האם מבקשת את בנה 🔗
א 🔗
ירק הנוף היה רב גונים. מרֶדניצטל עד לטוּבֶרטל משתרעים יערות עבותים, רובם עצי-שִׂכִּים. אולם מסביב לכפרים משתטחת אדמת-יבול בחצי-גורן רחב-ידים, כי עוד משנם קדמוניות היתה שם כל האדמה שדה לבן. מסביב לברֵכות המרובות היה הדשא גבוה ביותר, לפעמים היה לו שעור קומה עד שלא נראו מעדרי האוזים אלא מַקוריהם בלבד, ולולא קרקורם, אפשר היה לטעות ולחשוב את המקורים הללו לפרחים נפלאים שנעים והולכים.
העירה אֶשֶנבך יושבת שטוחה על המישור. זהו שריד מימי הבינים חבוי מעיני זרים, כי רחוקה היא מהלך שעות מכל מסילת-ברזל. אַנְסְבַּך היא העיר הקרובה אליה ביותר בתוך חוג קשרי-הדרך הרחב. כדי להגיע אל העיר הזאת משתמשים בקרון-הדואר. כאז, בשבת כאן גוֹטפריד נוֹטהַפט האורג, כן עתה.
חומות העיר היו מכוסות אזוב וקִסוס. על פני התעלות היו עדין תלויים גשרי-הַמִדְלֶה העתיקים, שהיו מוליכים אל חוצות העיר דרך שערים עגולים והרוסים למחצה. הבתים היו עשויים עם גזוזטראות וראשי גגות נִשאים וחדים וקורות פִגמיהם המשולבות היו דומים למקלעות שרירים.
על המשורר אשר לפנים נולד פה ואשר שר שירו על פַּרְציפל, אין תושבי המקום יודעים דבר. אולי בלילות מתלחשים על אודותיו מי המזרקות, אולי בליל ירח תועָה לפעמים נשמתו סביב בית-התפלה או בית-המועצה. האנשים אינם ידועים ממנו מטוב ועד רע.
ביתו הקטן של האורג עמד לא הרחק מן האכסניה “אצל השור”, מורחק קצת מן הרחוב. שלש מדרגות כפושות הוליכו אל השער וששה חלונות נשקפו אל פני הככר השקטה. מי פלל שהרוח המשחיתה של עולם התעשיה הגדול תמצא לה דרך להגיע עד אל הפנה הנדחת הזאת!
בשעה שגוטפריד נוֹטהפט לקח לו לאשה בשנת 1849 את מַרְיָאָנה, האחת משתי האחיות הֶלריגל מניורנברג, היה מרויח די מחיתו. שניהם חפצו בילד, ושנים רבות לא נמצא חפץ לבם. וגוטפריד, בשבתו, ביום חג, על הספסל אשר לפני ביתו, מעשן את מקטרתו, היה תמיד אומר: “מה טוב לו היה לנו בן!” מרינה היתה שותקת ומשפילה עיניה.
אחר כך לא הוסיף לדבר עוד, כדי שלא לביש את אשתו. אך הכרת פניו ענתה בו על עוז חפצו.
ב 🔗
יום אחד נתגלה קפאון במשלח-ידו. האורגים שבכל הארץ התאוננו קשה. בעבודתם לא יכלו עוד להתקים. כאילו נפגעו כולם במחלת השתוק. המחירים בשוק ירדו פתאם. איכות הסחורה שונתה לרעה.
הדבר היה בסוף שנות החמשים, כשהביאו מאמריקה את הנוּלים החדשים. שוא שקד אז הפועל. התוצרת הזולה, מעשה המכונה, מנעה מעבודת-היד כל אפשרות להמכר.
גוטפריד נוטהפט לא הצטער בתחלה, על עוד הסתובב גלגל אחד, אם כי המסחר היה משותק, אבל רוחו רפתה מעליו יותר ויותר. במשך חורף אחד הלבינו שערותיו, ובשנת הארבעים וחמש היה כבר אדם שבור.
באותם הימים, כשהדלות רבצה לפתחם ונתנה עליהם את פחדה, ומשטמה גדולה עכרה את רוח מרינה, נמלאה משאלת לבו של הזוג: האשה הרתה בשנה העשירית לנשואיהם.
את המשטמה הגתה האשה אל המכונה. בחלומותיה היתה המכונה נהפכת למפלצת העומדת על שוקי ברזל וטורפת את לבות בני-אדם בחריקה ובמזמת-רמיה. נפשה מרה לה על העוֶל הזה שבני-אדם מצליחים כעת לעשות, בלי טורח ובעזות-מצח, אותם הדברים שידי האורג הזהירות היו יגעות ועמלות בעשותם כדרך הטבע, ובהשכל ודעת.
היה הכרח לפטר את העוזרים איש אחר רעהו, ונוּל אחר נוּל נגנז בעלית הגג. יום יום היתה מרינה עולה בחשאי למעלה, ושעות רצופות היתה יושבת לפני הכלים, אשר קודם לכן היה מניע אותם כח מביא ברכה ועתה הם מוטלים כפגרים מתים.
גוטפריד היה לרוכל חוזר על הכפרים בסביבה למכור את הסחורה אשר חסן בביתו. פעם אחת חזר לביתו והביא עמו חתיכת אָריג מעשה מכונה, שסוחר אחד מנוֹרדלינגן נתן לו במתנה. “ראי נא, מרינה, מה טיבו של ארג זה,” אמר בהושיטו לה את הבד. אבל מרינה סלקה בסלוד-נפש את ידה ממנו, כאילו ראו עיניה את הגזל בידי רוצח.
אחרי הולד הילד, פסקו הרגשותיה החולניות. אולם גוטפריד הלך הלוך וירוד. אם כי השתדל להתגבר על צוק העתים, הנה רוחו העליזה לא היתה בו עוד, ולא שמח אפילו על בנו ההולך וגדל. לאחר שגמר למכור את כל מרכולתו, התחיל מוכר את של אחרים, כשהוא יגע ומכתת את רגליו מכפר אל כפר, קיץ וחורף.
חֵרֶף הדלות ששררה בביתו, היה למרינה הבטחון שאצל גוטפריד שמור כסף, שחשַׂך בשנות הטובה, ורמיזות אחדות שנפלטו מפי בעלה עוד חִזקו בה את תקותה זו. אחת מדעותיו המוזרות על החיים היתה, שמִן הצורך להעלים מן האשה את המצב האמתי של הרכוש. משעה שהפרנסה התחילה מתמעטת, פסק לגמרי לדבר על אודות הענין הזה.
ג 🔗
בשוק הדגן שבניורנברג, היה לבעלה של אחות מרינה, ליַאסון פיליפ שימֶלוַיס, בית-כריכת-ספרים.
שימלויס היה מוֶסטפָלן. משנאתו אל היונקרים ואל הכמרים, עקר משם את דירתו וקבע לו מקום ישיבה בעיר הפרוטסטנטית שבדרום גרמניה. עוד בימים הראשונים לבואו, עורר, על ידי לשונו השנונה, רחשי כבוד בלבות רבים. באותו בית, אשר קבע שם מקום למלאכת הכריכה, גרה גם תֵּרֵזָה הלריגל, שהתפרנסה ממלאכת התפירה. תחלה האמין שיש לה קצת כסף, אבל אחר כך נוכח לדעת שכספה היה פחות ממה שהיה דרש לו לפי אהבת-הכבוד שלו. ואז התחיל נוהג בה כאילו היא רמתה אותו.
הוא היה מבזה את מלאכתו ושואף לגדולות. הוא הרגיש שנוצר להיות מוכר-ספרים. אבל כדי להוציא לפועל את שאיפתו זו חסרו לו האמצעים על כן התעסק למורת-רוחו וכעסו בחדר-המלאכה שלו המקומר, במרתף, היה מורח דבק, מקציע, מתעבר על גורלו, וקורא בשעותיו הפנויות מחברות סוציאליסטיות וליברליות.
והימים אז ימי אותו הסתו אשר בו הגיעה המלחמה נגד צרפת לעצם תקפה. לפני הצהרים הגיעה הידיעה על הקרב בסֵידן. מעל צריחי בתי-היראה צלצלו הפעמונים.
ואז נכנס, לגודל תמהונו של יסון פיליפ, גוטפריד נוטהפט אל בית-הכריכה שלו. זקָנו, זקן-האבות הארוך, וקומתו הגבוהה משכו עליו חוט של חשיבות וכבוד, אם כי פניו היו יגעים ועיניו כבויות.
“שלום לך, גיסי,” אמר בהושיטו את ידו, "למולדתנו משחקת השעה יותר מאשר לאזרחיה.
שימלויס, שלא אהב בקורי קרובים בביתו, החזיר לו שלום בקרירות של זהירות. רק לאחר שנודע לו שגוטפריד מתאכסן ב“תרנגול האדום”, הסביר לו פנים יפות ושאל מה הוביל את גיסו אל העיר הזאת.
“דבר לי אליך,” החזיר גוטפריד נוטהפט.
פרשו אל החדר הסמוך לחדר-העבודה ושם ישבו שניהם. מתוך עיני יסון נשקפה החלטה לדחות כל בקשה שעלולה לגרום לו טורח או לעלות לו בכסף. אולם הוא טעה טעות נעימה. גוטפריד נוטהפט פתח ואמר:
"להוי ידוע לך, גיסי, שבמשך תשע-עשרה השנים שאני רואה חיים עם אשתי, צברתי לי שלשת אלפים טלר. הואיל ויש לי הרגשה שבקרוב אלך בדרך כל הארץ, באתי לבקש ממך לקחת את כספי לפקדון אצלך בשביל מרינה והנער. רבות דאגות היו לי לשמור על הכסף הזה בימי המצוקה האלה. מרינה אינה יודעת מזה דבר, וגם אין מן הראוי שתדע. אשה חלשה היא, ונשים דעתן קצרה מהבין בעניני כספים, ובערך הכסף שהושג בזעת אפים. כשהשעה תהיה דחוקה תשלח בו יד, ועד אשר תפנה כה וכה והיה הכסף כלא היה. אבל יש ברצוני להקל לדניאל שלי את פסיעתיו הראשונות בדרך החיים, אחרי תום שנות הלמודים. הוא כעת בן שתים-עשרה; בעוד שתים-עשרה שנה יהיה, אם ירצה השם, איש עם אנשים. את מרינה מותר לכך לעזור בדמי הרבית, ואין אני דורש ממך אלא את שתיקתך הגמורה, ושאחרי מותי תשגיח על בני ותרחם עליו כרחם אב על בנים.
יסון פיליפ שימלויס התנשא ממקומו וברוח נפעמה לחץ את ידו של גוטפריד נוטהפט.
“אתה יכול לסמוך עלי ממש כמו על ה’בנק אוף אינגלנד',” אמר לו.
“זו היתה גם דעתי, ועל כן טרחתי לבוא לכאן.”
הוא מנה על גבי השלחן את שלשת אלפי הטלרים בשטרות המדינה, ויסון חתם לו על שטר-קבלה, ואחר כך הפציר בו להשאר בביתו ללון. אולם גוטפריד נוטהפט אמר שהוא מוכרח לחזור אל אשתו ובנו, ודי לו בלילה שעבר, שבלה בעיר גועשת זו.
כשחזרו ונכנסו אל חדר-המלאכה, ישבה תרזה עם בתה פיליפינה הבכירה, ילדה כבת שלש, על ברכיה. לילדה היא ראש גדול וקוי-פנים מכוערים. גוטפריד הזדרז מאד ולא נכנס אפילו בשיחה קלה עם גיסתו. היא שאלה אחר כך את פי בעלה מה היה חפצו של גוטהפט. יסון פיליפ ענה לה קצרות: “עניני גברים.”
שלשה ימים אחר הדברים האלה, החזיר גוטפריד את שטר-הקבלה אל יסון פיליפ, ועל גבו כתב את השורות הללו: “אין לי צורך בסמרטוט זה. חוששני שמע יגָלה על ידוֹ סודי. די לי בהבטחה ובתקיעת-כף שלך. יישר כחך על מעשה הידידות שאתה עושה עמדי. הנאמן לך, גוטפריד נוטהפט.”
ד 🔗
טרם כרתו הממשלות ברית שלום, נפל גוטפריד למשכב ומת עליו. הוא נקבר בבית-העלמין הקטן, ליד החומה, ועל קברו העמידו צלב.
ויסון פיליפ ותרזה באו אל הלויה ושהו בביתה של מרינה שלשה ימים. לאחר שבדקה בעזבונו של הנפטר, מצאה מרינה, לגודל פחדה, שלא נשארו אחריו אפילו עשרים טלר, ולפניה נשקפו רק חיים של עוני וצער. היא מצאה נחומים בעצותיו של יסון פיליפ; והבטחתו לעמוד לימינה ולהיות לה לסעד עד כמה שאפשר הרגיעה את לבה.
החליטו שהיא תפתח חנות לכל מיני סִדקית ויסון פיליפ הציע לפניה מאה טלר בתורת דמי קדימה. יסון פיליפ היה דומה לאיש ששחקה לו השעה; היה מהלך בראש מורם, ולחייו המעוגלות העידו כי הוא אוכל משמנים. היה אוהב לתופף על שמשות החלון, תוך כדי צפצוף. את ה“מארסלֶיזה” היה מצפצף אלא שבאשנבך לא ידעו זאת.
דניאל התבונן אל שפתיו וצפצף אחריו כמוהו. יסון פיליפ פרץ בצחוק עד שכרסו הזדעזע. אך מיד זכר כי בבית אבל הוא ואמר: “שקץ כזה!”
אולם הנער בכל זאת לא מצא חן בעיניו. “המנוח לא טפל בו, כנראה, בצורה מספקת,” אמר בראותו פעם את סרבנותו של הנער: “לבחור הזה דרושה יד חזקה.”
דניאל שמע את הדברים האלה והביט בלעג אל פני דודו.
ביום הראשון לשבוע, אחרי הסעודה, נפרד הזוג שומלויס ממרינה. אך דניאל לא היה בבית. אשת האכסנאי “אצל השור” קראה ואמרה שהיא ראתה אותו הולך יחד עם האורגניסט (המנגן בעוגב) אל בית-היראה. אז רצה מרינה אל בית-היראה להביאו. אחרי שעה קלה חזרה אל יסון פיליפ המחכה לה, ואמרה: “הוא יושב לפני העוגב ואין לסלקו משם.”
“אין לסלקו?” קרא יסון פיליפ ולחייו העגולות להטו מכעס, “מה פירוש הדבר? כלום דעתך נוחה מזה?” והוא בעצמו הלך אל בית היראה, כדי להביא את הבן הסורר והמורה.
כשעלה אל יציע-המקהלה, פגע בו המנגן בצחוק. “אדוני מבקש לראות את דניאל?” אמר, “הוא מסתכל עדין בעוגב כמוקסם על ידי הצלילים.”
“הנני להשמיד מתוכו את הקסם,” קטן יסון פיליפ.
דניאל ישב שפוף על הקרקע מאחורי העוגב ולא זז ממקומו לקול קריאתו של הדוד. הוא היה כה שקוע בהתבוננותו עד שלמראה פניו על לב יסון פיליפ החשד שמא נטרפה דעתו עליו. הוא תפש את הילד בכתפו ופקד עליו: “קום ולך עמדי תכף ומיד הביתה!”
דניאל פקח את עיניו כמקיץ משנתו ובשמעו את קולו הזועם של הזר, התפרץ מתחת ידו והודיע בעזות-פנים שהוא רוצה להשאר במקומו. יסון פיליפ התקצף ובקש לתפוש שוב את הילד, כדי לסחבו בכח מעל המדרגות, אז נרתע דניאל אחורנית וקרא בקול רועד: “אל תגע בי!”
אם הדממה אשר בחלל בית-היראה היא אשר פעלה על יסון פיליפ פעולת אזהרה מאימת, או אולי המשטמה וההתרגשות הבלתי-שכיחות שנשקפו מתוך קוי פני הנער הן שהשפיעו עליו לחזור בו מחפצו זה – בקיצור, הוא נפנה והלך לו דומם.
“הגיעה השעה לנסוע. עגלת-הדואר מחכה כבר,” קראה אליו אשתו.
“כלי יקר את מגדלת,” אמר בפנים קודרים אל מרינה, “עוד תזכי לראות ממנו גדולות ונצורות.”
מרינה כבשה פניה בקרקע. היא היתה מוכנה לדברי המוסר האלה. פראותו של הנער, עקשנותו ועמידתו בכל תוקף על דעתו ועל הזיותיו, קשי אפיו, רגזנותו ודרכו לזלזל בכל סדר וחוק, כל אלה נתנו פחד בלבה. דומה היה לה כאילו הנחיל הגורל לילד משהו מאותה המשטמה הנואלת והמציקה, שנשאה בחֻבה בימי הריונה.
ה 🔗
יסון פיליפ שימלויס עקר את דירתו מהמרתף החשך שבשוק הדגן, שכר לו חנות ליד הגשר של בית-הנכאת ופתח במסחר ספרים. משאלת-לבו במשך שנים רבות נתקימה הפעם.
שכרו להם עוזר, ותרזה ישבה כל היום לפני הקופה ולמדה לנהל פנקסי-מסחר.
כששאלה פעם את בעלה היכן לקח את הכסף למסחרו, השיב לה שידיד אחד, אשר בטח בכשרון-המעשה שלו, הלוה לו את הכסף ברבית קטנה. וידידו זה חיב אותו לשמור על עלום שמו.
תרזה לא האמינה לו. לבה היה מלא חשדות קודרים. בלא הפסק חטטה, חשדה ושקדה על המשמר. בחשאי חקרה ודרשה על אודות אותו ידיד נעלם, ועקבותיו לא נודעו לה. מפעם לפעם נסתה להציל מפי יסון פיליפ דברים ברורים, אך הוא היה נוזף בה בזעם. על פרעון החוב או על תשלום הרבית לא דֻבר אף פעם, ואף בפנקסים לה היה אף סמן לכך. אולי טוב היה לה לוּ האמינה בגמדים שמביאים ברכה, כדי להפטר מהרהוריה ששנים רבות היו מטרידים אותה. אבל היא לא האמינה בגמדים.
הטבע לא חנן אותה רוח עליזה ולא רוח חן. מתוך לחץ החידה הסתומה היתה לאשה מרת-נפש ולאם קפדנית.
בשעה שבחנות היה שקט, היתה פותחת פעם ספר זה ופעם ספר זה, לעין בהם. איזה ספור-מעשה על רוצחים או איזה ספר-מחקר מלא דברי הבאי על חטאי-סתר. במה יתפשו בלבם את האנשים שקְּנית ספר דומה בעיניהם לעברה של בזבוז, אם לא בספרים אלה? היא קוראה, בלי תשוקה יתרה, אלא מתוך סקרנות של תרעומת, על תעלומות החיים שבחצרות הנסיכים, או על מעשי בגד ומעל של כל מיני מרגלים רודפי עלילות ונבלים. שלא במתכון התרגלה לשפוט על העולם הרחוק מעיניה, על פי ספרים, אשר תעתועי מח מרעל דוחקים שם את רגלי האמת.
אבל כשמצבם של האזרחים התחיל במרוצת השנים לעלות ולהשתבח, עזב יסון פיליפ שימלויס את המסחר בספרים אשרל חושך ומסתרים יפים להם. הוא היה יודע את זמנו והיה פורש מפרשו בשעה שהיה בטוח שהרוח הטובה תנפח אותו. הוא הפקיד את סירתו בידי זרם המפלגות הפרולטריות שהלך והתגבר מיום ליום, וקוה להרויח במקום שלבו נמשך שמה במקצת. לאזרח היה מראה מצח נחושה, ולפועל – את זכויות הצדק שלו. צריך היה רק למצוא את הדרך העולה למעלה. בימינו עלול איזה חנוני נחות דרגא להחליף את חדריו המלאים טחב, באחד המשכנות הנהדרים אשר בפרור העיר, ולפאת אותם ברהיטים מהודרים ביהירות רבה, ולשלות את בניו לחוץ-לארץ.
אף העיר ניורנברג העתיקה הקיצה מתרדמתה הרומנטית. בתי-הכנסיות הנהדרים, הגשרים המתנשאים בחן, הבתים מרובי-הזויות, שקודם לכן היו מהוים משהו חי ורב תוכן, אינם עתה אלא שרידים בלבד; והארמון והסוללות והמגדלים העגולים והשגיאים היו למשואות של ימי החלומות, אשר הצליחו להתגבר עליהם. ברחובות הניחו פסי-ברזל, ושלשלאות מוחלדות אשר פנסים נטולי-צורה היו תלויים בהם, הרחקו ממבוא סמטאות צרות. בתי-חרושת ומעשנות הקיפו את תמונת הנוף הרכה, הציורית והראויה להערצה, כמו מסגרת ברזל לתמונת אמן קדום.
“האדם המודרני זקוק לאור ולאויר,” אומר יסון פיליפ שימלויס, כשהוא מקשקש בכספו בתוך כיסי מכנסיו.
ו 🔗
דניאל למד בגימנסיה שבאנסך. צריך היה לקבל רשות לעבוד רק שנה אחת בצבא, ואחר כך למצוא לו משרה בבית-מסחר. כך הוסכם בין יסון פיליפ ובין מרינה.
הוא לא הצטין בשקידה יתרה. מוריו הניעו עליו ראשיהם. חֵרֶף נסיונם הגדול בחיים, עוד לא הזדמן להם לראות יצור מופלא כזה. אל געיתו של עדר הפרות ואל המולתה של סיעת אנקורים היה מקשיב ביתר רצון מאשר אל אחד מחוקי הדקדוק הנכונים ביותר. רבים חשבוהו לשוטה, ואחרים לערוּם. הוא עבר ממחלקה אל מחלקה, אם כי בקושי, בכחו הנפלא להבין דבר מתוך דבר; ובשעות הקשות ביותר עמדו לו זכותו והמלצתו של החזן שפינדלֶר.
במשפחות, שהיה אוכל שם ארוחות-חנם, היו מתאוננים על נמוסיו הרעים. אשתו של יועץ-המשפטים הֵן אסרה עליו לבוא אל ביתה בגלל תשובה אחת מחוצפה וקראה לו: “הקבצן חיב להיות שפל-ברך.”
החזן שפינדלר היה מתפאר ואומר על עצמו כי נוצר לגדולות מאשר להעלות ירוקה בעיר-מחוז קטנה. תלתליו הלבנים הקיפו את פניו, אשר תוגת לבו על שקיעת האידיאלים והחלומות משכו עליהם חוט של אצילות.
באחד מבקרי הקיץ השכים לקום עם הנץ החמה ויצא אל השדה. כיון שהגיע אל הגורן הראשונה שליד הכפר דויטֶנוינדֶן, ראה חבורת מנגנים, שנגנו אמש לרוקדים עד שעה מאוחרת בלילה, ועתה קמו מעל החשש ונערו את הסיבים מעל שערותיהם ובגדיהם. ושם במרום, מתחת לגג הפתוח של הגורן, שכב דניאל נוטהפט שקוע בתוך הקש ונסה להפיק קול מתוך החליל, ששאל מאחד המנגנים.
החזן עמד תחתיו ועיניו תלויות למעלה. המנגנים צחקו, אך הנער לא השתתף בחדותם. זמן רב עבר עד שהמחלל הבלתי-שגור הרגיש בו, ואז צנח למטה ורצה להתחמק בברכת-שלום חטופה. החזן התיצב על דרכו. הם הלכו יחד, ודניאל ספר לו, שמתמול אחר הצהרים לא נפרד מהמנגנים. הנער בן הארבע-עשרה לא ידע לבטא זאת, אבל, דומה כאילו איזה כח עליון כפה אותו לנשום אויר אחד עם האנשים העוסקים בנגינה.
מאותו יום ואילך, במשך שלש שנים היה דניאל בא פעמים בשבוע אל בית החזן, והלז למד אותו את תורת הקונטרפונקט וההרמוניה על בוריה. שעות של התרוממות הרוח ושל קדושה היו אז. החזן היה מוצא תענוג מיוחד בזה שהיה תומך בסגולת-הנפש, אשר בהתגלמותה ראה שכר לשנות בדידותו הרבות ללא כל הד. התאוה הנואשה, ההתקוממות ושגעון המרי שפרצו אליו מתוך עצם מהותו של תלמידו הצעיר ומתוך נסיונות יצירתו הראשונים, נתנו דאגה בלבו, והוא היה משתדל מפעם לפעם לשַכך אותו על ידי זה שהיה מכון את לבו אל השלוה הרמה של יצירות המופת ושל רבני האמנות.
וכך הגיעה העת אשר דניאל היה מוכרח להרויח למחיתו.
ז 🔗
אז נסע החזן לאשנבך כדי לבוא בדברים עם מרינה נוֹטהפט.
מרינה לא הבינה לדברו כמעט צחקה לו.
על דעתה אין נגינה אלא שריקת תבת-הנגינה, זמרת המקהלה של חברת ההתעמלות או המרש של איזו תזמורת צבאית. שמא יש בדעתו לנדוד ולחזור עם כנורו על הפתחים? כמטורף היה בעיניה. היא לחצה את ידיה זו לזו והקשיבה לחזן כאל איש המרבה דברי להג במקרה של אסון גדול. החזן ראה שהשפעתו קטנה כשם שקטן עולמו, ושב כלעומת שבא.
מרינה כתבה אל יסון פיליפ שימלויס.
כמעט שראו עין בעין איך אצבעותיה רבות-התנוה של יסון פיליפ מחטטות ונוברות בעבי זקנו האדום-כהה ואיך הוא קורץ בעיניו בלגלוג, כמעט שמעו את חריפות דבורו הגרמני-צפוני, בשעה שכתב אל דניאל: “לא חכיתי ממך דבר זולת זאת שראש מאוייך יהיה להיות גנב-יום. נערי הנחמד! או שֶתִּדוֹר ותחליט להיות חבר הגון בחברה האנושית או שאני מסלק את ידי מכם. מה יהיה אז גורל אמך, הואילה נא לציר זאת לעצמך מפני שעל מכירת מליחים ופלפל לא תוכל לחיות, בשעה שכבוד בנה יואיל לחיות חיי הפקרות.”
דניאל קרע את המכתב לקרעים ואין מספר וזרה אותם מבעד החלון לרוח, ואמו בכתה.
מיד אחר כך הלך היערה, התהלך שם עד הערב ולן בתוך חללו של עץ נבוב.
ח 🔗
יש לספר על ההתמרמרות בלתי פוסקת, על דברים זעומים מזמן לזמן, על תחִנות ובקשות, פתויים ושדולים ללא פעולה, חלופי-דברים מרים ושל שעות שתיקה מרות.
יש לספר איך היה בורח ושב, איך עברו ימים בעצלתים, איך היה נסער רץ בסביבה ושוכב ליד האגמים, במקים שהעשב גבוה, איך היה מתעורר בלילה משנתו, פותח את החלונות ומקלל את המנוחה ומקנא בתנועתם של העננים.
איך האם נגררת אחריו, בשעה שהוא מתחמק אל חדרו, איך היא לוחצת אל אזנה אל הדלת, נכנסת ורואה את הנר דולק, נגשת אליו, אל מטתו, ונבהלת מברק עיניו, המתקדרות בהקרבה אליו. איך שקועה בזכרונות על ראשית דאגותיה לו, היא מצפה שדמדומי הערב ומראה עצבונה ירככו את לבו, והיא שוב מבקשת ומתחננת. איך הוא מתבונן אז אליה, ונשבר ברוחו הוא מבטיח לה לעשות את רצונה.
איך, אחר כך, הוא יושב אצל הַמֶכֶר סוחר העורות באנסבך, על חבילות סחורתו, בשער הארוך והשומם, או על כבש מדרגות של מרתף, או במחסן, וחולם, חולם, חולם. ואיך תמיהתו של האדון המכר נהפכת להשתוממות ולבסוף להתמרמרות ואחרי חצי שנה הוא מפטר בחור לא-יוצלח זה.
איך יסון פיליפ שוב התנהג במדת הרחמים במקום מדת הדין, ומצא ששדה-פעולה חדש עם אנשים חדשים ישפיע לטובה על חנוכו של הנער, אם לפחות ימעט את השפעתו המסוכנת של החזן שפינדלר עליו. איך דובר על בַּירוֹתּ ואיך לא הרגיש איש בחלחלת ההתלהבות אשר אחזה את דניאל, מפני ששמו של ריכרד וַגנר היה זר לכלם; תחת זאת היה ידוע להם השם מאיר, של סוחר היין שם. איך הוא בא אל בירות, אל העיר הבחירה של חלום געגועיו, וכפה את עצמו להעמיד פנים של שקדן ובלבד שיוכל להשאר במקום ששם נודפת מן השמש, האויר והאדמה, הבהמות, הגללים והאבנים, אותה המוסיקה, אשר עליה אמר החזן שפינדלר שהוא אמנם מדמה אותה, אבל יותר מדי זקן הוא מהבינה או מאהבה.
ואיך, חֵרֶף השתדלותו להרָאות כעובד מועיל, היה משרטט על גבי נירות-ההזמנות תוי-נגינה, ובמחסנים המקומרים, הריקים מאדם, היה נוהם מזמורים משונים, ופעם נתן ליין שיפכפך כלו מתוך החבית, מפני שעל ברכיו היה מונח פתוח ספר תרגילים של תוי-נגינה.
ואיך התגנב ובא אל אולם-הנגינה בשעת החזרה, וגורש משם על ידי שוער נאמן ומתוך כך התודע אל אנדריאס דידרלין, הפרופסור לנגינה בניורנברג והמבשר ללא לאות את ביאת הגואל החדש במוסיקה. ואיך דידרלין הופיע כאיש שאין דרכו לסרב להבין ולעזור, ושמוצא תענוג גדול בהתלהבות-בראשית זו והתמסרות הנלהבה של הנער הנתמך על ידיו, ואיך דניאל, שכור מההבטחה הסתמית, שאין בה משום התחיבות, לקבלו אל בית-הספר של הפרופסור, יוצא את העיר בליל ערפל לנדוד ברגל אל אֶשנבך, נופל לרגלי אמו, מתפלש ממש בעפר לפניה, מתחנן אליה, משביע אותה, כמעט מדבר תעתועים; מנסה להשפיע עליה לשנות את דעתו של יַסון פיליפ, מנסה לבאר לה שחייו, אשרו, דמו ולבו תלויים אך בדבר זה לבד, ואיך היא מקשה פתאם את לבה, זו שהיתה תמיד טובה, נעשית קשה כאבן וקרה כקרח, אינה מבינה דבר, אינה מרגישה דבר, אינה מאמינה בשום דבר, רק מרגישה בשגעונו (כמו שהיא קוראה לזאת) הנורא וללא מרפא.
את כל הדברים האלה אפשר היה לספר, אולם השתלשלותם של המאורעות הללו היא כה מובנת מאליה, כמו שהשביבים והעשן הם תוצאות האש; בכל מקום הם נקבעים מראש, היו לעולמים, ותמיד הם חוזרים ובאים באותו אופן.
בנפשה של מַריָנה קננו דעות תפֵלות ונושנות על מנהיגי צוענים ואורחים-פורחים, מפני שאבותיה ואבית בעלה כולם היו מתפרנסים ביושר ובעמל כפיהם. היא לא יכלה להבין מה בצע אם יזכה למקם פנוי בבית-הספר של דידרלין, אחרי שלדניאל אין כלום למחית נפשו. הוא למד אצל החזן נגינה בפסנתר, הוא רצה להשתלם בנגינתו ולעשותה קרדום לחפור בה. היא נענעה בראשה. הוא מדבר על השגב שבאמנות, על האושר שהיא נותנת, על האלמות שהוא עלול לקנות לעצמו, ואולי נפל בגורלו לעשות דבר אשר רק איש אחד לבד יוכל פעם אחת לעשות. היא חשבה זאת לשגעון של גדלות וחיְכה בבוז. ואז הוא פונה אליה עורף בנפשו, והיא חדלה מהיות לו אם.
