קולות מלבר וקולות מלגו 🔗
א 🔗
דניאל קנה לו מעריצים. המֶצֶנטים אשר רכש לו וורצלמן לא היו מעריצים. אלה היו אוהבי־מולדתם, אשר התברכו בלבם כי על אדמת פרנקוֹניה צמח כשרון גדול. הם מצאו מעט מאד ענין באישיותו של בעל הכשרון אשר תמכו בו.
מעריצי דניאל היו אנשים צעירים.
הפרופסור הרולד היה איש נפלא. הוא היה מפורסם הרחק מעבר לגבולות המחוז, אבל אחת מהתכונות המוזרות שלו היא שלא רצה לעזוב את מחוזו. לבניהם ולבנותיהם של האזרחים, השוקדים על המוסיקה, היה נותן לטעום מהלעג המר שלו, והרבה טרח האיש להשמיד מתוכם כל תשוקה לקשקש בכלי־הנגינה. אבל הדבר לא עלה בידו. הנגינה בפסנתר נחשבה להשכלה, ובתוך משפחות הסוחרים החשיבו מאד את ההשכלה.
אבל גם ממרחקים באו אנשים שונים אל הרולד אשר שמו משך אותם אליו. אחרי אשר קרא את הפרטיטורה של וינטה אמר אל שנים מהן: “לכו והביאו לי את הבחור חי או מת!” ואז הביאוהו אליו.
אלה השנים היו באים לעתים קרובות אל דניאל, ואחר כך באו גם אחרים, מתלמידי הפרופסור דִידֶרלין וּוקרבַּרט. לפעמים היה נפגש עמהם בבתי־המרזח. אנחנו נכנה אותם ארוכי־הבלורית או לבני־השיש, רבים מהם היו דומים למכניעי־נחשים. כמעט כלם, בלי יוצא מן הכלל, היו שוֹטים גדולים, אבל מתרברבים.
היו ביניהם גם נערות צעירות. אנו רוצים לכנותן בעלות עיני־הזיה או השקועות־בחלומות. דניאל סלדה נפשו מהן. גם ארוכי־הבלורית לא נכבדו בעיניו ביותר.
על סלוד־נפש זה דבר פעם עם הזקן, כמו שקראו את פרופסור הרולד. הוא צחצח את שיניו כמו כלב רע, סלק את שערותיו הלבנות, אשר על הקרקפתא הענקית שלו, אחרונית ואמר:
בר־נש! איזו תגלית עשית! האם אין אתה יודע שהמוסיקה מושכת אל תוך המעגל שלה דוקא את חדלי־האישים? ושהיא משמשת אמתלה והתנצלות לאלה שמתרשלים לעשות את חובותיהם האנושיות ושאד הקיטור המתוק של התאוות, אשר היא מפיצה על פני הערים, גורם רק להקשחת הלבבות? ושמֵחמש מאות האנשים המכונים אמנים, ארבע מאות ותשעים הם צבא בעלי־המום של הקדוש־ברוך־הוא? והמסקנה: מי שאינו מביא אל מזבח המוסיקה את האש הטהורה והקדושה, האש אשר ממעמקי־בראשית, לזה היא הופכת את דמו לחומר ואת רוחו – לגל אשפה."
ובאמרו את המלים האלה דחף את דניאל החוצה, מפני שרצה לציר תמונה אחת. על כתלי ביתו היו תלויים הרבה ציורים קטנים שהיה מציר בשעות הפנאי, ציורים קטנים רעים, שהתגאה בהם. אלה היו מחזות מחיי הכפר.
ב 🔗
האימפרסריו דֶרמויל ערך בליל ראש־השנה משתה במסעדה “הברבור הקטן”, והזמין אליו את דניאל. האימפרסריו דֶרמויל נטה חסד לדניאל. הוא אמר שבהעיפו עין על תו־הנגינה הראשון שלו, הכיר מיד את כשרונו של הצעיר רב־העתידות. הוא הבטיח להוציא לאור את הקומפוזיציה “וינטֶה” וגם את זו שהוא עומד לגמור ושנקראת “סֶרֶנדה ניוּרֶבֶּרגית”, וכן נטה לעין בכובד־ראש בשאלת משרתו באופרה הנודדת.
אל המשתה באו הפרופסורים הרולד וּוקֶרברט, באו גם ווּרצלמן ואחדים מארוכי־הבלורית ומהשקועות־בחלומות. אנדריאס דידרלין הבטיח את הופעתו לשעה מאוחרת יותר. הוא נכנס אל הפתח הפתוח לרוחה, חמשה רגעים לפני חצות, חגיגית, כיאה לשנה החדשה.
הוא נגש אל דניאל ופשט לו את ידו.
“הנה הוא ‘בנימין צעיר אחיו’, הנה בן־זקונים שלנו, אם לא לאמר דניאל שלנו,” פנה אליו, “אני מברך אותך, כוכב צעיר! מה נאמר בספר־הזכרונות של חוש הריח אשר לאנדריאס דידרלין? באותם הימים בבירות, כאשר היו נוסכים את היין בבקבוקים, הריח אך פעם אחת ולא הוסיף, כי הבין מיד ריחו של מה עולה באפו. כלום אפשר להכחיש זאת בנימין?”
דניאל לא הכחיש את זאת, כעסו נהפך לו לחסד, והאיש הענקי השמיט מעל כתפיו את הפרוה, כאילו אדרת קַקוי היתה זאת, אשר התפשט ממנה לפני רדתו משיא מלכותו אל בני־תמותה.
את הפרופסור וקרברט היתה אשתו מלקה ומונעה אוכל מפיו, ועל כן שמח להזדמנות זו לאכול פעם לשובע ולשמח קצת את נפשו. היתה זו שמחה עגומה מאד.
אחד מארוכי־הבלורית שר את השיר על יין השמפניה מתוך האופרה “דון ז’ואן”, ווּרצלמן נשא נאום מלא בדיחות. על פי מראהו של דידרלין אפשר היה להבין את מחשבתו: “יצחקו הנערים לפנינו.” בשעה שאחת מן השקועות־בחלום נגנה את המרש של הדָוִדסבינדלרים, אשר, לפי ההוראות מבירוּת, אינו נחשב על המוסיקה האמתית, קרא: “הבו לי לֶתָּה![1], בָּני!” וכונתו לפּוּנש.
גם דניאל שתה מן הלֶתָּה. הוא חבק את הרולד הזקן, לחץ את ידו של דידרלין ונסה לרקוד וַלס עם וורצלמן. הוא לא היה שכור, הוא היה רק מאושר.
אחר כך נעשה לו צר בבית, נטל את כובעו ואץ לצאת החוצה, אל המרחב.
האויר היה פושר, רוח דרומית נשבה. שמים למעלה, שמים למטה, הבתים עמדו בתוך העננים. כל שאיפת אויר מעוררת את הצמאון לשאוף עוד ועוד. הנה גזוזטרה כה יפה, עד שיש רצון לכרוע לפניה ברך; הנה מזרקה כה מוזרה וכה דוממה, כיציר הדמיון; קשתות הגשרים והמים המנצנצים באור כהה; שני צריחים דקים כקורי עכביש.
דומם התהלך מלא תרועות־גיל: העולם, האתה הוא זה? עולמי, ואני חי? עולמי, שנתי, זמני, ואני בתוכם, אני גופי!
ג 🔗
הוא עמד על ככר אבגידיוס והביט למעלה, אל חלונות דירתו של יורדן. בכל החלונות היה חושך.
בחפץ לב היה קורא, אבל השם, העומד להשמט מעל שפתיו, מלא את לבו מורא. בלבו אדירים משברי התאוה.
היה לו הכרח לעשות עוד דבר־מה בעצמו, היה לו הכרח לדבר, לשאול, לשמוע קול אדם. אז רץ אל ביתו של בנדה, עמד מתחת לחלונותיו וקרא בשמו של בנדה. האורלוגין השמיעו שלש.
לבסוף הורם וילון ופני בנדה השמנים קצת נראו בחלון. “דניאל! האתה הוא זה? מה קרה?”
“לא קרה דבר. הבאתי לך את ברכתי לשנה הבאה.”
“במה תוכל לברכני? שוב הביתה ושכב לישון.”
“האם אינך רוצה להכניסני אל ביתך, פרידריך? הבה נדבר עוד מעט על האושר.”
“אל נא תתפאר בו יותר מדי, פן תשלוט בך, חלילה, עין רעה.”
“בטלן! לפחות, ברכני נא ברך.”
“את ברכתי אצלתי לך. ועתה, שד לילה, שוב אל ביתך ותן לבני־אדם לישון.”
בו ברגע נפתח עוד חלון, בקומה הראשונה, ופני האדון גרוביוס המשועממים מתוך שֵנה הציצו החוצה, מבטו ננעץ במֵפֵר את מנוחת האזרחים, ובקריאת כעס הרים אליו את אגרופו המאיֵם, ושוב סגר את החלון ברעש.
שוב דחף איזה רגש את דניאל אל ככר אבגידיוס, שוב הביט אל החלונות למעלה כמעט במבטי תחִנה. סופת נפשו הסתערה ביתר עוז. זמן רב עוד התרוצץ ברחובות, ורק לשעת חמש חזר לביתו.
בעברו דרך המסדרון האפל, הרגיש באור שבקע מלמעלה מעל המדרגות הקטנות. זו היתה מֶטה שכבר קמה משנתה והלכה אל עבודת הבוקר שלה. הוא פקפק, הביט אליה ובשלש קפיצות עמד סמוך אצלה למעלה.
“כה מאוחר?” אמרה בלחש ומבוישה מתוך חשד, כשהיא מרכסת בשמאלה את לסוטתה הפרופה.
“מה טוב שאני יכול עוד היום לחבק אדם חי.” פרצה קריאה מפיו.
היא התנגדה בשעה שהוא רצה למשכה אל חדרה חזרה, היא התכופפה אחורנית ותפסה את ידו. היא עוד החזיקה את הנר.
“מה תהמה נפשי, מֶטה! לא ידעת! אני זקוק לך, חבקיני בזרעותיך בכח.”
אז חדלה להאבק. אולי היתה גם היא לא בלי כל תשוקה. אולי היתה זאת שעה, שצו הטבע גָבַר אז מאשר תמיד. אולי התענתה בבדידותה בין שלש הבחורות הזקנות. הלילה עוד היה חושך ובשבילה כבר התחיל היום, הראשון לשנה, שפגשה חגיגית. היא נענתה לו.
היא היתה בלתי־מושחתה. לא ידעה את אשר נטלה על עצמה.
כך חזר דניאל אלי אדמות, אחרי אשר דפק בחשק לא ישוער על שערי האלים. האלים הצטחקו מתוך מזמות עמוקות, מפני שהחליטו ליצור משעה זו גורל־אדם מיוחד.
ד 🔗
בגוֹסטֶנהוף התכנסו הסוציאלדמוקרטים לאספה, לדון על נאומו של הקנצלר בדבר חוק ההבטחה באחריות מפני מקרי אסון.
בתור נואם ראשון עלה על הבמה ציר בית־הנבחרים שטֶרבֶּקר, אבל קולו היה חלש מאד ודבריו כמעט לא הגיעו אל אזני השומעים.
אחריו עלה יסון פיליפ שימלויס. הוא קָבל על הממשלה במלים חריפות. בא־כח הממשלה העיר לו שידבר במתינות, ויסון פיליפ חזק את עצמו על ידי גמיאת בירה. אז שפך את כל חמתו על אישיותו של מנהל המדינה האחראי. את שמו של ביסמרק לא הזכיר, אבל דבר על הדחליל, הפיל מעל ראשו את זר הדפנים, נשבע לגלות פעם אחת את כל הבגד והמעל שלו, אמר שתהלתו אך בשקר יסודה, ושמעשיו אינם אלא אותות קלון על מצח התקופה.
חמתו של האיש הגוץ והשמן הלהיבה את הרוחות, ורעש של מחיאת כפים הריע מסביבו בשעה שהלך בפנים מתולעים לשבת על מקומו. אבל מנהיגי המפלגה, שהיו באותו מעמד, היו שקטים באופן מתמיה. אחרי שעה קלה נגש הציר שטֶרבֶּקר יחד עם שני חברים אל יסון פיליפ ואמר שיש לו ענין אליו. הוא קם והלך אחריהם אל החדר הסמוך. סבור היה שיש ברצונם להביע לו את רגשי תודתם, הצטחק מתוך אהבת־כבוד ולטף באצבעותיו את זקנו.
"מה בפיכם רבותי? למה פניכם זועמות? כלום הגזמתי, לפי דעתכם, והקדחתי את תבשילי? אני אחראי לכל דברי, אל נא יפול לבבכם עליכם, עתה מתיראים מפנינו, באויר עולה ריח של אבק־שרפה, הצרפתים התחילו שוב זזים ממקומם.
“לא חבר שימלויס, אתה מחויב לזַכות את עצמך. אתה הנך פרוטיאוס, חבר שימלויס. אצלך שמאל דוחה וימין מקרבת. אתה מוליך אותנו שולל. מסיג גבול אלמנה. מטיף למים וסובא יין. אתה נתת את ידך לעושקי דלים ורוצצי אביונים. עשית קנוניה עם אנשי “פרודנציה”, ואתה נבנה מחורבנם של ההמונים המרומים. מבוקר עד ערב אתה מתרוצץ ומתעשר מפרוטותיהם של הפועלים. מעשי להטים, יסון פיליפ שימלויס, מעשי להטים! הפסק את היחסים עם ‘פרודנציה’ ולא – נגרש אותך מתוכנו.”
רק אז הראה יסון פיליפ את כל כח דברנותו כיד המליצה הטובה עליו. כפו נקיה, כימנית כשמאלית. אם הוא נותן את ידו לענין כל־שהוא, הרי זה ענין טוב. דברי איום לא יתנו מורך בלבו. אין מטבעו של יסון פיליפ שימלויס לקבל מרותה של דיקטטורה, שמתעטפת בטלית של חרות ושויון. אם חשקה נפשכם בשערוריה, הרי לא תמנע מכם. אבל את יסון פיליפ שימלויס תמצאו מזוין ומוכן לקרב. יסון פיליפ שימלויס ימצא לפניו בכל מקום שערים פתוחים.
ובדברים האלה החזיר אליהם את גבו ויצא. בשובו הביתה מלא חמה לא חדל מרטן בחרון־אפו.
כשיָט מבקש מנוס מפני סערות, כוֵן הוא את אניתו אל חופים אחרים, שיקבלו את פניו ברצון, ואחרי שלשה ימים הלך אל האלוף זיגמונד פון אופנברג, להציע את שרותו אל מנהיג המפלגה הליברלית.
ה 🔗
שלשים וחמשה רגעים על פי השעון היה צריך להמתין בפרוזדור. הרהורים מרים עלו על לבו על פחיתותו של רגש השויון אצל המעמדות האמידים. המרדן האמתי לא כחש בעצמו גם בשעה שעמד לעשות מעשה בגידה.
