר לי, כי בימי עלומיו נסה לקרא בספר “מורה נבוכים” ובספר “הכוזרי”, אולם החקירה היבשה של שנות הבינים לא משכה את לבו. עוד זאת, כי לא הבין, – לפי דברי עצמו, – היטב את שפת המעתיקים וסגנונם הקשה, לכן הניח ידו מספרי חקירה האלה ולא שם אליהם את דעתו.

בהיותו בן עשרים שנה גמר את חק למודיו בגימנזיום, ויסע בשנת 1843 לברלין לשמוע לקח בהאוניברסיטה דשם. מוריו המובהקים של שטיינטהאַל היו: בעק, הויזע, שאטט, בּאָפף. בהיותו תלמיד בית-מדרש המדעים הגבוה בברלין גר בעליה קטנה ברחוב שוקט וישקוד על למודיו בפילוסופיה ובבלשנות רחוק מחיי ההוללות של הסטודנטים. בבוא שטיינטהאַל לברלין החליט בנפשו להכין את עצמו להיות רב בישראל, ולתכלית זו התחיל לבקר את שעורי אחד הדיינים בגמרא, שקרא באחד מבתי-המדרש בברלין. אולם הדיין היה בעל סברה עקומה ופלפוליו התלמודיים היו סבוכים ומבולבלים, וכעבור שנה שלמה ראה שטיינטהאַל, כי לא למד מאומה מפי רבו. אז התרחק הסטודנט מהלמודים העברים ומאהלי שם ועבר ויתעמק עוד יותר בלמודי-החול. הוא נוכח, כי לא נוצר להיות רב או מטיף, ויכר את תעודתו המדעית יותר ויותר. שטיינטהאַל היה מקבל די כסף מביתו לסיפוק כל צרכיו ההכרחיים. מחסור ועוני לא ידע מעולם, אולם גם מותרות לא בקש. שכר לא שתה מעולם וגם טבק לא עשן. את כל עתותיו היה מקדיש רק ללמודיו, וכל ימי היותו תלמיד לא כתב דבר בעד הדפוס, וגם כל חפץ לא היה לו לכתוב איזה דבר בשביל עצמו או בשביל אחרים. הוא היה טרוד לבלוע ולא מצא עת לפלוט. אחרי אשר סלק עצמו מרעיון הרבנות למד חכמה לשמה, ולא עלה על דעתו להציב לו מטרה ידועה בחיים; הוא התעמק בהמדעים, יען כי אהבם, יען כי מצא בהם עונג וחיים. במה יפרנס את עצמו? מה תהי מלאכתו אחרי אשר יגמר חק למודיו בהאוניברסיטה? – זאת לא עלה על דעתו. בהיותו סטודנט השאיר לו אביו ירושה של אלף וארבע מאות שקל, ומהכסף הזה לקח לכלכל נפשו בצמצום ולא דאג כלל לאחריתו. בימי שבתו על ספסל בית-מדרש המדעים התעמק ביחוד בעיון נמרץ בספרי גאון הבלשנים ווילהלם פאָן הומבּאָלדט, ודעותיו והשקפותיו של זה האחרון השפיעו עליו במדה מרובה. שטיינטהאַל האמין אז בנפשו, כי השקפתו על התהוות השפה, התפתחותה, חוקיה וגזרתה, היא היא של הומבּאָּלדט עצמו, אשר מבארו שתה בצמאון גדול, עד אשר באו מוריו והוכיחו לו, כי דעותיו מתנגדות נגוד גמור לדעותיו של הומבּאָלדט; אז התעורר בהסטודנט הצעיר כשרון בקרתו השנונה, וירא ויוכח, כי בתחילה היה מכניס את דעותיו בנות רוחו בדברי אבי הבלשנות החדשה, ובכל אשר קרא ראה רק את הרהורי לבו. “בהיותי סטודנט, – הגיד לי שטיינטהאַל פעם אחת, – לא מצאתי כל נגוד בין דעותיהם של הגל ושל הומבּאָלדט ובין כל הכתוב בתורת משה. האמנתי אמונה שלמה ותמימה בתורתנו והייתי יהודי נאמן לאלהי, והפילוסופיה של הגל לא התנגדה בעיני כלל וכלל לכל הכתוב בתורת משה, ואם מצאתי לפעמים סתירות ביניהן, הייתי מתאמץ להצדיק בלבבי ובנפשי את כל הכתוב בתורתנו ואת כל המקובל באומתנו על-פי סברות שונות. אולם את זאת עוד הבינותי והרגשתי גם בימי עלומי, גם בהיותי יושב לפני רבותי, כי כל מה שכותב הגל על-דבר היהודים עצמם, שקר גמור הוא, יען כי לא ידע ולא הבין מאומה בכל הנוגע להיהודים והיהדות”.

כח בקרתו של שטיינטהאַל התעורר בו ונתפתח אמנם לאט לאט, אבל ההתפתחות המתונה הזאת היתה בריאה ושלמה. היא באה מבפנים, מאליה, ולא מן החוץ.

בהיותו תלמיד בית מדרש המדעים היה מתבודד לנפשו ולא התרועע לכל סטודנט, ויברח, פשוט כמשמעו, מכל אספה, מכל חברת אנשים. הוא היה ביישן, ענותן וצנוע יותר מדי. פעם אחת התגבר על ביישנותו הטבעית, אשר גם בימי זקתנו לא עזבתהו, ויאמץ את לבו ויבוא אל המשתה, שעשו חבריו הסטודנטים ברוב פאר והדר באחד באולמים היפים של ברלין; אולם, אך נכנס שטיינטהאַל אל האולם הגדול וירא את חבריו העליזים והצוהלים, ראה את האור הרב, השפוך בכל פנה וזוית, שמע את קול המנגינות, – ויבהל, ולא קם בו עוד רוח, ולא ידע מה לעשות, איך לעמוד ולשבת ולדבר עם חבריו, שנקהלו עליו, ויתחמק בלאט מן הפתח וישב אל עליתו הקטנה בלב פועם, וידר בלבו, לבל יבוא עוד אל בתי משתאות של חוגגים. בעולם הרעיונות היה אזרח, שם הרים ראש, שם חי ברחבה וברוחה, שם היה מן הישוב, אולם פה, ב“עולם השפל”, בקרב אנשים חיים ומתהוללים, בקרב הסואנים והרועשים, השואפים והמתחפשים, היה “נטע זר”, גר, ואינו מן הישוב.

בשנת 1847 גמר שטיינטהאַל את חק למודיו בהאוניברסיטה ויצא מוכתר בשם דוקטור לפילוסופיה. הוא נשאר לגור בברלין בחדרו הקטן ולא בקש לו כל פרנסה, כי-אם הוסיף לקח, וישתלם בידיעותיו. בשנת 1848 התודע אל הסטודנט משה לאַצאַרוס, שהיה הפכו הגמור, על-פי מזגו, תבונת שכלו ואופן מחשבותיו. לא פעם אחת הגיד לי שטיינטהאַל: “ללאַצאַרוס גיסי וחברי הנני חייב תודה על כל רעיונותי ומחשבותי; הוא הובילני אל תורת הנפש של הערבארט ואל תורת המוסר שלו; הוא העיר את שכלי, זעזע את מחשבתי הנרדמה, רק כאשר הציע לפני לאַצאַרוס בשפתו הנמרצה ובסגנונו הנפלא את דעותי ומחשבותי אני, רק אז נתבררו ונתלבנו כל צרכן לי בעצמי”.

בשנת 1849 נמנה שטיינטהאַל למורה פרטי (פּריוואַט דאָצענט) בהאוניברסיטה הברלינית. משנת 1852 עד שנת 1855 התגורר בלונדון, וגם בפריז, וישמע שם לקח מפי גדולי חכמי הדור. בערים האלה הוסיף להשתלם בידיעת שפת הסינים וספרותם, ובשובו משם נמנה בהאוניברסיטה הברלינית לפרופיסור שלא מן המנין. כבר נמנו צעירי תלמידי של שטיינטהאַל למורים מן המנין באוניברסיטאות שונות באשכנז, והמורה הזקן הזה, שכל חבריו מסכימים ומודים, כי הוא החוקר בחכמת הלשון היותר גדול מאתנו, - המסכימים ומודים, כי אין צנוע כאיש הזה, אשר גאוניותו נתגלתה בכל ענפי המדע השונים שהוא עוסק בהם, – המורה הזקן הזה עדיין שלא מן המנין הוא. מה רבה צדקתך ואמתּך, בת-אַשכנז, למוריך ומאוריך היהודים!

בשנת 1859 יסדו לאַצאַרוס ושטיינטהאַל את מכה"ע לחכמת נפש העמים וחכמת הלשונות. הילקוט המדעי הזה חדל לצאת לאור בשנת 1890. בעשרים הכרכים הגדולים, שיצאו ממנו לאור, נדפסו מאמרים רבים, גדולים וקטנים, שיצאו מעטו של שטיינטהאַל, ורובם הם מרגליות יקרות באוצר המדעים. בכל היוצא מתחת עטו של החוקר הזה תמצאו חידוש מדעי, רעיון עמוק ומקורי, שפה יפה, נעימה, מדויקה ונשגבה, ומכל שורה ושורה נושבת רוח תם וענוה.

בשנת 1863 נשא שטיינטהאַל את אחותו של לאַצאַרוס לאשה, אשר יראה אתה חיים מאושרים, והיא שומרת ומגינה על בריאותו וכלכלתו כעל ילד קטן וחולה. לאַצאַרוס ספר לי, כי בהולד לשטיינטהאַל בתו הבכירה התבונן אל התפתחותה וגידולה בעין חוקרת, וירשום מדי יום ביומו את מהלך התקדמותה בהכרת דעתה והשתלמות חושיה, ואת כל פטפוטיה וגמגומיה הראשונים בפרטי פרטיות. פרי הסתכלותו המדויקה הספיק חומר רב לחוקרי נפש הילד.

בשנת 1872 נמנה שטיינטהאַל למורה הפילוסופיה הדתית ודברי ימיה בבית המדרש לחכמת ישראל בברלין. בחצי יובל השנים, ששטיינטהאַל משמש בכהונת מורה בבית-המדרש לרבנים, יטיף לתלמידיו את תורת המוסר הכללית. הוא מתאמץ בכל שעוריו לבאר לשומעי דבריו את תורת המחשבות הדתיות אשר בכתבי הקודש. הוא מחפש את מקור אמונת האחדות האלהית ומראה את מהלך התפתחותה בקרב ישראל. באליהו הנביא הוא רואה את אבי האחדות הזאת, והנביא הזה הוא הגבור היותר רוחני והיותר נעלה בעיניו מכל גבורי כתבי הקודש.

הבלשן הגדול הזה, הרודה בכל מכמני השפה וסגולותיה וחמדותיה, – חכם הלשונות הזה, אשר גלה את הגוונים היותר דקים ויפים בשפת בני האדם, אשר גלה את חוקיה הנפשיים, כלליה הטבעיים, והתפתחותה האורגנית, – “בעל-לשון” זה מדבר תמיד וקורא את שעוריו בהאוניברסיטה בשפה פשוטה, בלי מליצות, בלי כחל ושרק. הוא איננו דברן, אינו דרשן ו“פיו לא ידבר ראמות”; הוא קורא את שעוריו בקול חלש ושוה, לא ירימו ולא ישפילו, לא יתלהב ולא יתרגש. שטיינטהאַל איננו פרופיסור מן ה“המורה”. בהאולם, אשר בו הוא קורא את שעוריו, לא תמצאו המון מקשיבים, או מקשיבות, תלמידיו לא ישבו צפופים ודחוקים; תחת זאת תמצאו בין שומעי לקחו את טובי התלמידים, את המצוינים שבהם, את אלה, השואפים באמת לחכמה ולמדע. שטיינטהאַל לא הפך את הקתּדרה לבמת-חזיון ואת התלמידים לסקרנים. כל מבטא ומבטא, אשר הוא מוציא מפיו, יש בו רעיון, יש בו דעה. כל דבריו שקולים במאזני ההגיון המדעי. הוא נותן לתלמידיו את המסקנות האחרונות של עבודתו המדעית הכבירה. ושפתו מה נעימה ויפה. ואף כי הוא מסביר ומטעים תמיד את דבריו, בכל-זאת יתרחק מההסברה היתרה. פעם אחת אמר לי החוקר הזקן הזה: “מעולם לא חשבתי את מקס מילער לחוקר שפות, והשקפותיו הבלשניות לא נחשבו מעולם בעיני כמדעיות ויסודיות, הראויות לשים אליהן לב”.

על-דבר יחוסו של שטיינטהאַל ליתר חוקרי השפות הנני להביא את דבריו עצמו, אשר הגיד לי באחת משיחותיו: “בשנת 1854 כתבתי בקורת נמרצה נגד הבלשן בעקער, והרסתי את כל יסודות שיטתו המחקרית אחד אחד. בשנת 1880 כתבתי בקורת קשה על ספרי Boeckh ומשכתי קו מגביל ביני ובינו להבדיל ולהפריש בין שיטתי לשיטתו, להוכיח, עד כמה רחוקים אנו זה מזה. אולם בימי זקנתי, מהשנה ההיא והלאה, קשה עלי להבדיל בדיוק מדעי ביני ובין יתר החוקרים בכל הפרטים. קוי אישיותי מתחילים להטשטש”. פעם אחת שאלתי את הבלשן הפילוסוף הזה, האם כח זכרונו חזק הוא? ויען כדברים האלה: “לדאבוני לא הצטיינתי מעולם בכח זכרון חזק, אילו חוננתי בזכרון יותר מעולה, אז הייתי יודע ולומד הרבה יותר, ואולי הייתי מוציא את מחשבותי המדעיות מכח אל הפועל”.

שטיינטהאַל הוא אבי הבלשנות המדעית והפילוסופית בדורנו, ואין לך בימינו מקצוע אחד בחכמת החברה, בפילוסופיה, בתורת המוסר, בחכמת הנפש ובחכמת השפות, אשר לא השתמשו בו, במדה מספקת, במחקרי חכם עמנו זה, אם גם לא תמיד יזכירו את שמו בפירוש.

אם יש, בכלל, לדמות חכם אחד של מאַת-שנים אחת לחכם אחר ממאַת-שנים אחרת, הייתי קורא לשטיינטהאַל בשם שפּינוזה, במה שנוגע למוסר ומדות, לענוה וצניעות, לרוח שקטה ומתינות, – בשם שפינוזה דזמננו. כל המכיר ויודע את שטיינטהאַל מקרוב, הוא רואה בו פילוסוף גם בחיים, פילוסוף טהור, עמוק, אידיאַלי במדרגה היותר גבוהה; הוא רואה בו פילוסוף עברי עם כל המעלות והסגולות היקרות שבשם המרכב הזה.

פעם אחת אמר לי פילוסוף אמת זה: “בן-מנחם לא עשה מעולם, לא בבחרותי ולא בזקנתי, כל רושם על נפשי; הוא נשאר לי רחוק עד היום”. ובאמת מפרידה תהום רבה ועמוקה בין שני הפילוסופים האלה. בן-מנחם ושטיינטהאַל, – הרי לפניך שני טפוסים, שני צירים של עולם המחשבה! שטיינטהאַל הוא עברי נלהב, אשר פיו ולבו שוים בכל דבר, הוא חי ומתנהג על-פי דעותיו בדת ובמוסר, מתרחק משאון התבל ומתבודד כל ימיו בחדר עבודתו, בורח מאיתני הארץ, מתקיפי התבל, מכל שררה רוחנית, מכל נשיאות ופרנסות צבוריות. שטיינטהאַל לא היה מעולם כבן-מנחם ספוג מדעי, כי-אם איש צמח: מוחו מצמיח בכל עת ובכל שעה רעיונות פוריים והוא מלא תמיד מחשבנות כרמון.

למען תת מושג נאמן על-דבר התכונה המוסרית של שטיינטהאַל, הנני להביא את דבריו בספרו "Allgemeine Ethik " הערוכים ללאַצאַרוס: “… צעדנו על מפתן הזקנה, ואולי ראוי הוא לאדם, בהגיעו לשנת החמשים או הששים, כי יעלה על לבו את הרעיון, שחיי הגוף הם עוברים וחולפים כצל עובר, וכי ידמה וישוה את העבר אל העתיד האפשרי והמקווה, כי יזכור את המעשים, אשר עשה, ואת המוטל עליו לעשות. כל זה יעשה האדם גם אם חייו עברו עליו בשלום ובמנוחה, וכל אסון לא הזכירהו, כי יפשפש במעשיו. בקפוץ הזקנה גם על איש שליו יבקש דין-וחשבון ברור בכל הנוגע לחובותיו, מטרתו וערך חייו. ומה גם אנחנו, אשר גורלנו לא נפל בנעימים, – אנחנו, אשר הוה על הוה באה אלינו, – השניה גדולה מן הראשונה, יען כי שניה היא, – ופתאום ראה ראינו, כי העמודים, אשר עולמנו הפנימי נשען עליהם, אשר מעולם, או זה ימים רבים, לא נסינו ולא בחנו אותם לראות, אם מוצקים וחזקים הם, – כי העמודים האלה רקובים ומתולעים, ולא יעצרו כח בפני הדחיפות והנגיחות של הסואנים והרועשים הצעירים. ומה גם אנחנו, אשר נבהלנו לראות, כי הכוכבים היותר יפים של ההשכלה המוסרית נכונים להכבות ולהדעך בשמי ארצנו. לעת כזאת לא נשאר איפוא כי-אם לבנות את אשר נהרס! וזאת אשר הביאתני לכתוב ספר מדות חדש. תורת מוסרי היא כולה רוחנית, אידיאַלית, יען כי אין אחרת. יתרונה של תורה כזו הוא בזה, כי אין המדעים הטבעיים והמכניים יכולים לנגוע בה אף נגיעה כל-שהיא. הרגשות האידיאַליות, כאשר הגבלתי את מהותן, הן עובדה פסיכולוגית, מוחשית ונראית לעין יום יום; החופש, לפי הבנתי אני, הוא השלום, הברית, אשר כרתּי את החיים. אני מקוה, כי החופש הזה ישמור את לבי בילדותו, כלומר, נקי מכל מרירות והתאוננות על האנשים ועל גורלי. אל יעיב אף צל קל את רוחי לימים הבאים, כאשר לא הועב עד היום. החופש הזה ימלאני תקוה ויתן לי כח לשאת ולסבול את סבל החיים, גם לעבוד וללחום ולאהוב את כל הבריות. החופש הפנימי הזה היה מעון לרוחי וצור מעוז לנפשי, ומשם אשקיף במנוחה ובלב מתון על כל החליפות והתמורות, המאורעות והתנועות בחיים”.

שטיינטהאַל מביט, כרוב פילוסופי ישראל, בעין יפה על התבל, ורוחו לא יתרגז למראה עיניו. הוא אומר במקום אחד מספריו: “האנשים בעלי המרה השחורה, הרואים רק רע כל היום, וטוב מוחלט לא ימצאו כלל וכלל, מוגי לב הם, כי למרות תלונתם התמידית והתאוננותם על כל סדרי החיים והתבל הבלתי-נפסקת לא יאַבּדו את עצמם לדעת, לא יתרחקו מעמק הבכא, אשר גם שושנה אחת לא ימצאו בו. תואנה הם מבקשים באמרם: הן קצר כחנו למשוך אחרינו לירכתי שאול את כל החיים על פני האדמה, ומה התועלת אם אנחנו לבדנו נעבור בקפיצה אחת אל האפס. אגדה שונה ומשונה בדו מלבם, באמרם, כי האלהים ברא את התבל הרעה והנפסדה בקצפו ובחמתו, למען ירפא מחליו, כאשר כן נגהה, לפעמים, גם אנחנו את חליינו על-ידי תחבושת של זבובי אישפּניה”.

שטיינטהאַל מוקיר בכל אדם ביחוד את אָפיו, את תכונתו המוסרית, את “הנקודה התיכונה”, וכה יאמר בספרו “אַללגעמיינע עטהיק”: “ה”אנכי" של האדם לא יולד אתו בצאתו לאויר העולם, כי-אם יתפתח, יקנה במדרגות שונות; וגם ה“אנכיות” של האדם היותר מבושלה ומתוארה יכולה, על-ידי סבות שונות, להעכר, להתרפה וגם להתבטל, אם לשעה או גם לימים רבים. ה“אנכי” של האדם איננו רק מבטא פסיכולוגי, או “שם-גוף”, בשפת המדקדקים, איננו רק בטוי לכל יסודות הכרתנו הפנימית; במובן זה לא תחסר ה“אנכיות” לכל אדם, באשר הוא אדם בעל מחשבה ורגש מוסרי, אם במדה מרובה או גם היותר מועטה ופחותה. אבל מלבד ה“אנכי” הזה יש גם “אנכי מוסרי”, כלומר, יכולים אנו להגביל את חוג ה“אנכיות”, עד כי נבין בה“אנכי” של האדם את הכח המוסרי וחוקיו הפועלים בו; באופן כזה יהיה ה“אנכי” של האדם פירושו ומובנו – אפיו ותכונתו".

הרוח המוסרי, האידיאַלי, מפעם בכל תוקף ועוז בכל מחקרי שטיינטהאַל השונים, המובעים בשפה יפה, נעימה ומלאה חן. שטיינטהאַל הוא החוקר היחידי, אשר הביע את הרעיונות היותר עמוקים, היותר נשגבים והיותר יפים במה שנוגע למוצא השפה והתפתחותה. והנני מביא לדוגמא את תמצית רעיונותיו בזה: “… השפה איננה המצאת בני האדם, כי-אם פרי המחשבה וצמיחתה; השפה איננה פעל עשוי בדעת ובחשבון, איננה תחבולה, אשר בני האדם בקשוה בכוונה למלא בה צורך מורגש ומוכר, גם לא במקרה מצא האדם את השפה ויצלח להשתמש בה… כי השפה נתהוותה, צמחה מעצמה, מאליה, בלי מתכוון… במספר המצאות בני-האדם לא תבוא, כי תולדת הטבע היא, ועלינו להביט עליה כעל גוף צומח. הזרע, אם יובא בתנאים טבעיים או אורגניים ידועים, יתפתח, יגדל ויצמח לא יען כי הוא יודע זאת, או כי הוא חפץ ושואף לזה, כי-אם יען באשר חוק הבריאה הנצחי הוא” ¹. על-ידי חקירותיו בדבר מוצא שפת האדם ומקורה בא שטיינטהאַל לידי החלטה, כי האדם נברא בצלם, ותהום עמוק מפריד בין החי ובין המדבר בעצם מהותם ויצירתם.

“… אין כל ספק, – יאמר שטיינטהאַל, – כי החי לא יוכל לברוא לו עולם כעולמו של האדם, אות הוא, כי גם נפש החי איננה כנפשו של האדם; ואם בכל-זאת יחליטו, כי אין כל הבדל עיקרי בין החי ובין המדבר ונפש אחת לשניהם, הלא המשפט לנו לדרוש מאת המחליטים האלה, כי יוכיחו לנו, מי או מה הוא המונע את נפש החי לבל תפעול כנפש המדבר… אם יאמינו, כי התבל מסודרה לתכלית ידועה, – ואיך זה אפשר אז לבלי האמין, כי יש אל כביר, רחום וחנון? – אז הלא עלינו להודות, כי ההנחה, שנפש, כנפשו של אדם, שוכנת גם בגוף הפוליפוס, הכלב, הסוס, השנהב, ולו גם יהא בגוף הקוף, – כי ההנחה הזאת היא דמיונית ומוגזמת; הנחה כזאת סותרת ועוקרת את הדעה, כי יש תכלית ומטרה בבנין העולם וכי יש מנהיג להבירה; הנחה כזאת לועגת לאמונת הבורא” ²

ועוד בדברים יותר ברורים: “… רבים מחכמי הטבע בימינו אומרים, כי אין יתרון לאדם על הבהמה בעצם יצירתם ומהותם, ורק בדרכי התפתחותם והשתלמותם יפרדו זה מעל זה. הדעה הזאת כוזבת היא. ההבדל העיקרי בין החי ובין המדבר יראה בכל, גם בראשית התגלות כח הנפש. אם השפה היתה מאז ומעולם האות, המבדיל בין החי ובין המדבר, אז חובתה של הבלשנות לקבוע את ההבדל הזה על-ידי יסודות מדעיים ולהרים במתינות ובזהירות את ערכה של האנושיות מבלי הפריז על המדה. יוכל היות, כי ההבדל לא כל-כך גדול הוא, כאשר האמינו עד כה, אך יהי גדלו את אשר יהי, – עדיין רב הוא” ³

והחוקר הגדול הזה, אשר נתן לנו מפתחות להרבה חידות הנפש וישפוך אור רב על תעלומת מוצא השפה, יאמר באחד מספריו האחרונים:

“באו הימים, אשר עלי להכין את עצמי להפרד מעל תבל ולעזוב את ארצות החיים. מעט מאד עבדתי בשדה המדעים, אבל רבות חפצתי, כוונתי היתה רצויה, אם גם מעשי דלים וצנומים”.

ענוה זו היא טבעית, והיא המציינת את הפילוסוף העברי הזה בכל דרכיו ומחשבותיו.

ברלין 1897.

(“פּרצופים”, מאת דוד פרישמאַן)

בימים אלה קראתי את הספר “פרצופים” מאת דוד פרישמן ועשיתי את הציונים הבאים:

הספר “פרצופים” של פרישמאַן נתן לי את ההזדמנות להתבונן מקרוב אל “מלאכתו” של הסופר בשבתו על האבנים. נגלה לי: אם נפלה מלה בפי עטו של פרישמן, והמלה מצאה חן בעיניו, אז יחזיק בה ולא ירפה ממנה.

בשתי השורות הראשונות של הספר הנזכר (הוצאת “ספרות”), בתוך ציור פרצופו של הדר. שלמה רובּין, מצאתי את התואר “צנוע” שלש פעמים במשפט אחד: "… ברחוב צנועה ועזובה, מת צנוע ועזוב מאדם, סופר גדול ופורה(?), חוקר צנוע "… הרחוב היא צנועה, המת צנוע והחוקר היה צנוע. כמה עניות הבטוי וכמה חוורון הצבע!

עוד דוגמאות אחדות:

“וידיעות היו לו לאדם זה, וספרים קרא אדם זה, וכח הזכרון היה לו לאדם זה” (שם, צד 4); “הקו היסודי שבספרו הוא האמת, אמת לכשעצמה, מין אמת עד כדי פנטיזמוס” (שם, צד 7), – הרי לך שלש פעמים אמת בשורה אחת! “ולב להם ורגש להם, ומחשבה להם ושמחה להם ומכאוב, ומלחמות להם בקרב לבם, ושנות טובות להם " (שם, צד 43), – שש פעמים המלה “להם” בשורה אחת. “ככל ספר וספר שקראתי מספריו. הספר האחרון, שקראתי אז מספריו, היה **הספר”** (שם, צד 5), – הרי לך שש פעמים המלה “ספר” בשורה אחת! “ובכל זאת קראתי דף אחרי דף, דף אחרי דף " (שם, צד 9). “הנה זה נחרב… והנה זה גם עולם… הנה זה מתה…. והנה זה מניח….הנה זה גוסס… והנה הוא מניח… הנה זה יש לו אהבה… והנה אין זו אהבה כלל. הנה זה יש לו פואיזיה, והנה אין זו פואיזיה כלל. הנה זה בא לו…” (שם, צד 9), - י”א פעמים “הנה” בשורות אחדות.

ופרישמן עוד מתהדר ומתגנדר בהרגלו הנוסחאי הזה: לחזור אחרי מלה אחת או אחרי ניב אחד עד כדי שלשים או ארבעים פעם על דף אחד. הסופר האמור מוצא בזה חן הלשון ויופי הסגנון. אמנם אין חולקים על דבר שבטעם המסור לחיך, אולם טעמי הספרותי אני אינו סובל לעיסת מלים והעלאת גרה של ניבים במדה גדולה כזאת. אני רואה בזה גמגום סגנוני של כבד-עט. המצוינים שבבעלי הסגנון נזהרים לחזור על מלה אחת אפילו רק פעמים אחדות על שטח של דף שלם.

פרישמן הוא בעל-גוזמא, מצד בחינת הלשון, במדה משונה. דוגמאות: “מספר הוא (הדר. רובּין) מלא-רוח ¹ ובטוב טעם אלפי מעשיות על-דבר פרץ סמולנסקין” (שם, צד 4); “בבחינה זו טוב היה גורלו של איש כפרידריך ניטשע אלף אלפי פעמים מגורלו” (של טולסטוי)… אלא שאיש כפרידריך ניטשע היה מזוין באלפי ידיעות שונות ומשונות" (שם, צד 24). פרישמן מכה באלפיו. דוגמאות של גוזמאות משונות כאלה, המעידות על חולשת הבטוי וחוסר הטעם הטוב, תמצאו לרוב בספר הנזכר.

דוד פרישמן מפריז במליצות תפלות וחסרות-טעם והוא חוטא בזה נגד הסגנון המדויק והיפה. הרי לכם רק דוגמאות אחדות: “כמעט שיגע איש באישון בת עינו זו (בחבת ציון), – והנה לילינבּלום עומד וחרבו שלופה בידו " (פרצופים, צד 10); “הנה השפּינוזיסטן (דר. רובּין) מכף רגלו ועד קדקדו " (שם, צד 4); “**מכל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו** (של לעווינסקי) השתפכה…” (שם, צד 12).

פרישמן מכביר ללא-צורך מלים לועזיות במקום שהעבריות מספיקות כל צרכן ואינן חסרות כלל. במאמרו על אודות דוד וולפסון הוא משתמש בארבע מלים לועזיות על שטח של שורות אחדות: "צורה אריסטוקרטית "; "אדון להסיטואַציה "; "הרושם של אנרגיה "; "על פני הפוזיציה " (שם, צד 44).

ועוד דוגמא אחת של שמוש זר ומשונה במלים לועזיות, שמשחיתות את הודה של השפה העברית וגם מעכבות את הקריאה של הקורא הפשוט והמצוי: "יש לנו עתה בעולם זה איזה “פּלוס”; נוספה פּוטנציה אחת על הפּוטנציות; אנרגיה אחת על האנרגיות " (שם, צד 23).

“כל זה אינו אלא כעין אינטרמיצו טרגי-קומי” (שם, צד 35). אינטרמיצו טרגי-קומי! – כמה יופי בעברית כזו!

פרישמן מרבה להשתמש במלים עבריות שלא כהוראתן האמתית, ולפעמים הפקר הן לו והוא עושה בהן ובצרופיהן וחבוּריהן כאדם העושה בתוך שלו, מבלי כל אחריות בעד הלשון, המסורה לנו מדורי דורות. כן הוא מרשה לעצמו במקומות רבים להיות תּפלי (בּנלי) יותר מדי. ולפעמים יבוא אל הקורא בתורת האלפא-ביתא, בפקחיות, שהיא מצויה גם בשוק בזיל-הזול, בהאמינו, כי חכמות יהגה מפיו.

אולם אין אני רוצה להתעכב פה על שגיאות לשונו העברית של פרישמן והתפּתּלות סגנונו היפה והמשונה כאחד. יחד עם זה אין אני רוצה כלל להכחיד, כי פרישמן הוא, אחרי כל השגיאות והזדונות שבלשונו, בעל סגנון מצוין בספרותנו; ולולא הרגליו הספרותיים הרעים, היה יכול להיות גם בעל סגנון יפה ומלא חן.

מה שהיה ברצוני להעיר הוא זה: ה“פרצופים” של פרישמן אינם, בעצמו של דבר, פרצופים כלל. בבוא המחבר לתאר את אחד הסופרים או עסקני הכלל, אין הוא מסתכל כלל בנפשו, אין הוא תופס את העצמיות המיוחדה של המתואר ואינו נותן לנו שרטוטים אמתים מצורתו של אותו הסופר או העסקן. רודף הוא פרישמן אחרי איזה פרט קטן, לפעמים גם בלתי אופיי, או אחרי תנועה והעויה ידועה, לפעמים גם בלתי חשובה כלל, ושוכח ועוזב את אישיותו של ה“פּרצוף”. אם יש לו לפרישמן איזו המצאה ספרותית, איזו מעשיה או בדיחותא יפה, אז הוא מבקש לו “פרצוף” לתלות עליו אחת מאלה או כולן יחד.

במאמרו על אדות הדר. שלמה רובּין מספר פרישמן על אדות עצמו הרבה יתר מאשר על אדות המנוח. את זאת היינו יכולים עוד לסלוח לפרישמן. לא הוא היחיד בזה. גם גיאורג בּרנדס, בזיכרונותיו על אדות אנדרסן, מרבה לספר על אדות עצמו. אולם הדברים, שבּרנדס מספר, תוך כדי ציורו, על אדות עצמו, הם כל-כך יפים, כל-כך נחמדים ומענינים, עד שקובעים הם ברכה לעצמם.

אולם הדברים, שפרישמן מספר על אדות עצמו, והמאורעות שהוא מעלה בזכרונו, תוך כדי ציור ה“פרצוף”, אין להם כל חשיבות מיוחדה.

מי שלא ידע פנים-אל-פנים את הדר. רובּין החי, לא ידע מאומה על אודותיו גם אחרי אשר יקרא את אשר כתב עליו פרישמן. הדר. רובּין היה מספר לפרישמן, לפי עדותו, דברים שונים על אנשים שונים. אולם זה האחרון לא מסר לנו מאומה מהדברים אשר ספר לו רובּין, למען דעת איזה רשמים נקלטו במוחו ביותר, למען דעת איך היה מספר, איך היה מצייר את העובדות ואת הפרצופים, שנשארו חרותים בזכרונו.

פרישמן מעיד על רובּין כדברים האלה: “ישיבה של שעה אחת בחברתו של האיש הזה, בכדי לשמוע לשיחתו, הלא נותנת לאדם ים של ידיעות” (מגוזמאותיו של פרישמן!), – ולא פירש לנו פרישמן, איזו ידיעות היה מקבל השומע את שיחתו של רובּין.

פרישמן מספר לנו על אדות רובין: “מתשעים ימי שני חייו עבד האיש ההוא שמונים שנה”, – עוד הפעם גוזמא פרישמנית, או, בכל אופן, לא דייק בלשונו. האם בהיות רובּין בן עשר כבר החל עבודתו הספרותית?

ידעתי את הדר. שלמה רובּין בשנות מגורו בעיר ווינה, בראשית שנות התשעים של המאה העברה. הייתי מבקרו לפעמים לא רחוקות בביתו, וגם הוא היה בא אל ביתי ושוהה שעות אחדות בשיחתו על-דבר ספרים וסופרים. אולם מהדר. רובּין, שהכרתי אני מקרוב, לא מצאתי בציורו של דוד פרישמן, בספרו “פרצופים” אף שרטוט אחד.

בהתודעי אל הדר. רובּין היה אז כבן שבעים, או פחות מעט מזה. זה היה בערך כעשר שנה בטרם אשר התודע אליו הסופר פרישמן. דירתו של הדר. רובּין, דירה עניה, היתה אז ברובע השני של העיר ווינה, בקרב השכונה של דלת העם, רובם מבני גליציה. החדרים האחדים והצרים של דירתו היו מלאים ספרים מכל המינים, שהתגוללו בכל הפנות ועל כל הכסאות. מלבד הספרים מלאו את החדרים גם מטלטלים וסמרטוטים, גם-כן מכל המינים, ביניהם שברי כלים עתיקים: זכר לאמנות.

הרושם הראשון, שעשה עלי המנוח הדר. רובּין, – והרושם הזה שמור בלבי עד היום, – היה של יהודי תלמיד-חכם, עניו וצנוע, של זקן רצוץ ושבור, שחוח ונדכה. הוא התאבל אז על שני בניו, שאבדו לו, ונפשו מאנה להתנחם. רובּין היה שמח ומאושר אם באו אליו לבקרו ואם נכנסו אתו בדברי תורה וחכמה, בעניני ספרות וחקירה. בשעות כאלה היה רובּין שוכח את יגונו ואת סבל נפשו. בשיחתו, ביחוד אם נגע באחד הענינים החביבים עליו (כמו: תולדות ברוך שפינוזה והפילוסופיה שלו), היה מתמלט לפעמים זיק נוער מעיניו הכהות והקמות.

הדר. רובּין היה מתיחס אל כל הענינים, אשר נגע בהם בשיחתו, מנקודות-השקפה שונות. על כל דבר ודבר היה דן בכובד-ראש, אך בלי יחוסים פנימיים. את מדת הנצחנות לא ידע בשום דבר וענין. הוא היה מודה על האמת, מי שאמרה. אדוק היה בשטתו הפילוסופית של שפינוזה, אך לא התנגד אם הביאו לו ראיות מפילוסופים אחרים, הקרובים יותר אל השקפת עולמה של היהדות, ראיות הסותרות ומבטלות את כל בנינו של הפילוסוף מאַמשטרדם.

כאשר יצאה לאור, בשנת תרט“ז, החוברת הראשונה מספרי שפינוזה, בתרגומו העברי ובהסברתו של הדר. רובּין, התעורר עליו החכם שד”ל, על אשר ערב את לבו לפרסם דעות של כפירה ברבים. שד“ל ראה בשפינוזה את הכופר הגדול ואת האויב המסוכן לעיקרי היהדות. מלחמתו של שד”ל נגד שפינוזה ונגד רובּין, שהחל לתרגם את ספריו ולהפיץ את דעותיו ברבים, – מלחמתו זאת נמשכה כעשר שנים ומלאה פני מכתבי-עתים שונים בשפות שונות. על תוכחתו הנמרצה ועל דבריו החריפים של שד“ל, שהיה מלא רוח קנאות נלהבה, יצא רובּין להשיב בספרו “תשובה נצחת”. רובּין השתדל להוכיח בספרו הנזכר, כאשר עשה בספרו האשכנזי “שפּינאָזאַ אונד מיימאָנידעס” (שזכה בשבילו לשם התואר “דוקטור”), כי שפינוזה שאב את הפילוסופיה שלו ממקורות עברים, ההולכים ונמשכים עד הרמב”ם ועד בכלל.

באותן השנים שהייתי קרוב להדר. רובּין כבר נתקררה דעתו עליו והודה לכמה וכמה מדבריו של שד"ל מתנגדו, לכמה וכמה מהשקפותיו על היהדות ועיקריה. למרות אשר הקדיש רובּין יותר מארבעים שנה לספרי שפינוזה והחקירה בהם, למרות אשר שפינוזה היה לו לאדם-המופת בכל הליכותיו ודרכיו בחיים, במעשים ובמדות, – למרות זאת, הנני אומר, היה שומע במנוחה את טענותיהם של המתנגדים היותר קיצוניים להפילוסוף שלו. בסבלנות מיוחדה ובקרירות רוח מיוחדה היה מאזין גם לדברי המתנגדים לכל הפילוסופיה. לפעמים היה מתלוצץ בעצמו על הפילוסופיה העתיקה והחדשה, על קורי העכביש של החקירה בדברים שמאחרי הטבע.

פעמים רבות נדמה לי, בדברי עם הדר. רובּין, שבעצם הדבר איננו כרוך אחרי שום שיטה פילוסופית ואיננו מגין על שום דעה. אם נגעתי בשיחתי אתו באחת החקירות של חכמת ישראל, הן בנוגע לתקופת כתבי הקודש והן בנוגע להספרות המאוחרת, היה רובּין מביע על-פה מראי-מקומות מספרים עתיקים וחדשים, מביא דעות, המתנגדות וסותרות זו לזו, מבלי שיכריע ביניהן. בשום דבר וענין לא היה רובּין “קובע מסמרות”.

באותן השנים, שהייתי קרוב להדר. רובּין, היו חייו חיי בודד ונזיר מכל הבלי העולם הזה. לא ידע קנאה ושנאה לשום איש. זרים היו לו גם רגשי נקמה, אהבת הנצוח ותאות הכבוד. הקריאה התדירית בספרי שפינוזה לא עברה עליו בלי רושם נכר בכל מהלך רוחו ובכל תכונת נפשו.

הדר. רובּין נחשב בעיני חכמי ישראל שבווינה, – ביניהם הדר. אהרן יעלינק, הרב משה גידימן, א. ה. ווייס, מאיר איש-שלום, המלומד שמואל מודלינגר, המחבר של “אריסטו” בעברית, ואברהם עפּשטיין, בעל “אלדד הדני”, – כמשכיל גליצאי, כמלקט שבלים בודדות בספרויותיהם או כמתרגם ספרים לועזיים לעברית קשה, נלעגה ובלתי מדויקה כלל, מבלי אשר חונן ברוח בקורת ומבלי שידע מה היא חקירה מדעית. רובּין ידע את השקפתם של חכמי ישראל בווינה עליו, אך לא שם לבו לזה. אחת היתה לו מה שחושבים עליו אחרים. הוא לא בקש את קרבתו של שום איש בווינה. אם לא באו אליו החכמים והסופרים שבווינה לבקרו בביתו, לא סר גם הוא אל ביתם.

רובּין לא היה צריך בשנות זקנתו לעזרתו ולחסדיו של שום איש, ולא היה תלוי בדעת אחרים. הוא אכל, אם גם במסכנות, מפירותיו של הכסף, אשר צבר בשנות עבודתו בתור מורה בבתי עשירים ידועים (הוא היה מורה גם בבית העשיר יעקב פּוליקוב בטגנרוג, ברוסיה). הספרים הרבים, שמסרם לדפוס, לא הביאו לו מעולם שום שכר סופרים. את כל ספריו, אשר הדפיס ב“השחר” של פרץ סמולנסקין, נתן במתנה גמורה להמו"ל.

שיחתו של רובּין היתה מצויה ושכיחה, בלי שמץ של התפעלות ובלי הברקת שביבי רוח. וכל מה שהיה מספר, היה מסיח לפי תומו, ונכרים היו דברי אמת. ובספרו על דבר אחרים, אם היו קרוביו וידידיו או היו אנשים זרים לו לגמרי, לא היה מגזם ומפריז על מדתם של הדברים והמאורעות, שהוא מוסר לבן-שיחתו, לא היה צובע את הפרטים ואינו מבליט את אישיותו עצמו. א. ה. ווייס, בעל ה“דור דור ודורשיו”, כשהיה מספר על אדות חכמי ישראל מבני דורו, שהיה לו עמהם משא ומתן, היה מבטלם כקליפת השום ומותח על דבריהם וספריהם בקורת קשה, לפעמים גם בקורת עמוקה וחריפה מאוד, שרבות היו יכולים ללמוד ממנה. הדר. א. יעלינק, כשהיה מדבר על חבריו ועל גדולי הדור, היה משתמש באירוניה שנונה, אולם גם שיחת חולין שלו היתה מלאה חריפות, בקיאות, חידודים, ופניני-מחשבה יקרות. הדר. רובּין היה מספר ומוסר את הידוע לו על אדות בני-דורו, שהיה קרוב להם, בסגנון יבש ומדויק, מבלי צל של שנאה או קנאה, מבלי פניות ונטיות.

בכתבי, לפני יותר מעשרים שנה, את תולדותיו של פרץ סמולנסקין, נשענתי בכמה דברים, בנוגע להוצאת “השחר” ולתכונתו של עורכו, על ספוריו ועל עדותו של הדר. רובּין. נוכחתי, כי זה האחרון מוסר כל עובדה ועובדה מחיי אחרים בדיוק ומבלי כל כונה זרה. זכרונו היה חזק, ביחוד בנוגע לזמנם ומקומם של המאורעות, ואם לא ידע, או לא זכר, איזה דבר בכל פרטיו ובבירור גמור, לא העלים זאת מאזני השומעים. במקרה כזה היה מבקש לבל יסמכו עליו ועל דבריו.

ראיתי לספר דברים אלה על אודות הדר. רובּין ולרשום פה קוים אחדים מצורתו הרוחנית והמוסרית, כדי למלאות ולתקן את החסר והפגום בציורו של פרישמן, שנתן לנו מקלסתר פני רובּין הרוחניים.

---

בהציור “משה ליב לילינבּלום” מספר לנו דוד פרישמן עוד הפעם לא על לילינבלום הסופר והאדם, הלוחם הלאומי והציוני, כי-אם על אדות פרישמן “הילד הצעיר מאד”. בפרצופו הרוחני של מ. ל. לילינבּלום משרטט פרישמן רק קו מובהק אחד, והוא ה“פנטיזם” (הקנאיות) שלו, אולם את דיוקנו בכללו אין אנו רואים.

את הפרצוף של א. ל. לווינסקי הקדיש פרישמן יותר ללווינסקי מאשר לעצמו, אף כי גם בציור זה לא שכח את פרישמן. גם הפרצוף הזה חוור ועני הוא בצבעים וגוונים, והציור עושה רושם של דבר מעושה, בלי ניצוץ של אמנות ובלי הארה פסיכולוגית.

דוגמא קטנה: “הן היה (לווינסקי) האיש חכם ויודע את העולם, לבעבור ידע תמיד את אשר לפניו”. מה זאת? – לא כרקטריסטיקה, לא ציור, אף לא קו ושרטוט של איזה פרצוף, כי-אם הסכמה של בעל-בית הגון, של חנוני או סוחר על סופר ומשכיל עברי: “הוא היה חכם ויודע את העולם וידע תמיר את אשר לפניו”. תעודה זו, אשר נתן פרישמן ללווינסקי, היא תעודת-עניות לכותב הפרצופים בעצמו.

ידעתי את מי שהיה סטודנט, אחרי כן סוחר וסופר מהתל מיוחד במינו, את א. ל. לווינסקי, ולא מצאתי בציורו של פרישמן אף סימן קל מאותם השרטוטים הבולטים, אשר היו בפרצופו האישית והספרותית של המנוח.

פרצופו של לווינסקי מחכה עדיין לעט צייר אמן.

הפרצוף של הברון “דוד גינצבּורג” אינו אלא שיחה פיליטונית קלה. ויש להתפלא מדוע קראה בשם “פרצוף”. מה נאמר לצייר, הבא לתאר על הבד פני איש והוא נותן לנו רק קוים מסולסלים אחדים, שאין בהם אף צל פני איש, אף סימן של פרצוף?

מה רב הדרך ומה עמוק התהום, אשר בין שיחה ספרותית, לו גם נאה ויפה, ובין ציורו של פרצוף. והברון המלומד, והיהודי הנלהב דוד גינצבּורג, הלא ראוי היה, כי יקבעו את פרצופו בספרותנו העברית.

בפרצופו של “אליעזר בן-יהודה” אנו מוצאים רק את קו העקשנות המיוחדה לסופרנו זה. פרישמן מעיד על בן-יהודה, "כי האיש היה “כוח”,– ותו לא. “האיש היה כוח” – הגם זאת עברית? הגם זאת כרקטריסטיקה של אדם-לוחם כביר ושל סופר המיוחד במינו? במה היה כחו המיוחד ובמה מצטיינת אישיות זו? – זאת לא הגיד לנו פרישמן. ובכלל מקפח המחבר את ערכו ומהותו של בן-יהודה. פטרו במלים שטחיות אחדות. וגם לזה קרא “פרצוף”.

על אדות ליאו טולסטוי הגדול הגיד לנו פרישמן דברים קטנים מאד.

בהפרצוף “מנדלי מוכר ספרים” מספר הסופר פרישמן דברים רבים ושונים על אדות העלם דוד פרישמן, ולבסוף הוא אומר, – אני מדייק בלשוני ואומר “אומר” ולא “מצייר”, – דברים אחדים על אדות מנדלי. הוא אומר: “כי ראוי היה אדם זה (מנדלי) להיות אחד הציירים היותר גדולים. אין לך תנועה ואין לך העויה, אין לך פנים ואין לך צורה, שיהיו נסתרים מנגד עיניו. מצייר הוא את כל פרט ופרט ואינו שוכח אפילו את הזבוב על-גבי חוטמו של המצויר”. מוטב היה, שפרישמן לא היה אומר את הדברים הסתמיים והבּנליים האלה, מאשר אמרם, כי גם באמרם לא הגיד כלום. ובכתבנו את הכרקטריסטיקה של מנדלי, הלא יש להגיד דבר-מה!

הציור “יהודה ליב קנטור” יפה ומענין. ואם פרישמן מספר גם בציור זה יותר על אדות עצמו מאשר על אדות קנטור, הנה יש לו, במדה ידועה, רשות ספרותית לזה, יען כי הוא, פרישמן, עבד במחיצה אחת עם בעל “היום”, ויען כי הדברים כשהם לעצמם יש להם ערך ידוע בנוגע לתולדות ספרות העתונית שלנו.

בפרצופה של “עליזא אורזשקא” אין אנו רואים שום סימן של פרצוף ואף לא קו אחד מתכונתה בתור אדם ובתור סופרת, רק הודיה ושבח ותהלה להאשה המצוינה הזאת: “אנחנו היהודים לא נשכח לעולם את אשר עשתה האשה הזאת בשבילנו”. פרזה זו הוא שונה פעמים.

הציור “דוד וולפסון” הוא היותר טוב והיותר ראוי לשם זה בין כל הפרצופים אשר נתן לנו פרישמן, אך גם ציורו האמור אינו אלא מלאכה בינונית.

ניו-יורק, תרע"ו.

(ליובל הששים של אליעזר בן-יהודה)

הדר. דוד ניימרק הגיד לי פעם אחת: אם אני קורא ספר מדעי בשפה האשכנזית, הדברים נקלטים היטב במוחי; כל מלה ומלה, כל ניב וניב נותנים לי מושגים ברורים כל צרכם. אם מסכים או מתנגד אנכי להדברים, שאנכי קורא באשכנזית, הנה יודע אנכי ברור למה אני מסכים, או למה אני מתנגד. לא כן אם אנכי קורא עברית, ביחוד בעניני מדע. באופן האחרון הנני רואה את הדברים והענינים כמו בעד ערפל. אין הדברים, הכתובים עברית, נתפסים ונחרתים היטב במוחי. אין אני יכול לרדת לעומקם של הענינים ולהגיע לתמצית תמציתם. הנני מרפרף, נוגע ואיני נוגע, על-פני אותם הענינים, המוצעים לפני בספר עברי, כי אין להשען על חזקתן של המלים העבריות, שיש להן כמה וכמה פרושים או הוראות בלתי ברורות, ועל הסגנון העברי, כפי שנוהגים רוב הסופרים להשתמש בהם.

כמובן, שדברי ניימרק היו מכוונים לא אל שפתו וסגנונו של הרמב“ם ב”הלכות ודעות" ולא אל אותם הסופרים המדעיים, המועטים שבמועטים, שבחרו להם את הסגנון העברי הברור והפשוט של הרמב"ם. ניימרק דבר על רובם של חכמי ישראל ושל סופרי ישראל, אשר כתבו ספרים או מאמרים בעניני מדע בשפה נמלצה, בלתי ברורה ומדויקה, ובסגנון מבולבל.

אחת הסבות, שרוב חכמי ישראל במערבה כתבו את ספריהם המדעיים בלשון לועזית ולא בעברית, המשותפת לכל העוסקים בחכמת ישראל, הוא זה, כי חסו על רעיונותיהם ופרי חקירותיהם לבל יבולע להם, אם יבוטאו בעברית, שאיננה מספיקה די צרכה לכל הגיונותיו של החוקר. אם כתבו בשפה לועזית מה שהיה להם לכתוב, אז לקחו בטויים לציורי מחשבתם מן המוכן, מאוצרותיה העשירים של שפה מפותחה, מעובדה בעזרתם של חוקרים וסופרים לאין מספר, שהיו מדייקים בלשונם ובסגנונם, של שפה חיה בפיות בני אדם ושמושית לכל צרכי החיים והמחשבה האנושית. בכתבם בשפה לועזית מצאו אותם חכמי ישראל את אוצרות הלשון בספרי מלונים ואגרונים ובספרי-המופת לכל מדע ומדע. היצירה הלשונית והמסקנות האחרונות של חכמי הלשון מכל המינים והסוגים מסודרות וערוכות בספרים מיוחדים, פרי עבודה כבירה וארוכה של חבר חכמים וסופרים, של האקדמיות ללשון האומה. ספרים כאלה עשויים למשמש ולשמש בהם בכל שעת הצורך, ואם הסופר ואיש המדע מסופקים בכשרותם של ניבים מחודשים, או שהמה מתקשים בהוראתן הנכונה והמדויקה של מלים ידועות, הנה יש להם לאנשי-העט האלה מורי-דרך ופוסקים אחרונים, שכבר באה עליהם הסכמתם של עולם-המדע ושל עולם-הספרות. בכל ספרות חיה ומתוקנה ישנם בנוגע לשמוש השפה בני-סמכא, היכולים והרשאים להיות לעינים בשעת הדחק. הסופר יודע באיזו מלים חדשות הורשה לו להשתמש ואיזו מלים ובטויים חדשים עליו לרחק, יען כי מתנגדים הם לרוח השפה, להגיונה הפנימי ולכח עכולה. ואם אחד מן הסופרים המדעיים פורץ גדרי האקדמיה ללשון ורעיונותיו החדשים מעיקרם או המגוונים ומנוסחים באופן חדש מכריחים אותו לחדש מלים וניבים, או לעשות בהם הרכבות וצירופים חדשים (לולא זאת לא היתה כל שפה מתפתחת ומתעשרת מעולם), הלא יש לו על מי לסמוך. יש מניחי-לשון, שחדרו לרוח יצירתה הטבעית, יש כללים קבועים ויש גם דוגמאות חיות אין מספר. וגם המורד במלכותו של הסגנון הישן והמזלזל בשפתם של חכמים אחרים, ראשונים או אחרונים, הנה בכל זאת יש מסורת לשונית קבועה, יש בקורת ויש עונש מדעי או ספרותי לכל מבזבז את אוצרות השפה לשוא ולכל מזלזל בשמושה הנכון.

מה שהגיד ניימרק בנוגע ללשון חוקרינו ומלומדינו, היינו יכולים להגיד גם בנוגע להשפה הספרותית, שפת הסופרים והמספרים של תקופת ההשכלה בכלל. הם לא כתבו דברים ברורים ומדויקים כל צרכם, כי-אם הכל “בקרוב”, באומד, כעין השערה לשונית.

בן-יהודה היה אחד הראשונים, שהחל לבקש דיוק בלשון. אחרי אשר בא לידי הוכחה פנימית, כי תחית-השפה קודמת לתחית האומה ואין תחית-ארץ בלי תחית אומה; אחרי אשר היה בעצמו הראשון, שהחל להשתמש בלשון העברית כבלשון חיה ולהנהיגה בביתו; אחרי אשר נוכח, כי השפה העברית, – זו שרוב סופרינו משתמשים בה, – עניה היא מאוד, ואין היא מספיקה בשום-אופן לצרכי הדבור המצוי ולצרכי המחשבה האנושית; אחרי אשר נוכח, שגם אלה המושגים, המובעים בה, מטושטשים המה וחסרים גונים, – ראה, כי יש צורך גדול להחיות את השפה העתיקה, לחדש בה מלים וניבים, להכניס חיות באבריה החנוטים ולעשותה למתוקנה ולמוכשרה לכל צרכי החיים והרעיון; ומני אז, זה שלשים ושבע שנה, החל את עבודתו הנמרצה בחדושה והסתגלותה של לשוננו לכל המושגים האנושיים. הוא החל לחקור ולבדוק את כל אוצר השרשים של השפה העברית, את כל החומר הלשוני, האצור בספרותנו מכתבי הקודש עד יהודה ליב גורדון ועד בכלל. ועד היום לא ייעף ולא ייגע לבקש מלים ישנות ונשכחות, מן המוכנות ומזומנות בספרותנו, בשביל מושגים חדשים. על-פי רוב הוא בוחר למלים כאלה משקל עברי חדש (והוא מדקדק בדבר, שהמשקל יהיה דוקא עברי ולא של אחת השפות השמיות האחרות), לבל יטעה הקורא או השומע ויכניס בהן הוראות ישנות, ולמען יטעים ביותר את ההוראה החדשה והרצויה לו. ויש שבן-יהודה בוחר לו מלים מורכבות (כמו: אלחוט, תאבדע, ראינוע וכדומה) לסמן בהן מושגים חדשים, ואם אין כל יכולת להעזר בשרשים עברים, אז ישאל לו שרשים מהשפה הערבית, הקרובה ברוחה ובבנינה להשפה העברית, בתתו להם משקל עברי. בן-יהודה הרחיק מלשונו העברית את כל המלים הזרות, יען כי המלים הנכריות, הלקוחות מהשפות האריות, זמורת זר הן בכרם שפתנו. גם את המלים הזרות המעטות, אשר כבר קנו להן זכות אזרח גם בכתבי סופרינו היותר מצוינים, המקפידים על לשונם, כמו: תּלגרמה, גמנסיה, אוניברסיתּה וכדומה, הרחיק בן-יהודה מאוצר לשוננו העברית, והוא משתמש במלים העבריות: מברק, מדרשה, מכללה. זוהי, כמובן, רק דוגמה קטנה. הודות לבן-יהודה החלו טובי סופרינו בזמן האחרון לטהר את השפה העברית משפעת מלים זרות וגם משונות, שהכניסו או שהתגנבו לתוכה ושהיו קשות לה כספחת, יען כי אין הן מתעכלות בקרבה, ותמיד מורגשות הן כגוף זר, שהובא באונס לתוך גופה היא. בן-יהודה היה הראשון, אשר הנהיג טרנסקריפּציה עברית בשביל השמות הלועזיים. עד בן-יהודה היו כותבים גם טובי סופרינו את שמות הערים והאנשים ואת המלים הזרות על-פי האורטוגרפיה הסלבית או הגרמנית, שהיתה שורטת את עין הקורא או צורמת את אוזן השומע, כשבטאו אותן המלים בהברתן הזרה. בן-יהודה היה גם הראשון, שהחל להשתמש בשפה העברית במלות ההקטנה, יען כי בלא מלות כאלה יבש הוא הדבור העברי ואין בו לחלוחית של חבּה, ואין שפת הילדים, המדברים עברית, סובלת יבשות כזו. הוא גם יצר את הכללים, המתאימים לרוח השפה, שעל-פיהם יוצרים הסופרים החדשים את מלות ההקטנה, אם המה מרגישים בהן צורך מיוחד בשביל דיוק הציור או לשם נוי הדבור.