כאשר נודע ליסון פיליפ שימלויס המתרחש לבוא, לא נרתע מפני הנסיעה העולה בכסף רב והופיע בחנותה של מרינה כאל נקמות. דניאל לא התירא עוד ממנו, נפני שלא קוה ממנו דבר. בחשאי לא יכול להמנע מצחוק, בראותו את האיש הגוץ וקצר-הצואר בעברתו, נסוף לזה עוד התלקחו על פני יסון פיליפ אדומי-הלחיים להבות הערמה והלעג, הואיל והוא החשיב מאד את חין ערכו. ולפיכך נמנע מהשתמש בכל כובד המשקל של אישיותו נגד הזיות ההבל של איזה פרחח בן תשע-עשרה שנה.
בשעה שדִבר בעינים מנצנצות, ולשונו הזעירה והאדומה היתה מסלקת מפעם לפעם מעל שפתי פיו הממלל רברבן שערות סרבניות אחדות של שפמו האדום, עמד דניאל נשען אל מזוזת הדלת, זרועותיו מפוכרות על חזהו, והתבונן פעם אל אמו, שישבה דוממה ומזקנה בפאת הספה, פעם אל תמונת-השמן של אביו, שהיתה תלויה ממולו על הקיר ציָר אחד, ידיד נעוריו של גוטפריד נוטהפט, שנשכח כמו כל תמונותיו, עשה אותה. התמונה הזאת שִׁותה לו פנים של כובד-ראש והזכירה דמות נסיך ורבן של אגודת-פועלים מימי-הבינים. אז הבין דניאל את הנתיב אשר הוביל אותו, דרך דרת הדורות, אל המקום אשר בו הוא עומד.
וכשהסתכל בפני יסון פיליפ, דִמה לראות את חרדת אדם אשר לבו נוקפו. האדם הזה אינו מתנהג, כמדומה לו, ביושר ובתום לב, האדם הזה החליט מראש לסרב. ומלבד זאת נראה לו כאילו לא רק הוא לבדו עם כעסו שיש לו יסוד שבמקרה, כי אם עולם מלא התיצב מזוין נגדו ונשבע לרדוף אותו. לא היה לו עוד חשק לשמוע את נאומו עד תומו, ועזב את החדר.
יסון פיליפ חָור. “אל נא נרמה את עצמנו, מרינה, את גִדלת צפעוני על חזך,” אמר לה.
דניאל עמד לפני בְּאֵר-וולפרַם אשר בככר העיר, וכלו מופז בארגמן השקיעה. מסביב יקדו האבנים והקורות הצלובות בחומות הבתים, והנערות, שבאו טעונות דליים, הביטו בתמהון אל שפעת האור של השמים, בשעה זו יקרה לו מאד עיר מולדתו. כשבא יסון פיליפ אל הככר, אשר בקצה עמד קרון-הדואר, לא רצה להרָאות לדניאל ועבר בעקיפים מאחורי גבו. אבל דניאל החזיר את פניו ונעץ בכח את עיניו באיש המחיש את צעדיו ופוזל בכעס הצדה.
כדבר הזה יקרה תמיד. וגם בזה שהכורח מחזיר את פניו ונותן את פחדו על רודפו אין מן המפליא ביותר.
ט 🔗
דניאל ראה שלא יוכל להשאר אצל אמו. לא יוכל להיות למעמסה על קופתה. היא היתה עניה ותלויה בדעת קרוב עריץ. היא כבש את יצרו הסוער, הכריח את עצמו לשקול בדעתו ותכן לעצמו תכנית. היה הכרח לעבוד ולהרויח עד כדי כך, שיוכל מקץ שנה לבוא אל אנדריאס דידרלין ולהזכיר לו את הצעתו הנדיבה. הוא עין במודעות העתונים והריץ מכתבים. דפוס אחד במַנְהֵים בקש עוזר לחליפת-מכתבים. הואיל והסכים למשכורת הקטנה, הזמינוהו לבוא. מרינה נתנה לו להוצאות הדרך.
שלשה חדשים עמד בו כח לעבוד שם, ואחר קצה נפשה בסבל. אחר כך התנבל שבעה חדשים אצל בנאי בשטוטגרט, אחר כך ארבעה חדשים בהנעלת תחנת-המרפאה בבדן-בדן, ולבסוף, ששה שבועות בבית-חרושת לסיגריות בקַיזרלוּטֶרן.
הוא חי חיי כלב. מיראה להוציא כסף, נמנע מכל מגע עם אנשים. היה גלמוד עד לאין גבול. מרעב ומחסור שופו עצמותיו. לחייו שקעו ואבריו היו תלויים מדולדלים. הוא בעצמו היה תופר ומטליא את בגדיו, ובשביל לשמור על נעליו הדביק פרסות-ברזל אל עקביו ומסמרים רחבי-שושנתות אל סוליותיו. מטרתו נתנה לו כח לסבול. אנדריאס דידרלין קרץ לו מרחוק.
בכל ערב היה מונה את כספו אשר חשך לו. ולבסוף כאשר היה, אחרי ששה-עשר ירחי סבל, בעל רכוש של מאתים מרק, סבור היה שיוכל לפסוע את הפסיעה המכריעה. לפי חשבונו ולפי קנה-המדה של חייו עד עתה, שער שיוכל להתפרנס בכספו חמשה ירחים; ובמשך הזמן הזה אולי יפָתחו לפניו מעינות פרנסה חדשים. הוא למד לדעת הרבה אנשים ונוּסה בכמה וכמה קשרים, אבל לאמתו של דבר לא הכיר אדם ולא נוּסה בשום דבר, מפני שהיה בתוך עולמו כפנס זה אשר האפילו על אורו. כיון שאסף את כל כחות נפשו להדיר את עצמו מכל פעולה הראויה לסגולותיו הטבעיות, כדי שיוכל להרויח את כספו, לשם העתיד לבוא, בערוּ קרביו כקדוח אש בכור מצרף.
בנדודיו היה זן את עצמו בלחם יבש וגבינה. את ספריו מחברותיו של תוי-הנגינה צרר לחבילה אחת ושלח אל תחנת-הרכבת בניורינברג. הימים היו ימי מוצאי חורף. בשעה שמזג האויר היה טוב, ישן בחוץ, ובשעת הגשם היה נכנס אל תחת גגו של איזה דיר ולן שם. צרורו היה משמש לו כר מראשותיו ומעילו היה מגן עליו מצנת הלילה. לא לפעמים רחוקות היו אנשים מסבירים לו פנים ואכרים היו מזמינים אותו אל סעודתם. יש שהיה מצטרף אליו צעיר אומן נודד, אבל שתקנותו דחתה ממנו את כל חבריו לדרך.
פעם הגיע אל גן מוקף גדר מסורגה, בקרבת קיצינגֶן. תחת תדהר ישבה בחורה לבושה לבנים וקראה בספר. קול קרא: “סילביה!” והבחורה קמה, ובחן אשר לא ישכח לעולם, פנתה ללכת אל עבי הגן.
סילביה, הגה דניאל ברוחו הקשה, הרי זה מצלצל כהד מעולם אחר, משובח יותר. חלחלה אחזתו בחשבו על גורלו שגזר עליו לעמוד מחוצה לסורג, שהגיש הכל אל עיניו ואת הכל מנע מידיו.
י 🔗
ראשית דרכו היתה אל אנדריאס דידרלין. שם נודע לו שהאדון הפרופסור נסע. שבועים אחר כך עמד שוב בבית הישן. והנה, היום אין הפרופסור פנוי לדורשיו. לבו נפל עליו, אבל כדי לצאת ידי חובתו לעצמו, חזר אחרי שלשה ימים בפעם השלישית; והפעם קבל אותו הפרופסור.
הוא נכנס אל חדר מוסק יותר מדי. שם ישב הפרופסור בתוך כורסה, כשהוא מחזיק על ברכיו את בתו הקטנה, ילדה כבת שמונה, ומחבק בזרועו הימנית בובה גדולה. לבני התנור הלבנות היו מקושטות בתבליטים מאגדת הניבלונגים, על השלחן ועל הכסאות היו מונחות מחברות של תוי-נגינה, לחלונות היו שמשות-צבעונין עם בליטות ובפנה עמדו כל מיני סבכים מנוצות דוכיפת, ממטליות מגוונות וממניפות סיניות, ערוכות ומסודרות במחשבה תחלה לפי הצרוף הידוע בשם זֵר-מָקַרט, ושהיה אז דבר שבאפנה.
דידרלין השמיט את הילדה על הקרקע, מסר לה את הבובה והזדקף לכל מלוא קומתו הענקית, מה שגרם לו לעצמו, כפי הנראה, תענוג גדול. צוארו היה כה שמן, עד שסנטרו היה דומה כאילו הוא מונח על גבי מקפית לבנה.
הוא לא זכר את דניאל. מלים בודדות ששמשו סמנים לזכרונו, פלסו דרך בתוך שפע מראותיו, את הנה פצח בשתי אצבעותיו ברעש לאות שרוחו הגיעה סוף סוף אל התחנה הדרושה. “כן, כן! בודאי, אמנם, בודאי, בחורי הנחמד! אבל כיצד אתה משער לעצמך את הדבר? דוקא עתה, כשכל המקומות תפושים בצפיפות כרחוב זרוע פרורים תפוש על ידי אנקורים. אולי אפשר יהיה לדבר על זאת בסתו. כן, בסתו נשוב, נתישב בדבר ונשקול את הענין בדעתנו.”
שעה קלה של שתיקה, שנפסקה על ידי תריסר “המ”ים מתוך הרהורי צער עמוקים. כלום יש בטחון גמור במציאותו של כשרון-של-אמת? כלום הושת לב גם לדבר זה שבזמן האחרון נעשית האמנות יותר ויותר זירה לכל כשרון-בוסר ולכל נכשל? קשה עד למאד להבחין בין הכבשים ובין העתודים. ולסוף, אפילו אם נניח שהכשרון הוא ודאי, מה בדבר הכחות הנפשיים? הרי אין כל חלוקי דעות שבהם נקודת-הכובד של השאלה. או שמא לא? שמא יש דעה אחרת בנדון זה?
כמו מתוך ערפל ראה דניאל שהילדה הקטנה התקרבה אליו והתבוננה בו במבט בוחן וטהור שאין דוגמתו. כמעט ששלח את ידו כדי לכסות את עיני הילדה, אשר מראהן מלא את נפשו הרגשת-פלאים מוקדמת מתוך איזו יראה טמירה.
“אני מצטער מאד על שאיני יכול הבטיח לך סכויים אחרים מעודדים יותר,” תקע אנדריאס דידרלין לתוך אזנו בקולו המדושן, אשר הגביה אותו במתכון כדי לשמוע את צלילו להנאתו. “אבל, כאמור, אין כל תקוה עד הסתו. על כל פנים, ישאיר נא לי פה את כתבתו. יכתוב נא את כתבתו על פתקה זו. ואולי לא? כרצונו. שלום, בחור, שלום.”
דידרלין לוה אותו עד לדלת, חזר שוב אל בתו, נטל אותה שוב על ברכיו ואת בובתה בזרועו, ואמר: "בני-אדם, דורתיה חביבתי, הם ברואים מסכנים. אם אדמה אותם אל האנקורים אשר על אם הדרך לא אוסיף, כמדומני, כבוד לאנקורים הללו. האח! אלי, הן את שמו לא רצה לכתוב על הפתקה. נפשו מרה לו. אי, אי, אי! אך בני-אדם מצחיקים! לא כתב את שמו! אי, אי, אי!
הוא נהם את הנגון של ולהַלה ודוֹרוֹתיה התכופפה אל בובתה ונשקה בצחוק של גנדרנות את פני-השעוה שלה.
דניאל עמד לפני הבית ונשך את שפתיו כחולה-קדחת שרוצה להמנע מנקישת שנים. למה, שואלת אותו נפשו העמוקה, למה ישבת בחדרי-הכתיבה שלהם והוצאת זמנך לבטלה? למה סגפת בשבילם את גופך וקשרת את כנפי? למה אטמת אזניך לבלי שמוע בקולי והלכת לאסוף פֵרות במקום שם רק אבנים? למה ברחת במורך-לב מגורלך אל חדרי-הכתיבה שלהם, אל חנויותיהם, אל ארונות-הכסף שלהם, אל עסקיהם המעציבים? כלום רק בגלל שעה זו? שוטה מסכן!
“לא אשוב עוד, נפשי, אל כסלה,” השיב, “לא אשוב עוד.”
יא 🔗
בתחלה היתה עוד מרינה מקבלת מדניאל מזמן לזמן ידיעות קצרות. אבל הן התחילו באות לפרקים רחוקים יותר ויותר. בשנה השניה שלח אליה טורים מספר אך לחג-הלדה.
מקץ הימים, לאחר שעזב את משרתו האחרונה, כתב לה על גלויה שהוא משנה שוב את מקום מגוריו, אל לא הודיעהּ כי הוא הולך לניורנבורג. אביב וקיץ חלפו, והנה רוחה המטולטלת בין תוגה ופחד, הוצאה ביד אכזריה מתוך פקפוקיה על ידי המכתב שקבלה מיסון פיליפ.
הוא כתב לה שדניאל מתגלגל בניורנברג. לפני ימים אחדים ראה אותו במקרה מסתובב בין חנויות היריד שעל האי שיט, לבוד בבגדים אשר עטו סולד לתאר אותם. כשרצה לקחת עמו דברים לעלם הלז ואיננו. מה הוביל אותו אל העיר הזאת, הוא יסון פיליפ, אינו יכול להגיד על זאת למטוב ועד רע. אבל יש להתערב עשרה נגד אחד שבודאי שוב מונח איזה מעשה נבלה ביסודו של הדבר, מפני שהבחור לא עשה עליו רושם כאדם המוצא את לחמו בדרכים הגונות. הוא מיעץ איפוא למרינה לבוא ולסיע לתפוש ברשתם את הריקא הזה. יש מן הצורך להפריע כל עוד לא עבר המועד שלא יבאיש את השם שנקרא עליו. להוצאות הדרך הוא שולח לה משה מרק בבולי-הדואר.
בצהרים קבלה מרינה את המכתב, סגרה את החנות והבית, בשתים כבר נמצאה בתחנת-הרכבת של אנסבך ובארבע שעות הגיעה לניורנברג. עם תבתה הקטנה בידה עברה את הרחובות מקרן-זוית אל קרן זוית ושאלה עת העוברים לרחוב פלובנהוף.
תֵּרֵזה ישבה מאחורי קופת-החנות. שערותיה החומות היו סרוקות למשעי על ראשה, ראש-אכרים מרובע. צוַנציגר, העוזר המכוסה בנמשים, היה עסוק בהתרת חבילה של ספרים. תרזה קדמה את פני אחותה בסבר פנים יפות, אבל לא משה ממקומה, אלא פשטה לה יד מעל לדיותה והתבוננה אל מראהָ המסכן של מרינה, אל מעילה המעוך, אל מצנפתה העשויה מארג, שכבר בטל המנהג להשתמש בה, עם סרטי-הקטיפה השחורים הקשורים לעניבה מתחת לסנטרה.
“לפי שעה עלי למעלה, השתעשעי עם הילדים. רִיקה תביא אחריך את תבתך.”
“היכן בעלך?” שאלה מרינה.
“באספת בוחרים,” רטנה תרזה, “אינם יכולים להתאסף בלעדיו.”
איד אחד, לבוש בגלימת-עבודה, נכנס אל החנות והתחיל מדבר אל תרזה בקול נמוך אמנם אבל נרגש מאד:
“אני קניתי את הספר, הספר הוא קניני,” אמר האיש, “ואם פרעון אחד נדחה, אין בזה משום נמוק לקפח את קנינו של אדם. אלה הם מעשי נכלים, הגברת שימלויס!”
“מה הזמין אצלנו האדון וַכְּסמות?” שאלה תרזה את העוזר צוַנציגר.
“‘דברי ימי העולם’ לשלוסר,” נתקבלה תשובה מהירה.
הוא מחויב לקרוא מה שכתוב בחוזה," אמרה תרזה אל הפועל, “בחוזה מסומן הכל.”
“אלה הם מעשי נכלים, הגברת שימלויס, מעשי נכלים,” חזר האיש כאילו היה המשפט הזה כולל בקצור את כל הטענות המכריעות לזכותו, “אדם מאתנו שרוצה להתקדם, אדם מאתנו שרוצה ללמוד, יפה, סבור הוא, קומה הוא לו ספר, והנה הוא עולה בגרם המעלות של חכמה. יפה, הולך הוא אל חבר במפלגה, פונה אל שומלויס הסוחר בספרים, אפשר לקחת אצלו בהקפה. בעד ששים מרק טבין ותקילין – אתה רוחש לך את ‘דברי ימי עולם’, חומס מהמשכורת את דמי הפרעונות – ופתאם, לאחר שכבר נפרע החצי, אתה מפסיד את קנינך מפני שפגרת בשני תשלומים. אלה מעשי נכלים, הגברת שימלויס, אלה הם נכלים!”
“יעין נא כבודו בחוזה שלו,” אמרה תרזה, “כל סעיף וסעיף מפורש שם על אפניו.”
“אין כל פלא שמתעשרים על ידי כך,” הוסיף הפועל לדבר בקול גבוה יותר ויותר, כשהוא מביט בכעס אל יסון פיליפ שנכנס באותו רגע אל החנות בכובע מעוך ובמכנסים מטונפים ברפש הרחוב, “אין כל פלא שקונים בתים ועושים סחר-מכר בקרקעות. אמנם כן הוא, שימלויס, אלה הם מעשי נכלים, ואני מצפצף על החוזה שלכם. מכל צד מרננים אחרי דרכי מסחרו, איך הוא טומן פח במכירה זו לתשלומין ואיך הוא נושך את הפועל. בתחלה הוא מקלס באזני הפועל את המדע ואחר כך פושט ממנו על ידי כך את עורו, תוּף, לעזאזל!”
“יתאושש נא, אדוני וכסמות!” קרא אליו יסון פיליפ בזעם.
וכסמות תפש את מצנפתו וטפח מאחריו את דלת החנות.
עיני מרינה נוטהפט עברו באופן מכני על פני שורה של חוברות בצבע אש, שהיו פזורות על גבי השלחן. היא קראה: “בקרב המכריע”; “מחזיקי עבדים בזמננו”; “החזירו לעני את זכותו”; “הנצרות והרכושנות”; פשעי הבורג’ואסיה". אף על פי שהמלים המפוצצות הללו היו בעיניה נבובות מכל תוכן, הרגישה בכל זאת פתאם בלבה אותה משטמה ישנה ונשכחה, שרחשה לפנים אל המכונה.
יב 🔗
“הבי לי, תרזה, כורכית אחת,” צוה יסון פיליפ, “קבתי מתפקעת.”
“וכי לא אכלת במסעדה?” שאלה תרזה מתוך חשד.
“לא הייתי במסעדה.”
עיני יסון פיליפ נוצצו וראשו התנענע כראש ארי.
אז קמה תרזה והלכה להביא את הכורכית, ומוזר היה לראות כמה חשדנות ומרי רצתה להביע בפסיעותיה המתונות. אבל בתה פיליפינה כבר הקדימה וירדה מהמדרגות עם כורכית בידה.
אך אז הרגיש יסון פיליפ בגיסתו. “את הנך פה. מה מצניעה אַתּ את עצמך,” אמר לה מתוך השתוממות מרפרפת והושיט לה את ידו העגולה. “תרזה תפנה לך את החדר שמתחת למחסן. שם יהיה לך מראה נהדר כלפי הפֶּגקניץ.”
תרזה מסרה לו את הכורכית. הוא הריח ממנה וקמט את מצחו, מפני שהחמאה היתה מרוחה דק מאד, אך לא עמד בו לבו לנזוף בה על זאת. נשך בה ובלחיים ממולאות פנה שנית אל מרינה השותקת:
“נַא, בר-בטנך שוב חזר אל סוּרו. מעשים הגונים. סופו להיות חבוש בבית-האסורים, בחור נאה זה. מה טוב אילו יכולנו לשלחו לאמריקה, אבל איך נאחז בו, הנה זה לא הוברר לי עדין. במשטרה לא רשם את עצמו, ואין אני יודע בעצם למה באת. פזיזות היתה מצדי לקרוא לך לבוא.”
“לוּ לפחות ידעתי במה הוא חי,” לחשה מרינה מדוכאה.
“זה לא כבר קראתי,” הוסיף יסון פיליפ לספר מתוך הנאה מדברי עצמו, “שמאחד הביברים נמלט גמל-נמרי. הלא שמעת על גמלים-נמריים? אלה הם בעלי-חיים ארוכי צואר והולכי על ארבע, בלתי זריזים ובעטנים. הבהמה הטפשית ברחה היערה, ובני-האדם לא ידעו כיצד יצודו אותה. אחד השומרים תלה על חזהו את פנס האוּרוה, ועל גבו – חבילת חשש, ועם חשכה יצא היערה. כיון שראה הגמל-הנמרי את האור, מהר לרוץ אליו, מתוך סקרנות. האיש פנה אל החיה עורף, היא מריחה את החשש, מסַפְסֶפֶת ממנו ואוכלת. האיש הולך הלאה, היא מוסיפה לספסף ולאכול, וכך החזיר את הבהמה אל הכלוּב. מה דעתך, כלום לא תוכלי להַשִּׁיא גם את דניאל שלך, בשעה שהרעה יציק לו, על ידי קצת חשש? נא לעיֵן בדבר.”
יַסון פיליפ צחק בהנאה וצוַנציגר חיֵך. האיש הזה ראה באדוניו מַעין בלתי פוסק של חדודים, ובערב בשבתו לפני כוס שֵכר בבית-המרזח “שומרי-הדוב” או “שמי-הזכוכית”, היה מבדח את חבריו לשתיה בפרחי רוחו של שימלויס, וספוריו היו מעוררים תשואות-חן.
איש-שיבה כחוש, בכסיות גלַסֶה ובכובע-צילינדר, נכנס את החנות. היו דמדומי ערבית. בחוץ התבונן בזהירות כה וכה ואחר כך נגש בפסיעות מהירות אל יסון פיליפ בקול דק ושבור: “אם כן אפוא, מה יש חדש? מה יש לנו מן היפה?” הוא שפשף את ידיו והביט נכחו מתחת לעפעפים דקים ואדומים במבט נבוך. זה היה האלוף שלֵים-נוֹטהֵים, שאר בשר לבַרוֹן אופֶנבֶּרג, ראש המפלגה הליברלית.
“הנני עומד כֻּלי לשרתו, אדוני האלוף,” אמר יסון פיליפ, מתוח בגופו כסגן-קצין, בשעה שהמפַקד מדבר אליו.
הוא הקריב את האלוף אל ירכתי החדר ופתח לפניו ארון כבד מעץ אֵלָה. בארון זה היו גנוזים הספרים הארוֹטיים, האסורים מטעם הרשות והנמכרים רק בחשאי ולאנשים נאמנים.
יסון פיליפ דבר בלחש, והאלוף נבר באצבעות משתוקקות בתוך ערמת הספרים.
יג 🔗
במסדרון החשך טפסה מרינה על המדרגות הזקופות וצלצלה. היא מוכרחה להגיד למשרתת מי היא, ואף לילדים הוכרחה לקרוא את שמה. הנימוסיות הטירונית שלה הביאתם לידי צחוק. פיליפינה, בת השתים-עשרה, התנהגה בגודל לבב ובלכתה נענעה במתניה. לשלשתן היו ראשים מרובעים כראש האם, ולפניהן עין הגבינה.
העוזרת הביאה את התבה הקטנה, ואז באה גם תרזה ועזרה לאחותה להתיר את הצרור. בקולה העקצי ונטול-החן העמידה שאלות רבות ומבלי להמתין לתשובות ספרה על חתונות, לדות ומיתות שהתרחשו בעיר. היא השתמטה מהפגש במבטה של מרינה, מפני שהיתה שקועה בשאלה כמה זמן תשהה אחותה אצלה ובכמה הוצאות יעלה הדבר הזה.
על אודות דניאל לא דברה דבר. בשתיקתה דנה אותו לכף חובה, יותר מאשר בעלה בדבריו העוקצים. כמו בעקרי דת כן החזיקה בכל תוקף במושגים על אודות חובתם של הבנים לצַית להורים; היא לא האמינה שיש למרינה הכח הדרוש לתפוש את כל חומר העבַרה של הפרת מצות המשמעת.
כאשר נשארה מרינה לבדה, ישבה ליד החלון והביטה בעצב אל הנחל אשר למטה. המים הכתומים זרמו להם בלא גלים ושטפו את כתלי הבתים העומדים מנגד. ממקומה יכלה להשקיף אל “גשר בית-הנכאת” ואל “גשר-הבשר”, ורחישת האנשים על שני הגשרים האלה נתנה חרדה בלבה.
יצאה החוצה ועמדה בראש הגשר של בית-הנכאת. סבורה היתה שכל אחד ואחד מתושבי העיר יעבור בהכרח על פניה. מבטה הבוחן בדק כל פנים, וכשמישהו השתמט ממבטיה, רדפה אחר הדמות המתחמקת בחשכת הערב. ככל אשר נעשה מאוחר יותר, כן הלכו העוברים והתמעטו.
בלילה שכבה ערה והאזינה אל קולן האטום של פסיעות המאחרים לטַיל, ולמחרת התהלכה מעם השכמה עד שעת ערבית מרחוב אל רחוב. היא נעשתה קשת-רוח למראה עיניה. האנשים נראו לה כחיות אלמות, מעוּנות ונרגזות. בסמטאות הצרות כבדה נשימתה ובתוך הרעש אבדו עשתונותיה.
אבל לא עיפה מבקש.
ביום החמישי שבה הביתה בשעה עשר בערב, ותרזה ששכבה כבר על מטתה, שלחה אליה נזיד עדשים. בשעה שבלעה אותו בגודל רעבונה, שמעה פסיעות בּפרוזדור, נקישה על הדלת, ויסון פיליפ נכנס. הוא אמר רק את המלים: “בואי נא עמי מיד,” והיא הבינה. בידים רועדות זרקה סודר על כתפיה, כי ערבי אוקטובר היו כבר קרים, ודוממה עקבה אחריו.
הם עלו במעלה הרחוב אל בֶּרְג-גַסֶה, סרו אל הרחוב הזה ואחרי פסיעות אחדות נכנסו אל סמטה צרה וחשה שמימין. ממעל לשער היה תלוי פנס, אשר על שמשותיו הירוקות היו כתובות המלים האלה: “עמק הבכא”. באור ירוק היו מוארות גם מדרגות-האבן שהוליכו אל המרתף ואל אולם-האורחים השומם המרוהט בחביות, בספסלים ושלחנות. אויר רוה ריח של יין חמוץ פרץ ועלה משם.
ליד הכניסה היה חלון מכוסה בסבכה, שם התיצב יסון פיליפ ורמז למריה לגשת אליו.
אל השלחנות הארוכים ישבה שם למטה חברה מוזרה, אנשים צעירים, שאין רואים כמותם בבתים, ואך לעתים רחוקות ברחובות. העוני כנראה כּנס אותם יחד, והלילה הוציא אותם מתוך פנות-הסתר שלהם. אנשים, שספינתם נטרפה בים, והם הסתתרו בתוך מערה שעל החוף השומם. היו להם עניבות אדומות עד כדי עורר צחוק, וארשת פניהם חורת, עגומה-חורת, והאור הירוק של המנורות שִוה להם מראה מתים. זה זמן רב לא נגעה בשערות ראשם יד ספּר, זה זמן רב לא היתה עליהם יד חיט. ומכמה בחינות נראו כאנשים שמזלזלים בכל אומנות-יד.
שני בחורים זקנים ישבו מן הצד, שני סובאים שירדו פלאים ושהשתוממו בכל זאת למראה החברה הזאת של צעירים אשר עלו כמדומה משאול תחתיה. מפני שהם, הזקנים, קבלו סוף סוף ביום השבת את משכורתם, ואלה שם מתקימים, כנראה, זה שנים בלי כל משכורת.
בפנת החדר השרויה באפלולית ישב איש אחד לפני פסנתר והלם בכל כח עלפני המנענעים. שום תוי-נגינה לא היו לפניו. הוא נגן על כלי-הנגינה, השמיע חריקה, המיתרים רעדו באופן עלוב; הפידַלים נאנקו. אבל המנגן היה כה מוקסם על ידי יצירתו שלא נתן את דעתו ללקוי כלי-הנגינה. כל כמה שהיה חסר-טעם הרעש הזה, האקורדים האלה הצורחים בשאון, צוחות הדיסקנטים האיומות, הטריולות הנרדפות וטרמוֹלות הבס, – הנה התרגשותו של המנגן ההתלהבות והתפשטות-הגשמיות שהיה נתון בהן, העטו על כל התמונה הזאת מעטה של עצבות וחגיגיות; ואת הרושם הזה היו עושים גם בלעדי המרתף הירוק ובלעדי פני-הברמינן של השומעים.
מרינה הכירה מיד במנגן את דניאל, היא היתה מוכרחה להחזיק בכח בסורג החלון ולהלחץ בברכיה אל הכרכוב. לא לחנם יצא לו ליסון פיליפ שם כאיש החומד לצון. קשה היה להתאפק מזכיר בהזדמנות זו את התמונה של דניאל בגוב אריות. והוא לחש את הדבר באזני מרינה. אבל החלון היה פתוח, וכיון שהמנגינה הגיעה עד לידי פירמַטה, חדר קולה למטה אל המרתף, ואחדים מהמסובים אל השלחן הביטו למעלה. מרינה דעתה לא היתה מיושבת עליה; היא חשבה שהמנגינה נגמרה וקראה בקול חלוש ובמורך-לב: “דניאל!”
דניאל קפץ והזדקר ממקומו, שלח מבטיו אל הקוראה וראה את פני הלעג של יסון פיליפ, רץ בטיסה אל הדלת, אל המדרגות, ובשלש קפיצות עלה למעלה.
הוא עמד תחת קמרון השער ומלים עמדו לפרוץ בקריאה מתוך פיו. האמלל! – חשבה מרינה, והרגש הרגישה כאילו יכלה לעצור בתוך חזה את המלה אשר נולדה בו ואשר ממנה כה יראה.
לשוא, המלה נאמרה. הוא אינו רוצה עוד לראות את פני אמו. הוא רוצה לחיות רק לבדו ולעצמו, הוא רוצה להיות בן-חורין, אין לו צורך בשום אדם, בן-חורין רוצה הוא להיות.
יסון פיליפ הצליף את הבן הסורר במבט של בוז ומשך אחריו את מרינה ללכת משם. עוד בקצה הסמטה הגיעו אל אזניהם קולות ההתרגשות של ישובי “עמק הבכא”.
ממחרת בבוקר חזרה מרינה לְאֶשֶנְבַּך.
אויבים, אחים, ידיד ומסוה 🔗
א 🔗
דניאל שכר לו חדר אצל הזוג הַדֶּבּוש, עושי-המברשות, שעל ככר יַקובספְּלַץ, מאחורי בית-היראה.
אז היה עוד במֶרְץ קר מאד, והגברת הדבוש התיראה יראה תפלה מפני הפחם, שכִּנתה בשם גללי-שדים. בירכתי החצר היה דיר העצים, שמשם היתה לוקחת את גזרי העצים להסיק בהם את התנור. אולם מחיר העצים האלה היה יקר; אילו היה דניאל מפרנס את תנור-הברזל שבעלית-הגג שלו במזון יקר כזה היה התשלום החדשי שלו מגיע לידי גובה לא ישוער. הוא היה משלם שבעה מרק שכר הדירה, ובודק חוזר ובודק את חשבונותיו, כדי שלא לקפח במשהו את חרותו על ידי בזבוז יתר של פרוטה.