כאשר הובל לבסוף אל חדר־עבודתו של הברון, לא הוכה בסנורים על ידי תפארת הרהיטים, המרבדים, תמונות־השמן; לא עמד שפל־ברך לפני הוד מעלתו של האלוף. ישב על כסא בדרך של חרות, בהרכיבו רגל על רגל, ולא נתן את דעתו לתֻּכִּי המדבר צרפתית ולא לשלחן הסעודה המלא ממתקים; הוא הגיד את הדבר שהובילו לכאן בפשטות כיאות לו.
“יפה מאד,” אמר האלוף, “יפה מאד.” סבורני שאין אדוני צריך להחליף את חזית־המלחמה חלוף גמור. הלא הוא לא היה מעודו מהמהפכנים חסרי־המצפון, יש לו משפחה, יש לו בית, עניני מסחרו בסדר, ובעומק לבו הוא אוהב סדר. חכיתי לבואו זה כבר. אין אני מגזים באמרי שכבודו היה מוכרח לבוא אלינו.
יסון פיליפ הסמיק מרוב תענוג. בעמידתו כעגלון שכור שמקבל דמי־שתיה, אמר:
“חן חן, אדוני הברון.”
“בנקודה אחת נבוא שנינו בודאי לידי הסכם” המשיך האלוף פון אופנברג, “ולפי דעתי, בנקודה החשובה ביותר…”
“בודאי, בודאי,” הפסיקו יסון פיליפ, “אדוני מתכון בודאי למלחמה בביסמרק. בנוגע לזה אנו מסכימים זה לזה לגמרי. בענין זה אעמוד על דעתי, בשבועה ובתקיעת־כף! אביר החשכה הלזה, הנני מוכן לראותו במנוחה גמורה כשהוא עולה לגרדום.”
האדון פון אופנברג השיב על הצהרה נלהבה זו בבת־צחוק דקה.
“רק לא במעשי אונס, נכבדי,” אמר, שלח את ידו אל בקבוק־בשמים והגישו אל אפו, כשהוא עוצם בתוך כך את עיניו. אחר כך התהלך אילך ואילך בחדר כשידיו מסולקות על גבו.
הדברים שדבר אחר כך היו שגורים בפיו כמו אלף־בית, ובשעה שיסון פיליפ לא גרע בהתפעלותו הגדולה את עיניו מפיו, חשב הוא על ענינים אחרים לגמרי, בלא כל קשר עם דברי נאומו.
“אותו האיש שהשתדל ליצור, על ידי חקיקת חוקה ליברלית, תנאי־חיים נוחים באימפריה החדשה. שהבטיח לגמור בכבוד את המחלוקת הישנה בין הקיסר ובין האפיפיור, עסוק כעת רק בזה שהוא הורס, פסיעה אחר פסיעה, את המסורות הליברליות, ומתפלל אל הכהן הגדול אשר ברומא כאל עושה שלום במרומיו. כל מה שאפשר היה לעשות כדי להכות את חופש־המחשבה בגרמניה מכה לא יוסיף קום ממנה, עשה הקנצלר. הריאקציה לא נרתעה מפני חלוף המלחמה התרבותית במשטמה מעמדית ולאומית מבישה, ולא נרתעה מהביאה עד לידי שפך־דם, כדי להעניש בעד פשעיהם את ילדי עצמם.” Dépêche –toi, mon bon garçon (הזדרז נא, בחורי הטוב)," צרח התוכי.
“מאושר אני להוציא מידי כחות ההרס את שללם ולהחזיר אזרח אל מדינתי, אדוני שימלויס החביב. ובכל זאת איעצך להחזיק את עצמך במשך הימים הבאים עלינו מאחורי הקלעים. שמא יקימו רעש מסביב לשנוי שחל בדעותיך, והדבר עלול להזיק לכל הענין.”
בבית ספר יסון פיליפ איך נתקבל בזרועות פתוחות, מה אמר לו הברון ומה החזיר לו הוא, יסון פיליפ, איך נכנסו בוכוח על ענינים העומדים ברומו של עולם, ושהפגישה הזאת תחשב לאחר ימים חשובה מאד מבחינה היסטורית.
ו 🔗
מה היו, על צד האמת, מחשבותיו של האלוף, בשעה שנשא נאומים פוליטיים?
תמיד אותן המחשבות. אותה המרירות החבויה בקרבו אכלה בלי הרף את לבו.
בלי הרף הרהר בבנו ובבוז אשר בנו רוחש לו ואשר הוא מרגיש בו שעה שעה, יום יום, מתוך שאֶבֶּרְהַרד הפקיע את עצמו מידי שעבודו.
הוא לא יכול להשלים עם הרעיון שהוא צבר כל כך הרבה מיליונים, ואברהרד, עד כמה שיש בכחו של אדם לראות מראש ועד כמה שיפה כחם של החוקים, יהיה שליט בחלק מן המיליונים הללו. הוא ידע אך מעט על אודות העוני, אבל בגודל המשטמה חלם אך על ספוק־נפש אחד אשר מצא אילו היה ביכלתו להביא את יוצא־ירכו המושחת הלזה עד ככר לחם. כן חפץ לעשות בו נקם, כן חפץ ליסרו.
אבל ידו לא הגיעה לעשות זאת. החוק עמד על דרכו לפגע.
הרעיון שרכושו הולך הלוך והתרבה מיום ליום ומשעה לשעה, שהמיליונים מצמיחים תמיד מיליונים חדשים, בלי שינקוף לשם כך אצבע, בלי אשר יוכל לעצור את הזרם, ושעל ידי כך הולכת וגדלה מיום ליום ומשעה לשעה נחלת הבן הסורר והמורה אשר כאש עצורה בו שנאתו אליו – הרעיון הזה מרעיל את מנוחתו, משתק את כחו, עוכר את שמחותיו ומחשיך עליו את עולמו.
כמידַס1 חדש הוא הופך לזהב כל דבר אשר הוא נוגע בו, ובמדה שמתרבה הזהב, בה במדה מתקדרים חייו, ורוחו צמאה לנקם.
צלילי פסנתר חדרו אליו. אשתו נגנה, היא נגנה את “השירים בלי־מלים” אשר למנדלסון. הוא מתנודד כמו מחמת תעוב. מכל המתועב שבעולם היתה לו המוסיקה המתועבה ביותר.
"Dépêche –toi, mon bon garçon! ", נאנח התוכי.
ז 🔗
לעתים קרובות קרה שבשעת העדרו של יסון פיליפ, היו באים אל חנותו אנשים לבושים במסכנות ודורשים מאת תרזה להחזיר להם את כספם אשר שלמו בעד ההבטחה־באחריות.
יש שהיו מתרגזים מאד בהשיב תרזה את פניהם ריקם ובשמעם מפיה שאלה הם עניני בעלה ושהיא אינה מתערבת בעסקי הסוכנות שלו. שוליה של מסגר כִּבּד באגרופו את העוזר צונציגר אשר מהר לעזרת הגברת; צורף־זהב מִפִירת הקים רעש עד כדי כך, שהצטרכו להבהיל את המשטרה. אלמנתו של חבתן אשר במשך שנה שלמה שלמה את פרעונותיה, מתוך שחסרה את נפשה מהדברים ההכרחיים ביותר, ופגרה בתשלומיה בשעה ששכבה בבית־החולים – נפלה בעויות אפילפטיות על הקרקע.
הדברים הגיעו לידי כך שתרזה התחילה מפחדת מכל פנים לא־מודעים לה. היתה נושמת לרוחה כשהיום עבר בשלום, אבל לבה פחד מפני יום המחרת.
יותר מכל החריד אותה הדבר שסכומים קטנים התחילו בזמן האחרון נעלמים בלי שתדע איך ועל ידי מי. פעם הניח קונה על שלחן־הקופה טלר אחד. הקונה הלך והיא סגרה אחריו את הדלת, מפני שרצתה להעיף עין אל הרחוב אשר סופת־שלג התחוללה שם. משחזרה אל השלחן, לא היה הטלר עוד. היא שאלה היכן נעלם הטלר. יסון פיליפ, אשר היה מגיש באותה שעה ספרים לעוזר צונציגר שעמד על סולם. השיב בגסות רבה, כאילו נזפה בו בגלל הכסף שנעלם. היא ספרה את הכסף בקופה, ספרה וחִשבה: לשוא; הטלר איננו.
היא שכחה או לא ראתה שפיליפינה היתה בחנות, היא הביאה לאביה את סעודת־הבוקר ובנעלי־הלבד שלה חזרה ויצאה חרישית.
בפעם אחרת נעלמו מטבעות־ניקל מארנקה. בפעם שלישית דרש ממנה סוחר במכולת חוב של שלשה מרק, אשר היא חשבה אותו לפרוּע. היא זכרה היטב ששלחה את הכסף הזה בידי פיליפינה. היא קראה לנערה. זו הכחישה את הדבר בתם־לבב כל כך, שתרזה נבוכה ושלמה דומם את הכסף.
היא חשדה במשרתת, חשדה בעוזר־החנות, חשדה אפילו ביסון פיליפ, שהיה לוקח בעקיפין כספים בשביל להוציאם בבתי־מרזח, והיא חשדה בפיליפינה. אבל כל ראיות והוכחות לא היו לה, וכל חקירותיה ודרישותיה היו ללא הועיל. אז פסקו שוב הגנבות.
כי פיליפינה, שהיא היתה הגנבת, התיראה פן תתפש, ובחרה לה דרך אחרת, פחות מסוכנה, לעושר. היא היתה גונבת ספרים ומוכרת אותם לסוחרים בספרים משומשים. היא היתה ערומה למדי, כדי לבחור דוקא באותם הספרים שהיו זמן רב מונחים על האצטבאות, ולא מכרה אותם לחנוני אחד, כי אם פעם לזה ופעם לזה.
את הכסף, שהיתה צוברת בסתר ובצמאון כבָרַדה, היתה מטמינה בעלית־הגג. בחומה, ליד הקמין, היתה לבֵנה אחת רופפת; את הלבנה הזו היתה מסלקת, את החלל הגדילה יותר ויותר, וכשהכניסה לשם את השוד, חצצה בלוח־עץ והחזיקה את הלבנה אל החור.
וכשלא נשמע כל קול, שהיה עלול להפחידה, היתה יושבת בידים מקופלות, מתבוננת אל אוצרה ופניה הקהים מפיקים חלום רע וקנאי.
ח 🔗
ערב אחד, מימי פברואר, כאשר ישבו תרזה ופיליפינה לפני המנורה והטליאו לבנים, נכנס יסון פיליפ ושפשף את ידיו בפנים מפיקים מזִמת ערמה.
הואיל ותרזה לא מצאה אפילו כדאית את הטרחה לשאול אותו לסבת קורת־רוחו, פרץ פתאם בצחוק ואמר:
“עכשיו אנו מחויבים לצרור את מטלטלינו, נשמתי! אני כבר קורא את הדברים מודפסים: המאור הגדול או הקרובים המבוישים. תמונה נוגעת עד הלב של האדון דניאל נוטהפט ומשפחת שימלויס.”
“איני מבינה לך. שוב אתה מדבר דברי־הבאי,”
“באחד הקונצרטים ינגנו את יצירותיו של דניאל,” בארה פיליפינה לאמה בקול קשה של זקנה.
“מִנַין לך זאת” שאלה תרזה באי־אמון.
“קראתי בעתון.”
“באולם החברה הפילהרמונית יהיה הנס הזה,” אִשר יסון פיליפ בשמחה־לאיד סתומה. “ביום החמישי תהיה החזרה הפומבית. ואני לא אמנע מעצמי את התענוג להמצא שם. הסוחר בתוי־נגינה ציפרוס נתן לי שני כרטיסים, ואם יש ברצונך תוכלי גם אַת לראות במחזה איך עושים גנב־יום לאישיות מפורסמת.”
“אני?” השיבה תרזה בתמיהה של בוז, “אף פסיעה אחת מחוץ לביתי. מה לי ולשטויותיכם.”
“אבל האדונים ילחמו, ילחמו קשה,” הוסיף יסון פיליפ באיום. “עוד יש מה בקדקדם של הבריות, עוד יש אמצעים נגד רמאים המסוכנים לצבור.”
אז הרימה פיליפינה את ראשה בהחלטה ושאלה:
“המותר לי לילך עמך, אבא?” ואזניה להטו כאש.
היתה זו יותר מבקשה. יסון פיליפ נבוך למראה מבטה הפראי.
“יפה,” אמר בלי שים לב להתנגדותה האלמת של תרזה, “אבל הזדיני במשרוקית, למען תוכלי לשרוק כראוי.”
הוא ישב על כסא, נאנח מתוך נחת־רוח ופשט לפניו את רגליו. פיליפינה כרעה וחלצה את מגפיו, והוא נעל את סנדלי־הבית שעמדו שם מוכנים ושהיה רקום עליהם פתגם באותיות אדומות, על הימני: “לֶעָיף” ועל השמאלי: “מרגוע”.
ט 🔗
לנורה הסתירה מאביה את הסבה, שבגללה התפטרה ממשרתה אצל אלפונס דירוף. האינספקטור גם לא חקר לדעת זאת, הואיל וראה שהדבר אינו נעים לנורה. לבו לא חש לו טובות, ואם שתק, לא עשה זאת אלא מיראת כעסו וצערו של עצמו.
לנורה מצאה בינתים עבודה. חברתה מבית־הספר, מרתה דֶגֶן, בתו של אופה־ממתקים, נִשאה לנוטריון ריבְּזַם, אגב, איש בא בימים. לנורה היתה באה פעמים אל ביתם, הואיל וגם האינספקטור היה רֵע לנוטריון מלפני שנים רבות, ומתוך שיחה נודע לה שהנוטריון מבקש לו עוזר בעבודות־הכתיבה. הואיל ובמשרד לא היה מקום לעוד פקיד אחד, הצטרכה לעשות את כל עבודתה בבית.
מלבד זאת המליץ עליה בנדה לפני יועץ־הארכיון בוֹק, שחִבֵּר ספר גדול מאד בדברי ימי ניורנברג, והוא מלא את ידיה להעתיק בכתב נקי את כתבי־ידו הבלתי ברורים.
זאת היתה עבודה מיגעת, אבל מתוכה נודעו לה הרבה ידיעות מענינות; רוחה הצמא ינק גם מתוך אדמה צחיחה. בקרבה התעוררה תשוקה להשלים את ידיעותיה המקוטעות, והיתה לוקחת אצל בנדה פעם ספר זה ופעם ספר זה. יום תמים היתה עסוקה במלאכת הכתיבה, ועל כן היתה שוקדת על ספריה עד שעה מאוחרה בלילה.
אבל שום דבר ממה שקראה לא היה תלוי עליה מבחוץ, באופן שתצטרך לסחוב אחריה ביגיעה רבה את נטל ידיעותיה. במֹחה היה הכל מקבל צורות חיים.
דניאל לא בא אליה זמן רב. הוא היה עסוק בחזרות שווּרצלמן היה מפקח עליהן. הפרופסור דידרלין היה צריך לנצח על תזמרת למוּדה כבר. מלבד הקומפוזיציות של דניאל, היו בתכנית גם אוֹברטיוּרַת־לֵאוֹנוֹרה, וּוּרצלמן קרא זאת בשם עבוֹת־משיכה טובים.