היו ימים, אשר הסופרים בעצמם וגם הקוראים העברים היות מתענגים על מליצות, שיש בהן רק צלצול מלים מבלי כל תוכן, כמו “יפעת עפעפיו על תועפת העפאים מופעת” (קלמן שולמן). במקום לומר: “הוא היה קנאי”, כותב א. ב. גוטלובּר: “אוי לו לאיש משכיל, אשר נפל בעצומיו, כי לא ישיב ידו מבלע עד אם נקם בו את נקמתו, וכצפעוני יפריש וכל עצמותיו יגרם”. במקום “נער ישר ומתמיד” כותב אב“ג: “וגם במעלליו התנכר הנער ההוא מכל בני גילו, כי לא נמצא בו שמץ דבר בליעל, הלך מישרים ועולה לא נמצא בדרכיו ובשפתיו, ותהי תורתו אומנתו ותפלתו זכה”. במקום: “באַסיה אין המדעים מתפתחים”, כותב שמואל יוסף פין: " ובאזיה כמעט הגיע אור השכלתם אל ראש האחד, קמה עמדה, יבשילו אשכלותיה ענבי חמר, תשחט אותם אל כוס ההרגשה ושתו ממנו ויתעדנו בניה, עד כי יתרפסו ברצי הבטלה, אשר תפיל תרדמה ותכסה מאור עינים” (“נדחי ישראל”). זה היה הסגנון המדעי של הימים ההם. סופר מדעי כא. ה. ווייס כותב: “המריבות והמחלקות, אשר היו פעם אחר פעם בפומבדיתא בין הגאון וראש הגולה, או גם בין גאון לגאון, לא היו נאותים להגדיל תורה ולהאדירה. ואיך תוציא צמחיה ותרבה דעת תורה בארץ, אם נושאיה יסכסכו איש באחיו, ונרגן מפריד אלוף, אם איבה וקנאה מושלות ואין שלום במגורם? התורה, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, איך תנוב ותהי פורחת, אם סכו את דרכה בסירים ובין מחלקות נתיבותיה?” (“דור דור ודורשיו”, חלק ד', פרק י"ג). שפעת מלים ורבוי מליצות במקום שדרושים דברים פשוטים וברורים. עוד זאת, המליצות האלה בספר מדעי מלאות שגיאות הלשון וחוטאות לההגיון הפנימי. והרי לכם דוגמה קטנה מהסגנון העברי בספר גיאוגרפי של ארצות אסיה ואפריקה: “פה עמוד, קורא נעים! אם לא תתן פה פוגת לבת-עיניך לבל תזרום כזרם מים כבירים, ודמעותיך בנאדך תשים, לבל ימסו ספרך. הרף אסוף ידיך! אם כיענים במדבר את לבך לא תקשיח לצעוד על קוץ ודרדר במקום שושנים ופרחים קותה נפשך, אל תהרוס לעלות אחרי אל ההר הטוב הזה והלבנון!” (שמשון הלוי בלאך בספרו “שבילי עולם”). עד כמה היו גם טובי הסופרים של הימים ההם להוטים אחרי פסוקים וסתם מליצות “נשגבות” שאין להם כל שייכות אל הענינים הפשוטים, אשר דברו עליהם, נראה מהדוגמאות המעטות הבאות: “אף אמנם לא ארכו לה רגעי שלותה וכצל עברה מנוחתה, – כי שאול אביר וחזק הפריד פתאום בין הדבקים, ויאחז בחזה מרים ויפצפצנו. בסערת עוזו הרעיש התגעש, הרס שתותיה ולא חמל עליה לעזבה, עד העתיק מקרבה לח מהול ברסיסי דם, והיא נשארה על מקומה בחלל מלחמה”; וכל המליצות והפסוקים האלה באו במקום: “היא ירקה רסיסי דם”. ואף יהודה ליב גורדון, אחד היוצרים של הסגנון העברי בספרותנו, אשר התקומם בעצמו נגד המליצות חסרות-הטעם, לא נזהר מהשתמש בציוריו בפסוקים שלמים ומליצות, המעכבים את מרוצת ההרצאה ומכבידים על הקורא. למשל: “כי הנה כבר טעמתי טעם שבטי העץ, אשר כבדוני בהם אבי אמי חליפות, – אף כי שבט ברזל מואסת כל עץ!” (“המעורב בדעת”), או: “הייתי מלידה ומבטן איש הירא ורך הלבב, ואיככה אוכל והייתי לאיש אחר? הביטו אל צור חוצבתי ואל מקבת בור נוקרתי, הן ברגזה חוללתי ובדאגה יחמתני אמי. אבי נדד כל היום ללחם, הכשיל כחו בשעלי שעורים, ואמי שמרה עת בואו בכליון עינים ומעיה רתחו ולא דמו. הנה כי כן, ברכוני חלציו וכן הקדשני רחמה. תשעה ירחי עמל מנו לי בבטן, לא ידעה שלו… ובעזבי היכל נמוג זה, ברכים כושלות קדמוני” (יל"ג, שם). הרי לכם מחרוזת של פסוקים וחצאי פסוקים במקום דברים פשוטים, המתאימים לאותו הציור. המחבר היה יכול לקצר את ציורו ולכתוב: עיין ישעיה, פסוק זה וזה, עיין איוב, פסוק זה וזה.

הרשיתי לעצמי להביא דוגמאות קצרות אחדות ודוקא ממבחר הספרות העברית שלפני תקופת הרחבת הלשון ותחיתה, למען נוכל להבין ולהוקיר את כל ערכה של עבודת בן-יהודה בשדה הלשון העברית. בבוא בן-יהודה לעבוד בספרותנו נוכח, כי רבים מאוצרותיה של הלשון העברית מונחים בקרן זוית, ואף המצוינים שבין סופרינו אינם משתמשים בהם. וגם אלה ה“מטהרים”, כלומר, אלה הסופרים, המשתמשים בכונה ידועה רק בשפת התנ“ך, והמה נזהרים מכל מלה ומכל ניב, שאינם נמצאים בכתבי הקודש, – גם אלה הסופרים לא נצלו כראוי את אוצר השרשים ואת אוצר המלים, הנמצאים באותם כ”ד הספרים. בן-יהודה ראה, כי התרבותם של המושגים החדשים דורשת גם התרבותן של המלים בעברית, כי אין כל אפשרות להכניס את מחשבת בן-דורנו באותה המסגרת הקצרה והצרה של השפה העברית, מתקופת ההשכלה, שהיתה כחושה וכהה. השפה העברית של אותה התקופה היתה כמטת סדום לכל רעיון; קצצו את רגליו, המעיטו את דמותו או רקעוהו ומתחוהו לבלי שעור, עד כי אבדה לו עצמיותו. ובן-יהודה הקדיש, זה שלשים ושבע שנה, את כל עתותיו, כחותיו וכשרונותיו לעבּודה ולהסתגלותה של השפה העברית לכל צרכי החיים והמחשבה האנושית. המלון הגדול שלו הוא פרי עבודה ענקית של איש, המוסר את נפשו על רעיון גדול. אין כותב הדברים האלה מסכים אמנם לכל היצירות החדשות, אשר העשיר בהן בן-יהודה את לשוננו הלאומית, אבל גם זאת אנכי יודע, כי לולא בן-יהודה לא היתה כיום שום אפשרות לעבוד בספרותנו לסופר, שאינו מוכשר לחנק את הגיונותיו בקרבו, ושהוא מבקש בטוי נאמן למראה עיניו ולרחשי לבבו. וגם אלה הסופרים, שהמה מתנגדים לחדושיו של בן-יהודה, או שאינם מודים בכל גודל ערכה של עבודתו הפוריה בשדה תחית הלשון העברית, – גם המה מתעשרים, מדעתם או שלא מדעתם, גם מפסלתם של הלוחות החדשים, אשר חצב בן-יהודה בתורת הלשון העברית וסגנונה. בן-יהודה סלל את הדרך לראשונה לפני כל העובדים במקצוע הרחבת הלשון העברית, אם בתור חוקרים בעלי עיון וסברה, או בתור סופרים, שלא נוח להם לוותר אף על אחד התגים, אף על אחד הדיוקים במחשבתם ובציוריהם.

עבודתו של בן-יהודה בכל הנוגע לתחיה העברית היא עבודה לדורות.

אדוני הסופר, יכל יכלתי גם אני להתחיל את מכתבי אליך במשל ממדינת העורבים או העטלפים ולדבר אליך מתוך הערפל על-ידי רמזים וסודות; אבל כבר רבו בעתונינו המשלים, החידות, והמליצות על הדברים הפשוטים, הברורים והמובנים. עוד מעט ונשכח לדבר בלשון בני-אדם; עוד מעט ונסיר את השכל וההגיון מכסא מלכותם.

בוחר אנכי לדבר אתך בלשון ברורה. מתודה אנכי לפניך ולפני הקהל הגדול, כי בנוגע לרבים מדבריך הנדפסים הנני בבחינת “אינו מבין”. אתה בחרת לך מקצוע אחד ב“הצופה” בשם “היחיד ברשות הרבים”. בתור אחד מרבים הנני נוטל לי הרשות לדרוש ממך, כי תדבר גם אלי בלשון המובנה לי. והנה, לצערי הגדול, עלי להודות, ואולי גם להתבייש, כי קראתי ב“מדינת העורבים” שלך (בגליון ל"ט של “הצופה”) את הפרק “מפריח יונים וסוסו”, קראתי אחת ושתים ושלש ולא הבינותי, ובשום אופן לא יכלתי לרדת לסוף מחשבתך. בקשתי לחבר באורים ופירושים לדבריך ומאומה לא עלתה בידי, מאומה. רק הדיפלומטים אומרים, כי הלשון נתנה לכסות, ולא לגלות את המחשבה, אבל אנחנו, הסופרים, סוברים, כי העט נתן לנו לברר ולגלות את המחשבה שבמוח ואת הרגש שבלב, ולא למען כסותם והאפילם. כיון שיצא סופר או משורר לרשות הרבים, הרי חובה מוטלת עליו לדבר בלשון, שהיא מובנה לרבים. לא לגאוה תחשב לי, אם אומר, כי מבין אנכי בספרי שפּינוזה וקאנט גם במקומות, שהם קשי ההבנה, וכמדומה לי, שאני מבין גם את ה “צרתּוסתּרה” של ניטשה, ויש בכח השגתי והרגשתי להבין ולהרגיש גם את דברי הדיקדנטים והסימבוליסטים הצרפתים והאשכנזים.

והנה מה זה היה אתי, כי בבואי לקרוא את דברי ה“אשמאי” שלך, לא הבינותי מאומה, – לחלוטין מאומה. וכמדומה לי, שאני מבין מעט את הלשון העברית, לכל הפחות, במדה, הדרושה להבין איזה מאמר, הנדפס במכתב-עתי עברי. לא הבינותי, למשל, באיזה פונדק האשמאי מדבר, כמו שלא הבינותי מה הוראתה של ה“יתד” אשר תקע במוחו, והמצע, אשר שכב עליו, – אם הם יתד ממש ומצע ממש, או אולי רק בדרך רמז נאמרו הדברים. אם כה ואם כה – הדברים בלתי ברורים ואין לישבם אף בדוחק. ה“אשמאי” שלך מספר, כי בעל המחשבות “היה שוכב על מצעו ומוחו מטפטף יונים”, – הרי אני קורא וסופר זה שנים רבות ובשום-אופן אין אני יכול לצייר בנפשי מוח, שמטפטף יונים; בשום אופן אין אני יכול לשבר את אזני וכלי-מחשבתי, כי יהיו נוחים ומסוגלים לקלוט מבטא משונה ומוזר כזה. הלאה מספר ה“אשמאי” שלך: “ואנשי השוק יושבים ואוכלים, ושותים… אוכלים הם יונים צלויות, שותים הם יין אדום, – דם היונים, וזורקים את העצמות לעורבים…” – מה פירושם של הדברים האלה? היונים הלא הנן מחשבות, ומה הנה יונים צלויות?! מחשבות צלויות? ומה הוא ה“יין האדום – דם היונים”, שאנשי השוק שותים? האם כונתך לדם המחשבות? ומה הנה העצמות, שהם זורקים להעורבים? האם גם הנה עצמות המחשבה? לא אבין דבר, כשם שאין אני מבין מה פירושם של “עלי הזית” אשר העורבים קושרים אותם לכתרים על ראשי המסובים. אבל לא רק את המלים והמבטאים הבודדים של האשמאי שלך לא הבינותי, כי-אם גם את כל ספור המעשה שלו לא הבינותי כלל וכלל.

יודע אנכי, כי רוב הקוראים והסופרים, ובפרט אלה החדשים והצעירים, יבושו להודות, כי לא יבינו את דברי “מפריח היונים וסוסו”. כל אחד מהם יחשוב בלבבו, כי רק הוא ה“אינו מבין”, אשר אותו הוקעת לעיני השמש (“הצופה”, גליון כ"א), – והמעשה של בגדי המלך, באגדות אַנדרסון, יוכיח. אין אחד רואה, אין אחד מרגיש מאומה ואין אחד מבין מאומה, – ובכל זאת כל אחד קורא: אני רואה, אני מרגיש ואני מבין! באחד בתי-מצפה-הכוכבים התאספו גדולים וקטנים, גברים ונשים, להביט דרך האַספקלריה הגדולה אל אחד הכוכבים. הגדולים הביעו את השתוממותם והתפעלותם על המחזה הנהדר, שהמה רואים ברקיע השמים; רק אחד הילדים קרא: “אין אני רואה מאומה!” – אז הטה התוכן את קנה-הצופים הנה והנה, למען כוון אותו אל מול פני הכוכב המבוקש; אולם הילד לא חדל מלקרוא: “אין אני רואה מאומה!” – רק אז התבונן התוכן וראה, כי לא הסיר את הכסוי מעל קנה-הצופים.

רבותי, אין אני רואה מאומה! אתם אולי תקראו לי: “עור הנך!” ואני אקרא: אולי לא הסיר החוזה את הכסוי מעל קנה-הצופים שלו! או: אולי האספּקלריה שהוא מביט בה, איננה כל-כך בהירה!

לא להרגיזך ולא להקניטך, אדוני הסופר, באתי במכתבי זה אליך, כי-אם להגיד לך את האמת אשר בלבבי. הנני מתיצב אל עמוד הקלון בראש נטוי ארצה ומתודה ואומר: אין אני מבין את דבריך! אולי בי האשם ובי החסרון, ואולי בך, אדוני, האשם ובך החסרון; אולי אשם בזה קוצר המשיג ועומק המושג, ואולי אין בזה כל מושג, כי-אם מלים יפות וריקות לבד: עורבים ויונים, יונים ועורבים, ולא יותר.

פניתי אליך, אדוני, במכתבי זה, יען כי בתומתי אני חושב, שחובתנו, חובת הסופרים העברים, היא – לתת להקוראים מושגים ברורים ובריאים; חובתנו היא להרחיב את אופק מחשבתם ולהעמיק את עולם רגשותיהם, ולא להביא ערבוביה במוחם. החוזים צריכים ללכת לפני בני העם כעמוד אש להאיר את חשכת מושגיהם, ולא להיות להם כעמוד ענן, המאפיל את שארית ניצוצי האור, הזורחים ומבריקים עוד זעיר פה וזעיר שם. מובטח אני, שרוב קוראי דבריך ב “הצופה”, מעין אותן המעשיות של ה“אשמאי”, לא יבינו, מה הם קוראים; ואלה מהם, האומרים, כי המה נהנים מדבר-מה, שהמה מרגישים, או גם מבינים דבר מה, – רק את נפשם המה מרמים. תן תודה, אדוני, כי חובתנו היא לתת להקוראים בעד פרוטותיו מזון רוחני, הנוח לעכול, ולא לחבר למענם “זהר” חדש וקבלה חדשה. חובתנו לכתוב בעתונים, שנוצרו בעד הקהל הגדול, דברים ברורים, שאין לטעות בהם, ושאין לגלות בהם כמה פנים, ולא לכתוב דברים, הדורשים באורים ופירושים אין קץ, כמו שעשו רבותינו בשנות החושך…

הנני כותב אליך, אדוני, את מכתבי הגלוי, יען כי בטוח אני, שימצאו בקרבנו צעירים, אשר יחקו את נסיונותיך החדשים, והיית להם למופת במליצותיך וחידותיך, אשר אין פתרונים להן; אז תרבה בספרותנו החשכה, אז תגדל בקרבנו מבוכת הרוחות, שהם נבוכים ומבולבלים גם בלאו הכי. הן מי כצעירי עמנו נוחים להחלות בכל מיני מחלות-הנפש, ומי כצעירינו נוחים לכל מיני חקויים, בפרט בענינים, שאינם דורשים עבודת השכל ויגיעת הרוח.

ברגש כבוד ויקר, – ר. בריינין

ברלין, 1902.

ימים רבים התאפקתי ולא כתבתי כל בקורת לא על הסופרים העברים החדשים ולא על ספריהם החדשים. אני אומר “התאפקתי”, יען כי בכל עת, שאני קורא ספר עברי חדש, מתעורר בי גרוי ספרותי לבקר ולנתח את אשר קראתי, לדון ולשפוט על כל המראות והחזיונות, אשר עברו לפני עיני רוחי. אין אני קורא את כל היוצא לאור בשפת עבר רק לשם הנאה או בלוי זמן.

לבלות את הזמן!

למי מאתנו יש זמן עודף, עד שיהיה נחוץ לבלות אותו. הלואי, שלא יבלה הזמן אותנו בלא עת; הלואי שיספיק לנו זמננו, שיש ברשותנו ובגורלנו, למלאות בו תפקידינו הרוחניים היותר הכרחיים והיותר דרושים לקיום אישיותנו, שבל תמחה צורתה המיוחדה לנו. גם במה שנוגע להנאה רוחנית, למה אכחד, יש למצוא בספרויות לועזיות במדה יותר מרובה מאשר בספרותנו אָנו. את הספרות העברית הנני קורא לא רק לשם הנאה, כי-אם גם לשם חובה. החובה הזאת היא לי מוסרית, לאומית, וגם יש בה משום חובת הבקורת, שהטילו עלי אחרים ושנטלתי לי לעצמי. הנני רוצה לברר יותר את דברי. מהספריות הלועזיות אין אני קורא את כל הבא לידי. בכל שנה ושנה יוצאים בהארצות הנאורות, לפי הספירות החדשות, עשרים וחמשה אלפים ספרים חדשים מלבד עשרות אלפים ספרי-עתים, מאספים וספורים, המובאים הביתה דרך חדר-המבשלות, מה שהאשכנזים קוראים באם “הינטערטרעפּפּענראָמאַנע”. ומי זה היודע להוקיר את זמנו, יבוא לחפש בים-הגליונות הזה את הטוב והמועיל, את היפה והנאה. ובכן, ברצוני או שלא ברצוני, אין לי ברירה אחרת, כי-אם לסמוך בבחירתי את הספרים הלועזיים על עדותם של חכמים ומבקרים מצוינים שונים, שכל אחד מהם אנוס לברור במקצוע, שהוא מומחה לו, את הספרים היותר טובים והיותר מקוריים ולהרימם על נס. כמובן, אין משפטי, ברוב המקרים, על אותם הספרים מתאים כלל למשפטי החכמים והמבקרים, שהיו לי לעינים. יש ויש שאני מקבל מן הספרים רושם מהופך מהרושם, שהשפיעו עלי. אין לך טפשות ושגעון, שהחכמים לא נסו להצדיקם ולהרימם למעלת “מרגליות המחשבה”, ואין לך הבלים ופטפוטים, שהמבקרים הגדולים לא מצאו בהם שירה חדשה או פּסיכולוגיה עמוקה. אני איני, – אין אני יודע, אם יש לי להצטער או לשמוח על זה, – לא מלומד מושבע ולא מבקר מצוין באירופה; על-כן חפשי אני בבקרתי כצפור דרור, ואין אני מקבל עלי מרותם של המשפטים החרוצים והמקובלים בהעתונים הספרותיים שלהם. חפשיותי זו היא רק לאחר הקריאה, שאז יש ביכלתי לשפוט לפי טעמי, הרגשתי ושקול דעתי אני; אבל קודם הקריאה אנוס אנכי לצמצם אותן השעות, שאני מקדיש יום יום לקריאה, על אותם הספרים, שמשפיעים ביותר על גדולי החכמים והסופרים בהארצות הנאורות, ואשר אלו האחרונים הרימו את ערכם, אם בצדק או שלא בצדק. אם בצדק – ודאי טוב; ואם שלא בצדק, גם אז לא אבדתי זמן קריאתי לבטלה, כי גם שגיאותיהם וטעויותיהם של החכמים והסופרים הגדולים צריכים למוד ועיון. לא תמיד צריכים ללמוד, איך לחשוב ואיך לכתוב ולדון, כי-אם גם איך לא לכתוב ואיך לא לדון. סוף סוף בן-דורי אני ורוצה אני לחיות, לקוות, לחלום, לשגות, להאמין ולהואש יחד עם בחירי דורי, למען אוכל, אם יספיקו כחותי, להתגדר בבקעה שלי, – לו גם צרה תהיה, ולו גם בעמל רב יעלה לי דבר זה, – בתוך בני דורי, מאשר להיות בודד בקרב הדורות, שכבר מתו. רוצה אנכי לתעות בדרכים, שגם הם לא דרכו בהם, למען אוכל למצוא סוף סוף את דרכי אני.

ענין אחר לגמרי היא הספרות העברית החדשה. פה אין כל תייר, אין כל “מחט צפוני”, שיש לסמוך עליו; פה אין לעת-עתה חוקר ומבקר, שיש לשים אליו לב. בספרותנו חפץ אני לקרוא בעצמי הכל, לקרוא מראש ועד סוף, לקרוא את דברי כל הסופרים הצעירים מבלי הבדל, למען אדע, מה יש לנו ומה חסר לנו, למען אוכל לשפוט בעצמי, למי מהם יש כשרון ולמי אין כשרון, למען אוכל למצוא בעצמי את המלה, או, לכל הפחות, ההברה החדשה, אם בכלל ישנה.

כונתם של מאַרטין בּובּר ושל בּירתּולד פיבּל בודאי רצויה היא: המה רוצים לגלות, בכל אופן שיהיה, בקרב סופרינו הצעירים “כוכבים חדשים”. אולם איך אסמוך על צעירים טובים כבובּר ופיבל, אחרי רואי, כי הרימו את מוריס רוזנפלד לראש משוררי ישראל והרעישו עליו עולמות, עד כי החרישו את האזנים בשאון תופיהם וטמטמו את הלבבות בפרזותיהם הריקות. והלא אנו כולנו יודעים לספור שמות של משוררים רבים בהספרות העברית וגם היהודית, אשר מוריס רוזנפלד לא יגיע גם לקרסוליהם.

איך אסמוך על משפטי מבקרים כאלה, אשר חלקו תעודות להמספרים העברים הצעירים, מבלי אשר ידעו לקרוא את ספוריהם במקורם?

הישמעו אלי היפּנים, אם אבוא לשפוט על מספריהם, אם שפתם זרה לי?

צריך היה לגלות “כוכבים חדשים”, – ויגלו את שלום אַש ונומבּרג; והם גם זכו להיות מתורגמים על-ידי אותם קבלני-הספרות, שקבלו עליהם לגלות לפני ציוני-המערב “כוכבים חדשים” בקרב יהודי המזרח.

ואת “הכוכבים” האלה גלו במרתפות “היוד”.

לא את הציורים היותר טובים של שני הסופרים העברים הנזכרים תרגמו, כי-אם את אלה שנדפסו בהעתון הנזכר. השפה היהודית המדוברת הלא עתידה היא להיות שפה לאומית, והתצויר שפה לאומית בלי “מאורות” גדולים?

שלום אש ונומבּרג הם “כוכבים חדשים”, ושם יהודה שטיינבּרג ויעקב רבּינוביץ לא יזכר ולא יפקד!

יען מה?

יען הכל עשוי בחשבון מיוחד, שאינו שייך כלל לבקורת הספרות; ואם חשבון אין כאן, חוסר טעם וגזל משפט יש כאן.

ימים רבים התאפקתי ולא חויתי את דעתי ומשפטי על “הכוכבים החדשים” הנזכרים ועל חבריהם. לא חפצתי להוציא משפט קשה על רבים מהם. אמרתי, עוד צעירים הם, עוד מתחילים הם ובקורת חריפה יכולה רק להזיק לכשרונם. חכיתי, עד אשר ישתלמו, יתפתחו, ועד אשר צורתם הספרותית תהיה יותר מסומנת ומובהקת.

עתה, כמדומה לי, כבר התבררה תכונתם הספרותית של סופרינו הטירונים. עתה יש בידינו להבדיל ביניהם, ועתה יכולה הבקורת, שאין בה משא פנים, רק להיטיב ולהועיל להם. עתה רוצה אני להגיד במכתבי את דעתי והשקפתי על כל אחד מהם.

אולם בטרם אשר אבוא לשפוט את סופרינו החדשים וספריהם החדשים, עלי להקדים דברים אחדים. בבואי לשפוט על אחד הסופרים, – לא די לי לדעת, אם יש בו כשרון, או אין בו אף שמץ מזה. לא די לי לדעת מבית-מדרש של מי יצא ומה הוא התּו והציון הספרותי, שהדביקו בו אחרים; אנכי הנני שואל גם אחרת: אם בכלל הוא הסופר דבר מה? – כלומר, אם יש לו ערך פנימי, אם יש לו מה להגיד לנו, ואיך הוא מגיד זאת? בימינו נקל מאד לבחור באחד הדגלים של זורעי-האור ושל השואפים קדימה. מן המדה הוא כיום להספח אל מגיני ההמון, לטפל בעניניו הקטנים ולשפוך דמעות על צרותיו. גבורת הרוח ונשמה יתירה בלתי דרושות לזה כלל. גם אין כל צורך לשחות נגד הזרם. אדרבה, כיום שוטף הזרם אל העמק, אל שפל החיים, המלאים טיט ורפש, סרחון וזוהמא. הפתקאות, שהסופר בורר לו מתוך קלפה גדולה אינן שוות מאומה. לכל היותר מחירן פרוטות נחושת, או תהלת מבקרים תמימים, שבחסדם יפרו וירבו “הגדולים”.

המשורר הגרמני אומר: “האישיות היא מרום אשרו של האדם”.

ואם האישיות בכלל היא מרום האושר של “אדם עפר ואפר”, הנה היא יסוד הכרחי לסופר. ואת האישיות הזאת, שאני מוצא, למשל, בהנסיונות הספרותיים הראשונים של מאפּו, סמולנסקין, יל“ג, ש”י אבּרמוביץ, ועוד אחרים, אין אני מוצא בקרב הספורים והציורים של שלום אַש ונומבּרג. היוצר הוא קודם לכל אדם, אזרח, בן לעמו ולדורו, האמן הוא קודם לכל חושב ומרגיש, לוחם בעד הטוב בעיניו ומתנגד בכל כחותיו וכשרונותיו להרע בעיניו; האמן הוא בעל אישיות מיוחדה, שיש לו, אם הורשה להשתמש בבטוי זה, נשמה מרכזית, אשר לפניה יכרע ויכנע כשרונו. אצל אַש ונומבּרג אין אני מוצא גם צל של אישיות. הראשון יש לו במדה ידועה עין לראות את מחזות החיים החיצוניים. יודע הוא לפעמים לצלם מראה חולף, חזיון של רגע. אבל צבעים אין לו משלו ולא משל אחרים, אם כי חונן בכשרון של חקוי. ונומבּרג הוא יותר עמוק ונוטה לנתוח פסיכולוגי. אולם הפסיכולוגיה שלו ילדותית ותמימה יותר מדי. יתרונו של נומבּרג על אַש הוא בזה, שנפש שירית מחיה את כשרונו, וגם בזה, שמעבד הוא את השפה העברית, שסגל לו, בעוד אשר אַש הוא בעל-מום לגבי השפה.

אם נקרא את ספורי אַש ונומבּרג ונצרף אליהם גם עוד אחדים מהחדשים, אז יראה בעינינו כל העולם היהודי קטן ודל, עולם בלי גבורים, בלי אנשים כבירים, בלי אנשים מצוינים, בלי לוחמים על קדוש הדעות, שקנו להם, בלי חולמים גדולים, בלי חוזים ושואפים. כל העולם הזה, שהמה מתארים לנו, מחובר מסבלנים בני סבלנים, מהוזים בלי רצון, מרוכלים, קמצנים, קבצנים, מדוכאים, שתקנים, בטלנים, תגרנים, מלוים, או לווים ברבית, מצללי אדם, משברי נפשות ומאנשים מדולדלים. חכם אנגלי אומר: “העמים, אשר כל בניהם עניים המה בחומר או ברוח, מסכנים בגוף או בנפש, אף אם כולם ישרים ונאמנים, המה כגבינה נוזלת, כעדת נמלים או כגל פרעושים, – כל מה שיפרו וירבו יותר, כן יגדל אסונם; רבוים הוא חסרונם”.

ואני חושב, כי אין אנחנו שייכים אל העמים האלה. רק מן המדה היא עתה לראות דלות בכל. אולם היוצר, האמן האמתי, מוצא אוצרות, שלא נתגלו, גם בדלותנו, ועל ידי זה הוא מגביר את כח החיים ומגלה את נפש התקופה.

מאַריענבאַד, 1902. הצופה 1903, גל. 135: מכתבים על דבר ספרותנו הצעירה.

סגולות ותנאים רבים דרושים להקבץ ולהפגש יחד באיש אחד, למען יהיה מסוגל ומוכשר לעבודה מדעית, עשירה ופוריה, כּאותה שעבד קויפמאַן בשדה חכמת ישראל עד נשימתו האחרונה. ואלה המה הסגולות הפנימיות והתנאים החיצוניים הדרושים לאיש כזה: א) חנוך וגדול, למודים עבריים וכלליים מסוּדרים, בלי בזבוז הכחות על מלחמת-הקיום ופזור הנפש על דברים של מה בכך; התרגלות מנוער לשטה וסדר בכל עניני הלמוד. ב) הזדיינות בכל מכשירי הלמוד העברי והמדעים הכלליים במדה מרובה. ג) חוש-היסטורי, כח בקורת חדה ודקה, זכרון חזק ותפיסה מהירה. ד) בריאות הגוף והנפש. ה) עשירות ומעמד בטוח בחיים ובחברה, יען כי לעבודה רבת-ענפים ורחבת-ההקפה בשדה חכמת ישראל ובדברי ימינו באותה מדה ובאותה מדרגה, שהרחיבה ושהעמיקה המנוח, – לזה דרוש כסף רב: לקנית ספרים וכתבי-יד רבים ושונים, יקרי המציאות ורבי-המחיר, לשלם שכר למעתיקים, לעוזרים וכדומה, והעיקר, – להיות חפשי מכל הדאגות הקטנות והתכופות שבחיים, הבאות מעוני וממחסור. ו) אנרגיה עצומה וכשרון לעבודה קשה ותמידית בלי עיפות הגוף וליאות הרוח. ז) כשרון לעבוד בעת אחת במקצעות שונים ולהקיף בסקירה כללית אחת פרטים רבים. ח) אהבת היהדות וחכמתה, אהבה שלמה, אהבה בלי קץ וגבול, אהבה בלתי נחלשת ונפסקת אף לרגע. בלי אהבה עזה כזו לא יועילו כל הסגולות והתנאים הקודמים. העובד הנאמן בשדה חכמת ישראל כקויפמאַן צריך לותּר על הפרסום, העולה לפעמים בזול, בין הקהל הגדול, ועל הסכמת ההמון, אשר גם החוקרים והפילוסופים הגדולים, השוחקים על ההמון ולועגים לו, מבקשים בכל הדרכים את הסכמתו ואותות רצונו וחבתו. החכם העברי, מסוגו של קויפמאַן, צריך לאמר די לנפשו, אם ימצא עדה קטנה שבקטנה של קוראים חוקרים, העוסקים במקצוע זה. וכמה הוא מספרם בימינו? ועליו לדעת מראש, כי גם בקרב העדה הקטנה הזאת, אשר אליה הוא נושא את נפשו, לא ימצא לו אוהבים ומעריצים רבים. החכמים, העוסקים בחכמת ישראל, שאינם ב"ב, מבטלים על-פי רוב בכח דעה קדומה ושנאה לאומית את העבודה המדעית של החכם העברי. והחכמים העבריים, – הלא כבר ידוע, כי אין שלום אמת בכנסיה-חפשית זו. כל אחד מהם, ימחלו נא לי, עוין, אם בגלוי או בסתר, את חברו; וכל עוד שלא הגיע החכם העברי לקצה גבול חיי האדם, כל עוד שלא יבש מקור מחשבותיו וכח-יצירתו הרוחנית לא חדל, לא יזכה לשמוע תהלתו המלאה מפי חבריו בקרב קהל ועדה, “בשער בת רבים”. על העובד הנאמן בשדה חכמת ישראל, כמו שהיה קויפמאַן, להאמין, – ובאמונתו זו יחיה וממנה ישאב כחותיו, – כי רק דורות יבואו יכירו את מעבדו ועמלו, בעוד שעיניו רואות, כי הדור ההולך עוזב את תורת אבותיו ופונה עורף לחכמתם. בלי אהבה זו אי-אפשר לשקוד על ליקוט הגרגרים הקטנים בשדה-חכמתנו, אי-אפשר להתאבק יומם ולילה בספרים ובכתבי-יד ישנים ולהנזר מכל חמודות החיים, מכל אותות כבוד וציוני תהלה ולהסגר בארבע אמותיה של החקירה והדרישה.

ופגישת כל הסגולות והתנאים האלה באיש אחד הוא חזיון יקר עד מאד. ותנאי חיינו, ההולכים ובאים, לא יהיו מסוגלים כלל לברוא איש כזה. כמה הם האנשים בקרבנו, שהם עשירים בקניני החומר והרוח, שהם בעלי כשרונות נעלים ונפלאים ומזוינים בכל מכשירי החכמה הכללית והעברית, והמה נכונים לעבוד כל ימי חייהם עבודה תמה יומם ולילה לשם אותה החכמה, אשר רק מעטים מאד אוהביה, ועוד פחות מזה העוסקים בה!

והאיש הזה, שבו נקבצו ובאו כל אותם התנאים והסגולות, שמנינו למעלה, מת בשנת הארבעים ושבע לימי חייו (ביום השביעי לחודש יולי, בקרלסבּד), בעצם יצירתו המדעית, בעוד אשר לא הוציא לפעולות אף את החצי מכל מחשבות לבבו הרחב, אשר חשב על-דבר חכמתנו ודברי ימינו. על שלחנו, לפני מטתו, אשר לא ירד עוד מעליה, מצאו אוהביו האחדים, שהיו אתו בקרלסבּד, עלי-ההגהה ממאמרים שונים, שהכין לדפוס. עד יומו האחרון היה שקוע בעבודתו, אשר היתה לו כעין כהונת-קודש.

קויפמאַן נולד ביום השביעי לחודש יוני, שנת 1852, בעיר קויטין (במדינת מורביה), שהיתה מצוינה בישיבה גדולה, על ברכי הורים יראי-אלהים, חשובים ובעלי נחלה וקנין. הוא גמר את חק למודיו בהגימנזיום שבעיר מולדתו, ויחד עם זה שמע לקח מפי גדולים בתורה. אחרי-כן נסע לברסלוי ויבוא שמה לבית-מדרש המדעים ולבית-מדרש הרבנים וישמע לקח בלמודי הדת העברית, דברי ימינו, תולדות הפילוסופיה הדתית והכללית והלשונות המזרחיות. עוד בשבתו על ספסל התלמידים, בטרם עברו עליו עשרים שנה, הדפיס מאמרים שונים במ“ע אשכנזיים גדולים, אשר הסבו עליהם דעת הקהל. הוא היה הראשון בין הכותבים לועזית, אשר כתב בימים ההם מאמרים אחדים על-דבר ספורי סמולנסקין, ידידו ואוהבו מנוער, במ”ע אשכנזיים, והוא עשה זאת מאהבתו לסופרנו הגדול, ועוד יותר – מאהבתו להשפה העברית. עוד בשבתו בברסלוי בתור תלמיד כתב מאמרים יפים על-דבר העתקותיו של הפרופיסור הילליר משירי יהודה הלוי לשפת אשכנז. בשנת 1874 קבל המנוח את תעודת הדוקטור באוניברסיטה שבלייפּציג. הוא כתב את הדיסרטציה שלו על-דבר רבנו בחיי, בעל “חובת הלבבות”, ועל-דבר משוררנו רבי יהודה הלוי. ספריהם היו הראשונים, אשר העסיקו את מוחו ולבבו בשנות בחרותו, והם אשר הטביעו ברוחו את החותם המוסרי והפיוטי לכל ימי חייו.

בשנת 1877 הדפיס את ספרו המצוין מאד, אשר עשה לו שם בין החכמים והחוקרים, “געשיכטע דער אַטטריבּוטענלעהרע אין דער יידישען רעליגיאָנספהילאָּזאָּ פהיע”. בספרו זה הגיה אור רב על מקצעות ידועים בהפילוסופיה הדתית-העברית.

מתחלה היתה בדעתו של המנוח להיות רב ומטיף באחת הקהלות שבישראל, למען ירים את רוח היהדות ותפארתה בארצות המערב. לתכלית זו נסע לברלין וידרוש שם מעל במות בתי הכנסיות דרשות אחדות מצוינות, אשר עשו רושם רב על קהל השומעים, כי הוא היה דברן מצוין וכביר ויקח לבבות בנועם מדברותיו ובעוז רגשותיו. ויהי, כאשר בחרו בו ראשי העדה בברלין לרב ומטיף, דחה את הרבנות מעליו, יען כי דרשו ממנו להסכים להחלטות הסינדה העברית של אויגסבורג, אשר היו נגד דעותיו והשקפותיו על היהדות. הוא היה איש בעל יסודות קבועים ומוצקים בחיים ובחכמה ולא זז מהם, אף כי בהליכותיו ובנמוסיו החיצוניים היה תמיד רך ונעים, רחוק מכל מיני קפדנות ועקשנות. אחרי כן נוכח המנוח, כי לא ביד הדרשות הנאות והמליצות המצלצלות, אשר ישמיעו המטיפים מעל במות בתי הכנסיות, להרים את היהדות ולתת לה תוכן וזכות-הקיום. אז החליף את המעיל השחור והרביד הלבן של המטיף באבק סופרים. בכל לבבו האמין, כי רק החוקרים האמתים והסופרים המהירים, היושבים ספונים באהליהם, יכולים וגם מחויבים להחיות את רוח ישראל, לרומם את ערך היהדות ולבנות את היכל דברי ימינו ממסד עד הטפחות. כן האמין, וכן סדר את חייו.

בשנת 1887 נבחר המנוח למורה בבית-מדרש המדעים אשר בבודפסט; במשרתו זו עמד כל ימי חייו, ומבארו החי שתו תלמידים רבים. הוא הורה לתלמידיו, אשר בבית הגימנזיום, השייך לבימדה"ר, שפת יון ושפת אשכנז, ולתלמידיו במחלקות העליונות – את דברי ימינו ותולדות הפילוסופיה העברית. ואף כי עבודתו זו שללה מעתותיו שעות רבות ביום, בכל-זאת העשיר את אוצרות חכמתנו, בכל מקצעותיה, בכל שנה ושנה על-ידי ספריו ומאמריו הרבים והשונים. עבודה פוריה ועשירה כזו הוא דבר יקר גם בדורנו, אשר כמות העבודה של כל אדם הורמה, וגם בין החכמים המצוינים בשפע יצירותיכם וברבוין. אם נתבונן אל כמות עבודתו הרוחנית, בכל מראותיה ואפניה, של המנוח במשך שנות חייו הקצרים, אז כמעט נהיה אנוסים להעתיק הלאה את הקו הקיצוני של הגבול, אשר גבלו חוקרים ידועים, לכמות עבודתו של מוח האדם.

הספרים היותר מצוינים של המנוח, מלבד הספר שהזכרתי למעלה, המה:

1) Die Spuren Al-Batlaj\xFBsis in der j\xFCdischen Religions-Philosophie (נדפס בשנת 1886). הספר הזה יקר הוא מאד גם מצד ערכו הנכבד בנוגע לתולדות הפילוסופיה הכללית בשנות הבינים. המחבר השתמש בכתבי-יד שונים, למען הגיה כראוי את ההעתקה מספר העגולים, אשר להפילוסוף הערבי הזה.

2) Die Sinne, Beiträge zur Geschichte der Physiologie und Psychologie im Mittelalter aus hebräischen und arabischen quellen (נדפס בשנת 1884). הספר הזה, מלבד שהוא אוצר יקר להבין על-ידו את הדברים הסתומים בהפילוסופיה הדתית של החוקרים העברים בשנות הבינים, ואשר בלעדו לא נמצא את ידינו ורגלינו במקומות רבים, ומלבד שהוא מפתח לתולדות הספרות העברית, גדל ערכו המדעי גם בנוגע לתולדות חכמת הנתוח והפילוסופיה הכללית. הספר הזה אוצר בקרבו מרגליות יקרות, שיש בידן להעשיר בכבוד את שפת עבר החדשה.

3) Samson Wertheiner, der Oberhoffactor, und Landesrabbiner und seine Kinder (1658–1724) (נדפס 1888).

4) Urkundliches a.d. Leben Samson Wertheimers
(נדפס 1892).

5) Die letzte Vertreibung der Juden aus Wien und Niederösterreich, ihre Vorgeschichte (1625–1670) und ihre Opfer.
(נדפס 1889).

אולם מלבד ספריו המצוינים האלה, שהם ספרים מיוחסים בהספרות המדעית, והשפעתם על העוסקים בחכמת היהדות תמשך שנים רבות, – מלבד ספריו אלה כתב עוד הרבה ספרים, ביחוד במקצוע תולדות המשפחות העבריות, אשר סופר תולדתנו הבא ימצא בהם חומר רב ויקר, – ספרים, אשר דרשו יגיעה רבה, עמל אין קץ ואהבת-העבודה. והנני מונה פה אחדים מהם: א) דער שטאַמבּוים דעס רבּי אליעזר פלעקעלעס, איינע אַהנענפראָבּע מאּריטץ האַרטמאַנס. ב) מגלת אויבין לר' איציק בן הקדוש ר' זלמן שולהאָף סג“ל ז”ל, עם הערות ותולדות המחבר. ג) מעמואַרען דער גליקעל פאָן האַמעלן. בספר זה הננו מוצאים תמונות בהירות מחיי היהודים בימי השלום הויסטפאַלי. הזכרונות האלה הם אוצר יקר להעוסק בחקירת השפה היהודית-אשכנזית, המדוברת בפי המון עמנו. גם החוקר במקצוע של התפתחות השפה האשכנזית ימצא בהם חומר יקר בנוגע לשפת אשכנז העתיקה. ד) אויס היינריך היינעם אַהנעעזאַאַל (נדפס בברסלוי בשנת 1896). המחבר מונה וסופר את אבות המשורר מצד אמו עד סוף המאה השבע-עשרה. הספר הגדול הזה הסב עליו את דעתם של סופרי תולדות-הספרות הגדולים.

המנוח היה עוזר קבוע במה“ע הצרפתי (היוצא לאור ארבע פעמים בשנה) Revue des Etudes Juives ובמה”ע האנגלי לחכמת ישראל (היוצא לאור גם-כן ארבע פעמים בשנה בכרכים גדולים) Jewish Quarterly Review, ולא יצא מאסף אחד לחכמת ישראל בשפת עבר, אשכנז, אונגארית, צרפתית ואנגלית, במשך עשרים שנה האחרונות, אשר המנוח לא לקח בו חלק אם בתור סופר פילוסופי או בתור מבקר, אם בתור חוקר דברי-הימים או בתור מאסף וקובץ חומר לתולדות עמנו או ספרותנו, אם בתור מעתיק מצבות וכתבי-יד, אשר העיר בשוליהם והגיה את הפנים או בתור מעורר לצבירת אבנים וחומר לבנין היכל דברי-ימינו. קויפמאַן היה כמעט עוזר קבוע גם במה“ע השבועיים: אַללג. צייטונג ד. יוד; יידישע פּרעססע; עסטר. וואָכענשריפט, במשך של שנים רבות. מלבד זה כתב המנוח מאמרי חכמה ובקורת שנונה גם במה”ע המדעיים הכוללים. המאמרים ממין הזה, השמורים היטב בזכרוני, המה: א) מאמר בקורת יפה ונעלה מאד על ספרי הרב דר. נידעמאַן לתולדות הלמוד והחנוך בישראל. המאמר הנפלא הזה נדפס במה“ע המדעי “געט. געלערטע נאַכריכטען” בחוברות אחדות (לא אזכור באיזו שנה). ב) בקורת יפה ומצוינה בעושר הרעיונות, בשפעת הצבעים ובעוז הסגנון על “הנביאים” של ידידו הפרופ. ד. ה. מיללער. בקורת זו נדפסה לפני ארבע שנים בתור פיליטון במה”ע “נייע פרייע פַרעססע” אשר המנוח עבד בה מפקידה לפקידה, – בגליונות אחדים. ג) דער “פיהרער” מיימוניס (הרמב"ם) אין דער וועלטליטעראַטור, – נדפס לפני שנים אחדות בהאַרכיון “פיר געשיכטע דער פהילאָזאָפיע”, היוצא לאור על-ידי הפרופיסור לודוויג שטיין. ד) גיאורג עליאָוט אונד דאַס יוגענטום (פערזוך איינער ווירדיגונג דניאל דעראָנדאַס). אין שעור ומספר להמאמרים השונים, אשר הדפיס המנוח במשך שנות עבודתו המדעית והספרותית, ואשר לרבים מהם יש ערך קיים, בכל מיני מכה“ע. כאשר בקשתיו בשנה העברה לשלוח לי רשימת מאמריו, המפוזרים בעתונים רבים ושונים מאד, ענה אותי במכתבו מיום 29 ליולי, בשנת 1898, כדברים האלה: “… לוח מאמרי אין אתי. הראית אילן, הסופר את עליו הנושרים? אמת אמרו חז”ל: ‘אין הברכה שורה על דבר שבמנין’”. – האמת נתנה להגיד, כי על ידי רבוי המאמרים ושפעתם, על-ידי דלוגיו מענין לענין השתטחו השקפותיו של המנוח בשנים האחרונות. וכשם שהיה עמוק ומקוריי בספריו הראשונים, הנפלאים במינם, כן חסרו לו העמקות והמקוריות בספריו ומאמריו האחרונים. חזיון מעציב הוא עד מאד לראות, איך יהפך היוצר והבורא, יהיה באיזו מקצוע שיהיה, לבעל-מלאכה מדעי או ספרותי. ואת החזיון הזה ראינו בעבודתו של המנוח בתקופתה השניה. הוא הרחיב והגדיל את כמות עבודתו על חשבון איכותה. כאשר החילותי להוציא לאור את ה“ממזרח וממערב” פניתי אל קויפמאַן בבקשתי, כי ישלח לי מפרי עטו. אנכי בקשתיו, כי לא ישלח לי גרגרים יבשים, העתקות מעל גבי המצבות, הפנקסים והכ"י וכדומה לזה, כי-אם ישלח לי השקפה שלמה וחיה על איזה פרק בדברי ימינו, או על איזה חזיון בספרותנו. רמזתי במכתבי רמיזה דקה על ענין גס: על סתימת מעין מחשבותיו המקוריות. על זה ענה אותי: “… אל תבוז, ידידי, לאיש כמוני, העוסק בקטנות ומלקט רק שבלים בעמק הרפאים, למען יעמרו אחרים עמרים, כי אין לך דבר בחקירת דברי ימינו, אשר אין לו שעה, והאבן, אשר מאסו הבונים, תהיה לראש פנה, וכאשר לא תשוב הרוח במחזה החוזה אל משכנה בעוד אשר יחסר מעצמות גופה, כן לא נעלה חיי דורות עולמים מקברם עד אשר נחבר הנפרדים ונקבץ הפזורים ויהיו בידינו לאחדים. בעיקר הדבר אמנם צדקת, ומי יתן והשמיעו כל אוהבי ורעי דברים קשים, שהם צודקים ואמתים, כאשר השמעת אתה הפעם באזני, אבל מה אעשה, וכך עלתה בגורלי, ולולא שבאת אתה בחוזק עטך להעירני ולפקוח את עיני לראות, מה דל חלקי, וכי לא נעים גורלי, כי אז הייתי כמעט מסתפק במועט…”.

כאשר העירותי את המנוח באחד ממכתבי בשנה העברה, כי מקדיש הוא ספרים רבים וגדולים לתולדות אנשים קטנים ושלשלת יחוסיהם, ושאלתיו בתומי, אם יש הצדקה לאיש, שהוא בעל כשרונות מצוינים ובעל השכלה רחבה ועמוקה, להקדיש את כל עתותיו, כשרונותיו וידיעותיו לכתיבת תולדות האנשים, אשר כל זכותם היא, שנולדו במאה הי“ז ולא במאה הי”ט, – ענה אותי ע"ז כדברים האלה: “…ואל תבוז לדברי ימי האנשים, אשר הכינותי בשנים האחרונות, כי כדאים היו כולם, שנעמוד על פרטי תולדותיהם; ומה ארבה להטיף לשופט כמוך; ורק זאת אבקש מאתך, כי תחל לקרוא את ספרי על מגורשי ווינא בשום עין”.

אם נתבונן אל חיי קויפמאַן ואל עבודתו בשנים האחרונות, אז נראה, כי מצד אחד היה המנוח עסוק וטרוד בלקיטת חומר למאמרים וספרים אין קץ, אשר עלו במחשבותיו, כאלו חשב שיחיה נצח וישלים את חקו הגדול ויגמר את כל העבודות, אשר תספקנה לחיי אנשים רבים; ומצד השני, כאלו הרגיש, כי קרוב קצו, כי יבוא המוות ויחטפנו מתוך עבודתו, לכן מהר להדפיס מאמרים בלתי נגמרים ובלתי משוכללים, וחומר בלתי מעובד ומוגה, למען יבואו אחרים אחריו וימצאו חפץ בגלי החומר, אשר אסף בחריצות רבה, וברמיזותיו המדעיות, אשר פזרן ביד רחבה בהמון מאמריו.

המנוח, אף כי עסק כל ימי חייו בחומר מדעי יבש, בכל זאת היה מפותח בו רגש היופי בכל תקפו ויאהב חכמת-חרשים אהבה עזה. ולמרות שהיה כל ימיו שקוע בספרים ובכתבי-יד ישנים, במצבות ובכתבות מטושטשות ומכוסות אבק, היה לבו ער ופתוח לכל הרגשות העדינות, להיופי והנשגב שבחיים ושבטבע, כי הוא אהב את המאור שבחיים ושבטבע לא כאיש-הדיו, כי-אם כאיש רגש ומתפעל. היודע את קויפמאַן רק על-פי מאמריו העברים, יכול להאמין, כי זה היה חוקר יבש וצנום, מעין גלגול של ב"ג, אולם מי אשר קרא את מאמריו וספריו האשכנזיים, מי אשר קרא את דברי בקרתו על הספרות היפה, אף כי לא היה מבקר מומחה למקצוע זה, ומי אשר ידע אותו מקרוב, הוא יודע, כי זה היה איש מלא תנועה וחיים, חריפות השכל ונועם הנמוס. הוא היה בעל מזג צבורי רך, אף כי היה בעל דעה מתונה ומוצקה. שיחותיו החיות היו מבריקות ונעימות, חדות וחלקות, ולפעמים גם מתובלות בפלפלא חריפתא מאוצר החדודים, אשר צברו בני עמנו בשבתם בין החומות בגיתּו. מי אשר דבר עם המנוח שעה ארוכה, הוא נוכח כי החכם, העומד לפניו, הוא “ביבליותיקה חיה”, האוצרת בקרבה גם חדשות גם ישנות מכל המינים ומכל הסוגים, ויחד עם זה הוא גם “מעין נובע”.

ולמרות אשר היה קויפמאַן עסוק וטרוד מאד בתור מורה בבית-מדרש-הרבנים, בתור פועל פשוט, הנושא אבנים וחומר, וגם בתור בנאי וארדיכל בבנין היכל דברי ימינו, – למרות עבודתו המרובה והקשה הזאת, היה ממהר לענות למכיריו ולכל העוסקים בחכמת ישראל וספרותו על מכתביהם באותו רגע, שהיה מקבלם. בחפץ לבב ובחבה מיוחדה היה ממציא חומר-היסטורי לחכמי עמנו, בארצות שונות, העוסקים בכתיבת דברי ימינו, ומראה להם מקורים נאמנים לזה. אין מספר לההקדמות, ההערות וההגהות, שכתב לספרי אחרים ומאמריהם, כי אין לך מקצוע אחד, יהיה הרחוק שברחוקים, בחכמת ישראל, אשר ידיעותיו של קויפמאַן לא היו בו מלאות וגדושות.

**

ענפי עבודתו המדעית והספרותית של הדר. קויפמאַן היו רבים ושונים, אך עיקרה ומרכז-כובדה היו בשדה דברי ימינו. המנוח לא היה צייר-היסטורי לתאר בקוים מועטים ובצבעים נאמנים תקופה שלמה מחיינו בעבר; הוא גם לא חדר אל מעמקי נפשה ומחבואי רוחה, אבל הוא גלה לנו מקורים רבים, ומהם גם נאמנים, של ההיסטוריה העברית; הוא המציא דרכים, אמצעים ותחבולות שונים להבין על ידם את חיי דורות עברו. המנוח הבין למצוא תועלת מדעית בכל השיורים הקטנים, – אשר לפי הסקירה השטחית אין להם כל ערך, – אשר השאירו לנו אבותינו אם בכתב או באבן וכדומה. הוא הסב את לבנו ודעתנו על האבנים היקרות, המתגוללות במקומות שונים, ואין איש שם אליהן לב לקחת מהן חומר לבנין דברי ימינו ודברי ימי ספרותנו. הוא שמח על מציאת כל אות ואות של הקדמונים, אם יש בהן רמז קל על חיי אבותינו, דעותיהם, השקפותיהם, מנהגיהם, פרנסתם וכלכלתם וכדומה. ומלבד אשר השתדל ברוב שנות חייו לאסוף בעצמו חומר רב לבנין היכל ההיסטוריה שלנו, אשר הצטיין בזה בחריצות מיוחדה ובבקיאות נפלאה, עוד העיר בשפה נמרצה את לב בני עמנו על התרשלותם בכל הנוגע לבנין זה, ויוכיחם בדברים קשים על אשר לא ישימו לבם לקדמוניותיהם. ומה מצוינים המה דבריו אלה: “לו נתן לי כח ממרומים לפקוח עיני עורים, להסיר לב אבן מקרב בני עמנו ולברוא להם לב בשר, כי אז כשופר הרימותי קולי להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, על נתנם כתף סוררת לקול קדמוניותיהם ועל השליכם אחרי גום חכמתם ובינתם לעיני העמים דרישת דברי ימיהם ואסיפת יתר הפליטה, שרידי זיכרונותיהם מדורות החולפים. ואל נדמה בנפשנו, כי זו רעה חולה נושנת מקדם קדמתה וכי לא נתּן לנו כאל כל העמים רוח נכון ולב מתנה להתחקות על שרשי רגלי קורותינו; הלא נהפך הוא, כי איפה ימצא לאום, אשר חיי כל איש ואיש חשובים בעיניו וכל נפש ונפש בקרבו יקרה לפניו עד אשר יירא ויחרד, שלא יאבד זכרה ולא יסוף שמה בקרב הארץ. אמת אמרו חכמינו, “שהצרות האחרונות משכחות את הראשונות”, אבל בכל-זאת לא חדלו לחקות על ספר את צרותיהם וכל הקורות אותם, ואם גם לא חברו ספרים על דברי ימי העם כלו, כיתר העמים השלוים והשקטים, אבל בכל פלך ופלך ובכל קהלה וקהלה קימו וקבלו לתת שם ושארית לכל הנעשה בקרבם, להיות קורותיהם נקראים ונשמעים לדור יבוא, ולו נשארו לנו כתבי קדמונינו ומעשיהם הנחקקים עלי לוח זיכרונותיהם מכל ארצות פזורינו, כי אז נקל היה לנו לקרוא ולכתוב כמעל ספר פתוח את דברי ימי עמנו ולבנות מהאבנים המנופצות האלה בנין מהודר ומשוכלל, אשר לא יהיה כמוהו בין ספורי תולדות העמים; אבל רבת צררוני מנעורי תאמר גם חכמת דברי ימי ישראל; לשוא כתבו המכתבים לריק עמלו הבונים, כי שארית לא נתנה למעשה אצבעותיהם וכל נחלה טובה, אשר השאירו לנו ברכה דורות קדמונים, נאבדה מאתנו, ותהי לבער מאכולת לעש ולסס ולכל מלאך משחית” (אוצר הספרות, שנה ב').

קויפמאַן ידע את רוח רוב הקוראים עברית ברוסיה, אשר השם אלוה חוש היסטורי, לכן בכל פעם אשר יבוא לכתוב על אדות איש בלתי נודע לרבים (או בלשונו הוא: “להקיצו מן הנרדמים”), יקדים דברים נמרצים ע“ד נחיצות הדבר וערכו הרב, והוא כמו מתנצל, מצטדק ומבקש סליחה מאת הקורא על אשר יבוא אליו בדברים קטנים. בפתיחת מאמרו על-דבר ר' ברוך ארווילר ושיריו, ב”האסיף" שנה שניה, יאמר כדברים האלה: “… גם על חכמת דברי ימי עמנו מלתם אמורה, כי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כי לא תבוא למטרת עוזה ולמחוז חפצה עד אשר יגלו לפניה הימים החולפים כספר פתוח, אשר מאליו יקראו שמות כל נפשות הצדיקים והחכמים ואנשי המעשה, אשר התנדבו בעם, חמדת ישראל גאוננו ותפארתנו לעיני העמים. נחתרה נא ונבואה בכל שפוני טמוני העתים להציל ממלתעות האבדון את שארית הפליטה, ובל נתן את כל הדורשים והמחפשים אחר כל עלה ועלה, הנשאר משנות דור ודור, לרודפים אחרי ההבל ולמכתבי תוהו, כי כל הספורים והשמות, אשר ידלו לנו בכל מאמצי כחם מבאר הנשיה, דרושים הם לכל חפציהם, וכל אבן ואבן, אשר ימאסו בה הבונים, אולי יבוא יומה ותהיה לראש פנה, אשר ייסדו עליה בנין אשר לא שערוהו בימי אבותינו; גם דברי הימים עניים הם במקום אחד ועשירים במקום אחר, ואין בהם עץ יבש, אשר לא יפרח ויעשה פרי לעת מצוא, כי במקום החושך שם יזרח אור נגוהות, ורוח והצלה יעמוד לדברים אשר לא נראה להם שחר, כי אלה לאלה יעבורו, הקטן יהי לגדול ויחזק את הדבק והיה המקדש אחד”.

הדברים האחרונים היו כל-כך חביבים על המנוח, עד כי שגורים היו, בשנויים מעטים, ברוב הקדמותיו למאמריו העברים, שרובם היו העתקות מפנקסאות וממקורים היסטוריים אחרים. והנה אם חסרה לחכמנו זה אספּקלריה מאירה להביט מתוכה על דורותינו הראשונים והרחוקים מאתנו, על ימי הנוער והצמיחה של עמנו, כי הוא צמצם את עבודתו ההיסטורית על שנות המאות האחרונות, ביחוד המאה הי"ז, אם חסרה לו הסקירה הנבואית, או נאמר הפיוטית, בעתידות עמנו, – הנה ההרגשה המדעית והחוש-התולדיי בנוגע להדברים הקטנים מאד, שערכם גדול, שבשרידי קדמוניותינו, בכל מקום ובכל עת שהם, היו חזקים ומבושלים בו כל צרכם. בדבר זה היה קויפמאַן בן תקופתו הגדולה, אשר שמה לב לקטנות שבקטנות בכל מקצעות המדע והחקירה, אשר מהן, מהקטנות והדקות, תבנה את היכלי החכמה הרמים.