כך ישב על ספריו ומחברותיו וקפא מקור, עד שלבסוף התחיל חום האביב חודר מבעד לחכרי החלונות הפתוחים. את הספרים היה מקבל בעד שבעה פּפֶניגים לכרך מהספריה אשר ליד שער-המלך. אכים פוֹן ארנים וי’ן פוֹל היו אז המשוררים האהובים עליו. אצל האחד מצא את העולם מפואר עד להפליא מלבַר ואצל השני – מלגַו.
עם פתקת-המודעה1 של דניאל, שרשם עליה את עצמו בתור מוסיקאי, נכנסה הגברת הדבור אל חדר האורחים, אשר גם הוא כמו כל חדרי הבית היה עשוי כמו בשביל ננסים, וכמו כל חדרי הבית היה נודף ממנו ריח של דבק ומי-כביסה. הואיל ומוצאי-חג היו אז, ישבו שם האדון פרַנקֶה והאדון בנימין דוֹרן, דיָרי הקומה התיכונה; ובנה של הגברת הדבוש, שהיה חסר-דעה, ישב שם על הספסל שליד התנור וחיך.
האדון פרנקה היה סוכן של בית-מסחר לסיגריות, ובין כל המשרתות של הסביבה יצאו לו מוניטין כצַיָד מסוכן של לבות נשים. בנימין דורן היה לבלר בחברת האחריות “פרוּדֶנציה”, היה חבר לעדה מיתוֹדיסטית ועל דרכי הצניעות ויראת-השמים שלו היה נכבד על כל האנשים הנכבדים.
האדונים בחנו את הפתקה בעיון רב ובמצח מקומט, והאדון פרנקה הביע את דעתו, שמוסיקאי שאינו משמיע קול נגינה במה נחשב הוא?
“או שמא כנורו או שופרו או כלי אחר שלמד לנגן עליו, שמא נתון בעבוט,” אמר מתוך הקלת-ראש, “שמא אינו יודע אלא לתופף. ואת זאת יכול גם אני לעשות כשנותנים תוף בידי.”
“כן,” העיר בנימין דוֹרן, “דרוש תוף כדי לתופף עליו. אולם נשאלת השאלה אם מלאכה זו היא בהסכם על חוקיה היסודיים של הענותנות הנוצרית.”
הוא הניח את אצבעוֹ על חטמו והוסיף:
“הרי זו שאלה שאני, לפי עניות דעתי, כמובן, לפי עניות דעתי, עונה עליה בשלילה.”
“אין לו קרוב וגואל, כדבריו, אין לו מכרים,” יבבה הגברת הדבוש בקול דומה בצלילו לקול של גזר הנגרד במגרדת, “וללא כל משרה, ללא כל סכויים, ואף סמן לנעלים ולבגדים, חוץ ממה שיש על בשרו. דיָר כזה לה היה לי עוד מימי.”
פתקית-המודעה התעופפה ונפלה על הרצה. הדבוש-הבן חסר-הדעה נטל אותה, עשה אותה שפופרת והכניסה אל פיו לתקוע בה. אולם תעודה חשובה זו הורטבה והתמקמקה מתוך כך ולא הצליחה עוד לתפקידה. הגבר הדבוש זלזלה יותר מדי במצווֹת המשטרה ולא נתנה שוב את דעתה לחובותיה כמשכירה דורות.
האדון פרנקה הוציא מכיסו סדרת קלפים מזוהמים והתחיל טורף אותה. הגברת הדבוש צחקה צחוק כבוש, דומה לצחוק המכשפה בשעה שנשמעות המית-רחש בתנור, המתוֹדיסט התגבר על פקפוקיו מתוך יראת-שמים ומנה את הפפניגים על גבי השלחן, והסוכן הפשיל למעלה את שרווליו כמי שמתכונן למלוק ראשה של תרנגולת.
לא עבר זמן רב וביניהם פרצו קולות לא נעימים של קטטה, הואיל והאדון פרנקה נוהג לעשות מעשי כפיה ואונס על גורלו. עושה-המברשות נועץ את ראשו בפתח ומקלל, חסר-הדעה תוקע מתוך הזיה בחצוצרת-הניר שלו, והחברה שישבה קודם בשלום ובשלוה התפרדה בשצף-קצף.
ב 🔗
דניאל טפס ועלה במעלה המבצר, לאורך הסוללות, ושרך את דרכו על פני גשרים ובשבילים.
עלומיו הם שנתנו בלבו את האהבה הגדולה אל הלילה, עד שהסיח את דעתו מבני-האדם וחשב כי הוא לבדו עלי אדמות ואין עוד. עלומיו הם אשר הגישו לו כל דבר באמונה ובחסד, וחננו אותו סגולת-נפש לקלוע מסביב לכל דבר הנראה לעין מֵלוֹדיוֹת כעין פרחי-נשמה; מלודיות אשר שום עט לא הֶערה עוד על הניר כה עדינוֹת כה ממללות, כה מרפרפות, ואשר אך תאמר היד לשלוט בהן, מיד הן דועכות וגוועות.
אבל גם עלומיו הם אשר הדליקו בעיניו, למראה חלונות מוארים באור של חיים בנעימים, את אש המשטמה ומלאו את לבו מרירות כלפי מדושני העונג, שוי-הנפש והזרים, הזרים לעולם, אשר מאום לא ידעו על אודותיו.
קטן וגדול היה. קטן לעומת העולם, גדול בפני עצמו. הוא היה אֵל, כאשר היו הצלילים נִתּזים מתוכו, כמו הניצוצות מעל הסדן, ומנוּדה – כאשר היה עוֹמד בחשכת החצר, מאחרי תיאטרון העיר ומחכה עד שקולות התזמורת במנגינת-הסיום של האוֹפרה “פִידֵליוֹ” יפרצו אל אזניו דרך כתלי הבית.
בכל מקום פורצים המעינות ברעש, מתוך עיני ילדים ומן הכוכבים. אין גבול וקֵצה עוד. יומו היה כישימון; מחו – כשדמה צחיחה ברדת עליה גשם; הרהוריו – כצפרים המבשרות בוא הסופה, וחלומותיו – אך חיים על אודות חיים.
הוא נזון מלחם ופרות, ורק פעם בשלשה ימים הוא מתיר לעצמו להזמין לסעודת-הערב תבשיל חם במסעדה “המגדל הלבן”. שם הוא מקשיב לפעמים בסתר לשיחתם של איזו בחורים צעירים, המצלצלת באזניו כה מופלאה, ובקרבו מתלקחת אז כיקוד-אש התשוקה לשוחח עם אנשים אשר מצב-רוח אחד להם ולו. ובכל זאת כאשר היו אחיו מ“עמק הבכא” מספחים אותו אל חברתם, היה דומה לאיזה רובינזון או סֶלקירק, שהוליכום מן האי שלהם בשבי.
ג 🔗
בנימין דוֹרן היה מטבעו בעל רחמים, וחפצו להציל נפש אובדת בעניה אמץ את רוחו לבקר את דניאל נוֹטהפט בחדרו. טפס ועלה במדרגות החורקות כשהוא צולע ברגלו העקומה, ודפק במורך-לב על הדלת.
“אולי אוכל להיות, כדרך הנוצרים, לעזר לו בדבר-מה,” שאל לאחר שקנח יפה את חטמו.
דניאל נתן בו את עיניו בתמיהה.
"אדוני! יש ביכלתי לסייע לו, כמובן, שלא על מנת לקבל פרס, כדרך הנוצרים, למצוא משרה. בחברת ‘פרודנציה’ אפשר לפעמים למצוא עבודה. האדון ציטֶל לא יסרב לי בודאי. האדון ציטל הוא מנהל המשרד, אדוני. גם בעיני הסוכן הראשי, דירוּף נשאתי חן וחסד. ועם האדון המפקח יוֹרדן יש לי יום יום כמעט מגע-ומשא. האדון המפקח יוֹרדן הוא איש משכיל עד למאד. על בתו גרטרוד השפעתי ברוח הנצרות, ועתה, אדוני, מובטחה היא שתזכה לחיי העולם הבא. אם אדוני ישים את במבטחו בי, יזכה לחיים טובים. אני תמיד טורח. בלי כל יהירות אוכל לאמר, כי לכך נוצרתי.
מראהו היה כאיש חבוּר-טלאים של בחילה, דלוּת ויראת-שמים, וצוארון מעילו היה מרופט.
“אל נא ידאג אדוני!” השיב דניאל, “חיי, כפי שאדוני רואה, אינם קשים מנשוא.”
הלבלר החסיד נאנח ומחה בגב כפו טפה מקצה חטמו.
“יסלח נא לי, אבל אדוני מעלה עליו את הכתוב: ‘גאות אדם תשפילנו ושפל-רוח יתמוך כבוד’.”
“מוטב, אני עין בדבר,” החזיר דניאל בקול יבש ושוב התכופף על פני לוח-התוים, שכתב עליו.
בנימין דוֹרן נאנח שנית ושוב יצא צולע מן החדר. אל הגברת הדבוש אמר בהצביעו באגודלו כלפי מעלה:
“אמא הדבוש, לא אוכל עצור ברוחי, אדברה נא כדרך הנוצרים וירוח לי, – תתן נא דעתה לכך…”
“אבינו שבשמים, מה הוא עושה” במה הוא עוסק?" קראה הזקנה בנשימה כבדה, כשהיא נועצת את מטאטאה מתחת לבית-שחיה.
“השלחן כלו טעון נירות והנירות מכוסים בסמנים מסתוריים, בחיי.”
אז שלחה הגברת הדבוש את בעלה אל שוטר-הרובע, מיראתה את כשופי הדיר בעלית-הגג. הפקיד הנאור קרא את עושה-המברשות בשם פטפטן זקן. מבור צער הלך עושה-המברשות אל האכנסיה “אצל הסוס” ושתה שם לשכרה. עד שבנימין דוֹרן הוכרח – ליל ירח יפה היה אז – להובילו אל ביתו.
ד 🔗
על הפלירֵירה עמד בית-קפה קטן ושמו “גן העדן הקטן”. הכל היה שם בזעיר אנפין: בעל הבית, המלצרית, השלחנות, הכסאות והמנות. שם היו מתאספים האחים מ“עמק הבכא” למגר את האלים מכסאם ולהחריב את העולם.
שמה היו פני דניאל מועדות.
הוא ידע את האולם הגמדי, הוא ידע את הפנים הסחופים מרעב. הוא הכיר שם את הציָר אשר מעולם לא צִיר, את הסופר אשר מעולם לא כתב, את הסטודנט שלא למד, את הממציא שלא המציא כלום, את הפסל שהשקיע אל כל אמנותו ביציקת גבס, את המשחק על הבמה, שזה שנים רבות יצא לחופשה, ואת חצי-תריסר הבורגנים הזעירים שהיו באים לכאן לשעשע את נפשם באימת-הדברים. הוא הכיר את האלוף הצעיר פוֹן אוּפֶנבֶרג שמסבות לא ידועות לאיש פרש ממשפחתו, ואת האדון גֵרוֹביוס הכיר, שתמיד נראה כממלא תפקיד של מתבונן, ישב שם ישיבת-מסתורין, מביט לפניו ומחיך מתוך כליון-נפש ולעג, כשהוא מעביר את ידו על פני שערותיו הארוכות היורדות על ערפו וגזוזות בקצותיהן בקו ישר.
הוא הכיר את המקומות שהכתלים היו שם מושחקים על ידי כתפי בני-אדם, את הכתמים המיובשים על גבי הלַכָּה של השלחנות, את כפתורי-הקרן של בעל-הבית ואת הוילאות השחורים מעשן על החלונות הזעירים. הוא ידע את ההמולה, את הדבוּרים שחוזרים שם עליהם יום יום, את דברי הלהג האנרכיסטיים של הציָר שכנוהו בשם קרַפוטקין, את דברי הפילוסופיה שבציניסם של הסטודנט, שהיה חושב את עצמו לסוקרַטס של המאה התשע-עשרה ואשר על גבו היתה תלויה קופה של עשרים וארבעה סמסטרים ומספר כזה של נצחונות במלחמות אגרוף.
התופעה המענינת ביותר היתה האדון גָרוביוס.
הרי זה היה אדם שקרא ושנה הרבה, וגם במוסיקה הבין הבנה יסודית. אפשר היה להכיר זאת מתוך כמה וכמה הערותיו. הוא היה גיסו של אנדריאס דידרלין, אבל לא שמח ביותר על קרבת-משפחה זו, וכיון שהתחיל מישהו מדבר בפניו על דידרלין, היה מעוה את פניו ולא יכול לשבת במנוחה על כסאו. הרי זו היתה אישיות שקשה היה לעמוד על טיבה. ולולא הכבוד שהיו נוהגים בו בגלל שנותיו – הוא היה בן ארבעים וחמש – היו מכבדים אותו בגלל לעגו השנון שהיה מתיחס בו אל בני-אדם. הבריות אמרו עליו שיש לו הרבה כסף. כשנודע לו הדבר הזה, נשבע בהן צדקו שהוא עני. הואיל ולא עסק בשום מקצוע וכל ימיו ישב בבטלה, שהפליאה את הבריות כדבר שבמסתורין, כמו שהכל היה מפליא באיש הזה, חשבו שבשאלה זו אין האיש נאמן חֵרֶף כל שבועותיו.
“מיהו גל עצמות זה שמופיע שם?” שאל האדון גרוביוס את הפסל שוַלבה, ברמזו על דניאל.
הוא ידע אמנם את דניאל מכבר, אבל נעים היה לו להעמיד פנים של אדם אשר זה מקרוב בא.
הפסל הציץ בו במורת-רוח:
“הרי זה איש שמאמין עדין בעצמו,” השיב בנפש קודרה, “זה איש שטבל בדם-הדרקונים של האילוסיות וכמו זיגפריד הצעיר לא תאונה אליו רעה. הוא בטוח שכל האנשים הישנים בבתיהם, פה מסביב לנו, שכלם חולמים על גדלותו, וכבר הזמינו אצל מוכר-הירקות עלי דפנה בשבילו. הוא אינו יודע שלאנשים האלה אין דבר קדוש בעולם זולת סעודתם, כשבוא יום ה' הגדול והנורא יֵשבו הם וישתו שכר, הסינַי בוער באש והאנשים האלה מפהקים. הוא מלא מנפשו ודי לו בזה, והוא אוסף דבש. אין הדבורה רוצה אלא בדבש, ואם אין פרחים מזדמנים לה בדרכה, מעופפת היא מסביב לזבל. הכרת פניו תענה בו. לחיים, גוטהפט!” סים את דבריו בהרימו את כוסו אל דניאל.
האדון גרוביוס הצטחק כאיש אשר נפשו תתעטף עליו.
“נוטהפט!” אמר בקול פעיה, “נוטהפט שם יפה, אבל אינו הולם לוַל-הַל; הוא מתאים יותר לשלט של חיט. אח, אלהים טובים! העצם שצעירים מכרסמים בימינו, היתה עוד בשעתי כלה מכוסה בשר.”
אחר כך חזק את הפֶנסנה על חטמו ועיניו מצמצו ביראת הרוממות כלפי הפתח שבו נכנס מהודר, זקוף וברוח נכאה אֶבֶּרהַרד פון אוּפנברג הצעיר, הבא לבקש את החיים כאן, במקום שאחרים השליכום מאחרי גוָם.
בשעה מאוחרת בלילה עברו האחים ברחובות והרעישו את הבתים בהמולת קולותיהם.
ה 🔗
במוצאי קיץ קרה מקרה ופיליפינה, בתו של יסון פיליפ, נקרה בקֶלע עין אחת לאחיה הקטן, בן-השבע.
הילדים שחקו בחצר. ויליבֹּלְד, הגדול שבהם, רצה בקלע. פיליפינה שלא אהבה להתלוצץ, חטפה אותו מידו בכח, לחצה את הצרור אל רצועת-הגומי והתיזה אותו בכח. אותה שעה נקלע לשם תוך כדי ריצתו מרקוס הקטן. לקול צעקתו פרצה האם מלפני שלחן-הקופה אל החצר, כי לבה חש לה רעות, וראתה את נערה מתפלש בעפר. עד שתרזה הרימה אותו מעל האדמה והעלתו למלה אל דירתם, רץ יסון פיליפ אל הרופא. אבל ללא הועיל: עין אחת היתה אבודה לו.
פיליפינה התחבאה. אביה מצא אותה מאחורי המדרגות של המרתף. הוא הכה אותה באכזריות עד כדי כך, שהשכנים הוכרחו להתערב בדבר ולהפריד ביניהם.
מרקוס הקטן היה הילד החביב ביותר על תרזה. קשה היה לה להתגבר על האסון. מה שהיה נרדם בנפשה מכבר, התעורר עתה ונהפך לשגעון מתמיד ומציק. היא חטטה וחקרה לדעת מהו העוֹון אשר מצאם.
פעמים היתה קמה בלילה מעל מטתה, מדליקה את הנרות ומתהלכת בחדרים בפסיעות חשאיות. מאירה מאחורי התנורים ומתחת לארונות, היא מטה את אזנה אל דלת החדר של המשרתת ומקשיבה. היא מציצה אל מלכודות העכברים, ואם נלכד עכבר לתוכה, לא יכלה להסב עיניה ממראה החרדה וההתלבטות של בעל-החי הקטן.
יום אחד פגע ביסון פיליפ ברחוב עושה-ארונות ממכריו ושאלו אם אין לו רהיטים ישנים למכירה. יסון פיליפ השיב לו שאינו יודע על כלים בביתו שיצאו משמושם, ושלחוֹ אל תרזה. זה נזכרה שבעלית-הגג עומד זה שנים רבות שלחן-כתיבה נושן, שאפשר למכרו בעד שני טלר, ועלתה עם האיש למעלה.
היא פתחה את חלונות-העץ הקטנים, ועושה-הארונות התבונן אל השלחן, שהיו לו רק שלשה כרעים, וכלו אכול עש.
“דבר כזה אינו שוה כלום,” אמר עושה-הארונות ונקש על השלחן מכל צד, כרופא בודק גוף אדם שמת, – “שתים-עשרה פרוטות לכל היותר.”
שעה קלה תגרו ביניהם ולבסוף התפשרו על שש-עשרה פרוטות. עושה-הארונות הלך לו והבטיח לשלוח אחר הצהרים פועל לקחת את הכלי. תרזה היתה כבר על המדרגות בזכרה פתאם שיש מן הצורך לבדוק במגרות של שלחן-הכתיבה הישן ולראות אם אין שם כתבים כל שהם. והיא חזרה ועלתה.
בתוך האבק של אחת המגרות מצאה אמנם נירות, ומתחת לנירות הללו מצאה את שטר-הקבלה. שגוטפריד נוֹטהפט החזיר אל יסון פיליפ לפני עשר שנים. והיא קראה בתוך האפלולית של עלית-הגג את דברי-האמון של המנוח, וראתה מתוכם שיסון פיליפ קבל שלשת אלפים טלר.
היא קראה, התבוננה ומעכה את הפתקה, תחבה אותה לתוך כיס הסינר שלה, ומפיה פרצה פתאם צוחה: “גש הלאה, גוטפריד, גש הלאה!”
ירדה למטה, נכנסה אל המטבח, ובהתיצבה לפני הכירה, טרפה במחבת ביצים וקמח, כשהיא מביטה לפניה בעינים קפואות. רִיקה המשרתת בראותה את פניה נבהלה והצטלבה.
ו 🔗
אחרי סעודת-הצהרים קמו הילדים מלפני השלחן, לכת אל בית-הספר. יסון פיליפ הצית סיגרה והוציא מתוך כיסו עתון.
“האם מצאת דבר-מה בשביל הנגר?” שאל בהוציאו עשן מפיו.
“בשביל הנגר ובשביל עצמי,” היתה תשובתה.
“איך, מה פֵרוש הדבר ‘בשביל עצמך’?”
“פרוש הדבר הוא פרוש. אני אמנם ידעתי תמיד, שלא הכל היה אז כשורה בכסף.”
“באיזה כסף, אשה? אל נא תדברי עמי בחידות. עמי עליך לדבר דברים מפורשים, בלי לכסות דבר. הבינות?”
“בכספו של גוטפריד נוטהפט, יסון פיליפ!” ענתה תרזה בלחש.
יסון פיליפ התכופף על פני השלחן
“כלום מצאת סוף סוף את שטר-הקבלה הישן?” שאל בעינים פקוחות לרוחה, “את שטר-הקבלה הישן, שזה שנים רבות אני מחפש אותו?”
תרזה הניעה את ראשה בחיוב. הוציאה משערות ראשה מכבנת ונעצה אותה לתוך קרום-לחם. יסון פיליפ קם והתהלך אילך ואילך, כשידיו מסולקות על גבו. בינתים נכנסה רִיקה המשרתת לפַנות את השלחן. היא עשתה את מלאכתה בהרבה רעש ובמעט חפזון. כיון שיצאה התיצב יסון פיליפ לפני תרזה כשהוא תומך בידיו את מתניו.
“שמא סבורה את שאהיה בידיך כחומר ביד היוצר,” התחיל, “הרי אינך אלא טועה, חביבתי. שמא מתרעמת את על שנתתי לך ולידיך חיים של כבוד? ועל שדאגתי לאחותך שלא תהא יושבת בבית-ההקדש? מראה פניך כאילו בזבזתי את הכסף ביריד. גודפריד נוטהפט הפקיד בידי שלשת אלפים טָלר. אמנם כן הוא, הוא עשה זאת. רצונו היה שהנשים לא תקשקשנה על הדבר בלשונותיהן, רצונו היה שכספו אשר הרויח אותו בזעת אפיו ישא פֵּרות, ולא שאמסרנו ליד הבן המביש שיבזבזנו בחיי הוללוּת.”
“לא יִכּוֹן הון ברֶשע,” אמרה טרזה בלי להרים את עיניה. “אם גם עשר שנים לא ידענו רע – בשנת האחת-עשרה אֵל נקמות הופיע ונִקם ממַרקוס שלנו.”
“יצאת מדעתך, אשה!” קרא יסון פיליפ. תפש כסא והפילו ארצה בכח רב כל כך, שרעדו ונקשו כל הכלים בחדר.
תרזה הפנתה אליו בלי מורא את מצחה, מצח אכרה עקשנית, עד שנפחד במקצת.
“לַצרות אשר עוד תבואנה עלינו, קח אתה את האחריות אם תוכל,” אמרה לו בקול נמוך.
“וכי חמסן אני לדעתך, אשה?” החזיר יסון פיליפ, “וכי סבורה את שיש בדעתי לקחת את הכסף לעצמי? כלום לא עלה על דעתך, שאני עלול לשאוף אל מטרות גבוהות מזה? אמנם, דבר כזה הוא למעלה מכח תפישתך.”
“מטרות כאלה טיבן מהו?” שאלה תרזה בזעם כשהיא ממצמצת בעיניה.
“הטי אזנך ושמעי,” הוסיף יסון פיליפ בשבתו כמורה בקתדרה על הכסא, שלפני שעה קלה כה התעלל בו. “הנער הפוחז מחויב להכנע. עליו לכרוע לפני ברך. הדבר אינו עוד נמנע המציאות. הדבר נודע לי, אני מתחקה על צעדי רגליו, יודע אני שהגיעו אצלו מים עד נפש. הוא עוד יבוא, יהי לבך בטוח, הוא עוד יבוא ויתחנן. ואז אקחהו אל בית-מסחרי, ונראה אז אם יצלח לאיזה דבר. אם כן, ועם יעמוד זמן רב בנסיון, אז אספר לו את כל הענין הזה ואציע לפניו להכנס אל המסחר בתורת שותף. וכי הוא יבין זאת בנקל וישק את ידי. ואחר כך, כדי לחזק את הקשר, אשיא לו את פיליפינה בתנו.”
בת-צחוק עקומה החליקה על פניה של תרזה.
“את פיליפינה, כך כך,” אמרה בנעימה מוזרה. “את פיליפינה. את זו יהיה קשה להביא אל החופה, סבור אתה; האיש אשר בגורלו תפול יהיה שמח בחלקו, רעיון טוב הוא זה.”
“באופן כזה ישתוה החשבון ביני ובינו,” סיֵם את דבריו, יסון פיליפ, בלי להרגיש את הלעג שבדברי תרזה. “הבן המחפיר יהפך לאדם הגון, הכסף ישאר בין אנשי המשפחה ועתידה של פיליפינה מובטח.”
“ואם לא יבוא, אם לא יכרע לפניך ברך, אם תפסיד את הכסף במסחרך, מה אז?”
אם יסון פיליפ מאמין לדברי עצמו, את זאת לא ידעה תרזה. לא היה לה כל חשק להרהר בזה, והיא לא הסתכלה בפניו, כי אם אל ידיו בלבד הביטה.
“אז תהא שהות בידי לשנות את התכנית,” החזיר לה יסון פיליפ בצער. “את יכולה לסמוך עלי. אני מתבונן אל כל דבר, אני שוקל ובודק כל דבר, אני יודעת את בני-האדם ואיני טועה. שלום.”
ויצא.
תרזה נשארה עוד שעה קלה יושבת על מקומה, זרועותיה שלובות על חזה השטוח. כשקמה ופתחה את דלת החדר הפונה אל החצר, נעצרה על הסף, כי עיניה ראו את פיליפינה שישבה ליד החלון בפנים מפיקים תמימות חשודה, ותקנה גרב.
“מה לך?” שאלה תרזה נדהמה, “מדוע לא הלכת אל בית-הספר?”
“לא יכולתי. ראשי כאב עלי,” השיבה הנערה ומשכה את המחט בכח, עד שפקע חוט הצמר. דבלולי שערותיה שנתלו על פני מצחה האפילו על פניה המוּרדים.
תרזה שתקה. מבטיה הקודרים הניו נתונים באצבעותיה הטורחות של פיליפינה. היה מקום לחשוד שהנערה שמעה את כל מה שדבר יסון פיליפ בקולו הגבוה; לא היה לה אפילו צורך לעמוד מאחורי הדלת. בחפץ-לב היתה מלקה את הרמאית הזאת, אבל כבשה את עצמה ויצאה דומם מן החדר.
פיליפינה שלחה מאחריה מבט עוקץ, אך את מלאכתה בכל זאת לא הפסיקה, והתחילה מזמרת בפני עצמה בחשאי וכמו מתוך כונה להרגיז.
ז 🔗
כספו של דניאל הלך ופחת. את המקורות החדשים, אשר חלם עליהם, קשה היה לו לגלות. הוא לא נתן לדאגה לחדור אליו, ואם רצה הפחד להופיע לפניו, היה הולך אל האחים למצוא אצלם את השכחה.
הפסל שוַלבה התודע אל צינגָרֶלה, שהיתה מזמרת בריכסהלן חרוזים הנשמעים לשני פנים. הוא הזמין את האחים ללכת עמו אל ריכסהלן.
ריכסהלן היה תיאטרון מהמין הגרוע ביותר. כשהגיעו לשם, נסתים כבר החזיון. אל השלחנות הרבים ישבו עוד אנשים. האולם, המלא ריח שכר מעובש, היה דומה יותר למִכרה קודרה.
באדישות גמורה, כאילו לא היו האנשים חשובים בעיניה יותר מכסאות, ישבה לה צינגרלה בין הפַסל ובין הסופר. היא צחקה, אבל לא היה זה צחוק; היא דברה אך דבריה היו ריקים; היא פשטה את זרועה, והתנועה היתה מתה. היא לא הסתכלה בשום אדם, מבטיה היו רק מרפרפים. היה לה הרגל לקשקש בצמידה באופן שהיה מעורר רחמים; ועוד הרגל אחד היה לה: אחרי אמרה איזה דבר שבנבול-פה קלוש, היתה מפנה את ראשה הצדה באופן כזה, שאפילו גסי-הרוח ביתור היו באים במבוכה. את פניה היה משחית הצבע, אבל מתחת לעורה נצנץ משהוא כמים אשר מתחת לקרח הדק.
מסביב לקשת פיה הנובל והמפיק צער רחפו עדין עקבות החן שבעבר.
מפעם לפעם היתה שולחת אל דניאל, שישב בקצה השלחן, מבט בלתי-שקט ובוחן מתוך רוגז. הרבה היתה נותנת לאיש שהיא מפיל אותו לרגליה ובלבד שלא תרגיש בכל אימת הנֶכֶר הגֵאה שלו. היא הכירה שהוא טרם ידע אשה, והדבר כה הציק לה עד שחרקה בשניה.
דניאל לא הרגיש במשטמתה של צינגרלה. בהתבוננו מתוך דכאון אל פניה, אשר החטא והגורל הטביעו עליהם את חותמם, יצר לו בלבו דמות טהורה שאין דוגמתה, בת-שעשועיו של איזה אל. הוילון עם פרצופו של מוקיון המצויר עליו, הלולין והמאלף כלבים שישבו אל השלחן הסמוך והתקוטטו בגלל המשכורת, ארבעת הגברים קוני-הקומה ששחקו בקלפים מאחריו, האשה השמנה ששכבה על ספסל וישנה עם מטפחת אדומה על עיניה, הסופר שדבר דברי גנאי על הסופרים זולתו, הממציא שדבר על perpetuum mobile, – כל אלה כאילו טבעו פתאם בתהומות ים. הוא קם והלך משם.
אבל מכיון שראה לפניו את הרחוב המכוסה בשלג, עמד ופקפק אם ללכת הביתה או לא. צינגרלה נגשה אליו והתיצבה לצדו.
“חיש, מהר,” לחשה, "כל עוד לא הרגישו שם שאנו כאן יחד.
וכך הלכו שניהם בסופת השלג כשני פליטים, שאינם יודעים איש על רעהו דבר, זולת זאת ששניהם עניים ואמללים.
“מה שם גבירתי?” שאל דניאל.
“שמי אַנָה זיבֶּרט.”
מעל צריח בית-היראה של לורנץ הקדוש השמיעו האורלוגין השעה השלישית. הצריח הסֶבַּלדי הזדרז ואִשר זאב שלש דפיקות נמוכות יותר.
הם באו אל בית ישן ודרך מסדרון חשך ומלא ריח של טחב עברו אל דירה אחת שדמות מרתף לה. אנה זיברט הדליקה פנס בעל שמשות אדומות. על מסמרים אחדים היו תלויות שמלות הטובות של סוּברֶטה. על השלחן רבץ חתול אפור ונהם. לקחה אותו הנערה על זרועה ולטפה אותו. החתול נקרא זֶפיר. הוא היה מלוה את אנה זיברט בכל מקום.
צנח דניאל על כסא והביט אל הפנה. צינגרלה בלטפה את החתול זפיר,עמדה לפני המראה שעל הקיר, ומבלי לראות את עצמה, ובהביטה רק אל תוך חלל המראה, ספרה שהמנהל פטר אותה היום, מפני שאין דעת הקהל נוחה מעבודתה.
“וכי לזה קוראים קהל?” אמר דניאל שלא גרע את עיניו מהפנס, כשם שהיא לא סלקה את עיניה מהראי הריק, “אלה אבות המשפחה שהולכים שמה בדרכים עקלקלות, אלה העוזרים בחנויות שמפשיטים בעיניהם את שמלותיה מעליה, זו חלאת המין האנושי שאלהים הסתיר פניו ממנה, וכי לאלה קוראים כך?”
המנהל נכנס אל חדר-התלבושת שלי," הוסיפה אנה זיברט לספר בקול נטול-גון, “זורק בפני את החוזה ואומר שהולכתי אותו שולל. איך יכולתי להוליכו שולל? איני עוד מן הכחות הראשונים. הסוכן אמר לו זאת. בשכר עשרים מרק לשבוע אי אשר לשיר כמו פַטי. באֶלבֶּרפלד הייתי מקבלת עשרים וחמשה מרק, ולפני שנה, בציריך, היו לי אפילו ששים. ועכשו הוא טוען שאינו מחויב כלל לשלם לי. אבל במה אחיה? הרי על כרחך אתה חי. מה דעתך, זפיר?” לחשה אל החתול בלחצה את לחיה אל עורו, “הלא על כרחך אתה חי.”