לעתים קרובות היה דניאל נקרא אל האימפרסריו דרמויל; האופרה הנודדת עמדה לצאת אל דרכה במרס, והרבה ענינים היו טעונים ברור. החוזה שעליו חתם אז חִיֵב אותו לשלש שנים בשכר שש מאות מרק לשנה.
יומַים לפני החזרה הכללית בא אל יורדן והביא להם שלשה כרטיסים, אחד בשביל האינספקטור ושנים בשביל האחיות. החזרה הכללית היתה כעין נשף־קונצרט בפני עצמו, ויותר מארבע מאות איש הוזמנו אליו.
האינספקטור התכונן באותה שעה לצאת.
“אבל הרי זה נהדר,” אמר, “נהדר מאד שאוכל שוב לשמוע נגינה. הרי זה משמח אותי שמחה יוצאת מן הכלל. בנעורי פעמים הייתי מבקר קונצרטים. הרי זה היה בשכבר הימים, וכשאתה נזכר בהם, מרגיש אתה בזקנתך. השנים הן בחינת ריחים על צוארו של אדם. אני מודה לך, דניאל, מודה לך מקרב לב.”
גם שמחת לנורה היתה גדולה. לאחר שאביה הלך, הרגישה בו שעיניו מבקשות את גרטרוד אשר עם כניסתו יצאה מן החדר. היא פתחה את הדלת וקראה:
“גרטרוד, מהרי ובואי! הפתעה!”
אחרי שעה קלה נכנסה גרטרוד.
“כרטיס בשבילך לקונצרט של דניאל,” אמרה לנורה קורנת משמחה, כשהיא מחזיקה לנגד עיניה את הכרטיס הירוק.
גרטרוד התבוננה אל לנורה ורצתה להתבונן גם אל דניאל, אבל מבטה הכבד העולה מלמטה למעלה, רק נגע בו נגיעה כל־שהיא וסלד ממנו בצער. היא נענעה בראשה ואמרה במתינות:
“כרטיס לקונצרט? בשבילי? בשבילי, לנורה? האם אין את מהתלת בי?”
ושנית נענעה בראשה נדהמה ובמורת־רוח. אחר כך נגשה אל החלון, נשענה בזרועה אל האדן ולחצה את מצחה אל השמשה.
דניאל עקב אחריה בעינים מלאות חרון־אף.
“אפשר להוביל שֵיות לטבח,” אמר, “אפשר לחבוש שודדים וגנבים בבית־האסורים, אפשר לכלוא מצורעים בבית־החולים, אבל אי אפשר להכריח אדם בעל רגש לשמוע מוסיקה.”
הוא נשתתק ודממה השתררה בחדר. גרטרוד הרגישה במבטי דניאל הנתונים בגבה והדבר צִעֵר אותה; נפנתה והלכה אל התנור וישבה שם, כשהיא תומכת את לֶחיָה באחת הלבֵנים.
בשתי פסיעות קפץ דניאל ועמד סמוך אצלה ומפיו פרצו הדברים:
"אבל אם אני דורש שגברתי תלך לשם? אם למשל, מנוחת נפשי תלויה בזאת, או מַשהו חשוב מאד לעולם כלו? נוחם, שחרור, תקון? אם בגלל אלה אני דורש זאת? מה אז?
מפני גרטרוד נעלמו כל צבעיהם. שניה אחרת היה מבטה שרוי על פניו, אחר כך הפנתה את ראשה הצדה, משכה את כתפיה, כמו מתוך קור, וגמגמה:
“אז… אני הולכת. כן, אז אני הולכת. אף על פי שאחר כך אתחרט על המעשה הזה.”
לנורה הקשיבה אל הדברים האלה, ועיניה נפקחו לרוחה יותר ויותר. הסתכלה בדניאל בעינים רטובות מלב טוב ונמוג, והצטחקה.
פתאם התרגז דניאל, רטן דברי ברכה והסתלק. לנורה נגשה אל החלון והביטה אחריו, כשהוא רץ על פני הככר, ומגן בשתי ידיו על כובעו מפני סערת הרוח.
“בחור מצחיק,” אמרה חרש, “בחור מצחיק.”
אחר כך נשאה עיניה אל העננים, אשר מרוצתם המהירה מעל גג בית־הכנסיה מצאה חן בעיניה.
י 🔗
הפתיחה השלישית לפידליוֹ נועדה להתחלת נשף־הקונצרט עצמו. לפי דעתו של דידרלין לא היו כל קשיים כרוכים בה, הוחלט שבחזרה הכללית ינגנוה אחרי יצירותיו של הקוֹמפוֹניסט החדש. מקל־המנצחים שלו נתן אות ובאולם השתלטה דומיה.
ה“סרנַדה הניורנברגית” פתחה בנגינתם המשותפת של כל כלי הנשיפה. היתה זאת תֶּמָה עצומה ומאוששה, שעברה אל הכנורות, ואלה גזרוה ופוררוה לפרוּרים, ולאט לאט הובילוה אל ממשלת החלום. התעורר אז הלילה לתחיה, נשבה רוח־קיץ מתוקה, הגחליליות רקדו; “דוֹמים” גוֹתיים התנשאו מתוך החשכה השחונה, ודמויות של בורגנים־קטנים זחלו בסמטאות. קריאת העבר הגדול והזכרת העתיד פרצו בתרועה אל תוך תענוגי ההווה, ההרוֹאיוּת התמזגה עם הנלעג, הדמיוני עם הבוּרלֶסקה, הרומנטיקה עברה אל הִפוּכה, וכל זה נגרף בזרם מלוֹדיה אמתית, יפה גזרה וקצב בנינו ומלא חן בחלקיו.
המוסיקאים המומחים נתמלאו השתוממות, והתפעלותם מצאה בטוי עז במאמרי העתונות של הזמן ההוא. אמנם דברי התשבחות לקו על ידי המקרה המכוער, שבו נסתימה החזרה הכללית. אבל האיש הבלתי־תלוי בדעת זולתו, אשר גורלו המעציב הוציאוֹ מחוג עבודה רחב והעבירו אל החוג המצומצם שבעיר־השדה, כתב אז את הדברים הבאים:
“האמן הזה עלול לשמש לבני דורו סמל האמת ואש היצירה. הטבע עִצבוֹ, כוכבו גדלוֹ. ולואי שרוח ממרומים תחונן אותו כח ואורך־רוח, הדרושים לאדם בגלגולו השני והנעלה ביותר, בהיותו אמן! תשמרהו נא מהתשוקה לקטוף את הפרי טרם בשל די צרכו, ושכרונן של התאוות השפלות אל נא יאטום את אזנו משמוע את קול לבו, וממעופו אשר גלה לפניו את זיו־תכלת התהלה אל נא ישוב אל אפלת הליל.”
הידען הזה חשב את הקוֹמפוֹזיציה “וינטה” לדלת ההמצאות, ואת האינטרוּמנטֵציה לקוּיה בשדפון של המתחילים. ואף על פי כן פגשו גם את היצירה הזאת בתשואות חן. האימפרסריוֹ דרמויל מחא כף עד שהזיע כלו. וורצלמן היה כאדם אשר שד נכנס בו. הרוֹלד הזקן צחק במלוא פניו. ארוכי־הבלורית לא יכלו אמנם להתגבר על רגש קנאתם, בכל זאת לא חשכו ממנו את דברי הערצתם.
אבל מה חש בלבו האדון גרוביוס? רירו בפיו היה לו מר, בטנו כאבה עליו, וכשאנדריאס דידרלין השתחוה לפני הקהל בתודה, פרץ מפיו צחוק לעג. ויסון פיליפ שימלויס? נעים היה לו יותר אילו היתה סערת מחיאות הכפים באה מחמת סטירות־הלחי הרבות, אשר ברוחו המטיר על הבן המביש הזה. העולם הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה. הוא לחץ בידו את מצחו, הניע את ראשו, ונוטה היה לקרוא: “הוי, רמאים! הוי, מרוּמים! שמעוני נא, הלא אני יודע את האיש המהתל בכם!” והוא יִחל, אולי תתגלה פתאם כל המרמה הגדולה. זאת לא היתה תוחלת שוא.
עוד אחרי הסרנדה היה חשוד בעיני האינספקטור יורדן חורון הקדחת של גרטרוד. הוא שאל אותה אם אינה מרגישה את עצמה חולה, והיא לא ענתה דבר. בשעה שנגנו את הקומפוזיציה השניה, לחצה לרגעים וכמו מתוך עוית את ידיה אל חזה. מיד אחרי שהגיעה הנגינה הזאת אל קצה, פנתה אל אביה ובקשה ממנו להובילה הביתה. האינספקטור נבהל, היושבים בקרבת מקום הביטו בחמלה אל פניה החורים של הנערה. גם לנורה חפצה לקום, אבל גרטרוד לחשה לה בקול מצַוה שתשאר. בהכירה את מצבי־רוחה של גרטרוד, חשבה שאך חלי קל הוא ותשאנו, ובזה נרגעה.
דניאל עמד באותה שעה ליד הפתח עם בנדה ועם וורצלמן. הוא היה נרגש מאד, ושני הרעים השתדלו להרגיע את התמרמרותו על אנדריאס דידרלין.
"האיש הזה אין לו אף ידיעה כלשהי בטכניקה, חרק בשניו ולא שם לב אל דברי שדוליהם של רעיו, “מכל מה שיצרתי נשארו רק שרידי מפלה. הוא ממַתֵּן את הטמפו, אינו שומר את הקשרים, מקלקל כל פיאנו, אינו מגביר, אינו מאטט, אלהים יודע מה זה, איני יכול שאת. כך אי אפשר לנגן לפני קהל.”
אז עברו האינספקטור וגרטרוד על פניו במהירות, בלי לברכו לשלום. דניאל נבוך. פני גרטרוד החורים עם המבט חסר־החיים הפחידוהו. ויחד עם זאת היתה לו הרגשה, כמהלומות פטיש, שגורלו כבול אל הנערה הזאת בקשר בל ינתק. פסיעתה, עיניה פיה, הכל כאילו היה נעוץ בתוכו פנימה, וכעסו על שעברה עליו בלי ברכה, נכריה, סגורה בתוכה ואויבת גם כעת, אחרי שעה זו, ערפל את רוחו. ומאז לא שלט עוד במעשיו.
וכאשר, זמן־מה אחר כך, היה צריך להשתפך בעוז מתוך התזמורת נחשול הצלילים של בטהובן בתעצומות השגב הפראיות, ובמקומו נשמעה אך המולת ערבוביה חורת, באה עליו אי־מנוחה גדולה. על סלוף יצירתו לא הצטער כמו על השחתת יצוריו של אותו היוצר אשר נפשו העדינה ועצמת עוזו היו נהירין לו יותר מכל דבר אחר בעולם. הסולו של החצוצרה לא נשמעה מתוך מרחקי עולם הנשמות, כי אם מקרוב ושטחית. הוא התחיל רועד. וכאשר נפגם, בידו הגסה של המנצח, הריתמוס של האנדנטה השקטה והמלאה דוי, עד שנתמזמזה לדבר חסר טעם, פקעה סבלנתו; הוא התנפל אל הבמה, לחץ את ידו של דידרלין כמו בצבת, וקרא לו: “דייך! לא כך נוהגים במעשה ידי אלים!”
האנשים התרוממו מעל מושבותיהם. הכלים נדמו פתאם, רק צ’לו עוד הוסיף ליבב. אנדריאס דידרלין נרתע אחורנית, הביט אל הצעיר המטורף בפה פעור, הניח את מקל המנצחים על עמוד התוים ומלמל: “חי ציאוס! לא נשמע כדבר הזה!” המנגנים עזבו את מקומותיהם והקיפו את המטורף, המהומה בתוך הקהל הלכה וגדלה, שאלו אימו, הרגיעו, חרפו וקללו, ושם למעלה עוד עומד דניאל שחוח־ראש, כפוף־גב, מלא חרון וצמא־נקם.
זמן מה אחר כך ישב אנדריאס דידרלין אל השלחן בחדר־האמנים. הוא היה דומה בגופו לקיסר ברברוסה בקיפהויזר. היה לו נמוק חוקי להביע רעיונות נוגים על השחתת המדות וחוסר כל רגש של יראת־הרוממות אצל בני־הנוער. למותר היה להוכיח שאיש המסוגל לעשות מעשה כזה, ינודה מחברת אלה הראויים לתשומת־לב ולסיוע. האדונים הנכבדים, חברי אגודת המנגנים, היו גם הם בדעה זו. עוד לא ארע מאורע כזה בדברי־הימים. עיני ענוה להטו, זקני שיבה רעדו. ההתיעצות היתה מהירה; דנו דין צדק. אחד מחברי ההנהלה התיצב לפני דניאל בתור בא־כח האגודה והודיע לו שהוחלט להוציא מתוך תכנית הקונצרט את הקומפוזיציות שלו. הידיעה התפשטה חיש מהר.
מי היה מאושר מיסון פיליפ שימלויס?
הוא היה דומה לאדם שקם שבע משלחן, שהיה לו מקום לחשוש שמא ירעב עליו. בדרך שובו הביתה שרק, צחק בהפסקות קצובות.
“הנה רואים זאת,” אמר אל בתו שהלכה לידו דוממת, “הנה רואים זאת שוב, כי משורש נחש יצא צפע. מי שנולד חמור, ישאר כל ימיו חמור, ואחרית עצלן ורודף ריקים אך קלון ושמצה. הנה נביא מטעמים לאמא, בעודם חמים נתנם לה לברוֹת”.
ופיליפינה, אשר כל הערב לא הרימה עיניה מעל הקרקע, לא ידעה, כנראה, גם עתה כי סביב לה בתים ובני־אדם. היא היתה מוכה ומדוכאה. היא חפצה להיות זאת. רבות הסתירה. נפשה הצעירה היתה כשאול, אבל פניה המכוערים, הנובלים וזועמים היו מתים ונבובי־מבע כאבן.
האדון גרוביוס חכה ליד השער. אחרי שכל הקהל כבר עבר, יצאו דניאל, בנדה, ווּרצלמן ולנורה. כנפי מעילו של דניאל התנפנפו ברוח, את כובעו השפיל עד לעינים. האדון גרוביוס עמד לפניו על דרכו.
“עלילת גבורה. נוטהפט החביב שלי!” אמר בקול יבוב, “שפתים ישק אדוני. מהיום והלאה אתה יכול לסמוך עלי. אבל עמוד רגע, סער מתחולל! אמנם, מה שנוגע למוסיקה שלך, אין אני בהסכם עמך; יותר מדי בכיָנות בה ופחות מדי מאש התפתה. אבל יְבַער נא אחרי האדונים דידרלין, ואני עמך בכל. לא במובן של תמיכה כספית, חס וחלילה! אני גופי מוסיקאי מסכן הנני, אבל בנוגע לשאר הדברים הנני עומד לשרתך. ליל מנוחה לכלכם. והנזר נא מן הבכינות.”