קויפמאַן אחז בדרכי השיטה ההיסטורית של רוב חוקרי דברי הימים הגדולים אשר בימינו: לשים לב אל חיי ההמון, אל הגורמים היותר מצויים ושכיחים בחיי כל אומה ואומה, אל הסבות הקטנות והגדולות, הפועלות על התפתחות ההשכלה, בכל מראותיה וחזיונותיה, ועל ההתקדמות של האנושות, אל ההשפעות והדחיות הבאות מכל עבר וצד, אל הכחות המדיניים, הכלכליים, השכליים והמוסריים ואל היחס שבין הגדולים והקטנים והקשר שבין פרנסי הדור והאספסוף. כל תעודה, כתובה או חצובה, שיש בידה להגיה אור, יהי גם שביב אחד, על אחד הענינים האלה, היתה כמציאה יקרה בעיניו וישמח עליה כעל מרגלית יקרה, ויתאמץ לחבבה גם על חוקרים אחרים.

ובאחוז המנוח בשיטת-חכמים האמורה, קוה ממנה גדולות ונפלאות בנוגע לדברי ימי עמנו, בידעו, כי אין כחו של ישראל בכל הדורות אלא בגדלותו של רוח העם כולו, בסכום כל יצירותיו הרוחניות, מדותיו ומנהגיו, רגשותיו ומחשבותיו, ולא בגבורתם של עריצים ותקיפים, לא במלחמות של שפיכת-דמים ולא בנצחונות גסים וסואנים על שדי-קטל. בחום רוחו והתפעלות נפשו, – מצבו הטבעי בשעה שהוא מדבר על קורות ישראל, – יאמר כדברים האלה: “…ואין לנו עוד רק דברי ימי שרים ומושלים, כי-אם גם דברי ימי העובדים וסובלי עול. רעבים עם שבעים, דלים עם גדולי ארץ, רשים וגם שרים, יעברו כבני מרון לפני אלה, הבוחנים והבודקים היום המון נסתרות שמבראשית. ועל-כן ילך ויגדל כבוד דברי ימי ישראל בימינו, עד אשר גדל מאד, כי למי בין העמים כמו אלה, ספורי גבורות אלהינו, מעשי תקפו וגדולתו, אשר קצף ופזר את עם סגולתו והושיבו במחשכים כמתים ויסרו שבעתים בשבט עברתו, ושלח בו משלחת מלאכיו הרעים, עברת צריו וזעם אויביו, אשר סבבוהו בכל מדרך כף רגליו, עד אשר אמרו נואש לחייהם, וכל תקותם רק מפח נפשם, אשר יצאה בדברם אתם במדורות אש ובמצולות מים – להושיעם באחריתם ולעשות להם ריוח והצלחה, אשר לא נראה כמוהם עלי אדמות! ראו, אם יש חידה כחידתנו ופליאות כפליאותינו! באו ודרשו איך נעשה הדבר הזה, כי היו להם מי צרותיהם לחומה מימינם ומשמאלם, כי דרכה רגלם בים המצור והמצוק בחרבה, עד אשר באו אל שפת הבטחה והשלום גאולים ומשבחים לזרוע הרמה אשר סמכתם. יענו אלה, אשר לבם בל עמם, וכל רגשי אהבה למולדתם מתו בקרבם, יענו ויאמרו, כי כמו בית קברות נראו להם דברי ימינו, לא נחוש להם, כי-אם נשנה ונשלש, כי אין חיים בדברי ימי לאום כמו בדברי ימי עמנו, וכי בכל מקום יראו שונאינו עצמות יבשות, יעמדו ויקומו לפנינו בני ישראל נפשות צדיקים וטהורים, עדי צדק, זרע אמת, נאמני ד' ומחזיקים בבריתו ואמונתו” (“האסיף”, שנה שלישית, צד 209).

קויפמאַן לא אמר די לנפשו בזה שמצא מקורים נאמנים לתולדותיהם של רבנים, חכמי-מדינה, משוררים, פרנסי-הדור ותקיפי העדה של שנות המאות האחרונות, אשר מסבות שונות נשכח שמם, או רק מעט מאד ידעו על אודותם, – הוא גם לא הסתפק בזה שכתב בעצמו את תולדותיהם ויתאמץ להציגם לפנינו בכל מלוא קומתם הרוחנית, – אם כי לא תמיד עלה דבר זה בידו, – הוא גם לא הציב גבולות לעבודתו בזה שעמל ויגע בעצמו להשלים, לפי כחותיו וידיעותיו ולפי המקורים, שנגלו לפניו, את הטבעות הרבות החסרות בשלשלת הקורות של התקופות המצוינות בחיי גלותנו, כי-אם גם השתדל להוציא לאור את מעשי ידי החכמים האחרים במקצוע זה, אשר השאירו אחריהם בכתובים ועל ידי הערותיו, הגהותיו והשואותיו לכ“י שונים תקן את חסרונותיהם של המחברים. הוא היה גואל נאמן לכתבי-יד שונים להעשיר על-ידם את אוצר חכמתנו, ולא חשך את נפשו מכל עמל לחפש אחריהם ולהוציאם לאור. המנוח הוציא לאור את כתב-ידו של רבי שמחה פינסקער: “תולדות ר' אברהם ן' דאוד”, אשר מצא בבית-עקד ספרי ביהמ”ד אשר בווינא. ובהוציאו כ"י זה לאור יתנצל כדרכו ויאמר: “ידעתי גם ידעתי, כי יש ויש מתחכמים בקרבנו, אשר יבוזו למלאכתי, או אך למותר תתראה בעיניהם, כי כל קבל די רוח יתרה בהם, כל מלאכה, אשר לא יצאה מידי מחברה בחייו, היא לדעתם בחזקת שאינה מתוקנת, ועלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה, בהניחו אותה לאחרים, ולא חס ולא חמל על פי עשתנותיו. ואני לא כן עמי ולבי לא כן יחשוב. הלא מקרה נפרץ וכמעט מעשה בכל יום בקרבנו, כי ספרי חכמינו יהיו כיתומים, אשר אין להם אב אחרי מות בעליהם, והם מנופצים כאבי גיר ומונחים ונעזבים בקרן זוית ואין אוספם אליו הביתה, ושנים על שנים יחלופו בטרם יבוא להם גואל, אשר יקים את שם המת על נחלתו…”.

עובדה זו, שהמנוח מתנצל תמיד לפני קוראיו העברים, על כי עיניו משוטטות בכל לחפש ולבקש חומר, מכל מין שיהיה, לבנין חכמת עמנו ודברי ימיו, – עובדה זו מסמנת את תכונת “משכילינו”. קויפמאַן ידע אותם. רוב “משכילינו” ברוסיה, אשר לקקו לקיקה קלה מן הים של הספרות היפה, היו מביטים על החכם והחוקר “המלקט שבלים בעמק רפאים” מסוגו של רד"ק כעל אחד החנוטים, כעל שריד ימים עברו וכעל אחד הטפשים, שהוא עוסק בדברים של מה בכך; “משכילינו” אלה לעגו ובזו להחכמים החוקרים בקדמוניות, יען כי לא הבינו את ערך עבודתם ולא ידעו את ערכה האמתי של “חקירת-הקדמוניות” בהתפתחותה של האנושות. משכילינו אלה, אשר התפרצו לצאת, יציאה גמורה, מבית-המדרש העברי, ואשר עמלו להשליך אחרי גום כל ישן נושן, אשר מלא את נפשם ורוחם בנעוריהם, ולהתקרב אל החיים הממשיים וליהנות מהם ככל האפשר, – המשכילים האלה לא יכלו להבין לרוחם של חכמינו וחוקרינו מסוגו של קויפמאַן, אשר אחרי יצאם מבית-מדרשם של העמים ואחרי אשר נתנה להם היכולת ליהנות מהעולם האירופּי ומחייו הרחבים שבו עוד הפעם לאהלי שם ועבר להקדיש את ימיהם, כחותיהם וכשרונותיהם לחקירת קדמוניותינו, אשר היו למשא כבד על אפרוחי ההשכלה, אשר לא עצרו כח להתרומם בכנפיהם, אשר לא צמחו עוד, זרת אחת מעל הארץ השפלה ועניניה החמריים. את מין המשכילים האלה שוה קויפמאַן לנגד עיניו בכתבו עברית, ויתנצל לפניהם במליצותיו המצויות, כי לא יחטא ולא יאשם חלילה בעבודתו והיא צריכה לגופה של ההיסטוריה, ובלי היסטוריה אין עם.

אולם, כאשר חלף רוח חדש בין משכילינו והמה שבים לגבולם, והאהבה לדברי ימינו החלה להתפשט ולהתרחב בקרב כל מפלגות עמנו, שנה גם קויפמאַן את טעמו וסגנונו בדברו עברית לעברים. הוא חדל לבוא בהתנצלויותיו בפתיחת כל מאמר, כי-אם בקול מבשר יכריז לקוראיו על-דבר המציאות החדשות בגנזי ישראל.

הא לכם דוגמא קטנה: “לתת שמחה בלבכם, אתם המתימרים עוד בלשון ציון, ולהביא לכם בשורה באתי היום, כי נצנים חדשים, אשר לא פללנו לראותם, נראו על שדמות חכמת ישראל. שישו אתי משוש על השמועה כי באה, כי מחזה דורות עולמים, אשר למרות כל מאמצי כח חוקרינו וכל עמל מבקרינו, הלכו בתוהו ואבדו, תראינה עתה עינינו; דור ודור ומנהיגיו, דור ודור וחכמיו, דור ודור ודורשיו, אשר צללו כעופרת בעמקי הנשיה, יראו לפנינו, יציצו מעפר, עד אשר נקרא משתאים ומשתוממים לכל המון העומדים מקבריהם: מי ילד לנו את אלה ואלה מי גדל?! אשרי הדור, שכך נעשה בימיו, אשרי העינים שעליהן נגה אור הגנוז, ובמקום אשר מגששים כעורים זה מאות בשנים, זרחה להם השמש כבצהרים” (“השלוח”, חוברת י"א, כרך ב').

קויפמאַן היה כל-כך שקוע בעבודתו הנדיבה, אשר אהבה מאד, עד כי מרוב התפעלותו ושמחתו על מציאת הגניזה דמה בנפשו, כי כל הקוראים עברית ישמחו אתו, בהאמינו, כי רוח חדש, רוח אהבת קדמוניותיו, בא בלב כלם.

המנוח לא ידע, כי בקרב הקוראים והסופרים העברים מבצבץ טפוס חדש של “משכילים”, המתנגדים אל כל ההיסטוריה שלנו, אל כל העבר, והחושבים את חוקרי דברי ימינו ומחבבי קדמוניותינו למבלי עולם, לשונאי עתידותינו ולמתנגדי האנושיות שבקרבנו.

קויפמאַן דאג לגורל האמונה של הדור הבא, כי הוא לא הכיר את היהדות ואת הלאומיות בלי הדת הישראלית. לתכלית זו כתב את מחברתו Wie heben wir den religiosen Sinn unserer Mädchen und Frauen. ומאמרים שונים על-דבר החנוך העברי-הדתי, שהדפיס בכמה מ“ע שבועיים בש”א. ואף כי היה איש אירופי על-פי השכלתו, נמוסיו והליכותיו עם הבריות, בכל-זאת אחז בדרכי אבותיו ויתנהג כשומר תורה.

המנוח היה אמנם חוקר חפשי בדעותיו ואוחז בכל בשטה מדעית, אך הרגש הדתי שלט בו על כל דעותיו ורגשותיו, וישם גבול לחקירותיו הדתיות. כמעט בכל שנה ושנה היה הולך בקיץ אל עיר מולדתו, קויטין, לבקר את הוריו, אשר אהבם וכבדם מאד, ושם, בין אחיו הפשוטים והעניים בחומר וברוח, היה מתהלך אתם באהבה ורעות כאחד מהם. מעולם לא התגאה ולא התרומם עליהם לא בגלוי ולא בסתר. אבל בני עירו התגאו בו ויאהבוהו עד מאד.

**

קויפמאַן היה אחד החכמים המעטים במערבא, אשר קרא את הספרות העברית החדשה בשום לב, וישמח באמת על כל מאמר שיש בו רעיון טוב, יהיה באיזה מקצוע שיהיה, אשר מצא בה. הוא גם ידע את ערכם של הסופרים החדשים בישראל לא על-פי השמועה הרחוקה, כי-אם על-פי ספריהם ומאמריהם.

הוא בעצמו היה “סופר מהיר” בשפת עבר. באמרי “מהיר” כונתי, כי לא התקשה מעולם למצוא מלים ומבטאים בכתבו עברית. אבל האמת נתנה להגיד, כי סגנונו העברי לא היה נאה ומדויק. את הגיוני רוחו היה מטביע במבול של פסוקים ומליצות מצלצלות; וזה בא לו מפני שכתבי-הקודש, מאמרי חז"ל ואמרות חכמים היו יקרים מאד בעיניו, ועונג מיוחד היה לו לגבב אותם זה על גבי זה בלי כל צורך. ומפני שהיה מביא אל הספרות העברית גם את הרעיונות החדשים בקנקן ישן, לא היה חידושם נכר לעין כל רואה. ובדבר זה לא נבדל המנוח משאר חכמינו במערבא, אשר בכתבם לועזית הם מדייקים בלשונם עד מאד, שוקלים ובוחנים כל מלה וכל הגה היוצא מפיהם, אולם בבואם לכתוב עברית, יסירו רסן מעל עטם והפסוקים והמליצות הקשות הולכים ונמשכים מאליהם. את השקפתו על תעודת הספרות העברית ועל שמוש הלשון העברית הביע במאמרו “קינות רבי עמנואל פראַנשיס” (“ממזרח וממערב”, כרך א'): “…זכרו זאת והתאוששו, המושכים בשבט סופר החוקקים בישראל, ואל תתנו שכיות חמדתנו למאכל לעש ולסס או מדרס לפרושים כאלו נתנו רק לכתוב עליהם הערות והארות ולא לרוות צמאון אומתנו הצמאה לדבר ה' היוצא מגרון בחיריו, אשר נתן ד' עליהם את ידו, ויקחם בציצת ראשם וימלא אותם רוח השיר לכהן בהיכלו, בלב עם קדושו. אתם, המחיים את לשוננו, לכו נא לכם אל הגברים האלה ודרשו מעל כל שארית הנמצאה, אשר השאירו אחריהם לברכה, וראו ועשו כתבניתם, אשר אתם מראים בהר במרומי ספרותנו, אשר היא חכמתנו ובינתנו לנגד העמים, בהראותנו, כי זה וזה יולד בנו, וכל העמל והכעס, אשר עלו השתרגו על צוארנו, לא נתנונו למשסה, ועל כל אשר רדפונו מורדף בלתי חשך לא ייעף ולא ייגע מקל ישראל מטה תפארה לציץ ציץ ולגמול שקדים, אשר שקדו על דלתי תורתנו ושאבו מים ממעינות הישועה מקור לשוננו וחיינו גם יחד… אל תתנו כתף סוררת ואל תכבידו אזניכם משמוע את התורה ואת הדברים, אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים מיסדי בנין לשוננו בימים אשר חלפו, ולא יאמרו: לריק יגענו וכל עמלנו עלה בתהו, כי עמנו לא יבין ולא יתבונן, וכל דור ודור ישכח את אשר היה לפניו, ולא יוסיף לבנות במקום אשר עיפה יד עושי המלאכה בזמן הקודם, ורק על-כן נתפרדה החבילה ושלשלת הירושה מימות עולמים נפסקה, והנה קם דור חדש, אשר לא ידע אבותיו, אשר התענו ככל אשר נתענה אנחנו ועמלו ויגעו, כאשר נעמול וניגע גם אנו להרים קרן לשוננו ולפחת רוח חיי נעורים בקרבה. אל תדמו בנפשכם, שעמכם החלה לצמוח תחית לשוננו כאלו תמול היינו… כי רק אז יפרחו ויעשו פרי תנובה כל מאמצי כחנו על שדה תרומת לשוננו ולאומנו, אם נספח אל תוכנו את כל אשר הורו והגו דורות קדמונינו להעשיר את אוצרנו הטוב ולפאר ולרומם ולהדר את לשוננו מורשה קהלת יעקב, ולא נבחרה לנו את שפתנו, כאילו שפתנו אתנו אין אדון לנו, כי-אם נשמע לקול מחוקקינו, מנהליהו ומדריכינו מימי הבינים, אשר הפליאו לעשות והצליחו לטעת על שדמות שפתנו העתיקה, עד אשר היו לעיני עדתנו, אשר על-פיהם יהיה הדין והמשפט… ולהיות שחשקה נפשי בדרך-הזאת, שהחדשות עם הישנות, דורות החולפים עם דורות בני גילנו יתלכדו ולא יתפרדו, ואני תפלה, שגם אתה, ידידי, אשר תביא את בנינו ממזרח וממערב, תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך…”.

ובעבודה זו,– “לחבר את החדשות עם הישנות, דורות החולפים עם דורות בני גילנו, כי יתלכדו ולא יתפרדו”, – היה קויפמאַן עוסק עד נשימתו האחרונה, והנשימה האחרונה מהרה לבוא בטרם נגמרה העבודה….

מי זה בין החיים אתנו והעובדים במחיצתנו יבוא להחל “במקום אשר עיפה יד הבונה”? –

אברהם דוב בן חיים הכהן ליבנזון נולד בווילנא בשנת תקמ“ז¹. לפי דברי אחדים מזקני המשכילים ידע משוררנו זה את הגאון והחסיד רבי אליהו מווילנא פנים אל פנים. צורת הגאון, שהפיקה זיו מיוחד, אשר ראה אותה בילדותו, היתה חקוקה על לוח לבבו כל ימי חייו הארוכים. אולם לפי עדותו של רבי נח הלל שטיינשניידר לקחו את אד”ם, בהיותו ילד בן ארבע שנים, ויובילוהו להראותו את ההמון הרב, אשר לוה את הגר“א לבית עולמו (ד“ר ש. מנדלקרן בה”אָסיף", ג', צד 418). אמו של המשורר מתה עליו עוד בילדותו. משורר, שגדל וחונך בלי אם, בלי ידה הרכה, בלי השגחתה ושיחתה, בלי הגדותיה וזמרותיה, בלי קרני שמחתה ובלי רסיסי דמעותיה, – משורר כזה הוא פרח, שלא ראה אור השמש, שלא רוה טל לילה ושלא שמע סוד שיח רוח שאנן. כל הקורא את שירי אד”ם בשום לב ירגיש, יכיר מיד, כי המשורר לא היה מפונק בנערותו. אביו, חיים, היה עני מדוכא וידוע-חולי, ובמות עליו אשתו לקח את ילדו, דוב, ויתישב אתו בבית אביו, יונה דומאַנסקי, אשר הספיק את כל צרכיהם. בהיות המשורר נער בן שבע שנים, כבר יצא מחדר מלמדיו ויכנס אל אחת הישיבות אשר בווילנא, למען ישמע לקח מפי גדולי התורה. בהיותו נער בן אחת-עשרה שנה היה בקי במסכתות רבות על-פּה ושמו יצא כשם אַחד הנערים העלויים והחריפים. ויהי, כאשר ראה אביו זקנו, או רק האמין לראות, כי קצרה בינת רבותיו של נכדו להשיב לו כהלכה על שאלותיו החריפות, שלח את הנער לשמוע לקח בהישיבה הגדולה אשר במיכיילישוק. שתי שנים למד שם תורה בהתמדה גדולה מפי מורים מובהקים, אשר נתנו לו סמיכה להוראה. אז שב המוסמך הקטן הזה לבית אביו זקנו ויחל לשקוד על חכמת הנסתר, הקבלה, ועל הפּילוסופיה הצנומה של שנות הבינים. הרגש הפיוטי התעורר בלב הנער ויבקש את תפקידו. ולמוד התלמוד היה כל-כך יבש, והחיים מסביב היו כל-כך כהים וריקים, ההויה והמציאות כל-כך דלות וחוורות, עד כי בקש לו הנער הרגשני מפלט מ“עמק-העכור” לעולם הדמיונות והחזיונות של המקובלים. אולם הוא לא מצא את אשר בקשה נפשו השירית. הגיונו הטבעי היה חזק, שכלו בהיר וצלול יתר מדי, לכן לא יכלו סודות הקבלה ומסתריה, צרופיה ורמיזותיה למלאות את חושיו שכרון ולהשביעו נעימות. פּילוסופית ה“מורה” וחקירת בעל ה“עקדה” לא הניחו את דעתו ולא השקיטו את סערות רוחו, השואף להשתלמות. הנער נתפקח, הוא ראה והבין, כי בהספרות העברית לא ימצא תשובה ברורה ומספקת על כל שאלותיו בעניני דת ואמונה ובענינים אחרים, הנוגעים לאדם באשר הוא אדם. אז התעוררה בו התשוקה ללמוד איזו שפה לועזית, למען תהיה בידו כמפתח לאוצר המדעים. אולם איך ילמוד? אין מורים ואין ספרי למוד; כל העם, מקטון ועד גדול, נבערים הם מדעת ומשפה; הזרגון שלט בלי מצרים בכל ערי התחום ואין שומע שפה זרה. גם השפה העברית, אשר השתמשו בה בעלי התורה במכתביהם, בפסקי דיניהם, בשאלותיהם ותשובותיהם, היתה נלעגה, שבורה ורצוצה, אין בה לא הגיון ולא טעם. והנה המקרה היה בעזרו של העתיד להיות משורר ומורה לרבים. בבית אביו-זקנו היה יוצא ובא אשכנזי אחד, אשר היה פקיד באחוזה אחת, הקרובה לווילנא. כל אשכנזי, יהיה גם שומר סוסים, היה בימים ההם לסמל ההשכלה בעיני יהודי-התחום. פעם אחת, בשעה שלא היה איש בבית, גלה הנער את חפצו לאשכנזי זה ללמוד את השפה הגרמנית. הפקיד הבין בקושי את דברי העלוי ורמיזותיו ויאות להיות לו למורה. הלקח, אשר שמע ליבנזון הצעיר מפי האשכנזי, לא רב היה אמנם ערכו, וגם לא נקל היה להתלמיד להתגנב פעם בפעם אל מורו הנכרי, בכל-זאת למד במשך זמן קצר את השפה הגרמנית במדה מספּיקה להבין ביגיעה ובדוחק את הכתוב בה. קשה לבני דורנו לשער כמו את דרכי הלמוד המוזרים והמשונים של הימים ההם ואותם התנאים המיוחדים והקשים, שבהם למד אד"ם שפה לועזית. תשוקה עזה מאד וסבלנות לאין-קץ היו דרושות להמתלמד למען יתגבר על כל המכשולים והמעצורים הרבים והשונים ולמען יגיע למטרתו. תשוקה זו וסבלנות זאת לא חסרו להמשורר לא בימי בחרותו ולא בימי זקנתו.

אין קץ היה לשמחת ל. כאשר החל לקרוא בספרי-המופת של הספרות הגרמנית וביחוד בספרי ליסינג. הוא הרגיש את הדברים והענינים בספרים האשכנזים יותר בחושו הלשוני, בחושו הפיוטי, מאשר ידע את הדברים ידיעה ברורה ונכונה, כאשר ידע האיש, אשר למד את השפה בשטה וסדר. המדקדק הגדול הזה, שהיה בעל כשרונות מצוינים, לא קנה כל ימי חייו ידיעה הגונה ויסודית בשפה האשכנזית. תלמידיו, החיים אתנו כיום, מספרים בשחוק על שפתותיהם על-דבר הכוונות הזרות, שהיה מכניס משוררנו זה בשירי שילר אהובו, מחסרון הבנה אמתית בשפה הגרמנית. הוא היה מוציא את השירים מידי פשוטם ומשמעתם. שילר של רחוב היהודים היה מין בריה מיוחדה, מגויר ומיוחד. ישוה נא הקורא בנפשו את הרושם המוזר, אשר עשו שירי גיטה ושילר על בחורי הישיבה, כאד"ם הכהן, אשר מעולם לא ספרו עם אשה, מעולם לא התענגו על חמדת הטבע. המשכילים העברים של הדורות הללו היו מבקשים בשירי האשכנזים הגדולים סודות ורמזים, כאשר היו עושים גם-כן אבותינו התמימים בשיר-השירים. אלה ואלה, האדוקים באמונתם והאדוקים בהשכלתם, לא נתקבלה על דעתם כלל, כי המשורר, יהיה שלמה המלך או גיטה הנכרי, יתאר יפי הבשר ועדנת הגויה מבלי כל רמז לדברים נעלים ונשגבים. המשכילים הראשונים בישראל היו צנועים במעשה ובמחשבה לא פחות מאבותיהם היראים והחרדים.

אחרי אשר למד ליבנזון להבין במדה ידועה את הדברים הכתובים אשכנזית, החל ללמוד את ראשית הלמודים האלה: דברי הימים, כתיבת הארץ, ראשי יסודות החשבון והשעוּר וכדומה. את המדרגות הראשונות בסולם ההשתלמות עבר בטיסה אחת, ולא התעכב על כל אחת מהן אף זמן כל שהוא. עוד לא עברו עליו שנות נעוריו וישיאהו אביו אשה, נכדת אחד הרבנים הגדולים. “המשכיל” אמנם לא רצה להביא את צוארו בעול הריחים, כי נפשו חשקה בהשכלה, אך אנוס היה, על פּי מצבו אז, לשמוע בקול אביו הזקן, אשר האיץ בו לקחת אשה, כנהוג בישראל.

שנים אחדות ישב ל. על שלחן חותנו בעיר מיכיילישוק וילמוד בשקידה עצומה את התלמוד ואת ספרי הדקדוק העברים, אשר הביא בידו ל“קרן אפלה” זו. בשנת תקס“ז מת עליו אביו הזקן, אשר היה למשען לו. קרוביו ומכיריו של המשורר דברו על לבו, כי יפתח חנות, או ישלח ידיו באיזה מסחר קטן לפרנס את ביתו. אולם הוא לא שמע לדבריהם, יען כי בקש לו מין פרנסה אשר לא תרחיקהו מאהל התורה וההשכלה. המשכילים הראשונים בישראל היו אנשי רוח ולא בקשו לעשות את ידיעותיהם ולמודיהם קרדום לחפור בו אוכל. הם למדו את התורה וה”חכמה" לשמן ממש. צרכיהם היו מועטים ומצומצמים מאד ותביעותיהם מהחיים היו זעירות ודלות. מדת ההסתפקות ותשוקת הדעת הן הן היו המלאכים המלוים אותם בדרך החיים והמגינים עליהם מפני סחי השוּק ומזיקיו. והיה כאשר לא מצא ל. מחיה לנפשות ביתו בעיר מולדתו, בווילנא, יצא לגור בעיר אשמינא (פלך ווילנא), ויטיף שם לקח בתלמוד לפני בחורי הישיבות, אשר עזבו את מוריהם וינהרו אליו. אד“ם הצטיין בכח הסברה והטעמה מיוחד, ובתוך שעוריו בתלמוד, אשר קרא מדי יום ביומו לפני תלמידיו, היה מטיח דברים קשים כלפי הקנאים והאדוקים בהבלי האמונה, כלפי הצבועים המתחסדים, ויטיף בכל חום מזגו הפיוטי להשכלה. בעתותיו הפנויות מלמודי התלמוד ומפרשיו הגה בחכמות חיצוניות, עד כמה שאפשר היה להגות בהן בעיר נדחת וחשכה כזאת, בימים ההם ובמצבו ההוא. הרב האב”ד באשמינא, בהוכחו לדעת, כי אד“ם הוא בקי בתלמוד ופוסקים, בעל הגיון ישר ויחד עם זה גם מבין בהויות העולם ומשאם ומתנם של הבריות, לקחהו לעזר בעסקי דיינות; ואף כי הדיין הצעיר לא עבר בעצמו אף על מנהג קל שבקלים ממנהגי ישראל, בכל זאת יצא שמו בעירו כשם אחד האַפּיקורסים, והקנאים רדפוהו. ויהי כאשר אבד לו כספו, אשר נתן בנשך, עזב את אשמינא, אשר התגורר בה כארבע שנים, וישב עם ביתו עוד הפעם לעיר ווילנא, ויהי למלמד לבני עשירים. וכאשר יצא שמו לתהלה כאחד הגדולים בלמודי גפ”ת, חכמת הדקדוק ובאורי כתבי הקודש, שלחו אליו האבות העשירים את בניהם מרחוק לשמוע לקח מפיו. ובהיותו מלמד תורה לאחרים לא שכח גם את נפשו לתארה ולהשלימה. תלמידיו אהבוהו, אף כי דייקן וקפדן היה, והשפעתו עליהם היתה עצומה.

יותר מעשר שנים התעסק אד“ם במלאכת המלמדות, ומרוב עבודה קשה, אשר העביד את ריאתו, ומתנאי חיי המלמד ה”פועל", הידועים לרוב הקוראים, חלה במחלת הרזון והשחפת², ויאסרו עליו הרופאים לעסוק במלאכת ההוראה והמלמדות. קשה היה לו לעזוב את המלמדות ולבחור בעסק אחר. אולם, אחרי אשר התפרצו זרמי דם מגרונו של המשורר פעם בפעם, היה אנוס לשמוע בקול רופאיו: לבקש לו מקור מחיה אחרת.

הכהן לאלילת ההשכלה היה לסרסור בין הלוים והמלוים. הוא שמח וגם התעצב אל לבו על החליפה והתמורה הזאת בחייו. באחד ממכתביו למי שהיה תלמידו יתאר את מצב נפשו בימים ההם בדברים כאלה: “…ידעת, כי נמלטתי על נפשי מתחת סבלות המלמדות, ששה נפשי בקרבי, גם אהובי ראו ושמחו, בצאתי מבור בית כלא, אשר אסיריו לא פתחו בית מעולם. הנה רעי אלה שמחים בי עוד כהיום הזה; ואנכי, בני! אני במסתרים תבכה בי נפשי, וכל בנות שיר עלי תקוננה, כי עזבתי את הקדש ויעזבני, יצאתי מן המקדש ויסגר בעדי… אלה הבלי חלד ותלאות הזמן, אשר שמרו את צאתי מבית-הספר אחר הדלת והמזוזה; ויהי אך יצא יצאתי, ויקיפו עלי יחד, אסרו ידי ורגלי ויחתלוני בחתולות עמל ודאגה… רוחי לא-מנוחה ולבי לא-השקט יום ולילה. והיה ביום מועד ושבת, כי אנפש כמעט מעצבי ורגזי בימי החול, בתמהון רוח ארוצה לבקר ולפקוד את מעט הספרים אשר לי בבית. אושיטה ידי אל כולם יחד, לא אדע אל איזה מהם אפנה, כי כולם אהובים, כולם חמודים, ערבים, נעימים, שעשועי מלפנים, מחמדי ומשיבי נפשי מאז”…

ומיום שהיה אד“ם לסרסור ויחדל להיות אחד מ”כלי-הקודש“, שלח רסן מעל לשונו וילחם מלחמה גלויה ומרה עם צבא הקנאים, אשר לא נתן לו מנוחה. הצעירים, השואפים להשכלה, התקבצו מסביב לדגלו של המשורר-הסרסור. ואף כי מושג ה”השכלה" בימים ההם היה כל-כך ספוגי, כל-כך בלתי-ברור, עד כי קשה לאנשי דורנו לתרגם אותו לשפתנו כל צרכו, בכל-זאת היה ל. ככל טובי המשכילים הראשונים ברוסיה: עמל בכל כחותיו וכשרונותיו לרכוש נפשות בקרב בני הנעורים לההשכלה “בת-השמים”. המשכילים ההם לא סמכו על תנאי החיים המדיניים והכלכליים, על שטף המעשים והשנויים החברתיים, כי יעשו את שלהם ויכריחו את היהודים לקבל עליהם עול מלכות ההשכלה החדשה גם על אפם ועל חמתם; הם האמינו בתמימותם היתירה, כי די כח בידם, אם אך ימצאו באורים חדשים למאמרי חז“ל ולכתבי הקודש, לתת מהלכים לה”השכלה" בקרב אחיהם “יושבי חושך וצלמות”.

סרסור עברי! שאלו נא את צוררינו מבית ומחוץ פרושן של המלים האלה, ויגידו לכם: מין בריה פחותה, שפלה ומתועבה, מין חיה רעה, שד משחת. סרסור עברי, צלם בלהות זה, איננו איום כל-כך ונורא, אם נתבונן אליו מקרוב. טפוס הסרסור העברי מעורר בנו גועל-נפש, מעליב את הרגש האנושי והיהודי שבנו רק בשנים האחרונות, יען כי תנאי חיינו החדשים שמוהו לזעוה ויטבילוהו ברפש. אולם שוו נא, קוראים יקרים, לנגד עיניכם את המשורר והחוקר בכתבי הקודש, אד"ם הכהן, בתור סרסור, ותראו טפוס חדש, צורה מקורית בקרב הטפוסים והצורות של בני עמנו, אשר העבירו לפניכם המספרים, כותבי תולדותינו וציירינו מבית ומחוץ.

מה הדמות אשר תערכו לזה: יהודי לבוש בגדים ארוכים, זקנו, שערותיו, פאותיו – סירים סבוכים, והוא רץ כל היום בפסיעות דקות ומהירות ממלוה אחד לשני, מלווה אחד לחברו. כל היום הוא נושא ונותן בעסקי ממונות, ברבית ובאבק רבית; כל היום יחצה עד צוארו ברפש השוק, יטבע ביון מצולת החיים, – סרסור הוא לכל פרטיו ודקדוקיו; אך הסרסור הזה ישאר נקי גם בעצם הסוחה, גם רסיס רפש עדיו לא יגע; הסרסור הזה פיו ולבו שוים וכל דבריו צדק ומישרים. איש הבינים הוא, יתווך, יפשר, ישלים, יאַחד, יקרב את המלוים להלווים ואת הלווים להמלוים, ובעד עמלו ויגיעו זה הוא מסתפק במועט מן המועט, יסתפק בשכרו, המגיע לו, בהסכם שני הצדדים; והסרסור הזה, השקוע כל היום בהבלי העסק ומלחמת הפרוטה, – בבואו אל ביתו, עיף מעבודתו, בשעה מאוחרת בלילה, יהגה ויתעמק בספרי מחקר, יכתוב מכתבים לחכמי הדור בארצות שונות ויעיר כנורו לשורר שירי שפת קודש, והסרסור היהודי הזה הוא אבי “החמלה”, הוא אשר שר:

הוֹי, אַךְ שׁוֹד וָהִי! הַבֵּט לֹא אוּכָלָה,

הָמוּ מֵעַי, הָמוּ, בִּלְבָבִי לַחַץ:

הָהּ, לִבִּי, לִבִּי! הָהּ נַפְשִׁי נִבְהָלָה!

---

אָנָא, סַמְּכוּנִי! פֶּן אִמַּס כַּמַּיִם,

חֶמְלָה אָנֹכִי מִבְּנוֹת הַשָּׁמַיִם!

---

אֵיךְ לִבְכִי אֶבְיוֹן עֲשִׁירִים יִשְׂחָקוּ,

לַשָּׁוְא יִשָּׂא קוֹל, אֵין לָמוֹ אָזְנַיִם;

אֵיךְ יִלְעַג עָרִיץ לִקְשֵׁי-יוֹם יִנְהָקוּ,

שָׁוְא סוֹפְקִים כַּפֵּיהֶם, אֵין לוֹ עֵינַיִם.

(שיר “החמלה”)

הסרסור הזה הוא גם אשר עמל להסיר את המסכה מעל פני הצבועים, ואשר יסר בעקרבים את השקר והמרמה של בני דורו. הסרסור הזה היה יהודי קפדן ולא נשא פני איש; הוא היה אחד הנביאים המוכיחים בדורו, אשר נלחם בעד “האמת והאמונה” לפי מושגיו ודעותיו הוא. ועל ברכי הסרסור הזה גודל וחונך אחד מבחירי משוררי ישראל במאַת השנים שאנו חיים בה – מיכה יוסף ליבנזון.

ביום היה אד“ם עבד נאמן לאליל הממון, יהודי מגואָל, “סרסור נהרג על שוה פרוטה”, ובלילה היה כהן לאלהי השירה ועבד נאמן להשפה הקדושה, “השפה היפה, השרידה היחידה” בלשונו. אד”ם ראה בעיני רוחו את השפה העברית כ“אַלמנה שוממה, אם זקנה, שכולה וגלמודה” (לשונו ב“קינת סופרים”). באהבתו של המשורר לשפה העברית יש אמנם הרבה תמימות ואולי – יסלח נא לי הקורא על המבטא הקשה – גם בטלנות, אבל היא נוגעת תמיד עד הלב. הוא אהב את השפה העברית כשהיא לעצמה, את מליה, דבוריה, ניביה, מבטאיה, דקדוקה וקול צלצול חרוזיה. “האַלמנה הזקנה, השכולה והגלמודה” היתה לו כל ימי חייו כאהובה, אשר בה הגה ובה שפך שיחו, נפשו ורוחו. את החלק הראשון של “שירי שפת קדש” הקדיש בראש שעריו: “לכבוד נות בית אלהים, בחירת אלהי ישראל ויקרת נביאיו, גברת הלשונות, זה שם קדשה: שפת עבר, אלהים יכוננה עד עולם סלה!” – ואחרי אשר פזר את מבחר מליצותיו על שלשה עמודים, לרומם את ערך שפת החוזים, וימטר על עוזביה ובוזיה אש וגפרית, יפנה אליה בדבריו אלה: “ואַתּ – השפה העברית – ידעתּ את לבבי, כי בכל שעשועי תבל ותענוגות חפצי בני אדם לא בחרתי לי כי-אם אותך לבדך; אך אליך מעי הומות כל היום, ואך לך צמאה נפשי, גם כמה בשרי; את אוהביך אוהב ובנפש שוחריך נפשי קשורה”.

אד"ם, ככל המשכילים הראשונים, חשב את כל הכותב עברית צחה, – ויכתוב מה שיכתוב, אם בכשרון או שלא בכשרון, – לעושה חסד וצדקה את האלמנה הזקנה, היא העבריה. בסוף שירו “קינת סופרים” יאמר: “אבל לאלמנה זו – שפת עבר – אין לנו גואל עוד, כי מי מאתנו, אשר יבוא אחרי הסופר הגדול גינצבורג וגאלה; אָנו אין לנו כי-אם לעורר לב הצעירים ממנו לימים, הנצבים אתנו פה, להתחזק בעד לשון קדשנו, בעד שפת בני עמנו, למשוך בשבט סופר חסדי אלהינו”. העיקר הוא, כי בני-הנעורים ימשכו בשבט סופר, ואַחת היא מה יכתבו. כל הקורא את השתפכות נפשו של משוררנו זה על-דבר השפה העברית, ישמע את ראשית פטפוטיה של ספרותנו החדשה בתקופת ילדותה. נקרא נא את ראשית שירו “נכון לבי אלהים”:

אֶל שֻׁלְחַן אֱלֹהִים יָשַבְתִּי שֶׁבֶת

וּבְיָדִי עֵט סוֹפֵר לוֹ אֲנַהֵלָה,

וּשְׂפָתוֹ בַּקֹּדֶשׁ יָדִי כּוֹתֶבֶת,

וּשְׂפַת תּוֹרָתוֹ וּשְׂפַת עַמּוֹ סֶלָּה.

אֵלִי, נָא, עוּרָה, הָרוּחַ הָעִירָה!

בִּשְׂפָתְךָ, אֵלִי, אֵלֶיךָ אָשִׁירָה.

(שירי שפת קדש, ח"ב, צד 1)

החרוזים האלה פותחים לנו חלונות בבתי-הנפש של כהני ההשכלה מטפוסו של אד“ם. השלחן, אשר עליו כתבו את מליצותיהם ושיריהם, היה בעיניהם “שלחן אלהים”, והשפה העברית, אשר הביעו בה את הגיונותיהם ורגשותיהם, היתה בעיניהם “שפת קדש”, “שפת התורה”, “שפת האלהים”. ואד”ם נהג סלסול לאין קץ ב“שפת אל” זו. הוא לטש כל מלה, כל ניב ומבטא, ויחמיר עד מאד בדיני שוא-נע ושוא-נח. הוא גזר במקצוע זה גזרות, שרוב הסופרים העברים לא יכלו לעמוד בהן גם בדור ההוא. בן-דורו וחברו, המדקדק חיים צבי לרנר, אשר גם הוא היה בין הקיצונים, המחמירים בדקדוק שפת עבר, יאמר על אד“ם הכהן כדברים האלה: “הוא – אד”ם – הוריד עוז הפלפול והדרש להדקדוק, וכדרך המפלפלים באיסור והיתר רק להחמיר, כן החמיר גם הוא בלה”ק חומרה יתרה, להכביד על הסופרים ולעצור בעד הרחבת הלשון" (“השחר”, שנה שמינית, צד 453). המשורר יל“ג, שהיה זהיר מאד בדקדוק השפה העברית, יכתוב: “ובדבר הזה אוהב באהבה עזה את ידידנו האד”ם, כי לא תפליט (יפליט?) עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב” (אגרות יל“ג, ח”א, צד 16). אד“ם כתב אחדים משיריו, למען יבאר על-ידם פסוקים ידועים בתנ”ך, שקשה להולמם, ואחדים משיריו כתב לתפארת הלשון עצמה, למען ישמש במלות ובפעלים ידועים על-פּי הנטיות והגזרות, שקבע הוא בדקדוק השפה העברית.

תולדותיו של אד“ם הכהן הן גם תולדות ההשכלה בקרב יהודי רוסיה ותולדות הספרות העברית החדשה. הקונטרס הראשון, אשר הוציא אד”ם לאור, הוא ה“שיר חביבים” (תקפ"ב), הוא שיר מזמור לחתונת הנסיך טישקיביטש. המשורר הצעיר, המשכיל, המתפרץ מפני עול החומרות והמורד בהסדרים הישנים, – המשורר העברי הזה יעיר כנורו לשורר ב“שפת אל” לכבוד חתונת הגראַף הפּולני. שישו ושמחו, בני אלים, הגראַף טישקיביטש נשא למזל טוב את הנסיכה הפּולנית! השירים ממין הזה שמספרם היה לא מעט בנעורי ספרותנו החדשה, יעידו על העבדות הפנימית, המוסרית, של משכילינו בדור ההוא, על צרות חוג מבטם ועל דלות תוכן מושגיהם. שלוש שנים רצופות נחה, נרדמה בת-שירתו של משוררנו זה ולא נתנה אותות חיים, עד שמת הגאון, רבי שאול קצנלבוגן, ויספידהו אד"ם בשיר-נהי ובמליצות נפוחות, אשר קראם בשם “אבל כבד” (תקפ"ה). הסופר ש. י. פין אומר: “הספר הקטן הזה (“אבל כבד”) הוא ראש פרק חדש בתולדות הספרות העברית לסופרי ליטא” (שפה לנאמנים). כל-כך מעטו התביעות מסופרינו ומספרותנו, עד כי קובץ קטן של מליצות תפלות וחרוזים רזים הוא בעיני סופר תולדותינו, פין, כראש פרק חדש בתולדות הספרות החדשה. אחרי האבל הכבד השמיענו המשורר עוד הפעם “קול המון חוגג” (בשנת תר"א), והוא שיר מזמור ליום חתונת יורש העצר, אלכסנדר ניקולויביטש.

והנה ראה זה פלא, – זה בעל המזמור לעת מצוא, זה המחבר של החרוזים היבשים, הוציא לאור, בסוף שנת תר“ב, את ספרו “שירי שפת קדש”, חלק ראשון (נדפס בלייפּציג), ובספר הזה באו שירים, אשר יהיו לתפארת לספרותנו עד אחרית הדורות. כמדומה לי, שלא אפריז על המדה אם אומר, כי הספר “שירי שפת קדש” הוא ראשית תקופה חדשה בספרותנו השירית. השיר “המתאונן” הוא מרגלית יקרה בנזר שירתנו. הצורה, התוכן, השפה, הרעיון והרגש בשיר הזה השיגו מדרגה גבוהה מאד בסולם השירה הכללית והעולמית. יותר מיובל שנים עברו מיום אשר נדפס השיר הזה, מני אז באו צפרים חדשות, נשתבח טעמנו ונתעצם חושנו הפיוטי, ובכל-זאת עוד נמצא עונג רב, עונג עמוק, גם כיום, בקראנו את “המתאונן”. כולנו הננו כיום, אם מדעתנו או שלא מדעתנו, אם בהכרתנו השטחית, או במחבואי נפשנו פנימה, מתלמידיו של שופּנהויער, לכן מרעיד “המתאונן” את כל הנימים, הדקים שבדקים, אשר בלבנו ובנפשנו, אף כי לא שמע אד”ם מימיו גם את שם שופּנהויער ולא ידע את תורתו.

האם לא יפעם רוחו של שופּנהויער, ביחד עם רוחם של איוב וקהלת, בהחרוזים האלה:

לוּ אֵדַע, כִּי יַהְרוֹס קוֹלִי בְּכֹחַ

תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ, גַּם צִבְאוֹת שָׁמַיִם;

אָז תַּתִּי קוֹל גָּדוֹל: “הָבוּ מָנוֹחַ!”

וּלְתֹהוּ אָשׁוּבָה עִם כָּל הַחַיִּים,

כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים יִבְלָעֵם קֶבֶר,

אַחֲרֵי שָׂבְעָם עָמָל וּמַר עֲצָבֶת;

וּבְעוֹדָם עוֹד יִרְאוּ, כִּי חַיֵּי גֶבֶר

רָצִים כִּבְרָקִים לִפְנֵי רַעַם מָוֶת?

---

אִם תִּסְפּוֹר יָמֶיךָ, תִּסְפּוֹר אֵידֶיךָ,

כִּי מֵאֵיד אֶל אֵיד לִרְגָעִים נֶהְדַּפְתָּ;

כֵּן יוֹם הִוָּלְדֶּךָ, אַף כֵּן כָּל חֶלְדֶךָ,

כֵּן תִּזְקַן, כֵּן תִּגְוַע, הָהּ! כֵּן נִרְדַּפְתָּ.

(המתאונן)

מה עמוקה האנחה של המשורר ומה עזה סערת רוחו בשוררו:

וּלְאָדָם אֵין כֹּל, רַק דַּעַת מַכְאֶבֶת,

עָרוֹם גַּם רָעֵב, עָנוֹג וַחֲסַר חָיִל;

כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ, לוֹ נַפְשׁוֹ תֹאֶבֶת,

בּוֹ יִיגַע יוֹמָם, בּוֹ יֵלֶא גַּם לָיִל.

ספרי חקירה ופילוסופיה לאין קץ נכתבו על אודות עולמו העובר והחולף של האדם, על אודות דל ערכו ואפסות הויתו לעומת חיי הטבע כולו, על אודות חוסר הבחירה החפשית במלכות החיים, ומשוררנו זה הביע את כל הרעיונות האלה בחרוזים אחדים, הנוקבים ויורדים עד תהום הנפש:

אַךְ רוּחַ חֶלְדֵּנוּ! קַל כָּאֳנִי שַׁיִט,

מִבֶּטֶן הָאֵם לֹא יִרְחַק קִבְרֵנוּ;

הֵמָּה קֵן וָפַח וַאֲנַחְנוּ הָעַיִט,

וּכְצֵאת אַךְ מִפֹּה פִּתְאוֹם שָׁם הִנֵּנוּ.

הִנֵּנוּ פֹה אֶרֶץ מִיּוֹם הָיָתָה,

וּכְעִשְׂבּוֹת עֲפָרָהּ תַּחֲלִיף אוֹתָנוּ;

הִיא עוֹמְדָה הָכֵן, הָהּ! עוֹד לֹא נִשְׁחָתָה,

רַק נַחְנוּ חוֹלְפִים וּתְשׁוּעָה אֵין לָנוּ.

אֵין לָנוּ מִפְלָט גַּם מִלָּבוֹא הֵנָּה,

כַּדַּיָּג בַּחַכָּה תֵּבֵל תַעֲלֵנוּ;

עַד אָכְלָה דּוֹר זֶה, דּוֹר אַחֵר הֵכִינָה,

זֶה אָכוּל, זֶה אָחוּז, – אַיֵּה יִשְׁעֵנוּ?

(שם, צד 43)

מה שחורה ומה איומה היא התמונה הזאת! פה, בחרוזים האלה, ישמע הקורא את הד אנחות האדם מיום החלו לחשוב ולהרגיש; בשורות המעטות והקצרות האלה כלולה תמצית תמציתן של הדעות והחשבונות המרים והמעציבים מקהלת עד שופּנהויער. והשפה מה יפה, והסגנון מה קצר! אמנם, המשורר לא הביע בחרוזיו אלה שום רעיון חדש; אבל רק משורר אמתי, אשר מספרם בתבל מעט מאד, רק בן-אלהים ובחירו יוכל להביע את צערו היותר מר של האדם ויגונו היותר עמוק בצורה כל-כך פשוטה, כל-כך נעימה, כל-כך מחרידה ויחד עם זה כל-כך נאוה ועדינה. בשיר “המתאונן” התלכד המשורר והפילוסוף, הצייר והחוקר, המורד בממלכת הרוח והמושל האדיר בממלכת-הדבור, ויהיו לגוף אחד, לבריאה אחת. המחשבה והשירה השתפכו בשיר הזה ויהיו לשפה אחת, אשר בה ישירו רק בני-עליה המועטים. קראו נא אחת ושתים את השיר “המתאונן” ותראו ותוכחו, כי בשפה רוממה, עזה, מצומצמה וברורה כזו ידברו רק מלאכי השירה הכבירה. בשפה כזו לא יתאונן קטן-נפש, דל-מוח וחסר-כח; לא יתאונן בעל-בכי, חלוש-עצבים וסתם נרגן ומתלונן; בשפה כזו לא יתאונן האיש המבכה רק על גורלו הוא, על נגעיו ופגעיו הוא, – כי-אם החושב והמשורר, אשר יתאונן על גורלה של כל האנושות, של כל הדורות, אשר יביע מחאה עזה נגד כל סדרי התבל וחקי הטבע, אשר יבכה על הכליון הכללי והבלתי נפסק, על כליון היופי ואבדן החכמה והיושר. המשורר מתאונן על כי גם האדם היה למפגע לרעהו:

כֵּןֵ גַּם אֶל אָחִיךָ מִפְגָּע הָיִיתָ,

עַל חֵיל שַׁדַּי זֶה נוֹסַף גַּם רֵעֶךָ;

גַּם מֵאַף-אָדָם, אָדָם לֹא נִקִּיתָ,

קִנְאָתוֹ בָךְ עַד – עַד יִשְׁאַל אַיֶּךָ?

אַיֵּה אֵיפֹה הֵמָּה דוֹרוֹת שָׁכַחְנוּ?

גַּם זִכְרָם וּשְׁמוֹתָם אֵין עוֹד אִתָּנוּ;

וּבָדוֹר עוֹד יָבוֹא נִשָּׁכַח גַּם נַחְנוּ,

וּמִי זֶה יִמָּלֵט? לֹא אֶחָד בָּנוּ;

לֹא אֶחָד יִפְדֵּהוּ מִמָּוֶת עֹשֶׁר,

גַּם חָכְמָה וּגְבוּרָה יַחְשׁוֹב לָאָיִן;

יִשְׂחַק לַכָּבוֹד, גַּם יִלְעַג לַיּוֹשֶׁר

לֹא יָחֹן כָּל יֹפִי וּמַחְמַד עָיִן.

(שם, צד 40)

אחרי אשר הגיש לנו המשורר בשירו זה כוס של יאוש, הגיש לנו בשיר הבא אחריו, “המשורר”, כוס של תנחומים, אך הכוס השניה מלאה מים ואין בה אף טפות אחדות מיין השירה. נפלא הדבר, כי אד“ם הכהן, אשר כולו, “מכף רגלו עד קדקדו”, מתוכו ומברו, היה יציר הרחוב היהודי, אשר בו נולד, גודל, חונך, בו למד לחשוב מחשבות ולחוש את החיים ופגעיהם ובו היה מקור פרנסתו, חוג פעליו ושדה השפעתו והסתכלותו, – נפלא הדבר, הנני אומר, כי בת-שירתו פרשה, לפעמים, את כנפיה ותתרומם מעל החוג הצר, אשר בו התהלך המשורר, ואז, רק אז, הגיע למעלת משורר אמתי. השיר “החמלה” הוא מעשה אמן, הן בשפתו, הן בתכנו ורוחו. אמנם, השיר הזה נופל בערכו מ”המתאונן", אך גם בו יש מקומות יפים ולפעמים גם נעלים. הוא מביע את החמלה העברית לכל העשוקים והרצוצים, אשר “בין כל חיתו שדה, בהמה, עוף ורמש ודומיהם”. הוא מתעורר לנגד העול והאכזריות, אשר יעשה האדם לחיתו שדה, “רק באשר גברה ידו עליהם”; הוא מרים קול זעקת שבר “על העמל והאָון, הנעשה בין זרע האדם, בין איש לרעהו, ועל דם האדם מאדם ישפך”. יש אשר יתאר לפנינו בקוים אחדים תמונה שלמה:

מִתּוֹךְ הַרְרֵי שֶׁלֶג, מִגִּבְעוֹת קֶרַח,

תֵּצֵא עֲגָלָה וּמַנְהִיג לָהּ אָיִן;

בָּהּ אִישׁ וִיפָתוֹ הַדְרָתָם הוֹד פֶּרַח,

וּבְנֵיהֶם עַל בִּרְכָּם מַחְמַדֵּי עָיִן;

הוֹי אֹרְחַת מֵתִים כַּחַיִּים יִסָּעוּ,

נָסְעוּ וַיִּתָעוּ, וּבְקָרָה גָוָעוּ.

(“החמלה”, שש“ק, ח”א, צד 141)

זו היא אמנות פשוטה, טבעית, אשר היתה יכולה להיות למופת גם למשוררינו הצעירים. יש בשיר “החמלה” גם חרוזים נשגבים, כמו:

הוֹי, תֵּבֵל, בֵּית אֵבֶל, הוֹי, גֵיא הַבֶּכִי!

נַהֲרוֹתַיִךְ דִּמְעָה וַעֲפָרֵךְ אֵפֶר;

עָלַיִךְ אֲבֵלִים, מֵתִים תּוֹכֵכִי.

יש אשר משוררנו זה יגביה עוף עד גבהי שמי שירה, ואז יראה את כל העולם עטוף שחורים, ענן כבד מכסה את פני היקום, אין קו אור, אין ניצוץ של שמחה, המות הוא השליט היחידי בתבל. חרוזי המשורר יקפיאו את הדם בעורקינו ויעצרו את נשמתנו. מה עזים ומה נשגבים המה החרוזים:

הַמְעַט מֵאָדָם אֶת מוֹתוֹ לָדַעַת,

כָּל יָמָיו לִרְאוֹת, כִּי קִבְרוֹ מִתַּחַת?

הֵן חַיָּיו יִתְּנוּ אֶל חַיָּיו מִגְרַעַת;

כִּי מָה אֹרֶךְ יָמָיו? קִרְבַת הַשַּׁחַת;

מַה לֶּדֶת בָּנִים? הַרְבּוֹת מֵתֵי חָלֶד?

וּכְנוֹשֵׁק עַצְמוֹת מֵת נוֹשֵׁק הַיָּלֶד.

(החמלה)

היש הרבה חרוזים כאלה בספרותנו השירית? גם אלפרד די מוסיה לא היה צריך להתבייש בבית שיר כזה. לא אדע, מי מטובי משוררי העמים הביע את כליון החיים, אימת המות, בצבעים יותר בהירים, יותר חדים, ויחד עם זה יותר פשוטים ורכים, מאשר עשה זאת משוררנו זה. מה נשגבים המה חרוזיו:

כִּי מַה זֶה הַמָּוֶת? – אַךְ תֹּם הַחַיִּים

כָּל רִגְעֵי חַיָּיו יִרְאֶה כִי יָסוּפוּ

עַל כֵּן כָּל רֶגַע מוֹתוֹ לָעֵינַיִם

כִּי חַיָּיו וּרְגָעָיו יַחְדָּו יָעוּפוּ

וּבְרֵאשִׁיתוֹ אַחֲרִיתוֹ יֵדַע גָּבֶר

וּבְחַיָּיו – מוֹתוֹ, וּבְבֵיתוֹ – הַקָּבֶר.

(“הדעת והמות”, שש“ק, ח”ב)

ובתוך האימה החשכה, הנופלת עלינו, בקראנו את החרוזים האלה, הננו מרגישים שם עמוק בבתי-נפשנו עונג דק, – אחד מתענוגי השירה בת-השמים, השופכת חנה וקסמה המיוחד גם על חורבן העולם, גם על התהו-ובהו, גם על המות והחדלון. למראה פני המות האיומים, אשר יתאר לפנינו המשורר, תתעורר בנו תשוקת החיים בכל תקפה ועוזה, והננו מרגישים עצמת ישותנו, ממשות הויתנו, בכל עורקינו ועצבינו, וכל עוד רוח באפנו, הננו חושבים ומרגישים במלוא עצמותנו. עם כל החסרונות והמגרעות העצומים, שישנם בשני השירים הגדולים: “הדעת והמות” ו“החמלה”, עם כל האריכות היתרה והכפלת הדברים שבהם, – יפעלו על המחשבה ועל הרגש של הקורא, ולפעמים יעירו בו נימים, אשר לא ידע גם את מציאותם בנפשו. לקרוא את השירים האלה בקרירות רוח, בשויון נפש, זהו דבר שאי-אפשר. יש בתים בהשירים האלה שהם מזעזעים אותנו כזרמי סוללת-חשמל חזקה. כל ימי חיי לא אשכח את הרושם העז, שפעלו שני השירים האלה על מחשבתי והרגשתי בקראי אותם בפעם הראשונה בנערותי.