זרועותיה נשמטו, החתול קפץ על הקרקע והתגבן. הנערה נגשה אל דניאל, צנחה על ברכיה והניחה את מצחה על שוקו…
“קצי בא,” אמרה בלחש עד שכמעט לא נשמע קולה, “בא לי הקץ לכל דבר.”
השלג התדפק על שמשות החלון. פנים היו לדניאל כאילו רצחו הרהוריו זה את זה והוא הביט אל הפנה אשר החתול הבהיק שם בעינים דולקות באש כתומה. בפניו בערו השרירים, כשם שמפרפרים הדגים בהנתקם מעל קרס החכה.
ובשבתו מכווץ על כסאו, זרועותיו לחוצות אל גופו וכתפיו שמוטות, צץ ועלה שוב מתהומות הים: תחלה הסתערות של אַרפַג’יו ב- As-Dur, וממעל לו מרחפת תֶמה נשגבה ומרגיעה באקורדים מהירים. הם התפרצו בפורטה של סֶפטאקורד. הֵאָבקות, פרידה, שוב תעיה, והנה מתוך פיאניסימו נאטם נשבה נעימה ענוגה ב- Es-moll, ה, הקול! ה, האנושיות! השמיניות בהסתערותן ללא-רחמים שקעו יותר ויותר עד לבַּסים, וקולם המשוחרר נשא את כל הנשגב אל האקורד As-Dur, ופתאם היה הכל לאמת! כל מה שהיה צל ותנומה וכליון-נפש ומשאלת-לב, הכל נעשה אמת. הוא גופו היה אמת.
בדרך שובו הביתה כסה בכפו על פניו, מפני שחלונות הבתים הסתכלו בו כמו עיני הזונה הנבובות.
ח 🔗
צינגרלה לא ידעה מדוע הלך לו הזר. אחת היא לה. כל דפיקה מדפיקות לבה היתה חלשה מאד. היצור היחידי שקשר אותה אל העולם היה החתול זפיר.
לילה אחד ועוד לילה; יום אחד ועוד יום. לדבר בשעה שהאנשים הטריחו את עצמם לשאול דבר, לצחוק בשעה שהיתה להם התשוקה הבלתי-מובנת לשמוע צחוק; להלביש שמלה זו את הגוף הרועד מקור, ואחר כך את השמלה האחרת; לדַיק בשעה שבה מוטל עליה לעשות איזה מעשה קבוע, לשכב על המטה ולהתירא מפני החושך; לזכור את עלבונותיה, את חרפתה ואת רישה. זה היה יותר מדי.
בא אליה איש אחד ועם דמדומי בוקר הלך לו, התערב שם עם שאר הבריות ובהקיצה לא ידעה עוד מה היה מראהו. בעלת-הבית הביאה לה מרק ובשר, אחר כך דפק מישהו על הדלת, אבל היא לא פתחה. לא היתה בה כל תשוקה לראות מיהו זה; אולי אותו איש מליל אמש ואולי אחר.
לא היו לה עוד כל סקרנות וכל תקוה. נשמתה נמסה כמלח במים. בשובה ביום השלישי הביתה, מצאה את החתול זפיר מוטל מת ליד דלי הפחם. עמדה על ברכיה, מששה את העור הקר, החמירה את גבות עיניה, קשקשה בצמיד ושוב הלכה לה.
היום נטה לערוב, האויר היה מלא ערפל. הלוך הלכה דרך רחובות מוארים, ואחר כך דרך רחובות בלתי מוארים. עברה דרך שדרות עצים קרחים ועל פני ככרות שקטות. השלג השקיט את קוי פסיעותיה; וכשהסתער עליה ברוח, היתה עומדת מלכת להשיב רוח.
והנה הגיעה אל הנהר, במקום שהשפה היתה שטוחה. בלי הרהר ובלי פקפק, כאילו היתה עורת, כאילו ראתה לפני הגשר, שלא היה שם, הלכה ישר אל תוך המים.
היא הרגישה בחדור המים אל נעליה, בהרטיבם את רגליה, בהלחץ השמלות ברוך ובצנת-קרח אל גופה, והיא הלכה הלאה. החזה שקע, הצואר שקע, היא התכופפה, רגליה מעדו, הִשמיעה אנחה כבדה, הצטחקה, ובה בשעה אבדו עשתונותיה.
ביום השני הביאו המים את הגויה אל השפה, לא הרחק מחוץ לעיר. הביאו אותה אל אוהל-המתים ליד בית העלמין של רוֹכוּס הקדושׁ.
ט 🔗
הפַּסל שוַלבה השתתף בִּלויה, בן אחיו מת ונקבר באותו בית-העלמין. כשעבר יחד עם האחרים על פני אוהל-המתים, ראה מבעד לחלון גוית נערה, נכנס שמה. שני אנשים עמדו ליד הגויה, ואחד מהם אמר: “הרי זו מזמֶרת מ’רַיכסהלן'”.
את הפסל הפלאי המבע הטהור והיפה שבפני הנטבעה. זמן רב עמד נרגש אצל המתה ואחר כך הלך אל המשגיח לבקש ממנו רשות לעשות ממנה מסכת גבס. הרשיון נִתן לו, ואחרי שתי שעות בא עם כלי-מלאכתו.
אבל בשעה שהסיר מעל פניה את מסכת הגבס, והנה נמצא בכפו דבר-מה נפלא. אלה היו קוי פנים של נערה בת שש-עשרה, דמות מלאה מתק ותוגה מתוקה ספוגת מרירות, והמקסים ביותר שבפניה היה בת-צחוק של מלאכים מאושרה על קשת-שפתיה, מלאת הצער. הרי זה היה דומה ליצירת אמן גדול, והפַּסל התמלא פתאם געגועים אל האמנות אשר נסתלקה ממנו.
ואף על פי כן, אחרי שבוע ימים אכף עליו הרעב למכור את המסכה ליוצק שברחוב פַנֶנשמִיד-גַסֶה, אשר עבד אצלו, וזה תלה אותה על מזוזת פתח חנותו.
י 🔗
בדצמבר אזל כספו של דניאל, והוא הוכרח למכור את הפַּרטיטור של המֶסה H – moll אשר לבַּך, הדבר היקר היחידי אשר היה לו. החזן שפינדלר נְתָנה לו למתנה בהפרדו ממנו, ועתה הוא מוכרח להביאו אל מוכר העתיקות, למכרו לו במחיר פעוט.
כשלא רצה לשכב כל היום על המטה, היה רץ ברחובות כדי לחמם את גופו. עניותו לא נתנה לו להכנס אל מסעדה, ומאותה סבה שוב לא נזדמן לפונדק אחד עם האחים אשר מ“עמק הבכא”. מסבה זו, וגם מפני שנקעה נפשו מבני-אדם.
ערב אחד עמד לפני כניסת-אֶגידין והקשיב למנגינת העוגב אשר נגנו בה. הרוח הקרה כקרח נשבה לתוך שרווּלי מעילו. כאשר נפסקה מנגינת העוגב, עבר את הככר ונשען אל קיר אחד הבתים. הוא הרגיש את עצמו גלמוד מאד.
אז באו שני אנשים, שאמרו להכנס אל הבית, שהוא עמד נשען ליד שערו. אחד מהם היה בנימין דורן, והשני היה האינספקטור יוֹרדן. בנימין דורן פנה אל דניאל בדברים והאינספקטור עמד דומם סמוך אצלם, שמע איך דניאל משיב על השאלות בזעם, ודומה שהשתתף בצערו של הצעיר. הוא הזמין את דניאל לעלות עמו למעלה, ודניאל שהיה קפוא מקור עד למח עצמותיו ושלא חשב על שום דבר זולת תנור חם, נשמע לו והלך אחריו.
וכך נכנס אל בית משפחתו של האינספקטור. לאינספקטור יוֹרדן היו שלשה ילדים, גֶרטרוד בת התשע-עשרה, לֶנוֹרה בת השבע-עשרה וּבֶנוֹ בן החמש-עשרה., שהיה עוד תלמיד הגימנסיה. אשתו מתה עליו.
על גרטרוד היו אומרים שהיא חסודה ויראת שמים, יום יום היתה הולכת אל בית-התפלה, ונטיה חשאית היתה לה אל הדת הקתולית; האינספקטור, שהיא פרוֹטסטנטי אדוק, הצטער על זה מאד. כל היום היתה עסוקה במשק הבית; ובגמרה את עבודת-חוּקה, היתה יושבת עם מסגרת-הרקמה שלה ורוקמת בשביל איזה מיסיון שבחוץ-לארץ זרי-קוצים, ללבות מבותקים בחרב ומלאכים עטופי-נפש. דוממת ושַׁחת-עינים תמיד היתה יושבת ורוקמת.
בשעה שדניאל ראה אותה לראשונה, היתה לבושה בשמלה ירקרקת, שחגורת-קשקשים הדקה אותה אל מתניה, ושערותיה החומות ומסתלסלות ירדו כגלים על כתפיה. כך היה רואה אותה תמיד אחרי שנים רבות. בהלותו אותה על זכרונו היה רואה אותה בשמלתה הירקרקת. שפלת-עינים, כשהיא עובדת על מסגרת-רקמתה ואינה שמה לב, כמו מתוך טינא, אל מציאותו הוא בחדר. בתוך החדר הבהיר היתה היא כעין כתם שחור.
אחרת היתה לנורה. היא היתה דומה למנורה, שעוברים בה דרך חדרים אפלים.
בתחלת הקיץ נתמנתה בתורת פקידה בחברת “פרודנציה”, הואיל וכל חפצה היה להשתכר למחיתה. לפי דבריה, אין העבודה שם אלא מבדחת את דעתה, לפי דבריה משעשעת אותה כתיבת שטרי-קבלה של הפרָסים, הדבקת הבולים על המעטפות, העתקת המכתבים, ולראות אנשים רבים הולכים ובאים. דירוּף, הסוכן הראשי השמן, וציטל, ראש-המשרד הצנום, נתנו לה מקום להשתומם, בשעה שנפשה אמרה להתעגם, די היה לה בסבוב אחד על גבי הכסא המתסובב, ושוב הכל בא בשלום.
היא עשתה רושם של ילדה, ובכל זאת היתה בחורה בוגרת. את מצנפתה הקטנה והעשויה מפרוה היתה חובשת מראשה הצהבהב, מתוך הנאה מיוחדה, באלכסון, ובשעה שהיתה נכנסת אל החדר, היה משהו משתנה בתוך האטמוספירה, באופן שהנשימה נעשתה נעימה ורעננה יותר. אבל דעתם של הבריות לא היתה נוחה מעיניה, אשר תכלתן כה קורנת, ומשִניה הלבנות והקצובות בסדר נפלא, שמבריקות תמיד מאחרי שפתיה הרכות כמו אפרסק. היא קלת-דעת – היו הבריות אומרים עליה, היא פרפר, היו הם אומרים, ובנימין דורן היה אומר שנכנס בה שד של תאוות, ועונג לבה הוא רק בקשוטים ובהבלי העולם הזה. זה זמן קצר שורר בינה ובין האלוף פון אופנברג יחס סתרים. שום אדם לא ידע מזה דבר. אולם בנימין דורן, אשר לא יכול לראות איש ואשה יחד בלי שירגיש את עצמו שותף עמהם לחטא הגדול של אדם וחוה אשר עבר בירושה גם אלינו, בנימין דורן זה, עם חוש הריח שלו, ראה אותה פעם בחברתו של האלוף, ומאז ירדה בעיניו פלאים.
כך היתה לנורה עשויה: החיים לא נגשו אליה אף פעם מקרוב מאד. יש אנשים שהחיים מתקרבים אליהם עד שפוגעים בגופם, ואחרים, שהחיים מחניקים אותם וסוחבים אחריהם, אבל ממנה היו רחוקים, מפני שהיא עמדה בתוך כדור-זכוכית. בשעה של צער, בשעה שרגש מכאיב ובלתי ברור היה מכרסם אותה, בשעה ששפלות וזֻלות לבני אדם היו עולות ומגיעות אליה, היה אז כדור-הזכוכית מתרחב יותר, והדברים שרחפו מסביב לו נעשו יותר בלתי-נתפשים.
יכול אדם לחיֵך תמיד כשהוא עומד בפנים של כדור-זכוכית. גם החלומות הרעים נשארים מבחוץ, אפילו הגעגועים אינם אלא כעין אד ורוד, שמכהה את גביש הכדור מבחוץ.
לכאורה צדקו הבריות באמרם: האינספקטור יוֹרדן מחנך את בנותיו כנסיכות. שתיהן התרחקו מחיי יום יום השכיחים, האחת אל החושך והשניה אל האור.
ודניאל ראה את שתיהן. הן היו זרות לו, כשם שהוא היה להן. הוא ראה גם את האח, נער זריז, חלק למשעי וגִבֵּחַ. הוא ראה את הבית הישן עם המדרגות הרקובות, את החדרים עם הרהיטים הכבדים, הקרתניים, ובתוך החדרים – את חליפות המנוחה והחרדה, את החיים הפעוטים, ההולכים ומתחלפים, הזורמים ויוצאים, וחוזרים ובאים. בבואו היה משוחח רק עם האינספקטור, שידע באיזו שעה יוכל למצאו בבית. הם היו משוחחים על ענינים כלליים, שלא היו נוגעים אליהם. דניאל היה מכוּנס בתוכו והאינספקטור היה מלא טַקט. וגרטרוד היתה יושבת ליד השלחן ורוקמת.
הוא היה בא ומתחמם אצל התנור. כשהיו מציעים לו לחם וחמאה או ספל קפה, היה מסרב. ואם הפצירו בו, היה מנענע בראשו ומעוה את פניו כמו קוף זועם. גרמה לכך עקשנות-האכרים שבו וגם חששנותו הקטנונית שמא יהא חָב למישהו, וכשאי אפשר היה לו עוד להתגבר על רישו, חדל פתאם מבוא אליהם.
יא 🔗
עניותו הלכה וגדלה כמו זהרורית-ארגמן. אדבר הצחיק אותו: היתה שנת 1882 ולא לא היה מה לאכול; הוא היה בן עשרים ושלש ולו לא היה מה לאכול.
הגברת הדבוש היתה מקללת במסדרון כמו מכשפה. שכר הדירה לא נפרע ובדירתה ישבו בדאגה גדולה וטכסו עצה. בהתיעצות זו השתתפו בעל-מום אחד ועושה-סבון אחד.
מרוב יאוש עלה על דעתו לעבוד בצבא. הלך אל הקסרקט להרשם. נבדק ונמצא פסול בגלל חזהו הצר.
תחלה היתה זהרורית-הארגמן – עוד אז בשעה שעמד ותלה עיניו במים שגושי-קרח קטנים צפו עליהם. אבל כשהגביה את מבטו המדוכא, ראה פרצוף ענקי לפניו. השמים המקומרים על ראשו היו כולם כמין פרצוף נעוה על ידי שאיפה לנקם ועל ידי לעג שאננים. אין מפלט. בלב שקעו האורות. הדמויות והצלילים טושטשו, כאילו העבירו עליהם סחבה רטובה.
הלך הלאה ונדמה לו שכעוּרו של הפרצוף הולך ופוחת, שהפרצוף הולך ומתמעט ונושא חן, ולבסוף לא היה גדלו אלא כגודל של בית-היראה, ורק המצח לבד הפיק חרון-אף. אז עברה אשה על פניו ובסינרה תפוחים. לריח הפרי הזה עבר רעד בבשרו, אבל לא שלח ידו לקחת ממנה תפוח אחד, אך תפוח אחד; עדין שלט בעצמו, ואז נעשה הפרצוף כמידת ראש אילן והביע רחמים.
השמש עמדה ברקיע, השלג נמס ובאויר צִיְצוּ אנקורים. גרר את רגליו דרך רחוב פַנֶנשמיד-גַסה ופתאם עמד כתקוע. שם היו אותם הפנים. בעיני בשר ראה אותם תלויים על מזוזת פתחה של חנות. לא יכול להכיר בהם את מסכת פניה של צינגרלה. הפנים האלה נשתנו. ואיך היה יכול להכיר את המציאות בשעה זו? הוא הסתכל מתוכו אל תוכם של הדברים. הדברים שמחוצה לו היו רק מחזה הדמיון, השמים והארץ התנשקו יחד. הרי זה היה מעין יעוד. קמה בו התשוקה להשתטח על פני מרצפת הרחוב וליַבֵּב, כי רגש היה לו כאילו נצל.
הצער שבמבצע המסכה, שאין כמותו לחן ולכניעה, האושר שמתחת לעפעפים עם השמורות הארוכות. בת-הצחוק הכבויה למחצה שמסביב לקשת-השפתים המלאה כאב, ועוד משהו מעולם הרוחות, הויה רחוקה ממות ומחיים, – כל אלה חזקו בו את רגשו עד לידי הערצה אלילית; דומה שכל קיומו בעתיד תלוי בזה אם המסכה תהיה ברשותו או לא. בלי לשקול בדעתו פרץ אל החנות.
בפנים החנות עמד איש צעיר, כבן שלשים בערך, אשר החנוני היה מדבר אליו בכבוד גדול וקורא אותו בשם דוקטור בֶּנדָה. החנוני הראה לו את הפסילים אשר יֻצקו בהצלחה על פי פסילי “באר המעשים הטובים”, ורק אחרי זמן רב פנה אל דניאל ושאל לרצונו. בקול צרוד ובתנועות יד של שכור, אמר לו דניאל שהוא רוצה במסכה. היוצר הסיר את המסכה מעל המזוזה בחוץ, הניחה על השלחן ונקב את המחיר. הוא התבונן אל החליפה הבלויה של הקונה, חשב שהמחיר אשר קבע, עשרה מרק, ייקר לו מאד, ועל כן נפנה שוב אל הצעיר, כדי לִתּן לזה פנאי להמלך בלבו.
הם הוסיפו לשוחח זמן-מה, ואחר כך החזיק החנוני את ראשו וראה את דניאל עומד עדין ליד השלחן. בעינים עצומות למחצה ובמצח מקומט עמד שם ואת כפו למלוא רחבה הניח על פני המסכה. היוצק התחלף במבטי תמיהה עם הדוקטור בנדה, ובלבו של זה התעורר מיד רגש של רחמים על הצעיר הזה, מפני שהבין למצבו, לעָניוֹ ולבדידותו, ואפילו לתשוקתו היוקדת בו. נכר היה שהתגבר על רגש הצניעות המצויה בו, נגש אל דניאל ואמר בלי כל סמן של עושה-חסד, כי אם בכובד-ראש, בשקט, בלי לפגוע בכבודו: “אם אדוני ירשני לשלם את דמי המסכה, יגרום לי על ידי כך שמחה.”
דניאל חרק קצת בשניו, ובעיניו התלקח שביב ירוק. אבל על פני הלז המפיקים שאר רוח, היה שרוי זיו של אנושיות אשר הֵרך את לבו והכניע אותו. דומם הסכים שדוקטור בנדה יניח על השלחן את הכסף בעד המסכה.
כשעזבו את חנותו של היוצק, היה דניאל מחזיק ברטט את המסכה העטופה בניר, תחת בית-שחיוֹ. מעיני בנדה לא נעלמה התרופפותו הגופנית של בן-לויתו, ולא היה לו צורך בשאלות רבות כדי להבין לסבת הדבר. העמיד פנים כאילו לא אכל עוד ארוחת הצהרים והזמין את דניאל להשתתף עמו בסעודה. הוא הלך יחד אל המסעדה “הענב הכחול”, שנזדמנה לראשונה על דרכם.
דניאל הרגיש כאילו נפשו בקרבו נפתחה על ידי מפתח-קסמים. קוף סוף הנה אוזן שומעת, סוף סוף הנה עין רואה. נדמה לו כאילו הוא עולה מתוך מעמקי מכרות, ובהפרדם היה לו ידיד.
נירון של זמננו 🔗
א 🔗
מראה ההתנונות של האחים ב“עמק הבכא”, הגועשים וההוזים, עורר בלב האדון גָרוביוס את רגש-החיים. היתה לו נטיה נעימה לבוא במגע עם אנשים, המתלבטים בתהום ההויה. אז היה מרבה לשתות ליקר, וביחוד היה תופס אותו בלבו מין הקוניַק הנקרא בשם “קניקבַּין”. וכטוב לבו בקוניַק הזה, היה מעז להביע רעיונות נועזים, לא רק במקצוע הארוטיקה, כי אם גם נגד המשטרה ונגד השגחת הבורא.
אולם בשובו בשעה מאוחרת בלילה אל ביתו, היו פניו מתעותים על ידי בת-צחוק נלוזה ופחדנית: סמן שהוא שב להיות בנפשו אדם הגון. כי בְלֵילו היה מרמה את יומו.
הוא היה חי על הכנסה הגונה מהונו והבית שבו דר היה קנינו הפרטי. לזרים היו מראים את הבית הזה כדבר מצוין במינו; הרי זה היה אחד הבנינים העתיקים ביותר והקודרים ביותר שבעיר. וביחוד היתה מפורסמת הגזוזטרה הנאה, ומעל לקשת השער היה חצוב באבן שלט אצילים, שתי חרבות בשתי-וערב עם קובע. בתוך החצר הצרה היתה באר, אשר בדפנותיה עלה אזוב, ולאורך הדיוטות היו יציעי עץ מלאים פתוחים מעשה מלאכת-מחשבת. המדרגות היו רחבות, עם כבשִׁים שטוּחים ומחולקים לארבע. נכר שעברו בהן בנעימים מאת שנים.
יש לילות שהאדון גרוביוס היה מכיר מרחוק את הדמות הכבירה של גיסו, דידרלין, הפרופסור למוסיקה. עם האיש הזה לא רצה להפגש, והיה עומד אז בקרן-זוית הרחוב ומחכה עד שאור המנורה יהיה בוקע מתוך חלונו של דידרלין. בלילות אחרים היה פוגע בדיָר של הקומה השלישית, בדוקטור פרידריך בנדה. אז היו שניהם משתקדים להרים את כובעיהם, כל אחד היה משתדל לעבור על השני בברכות ובדרישות שלום, כל אחד רצה לִתן לחברו לעבור על פניו, ונימוסיותו היתרה של הצעיר היתה מביאה את האדון גרוביוס לידי-כך שהגדיל והאדיר את נמוסיותו שלו, עד מרוב נמוסיות ודרך-ארץ נעשה גלמי ונבוך, ולשונו דבקה אל חכוֹ.
אולם בשובו לבדו ובפתחו את השער במפתח הענקי שהיה עמו בכיס מעילו היה מדליק נר שעוה, מרים אותו מעל לראשו ומתבונן אל כל פנה, עד שהוא נכנס אל דירתו שבקומה התחתונה.
ב 🔗
במסעדה “לויתן” היה לו לאדון גרוביוס מקום קבוע. לארוחת הצהרים היו מזדמנים שם יום יום: יועץ הכספים קוֹרן, פקיד המנהלה העירונית הֶסֶלְבֶּרְגֶר, פקיד הדואר קיצלֶר, הרוקח פְלאוּם, השען גרינדליך ואופה-הממתקים דֶגֶן. בתור אורח חשוב היה מזמן לזמן מופיע הדַיָּן קלֵינְלֵין.
דברו לשון-הרע על השכנים, המכרים, הידידים והחברים-למקצוע. דברי הלשון-הרע עברו דרך כל המדורות, החל באנקדוטות תמות וכלה בדברי רכיל מלאי רעל. שום יחס שבין אדם לחברו לא שמש תריס בפני המרננים, שום שם לא היה נקי מכל חלול, בכל אופי מצאו איזה דבר שבגנאי, בכל בית היה חדר סגור בפני העולם.
משנגמרה הסעודה, היו האדונים נפטרים לבתיהם, מלבד האדון גרוביוס, משום שבשבילו מתחילה עתה השעה החשובה של קריאת העתונים. אחרי שהתענגה אזנו לשמוע על עניניהם הפרטיים של הבריות – מתחיל הוא ללמוד לדעת את החטאים, את הצדדים הנלעגים, את הטרגדיות שמהוים את חיי האנושיות.
יום יום קרא שלשה עתונים. עתון מקומי, עתון ברליני ועתון המבורגי. יום יום אותם העתונים, למן ההתחלה ועד הסוף, הידיעות הפוליטיות, הפיליטונים והמודעות. מתוך כל היה לומד לדעת על התקדמות התרבות, על השנויים בחיי המדינה ועל תנאי הקיום של האריסטוקרטיה, הבורג’ואסיה והפרולטריון.
שום דבר לא נעלם מידיעתו: לא הרצח באחד מכפרי פוֹמרֶן, לא האבדה של מחרוזת-המרגליות על הבולוַר דיזיטליֶן, לא אבדן אנית-הקטור באוקינוס הדרומי, לא חתונת-אצילים בוֶסטמינסטר, לא חדשה כל-שהיא על אפנת-בגדים חדשה, לא שחיטת הארמנים המשועבדים לתורכיה, לא פטירתו של אחד משרי המעלה ולא ההערה על שודד-דרכים שנתפס.
אולם יש מן הצורך להעיר שהוא היה נותן את לבו ביותר אל מקרי האסון, הואיל והוא היה רואה את העולם רק מבחינת המלחמות, רעידות-האדמה, מכות-הברד, הנחשולים, השטפונות ואי-הנעימויות הצבוריות והפרטיות של בני-האדם. מקרים משמחים, כמו לדות, הצטינויות-כבוד, עלילות-גבורה, זכיות גדולות בהגרלה, מפעל רב-הצלחה או ספקולציה מסחרית שהצליחה, עברו לפניו בלי לעשות עליו שום רושם, אם לא הרגיזו אותו ביותר. לעומת זאת היתה רוחו דבקה בתענוג מיוחד בכל דבר רע, מעורר יגון, עצבת וצער, שנודע לו ממה שארע על כדור ארצנו או בין כוכבי-שמים.
ראשו היה אוצר של מאורעות נוראים ומבהילים; מחלות, מעשי חמס, גנבה, שוד וגזל, התנגשויות, אסונות ביד הטבע, מגפות, רציחות-מאנסים, פשיטות-רגל ומדָני משפחה.
כשאוצר נסיונותיו נתעשר במאורע מעורר סקרנות, שכמוהו עוד לא היה, היה מוציא את פנקסו מכיסו, רושם את התאריך וכותב: בעיר אַמבֶּרג תקף את הכומר, בשעת התפילה, פרץ-דם; או: בקוחין-חין טרף נמר ארבעה-עשר ילדים, חדר אל סוכת אחד המהגרים ואכל את ראשה של אשתו, שישנה לידו; או: בקופנהגן דקלמה אשה אחת, שהיתה לפנים משחקת על הבמה, לפני אשה זקנה בת תשעים, בשוק מעל סל של ירקות, את המונולוג של לֵידי מקבת. הדבר עורר תמהון ואנשים אחדים נמעכו בתוך האספסוף הצפוף.
ואחר כך היה הולך בנפש שמחה הביתה ומחזיר בחן שלום לכל העומדים בפתחי הבתים ולכל הנשקפים מן החלונות.
כל בערה שפרצה בעיר היה הוא נמצא שם ועיניו היוקדות הפיקו התרגשות ושכרון. היה מזמר חרישית בפני עצמו ומביט בחשאי אל פני האנשים מביעי-הדאגה; התעסק ליד המטלטלים שנצלו מן האיש והטריד את מפקד הכבאים בעצותיו.
כשמת אדם חשוב, לא היה מניח אף פעם מהשתתף בלוית המת, הוא היה מלוה את הארון עד הגדר, ובראש מורד היה מקשיב אל נאומו של הכומר, אבל עורקיו מסביב לפניו זעו באופן מוזר, כאילו הרגיש שמבינים כאן לרוחו ומדברים אליו חלקות.
ואמנם, הדבר ערב לו מאד. מות זולתו, תבוסת זולתו, דלות זולתו, כל בגד ומעל, התעללות הגדולים, דכאון הקטנים, שרירות-הלב והיסורים, מנת חלקם של אלפי אנשים יום יום, כל זה מענג את נפשו, מעסיק אותו ומשקיט את רוחו על ידי הרגשת בטחון מתוקה.
אבל אחר כך הוא יושב בבית ליד הפסנתר ובעינים הוזות נשואות למעלה ינגן איזה אֲדַג’יו של בטהובן או איזה אמפרומטו של שוּבּרט. בשעה שהמקהלה מופיעה באורטוריה של בך מחוירים פניו מרוב התפעלות, והוא עלול לשפוך דמעות לשמע זמרה אמנותית.
הוא אהב את המוסיקה עד לידי הערצה אלילית.
הוא היה בורגני קטן בעל אינסטינקטים פרוצים. הוא היה מורד שמתנהג כאחד הקונסרבטוריום. הוא היה בחינת נירון בלי עבדים, בלי שלטון ובלי מדינה. הוא היה מוסיקאי מתוך יאוש ומתוך אהבת-כבוד, הוא היה נירון בן זמננו.
נירון בן זמננו דר בשלשה חדרים; רוָק גלמוד ומרבה לקרוא בספרים; אוהב לשוחח עם החנוני על מזג-האויר ולהתפלפל עם שומר הלילה על פקודות מועצת-העיר; אכזרי בכל נימי נשמתו ותלין בחשאי; מיחל מהמקרה להסתבכות המופלאה ביותר של המסבות, למעשי אונס מזיקים ביותר; תמיד מצפה לאסון, לקטטה ולתועבה; שמח לכל איד, לכל כשלון ולכל מצוקה, מקרוב ומרחוק; שוהה בתענוג על משואות כל חורבן, ויחד עם אכזריות חשאית זו ועם צמאון זה לדם הוא בעל תאוה מציקה אל מוסיקה – הנה זהו האדון גרוביוס ואלה הם חייו.
ג 🔗
תשע שנים רצופות היתה אחותו מרגריטה צופיה הליכות ביתו. משנת החמש-עשרה עד שנת העשרים וארבע לימי חייה. היתה מכינה לו את ארוחת הבוקר, מציעה לו את מטתו, מטליאה את לבניו, מנקה במברשת את בגדיו, והוא לא ידע עליה דבר זולת זאת ששערותיה צהבהבות, שֶעורה מכוסה נמשים וקולה קול ילדה. לתמהונו לא היה גבול בשעה שאנדריאס דידרלין, שעבר לפני שנה לדור בביתו, הופיע לפניו לבקש ממנו את ידה, הואיל ולגבי שֶלו לא פסקה עדין מהיות נערה בת ארבע-עשרה.
הוא דרש באורים ממרגריטה. באומץ-לב, שזה זמן רב השתוקקה לגלותו, הודיעה הנערה שהיא רוצה להנשא אל האיש הזה.
“אך בת בלי-בושת את!” קרא האדון גרוביוס, אבל להשיב את פני אנדריאס דידרלין לא העז, והחתונה קמה ונהיתה.
ערב אחד ישב אצל הזוג הצעיר. אנדריאס דידרלין היה במצב-רוח טוב. נגש אל הפסנתר והתחיל מנגן את מנגינת הרועה מ“טריסטן ואיזוֹלדה” לוַגנר.
אז הזדקר האדון גרוביוס ממקומו כנשוך וקרא:
“הנח ללהטים הקלוקלים הללו, בין כך ובין כך לא אאמין לך”.
“מה כונתך להגיד בזה, גיסי?” שאל אנדריאס דידרלין, בַּהֲשֵחו את ראשו מחמת צער.