גחך וברח. דניאל הביט אחריו קצת מדוכא. ווּרצלמן צחק ואמר שבר־נש משונה כזה עוד לא ראה מימיו. ארבעתם עמדו שעה קלה במבוכה, וגשם ושלג ירדו עליהם בערבוביה. בנדה שאל את דניאל לאן פניו מועדות, והוא ענה שברצונו לילך הביתה. מה יעשה לבדו בבית? הערב אין זה ענין בשבילו, מוטב שילכו כלם יחד. “לא,” ענה דניאל, היום הוא למשא על כל הבריות, הוא עומד לשטן על דרך עצמו. והוא, servule, מה בדעתו?" שאל את ווּרצלמן, “אולי נריק כוס?”
ווּרצלמן אמר מתוך מבוכה, שאינו פנוי, והיה בדבריו אלה משהו שהנפש סולדת ממנו.
“אח!” אמר דניאל ברוגז “אדוני בשלו, מעשיות־ההבל שלו בנשים! אבל לא איכפת לי להיכן הוא הולך, אני אצטרף אליו.”
“את זאת לא יעשה, דניאל!” קראה לנורה. וכשדניאל הסתכל תמוה, הוסיפה בפנים מסמיקות, “לא ילך עמו אל נשותיו…”
שלשת הצעירים צחקו, ולנורה במבוכתה צחקה אף היא עמהם.
“מה טרגית אַת לנורה הקטנה!” התלוצץ דניאל, “מה חפצך? כלום סבורה את שאני מעלה עלי את הכתוב בשיר: ‘אך הדמעות תשפכנה, ושוב אני עלי אדמות’?”
“הניחי לו,” לחש בנדה באזני הנערה: “הדין עמו רק לא להביא אור מלאכותי אל החשכה הזאת. היא דרושה לו, והוא מוכרח להפטר ממנה.”
לנורה הסתכלה בבנדה בעינים פקוחות.
“חשכה? הא כיצד? אם כן אפוא, לא היתה האש אלא אור מתעה?” ועיניה קרנו באור גא, “הלא אני רואה אותו כלו מלא אור.”
דבריה הגיעו אל אזני דניאל.
“האמנם, לנורה?” שאל מתוך השתוקקות.
היא נענעה בראשה:
“אמנם כן, דניאל!”
“בשביל זה מותר לך לשאול ממני דבר.”
“אם כן שאלתי היא שאדוני ובנדה תבואו עתה עמי אלינו. אבא ישמח מאד, וגם ימצא דבר לסעוד בו את הלב.”
“שפיר! הדבר מתקבל על הדעת. אַדיוֹ, ווּרצלמן. פריסת שלום לגבירות. הלא תצטרף אלינו, פרדריך?”
בנדה עוד נסה תחלה לסרב קצת מתוך נמוס, ולבסוף הסכים.
“אם כן, מצא הקונצרט חן בעיניך, לנורה?” שאל דניאל ברדתם במורד הרחוב.
לנורה שתקה. שתיקה זו, הוא גופו לא ידע מפני מה, תפשה אותו בלבו. אבל הרושם הזה נשכח מהר מלבו. וזמנים רבים עברו עד שעלה שוב על לבו.
יא 🔗
האינספקטור הוליך את גרטרוד, חבוקת זרועו, הביתה, ונזהר מאד מהטרידה בשאלות. בחדר הדליק את המנורה, ואחר כך סיע בידי הנערה להתפשט מתניתה.
“מה שלומך?” שאל בידידות, “ההוטב לך?”
גרטרוד הסבה ממנו את פניה וישבה על כסא.
“עכשו נבשל תה חם,” הוסיף הזקן לדבר, “ואחר כך תלך התינוקת לישון, ומחר בבוקר שוב נקום בריאים ושלמים. מסכימה?”
גרטרוד נתרוממה ממקומה.
“אבא!” הביעה בקושי ובקשה בידיה להאחז בשלחן.
" גרטרוד! מה לך?" קרא יורדן בבהלה.
היא עשתה במחצית־גופה העליונה איזו תנועה מוזרה ומחליקה, ובת צחוק רפה זעה על פניה. פתאם לפתע פרצה בבכיה ורצה אל חדרה. האינספקטור שמע איך היא נועלת הדלת בבריח, הביט מדוכא לפניו ואחר רגע הלך אל הדלת על ראשי אצבעותיו.
הוא תמך את סנטרו בכפות־ידיו המשולבות והקשיב אל בכיה של גרטרוד. היה זה בכי קצוב ונוגע עד הלב, לא מלא צער, אלא נותן לצער מוצא.
כאשר העביר האינספקטור לפני עיני־רוחו את חייה הגלמודים, העגומים והסגורים, של הבת הזאת, ראה לתמהונו שהערב הזה שמעה מוסיקה בפעם הראשונה לכל ימי חייה. “היתכן?” שאל את עצמו, ולא יכול לזכור אף מקרה אחד אשר יעורר בו ספק בדבר זה.
הוא אמר בלבו בקֵרוב כך: ודאי המתיקות הזרה לה והעזוז שבנגינת הכנורות המשותפה, ההרמוניה של התזמרת ויפי המלודיה, השפיעו עליה השפעה בלתי־אמצעית ומכריעה בחיים, כהשפעת האור על אדם שנרפא מסנוריו. נשמתה היתה רעבה; זוהי, כנראה, הסבה. יותר מדי התלבטה בבלתי־נתפש ובבלתי־מובן.
“טוב כי תבכה,” יעץ אינסטינקט האהבה שבו, “טוב כי תבכה, הבכי יָקל לה.” הקריב כסא, ישב עליו והמתין. כיון שחדלה מבכות, הוקל ללבו.
יב 🔗
לנורה לא שגתה, והאינספקטור שמח באמת לקראת דניאל ובנדה, “אני מתגאה בך מאד,” אמר אל דניאל, “וזכות גדולה היא לי שבאת הערב אלי.”
“אילו נשארת שם עוד כחצי שעה, היית אולי מדבר אחרת,” השיב דניאל.
בדברים קצרים ספרה לנורה לאביה כל אשר התרחש באולם הקונצרטים. האינספקטור הקשיב בתמיהה והצמיד עינים בוחנות אל דניאל.
“האם היה הכרח בדבר?” שאל בקמטו את מצחו.
“כן, הכרח היה בדבר,” השיב דניאל.
“אם כך היה מוכרח להיות, הרי טוב שהדבר היה כך,” היתה תשובתו השלוה.
לקחה לנורה את כף אביה, אשר גבה היה מכוסה כתמים צהובים גדולים, ונשקה לה. אחר כך פרשה מפה על השלחן, ערכה אותו לסעודה, ומתוך כך יצאה וחזרה בחדוה גדולה, ובמטבח שפתה את קמקום התה על האש. היא שאלה לשלום גרוטרוד, האינספקטור ענה, משום איזו סבה שהיא, קצרות, אבל דבריו המעטים לא נתנו מקום לדאגה.
לבסוף ישבו כלם אל השלחן. לנורה שמחה מאד לראות את שלשת האנשים האהובים עליה יושבים יחד על שלחנם, והיא הכירה טובה לכלם. היא היתה גם רעבה ואכלה ארבע כרכיות זו אחר זו. בראותה שדניאל אינו אוכל, עמדה מאחורי כסאו, הֵשַחה אליו את ראשה, עד ששערותיה דגדגו את רקותיו, ואמרה:
“אולי אתה מתביש? או אולי הנקניק אינו לפי טעמך? אולי חפץ אתה איזה דבר אחר?”
דניאל סלק ברוגז את ראשו הצדה. אבל בעומק לבו היה לו מגע הנערה נעים, ואפילו מצא בו כעין גאולה מפני הרהוריו אשר לא חדלו לשוב אל זו שברחה, שהוא הרגיש בהעדרה, אם כי לא רצה בנכוחתה.
בנדה דבר על השנויים הפוליטיים אשר יבואו לרגלי מות גמביטה ושיש להתירא מפניהם. האינספקטור, כאיש אשר השתתף בכל לבו בכל הענינים הנוגעים אל מולדתו, הגיד דברים אחדים, דברי אמת וצדק, בנוגע ליחסים המתוחים בין גרמניה וצרפת. פתאם נפתחה דלת חדרה של גרטרוד, וגרטרוד התיצבה בפתח.
דממה עמוקה קמה בחדר, הכל הביטו אליה.
מוזר היה הדבר שהיא לבושה בשמלה אחרת מאשר בשעת הקונצרט; זו היתה השמלה הירוקה, אשר בה היתה לבושה בשעה שדניאל ראה אותה לראשונה. אבל האינספקטור ולנורה כמעט שלא הרגישו בדבר. הם היו נדהמים עד לאין גבול על ידי השנוי שחל במבט פניה של גרטרוד. אף דניאל השתומם ולא יכול להסב ממנה את מבטו.
פניה היו יותר רכים, חפשיים ובהירים. אי־המנוחה, שהיתה עוטפת אותם תמיד כצעיף עכור, נסתלקה מעליהם. אפילו דמותם כאילו היתה לאחרת, הגבות כאילו הגביהו יותר להתקמר, וסגלגלוּת פניה נעשתה יותר עדינה.
היא נשענה על מזוזת הדלת, ואף את ראשה תמכה בו. זרועה השמאלית שהיתה תלויה שמוטה הביעה רפיון שאין להביעו במלים, וימינה היתה לחוצה אל חזה. כך התבוננה אל היושבים מסביב לשלחן, בבת־צחוק דקה ובישנית.
ברגע הראשון חשש האינספקטור שמא יצאה מדעתה. הוא קפץ ממקומו ומהר אליה. אבל היא הושיטה לו את ידה ברצון רב להיות מובאה על ידיו אל השלחן.
פתאם רִתקה דומם את מבטה אל דניאל. זה התרומם שלא־מדעת ותפש במשענה כסאו. פניו הסמיקו וזויות פיו התנשאו בעצבנות כלפי מעלה. אבל כשהוציאה גרטרוד את זרועה מתחת זרוע אביה והושיטה לו את ידה, כשנטל את ידה ומבטו, שנמשך אליה בכח, פגע במבטה, נעלם רגש המועקה, כי מבע עיניה אמר לו שהיא מוסרת לו את עצמה ללא הסוסים וללא נחם. ואז נעשה גם מבטו מלא רוך ותודה והבריק בזהרי הזיה.
לא רק הקסם בלבד הוא שהוליד בלבו הד לרגש אשר היא גלתה אותו לעיני כל; רושם עמוק יותר עשתה עליו כניסתה אל החדר, היא נכנסה כמודה ועוזבת, כחוזרת בתשובה. עמוק יותר נגעה אל לבו ההכרה, שהוא היה מסוגל לשנות ולחדש נשמה באדם.
הכרה זו רתקה אותו אל גרטרוד יותר ממבטה, מקלסתר־פניה ומבשרה, ועתה נגלו כל אלה לעיניו, גם המבט, גם קלסתר־הפנים, גם הבשר.
האינספקטור הבין. היה לו הרגש, כאילו הוא מחויב לקחת את הנערה בין זרועותיו ולברוח עמה. מסביבו רחפו תמונות הצרות הצפונות לו בעתיד, ותקותו אשר תלה זה עתה בגרטרוד נהרסה כליל.
בנדה הביט דומם אל צלחתו. ואף על פי כן, כאילו היו לו עוד עינים זולת אלה שבמציאות, ראה שידי לנורה ושפתיה רעדו, שמרגע לרגע חורו פניה יותר ויותר, שהסתכלה חליפות מתוך אי־אמון פעם באחותה, פעם באביה ופעם בדניאל, ולבסוף, אחוזת אדישות פתאם, התחמקה מתוך חוג האור של המנורה וישבה במגרעת על שרפרף.
ואחר כך, כאשר ישבו כלם שוב איש על מקומו, וגרטרוד ישבה בין בנדה ובין אביה, נגשה לנורה וישבה אצל דניאל. היא לא חדלה מהתבונן אל לנורה בהשתוממות מתוך עצירת־נשימה. וגרטרוד הצטחקה. כמו קודם בפתח, בבת־צחוק בישנית ותאונית.
השיחה לא התגלגלה עוד כמו קודם בשטף, ועל כן אמר בנדה אל לבו, כי טוב להזכיר לידידו שהגיע הזמן לקום ללכת. הם הודו לאינספקטור על סבר פניו היפות אשר הראה להם בידידותו, ונפרדו מבני הבית. יורדן לוה אותם עד למטה ופתח להם את השער, בשובו הלכה לנורה אל חדרה. “לנורה! אין לך ברכת־ליל בשבילי?” קרא לה מאחריה.
החזירה לו את פניה, נענעה רק בראשה וסגרה את הדלת מאחריה.
גרטרוד עוד ישבה לפני השלחן. כשהאינספקטור התהלך בחדר אילך ואילך, מהרה אליו, הכריחתו לעמוד. שלבה את זרועותיה מסביב לצוארו ונשקה לו במצחו. כזאת לא עשתה עוד מימיה.
גם היא הלכה לישון. על האינספקטור העיק רגש בלתי שכיח של בדידות. הוא שמע איך למטה פתחו וסגרו את הדלת ומעל המדרגות נשמעו פסיעות. זה היה בֶּנו. יורדן קוה שהבן יכנס אל חדר־האוכל, מפני שמבעד סדק הדלת בקע אור. אך לבֶנו לא היה כנראה, צורך לראות את אביו. הוא הלך אל חדרו שהיה בקצנו השני של המסדרון. וברעש סגר מאחריו את הדלת.
“כלם התפזרו איש לחדרו,” חשב האינספקטור, “ואני איני יודע על אודותם דבר.”
נענע בראשו, הסיר את עששית־הקיר מעל הַכן, ובהאחזו בזהירות ברהיטים, נכנס אל חדר משכבו.
יג 🔗
לנורה לא ראתה כבר את אֶבֶּרהַרד זה כשבועות אחדים; לבסוף שלח לה כרטיס ובו בקש ממנה להתראות. המקום לראיון היה אחד וקבוע להם, והוא הגשר אצל השער הטירגֶרטנֶרי. עם חשכה יצאו אל המקום הזה.
הם הלכו במעלה הר המבצר, וכשעמדו למעלה לפני המעקה, אמרה לנורה בבת־צחוק קלה:
“את הדברים אשר לא דֻבּר עליהם ידעתי כבר למדי, עתה דבר נא דבר־מה.”
“טוב לשתוק עמך,” אמר אברהרד בקול כבוש.
לבה נבא לה רעות, והיא בחרה לה, מכל האורות אשר נצנצו למטה מבעד לערפל, אחד והצמידה אליו את מבטה, מבלי להסירו משם.
“אם אני פונה אליך בשעה זו,” פתח האלוף הצעיר ואמר, “הרי זו מעין תחנתי האחרונה שבאתי להפיל לפניך. כל תקוותי מן החיים עד אחת נדפו והיו לאַל. הרי זה תלוי בך, לנורה, אם עלי להיות טפיל בחברת בני־אדם או כי אשלם בעבודתי בעד מנת אשרי, מדה כנגד מדה. אני מציע לפניך כל מה שיש בכחי להציע. אין זה הרבה, אבל אני מציע מבלי לתגר ולעולם. רק את לבדך עוד יכולה להצילני. אלה הם הדברים אשר היה ברצוני להגיד לך.”