אולם, אד“ם התרומם לגבהי שמי השירה רק לעתים רחוקות מאד. על-פּי רוב היה חרזן, בעל-מלאכה, ממליץ מליצות, שאין כל רוח בהן. אבי “החמלה” ו”הדעת והמות" כתב גם “שירים” על בית מסחר היין והבשמים של בנו. הא לכם דוגמא קטנה:

שִׁמְעוּ מִלַּי, וּמְנַצֵּחַ

הָאֲדוֹנִים! – – – –

סוּרוּ אֵלַי! גַּם הַקָּפֶה

אַתֶּם קוֹנִים! שִׁקּוּי שַׁחַר

הֵן כָּל נֹעַם טוֹב גַּם יָפֶה,

בִּי תִמְצָאוּ, וּטְהֵי נִבְחָר

כָּל טוּב טַעַם – – – –

פֹּה מָלָאוּ; גָלְמֵי עָלִים,

פֹּה הַיַּיִן עֲלֵי טַבַּק,

הַמְשַׂמֵּחַ, גַּם נִמְלָלִים

מֵאִיר עַיִן זוּכָּאוו קַזַאק

(שירי שפת קדש)

וגם ה“שירים” ממין הפחות הזה, אשר מקומם בחלק המודעות של העתונים בארץ החדשה, גם הם היו בידו לשירי שפת-קדש, אשר כתבם על “שלחן-אלהים”. להחיות, העומדות על מדרגה נמוכה בסולם ההתפתחות, אין כל התפרטות והתבדלות של אברים בקרב גופם. אבר אחד משמש בהם לכמה דברים ותפקידים. גם המשורר, כל-זמן שלא התרומם למעלה גבוהה בסולם היצירה, אין כלי-רוחו מתבדלים לחלקיהם ופרטיהם. אמנם, גם המשוררים היותר גדולים, היותר נעלים, יכולים לכתוב, לעתים ידועות ובתנאים ידועים, שירים פחותים, גרועים ועשויים, כי אין השכינה שורה בכל עת ובכל זמן על המשורר, ויש אשר תסתלק מעליו ותעזבהו בעצם יצירתו; רגעי עלית-הרוח וירידתו ישנם לכל אמן ואמן, אבל המשורר, שעלה למדרגה גבוהה בסולם ההשתלמות, יודע להבדיל בין קודש לחול, בין מרום ונשגב לשפל ונבזה, בין נברא לעשוי. משורר כזה מתבייש מפני יצירותיו הרפויות והעשויות. לא כן אד“ם הכהן. הוא אסף הגורנה תבן ובר; והתבן הוא הרבה יתר מהבר. כל אשר יצא מעטו היה קודש בעיניו, ולא ידע להבדיל בין טוב לרע. אד”ם הכהן לא היה יכול לסלוח לרעיו, – לפי עדותם של מכיריו מקרוב, – אם הראו לו על איזו שגיאה, תהא גם קלה שבקלות, באחד משיריו. הוא האמין בכל נפשו, כי כל שיריו טובים, נעלים ונשגבים. מה רב האסון, אם האמן איננו מכיר את רפיונותיו ואיננו מרגיש את נפילתו. אם תקראו בשום לב את כל שירי אד“ם, תתפלאו ותשתוממו לראות, כי המשורר, שכתב את “המתאונן”, “הדעת והמות”, “החמלה”, בתים ידועים בה”מיכל דמעה" ו“החלום”, – הוא הוא אשר כתב את יתר השירים, שהם עומדים למטה מכל בקורת, המיוסדת על תורת היופי, הרגש וההתפעלות. המשורר מתהלל במין עורון רוחני:

שִׁירִים בִּשְׂפַת קֹדֶשׁ שִׁלֵּשִׁים שַׁרְתִּי,

לִמְלָכִים, לִנְסִיכִים, לִנְדִיבֵי אָרֶץ,

עַל חַיִּים, עַל מָוֶת, עַל גִּיל, עַל קָרֶץ.

(בשירו, אשר כתב בסוף “יתרון לאדם”, הוא באורו לה“תלמוד לשון עברי”)

בשורות המעטות האלה חתם המשורר תעודת-עניות לרוחו וימיר כבודו בקלון. המשורר לא התבייש גם בזקנותו להתפאר, כי שר “שירים” – למלכים, לנסיכים ולנדיבי ארץ.

אם נקרא את השיר “מיכל דמעה”, אז נתפלא לראות, כי בת-שירתו פעם תגביה עוף ופעם תזחול על הארץ, פעם כנפיה קלות ופעם כבדות כעופרת; פעם הננו שומעים אנחות משורר, בכית אב על מות בנו:

מִקִּנִּי צִפּוֹרִי, הָהּ, מִי הִבְרִיחַ!

מִבֵּיתִי מִזְמוֹרִי, מִי זֶה הִשְׁכִּיחַ!

מִי נִפֵּץ כִּנּוֹרִי וַיִּקְרָא נֶהִי!

או:

אַךְ בִּכְיִי יִתֹּם עֵת חַיַּי יִתָּמוּ

וִיגוֹנִי יִדֹּם עֵת יָמַי יִדָּמוּ

וּבְנִי זֶה אֶשְׁכַּח כִּי תֵבֵל אֶשְׁכָּחָה.

ופעם הננו שומעים, כי האב האומלל מרבה להג, מליצות תפלות, שאין כל רגש בהן:

כָּל אֵלֶה, אֱלֹהִים, אֵיךְ לֹא חָשַׁבְתָּ,

וּתְפִלּוֹת חַכְמֵי לֵב גַּם לֹא הִקְשַׁבְתָּ,

עָפוֹת עַל אִגְרוֹת מִקַּצְוֵי אָרֶץ,

מִגְּדוֹלֵי עַמְּךָ, מֵרָאשֵׁי דוֹרֵנוּ

כֻּלָּם חָרְדוּ לִלְשׁוֹנְךָ, וּלְשׁוֹנֵנו

אֲהָהּ! גַּם לֹא יָכְלוּ לַעֲמוֹד בַּפָּרֶץ.

(“מיכל דמעה”)

המשורר קובל על אלהים, כי לקח את נפש בנו, המשורר הצעיר, מבלי אשר שם אל לב, כי ראשי הדור וגדולי העם מחליפים עם בנו מכתבים ומהללים שיריו. היש בדברנות כזאת אף צל של רגש אמתי? – אד“ם הכניס בקובץ שיריו, אשר הוציא לאור, גם שירים פרטיים, שכתב לתלמידיו ליום חתונתם, לבניו, בתתו להם את תמונתו, וליום הולדתם וכדומה. המשורר מתנצל על עשותו כזאת בהקדמתו ל”שירי שפת קדש“, מחברת שניה, בדברים האלה: “והנה באו בזה גם שירים פרטיים רבים, אבל גם בזה נעתרתי לבקשת רעי, לבלתי עזוב (?) כל מאומה מכל אשר יצא מאתי ומעטי בשיר, אשר אך יכלתי לאספם אלי”. התנצלות נאה! ליבנזון כתב בימי חייו הארוכים מצבות רבות, בעלות שורות ארוכות ושרועות, על קברי אנשים, אשר בניהם או יורשיהם היו משלמים לו בעד הנוסחא. וגם את הנוסחאות האלה הדפיס במספר רב מאד בתוך שני חלקי “שירי שפת קדש”, בתתו טעם לזה, כי “גם הן, – המצבות, – ללמד באו, מלבד מה שיש בזה משום יקרא דחיי ודשכבי, כי המצבות טמונות הן מחוץ לעיר, וגם נשחתות ברוב הימים, כנודע, וכל ספר עומד לעד ומתפשט בארץ”. טעם נאה!! המצבות האלה הן גם מצבה חיה לתולדות השכלתנו, ספרותנו והתפתחות מושגי המוסר בקרב בני עמנו. משוררים כאד”ם ויל“ג וחבריהם ברוסיה ובגליציה לא בושו לכתוב נוסחאות למצבות על קברי אנשים, אשר לא ידעום בחייהם ואשר לא שמעו גם את שמם, או ידעו כי אנשים פחותים הם, ובכל-זאת לא בושו להרבות בשבחיהם, תהלותיהם, ולעבור בזה כל חק וגבול; לא בושו להדפיס את הנוסחאות האלה בספר, למען ידע גם דור אחרון, כי בעד כסף הפכו אמנותם הדקה למלאכה גסה ובלתי-נקיה. באחת יכולים אנו להצדיק את המשוררים האלה, שהיו אנשים כנים וישרים, רחוקים מן השקר והרמיה, ורק על פּי מושגי המוסר שבקרב עדתם, אשר בה תפסו מקום, לא ראו כל עול בכתיבת מליצות, תהלות ותשבחות למתים שוכני עפר בעד שקלים או גם פרוטות, כמו שלא ראו המספידים המושבעים כל און בהגזמת מעלות המת, בהפלאת יתרונותיו, שמעולם לא היו לו. לא אד”ם ולא יל"ג תלמידו יכלו להתרומם אף טפח אחד מעל למושגי המוסר של שוק-החיים. עוד זאת, כי משוררינו אלה, ככל המשכילים הראשונים, רגילים היו להרבות כנויים ותארי-כבוד לכל נער, הכותב מליצות, לכל פוחז וריק, שהתאמר למשכיל. משכילינו אלה לא למדו עוד לתת ערך ידוע לכל מלה ומלה, היוצאת מעטם, כי וותּרנים ופזרנים גדולים היו בדברי מליצה ושיר, וירבו לתת תארי-כבוד לא רק בשביל האיש, אשר אליו, או על אודותיו, כתבו בחייו או במותו, כי-אם גם בשביל המליצה עצמה. אם נפלה מליצה יפה לתוך פיהם, לא היו יכולים לוותּר עליה, אם גם לא היתה מכוונת להאיש, אשר אליו או על אודותו כתבו.

חמש עשרה שנה עסק אד“ם הכהן בסרסרות באמונה רבה ובדייקנות גדולה, עד כי קצה נפשו במלאכה בזויה זו, אף כי הביאה לו די שכר, כי ראה שהסרסרות “מעשרת את הנושים ומרוששת את הנושים בם, ואיש-הבינים נלחץ ונדכא כל היום בין שניהם, עד כי ילאה לשאתם יחדו” (בהקדמותו לספר “באורים חדשים”). מלבד זאת נכספה נפשו להגות בדברי מחקר ושיר, בתורה וחכמה, וימשך ידו מהסרסרות ומעסקי הרבית. לפי עדותו של ה.נ. שטיינשניידר נשארו בידו שטרי-חוב על כמה לוים, שסכומם עלה לאיזה אלפים רו”כ, ובנדבת לבו שרף אותם, לבל ישיאהו לבו להיות נוגש בם.

בשנת תר“ח נקרא אד”ם מטעם הממשלה להיות למורה לשון עברית וארמית בבית-מדרש הרבנים, אשר יסדה אז בווילנא. המשורר הסרסור הפקד פתאום למורה ולמחנך בבית מדרש, אשר נוסד להביא תקופה חדשה בהחיים המוסריים והמדיניים של יהודי רוסיה. העובדה הזאת, כשהיא לעצמה, שופכת אור רב על הדור ההוא וצורתו התרבותית. אד“ם, אף כי אוצר ידיעותיו בספרות העברית היה מלא וגדוש וכשרונותיו נעלים ומצוינים, בכל-זאת לא הביא תועלת מרובה לתלמידיו, יען כי לא היה סדר למשנתו ושטה לשעוריו. ידיעותיו בספרות העברית היו מעורבבות, והשקפה כללית ומקפת חסרה לו כל ימי חייו. אם היה בא אליו אחד התלמידים לעמוד על המבחן, לא הועילו לו ב”יום דין" זה כל הידיעות שבעולם, אם אך נכשל בדיני ת“ק ות”ג, בדיני מתג ודגש. מה שהיה חק “קיום הכחות בטבע” להילמהולץ וחק ההתפתחות וההשתלשלות לדרוין, זאת היו כללי הנקוד להמשורר שלנו.

בשנת תר“ט החל אד”ם להוציא לאור, בעזרת בן-יעקב, את כתבי-הקדש עם התרגום האשכנזי והבאור, מלבד פרוש רש“י ובאורים ישנים בצדם. גם אד”ם בעצמו הוסיף משלו זעיר פה, זעיר שם, באורים חדשים, קצרים, ברורים, ומיוסדים על חקירות הלשון ודקדוק השפה. באמרי “חקירות הלשון”, אל יטעה הקורא לחשוב, שזוהי מעין חקירת חכמי המערב, היהודים והנוצרים, המיוסדה על ידיעת לשונות הקדם וחקי השוואַת השפות ושרשיהן, על סרוס המקראות ושנוי פני הכתובים, כי לאד"ם לא היה כל מושג מזה. יותר משלש שנים רצופות שקד על עבודתו זאת בעיון נמרץ.

שש עשרה שנה עבד אד“ם הכהן את עבודתו בבית-מדרש הרבנים באמונה. הוא שנן לתלמידיו את כללי הדקדוק לפי הספר “תלמוד לשון עבר” לבן-זאב, וישית עליו נוספות, או תקן ושנה בו על-פּי חקירותיו הוא. בהקדמתו של משוררנו לספר זה עם באורו “יתרון לאדם” יאמר: “ויהי בהחילי ללמד בו, – בספר תל”ע, – והנה חדשות זעיר שם זעיר שם עולות על לבי תמיד, אלה לבארו מעט, ואלה בתתי טעם זה או טעם אחר לדבר מה, אלה למלאות מה שעזב עוד בענין זה, או להרחיב מה שקצרו, או להביא גם דעת אחרים בזה, או לנטות מדעתו ולחוות דעתי בזה, או אבוא להגיד ענין חדש בכלל, או לנקותו מטענות אחרים עליו, או משגיאות, שנפלו בדפוסים הקודמים… וכל אלה עשיתי בעת אשר נשאתי דברי תלמודו זה לפני התלמידים בבית-הספר, וכל מעלות רוחי אז אנכי כותב ברמזים קצרים, שם על שפתי העלים בספרו זה לזכרון, עד אשר מלאו דברי אלה כל שפתיו ובינות לשורותיו, סמניו ופרקיו, והתלמידים, אשר חשקה נפשם בלשוננו, העתיקו למו הדברים איש אל ספרו”. חדושיו בדקדוק השפה העברית, שרבים מהם הם חריפים, היו ממלאים את כל חללי רוחו, ויציעם ויבארם לפני כל באי-ביתו ולפני כל המתהלכים אתו בחוץ. כל המשוררים המתחילים היו מביאים את בכוריהם ל“הכהן הגדול” במקדש השירה העברית הזה. ו“הכהן הגדול” היה שופט את השירים המובאים לפניו לא על פּי רוחם, תכנם, צורתם וסגנונם, כי-אם על-פּי כללי הדקדוק ובאורי הכתובים. המדקדק הקפדן הזה, אשר לעתים היה זורק מרה בהמדברים אתו, היה בעל לב טוב ויעזור מכספו לתלמידיו העניים ויתן להם מפּתּו, ונפש רבים מהם היתה קשורה בנפשו. במשך השנים, אשר היה ליבנזון מורה בבית-מדרש הרבנים, הדפיס מאמרים רבים במכה“ע: “המליץ”, “המגיד”, “פּרחי צפון”, “הכרמל”, “כרם חמד”, “כוכבי יצחק”, ורובם מיוסדים על החדושים, שחדש בדקדוק לש”ע וביחוד בכללי הנקוד. בשנת תרט“ז הוציא לאור את המחברת השניה של “שירי שפת קדש” ואת ספרו הקטן “שני לוחות העדות”. בשנת תרי”ח הוציא לאור חלק ראשון מספרו “תורת האדם” עם הקדמה גדולה. בספרו זה השלים את הבאורים החדשים שהחל לתת בספר התנ“ך עם התרגום האשכנזי, שהוציא לאור בשנות תר”ט-י"ב.

בשנת תר“י סר משה מונטיפיורי לעיר ווילנא בדרכו מפּטרבּורג. בני-עדתה של ירושלים-דליטא קוו, ככל היהודים יושבי-רוסיה, כי האורח הזה יביא ישועה נאמנה לאחיו בני-עמו המדוכאים. הן זה דרך עמנו מאז, לראות בכל איש, אשר עלה לגדולה, אם יושיט להם אצבע קטנה, – גואל ומושיע. ראשי העדה קדמו את פני מונטיפיורי בשיר גדול ומלא מליצות צחות, כתוב בידי אד”ם הכהן, וכאשר התאספו משכילי עיר ווילנא לכתוב תשובה על כל השאלות, אשר שאל מונטיפיורי את נכבדי העדה בשם הממשלה, כתב משוררנו מכתב להאורח הזה, ובו ימנה את הסבות הראשיות והעיקריות למצבם של בני-עמו הנורא, והנה ארבע: א) חסרון השכלה וידיעת לשון ספר וחכמה ומדע, מלאכת מחשבת ומסחר לכל משפטיהם ודרכיהם. ב) נשואי הבנים והבנות בילדותם. ג) חסרון דעת המלמדים והרבנים בעניני צבור ומדינה. ד) בקשת המותרות במאכלים, בבגדים וכדומה.

אד"ם, ככל משכילי הדור ההוא, לא הבין, כי הסבות האלה הן אך תולדות חסרון זכיות האדם. גם הוא האמין, כי בני ישראל דלים ורשים הם לא מפני שהמה יושבים צפופים ודחוקים בערי-התחום, וכל שערי הפרנסה והכלכלה ננעלים לפניהם, כי-אם מפני שהמה זוללים וסובאים ומבקשים מותרות במלבושיהם ובבנין בתיהם. שחוק מר!

כאשר התפטר אד“ם ממשמרתו בבית-מדרש הרבנים והרופאים אסרו עליו קרוא וכתוב, היה הדר. שלמה מנדלקרן, שהיה אז תלמיד בית-מדרש הרבנים, קורא לפניו בספרים וכותב מפיו כל אשר היה דרוש לו לכתוב. בשנת תרכ”ד הוציא לאור את החזיון “אמת ואמונה”, אשר החזיקו שנים רבות בילקוט כתביו, ביראו להדפיסו, שמא יחריד ויקניט את הקנאים והצבועים מרבצם. הדר. ש. מנדלקרן פנה במכתבו אל החברה “מרבי השכלה בישראל” (במ“ע “הכרמל”, תרכ”ד), שבו התחנן אל המשורר, כי יוציא את החזיון הזה לאור, והוא, מנדלקרן, קבל עליו לנקד את הספר כולו, שהיה בלתי מנוקד בידי המחבר, ולהכשירו לדפוס. כאשר יצא הספר “אמת ואמונה” לאור הטיל רעש גדול בין הקנאים, וגם המתונים שבמשכילים לא יכלו לסלוח להמשורר על הסירו ביד חזקה ובלי כל חמלה את המסוה מעל פני השקר והמרמה.

בשנותיו האחרונות לחייו היתה קשה עליו הכתיבה והקריאה בספרים, בכל-זאת לא הניח עטו מידו ויעבירו על-פני ספריו הראשונים, שהוציאם עוד הפעם לאור, ולעתים רחוקות היה כותב גם איזה מאמר במ“ע עברי, ולפעמים גם מכתבים למכבדיו ומוקיריו. בשנת תרל”ז, ח' חשון, הוא כותב לי. ל. גורדון: “… ואתה הלא ראיתני בקיץ זה וראית גם כחי עתה. ידי רפות, עין ימיני קמה וגם השנית כהה משיבה. ואני עתה בבית בני יצ”ו, אשר ישמרוני לבלתי קחת עט סופר, במצות הרופא עליהם".

המבקר הצרפתי Sainte Beuve היה אומר, כי הבנים הם על-פי-רוב באור לתכונת אביהם. בנוגע לאד“ם הכהן התאַמת הפתגם הזה במלואו. שני בנים היו לו: האחד היה סוחר, איש מעשה ועסקן בדברים, איש יבש, קפדן וקר-רוח; והשני, הוא מיכ”ל, היה משורר, בעל מזג רך ונעים מאד, איש רגש ומלא התפעלות והתלהבות, בעל נפש עדינה וזכה. משני היסודות המתנגדים האלה היתה מורכבת נפשו של אד"ם הכהן.

הוא היה לובש כל ימי חייו בגדים ארוכים, ככל היהודים היראים בליטא, ויתאונן תמיד על המתיפּים והמתהדרים במלבושיהם. הוא היה אחד האנשים היותר מצוינים ומפורסמים בווילנא, ולאורו התחממו ראשי המשכילים וגם פרחיהם. כללים קבועים ויסודות מוצקים היו לו בארחות חייו ומנהגיו עם הבריות, ומהם לא זז כמלוא השערה. “יקוב הדין את ההר” – היתה תכניתו. הוא הקדיש כחות רבים ליסוד בית-התפלה “טהרת הקדש” בווילנא, אשר היה בימים ההם לבית-ועד המשכילים והנאורים, וגם הוא, ככל משכילי הדור ההוא, נלחם בכל תוקף ועוז על התקונים החיצוניים בסדר העבודה: מקום הבימה ומלבושי המשוררים וכדומה. שעות אחדות לפני מותו החל לכתוב מאמר בשם “אמת מארץ תצמח”, ויבוא המות ויחטוף את העט מידו ביום כ“ג מרחשון, בשנת תרל”ט, בהיותו בן תשעים ושתים שנה.

סופר עברי בליטא בן-תשעים, זה הוא המקרה היחידי!

תרנ"ח, ברלין.

א.

אם רוצים אנחנו לחרוץ משפט נאמן על כשרונו של פרץ סמולנסקין בתור מספר, אז לא די יהיה לדון עליו על-פי אחד מספוריו וחזיונותיו; באופן כזה לא יהיה משפּטנו משפט נאמן מכל צדדיו. כדי להכיר את סמולנסקין המספר עם כל מעלותיו ויתרונותיו ועם כל חסרונותיו ומגרעותיו, צריכים אנו לקרוא את כל ספריו הגדולים והקטנים, כי בכל אחד ואחד מהם התגלה רק חלק מכשרונו הספּורי של סמולנסקין, רק קוים אחדים מתכונתו המוסרית או הפיוטית; ורק אם נחבר ונצרף את כל הקוים הפזורים האלה קו לקו, שרטוט לשרטוט, רק אז תצא לנו תמונתו השלמה בתור מספר, בכל אורותיה וצלליה.

ספורי סמולנסקין עושים עלי עתה את הרושם המוזר והנשגב, שיעשה עלינו סלע-המדבר. בסלע-המדבר יש חגוים ונקיקים, ידי אומן לא חלו בו ועקבות העבודה והתרבות לא נכרו עליו, ובכל-זאת ירהיב את עינינו בבקיעיו ופרציו וירומם את נפשנו בפראותו עצמה. אם נקרא ימים רבים בספריות העמים ונתרגל בספורי-המופת של גאוני הרוח, המעובדים ומלוטשים כל צרכם, ואחרי-כן נשוב לקרוא את ספורי סמולנסקין, – אז נרגיש בלבנו מעין אותה ההרגשה אשר בלב הבא מארץ נושבת, מארץ תרבות, השכלה ועבודה, אל ארץ-פראים, במקום, אשר כל כחות הטבע נרדמים ואיש לא העירם; סגולות הארץ, אמנם, רבות ויקרות הנה, אך איש לא השתמש עוד בהן. כל קורא ספורי סמולנסקין בשום לב יוכח, כי כחות כבירים היו צפונים בנפש המספר הזה, אבל הכחות האלה היו כל ימי חייו בלתי מפותּחים ומעובדים כל-צרכם, ואם השתמש בהם לפעמים, – השתמש רק לרעתו, כי הם משלו בו ולא הוא בהם. כשרונו הטבעי של סמולנסקין היה מספיק למספר אירופי בן-תרבות להרימו על ולתת את חנו גם בעיני קוראים, שטעמם הספרותי מחונך ומפונק, בעוד אשר ספורי סמולנסקין יוכלו להחשב בעינינו כיום רק כמצבה חיה לכחות יוצרם, אשר עלו בתהו.

לא אתרחק, כמדומה לי, מן האמת, אם אומר, כי הכשרון הספורי של סמולנסקין היה מורכב מיסודות המזרח והמערב גם יחד, אולם היסוד המזרחי, השמי, התגבר בו.

בחיי בני עמנו אנו רואים אחד מפלאי הטבע היותר גדולים: הוא הפלא, אשר יפליאונו הזרעים, המונחים קבורים במעבה האבן או בכפי חנוטי מצרים יותר מאַלפּים שנה, ובכל-זאת לא ימות בהם כח הזריעה והצמיחה. זרעי הצמחים האלה, אם יוציאום מאפלה לאור, מסוגלים עוד גם כיום לחיות ולהשתגשג. כל ימי התהלך ישראל בגולה היו תנאי חייו כאלו מכוונים להמית בקרבו את רוח השירה, הרגש וההתפעלות. המוח והמחשבה חיו והתפרנסו על חשבון הלב והרגש. בדברי נביאינו וחוזינו, המלאים יפעת נצח והוד עולמים, התאמצו להכניס הלכות יבשות, רמזים כהים או סודות איומים. כן נתיבש בנו, בימי גלותנו, לשד-החיים, כן נדף מקרבנו רוח החוזים, נתמעט ונחלש בנו כח היצירה הפיוטית, וכנפי דמיוננו הלאומי הלכו הלך ורפה, ואז גם נולד בקרבנו הפתגם: “חכם עדיף מנביא”. אולם, לאשרנו, נשמר עוד ברוחנו הלאומי החנוט צמח נפלא אחד, הוא התנ"ך, אוצר השירה, הרגש וההתפעלות, והוא היה לנו כסם חיים. החיים המרים והאיומים, היבשים והדלים, מלחמת-הקיום הקשה, היו קצרי-כח להחריב לגמרי את מקור הרגשות אשר בלב העם הזה ולהמית מיתה גמורה את השארית הדלה של רוח החוזים, אשר עוד הסתתרה במחבואי נפשו.

והיה לנו סמולנסקין לאות ולמופת. בן-עוני, צמח-הגלות הזה, גם בהיותו נער רעב ללחם ומתגולל באשפּתּות בתי-הישיבה, גם בהיותו, בימי עמידתו, שקוע ביון מצולת החיים, גם אז היה לבו מלא שירה. הרגש החי היה פועם בכל עורקיו, ואוצרות דמיונו היו מלאים תמיד חזיונות ומראות. ומי הדליק את נר האלהים במחשכי הנפש של בן-הישיבה העזוב הזה? מי הגביה ואמץ את כנפי דמיונו וימלא את רוחו פרחי השירה? את הפלא הזה עשו כתבי-הקדש, אשר מספרנו הגה בהם מילדותו ועד יום מותו, והם הטביעו את חותמם ורשומם עמוק עמוק בתכונתו המוסרית, באופן השקפותיו ודעותיו.

בהספור “שמחת חנף”, הוא הספור הראשון אשר כתב סמולנסקין, רצה להוכיח, כי המלט ופויסט, יצירי שקספּיר וגיטה היותר נעלים, לוקחו מכתבי הקדש: המלט ופויסט הם הם קהלת ואיוב במהדורה חדשה ובשנוי הסגנון לפי רוח הדור. השפעתו העצומה של התנ"ך על סמולנסקין היתה גם הסבה הראשית, שלא הביט על היצירה הפיוטית כעל תכלית בפני עצמה. משוררי יון ורומא התפעלו מהגבורה והיופי כשהם לעצמם. לא המוסר, כי-אם הכח; לא הטוב, כי-אם הנוי, עוררו את מיתרי כנורותיהם ורגשותיהם. לא כן נביאינו וחוזינו. הם הביטו על עצמם ועל תעודתם כעל כלי-מבטא של שופט צדק; הם קראו מלחמה על התקיפים העריצים ויהיו לפה להחלשים, להנכנעים ולהמדוכאים. לא גבורה ולא יופי, כי-אם טוב וצדק, ענוה ומשפט היו משאת נפשם. ורוח נביאינו החיה גם את סמולנסקין המספר. בכל ספוריו, אשר כתב, לא היה מתאר את היופי והמכוער, הגבורה והרפיון, כי-אם את האמת והשקר, הצדק והעול. הוא ברא לו במתכוון חבל יצירים, למען יגידו במעשיהם, ועוד יותר בשיחותיהם ובוכוחיהם הארוכים והממושכים, את דעתו של המספר בעניני הלאום, בעניני הצבור וכדומה.

סמולנסקין לא ידע ולא הרגיש את הטרגדיה העמוקה, או את היופי המיוחד, אשר בהמעשים שבכל יום, את הסתירות והנגודים העצומים, אשר במהות החיים עצמם ובעומק פנימיותם; סמולנסקין לא ידע לתאר את התפתחותה של האישיות, את התרוצצות הכחות הרוחניים בתוך הנפש מבפנים; לכן, ברצותו להגדיל ולהעמיק את רושם ספוריו בלבות הקוראים, היה משתמש בארבע מיתות בית-דין ובכל המכות והיסורים, הפגעים והמצוקות, לענות, לסגף או להמית את יצורי דמיונו. אלה מנפשותיו מעבירים מאכלת על צוארם (גד, אבשלום, ב“התועה”), אלה קופצים המימה (יוסף האב, אשת אחירע, ב“התועה”; אם המשוררת, ב“יללת הרוח”), זאת קופצת מחלון ביתה (המשחקת, ב“גאון ושבר”) ואלה ישימו קץ לחייהם או לחיי אחרים על-ידי קנה-רובה ועל-ידי סם-המות ועל-ידי מיתות משונות אחרות. וכל המיתות האלה אינן באות כתולדות מוכרחות מחיי הנהרגים והמומתים בידי עצמם או בידי אחרים. המיתות האלה באות לפתע פתאום והן מתנגדות לתכונת המאַבדים את עצמם או את אחרים לדעת. המיתות באות לרוב בספורי סמולנסקין אם להאדיר את הרושם, או מאשר המספר לא ידע מה לעשות ביצורי רוחו ובמה ישלים את אורח חייהם, לכן יקפד בחוזק-יד את חיתם וחוט הספור בבת-אחת. תחבולה קלה ופשוטה.

הכחות הפועלים והלוחמים בעולם החזיונות, אשר ברא סמולנסקין בספוריו, הם: אהבה, צדקה, יושר, צניעות וחסד מצד זה, ואונס, כפיה, פּתּוי, מעל, קנאה, נקמה, שנאה, אהבת-בצע ועושק מהצד השני. אולם צדקת נפשותיו היא צדקת השוק, צדקה גסה וצעקנית, אשר נקיי-הדעת וזכי-הנפש יקוצו בה. יושר גבוריו הוא יושר ההמון, קצרי הראות וקטני-המוח, חסדם חציר יבש, ואין בו לשד הרגשות העדינות, וצניעותם קרובה לסכלות ובערות. השנאה, הנקמה, הכפיה והמעל הם נוראים ואיומים, בצורתם היותר מגושמה. את המדרגות והגוונים הרבים אשר בכל אחת המדות והתאוות האלה, הטובות והרעות, לא תמצאו בספורי סמולנסקין. ואף גם זאת, כי את הרגשות והתאוות האלה הוא מראה לנו כשכבר נתבשלו, כשהן גמורות ומסוימות, אבל לא נראה את צמיחתן והתפתחותן. אנחנו רואים את מלחמתן הכבדה, אבל לא את התנגשותן הראשונה, נגיעתן זו בזו, סכסוכיהן, התחלת נצחונן או השתקעותן.

החלק היותר גדול של חיינו במציאות עובד במחזות שאין בהם רציחה, כפיה, עושק והרג, אהבה בוערת או נקמה לוהטת, חסד או חמס, כי-אם דאגות קטנות, משא ההויה, הרגשות שטחיות ועובדות. “דמעותיו של האדם – אומר מטרלינק, – הן בימינו שתקניות, בלתי נראות לעין, כמעט רוחניות”; וכן המה גם חסדי האדם וצדקותיו בימינו. אולם סמולנסקין לא יתאר את חיי החולין, חיי יום-יום עם רבבות קטנותיהם, את החיים הפשוטים, הממושכים, הבלתי-צבועים וכחולים, שיש בהם רגעי עליה וירידה מוסרית, רגעי שמחה עוברת ויגון עוקץ. סמולנסקין רואה את מראות החיים בכלליותם ולא יראה את הפרטים, את חלופי הצבעים ומשחק הגוונים הדקים; מתוך הרעש והשאון אשר בשוק החיים לא יחוש את העומק אשר בהם. לכן גם נקל היה למספרנו זה לכתוב את ספוריו על טהרת השפה התנ"כית ולא הרגיש מעולם חסרון במלים ומבטאים. אילו היה מתאר את מראות החיים כמו שיראם בעיניו עצמו, אילו היה מבקש את הקוים הדקים והשרטוטים המיוחדים אשר במראה, אז היה מרגיש בלי ספק את הדחק והלחץ שבשפת כתבי הקדש, בבואו לתאר את מושגי בן דורנו, ועל-כרחו היה בורא לו מלים חדשות וניב חדש.

סתם רופא מרפא את המחלה, ורופא חכם מרפא את החולה; מספר בעל-מלאכה מתאר את האהבה או את השנאה, אולם מספר אמן מתאר את האוהב או את השונא. כי כל איש אוהב או שונא על-פּי דרכו וסגנונו המיוחד; לכל אחד ואחד מאתנו יש “מקדש” מיוחד, יופי מיוחד ומוסר מיוחד. גם סמולנסקין היה סתם-מספר, אם כי היה בעל כשרונות מצוינים, לכן היה מתאר בספוריו את האהבה ולא את האוהבים, את החטאים ולא את החוטאים.

ב.

הספור אשר הדפיס סמולנסקין ראשונה, הוא “התועה בדרכי החיים”. קשה מאד לתאר לנו עתה בדמיוננו את הרושם העז, שעשה הספור הזה בזמנו על הקוראים העברים. קוראינו מצאו בספור הזה ציורים, תמונות וחזיונות, חלופי המראות ושנויי המקומות, דברים המשעשעים את הלב ומרהיבים את הנפש, דברים המעוררים שחוק ודברים המעוררים בכי, מליצה וגם חקירה, – הכל, הכל מצאו בו. הספור הזה הוא היותר גדול בכמותו בין כל ספורי סמולנסקין ובין כל הספורים המקוריים אשר בספרותנו. “התועה” יצא בארבע מהדורות, – חזיון שלא היה כמוהו בספרותנו הספורית, והוא הספור היותר מפורסם בין הקוראים העברים גם כיום.

סמולנסקין בעצמו מעיד ב“פתח-דבר” להמהדורה השניה של “התועה”, כי “הספור הזה הוא כמעט הראשון בשפת עבר, אשר מצא מסלות כמעט בכל קצוי ארץ; מכתבי-עתים רבים וגדולים באירופא ואמריקה כתבו על אדותיו הרבה ויהללוהו; אבל התהלה הזאת כאַל נחשבה בעיני מול התהלה הנאמנה אשר הראו בפועל הקוראים והקונים, וכמעט אין איש, אשר יקרא בשפת-עבר, אשר לא ידע אותו ואת טיבו”.

יוסף היתום, מעיר מדמנה, מספר, בארבעת חלקי “התועה”, את תולדותיו ואת קורותיו מילדותו עד יום מותו בידי שודדים, שהתנפלו על בתי ישראל. נתבונן נא היטב אל הספור הזה, שלא לבד סמולנסקין בעצמו חשבהו כל ימי חייו להטוב והמובחר שבספוריו, כי-אם גם אחדים מהמבקרים החדשים יציגוהו למופת למספרינו הצעירים. אם ננתח את “התועה” לחלקיו ונחדור לרוחו, אז גם נבין לרוחם של רוב הקוראים העברים ולטעמם הספרותי. סמולנסקין שם בפי יוסף, המספר את כל אשר עבר עליו, את הדברים אלה: “הנני כותב תולדות חיי! יען מה? יען לבבי יחשוב: לפקוח עינים עוורות, לבל יפלו במהמורות, כמו נוקשתי, נפלתי אני ונמלטתי בעור שני, למען הודיע לההולכים בדרכי החיים, כי מצודות וחרמים פרושות ליד מעגלם, וישמרו רגלם מלכד” (“התועה”, ח"א, 2).

ולא לבד ב“התועה”, כי-אם גם בכל הספורים התגלה סמולנסקין בתור סופר-העתים, בתור מטיף, מוכיח ולוחם נגד הבערות או נגד שונאי ציון. הסופר שבו היה מתאמץ להמית את המספר שבו. ואם לפעמים תתעורר בו נפשו הפיוטית ברב כח לאמר שירה, הנה בו ברגע יתגבר עליה סופר-העתים ויטביעה בים של מלים. הדפים, אשר סמולנסקין היה בהם רק מספר ופייטן לבד, יפעלו עלינו עוד היום ביפים וברוח-השירה האמתית שבהם. אולם הדרשנות, הליצנות והדברנות, הממלאות את ספוריו, מעוררות בקרבנו רק חמלה להמספר בעל-הכשרון. הפּואזיה פועלת ומשפיעה על נפש האדם שלא במתכוון; הפואזיה חפצה רק להיות ולא לפעול; אבל הדברנות יודעת, כי קצרת-ימים היא, והיא חפצה על-כן רק לפעול ולהשפיע לפי-שעה. האמנות נובעת מעצמיותו של האדם ושואפת אל הנצח, לכן גם תחיה נצח; הדברנות היא ילידת הרגע, עבר הרגע – בטל כחה. הפואזיה היא נבכי ים החיים, והדברנות היא רק כקצף על פניו.

סמולנסקין היה מכניס, – לפעמים בדוחק גדול, – בכל ספוריו כוונות ונטיות ידועות, וכל הנפשות, אשר הוא מוציאן ומביאן על הבמה, נראות, כאילו נבראו רק בגלל אותן הכוונות. והנה עלי להגיד להקורא, כי אין אני מסכים לדעות האמנים והמבקרים, האוסרים על המספר להכניס איזו כוונה ונטיה בספוריו. לפי דבריהם, כל מגמה ידועה וברורה פוגמת ומקלקלת את האמנות הנקיה. אבל לא כן הוא. כל מספר, גם מן “הטבעיים” הקיצונים, יש לו מגמה ונטיה ידועה בספוריו, אם מדעתו או שלא מדעתו. כי אחרי אשר המספר, יהיה מבית-מדרשו של מי שיהיה, בוחר בחומר ידוע לספוריו, בחומר זה ולא באחר, הלא יש לו בזה, על-כל-פנים, כוונה ידועה, בין שהיא ברורה כל צרכה בעיניו או בלתי ברורה כל-כך. ההבדל בין המספרים הטבעיים, המתאמרים, כי הם מתארים את המציאות כמו שהיא, בלי כחל ושרק, בלא נטיה זרה וכוונה ידועה, ובין המספרים המודים במגמתם ונטיתם, – ההבדל הוא, לפעמים, רק בזה, כי הראשונים מנקרים באשפה ומוציאים משם חומר מגואל לספוריהם, והאחרונים בוררים להם חומר יותר נקי, אבל הצד השוה שבהם, כי אלה ואלה רואים ומתארים את הדברים לא כמו שהם בפני עצמם, כי-אם על-פּי אותו הרושם המיוחד אשר יעשו עליהם, לפי מזגם ותכונתם המיוחדים להם. כל אחד ואחד מהם רואה את החיים בעיניו הוא ונותן להם דמות בצבעיו האהובים והמיוחדים לו.

טעות היא, לפי דעתי, בידי האומרים, – אף כי בין האומרים האלה נמצא גם חכם גדול כווילהלם וואונדט, – כי היצירה הפיוטית האמתית היא עוורת ויוצרת מבלי כל מחשבה תחלה ומבלי כל תכנית-קדומה. קשה להבין, במה הורע כחו של הספור, אשר יוצרו בראהו במחשבה תחלה ויצפין בו רעיון ידוע, – אם אך לא יזיק הרעיון למהלכו הטבעי של הספור, – אשר יחיה את גולמו כאשר תחיה הנשמה את הגוף; במה יגרע ערך האומנות הנעשית בחכמה, בחשבון ובדעה צלולה ומיושבה, מערך האומנות הנעשית ברצון עוור, שלא מדעת ובלי כל מטרה ותכלית. “נבא ולא ידע מה נבא”, – דבר זה עוד אפשר להבין; אבל ספר ולא ידע מה ספר, – דבר זה לא יצויר למספר אמן בימינו.

ובכן אינני אומר לבטל את כשרונו הספורי של סמולנסקין בכח אותן הטענות של המבקרים ממין הנזכר, על שעשה את ספוריו לכלי-מבטא לרעיונותיו ולמחשבותיו על עמו, ועל שלא אהב את האומנות דוקא לשמה. יודע אנכי, כי גם המספר בן הוא לעמו ולדורו, ואין בכחו, גם אם יתאמץ, להיות בן חורין ולהבטל ממלחמת הדעות, אשר ילחמו בני דורו ובני עמו. חרש חכם, שהוא עם זה גם בעל רגש, לא יוכל בשום-אופן להשאר בתוך החיים הזועפים כצופה ומביט בקור-רוח. אבל אם אינני מאשים את סמולנסקין על שהיה מספר “בעל-בחירה”, הנני קובל עליו על כי רוב היצורים בספוריו הם גלמים בלי רוח חיים, על כי בריאותיו בחזיונותיו אינן יפות ואמתיות, על כי צורותיו מטושטשות וציוריו כהים וחלשים, על כי נפשותיו מדברות רק ככל אשר ישים המחבר בפיהן ועושות ופועלות רק ככל אשר יצוה עליהן הסופר. היצורים של אמן אמתי המה כעולם קטן בפני עצמו, והמה חיים, פועלים ומדברים על-פי חקים מיוחדים להם לבדם. הכשרון והרוח, אשר עמדו לניוטון לגלות את חקי תנועת כוכבי השמים, אותו הרוח עצמו עוזר לחכמי חרשים לגלות את החקים הפנימיים של אותן הנפשות, אשר הם מתארים. ונעלה הוא עולמו הדמיוני של האמן על עולם המציאות, כי בהחיים העוברים לפנינו בספור הננו רואים בסקירה אחת את שלשלת הסבות והתולדות היוצאות מהן, הננו רואים בבת-אחת את הגרעין ואת העץ הצומח ממנו, את ראשיתן של עלילות היצורים, את אחריתן וסופן, וגם את כל המעשים והמקרים הנלוים והנטפלים עליהם בהעשותן. גיטה אומר: ספור כתוב בידי אמן הוא כמורה שעות עשוי זכוכית, אשר המסתכל בו רואה את המחטים המורים מספר השעות, הרגעים והדקים, ויחד עם זה גם את תנועת הגלגלים והאופנים המניעים את המחטים שעל לוח-המספרים. לא כן סמולנסקין. נפשותיו, יצוריו וגבוריו לא יחיו חייהם המיוחדים והמוכרחים הכרח הגיוני, הכרח “אומנותי”, כי המספר מניעם, מושכם ומטלטלם הנה והנה כפסלים אלמים, הוא מדבר בעדם והוא שופטם, הוא מהתל בהם, מיסרם או יגמול אתם חסד, בקצור – היצורים המה ברשות המספר ולא הוא ברשותם. פלובר אומר: “המספר האמתי הוא בספוריו כאלהים בעולמו אשר ברא. אלהים מלא כל הארץ כבודו, “ולית אתר פנוי מניה”, ובכל זאת אין איש רואה אותו בעיניו, אין איש תופס אותו, כאילו אין מנהיג לבירה זו. כן גם המספר האמן מבריח את ספורו מן הקצה אל הקצה ורוחו מרחפת בכל שורה ושורה, אבל אין הקורא רואה את היד הרוקמת את כל העלילות האלה”. אולם בקראֵנו את ספורי סמולנסקין הננו רואים את ידו בכל והננו שומעים את דבריו, אשר ישים בפי יצוריו.

אמנם, יש אשר סמולנסקין מתאר לפנינו את מחזות החיים לא כמטיף ומוכיח מעל הבמה, כי-אם כפוטוגרף (אף כי התמונה יוצאת מידו מטושטשה מעט ואיננה מדויקה כל צרכה). אבל הפוטוגרף, יהיה גם החרוץ שבחרוצים, סוף-סוף איננו יוצר וחרש-חכם. העתקה נאמנה מאיזו ממחזות החיים, כמו שהיה עושה לפעמים סמולנסקין, היא מלאכה טובה, אבל לא יותר ממלאכה טובה. העתקה מן החיים, תהא גם מדויקה ונאה, לא יצירה היא. האמן בורא את נפשותיו ולא יעתיקן מן החיים. חרש-חכם לא יחקה, לא יעשה מעשה-קופים בלבד; אין הוא מוסר בדיוק את מראה עיניו או משמע אזניו, כי-אם הוא בורא בעצמו מעצמו. הנה, למשל, הפוטוגרף מעתיק, על-ידי מכונתו, דמות פרח, והנה הפרח המועתק שוה הוא בכל פרטיו ושרטוטיו לאותו הפרח האמתי, אשר אליו היתה המכונה מכוונה; אולם הצייר האמן, אם יצייר פרח, לא יהיה פרחו זה דומה בכל הפרטים אף לאחד הפרחים האמתים, כי-אם יהיה בעינינו לסמל דמות הפרחים בכלל. הצייר האמן השיג את הצורה הכללית של הפרחים, כלומר את הקוים הקבועים והמצוינים שישנם בכל הפרחים, אם בגלוי או בסתר. מספר-פוטוגרף, אם יתאר לפנינו צלם דמות תבניתו של איזה אדם, אז יהיה האיש המתואר דומה בכל פרטיו לאחד האנשים החיים, אבל הוא ידמה רק לאותו האיש. לא כן מספר-אמן. הוא אם יתאר לפנינו את אחד האנשים, אז לא ידמה ולא ישוה לאיזה איש חי בכל פרטיו ודקדוקיו, אבל תמצאו בו קוים כוללים ומשותפים לכל האנשים מטפוס ידוע, תמצאו בו את הטבע האנושי בכלל. יצורים אנושיים או “טפוסיים” ממין הזה אַל תבקשו בספורי סמולנסקין. בין כל הנפשות הפועלות בספוריו לא תמצאו אף נפש אחת משראל אשר תוכל להשאר לאות ולמופת בספרותנו, בתור טפוס חי וקיים. אמרתי נפש אחת מישראל, יען כי בני-נכר כמעט לא באו בין יצורי דמיונו של סמולנסקין; ואם הועלו לפעמים על במתו (כמו בהספור “גמול ישרים” ובמקומות אחדים ב“התועה”), אז השחית המספר את צלמם ויעשם, את כולם, – אם הוא אכר או שר או פקיד, – לגנבים ולשודדים, לשכורים ולנואפים, לצוררי ישראל ולבוגדים. כן יתארו המספרים האנטישמיים את היהודים בספוריהם הם.

ג.

אך נשובה נא לנתח את הספור “התועה בדרכי החיים”.

מצד הגזרה והבניה, כלומר, מצד הערכת החלקים וקשורם זה בזה, מצד השתלבות המקרים והתפתחות המאורעות, אין כספור זה לרוע. הספור האמנותי הוא כגוף שלם ומאוחד בכל פרקיו, אבריו וחוליותיו. אם יחסירו איזה מהם או ישנו את מקומם, אז ישחיתו בזה את שלמות הגוף ויפיו. אם נדבר בשפת הבנאים, אז נאמר, כי ספור שכתבו חרש חכם הוא בנין מלא תפארת והוד ממסד עד הטפחות. כל חלק וחלק בבנין כזה נערך איש לעומת רעהו וכולם מכוונים לתכלית אחת. כל המתבונן אליו יראה רק בנין נהדר אחד ולא קבוצת אבנים, מלט ושיד. לא כן הוא “התועה”. הספור הזה, בן ארבעת החלקים, מכיל מראות וחזיונות, רעיונות ומליצות, שאינם מחוברים זה לזה כלל. חוט הספור הולך ונפסק לרגעים וחוזר ונקשר בהרבה קשרים, קשר בתוך קשר. החלק הרביעי של “התועה” נספח אל הספור שנים רבות אחרי צאת המהדורה הראשונה לאור, ואיש לא הרגיש את חסרון החלק האחרון. כל הספור הגדול הזה הוא כ“בקעת העצמות” שראה יחזקאל במראה.

יוסף מתחיל לספר את תולדותיו מעת היותו בן חמש שנים. אביו מת עליו עוד בהיותו בבטן אמו, וזאת האחרונה הלכה למנוחת עולם בהיות יוסף ילד קטן. אמו מספרת עמו שתי שעות לפני מותה, ושיחתה איננה שיחת גוססת, כי-אם שיחת אשה הנוסעת ליום השוק. הגוססת מתאנחת ושוחקת ומרבה לדבר בחשבון ודעת. יצורי סמולנסקין אוהבים בכלל להרבות להג בכל מקום ובכל שעה, וגם בשעת יציאת נשמתם לא תעזבם תשוקתם זאת. גם הזקן ידידיה, אשר ארבעים שנה חי בבדידות נוראה, – גם הערירי הזה כותב שעה אחת לפני מותו מכתב ארוך לאחיו, מלא הגיונות ומליצות, על-דבר אחד מבחורי הישיבה (“התועה”, ח"ב, פרק “מות ישרים”). סמולנסקין בורר ע"פ רוב לגבוריו “מיתה יפה”, אך לא טבעית. בעולם המציאות הננו רואים, כי שכלם של הזקנים או הזקנות הולך הלוך ורפה, מוחם הולך ורופס, ואומץ לבם הולך ודל עוד בטרם יכבה זיק חייהם האחרון. גם הזקן ניוטון, שבודאי לא היה בור, גם הוא כל-זמן שהזקין נטרפה דעתו עליו מעט מעט, כדרך כל הזקנים. וידידיה החוקר-העקשן, אשר כבר יבש לשד עצמיו ויהי כחרס הנשבר, כצל-אדם, – הוא כותב מכתב, לפני עצם מיתתו, בדעה צלולה ומיושבה ובכח עלומים.

אחרי אשר מתה אם יוסף הובא היתום אל בית דודו, אחירע העשיר. יוסף מתאר את מצב נפשו בעת ההיא: “משמים עמדתי על עמדי זמן כביר, כחולם הייתי בעיני, כי מעודי לא ראיתי עושר כזה, ולבבי הטהור לא ידע עוד ערוך את ערך האליל הזה, אשר בעבורו יבלו בני-חלוף ימיהם בהבל ושנותיהם בים צרה, על כן נבהלתי ואירא מפניו, כמו לבי נבא לי, כי אראה עין בעין את המלאך המשחית מנוחת בן-חלוף… מי יתן והיה זה לבב כל אדם, ולבבי אני עתה, כי אז לא שבת שלום מהארץ, לא צדו איש את אחיהו חרם…” (ח"א, 7). במקום לתאר את רגשות היתום העני, שהובא מאוהל דלים לחדרי דודו העשיר, ואת סערות נפשו הרכה, או את השתוממותו ומבוכתו, יתפלסף המספר וירבה דברים בטלים, כאחד הבטלנים האמתים. הלילה הראשון לבוא היתום לבית דודו היה מלא זועות וחזיונות מעוררי שחוק. יוסף ראה חלום רע ונורא ויתן בקול: אנא, חושו לעזרתי! ויחרדו כל בני הבית לקולו, ותהי מהומה בבית: המלמד התגנב לצאת בבהלה מבית-המבשלות ויתפש בידי הדוד, “וכרגע נשמע קול מכת-לחי”. בין כה וכה נקבצו ובאו כל גרי הבית לחדר היתום ויעלו נר, והנה: הדודה בתלבושת חוה אמנו, המבשלת עטופה בשמלת המלמד ו“פה המשרת היה מגואל, כי בחשך שלח ידו בהמרקחה… אכל ולא מחה פיו”. כשוך מעט הסערה בבית וכשוב אדוני הבית לחדר-המטות, נגש המלמד אל ארון החפצים ויקרא מונולוג ארוך מתובל בשברי-פסוקים, וככלותו את דבריו “שבר בלאט את דלת הארון ויוציא כלי-כסף וזהב למכביר וינס בהחפזה” להצדיק, להודות עלי פשעיו ולתת פדיון לנפשו, למען ישא עוון חטאתו. עברה הבהלה הראשונה והנה בהלה חדשה: יוסף הובא אל החדר. החדר, כליו ופני המלמד מתוארים ברוח ההתולים, אשר חונן בו סמולנסקין, וההתולים האלה מלאים לפעמים חיים והמה ערבים לחך הקורא העברי. אולם מספרנו יעשה חונף יותר מדי להחך הזה. סמולנסקין, למשל, מהתל, במחילה מכבודכם, במכנסי המלמד, אשר התפארו בצבעים הרבה, והוא אומר:

“לוא הייתי אז חוקר קדמוניות, כי אז יכולתי להוציא משפט, אשר בימי יעקב אבינו לא היו עוד מלמדים כמו אלה, כי לולא זאת, מה זה היה לו לנוע על העצים, לקחת מקל לבנה ולפצל בו פצלים? מדוע לא לקח מלמד כזה להציגהו בעדרי הצאן? יראו – וילדו כמוהו; אך לדאבון נפשי לא ידעתי אז התבונן על אשר לפני ומה-גם לחקור קדמוניות. אמנם עתה נוכחתי לדעת, אשר אף אם היו מלמדים כאלה בבית שם ועבר, גם אז בחר אבינו הזקן בבול עץ מהמלמדים האלה, כי ידעתי נאמנה, אשר בכל כופר לא יטום לעמוד בשקתות המים, כי באשר יין או שכר שם המה” (ח"א 15).

אין כל ספק, כי הקוראים העברים בימי סמולנסקין התענגו, ואולי רבים מהם עוד יתענגו גם כיום, על חדודים כאלה; אבל אך למותר להגיד, כי דבר אין לחדודים גסים ותפלים כאלה ולהספרות היפה, הבאה לשבח ולעדן את טעם הקוראים.

כאשר הובא יוסף בפעם הראשונה אל חדר מלמדו, הפיל כד המים ארצה. הכד נשבר והמים נשפכו לארץ ויזו רסיסים על אשת המלמד. אז תתנפל בחימה שפוכה כחיה טורפת על היתום, עד כי תתלקח מריבה עזה בינה ובין המלמד בעלה. חרפות, גדופים וקללות ישמעו משני הצדדים; אז תאחז האשה בחרש מהכד הנשבר ותשליכהו על ראש המלמד, וגם הוא ירים סיר וישליכהו עליה, ושניהם לוחמים בכל תכסיסי מלחמה. כאשר שקטה הסערה, נתן אחד הילדים קולו בזמירות: “על כן תטעי נטעי נעמנים”. המלמד קורא בקצף נורא לתלמידו זה: כלב! ויאחז בציצית ראשו ויפרפרהו, גם ימרוט לחייו באכזריות חימה. המלמד טעה וחשב, כי הנער בשפת עלגים ידבר, לכן בגמגומו יאמר: תטעי נטעי; אולם כאשר הביט המלמד בספר וירא, כי אמנם כן כתוב, קרא לתלמידו בקצף: “ומדוע תביא בידך כתבי-הקודש הנדפסים בווילנא, אשר מידי מינים, כופרים ואפּיקורסים יצאו?” – עוד הילד המוכה בוכה, והנה שני נערים גדולים ממנו לומדים במסכת בבא קמא. הנערים נתנו יחד קולם בשיר: “שבר את הכד”. יוסף היתום דמה בנפשו, כי אליו מכוונים הדברים האחרונים ויאמר בקול דממה: “לא בצדיה שברתי את הכד”. המלמד נתן קולו בשחוק וגם התלמידים שחקו שחוק גדול (פה מצא סמולנסקין מקום לקרוא: "מי יתן והיה לבבם זה להם עד זקנה ושיבה, כי אז לא רבתה כה שנאתם גם קנאתם… "). אשת המלמד, בשמעה קול ענות, חרדה הביתה, כי אמרה בלבה: חדשה נהיתה בבית. המלמד רץ בחפזון לקראתה ויקרא:

"– ארורה! מה לך פה?

– הלגרשני מביתי אתה אומר?

– כדבריך, אני אשלחך מעל פני לעולם.

– אני אשלחך אל ארץ תחתית ואתה לא תשלחני מביתי, היו לא תהיה!… אני אקרא חמס בשוקים וברחובות, ואנשים ישרים ישפטו בינינו!"

סוף דבר, אשת המלמד התנפלה על היתום ותאחז במפרקתו בשתי זרועותיה ותקרא: “פרא אדם! למענך יאמר אישי לשלחני מעל פניו, היו לא תהיה! אך חצי חמתי אכלה בך”… אימת מות נפלה על הילד, אולם נס גדול נעשה לו, כי המלמד “קפץ כמלאך מושיע אל תוך הבית, התנפל על אשתו וישם בשתי ידיו מחנק לצוארה”. אולם גם אשת החיל לא טמנה ידיה בצלחתה, כי גם היא אחזה בזקנו ותבעט ברגליה בכל מאמצי כחה. בין כה וכה נמלט היתום מן החדר, וברוצו מעדו קרסוליו ויפול מלוא קומתו ארצה ויפצע חוטמו. למראה הדם נבהל מאד ויאמר קרוב קצו, ובבואו הביתה והנה דודתו לקראתו, ותתן עליו בקולה: "הוי נער שובב! את בנים שובבים נלחמת והם יכלו לך, חכה עוד מעט ואני אלך אל מורך ואצוהו במפגיע, כי ייסרך שבע על חטאתיך "…

בכל המחזות האלה, המשתרעים על ששה עמודים, אשר בהם רצה סמולנסקין לתאר את החדר ואת הנפשות העושות בו, לא ראינו לא את נפש הילדים הרכים, לא את נפש המלמד, שמחתו וצרתו, לא את נפש אשת המלמד, עניה ולחצה, משושה ונחמתה; לא ראינו את היחס האמתי, אשר בין התלמידים הקטנים ובין מלמדם האומלל. המספר השמיענו על העמודים האלה הלצות ישנות ומעוכות מרוב ימים, חרפות וקללות ונאצות, ויראנו רק מהלומות, מכות, שברי כלים וזרם דם, מהומה ומבוכה.

והחדר העברי, – כמה טרגיקה חרישית צפונה בו! הצייר האמן יוכל למצוא בו טל-ילדות וחלוקת המסורה הנושנה כשהם משתמשים בערבוביא. הוא ימצא במלכות-חשך זו גם קרני אור ; הוא ימצא בין הפראים הקטנים ובין הפרא הגדול המנצח עליהם גם עקבות תרבות עתיקה, ערמומית מיוחדה במינה ותם וישר בלי קץ וגבול. הוא יראנו בין ענני-התוגה, הרובצים על ראשי הילדים ומלמדם, גם ברק השמחה הטהורה. בתוך שעבוד הגוף והרוח של הילדים בחדר אָנו מוצאים גם סמני חרות של הילדות הרעננה, שמקבלת מרות רק בקושי גדול; בתוך הטפשות האנושית והיהודית, השולטת בסדרי הלמוד וההנהגה בחדר, אנו מוצאים גם מחאת נשמת האדם הרכה, התקוממות רוח הילדים, אשר לא יחפץ להכנע תחת עול הסכלות האכזריה, התפרצות הטבע האנושי, הנאנח תחת ידי משחיתיו ועוכריו. כמה טפוסים שונים ומצוינים במינם תמצאו בין התלמידים הקטנים בחדר; מה נאים ונעימים הראשים הקטנים האלה, השחרחורים והעצובים! כמה שירה באש עיניהם, המביטות בבטחון אל התבל הגדולה! והמלמד הזה, אשר בידו נתן אוצר הנשמות הטהורות האלה, מה קשה עבודתו ומה גדלה עניותו; מה רבה התמרמרותו על גורלו ומה עצומה תשוקתו לחיים אחרים. הרי לפניך עולם קטן ומלא פסיכולוגיה עמוקה! וסמולנסקין רוצה לתאר לפנינו את העולם הזה על-ידי הלצות תפלות וציורים חסרי-טעם. התעכבתי מעט בפרק הזה, יען כי מבקרינו אומרים, שסמולנסקין היה אמן גדול לתאר את החדרים העברים בקוים דקים מן הדקים…

ואם לא תמצאו קוים דקים, ואף לא נכונים, בציורי-החדר אשר לפניכם, הנה תחת זאת לא תחסר גם בפרק זה “הפילוסופיה” של סמולנסקין. הא לכם דוגמא קטנה:

"רק בית-ספר גדול היא התבל! האדם עיר פלא יולד, אך המורה הגדול, הוא הזמן, יכרה לו אוזן לשמוע בלמודים, ואחריו יחרו יחזיקו עוזריו, הלא המה הנגעים והפגעים אשר יארובו על כל דרכים, והמה יביאו חכמה בלבבו… "

החכמה האלפא-ביתית הזאת, אשר מספרנו חוזר עליה כמעט בכל פרק, ראויה יותר למלמד-דרדקי מאשר לצייר אמן.