“שמא יש ברצונך ללמדני בינה על אודות אותו מרעיל-בארות?” פרצה קריאה מפי האדון גרוביוס ופניו הפיקו חמה, כפני הגבן, שמלעיגים על חטוטרתו, “שמא ידוע לאדון הפרופסור יותר מאשר לי מי זה הוא ואיזה הוא אותו ריכרד וגנר, זה הליצן, זה היהודי, שמתחפש למשיח גרמני, זה הקַקופוניסט, זה המשחית והמקלקל, זה החצרן, זה המוקיון, המהתל בכל הקיסרות הגרמנית ומוליך אותה שולל, כמוה כמו אירופה כלה? כן, כן! אלפני בינה, הנני, הנה אני יושב לפניך, כתלמיד לפני רבו, אזָר נא כגבר חלציך!”
הוא נשען בגבו אל משענת כסאו ופרץ בצחוק אסתמי חנוק, כשידיו מפוכרות על בטנו.
אנדריאס דידרלין הזדקף לכל מלוא קומתו, התנודד על ראשי אצבעות רגליו והשפיל לראות את גרוביוס כראות פרעוש שאפשר למעכו בצפורן.
“אַי, אי” אמר, “כמה מענין! חייך שאתה הנך בריה מענינת, גיסי גרוביוס. אבל אילו היו ממלאים את ביתי זהב, לא הייתי רוצה להיות כה… מענין. לא אני. ואת, מרגריטה, כלום היית רוצה להיות כה מענינת?”
ידו היתה על העליונה וכאילו דכאה אותו לעפר, וצחוקו של האדון גרוביוס נסתים בקול מתעַרעֵר דק. הוא פקח את עיניו מאחרי זכוכיות הפנסנה לרוָחה, והיה דומה לאותם פרצופי-מפלצת היורקים מפיהם קלוחי מים, העשויים על הבארות העתיקות. אולם מרגריטה הבישנית, שמעולם לא דברה דבר בלי למעט את דמותה ובלי להסתיר את ידיה, הביטה נבוכה אל האח ואל הבעל והשפילה לפני שניהם את עיניה.
האם היה זה רגש של משטמה מה שהאדון גרוביוס הרגיש כלפי אנדריאס דידרלין? היה זה יותר ממשטמה; במרירות של צפעוני חשב על שמו, על אשתו, על בתו, על טבעת-הקדושין העבה שעל אצבעו ועל חומר המִקפה של צוארו העבה. למן הערב ההוא חדל מִבקר את אחותו, וכשמרגריטה התאוששה ובאה אליו, נהג בה זלזול מתוך רגש של נטירה, עד שעזבה אותו ושוב לא חזרה אליו.
כשנולדה הילדה והמשרתת הביאה אליו את הבשורה, פזל כלפי קרן-זוית החדר והשמיע צחוק דק.
“מזל טוב! אני שמח שהזוג דידרלין הקים זרע, עליצותם של הבריות הללו לא תפסק”.
במרוצת השנים יש שדורותֵּיה הקטנה היתה מתהלכת על פני המדרגות או יושבת ליד הבאר. אז קנה האדון גרוביוס לעצמו כלב רע ושמו “קיסר”. קיסר היה רובץ קשור בשרשרת, אך נהמו ומבטיו המפיקים זעם היו מפילים פחד על הילדה, והיא מנעה רגליה ממקומות במשחק בחצר.
ביום הולדתו של האדון גרוביוס, אחר שנים רבות, שוב הופיעה לפניו מרגריטה עם בתה הקטנה, בת ארבע שנים, ודורותיה אמרה לו על-פה שיר, שהכריחוה ללמוד לכבוד היום הזה. גרוביוס רעד כלו מצחוק בראותו את הילדה הלבושה כבובה והקוראה כאדם גדול.
“בחיי,” קרא, “מימי לא הייתי מאמין שצפרדע קטנה כזו תוכל כך לקרקר”.
אף על פי שבעניני נשים היה בור במדה מבהילה, הכיר בכל זאת, לגודל ששונו, בפני מרגריטה המזהירים, אכזבה מן החיים, שהשתדלה לדכאה.
ד 🔗
בימים ההם מת השופט העליון בֶּקר, שעשרים ושמונה שנים דר בקומה השלישית, ואחריו עברו לדור בה הדוקטור בֶּנדה ואמו.
גרוביוס ספר זאת למסובים אל השלחן במסעדה, ושומעיו הגידו לו דברים שונים על מוצאו ועל חייו של בנדה. כפי שהודיעו לו, היתה המשפחה קודם עשירה, אולם בשנת המשבר הגדול הפסידה את עָשרה, ועכשו היא מוכרחה להסתפק בחיי אמידות מצומצמת. אביו של בנדה המית אז את עצמו ביריה והאם לִותה את בנה אל בתי-הספר הגבוהים, שהיה לומד שם. יועץ-הכספים קוֹרן שמע שחֵרף צעירותו כבר הספיק לפרסם ספרי-מדע חשובים במקצוע הביולוגיה, אולם עבודתו זו לא הביאה אותו אל מטרתו.
“לאיזו מטרה?” שאלו.
“הוא שאף להיות פרופסור, ולדבר הזה נמצאו מתנגדים”.
“למה התנגדו?”
“הלא מן הנמנע הוא למסור בידי יהודי, בלי כל פקפוקים, את ההוראה באחת האוניברסיטאות. הרי הדבר מסתבר מאליו”.
“אמנם, הדבר מסתבר מאליו,” הסכים האדון גרוביוס, “אף על פי שבנדה זה אינו דומה כלל ליהודי, אלא יותר להולנדי, להולנדי מסורבל בשר למדי. אמנם אינו צהבהב כלו, אבל גם לא שחור כלו, וחטמו ישר כסרגל”.
“הרי זוהי ערמתם החדשה של היהודים,” ענה הדַין ולגם מהשֵכר שלו לגימה גסה, “בימי קדם היו נושאים על בגדיהם את הטלאי הכתום, והיה להם חוטם כמַקור העיט, ושערותיהם כשערות הבושמֶנים. ובימינוּ אין אף נוצרי אחד בטוח שאינו דומה ליהודי.”
לדברים האלה הסכימו כלם.
האדון גרוביוס עמד על המשמר. הוא צפה את את פני דיָריו והתחקה במסתרים אחרי אורח חייהם. הוא ידע באיזו שעה בערב הם מכבים את האור ובאיזו שעה בבוקר הם פותחים את החלונות. הוא ידע כמה שטיחים יש להם, כמה בשר הם אוכלים, מהי כמות הפחם שהם מוציאים, כמה מכתבים הם מקבלים, אֵילו מקומות־טיול חביבים עליהם ביותר, מי הם האנשים שהם דורשים בשלומם ומאת מי הם מקבלים ברכות־שלום. ולמלא את הסאה, קנה לעצמו את כל ספריו של בנדה שנמצאו במכירה, ובזעת אפיו קרא את החקירות המקצועיות הקשות להבנה. הוא הצטער מאד על שאינו יכול להוציא את משפטו עליהם, והיה מחבק כל אדם שהיה אומר לו שהספרים הללו הם פחותי ערך.
באחד מימי האביב, עם שעת ערבית, כשיצא אל החצר להאכיל את כלבו, את “קיסר”, ראה את אחותו מרגריטה למעלה על היציע. היא לא ראתה אותו, כי גם היא תלתה עיניה למעלה והביטה אל היציע של הקומה השלישית ממעל לה, שם עמד פרידריך בנדה והחליף עמה רמיזות וסמנים אלמים, אחר כך הסתכלו זה בזו דומם, עד שלבסוף הרגישה מרגריטה באחיה ונעלמה בדומיה מאחורי דלת־הזכוכית עם הוילאות הירוקים.
“אוֹהוֹ”, חשב האדון גרוביוס, “דבר־מה מתרחש שם”. והתרגשות נעימה קלחה ועברה בכל גידיו.
מאז ואילך נמנע מהכנס אל החצר. אלא שעות רצופות היה יושב יום יום בחדר קטן, ושם, מבעד לסדק של הוילאות, היה יכול לראות בדיוק את כל החלונות והיציעים. הוא מצא שמהקומה השניה נעשים סמנים כלפי הקומה השלישית על ידי עציץ־פרחים שהיו מעבירים אותו ממקום אל מקום, ותשובה על הסמנים הללו היתה באה על ידי מטפחת כתומה שהיתה נקשרת פעם אל קורת־השתי ופעם אל קורת־הערב.
מפעם לפעם היתה מרגריטה נראית מתוך פחד על היציע ושולחת מבטיה כלפי מעלה; לפעמים יוצא בנדה, עומד נשען אל המעקה ושקוע, כנראה, בהרהורים נוּגים. את שניהם בצֶוֶת אחד מצא גרוביוס רק עוד פעם אחת. הוא פתח את אשנב החלון והטה את אזנו, אבל באותה שעה סִמרוּ בחדר הסמוך איזו תבה, וברעש הדפיקות לא יכול לשמוע מה שאמרו זה לזו…
מאותו יום ואילך פסקו לִתן סמנים זה לזו ולא נראו עוד על היציעים.
האדון גרוביוס שפשף את ידיו מרוב תענוג כשעלה על דעתו שלאנדריאס דידרלין, הלובש גאה וגאון, צומחות קרנים. אולם שמחתו ערבה מפאת ההכרה ששני בני־אדם יש בעולם שנהנים מן הענין הזה. דבר כזה אסור לִתן לו מקום, מן החובה לשים לו מעצור.
כך היה עוֹמד לפעמים בלילות, במסדרון הצר, ליד חדרי דירתו, גופו הכחוש עוטה גלימת־שֵנה רבת־קפלים, נר דולק בידו, והוא מאזין אל דממת הבית.
פעמים היה עולה במדרגות עָקב בצד אגודל, פנס מסוכך בידו, ומקשיב, מקשיב בצמאון. באויר רחף משהו מעורר חשד על יחסים חשאיים ומחפירים.
האם גונב אליו דבר על מרגריטה, שנעכרה רוחה? האם שער את מוסר־כליותיה ואת טרוף דעתה הנבהלה והמדוכאה לעולם?
אחר כך נודע לו שלפרקים תוקפת אותה אימת־שגעון לשלום ילדתה. לא נתנה לזו למוש ממנה, את חום גופה הטבעי ראתה כקדחת, בבוקר בבוקר יללה ליד מטתה של דורותיה, נטלה את הילדה על זרועותיה, מששה לה את הדופק, עטפה את גופה בשמיכות, מדי לילה היתה שוקדת על מטת הילדה שישנה לה במנוחה. כך ספרה לו המשרתת.
יום אחד חזר האדון גרוביוס אל ביתו וראה אצלו קרון של בית־חולים ואספסוף של סקרנים. בעלותו במדרגות הגיע אל אזניו קול יבבה אטום, שני גברים סחפו את מרגריטה מדירתה, ואנדריאס דידרלין הלך אחריהם בפנים נזעמים. דלת־הכבוד היתה פתוחה, בחדר על הקרקע היו פזורים שברי זכוכית וצלחות. בין השברים ישבה דורותיה, קפוצת־שפתים, כמתאפקת מבכות, ולראשה כרוכה מטפחת. המשרתת עמדה בפתח ופרשה כפיה, ולמעלה, על הרחבה של הקומה השלישית, עמד פרידריך בנדה נבוך וחִור.
מרגריטה עוד נאבקה עם שני האנשים ברפיון כח. עיניה היו נשואות לאחוריה, בקשו לראות את הילדה. האדון גרוביוס תחב את ידיו בכיסי מעילו ולוה את התהלוכה המעציבה עד הרחוב. את האשה המסכנה הביאו אל בית־משוגעים שבאֶרלַנגן.
האדון גרוביוס אמר לעצמו שיש אנשים אשמים בענין הזה, ואת האנשים האלה יחיב לִתן את הדין. לא מפני שהצטער, לא מתוך אהבתו אל אחותו, אלא מתוך שנאתו אל העולם המלא תנועה, אשר הוא נדון בתוכו לחיים נעדרי תנועה.
ה 🔗
מאת המשרתת של דידרלין אפשר היה לדעת אך מעט מאד, ואף מפי דורותיה הקטנה מן הנמנע היה להציל דבר. דורותיה היתה תמיד עסוקה בה בעצמה, בקשוטיה, במשחקיה, במאורעות־חייה הקטנים, וכמעט לא הקשיבה לדבריו בשעה שהוא היה מעכב אותה על המדרגות ומשמיע לה את שאלותיו שהיה ממציאן בערמתו.
יום אחד נסע אל ארלנגן לבקר את בית-המשוגעים. אולי במקרה תתן לו אחותו את המפתח אל החידה.
מרגריטה ישבה בירכתי האולם ולא פסקה לסרוק את שערותיה הארוכות והצהובות. עיניה היו מושפלות, ושום ערמה לא עמדה לאחיה להוציא מפיה מלה.
הרופא אמר:
“היא חולה שקטה, אבל מכונסה בקרבה ובעלת תאווֹת. כנראה, היתה שנים רבות נתונה תחת לחץ נפשי גדול”.
בשעה שהאדון גרוביוס חזר, בזיוה של חמה, אל תחנת הרכבת, הרגיש למגִנת-לבו שדמות אותה האשה קשת-הרוח לא תסתלק שוב מפני עיני-רוחו. הוא שתה באחד מבתי-המרזח לגימה גסה וחריפה. בדרך שובו ישבה ממולו אשה זקנה שהביטה אליו כאדם שמבין הגיגו. המבט האנושי הטרידו ממקומו והוא עבר לשבת במקום אחר.
“יש לי פנאי,” אמר בלבו, בראותו את הקשיים הגדולים שנתקל בהם בדרך חפושיו. הלא עוד צריך לתפוס את הדוקטור בנדה, באיזה אופן שהוא, ולחקור אותו. פעם אחת ראה איך אִקלע פרידריך בנדה על המדרגות עם דורותיה הקטנה, ואיך התחמק מן הילדה בפחדנות מוזרה. הדבר העיר בו הרהורים רבים.
הכניסו בבית צנורות גז, והאדון גרוביוס, בתור בעל-הבית, מצא אז הזדמנות להכנס אל פרידריך בנדה. אותה שעה עמד בנדה לנסות זו הפעם האחרונה להגן על זכויותיו, זכויות אדם ומלומד, בפני אויבים, שקשה להכריעם.
הוא היה לבדו בביתו והוליך את האדון גרוביוס דרך המסדרון אל חדר-עבודתו. כתלי המסדרון, כמו כתלי החדר, היו מכוסים עד התקרה בספרים. בנדה אמר שיש בדעתו לנסוע מפה. נמוסיותו היתרה, שבה השתדל לפנות כסא מן הספרים שהיו מונחים עליו, ואחר כך מבטו המתוח שבו התבונן אל האדון גרוביוס, נטלו מזה כל רצון לפטפט הרבה, והוא התחיל מדבר על צנורות הגז. בנדה סדר את הענין במלים מספר וקם מכסאו.
האדון גרוביוס קם גם הוא, הסיר את הפנסנֶה מעל חטמו ושפשף את זכוכיותיו במטפחתו הכחולה-בהירה.
“להיכן אדוני נוסע, אם מותר לי לשאול?” שאל מתוך השתתפות.
בנדה לא התיר לעצמו אף פעם להקל בכבודו של אדם בלתי-חביב עליו, ובנמוס השיב לו שהוא נוסע לקיל, להשתדל בדבר קתדרה באוניברסיטה שם.
“בְּרַוֹו!” קרא האדון גרוביוס שתפס פתאם טוֹן של קִרבה לא-שגורה, “צריכים להראות לאותה הכנופיה שאין מתיראים מפניהם, ברַוֹו!”.
“איני מבין היטב אל מה הוא מתכון בדבריו, אדוני!” אמר בנדה בתמיהה. ואת הטינה שגדלה בלבו אל האיש הזה לא הביע אלא במבטי עיניו שנסתלקו לצדדין.
האדון גרוביוס הצליף על הצעיר מבט אלכסוני מלא מרמה.
“אין הוא צריך לחשוב אותי לבוּר גמור, אדוני הדוקטור הנכבד!” השיב לו, “anch’io sono pittore”. קראתי, בין שאר הדברים, את מחקרו על הפעולה המוֹרפוֹגֶנית של תאי-הרבִיה, חזיז ורעם! הרי זו עבודה הראויה להתכבד בה. מובן שאין זו עדין עבודה עצמית, הלא היא, אם איני טועה, אחד מבִּכּוּרי מחקריו. אדוני נגרר אחרי תורת ההתפתחות המכנית של אותו וילהלם רוּר, אשר עשוהו לשמצה. איך הוא, אדוני כבש לו דרך לעצמו, ובאוֹרוֹ העצום הוא מפענח כמה וכמה מצפונותיו של רבון העולם. ועוד יש אצלנו אנשים שמרבים להג על חופש המדע. מחופש כזה ישמרנו האל. חבורת המרעים שם מכרסמים זה את זה על ככר לחם. אבל אתה, אדוני הנכבד, אל נא יפול לבך במלחמת מצוה זו. שנס כגבר מתניך, עלה והצלח!"
בנדה נדהם בשמעו מפי האדון גרוביוס את שם מחקרו הידוע רק לחבריו במקצוע, אבל דבר זה עוד הגביר את חשדנותו תחת למעט אותה. הרבה יותר מדי ידע על אודות האיש הזה, עד שאי אפשר היה לו לעמוד לפניו בלי מרירות. די היה לו לזכור בספּוּרה התמים של אותה אשה, שהפך את עלומיה לישימון ולבית-כלא, כדי שיחוש כאב בנשמו עמו יחד אויר אחד.
אף על פי כן לא הראה זאת בהתנהגותו החיצונה. הוא רק ענה בכובד-ראש:
“לא דבר פשוט הוא לחיות יחד עם בני-אדם. לכל אחד המקום שלו שהוא רוצה לשמרו. חן חן לו על בקוּרו ועל דבריו הטובים. אבל זמני הפנוי מצומצם, ועוד עבודה מרובה לפני…”
“מובן, מובן”, הזדרז האדון גרוביוס להכנס לתוך דבריו ועל פניו רחפה בת-צחוק של רמיה, “אין צורך לשלחני, הנני הולך גם בלעדי כן. בחמש שעות עלי להיות בבית-המשפט. עלי לחתום על תעודה, בנוגע להחזקת אחותי בבית-המשוגעים. פקוח על רכושה או מעין זה, השד יודע! מה דעתו לאסון הזה? הלא אדוני היטיב ממני להכירה. בבקשה, בבקשה, דוקטור, אל נא יתחמק! יושבת היא לה בתא וסורקת לה את שערה. אולי הוא חושד במי-שהוא שהביאה לידי כך? מֵאֲהַבְהָבִים בלבד לא יצא אדם מדעתו. ואותו מוסיקאי רמאי, שדר שם למטה, גם הוא שומר פיו ולשונו. אח, כן! דאגות, ברוך השום, אינן חסרות!”
הוא התחרט על פזיזותו לגלות את קלפיו ברמיזות ברורות יותר מדי, מה שעלול להזיק לו, ועל כן, כדי לטשטש את הרושם, חיֵך חִיוּך ליצני, השח ראשו במורך-לב ונתן בבנדה את עיניו המפיקות סקרנות חסרת-טעם.
אבל בנדה עמד שח-עינים. עיניו היו צמודות אל חָבְטי נעליו של האדון גרוביוס. איזה רגש מוזר של תועבה תקפוֹ בהתבוננו אל הקוים הצהובים של גרביו, מתחת למכנסיו המוגבהים יותר מדי, בראותו איך התחילו נעליו מתנועעות, איך התנשאו מעל הקרקע, העקבים ראשונה, בזה אחר זה, וירדו באופן מאוס וּבחריקה מאודה.
ו 🔗
העדרו של בנדה נמשך כשנה. אמו לא לותה אותו הפעם. היא לא היתה בקו הבריאות וסכנה היתה צפויה לכח-הראיה של עיניה.
אחרי שובו שקע בדומיַת-עצבוּת שארכה שבועות, ואף על פי שבינו ובין אמו לא נפלטה אף מלה על אודות האכזבה שנפלה בחלקו, ידעה אמו כל מה שעבר עליו, וברחמיה שתקה גם היא.
עליו העיקו הזכרונות אשר הבית הזה העיר בקרבו. תמונות שנשתכחו קמו לתחיה; דמות אשה מעוּנה חולפת בערבים על פני היציעים, צלה מרחף בחדר ונלחץ אליו, בשעה שהוא יושב לפני שלחן-עבודתו.
עוד הרבה דברים קשרו אותו אל זו, אשר רוחה עזב את הארץ, בעוד גופה חי עֲלֵי אדמות. הוא לא יכול לשכוח את ענותנוּת מבטה ואת צניעוּת ידיה. הוא ידע את גורלה, הוא ידע את נפשה. ואף על זאת נגזר עליו לשתוק, להרתע בסלוד-נפש מכל מגע עם העולם ולטבוע במצוּלות הבדידות, זה היה גורל חייה וגם גורל חייו. תמיד ראה אותה לפניו, כמו שאחיה תאר אותה, כשהיא יושבת בתא וסורקת את שערותיה הצהובות.
הוא לא האשים איש, לא שמר לאיש עֶברתו, הוא רק קָבל על בני-אדם שהם כמו שהנם.
מי שהיה חברו באוניברסיטה בקר אותו, עודדו והעירו להשתתף בעבודה מדעית אחת גדולה. הוא סרב. אחר כך- כשנשאר שוב לבדו, העלה על לבו את כל השיחה. חֵרֶף הפצרות ידידו, ראה באיש הזה אותה הטינה המופלאה והמוצנעה שהרגיש בה תמיד בשעה שהיה בא עם אנשים בני אמונה אחרת וגזע אחר לא רק במשא ומתן חיצוני, חברתי, אלא גם במגע אנושי פשוט. לכל הפחות היה זה נֶכֶר מתוך אמונות קדומות, כאילו היה אומר לו האיש: “אני מכאן, אתה משם, על הגשר אל נא תעלה”.
כל זה היה ידוע לו יותר מדי. אבל להלחם בו לא נתנה לו גאותו. את הזכות הטבעית לחיות, את החרוּת הנתונה לכל אדם להתקַים עם בני-אדם הרצויים לו, הזכות להשתתף בהתחרות-הכחות הנחוצה והמועילה, את כל אלה לכבוש במלחמה או אולי לבקש אותן נדבה, להגן עליהן בנמוקים וטעמים, לקנותן בערמה ונפתולי-פוליטיקה, – הרי זה מתנגד לתבונה וליושר והוא סִלק את ידיו ממנו. הוא סלק את ידיו מדפוק על שער שהוא עצמו סגר על מסגר.
ואף כל פי כן סבל מזה, סבל עד לשעוּר שאין למעלה ממנו. השקר וההבל שבדבר הם שהכאיבו לו. כלום כך הם נוהגים מפני שכך היא אמונתם? לא. כלום האמין הוא באותם פִּלוגי-הגזע, שעליהם בססו את דבריהם? לא. הוא הרגיש עצמו כמו במולדתו על הקרקע אשר פרנסה אותו, ראה את עצמו אחראי לרישו ולאשרו של העם, צמוד בלבו אל בחיריו, ומעֻצב ברוחו על ידי לשונו, רעיונותיו ואידילאיו.
כל השאר היה כזב. הם הכירו בכזבם, אבל את גאותו הפכו לנשק נגדו. בתחבולות-רֶשע, במתכַּוֵן להרע הכחישו את השתיכותו לעם אשר הוא הוכיח אותה בעבודתו ובהתלהבותו, הם הסיחו את דעתם ממנה.
לקשור קשרי ידידות, לבקש חברים-לדעה ולהשפיע על ידי כחות משותפים, – את כל זה דחה. לא רצה להסחף בוכוחים הנמלצים של אספות. ומתוך בדידותו-גאותו, הודיע לו לעצמו שהמקרה הזה אשר קרהו הוא יחידי ואינו בא ללמד על הכלל. הואיל וצערו לא הופחת אלא, להפך, גדל בשעה שהיה מַשוה את מצבו עם המצב הדומה אליו של אנשים זולתו, חדל מן ההשואות והסברות, העלולות לשַוות לעולם, העומד כצר נגדו, מעין יחס של צדק.
לעומת זאת צמח בלבו כליון-נפש, שהתגבש מיום אל יום לצורה ממשית, יותר, ולאט לאט הלך ונהפך להחלטה קבועה שאין לבטלה.
באותו הזמן התודע אל דניאל ועל ידיו חזר שוב אל בני-אדם. במבטו הראשון הרגיש בו דבר-מה בלתי-שכיח, אפילו משהו חדש לגמרי, שלא ראה כמותו עד אז. דלותו החיצונית כשהיא לעצמה כבר תבעה פעולה ונפשו הנפעמה לא נתנה מנוחה לאדם שלב מרגיש בקרבו.
לא בנקל אפשר היה לעזרו. הוא דחה כל מתת אשר לא יכול לגמול עליה איזה תגמול. לכתחלה היה צורך להוכיח לו שהידידות מטילה חובה על כל ידיד כלפי רעהו, והיה מן ההכרח לִתן לו את האפשרות להיות כפוי-טובה, להלכה.
מתוך מאמצים גדולים הצליחו בנדה ואמו להמציא לו שעורים במשפחות אמידות אחדות. הוא לִמד נערים ונערות קטנים לנגן בפסנתר, ואף על פי ששכרו לא היה גדול, נמלט בכל זאת משִׁני הרעב והכפן.
אחרי עבודת היום היו מבלים שניהם יחד את הערבים והלילות, ובשיחות ידידים ממושכות התקרבו יותר ויותר זה אל זה.
ז 🔗
ערב אחד נכנס דניאל אל הבית ופגש בגרוביוס, אבל היה כה שקוע בהרהוריו, עד שלא הרגיש בו ולא דרש בשלומו. האדון גרוביוס הסתכל בו בכעס וחזר אל המדרגות כדי לדעת בברור, אל מי הולך הצעיר הזה. כששמע אותו מצלצל בקומה השלישית, הפיקו פניו דאגה, והוא שפשף בשמאלו את סנטרו.
“לעבור על פני כמו על בול-עץ”, רטן במשטמה, “חכה, בעד זה תשלם לי, נערי!”
תחת לעזוב את הבית, כמו שהיה בדעתו, חזר שוב אל דירתו, הדליק נר, עבר חיש מהר בפסיעות זעירות שלשה חדרים, שבהם עמדו ארונות ישנים ואצטבאות טעונות ספרים ומחברות של תוי-נגינה לרוב וגם פסנתר, ובמפתח שהיה בכיסו פתח חדר רביעי, אשר תריסי חלונותיו היו מוגפים ומערכת כליו מוזרה.
נגש אל שלחן, שעמד לאורך כל החדר, נטל פסת-ניר לבנה וכתב עליה בדיו אדומה: “דניאל נוטהפט, מוסיקאי, חדשַׁים מאסר”.
אחר כך משח את הפתקה בדבק, הדביק אותה אל קופסת-עץ קטנה, דומה לשומירה פעוטה, ובמסמרים קטנטנים הצמיד אל הקופסה מכסה, שהיה מוכן שם.
את החדר הזה, שהיה תמיד סגור, קרא האדון גרוביוס חדר-המשפט שלו. על כל מה שהיה עושה שם אמר שהוא סדור יחסיו אל בני-אדם, ואת קובץ תאי-העץ הקטנים קרא בשם בית-אסוריו. כל אדם שהעליבו, שצערו, שהשפילו או שרִמה אותו היה נדון להיות חבוש בו, עד כי ירַצה עוונו מספר הימים שגזר עליו.
ולא זה בלבד. באמצע השלחן היו גבעות חול קטנטנות, שלשים במספר, ובכל אחת מהן היה נעוץ צלב-עץ עם פתקה זעירה ועליה כתובת השם. הרי זה היה בית-העלמין של האדון גרוביוס, ואלה שנקברו כאן בתורת סמל, אף על פי שהתהלכו חיים ובריאים עלי אדמות, היו לגבי שֶׁלו אנשים מתים. היו אלה אנשים אשר דרכם בחיים כבר נסתימה בעיניו, ותחת חשבון עבֵרותיהם מתח קו. אנשים כריכרד וגנר וחסידיו, סוחר בניר, שלוה ממנו לפני שנים רבות כסף ופשט לו את הרגל, ועוד אחדים ממחברי ספרים גרועים, שקוראים רבים להם, או ספרים שהיו לו לתועבה, בלי שקרא בהם, כמו ספרי זולא מפריס.
לשלחן היתה עוד מחלקה שלישית, המכונה אקדמיה. האקדמיה היתה ככר מסויגה במסוּכת חוטי-ברזל ומחולקה לשתים-עשרה או לחמש-עשרה חלקות צבועות בצבע ירוק יפה. באמצע כל חלקה היה תקוע כלונס קטן, כשתי אצבעות גבהו. באמצע כל כלונס היתה שוב מודבקת פתקה. ובראש אחדים מהם היו תלויים דגלים זעירים מאריג ירוק.
לאדון גרוביוס היתה חולשה אחת והיא התשוקה להתהלך עם אנשים מרמי-היחש. בסתר לבו היה מעריץ את דרכי התנהגותם של האנשים האלה, את אדישותם והכרת ערך עצמם, את מסוֹרותיהם הקבועות ואורח-חייהם המלא הרמוניה ושלוה. זוהי סבת הדבר שהאדון גרוביוס הדביק אל הכלונסאות את שמותיהם של המשפחות המיוחסות והכבודות שבעיר, כגון משפחות טוּכנֶר, גֵלֶר, הוּמבסֶר, קריֶר-קלַיט, אופֶנבֶּרג. וכשהשעה שחקה לו ועלה בידו להתודע אל מי מבני אחת המשפחות האלה, היה תולה דגל ירוק בכלונס של אותה משפחה.
חֵרף כל שאיפותיו לא עלה בידו במשך שנים רבות לתלות אלא שלשה דגלים כאלה, אולם הקשרים שהדגלים צינו לא היו אלא ארעיים בלבד ללא תוצאות חשובות, פלוני החזיר לו שלום באולם הקונצרטים או ברחוב – זהו כל מה שהיה יכול להגיע אליו. בנגוד לבית-האסורים ולבית-העלמין היתה האקדמיה עומדת עלובה בשממונה. יום אחד התנוסס דגלה של משפחת אופנברג בראש תרנה, ואז דמה האדון גרוביוס שעתיד גדול נשקף לאקדמיה שלו.
ח 🔗
הציָר קרפוטקין הוזמן על ידי האלוף זיגמונד פון אופנברג להעתיק אחת מיצירותיו של הולבּין. הוא לא הוציא את הדבר לפועל. לשם כך לא הספיקו לו כשרונותיו. אך אז התודע אל הברון אֶבֶרהַרד הצעיר, ואחרי שנים, כשנפגשו פעם במקרה, הוליכו אל האחים שב“גן-העדן הקטן”.
לא הרבה זמן בלה שם אברהרד את ערביו. כשם שנתגלה שם פתאם, כך נעלם פתאם. אולם בזמן הקצר הזה מצא האדון גרוביוס שהות להתקשר אליו ביחסי ידידות.
כשישב בפעם הראשונה עמו יחד ליד שלחן אחד, היה כל הערב נרגש מאד ואיזה זיו רוחני קל זרח עליו, קולו היה נופת צופים, ודעותיו – ערֵבות לאוזן השומע במתינותן.
הוא הסב את השיחה על יתרונות היחוס ושִבּח את תפארת המשפחות העתיקות בעלות שלשלת-היוחסין ואת השפעתן על חנוך העם. “האחים” לגלגו, אך האדון גרוביוס קפּח אותם בהלצה אחת מבטלת.
לשמע דברי הקִלוּסין, עשה לו אברהרד פון אופנברג סיג את השתיקה מתוך סלוּד-נפש. ואף על פי שהאדון גרוביוס לא הניח גם אחר כך כל הזדמנות להשמיע, בזריזות של ערמה, דברי חונף באזני האציל הצעיר, העלה חרס בידו. לכל היותר היה אברהרד זוקר בחלל האויר את זקנקנו החד ומפליט מפיו הערה של לעג. כל הכרכורים לא הועילו ולא כלום.