הוא הביט אל העננים, כשהוא נשען על המקל שהחזיקו מאחרי גבו.
“אני אסרתי עליך לדבר עמי על זאת,” לחשה לנורה בפחד גדול, “אדוני הבטיח לי זאת.”
“הבטחתי לך מאהבה, ואני עובר על הבטחתי מאהבה,” החזיר אברהרד, “אני אמרתי לעצמי, שהבטחה זו אינה אלא מעשה ילדות, בשעה שבדבר תלויה תקומתם או מפלתם של חיי אנוש. אם את חושבת אחרת, תסלחי נא לי. כי אז הלא שגיתי.”
לנורה נענענה ראשה בעצבות.
“לפי תכנתי עלינו לנסוע לאנגליה ושם נתארס,” הוסיף אברהרד, “פה מן הנמנע הוא לי להתחתן, מפני שנקטה נפשי בעיר הזאת; מן הנמנע הוא מפני שבני משפחתי יטענו בודאי לזכויות, שכבר אבדו להם, ושאני אצטרך להלחם בהם; נפשי סולדת מזאת, וגם איני יכול סוף סוף, מפני ש…” וכאן הפסיק את עצמו וקפץ את שפתיו.
לנורה נתנה בו את עיניה בסקרנות. קפדנותו למנות אחד לאחד את כל העכובים, והרומנטיות הבלתי־צפויה שבתכניתו בדחו את דעתה. אבל בראותה את כל הצער שבארשת פניו, נכמרו עליו רחמיה. התקרבה אליו פסיעה אחת, ואז תפש את ידה, התכופף בתנועה מהירה ולחץ את פיו אל אצבעותיה. היא משכה את ידה אחורנית.
“תנאי הגורל העמידוני במצב עלוב של תלוי בדעת אחרים. אני מחויב להשתחרר מהם, כדי שלא אכרע תחתם,” אמר אברהרד בקול חנוק, “הייתי בלתי מנוסה, ורמו אותי. במשחק הזה מעורבת אישיות אחת, שכמעט אינה ראויה לשם אדם. חיה־מפלצת בלבוש אזרח הגון. נבוכותי מאד, לנורה. אני מוכרח לנסוע מכאן. בארץ נכריה אולי ישובו אלי כח הרצון וצלילות הדעת. עמך הייתי יכול להתגבר על כל המכשולים, האמיני לי, תני נא בי אמון, גברתי!”
לנורה הורידה את ראשה. יאוש ידידה, אשר תמיד היה כה עצור־במלין, הסעיר את נפשה. שפתיה רעדו בבקשה בקושי מלים להגיד לו:
“אין אני יכולה להנשא לאיש, אברהרד,” אמרה בלחש, “באמת איני יכולה. לא אני משכתיך אחרי, אין אתה יכול לבוא עלי בטרוניה זו. עוד בראשית כל חפצתי שלא יהיה כל ספק בנדון זה. איני יכולה, איני יכולה.”
חמשה או ששה רגעים עברו בשתיקה, אשר הופרעה על ידי קולותיהם האטומים של העגלות ושל הבריות, שעלו מתוך העיר מלמטה. מתוך רחמיה עליו הרגישה כמה יש מן הקשחת־הלב בסרובה המוחלט. ובהביטה אל פני אברהרד בבטחה ובאומץ־לב, אמרה:
“אין זו עקשות־לב, אברהרד, וגם לא איזו יראה או אמונה תפלה, וגם לא מפני שאיני מכבדת אותך למדי. אני מכבדתך מאד. אבל אין זאת כי אם איזה לקוי בטבעי, שאני סולדת מנשואים. נפשי סולדת מחיות יחד עם גבר. כל כמה שאני חובבת את אדוני, הנה אך הוא נוגע בי קודם, בנשקו את ידי, חולפת חלחלה בכל גופי מכף רגלי עד קדקדי.”
אברהרד מדד אותה במבט קודר ותמה.
והיא המשיכה:
“הרי זה טבוע בי מילדותי. אולי כך נולדתי, כמו שנולדים בני־אדם במומים גופניים, ואולי ביום אחד ידוע נהייתי כך. בערב יום סתו אחד היה זה. בפַפֶּנהֵים קרה הדבר, במקום מגורי דודתי קופּפֶרשמיד. אחותי גרטרוד ואני הלכנו לטיל בגן־פרות גדול והגענו אל משוכת־חדק, ואצל משוכת־החדק ישבה אשה זקנה. אבינו ודודתנו היו רחוקים, והזקנה אמרה לאחותי, שהיתה אז כבת שבע: 'השמרי מפני כל מה שמזמר ומצלצל. ואלי אמרה: ‘השמרי מפרי־בטן.’ למחרת היום ההוא נמצאה האשה מתה מאחרי המשוכה. היא היתה כבת תשעים ויותר. אז, כמובן, לא היה לי כל מושג מפרי בטן. אבל הדבר ננעץ בלבי כיתד תקועה. זה צמח וגדל יחד עמי. וכאשר נודע לי פעם פרוש הדבר, הרי זה היה ציור קשור עם ציור המות. אבל אין זאת אומרת שאני נתונה תמיד באיזה מורא־זועה. א, לא! אלא שאין לי כל תשוקה. אין כל צורך בזה. ואם יהיה בי צורך, מה לי אז המות! אז אלעג לאותה זקנה שמאחרי המשוכה, ואעשה כל העולה על רוחי.”
באמרה את המלים האחרונות הפיקו פניה טֹהר וחלום, ואברהרד לא יכול לגרוע ממנה עין. מתהלכים יצורי־אגדה על אדמה מזוהמה ושטוחה זו, אמר בלבו, נסיכות מכושפות, פיות נעלמות. מתוך אי־אמון רגיל קפץ את שפתיו, אבל אהבתו הגלויה, השואפת לאהבת־גומלין, נהיתה מאותו רגע לתאוה אוכלת מנפש עד בשר.
הוא היה גא למדי, גבר למדי כדי למשול ברוחו. ומשום כך הציקה לו יותר ההכרה שאהובתו שוכנת בתוך כדור־זכוכית, זה משכן הרוחות, כה מקרוב, כה מרחוק, ושום שלהבת אהבה לא תוכל, כמדומה, לחדור לתוכו.
“אם כן את רומזת לי שעלי להסתלק מעל פניך?”
“מכל מקום מוטב שלפי שעה לא נשוב להתראות עוד.”
“לפי דעתך, מוטב הוא בשבילי. ולפי שעה? כיצד אפרש את זאת?”
“נאמר חמש שנים.”
“מפני מה חמש שנים דוקא? מפני מה לא עשרים? מפני מה לא חמשים? אחת היא.”
“מרגישה אני, כאילו חמש שנים הן פרק זמן נכון ומכוון.”
“חמש שנים! ולכל אחת שתים־עשרה פעם שלשים יום, חמשים ושתים פעם שבעה ימים. הלא דעתו של אדם תטרף עליו רק מפני החשבון הזה לבד.”
“גזרה היא!” אמרה לנורה רכות אבל בתוקף, “ודאי שאחרי חמש שנים לא אהיה לאחרת. ואם באמת אהיה כמו שהנני כעת, אז נעין בדבר. אסור לי להבדל מכל בני־האדם. ממרה זו שגורה בפי אבא: ‘מה שבפסח מעיק עלינו כקורה, לסוכות אינו אלא כקִסם.’ אם כן רוצה אני לחכות עד סוכות ולא לשכוח את ידידי.”
היא פשטה לו את ידה בבת־צחוק.
הוא נענע בראשו.
“את היד לא אקח, כדי שלא תתחלחלי שוב. רב ברכות לך, לנורה!”
“רב ברכות גם לך אברהרד!”
אברהרד פנה ללכת ברחוב המשופע. פתאם החזיר ראשו ואמר: “עוד דבר אחד, לנורה אותו מוסיקס2 הלא שמו, כמדומני, נוטהפט? האם הוא ארוסה של אחותך?”
“כן. גרטרוד ודניאל יתחתנו בעוד שנה. אבל האומנם ידוע למישהו?”
“המוסיקס היה כה בלתי־זהיר בשעת משתה בבית־המרזח והרים בשכרונו את כוסו לחיי גרטרוד. זמן רב היו מקשרים את שמה עם שמו. מובן, טוב שכך הוא הדבר. איני אוהב את האמנים. איני יכול אפילו לכבדם, את חמומי־המח הללו, שאינם יודעים לשמור פיהם ולשונם. לילה טוב, לנורה.”
ונעלם בתוך האפלה.
זכרה של דמות־חלום אחת 🔗
א 🔗
היום נטה לערוב, בשעה שדניאל הלך אל בנדה להפרד ממנו לפני נסיעתו לזמן רב.
בגשתו אל השער, ראה את כלבו של האדון גרוביוס חורץ שם את לשונו, ועיניו המלאות דם היו נתונות בילדה בת עשר, שגם היא רצתה להכנס אל הבית, אבל מיראתה את הכלב לא צעדה אף צעד אחד קדימה. הכלב גרר אחריה את השרשרת ונהם בזעם.
דניאל החליט ולקח את הילדה בידה, וסלק אותה צעדים אחדים הצדה, אחרי שהפחיד את הכלב בגערתו. –
“מי את?” שאל את הילדה.
“דורותיה דידרלין,” ענתה.
“אוֹהוּ!” קרא ולא יכול להתאפק מצחוק. הילדה דברה באופן מצחיק כאשה זקנה ונבונה. אבל היא היתה ילדה יפה מאוד. מתוך הברדס נשקפו פנים מחיכים בערמה, ומעיל־הקטיפה עם כפתורי־הצדף הגדולים עטף דמות מלאה חן.
“זה כבר היית צריכה להיות במטה, דורותיה,” אמר דניאל, “אם יראך שומר־הלילה, מה יחשוב עליך בלבו? הוא יתפשך בצוארונך ויחבוש אותך בבית־האסורים.”
דורותיה בארה לו את סבת תשובתה הביתה בשעה מאוחרת זו. היא היתה אצל חברתה מבית־הספר. והמשרתת אשר הביאה אותה רצתה לקנות אצל האופה ככר לחם, לפני עליתה עמה הביתה. והנה תארה את פגישתה עם הכלב בבטחה גנדרנית כל כך, שדניאל צחק לנגוד הזה שבין העוז והזריזות שבדבריה ובין החיל והרעדה, שראה בה בהפגשו עמה כאן.
“את הנך רמאית קטנה, דורותיאה!” אמר דניאל ונזכר בהרגשה הרעה שעוררה בקרבו בשעה שראה אותה, לפני שנים רבות, בפעם הראשונה.
בינתים באה המשרתת עם ככר הלחם, הביטה משתאה על הזוג הזה העומד ומפטפט, ומתוך הכרת אשמתה מהרה ולקחה את הילדה בידה. את הכלב קיסר גרשה משער הבית, וכשזה רץ ברחוב, הביטה דורותיה אל דניאל כמנצחת, כאילו הוכיחה לו עתה שאין עליה אימת הכלב כלל וכלל.
ב 🔗
דומם פתחה וסגרה הגברת בנדה את הדלת, בשעה שהוא צלצל, ודומם פרשה אל חדרה. היה וכוח חריף בינה ובין בנה, שהודיע לה שעוד לפני הקיץ יעבור לשבת באנגליה, על פי הזמנת אגודה מדעית אחת. היא היתה כבר עיפה מנסיעותיה, היא יראה מפני כל שנוי מקום, הפרידה מפרידריך היתה למעלה מכוחותיה, ובלכתו מארצו וממולדתו ראתה פרישה גמורה, שלא בעתה, מכל סכוייו ושִׂברו לעתיד.
היא היתה בטוחה בטחון עז שבני־אדם עוד יתחרטו על העוֶל אשר עשו לו ויפַיסו אותו; היא רצתה כי יתאזר סבלנות ויחכה, עד שיתקנו את המעוּות אשר עִותו עליו. מלבד זאת, היא ידעה את תכניותיו, ורעדה מפני אותן הסכנות שהוא הולך לקראתן מרצונו הטוב בלי כל הסגולות המעשיות הדרושות לכך.
אבל את החלטתו אין להשיב. ואם הוא העלימהּ מדניאל, ואפילו לא רמז לו עליה, הרי זה בא מפאת החד־צדדיות המוזרה שביחסיהם.
דניאל ספר אגב צחוק על פגישתו עם דורותיה. הילדה הזאת עושה עלי רושם, כאילו היא מתכוננת לגרום לדידרלין הזקן הרבה טרדות."
“לדידרלין הזקן גרמת אתה הרבה טרדה” השיב בנדה, “בלילה, אחרי החזרה הכללית, שמעתיו מתהלך מתחת לחדר־משכבי שעות רצופות הלוך ושוב.”
“ואתה האם צר לך עליו?”
“אילו הייתי אני במקומך, הייתי הולך אליו ומבקש ממנו מחילה.”
“האם אתה אומר זאת בלב תמים?” שאל דניאל כלו נרתח. וכיון שבנדה לא השיב לו דבר, המשיך דניאל, “לכאורה הייתי צריך להכיר לו טובה, הרי זה אמת. בזכותו באתי מהרה לידי הכרה, ששתי יצירות שכיחות מאד ובלתי מוצלחות רציתי להציג לראוה לעיני כל באי־תבל. אבל שבע אפול ואקום. אם גם ימַגרוני, אבלע את העולם לתוכי ושוב אתיצב ואעמוד.”
בנדה הצטחק מטוב־לב. “כן, כן, עם כל נפילה אתה מת, ועם כל מעוף שוב אתה קם לתחיה,” אמר לו, “כן, הרי זה יפה! אבל אדם כדידרלין לא יוכל עוד קום, אם בני חברתו יתנו לַמוט רגליו. אדם כמותו מתקים רק על דעת הבריות. מה שלגביך אידיאה, לו הוא אבדון; מה שבעיניך עונג, לו הוא מות.”
“ובכל זאת,” רטן דניאל, “למה ירק זה חי?”
“לגבי הטבע, לגבי אלהים אין דבר מועיל או מזיק,” השיב לו בנדה בכובד ראש, “הוא חי, ובזה נאמר הכל. לי, כשאני לעצמי, יש פחות מכל סבה לרחוץ בנקיון את דידרלין לפניך,” שניות אחדות נדם ונשם נשימות עמוקות. “איני יכול לדבר ביתר באור; קשה לה למלה לעבור פי,” אמר בקדרות, “אבל האיש פָּשע ב… באשה אחת במזמה רעה ותמימה גם יחד. עד שהוא ראוי להיות לקלון עולם, וכל עונש אשר יעָנש לא די יהיה.”
“הלא רואה אתה, כי הוא לא רק מוסיקאי רע בלבד. כך הוא הדבר מעולם. וכל בני־האדם הם כך. הַ, הבריות הללו לבושי גלימות־משכב, החמוצים־מתוקים בדבריהם, המחיכים, המשדכים, ואשר דעתם כה מיושבת עליהם! הלא רך למראה האנשים הללו ירתח הדם, ואוי לאיש אשר נִטל עליו לספוג מהם מלקות כל ימי חייו.”