ד.

רק דרך אחד יש להאמן לברוא דבר שלם ואמתי, והוא – לספר תולדות הרגש או אופיו של האדם; לתאר את ראשיתם ברגע הולדם ולהתחקות אחרי צמיחתם, גדולם והתפתחותם, עד גסיסתם ומיתתם לאט לאט. על האמן הצייר להבין גם את ההכרח הפנימי של התפתחות הרגש או האופי וסבת בלותם והכחדם. אולם סמולנסקין לא ילך בעקבות התפתחות יצוריו, הוא מחזיקם במעמד נפשי אחד. יוסף מספר את תולדותיו בארבעת חלקי “התועה”, אבל המספר לא יראנו, איך התפתח אופיו, איך השתלשלו מקרי חייו ואיך נגמלה והתבשלה דעתו, כי סמולנסקין יעתיקו בחוזק-יד ממצב למצב, ממקום למקום, כאשר יעשה האמגוש, המעביר לעיני הרואים תמונות שונות בעששית-הקסמים, – תמונות, שאין כל קשר ביניהן.

סמולנסקין הבריח את יוסף היתום מבית דודתו ימים מועטים אחרי הכנסו לחדר, והסבה לזה היה נער אחד, גנב ומלא תככים. הנער הזה הסית את היתום לגנוב כלים מבית דודו, ואחרי אשר לקח מידיו את כלי הזהב עזבהו באם הדרך. יוסף הקטן ישב ובכה זמן כביר תחת אחד העצים, עד אשר נפלה שנה על עיניו ויישן. אז בא החלום ברוב ענין לבעת את הילד. חלומותיו של יוסף תופסים מקום רב בארבעת חלקי “התועה”, והחלומות האלה הם הדפים היותר יפים בספור זה ומעידים על דמיונו החי והחזק של מספרנו.

בהתעורר הילד משנתו נפל בידי חברת קבצנים עברים החוזרים בעירות, ובין הקבצנים האלה זקן מתעוור, איש ישר וטוב, אשר דבר סתר אתו. הזקן הזה לקח לו את יוסף לבן וילמדהו תורה, ושלשה ירחים ארחו לחבורת העניים הנודדים. הקבצנים של מנדלי מוכר-ספרים הם קבצנים יהודים בכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם, קבצנים חיים, אמתים, לכל פרטי שרטוטיהם. אולם חבורת הקבצנים של סמולנסקין מתוארה (בפרק “גואל חדש”, ח"א) בקוים כוללים, והיא יכולה להיות גם צוענית. כל בני החבורה הזאת הם כולם גנבים, עושי זמה ומתחפשים, ואין הבדל בין אחד לשני. לא נמצא בחבורת הקבצנים של סמולנסקין אף קו אחד של הדלות העברית, שיש לה צורה מיוחדה וסימנים מיוחדים. אחרי מות הזקן המתעוור בא אל ה“הקדש” אחד ממכירי המת, והוא “בעל שם”, ויקח את יוסף לו לבן או למשרת. טרם יתחיל סמולנסקין לספר עלילות ה“בעל-שם” ונכליו, יקדים להבטיח להקוראים הנאורים, כי הדברים, אשר יספר, נכונים כנכון היום. המספר חושש, שאם ילך אחד הקוראים הנאורים “לפנות ערב לשוח בין השדרות והבכאים על חוף הים ויראה המון אדם הולכים לשוח, מלובשים בגדי כבוד, ומשוחחים איש את רעהו בשפות עם ועם, בכל לשונות אירופא, ומנהגיהם כמנהגי העיר פאריז, אשר עלתה על מרום ההשכלה, – האם לא יאמר בלבו הרואה את כל אלה, כי כבר ספו תמו אולת ואמונות-הבל מהעיר הזאת?” (ח"א 36), לכן ימהר להבטיחהו על-ידי הקדמה מליצית כי אמת ויציב הדבר. כמה תמימות יש בזה! הקוראים המשכילים יודעים, כי גם במרכזי ההשכלה היותר נכבדים, כמו פאריז, לונדון, ברלין ואחרים, לא מעט הוא מספר המאמינים בלוחשים על-גבי מכות, בקוסמים, בידעונים, במנחשים ובכל מיני המכשפים, שיש להם עסק עם רוחות ושדים לשמותיהם. בניו-יורק לבדה ימצאו כשלשת אלפים איש, המתפרנסים ממעשי-להטים שונים. ולא רק היהודים, אשר “מלבושיהם ומנהגיהם ושפתם יאמרו עליהם, כי יהודים הם”, כי-אם גם שרים, רוזנים וחורי הארץ ידרשו אל כל מיני קוסמים. סמולנסקין יספר לנו בפרק גדול, כי ה“בעל-שם” היה רמאי ונוכל, שכור ורודף זמה; אולם לא יתאר לפנינו את “כח ההשפעה על ההמון”, העצור, בלי ספק, באיש הזה; גם לא יראה לנו את השפעת המון המאמינים על ה“בעל-שם” בעצמו, כאשר כן יעשו סופרי המופת בבואם לצייר מאחזי עינים ממין הזה. גם אם נקרא פעמים רבות את הפרק “בעל-שם” והפרק הבא אחריו (“התועה”, ח"א), וגם אם נשמע את תולדותיו וקורותיו (הפרקים כ“ח-ל”ד בח"ג), גם אז לא נראה ולא נבין את כח הסגולה המיוחדה, אשר היה צפון באיש זה, ויכשירהו לתפוש את לב ההמון על נקלה ולהוליך שולל אנשים ונשים. בדפוס ישן נושן, שבו היו הלצים, הבדחנים והספרנים בערי-התחום יוצרים תמונות “בעלי-המופת”, למען עשותם לשחוק וללעג בעיני רואיהם, – בדפוס מטושטש זה השתמש גם סמולנסקין בעשותו את ה“בעל-שם” שלו. לכן לא תמצאו בצורתו של זה האחרון תוים מיוחדים. המחזה, אשר בו יחבק ה“בעל-שם” את אשת-האיש (ח"א 47–44), וכן כמעט כל הפרק “בהותם בוגדים ילכדו” (ח"א, 66–49), ביחוד שיחת ה“בעל-שם” עם בעלת המלון, וכן כל המעשה בהחתול, אשר נתן ה“בעל-שם” בתוך הכר, למען יקפץ כנפש חיה, – כל הדברים האלה הם הלצות מתהלכות בתחום-המושב, הלצות בלי כחל הדמיון והמליצה, המעוררות גועל נפש בנבלותן ובגסותן. מה לפרקים ומחזות כאלה ולהספרות היפה? – ועוד יותר, כי גם את ההלצות האלה מסר לנו המספר בסגנון שאיננו נאה בשום אופן למספר הגון. הא לכם דוגמאות אחדות: היתום מספר, כי כאשר חבק ה“בעל-שם” את אשת האיש לא הרימה קולה. על זה מוסיף המספר נופך משלו ואומר: “מי פעל ועשה זאת, הכסף או האהבה? ישאל הקורא בטובו את האשה, כי היא יודעת זאת ולא אני; כי הה! או האח! מעודי לא הייתי אשה” (ח"א, 46); “מאחורי הפרגוד (מאחורי קיר החדר¹) לא שמע כזאת” (ח"א, 59);“אך הקדושים אשר על הארץ המה (כי הקדושים אשר בארץ המה לא יאכלו מאומה) יאכלו מעט מהרבה” (61); “כי זכרתי את הראש לעדת החסידים בעיר אשדות, אשר עשה גם הוא כמעשה התרנגול… ולולא יראתי פן אהיה מוציא דבה, כי אז גליתי עוד דבר אחד, אשר עשה כמעשה התרנגול” (66); "חזקה על חבר כמוהו, שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מסוכן " (63).

יוסף הלך עם ה“בעל-שם” להעיר אשדות ושם היה משרת את פניו. זה האחרון העניק להיתום כסף בכל עת וככל אשר שאל ממנו, ויוסף התחבר לנערים שובבים ופריצים וילמד מהם כל דבר תועבה וזמה, ובלכתו את מיטיבו ואיש חסדו בדרך, גנב ממנו מלתחו עם כספו ומכתביו ויברח להעיר הסמוכה, למען… למען יתגולל בבתי-המדרשים ויאכל לחם חסד. סמולנסקין מתאר לפנינו את יוסף כילד חוטא ופושע. אנו מוצאים ביתום זה, על-פי תולדותיו אשר כתב בעצמו, כל אותם הסימנים המובהקים, אשר נתן לומברוזו בילדים פושעים מבטן: גועל נפש לכל למוד ועבודה ונטיה עזה לגנבה, לחנופה, לשקר, לחוצפה, למרמה ולתועבות נוראות. אין אנו מוצאים בהנער יוסף אף צל בושה, אף ניצוץ של ילדות; וכל תועבה אשר הוא עושה יעשה בקלות-דעת ובחוצפה נוראה², כאילו היה חוטא בן חוטא עד עשרים דורות. הילד הזה חושב: “אין אמת ואין משפט, רק איש זרוע לו הארץ ואיש מרמה ימשל בכל, גם אני אבחר בדרכיהם ואהיה בכל עת לראש” (ח"א 80). “כל בני תמותה היו כרשעים ערומים או כפתאים תמימים בעיניו” (שם). ואת הילד הזה יחפוץ מספרנו להציג לפנינו בתור אחד מילדי ישראל היותר מצויים ושכיחים, בשומו בפיו את הדברים האלה: “ואני אם כי לא טוב אני מכל האדם, אך גם לא נופל מהם הנני גם עתה”. יוסף חוזר על דבריו אלה, בשנוי לשון מעט, פעם בפעם. ואת הנער החוטא וקל-הדעת הזה עשה סמולנסקין, סוף סוף, לאיש-הרוח, הלוחם בעד עמו וגם ימות – ממש – בעדו. אכן, זה הוא חומר נאה לעשות ממנו גבור האומה! גם הנגר, ברצותו לעשות כלי, עץ לא ירקב יבחר, והאמן בחר בנפש רקובה מעצם הויתה לברוא ממנה מורה להתועים בדרכי החיים. בריאה כיוסף יכולה להיות, לכל היותר, ענין לחוקרי מחלות-הנפש וטפוסי החוטאים, אבל בשום אופן לא יצלח להיות מוכיח לעמו ופוקח עיני עוורים.

בברוח יוסף עם החפצים הגנובים ממלון-האורחים, התודע בדרכו אל צעיר לימים אחד, דן שמו. דן זה הוא מין משכיל עברי, אשר דבריו רמים ונשגבים, וכל היוצא מפיו הוא כמו שכתוב בספרי-מליצה של דור העבר. ויותר משהוא “משכיל” הנהו בעל מרה-שחורה ומין משוגע, אשר רק רע יראה כל היום. הוא מדבר הרבה, מתאנח הרבה ומתלונן הרבה. דן חוזר בערים כי הוא מבקש איש אחד, אשר חלל כבוד אחותו, למען ינקום נקם ממנו. שני הרעים החדשים האלה, דן ויוסף, יודעי זמר הם; לכן, בשימם פניהם למאפליה, יאמרו לבקש שם חזן, אשר יספחם אל מקהלת משורריו-עוזריו. דן הולך למאפליה, יען כי יקוה למצוא שם את עוכר בית אביו, ויוסף נגרר אחריו, יען כי אין כל מטרה לפניו, ואל כל אשר ישאהו המקרה – שמה ילך. והנה אך באו העירה, ותראינה עיניהם מחזה נורא: אשה נצבת על השלחן בחצר בית-התפלה, “פניה כפני מת, כל עצמותיה תרחפנה, בגד קרוע ומלא נוצות יכס את בשרה, על ראשה מגבעת מלאה נוצות, והיא מתופפת על לבה, וכל העם רואים וצוהלים, ויריעו בכל פה: החוטאת, החוטאת!” – עוון האשה היה, כי שני עדים ראוה מתלחשת את גבריאל הסוחר, וכאשר הובאה לפני ראשי העדה והם קראו לה אשת זנונים, אמרה:

– לא חטאתי!

– תני תודה! – נתן עליה ראש העדה בקולו, – והסירי מעלינו את המגפה, אשר הבאת עלינו ברשעתך.

– איך אתן תודה ואנכי לא נטמאתי? אלהים, היודע מחשבות אנוש, הוא יודע, כי נקיתי מפשע!

– שוטרים, גשו הנה! עוד מעט ותתני תודה!

– הנני בידכם, עשו אתי כטוב בעיניכם; אך ידע תדעו, כי דם נקי תשפכו היום!

ראש העדה צוה על השוטרים ויסירו את הבגדים מעל “החוטאת”, רק הכתונת לבדה כסתה מערומיה, ויחלו לדוש את בשרה בשבטים.

– תני תודה! – קורא ראש העדה בקול.

– אני, אני, – קראה האשה בקול נורא, – אתן תודה, כי לא חפצתי לשמוע בקולך, להיות עמך!

הדברים האלה העלו חמת כל ראשי העדה, ויצוו על השוטרים להוסיף על המכות מכה רבה. השוטרים לא מרו את פי השופטים. האשה נאנקה דום, לשונה לחכה דבקה.

– תני תודה! קרא ראש העדה עוד הפעם, – ואם אין, יוסיפו לך כהנה וכהנה!

– אמנם, חטאתי!

אז צוו ויובילוה לחצר בית-התפלה בבגדי בוז, למען תהי לקלסה לכל רואיה. ובשעה ההיא באו שני אורחינו המאפליה ועיניהם ראו את השערוריה, ואזניהם שמעו את קול שוטר-הקהל הקורא: “כה יעשה להאשה, המנאפת תחת אישה!” וקללות וגדופים ושחוק אדיר נשמע בקהל.

מסרתי להקורא רק את תמצית המחזה, רק את עצם הדברים; אולם המספר האריך לשון, הרבה חדודים ולהג, המחלישים את הרושם, גם הכביר הבטחות להקורא, כי אמנם קרו ונהיו הדברים, ולא מלבו בדא אותם.

מפי דן נודע ליוסף כי ראש הקהל במאפליה הוא נחש בצורת אדם, כי ידיו עשקו, רצחו וישפכו דמי נקיים, כי בגד וימעל מעל במטיביו ואנשי-חסדו ובכל אשר פנה חמס לפניו יהלוך, וכי ה“חוטאת” היא אשה צנועה, נפש נקיה ונדיבת הלב, וכל חטאתה היא, כי לא השיבה אהבה להבוגד הבליעל, אשר אביה האכילהו לחם חסד, ולבסוף הוריד את אחיה ואת אביה שאול ויבלע את הונם. ועתה נקם ראש-הקהל את נקמתו גם מקשת-העורף הזאת, אשר דחתה אותו. ראש הקהל הזה הוא גם עוכר בית אביו של דן ומחלל כבוד אחותו, אשר אחריו ירדוף, אותו יבקש. ואולם גם אחרי אשר נודע לדן מקום הבליעל, לא יחדל ללכת עם יוסף, בתור משורר, אחר החזן הנבל מעיר לעיר ולספר לזה האחרון ספורי מעשיות; ומתוכן נודע ליוסף תולדותיו: אבי יוסף היה עשיר מתנגד, ואחיו, אחירע דודו, היה עשיר חסיד, ושנאת עולם היתה ביניהם אך ורק מפני שזה היה חסיד וזה מתנגד. ואחרי אשר התרושש אחירע, – כי פזר את כל כספו על הצדיק, על משתאות להחסידים ועל תכשיטים לאשתו, – בא לשרת בבית-מסחר אחיו המתנגד, ועל פי עצת הצדיק החליף את שטרות אחיו בשטרות מזויפים וילשין עליו לפני השופטים; אז שמו את שני האחים בבית-הסהר. אולם את אחירע הוציאו מהרה לחפשי, יען כי עשרה מהחסידים נשבעו בשם אלהים, כי חף הוא מעוון ופשע, ועל המתנגד נגזר (עוד בטרם הביאוהו במשפט!) למות על במת-מטבח. אולם זה האחרון לא חפץ, כי תנוח חרפתו על רעיתו, לכן קפץ מחלון בית-האסורים אל הנהר הגדול, אשר יעבור בצד הבית, וכל עשרו של האומלל נפל בידי אחיו אחירע, הוא הדוד, אשר אליו הובא יוסף היתום במות עליו אמו בעניה, כי גיסה גזל כל הונה מידה.

דן קרא ליוסף את המכתב, אשר כתב אביו לאסתר אמו לפני קפצו הנהרה. אבי יוסף, – אשר היה אחד הסוחרים בעיר קטנה, יהודי פשוט “בלי כל חכמות”, – לא יחפוץ בשום אופן להמלט על נפשו, אף כי שר בית-האסורים המשוחד מבקשהו לעשות זאת. האסיר רוצה דוקא לקפוץ אל הנהר, למען הסתיר חרפת מותו מעין רואים, ובטרם יעשה קץ לחייו יכתוב מכתב לאסתר רעיתו בסגנון מכתבי האוהבים לאהובותיהם בהספורים ממין הידוע. המכתב של היהודי הפשוט הזה מלא מליצות גבוהות, ויש בו גם דברים בסגנונו של המלט (“היות או בלתי היות”) ושל מליצי אשכנז. בסוף המכתב יקלל ההולך למות את תורת החסידות ואת הצדיק, אשר יעץ לאחיו לבוא לביתו ולהחליף שטרותיו בשטרות מזויפים.

כל “התועה” הוא כעין כתב שטנה נוראה על החסידים וצדיקיהם: כל צרה וכל תוכחה שלא תבוא על אחד מבתי ישראל, מי האשם בזה? – החסידים! רק החסידים וצדיקיהם! מי הרס את בית אבי יוסף ומי הביא שואה על נפשו ועל הנפשות הקשורות בו? – הצדיק מצבועאל והחסידים עושי רצונו! הצדיק מיעץ לאחירע, כי יחליף שטרות אחיו המת בשטרות מזויפים, כי ילשין, כי ישפּוך דמי נקיים, והחסידים נשבעים לשקר ועושים כל תועבה שבעולם. מי החריב את בית אבי דן, אשר הוא הוצא להרג ובתו הבכירה מתה בסוהר ובתו הצעירה היתה לזונה? התשובה פשוטה וקצרה: החסידים אשמים בכל אלה! (“התועה”, ח“ב, פּרק כ”ד). עוד הפעם טומנים החסידים בבית המתנגד, אבי דן, שטרות מזויפים, מלשינים עליו לפני הפקידים, משקים את סוסיו סם-המות, נוקבים חורים בכדי-יינו, נשבעים לשקר ומשתמשים בכל עלילה ודבה להכרית בית אדם מישראל ולעקור אותו משרשיו, רק יען כי אבי הבית לא יאמין בהצדיק מצבועאל. מי הביא שואה על שלמה שלמן, מי הורידהו בית-האסורים, מי בלע את חילו, מי הכריחו להמיר דתו, ומי האשם כי בתו עשתה מדחה? – עוד הפעם הצדיק מצבועאל, עוד הפעם החסידים! והחסידים משתמשים גם נגד שלמה שלמן בשטרות מזויפים, בשבועת-שוא, בנתינת-שוחד, בכחש ובעושק.

בנוהג שבעולם, צרות, עוני ויסורים באים על בתי-אבות, אם מסבות השנויים והתמורות, הנעשים בדרכי המחיה והכלכלה ובעניני המדינות, אם מסבות טבעיות, כמו מגפה, דבר, חלי-רע, בצורת, שדפון, ברד וכדומה, או מסבות המונחות בטבע האדם הפרטי עצמו ובטבע קבוץ האנשים: חסרון-דעת, רפיון-רוח, קוצר-ראות, תאוות רעות ומחלות הגוף והרוח, קטטות, רדיפת הכבוד, קנאה, שנאה, אהבה והתחרות וכדומה, או מסבות המונחות בטבע הלאום והגזע בטבע ההורים והאבות הקרובים והרחוקים, או בתכונות החנוך, הנמוסים והחוקים של אותו העם, ועל פי רוב תתלכדנה ותתאחדנה כל הסבות האלה והיו לגורם כביר אחד. אולם לא כן ידמה סמולנסקין. הוא רואה רק מגפה אחת בעולם: כת החסידים וצדיקיהם, או יותר נכון – וצדיקם שבצבועאל. הצדיק הזה הוא ה“אהורמין” היוצר רע ובורא חושך ואבי אבות הטומאה. וכאשר אך יבוא סמולנסקין לתאר את החסידים, אז יהפך בידו המכחול למקל חובלים, הצבעים לפיח שחור, אז יועם שכלו, תכהינה עיני רוחו, ואהבת האמת כמו תנוע ותסוף בקרבו. ואף גם זאת, כי בבואו לדבר על החסידים ועל צדיקם, יעזבהו כח-המצאתו לגמרי. כל מה שעושים החסידים הראשונים יעשו האחרונים. כאלה כן אלה. סמולנסקין מחקה את סמולנסקין והוא חוזר על מחזה אחד פעמים רבות, עד לגועל נפש. בכל מקום שיבואו החסידים ב“התועה”, יביאו אתם גם שטרות מזויפים.

ה.

נשוב אל הספור: דן למד את יוסף לקרוא בספרי-עבר, “ובאמרי פיו הביא חכמה בלבו”, ואז החל גם יוסף, אף כי היה מטבעו נער שמח, לראות חמס ושוד בכל מעשי בני האדם. ובכל זאת גבר פתאום החפץ בלבו “לטהר לבו, למען יהיה רוחו נכון ולבו מבקש יושר כאחד השרידים אשר קורא בשמם, כי להיות כאחד מבני המעלה אותה נפשו” (ח"א, 234). איך באה התמורה בלב יוסף ואיך נעשתה המהפכה ברוחו, זאת לא יראה לנו המספר, ועלינו רק להאמין, כי כן היה. ויוסף, החפץ להיות “כאחד השרידים”, יסובב בערים, בתור משורר, את דן, המדבר רמות, ואת החזן המנוול, עד אשר נתפש זה האחרון בידי שוטרים “בעת אשר עמד לפני ארון אלהים להתפלל בעד הקהל”. כי החזן הזה, בעברו מעיר לעיר עם משורריו להתפלל לפני הצבור, עשה מקנה וקנין בסוסים גנובים ושטרות מזויפים זה שנים רבות ואיש לא ידע מזה דבר. אז הלך יוסף, על-פי עצת דן, לשכולה, ללמוד בישיבה, וזה האחרון הלך לאשדות לבקש את בעלה של ה“חוטאת”, למען ינקמו נקם בראש הקהל של מאפליה.

יוסף אומר בתולדותיו: “… מי יודע אם לא הייתי לאחד השודדים והמרצחים אשר ביערות ילינו, לולא נגלה פתאום רעי דן כמלאך מושיע” (ח"א, 247); “… דבריו (של דן) הנשגבים ירדו עמוק עמוק בחדרי לבבי ויכו שרשיהם בהיותי בן ארבע-עשרה שנים והנם עושים פרי תנובה עד עתה” (שם). סמולנסקין רואה את נפש האדם “כלוח חלק”, אשר ביד כל מקרה וביד כל איש לכתוב עליו ככל העולה על רוחו. כי לולא כן, לא היה מאמין, שיש בכחם של מקרים קלים אחדים לעשות את יוסף לרוצח ביער, ובכחם של דברי איש כדן, שראשו מלא תהו ובהו ובשגעון ינהג, להרימו על ולפחת בו נשמה חדשה. גם הביולוג המפורסם ווייסמאַן, אשר, כידוע, יתנגד בכל כחו להמגדילים ערך השפעת הירושה על ערכה של השפעת החנוך ותנאי החיים והחברה על נפש האדם, גם הוא מכיר ומודה, שכחה הראשי והעיקרי של נפש האדם הוא בה בעצמה. היא מביאה אתה לעולם הרבה יתר מאשר תקבל ממנו.

אל כל מקום אשר יביא המספר את יוסף, שם יבוא לרגליו גם איזה מקרה בלתי-מצוי. סמולנסקין מרגיש את כח החיים רק בשעה שהם רועשים וסוערים, ולא בשעה שהם שקטים ומלאים עומק אין סוף. אך בא יוסף לשכולה, עוד לא הסיר את אבק-הדרך מעל רגליו, אך נשא עיניו להביט אל ה“צלם” אשר על בית תפלת הנוצרים, והנה איש אחד אוחז בערפו וצועק: “הוי, נער שובב, מומר להכעיס! – וינף ידיו ויחפוץ למרוט לחייו, וכאשר שוה יוסף את רגליו כאילות (במקום “ברח” יאמר המספר תמיד: “שוה רגליו כאילות”), ירים האיש קול זעקה גדולה: תפשוהו! תפשוהו! – ולקולו ימהרו רבים מהעוברים בחוץ לרדוף אחריו, וכרגע נתפש בכף, ואנשים ונשים, נערים ונערות, יסבוהו בקול המולה. אלה מהם יספרו, כי גנב, ואלה קראו בקול: הוא בא לבית התפלה להמיר דתו! והאיש, אשר קם עליו בראשונה, קרא בקול גדול: הובילוהו אל בית הקהל וישלחוהו לעבוד עבודת הצבא ביד פשעו” (ח"ב, 7).

אם בן ארץ אחרת, אשר איננו יודע את ערי ה“תחום” בישראל, יאמר לשפוט עליהן על-פי ציורי סמולנסקין אלה, אז יהיו בעיניו כהכפרים של ההוטנטוטים בשעה שיבוא שם אורח אירופי.

יוסף בא אל ראש-הישיבה בשכולה ויתן לו מתן בסתר, למען יקבלהו במספר תלמידיו. המספר יתלוצץ, יתחכם ויגבב “אותות ומופתים” על עמודים אחדים, להבטיח להקורא, כי ראש הישיבה לקח אמנם את השוחד, וכי השוחד דבר מגונה הוא. סמולנסקין לא יתן להמעשה עצמו לדבר אל לב הקוראים, כי-אם הוא ידבר בעדו, והדברים מלאים להג תפל, שהמחבר חושבם ללעג דק:

“אמנם, חלילה לך, קורא דברי, לחשוב על ראש הישיבה, אשר תורת ה' מפיו תצא, כי כפיו נגואלו בשוחד! גם חלילה לך להאמין בשוא נתעה; כי יצאתי לחרף שם מורה לצדקה בעד שלשת שקלי זהב, אשר לקח מידי; חלילה לי מעשות כדבר הזה! הן כנפשך, הקורא, גם נפשי יודעת מאד, כי מורה דת ואמונה, אשר תורת ה' בתוך מעיו ומלתה על לשונו, ואשר ידע נאמנה כי השוחד יעור עיני חכמים, לא יפשוט ידיו לקחת מתן בסתר, וגם לא ארהיב בנפשי עוז להשמיע דבר כזה קבל עם, כי כל אלה, אשר ידעו את ראש הישיבה פנים אל פנים, יקומו וישימו לאַל מלתי, כי יתנו עדיהם, כי עיניו כעיני הנשר למרחוק הביטו, ואות נאמן הוא, כי השוחד לא עור את עיניו ונקי כפים היה…” (ח"ב 18–17).

יוסף התודע בישיבה אל הבחור גדעון, אשר גם פיו ידבר רמות כדן, אף כי שונים המה בתכונותיהם. זה האחרון היה בעל מרה-שחורה, מטורף ומשוגע לדבר אחד, וגדעון היה מביט בעין טובה על כל הדברים שבעולם. הצד השוה שבהם, כי שניהם היו משכילים בטלנים ורועי רוח. אולם סמולנסקין רואה בהם תפארת בחורי ישראל, ופעם בפעם יעיר על גודל ערכם ושאר רוחם, ולא ירגיש את ה“דון-קישוטיות” שבהם, המעוררת צחוק. היצורים האלה, בפרט גדעון, קרובים ליוצרם בכמה דברים. סמולנסקין הקדיש פרקים רבים בח"ב של “התועה” לבני הישיבה, לדרכיהם, שיחותיהם ועלילותיהם; אולם את הטפוסים השונים אשר ביניהם לא נראה, כי רק את ספורי מעשיותיהם, קטטותיהם ותגרותיהם אנחנו שומעים, ואת תכונתם, עולם הפנימי ויצרי לבבם אין אנו רואים. קראו נא את “כתבי-בית-האסורים” של דוסטוייבסקי ותראו ותוכחו, כי האמן הגדול הזה מצא גם בקרב האסירים המגושמים והפראים, בקרב האנשים שאין תכונותיהם מתפרטות ומתבדלות כל-כך ושאין העצמיות המסומנה והמצוינה מצויה אצלם כל-כך, – כי גם באלה מצא האמן האמתי עולם מלא של טפוסים שונים. וסמולנסקין, בכל אשר עמל לתאר את בני הישיבה, אשר הוא היה בנעוריו אחד מהם, לא עלה הדבר בידו. והנני מביא לדוגמא אחדים מציוריו, אשר שמם בפי גדעון, למען נראה, עד כמה הם כהים וחלשים:

“שמואל דוד, מעיר צלצח, או המתמיד הגדול, היה כבן עשרים ואחת שנים; שערות ראשו ושפמו שחורות משחור ולא כסיל-אדם היה, רק לא דבר את איש דבר, כי כל היום ואשמורה בלילה הגה בלי מרגעה בקול גדול, גם לב מבין בתורה היה לו”.

"נח יצחק הקטן, או “הבתולה”, כאשר נקרא בפי בני הישיבה, היה קטן בשנים וקומה, כבן שבע עשרה שנה היה בעת הזאת, הוא אהב ללבוש בגדים כאחד מבני העשירים, ועל-כן מצא חן בעיני העשירים, אשר נתנו לו ארוחתו " (שם 7ת).

מה תאמרו לכרקטריסטיקה כזאת? אולם הא לכם הציור היותר בהיר של סמולנסקין. הוא מתאר את בן-הישיבה גללון בחבה ובאריכות יתרה. הוא, גללון, “לא ידע בין ימינו לשמאלו, בכל זאת הבין בגמרא כאחד המבינים, והדבר הזה היה לפלא בעיני רבים וגם היום הוא לפלא, כי כעת הוא רב באחת ערי ארצי ונודע שמו בשערים, כי הוא מחמיר גדול” (שם 77). והנה גללון זה (פה רצה המספר לקחת נקם מהמחמירים) בא עם עכבור אביו למשתה, אשר עשה אחד מעשירי העיר, ושם נתנו לקרואים זיתים “פרי ארץ ישראל”. עכבור, אף כי הזיתים לא נעמו לחכו, בכל-זאת אכל את הפרי הזה בתאות נפש לכבוד הארץ הקדושה.

– חכו לי מעט, ואני אנסה כרגע, אם אמת בפי עכבור, כי רק למען כבוד ארץ-ישראל יביא אל פיו גם אשר לא יאכל. – קרא מאיר וישם פניו אל הזקנה, אשר ישבה לימינו. ויאמר: – אמי, תני לו מעט עפר ארץ-ישראל אשר בידך, ונראה אם יבלעהו.

הזקנה נתנה על כף עכבור מעט עפר, והוא לא אחר מלתתּו אל פּיו ויאכלהו… ומאיר שאלהו בלצון: הינעם העפר הזה אל חכך?

– כמעדני מלך, – ענה עכבור בגאון.

– תן גם לי, אבי, – קרא גללון, – הן אתה אכלת לבדך את האגוז השחור וגם את הדבר, אשר נתנה לך הזקנה, ולי לא נתת מאומה!

עכבור לחץ בחזקה רגל בנו, למען ישים מחסום למו פיו, אך הוא לא הבין לערמת אביו ויקרא בקול גדול:

– כלב! כלב תחת השלחן! הכלב לחץ את רגלי!

פני עכבור אדמו כדם ויאמר:

– שגית, בני, אני לחצתי את רגלך במקרה.

– האם דברי סכלות דברתי, כי לחצת את רגלי? הלא אמרת לי, כי רק כאשר אדבר דברים נבערים, אז תלחץ רגלי, למען אחדל מדבר…

כל היושבים הוסיפו לשחק בקול גדול, ואני – יוסף – נגשתי בלאט אל בן עכבור, אשר ישב לקצה השלחן, ואומר אליו בקול דממה:

– החפץ תחפוץ בהאגוזים השחורים?

– אחפוץ.

– בוא אתי ואני אתן לך לאכול לשבעה.

הוא יצא אחרי ויקח מידי את אשר שאל, וישב בצד אביו, ויקח אחד מהאגוזים השחורים ויתן על פיו ויאמר:

– ראה נא, אבי, ראה, כי אגוזים שחורים רבים ימצאו בידי, ואם תחפוץ אתן גם לך.

עכבור קרא בחמה שפוכה:

– מי נתן לך גללי העזים? השלך ארצה!

הבן החכם הביט בפני אביו בתמהון ויקרא: “טעם ארץ-ישראל, טעם ארץ-ישראל”, ויוסף לאכול מבלי פנות אל דבריו… (שם 94–93).

וקוף-אדם זה, מעין “שמנדריק” שבחזיונות גולדפדן, מין הדיוט שאפשר רק לאמר עליו “לית דין בר-נש”, – הוא גם איש “המבין בגמרא כאחד המבינים”, אשר היה אחרי כן גם לרב מחמיר. וכמה יופי וטוב טעם יש בציור זה, – ישפטו מעצמם הקוראים אשר חך להם.

יוסף אכל בבית זקן נכבד יום אחד בשבוע, ולהזקן היתה נכדה, ילדה בת שלש עשרה שנה, מחוכמה ומלאה חיים, ותמשוך אחריה את לב בחור-הישיבה הזה. רגש האהבה היה עוד כמו זר ללבבו, ובכל-זאת היה לו עונג נעים לשמוע ניב שפתי הילדה “ומאור פניה הפך לו את המאכלים למעדני מלך”. “מחשבות לבי, – יאמר יוסף, – היו לי כדברי הספר החתום בעיני ולא ידעתי עד מה, רק כי עיני הנערה שחורות מאד וכי פניה יפים מאד וניבה נעים מאד, ואתענג לראות ולשמוע”. קץ לא היה לשמחת יוסף, כאשר בקשהו הזקן להטיף לקחו בשפת הארץ לנכדתו הילדה, כי מעתה קוה לראות יום-יום את פניה ולדבר אתה. יוסף היה כהלום יין מרוב עליצות, ובשובו מבית הזקן הציתה שמחתו אש הקדחת בדמו ויהי כמשוגע: עיניו ראו זרות, לשונו דברה תהפוכות ויעשה מעשה זרים. בלילה, בעת אשר כל בני הישיבה נמו שנתם, העלה נרות רבים ויקרא פעמים רבות: לילית, לילית! וכאשר חפץ גדעון להשכיבו על משכבו הכה אותו לחי בקראו בקול: לילית, סורי ממני! והרופא אשר בא ביום השני לבקרו אמר, כי מחלת הקדחת היא ולא מחלת שגעון, כאשר דמו בני הישיבה, ולא האמין כי יקום מחליו זה (שם 123). סמולנסקין הביא קדחת עזה על יוסף כמעט בלי סבה מספקת. יוסף, כפי המתואר ב“התועה”, לא היה חלוש עצבים, גם הסכן הסכין לחליפות ותמורות טובות ורעות בימי ילדותו ונערותו; גם אהבתו להנערה הקטנה לא היתה כל-כך חזקה ועמוקה, או, אולי, לא היתה זאת אהבה כלל, כאשר יעיד על עצמו, כי רגש האהבה היה אז זר ללבבו, ובכל-זאת די היה לו לשמוע מפי הזקן, כי יבקשהו להטיף לקח לנכדתו, והנה תקפתהו קדחת עזה “ויגיע עד שערי מות”! הוא אשר אמרתי, כי יצורי סמולנסקין חיים ומתים, חולים ומתרפאים, מתרוששים ומתעשרים רק ברצונו החפשי של המספר. סמולנסקין רצה לתאר, או יותר נכון, לספר על-דבר בית-החולים, לכן הביא שמה את יוסף בעל-כרחו. שלשה ועשרים יום שכב יוסף כבול-עץ בלי כל הרגשה והכרה, ופתאום שבו אליו בינתו והכרתו, ובפקחו עיניו בפעם הראשונה ישאל: “מה זה היה לי? איפה אנכי? ומי אלה האנשים? ומה הנה המכות האלה אשר הוכיתי על צדי? הלא אתמול הייתי בהישיבה? מי הביאני הנה? ומי הכני? ומדוע יטפו רסיסי מים משערות ראשי?” – וכאשר אמר לו גדעון, אשר סעדו כל הזמן על ערש דויו, כי עתּה ישוב לראות באור החיים, ענה יוסף: “אני אשוב לראות באור החיים? האם מת אני ובירכתי שאול משכני? מי המה אלה האנשים? האם גם המה מתים המה ופה היא התפתה?” (שם, 120). כשם שחלה יוסף שלא כדרך הטבע, כן גם יתרפא שלא כדרך המתרפאים. שלשה ועשרים יום שכב יוסף אחוז הקדחת בלי הרגשה והכרה, והנה אך פקח עיניו, אך נצנץ בו שביב הכרה – ישאל שאלות בלי קץ. חלותו והרפאו לא הביאו כל שנוי ברוחו ולא עשו כל רושם בתכונתו אף לימים מועטים. קראו נא בהספור “החמדה” של המספר האיטלקי גבריאל ד’אַנונציא את תאור ההתרפאות ותראו בעיניכם את התחדשות גו החולה, התרקמות תאי הגוף והנפש הנהרסים, התאמצות-הרוח הלאטית, שיבת כח החיים, החזרת ההכרה, התמלאות העולם הפנימי שנתרוקן בזמן המחלה, דקות הרגשתו של המתרפא. לא כן יוסף. הוא חלה פתאום, גם נתרפא פתאום. ובשובו לבריאותו ישוב לבית הישיבה; אולם המשגיח “אחז בערפו וישם מקומו אחרי הדלת”, וראש הישיבה, “אשר עשה מעשה אונן (!) ויבקש שכר כפינחס” (שם, 164), היה האשם בזה. יוסף מצא לו מקלט באחד מבתי המדרש, אולם לא עבר יום אחד ו“החוטפים” רמוּהו וישימו משכנו בבית האסורים; ושם נקרה את גדעון (גם גדעון, גם דן נפלו בידי ה“חוטפים”, – גורל אחד לשלשתּם!), ומפיו נודעו לו תולדות דן, והתולדות כמעט מתאימות לתולדותיו של יוסף, רק בשנוי נוסחא, שנוי קטן מאד. שם בבית-האסורים, יספרו הכלואים את תולדותיהם, ועד הפעם הננו שומעים (שם, בפרק “בן-צדיקים”), הצדיק הוא עושה זמה, איש משחת ובליעל, כי בנו הממזר ידבר נבלה וזמה באזני אמו הורתו. בין האסירים ימצא גם בן אחירע (דודו של יוסף), וגם הוא יספר תולדותיו, ומהן יודע ליוסף, כי דודו, רוצח נפש אביו, השתגע; כי דודתו הציקה מאד לבעלה המשוגע ותענה את רוחו בכל מיני ענוי; כי בנה הבכור, הוא האסיר, ישנא ויתעב את אמו; כי פעם אחת חטף סכין ויכנה מכה רבה. כל התולדות של האסירים מלאים דברים נוראים, חטאים ופשעים, ופני האנשים המתוארים יראו עקומים ונעוים כבראי-שוא.

יוסף יצא לחפשי עם כל הכלואים, כי המלך הסיר פתאום את הגזרה הרעה, אשר גזר, לחטוף ילדים ולמסרם לעבודת הצבא. אז הלך גדעון לאשדות, וגם יוסף התחנן לפניו לקחתו אתו; אולם פתאום בא נחם בלב יוסף על כי “נבער לקרוא בספרי חכמה (?) (“שירי תפארת”, “אהבה ציון” ועוד ספרים כאלה) ולהתרועע את המחזיקים בם”, ואז גמר פתאום בלבו: “אהיה ככל אחי, אשר רק התורה ידרשו ובכבודה יתימרו, אשים לעיר יובך פעמי, ששם הישיבה הגדולה, אבקש לקח בכל לב ואמצא עז וכבוד וחיים”. יוסף פנה עורף לגדעון, ופתאום חשקה נפשו בתורה בלי כל סבה והכרח, רק מפני כי סמולנסקין חפץ להביאו לעיר יובך, ולעיר יובך חפץ להביאו יען כי על דרכו יסור אל בית מלון אורחים במאפליה, ושם יראה נערה יושבת על-יד איש צעיר לימים ואוכלים ושותים בטוב לב. אז יאמר יוסף בלבבו, כי אך זאת היא אחות דן, רעהו, יען כי תאר אחד היה לפני שניהם; ויתבונן אל העלמה, ואז ישאל האיש, היושב לימינה, ברוגז: “מדוע תלטוש עיניך לנו?” – ויוסף יענה: “לא בך, כי בפני הנערה התבוננתי”; ואז יתנשא הצעיר לימים ממקומו ויכנו לחי בכל כחו, ויניף מטהו עליו ויאחז בערפו וישליכהו החוצה, וכל הנאספים יתנו קול שחוק גדול וגם את מלתחתו ישליכו החוצה. אז יתפלסף יוסף: “מדוע הכני? מה עשיתי לו?” – ובכן יאשים את כל התבל, ותיכף ומיד יעזוב את העיר וילך להעיר הקטנה נצב, ובלבבו יגמר אומר לבלי סור עוד אל בית מלון אורחים. וכן עשה: כי בבואו לנצב, הגדולה “טפח על טפח”, לא סר עוד לבית מלון, כי-אם בא ישר אל בית התפלה. אולם גם זאת לא הועילה לו, כי אחת גזר סמולנסקין, אשר אל כל מקום שיבוא גבורו האומלל יפגשוהו ראשונה ריבות ומהלומות. בבואו לקיקלון התנפל עליו תיכף אחד הבחורים בבית-המדרש וימרוט את לחייו על לא דבר, ויחפוץ לקחת ממנו מלתחתו ביד חזקה לעיני כל. בבואו לשכולה חפצו אנשי המקום תיכף לקרעו כדג, יען כי הביט אל ה“צלם” אשר על ראש בית תפלת הנוצרים. בבואו למאפליה הכוהו, פצעוהו, יען כי הביט אל פני עלמה, ובבואו לבית-התפלה לנצב לא הביט לא אל צלם ולא אל נערה, אולם צרה אחרת היתה שם: פרוש צרוע, עז פנים ואיש רע. הפרוש הזה התנפל על יוסף ברגע הראשון לבואו ויבוא אתו בריב, עד אשר בא הרב, שוטה גדול ואיש ישר, ויציל את ההלך מידי הפרוש, אשר חפץ לבלעהו חיים. ובכן השתקע יוסף בבית הרב בתור מלמד לבנו ובתור משורר-עוזר להרב בעצמו, שהיה גם חזן. בנצב התודע יוסף לאחר המלמדים, ובהיותו יוצא ונכנס בביתו אהב את בתו, כלומר, לא אהב, כי-אם… לא אדע אכנה בשמו האמתי את הרגש שהרגיש יוסף לבת המלמד, כאשר לא אדע אכנה את הרגש, שהרגיש יוסף להילדה, שבשבילה אחזתהו קדחת נוראה, עד כי הרופא לא האמין בחייו. יוסף מעיד על עצמו: “בימים האלה הייתי נכון לאהוב את כל נערה, אשר הטיבה פנים לי” (שם, 270). סמולנסקין תאר את בת המלמד, עלמה עבריה מדור העבר, צנועה וחסודה ובעלת לב רגש, בקוים בהירים אחדים, והציור נעלה. יוסף הלך לבקר בערב יום-כפור שלשה אסירים עברים, שהובאו לנצב, ובמוצאי יום-כפּור שחט אחד האסירים את עצמו בסכין, ועקב זאת שמו כבלי ברזל על ידי הרב וראשי העדה, ויירא גם יוסף פן ישימו אסורים על ידיו, ויתחפש בבגדי אשת המלמד מכרו ויחבא בבית אכר נוצרי, ושם נודע לו, על-פּי המגלה, אשר מסר על-ידו אחד האסירים בעת קידוש הלבנה, ואשר קראה לאור הלבנה, כי השחוט הוא דן. בבית האכר ישמע יוסף, בלילה, ממקום מחבואו, את שיחת האכרים, כי יעלילו עליו עלילת דם, כי יחליטו להרוג את כל היהודים. אז באו לעזרתו המלמד ואשתו ויתנו על-ידו את תעודת-המסע של בנם ויצילוהו מידי השופטים וישלחוהו לצבועאל אל הצדיק. ובזה תם החלק השני של “התועה”.

ו.

יוסף גומר כל פרק בדבריו: “תועה הייתי בדרכי החיים”; אבל באמת לא היה יוסף תועה כלל. תועה הוא האיש, המבקש איזה דבר; תועה הוא האיש, החפץ לעשות אחת ובשגגה הוא עושה אחרת; אבל יוסף לא יצדק באמרו: “את אשר בקשתי לא מצאתי, ואשר מצאתי עזבתי, וכרגע שבתי והקרבתיו ועד ארגיעה החלפתיו” (ח"ב, 298), כי הוא היה רק ככדור-המשחק בידי כל מקרה, בידי כל איש. יוסף אינו תועה בדרך החיים, כי-אם יהדף, יסחב, ימשך כקנה-תבן על-פני שבלת-מים. יוסף הוא קל-הדעת, איש בלי רצון, בלי חפץ, איש בלי צל של עצמות, לכן יצדק באמרו: “כהולך ועושה בחלום לילה, אשר לא ידע חשבון מעשיו, כן הלכתי דברתי ועשיתי, מבלי בקש משפט וחשבון; המלמד ואשתו יעצוני ללכת לצבועאל, לכן הלכתי שמה, ולוא הורוני לבחור בדרך אחרת, בחרתי בה” (שם, 23).

בדרכו לצבועאל פגש יוסף באחד האברכים החסידים, ויסורו לעיר מרה, לנוח שם מעמל הדרך. במרה ראה יוסף בפעם הראשונה בית תפלת חסידים, הליכותיהם ומעשיהם. את בית-התפלה ימשיל למרזח אכרים ולבית מרחץ. כל החסידים זוללים וסובאים, מחללים את הקודש בגלוי, עושים זמה וכל תועבה, כולם בורים ועמי-הארצות; ויוסף אך זה בא בפעם הראשונה לחברתם, – וישתה וישכר גם הוא ויתגולל בקיאו. יוסף, אשר שמע תמיד את שם החסידים וצדיקיהם כמרצחים ושודדים, אשר הסבו באסון בית אביו, באסון בית דן ובאסון בתי ישראל אחרים, – יוסף זה, כשמעו במרה בבית חסיד זקן אחד על-דבר הנסים והנפלאות הגדולות, אשר עשה הצדיק, יאמר: “אם כי עוד לא האמנתי אמונה אומן בכל דברי החסידים ונפלאותיהם, אך האמונה בצדיקים ובכחם לאלהים החלה למצוא מסלות בלבבי, ואני לא התעוררתי לסגור בעדה חדרי לבי” (ח"ב, 41).

מה שאירע ליוסף בהערים הקודמות, אירע לו גם במרה ביום הראשון לבואו שמה. החסידים חשדוהו בגנבה ויתנפלו עליו ויענוהו ויחרפוהו, עד אשר נודע, כי האברך החסיד, בן-לויתו, הוא הגנב, והוא גם רודף זמה ועושה כל דבר רע שבעולם, כמעט נוסחא אחת וטופס אחד לכל הפגישות והמקרים בתולדות יוסף, והכל עשוי על-פי דפוס ישן: הפרוש – צרוע, והאברך החסיד – גנב, שכור ונואף. כאשר נמלט יוסף מידי החסידים במרה, הלך לצבועאל. שם ראה בעיניו מרמת הצדיק, נכלי החסידים ותועבותיהם; שם ראה עמל ואָון, שפלות ורשעות, ובכל זאת גם הוא יאכל וישתה וישכר עמהם, ויתהולל כאחד מהם, גם יספר נפלאות הצדיקים. היום הוא נוטה להאמין במופתי הצדיקים ומחר יזעמם, יתעבם ויבזם בלבו, הכל לפי השפעת הרגע. בכל הפרקים, אשר סמולנסקין תאר בהם את הצדיק בצבועאל ואת חסידיו, אשר התהלך עמהם ויתבונן אליהם, הראה והוכיח רק אחת, כי לא יבין את המאור שבהם ואת ערכם המוסרי, כי לא יבין גם את חסרונותיהם ומגרעותיהם לאמתּם.

יוסף גורש בחרפה מחצר הצדיק ומביתו, אשר ראה שם חיי מנוחה, חיים שיש בהם אכילה ושתיה לרוב ואין בהם כל עבודה ודאגה. מפי יוסף התמלטו הדברים, כי הגאון מווילנא היה אדם גדול, ויתנפלו החסידים עליו ויכוהו מכות אכזריות ויקרעו בגדיו לקרעים, וימרטו שערות ראשו, וירבו פצעיו בפניו ובראשו, ושלשה ימים שכב על ערש דוי. החסידים הוציאו עליו דבה בחצר הצדיק, כי חרף שם כל הצדיקים ויקלל קללה נמרצת את הצדיק ואת תורתו, והגבאי צוה עליו, כי יעזוב את בית הצדיק. בכל מקום, אשר בא יוסף, קרהו אסון. פה חלקו לו מכות, מהלומות, חרפות וגדופים; שם חשדוהו בגנבה, ומשם ברח או גורש בחרפה. גם המתנגדים וגם החסידים הכוהו, פצעוהו. וכל המכות האלה למה הן באות תכופות זו אחר זו? למי מנפשות הספור הן דרושות ואת מי מהתועים בדרכי החיים, אשר בעבורם נכתב הספור, תלמדנה דעת? – כל המכות האלה אינן באות אלא בשביל לבדח את הקוראים התמימים, – תחבולה, אשר בה ישתמשו גם הלצים הגסים בחזיונותיהם לעיני האספסוף בשוק.

מצבועאל הלך יוסף לעיר שבמה, ויסר אל בית-התפלה, ושם נמצא איש טוב, שלמון שמו, אשר נתן לו ארוחת תמיד על שלחנו בביתו. בשובו אחרי הארוחה הראשונה לבית-התפלה, נגש אליו חסיד גבן, אחד הנכבדים בעדת החסידים, יהויריב שמו, ויסית אותו לרגל בבית שלמון מיטיבו ולהיות שליח לדבר עבירה: להודיע לו בכל פעם את כל הנעשה בבית נותן לחמו. ויוסף קבל עליו את השליחות הזאת באמרו: “אף כי נעויתי משמוע את דבריו, בכל-זאת לא מצאתי און לי למרות את פיו ואומר: אעשה כדבריך” (שם, 93). והבחור דנן, – אשר סמולנסקין עתּדו להיות מורה דרך להתועים בדרכי החיים, – שמר את הבטחתו באמרו: “לא נתנני לבי לסבב את יהויריב בכחש ולהסתיר ממנו דבר, ואשמיעהו כפעם בפעם ככל אשר שמעה אזני (כי שלמון “משך אותו חסד ויחשבהו לאיש אמונים ותמים לב, אשר רמיה רחוקה ממנו, ולא נזהר מדבר בפניו את אשתו ומתי-סודו בדבר מקנה וקנין, אף בדברים, אשר היו כסוד כמוס עמהם, וכאחד מבני הבית נחשב”)… יראת יהויריב היתה על פני והוא משל ברוחי ויטני לחפצו, ואירא מהסתיר דבר” (שם, 94).

הוא אשר אמרתי, כי לא ב“תועה בדרכי החיים” עסקינן הכא, כי-אם באחד מחולי הרוח, שאין לו גם צל רצון. אם יתבונן הקורא בעין פקוחה אל כל מעשי יוסף המסופרים ב“התועה” יוכח, כי זה האחרון עושה כל מה שהוא עושה על-פּי איזו השפּעה היפנוטית, וככל המושפעים יחשוב בשעת-מעשה בלבבו, כי מדעת עצמו ומרצון עצמו הוא פועל ועושה כל מעשיו. הנני מבקש את הקורא לשום לב אל המחזה הזה: שלמון קרא את יוסף לחדרו ויאמר לו:

“הנה מצאת חן בעיני ויש את נפשי להיטיב עמך, כי תמים אתה בעיני, ודע כי יש לאל ידי להיטיב להסרים למשמעתי. הנה יש את נפשי לשלחך בעגלה אל העיר הקרובה ושם תתן את המכתב הזה בבית משלוח המכתבים (כלומר: בבית-הדואר), ואת כתב-הקבלה מידי שר (כלומר: פּקיד) בית-המשלוח תביא לי, אך איש אל ידע בדבר הזה; במרכבתי תלך ובמרכבתי תשוב, והיה כי תביא לי את כתב-הקבלה אשלם לך כפעלך” (שם, 100).

יוסף בא לבית-המשלוח, והנה לקראתו יהויריב, צוררו ואויבו של שלמון, אולם נניח ליוסף לספר הדבר בלשונו:

“הוא, – יהויריב, – אחז בידי ויביאני מבלי דבר דבר אל חדר קטן בצד הבית ויאמר: “קרא הכתוב על המעטפה”. עשיתי כדברו. הוא התבונן בי רגע, כמו לא האמין למשמע אזניו, ועיניו הבריקו כעיני צפעוני, ויוציא מכתב מחיקו ויאמר: “כתוב על המעטפה הזאת כדברים הכתובים על המכתב הזה”, ויתן לי עט ודיו, ואני עשיתי כדברו. “עתה לך תן המכתב הזה על יד השר ותקבל כתב-הקבלה ותביאהו אל שלמון”, אמר אלי, בשומו מכתב שלמון בצלחתו ובתתו מכתב אחר לי” (שם, 101).

צריך להעיר, כי יהויריב לא עשה טובות ליוסף, וזה האחרון איננו אסיר תודה לו, ואין כל סבה מוסרית או חמרית להכנעתו לפני בן בליעל זה, ובכל-זאת ימלא בדיוק את פקודת החסיד הגבן לרעת איש חסדו. האין זה מעשי איש במצב היפּנוטי, בשעה שהוא משולל רצון והכרה, וכחומר ביד היוצר כן הנהו ביד המשפיע עליו? ואיש כזה יורה דרך להתועים!

ויהויריב זה, אחרי אשר מלא יוסף את שליחותו ויעש את כל אשר היה דרוש לו בבית שלמון, ירא, כי המרגל יגלה גם את סודו הוא, לכן עשהו למשוגע וישימהו בכלא על-ידי שני שוטרים משוחדים, ולמען לא ידע איש את מקום יוסף ואת אשר יעשה בו, תפש יהויריב את כל המכתבים, אשר שלח האסיר למכיריו. אולם נס נעשה ליוסף, כי אחד השרים הגדולים בא לעיר שבמה לבקר את בתי-הסהר, ואחרי אשר נודע לו מפי יוסף, כי בלי כל עון שמו אותו בבור, הוציאהו לחפשי. אם נתבונן היטב בפני יהויריב, נראה ונוכח, כי אין זה אלא שודד, אשר נכליו ומזמותיו הם של שוטר-חרש מצוין מימי נפּוליון, ורק סמולנסקין שם חטוטרה על-גבו ופאות על קדקדו, – ויהי לראש החסידים.

בצאת יוסף מבית-האסורים מצא לו מחסה וארוחת תמיד בבית המשכיל בנימין, שהיה מבשל-בורית, קורא בהתמדה רבה בכתבי הקודש ומדבר בשפת אנגליה. בבית זה האחרון ישב יוסף שנה תמימה “וילמד את שפת בריטניה כאיש בריטני מלידה ומבטן”, “וגם חכמת החשבון באה בלבו”. אז נועצו רעיו, בנימין ובן-שמריה, אשר בית אביו נהרס עד היסוד בידי יהויריב, מה יעשה עתה יוסף. “בנימין אמר, כי ילך לעיר אשדות, או לאחת הערים סביבותיה, לבקש לו בית, אשר יעבוד בו עבודתו; ובן-שמריה אמר, כי ישים פניו לארץ אחרת”. ויוסף לא אמר כלום. רעיו יעצו לו, כי יעזוב את העיר שבמה, – יהי כן. ואחרי אשר בן-שמריה נתן לו שתי מאות שקלים להוצאות הדרך, ויגמר אומר גם הוא לעזוב את שבמה. אולם יוסף לא עזב את שבמה עד אשר הרבה להתוכח עם רעיו על-דבר בני-עמו, על-דבר החסידים והמתנגדים, והוכוחים הם כל-כך ארוכים ומעוכים, עד אשר תבלה האוזן לשמעם.

יוסף שב עוד הפעם לעיר שכולה, כי חשקה נפשו לראות את הילדה היפה, אשר בבית זקנה אכל לחם על שלחנו יום אחד בשבוע. בבואו אל בית משה בן-צבי, הוא הזקן, הכירתו שפרה, היא לפנים הילדה, שהיתה עתה העוזרת הראשית בעסקי זקנה, אשר סחר באבנים טובות. הילדה הקטנה, היפה והעליזה, “אשר לחייה היו מתלעות ומלאות כתפוחים”, היתה עתה “לעלמה רכה ועדינה, אשר קומתה כתמר, על פניה הארוכים לנו עצב ומנוחה, עיניה השחורות הפיצו אש כמקדם, אך אהבו לנוח”. הזקן הציע תיכף ליוסף לעבוד בבית-מסחרו, לכתוב מכתבים ולענות לכל שואל. יוסף קבל הצעה זו בשמחה רבה, לשמחת לב שפרה, אשר זיקי אש התנוצצו בעיניה, ועל ידו נתנו ביום הראשון כל ספרי החשבונות ומפתחות האוצרות. רגשי אהבה סוערת התעוררו בלב יוסף לשפרה, ובהשארו אתה לבדו התפרץ מפיו מבול של מליצות ארוגות מפסוקי כתבי הקודש: “אַת היא היתד, אשר עליה תלואים כל חזיונות לבי”; “קפדי כאורג חוט חייתי”; “תמס אהלוך כשבלול”; “לבי חם בקרבי, וספק קם כמטה זדון בלבי” (שם, 139,138). שפרה נרתעה, נבהלה לשמוע את השתפּכות נפשו ודברי אהבתו. “הן בני ישראל אנחנו, – אמרה שפרה, – ואיך נדבר כגוים דברי אהבה, וכן לא יעשה, לכן הבלג על סערת רוחך ודבר אתי כתמול שלשום ונשב יחדו, ולא אירא מפניך”. ואף כי כל הליכותיה, שיחותיה וכל יצורי גוה העידו עדות נאמנה וברורה, כי תאהב את יוסף אהבה עזה, ככל אשר תוכל עלמה עבריה צנועה וביישנית לאהוב את בחיר לבה ומחמד נפשה, בכל-זאת התאמץ להוציא מפיה בחזקה את המלה “אהבה”. את שפרה, אהבתה, תומתה ותכונתה תאר סמולנסקין בטוב טעם ודעת ובקוים מועטים, שלא כדרכו. אולם אהבתו של יוסף לא עלתה להמספר. האהבה הזאת איננה נקיה מזיוף ומסיגים, גם לא תברר לנו את תכונת האוהב, כאשר הגידה לנו אהבתה של שפרה את תכונת האוהבת גם בלי אומר ודברים רבים.