לילה אחד זִמן המקרה לשניהם לשוב יחד הביתה, רצוני לומר שהאדון גרוביוס לִוה את האלוף ולא מש מצדו. הוא זנח את טכסיסו שהשתמש בו עד כה ונסה את מזלו בדרך אחרת. התחיל מלגלג אל יהירותם של בני הכת העליונה, שנקל להם לזלזל בכבוד אדם כמותו מאשר בכבודו של איזה כסיל שכתר רקום בכנף המטפחת שלו.
“מי הוא אדוני? במה הוא עוסק?” שאל אברהרד אופנברג.
“אני הולך בטל”, החזיר האדון גרוביוס.
“האומנם אינו עושה כלום? הדבר מוצא חן בעיני”.
“אני עוסק קצת בנגינה”, הוסיף האדון גרוביוס, שהתפעל מסקרנותו של האלוף.
“הרי זה כבר משהו”, אמר הלז, “ואני איני מוסיקלי כמו קנה-רובה. אולם, אם אין אדוני עוסק בשום דבר זולת הנגינה, וכנראה להנאתו בלבד, הרי בודאי עשיר הוא כמו קורח”.
האדון גרוביוס נפנה אליו. יראתו שהיה תמיד מתירא להחָשב לעשיר נלחמה בו עם תשוקת-הבלו להתפאר לפני האלוף הצעיר ולהרים בעיניו את חין ערכו.
“מעין זה, מעין זה”, העיר בצחוק דק.
“שפיר! אם אדוני יוכל להמציא לי עשרת אלפים מרק, הנני מוכן להגיש לו את הכתר הרקום על מטפחתי”, אמר אברהרד פון אופנברג.
האדון גרוביוס עמד מלכת בפה פעור ובעינים פקוחות.
“אדוני הברון חומד לו לצון”, גמגם. כשנענע אברהרד בראשו, הוסיף בקול שהפך ליבּוּב מרוב השתוממות: “אבל, אישי הנכבד! הלא רק תרבית כספו בלבד של כבוד אביו עולה לחצי מיליון, רק תרבית כספו בלבד!”.
“לא מעִנין שיחתנו הוא אבי”, החזיר אברהרד בקרירות ותלה את זקנו החד באויר. “אין זאת כי אם אמונות-השוא של אדוני ביחס לשלטי האצילים הן שהביאוהו לספור את הכנסות אבי בכיסי”.
הם עמדו תחת פנס גז, ליד שער הַלֶר. הגשם טפטף והם פתחו הסוככים. הלילה היה שקט והשעה מאוחרת. הרחק מסביב – אף נפש חיה. גרוביוס הסתכל בצעיר המכובד והרוֹגֵז, הצעיר הסתכל בגרוביוס הנבוך והמחַיֵך, ואיש מהם לא ידע לעמוד על טיבו של חברו.
“אדוני תמה”, פתח שוב אברהרד, “אדוני תמה, ובדין. אני מבטיחו שאין דעתי נוחה מעצמי. אין לך בריה בעולם שנולדה בשעה לא מוצלחת כמוני. יש בי הרבה מן המיותר ומעט מאד מן הדרוש. אלה הם סודות. מסביבי אך סודות ובקרבי חלל ריק, זולת אויר קפוא ומת”.
את עיניו השפיל לארץ, ודבר כמדומה לעצמו, כאילו שכח שמישהו שומע. הוא קרא:
“האם הזדמן לו פעם לראות בבתי-כנסת עתיקים אבירים קדומים, האם ראה אבירים קדומים חצובים מאבן? אף אני כך. יש לי הרגשה כאילו הייתי אֲבי-אָבי, וכאילו הוא קָבר אותי חי, ורוח רעה אִבנה אותי, וזרועותי מונחות על חזי ואין בהן חיים. אני גדלתי יחד עם אחותי, ואני רואה אותה כאילו תמול היה הדבר”, פניו הפכו פתאם דמיוניים וכאילו שיבה זרקה בהם. “היא, מלאת חן, גאה ותמה, עוברת אולם אחד עם ורדים בידיה. היא נשואה לריטמֵיסטר, בר-נש שמתנהג עם חיליו כמו עם עבדים כושיים ואינו מחזיר שלום לאזרחים אלא כשהוא סבוא. היא היתה מוכרחה להנשא אליו. לא יכולתי להניאה מזאת. מישהו הכריחה לכך. ועתה, כשהיא נושאה ורדים, הריהי דומה לבר-מינן ששר שירים”.
יראה כמוסה תקפה את האדון גרוביוס. דברים כאלה לא היה רגיל לשמוע. באותם המקומות, שהיה מצוי שם, היו נוהגים לקרוא את הדברים בשמם. זקף את אזניו ועוה את פניו עויה לא-נעימה. הוא חשב בלבו, שאת הדברים האלה דִבר בהשפעת חנוכו, בהשפעת התמונות אשר לנגד עיניו תמיד, הכסאות המצופים זהב, אשר עליהם הוא יושב.
“אף אני אשב פעם על כסאות כאלה! אף אני אביט אל התמונות האלה!” אמר בנפשו מתוך הסתערות של חדוה, הוא ראה את עצמו בין הברון ובין רעיתו, כשהם יורדים בין טורי משרתים לבושי מדים משונצים אל שער-הכבוד, לעיני המון עם המביטות אליו בקנאה.
“אני צריך להיות בטוח שהאדון הברון הוא כבר בַּגָר”.
לפני זמן מועט מלאו לו עשרים ואחת שנה, ענה אברהרד, אבל מטעמים ידועים החליט לחיות לא בעזרת בני משפחתו, ולהסתלק, עד זמן ידוע, מכל זכויותיו על הרכוש. בעקר עליו להמנע מבוא במשא-ומתן עם מלוים-ברבית שפרנסתם בכך.
“הרי זה ענין חמור מאד”, אמר האדון גרוביוס, הוא מבין, הָה, הוא מבין יפה. הוא מוכן ומזומן לעשות הכל. אלא שמן הצורך הוא שהיין אשר יסכו לו יהיה צלול. הוא אמר את הדברים האלה בקול כזה, כאילו החזיק בכפו, תחת גשם זה, כוס יין יוהנסבורגי, ונחיריו רעדו והתרחבו.
“אני שתקן”, אמר, “מטבעי אני יודע לשמור סוד”.
והסתכל בפני הברון ברוֹך של חבה.
הברון הצעיר נענע לו בראשו.
האדון גרוביוס פתח במשל פיו:
“הלובש ארגמן רבים יודעיו ומכיריו, והמתפשט את אדר הארגמן דרושים לו ידידים השומרים את פיהם ולשונם, אני יודע לשתוק”.
האלוף נענע לו שנית בראשו.
“אם על אדוני טוב, אבקרה נא בביתו באחד הימים הקרובים”, – ובזה סים את השיחה.
הוא התרחק בפסיעות קשות וזעומות אל עבר השדרה, והאדון גרוביוס הלך הולך ומדדה ברחוב הצר, כשהוא מזמזם איזו ארִיָה מתוך “הסַפר הסיוילי”.
ט 🔗
האדון גרוביוס חכה ימים על ימים ולשוא. כעבור שבוע התגנב חשד אל לבו שמא הִתלו בו, ואז התעוררה בו חמתו ולא ידע על מי ישפוך אותה. יום אחד יצא מדירתו וראה במסדרון שני כדים מלאי חלב, אחד בשביל הקומה השניה ואחד בשביל השלישית. החלבנית העמידה אותם כאן לשעה קלה והלכה אל הבית הסמוך. האדון גרוביוס הביא בקבוק חומץ מהמחסן, ששמש לו גם מטבח, הביט בזהירות לצדדין והערה מהבקבוק אל שני הכדים במדה שוה.
עברו יומים, ואז החליט למנוע אוכל מהכלב קיסר, למען יַבהל את כל אנשי הסביבה ביללתו. וכן היה, הכלב ילל כל הלילות ושנת השכנים נדדה. אנדריאס דידרלין התאונן לפני המשטרה ושם אמרו לו כי לא יוכלו הועיל לו.
האדון גרוביוס שכב במטתו ובלבו שמח על שאין בני-אדם יכולים לִתן תנומה לעיניהם. הוא השתעשע ברעיון שאפשר אולי לגזול, על ידי איזו אמצאה מחוכמה, את השֵׁנה מעיר שלמה, מֵאֻמה שלמה, ולהתהלך יומם בין בני-האדם כאיש אשר בידו שנת כל באי עולם, ברצונו הוא נותן אותה וברצונו נוטלה מהם, ובידו להביא עליהם כליה ואבדון על ידי נדודי-השנה.
וכשנעשה הכלב קיסר איום למדי, החליט האדון גרוביוס לשחררו לגמרי מהשרשרת. עם חשכה התקרב אל הכלב מאחוריו, פתח את מנעול השרשרת, והכלב רץ כמשוגע דרך החצר והבית החוצה.
והנה קרה המקרה שדוקא באותו הרגע רצה האדון פון אופנברג הצעיר להכנס אל הבית, כדי לקים את הבטחתו לאדון גרוביוס לבקר אותו. הוא נרתע אחורנית מפני החיה, אבל הכלב התנפל עליו בכל זאת, והאיש נפל על מרצפת המדרכה לכל מלוא קומתו הארוכה. הכלב דלג אליו, פרץ אל תוך חנות הבשר הסמוכה ובגודל רעבונו חטף חתיכת בשר גדולה מעל האנקול.
האדון גרוביוס התאוה לדעת את הנזקים שיעשה כלבו ורץ אל השער כשהוא מעמיד בצביעות פנים של פחד, כאילו התפרץ הכלב מפניו, והנה ראה את הברון מתרומם בקושי מעל הקרקע והולך צולע לקראתו. הפעם פָּחד פחד אמת. בהתרפסות של שַׁמש התכופף להרים את מגבעת הברון, מחה ממנה את הרפש, גמגם דברי התנצלות, נשא עיניו אל השמים בתלונה, נִער בידיו את האבק מעל מכנסי אֶבֶרהרד, ובינתים חזר הכלב עם חתיכת הבשר בפיו. הקצב, בפתח החנות, אים באגרופו, ונערו שָׂם אצבעותיו בפיו ושרק שריקה איומה. שוטרים הופיעו מבוהלים, והאדון גרוביוס הוכרח לשלם את מחיר הבשר.
אחרי הדברים האלה הביא את האלוף אל ביתו, כשהוא מעתיר עליו שאלות על מצב בריאותו; הברון אברהרד היה קצת מהומם מן התאוּנה ובקש רשות לשכב שעה קלה על הספה. האדון גרוביוס עשה את בקשתו מתוך שפע על אנחות-ידידות וקריאות צער.
בשעה שהברון שכב על הספה ואסף את הרהורי לבו אשר התפזרו עם נפילתו, ישב האדון גרוביוס אל הפסנתר והתחיל מנגן בעינים לטושות כלפי מעלה ובידים מאומנות את הרוֹנדוֹ מהסונָטה As-dur של וֶבר.
רק אחר כך התחיל המשא-והמתן.
האינספקטור יוֹרְדן ובניו 🔗
א 🔗
בֶּנו יורדן הקדיח את תבשילו במחלקה האחרונה של הגמנסיה; נוסף לזה הודיע שאין בכחו לשאת עוד את המשטר העריץ של בית-הספר ושאין לו כל חשק בלמודים. הוא היה בעל רצון חזק ובעל נטיה לחיי הוללות. הוא היה מקפיד במלבושיו ומתגאה בפניו היפים.
אחרי שיחות ארוכות עם הצעיר הזה בן שבע-עשרה השנים, גמר האינספקטור בלבו להכניס את בנו אל העבודה במשרדי החברה “פרודנציה”. הוא לקח דברים בענין זה עם הסוכן הראשי, ואלפונס דירוּף הסכים לדעתו. בֶּנו נכנס לעבודה עם משכורת של חמשים מרק לחודש.
בשוב באינספקטור בערב אל ביתו, היתה לֶנורה מספרת לו שבֶּנו הלך עם מרעיו לטיל בגן, או אל “נקרת הזאבים”, או אל בית-הקפה “מרקוּר”, שאז נגן שם האורקסטריון, אמצאה חדשה בימים ההם.
“מה נורא הדור הצעיר”, קרא אז האינספקטור המדוכא, “עינם ולבם אל תענוגותיהם. הה, אלי, תענוגות! הלא אני לא ידעתים כל ימי חיי”.
שרוי בדאגה רבה לבנו, הלך אל מנהל המשרד, אל ציטֶל. האיש החוֵר כדונג דבר טובות על הפקיד החדש. האינספקטור לחץ בשמחה את ידו של ראש פקידי המשרד. אבל מיד אחר כך שוב באה חרדה אל לבו. מתחת לחיצוניות המזהירה ראה בבְנו יסוד רקוב.
ב 🔗
אלפונס דירוף היה שמן וזעום. בגדיו היו עשויים על פי תבנית פריסאית, ועל זרת שמאלי הבריק יהלום באלפי קרני אורו. מיום שחברת “פרודנציה” הנהיגה את הבטחת-האחריות של הפועלים, נוספו על פקידיה עשרים אלף לבלרים, ודירוף היה מפקד על שבעים וששה פקידים. אלה השבעים והששה ישבו חורים ודוממים בשלשה אולמים, והוא בכבודו ובעצמו ישב בחדר-עבודה מיוחד לו ומקושט, כקיתונה של אחת הגבירות, בוילאות מאריג דמשקאי כחול, בנימפה מתרחצת של טיומן, ואוירו היה ספוג ריח המוֹשק.
שלש-ארבע פעמים ביום היה יוצא מחדרו הנאה, והתהלך באולים, בפנים מפיקים סלוּד-נפש עמוק. אז היו כל הראשים משתוחחים, כל הידים מזדרזות ופורחות על פני הנירות, כל הרגלים חדלו מאוֵש, והלחישות נדַמו.
דומה היה כאילו נקטה נפשו בעבודתו, אבל לאמתו של דבר אהב אותה. הוא אהב את הלבלרים בגלל ציתנותם הנכנעת ובגלל פניהם הסכופים ברעב, הוא אהב אותם של שיוֹם יום הם באים בבוקר לשעה המדויקה וערב ערב הולכים עיפים, ויום יום, שנה שנה, הם יושבים שם וכותבים וכותבים.
הוא אהב את האינספקטורים על אשר הם מיגעים את בשרם יום יום ושנה שנה בעבור שכר מצער. הוא אהב את מאות הסוכנים וסגני-הסוכנים הנותנים לחברה את האפשרות להוציא יום יום מאות של תעודות-אחריות. הוא אהב את בגדיהם ונעליהם המטונפים, את מבטי עיניהם הצמאים לשכר סרסרותם, את דבוריהם אחד בפה ואחד בלב ואת פרצופיהם העגומים.
את הפועלים משכו אל הבטחת-עצמם באחריות על ידי סכומים ותשלומים קטנים. האדם בעל האמצעים הקטנים היה צריך להתרגל על ידי כך אל חיי חסכון. אבל בדרך כלל היה המסכן בא לכלל דעה, במאוחר, לאחר שכבר התקשר בחוזה, שהסוכן הבטיח לו הרבה יותר ממה שהחברה יכולה לִתן. אבדה לו אמונתו בתועלת האָמנה, משכרו הפעוט בעד עבודת שבוע לא תמיד אפשר היה לחסוך איזה עודף לתשלום הפרעון לחברה, ועם כל שבוע ושבוע נעשה קשה יותר ויותר לסלק את החובות שלא נפרעו: לבסוף כלו כחותיו וכל הכסף, ששלם קודם, ירד לטמיון.
בדרכים אלה עלה רכוש החברה עד למיליונים. אלו הן פרוטותיהם של האביונים אשר הצטברו אצלה למיליונים; פרוטותיהם של האביונים הן שהעלו את מכסת הדיבידנדים, שהגדילו את צבא הלבלרים ומלאו את כיסיהם של הסוכנים.
את הסוכנים היו מגיסים מתוך פסלתו של הצבור הבורגני. היו ביניהם תגרנים שפשטו את הרגל וסטודנטים ששקעו בהוללות, קוביוסטוסים וסובאים אינוָלידים ואוכלי לחם חסד, נרדפים מאסונם ומוכתמים בפשעם. אף אחד מהם לא נמצא פסול, אף אחד לא היה בלתי רצוי לעבודה זו.
ראה אלפונס דירוף שלתועלת החברה ולכבוד שמהּ, טוב כי יהיו בין סוכניה אשר מחלאת המין האנושי גם אזרחים נכבדים אחדים, הלך הוא בכבודו ובעצמו וגִיֵס מגַיסים. הוא בא גם אל יסון פיליפּ שימלויס.
“הרי זה מכרֵה־זהב”, אמר, “אתה עובד לשם מטרה אידיאלית ומפיק מזה תועלת ממשית לעצמך. אידיאלים שאינם מביאים כל רוַח למישהו אינם אלא רעות-רוח”, ובדברו הוציא מבעד לנחיריו את עשן סיגרת הַהַוָנה.
יסון פיליפּ תפש מיד את הענין. לא היה צורך עוד להשפיע בדברי חונף על העסקן הצבורי והפוליטיקאי. הוא התרוצץ וכתת את רגליו לטובת הבטחת הפועלים באחריות, ואלפונס דירוף אהב את מוכר-הספרים הסוציאליסטי, לפי רוחו וטעמו הוא.
אבל אז ראה האינספקטור יורדן שחיות-הטרף לאין מספר אשר לסוכנות משחיתות את שדה פעולתו ומעוררים חשדנות ואי-אמון בלקוחותיו מבני החברה האמידים. מרצו ירד, וההנהלה שלחה אל אלפונס דירוף תזכירים לגנאי בגלל עבודתו של האינספקטור ההולכת ופוחתת.
ג 🔗
קצה נפשו של דניאל בעלית-הגג שלו ובאשתו של עושה-המברשות והודיע שהוא עוזב את דירתו. הגברת הדבוש עמדה בתוך עב-האדים של כרוב צלוי וקָבלה על כפית-הטובה אצל בני-האדם. צוחתה הזעיקה על האדון פרנקה ואת המתודיסט מתוך חוריהם החמים; גם עושה-המברשות ובנו השוטה נכנסו אל המטבח המואר באור קלוש, ודניאל עמד כאדם שנתפש בעברה בין חמש אלה הדמויות הדומות ליצורי הציָר הוֹגַרט.
הוא בִקש לו חדר בשכונת-מַריה, אך שם היו הדירות יקרות. אחר כך בקש בסביבות השער-החדש, ולא מצא, ואחר כך – ברובע ס"ט יוהנס; המקום הזה מצא חן בעיניו ביותר. בשעה מאוחרת אחר הצהרים נגש אל בית ברחוב הארוך, אשר על שער הגן היתה תלויה מודעה על חדר להשכיר.
צלצל בפעמון ברזל, ומשרתת יפה הביאה אותו אל חדר אחד. מבעד לחלון נראה גן עצים זקנים. נכנסה בחורה זקנה והצטחקה בשמעה שהחדר מצא חן בעיניו.
“עלי לדבר תחלה עם אחותי”, השיבה בלחש על שאלתו לשכר הדירה.
היא קראה במסדרון ואז הופיעה האחות, גם היא זקנה כמוה וכמוה אדיבה. שתיהן התיעצו בלחש ואחר הודיעו שעליהן לשאול בעצת אלבֶּרטינה. אלברטינה היתה האחות השלישית, והראשונה נגשה בפסיעות זעירות אל הדלת וקראה את השם בשפתים משורבבות מהתפנקות, כמו שקראה לפני כן בשם השניה, י’סמינה.
אלברטינה היתה הצעירה, כבת ארבעים. אולם היא שכחה, וגם שלומית וי’סמינה שכחו למחוק עשרים שנה בלוח; שלשתן עוד היו מופיעות בחן נעורים.
אלברטינה פניה הסמיקו בהתבוננה אל הצעיר; בישנותה השפיעה על שתי אחיותיה ואף הן הסמיקו. היא אמרה לדניאל שהן האחיות רידיגֶר, ומיד נשתתקה והשפילה עיניה, כאילו גלתה בדברים הללו את סוד גורלה. אחר כך אמרה, כי הן החליטו להשכיר את החדר לאדם מהימן. מפני שבסביבה נתרבו מקרי גנבה, ועל כן הן רוצות בחסותו של עוד גבר אחד, מלבד הגנן. הן כבר סרבו לאנשים אחדים, אשר קלסתר פניהם והתנהגותם לא מצאו חן בעיניהן, כי מבלי להדבר ביניהן מראש, היו תמיד בדעה אחת על כל דבר ודבר.
העלמה שלומית שאלה למקצועו. דניאל אמר שהוא מוסיקאי. מתוך שלשת הגרונות פרצה קריאת “אח!” של הפתעה. “האם הוא מזמר או מנגן?” שאלה העלמה י’סמינה. לא דא ולא הא; הוא קומפוניסט, הוא שואף להיותו.
לשמע הדברים האלה הפיקו עיני שלשתן התפעלות, והיו דומות זו לזו כתאומי שלישיה.
“רוצה לומר, הוא אמן יוצר?”
“כן, אם ברצונכן להביע כך את הדבר, אני רוצה להיות אמן יותר”, השיב דניאל בקול יבש.
הן הִדדו אל ירכתי החדר, כמו שלשה אנקורים, והתיעצו יחד. העלמה שלומית שהיתה להן לפה, שאלה אם שכר של שנים-עשר מרק לחודש לא יהיה יותר מדי יקר בעיניו.
“לא. הדרישה אינה גדולה ביותר”, השיב דניאל מבלי להמלך בלבו ולחץ לשלש האחיות את ידיהן.
העלמה י’סמינה הוסיפה שהרשות נתונה לאדון גם להשתמש בפסנתר אשר הורידוהו אל המרתף ואינו צריך אלא להיות מכוון. דניאל לחץ לה שוב את היד וביתר חום. מרוב שמחה לא עצר בתנועותיו והתנהג כמקורב.
טרם עזב את הבית, התיצב בגן מתחת לאחד העצים. סוף סוף שוב עומד עץ בשבילי, חשב בלבו. בתוך העפאים זמר קיכלי מקדים, המשרתת מֶטָה שעמדה בשער וחכתה לו, הביטה אליו בתמיהה.
העלמה אלברטינה אמרה אל אחיותיה: “מראהו מענין, אך אינו בעל נמוסים טובים”.
“בגדיו מטונפים, יש לנקותם”, אמרה העלמה שלומית.
“אין דעתם של האמנים נתונה לדברים שבחיצוניות”, אמרה העלמה י’סמינה שקועה בהרהוריה.
“טעות גדולה”, חלקה עליה העלמה שלומית, “הוא היה תמיד לבוש מחלצות חדשות. הזוכרות אתן?”.
שתי האחיות נענעו לה בראשיהן. אחרי כן יצאו לטיל שלובות זרוע בשבילי הגן.
ד 🔗
דניאל עמד בשוק הפֵּרות, לפני הבאר עם פסל האיש בעל הָאַוְזוֹתַיִם, ואכל תפוחים. השמש זרחה, והוא הרגיש בצל הפסל, שנשמט מתחת לרגליו והלך הלוך וזחול לאטו כלפי בית-הכנסיה. הוא התעצב אל לבו בראותו, כי הזמן עובר ואיך הוא עובר. אבל משהחזיר את פניו וראה את איש-הברונזה הפעוט, העומד עם שני אוזיו מתחת לזרועותיו ומביט באדישות ובבטחה לפניו, לא התאפק ופרץ בצחוק. הצחיק אותו מצד אחד שלותו של האיש הקטן, עמידתו המתמידה והבלתי-משתנית על פני הבאר מתוך צפיה בלתי פוסקת, ומצד שני הצחיקוֹ הרעיון ששני אוזים יכולים להניח את דעתו של אדם במדה כזו.
ה 🔗
יום אחד אחר הצהרים, בשובו מאחד השעורים אל ביתו פגש בלנורה יוֹרדן. הוא ספר לה על דירתו החדשה ועל שלשת היצורים המוזרים אשר בבית שברחוב הארוך.
לנורה שמעה על אודותן. היא אמרה שהן בנות המודד רידינגר, שעזב לפני ימים רבים את העיר בגלל מחלוקת בינו ובין תושביה או בין מעמד אחד שלהם. הריב התגלע מפאת איזו תמונה של ציָר אחד. יותר מזאת אינה יודעת. המודד מת בשויצריה, בנפלו מראש אחד ההרים הגבוהים. האחיות היו בעיר לצחוק ולקלס, אינן עוזבות כמעט את פתח ביתן, זולת ימים ידועים שבהם הן יוצאות אל בית-הקברות הסמוך לקשט שם בפרחים את קברו של אותו ציר.
דניאל כמעט שלא הקשיב. הם עמדו אצל בית-יראה, והפעמונים התחילו מצלצלים. “נפלא!” קרא בלחש. “עליתו של צליל משולש ב-A”.
לנורה שאלה למצבו של דניאל והביטה בצער אל פניו הרעים. מבטה העז והתכול היה לו בלתי-נעים, והוא השתומם על שהיא משפילה את עפעפיה לפעמים כה רחוקות. הוא אמר שמצבו טוב, והיא הצטחקה.
“נורא הדבר שבגופו של אדם יושבת חיה כזו שצריכים להמציא לה יום יום את טרף חוקה”, אמר, לולא כך הלא אפשר היה להסתער על כל שבעת הרקיעים ולהאזין אל שירת מלאכי השרת. אבל הדבר נמנע ממנו. הכנפים תהיינה מרטטות עד זוב דם טרם ינתקו הכבלים, ואז, אחר כך, לא יהיה להן עוד הכח להרקיע שחקים.
הוא עוה את פניו להעוית-קוף רעה.
“אבל אני רוצה להתגבר על כל זה”, סים. “רוצה אני לראות, אם יוציאני הבורא מתוך תבת-ההגרלה כפַיִס חלק או כשטר של זכיה”.
דבריו נמלצו מאד בדברו על עצמו.
לנורה חיכה. יש מן הצורך להכניס קצת סדר אל חייו, וזה היה, כמו שנראה לה, הדרוש ביותר. היא החליטה לילך לראות איך הסתדר בחדרו.
ברחוב טֶצֶל פגשו באינספקטור. בשעה שיוֹרדן היה הולך בצד בתו האהובה, נראו לו הכתלים האפורים ואבני-הבתים, אכולות הסופות, כאילו לא מעפר לוקחו וכאילו עול הזמנים אינו מעיק עליהם. אבל לנורה כמוקסמה תלתה עיניה במערב, במקום שהשמש שקעה אדומה כארגמן. יש שבקרבה זע כעין רחש געגועים אל ארץ יפה יותר.
היא חשבה על איטליה ובעיני רוחה ראתה מפרצי-ים שטופי שמש, אפָרים רעננים ופסילים לבנים.
דניאל הלך בינתים כלפי הפרור פול. פועלים חזרו מעבודתם ובפניהם היגעים דִמה לראות את עולמו. אח, נאנח בלבו, מה חשקה נפשי להתקרב יותר אל הכוכבים, להכיר לדעת נפשות שיש לסמוך עליהן יותר אפילו מאשר על נפשי אני.
פתאם ראה אור מנורה בוקע מתוך חלון דירתו של בנדה, ויתביש.
ו 🔗
כשבקרה לנורה בפעם הראשונה את חדרו של דניאל, היתה כבר שעת ערבית. מרחוק שמעה את מנגינת הפסנתר וקולו החודר של דניאל הדומה לקריאת תרנגול. בירכתי המסדרון ראתה שלש דמויות לבנות, לחוצות זו לזו כמו התרנגולות על המוט.
אלה היו האחיות רידינגר, שרצו להקשיב אל יצירתו של האמן. משנראתה לנורה בפתח, נבהלו וברחו באושת שמלותיהן.
שלשת הלבבות הזקנים דפקו, כנראה, בחזקה. בערב לא היתה להן עוד כל תשוקה להקשיב אל י’סמינה בהגיע תורה לקרוא מהמַקַמות של ריקרט.
“אין זה מן הנמוס”, היו חוזרות ואומרות אשה לחברתה, בשעה שחשבו על אודות בקורה של לנורה אצל דניאל. “אין זה מן הנמוס”. אף המשרתת מֶטָה היתה בדעה זו.
בשעה שדניאל המשיך לנגן ונענע לא רק בראשו, נתקל מבטה של לנורה במסכת פניה של צינגרלה. היא נגשה והסירה את המסכה מעל המסמר. דומם שקעה כלה בהתבוננותה. היא היתה נפעמה עד עומק נפשה.
בינתים קם דניאל מלפני הפסנתר, ולקול הקריאה שפרצה מפיו, הזדעזעה כלה.
“במה אַת עוסקת שם, לכל הרוחות?” קרא אליה ברוגז.
נטל מידיה את המסכה, אשר היא החזיקה ביד קלה וברטט, ושוב תלה אותה על המסמר, בזהירות של חבה.
מיד עלו דמעות בעיני הילדה הרַגישה והיא הסבה את פניה להסתירם. דניאל הוסיף להיות זעום, אם כי בחפץ לב היה רוצה לחפות על גסותו. הוא הביא ספר מרופט, שנשא על כפיו כמו דבר שבקדושה, והציע לה לשאול אותו ממנו. הרי זה היה תרגום מהרוֹמן הישן והיפה “מאנון לֶסקו”.
מאז נהגה לנוֹרה לבקרו לעתים קרובות, אחרי עבודתה במשרד, אבל זמן רב לא שהתה אצלו, כדי שלא ידאגו לה בבית; בשעה הקלה, שישבה אצלו, היתה לה תמיד עבודה לתקן ולסדר את הנירות של השלחן, את תוי-הנגינה על העמוד.
היא גם הכירה לדעת את בנדה, ונתחבבה עליו. טוב היה לו בחברתה ולא הבין מפני מה אין גם דניאל מרגיש כמותו. כאילו אינו רואה אותה כלל. הוא היה דומה למי שנושא סל ביצים, וכל מעיניו נתונים רק לדבר אחד: שלא תפול ביצה ותשבר.
יש ערבים ששני הידידים היו מלוים את הבחורה הביתה. דניאל היה מדבר תמיד על אודות עצמו וּבנדה היה שומע לו בבת-צחוק, או שבנדה היה מדבר על אודות דניאל ודניאל היה שומע לו בכובד-ראש.
והבריות היו מרננים אחרי לנורה: עתה היא משוטטת עם שלשה, תחת אשר קודם היתה עושה זאת עם הברון לבדו. מי יודע מה שנזכה עוד לראות ממנה.
פעמים היה מזדמן ללנורה למצוא על דרכה איזו סחבה מדברי הרנון והדבות הרעות עליה, אבל היא היתה עוברת עליה במנוחה. מתוך כדור-הזכוכית הסתכלה בעולם ברוח קרה ובהירה, ולא הבינה לפרוש מבטיהם של מוציאי הדבה.
ז 🔗
בנדה היה יכול לציר את פני דניאל אפילו בחשכה: את המצח העגול, את החוטם הקטן, החד, חוטם-המרי, את שפתיו הקפוצות, את סנטר-המוסיקאים בעל הזויות, את הגומות העמוקות בלחייו.
אבל את המוסיקאי שבו לא ידע כל עקר. כמו כל איש מדע, התיחס גם הוא בחשד אל השפעות האמנות שלמעלה מכחות הטבע. ברגשי הערצה עמד לפני אותן היצירות הגדולות, שבעיני הדורות הן טהורות מכל דופי, ומשמשות מופת לרבים. אך את יצירותיהם של בני זמנו לא היתה אזנו רגילה לקלוט ולהבחין. כי קשה להבין ולהעריך כראוי – זה היה ידוע לו; שֶמר מאד לאיש אשר אין מבינים לרוחו ואין יודעים להעריכו – את זאת ידע מן הנסיון; שכל ענפי עבודתו הרוחנית של האדם דורשים קרבנות ומסירות-נפש, הרי זה לגביו מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.