“אמנם כן,” הסכים בנדה בראש שחוח, “הרי זה נזיד רעל דביק. אך תגע בו באצבע, יצמד אליך, יאחז בך וימוץ את לשד עצמותיך. אבל אתה מדבר לפי שעה בלא כל ידיעות מדויקות בחומר הנתון, כמו שאנו רגילים לאמר במדע. כשבאתי מתוך חקירותי בתא של הצמחים ושל בעלי־החיים, לידי דעה שהפראת־בראשית היא מנמנעות המציאות, וכשהבעתי את השקפתי זו בחוג הלומדים מבעלי המקצוע, הייתי בעיניהם לצחוק. ומצב הדברים עתה הוא שאין כבר להתעלם מן האמת הזאת. בידי אחד מידידי אז עלה לחבר באופן מלאכותי גבישי חומצה של חומץ. כשהודיע על התגלית הגדולה הזאת, קרא לו אחד הנוכחים: יזָהר נא, אדוני הדוקטור הפעוט, שלא ימלטו גבישיו הקטנים מתוך הכלוב.' בצורה כה שפלה וכה נקלָה מקדימים את פנינו אותם אנשים אשר אנו חושבים עליהם כי הם שואפים יחד עמנו אל מטרה אחת. לא כן אתה! אם העולם ינַדה אותך, תמיד ישאר דבר־מה, אשר אין לשללו ממך. אני מוכרח לחכות באורך־רוח עד כי יצא משפטי אם לשבט או לחסד; ביני ובינך כבין הזרע השקוע בתוך האדמה, הוא מבצבץ ועולה גם בסופה וסער וגם לאור השמש הזורחת, ובין הסחורה מתעבשת במחסן, מפני שאין דורשים לה.”
הוא קם ואמר: “אתה המאושר משנינו, ועל כן צריך אני להיות הרחום שבינינו.”
דניאל לא מצא מלה שתסתור את דבריו וּתנחמהו.
בדרך שובו הביתה זָכר את העזרה הצנועה, הנאמנה והמתמדת שהיה מקבל מידי בנדה, זכר את רגשותיו העדינים של ידידו ואת זהירותו בכבוד זולתו. הוא זכר ביחוד אותה מדת הנמוסיות הבלתי שכיחה, שהיתה לפעמים מגעת לידי כך, שבנדה, בצחקו לשמע איזו הלצה, היה פתאם משתתק בפה פעור, כדי שלא להשמיט איזו מלה מדברי חברו, שהתחיל מדבר אליו שוב.
הוא עמד מלכת; היה לו רגש כאילו שכח להשקיע בלחיצת־היד האחרונה איזה כח מבטיח היוצא מן הלב שאינו משתכח. היה שמח מאד לשוב. אבל אין שבים. שום אדם אינו יכול לשוב.
ג 🔗
את המסכה של צינגָרֶלה לא רצה דניאל לקחת עמו אל מסעיו. לא כמעשה של לב חונן היה בעיניו הדבר אילו העמיד את החומר השביר בסכנה של טלטולי דרכים, על כן הבטיח ללנורה להביא אליה את המסכה ולהשאירה בבית יורדן לכל ימי העדרו.
לנורה פתחה לו את הדלת והוא נכנס אל החדר. גרטרוד קמה ממקומה אצל השלחן והלכה לקראתו. תמיד בראותה אותו, היו פניה מפיקות אותה מסירות־נפש, אותו רצון לעשות חפצו, אותה ההכנעה.
דניאל נגש אל השלחן, הוציא את המסכה מתוך גליון העתון והחזיקה לאור המנורה.
“מה יפה!” קראה גרטרוד, שהיתה מתלהבת מכל דבר שהלב נפעם ממנו.
“אם כן, קחיה נא, גרטרוד.” אמרה נורה, שישבה נשענה בשני מרפקיה אל השלחן, “קחיה לך לעצמך,” הוסיפה ברוח מדוכאה, כשגרטרוד נתנה בדניאל עינים שואלות.
“אבל כלום לא היה בדעתו לתתה לשתינו?” שאלה גרטרוד בבת־צחוק של חמדה.
“אח, לא! לא היתה זו אלא אמתלה באמרו לתתה לי,” אמרה לנורה.
“לנורה! איני יודע מה רוֹחש לבי אליך.” אמר לה דניאל קצת במבוכה, קצת בסערת נפש, אך פתאם הפסיק, בהרגישו באש התכלת שיצקו עיניה ישר על פניו.
“אַת?” לחשה אליו משתוממת, “את?”
“כן, את,” התעקש וחזר אל המלה הזאת, “אחר כך הלא אוכל להגיד כך בפני כל אדם, והפעם יש למלה זו צליל של אמת כפולה ומכופלת, כאחות את לי.”
הניח את המסכה על השלחן והושיט אל לנורה את שמאלו, ואחר כך, בתנועה תקיפה מאד, פשט לגרטרוד את ימינו.
לנורה הזדקפה, לקחה את המסכה של צינגרלה וכסתה את פניה.
“אחא החביב!” קראה מתוך השתובבות, ומוזר היה מאד מראה פני־הגבס החורים והמתוקים על גבי הגוף אשר החיים מפרפרים בו.
וגרטרוד, במשך שניה אחת נמוגה כלה בתוך מבטו של דניאל. אנחה עמוקה כים צללה בתַוך חזהָ, והיא נפלה אחר כך בין זרועותיו. הוא נשק לה דומם, ומצחו התקשר קדרות.
“אחא החביב!” נשמע מאחורי המסכה, אבל הפעם לא מתוך השתובבות, אלא יותר בקול נהי וכאב “אחא חביב!”
ד 🔗
דניאל עזב כבר את העיר, בשעה שלנורה פגשה בגרֶזלַין את האדון גרביוס. הוא הכריחה לעמוד, התנהג עמה כאדם קרוב אליה, דבר בקול רם כל כך, שהעוברים חיכו, ושאל לשלום האמן הצעיר, רצונו לאמר, דניאל.
לבסוף ספר לה ש“אברהרד הטוב”, כפי שהיה מכנה את האלוף פון אופנברג, נסע לחדשַים למינכן, ושם הוא יוצא ונכנס בחברת ספיריטיסטים ותיאוסופים.
“גם זו היא דרך להפיג את רוח ההשתוללות,” אמר, "לפנים היו צעירי האצילים עוברים את אירופה להשתלם בידיעותיהם ולבקש מעשי עלילה שונים. וכיום או שהם עוסקים בכתיבה ומרבים להג אין קץ או שהם מזיזים שלחנות3. האנושיות יורדת פלאים, עַלמָתי הקטנה והמקסימה! כשאתה מתבונן מקרוב אל פרחי האומה, אין זה לך מַחזה מרומם את הרוח! רקבון, אני אומר לך, רקבון, כפרות אלו שמונחים כל החורף במרתף. לפיכך אין לך תענוג יותר גדול מאשר להרקיד את אחד הזאטוטים הללו על פי חלילך. אתה מחלל והוא רוקד, אתה שורק והוא מגיש לך. תענוג שאין למעלה הימנו!
הוא צחק צחוק היסטרי, מתוך כך תקף אותו שעול, ואגב שעול הסתבך החוט השחור שנתלה והשתלשל ממשקפיו באחד מכפתוריו, והמשקפים נשמטו מעל אפו. מתוך קוצר־ראיתו ואי־זריזותו טרח באצבעותיו הצנומות והקטנות להתיר את החוט מהכפתור; לנורה עזרה לו ובתנועת יד אחת הביאה שוב הכל בסדר.
שפתי האדון גרוביוס נאלמו מרב תמהון. לא האמין בפשטותה ובטבעיותה של הנערה. חשד בה שהיא חורשת עליו רעה, לועגת לו, טומנת לו פח. לא האמין שיהיה אדם, מרצונו הטוב, לעזר לו בצר לו.
פתאם נכלם, בּוֹש מעצמו; הגביה את גבותיו מעלה וצחק צחוק אוילי. העיף על לנורה מבט־עין מלא חבה כלבית כמעט, ואץ ללכת ממנה בלא ברכה, ובפסיעות נחפזות עבר את הרחוב עד שנעלם באחת הסמאות.
ה 🔗
באחד מימי אבגוסט האחרונים, אחרי הצהרים, שלחו האחיות רידיגר את הגנן שלהן אל לנורה לבקשה למהר עד כמה שאפשר לבוא אליהן. בחשבה שקרה בודאי את דניאל איזה אסון אשר הודיעו עליו לאותן האחיות, לא הרבתה לנורה לפקפק. מקץ רבע שעה כבר עמדו רגליה בחדר האחיות.
לפני עיניה נגלה מראה מלא עצב. כל שלש האחיות ישבו על כסאות בעלי משענות גבוהות, וידי כל אחת היו שמוטות למטה רפויות. הואיל והתריסים היו מוגפים, נראו ראשיהן בתוך אור בין־השמשות כעין ראשי חנוטות. השפיעו על הרושם הזה גם תמונותיהן של מֵדֵאה, איפיגניה ואשה רומאית אחת, העתקות מציורי האמן הנערץ על ידיהן, שהיו תלויות על הכתלים.
על ברכת לנורה לא החזירו שלום. היא לא העזה לזוז מפתח הדלת. השתיקה אשר בה הקדימו את פניה פסקה, לאחר שלנורה גמרה בנפשה לשאול אותן לחפצן.
העלמה י’סמינה הוציאה מִמְחָטה ונגבה בה את עיניה. העלמה שלומית העבירה עיניה על סביבה, כמו שעושה על במת התיאטרון אב בית־דין חשאי, ופתחה ואמרה:
“אנו הגלמודות והנשכחות מבני־אדם קראנו לגברת למען הודיעה על מעשה מחפיר, שנעשה באוהל שלומנו, נבלה שאין דוגמתה, אשר השערות תסמרנה ושתי האזנים תצלינה לשמעה, ואנו יושבות כאן, מאז הבוקר בהודע לנו השערוריה הזאת, בחיל ורעדה, ועשתונותינו אבדו לנו.”
העלמה י’סמינה והעלמה אלבטינה נענעו ראשיהן ברוח נכאה.
“האם אנו יכולות לגרש את האמללה מעל פנינו?” הוסיפה העלמה שלומית לדבר את דבריה, “הנוכל לעשות זאת, אחיותי? לא. הנוכל שאת אותה עוד בצל קורתנו? לא. מה נעשה אפוא? היא יתומה, ועזובה מהמפַתה אותה לבושת. מה נעשה אפוא?”
“וגברתי,” פנתה העלמה שלומית אל לנורה, “וגברתי הקשורה בקשרים, אשר לא לנו המשפט עליהם, עם איש־הזועות המחונן כשרונות נעלים, מחובתה היא להראות לנו את הדרך לצאת מתוך מבוך יגוננו.”
“לוּ אך ידעתי במה כל הדברים,” ענתה לנורה, אשר נטל מעמסה נשמט מעל לבה בהודע לה שלדאגתה הקודמת לא היה יסוד, “בודאי היא מתכונת לדניאל נוטהפט במלים ‘איש־הזועות’. מה פשעו ומה חטאתו?”
העלמה שלומית התרגזה מאד על קלות־הראש שבדבריה. היא הזדקפה ואמרה בחרון־אף של תוכחה: “הוא השפיל את המשרתת שלנו עד היותה לו לשגל. את התוצאות אין להעלים עוד, ההבינות עכשו?”
מפי לנורה פרצה קריאת “אח” חרישית; והיא הסמיקה עד לשרשי שערותיה. במבוכתה פצתה פיה לצחוק, אבל היא חשבה לבכות.
הכרתה המעורפלת פלסה לה לאטה דרך אל דניאל, כשעלתה דמותו לפניה נרתעה ממנה בשאט־נפשה. אבל לא יכלה להסכים אל הרגש הזה. הוא היה יותר מדי רפה, פעוט ואנֹכי. אך טרם הבינה זאת, כבר סלחה לו כאשה. התחלחלה, פקחה עיניה ושוב זחה עליה דעתה ושלטה בעצמה שלטון גמור.
ובינתים התבוננו חברי בית־הדין החשאי במבטי זעם אל הנערה בשבתה שקועה בדומיתה. “איפה נמצא בשעה זו האדון נוטהפט?” שאלה העלמה שלומית.
“איני יודעת זאת,” השיבה לנורה, “זה יותר משלשה שבועות שלא כתב לנו כלום.”
“אבל אני חייבת לדרוש ממך שתודיעי לו בהקדם האפשרי על מצב הריבה. מפני שכל זמן שהיא אתנו בבית לא נוכל למצוא שֵׁנה ומנוחה.”
“אני מצטערת מאד על שהענין מדכא אתכן כל כך,” אמרה לנורה, “אמנם לא נעים מאד הוא הענין הזה, אבל אין לי כל רשות להתערב בו, אין לי כל רשות וכל רצון לכך.”
שלש האחיות נואשות ספקו כפיהן בשמען את הדברים האלה. "טוב למות מאשר לבוא בדברים עם רודף־הזנונים ההוא, אמרו. טוב להן לקבל על עצמן כל מיני ענויים ויסורים מאשר לקרוא לו ולראותו. הן דברו כלן יחד, אימו על לנורה והתחננו לפניה. י’סמינה ספרה בנשימה עצורה איך מֶטה כרעה לפניה על ברכיה והתודתה לפניה. אלברטינה הבטיחה לה שבכל העולם אין להן אף נפש קרובה אחת אשר תעמוד להן בצרה איומה זו ותוליכן בעצתה. שלומית אמרה שאין לה דרך אחרת בלתי אם להשליך החוצה את הבריה העלובה ההיא.
לנורה שתקה. עיניה היו נשואות אל תמונת מַדֵאה, בהתאמצות־רוח הרהרה את הרהוריה. לבסוף באה לידי החלטה. היא שאלה אם תוכל לדבר אל מֶטה. חרדה ומלאה תקוה שאלה אותה העלמה שלומית, מה יש בדעתה לעשות. היא ענתה שאחר כך תספר לגבירות את אשר עם לבה לעשות. אז הראתה לה העלמה את הדרך אל חדר המשרתת.
השתוממות קודרה הפיקו פני מטה בשעה שראתה לפניה את לנורה.
היא ישבה ותפרה לפני החלון הפתוח של עלית־הגג. התרוממה ממקומה ודומם הביטה אל פניה היפים של הנערה המביעים כובד־ראש. לנורה התרגשה למראה הנערה הצעירה עם הכרס הגדולה, בכל זאת לא יכלה להתגבר על רגש של תועבה.
לא הספיקה לנורה להוציא מפיה מלים אחדות ומטה התחילה מתיפחת. לנורה השתדלה להרגיעה, ושאלה אל מי היא רוצה ללכת בהגיע שעת לדתה.
“יש מוסדות כאלה,” מלמלה המשרתת לתוך הסינר שהאפילה בו על פניה, “שם אפשר לבוא ללדת.”