ימים אחדים אחרי אשר גלה יוסף את אהבתו לשפרה, יעץ הרופא לאמה החולה, כי תלך להילגאלאנד להעלות ארוכה למחלתה, ותקח אתה את שפרה ואת יוסף בתור מליץ ביניהן ובין המדברים אנגלית. עתה נבין את פתרון החידה: מדוע ולמה לקח סמולנסקין עליו את שליחותו של המלאך גבריאל ללמד את יוסף את השפה הבריטית על רגל אחת, “כאיש בריטני מלדה ומבטן”. סמולנסקין עשה זאת, למען יוכל יוסף ללוות את שפרה ואמה בדרכם להילגאלאנד בתור מליץ אַנגלי. בדרכם סרו לעיר המלוכה, ומדי עברם במרכבה על גשר המלך נגשו אליהם אחדים מהאסירים, “אשר משפטם לעבוד עבודת פרך בכל ימי חייהם, ואשר חפרו תעלה בצד הגשר”, לבקש מהם נדבת יד. אחד מהאסירים, איש צעיר לימים ויפה מראה, עמד למולם ויתבונן בשפרה ואמה, “וכראות אם שפרה את האסיר, צעקה בקול גדול: אויה! – ותתעלף, וגם פני שפרה חוורו כפני מת ותסתר פניה בכפות ידיה” (שם, 152). שלשה ימים שכבה החולה כבול עץ על משכבה, ושפרה בכתה כל היום, לא אכלה ולא שתתה, גם לא האזינה לתנחומות יוסף. אז נודע לו מפי שפרה אהובתו, כי בת היא לאחירע דודו, אשר חלה במחלת השגעון וימת במחלתו זאת, כי שני אחים היו לה, הגדול הלך ואיננו, – הוא הגדול, שישב יחד את יוסף בבית-האסורים בשכולה, – והאח השני, הקטן, אשר אמו אהבתו, הלך שובב בדרך לבו ויעשה עול ואָון, ובעוונותיו נלכד ויצא משפטו לעבוד עבודת פרך כל ימיו, והוא הוא האסיר, אשר הביט אליהם אצל גשר המלך. אהבת שפרה ליוסף הלכה הלוך וגבור מיום ליום. לא כן יוסף; מעת אשר נודע לו, כי שפרה היא “בת המרצח, אשר מידו נגזר אביו מארץ החיים, מני אז רפה כח אהבתו, אשר לא הכתה עוד שרשיה על תלמי לבו, ותלך הלוך וחסור”, ויגזור אומר, “כי לא יתחתן בבת-הדמים אף אם ישימו נזר מלוכה על ראשו”. מעיר המלוכה הלכו שלשתם באנית-קיטור, או כאשר יאמר סמולנסקין: “באניה הולכת בכח האש”, והנה “סופה וסערה הגיחו מהחדר ויאחזו בירכתי האניה וינערוה ויקלעוה; פרץ מים כבירים שטף ועבר ויפרוץ אל תוך האניה בעד הדלתות ויגיע עד צואר היושבים בה”. היושבים לא קוו עוד לשוב לראות אור שמש. “אבדנו, כולנו אבדנו (יספר יוסף), – הורידה דודתי בבכי בקול נורא, – אנא הושיעה לי” (שם, 100). ויוסף אמר לנפשו: “הן עוד מעט יבלענו תהום יחד, אמרר חייה ברגעים האחרונים ואקום נקמת אבי מהארורה הזאת, ובקול עברה קראתי: קראי אל השטן, אשר אתו עשית חוזה, לא אל אל שפכי נפשך, כי דמים שפכת ובדם פשעך תרדי ירכתי בור, המצולה תפתח לועה, הכוני לקראתה!” (שם). אם שפרה לטשה עיניה כמשתגעה ותקרא:

“האתה הוא השטן, או יוסף איש ריבי? האם מירכתי בור יצאת לענני, הלא זה כבר מת? האם באה עתה העת לענני ולהציקני, כאשר ענית את בעלי ימים רבים?”

“אני יוסף!” נתתי קול גדול. היא ספקה כפיה ותקרא: “אויה!” ותאבד לנצח בתהום רבה (שם, 160).

יצוריו של סמולנסקין גם בעמדם על פתחו של שאול ירבו לדבר: אם שפרה מרבה שאלות בשעה שאחזתה חרדת מות, ויוסף, באותה שעה, שהתהום פתח את לועו לבלעו חיים, – באותה שעה הוא חפץ למרר את הרגעים האחרונים של דודתו, וגם הוא ירבה להג. עד כמה שאנו יודעים מספורי היורדים באניות, הנמלטים ממות בשעת סערה וסופה, – יאבד האדם, יהיה גם גבור שבגבורים, את עשתונותיו בשעה זו, ואין דעתו צלולה, ואין לבו פנוי למחשבות נקם והתולים על עוון אשר נעשה, – כמו בנידון דידן, – עוד טרם יצא האדם ההוא לאויר העולם.

לקול האם הטובעת במצולת גלים התנערה שפרה מתרדמתה, ותחפוץ גם היא לקפוץ אל תוך המים. “שפרה לא חדלה מצעוק וקרוא בקול גדול ותכה סביבה ותשוך את ידי רב החובל, אשר החזיק בה” (שם, 161). אהבת שפרה, אהבת עלמה עבריה, לאמה, מתוארת היטב ובמעט מלים. האניה הגיעה עד חוף העיר מאלמה, ושם הובלה שפרה אל בית המשוגעים, וראש הרופאים אמר, כי שגעונה שגעון עולם. כעבור עשרה ימים מתה האומללה בבית-המשוגעים, ואז התעוררה עוד הפעם האהבה אליה בלב יוסף. ובכן היה סמולנסקין לשופט זועם, למספר קנא ונוקם, ויכה את בית אחירע חרם: אחירע מת בשגעונו, בנו הבכור מת בבור השבי, בנו הקטן שולח לעבודת פרך לכל ימי חייו, אשת אחירע טובעה בים, ובתם היחידה מתה בארץ נכריה בדמי עלומיה בבית המשוגעים, וגם זכר לא נשאר להם. אחרי אשר הובלה שפרה לקברות התעצב יוסף אל לבו והיגון דכאהו. אז נלוה אליו אחד מבני ארצו, וידבר על לבו וינחמהו, וינסה לפתות אותו להשכיח בכוס יין את יגונו. “שלשה שבועות, – יספר יוסף, – שכחתי יגוני בחברת שני הרעים: היין והאיש בן ארצי, אשר בראש מאהביו נחשב, ויבקש להרבות לו עוד רעים רבים. יחד שתינו ויחד אכלנו בבית משתה, אשר רק אוהבי-יין שם יתקבצו… ביום ההוא שתינו יחד לשכרה עד כי מעדו קרסולי ולא יכולתי שוב הביתה, ולולא תמך רעי בימיני, כי אז אולי שכבתי בראש חוצות. זעף ונרגן הייתי כל היום ואקרא לריב את רעי ואחרי-כן למהלומות, ורעי לא מנע מחפצי, וביום השני נגשתי אל ראי המלוטש ונבהלתי מראות, כי פני היו מלאים פצעים וחבורות ועיני הימנית מלאה דם” (שם, 165).

בראות יוסף, כי צרור כספו דלל מאד, הלך להמבורג לבקש שם מחיה לנפשו. בבואו להמבורג היו בידו רק שלשים שקל, ויקנה תיכף שטר-גורלות, ובאותה שעה זכה שתי מאות אלפים שקל, ומרוב שמחה נפל ארצה ויתעלף. הוא חטף את הכסף וימהר לעזוב את הבית, מבלי גם לברך את היושבים בו, וילך ויקנה בגדים יקרים חדשים ותכשיטים, ויבוא אל בית-משתה של עשירים, ומשם סר אל בית-מלון גדול, אשר רק עשירים יגורו בו. ובאותו לילה עצמו נגנב מחדרו כל הכסף, אשר זכה בגורל, על-ידי אנשי רמיה, אשר סבבוהו בכחש. כל מעשה הגנבה הזאת סופר בנוסח העתונים האמריקנים, “המפריחים יונים”. התעשרותו הפתאומית של יוסף והתרוששותו בן-לילה הן כחלום חזיון לילה, וכל החזיון הזה לא יגלה לנו אף קו אחד מהמעמד-הנפשי המיוחד של המתעשר עושר רב בן-שעה.

אחרי אשר התרושש יוסף, נספח על חברת משחקים, העוברת ונודדת ממקום למקום. סמולנסקין מתאר את המשחקים והמשחקות בצבעים היותר שחורים ואיומים. הוא לא ימצא בחברתם ובעבודתם כל קרן אור, כל נקודה בהירה, כל תשוקה ושאיפה לאמנות. לא בעלי כשרון אובדים ונודדים, שמחים ועצובים, בוכים ומשחקים, יתאר לפנינו, כי-אם חלאת מין האנושי, אשר אין עוד כל תקוה להם. הנני בטוח, כי גם אבי אבי-זקני, זכרו לברכה, היה מתאר ככה את חברת המשחקים; גם הוא, בלי ספק, היה רואה רק לתעלוליהם ולא לרוחם ולבבם ואל הנעשה במחבואי נפשם. יוסף מעיד על עצמו, כי תיכף בהמנותו בין חברי המשחקים: “כמעט שכחתי את כל הראשונות, גם דרכי עמי ותורתו, ואשמח גם אני, כי לא הכירוני, כי לישראל אני; זקני גלחתי, בגדים לבשתי כאחד המשחקים” (שם, 180). בכל אשר נוסיף לקרוא את תולדותיו של יוסף, כן נוסיף לראות ולהוכח, כי הוא נופל תחת השפעת כל איש וכל חברה, אשר יקרב אליהם; הוא נופל תחת ההשפעה בלי כל התנגדות פנימית, בלי כל מלחמת-נפש, ולא לאט-לאט, כי-אם פתע פתאום ובפעם אחת. בכל פעם יהפך יוסף כהרף עין ליציר חדש, כאילו נגע בו שרביט הקוסם: בבואו לעיר מאלמה ובמות עליו אהובתו, התרועע אליו שכור, איש זר, אשר לא ידעהו מתמול שלשום, וישתה וישכר גם הוא “עד דלא ידע”, וימעדו קרסוליו, ויקרא לריב ומהלומות כאחד השכורים, אשר זאת מלאכתם להתגולל בראש כל חוצות. אך נספח יוסף אל חברת המשחקים הנודדים, והנה כבר “שכח את כל הראשונות, גם דרכי עמו ותורתו”, וכעבור עליו שנה וחצי בחברתם, התעבר בו אחד המשוררים על-דבר עלמה אחת, אשר הראתה לו אהבתה, ויערכו יחד קרב ויפצעו איש את רעהו, ואז גרש ראש החברה את יוסף, וילך לבקש לו מחיה בהמבורג. היום היה יוסף בן-ישיבה, מלמד בבית הרב, חסיד, משכיל עברי, ומחר הוא יוצא למלחמת-שנים על-דבר אחת העלמות המשחקות!

בהמבורג פגש יוסף את ה“בעל-שם”, אשר הלך ללונדון, ומפיו נודע לו תולדות מנשה, ראש-העדה במאפליה, כי ממזר הוא ואביו נכרי, כי עושק ורוצח הוא, חיה אכזריה וטורפת בצורת ראש עדת ישראל. בין יתר הספורים המוזרים והתמוהים שמע יוסף מפי “איש המופת” הזה (אשר רצה דוקא לאכול טרפות ולגור בבית-מלון של נוצרי), כי “אכר הציל את אביו, – של יוסף, – ממצולת הנהר, ויברח מעל לגבול, וישם לאמריקה פניו, ושם עשה עושר רב במאד מאד, ובעיר לונדון ימצא איש עשיר, אשר ידעהו פנים אל פנים” (שם, 214), אז שם יוסף את פניו ללונדון לבקש את עקבות אביו בעל הרבבות. בבואו ללונדון לא מצא כל מחיה ומשלח-יד, וישוטט בחוצות בלי כל תכלית ומטרה ומבלי גם בקש את האיש, אשר ידע את אביו. בצר לו פשט את ידו לבקש עזרה מנדיבי לב, מבלי הרגש גועל-נפש. יוסף הלך קודר כל היום, וכל מלאכתו היתה לקרוא במכתבי-עתים מספר המתים, אשר טרפו נפשם בכפם, ולכתוב את כל הקורות אותו מעת היותו, אף כי לא ידע, מה תועיל לו המלאכה הזאת, וכהתימו את כל המלאכה, כלומר את כתיבת תולדותיו, החליט ללכת אל הגשר, אשר על נהר טימזה, ולקפוץ אל תוך המים, אולם בכל עת בואו אל הגשר לבקש שם את המות, רפה רוחו, וימהר לברוח מהמקום הזה. בעמדו בפעם הראשונה על הגשר, ראו עיניו “עלמה יפה כלבנה, אשר פניה והליכותיה ומרכבתה העידו בה, כי ממרום עם הארץ היא”, וימשך לבבו אחריה; ובעת אשר אמר לנפשו, כי הוא הולך אל הגשר לבקש לו את המות, בקש לראות את האור, אשר הציץ מעיני העלמה, אשר לעתים מזומנות עברה במקום הזה לפזר כסף להעניים העומדים שם על המשמר. באחד הימים הציק הרעב ליוסף עד מאד, וכזאב רעב לטש עין אל חלונות בתי האופים, ובאותה שעה עברה על פניו העלמה היפה, אשר ראה על הגשר, ומדי התרחקה מעיניו ראה פתאום כיס על הארץ. העלמה השליכה לו בחשאי את הכיס, אשר מצא בו שקלי זהב; הוא דלק אחריה ויבקשה לקחת מידו את כיסה, אשר אבד לה, והיא כחשה ותאמר, לא כיסה הוא, למען לא תבייש את פניו. פני העלמה היפה והעדינה גזלו מנוחת לבו ושנתו על משכבו בלילות, “וימלאו נפשו נועם ועונג גם דאגה ואנחה”. בכל המחזות של חיי יוסף מחוץ למדינתו, אשר תאר סמולנסקין. לא תמצאו סימני חיים שבמציאות, אולם בבוא סמולנסקין לתאר את חיי המחסור והרעב של יוסף בלונדון, יהפך במקומות רבים לצייר אמן, היודע את הפסיכולוגיה של הרעב ללחם. זה לא כבר הדפיס קנוט האַמסון, אחד המספרים היותר מצוינים בנורבגיה, ספור בשם “הרעב”, אשר בו תאר בציורים נפלאים את נפש הרעב, ובציוריו אלה נמצאו קוים אחדים, המזכירים את ציורי סמולנסקין.

יוסף, שהננו רואים אותו בכל הספור כנפש נפעלת ולא פועלת, התודע במקרה להמשורר בן-דוד, ועל-ידו הובא לבית-ספר השירה והזמרה, והנדיבים הספּיקו לו כל מחסוריו. אחרי עת מועטה הציג בן-דוד את יוסף לפני העלמה היפה, אשר השליכה לו את כיס-הזהב על הגשר, ולפני אחיה רום-העינים. העלמה (אשר נולדה, נתגדלה ונתחנכה בארץ החדשה) ידעה את השפה העברית ותאהב את ספרותה; ויוסף החל לבוא יום יום אל ביתה, ותקבלהו ברצון, וישיחו בכל פעם על-דבר רוממות השפה העברית, וישירו שירי עבר ויקראו יחד ספרים וישוחחו יחד כאח את אחותו. יוסף אהב את העלמה היפה, אשר מיום ראה אותה בפעם הראשונה על הגשר נחרתו פניה עמוק בלבו, וגם היא משכתהו חסד. ובעבור חצי שנה אחרי התודעותם נפל יוסף באחד הימים על ברכיו לפני אהובת לבו ובשפתים דולקות, כבקי ומנוסה בדבר, גלה באזניה את עוצם אהבתו אליה, וישק ידה למו פיו נשיקה ארוכה, ובתוך כדי הנשיקה נכנס אחיה ובעינים מזרות אש זעם וקצף קרא ליוסף בקול רעם: "מה לך פה, בן בלי שם, אוכל לחם-חסד! איך מלאך לבך לגשת הנה? ברח לך כרגע, פן תאחז ידי בך וגלגלתיך מהמעלות כשקץ נתעב…´ יוסף הועיד את אחי העלמה למלחמת-שנים ויהרגהו למות, וגם הוא, יוסף, נפצע וישכב על ערש דוי כחצי שנה. ובשעת לכתו למלחמת-השנים שלח יוסף את ספר תולדותיו, אשר כתב בעצם ידו, אל העלמה היפה. ומספר תולדות זה נודע להעלמה, כי יוסף אחיה הוא ובידיו הרג את אחיהם, אשר קנא לכבודה. כאשר שבה ההכרה ליוסף, אחרי ששת ירחים מן העת, אשר בא כדור העופרת בבטנו, ראה, כי הנהו “שוכב על מטה כבודה בחדרים גדולים ומלאים כל טוב, משרתים רבים עומדים עליו, משק כלי כסף וזהב ישמע באזניו, עלמה רכה וענוגה יושבת אצלו, שמאלה סמוכה על המטה, אשר הוא שוכב עליה, וימינה תסיר שערותיו מעל מצחו, לבל תכאבנה עיניו”. וכעבור ימים אחדים נודע לו מפי העלמה היפה, אשר בחדרה שכב, כי היא אחותו, בת אביו, וכי הוא הרג את אחיה, שהוא גם אחיו, במלחמת השנים, ולשמע הבשורה הרעה בא אביהם מאמריקה, בעת אשר הובילו את אחיהם לקברות, ובהודע לו האסון, בכה תמרורים וימאן הנחם; והיה בקראו מבלי משים את הגליונות, אשר עליהם כתובות תולדות יוסף, “ספק כפיו ויקרא: אני שכלתי גם שניהם! – ויפול ארצה, כי אחזהו השבץ, ואחרי עבור שני ירחים נאסף אל עמיו” (שם, 250). ויהי כשמוע יוסף את דברי אחותו, קרא: “אם כן לא קין הנני, כי הרעותי עוד יותר ממנו! הוא רצח נפש אחיו, ואני רצחתי את אחי והמתי את אבי” (שם). עיני יוסף חשכו בארבותיהן, ויפול באין אונים, וכאשר נפקחו עיניו שנית לראות אור, היה לבו חלל בקרבו, בעצמותיו שולח רזון, והעושר הרב, אשר נפל בחלקו, הוסיף רק מכאוב על מכאוביו. גויתו היתה עתה כחרש הנשבר, אשר לא יצלח עוד לכל, כל תאוה וכל חפץ רחקו מעליו, רק חפץ אחד ותאוה אחת מצאו עוד קן בלבו הנשבר: “ללמד תועים דרך החיים”. יוסף מסיים את תולדותיו (בחלק השלישי של “התועה”) בתקוה, כי כל אלה, המבקשים דעת, יראו דרכיו ויחכמו.

הבן לא אוכל, איך זה נולד פתאום החפץ בלב יוסף “ללמד תועים דרך החיים”? איזה דרך עבר עליו הרוח ללמד תועים בינה, ובאיזה אופן נוכל ללמוד מדרכיו? הן העברתי לפני הקורא את תולדותיו של יוסף, ראינו את כל דרכיו, ומה נחזה בו? איש בלי רצון, העושה כל מעשיו בלי חשבון ודעת; איש, הנופל תחת השפעתו של כל קל שבקלים; איש, אשר לא אסף חכמה ודעת וגם לא חפץ לאסוף; איש, אשר מעולם לא היתה לו כל מגמה טובה וכל חפץ נעלה; איש, אשר נטיות חוטא ופושע מבטן היו לו; איש, אשר את שנות ילדותו ואת שנות התפתחותו בלה, על-פי-רוב, בחברת ריקים ופוחזים, נבערים מדעת או ממוסר; איך זה, הנני שואל, יולד פתאום בלב איש כזה, אשר נתעשר פתאום, החפץ להורות דעת לבני עמו ולהיטיב להם; ואיך זה נחכם מדרכיו?

ז.

בחלק הרביעי של “התועה” יראה לפנינו יוסף, –במכתביו לאחותו ולהרופא, אשר הציל את חיתו, – כחולה מחלת הנפש. אהבתו ותאותו של יוסף לאחותו הולכת ומתגברת בו גם אחרי אשר נודע לו, כי אחותו היא, בת אביו. הוא נודד מכרך לכרך, מבירת צרפת לבירת אשכנז, ומתפלסף במכתביו לאחותו על-דבר חיל צרפת, על-דבר נפּוליון השלישי ועל-דבר נצחון האשכנזים בסגנון המאמרים הראשיים של העתונים, שאינם נוטים אחרי אשכנז. אין אני מוצא כל קשר פנימי בין יוסף של שלשת החלקים הראשונים מ“התועה” ובין יוסף של החלק הרביעי. יוסף של החלק הרביעי הולך בעצת רופאו לשוב ולהתחקות על שרשי רגלי אחיו בארצו ולראות מה המה עושים: “אם פרקו כבר מעליהם עול סכלותם והסירו כבלי אמונות ההבל, או עוד ינהלם לחפצו כל חנף ומרע ועודם תועים ונתעים כמקדם”. הוא שב לארצו בתקותו, “אולי עוד יצלח בידיו להיטיב ואם גם לאנשים מספר” (ח"ד, 30). “נפשו כלתה מאד לבוא אל ארצו ולמהר במלאכה, להיות למטיב לנתעים כמוהו בשחר טל ילדותם בדרכי החיים בדעתו, אשר קנה לו ברוב צרה ויגון” (שם, 46). מה היא המלאכה, אשר הוא חפץ למהר בה לטובת אחיו בני ארצו, ומה היא הדעת, אשר “קנה לו ברוב צרה ויגון”, זאת גם לא ירמז לנו. תשובה על שאלותי למעלה לא נמצא גם בחלק הרביעי.

יוסף מבקר ערים שונות בארץ-מולדתו וכותב משם מכתבים לאחותו ומספר לה את מראה עיניו. לבו מלא רוגז וכעס למראה השכלת הבנות. הוא רואה את השנויים והתמורות בחיי בני ישראל בהערים, אשר הוא עובר בהן, אבל לא ידע מה הוא רואה, לא יבין את סבות השנויים והחליפות.

לפנים, בגלגול הראשון, האשים יוסף בכל את הצדיקים והחסידים, ועתה, בגלגול השני, יאשים בכל את הבנות המבקשות השכלה. באחד ממכתביו לאחותו יאמר: “הנשים המשכילות הנה ראשית חטאת לעמנו להעבירו מדעתו, להרבות עניותו ולהשיבו עד דכא” (שם, 86). במכתב אחר יאמר: “נשבר לבי, בראותי דרכי בנות ציון, אשר היו לפרוצות אין חומה, אשר לחכמה ולכבוד תחשב להן, כי תתרועענה רק את גברים ותדברנה דברים, אשר יעלו רק על שפת פריצים בבתי האסורים” (שם, 96). בדרכי בני הנעורים בכלל יראה רק אָון, רק בערות ועצלות. הוא חפץ להיטיב לבני עמו, ומה הוא עושה? הוא מתאנח, מתקצף, כותב מכתבים לאחותו ושופך את כל חמתו על ראש בן-מנחם ועל ההשכלה הברלינית, ככל אשר היה דרוש לסמולנסקין סופר-העתים עצמו. כל מעשי יוסף, גם במהדורת חייו השניה, תהו והבל. ואחרת גם לא היתה יכולה להיות, יען כי החפץ להיטיב לעם, החפץ הטוב לבד, מבלי הידיעות הדרושות לזה, מבלי הבנת חיי העם והכחות הפועלים בהם, – החפץ הזה לא יועיל, ולפעמים גם מזיק.

כצל יתנודד יוסף בערי התחום ויבכה לעניות עמו, להשכלת בניו ובנותיו, ולא ינקוף אף אצבע קטנה לעשות דבר מה בעד אחיו העניים והאומללים, והוא מנחם את נפשו באמרו: “לעשות טוב בקשתי, זאת תהיה נחמתי, ואם לא יכולתי, הן לא אשמתי היא”. אך אם לא ישמח יוסף בחייו ובמעשיו, שמח הוא בקצו ובמותו, כי המספר ברר לו “מיתה יפה”, ויביאהו קרבן לעמו. יוסף בא לאשדות, ושם התנפלו על היהודים בחג הפסח, – אך נתן ליוסף לספר בדבריו הוא את קצו, אשר יתענג עליו ויצטייר בו לפני הקוראים:

“ובבית אשר אצל הבית אשר אני גר בו, – יספר יוסף, – התנפלו על אדון הבית ויכוהו הכה ופצוע, עד אשר לא נותרה בו נשמה; את אשתו השליכו מבעד החלון החוצה, ובתו הבכירה היתה למרמס להם… כשמעי קול מר צורח, התעוררתי, פרצתי אל עדת הזאבים, יריתי בקנה הרובים ואַפּיל אחד ושנים, ואָציל את נפש הבת השניה מידי המרצחים, אך אני נפלתי שדוד בידיהם. במדה כנגד מדה נוסרתי, בקנה רובים העמסתי על נפשי חטאת לא אוכל כפרה, כי השאתי מות על אחי, ובכלי מות זה הביאו רצח בעצמותי ואמות למען אחי… אתעתד למות כאיש, אשר הקריב נפשו בעד אחיו ועמו, ואם לא עלתה בידי לעשות גדולות מאלה בחיי, גם זאת דיה לי, כי עלתה בידי לעשות דבר, אשר לזכרו לא ישבר לבי” ( שם, 106).

בטרם ימות יציע דעתו לפני גדעון, שהיה לראש המורים בבית-מדרש המדעים בציריך, במה יש לרפא את שבר עמו בארץ מולדתו: לטהר ולתקן מעט מעט את הישיבות והחדרים, ואז לא יעזבו בני הנעורים דרך אבותיהם, ואבותיהם לא יקומו לשטן להם בדרכיהם. ההולך למות מוסר את ספר תּולדותיו לגדעון ומבקשו, כי לא יגרע מדבריו וממכתביו דבר, “כי מי יודע, אם לא יהיו גם לאור מאיר בדרכים לתועים רבים כמוני” (שם, 116); ובזה נשלם גם החלק הרביעי והאחרון של “התועה בדרכי החיים”.

אם נשפּוט את פני הדור על-פּי “התועה”, אז ישחרו כשולי קדרה: העניים המחזירים על הפתחים הם רמאים, גנבים וכל נגע בם. המלמדים הם או הדיוטים נבערים מדעת, או גנבים ועושי זמה. החזנים הם נבלים, או סוחרי סוסים גנובים. ראשי הישיבות הם לוקחי שוחד. הצדיקים והחסידים הם פחותים שבפחותים, חלאת מין האדם. ראשי העדה הם ממזרים ורוצחים. המשכילים ובעלי הכשרונות הם או משוגעים, או שכורים, או אינם מן הישוב. והאנשים הישרים והתמימים, המתוארים ב“התועה”, הם שוטים ופתאים, או מוזרים ומשונים.

סמולנסקין לא תאר מעולם בספוריו את ההמון העברי, את בעלי המלאכות, את הפועלים והעובדים, את המשרתים ואת החנונים הקטנים ואת הרוכלים והתגרנים, כלומר את הרוב היותר גדול של העם היושב בגולה. גם ב“התועה”, ספורו היותר גדול, לא תמצאו בין כל הנפשות הרבות העושות בו אף נפש אחת מן ההמון העברי, לא תמצאו אף מחזה אחד מחייו הפשוטים והעצובים.

בשעה שאתה קורא את ספורי סמולנסקין, ובכלל זה גם “התועה”, הנך מרגיש, כי המספר כמו אחוז בקדחת-העצבים, כי נפשו תסער, לבו יהמה, והמנוחה הספורית השאננה חסרה לו לגמרי. סמולנסקין לא יספר ברוח שקט, כי-אם יבכה או ישחק, יתלוצץ או יקונן, כאשה חולת-העצבים, וזה הוא גם סוד השפעתו על רוב הקוראים העברים של הדור העבר, שלא היו מוכשרים לקבל עונג מציורים פשוטים, יפים ונעימים, שאינם מרגיזים את הנפש ואינם מעוררים גם לשחוק גס.

אין כל ספק, כי סמולנסקין נראה במקומות ידועים מספוריו, – אף כי רק מעטים הם, – כאמן, אבל אומנותו היא פרח חוור, בלי אור שמש, תמונה בלי צבעים, – אומנות, שהמוח מרובה בה על הלב. דפים יפים ומצוינים, המעידים על כשרון נעלה, תמצאו ב “התועה” (הנני מעיר את הקורא על הפרק “בעותי-אלוה” בח“ג ועל הציור הנפלא של חוף הים ושל הדיג המשליך חכה, בח”ד, 99–98), אולם גם הדפים המצוינים בחנם וקסמם המיוחד מקולקלים על-ידי מליצות או התולים תפלים. טוב-טעם, מדה וקצב אַל תבקשו בספורי סמולנסקין.

ח.

בכל ספורי סמולנסקין הננו מוצאים בין הנפשות העושות בהם גם את המספר בעצמו בתמונות ובנוסחאות שונות: סמולנסקין כמו שהיה באמת, כמו שחפץ להיות וכמו שהיה יכול להיות, אילו היה חי בתנאים אחרים. נפשו של סמולנסקין היתה תמיד מלאה “מאורעות” פנימיים, רגשות ורעיונות לוהטים היו ממלאים את כל חללה ודוחפים את כח יצירתו. בספורי סמולנסקין לא תמצאו רושמם של זרמי הזמן הכלליים, את מחשבות התקופה ונטיותיה האנושיות, כי-אם את הדברים, שהיו קרובים מאד ללבבו ורוחו הוא, את היצורים והטפוסים, שהיו אהובים או שנואים לנפשו. ספורי סמולנסקין יכולים להיות לנו לראי, אשר בו יראו כל השנויים והחליפות, שנעשו בעולמו הפנימי בתור איש חושב-מחשבות, ועוד הרבה יתר בתור עברי בעל-דעה ורגש. כל אחד מספוריו היה לו כלי לבטא על-ידו את אהבתו או שנאתו לחזיונות ידועים בחיים, בכל אחד מהם שפך את רוחו, גלל אבן מעל לבו, בהשמיעו בו את ודויו הפנימי.

בהספור “שמחת חנף” הננו מוצאים את סמולנסקין המספר בצורת שמעון, – בצורה, שסמולנסקין חשבה לאידיאַלית. ננתח נא את הספור הזה.

“שמחת-חנף” לא נכתב בעצם וראשונה לשם ספור, כי כונה אחרת היתה בו למספרנו. וזה את אשר יספר סמולנסקין בעצמו, בהקדמותו לההוצאה השלישית, על אדות תולדותיו של הספור הזה והמטרה, אשר למענה נברא: “הספר הזה הוא הבכור לי, אותו הוליד רוחי בראשונה, אף כי חזה שמש אחרי אחיו הגדול ממנו, הוא “התועה בדרכי החיים”. אותו כתבתי עוד בהיותי באודיסה… בעת ההיא עלתה מחשבה על לבי לדבר דבר משפּט על פעולות החוזים הגדולים בעם ועם, לכרות אוזן לרוב הקוראים בשפת עבר, למען ידעו פועל פעלו החוזים ההם, ולא ישעו עוד בדברי הבל ולא ישישו אלי גיל בבוא לידם העתקה מספר, אשר גם בשפתו נוח היה לו שלא נברא. אך למען תפוש אותם בלבם ולא תהיה להם הקריאה בעמל ועבודה, אמרתי לשים דברים בפי יצורי הדמיון, למען יקראו ספור המושך את הלב ובין כה וכה יקשיבו גם דבר משפט…” הקורא רואה איפוא, כי “שמחת-חנף” לא נכתב כל עיקרו אלא בשביל המשפטים שבו על אדות שקספּיר, גיטה וליסינג, אבל המספר האמתי, וכזה היה סמולנסקין, הוא אמן לא רק כשירצה ומתכוון להיות כזה, כי-אם הרבה יתר בשעה שהוא רחוק מחפץ כזה. המספר האמתי לא יחדל מהיות אמן גם בשעה שהוא מבקר ושופט את פּעלי החוזים האחרים. “שמחת-חנף” איננו, על-פּי צורתו, גזרתו ובנינו, ספור במובן הרגיל; אבל הקורא המוותר על היופי החיצוני, על הצורה הנאה והנעימה ועל הסגנון הקצר והנמרץ, יוכל להתענג, אם איננו מבקש תענוגים אמנותיים דקים יתר מדי, על יצירתו הספורית הראשונה של סמולנסקין. היצירה הזאת אמנם איננה מעובדה ומלוטשה, והיא מעידה, כי יוצרה הוא אחד מפרחי-המספרים, אחד מן הסופרים המתחילים, אשר לא למד עוד לשים מעצור לרוחו, מדה וקצב להחומר, אשר בו יגשים את רגשותיו ומחשבותיו, ואשר לא קנה עוד נסיונות במקצוע האמנות, אשר בחר לו; אבל היצירה הזאת היא חיה ונפש היוצר מדברת מתוכה בכל עז. והנפש הזאת היא כולה עברית, היא טהורה וברה, רמה ונשגבה. הנפש הזאת היא אמנם לפעמים פשוטה ותמימה יתר מדי, כמעט הייתי אומר “ילדותית”, גם בשעה שהיא מתחכמת, או יותר נכון, דוקא בשעה שהיא מתחכמת, אבל בזה רב כחה וקסמה. למרות כל המגרעות הרבות והחסרונות הגדולים, אשר אנו מוצאים בכל ספורי סמולנסקין, ולמרות אשר התרחקנו מעליהם ריחוק-זמן וריחוק-טעם, עוד מרגישים אנו גם כיום את הכח המיוחד במינו ואת הקסם המיוחד במינו הצפונים בהם.

בקראנו כיום את ספורי סמולנסקין אין אנחנו יכולים אמנם ליהנות מהם הנאת חוש-היופי באותה מדה, שהיו נהנים מהם הקוראים לפני דור אחד, אבל יכולים אנו להספיק על-ידי קריאה זו צורך-רוחני אחר: לחדור בעין סוקרת אל ראשית צמיחת הרעיון הלאומי בצורתו החדשה, לראות את מלחמת הדעות והמחשבות בישראל, – אותה המלחמה, שבאה על-ידי התנגשות שני עולמות, העברי והאירופּי.

אם יבוא סופר-הדורות הבא ויבקש לתאר את הטפוסים הראשונים של המשכילים העברים, אידיאַליהם, חייהם ומלחמותיהם, הטפוסים של המלמדים, בחורי הישיבה, הצדיקים והחסידים, המגידים ובעלי-השמות, הסרסורים והבטלנים, ראשי-הקהל ותקיפי-העדה, המלשינים ואנשי-הרוח, החזנים והרבנים, – בקצור: אם יבוא סופר-הדורות לתאר את חיי בני עמנו בתחום מושבם בעשרות השנים הראשונות של המאה השביעית להאלף הששי, למנין ישראל, אז יהיה אנוס לבקש לו חומר בספורי סמולנסקין. יבקש וגם ימצא. ובידי סופר מבקר יהיה החומר הזה לאוצר יקר. חיי בני עמנו בתחום מושבם עוברים כצל ולא ישאירו אחריהם רשמים מוחשיים: אין לנו ארכיונים מיוחדים, אין לנו מצבות, אנדרטאות, תמונות ושרידי זכרונות ממשיים, גנזי מטבעות, כלים, כתבים, חרבות ובנינים עתיקים, אשר בהם יעזר סופר-הדורות העברי בבואו לתאר את חיי בני עמנו, בבית, בשוק, בבית-המדרש וכדומה. אין לנו שיור רק הספרים, והרוב היותר גדול של הספרים העברים מטפּלים בענינים הרחוקים מן החיים והמציאות של יום יום. לכן אנוס הוא על-פי-רוב, הכותב את דברי ימינו, לו יהי גרץ בעצמו, לעמוד על אופיה של תקופה שלמה על-פי קוים מטושטשים, אשר ימצא בכתבים בלים, שהשאירו אחריהם מחברים שונים, אשר רבים מהם גם בחייהם היו נחשבים כמתים.

סמולנסקין לא היה אמן, המתבונן אל החיים מרחוק, או מגבוה, – אמן, העומד שאנן על החוף ומצייר את משחק גלי ים החיים ואת משחק קרני-השמש המשתברות ברסיסי קצפם, אבל הוא אמן, אשר בעצמו היה משחק לגלי-הים הזועף. ידו האחת לוחמת עם משברי-מות וידו השניה אוחזת במכחול-ציירים. ציורי אמן כזה אינם אומרים אמנם את שירת-ים-החיים, אינם משעשעים את בת-העין בחליפות הצבעים והגוונים הדקים, היפים והנעימים, אבל המה מספרים לנו את כל תוקף מלחמת האנוש האָנוש עם איתני הטבע, המסורה, הבערות ועם כל תלאות החיים וההויה.

אבל, בטרם אשר יבוא סופר-הדורות לבקש בספורי סמולנסקין, – האוצרים בקרבם חלק הגון מהמציאות, שבה היה חי יוצרם, – חומר לעבודתו, עלינו לבקרם ולנתחם ולראות כמה יש בהם מן האמת, מן המציאות ומן החיים, וכמה בהם מדמיונו הנפרז של היוצר, ואיך מתאר זה האחרון את עצמו.

---

התוכן של הספור “שמחת-חנף”:

שני מורים היו באשדות: דוד ושמעון. הראשון היה קל-דעת ומושך ידו את לוצצים, זוללים וסובאים; והשני היה עצוב-רוח ושטוף באהבתו להטיף מוסר. לשמעון זה היתה תלמידה יפה, אשר לקחה לקח מפיו שנה תמימה, וכנהוג, דבקה נפשו בה ויאהבנה. אך את סודו זה לא גלה לה בפיו. הוא האמין בלבבו, כי גם היא תאהבהו; לכן התאמץ רק לקנות לו את לב אביה ואבי-אמה. והנה פתאום נודע לו משיחה אחת עם דוד רעו, כי זה האחרון אוהב את תלמידתו, שפרה, וגם היא תאהבהו. ודוד זה בא לאשדות ערום ויחף, ויאספהו שמעון אל חדרו וילבישהו וישביעהו וידבר עליו טובות באזני עשירים, אשר לקחוהו למורה לבניהם. ובו ביום שנודע לשמעון, כי כל אָשרו ותקותו נהרסו, יען כי אהובתו בחרה בדוד קל-הדעת, הריק והפוחז, – בו ביום נפגש שמעון עם שמואל, אבי שפרה. להגדיל את מבוכתו של האוהב האומלל, שאלהו זה האחרון על אדות דוד, מי ומה הוא, למען ידע אם יבחר בו לתת לו את בתו לאשה. על זה ענהו שמעון: “הוא (דוד) איש-דעת וישר-דרך, וימצא חית ידו בכבוד, ואין טוב ממנו”, אף כי ידע בלבו, שדוד זה לא קנה מעולם דעת, כי אינו ישר-דרך ולא בידו לאַשר את הרעיה אשר יבחר לו. וביום השני, בהוכח שמעון מדברי דוד, כי זה האחרון איננו דואג כלל לעתידות שפרה ולגורל חייה, נסה להתוכח אתו, לרפות את ידיו על-ידי שאלות-כסיל. אחרי הריקו קב שיחה-בטלה והתפלספות-ריקה, הוא מסיים את דרשתו הארוכה: “… כבר רבת שבעה לה נפשי מכאובים מידי האהבה (מתי ואיך?), כבר הובא בכליותי חץ-רעל מאשפות הקנאה ותוחלת נכזבה, ובאשר אמרתי, פה מצאתי לב יודע נפשי, שם מצאה אהבתי קבר עולם לה. על-כן אומר: תשכב בקברה ולא אעירנה עד עולם ולא אַרבה פצעי חנם, כי ידעתי, כי לא איש כמוני יאָהב, ולא ארדוף רוח… הבה, אנסה לשמוח בשמחת רעי, אחרי כי שמחה רחוקה מלבי; מחר אדבר עליך אל אבי אהובת נפשך ואעשה לך בית”. כה עזב שמעון, אשר שגה ימים רבים באהבתו לשפרה ויקו לראות אתּה חיי-אושר, את שדה-המערכה לרועה-רוח, בטרם אשר דבר את שפרה וישאל את פיה, אם נכון הדבר, כי תאהב את דוד. ודוד זה, בטרם בואו לאשדות, כבר היתה לו אשה, אשר עזבה בעת מלאו ימיה ללדת, ועקבותיו נעלמו ממנה. ואף כי היה קל-דעת ורודף-תענוגים, בכל-זאת יסרוהו כליותיו על בגדו ברעיתו. ואחרי אשר שמע מפי שמעון את שיחתו הארוכה על-דבר האנשים, אשר יפרו בריתם את אשת-נעוריהם, הלמו ומחצו דבריו את ראשו “וחץ מוסר כליות בא בלבו”, כי זכר את אשתו העזובה, אשר אולי ילדה לו בן, אך “אהבתו” לשפרה שמה מלים בפיו להצדיקו בעיניו, “כי גדול יהיה עוונו אם יבגוד בהאהובה אשר לפניו, למען תת זכרון לאשה אשר כבר נשכחה מלבו”. ושמואל, אבי שפרה, “היה איש כרוב אנשי אשדות: לא ידע דעת, גם לקח בתורה לא לקח מעודו; נער דל בידים ריקות בא לאשדות, ויעבוד עבודת עבד בבית-מסחר, ובתומת לבבו וישרו עשה חיל ויצליח למצוא חית ידו בכבוד”. וזלפה, אשת שמואל, “גודלה ככל בנות ישראל: לא למדה שפה וחשבון, רק לקרוא ב”קרבן-מנחה" היתה כל חכמתה, אשר בה התפארה מאד בשבתה בבית-התפלה בימים הנוראים ותקרא בקול גדול מעל סדר התפלות“… “ואף כי לא ידעה טוב טעם לשון וספר, בכל-זאת היה כל משושה לראות את בתה היחידה מדברת צרפתית, ותפזר במלוא חפנים כסף להמורים, למען יביאו רב חכמה בלבה, ותקוה לשיש בה ביום שידובר בה, וכל חפצה היה, כי תנשא לאיש משכיל מבני הדור החדש לכל משפטיו וחוקותיו”. אוריה, חותן שמואל, היה כבן ששים וחמש שנים, “וידע להלוך לרוח העת, אף כי ירא אלהיו ובמצוותיו חפץ מאד; גם הגה בתורה בשמחת לב, ותהי מבחר שעשועיו”. אם מעט מאד יודע לנו מדברי המספר האמורים על אדות תכונתן המיוחדה של נפשות ההורים, הנה הרבה פחות מזה יודיע לנו על-דבר תכונתה של הבת, שפרה. דוד מגלה את לבו לפניה “בשפתים בוערות וחוצבות להבות אש האהבה”. על-דבר הרושם, אשר עשו ה”שפתים הבוערות" על לב תלמידתו, לא הודיע לנו המספר, אך זאת הגיד לנו, כי דברי המורה לקחו את לב האם, זלפה, אשר ישבה מאחורי הדלת ותשמע בגלות דוד את לבו לפני בתה. “ובראותה את דוד, איש יפה-תואר ומגולח-זקן, חפץ בבתה, ותגמר אומר כרגע לתתה לו”. אמנם, המספר משמיע לנו, כי כן היה; אבל אני ערב את לבי להטיל ספק בדבר, אם כן הוא הדבר במציאות. הפסיכולוגיה של האם היא אחרת לגמרי. יכול היה דוד למצוא חן בעיני זלפה המתמשכלת, בזה, שזקנו מגולח, ובזה שהוא דובר אהבה כאחד מבני הדור החדש; אבל בשעה שהיא שומעת ורואה, כי המורה הזה רוצה לקחת את לב בתה היחידה, היפהפיה, ואשר גם נדוניה רבה מזומנת לה, אז תזכור ולא תשכח, כי האוהב הזה אינו אלא מורה בביתה, מורה עני, בן-בלי-שם, אשר פרנסתו דלה. אהבתה של האם לבתה, חנוכה וגדולה בבית הורים יראים-וחרדים בעיר קטנה, הרגלה לראות את הכסף ככח היותר אדיר בתבל וכמקור האושר, ושבתּה תמיד בין סוחרים, אשר כל היום ידברו רק על הריוח ועל הפדיון, – כל הדברים האלה לא יתנו לה לגמור אומר כרגע לתת את בתה אהובתה לאיש, אשר כל מעלתו הוא זקנו המגולח וכל הונו הם דברי-אהבה. גם אם קלת-דעת חושבת מחשבות בשעה שיוטל גורל בתה. ברגע חשוב כזה מתגבר הרגש הטבעי על ההשקפות השטחיות הקלוטות מן האויר.

אם לקח דוד את לב זלפה בחלקותיו, לא עלתה בידו למצוא חן בעיני אביה, אשר בחר בשמעון, יען כי בו ראה חכמה ויושר-לבב, ודוד היה בעיניו כרודף-קדים. ושמואל, אבי שפרה, היה מסכים לחותנו, בתנועת ראשו, כי אתו הצדק, ובראותו כי חותנו לא יביט אליו, היה מנענע ראשו לרעיתו, לאות, כי אתּה הצדק. ויהי, כאשר שאלה זלפה את שפרה בתה: הישרו בעיניה דברי אביה הזקן, הבוחר בשמעון? ענתה: “…כבודו גדול בעיני עד מאד ואדע להוקיר את ערכו וחכמתו, ואולי גם צדק אבי במשפטו, כי יתרון לשמעון על דוד… ידעתי, כי רם ערך שמעון מערכי ולמול חכמתו הנני כפתיה אין לב, ואדע נאמנה, כי הוא לא יבחר בנערה כמוני”. הזקן שש לדבריה, אך המענה הזה לא מצא חן בעיני אמה, ותאמר: הן שפרה בחרה בדוד ותאהבהו, אחת דברה לדוד ולא תשוב, האין זאת, בתי?

• כדבריך, אמי, - עתה שפרה ופניה אדמו.

המספר רצה לתאר את שפרה, כנראה מכל הספור, כסמל התום והענוה, אבל הדברים, אשר הוא נותן בפיה פעם בפעם, מעידים, כי היא גולם יפה בלי רוח, בלי רצון ובלי דעת. בנות ישראל פקחות הן בטבען, אלא שהמספרים מנוולים אותן לפעמים בחפצם להציגן לפני הקורא כצנועות וחסודות ומציירים אותן כטפּשות ושוטות.

המספר, אשר רצה להוכיח את צדקת צופר הנעמתי, כי “שמחת חנף עדי רגע”, לא נתן את שפרה לדוד. לא שפרה ולא שמעון גרמו בפירוד הזה, כי-אם ממקום אחר הביא המספר רעה על דוד, שנוא נפשו: העגונה, אשת-דוד העזובה, הלכה עם ילדה היפה לאשדות לבקש שם את בעלה; ובדרכה, באחד בתי-המלון, התודעה במקרה לשמואל ולשפרה בתו, ותספר לזאת האחרונה את כל הקורות אותה. שפרה לא ידעה, כמובן, כי המעגן את האשה היפה, אשר פגשה בדרך, הוא בחירה; ויהי בהגיע יום חופתה, והיא יושבת ככלה ו“לימינה יושבת אשה צעירה לימים, רבת היופי, ועל-ידה יעמוד ילד יפה-תואר, היא העגונה אשר באה לאשדות זה שני ימים, ותקרא להיות כרעיה נאמנה להכלה”. והנה “הדלת נפתחה והחתן הדומה למלך צעד בראשונה על סף הבית ואליו עוטרים שמואל שקלי וחותנו ויתר הקרואים”.

– אישי! אלוף נעורי! – קראה העגונה, ותפול מתעלפת בזרועות דוד. וגם שפרה, כמובן מאליו, “נפלה אחורנית מעל הכסא, ולולא חש שמעון לישועתה, כי אז אולי נשברה מפרקתה”.

" – רב תודות לך, – אמרה שפרה אל שמעון, אחרי אשר נפקחו עיניה ותרא, כי היא בחדר אחר, והוא עומד לפניה ועל פניו דאגה, – רב תודות לך, כי חשת לישועתי… ”

דוד, העגונה ובנה נעלמו, ושמעון ארש לו את שפרה אהובתו, אשר “הביטה אליו בחן ותחנונים”. אך המספר לא נתן לשמעון אהובו את תאות לבו כרגע. המספר הוא אדון כל בעולמו, אשר הוא בורא בדמיונו, כיוצר-כל בעולמו הוא, וגם הראשון כהאחרון יוכיח את אשר יאהב, וצדיקיו אינם רואים את שכרם בעולם הזה, אלא אחרי אשר יצרפם בכור-עני וינסם בעשרה נסיונות. בהיות שמעון קרוב אל אשרו, התיצב שטן על דרכו. וזה הדבר: שמעון גר בחדר אלמנה אחת, ולה היו שתי בנות פנויות, ויהי, כאשר התיאש שמעון מאהבת שפרה, בדמותו, כי תאהב את דוד ולו תהיה לאשה, התהלך בחדרו הנה והנה ויקרא לנפשו: “הרף מאהבה ועזוב תוגה, לא לכך נוצרת! הנה אהובתך, אשר לה תשא נפשך עד עולם, לה תקריב חייך ועמלך, למענה תחיה, למען אהובתך, אשר קצרה יד איש מגזול ממך, לבת עמך אמור: אהובתי את ואהובתי תהיי עד רגע חיי האחרון!”

"פתאום נפתחה דלת חדרו ועלמה פרצה אל תוכו ותקרא בקול: “גם אני אהבת עולם אהבתיך ולך אהיה עד עולם”. זאת היתה בת בעלת-מעונו. היא האמינה, כי שמעון יאהבנה, יען כי גם שמה היה שפרה ובאזניה שמעה מאחרי הכותל קול שמעון, הקורא מקרב לבו: שפרה, מלאך טהור! וגם בעיניה ראתה את אהבתו אליה, כי פעם אחת, בשבת שמעון בחברת האם ושתי בנותיה ויהי שקוע במחשבותיו על אדות שפרה בת שמואל השקלי, לקח עט בידו ויכתוב את השם שפרה על הגליון פנים ואחור; ועתה, בדברו אהבה אל בת עמו, חשבה בת-האלמנה, אשר שמעה את דבריו האחרונים מאחרי הדלת, כי לה ידבר זאת, ותמהר להשיב לו אהבה. שמעון היה נרעש ונפעם מהמחזה הזה, ובהבינו את סבת שגגת הבת, אמר לה ברגשי חמלה: צר לי מאד, כי משגה היה אתך! בת האלמנה בכתה, גם חרפה את שמעון ותפיל עליו אימה, כי תמסור דינו לשופטים. גם האלמנה, אשר התפרצה ברעש אל החדר, צעקה עליו בקול, כי תגיש עצומותיה אל השופטים, אם לא יקח את בתה לאשה, ולמען הפטר מפניהן הגיד להן שמעון, כי בעל-אשה הוא, אשר עזבה בביתה. ויהי, כאשר נודע להאלמנה, כי ארש שמעון את בת העשיר, שמואל השקלי, ותמהר להגיד לו ולבני ביתו, כי שמעון בעל-אשה הוא, והמה, מלבד שפרה, האמינו בדבריה, אחרי אשר נכשלו פעם אחת בדבר כזה. ובבוא שמעון לבית שמואל גרשתהו זלפה ותסגור אחריו את הדלת, ולא נתנוהו לדבר את שפרה. וגם אבי זלפה, אשר שם שמעון היה תמיד מרומם בפיו, – גם הוא האמין כמעט בדבת האלמנה. אבל הזקן הזה היה גואלו, כי מפי מלמד בן-עירו של שמעון נודע לו, כי שקר ענתה בו האלמנה, כי רק כזב לה באמרו, כי בעל-אשה הוא. אז היה שמעון עוד הפעם לחתן לשפרה, “והזקן, בתו וחתנו הרבו לבקש סליחה ומחילה מאת שמעון על הכלימם אותו”. שמחת העליזים האלה הופרה רק רגע, כי דוד שלח על-ידי אחד מרעיו מכתב לשפרה, אשר בו הודיע לה, כי יתן את נפשו כופר חטאתו וכי ישים קץ לחייו בגלי הים.

אך “שמעון לא נד הרבה לרעו האומלל ויאמר: אמנם כן הוא, כי שמחת חנף עדי-רגע; אך שפרה הקריבה אגלי דמע לזכרון אוהבה האומלל, ובלבה זכרה תמיד את העגונה האומללה, אשר הצילה אותה מהפח הזה”.

ובזה תם הספור.

שמעון, גבור הספור, איננו עושה מאומה, רק מדבר הרבה, כל דבריו ארוכים וממושכים יתר מדי. והמעט לסמולנסקין, כי יצור דמיונו זה מרחיב פה וחוזר על דבריו פעמים רבות, כי עוד גם הוא, המספר, מדבר בשמו, תחת לתת לו לפעול דבר-מה. בשמעון חפץ סמולנסקין, כאמור, לתאר צורת עצמו, צורת איש-הרוח, הוגה-דעות וחושב-מחשבות, לכן גם חלק לו ממדותיו ומתכונתו הוא. וסמולנסקין היה אחד מטובי המשכילים העברים, ואולי גם היותר מצוין שבהם, של שנות הששים למספרם, אשר המה היו המבשרים את התקופה הלאומית הבאה. אלה האחרונים היו מתעוררים בדברי-מוסר ותוכחה על המשכילים המזויפים, אשר כל השכלתם היתה “בגדים קצרים, נקיים מכל חלאה”, הפקרות מוסרית ולעג לכל קודש. את תוכחותיהם של טובי המשכילים העברים בדור ההוא הננו שומעים מפי שמעון. סגנונן אמנם מוזר לנו מעט בעת הזאת, אך אז היה מוצא חן ועושה רושם.

בספורו “שמחת-חנף”, כמו ביתר ספוריו, צר לנו סמולנסקין את צורות ה“משכילים” חללי רוח העת החדשה: אלה, אשר את הישן עזבו, או חפצו לעזוב, ואת החדש לא היו מסוגלים ומוכנים לקבל ולעכל; אלה, אשר מהחוף האחד התרחקו ואל החוף השני לא עצרו כח להגיע. באופן היותר טוב היה די כח להם רק להעקר ממקומם, להתרומם מיון הבצה, או לכל-הפחות לעשות נסיון של עקירה כזו, אבל המה היו בלתי-מזוינים כל-צרכם בכלי-נשק-הקיום, למען התבצר ולמצוא מעמד נכון ובטוח בתנאי החיים החדשים. רוח העת החדשה העירם מתרדמתם העמוקה, גם פקחו את עיניהם לראות, כי שקועים המה ברפש וטיט עד צוארם, אך כח לא היה בהם לעמוד על רגליהם ולתור להם ארץ חדשה ושמים חדשים.

בסביבה רקובה כזו היה נותן מספרנו את אנשי-הרוח שלו, אנשי-רוח לפי הבנת הדור העברי ההוא, כלומר, אנשי-רוח כשמעון, נזירי-החיים, שחוג-השקפתם היה צר ואידיאליהם, לפי הבנתנו אָנו היום, מה דלים. האידיאַל היותר רם של שמעון היה לשאת אשה ולראות אתּה חיים בטוב כאחד בעלי-הבתים החשובים, שיש להם הכנסה הגונה מכספם הנתּן בנשך, או מאחד העסקים, המביא פירות מעמל אחרים, מבלי אשר ידאגו לגורלם החמרי והרוחני של אחיהם האומללים בהוה ובעתיד.