המוסיקאי היה בלתי-מובן לו. הוא נראה לו כאיש עוֵר המאֻכּל מתוכו, כאיש שכור שעושה על שאר בני-אדם רושם של פכחוּת מתועבה, כאיש אשר רוח רעה תפעמהו, והוא אינו מרגיש בבדידותו האיומה, כאיש בלתי-מהוקצע בנמוסיו ובעל-עצבים של אדם מתנון.
איש המדע בקש באיש המוסיקה את החוק שביסוד הויתו: תעודה שעלולה להביא לידי יאוש. הידיד השקיף על חיי ידידו. הוא העביר לפני עיני רוחו את כל הבחורים והנערים שהכיר בחייו, בקש למצוא בהם סמנים משותפים כל-שהם, בקש למצוא חוקיות כל-שהיא גם כאן.
פעם אחת בבין-השמשות עין בכתבי הפילוסוף מַינלֶנדֶר, סלק את הספר הצדה ואמר אל עצמו: “בני הנוער בימַי מרַטשים את עצמם, מחריבים את עצמם. מה איום הוא הזמן הזה! בטלו כל חוק וכל מדה; כל מופת אינו אלא זועה. האדם חי את חייו רק בכח עצמו ועל דעת עצמו. ללהבה אין כלי-קבול! והיד אשר תאחז בה כוה תכָּוה”.
אז ראה בדניאל אח-לגורל. אז היתה המוסיקה סמל ליסורי-אח. כשראה את ידידו מרוטש ומשמים, נשקף לו רגש של השתתפות עמוק אפילו מתוך עיני הגוֹרגוֹנות2 עצמן. את לב עצמו לא גלה.
פעם אחת בלילה, כששיחותיהן הארוכות לאין-סוף הביאום סוף סוף לידי שתיקה, כשם שהרוחות מובילות את האניות אל חוף, אמר בנדה, בקשר עם קריאת-זעם של כאב שפרצה מפי דניאל, מעבר לחוף-השתיקה:
“אין אדם צריך להיות יהיר. לעולם אל יבקש אדם זכויות בגלל תעודתו הפנימית. אסור לו לאדם לעמוד ולהתענג על תמונת עצמו. לי נראה שהאמן חיב לנהוג עניווּת נעלה. בלא ענותנות זו אינו אלא בטלן פחות או יותר מוזר”.
דניאל העיף עליו חיש את עינו. מתחת לשפם הצפוף של בנדה נראו השפתים. הוא היה תמיד פושק את שפתיו בשעה שהיה מבקש את המלה הקושֶתֶת.
בנדה המשיך:
“ברוב במקרים מחפיר הוא אותו דבר, שאתם מכנים בשם כשרון. הכשרון אינו אלא נוצות-הטוס, כביכול. כל שהוא רק פרי האצבעות בלבד שרשו ראש ולענה. רק מי שיש לו מטרה נגד עיניו והוא מוכן למסור את נפשו עליה, רק הוא דרוש לנו. ובדרך כלל, מה נפלא הדבר: השמים לרום, הארץ לעומק וביניהם האיש בן האלמות!”
דניאל קם ופשט לבנדה את ידו. לא היה דבר מכריע יותר מלחיצת ידו של בנדה. ידו היתה כמֶלחצַיִם, אשר נענע בהם את יד זולתו, עד שנחלשה מאד. ובה בשעה היו עיניו קורנות מתוך קורת-רוח ודרישת-טוב לזולתו.
ומתוך רגש של אחוה התחילו אומרים זה לזה “אתה”.
ח 🔗
לנורה החזירה את הספר “מאנון לסקו”. כששאלהּ דניאל אם הספר מצא חן בעיניה, שתקה. אבל הספר מצא חן בעיניו, ועל כן התחיל נוזף בה.
היא אמרה:
“איני יכולה לקרוא שום ספר, שהאהבה תופסת בו מקום כה גדול”.
הוא השפיל את עיניו וחכה עד שידום צליל קולה. היה צליל של כנור בקולה, אשר קשה היה לו להתחמק מקסמו. וכשהגיעו דבריה עד להכרתו, צחק צחוק מקוטע ואמר שאין היא אלא מתפארת בלבד. היא נענעה בראשה, אז התחיל מקנטרה בגלל קשריה עם אופנברג הצעיר, ושאל אותה אם נפשה כה סולדת מעניני אהבה גם במציאות.
שלהבת התכלת בעיניה הכריחה אותו לכבוש מבטיו בקרקע. העובדה שמבט עיניה חזק ממבטו לא הניחה את דעתו. היא הלכה ממנו וימים אחדים לא שבה אליו.
וכאשר חזרה שוב חסרה לו הפקחות עד כדי כך, שהתחיל מתלוצץ עליה מחדש. אז ישבה בפאת הספה ובחנה אותו בעיניה.
“הנהיה עוד ידידים, דניאל?” שאלה.
הוא הסתכל בה בהשתוממות, לא מפני שהרגיש בחביבותה ובעוז חִנה, אלא מפני שצליל הכנור צלל בגרונה ביתר עומק וביתר טוהר. אבל על שאלתה לא יכול להשיב תשובה חיונית אלא לאחר שעקם את שפתיו ותחב את ידיו בכיסי מכנסיו.
היא אמרה לו שאינה רוצה להתגדל בפניו ולדרוש ממנו שיתיחס אליה יחס אחר מאשר אל שאר הבחורות. אבל בדבר אחד היא רוצה לבקש ממנו שיעדיפה על כלן, בשם ידידותן. אל נא ידבר בפניה על אודות האהבה, לא בקלות-ראש ולא בכובד-ראש. זה ימים רבים רבים היתה לה מלה זו כעין רוח. מדוע היתה לה כך, אינה יכולה לספר לו, עכשו לא, אולי אחר כך, זמן רב אחר כך, כשיזקינו שניהם, אולי אז פעם תגיד לו זאת. משהיא מנסה לזכור, משהיא מנסה להעלות על דעתה מה שנשכח כבר למחצה, מיד נעשה הכל בקרבה עמום וקר, אף על פי שכל אשר יֵדע זאת, לא יבין. אבל כך נוצרה, וטעונה היא רחמים.
פניה הביעו כובד-ראש עמוק ודמו לתמונה עתיקה. ודבריה צללו כמו חלום.
“אם רק זאת היא בקשתך, אני יכול להבטיחך, לנורה, כי אעשנה”, אמר דניאל. וגם מתוך טוב-לבו שהביע עתה הורגשה מעין אדישות, כאילו אותו הסוד, אשר רמזה עליו ברוח נפעמה כל כך, היה רחוק מעולמו האגואיסטי הסגור ומסוגר. שם בחוץ, בגן, שכשכו מי המזרקה, והוא האזין אל הטון השולט בשכשוך זה.
לנורה נפנתה אליו הפעם בהתגלות-לב חדשה לגמרי. הכל נעשה קרוב אליו יותר: מבטה, ידיה, דבריה.
ט 🔗
דניאל גמר יצירה אחת בשביל התזמורת, אשר קרא אותה בשם “וינֶטָה”. הוא רצה מאד להראותה לבנדה. ערב אחד, בשש שעות, בא בנדה אל דניאל, הכל היה מוכן. דניאל ישב אל הפסנתר, פניו היו חורים, שפתו העליונה המגולחה רטטה.
“ציר לעצמך את הים, ציר לעצמך סערה, אניה ואנשים בה, ציר לעצמך זוהר צפוני נפלא בשמים ועיר טבועה, שמבצבצת ועולה מתוך המים, והיום רוגע, ובתוך הזוהר חזות. ציר לעצמך מעין זה או דבר אחר, אחת היא, הלא אין זאת אלא בדותא. לכאורה אין זה מהוגן להמציא בדמיון דבר-מה. Cis-moll”.
הוא כבר רצה להתחיל והנה דפקו על הדלת ולנורה נכנסה; היא מהרה בפסיעות שקטות אל מושבה בפאת הספה.
הקומפוזיציה פתחה במשפט ריתמי שקט וקובל, שפתאם נהפך לפרֶסטו רועש, והדמות המלודית, אשר אך הספיקה לקבל צורה, נקרעה כמו זר פרחים בתוך מפל מים. כל אותם איתני הטבע אשר סוערו והתפזרו לכל רוחות השמים, חזרו מתוך הסוס וחרטה ונקלעו יחד לשרשרת אחת. דומה היה כאילו מערבולת השגעון עזבה אותם יותר עשירים, יותר טהורים ויותר מלאי רוח חיים, ובטמפו שהולך ושוקע לאט לאט, המשתכך עד לידי רחבות חגיגית של תזמורת, הם הולכים ומתמזגים שוב בתֶמה הראשית החמורה והמזעזעת לב, הזורמת ועוברת, מתוך אקורד ארפֶּגִּיו, כלפי אין-הסוף.
במוקם שיַד הכלי לא הגיעה, שם הסתיע בקול-העורב שלו, שאך מפאת מבע הכח האיוֹם לא עשה רושם מצחיק.
עיני בנדה, מרוב התרכזות הקֶשב, כאילו נִטל מהן המבט. הוא לא היה יכול להגיד אם יצירת ידידו היא מוצלחה. אבל הוכחה מצא באדם גופו, במגנטיסם הקורן ממנו. לא בכחו היה לרדת לסוף דעתה של היצירה ולהעריכה, אבל הוא תפס אותה בקשר עם תופעת האדם.
דניאל קם, נגש ברגלים כושלות אל הספה, כבש את פניו בכפיו ונאנח: “המרגישים אתם את זאת? האומנם מרגישים אתם באמת?” שוב התרומם ממקומו, קפץ בשתי פסיעות אל הפסנתר, תפס את הגליונות עם תוי-הנגינה והפילם ארצה. “הרי זה הבל,” קרא בחריקת שנים, “שטות עלובה”.
דניאל התנפל שנית על הספה. לנורה ישבה בקצה השני דומם והביטה אליו כמו תינוקת בעינים מפיקות השתוממות עמוקה.
בנדה התיצב אל החלון והביט אל העצים המלבלבים ואל שמי-העבים האפורים. אחר כך החזיר את פניו.
“ברור, שבשבילך ובשביל יצירתך מן ההכרח הוא שיֵעשה דבר-מה” אמר.
לנורה שלחה זרועותיה כלפי בנדה, כאילו בקשה להודות לו, ושפתותיה נפתחו למחצה. אבל בראותה את דניאל, לא העזה לעשות זאת, ופתאם קראה: “אלי! הלא שני כפתורים מדולדלים תלויים על מעילו אך בחוט אחד”, ויצאה במרוצה מן החדר. אחרי שעה קלה שבה ובידה מחט וחוטים שקבלה מידי מֶטה, ישבה סמוכה בצד דניאל וחִיטה לו את הכפתורים.
בנדה לא יכול שלא להצטחק. אבל כל תנועה מתנועותיה היתה מרגיעה באופן נפלא, כאילו עזרה לחיים לעמוד על זכויותיהם בפני כל הלהטים הרוחניים.
י 🔗
מלפני ימים רבים הכיר בנדה את סוכן התאטרון, האימפרסריו דֶרמויל. אל דרמויל זה הלך והביא עמו את עבודת דניאל, הואיל ו“עוֹלֶה” זה רב-הצדדים, שהשתתף בכמה וכמה קבלנויות, היה עסוק גם בהוצאת יצירות מוסיקליות לאור.
עברו שבועות אחדים עד שהאימפרסריו הזמינו שוב אליו. “דברי הבאי סתומים, שאיפה למקוריות”, כך היה גזר דינו של דרמויל, “בדבר כזה אין למשוך אפילו כלב אל החנות”.
אדם צעיר אחד, בעל שערות אדומות כאש, הלך אחרי בנדה בצאתו מן החדר ופנה אליו בדברים. שמו ווּרצלמן והוא מוסיקאי; הוא היה לומד בבית הקונסרבטוריום אשר בוינה, ומוריו המליצו עליו לפני דרמויל. האיש הזה הוגה רעיון ליסד אופרה נודדת, כלומר, לשכור להקה, שתעבור בערי השדה הקטנות עם רפרטואר קבוע של אופרות, ווּרצלמן הוזמן על ידיו להיות המנצח הראשי.
הוא דבר במבטא מכוער של יהודי מזרחי, בנדה נהג בו נמוס קר.
העקר בא אחר כך. “וינֶטה” עוררה בווּרצלמן התפעלות. הוא קרא בחשאי את הפרטיטורה. “כשרון גדול, אדוני הדוקטור, אשר זה רבות בשנים לא ראו כמותו”, אמר האיש.
“מה עלי לחשוב על אודות משפטו של דרמויל?” שאל בנדה, עדין לא מתוך יחס של אמון גמור אל איש-שיחו, ובדעתו היה להגן על האימפרסריו.
“כלום אין אדוני מכיר את דרמויל? ואני הייתי סבור, שהוא מכיר. במקום שאין עליו מוראו של בר-סמך, הוא מתחצף. ישים נא לפניו את הסימפוניה התשיעית בלי שם המחבר, והוא יכריז עליה שהיא אפס”.
“אח? האומנם כך?” אמר בנדה נעצב.
“יתן נא לי, אדוני, את הפרטיטורה, ואני מבטחו, שאני אעורר את הבריות לטובתה. לטובת יצירה כזו מצוה לתקוע בחצוצרות”.
בנדה התעשת זמן-מה. לא היתה לו כל נטיה אל תקיעה בחצוצרות, וגם לא היה בוטח באלה שמעוררים את התקיעה הזאת. ואף על פי כן הסכים, הואיל ולא מצא עצמו רשאי למנוע מדניאל עוד תקוה אחת.
נמצא שווּרצלמן לא רִמה. אחרי שבועים הודיעו לדניאל שאגודת המנגנים בתזמורת החליטה לנגן בחודש פברואר את הקומפוזיציה שלו. כדי לתת לקהל מושג יותר רחב על מהות יצירתו, דרשו ממנו עוד עבודה אחת. מחסור בזה לא היה. הרבה עבודות היו מחכות אצלו לשכלולן הגמור.
ווּרצלמן התפאר שאנשים מגדולי ההשפעה הבטיחו לו את סיועם. הוא השיג את הסכמתם של הפרופסורים למוסיקה וַקֶרברט והרולד, ועקר נצחונו הדיפלומטי היה בזה שדידרלין הסכים להיות המנצח בקונצרט.
הוא היה מעין בלתי-פוסק לעצות ולתכניות. הוא דבר שלאופרה הנודדת יהיה דרוש מנצח-תזמורת שני. והוא עצמו יהיה יותר ממלא מקומו של מנהל. “יסמוך נא עלי, נוֹטהפט היקר”, אמר, “אלכסנדר דרמויל יוכרח לרקוד על פי החליל שלי: אחת משתי אלה, או שנוטהפט יהיה למנצח או אף אחד לא יהיה”.
פתח בענותנות ושֶפל-רוח וסים בדברי ידידות. דניאל שטם את אדומי-השער, וביחוד כשעיניהם קודחות-אש והם מתיזים רוק בדברם.
“הוא צעיר דוחה, זה ווּרצלמן שלך”, אמר אל בנדה, “וקשה לי מאד להכיר לו טובה. סבור הוא שנעים לי לשמוע כשהוא משים עצמו שפל-רוח. ראוי הוא לבעיטות”.
בנדה שתק. נרגש על ידי טרחתו ומסירות-נפשו של ווּרצלמן, קרא לו Servule, צעיר-עבדים. טוב ויפה כשיש לאדם שמפנה את הדרך מאבנים למען תדרוך עליו למישרים הרגל היוצאת ממחשכים. אבל צעיר-העבדים היה מלא רגשי הערצה של יהודי יליד הדלות והשפלות כלפי הגניוס של הגזע הזר.
בנדה ידע זאת. נפשו סלדה מהדבר, מפני שאנשים אחרים, בעלי התפעלות לא פחות מזויפה, חושבים זאת לסגולת נפש מיוחדה לאומה.
יא 🔗
עם בוא ימי הקיץ, ימי אבגוסט השחונים, היו שני הידידים יוצאים לטיל לפעמים קרובות מחוץ לעיר, לנוד בתוך אוירם הטחוב של היערות ושל ברכות הדגים.
באחד הטיולים האלה השתתפה פעם גם לנורה. נעים היה לראותה מתענגת על ריח הפרחים ועצי- הסִכִּים, על חלופי הצורות של העננים ועל התמורות במראות הנוף. היא דמתה אז לצפור הטס במרומים ומתרחץ שם לטהרה מחלאת האדמה.
בהבנה הקשיבה לשיחות הרעים. מבטה שהבריק, גבותיה שהתרוממו הוכיחו שהיא מסכימה לדברי אחד מהם, ושהיא בנפשה סדרה לה נמוקים וראיות. בכל פעם כשהביעה את דעתה, היו דבריה קושתים אל חוט השערה.
בשובם היה כבר לילה. השמים הטהרו והכוכבים הזהירו בהדר תפארתם. נפלו מֵטֵאורים, ולנורה אמרה שמשאלותיה הן פחות מכפי שהיא יכולה כעת להביע. בנדה המלומד השיב בבת-צחוק, שבלילי אבגוסט אלה זורמים נהרי נחלי מטאורים וכל הרקיע אחוז רטט חיים, ובנקל ייעף אדם מרוב משאלות.
לנורה חפצה לדעת מַהם המטאורים, והוא השתדל לבאר לה עד כמה שיכול. אחר כך דבר על אודות מזרות הכוכבים ועל נתיב-החלב, ואמר לה שהוא חֲבוּר מיליונים של כוכבים בודדים, וגם דִבר על גדלם, וכיון שפעמים היה מכנה אותם עולמות או שמשות, נדהמה ושאלה אם אין ביניהם גם ארצות. איך ארצות? מה משמע? ארצות כמו זו, שעליה אדוני גופו מתהלך וחי. בלי כל ספק – היתה התשובה, כי מה יתרון הכדור הנקלה הזה, שנושא אותה עליו, מן כל הכדורים? אם לא אנשים במובן החמרי, מכל מקום יצורים בעלי תבונה ורגש.
“אם כן אפוא בריות כמו אדוני ודניאל ואנכי יכולים להתקים גם שם במרום?”
“פשיטא”.
אז צנחה לנורה על אחת מאבני הדרך, בשפתים רועדות תלתה עינים בחללו של העולם, ופתאם פרצה בבכי. לקח בנדה את כפה והתחיל מלטפה ומרגיעה.
“כה צר לי עליהם, על כלם” נאנקה לנורה, העיפה עיניה למרום והצטחקה מתוך דמעות. בנדה היה תופש בחפץ-לב את זרועו של דניאל והיה קורא לו: “אבל הבט וראה אותה!” אמנם דניאל הביט אליה, אבל ראה לא ראה אותה.
יב 🔗
באחד מערבי אוקטובר יצא האינספקטור יוֹרדן מבית אחד אשר ברחוב ברֵיט-גסה, רכס את מעילו כשהוא רועד מקור, ופנה ללכת בצעדים מהירים דרך סמטה, שהיתה צרה כל כך, שדומה היה כאילו סכין גדולה בִּתרה את הבתים לשני בתרים, ויצא אל רחוב קָרוֹלינה. השעה היתה מאוחרת והרעב הציק לו. הואיל ועל דעתו עלתה המחשבה שאין כבר בודאי לגרטרוד תבשיל חם בשבילו, נמלך ונכנס אל אחת המסעדות.
שעתים טרח כדי להשפיע על סוחר עשיר אחד בשמרים שיבטיח את עצמו באחריות. מפעם לפעם באר לו שוב את פרשת המעלות והטובות שבהבטחה. ומפעם לפעם קרא וחזר וקרא הלז את הלוחות, ולא יכול להחליט. אז הביאו לו את סעודת הערב. התחיל פושק בשפתיו בתענוג ומהמפית, שכרך מסביב לצוארו השמן, בצבצו והזדקפו שתי קצוות, כשתי אזנים ארוכות ולבנות. האינספקטור בהכרתו החברתית נמצא נעלב על ידי האיש הזה שאפילו לא מצא את עצמו מחויב על פי הנמוס להפליט איזו מלים של הזמנה אל הארוחה.
במסעדה, שהאינספקטור נכנס אליה, ישבו אנשים אחדים מסביב לשלחן אחד, וביניהם הסַפָּר בּוֹנְאֶנגְל, שהכיר את יורדן ודרש בשלומו. הוא ישב בירכתי האולם והזמין אצל המלצרית המכוערה והמלוכלכת שני נקניקים עם כרוב.
הספר ספר אנקדוטות שבנבול-פה. המלצרית בהגישה את הנקניקים צחקה ואמרה: “אך זהו איש, בונאנגל זה, זהו איש!”
התחיל האינספקטור אוכל בחפזון, אבל פתאם חלף תאבונו. סלק את הצלחה הצדה, תמך ראשו בידו והביט דומם אל ענני העשן שעמדו בלא-תנועה בחלל האויר הכבד.
נראה לו כאילו קצר כחו לעשות את מלאכתו המוטלת עליו מחר, מחרתים וכל הימים הבאים עליו. להתרוצץ מקצה העיר אל קצה, לעבור תמיד אותם הרחובות הלוך ושוב, אשר מאות פעמים כבר מדד בפסיעותיו את ארכן, לעלות במדרגות ולרדת בהן! תמיד לענות על אותן השאלות, להודיע אותם הדברים, לסתור אותן הפרעות והקושיות, יום יום ובאותם המלים והבטויים, לפאר ולשבח אותו דבר, ובצביעות להעמיד פנים של התענינות, להלחם באותם הנמוקים נגד אותו אי-האמון, להטריד תמיד את הבריות ולהפר את שלום ביתם, ותמיד להתאזר ולהתגבר חיָלים מחדש, לשמוע תמיד נזיפות מאותה המפלצת אשר לא תדע שבעה, החברה לאחריות עם בא-כחה דירוף, – אמנם כשל כח סבלו לשאת עוד את כל אלה, אין זה לפי כבודו של איש כגילו.
הוא התביש בפני עצמו. הוא היה עיף עד למאד. נזכרו לו חייו בעבר, איך עלה מתוך דלות עלומיו והצליח להיות סוחר נכבד. הדבר היה באוּלְם, ושם לקח לו לאשה את אגנס הצהבהבה, בתו של מנהל הקטר.
אבל מפני מה לא הגיע אל מצב של אמידות? רבים שלא הגיעו אל קרסוליו בחכמה, בשקידה ובנימוסיות, נעשו לבעלי רכוש, אך הוא לבדו לא. שלש פעמים היה בסכנה של פשיטת-הרגל, שלש פעמים הצילוהו ידידים, אחר כך נזדמן שותף, שהכניס בעסק סכום ידוע ושוב תוקן המצב.
אבל השותף נמצא בוגד ורע-מעללים. “יורדן הוא המעצור שלי,” היה אומר ללקוחות: “יורדן אינו יודע כלום, יורדן אינו יודע חשבון”, והאיש לא נח עד שיורדן קבל פצויים וסלק את ידיו מן ה“פירמה”.
אחר כך נסה אילך ואילך עסקים שונים במשך תשע שנים. “אל תדאג, יורדן!” היתה אגנס אומרת לו: “הכל יבוא בעתו”. אבל שום דבר לא בא בעתו. כל דבר ששלח אליו את ידו, לא מצדו הנכון אחז, כל דבר שעשה לא בזמנו עשאוֹ ולא עם האנשים הראויים לכך.
הצלחתו לא יכלה לבוא, לא מפני שידו היתה יותר מדי כבדה, ואולי גם לא מפני שרוחו היתה יותר מדי ישרה, אלא מפני שנגרר אחרי חזון-שוא אחד. עוד מימי צעירותו נשא את נפשו אל חלום אחד, וכל מעשיו ומשלח ידיו היו תמיד מכוונים כלפי מטרה אחת, להגשים את החלום הזה. אבל הדבר לא היה בגדר האפשרות. הוא לא היה יכול לקמץ סכום כסף גדול כזה. וכשהיה משוחח עם אגנס על מטרתו היקרה לו, כשהיה חולם לפניה על אותם הימים אשר בהם יוכל לחיות לפי טעמו ורוחו, היתה היא מסכימה, מעודדתו ונועצת עמו יחד על דרכי ההגשמה. עתה דומה לו כאילו היא ידעה תמיד שהוא שוגה בדמיונות, ובגודל רוחה מנעה את עצמה מהעירו מחלומו.
עוד משנות צעירותו חלם לבנות בית-חרושת לבובות. למה דוקא בית-חרושת לבובות? האם חשב את תעשית-הבובות למכניסה רוחים ביותר? האם האמין להגיע על ידי כך לכבוד ולעושר? כלל וכלל לא. הוא לא היה יכול להגיד בברור למה הוא שואף דוקא אל זאת.
תמיד מדמה היה שעולם הבובות הוא עולם בפני עצמו. כקסום היה בשעה שציר לעצמו את הפרצופים, המלבושים, השערות אשר ימציא לדמויות שונות של בובות, גדולות וקטנות. בובות בעלות חן רב-גונים היו מאכלסות את דמיונו: נסיכות ונזירות, דיגות ובנות-הים, רועים ורועות, שֵדים קטנים ומוקיונים; אלה ראשיהם מחרסינה, ואלה – מדונג, שעליו אפשר לחקות את צבע הגוף החי עד לידי שלמות גמורה, ועם שערות אדם אמתיות. אלה לבושים בתלבושות לאומיות של עמים זרים, ואלה לבושים כדמויות לקוחות מן האגדות, פיות וגמדים, אלדין, הָרוּן אל-רשיד, דֶרויש מארצות הקדם.
כשעקר בפעם האחרונה את דירתו, בחר לו בעיר ניורנברג לקבוע בה את ישיבתו, כי משך אותו אליו המקום, שבו היתה תעשית הבובות בעצם פריחתה.
ואז מתה אגנס. נשארו שלשת ילדיו, ועליו היה לעבוד כדי לפרנסם. לו לעצמו לא בקש עוד אושר והצלחה, ובית-החרושת לבובות היה לחלום-יעוף. עוד מטרה היתה לו, והיא לקמץ בשביל כל אחת מבנותיו עשרת אלפים מרק, לשמור עליהן מעוני ומחסור, בשעה שהוא לא יהיה עוד בחיים. הבחור, הוא יעָזר בכח עצמו.
אבל עד היום הזה לא עלה בידו להניח בבנק אף החצי בערך מן הסכום הזה. ואילו היה מפוטר כעת ממשרתו, אילו מנעה ממנו חולשתו את האפשרות לעבוד עוד, אילו, לבסוף, הוכרח לבזבז את הכסף אשר חסך במשך שנים רבות על ידי קמוצים רבים, איך היה יכול לשאת את פני בנותיו, איזו זקנה היתה צפויה לו?
“הוא הסתתר במרתף, וכשאמרה האשה להביא לו מכנסים, נפלו לתוך גיגית קמח”, סִפר הסַפר בונאנגל.
השומעים געו והמלצרית יבבה מצחוק.
בשובו הביתה, עוד שמע האינספקטור, מתוך יללת הרוח, הדומה לחריקת מספרים, את קולו של הספר.
כל פעם היה תוקפו כעין מורא בעלותו בלילה במדרגות הבית הצר והנושן. העץ חרק, כאילו נשבר, וכמו כן נדמה לו בערבים כאילו אנשים עִוְרים הולכים ובאים לקראתו. בקומה הראשונה דר רופא-עינים, ולעתים קרובות היה רואה עורים.
על השלחן בחדרו היה מונח מכתב. על המעטפה היה מודפס: “הסוכנות הראשית של החברה לאחריות ‘פרודנציה’”. זמן ידוע הלך בחדר הלוך ושוב, עד שפתח את המעטפה. המכתב הודיע לו על פטוריו.
יג 🔗
באותו הזמן שקע פרידריך בנדה בעצבות גדולה. הוא ראה שבתורת אדם פרטי לא יוכל להשיג את אמצעי העזרה הדרושים לעבודתו המדעית, וכמדומה לו, נגזר עליו כי כשרונותיו יעלו בתוהו. הוא נִתק את כל קשריו עם מכריו וידידיו הקודמים והפסיק את חליפת המכתבים ביניהם. כשמכרים דרשו בשלומו, היה מביט לצדדין. רגש-הכבוד שבו נפגע עד לכאב. הוא היה בדרך המוליכה אל אבוד כבוד-עצמו.
היחידי שלא הרגיש בדבר הזה היה דניאל. אולי התרגל אל הרעיון שחיי בנדה זורמים במסלול של שלום וידידות. ודאי היה לו במראה האמידות האזרחית שראה בביתם כדי להאמין שידידו חי בשלוה ובלי כל דאגות. מכל מקום אף פעם לא שאל אותו ולא השתומם בראותו את ידידו יושב ממולו שעות רצופות ופניו לובשים קדרות.
בנדה הצטחק למראה התמימות הזו, שום טעם אחר, גרוע מזה לא עלה על דעתו. מהיותו רחוק מהתמרמר על האיש הזה המכונס כלו בעצמו, החליט לבלי לספר לו על עניניו הפרטיים. אבל קשה היה לו לכבוש את צערו ולהעלים את חפצו העז לשים קץ למצבו הירוד; מזמן לזמן היה פורץ את סיג השתיקה.
פעם אחת ביום סגריר אחר הצהרים, נכנס בנדה בשובו אל ידידו, בשוב זה משעורו. הם החליטו לטיל קצת ואחר כך לסעוד יחד סעודת הערב בבית בנדה.
במסדרון פגשו אותן האחיות רידיגר, ששבו מטיולן הקבוע בגן. בנדה דרש בשלומן באדיבותו הנושנה; דניאל, בפניו הזעומים, רק נגע בשולי כובעו. האחיות הסתדרו בשורה, כעומדות לרקוד, והחזירו שלום בבת-צחוק של אושר. העלמה י’סמינה השמיטה מידה ורד; כשבנדה התכופף והרימו, לחצה את ידה אל חתימת-החזה שלה ושוב הצטחקה בצחוק של אושר.
כשיצאו החוצה, אמר בנדה בקול של חמלה: “שלש בריות עדינות. שוכנות בבדידותן וכמו קדשות שומרות על אש הקודש”.
דניאל פרץ בצחוק:
“אש קודש! היודע אתה את הספור בציָר?”
“כן, לזאת אני מתכוֵן, וצריך אתה לדעת שלא היה זה ציר מצוי. רק לפני זמן קצר ספרו לי את כל הדברים האלה. אנסֶלם פוירבך היה שם הציר”.
דניאל לא שמע דבר על אודות הציר אנסלם פוירבך, אבל חש בכל התוכן הרב האצור בשם הזה, אשר כמו באיזה כשוף פעם באזנו בצליל-פעמון יפה.
“ומה עבר עליו?” שאל.
ואלה דברי הספור. כשבא אנסלם פוירבך, ארבע שנים לפני מותו, הוה אומר לפני שמונה שנים, לעיר ניורנברג לבקר את בית אמו, בפעם האחרונה, היה כבר חולה בגופו וברוחו. נפשו קצה באנשים, יגעה ועכורה מצער בלתי-פוסק ומחוסר-הבנתם של הבריות. אזרחים אחדים זכרו את שם כבודו לשעבר, שהיה מרחף בחלל אוירה של גרמניה כנשמה ערטילאית קודרה ומרוּדה, ולשכת-המסחר הזמינה אצלו תמונה בשביל אולם-ישיבותיה אשר בהיכל-המשפט החדש. הוא ציר את תמונת לודביג הקיסר בתתו לבני ניורנברג את הזכות לעסוק באומנויות חפשיות. כשנגמרה התמונה, לא הניחה את דעתם של המזמינים: הם קווּ לראות דבר אחר לגמרי במקום יציאה טהורה ואצילת-רוח זו. ועל כל זה לא היה די מוקם בשביל התמונה; היה צורך להכניס חלק מן הבד אל הקיר והמאור היה דל למדי. אז עשתה הלשכה קשיים בתשלום שכר העבודה לאמן. לזכותו של האמן התערב במריבה המכוערה המודד רידיגר, אחד ממעריציו הנלהבים של פוירבך משנים רבות, וסופו של דבר היה שהוא עזב את העיר ונשבע לבלי שוב אליה עוד. בנותיו, כל שלשתן, אהבו משנות נעוריהן את האמן אנסלם, שהיה מבקר בבית אביהן.