לנורה ישבה בפאתי המטה, סמוך אצלה. היא התחילה לפתח לפניה את תכניתה בזהירות כזו וברוך כזה, כאילו דברה באזני איזו גברת מפונקה, ובעליצות כספית־בהירה, כאילו דברה על איזה מעשה קונדסות.
מטה הקשיבה בתחלה בפנים מפיקים דכאון, ואחר כך מתוך הכרת־טובה. מעונה על ידי הבישנות האוירית־הבלתי־אנושית של גבירותיה, זועמת את האיש אשר עזב אותה לאנחות ונלחמת עם נפשה ועם מוסר־כליותיה, נהיתה רכה כדונג לשמע דברי לנורה, וציתה לה בהכנעה.
האחיות רידיגר אשר חכו לה במתיחות־נפש, לא נודע להן מפי לנורה יותר מזה, שהיא עוזבת אותן יחד עם מטה, ושזו מסכימה לכל מה שלנורה תמצא לנכון לעשות.
ו 🔗
התכנית אשר תכנה לנורה היתה להביא את ההָרה אל אמו של דניאל באשֶׁנבּך.
היא ידעה על הפרוד שבין דניאל ואמו, ידעה ששניהם מונעים את עצמם מהראות איש אל רעותו, שדניאל אומר בעקשנותו לנקום באמו את העדר האהבה אליו. מאחרי דמות דיוקנו של הבן השוטם וקצר־הרוח דמתה לראות את קלסתר פני האשה הזקנה, אשר יגונה מרכסם אותה במסתרים.
לעתים קרובות, בשעה שהיתה שוקעת בהרהורים על אודות אם רֵעהּ, הבלתי־ידועה לה, היתה מרגישה כאב מתוך השתתפות בצערה. עכשו כמדומה לה שהיא יכולה להיות לה ציר שלום, כאילו חובתה היא להביא את העזובה אל העזובה, את זו שעומדת להיות אם אל זו שיש לה מקום לבכות על שהיתה אם.
כמדומה לה, צריכה היא לקשור על ידי כך קשר חדש אשר לא ינתק אפילו על ידי פשע, ועל אחת כמה וכמה על ידי אי־הבנה או קפידה. כמדומה לה, שדניאל חיב לכפר עווֹנו גם כאן וגם שם, ושהיא גופה, בהכרת צִדקה, אין לה לירוא פן יבואו לחלוק עליה או פן יתנגדו לה.
היא שקלה את כל התנאים מבחינה מעשית. מֶטה תוכל להשתכר שם למחיתה, תוכל להיות לאשה הזקנה לעזר או להשתכר אצל האכרים.
בהולד הילד יתחילו פורחים חיים צעירים לעיני אמו של דניאל, כליון־נפשה יָשוֹך, מרירותה תָּמתק למראה האיש יוצא חלציו של דניאל.
בבַּית ספרה לנורה שהיא רוצה לצאת לטיול עם חברתה משנות למודיה בבית־הספר אל סביבות אנסבך. עינה בתכנית הרכבת וכתבה אל מטה גלויה עם פקודה להמצא מחר בשמונה בבוקר בתחנת הרכבת.
האינספקטור הסכים לחפצה של לנורה; הוא רק הזהיר אותה להשמר מגנבים ומשתית מים קרים. אבל גרטרוד לא היתה בלא כל חשדות, היא חשה משהו מרחף באויר, מלים שלא נאמרו, שנוגעות לדניאל, כי בהרהוריה היתה תמיד עמו.
כשהגיע מכתב ממנו, מה שהיה מקרה בלתי־נפרץ, היתה משהה אותו שעות רצופות בלי לפתחו, בדמיונה ראתה אותו כלו רצוף אהבה נהדרה, אשר לה גופה חסרו מלים להביעה, אבל בהתפעלות של סהרורית יצרה לה מתוך אהבה זו מוסיקה פנימית, אשר חלמה עליה.
וכשקראה את המכתב מצאה את ספוקה במראה כתב־ידו, אפילו בניר, אשר עליו היתה ידו מונחת, בלבד. בדומיה היתה משתעבדת לחוק אפיו, שלא נתן לו להיות פרוץ בעליצות או להיות מעורב עם הבריות, כל הרצאה יבשה שבמכתביו היתה לה ללוּח־העדוּת, אבל תשובותיה היו כתובות באותו הסגנון היבש שלא היה בו אף סמן לנפשה המתמוגגת בתוכה.
היא הרגישה שלנורה משקרת, ושהשקר הזה הוא בקשר עם דניאל. על כן נגשה בלילה אל מטתה של לנורה, העירה אותה משנתה, ושאלה חרש: “האם קרהו דבר, לנורה?”
אבל טרם הספיקה אחותה לענותה, הרגיעוה פניה הנדהמים; היא כעסה על עצמה על שחשדה בלנורה, אשר כבדה אותה בימים האלה יותר ויותר, שהיא כאילו מכסה ממנה דבר, ומהרה לברוח ממנה.
“מה גדולה אהבתה אליו!” חשבה לנורה ולחצה בבת־צחוק את פניה אל הכר.
ז 🔗
“שם ליד הבאר תחכי לי,” אמרה לנורה אל בת־לויתה, בעברן בשעת צהרים את ככר השוק באשנבך, “אחר שידובר על הכל, אבוא לקרוא לך.”
הדַוָר הראה לה את ביתה הקטן של האלמנה גוטהפט,
אשה בעלת פנים זעומים עם עינים שחורות וגדולות להפליא שאלה אותה לחפצה, בשעה שנכנסה אל חנותה המלאה ריח של חומץ וגבינה.
לנורה השיבה במורך־לב, שהיא רוצה לדבר עמה רגעים אחדים, בלי שיפריעון.
מעל קוי־פניה לא נעלם כובד־הראש החמוּר שהביע יותר מכֹּל כאב ללא מרפא. היא סגרה את דלת החנות והביאה את לנורה אל חדר דירתה. דוממה הראתה לה כסא לשבת וגם היא ישבה.
מעל לספה המצופה עור היתה תלויה תמונת גוטפריד נוטהפט. לנורה התבוננה אליה ארוכות.
“אמא חביבה,” אמרה חרש והניחה את ידה על ברך מריָנה, “אני מביאה לך דבר־מה מאת דניאל.”
חלחלה עברה בגופה של מרינה. “הטוב או רע?” שאלה. זה עשרים ושנים חדשים לא שמעה מדניאל דבר. “מי היא גברתי?” הוסיפה לשאול, “מה לך ולו?”
לנורה היתה צריכה להזהר לבלי להכעיס על ידי מלה בלתי שקולה את האשה הרגשה והנוחה להעלב. בכל הזהירות שהיתה ביכלתה הביעה לה את הענין הבלתי שכיח שבגללו באה.
וראה זה פלא, הדבר הבלתי שכיח נעשה לדבר של יום יום, כמו שקודם נראה הדבר הטבעי מוזר מאד. לנורה תארה את סבלותיו של דניאל ועליתו אחר כך, ובתום לבה התפארה בכשרונו, בהתפעלותם של אלה המאמינים בו, בתהלתו לעתיד לבוא, חפצה לנקות את דניאל מכל אשמותיו, אפילו מאשמתו כלפי אמו.
טרודת־הרהורים הביטה מרינה אחורנית, אל העבר, והבינה הרבה דברים, גם מאלה אשר הסיחה את דעתה מהם, וגם מה שלא ידעה קודם להעריך בדניאל. הרבה הבינה, אך לא את הנערה הזאת. אם מוזר היה כבר הדבר שעליה היה להודע מאת זרה מי הוא דניאל ואיך הבריות מתיחסים אליו, הרי מן הנמנע היה לה להבין איך יכלה הנערה הזאת להביא עמה עוד אחת שהיתה אהובתו של אותו האיש, אשר הנערה הזאת נמסרה לו, כנראה, בכל לבה ונפשה.
לנורה קראה מתוך עיני מרינה את הרהורי לבה ושקעה גם היא במחשבות. גם על לבה היא עלו השאלות: “מה אני לו, ומה הוא לי?”
על השאלות האלו לא מצאה תשובה מספקת. ידידה? ידיד? כן; אלא שקצת יותר מדי שַלוה היתה בשתי המלים האלה. אח? חבֵרה? יש בזה משום קשר נפשי. “אחא חביב!” קראה אליו פעם מתחת למסכה. אם כן: אחות מתחת למסכה?
כך, כך צריך הדבר להיות. אחות מתחת למסכה. דרוש לה מחבוא בשביל כל הרגשה מעורפלת שהיתה לה שלא חפצה בלִבּוּנהּ. לב נכנע, לב שבוי, הוא מתלקח, הוא מצטנן, מרימים אותו למעלה, מכריעים אותו ומדכאים למטה, הכל כרצון הגורל. תמיד לשבת יחיל ודוּמם באורך־רוח, הרי זה החשוב ביותר, ולא לגלות דבר. אחות מתחת למסכה, כך היה הדבר לעולמים.
מרינה אמרה: בתי! אלהים נתן בלבך לבוא הנה ולהביא לי בשורות ממנו. שוב אעמיד פרחים בחלון, כמו שעשיתי בימים מקדם, ואפתח שוב את שער הבית למען יבנו שם האנקורים קן להם. אולי יזכור אז שוב את אמו."
אז שאלה לראות את מֶטה. לנורה הלכה ואחרי שעה קלה חזרה עם הנערה אשר לקחה תחת חסותה. ברחמים ובחומרה התבוננה מרינה אל הנערה ההרה, שהיתה מבולבלת ועל כל שאלה ענתה שלא מן הענין. “תשב לה בביתי,” אמרה מרינה, “אבל תצטרך לעבוד, כי מותרות אין במשק שלי.” הנערה אמרה שהיא עובדת עבודת משרתת זה כארבע שנים, ושבשקידה ובמריצות לא היה לה מחסור מעולם. אז אמרה לה מרינה, כי עליה לשמור פיה ולשונה, אנשי העירה הם סקרנים, אסור לה לפטפט ולענות על שאלותיהם של הבריות. אם לא כן, לא תמצא לה פה מקום.
אחרי ככלות השיחה, נפרדה לנורה מהן. להשתתף בארוחה סרבה בהחלט. מרינה חשבה שהיא מזדרזת אל קרון־הדואר החוזר, ולותה אותה אל הככר. הן הבטיחו לכתוב זו אל זו, ועד שלנורה עלתה על הקרון המתנודד, נשקה מרינה את לחיה של הנערה הפורחת הזאת.
היא התבוננה אל המרכבה עד שנעלמה בשער העיר. אכר דחף אותה, הנפח ברך אותה לשלום, אשת הרופא פשטה ראשה בחלון ושאלה מי היא אותה בריה בת־הכרך. מרינה לא שמעה דבר והלכה ישר אל ביתה הקטן.
ח 🔗
כך קרה הדבר שאחרי חמשה שבועות יצאה בתו של דניאל לאוירו של עולם בצל קורת מרינה.
מרינה אהבה את הילדה הזאת מראשית הולדתה, אם כי קודם חשבה עליה בשאט־נפש. היתה זאת בריה נאה, עדינת־אברים, ארוכת־פנים, וחוט של אנושיות מיוחדת מתוח על כל גלוייה החיוניים, עם חותם של אצילות ודאית.
תושבי אשנבך השתאו. “תינוקת זו מאין הופיעה?” שאלו: “מי האם? מי האב?” בפנקסי הלידה היה רשום, שמֶטה שטינהֶגר היא אמה של חוה שטינהגר אשר נולדה מחוץ לנשואים. והאב אינו ידוע, היה כתוב שם.
אבל האלמנה נוטהפט ידעה, כנראה, יותר מזה. לפיכך שקדו על דלתות חנותה של מרינה זקנים וצעירים יותר מכפי הרגיל. חקרו ושאלו איך גדלה התינוקת, אם היא מעכלת את החלב, אם צומחות לה כבר שנים, אם תהיה מדברת גרמנית, או שתדבר שפה נכריה, וכדומה.
כדי להפטר מכל השאלות הללו, אמרה מרינה שמֶטה היא קרובה עניה, שהיא לקחה על עצמה את הטפול בתינוקת. נקל היה לה להפיץ את האגדה הזאת, הואיל ומטה כמעט שלא עסקה בילדה. מיד אחרי הלדה הלכה לעבוד אצל אופה בדינקלסביהל, והיתה באה לראות את ילדתה פעם בחודש לכל היותר. אל הילדה התיחסה באדישות. אחד מעוזרי האופה התאהב בה, רצה לקחתה לאשה ולנסוע עמה לאמריקה.
לחג ההולדת התארסו, ומיד אחר כך עזבו את הארץ. מרינה שמחה על זאת, כי הילדה היתה לה לבדה.
אף על פי שהבריות התרגלו לאט לאט אל קיומה של האזרחית הקטנה, בכל זאת היתה להן חוה ילדה רבת־תעלומות.
ט 🔗
האופרה הנודדת עברה בעירות הקטנות, המרובות כל כך בין דוּנוֹי ומַיְן וסַאַלֶה ונֶקַר. הזמן ששהתה במקום אחד היה תלוי ביחס הקהל אליה.
“עיר־השדה”, אמר האימפרסריו דרמויל אל ווּרצלמן ודניאל, “היא עדין בחינת יפהפיה נרדמת. עיר־השדה שקועה עדין בתרדמת, ואתם צריכים להעירה בנשיקת המוּזות על מצחה.”
אבל האימפרסריו סגר בינתים את אמתחותיו לנסיכים, שהיו צריכים להעיר את היפהפיה משנתה, לא היו אמצעים כדי לפאר כראוי את הופעותיהם, וגם מראה כל הפמלה שלהם היה עגום מאד.
הטנור עבר זה כבר את שנות העמידה, בשחקו על הבמה בתפקידי גבורים היתה כרסו השמנה מפריעה את הקהל להאמין. הבַּס היה תמיד סבוא, ובעד השערוריות שהיה עושה בלילות, לא פעם חבשה אותו המשטרה בבית־האסורים. הבריטון היה נשפט בעזרת פרקליטים בני־בלי־שם בבתי־הערכאות בגלל איזו ירושה, ותמיד כשהיתה ידו על התחתונה, היה קולו משתתק ולא יכול לשיר. הסופרנו היתה תמיד מבקשת ריב ומצה עם חבריה על הבמה, הקונטראַלטו אשת־תככים חסרת־כשרון. מלבד אלה היו עוד תריסר מזמרים ומזמרות במקהלה, שהיו משתעממים ומתהוללים, קבלו משכורת זעומה ולא למדו כלום.
עגום היה גם מראה המנגנים בתזמורת. לא לעתים רחוקות היה מי מאנשי התזמורת ממשכן את כלי־הנגינה שלו אצל המלוה. פעם היו צריכים לדחות מחזה אחד, מפני שהכנרים אחרו לשבת בחגיגה כפרית אחת, ששם נגנו את הרקורדים כדי להשתכר למחיתם. הרג’יסור היה גם הנגר, הלחשן, הגזבר, הסוכן שנשא־ונתן עם מערכות העתונים, ולא היה ממלא בשלמות אף אחת מכל המלאכות הללו, ובשנה השניה ברח עם מזמרת אחת ועם דמי־הפדיון שבקופה.