בטלני ההשכלה, המתוארים בספורי סמולנסקין, המה אלה, אשר עמדו בתּוך, בין מפלגת המשכילים, שהיו מוכשרים לחיים ולמלחמה ואשר עברו בקפיצה גסה אחת אל החוף השני, ובין מפלגת האדוקים, אשר נשארו בתוך התחום ואחזו במעשי אבותיהם הטובים והרעים, היפים והמכוערים, ויתיצבו כצר לכל תנועה חדשה בישראל. הראשונים נתקו את כל המוסרות הדקים והעבים, אשר קשרו אותם לאחיהם בני עמם, אל היהדות ואל העבר הגדול; מהם אשר גמרו את חק למודיהם בבתי-מדרשי-מדעים ויתפסו מקום בחייהם הכלליים של עם-הארץ, בתור מלומדים או סופרים, רופאים, טוענים, סוללים וכדומה. ויש מהם, אשר אחזו בענפי חרושת-המעשה והעבודה ויעשו חיל רב. אמנם, רבים מהמוצלחים האלה לא נתנו כבוד לעמם, כי לא תמיד היו בוחרים באמצעים כשרים ונקיים להשגת תכליתם, אך, זאת עלינו להודות, כל עסקיהם ומעשיהם בעולם המדע או הספרות, בעולם המסחר או הקבלנות, העידו על כח-החיים המיוחד של האומה העברית, השואפת בכל עז להתפתח, להתעורר לחיים חדשים ולהיות תקיפה במלחמת הקיום. גם האדוקים היו בעלי כח, חזקים וכבירים במינם. רוח-העת לא הדף אותם מהרה ממקומם. המה נלחמו, המה התנגדו לכל השפעה חדשה ולכל רוח-בער הנושב מחוץ או מבית. האדוקים חגרו שארית כחם להתבצר בתוך החורבה הישנה, אשר אשיותיה עדיין מוצקות. מלחמתם ברוח-הסערה המתפרצת וחודרת אל תוך הבקיעים והסדקים הרבים אשר בחורבה, – היא אמנם מלחמת-שוא, אבל ההתנגדות הנמרצה הזאת היא אות כח ואות חיים. לא כן היו ה“משכילים” העברים, העומדים בתּוך. רוח העת סערם כמוץ מגורן. המה רחפו, נשאו באויר, מבלי מצוא מעמד. המה היו יצורים אומללים, אחרונים לתקופה עוברת, אבל לא ראשונים להתקופה המתחלת. המה חפצו חיים, המה התאוו למנעמיהם ולתענוגיהם, עיניהם כלו לחופש, ואולי גם שאפו לאור, אך כח לא היה בהם להלחם בעד כל הקנינים האלה. המה היו, אם הורשה להשתמש בדמיון גם מעט, הזבל אשר דשן את הניר הלאומי. את זבל-האדם הזה בצורת מורים עברים ומשכילי-אליל מעביר לפנינו סמולנסקין לראשונה ב“שמחת-חנף”, אחרי כן ב“התועה” וב“הירושה”. כנופית ה“ריקים והפּוחזים” האלה השאירה בלב המספר זכרון נורא, ובכל פעם אשר יעלם בספוריו יחדל מהיות צייר-אמן והיה למטיף-מוסר, למוכיח ולמתפלסף. מוכיח כזה הוא שמעון. כל המורים העברים באשדות המה מנוולים, שכורים, כזבנים, נואפים, מוגי-לב ורועי-רוח; רק שמעון הוא היחיד והמיוחד בכל החברה הפרוצה הזאת, השואף לחכמה ודעת; רק הוא לבדו מתרחק מן הדברים המגונים והמכוערים, אשר חבריו בני-לויתו עושים אותם כל הימים. בשמעון זה הננו מכירים את טפוסו של המשכיל העברי, חניך בית-המדרש-העברי, בשנות הששים למספרם. ואלה הם הקוים היותר מצוינים בטפוס הזה: השאיפה להשלים בין האמונה ובין ההשכלה; השאיפה למצוא בספרות העברית העתיקה את כל הדעות החדשות, אשר בספריות המערביות; הנטיה להתפלספות מפשטה ולחקירות יבשות בענינים נאצלים; פרישות ונזירות במדה ידועה בעניני העולם-הזה. טובי המשכילים העברים של שנות-הששים ברוסיה לא היו אנשים חיוביים; הם היו חסרים את כשרון המלחמה בעד קניני הרוח. בדעותיהם ומחשבותיהם היו חפשים בכל הענינים הנוגעים לאמונה ולדת, אבל במעשה, בכל ארחות חייהם, מנהגיהם ודרכיהם לא היו נבדלים מכל יתר אחיהם, המאמינים הפשוטים והיהודים הישרים. במעשה לא השלימו מעולם בין האמונה וההשכלה. המה לא בנו גשר על התהום העמוקה המפרדת ביניהן, גם לא העמיקו להתבונן אל עמקי התהום הזאת. השאלות הכלכליות והמדיניות, שהכו גלים בים-החיים-האירופּיים, אליהם לא הגיעו ואת לבבם לא הרעישו. המהפכות והתסיסות בהעולם המדעי, הספרותי, המוסרי, – לא נגעו במוחם ובלבבם. חוג עולמם הפנימי והחיצוני היה צר מאד, קניניהם הרוחניים היו מעטים ודלים, ובערכיהם המוסריים היו נכרים רשמי חותמו של שוק החיים.

סמולנסקין מתאר לנו ב“שמחת-חנף” את אהבתו של המשכיל העברי האמתי, אהבתו של שמעון. האהבה, – זאת היא אבן-הבוחן של כל איש ואיש. מחשבותיו ודעותיו של האיש, מעשיו ומנהגיו המצויים והשכיחים הם בכללם פרי החנוך וההרגל, פרי הקריאה בספרים, תוצאות השפעת הסביבה ויתר תנאי המקום והזמן. לא על-ידם תודע התכונה האמתית של האדם. אולם האהבה, התאוה והרגש החזק מוציאים את האדם מעולמו המותנה. בשעה שהאדם אוהב באמת, אז הוא עושה את מעשיו לא בכח-ההרגל וההשפעה החיצונית, כי-אם בכח הדחיפות הפנימיות, הבאות ממקור נפשו. עצמיותו המיוחדה של האדם מסותרה היא על-פי-רוב תחת קליפות, קרומים ומסכות רבים, ורק כאשר יאהב האדם אהבה עזה ונאמנה, רק אז תתפרץ החוצה ותשליך מעליה את כל המעטפות המחניקות אותה, רק אז תגלה ותראה בכל הוד מלכותה. אז ידמו ויאלמו לפניה כל הרגשות, ההשקפות והדעות הבאות מן החוץ, ורק היא, העצמיות הנקיה, לבדה תשפוך את ממשלתה על כל האדם.

נתבונן נא הפעם אל אהבתו של שמעון. הוא אהב את שפרה, עלמה בלי דעה ובלי רצון, הנמשכת אחרי פי מיעציה. שמעון היה בעיניה כיצור נעלה ותכבדהו בכל לבבה. הכבוד הזה, אשר חלקה לו, היה ציר המבשר את האהבה הקרובה לבוא; ובכל-זאת נתנה ידה וגם לבה לדוד, אשר היה בכל דרכיו ההפך הגמור מהראשון. אחרי אשר נעלם דוד, בשעה שהיתה שפרה נכונה ללכת אתו אל החופה, נתארשה זאת האחרונה לשמעון, אשר היה בעיניה כמלאך גואל ומושיעה להצילה, כאשר תאמר, “מדבת רבים”. אולם, כאשר באה האלמנה, בעלת מעונו של המלאך הזה, ותוצאי עליו דבה, כי בעל אשה הוא, והוריה סגרוה בחדרה, לבל תראה את פני שמעון, ישבה כלואה ותוריד דמעות, מבלי אשר נקפה גם באצבע קטנה לצאת לחפשי, למען תדבר פנים-אל-פנים את בחיר לבבה. אין כל דבר בכל הספור, אשר יעיד, כי יש לעלמה זו מוח חושב, או לב מרגיש, מתפעל ומזדעזע מאיזה חזיון שיהיה. שפרה היא סתם-עלמה, מה שקוראים בשם “בת-בעל-הבית”. המספר מתאר אותה לא כנפש חיה, הפועלת והנפעלת, כי-אם כאיזה חפץ הנמסר מיד ליד. אמנם, פעם אחת היינו יכולים להאמין, כי איננה גולם בלי רוח, והוא בעת אשר קראה הנערה בכל-עז באזני הוריה: “כי אין כמוהו (כשמעון) בכל הארץ לישר ובר לבב, ואני לא אתן לאיש לנגוע בו לרעה, כי אישי הוא”, ובעת אשר אמרה להוריה: “קראו לו (לשמעון) ושאלו מה בפיו, ואז נדע דבר ברור”. אך כל זה היו דברים בעלמא, כי היא הבטיחה לאמה לבלי דבר עם שמעון עוד דבר. ומלבד דמעותיה אשר הורידה לא עשתה מאומה ולא מצאה כל עצה ותחבולה להציל את נפשה ונפש שמעון. היא גם לא בקשה תחבולות, כי היא הפקידה את גורלה בידי אביה הזקן, כי יחקור וידרוש, אם לא ענו שקר בגואלה. סמולנסקין מעיד בשמעון, כי אהב אהבה עזה ונאמנה את סתם-העלמה הזאת, אבל הוא לא הראה לנו, איך נולדה ואיך התפתחה אהבה זו. אין אנחנו מוצאים בכל הספור אף שיחה קלה אחת בין שמעון ושפרה. סמולנסקין, אשר מדד תשעה קבין שיחה להחקרן המשכיל הזה ויחלוק לו מפטפטנותה של אשה דברנית, חס על מלים אחדות לתתן בפיו בשעה שהוא יושב עם אהובתו. ושיחה, לו גם תהא קצרה, בין שמעון ושפרה הלא היתה יכולה לגלות לנו הרבה מתכונתה המיוחדה של אהבה זו. זאת היא באמת עניות במקום עשירות.

סמולנסקין מדבר על שמעון אהובו דברים כאלה: “הן שמענו מפיו משפטים נעלים, כשופט רמים ישב למשפטו וידבר על רגשות אנוש, על האהבה ועל התאוה, על פעולת סופרים כבירי כח לב… הלא נשתומם לשמוע מפי איש צעיר לימים דברים כאלה, אשר יעידו עליו כי למד הרבה וחשב מחשבות הרבה וכח בלבו לחרוץ משפט מבלי שים לב אל משפטי חכמים אחרים” (“שמחת-חנף”, פרק כ"ב). עתה נשמע מה ידבר שופט-הרמים הזה על אדות הדברים הנוגעים לנפשו ועל אדות תכלית החיים. בשיחה אחת ארוכה עם דוד יאמר: “ידעתי, כי אך בצל רעיה צל האושר, וכל תענוגי בשרים חולי לנפש ורעות רוח המה, כי על-כן אשב בדד משמים בחדרי כל היום, ולא לעתים רחוקות תבוא בי רוח עצבת ותדכאני ותרבה פצעי לבי בזכרי, כי הנני כערער בציה”. שמעון, פילוסופו של סמולנסקין, רואה את האושר אך בצל רעיה, רעיה סתם, ואחרי אשר קשה היה לו לעשות שידוך הגון, ישב בדד משמים בחדרו וישפוך נפשו במליצות נשגבות. ניוטון, שפּינוזה, קנט ועוד חוקרים צנועים אחרים חיו כל ימי חייהם פנויים מאשה, ובכל-זאת לא היו יושבים שוממים כל הימים ולא התעצבו אל לבם על כי לא הקרה אלהים לפניהם כלה נאה וחסודה. נניח, כי מספרנו לא חפץ לתאר לפנינו פילוסוף מעין שפּינוזה כי-אם את אחד מאנשי הרוח, חושב-מחשבות והוגה-דעות; אבל אין הצרה גדולה כל-כך אם גם רוק כזה, בן כ"ו שנה, לא נשא עוד סתם-רעיה; עוד יכול היה למצוא בחיים איזה דבר ללמוד או לעשות. שמעון זה משתוקק לשבת בצל רעיה, אך רעיה אין כלבבו; רק אחת מצא, והיא שפרה, והנה גם אותה לקחו ממנו. ומה עשה הוא? אחרי אשר שמע מפי דוד, כי אוהב הוא את שפרה, וגם היא תאהבהו ולו תהיה, “ישב שומם בביתו, כי קשי-יומו הדמהו”, מבלי עשות מאומה. הוא איננו מבקש להציל את העלמה התמימה, אהובת נפשו, מידי הריק והפוחז, אשר משכה ברשת החלקות, כי-אם התפלסף על-פי דרכו, ולבסוף החליט לאהוב את בת-עמו במקום שפרה. אילו חפץ סמולנסקין לתאר איש נלעג, אז לא היה יכול לשים בפיו פרזה יותר ריקה מזו: “בת עמי, בנפשי אשבע, כי אהבת עולם אהבך וחיי וכבודי, רוחי ונשמתי נתונים לך עד עולם”. היש פטפטנות יותר גדולה מזו? מה עשה ומה היה יכול לעשות איש כשמעון באהבתו לעמו? המספר רצה לתאר לפנינו איש-הרוח, עברי אידיאַלי, בכל תפארתה ורוממותה של המלה הזאת, אבל האידיאליות של שמעון אין בה לשד-חיים, דון קישוטית היא ולא נתּנה לבני-אדם, המסוגלים לפעולה ולמעשה, אשר באהבתם לעמם יכולים הם לעשות גדולות ונפלאות. צעיר לימים, אשר בראותו כי אהובתו משאת-נפשו, הקרובה אליו כל-כך, נותנת את ידה בעצת אמה לרועה-רוח, אשר בכל רגע יוכל להביא עליה שואה, – בראותו זאת יניע ראשו בעצב ואומר לאהוב את בת עמו תחת שפרה, – איש כזה לא יועיל ולא יצלח גם באהבתו לעמו. אהבת-עם כזו אפלטונית היא, עקרה היא, ולא תלד ולא תצמיח מעשים פוריים. איש-הרוח של סמולנסקין שאף רק אחת: לשאת אשה ולראות אתּה חיים. שמעון יודע להתעצב רק על דבר אחד, – דאגה אחרת לא ידע, – על שלא יוכל לקחת אשה, באמרו, מי יודע, אם אמצא רעיה אשר תאהבני, ואם גם במו פיה תאמר לי, מי יודע מה בלבה? ומי יודע אם תמצא ידי לכלכל ביתי? אולם סוף-סוף נשא את שפרה לאשה כדת משה וישראל וכל בעלי-הבתים החשובים, ובלי ספק היה עוזר לשמואל שקלי במסחרו ומשתדל למצוא חן בעיני אבי זלפה. ואם לא היה מצליח במסחר, דבר שאין בו כל ספק, אז היה נותן בודאי את כסף הנדוניא שלו בנשך, ויחד עם זה היה מוסיף להתפלסף באזני הדיוטים וקלי-דעת כדוד.

סמולנסקין לא ספר לנו אמנם את אחריתו של שמעון; אחרי אשר נתן לו את שפרה לאשה כבר מלא המספר את תפקידו ויגולל את המסך על-פּני החזיון; אבל את הסוף הזה הננו קוראים בספר-החיים.

גם דוד אינו אלא איש קל-דעת הראוי לחמלה, אבל איננו איש-מעשה ופעולה. גם הוא אך נפעל ואיננו פועל בחיים. בבוא דוד לאשדות, אחרי אשר נמלט על נפשו, ערום ויחף, אכל לחם-חסד על שלחן שמעון ויתגורר בדירתו, ואחרי אשר המציא לו זה האחרון תלמידים ותלמידות בבתי עשירים, “התחבר לרעים רעים, המבטלים ימיהם במשתה והוללות”, ויהי כאחד מהם. כל מעשה אחר, מלבד שיחותיו עם שמעון, לא ראינו ממנו בכל הספור. בחברת שפרה הננו רואים אותו רק שתי פעמים: פעם אחת הלכו לשוח בשדרות האלונים על חוף הים, אך המספר מנע ממנו את העונג לשמוע אף הגה אחד יוצא מפי הזוג הזה, למען ישמיע באזנינו את הדברים היוצאים מפי אבות שפרה ההולכים אחריהם. ובפעם השניה ראינו את דוד בבואו אל בית שפרה כלתו ביום חופתם, אך אז הכירתהו העגונה ושניהם רחקו מן הבית, ולא שמענו מפי דוד אף מלה אחת. ובכן לא ראינו מה טבעה של אהבת שני הרעים לשפרה, כי-אם עלינו להאמין להמספר, ששני הרעים האלה אהבו את שפרה. אבל הספור לא על האמונה בהמספר יוסד, כי-אם על ציורי החיים ונתוח הנפשות.

שמעון ודוד, ראשי יצורי הספור, הטפוס החיובי והשלילי של המשכילים העברים בשנות הששים, אינם מתוארים בידי צייר-אמן. היוצר לא נפח בהם נשמת-רוח-חיים. הנפשות החיות והאמתות בכל הספור הן רק האלמנה, שתי בנותיה והמלמד הליטאי. את הנפשות הצדדיות האלה השכיל סמולנסקין לתאר בקוים מועטים אחדים. והדבר הזה מעיד על כחו הציורי, אשר לא השתמש בו תמיד כראוי. לפעמים היה מתאמץ לקלקל את כשרונו זה כמו במתכוון.

סמולנסקין הכניס ל“שמחת-חנף” קטע אחד שלא לצורך כלל, – קטע, אשר אילו היה חסר מן הספור, לא לבד שהקוראים לא היו מרגישים בחסרונו, אלא שגם מהלך הספור היה מרויח מזה הרבה. בפרקים אחדים יספר סמולנסקין את עלילות זמרי (הטפוס השנוא הזה הולך וחוזר בספורי סמולנסקין ), אשר היה עבד בבית אחד מאצילי העיר וישא את השפחה איזבל היפה וידע למצוא בה חפץ. הוא התעשר על-ידה, כי התאמץ לחבבה על אדונו וקנאת-גבר לא בערה בו גם אחרי אשר היתה לאהובתו. ולאיזבל זו נולדה בת וחוה שמה, יפת-תואר ויפת-מראה, ובודאי היו זיו איקונין שלה דומה לפני האציל רב-האוצרות. חוה זו, אשר למדה בבית-ספר אחד עם שפרה, נשאה לסוחר עברי, אשר בזתה אותו בלבה, אף כי הוא אהב אותה מאד ויהי מסור לה בכל לב ונפש, יען כי שם היהודים בכלל היה מנואץ תמיד בפיה, ובעלה כאחד מהם. המספר חבר את שפרה התמימה וחוה הפרוצה בעבותות אהבה. חוה מחרפת ומגדפת באזני שפרה את כל היהודים, גם את בעלה בתוכם, גם תספר לה על-דבר אהבתה לאציל פולני; ושפרה התמימה והצנועה שומעת זאת, מבלי אשר תמצא עוז בנפשה להשמיע לרעותה, כי כאחת הנבלות תדבר. המספר העניש קשה את הדוברת סרה בעמה. בפרק שלם השמיענו את אחריתה המרה של חוה. והסוף הזה היה נאה ויאה להכתב בידי מספר צרפתי מבית-מדרשו של פּול-די-קוק: חוה ברחה מבית אישה ותגנוב מביתו כסף וכלי-חפץ ותלך אחרי ולדימיר מאהבה. המה באו לוינה, ושם בבית-המלון גנב האציל הזה את כל הנמצא בידה וימלט. חוה, אשר ימיה מלאו ללדת, נשארה בחוסר-כל. ויהי כבוא המשרת וחשבון בידו לבקש ממנה שכר המלון והמזונות, לא מצא אותה בחדרה, כי היא ברחה, ובמקומה מצא נפל-אשת מת. כאשר שלחו השופטים לחקור ולדרוש אחריה, מצאוה בשוק הזונות, ויתנוה בבית-האסורים. הרופאים, אשר בדקו את הילד, מצאו, כי האם המיתה אותו בידה, ומשפטה יצא, בלי כל ספק, למות. הרי לפניכם כל מכשירי ספורי-השוק: בריחה, עוגב, גנבה כפולה, בגד בוגדים, אם הורגת ילדה, בנות שובבות, בית האסורים ומשפּט-מות. כאשר שמעה שפרה את סופה של חוה מעדו קרסוליה ותתעלף. ואין כל פלא בזה. לא לבד שפרה, אשר היתה מומחה להתעלפות, כי-אם גם בעלי עצבים חזקים יכולים להתעלף לשמע סוף נורא כזה. אם היה ברצונו של סמולנסקין להציג את חוה מול שפרה, למען תסומן יותר ברור תכונתה של זאת האחרונה, אז לשוא היה כל עמלו. שני היצורים האלה, מבנות המין היפה, לקוחים המה משני עולמות רחוקים זה מזה. צייר אמן, אם יציג במערכה זה מול זה שני יצורים רחוקים, אז הוא מראה לפנינו את נקודת-פגישתם גם במקום שהמה מתפרדים ומתרחקים ואת נקודת-פרידתם גם במקום שהמה נפגשים ומתקרבים למראית-עין. אבל חוה ושפרה נפרדות זו מזו בכל, כאילו כל אחת מהן קורצה מחומר אחר ונבראה בדפוס אחר. אין הנה פועלות זו על זו ואין הנה נפעלות זו מזו. משתי נפשות כאלה אין אנחנו יכולים גם ללמד מזו על זו.

סמולנסקין היה מחקה את המספרים הצרפתים, הכותבים בעד השוק, בכל מה שנוגע לקשור המקרים הזרים להפליא את לב הקוראים, אולם הוא לא שאל מהטובים שבהם את טעם היופי, ההרגשה החדה, הציוריות, המדה והקצב. מהמספרים האשכנזים למד להתפלסף ולהכביר מלין, אבל הוא לא שאל מהם את העומק ורוח-הפיוט האמתי. יותר מכל למד מהמספרים האנגלים. הוא למד מהם להטיף מוסר, לחפש את עוונות-הקהל ולשפוך רוח-התולים על-פני רבים מחזיונותיו, אבל הוא לא למד מהם את נתוח-הנפש הדק ואת בהירות הסגנון.

החזיונות היותר טובים והיותר מצוינים במינם, אשר כתב סמולנסקין, המה אלה, אשר שאב מתוך החיים והמציאות עצמם, אלה אשר פעלו על רוחו ונפשו.

(תולדותיו וצורתו הספרותית)

א.

יצחק ערטער נואלר בשנת תקנ״ב, באחד הכפרים הקטנים שבמחוז פּשמיסל, במדינת גליציה. אביו, שלמה, היה מחזיק מלון אורחים באותו הכפר וחוכר אחוזת-ארץ לעבדה. הוא היה איש ישר ויהודי פשוט וביחד עם זה גם איש עני, למרות עבודתו בתור בעל-אכסניה וחוכר קרקעות. מלמדיו של הנער יצחק לא היו מצוינים לא בתורה ולא בדעת. הטובים שבהם, שהיו באותם הימים בגליציה, לא חפצו ללכת לפנה נדחת, באחד הכפרים, בעד זהובים אחדים ל״זמן״. אולם הנער יצחק הצטיין בחריפות שכלו, בתפיסתו המהירה, בכח זכרונו החזק ובהתמדתו העצומה. יותר מאשר למדוהו מלמדיו האומללים למד הנער בעצמו. ובהיותו בן שלש-עשרה שנה היה כבר בקי בכל ה״בבות" ובמסכתות אחרות של ה״תלמוד" בבלי הגדול. הנער השנון ידע גם לפלפל ולהתחדד ״בענייני איסור והיתר, נזק ומזיק, הלכות אישות ויבמות“, — דבר, שלא ידעו גם מלמדיו. כתבי הקודש לא למדוהו, אלא מעט חומש ומעט נביאים ראשונים, וגם זאת באופן משונה ובפירושים מוזרים ונבערים. את השם ״דקדוק” גם לא שמע. גם ממלאכת הכתב העברי ידע רק מעט, —רק אותיות בודדות אחדות, שלמדן במקרה, ולא ידע לצרפן למלים שלמות. ואף כי הנער יצחק היה קרוב, בשבתו בכפר, אל הטבע ומחמדיה, לא התענג עליהם, כי שם את כל מעינו בתלמוד ונושאי כליו. מוחו החד היה צמא תמיד למזון רוחני, שלא מצא אלא בגמרא ומפרשיה; חושיו היו עדיין נרדמים.

בשנת תקס״ה, בהיות הנער יצחק בן שלש-עשרה שנה, השיאו אביו אשה, ילדה אחת, בת הרב מריביטיטש; וכעבור שלשה חדשים אחרי חתונתם מתה עליו אשתו, והנער הקטן היה לאלמן; ואביו חמל עליו עוד הפעם, וימהר לתת לו אשה שנית, בת אחת הערים הקטנות בגליציה. ועם אשתו זו, מרת חיה שרה, ראה יצחק ערטער חיים עד יומו האחרון, וגם שמר לה את אהבת נעוריו עד נשימתו האחרונה. בעיר ווילקוטש, ששם נשא את אשתו השניה, אשה טובת שכל, בתו של בעל-בית אמיד וחשוב, התודע יצחק למשכיל עברי, שלמד בבתי מדרש החכמה. זה האחרון הכיר בה״אברך“, בן הכפר, את יתרון רוחו, תמימות נפשו ואת כשרונותיו הטבעיים; והמשכיל פתח לפני יצחק עולם חדש. לראשונה העיר את לבו על היופי המיוחד ועל ה״דברים הנשגבים” שבספרי חוזינו, והתלמודי הצעיר החל להגות בשים לב בתנ״ך, שנראה לו כספר חדש. ואם היה יצחק ערטער אחרי-כן לסופר עברי, שידע להשתמש, באופן מצוין, בשפת כתבי הקודש, שהיתה מספיקה לכל צרכי רוחו ולא חסרו לו מלים, היה עליו להודות, במדה ידועה, לגורל חנוכו המיוחד, שלא שמע לקח מפי מלמדיו בספרי הנביאים האחרונים ובכתובים, שבודאי היו משחיתים את הוד יפים ואת טעמם הנכון על-ידי באוריהם המשונים וחוסר ידיעתם בתורת הלשון העברית. יצחק ערטער החל ללמוד ולשנן את כתבי הקודש בשנות התפתחות רוחו וחושיו, בעזרתו של חבר משכיל, אשר האיר את עיניו במקומות קשי-ההבנה; וכפי הנראה והמורגש ממאמריו של ערטר היה, אחר-­כן, התנ״ך שגור על פיו ונבלע בכל מחשבותיו והגיונותיו. המשכיל העברי, שהיה גדול מיצחק בשנים ובנסיונות החיים, למד את ידידו הצעיר גם את השפה האשכנזית וראשי פרקים מהלמודים הכלליים. המורה והתלמיד התקרבו זה לזה ברוחם, ונפשם דבקה לאהבה איש את רעהו. ידידותם זו — הידידות המיוחדה במינה של ראשית דור ההשכלה — נשמרה בטהרתה ובכל חומה כל ימי חייהם. ידידות זו נוסדה על ההשפעה הרוחנית ההדדית: הנותן היה למקבל והמקבל — לנותן.

בשנת תקע״ו, בהיות יצחק ערטר בן עשרים וארבע, העתיק את מקום מושבו לעיר לבוב, שהיתה אז ״עיר מלאה חכמים וסופרים״. בין גדוליה ומפוּרסמיה, אשר עמדו בראש התנועה החדשה של ההשכלה העברית והמדע העברי, היו רבי שלמה יהודה רפּפּורט (שי״ר) ויהודה ליב מיזיס, מחברו של הספר, הידוע בימים ההם, ״קנאת האמת", שהטיל אז רעש גדול במחנה הקנאים. יצחק ערטר מצא חן בעיני ראשי המשכילים והחכמים של לבוב. רפּפּורט, שכבר עשה לו ״שם על פני חוץ״ בחכמתו הרבה ובמחקריו בקדמוניות ישראל, ויהודה מיזיס הכירו ביצחק ערטר את שאר רוחו, ויקרבוהו ויתהלכו אתו כרעים וכאחים, אשר שמו להם למטרה להשכיל את העם וללמדו בינה, ללחום נגד הקנאות הדתית ונגד חשכת הבערות.

ערטר, שכבר העשיר, בעיר מושבו הקטנה, את נפשו בדעת השפה העברית והאשכנזית ובלמודים כוללים, התפרנס בעיר לבוב ממלאכת ההוראה; ויותר מאשר בקש לחם לבני ביתו, בקש ״להפיץ מעינותיו החוצה״, — ללמד דעת את העם ״ההולך בחושך״. הוא היה מלמד לאחרים ולומד הרבה לעצמו בהתמדה עצומה. ויהודה מיזיס, שהיה תומך בידי לומדי חכמה ושוחרי בתי מדרש החכמה, שהיה להם למשען בחומר וברוח, אהב את ערטר אהבה נאמנה, ויהי לו לעזר בהמציאו לו תלמידים בבתי העשירים.

אולם לא ארכו ימי שבת ערטר בלבוב, כי קצף הקנאים יצא עליו ועל חבריו ורבותיו הגדולים ממנו בחכמה ובשנים. באחד הימים ההם הדביקו על דלתות בתי התפלה כתבי פלסתר, מלאים חרפות וגדופים, נגדם, ויטילו חרם על ״ארבעה טוּבי העיר״, — הרב שי״ר, בנימין צבי נאטקיש, יהודה ליב פאַסטאָר ויצחק ערטר, — שקראו להם בשם ״ארבעה אבות נזיקין״. את החרם הזה הוציאו הקנאים בשם הגאון יעקב אַרנשטיין ¹ , הרב מלבוב, אולי גם שלא מידיעתו.

לרגלי כתבי הפלסתר והחרמות הנזכרים התרחקו מעל יצחק ערטר רוב תלמידיו, כי הוריהם לא נתנו לו לבוא אל ביתם, ומצבו החמרי היה ברע. בימים האלה נודע ליוסף פּרל (בעל ה״מגלה טמירין"), שכנוהו משכילי גליציה בשם ״השר החכם", בגלל היותו איש עשיר, שקבל ציוני כבוד מהממשלה, מצבו הרע של ערטר, ויקרא אותו לעיר מולדתו, טאַרנופּול, להיות למורה בבית-הספר אשר יסד שם. אולם מפני דברים, שנפלו בין בצלאל שטערן, המורה הראשי של בית-החנוך הנזכר, ובין ערטר, לא יצא הדבר לפעולה.

אז עזב ארטר את עיר לבוב ויעתיק את מושבו לעיר בראָדי, שעלתה בימים ההם על כל ערי גליציה במספר משכיליה, שהיו ביניהם גם עשירים, ובמספר סוחריה היהודים, אשר הצטיינו בכשרון המעשה ואשר ״הלכו לרוח הזמן". חשובי העיר בראָדי ומשכיליה קבלו את ערטר באותות רצון וכבוד; והחרם, שהטילו עליו הקנאים בלבוב, עוד הגדיל את חנו וערכו בעיני פרחי המשכילים במקום מושבו החדש. גם בבראָדי התפרנס ערטר ממלאכת ההוראה, בהורותו דעת הלשון העברית וגם ראשי המדעים הכוללים לצעירי בני ישראל. גם סוחרים נכבדים באים בימים לקחו מפיו לקח בדעת השפה האשכנזית והידיעות השמושיות, שהיו דרושות להם בשביל מסחרם.

בהיות ערטר נעים-מזג, ולפעמים גם מהתל שנון, מצא לו מהלכים בבתי העשירים והמשכילים של בראָדי, ומצבו החמרי היה, לפי מושגי הדור ההוא, בטוח ואיתן. בשנת תקפ״ג נוסד בעיר בראָדי בית-ספר לילדי בני ישראל, אשר הכינו את עצמם להכנס אחרי-כן לבית-הספר הריאַלי. ערטר נמנה לראש המורים ולמנהל של בית-הספר; ויכתוב בשפה האשכנזית את ראשית כללי השפה העברית ודקדוקה בשביל התלמידים ² , אשר עשו חיל בלמודיהם תחת השגחתו.

בימים ההם העתיק המליץ העברי, שלום הכהן, את מושבו מברלין לווינה, בירת אוסטריה, ושם החל להוציא לאור ספרי-שנה בשפת עבר בשם ״בכורי העתים“, שבהם השתתפו הטובים שבסופרי ישראל וחכמיו של הדור ההוא. ב״בכורי העתים”, שנה ראשונה, שנת תקפ״ג, נדפס מאמרו הראשון של ערטר בשם ״מאזני משקל". המאמר הזה, שמצא חן בעיני העורך, שהיה אחד בעלי המליצה המפורסמים בדורו ואשר למשפטו הספרותי יחלו כל הסופרים, היה למאורע ספרותי בקרב הקוראים העברים, שהתפעלו משפתו, מסגנונו ומהרוח החדשה, רוח בקורת חפשית, המנשבת בו. ושם יצחק ערטר יצא לתהלה בכל חוגי המשכילים העברים, אשר בארצות המזרח. בימים ההם, ימי ילדותה של ספרות ההשכלה, היה הסופר קונה עולמו הספרותי ונעשה למפורסם בקרב העדה הקטנה של הקוראים העברים על-ידי מאמר אחד, אם הצטיין בשפתו או ברוחו החפשי.

בשנת תקפ״ה החליט יצחק ערטר, והוא היה אז בן שלשים ושלש שנה, ללמוד את חכמת הרפואה, כי נמאסו עליו חיי המורה, וגם דאג לאחרית בני-ביתו. הוא עזב את אשתו ובניו בבראָדי, בלי משען לחם, על חסדו של המקרה ועל חסדם של המשכילים מוקיריו, וילך לפסט, בירת הונגריה, ויכנס שמה להאוניברסיטה, ובמשך חמש שנים גמר את חוק למודיו. ובאותן שנות למודו כלכל את נפשו מהשעורים, שנתן לחבריו הסטודנטים במדעים שונים, שהיו דרושים להם לבחינתם. הוא היה תלמיד ומורה כאחד.

בשנת תקפ״ט שב ערטר אל ביתו. ובעת ההיא התפרצה מחלת החלי-רע בארץ וערטר נמנה מטעם הממשלה לעבור ערים ידועות בגליציה ולהיות שם לעזרה לנגועי המחלה. הוא בא ללבוב, וימצא שם את ידיד נפשו, מיזיס, נוטה למות, ויסעדהו בחליו וישב על-יד מטתו עד צאת נשמתו.

ובשוב ערטר לבראָדי נתפרסם בעירו לרופא מומחה (אף כי לא היתה בידו תעודת דוקטור), ויהי לעזר לאחיו העניים, אשר שקד על דלתותיהם, בתור רופא ויועץ נאמן, שהשתתף בצרותיהם ויסורי גופם ורוחם, ולעת מצוא תמכם גם בכספו המעט.

למרות שעבודתו בתור רופא חולים גזלה כל עתותיו וכחותיו, היה שוקד בלילות על ספרי חכמה ומדע ועל כתיבת מאמריו העברים, שלטש בהם כל ניב ודקדק בכל מלה והגה. הוא היה כותב ומוחק, מוחק וכותב; מתקן ומגיה, מקצר ומצמצם כל היוצא מעטו. ובכל שורה עברית השקיע כחות רבים ולא מסר דבר לדפוס עד אשר עבר עליו בעטו פעמים לאין מספר, וגם אז לא היה ממהר לשלוח דבריו להעורכים, כי ימים רבים היו מונחים מאמריו על שלחנו, ובכל שעה פנויה היה בוחנם ובודקם, עושה בהם שנויים ותקונים, ורק כעבור עליהם זמן רב היה מוסרם אל הקהל. ויש דברים ב״הצופה לבית ישראל״, שהמחבר לא הדפיסם בחייו, ורק הדר. מאיר הלוי לטריס הכניסם, אחרי מות מחברם, אל הספר האמור.

ממכתבי שד״ל, — שלפני משפטו הספרותי הרכינו כל סופרי וחכמי דורו את ראשם בהכנעה רבה, — אל יצחק ערטר הננו יכולים לראות את הרושם, שעשו מאמריו של זה האחרון, ״תשליך״ ו״גלגול נפש״, על קוראיהם גם בין בחירי הדור. באחד ממכתביו כותב שד״ל:

״לכבוד ידידי המליץ המרומם, החכם הרופא, הדר. יצחק ערטר, שלום עד העולם.

״מליצתך הנחמדת (תשליך), אשר שלחת אלי, מצאה חן בעיני מאד, ושמחתי ושמחתי בה כל ידידי ותלמידי, ובנפש חפצה הייתי מרבה לספר את תהלתך ומעלת לשונך הטהור והמפואר בעדי עדיים, אין ערוך אליו, לולא כי אין זה תחלת מעשיך, ולמפורסמות אין צריך ראיה, ודבר שפתי אך למחסור, וכבר הגדתי פעם אחת מה יקרו חזיוניך בעיני…

״הכו״ח פה פאַדובה, בעשרים לחודש, לשונך עט סופר מהיר לפ״ק.

ידידך, מכבדך — שד״ל.״

ובעוד אחד ממכתביו כותב שד״ל:

״לכבוד ידידי המליץ המופלא, נעים סטירות ישראל, החכם הרופא ר׳ יצחק ערטר נ״י, שלום עד העולם.

״אלף תודות אליך, ידידי היקר, על ספרך ״גלגול נפש״, אשר שלחת אלי, אשר התענגתי בדבשו, ושתיתי ומציתי צוף מליצתך ושבעתי נעימות, וכן חברי ותלמידי כולם התענינו בו, ושמך בפי כולנו מהולל ברוב התשבחות. מי מלל ללה״ק, כי אחרי זקנתה תהיה לה עדנה, ובדור סורר ומורה, הפונה אליה עורף ולא פנים, יקום איש, אשר ילבישנה שני עם עדנים, אשר לא לבשה בימים הראשונים, ויקוים בה מקרא שכתוב: עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל, עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים.

״חזק, איפוא, ידידי, חזק ואמץ, עדי נא גאון וגובה והוד והדר תלבש; ימלא שחוק פיך ושפתיך לעג וקלס, וראה כל גאה והכניעהו, והדוך רשעים תחתם, והלבש מחלצות את לשון יהודה, אשר הפשיטוה כבודה והורידו מעליה הדרה והודה, והיא שכולה וגלמודה, אין מחזיק בידה, והיא עתה ששה ומתפארת בגוונים אשר הלבשתה, והיא בשמחתה מסירה צעיפה מעליה ואומרת: ראו, שדים הללו שצמקו טעמו חלבי, כי מתוק הוא…

״הכו״ח פה פאַדובה, היום ד׳ טבת, תר״ו.

״ידידך, מכבדך ועבדך — שד״ל.״

מכתבי שד״ל אלה, עם כל תמימותם ומליצתם הנפוחה וגם עם הלפ״ק לכבוד בעל ה״תשליך״, — עדות נאמנה הם לטעמו של הדור ההוא ולהמקום המצוין, שתפס ערטר בספרות העברית של הימים ההם אחרי הדפיסו שנים ממאמריו.

בשנת תר״ז נסע יצחק ערטר לעיר שדה-לבן, במדינת רוסיה, לבקר את בתו וחתנו, הדר. יוסף הילבּרג, וישב אתם ששה חדשים, וינפש מעבודתו הקשה בבראָדי. בהיותו בפעם הראשונה ברוסיה התודע שם אל משכילים שונים, ויעשה עליהם רושם טוב, והיה להם למופת באהבתו העזה אל השפה העברית, בתום דרכו ובחבתו היתרה, שהודיע לקשי-יום, לכל אומלל ומר-נפש.

בסוף שנת תר״י, בשובו מקרלסבד, אחרי שבתו שם שלשת ירחים את בתו הבכירה החולה, יסד את המאסף התלמודי והמחקרי ״החלוץ״, — בימה לחקירה חפשית בחכמת ישראל, — אשר יצא לאור אחרי מותו על-ידי יהושע השיל שור (הנודע בשמו הספרותי יה״ש), ידידו וחברו, שהיה מלומד מצוין ומוזר במינו.

ובעוד ערטר מתעתד לעבודות מדעיות וספרותיות חדשות בשביל ״החלוץ״, שנוסד להיות בית ועד לחלוצי המדע העברי, בא המות בחצות-לילה ויתקפהו לפתע פתאום, בלי אשר ידע כל מחלה, בצל קורתו, ביום ב' דחול-המועד פסח, שנת תרי״א, בהיותו בן חמשים ותשע שנה.

על מצבתו חרותים הטורים המצוינים האלה:

של נעליך, בן אדם, כי אדמת קודש הוא!

הצופה לבית ישראל פה יישן, ינוח,

מרחם הקדישו אל, צופה נתנהו,

ויגע אל פיו ותנח עליו הרוח.

ב.

פרי עבודתו הספרותית של ערטר בכל שנות חייו המה המאמרים, המכתבים והשירים האחדים, המתורגמים והמקוריים (שלא היה לאלה האחרונים, נאמר בדרך אגב, כל ערך גם בימי הכתבם), המלוקטים ומסודרים בספרו ״הצופה לבית ישראל", שנדפס אחרי מותו. אך לא כמות הגליונות הוא העיקר, ולא במספר השורות והדפים כובש לו הסופר מקום בתולדות הספרות, כי-אם במדת השפעתו על בני דורו ועל הספרות, שבה היה עובד ויוצר, ובמדת ערך דבריו בעד הדורות הבאים אחריו. הפתח, המוביל אל היכל האַל-מות, צר הוא עד מאד, ולא בחבילות מרובות-ההיקף, כי-אם בצרור-עלים דק יבוא בו הסופר והיוצר. זכרון האנושות עמוס הוא יותר מדי סבל הירושה הרוחנית, על-כן גם הסופרים היותר גדולים ימצאו להם בהיכל זה זוית פנויה רק במיטב רוחם ובתמצית תמציתם של ספריהם.

ויצחק ערטר לא יחשב על הסופרים מרבי-הכתיבה. הספרות לא היתה אומנתו, וכל מה שכתב לא היתה אלא גנובת יום-עבודתו, — עבודתו להביא לחם לבני-ביתו, מתחלה בתור מורה, ואחרי-כן בתור רופא; ואת ״גנבתו" היחסנית הזאת הביא, ככל טובי הסופרים העברים של הדור ההוא, נדבה לעמו, לשפתו ולספרותו. שכר הסופרים, שקבלו לוחמים-מתנדבים כערטר, היו — חרפות, גדופים ורדיפות נוראות מצד הקנאים ונוטרי סדרי החיים הישנים.

ואין אני רוצה לתת במאמרי זה שטר-המחאה לערטר על אַל-מות. ערכו ההיסטורי לא יעור כיום את עיני המבקר להפריז על מדת תהלתו הראויה לו באמת. אולם חלילה לנו גם למחוק את סאתה.

אם נקרא גם כיום בשים-לב את מאמרי ״הצופה", אז נוכח, כי כל מה שכתב בחייו, לא כתב אלא בדמי לבבו ובמוח עצמותיו. פרזה זו (שהשתמש בה לודוויג בּרנה בראשונה על עצמו) כבר מעוכה ומטושטשה היא בימינו יתר מדי; אולם בנוגע לערטר עלינו לקבלה בכל תוקף הוראתה הראשונה ובכל שלמותה.

בכל שורה ושורה ממאמרי ערטר המעטים הננו מרגישים את הלוחם הנמרץ שבו, את אהבתו ואת צמאונו העצום לאור, לאמת ולחופש, ולהפך — את שנאתו העזה לחושך, לבערות ולעבדות, בכל הוראותיהן וצללי הוראותיהן של המלים האלה. והלוחם והזורע-הקולטורי שבו שעבדו והכניעו לפניהם את האמן שהיה חי בו, ושהיה גם הוא דורש את תפקידו. הוא היה בוחר פעמים רבות לטבול את עטו באבק-שרפה תחת אבק-פרחים, שהיה מצוי אצלו בכל עת. בשביל האמת ההגיונית ובשביל התועלת הלאומית, הצבורית, היה נכון בכל עת לוותּר על היופי האמנותי ועל שכלול הצורה.

ואם נשאל כיום מנקודת-הראות ההיסטורית-הספרותית (בנוגע לערטר אי-אפשר כיום להתיחס אליו מנקודת-ראות אחרת): במה היה כחו הספרותי של ערטר גדול ובמה השפיע על הקוראים והסופרים העברים של בני דורו? — ישיבו רבים על זה תשובה קבועה, מוכנה ומזומנה מכבר: יצחק ערטר היה סופר סטירי, שלא קם בספרותנו עד הגלותו בה. עוד שד״ל נתן את העטרה של ״נעים סטירות בישראל" (בודאי משום שבכתוב נאמר: ״נעים זמירות ישראל") על ראש ערטר. בא גרץ והמשיל את זה האחרון להיינריך היינה (לא יותר, אבל גם לא פחות!) והעמידם בשורה אחת. היינה וערטר! תמה אנכי, איך רשאים ואיך יכולים לבטא את שני השמות הללו בנשימה אחת, מבלי לעשות הפסקה ארוכה, המרמזת על התהום העמוק, המבדיל בין המשורר הגאון, הסופר החריף והיוצר-המהתל, שאין דוגמתו בספרות-העולם, ובין המליץ העברי, שיש ביניהם רק קרבת הגזע-הלאומי, שהוא שייך, על-פי עצם מהות כשרונו הספרותי וצורתו המוסרית, לגזע-רוחני אחר.

על צד האמת אין גם השם ״סופר סטירי", באותו המובן שיש לו בלשונות המערביות, הולם את ערטר כראוי. ערטר לא ידע להשתמש בחצים שנונים, הלקוחים מבית-נשקם של המהתל הרומאי יובנל או של המהתל האיטלקי אריאוסטו. לא היה לו גם מעוף-הדמיון של הסופרים הסטיריים, אשר יצאו מבית-מדרשו של המהתל הספרדי סרבנטס. ערטר לא היה סופר סטירי או הומרי מטפוסו של גוגול הרוסי. להמהתל העברי היה חסר היסוד הפיוטי והאמנותי. הוא לא ידע את הלעג השנון והבריא, העליז והארסי גם יחד, של המהתל הצרפתי רבלה ותלמידיו; וזרה לגמרי היתה לו האירוניה הדקה והחדה, אשר חצים משוחי רעל בימינה וברקים, המאירים אופקים חדשים, בשמאלה. אותה האירוניה היהודית, אשר היינה היה יוצרה ומלכה. הסטירה הצבורית האנגלית, מעין זו של פופ וסביפט, היתה יותר קרובה לרוחו של המהתל העברי, אך גם מאוצרותיה ידע לקחת רק קוצים וברקנים, מהסוג המצוי והשכיח, ולא נחשים ושרפים מעופפים. הרוחב, העומק, ויחד עם זה תבדיחות העליזה, השאננה, הפקחית והפכחית, המלאה צבעים ואופקים, של הסטירה האנגלית היו זרים לו לגמרי.

יצחק ערטר לא בקש לו דוגמאות בספרויות העמים. בתור סופר מהתל לא היה מושפע מלועזים. ה״סטירה״ (גם השם, גם המושג הנכלל בו, היו זרים לרוח העברי הקדמוני) של ערטר היתה מיוחדה במינה. בת הגלות ובת הספרות העברית היא. חסרות לה גם המרירות והעקיצה הארסית של הרחוב היהודי ושל בית-המדרש העברי. היסודות, שמהם הורכבה סטירה עברית זו, המה: דרכי הוכוח, משלים, מליצות, אגדות, מעט פלפול ומעט בטול, רמזים גלויים ונסתרים. אמצעיה — ילדותיים ותמימים, ולפעמים, צריך להודות, גם פראיים. סמניה: רחבת-פה וכנפים קצוצות.

עם כל זה, — ואולי, במדה ידועה, דוקא משום זה, — יש לה להסטירה של ערטר כח מיוחד, כח הסערה, ״העוקר הרים ושובר ארזים״, הוא כח האמת היוצאת מלב גדול. כי כל דברי ערטר טבועים בחותם האמת ההגיונית, אף כי היא גם קצת רגשנית, האמת התבענית, שאינה פחדנית. ולמרות כל החסרונות והמגרעות, שמצאתי ושמניתי בה״סטירה" של ערטר, אין לכחד, שבמקומות רבים הוד אצילות רוחנית וחשיבות יחסנית חופף עליה. וגם בצאתה אל שוק החיים לנקר ולחטט ברפש ואשפה, אין היא נשקעת בהם, שקיעה כל שהיא, אף לרגע. עוד זאת: בכל מאמרי ערטר אנו מרגישים היטב, שה״סטירה״ שלו אינה של איזה מוקיון, של לץ-מהתל, היוצא על בימת הזירה לבדח את הקהל הגס ולזעזע את שקדי-השחוק שלו. סטירה זו אינה פרי נפתולי מתחכם וכרכוריו המשונים, כי-אם כלי-נשק של לוחם, השואף להכריע ולהפיל תחת רגליו את אויבי עמו, את צוררי אלהיו, אלהי האמת והצדק. קלות-ראש לא נהג מעולם בכלי-נשקו, והתלוצצות לשם ליצנות גרידה היתה זרה לרוחו הסוער.

הסטירה של ערטר לא היתה בת-שעשועים לכשרון חפשי, כי-אם הכרחית היתה לו בת-אונו זו; כי בשדה מלחמתו התמידית עם הקנאים, רודפי האמת ושונאי האור, נולדה לו, על-כן גם לא רפרפה מעולם על שפתיה בת-צחוק עליזה ושלוה.

התוכן העיקרי והראשי של כל עבודתו הספרותית, היתה מלחמתו הנמרצה עם סדרי החיים הנושנים והמקולקלים של היהדות-הגלותית, של הקהלות ורבניהן ופרנסיהן. בלעג מר ומלא חריפות, שלא היה חסר גם תבלין לפי טעם הקוראים העברים של הדור ההוא, סטר סטירה גסה על פי הרבנים הקנאים והעסקנים הצבוריים, ״האוכלים את בשר עמם", על פי המוכסים החמסנים, הרביים המתעים את בני עמם בתהו לא דרך, והגוזלים ממנו את פרוטתו האחרונה, על פי המקובלים, שהחשיכו את זוהר אמונת האחדות, ועל פי כל חסידי גליציה, שהרעילו את מקור החיים הבריאים.

היהדות המופשטה, העבר שלה ועתידותיה הערפליים, קיומה, סודותיה וחידותיה לא היו לו לערטר לפרובלימה; כי הוא ראה וחדר, כרופא בדוק ומנוסה, לתוך נגעי חיי היהודים של בני דורו. ה״אני-מאמין" של עבודתו הספרותית נכלל בדברים ברורים בתשובת הרוח אליו (בסוף מאמרו ״גלגול הנפש״): ״את כל הדברים, אשר שמעת, כתוב בספר, הדפיסם והפיצם בישראל, והיה, כי יקראם איש, אשר כמעשי יעשה ובדרכי ילך, ושב מדרכו הרעה ומאולתו; חסיד כי ישוב משתות את יינו השרף ומעזוב את נפשות ביתו, למען נסוע אל רבו; וחזן כי יעזוב נגינות שותי שכר וזמירות לא סדרים, והיו זמירותיו קודש בבית אלהיו; ומוכס מכס הבשר והנרות כי יחמול על עמו ועל עדתו; ומקובל כי ישוב והאמין בה׳ אלהי ישראל, אל אחד אמן, מבלי דמות ומבלי כל תמונה; וקובר מתים כי ישוב ועשה מלאכת קדשו מבלי נטות אחרי הבצע ומבלי חלל כל נפש מת; והמקנא כי יקנא לה׳ ולעמו וחדל לרדוף את כל סר מדרכו בקנאתו, כי המשפט לאלהים הוא; או כי יתן אחד מרבי החסידים תודה לה׳ ואמר לעדת חסידיו: סורו, חמורים, ממני, כי נוכל אני; ורופא כי ישוב וחדל לעשות תועה, למען עור כל עין, על שם חכמתו לא יתגאה ובבן מלאכתו לא תרע עינו… ואם ישיב אחד ממיוחסי הארץ אל לבבו, כי לא יקר האדם בנפשו הוא ובקרבו, וחכמת לבו וטוב מפעליו וכשרון מעשהו הם המה תפארת גבר, ולאיש בער לא יתן ולא יוסיף כל כבוד בית אבותיו… והיה, כי יעשה אך אחת מאלה, אז אעלה מרום, אסק שמים ואנוח לגורלי לקץ הימים".

המקובל-ההוזה והקברן הרודף בצע — בשניהם ראה את נגעי עמו החי. החזן, ש״זמירותיו לא סדרים״, והרופא, אשר ימית את חוליו בתעתועיו, — שניהם היו מטרה לחצי לעגו.

מאמרו ״מאזני משקל“, פרי עבודתו הספרותית הראשונה (שנדפס ב״בכורי עתים", שנה א׳), שהיה כתוב לפי טעמו, אף אם לא בסגנונו, של הדור ההוא, פרסם את שם ערטר גם מעבר לגבול גליציה. מאמרו הנזכר היה מאורע בספרות העברית. התביעות הספרותיות של בני הדור ההוא היו אז מצומצמות ומוגבלות מאד; ובנפש צמאה בלעו אז הקוראים כל ניב חדש, ביחוד אם נוצר למען היות חץ שנון נגד משמר החיים הרקובים. באמץ לב ובעוז רוח קרע ערטר, במאמרו הנזכר, את המסוה מעל פני הרבנים והרביים, המחברים ספרים, והציג אותם ערומים כצלם בלהות בבית ישראל. וערטר ברא באמת ניב חדש, שאין כמוהו לאמת, בדברו על אדות ״המחברים” האלה. והנני מביא דוגמאות אחדות: ״ראיתי והשתוממתי, כי ספרי החסידים ורביהם בד בבד המה את ספרי עובדי האלילים וכמריהם. נפשי יצאה בחזותי, ספרי בעלי הקבלה וחכמי האמת האלה שוים בכובד משקלם לספרי נביאי תרמית לבם מוכרי כזב במחיר, מנחילי את העם רשע וכסל, למען מלא אוצרותיהם זהב וכרשם מעדנים. צירים וחבלים אחזוני בראותי ספרי קדושים כאלה… שוים בכבד משקלם לספרי כהני און, עושי כל זמה ונבלה, מנאפי הנשים הצובאות פתח היכלי אליליהם"…

אם ישמעו כיום דברים כאלה בספרותנו ירעישו עליהם עולמות; כי הזמנים משתנים ואנחנו ודעותינו עמהם. אותם האמרות והפתגמים, ההארות וההברקות עצמם, של אותם ספרי החסידים ורביהם, אשר כה נלחם נגדם ערטר ועמו כל טובי הסופרים העברים של הדור ההוא, — היו עתה למקור פיוט חדש ופילוסופיה הזיית-סודית חרשה עם כל ״צעצועי" המסתורין המודרני.

ערטר בעצמו, שהיה ממעט לכתוב, כי שקל בפלס את כל דבריו ורק ממקור רוחו שאבם, סגנם וצרפם, — הרבה ליסר את הרבנים, המחברים ספרים עבים וגדולים והגונבים את דבריהם זה מזה, ומשלהם, מפרי רוחם, אין באוצרם הרוחני אף רעיון של שוה פרוטה. ומה גלוי הלעג, שהוא לועג במאמרו ״מאזני משקל" (הכתוב בצורת חלום-חזיון, צורה ספרותית, שהיתה חביבה אז על הקוראים וגם על הסופרים העברים) למין מחברים-גנבים כאלה, שאחדים מהם היו בין המפורסמים בתור גדולי ישראל: ״ומדי העלותי ספר על כף המאזנים, ותבוא יד שלוחה ותקרע בו קרעים ותפצל בו פצלות, ותסר משם כל עשוק וכל גזול וכל דבר, אשר גנב המחבר מספרי עמיתו, ויביאם אל ספרו פנימה, מבלי הגיד מפי מי יצאו הדברים… ממשלחת היד הזאת שבו רבבות ספרים עבים וגסים למחברות דקות, שדופות וצנומות. ומדי הוסיפי לשקול ולפלס ולהתענג על מראה עיני, העליתי ספר רב דפים ועב כרש על כף המאזנים. כמעט הבטתי בו, והנה שולח רזון במשמניו, — היד השלוחה קרעה אותו קרעים קרעים ותחלקם בין ספרי מחברים שונים, רק שער הספר והקדמתו, רק המה לבדם על הכף נשארו" ³

ובסטירה יותר חריפה ויותר מקורית יסר את הרופאים, הבורים המוסמכים, אשר לא בחכמתם, כי-אם בסוסיהם יקנו את לב ההמון העברי, ובמקום אהבה לבני-אדם ויושר-לבב נתנה להם הטבע חוצפה יתירה, וההשכלה העניקתם מדות מגונות.

בקראנו היום את הסטירה של ערטר על הרופאים, אין היא עושה עלינו עוד רושם מיוחד בתכנה, כי הדברים כבר ״ידועים ועתיקים“, ומרוב פרסומם קהה הרגש המתקומם לנגד ״בעלי הדיפּלומים” הנבלים המנוולים האלה. אולם בימי ערטר היו הרופאים העברים המוסמכים באוניברסיטאות חזיון חדש בישראל, ואם היו לרופאי-אליל כאלה סוסים ומרכבות, אז עשו שמות בקרב ההמון העברי ובקרב עשירי העיר, שכרעו ברך לפניהם, ולגלוגו המר של המהתל העברי ״החיה נפשות" רבות בישראל.

רבים מן הקוראים העברים של הדור ההוא ידעו על-פה את המליצות היותר מצוינות של המאמר ״גלגול נפש“, שהיו נעימות ומתוקות לחכם, שבהן שפך המחבר את לעגו על ראש הרופאים, כמו: ״רופא אני, ומלאכת ידי חבוש מחץ והעלות ארוכה למחלה; ואם חכמי הרפואה, קרואי שם רבי, יתנשאו עלי ונגדי יעדו גאון וגובה… בכל זאת רפא ארפא כמוהם, ומתי בל יחיו, כאשר לא יקומו רפאיהם. ואם יחדו נמתיק סוד והחכמים האלה ישיתו עצות בנפשי, אז מרוב חכמתם חולי לנצח יאבדו, ואין מציל. ואך בזאת הפלה ה׳ ביני וביניהם, כי אני רק ברגלי אעבורה, והמה בסוסים ורכב ברחובות ישתקשקון. כי ברוב סוסים רוב חכמה, וכי יוסיף רופא חכם על סוסיו אחד, יאמר ישראל, כי הוסיף על חכמתו שבע”.

הבאתי בכונה מיוחדה ״מראה מקום" זה מ״גלגול נפש" להראות להקורא כיום, כי למרות שהתכן של הדברים המובאים ישן נושן הוא, עודנה השפה יפה וסגנונם העברי הדור.

מאמרו ״התשליך" מלא מרירות אין קץ, בתארו בציורים מבהילים את חטאות הרבנים: ״וארא והנה מתחת שמלות הרבנים יוצאים: סמל הקנאה, בוז משפחות, בוז חכמי לב, הבוז לכל אדם, מצה ומריבה, מצודות וחרמים, לב אבן קשה מצור, וקסת סופרים, וצלם מרבה ידים, וחזיר מיער ופיו מגולל בגללי צאת אדם מאסף לכל המחנה".

תמונה זו, שתאר בה ערטר (שהטריח בשבילו את השטן, בכור השעירים, וכל ה״שעירונים" הקטנים עם כל מלאכי החבלה) חטאות בית ישראל, על-פי סדר האלפא-ביתא, מבהילה בהפרזותיה ובצבעיה השחורים. אולם גם בתמונה איומה כזו הביע את אהבתו, אהבת אין קץ, לנפשות אחיו העלובים והשדודים בידי תקיפים מהם.

בבית-מדרשו של ערטר למדו גם יהודה ליב גורדון, ברנשטיין (ב״השחר") ומ. ל. ליליענבלום, בתקופתו הראשונה, לתלות עון כל בית ישראל וכל חטאותיהם ופשעיהם של מענינו ועושקי משפטנו בראש הרבנים, שגם הם אינם אלא תולדות המצב הכללי של החיים בארצות הגלות.

במאמרו ״החסידות והחכמה" מתאר ערטר בציורים בולטים וגסים (באופן אחר לא היו פועלים אז על נפשות הקוראים העברים) את קלות דעתם של המון החסידים, אשר ״כבהמה בבקעה" ילכו וימשכו אחרי מורים מתעים ומכזבים, ואת כל ערמומיותיהם ונבלותיהם של ה“רביים” וה“צדיקים”. את התרופה למחלת ה״חסידות" הפראית הוא מבקש בהרחבת החכמה והמדעים האנושיים. ולתכלית זו חבר ערטר פרוגרמה שלמה ומסוימה של סדר הלמודים, הדרושים לכל אדם מישראל, למען יחכם וירפא ממחלות הכסילות וההזיה השגעונית, אם דבקו בנפשו. ופרוגרמה זו, — שהיתה צריכה להיות, בשביל תכליתה, ברורה ופשוטה, — מלאה מליצות קשות ומסובכות מאד, — מליצות, שערטר היה, ביתר מאמריו, מתרחק מעליהן על פי רוב.