“ואמנם כן,” סים בנדה את דבריו, “אם היה פעם איש ראוי לאהבה, הרי זה היה הוא. אם רצונך לראותו, בוא עמדי”.
הם היו בקרבתו של בית-העלמין. השער היה עוד פתוח, ודניאל עקב אחרי בנדה, שהלך לפניו. זה התהלך זמן-מה אילך ואילך בשבילים הצרים שבין הקברים, דומם הראה על אבן שטוחה, שעליה היה חָקוק השם אלברט דירֶר, ואחר כך התיצבו לפני קברו של פוירבך. על לוח ברונזה שכבר הִשחיר היה חרוט ראש הציר בפרוֹפיל. למטה היה מונח זר דפנים, שעליו הרקובים למחצה זעו לאט ברוח.
“מה נוראים היו חיי האיש הזה!” אמר בנדה חרישית, “ומה נורא היה מותו. מות כלב מגורש”.
בלכתם העירה נטה כבר היום לערוב. דניאל הסיר את כובעו מעל ראשו, הלך בצדו של בנדה ועיניו נשואות למרחק. בנדה היה נסער יותר מהרגיל.
“חיים גרמניים ומות גרמני”, נפלט מפיו, “הוא פשט את כפו לתת, והנה ירקו לתוכה. הוא נותן, נותן ונותן, והם לוקחים, לוקחים ולוקחים, בלי תודה, ואפילו בלעג. הם מכבדים רק את הקרובוּת, מזַוגים את המיקרוסקוף עם עקרי הדת, ואת הפילוסופיה עם המשטרה. בלי כל דרך-ארץ, בלי כל יחס הומַני, הם מחליטים, הם מקימים. לי אין עוד מקום בגרמניה, אני אלך מכאן”.
“האם תלך? לאן תלך?” שאל דניאל משתומם לתומו. בנדה נשך את שפתיו ושתק.
משנכנסו אל חדר-עבודתו של בנדה, הביא זה אטלס גיאוגרפי ענקי, פתח על מפת אפריקה והראה על החלק התיכוני של חלק-הארץ הזה.
“הרואה אתה את הכתמים הלבנים והגדולים האלה פה? פה לא נהרות ולא הרים. אלה הם גלילים שרגל אדם אירופי לא דרכה שם עוד. שמה אלך”. הוא הצטחק ברוֹך.
“האומנם? אימתי?” שאל דניאל, מתעצב מאד על הידיד אשר יאבד.
“עוד אין הדבר מוחלט, אבל בוא יבוא. שם יש לי עבודה לעשות. דרושים לי אויר, ארץ, שמים, חיַת-הארץ החפשית וצמחי-האדמה החפשיים”.
על סף החדר הופיעה אמו של בנדה, אשה גדולת-קומה למדי, מתנהלת לאִטה, בקוי-פנים חדים ובעינים מעמיקות לשבת. הסתכלה בבנה, אחר כך בדניאל, לאחרונה נחו עיניה על ספר-המפות ונתלו בו באימה ופחד.
דניאל לא ידע מה יגיד עור, ובנדה גלגל את השיחה על ענינים אחרים, כשהוא מוסיף לחיך בפני עצמו.
יד 🔗
גֶרטרוּד יוֹרְדֶן היתה, במות עליה אמה, בת תשע שנים. בלילה התגנבה אל החדר ששם היתה מוטלת המתה, ובִלתה שלש שעות על יד משכבה. אולי מאותה שעה פרשה מן העולם ומן האנשים ונסגרה לתוך עצמה. בצאתה מן החדר התחיל השעון דופק, ואי-שם קרא תרנגול.
“למה תטקטק, שעון?” שאלה בקול, “למה תקרא, תרנגול?” ושוב: “מי נותן לך לטקטק, שעון? מי נותן לך לקרוא, תרנגול?”.
היא גדלה ואיש לא ידע עליה מטוב ועד רע. אפילו אביה לא יכול לקרב אליה ולא ידע את נפשה. היא לא התרעתה עם בנות גילה. מבטה הקודר היה מתלקח בזעם בשעה שהגיע אל אזניה קול צחוק נערות מלא-תאוה וחסר-טעם.
בבוֹאה בפעם הראשונה להתודות לפני הכומר, כרעה נפלה, ומתעלפת נשאוה על כפים משם. יורדן הביא לפומֶרפֶלדן, אל אחותו, אלמנת רופא המחוז קופּפֶרשמיד. אחרי שבוע חזרה משם לבדה ובנפש מזועזעה. היא ראתה בהשחט עגל. מראה זה כמעט הוציאה מדעתה.
משנת החמש-עשרה לימי חייה עמדה על זה שינתן לה לבד חדר לשֵׁנה. בשנת השש-עשרה דרשה שיפטרו את המשרתת, ומאז התחילה היא בעצמה מבשלת ומנהלת את משק הבית. וכשהיתה גומרת את עבודת הבית, היתה יושבת לפני מסגרת הרקמה שלה.
האב הביא את בנימין דורן אל ביתם. בשעה שלנורה היתה לועגת לו, היתה היא מגִנה עליו. הוא לא הופיע לפניה כגבר, כי אם כאחד המלאכים הרזים אשר היא רוקמת. הוא הביא אליה את חבוריו וספרי המוסר שלו, אבל היא לא הבינה את שפתם. אז התחיל מוליך אותה אל אספות המתוֹדיסטים, אבל הרעש וההמולה שבהם היו מביעים את רוחם הנשברה נתנו מורא בלבה, ואחרי לכתה אליהן פעמים מספר, חדלה ושוב אי אפשר היה להשפיע עליה שתשוב אליהן. הוא יעץ לה לקרוא בכתבי-הקודש, אבל גם בכתבי-הקודש לא מצאה דבר אשר ירגיע את רוחה. היא הרגישה כאילו פצע פתוח בקרבה, הזב תמיד דם ואינו מעלה ארוכה. אחרי שהיא כבר התרחקה מבנימין דורן ומיראת-השמים הזולה שלו, היה הוא עדין בטוח שהיא נותנת את דעתה עליו ותולה בו את עיניה. אבל היא הצליחה לסדר את הדברים באופן שהוא יוכל לראותה אך לעתים רחוקות.
עבודת-האלהים בבית-התפלה הפרוטסטנטי עשה עליה רושם של אספת תגרים, שבמקום לתגר בינם לבין עצמם, כשם שהם נוהגים לעשות בימות החול, הם עושים עסק רק עם רבונו-של-עולם. היא לא הכירה בחשיבות המנהגים, דברי ההטפה לא חממו את לבה, הטקס לא עורר בה יראת-קודש.
אף פעם לא שמעה מפי אדם מלה גואלת כל-שהיא אשר תשמיע הדים בלבה. היא הרגישה בכל ורידיה את פכחותה של תקופה שלמה, את שטחיותו של עולם שלם. ובשעה שחפצה לחמם את לבה, בשעה שפחדה מפני שממון האויר, מפני שממונו של היום, היתה הולכת בחשאי אל בית-הכנסת של הנשים במקום שהיו מקשטים את משכן ה' באופן חגיגי יותר, במקום שאלפי נרות דלקו, התפלות צללו כספוגות רזי-יה, הכהן מלא רוח ה' וירא-האלהים יגיל שם ברעדה.
אולם היא שנאה כל יופי חיצוני, שנאה אפילו את הטבע היפה, שלא נוצר אלא להדיח את האדם ולסַכלו. לא אהבה שום דבר גם בה בעצמה, לא את פניה ואף לא את קולה. קולה גופו היה מבהיל אותה; לא את שערותיה ולא את ידיה.
בליל חורף אחד השליכה טבעת זהב. ירושת אמה שקבלה אותה מאת אביה, אל הבאר. אחר כך התכופפה והביטה למטה אל תוך האפלה כאדם שפרק עול מעל צוארו.
פעמים חפצה לנורה להתקרב אל אחותה בהתגלות-לב, אבל תמיד היתה מרגישה מעין דחיפה אחורנית. אף על פי שגרטרוד לא היתה באה במגע עם אנשים, בכל זאת היו מגיעים אל אזניה כל הדברים שהיו מרננים אחרי לנורה, והיא התבישה באחותה. לא יכלה עוד לראות את פני לנורה, היתה בה איזו טינה אליה ובקושי היתה מחזירה לה שלום. לדבר עם אחותה שתעתה מן הדרך דברים כבושים לא היה בה כח הדבור. היא שלטה אך מעט מאד בכח הדבור. היא היתה מוכרחה להחניק הכל בקרבה, כל עָוֶל וצער. ומשום כך עִנתה את עצמה בגלל לנורה ועם זאת התגברו בה התרגזותה ופראיותה, כאילו דבר-מה משך אותה אל מעשי אחותה. פעמים לא יכלה בגלל זה למצוא שנה לעיניה.
חרדת נפשה גדלה עד כדי כך, שהיא לא יכלה עוד לשבת במנוחה לפני מסגרת רקמתה, ולא יכלה בכלל להביא כל מלאכה לידי גמר. משהו משך אותה החוצה, ובחוץ משך אותה דבר-מה הביתה. לבה הלך בשעה שישבה לבדה בבית, וכשאביה או אחיה או לנורה היו בבית, לא יכלה שְׂאֵת את נוכחותם והיתה נחבאת בחדרה. בימי השרב היתה סוגרת את החלונות, ובימי הקור היתה מוציאה את ראשה החוצה. בשעות השקט היתה מתיראה, ובשעות של רעש ומהומה היתה מתגעגעת על המנוחה. כל תפלה לא היתה בפיה, הכל היה אטום בקרבה. השתלשלות השעות היתה אכזרית בעיניה, והיא השתוקקה לדלג על שנים כשם שמדלגים על עמודים שלמים בספר המעיק את קוראו, וכאשר לא ראתה עוד כל מוצא לפניה, היתה ממהרת אל בית-התפלה לנשים ושם התפללה לפני המזבח, שעות רצופות עמדה שם כמאובנה ופניה לוּטים, עד שוֹך בה סערת נפשה.
היא נמשכה אל לנורה, ולא יכלה להתגבר על רגש זה, לא רק מפני שרצה לשרוד ולקדם פני רעה; הרי זו היתה סקרנות איומה ומלאה חרדה, ופעמים היתה עוקבת בחשאי אחרי אחותה. פעם ראתה אותה מרחוק הולכת עם גבר אשר חכה לה; היא לא יכלה אז לזוז ממקומה, ולנורה הרגישה בה.
אבל למחרת באה אליה לנורה עצמה ומאליה התחילה מדברת אליה בהתגלות-לב על היחס שבינה לבין אברהרד פון אופנברג. היא לא הגידה דבר מכל מה שידעה על גורל חייו; היא רק רמזה שהוא אמלל מאד. ספרה, שהכירה אותו לדעת בחורף שעבר, בחג-הקרח אשר על יאור-התריסר; ספרה שהוא קשור אליה מאד, שהוא מתנהג עמה בעדינות ובזהירות, שהיא מראה לו ברצון רב אותות של ידידות והוא שמח מאד על ידידותה זו.
גרטרוד שתקה זמן רב לשֵמע הדברים האלה, ולבסוף אמרה באותו הקול העמוק, שהיה דומה בצלילו לנסדק מפאת תוכן מוגדש:
"או שתתחתנו שניכם או שתחדלו מהפגש. הדבר אשר אַתּ עושה הוא חטא?
“חטא?” שאלה לנורה בתמיהה, “הא כיצד?”
“שאלי למצפונך”, היתה התשובה בעינים מושפלות
“מצפוני שקט מאד”.
“אם כך, את חסֵרה אותו לגמרי”, אמרה גרטרוד קשות, “אַת משקרת ומַשלה את נפשך בשוא. אַת שקועה בטומאתך ואין לך כל הצלה. דבקו בך זוהמתם של מבטי הגברים והרהורי-החטא שלהם. מכף רגל ועד ראש כלך מטומאה. אין את יודעת זאת, אבל אני יודעת”.
היא קמה, בהזיזה ברעש את כסאה מאחריה, והביטה על לנורה בעיניה השחורות והנוראות.
“אל תוסיפי עוד לדבר לפני על זאת”, לחשה בשפתים מרטטות, “לעולם לא!” ויצאה מן החדר.
אז הרגישה לנורה מעין רגש של תִּעוּב כלפי אחותה. לבבה חש לה עתידות נעלמים והיא הרגישה שעל פי גזֵרת הגורל נעשתה גרטרוד לאויבתה.
טו 🔗
משבאו ימי הסתו הקרים, התחיל דניאל דוב מבקר לעתים תכופות את ביתו של יורדן. אף על פי שבביתו היה לו תנור חם, שמח לקראת הפנה הנעימה שהיתה לו שם בשנה שעברה. התקשרותו אל דברים ואל מקומות היתה חזקה מהתקשרותו אל בני-אדם.
את האינספקטור היה רואה אך לעתים רחוקות. הלז היה רוב הימים בדרך מסעותיו; כיון שלא היתה לו משרה קבועה, עבד בשביל בתי-מסחר שונים. בֶּנוֹ היה בא, אחרי עבודתו במשרד, אל ביתו רק כדי להתגלח בחדרו, להחליף את בגדיו ולהתקשט עד כמה שאפשר בשביל הערב. עם גרטרוד לבדה לא רצה דניאל לשבת, על כן היה מכַוֵן את בואו לאחרי השעה הששית, כשלנורה כבר בבית. הואיל וידע שלנורה לומדת בשקידה אנגלית וצרפתית, ולשם כך דרושות היו לה שעות הערב, בקש ממנה דניאל להסיח את דעתה ממנו בשעות אלו. הוא אמר שנעימה לו ביותר הישיבה במנוחה ובדממה מבלי להצטרך לדבר. אחרי שעה או שעתים הוא עוזב את הבית מתוך שהָיה ממלמל ברכה חטופה.
פעמים היה מביא עמו ספר לקריאה. כשהיה מרים את עיניו היה רואה את פניה של לנורה הכפופים אל המחברת, את שערותיה המופזות באור המנורה, הנוצצות בחוטים דקים על הקדקוד ועל הרקות, ואת הפה הקפוץ והמפיק מרץ, עם הקצווֹת המורדות בחן. אז היה מביט אל גרטרוד ששערותיה לא היו עוד מפוזרות, כי אם קשורות בעניבה חזקה וגדולה על ערפה, וגם שמלה ירוקה לא לבשה עוד, כי אם חוּמה, עם שורת כפתורים שחורים ונוצצים מלפנים.
פעמים היתה מלה אחת פורחת מפי לנורה אליו, והוא משיב מלה. פעמים היו המלים נהפכות ליריות-גומלין. לנורה מלגלגת עליו והוא משיב בגסות; או שהוא מתלוצץ ולנורה מעירה למוסר אזנו. אז היו פני גרטרוד מפיקים השתוממות של מבוכה, והיתה מפנה את פניה אל שמשות החלון. במתכון היא יושבת בטלה, במתכון היא דוחה את עבודות-הבית שלה. קשה היה לא לשאת את הרעיון ששניהם ישארו בחדר ביחידות.
כל מה שדניאל עשה ואמר, אפילו לכתו, שבתו וקומו, ידיו הנתונות בכיסי מכנסיו ופשוק שפתיו, כל זה היה מעורר בה פחד ובושה. כל תנועה מתנועותיו היתה מעליבה אותה. התנהגותו בדרך של חרות היתה בעיניה כיהירות, התמורות והחליפות במצב-רוחו – לאולת של רוע-לב; נמוסיו המרושלים ואהבתו לדברי בדיחה – לליצנות של שד.
והנה קרה פעם מקרה שהפליט מפיו הערה ארסית על אודות המתחסדים, ששמים את רבון-העולמים למשגיח על מדותיהם של הבריות ואת כל כומר מפוטם ושמן למלאך ה' צבאות. גרטרוד הזדקפה ממקומה בתנועה מהירה ונתנה בו את עיניה. הוא עמד הכן מול המבט הזה ומשך בכתפיו.
“אנשים שאין בהם אמונה גרועים ממחלות מדבקות,” אמרה בלחש.
דניאל צחק בתחלה, אחרי כך לבשו פניו קדרות, והוא שאל למה היא מתכונת במלה “אמונה”? כלום היא סבורה שהאמונה היא בעבודת ה' אשר מן השפה ולחוץ? היא השיבה בראש שחוח שאין היא יכולה לדבר על הקדוש לה עם אדם אשר זה כבר אבדה לו כל אמונה. אז התקצף דניאל ואמר שאלה הם דברי נאצה: האם כבר טרחה בו במדה כזו עד שנִתנה לה הרשות לחרוץ אליו משפט נמהר כזה? והאומנם היא יודעת בבטחה גמורה שאמונתה היא כביכול עדיפה מכפירתו הוא כביכול? מנַין לה קנה-המדה, אומץ- הלב והבטחון? האם בוחנת כליות ולב היא או אולי עמדה בסוד אלוֹהַ?
שוב צחק, צפצף והלך לו.
גרטרוד עמדה שעה קלה על מקומה וכבשה מבטיה בקרקע. לנורה תמכה את סנטרה בכפיה ותלתה בה עינים מפיקות חמלה. פתאם התחילה גרטרוד רועדת בכל גופה, ושלחה אל לנורה את זרועה, בלי להרים את עיניה. לנורה נבהלה, אבל לא ידעה פשר תנועת-קטרוג זו.
ובפעם השניה, כשישב דניאל במקומו ליד התנור, התחיל פתאם לדבר על אודות הדת. במתכון לקנטר, כאיש היורה חצים ממארב, ברשע-מדעת ובהתמרמרות קרה, כאדם נרדף ומוכה אשר למלכות השמים יסלח פחות מאשר למלכות הארץ. כך ישב בפנתו משמיע דברי גדוף והטחה כלפי המקום ופניו נהפכו שוב והיו כפני קוף.
אבל לנורה הרגישה שהוא מתכחש לעצמו ולאלהיו, שהוא אונס את נפשו. נגשה אליו והניחה את כפה על כתפו. בינתים עברה גרטרוד, חורת כבר-מינן, על פניה ופני דניאל, ושוב לא נראתה כל אותו הערב. מאז היתה משתמטת מעמוד במחיצתו.
במשך שניה אחת פלאית – הדבר לא נמשך יותר משניה – נצמד מבט דניאל, בשעה שהנערה קמה, אל רגליה. באותה השניה בא לידי הכרה שהיא אשה היא ושהוא גבר. באותה שניה תפס את צורת גופה החיצונית בעֶרְיָתה, בלי כסות המלבושים. כן, הוא ציר אותה לעצמו ערומה; וכל מה שדברה, וכן כל מה שעשתה ואמרה, נשל מעליה כמעֲטֵה מלבושיה.
ואז היה לו הרגש כאילו זו הפעם הראשונה נפקחו עיניו לראות, וכאילו גוף העולם נגלה לפניו.
פניה הלכו אחריו. הוא התמרמר, כי הדבר שלל מנוחתו. כמקרה הזה עוד לא קרהו. הוא שִוה לנגד עיניו את התמונה למען יוכל לטשטשה בדעה צלולה, אך התמונה לא טושטשה, ובראותו יום אחד את גרטרוד עוברת על פני המזרקה היפה, עמד כמאובן ושכח לברכה.
טז 🔗
היה אמצע דצמבר. יום קור בהיר. לנורה היתה הולכת בחפץ לב, אחרי הארוחה, אל הקרח. היא היטיבה להחליק במחלקַיִם, ונתפרסמה בזה בכל העיר. תשוקה בלתי-מרוסנת לחיים ולחופש קלחה בכל גופה. היא היתה מתעצבת מאד בזכרה כי עליה לשוב אל האויר המחניק והמחומם על יד התנור ולשבת לכתוב בין כל הלבלרים.
והיא הלכה בכל זאת, וכמו מימים ימימה ישבה בין הלבלרים וכתבה, ועיני האדון ציטל, מאחורי זגוגיות-המשקפים, נראו לה כשתי צנצנות-ארס ירוקות. היא לא ראתה ברכה בעבודתה, הזמן עבר בעצלתים, ביתר עצלתים מאשר האדון דירוף העובר את האולמים. לנורה הרימה את ראשה, היא הרגישה שמבטו הקודר שורה עליה, והסמיקה מתוך הכרת התרשלותה בעשית חובתה.
לבסוף פעמה השעה הששית. ברעש קמו הלבלרים ממקומותיהם. לנורה המתינה, כמו תמיד, עד שיתרוקן האולם. היא לא אהבה להיות מעורבה עמהם. פתאם נכנס בנימין דורן כשהוא הולך וצולע. “הגברת יורדן מתבקשת לבוֹא אל המנהל”, קרא כשהוא כופף את צוארו הארוך כברבור. לנורה השתוממה. לא היה דבר אשר עליו הצטרכה לשוחח אם האדון דירוף. אולי על אודות בֶּנוֹ, חשבה.
בשעה שנכנסה, ישב דירוף לפני שלחן-כתיבה. הוא כתב עוד שורה אחת ואחר כך נעץ בה מבט קפוא. היה במבט זה משהו אשר צנן דמה בעורקיה.
“אדוני קראני,” אמרה.
“כן, אני קראתיך,” אמר האדון דירוף ונסה מתוך עיפות להצטחק.
שוב השתלטה דממה. בלב מלא חרדה העבירה לנורה עיניה מחפץ אל חפץ, פעם הביטה אל הנינפה המתרחצת, פעם אל הוילאות ופעם אל כִּפת העששית הסינית.
“שמעי, אוצרי הנחמד”, אמר דירוף ובת-צחוקו נהפכה לַעֲוִית, “אין את מכוערה כלל וכלל, בזקן הנביא נשבעתי. אצלך כל דבר ודבר על מקומו. הַ?”
לנורה הרימה בתנועה מהירה את ראשה. היא לא האמינה למשמע אזניה.
“אדוני קראני,” חזרה בקול רם.
דירוף הניח את כפו על קצה השלחן. היהלום הפיץ שביבי-אש.
“בכחי להשמיד את כלכם,” אמר וגרר את ידו במקצת לפניו, אל לנורה, “הבחור שם, רצוני לומר, אחיך, הוא רמאי מסתתר. אם ארצה אוכל להשליכו מעל כל המדרגות,” הוא הזיז שוב לפנים את ידו השמנה, כאילו היתה מכונה מסוכנה, והיהלום כעין פנס שנדלק לאות סכנה, “יש בכחי להרקידכם, כאשר יעלה רצון מלפני, הַ, אוצרי היקר? Capito? Comprenez-vous?”
בהשתוממות לאין גבול הביטה לנורה אל עיני-השזיפים של דירוף.
דירוף קם מכסאו, נגש והתיצב לידה, והניח את זרועו על כתפיה.
“אם אותו בחור אינו אלא חתול תועה, שנקל להגותו מן הדרך, היי את חתלתולה נוהמת,” אמר בעדינות המשוקצה שבקולו, ובו בזמן לחץ את לנורה אליו בכח כזה, שהיא לא יכלה לנוע במשך רגעים אחדים, “הסי, יונתי! הרָגעי, לבָתי הקטנה! שקט, לילית!”.
אבל פתאם חדר עד למח עצמותיה רעד של קור ושל חום חליפות; מגע גופו השפיע עליה כעין זוָעה, אשר גם בחלומות-בִּעוּתים לא ראתה דבר איום כזה; בתנועה אחת התפרצה מתחת ידיו, כאילו עמדה על נפשה, ובן-רגע השתחררה. בפנים לוהטים בלהבה חוֶרת עמדה שם וחיכה. חיוך מוזר היה זה, שאינו נכנס כלל בגדר של חיוך רגיל, ואלפרד דירוף חדל פתאם מהיות שמן וקודר, והיה דומה לשלפוחית שנתרוקנה מאוירה, בטל ומבוטל עמד והביט כמו פר לפניו, כשמצא את עצמו לבדו בחדר.
לנורה הלכה ברחובות העיר בפסיעות מהירות, ופתאם מצאה שרגליה הוליכוה אל הרחוב הארוך. אך היא לא רצה לילך לשם, וחזרה. באותה שעה ראה אותה בנדה, שהלך אל דניאל. הוא הכיר את הנערה האצה לדרכה לאור פנס הגז, עמד והמתין עד שתעבור על פניו, ואחר כך התבונן נדהם אחריה.
בבואה הביתה צנחה על הספה חסרת-אונים. היא בקשה מפלט מזֵכר השעה שעברה בגעגועיה על ארץ הדרום. נפשה נכספה וכלתה אליה בצער כזה, בתשוקה כזו, שפניה נוצצו כמו מתוך קדחת. אבל בכדור-הזכוכית נתגלה סדק.
כשצלצל השעון סמוך לשמונה, אמרה אל גרטרוד:
“אם יבוא דניאל, תשַׁלחיהו מכאן. איני יכולה הערב לראות איש.”
“האם חולה את?” שאלה גרטרוד בקול של חומרה מוזרה.
“איני יודעת, אבל איני רוצה לראות איש,” אמרה לנורה ושוב חיְּכה כמו בחדרו של דירוף.
ואמנם בא דניאל. בנדה אמר לו שראה את לנורה בחוץ, לפני הבית, ומה גדלה דאגתו בהודע לו שלא נכנסה אצל דניאל. “משהו שלא כשורה כאן,” אמר, “אתה מחויב לילך אצלה.” ואחרי שפטפטו עוד כשעה קלה, לוה את דניאל עד למגרש אבגידיוס, כדי להבטיח לעצמו שדניאל ילך לדרוש לשלום לנורה.
גרטרוד פתחה את דלת המסדרון.
“לנורה אינה רוצה שתכנס,” אמרה לו ובעיניה נצנץ ברק של שמחה.
“מפני מה אינה רוצה? מה קרה?”
“אינה רוצה בזה,” השיבה קצרות ועיניה תלויות בעששית-המסדרון.
“החולה היא?”
“לא”.
“אם כן תגיד נא לי היא בעצמה שאין רצונה לראותני”.
“סור מפה!” פקדה עליו גרטרוד והשפילה את ראשה לאחור.
מבטה הקודר פגע במבטו, ושניהם עמדו זה מול זה כשני רצים מתחרים שבאו מעברים שונים אל מטרה אחת. דניאל פנה דומם וירד במדרגות. גרטרוד עוד עמדה שעה קלה וראשה צנח יותר ויותר על חזה. פתאם כבשה פניה בכפיה ורעד עבר בכל גופה.
יז 🔗
בטרם שכבה לישון, כתבה לנורה מכתב אל מנהל המשרד ציטל, והודיעה לו בו את התפטרותה מעבודתה בחברת “פרודנציה”.
על מטתה לא יכלה להרדם. ראתה את עצמה על הקרח, כשהיא שטה עליו בתנועות נועזות וחדשות; קהל מתבוננים עמד בחצי-גורן והביט עליה בהערצה. ראתה אניות דיגים עם מפרשים מגוונים וראתה גנים מלאי ורדים.
האב וּבֶנו היו זה כבר בבית. מבית-הכנסיה הסמוך השמיעו האורלוגין שתים-עשרה, אחר כך אחת, ואחר כך שתים. ואז שמעה פסיעות בבית, דלת נפתחה ונסגרה, ושוב קמה דממה, ושוב צללו הפסיעות. היא קמה מעל המטה, נגשה אל הדלת והקשיבה. מהחדר הסמוך הגיעה אל אזניה אנחה, לאט לאט פתחה את הדלת והציצה בסדק.
ליד החלון הפתוח עמדה גרטרוד. היא היתה יחפה ורק כתנתה על בשרה. בחוץ, מעל למגרש, זרח הירח, והשלג נצנץ באור קר על פני הגגות. אור-הרפאים הנסוך בחוץ עשה גם את פניה כפני בר-מינן, ושערותיה הפזורות והארוכות היו שחורות כשחור ההָבנה.
לנורה פרצה אל החדר ורצה אל החלון.
“מה את עושה, גרטרוד?” קראה “האם את רוצה לאבד את עצמך לדעת?”
גופה הזקוף של גרטרוד רעד מקור. אצבעות רגליה היו כפופות בעוית.
“כן,” ענתה בקול אטום, “בזאת רוצה אני”.
“בזאת את רוצה?” חזרה לנורה מפרפרת אף היא מקור, “ואבא? האם לא חשבת עליו? האם עליו לסבול עוד? מה את חסרה, המטורפת?”
“אשה חוטאת אני, לנורה!” קראה גרטרוד, כרעה על ברכיה וחבקה את מתני לנורה, “אשה חוטאת אני.”
“האומנם? מה הם חטאיך אשר חטאת?” שאלה לנורה בהתכופפה אליה בנפש חרדה.
“למה אני יושבת בבית הזה?” נאנחה גרטרוד בהתבוננה לצדדין, “למה אני בבית-הכלא הזה?” ותפשה בידיה את חזה, “דבר רע התרחש ובא אלי, הרהורים רעים, הרהורי חטא, אל נא תסתכלי בי, לנורה, אל נא תסתכלי בי!”
קולה היה לצוחה, לנורה נרתעה במורא אחורנית, וגרטרוד נפלה אפים ארצה. השערות כסו את גבה הנפתל והמפרפר.
ואז נפתחה הדלת הפונה אל חדר-השנה של האינספקטור, והוא בעצמו הופיע עם נר דולק בידו. מחוסר גלימת-שנה התעטף בסודר משובץ, אשר פיפיו התנודדו על ברכיו, ועל ראשו כפת-שֵנה לבנה.
מבולבל התבונן אל שתי הנערות, רצה לשאלן, אבל אף מלה לא נפלטה מפיו. ברגעי חייו הקשים היה רגיל להצטחק בבת-צחוק קודרה, שהיתה מעוררת בלב לנורה רחמים גדולים. “אין זה כלום, אבא!” אמרה אליו כשהיא מבקשת ממנו בתנועת-יד מבוישה להתרחק, “גרטרוד חולה את קבתה. היא בקשה בארון-הרפואות טפות. לך לך, אבא, לישון. הנה אני אביאהּ אל מטתה.”
“אם כן, ילדתי, הלא עלי לקרוא לרופא, או אעיר את בֶּנו כי ילך הוא,” אמר יורדן.
“לא, אבא, אין צורך בזה, אנא, לך נא מכאן.”
הוא הבין לקוצר-רוחה של לנורה, ציֵּת וחזר אל חדרו. הוא סכך בכפו על הנר הדולק וצלו הענקי התנודד מאחריו כמו חיה.
“קומי, גרטרוד,” אמרה לנורה, “קומי ובואי עמי.”
גרטרוד נגררה אחריה אל חדרה. אחרי שכבה-זמן-מה במטתה, דפקו על הדלת, וקולו של יורדן שאל לשלומה. לנורה הרגיעה אותו.
עד שנעלם הירח מאחרי גג בית-הכנסיה, ישבה לנורה ליד מטתה של גרטרוד והחזיקה בכפה את כף אחותה הגדולה והאלמת. היא התעטפה במעיל, כי גם היא רעדה מקור. בשעה שגרטרוד שכבה בעינים פקוחות וחסרות-מבע, הביעו פני לנורה רבי-התנועה, המשַקפים כל שנוי בנפשה, שורה ארוכה לאין קץ של הרהורים חמוּרים. כאשר חשך בחדר, הסבה גרטרוד את ראשה אל לנורה ואמרה רכות:
“שכבי עמי, לנורה! כאשר אראה אותך ישנה, אולי ארדם גם אני.”
לנורה השליכה מעליה את המעיל והחליקה מתחת לשמיכה. אחרי שעה ישנו שתיהן חבוקות וצמודות יחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.