דוגמא קטנה:

״ואנכי אשכילך ואורך וידעת מצוא חשבון ספורות סתרים וערך כל מספר עד תכלית גדול וקטן. מעט אותות יורוך חוק אין די באר ברוב מאתם, ועל לוח תתוה תו יכיל את העשוי לבלי הכיל, תמודד ארץ ומרחבי תבל במדוּר שלש הצלע והעגול, ואאלפך תכונות הקוים המטים עקלקלותם. בדעתך תבנה היכלי תפארת ומבצרי מגדלים ולמחות צרים תשלח ברקים כשדי ובקול כמוהו תרעם. אורך חוק כבד ותנועה, לדעת עשות כל כלי חרש מעשי אופן… מבינתך ישית הנהר בגאון גליו למרום ושבולת מים מוגרים במורד תהלך שמימה״…

ובסגנון חרטומים כזה מאריך ערטר למנות ולספּור את שמות המדעים — התרופה למחלת החסידות (שבכל זאת ראה נחיצות לסמנם, בהערה בשולי הגליון, בשמות יותר פשוטים, אם גם לא מדויקים כל צרכם, כמו: ״חכמת תבונת הארץ“, ״חכמת הגרת המים”, ״חכמת חשבו' הגדול והקטן לבלי תכלית", וכדומה).

דור דור וטעמו הספרותי. היו ימים, שכתבו גם את חכמת החשבון במליצות ובחרוזים.

ערטר אהב והוקיר בכל נפשו את ספרותנו העתיקה, שהיה בקי בה, ואת קדמוניות עמנו. אך חזק מכל היה בו חוש המציאות, חוש ההוה, חוש החיים הממשיים; ונמלצים דבריו: ״את שטותיהם (של הקדמונים) יהרוסו, ועל שכלם ותעצומות בינתם יתפלאו, את המגדל יתוצו ואת הבינה יפארו, וכבודו לא ידל בעיניהם“. ועל הרבנים הוא אומר: ״בדורות שכבר תמו לגוע את ימיהם יבלו, ואת בני דורם לא ידעו, ואת צרכיהם ומחסורם לא יכירו, נוע תנוע הארץ, תשנה פניה, והמה לא ינועו ולא ישנו כל מאומה. את מעשה אבותיהם אוחזים בידיהם בכל מאמצי כחם, לא ירפו מכל סיגיהם, תקנותיהם ומנהגיהם, מבלי דרוש וחקור, אם יכונו עוד היום הזה כמלפנים לצרכי עמו ומחסוריו, אם רוב הצבור יכולים לעמוד בם היום כמקדם”.

הדברים הנמרצים האלה יכולים להשמע ולהקרא בשפתם וסגנונם גם ביום, אחרי שלשה רבעי מאה שנה, מבלי אשר יפסידו מכחם הראשון מאומה.

ערטר אהב את השפה העברית אהבה אשר לא ידעה כל גבול. במאמרו ״תולדות החלוץ" הוא שופך שיחו לפני השפה העברית, שנגלתה לו בחזיונו בדמות אשה זקנה (בדמות זו היתה נגלית שפתנו גם לאד״ם הכהן ולכל סופרי דורו וגם הדור הבא אחריו), והשתפכות נפשו לפני זקנה זו מלאה געגועים של בן על אמו, וגם נשמע בדבריו הד קול ״שיר השירים", שישיר סופר עברי נאמן לעמו ולרוחו על שפתו הלאומית, פליטת ירושת קדם, שהיא גם מבשרת את תחית האומה בעתיד.

ערטר כתב את כל מאמריו בשפת התנ״ך ורוחו, והיה זהיר ומדקדק מאד בכל הנוגע לטהרת השפה העברית ולנקיונה מכל סיגים. אולם הוא היה גם אחד מן הראשונים, שדרש, בטעם ודעת, את הרחבת הלשון העבריה בדברים ברורים ויפים מאד (במאמרו ״תולדות החלוץ״).

השפה העברית, הזקנה, מתאוננת לפני ערטר, כי סופרי העמים מעשירים ומרחיבים לשונם, וברבות המושגים החדשים ״יתאמצו כפעם בפעם למצוא להם תיבות נגזרות ממלות נמצאות בלשון עמים ושפתם. וכאלה עשו גם סופרי הקדמונים, ויוסיפו מלים על מלי, ויעשירוני גם אחרי אשר חדלתי מהיות שפה מדוברת בפי עמי. אך סופרי האחרונים לבבם לא כן יחשוב, וספוני טמוני חקרי לב ומחקרי ארץ יגלו לעיניהם חדשים לבקרים מבלי אשר ייגעו ויעמולו לעשות להם תיבות… והרעה הגדולה מזאת, כי גם את המלים הזרות, אשר כבר נאחזו על אדמתי בספרי המשנה והתלמוד והמדרשים ובספרי הרבנים ובעלי המחקר הבאים אחריהם, — מלים, המובנות לכל קוראי ספרי, גם את אלה יגרשו מהסתפח בנחלתי".

ערטר נכשל במאמריו בשגיאות ידועות, שהנה לא רבות, בשפתו העברית, — בשגיאות דקדוקיות וסגנוניות, באי-דייקנות במה שנוגע לדרכי שמוש הלשון העברית. אך למרות חסרונותיו המנויים האלה, ולמרות שלא היה נזהר לפעמים במליצות יתרות ומכבידות, במקומות ידועים, את ההבנה, יתפוס מקום חשוב ורב הערך בתור אחד מסופרי-המופת, במה שנוגע להתפתחותו של הסגנון העברי ועבּודה והכשרתה של שפתנו הלאומית לבטוי המחשבות והרגשות בכל עזוזם ויפים.

ניו יורק, שבט, תרע״ח.

בשנת תרנ״ז הדפסתי מאמר ארוך (ב״השלוח" שנה א.) על אדות יהודה ליב גורדון בתור משורר וסופר. מאמרי ההוא עורר בזמנו שאון רב בהעתונות העברית, הכבדה והקלה. הווכוחים הספרותיים (אני בוחר לדבר בלשון נקיה וקורא גם למאמרים, שהיו מלאים או בטלנות, או סתם חרפות וגדופים, בשם נאה ״ווכוחים ספרותיים") על אדות מאמרי בירחון הנזכר לא פסקו מעל עמודי העתונים אשר ליהודים במשך של שנים אחדות. על בקרתי הקשה מתחו בקרת עוד יותר קשה, אם בכלל היו ראויים מאמרי מתנגדי להקרא בשם הכבוד ״בקרת“. נדמה לי אז, כי נעצתי קנה בקן נמלים, שהזדעזעו ויתנפלו עלי; ובשאלי: למה רגשו יתושי הספרות? ענו לי: את רבם דקרתי. המה, כפי הנראה, למדו קל-וחומר בעצמם: ״לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי הרקק?” — דנתים לכף זכות. ידעתי, כי מרי נפש המה. את עקיצותיהם אמנם לא הרגשתי, כי לא הכאיבו לא את בשרי ולא את רוחי; אבל שמתי אז לבי אל החזיון המוזר הזה בספרותנו. הכתבנים העלובים האלה לא חפצו לראות ולדעת, כי מכבד אנכי את יל״ג ומוקיר את כשרונותיו הגדולים הרבה יותר מהם; ודוקא משום שהייתי ממעריציו של יל״ג, שהיה בדורו ראש משוררי ישראל, דקדקתי עמו כחוט השערה ובאתי אליו בתביעות גדולות. אנכי עשיתי רק נסיון להעמידו בהיכל ספרותנו במקום, שהיה ראוי לו, לפי דעתי אז. אהבתי את יל״ג, אך את השירה העברית והיצירה העברית אהבתי עוד יותר, ובשבילן כתבתי את אשר כתבתי ובקרתי את אשר בקרתי בלי משא פנים ובלי שים לב אל עדת הנושכים הקטנים האלה. המבקר איננו אחות-רחמניה, אשר רק רכות ונעימות תדבר גם עם בעלי מומים ומוכי-אלהים. המבקר איננו גם ממשפחת השפנים, אשר יחרדו נם ל״קול עלה נדף".

ואין אני מתחרט גם כיום על מאמרי הנזכר. עדיין במרדי אנכי עומד. וגם כיום הנני ערב את לבי להגיד (לא אומר: ״לחרוץ משפט"), כי כחו של יל״ג לא היה בשירים ליריים, כמו שלא היה כחו וכשרונו בציורי הטבע, מראותיה וחזיונותיה. בלתי מוכשר היה, על-פי עצם טבעו, מהותו והרכבתו הפנימית לקבל מן המציאות רושמים דקים, להקשיב צלילים חדישים, שאין האוזן המצויה תופסת בהם, ולענות עליהם בהד נפשו, כמו שלא נבראה עינו לקלוט בטבע את הצבעים, בנותיהם וחלופיהם.

אולם רב היה כחו ועז כשרונו בשירי-עלילה. במקצוע זה נתגלה המשורר בכל תקפו, בכל הדרו ובכל התרגשות נפשו הכבירה (אף כי התרגשות הנפש נותנת לפעמים טעם לפגם דוקא בשירי עלילה). נוסף לזה נתגלה בשירי-העלילה (פּואימות) שלו בכל עוצם אהבתו לעמו ובכל התמרמרות רוחו לגורלו.

ופה מקום אתי לדבר דברים אחדים על-דבר שירי-העלילה של יהודה ליב גורדון, מה שהחסרתי לדבר במאמרי, הנזכר למעלה. ובזה הנני מסלק את חובי הישן למשוררנו וסופרנו הגדול, שהיה אחד מרבותי בספרות העברית.

השיר ״במצולות ים" הוא אחת הפואימות היותר מצוינות בספרותנו החדשה. בה התרומם משוררנו עד מרום יכלתו הפיוטית והציורית. שיר-עלילה זה הוא, לפי דעתי וטעמי, היותר מצוין בין כל שירי יל״ג במה שנוגע לאופן ההרצאה הספורית, לשלימות התמונה בכלל ולעבּוד החלקים בפרט. בפואימה זו הנך מוצא את צמצום הבטוי ואת תוקף הניב למרות עושר התוכן ועוצם הרגש.

השיר ״במצולות ים" הוא פואימה, שיש לה מסגרת, וחטיבה מיוחדה היא, כלולה וסגורה בה בעצמה, ככל יצירה אמנותית אמתית, שהיא בבחינת חי הנושא את עצמו.

ובשיר זה אנו מוצאים לא רק את המשורר בכל גדלו הטבעי, אלא אף את העברי הגדול שבו, שנשא בקרבו את צער האומה בכל דורות גלותה, ועזים ושוטפים והולמים פסוקי השיר ונכנסים אל הלב ומרעידים את כל נימיו הערים והנרדמים. אין בית בכל השיר הזה, שיש בו מת, — כלומר: בטוי מת, או נבלת-מלים (סליחה, על צירוף-מלים כזה). דלתות בתי השיר סגורות היטב, והמשקל והרהיטות של הפואימה מתאימים אל התוכן.

מי מהמשוררים העברים בתקופתו של יל״ג צייר את גלותנו בתמונה נוראה ומצומצמה כזו:

מי אתה המון נמוג? הוי גולים הגלו!

הכרת פנימו תען — למה תשאלו?

מוץ נדף הוא בורח ממדושת הגורן,

ובני יונה נסים מצפרני העיט;

מן האש המימה, מן העץ אל התורן,

מארץ תנוט תחתם אל קרקע צי שיט.

(״במצולות ים")

כל דברי ימינו בגלות כתובים, — לא כתובים, כי-אם חרותים בצפורן שמיר, — בפרק הראשון של ״במצולות ים“. בכל חרוז וחרוז נשמעת הבכיה לדורות, וגורדון ה״אפּיקורס” הביע את קדושת עם ישראל ואת תוקף שאיפתו לעבוד את אלהיו בחרוזים כל-כך נפלאים בפשטותם, בתמימותם ויחד עם זה גם ברוממותם ואמתתם ההיסטורית:

אנה תלך, אנה תפנה, עם דל חלכה?

״אל אשר יהיה הרוח שמה נלכה!

״ישאנו מזרחה ויטלטלנו ימה,

״אם רק נוכל לעבוד את אלהינו שמה;

״אחת לנו מזרח וים, צפון ונגב,

״במקום נוכל בחיים לחיות באמונתנו

״ובמקום יותן לנו גוש עפר ורגב

״לניח בו עצמותינו אחר מותנו".

(שם)

החרוזים האלה ראויים לשיר עם, לשיר הדורות, לשיר עולם.

בולטים ובהירים הם הציורים של האניה, הנשקפה במרומי הים הגדול, ושל הנוסעים הגולים, המקולעים בה. ומה נשגבים באמת הציורים של שתי הנשים העבריות, הלובשות בגדי אבל ויושבות צמודות ב״ירכתי המכסה (של הספינה) על ערמת החבל“, של האם, הכפופה מזוקן, היא אשת הרב מטורטונה, אבו-שעם (אשר חי שרפוהו הכמרים בספרד, מקנאי קנאת אלהיהם הצלוב ותלוי), ושל ״פנינה בתה, נערה יפה, טובת טעם”.

איש מן המשוררים החדשים, מתקופת בּיאַליק ואילך, לא תאר עוד צניעותה ותומה, רוממות נפשה וטוהר רוחה של עלמה עבריה, כאשר עשה זאת גורדון בשירו זה. מה נמרצים וקצרים הם הפסוקים הנפלאים האלה:

״למות הן נכון לבי! אינני חושבת

״רגע לבחור בין הקלון ובין המות".

או:

״לא רך לבי, אמי, אין חיים ברצוני!

״מחנק תבחר נפשי, מות מקלוני —

— — — — — — — — — —

״טוב לי כי אמות וכבודי לא חללתי

״וכבת יפתח במותי את עמי הצלתי!"

עם קדוש הוא העם, שבנות כאלה לו!

ועלי להעיר פה ולשלם את המס הראוי למשוררנו הגדול יל״ג ולהודות, כי את העבריה, אם בת דורות קדם, או בת דורותינו, תאר תמיד (ובלי יוצאת מן הכלל) בצבעים נוגים, באהבת-נפש ובהערצה גמורה.

ומה עזה היא המחאה של המשורר כלפי שמיא בסוף השיר:

עין רואה קץ כל בשר, סוף אלפי אלף

ומעולם לא הורידה דמעה אף דלף¹

כמה תמימות יש בפילוסופיה ספקנית וזולה כזו, שהד תקופת ההשכלה,— שבה היו מרבים להתווכח עם הרבונו-של-עולם ולבוא עליו בעקיפים על שאינו מנהיג את עולמו ״כבר-דעת", כפי רצונו וחכמתו של המשורר או החקרן מהטפוס הידוע, — שהד תקופה זו נשמע בה!

השורות הללו וכיוצא בהן, המצויות לרוב בשירי-העלילה ההיסטוריים של יל״ג, — שיש בהן התמרמרות נוראה נגד ההשגחה העליונה, או לפעמים גם ״חוצפא כלפי שמיא“, — שורות כאלה השפיעו על ח. נ. בּיאַליק, מדעתו ושלא מדעתו, ב״שירי הזעם” שלו. בכל אופן למד בּיאַליק בבית-מדרשו של גורדון.

אילו לא כתב יהודה ליב גורדון אלא רק את השיר ״במצולות ים", כבר היתה לו הזכות לתפוס את אחד המקומות היותר חשובים בהיכל השירה העברית.

* * *

השיר ״צדקיהו בבית הפקודות״ נופל בערכו הפיוטי והציורי מהשיר ״במצולות ים" ואינו אלא התקוממות נמרצה של רוח סוער, המתמרמר על הנהגת הבורא ועל הרוחניות היתירה אשר בתורת הנביאים.

ושוב אנו שומעים את הטענות הישנות בסגנונו וברוחו של איוב מארץ עוץ:

אך שוא אפוא יאמרו כי יש אלוה,

שדי, תקיף מכל, שופט גבוה!

איה משפטו? למה לא יעשנו

עתה כבלע רשע צדיק ממנו?

המשורר, שהיה מר–נפש בעת כתבו את השיר הזה², שם בפי צדקיהו העור את שפך שיחו ואת ארס רוחו.

יש אמנם גם בשיר הזה גלי שירה ומקומות בודדים יפים, אך יותר מכל אנו מוצאים בו השקפת-עולמו של המשורר על היהדות, ביחוד על זו של הנביאים (אצל רוב משוררינו החדשים חסרה השקפת-עולם בכלל והשקפת-עולם על היהדות בפרט). הטענות, אשר שם המשורר בפי המלך האומלל, הן הן טענותיו של דור ההשכלה, הן הן טענותיה של תקופה חדשה בישראל, — של תקופה, המתעוררת לחיי-ארץ חדשים ומתקוממת בכל עוז נגד הרוחניות הנפרזה. בשיר זה התבטא בכל תקפו הזרם החדש של החיים הממשיים, של פריקת עול הדורות הראשונים.

יל״ג בעצמו אומר באחת מהערותיו לשיר זה: ״המחלוקת, שהיתה בין צדקיהו וירמיהו, היא מחלוקת ישנה, מראש מקדמי ארץ עד סוף כל הדורות… והד המחלוקת הזאת נשמע עד היום בקרב עמנו בין המשכילים ובין החרדים״.

ירמיהו הנביא היה, — בודאי שלא באשמתו ושלא בכוונתו, — לסמל היהדות של הגלות, לצור מעוז להמטיפים להתבוללות וטמיעה בגוים. ועל-כן היה שעשוע נפשם של ״בעלי התעודה״, שנצלו את היהדות ויפשיטוה ערומה.

אולם משוררנו העברי מתקומם (וצדקיהו היה לכלי מבטאו) נגד המקונן הגדול, כמו שהתקומם נגד בית-המדרש של יבנה וחכמיה, ורוח הזמן החדש דובר בו בשוררו:

ומה מבקש זה הכהן מענתות?

״לבלי ביום השבת משא ישאו!״

— — — — — — — — — —

עוד זאת, ברית חדשה בדא ליהודה:

כל עם הארץ מקטנם עד גדולם

ילמדו דברי ספר תורה ותעודה.

כל העם — מן היוגבים עד הנשיאים

כולם יהיו סופרים ובני הנביאים.

— — — — — — — — — —

וכתתו את לעט, למזמרות מזמרות,

קרדום ומורג לנבלים וכנורות,

ולדברי חכמים דרבונות ומסמרות.

— — — — — — — — — —

ביום ההוא תחפשו את יהודה בנרות

ולא תמצאו אכר, איש חי, רב פעלים!

בעלי המלאכה יחיו נבזים ושפלים;

במקום מנהיג עדר, מציב הדרבן,

יהיה נביא או כהן מעלה קרבן,

איש ואיש יאמר לא אחרוש, לא אדוש,

בי בן ממלכת כהנים אני וגוי קדוש.

ובכן לא ישמע קול עושי במלאכה,

כי קול אומרים הודו, הלל וברכה,

ומלאה הארץ להקות נביאים,

פושטים ערומים, הוזים ומביעים,

רודפי קדים, רועי רוח ונשיאים,

היהיה גוי כזה תחת השמים?

(״צדקיהו בבית הפקודות")

הרי לך צעקתה, מחאתה והתקוממותה של תקופה שלמה נגד גוילי הקלף הישן, נגד בן חלקיהו, הכהן מענתות! תקופה שלמה מדברת מתוך עטו של משוררנו, על-כן דבריו ופסוקיו כל-כך נמרצים. לא חולם, כי-אם לוחם כביר עומד לפנינו בשיר הזה.

ומלחמה זו, המלחמה בין הבשר והרוח, בין מלכות הארץ ובין מלכות השמים, — מלחמה זו מסתמנת ומתבטאת בשני זרמים מתנגדים זה לזה בכל דברי ימינו.

בעיקר הדבר אין זה, — ״צדקיהו-בבית הפקודות", — שיר עלילה כלל, כאשר רצה יל״ג לכנותו, כי אין בו ציורים ועלילות, אין בו תמונות בולטות והרצאת מאורעות, רק שטף הרגש והמחשבה, סערות רוח מורד וצעקה עד לכסא הכבוד.

המשורר, שהיה בעצמו איש-הרוח ואיש-הספר, מתקומם נגד נפשו הוא. על-כן גדל הכאב והדברים בוטים כמדקרות חרב, מבלי אשר ישמע בהם אף הד קל של זמרת נבל.

יל״ג היה המשורר המודרני הראשון בספרותנו. שירו ״צדקיהו" הוא מרידה לא רק כלפי מעלה, כי-אם גם נגד כל תורת הנביאים והחוזים, שנצחון הצדק העולמי היה יקר בעיניהם מכל נצחונות הארץ. וליל״ג היה גם אומץ לב להביע, לגלות את כל רוחו והשקפתו על היהדות הנבואית, מבלי צל של צביעות. ובצדק אמר על ״כל שיריו":

״אני בצרור עלים אלה את נפשי צרתי״.

(משירו ״השארת הנפש")

הסוף של השיר ״צדקיהו":

אולי במות עיני תפקחנה

— — — — — — — — — —

ומכאב נצח עצמותי תנחנה.

הסוף הזה חלש הוא מאוד, ואינו מתאים לכל תוכן השיר, בעוד אשר הצלילים האחרונים של רוב שירי גורדון המה היותר חזקים, או היותר עוקצים ומחרידים את הלב.

* * *

בשירו ״בין שני אריות" הננו פוגשים עוד הפעם את המשורר-הלוחם הגדול, כשהוא נאפד נקמות במורי ישראל ומאשריו, ודבריו ״חוצבים להבות אש".

ועוד הפעם הננו שומעים את פזמונו, הנוקב ויורד עד תהום היהדות הרבנית. כל מלה חץ טבול ברעל, וכל דבור פולח את הכליות.

המשורר, המורד בהמשטר הישן על היהדות, קורא בזעם:

כמה מאות שנים מורים אשרוך,

כוננו בתי-מדרש — ומה הורוך?

הורוך לשמור רוח, לחרוש אבן,

לחשוף מים בכברה, לדוש תבן.

הורוך, הה, להלוך נגד החיים,

— — — — — — — — — —

להיות מת בארץ, חי בשמים,

ובהקיץ לחלום ולדבר בחלומות.

(בפרק הראשון של ״שני אריות״)

אמנם אין שייכות ישרה בין הפרק הראשון, בשיר ״בין שני אריות", ובין הרצאת העלילה עצמה, אבל כאן מצא, על-ידי קשר רפה מאד, בעל-חוב זה לגבות את חובותיו הישנים מן היהדות העתיקה.

במאמרי הגדול על אדות יל״ג הוכחתי ברחבה, כי לא צדק כלל המשורר במשפטו הקשה על היהדות הרבינית, שהמטיר עליה אש וגפרית בכל פעם שבא לידו לדבר או לשורר עליה.

אולם אין משורר גדל-הרוח נתפס על צערו, שהוא צער האומה.

בשיר עלילה זה, — ״בין שני אריות", — התרומם המשורר במקומות אחדים, ביחוד בציור הזירה והקהל, השואף לדמי אדם, היושב בה, ובציור המלחמה שבין שמעון ובין הארי המתנפל עליו, — התרומם המשורר למדרגה גבוהה מאוד. יש חרוזים בשיר זה, שהם כמו חצובים מאבן שיש. אולם אין התאמה והסכמה מלאה בין חלקי השיר, ויש בו חרוזים ופסוקים, שהמה שורטים את האוזן.

את העלמה העבריה מרתה, אהובת שמעון, הוא מתאר כאחת מגבורות ישראל בימי קדם. עלמה כזאת נותנת תפארת לעמה ועוז להבוטחים בעתידותיו הגדולות. באמור לה שמעון: ״שלום לך, מרתה תמתי, עד נצח! הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע. שם טיטוס יהותת, ירבה שוד ורצח: — הבה לי נשקי!״ — עונה לו מרתה:

״לך, שמעון דודי — לך ונהג חילך!

יקר רגע מפז —מהרה ולכה.

עיני ארץ מולדתנו עליך;

אל תדאג לי! מה ראית על ככה?

אבי גם אַחי מוקעים ראיתי,

כל בעותי מות לראות נסיתי…

— — — — — — — — — —

אאזרך נשקך, הא לך החרב,

חרב לאדוני ולארץ מולדת!״

מה פשוטים ומה נשגבים הדברים האלה בפי עלמה ענוגה, הדבקה בעמה ובארצה!

ומתעוררת השאלה: התהיינה לנו גם עתה, בימי הגדוד העברי, ההולך לשפוך את דמו על שחרור ארצנו ועל חופש עמנו, — התהיינה גם לנו עתה בנות ישראל גבורות כאלה?

ועוד הפעם מנקרת במוחו של המשורר השאלה המרה:

״עין רואה! הראית אלה הדמעות?

התשימים בנאד או לשוא זרמו".

ואנחנו יכולים לענות כיום: ״לא לשוא זרמו!״

ניו יורק, תרע״ח.

בסוף שנת תרמ״ג, אחרי הפרעות, שנעשו ביהודי דרום-רוסיה, כתב פרץ בן משה סמולנסקין את ספורו ״נקם ברית״¹. המחבר האמין, כי ספורו הקטן הזה הוא אחד מפרי רוחו היותר טובים, אם לא היותר טוב.

סמולנסקין כתב את ספורו זה בעצם חלישותו ורפיונו הגופני (כשנה וחצי לפני מותו), אך בהיות עוד רוחו רענן וכולו שואף להשפיע על בני הנעורים, המתרחקים מעל אחיהם ומבקשים את קרבתם של שכניהם, למען התבולל בהם, כדי להשיבם אל עמם ותורתו ולהחיות בלבם את התקוה של שיבת ישראל לציון. ולא רק התקוה, כי-אם גם החפץ הכביר ללכת בעצמם לארץ-ישראל ולעבוד את אדמתה ולהביא לה לקרבן את נפשם.

הספור ״נקם ברית״ הוא צוואתו הלאומית של סמולנסקין, פתרון חלום חייו ותמצית שאיפתו הספרותית באחרית ימיו. נתּן לסמולנסקין בעצמו לספר על אודות ספורו זה ותולדותיו, כי כדאים הם הדברים להשמע גם היום, ואולי היום עוד יותר.

זמן קצר אחרי אשר נדפס הספור האמור בחוברות ״השחר״, כתב סמולנסקין להמספר מ. ד. ברנדשטטר (שהיה עוזרו הקבוע של ״השחר״ וידידו של עורכו) את המכתב הבא:

״ידיד יקיר לי!

״… כי הכרת למי החותמת לא יפלא בעיני, כי אחרי אשר רק אתה ואני נכתוב ספורים, ובדעתך, כי לא אתה כתבתו, ממילא מובן, כי לי הוא, וגם בסגנונו בכלל נקל להכיר את אביו, כי לא יכולתי למשול ברוחי לשקר. בתחלה עלתה מחשביה על לבי לכסות פני הסגנון במסוה, עד לבלתי הכירו, ואולי גם מצאה ידי לעשות זאת, אך שבתי ממחשבתי זאת, כי למה אשחית בעבור הסתר פנים? ובכל זאת קראו אחדים את הספור ולא הכירו, כי לי הוא, ויאמרו, כי הכותב כתבו על דעת בעל ״השחר״. והסבה, אשר נתנה בלבי החפץ להסתיר את שמי, זאת היא: אני יחדתי מקום בשלשת החוברות לספורך, יען כי חלקתי את ״הירושה״² עד חוברת ט', ואחרי כן, כאשר לא שלחת את ספורך, הייתי כמתעתע, כי לא יכולתי להחל בחלק ג׳ (של) ״הירושה" בחוברות האחרונות מפני לזות שפתים, והדבר הזה עצב אז את רוחי מאוד ימים אחדים, עד כי אמרתי לנפשי, הנה אכתוב ספור לשלשת החוברות, ולא אקרא את שמי עליו, והיה לי שלומים לספורך; ולקרוא שמי לא חפצתי באחת: לבל יאמרו, כי אך אני לבדי אכתוב את ״השחר“, כאשר יאמרו גם בלעדי זאת; וזאת שנית, כי לא טוב היה בעיני לתת ספור אחר בעוד אשר לא כליתי את ״הירושה”, ובניתי אז בלבי בנין ספור מלא הוללות ושחוק וסכלות; אך כאשר קרבתי אל המלאכה לכתוב, אמר לי לבי: לא עת שחוק והוללות היא; ערב תשעה באב היה יום השבת, ויצאתי לבדי לשוח, ואחשוב לכתוב ספור מענינא דיומא, וכאשר שבתי לעת ערב הביתה כליתי את המלאכה בלבי, וממחרת, ביום תשעה באב, כתבתי את הפרק השלישי מהספור, וביום שלאחריו את שני הפרקים הראשונים³; ואף-על-פי שהפרק הראשון יגלה את כותבו בדברים ברורים, בכל זאת הסתרתי את שמי מפני עוד טעם מספיק, כי לולא עשיתי זאת, כי אז לא נתן הצינזור את הספור לעבור, כי על כל אשר אכתוב אני יפקח עין שבעתים.

״ועתה אשוב ואענך דבר גם על דבר הסוס, אשר, לפי דבריך, יבעט בך ולא יתנך לשבת על גבו. השאלה, ששאל בן-הגרי: ״ומה לעשות?" שאלה נאמנה היא, אך לא עלה על דעתי לתת פה תשובה כהלכה על זאת, כי אם רק חפצי היה לתאר לנו את בני הנעורים והגיוני לבם לפני הרעש ואחר הרעש, לתאר היה חפצי ולא להתפלסף, ועל כן נתתי בפי כולם דברים כאשר יאתה להם, ולוא חפצתי לכתוב פה תשובה כהלכה בכלל ובפרט, כי אז לא בפי תלמיד צעיר מבית-הספר שמתי דברתי, כי-אם היה לאל ידי לצוות על הסופר בעצמו ובכבודו, כי יראה לפנינו וישמיענו עצומותיו, ובספור בקשתי להראות כח המקרים ופעולותיהם על הלב, ולא כח לב איש הרוח המסתתר ועין לא תחזהו בספור. לקוראים את הספור, כמו לרואים במחזה, עלינו להראות את הפועלים ולא את המסתתרים. אולם אחרי כל אלה דע לך, כי התשובה, אשר השיב בן-יעקב בשם הסופר, היא חזקה כמצודת ברזל, והיא כוללת בתוכה כל התשובות. אתה תאמר, כי מקרי החיים הורו את החסיד ואת המוכר יי״ש וכאלה, ואף אני אומר כן, ועוד אוסיף ואומר: הניחו להם לעשות כפי אשר הורום המקרים ואל תבקשו לשנות פניהם ביד רמה (רק לא ביד רמה, כאשר עשו המשכילים, כי לכתוב ולהורות וגם להתלוצץ בלי ספק מותר וגם חובה היא), כי הלא זה הוא דברי מאז, כי זמורת זר נטעו על אדמת ישראל ויקראו לה בשם השכלה, והיא היתה למשוכת חדק, כי כל עוד אשר אין בידינו משלות אצילי הארץ ורוזניה, כל עוד אשר רק בזעת אפנו נמצא לחם, חלילה לנו מרפה ידי העם מבקש מחיה באשר ימצאו. אין כל חטא ואשמה בכל משלח ידיהם גם אם… והחטא תלוי אך במשפטי הארץ, אשר יחמסו אונם והונם, ואין חטא גדול ליהודי בלתי אם ימשוך ידו מהרויח, כי את נפשו ונפשות ביתו הוא חובל; כולם יתאספו יחד לחמוס את היהודים; וגם משפטי הארצות, אשר בהן משפט אחד למראה עין, יחמסו משפטם, ובעת אשר ככל עם הארץ נשלם מס ואולי עוד יותר, ילעיטו בהמס הזה את רוזני הארץ, ובכולם אין יהודי, ובעת הזאת ימשוך היהודי את ידו גם מראות שכר לעמלו! יען כי השכר ההוא לא ימצא חן בעיני אחד מהמשכילים! תורה אחת היא לאדם לעמוד על נפשו, ולתורה הזאת לא נצרך בלתי אם להעביר את ממשלת ההשכלה והחנופה מקרב הארץ. מה לעשות יורונו מקרי החיים: אם ייטיבו לנו, אז נהיה טובים, ואם ירעו עלינו החובה להיות רעים לצוררינו, למען נטיב לנפשנו…"

הבאתי פה חלק גדול ממכתבו של סמולנסקין לברנדשטטר, יען כי במכתבו זה הננו רואים, הננו מכירים את הלך דעותיו וזרם מחשבותיו של בעל ״השחר" באותו פרק הזמן, שבו נוצר הספור ״נקם-ברית“. מתוך האַט­מוספירה של המחשבות והדעות הללו, — שיש בהן מחאה נמרצה כלפי ה״השכלה” וכהניה, — נברא הספור האמור, שהוא מסמן באופן בולט את נקודת-ההפוך בדעותיהם ונטיותיהם של בני הנעורים העברים בראשית שנות השמונים של המאה העברה למספרם, ויחד עם זה גם הפסיעה הראשונה על דרך חדשה בספרות היפה שלנו.

המכתב המובא בזה הוא כעין המשך ישר מהדעות המובעות או רק המסומנות ב״נקם-ברית", — אותן הדעות וההשקפות עצמן, שעל ברכיהן נולדה תקופת התחיה העברית, התנועה הלאומית, ושיש עוד צורך מיוחד להשמיען גם כיום, אחרי עבור עליהן יותר מדור שלם, אם גם בצורה אחרת ובסגנון יותר מתאים לרוח זמננו אנו. על כל פנים התוכן עדיין לא נשאב עד תומו, ולא כל הצמח שבו כבר נעשה קמח.

בידי נמצא גוף מכתבו של סמולנסקין להמשורר יהל״ל⁴ על-דבר מצב רוחו ונפשו בעת כתבו את הספור ״נקם ברית". והנני להביא פה מקומות אחדים מהמכתב הארוך הנזכר, אותם המקומות, שיש להם שייכות ישרה (ומהם גם דברים בלתי ידועים להקהל העברי עד היום או שנשכחו כבר) אל הספור האמור ואל תכונת מספרו, או שיש בהם חומר לתולדותיה של הספרות העברית החדשה, או לתולדותיה של תנועת התחיה בקרב ישראל:

״ידיד יקר ונכבד!

״אנכי שאלתי משפטך על הספור (״נקם-ברית״), לא יען כי כלתה נפשי לשמוע תהלתו (אם גם לא אכחד, כי גם זאת למשיבת נפש תהי לעובד בלי שכר אחר), כי-אם אך יען כפעם בפעם יבוא בי הרוח, כי אכתוב, ואין קורא ואין שם על לב. אל תשחק! זה כחמש שנים אחרי אשר כליתי את ״עת לטעת" והחלק הראשון מ״שאלת היהודים — שאלת החיים“, והמנאצים את שמי רבו מספר; בכל יום ויום באו אלי מכתבים מלאים חרפות וגדופים, ואף אחד מהם לא נמצא, אשר רוחו עוררהו לאַמצני במלחמה האיומה ההיא, אשר נלחמו בי מפנים ומאחור, ולא רק בדבר שפתים, כי-אם גם שונאים הקימותי לי, אשר כל חפצם היה לשבור מטה לחמי, וגם הצליח בידם; אז אמר לי לבי: רב לך! אל תוסיף לכתוב עוד, כי אין שומע! וכן עשיתי, כי שנה וחצי לא כתבתי אף מלה אחת, ורק מהנותר בידי נתתי עוד ב״השחר”, וגמרתי אז אמר לבלתי כתוב עוד כל עיקר. ולא בקצף עשיתי זאת, כי-אם אמרתי, כי פג טעם עטי, ולמה אהיה למשא על הקוראים? אך מקרה אחד הורני משוגתי. המקרה ההוא היה הגביר ר״י ציייטלין ממאָסקוי, אחד הלומדים הגדולים והחרדים לדברי האמונה, והוא התנגש אלי, כי אקח מידו כסף, ולא מעט, והוא דבר אלי בשם קוראים למאות, אשר כולם יברכוני בלבם, והוא הורני, כי משגה עמי בשומי לב לדברי מכתבים אחדים, אשר לא ידעו את העם ורוחו, והוא עורר רוחי לשים פני לארצו, או אז אראה בעיני מה גדלה משוגתי; ואני עשיתי כזאת. ובבואי לארצו ראיתי משוגתי, לשמחת לבי. ובכל זאת תרפינה ידי כפעם בפעם בראותי את הנבלות, הנעשות יום-יום בקרב סופרינו החנפים, היוצאים לדרוש רק דרשה, והמה יתנפלו על כל רעיון; בתחילה ישליכו עליו שקוצים ואחרי כן ישובו ויטהרוהו בריר שפתם ויתפארו בו נגד כל הקהל כמו בנם יחידם הוא; ובראותי כזאת אשאל את נפשי כפעם בפעם: למי תכתוב? היש שומע? הן אלה יחרישו אזנים בקולם, עד כי הקוראים יהיו כמשוגעים ממראה עיניהם. הראית את דברי הכותבים ב״המליץ“? הקראת את משפט… בגליון 5 על הספור ״נקם-ברית”, איך יתנהו לשמצה? הוא עשה כזאת בלי כל ספק במצות המו״ל, כי נכספה נפשו מאוד לגלות לבו ברעיון חדש, כי טוב מאוד להביא את הרעיון הזה בלב העם על-ידי ספורים, והנה צנ״ה בא ויכתוב ספור ממין זה, ובזה הראה לדעת בפועל, כי כן הוא, ועל-כן אין דרך אחרת בלתי אם להסב לב הקוראים מהספור הזה. ולא נמצא אף אחד, אשר התעורר על החמס הזה! אנכי הסכנתי כבר, כי ספרי ומאמרי לא יזכרו במ״ע עברים, כי חטאתי אני אדע: מו״ל אני! לולא הוצאתי גם אני מכ״ע, כי אז התרפס החכם הגדול, הטוב ומטיב לישראל, לפני ובקש, כי אעניק לו דבר מה, ולו עשיתי כזאת, כי אז למען תת כבוד ל״המליץ" הרים גם את ספרי על נס; אך עתה תהלת ספרי היא תהלת ״השחר“, ו״השחר” הן מ״ע הוא, ותהלה כזאת בחזקת סכנה היא, פן ירבה חותם אחד על-ידה! ולא אכחד, כי הדבר הזה נתן בלבי כבר הרעיון לחדול מהוציא את ״השחר“, כי ״השחר” יעמוד כצר לספרי; אך הבלגתי על חפצי זה ואמרתי, יחרישו וידמו סלה, ו״השחר" יראה אור, כי יעד יש חפץ בו, עוד טרם יקום אחר, אשר לפעמים ישמיע דבר אמת מבלי כל יראה; ואחרי כל אלה התתפלא, כי בקשתי לשמוע משפטך? אם בכל ספרי לא שמתי לבי לתהלת העברים ולא דרשתי אותה, הנה אז היתה התהלה רק לי להנאתי, לא כן בספור כזה, אשר למען העם הוא; וזה הדבר אשר לא קראתי שמי עליו, למען יבוא גם לידי החסידים, היראים מפני שמי. זאת אגלה לך, כי זאת היתה הסבה. ועוד יש את נפשי להדפיס כמוהו (שנים ערוכים כבר בלבי מראש ועד סוף, אשר אולי לא יפלו מהספור הזה)⁵ מבלי הזכיר שמי, והנה יבואו נרגנים ויפרידו את הקוראים מהם בלשון רמיה! לא אדע אם קראת את ״הירושה״, כי אחרי אשר בסרוגין יבוא, לכן חדלו רבים מקרוא אותו; אך אם קראת, אז תדע, כי לא נופל הוא הספור תולדות אליקום הרופא⁶ מהספור הזה בנוגע להעם, וכל ״הירושה" חלק שני ידבר על דברים הנוגעים מאוד בנחלת ישראל, ורוב הקוראים עברית לא ידעו זאת, כי אין מעיר אזנם… – – – וכמעט אמרתי בעצמי, כי אתה חדרת אל עומק הספור יותר ממני. מכתבים רבים באו לידי על אודות הספור הזה, אך בכולם אין ערוך למכתבך, ובלי גוזמא אומר, כי לולי נברא הספר רק להוליד את המכתב הזה, די היה. על-דבר הפרק הראשון, אם כי אתה לא תשפוט כיתר הקוראים, בכל זאת אשמיעך על אודותיו גם מסתרי לבי, אשר אין גם אחד בקוראים יבינם כיום הזה. כי קראתי בשם הסופר יחשוב זאת לחטאת רק פתי, אשר לא ידע, כי הסופרים יקראו בשמם לא באשר עשיתי אני, כי-אם גם בכבוד ותהלה לנפשם; ומה עשיתי אני? אני אמרתי, כי נמצא בין התלמידים אחד, אשר דבר בשם הסופר ההוא, ונתתי לאיש ואיש לדבר עליו כפי רוחו. האחד קרא לו בדחן, והשני — עוכר ישראל ומשחית לב בני הנעורים, איש איש לפי דרכו; ואם כזאת עשיתי, איך יערב לב איש לחשוב זאת לי לחטאה? ואף עוד זאת, בשם הסופר לא קרא איש, ואם בי העון אם לא נמצאו עוד סופרים אחרים, אשר דברו כזאת? ומלבד כל אלה הן גם על הספור לא נקרא שמי, ואם כן אחר הנני, ואין לאיש הצדקה לשפוט על פי הנסתרות, כי-אם על-פי הנגלות. אולם אחרי כל אלה אודה לך בכל לבב, כי למורת רוח עשיתי זאת, ולוא מצאה ידי לשים אחר תחת הסופר, כי אזי עשיתי זאת בשמחת לבב, ואני נאלצתי לתת את הפרק הראשון בתמונתו בצלמו, יען כי חפצתי להראות להקוראים מחזה בני הנעורים ודרכי לבם בטרם הפרעות ואחריהן, מחזה מול מחזה; ולוא אמרתי לעשות כזאת בדרך ספור, כי אז גדל הספור פי שלש מאשר הוא עתה, בעת אשר בפרק הראשון כבר נדע הכל. וזאת שנית, והדבר הזה גדול הוא אלי, בכל ספורי אתאמץ לתת זכרון לדברי ימינו, ואשמור מאוד את העת והמקום, לבל יתעה הקורא, וכאשר כבר התבוננת בלי כל ספק נתתי ברוב ספורי זכרון לכל הימים הטובים והנוראים ולרוב המנהגים, למען יהיו לזכרון לדור אחרון, אשר אולי ישכח כל אלה, וגם בספור הזה חפצתי להקים אבן פנה לדברי ימינו בשנים האלה, והנה כל הכותבים פה אחד ידברו דברים לא היו, כי לרגלי הפרעות התעוררו בני הנעורים לשוב לעמם, ובאמת לא כן הוא, כי עוד בטרם עלה על לב, כי תהיינה פרעות, בעת אשר כולם ישבו בטח ועיניהם צפו לשווי-הזכיות ויאמינו באמונה שלמה, כי בנים המה לארצם, אז כבר החלו אחדים מבני הנעורים להתעורר ולדבר דבר בעד עמם, והספור ממכת-לחי, אשר הכה אחד התלמידים מבני ישראל את אחד התלמידים מבני האצילים, — הספור ההוא אמת הוא, והוא היה הסבה לאסוף המון תלמידים מבני ישראל בעיר המלוכה להועץ על-דבר דרכם בימים הבאים. ועוד בטרם קרה המקרה הזה היו תלמידים אחדים לאומיים, אשר העתיקו את ״עת לטעת" ו״שאלת היהודים" לאחיהם, ואם כי מעטים היו, בכל-זאת מצאו אוזן קשבת, ואחרי אשר קרה המקרה הזה במכת הלחי, נוספו עליהם בהמה וכהמה, ובבואי לעיר המלוכה הראו כחמשים תלמידים באותות ובמופתים, כי לבם ילך אחרי עמם, ועל-כן עשו לי את הכבוד בבית-התפלה, וה' ש״ז לוריא⁷ דבר דבריו בשפה ברורה, כאשר נתאספו להכין כרה לכבודי, כי את הסופר הלאומי יעריצו, לא את המרבה השכלה בישראל, כאשר אמרו הזקנים, והתלמידים במאָסקוי כתבו על העט של זהב, אשר הקריבו לי אשכר, ״ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה“. וכל אלה היו קודם הפרעות, והפרעות רק אמצו את רוחם והוסיפו עליהם כהמה וכהמה, ובדבר הזה יש לדבר הרבה מאוד, וכבר דברתי בזה לוא יכולתי, לולי נאלצתי לדבר בכל שורה ושורה אודותי, ועל-כן כאשר באתי להעמיד עמוד זכרון לתהפוכות העתים האלה נטל עלי לדבר בתחלה על אדות ההתרגשות בלב התלמידים בטרם באו הפרעות כהקדמה לכל אשר אכתוב אחרי כן, כי עוד לי להעביר אנשים שונים לעיני הקוראים, מחזה התלמידים, אשר כבר שבו בטרם באו ימי הפרעות, ונשים אשר לא עמדו מנגד לרעיון הזה, גם אבות, אשר קמו נגד בניהם, וכאלה. והפרק הראשון מ״נקם-ברית” יהיה פתח דבר לכולם. — — —

״כפי אשר אראה ממכתבך לא שלח לך צוקרמאַן את הספור ״נקם-ברית" כספר בפני עצמו, ואני פקדתי עליו לשלוח אחד לך ואחד לה' לילענבּלום ואחד לה' לעוואַנדא, ובקשתי ממנו אז. כי ישאל אותך ואת ה' ל״ב משפט הספור, כי אמנם רק אתם בעיני כלוחמים בלב נאמן, כבעלי תשובה נאמנים בעיני, ועל-כן אך משפטכם יקר בעיני מאוד, אף כי ה' ל״ב כפי הנראה ישנאני, ודבר אין לי עמו, כי הוא לא יכתוב אלי, בכל-זאת טוב הוא בעיני מכמה אוהבים. ולה' לעוואַנדא, יען כי הוא הגיד בפה מלא, כי אני עשיתיו לבעל-תשובה, ורק על פי עזב את כל מערכי לבו ויהי לאחר״.

**

וה״בעל-תשובה״ של הספור ״נקם-ברית״, אפרים בן-הגרי, קורא בשובו לעמו, בתשעה באב, את הדברים האלה: ״חטאתי ואשגה הרבה מאוד, ועתה בשובי ובראותי עותתי אדור נדר להביא קרבן לעמי, קרבן לכפר על חטאתי, — הנני ואעלה אל הארץ, אשר היתה ערש ילדותנו ומשוש תקותנו עד עולם, ארחיק נדוד ואנוד לבתרי לבבי בין בתריה! — ודברי אקים! נקם אקח מצוררינו, לנקום נקם נשבעתי, ונקם אקח. הנה הקדשתי חיי וכחי וישרי ותמתי לעם הארץ וכל חפצי ומגמת פני היו לאחד אותנו עמהם באהבה ואחוה, לשכוח כל העבר ולשים עין ולב אך לעתיד אחד לכולנו. גם אנחנו קמנו להכרית שם ישראל, אך באהבה ורצון, והנה המה באו ויאמרו להכרית אותנו באכזריות חמה וברצח מרצחים, כאשר הסכינו מאז, לכן כה יעשה להם: מהיום הזה כל עוד אשר נשמה באפי אקריב נפשי וכחי לקומם הריסות ציון, לתת נזר להעם האובד, לאמצו ולחזקו, וכל צרה ופגע לא יניעוני, וכל נדיב לב מבני הנעורים יחרה יחזיק עמי, והיתה זאת נקמתנו, כי נחיה את אשר ימיתו ונקומם את אשר יפילו. מי לעמנו אלי, הנה דגל הנקמה, אשר בו נדגול, — ירושלים שמו! לא בחיל ולא בכח, לא באגרוף רשע ולא בדם ורצח, כי-אם ברוח! נקם נחזה בצרינו, נקם הברית, שנכרות מהיום הזה והלאה, להיות איש לרעהו לעזר ואיש לאחיו יאמר חזק ונתחזק בעד עמנו וארץ אבותינו!״

הקריאה הזאת, שנשמעה לראשונה בספרות היפה שלנו לפני שלשים וחמש שנה, צריכה להשמע באלפי קולות עוד היום, בעמדנו על פתחה של הגאולה הלאומית.

ניו יורק, תרע״ח

אין אני יודע עד כמה יש אמת בפי האגדה התלמודית, המספרת: ״ארבעים יום קודם יצירת הולד בת-קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". אולם אם יש בת-קול כזו באמת, אז בודאי היא מכרזת עוד קודם יצירת הולד: פלוני יהיה סנדלר ופלוני — סופר, פלוני יהיה עגלון ופלוני — משורר. יש אמנם, שעל-פי טעות, או על-פי מקרה משונה, יהיה הסנדלר או החייט לסופר, אבל אז הוא כותב לא בעט, כי-אם תופר את הגיונותיו במרצע, אז סגנונו הוא טלאי על גבי טלאי.

שלום יעקב אַברמוביץ היה אחד הסופרים המעטים בדור העבר, שהכריזה עליו הבת-קול עוד קודם יצירתו, כי יהיה לסופר בישראל. והטבע חננהו בכל אותם הכשרונות והיתרונות הדרושים לסופר הראוי לשם זה: עין רואה ואוזן שומעת, לב מרגיש ומוח חושב. החנוך, — בחנוך-עצמי הכתוב מדבר, — מסבות החיים ונדודיו בערי התחום הקנו לו ידיעות רחבות בספרותנו וידיעות מרובות בכל הנוגע לחיי בני עמנו, פרנסותיהם, תכונותיהם, מנהגיהם והרגליהם.

הקו היותר מצוין בצורתו הספרותית של מנדלי הוא הרגש של אחריות ורגש של אהבה עמוקה אל האמת. אחראי היה בעד כל שורה שיצאה מעטו. אחריותו זו נבעה ממקור אישיותו הספרותית, ואהבתו אל האמת נבעה ממקור אהבתו אל המציאות כמו שהיא. לא כל הסופרים, גם המעולים שבהם, מסוגלים מטבעם לעמוד פנים אל פנים עם המציאות הערומה ולבלי שים עליה מסוה הדמיון. בלי אהבה נאמנה אל האמת ובלי ההכרח הפנימי לקרוע את המסכות מעל פני האנשים והמחזות יש אמנם לעשות ספרים מכל המינים, אבל העושה כזאת אינו אלא כעין סופר, כלומר: סופר מזויף, מכשף-העט, חרטום-הניב, שאין כחו אלא במעשה להטים ואחיזת עינים, אבל מעולם לא יהיה סופר ממש הראוי לשם הכבוד הזה. חכמינו לא מצאו שם יותר נאה למשה רבינו מהתואר שנתנו לו: ״ספרא רבא".

בהיות שלום יעקב אַבּרמוביץ כבן ארבעים נולד עוד הפעם. הכתוב מדבר בלידה רוחנית. בא המלאך וסטר על פיו ושכח את סגנונו העברי ואת הרגליו הספרותים מאתמול, והתחיל עוד הפעם הכל מבראשית. ובגלגולו הספרותי השני קנה לו, — לא בלי רוב עמל ויגיעה, — סגנון עברי חדש, שהוא עומד עד היום יחידי בספרותנו (רק ח. נ. בּיאַליק נסה בתרגומו מהפרקים הראשונים של ״ספר הקבצנים" לחקות את סגנונו של מנדלי, והצליח בחקויו זה). סופר שעברו עליו ארבעים שנה, והוא כבר קנה לו שם ותפס מקום חשוב בספרות, והוא מסגל לו בטוי חדש, — לזה דרושה גבורה פנימית.

לא רק ללמוד יום יום חדשות, לא רק להעשיר יום יום את אוצרות הרוח דרוש לכל סופר, שאיננו רוצה, — או שאיננו יכול, — להיות מן הנחשלים, מן הנמושות, כי-אם גם, במדה לא פחותה מזו, לשכוח את הנוסחה הספרותית הקבועה מדורי דורות, את ההבלים וההרגלים של אנשי-העט מאתמול. ואַבּרמוביץ הצטיין בשנות-העמידה לא רק בשקידתו על הלמודים החדשים, כי-אם גם במלאכת השכחה של ההבלים הספרותים מאתמול. מה רב הדרך בין אַבּרמוביץ בתקופת יצירתו השניה ובין מורהו, א. ב. גוטלובּר!

---

הפתיחה של התקופה השניה בעבודתו הספרותית של אַבּרמוביץ הוא ספרו ״סוסתי" ¹

ובהיות אַבּרמוביץ קרוב לשבעים וחמש שנה תרגם בעצמו את ה״סוסה" מיהודית לעברית (ותקן בה כמה פגימות ועשה בה גם איזה שנויים קלים) וקצר את השם, וכתב על השער רק מלה אחת: ״סוסתי". בשביל הקוראים העברים אין כל צורך בבאורים ובשמות תחתיים ושניים.

השמות החדשים, שנתן מנדלי לספריו המתורגמים על-ידו עברית, מלבד שהם יותר נאים, יש בהם גם וותור ידוע להטעם הספרותי החדש של דורנו אנו, ולא כל כך היה נוח הדבר להסבא.

מכל הספרים, אשר כתב מנדלי, עשה ספרו ״סוסתי" את הרושם היותר חזק על הקוראים בימיו. קראוהו לא רק בני ההמון, שאינם יודעים שפה אחרת זולתי יהודית, כי-אם גם האמונים על הספרות העברית; קראוהו גם לומדי תורה ואדוקים, שכל ספר, שמחברו היה משכיל, נחשב להם לחיצוני. המהדורה הראשונה של ״סוסתי" ביהודית היה לא רק מאורע ספרותי, כי-אם, ואולי עוד הרבה יתר, גם מאורע עממי. וגם עתה, בקראנו את הספר הזה, — בעבור ארבעים וחמש שנה אחרי מהדורתו הראשונה, — בעברית, נקל לנו להשיג על שום מה נגע אז עד הלב, עד תוך תוכה של נפש הקורא בדור ההוא, דור ההשכלה והשאיפה לטמיעה והתבוללות בקרב הרוסים. ב״סוסתי" נשמעה אנחת האומה העברית בכל מרירותה, אנחת כל דורות השעבוד בגולה. אף אחד מהסופרים היהודים עד מנדלי לא נתן לאנחה זו בטוי כל-כך נמרץ.

האמן הגדול, הפייטן של הגלות, היה בספרו זה לסניגור לכנסת ישראל, והסניגוריה נוקבת ויורדת עד תהום הנפש. לא ציורי-הטבע הנפלאים ולא הסטירה החדה, אשר בספר זה, הרעישו את הלבבות וצדו את הנפשות, כי-אם המחאה הנוראה נגד הצוררים והאכזרים, אשר הפכו את ״בן-המלך" לסוסה עלובה, עובדת בפרך, שהיתה למשסה לכלבים עזי נפש ולפריצים מנוולים, לסוסה, שגם בעלי-הטובות והמשכילים רוכבים עליה ברגל גאוה ומטיפים מוסר שוא באזניה. ״סוסה״ זו היא גם מחאה נמרצה נגד תקופת ההשכלה וההתבוללות.

הרי הספר מונח לפניכם ואין צורך להרצות לפני הקורא את תכנו. את התוכן היו יכולים למסור בשורות אחדות; וישן הוא הרעיון, הצפון בתוכן זה, כאשר ישנים ועתיקים הם יסורייה ופגעיה של כנסת ישראל. והצורה של הספר (ספור-משלי, שהנמשל מובן ומורגש גם לקורא מבני-ההמון הפשוט) גם היא לקויה ופגומה על-ידי דברים, שאין להם שום שייכות אל הענין, ואין להעמידה לפני כסא הבקורת של האמנות. וצורה זו פגומה היא מפני שני טעמים: אימת המבקר היתה תלויה על ראשו של סופר ה״סוסה״, — לא את המבקר הספרותי, האמנותי, היה ירא המחבר, כי-אם את המבקר (הצענזאָר) של הממשלה הרוסית, — ולכן היה אנוס המחבר לקלקל במתכוין את צורת הספר האגדי או המשלי הזה, לבל תשלוט בו עין רעה של אחד הצנזורים המשומדים, אשר בשריטה אחת של עטו יפסלהו ולא יתננו לראות אור ²

והסבה השניה לקלקול צורה זו היא פנימית, שהיתה מונחת בעצם נסיונו החדש של הסופר. הסניגור שבו נלחם עם המשורר, עם האמן שבו.

אולם למרות חסרון החדוש בהתוכן ולמרות קלקול הצורה, הנה מלא הוא הספר-העממי הזה מרגליות יקרות. אין לקרוא בו גם כיום, מבלי אשר ירעדו כל מיתרי לבנו ומבלי אשר תתעורר מחשבתנו. בספר זה מקופלה ההיסטוריה שלנו, זוהי מגלת הגלות. התביעות והטענות של כל מבקר ומחפש מומים בספר זה צריכות להיות בטלות ומבוטלות בפני מגלת-הרחמנות והיאוש הזאת. כל הספר מלא רוח של התקוממות נגד העריצות, ויחד עם זה — צערה של האומה העברית, אשר עיפה תחת יד התלין.

נוראים היו ההרהורים הרעים של הסופר בכתבו את הדברים המלאים יאוש-לאומי: ״ראיתי הירח נשקף משמים לתוך הבור וסוסתי אוכלת קש בנחת-רוח ובחשק גדול כבהמה מלידה ומבטן, והתחילו הרגשות משונות זו מזו מתגוששות בלבי, פעם נתגלגלו רחמי על סוסה שוממה ועלובה זו, ופעם נתמלאתי עליה חמה, שהיא רבוצה בטיט ואינה חוששת, והאיך יטעם לה קש לאחר המכות הגדולות וכל הבא עליה היום… ועד שאני מחשב כך בדעתי נשאתי עיני וראיתי — אין קש עוד לפני הסוסה, אכלה את כולו, ולא נשתייר ממנו כלום, ומיד חזרתי בי ואמרתי: אכן ידעתי על מה בהמה זו נאנחה! היא נאנחה על סעודה שאינה מספקת לכרסה, שאין לה עוד חציר לאכילה, ואלמלי נמצא לה מספוא רב וגם מלוא העומר שעורים היתה מאושרת ושמחה בחלקה; יעשו בה שונאיה כרצונם, ילגלגו עליה וילחצו אותה, ובלבד שיהא מספוא מצוי לה כדי למלאות בטנה. וכי לא סוסה היא באמת, בהמה גסה באופיה, בטיבה ובכל פרטיה?״ (בהפרק ״דברים שביני ובין סוסתי").

ההתפתחות של ההכרה הלאומית במשך הדור האחרון, המאורעות האחרונים, — הגדוד העברי, היוצא ללחום ולשפוך דמו על חרותו ועל תחיתו המדינית בארץ אבותיו, — נתנו את התשובה על השאלה המרה של הסופר המתיאש: האומה העלובה פושטת מעליה את צורת הסוסה הגסה, והנה עוד הפעם בן-מלך…

חי נפשי — בן-מלך!

ניו-יורק, כ“ח ניסן, תרע”ח.