פעם אחת נשלחו התלבשות אל תחנה אחרת, ואת “הגברת הלבנה” שחקו בסמרטוטים, בשמלות קטיפה בלות ובחולצות אטון מטונפות.
בפעם אחרת, כאשר שחקו “מרטה או השוק ברישמונד”, הווּ את הקהל על הבמה איזו אשה צעירה ונרגזה, מלצר שהביאו מבית־מרזח ושומר השער בבית־היתומים, הואיל והמקהלה שבתה בגלל דחית תשלום המשכורת.
בקרלשטדט לא עלה בידם לשחק את המערכה האחרונה של “הנשים העליזות מוינדזור”, משום שבשעת ההפסקה, לפני המערכה האחרונה, נפלה קטטה בין הגברת פלוט ובין פלסטוף, ואותה גברת גרדה מעל חטמו של המזמר המסכן חתיכת עור.
“אם הבָּקר הנודד”, כמו שקרא ממלא מקום המנהל, וּרצלמן, ללהקה, היה מרויח רוחים הגונים, הרי זה בא עקב עבודת לא־אנוש של דניאל. ווּרצלמן היה כל הזמן עסוק בשעשועי אהבה, עם חברי הלהקה התנהג במשוא פנים, הזניח את העסק ושקע יותר ויותר בחיי בטלה.
דניאל היה צריך לסחוב את המנגנים מעל מטותיהם בשביל ללכת אל החזרות; דניאל היה צריך לשנן לסוליסטים את קטעי־הנגינה שלהם; דניאל, בעמדו לפני העמוד של המנצח, היה מוכרח גם לשיר קצת בשעה שנגינת התזמורת היתה יותר מדי רפויה; דניאל חלק את התפקידים, שִכך את חמתן של נשי־מדנים. את המזמרים הדילטנטים, שצרחו ללא כל טעם וצורך, שעבד אל מבנה היצירה, שהיה לפעמים קרובות מעורר בו גופו שאט־נפש; אִלף את המתחילים, קִצר את הפרטיטורות, החליף את הקולות, השתדל להמציא אפקטים בכחות הדלים שהיו ברשותו, ולמן הבוקר ועד הערב היה נלחם בליצנותם, רשלנותם וחוסר כשרונם של עובדיו.
איש לא אהבוֹ על זאת, אלא שהיו מתיראים ממנו. נשבעו להתנקם בו, אבל נכנעו אליו. הוא התיחס אליהם בקרירות רבה, באופן שהם הרגישו את עצמם כפושעים. היה לו מבט קר של זלזול, והאיש שנפגע ממנו היו אגרופיו נקפצים. אבל הם היו משתעבדים לכחו, שהיה מפחיד, ושהיה גדול רק בזה שהוא היה ממלא את חובתו והם את חובתם לא עשו.
מקץ כל רבע שנה היה מופיע האימפרסריו דרמויל לבקש חשבון הוא בכבודו ובעצמו. לכבודו היו מציגים “פרַא דיַבולו” או “בת הגדוד” או “פרו־פרו”. הבַּס לא שתה לשכרה, הבריטון נח מלבטי המשפט, הקונטראלטו שלחה בנות־צחוק מקסימות אל הקהל המוחא כף, הסופרנו התנהגה בשקט, כמו פצצה אחרי ההתפוצצות, מהמזמרים במקהלה לא אחר אף אחד בבית־המרזח, וכיון שהמנצח היה וורצלמן, לא חשה התזמורת על עצמה במבטי המנצח נוטהפט היוקדים והארסיים, והיא נגנה ביתר חופש וענגה יותר את אזני הקהל.
האימפרסריו דרמויל לא קמץ בתשבחות. “ברווֹ, ווּרצלמן!” קרא, “יסבול נא עוד שנה אחת ואני אמצא מקום באופרה הממלכתית.”
“גם לנוטהפט צפונים כבוד ותהלה,” אמר, "אף על פי שנואלתי להדפיס את הקומפוזיציות שלו, וכל דברי ההבאי שלו, מונחים במחסני כאבן שאין לה הופכין.
האימפרסריו דרמויל היה לובש מכנסים במשבצות לבנות ושחורות, תפורים על פי הגזרה האמריקנית, חזיה דומה לטפיטין מעור מעשה־טביעה, ועל גבי החזיה התנודדה שרשרת־זהב כבדה עם כמה וכמה תכשיטים פעוטים התלויים בה, המתניה עד לקבוֹרת רגליו, עניבתו אדומה כעין הלבַנה, ויהלום גדול נעוץ בתוכה, מזויף כשמש בשלהי החורף, וצילינדר משי אפור, שהיה מסירו רק בפני יועצי־סתרים, גנרלים וראשי־העיר
לאיש כזה נועז דניאל לענות:
“אילו מִלא אדוני את כרסו גבינה, בודאי היה מעכל אותה. המחסן המלא שלו חביב עלי בכל זאת יותר מראש שהוא נבוב אפילו לאחר שפטמוהו באורטוריות של בך.”
האימפרסריו דרמויל החלי לצחוק. הזיז את הצילינדר על גבחתו ואמר:
"אוהו, יקירי! אתה מתנפח, הזהר לבל תתפקע.
מאחורי התנור התגאה הַנְס על גְרִיצָה.
כמעט יצא החוצה – שָקע חטמו בבצה".
השַמש הנכנע צחק. דניאל ידע מכבר שוורצלמן מחבל נגדו תחבולות. בתום לבב, מפני שנפשות פעוטות מסוגלות להתרפס ולבגוד כאחד.
“המדה המוסרית היחידה שבי היא הקנאה” היה וורצלמן אומר בגלוי, “רוח הקנאה שוכנת בי.”
ציניסם כזה לא היה לפי רוחו של דניאל. בפני וורצלמן היה עומד כחסר־בינה. אבל הוא היה נחוץ לו. זולתו לא היה לו איש אשר יוכל לשוחח עמו על אודות עצמו ועל אודות עבודתו. אף על פי שהיה עמוס עבודה, בכל זאת היה יכול להציל לעצמו שעות אחדות בכל יום ויום, ויותר שהלחץ מסביב גדל, יותר התלקחה והתנשאה בו הלהבה כלפי מעלה.
באותן השנים תחם לו תחום עבודה אשר בו היה יכול להיות כשליט. הוא פנה אל המזמור; הוא בחר בצורות המצומצמות והצלולות של מוסיקת־ קפלה. הוא שקד ללא־לאות על האמנים העתיקים ולמד מתוך יצירותיהם את הכללים, המשמשים כעין תריס בפני שרירות־לב ופראות.
לא נעלם ממנו שעל ידי כך הוא רק מכביד על הבריות את הדרך אליו, ואולי הוא מחסר מנפשו לעולם הצלחה ושכר טוב ומונע מעצמו על ידי כך תנאי קיום קלים אשר כרגיל מובטחים לארטיסטים אשר הקהל מבין בנקל לרגשותיהם.
ושישב בשעה מאוחרת בלילה, עם וורצלמן, בחדרה של מסעדה, הראה לו גליון־תוים אחרי גליון־תוים, וליתר באור היה שר, או תאר בצבעים חיים את מנגינת־הלוָי, קלס את התפתחותה של נעימה אחת, באר את האופי המיוחד של ריתמוס אחד, אז היה השַמש הקטן משתאה ומתנגד. כל זה היה לו חדש ביסוד הדברים. כשדניאל היה מוכיח לו שהחדש אינו חדש, אלא שנשמת תקופתנו המזועזעה חדלה משמור על המסורה בכל טהרתה ושלמותה, היה וורצלמן יוצא להגן על החופש שבמוסיקה החדשה, ואמר שהרשות נתונה לכל אישיות על כל דבר, אשר היא מסוגלה להגשימו למעשה.
לדניאל לא היה מחסור בנמוקים סותרים. האם אין צריכים להגיש את התוכן העשיר ביותר, את כל מלוא החיים באגרטל נאה המשומר משנים קדומות? היוכל מבחינה זו לקמץ? האם הצער והעושר, הגדולים עד לידי חלחלה, יעָשו פחות מובנים בגלל הצורה המצומצמה? איזה רוע־לב מתוך דעה קדומה מכריח את האיש הזה להתחפש לחֵרש, חשב דניאל. מתוך אהבת הכבוד נעשה למטומטם הרגש, ומתוך חריפות שכלו – למטומטם המחשבה.
וכך נדדו ממקום אל מקום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. לאופרה הנודדת היו כבר מסורותיה הקבועות, דברי ימי שערוריותיה, הרגליה להצמיד אל עצמה את הקהל, המקומות החביבים עליה והמקומות שהיו מתרחקים מהם.
העתון המקומי פרסם מאמר ברכה לכבוד האופרה; הצעירים עמדו ברחובות להתבונן אל הגבירות המשחקות בתאטרון בעינים מפיקות תשוקה, המיור פלוני קנה כרטיס של לשכה בשביל ההצגה הראשונה; הספָּר הציע את שרותו, בישיבות חבר המורים של הגמנסיה דנו בשאלה אם להתיר לתלמידים לבקר באופרה; החֶברה הנוצרית של השוליות מחו נגד הכתפים החשופות של המזמרות; חברי הקזינו האצילים עקמו את חטמיהם בנוגע למשחקם של האקטורים, שלא היה די מוצלח; המשטרה מצאה שצריף הקרשים או אולם המלון, אשר שחקו שם, אינם בטוחים למדי מסכנת דלקה; אשתו של המפקח של אזור־ההרים התאהבה בבריטון, ובעלה שכר פרחחים אחדים אשר יקדימו את פני האמן הנערץ בשריקות וצפצופים; החטטנים והנקדנים דרשו יותר עליצות, “הצאר הבנאי” נראה להם יותר מדי משעמם, “האלמת פורטיצ’י” – יותר מדי נושן; הם דרשו “מדם אַנגוט” ו“אורפיאוס בשאול”.
תמיד קרו אינצידנטים לא נעימים.
ודניאל סלדה נפשו מן האנשים האלה, מעסקיהם, מתענוגותיהם ומפגרי אידיאליהם. סלדה נפשו מצחוקם ומעצבם, מהבתים אשר מתוכם הם זוחלים ויוצאים, מהאנשים המציצים בחלונותיהם, מאיטליזיהם ובתי־מלונם ועתוניהם, מחגיהם ומימות החול שלהם. האנושיות נגשה סמוך אליו ודחקה את רגליו; עתה היה מוכרח להציץ ישר בפני בני־אדם, והם אנסו אותו לתגר עמהם בעניני כסף, מלים, רגשות ורעיונות.
אבל הוא למד לראות גם דברים אחרים. את היערות על שפות המַיְן, את האפרים המשתרעים למרחקים על רמות פרַנקוניה, את המישורים העגומים של המחוזות המרכזיים, את הררי יורא הציוריים, את הערים העתיקות עם חומותיהן וכנסיותיהן, עם רחובותיהן האפלים וארמונותיהן השוממים. אז היה אויר מרגיע חוצץ בינו ובין אנשים, אז ראה את הזקנים והנערים, היפים והמכוערים, את השמחים והעצובים, את העניים והעשירים, – במרחק כה שקט, והם חננו אותו מעשרם ומענים, מצעירותם ומזקנתם, מיפים ומכעורם, משמחתם ומצערם במדה שוה.
והארץ נתנה לו את יערותיה, אפריה, נחליה וזרמיה, את ענניה, צפריה ואת כל אשר מתחת לארץ.
י. 🔗
בחורף באה להקה לאנסבך ועמדה לשחק בתאטרון שהיה מלפנים של המרקגרף. היא חפצה להציג את “פרַישוץ”, דניאל חזר וחזר עם המנגנים על נגינתם יותר מאשר תמיד.
אבל בחוץ התחוללה אותו יום סופת שלג נוראה ועל כן באו אל ההצגה לא יותר משני תריסרים של אנשים.
איך היטיבו הכנורים לנגן באולם הזה, איך שמרו הקולות מאליהם על המדה ועל השקט! דניאל הקסים את התזמורת עד כדי כך, שכלה נשמעה לו כמו כלי אחד.
אחרי המערכה האחרונה נגש אליו איש שיבה ומרוב אושר לחץ לו את ידו. זה היה החזן שפינדלר.
דניאל לוה אותו הביתה, ושניהם הרבו לדבר על העבר ועל העתיד, על אנשים ועל היצירות. לא היה קץ לשיחותיהם, וסופת השלג לא הפריעה אותם. גם בימים הבאים היו מבלים זמן רב יחד, אבל בסוף השבוע חלה החזן והוכרח לשכב במטה.
כשבא דניאל בוקר אחד אל בית ידידו הזקן, נודע לו שהוא שבק חיים בליל אמש. מיתת נשיקה מת.
אחרי שלשה ימים הלך דניאל אחרי מטתו, בחזרו מבית־העלמין (אך אנשים מועטים חלקו לחזן את הכבוד האחרון) התהלך עד הערב על פני השדות המכוסים שלג.
באותו לילה, בשבתו בחדרו הדל, התחיל את הקומפוזיציה שלו על ה“מסע אל הַרץ בחורף” לגיתה. הרי זו היתה אחת היצירות העמוקות ביותר והמיוחדות במינן, שמנגן המציא פעם, אבל גם גורלה היה כגורל רוב יצירותיו של דניאל, אשר אבדו, ביד המקרה הרע, מאת האנושיות.
יא 🔗
באביב – הדבר היה בשנת 1886 – יצאה הלהקה אל הצפון, אל ארצות היסן וטיורינגן, שחקה בערים אחדות של שפיסַרט ושל רהֵין, וההכנסות הלכו ופחתו. האימפרסריו דרמויל לא נראה להם עוד למן הסתו ואילך, תשלום המשכורת פגר, וורצלמן נבא לאופרה הנודדת קץ קרוב ומעציב.
בעיר אוֹכּסֶנפורטֶה חשבו לשהות זמן יותר, ובמקום הזה תלו המנגנים והמזמרים את אחרית תקוותיהם, אף על פי שההצגות חלו בימי יוני השחונים יותר, ומקום ההצגות, הטחוב והאפל, דחה אפילו מלב חובבי התאטרון כל תשוקה להכניס אל חייהם החדגוניים אמוציות של אמנות.
הקהל הלך ופחת מיום אל יום; לא עבר הרבה זמן ובקופה היה כל כך מעט כסף, עד שאי אפשר היה להם להמשיך את מסעיהם; נוסף לכל הצרות חלה הטנור בטיפוס, ושאר המזמרים סרבו להופיע על הבמה, עד שיסלקו להם את המגיע. דניאל כתב אל האימפרסריו דרמויל ולא קבל כל מענה; וורצלמן לא רק לא עזר לו, כי אם עורר את המשחקים הנרגזים לאיבה ולשערוריה. כלם באו בתביעותיהם אל דניאל. צבאו עליו במלון ששם דר, והגיעו הדברים לידי כך, שמריבותיהם נעשו לשיחה בפי כל תושבי העיר.
יום אחד אחר הצהרים נכנס אל חדרו אדון אחד בעל צורה, כבן חמשים וחמש, והציג את עצמו לפניו בשם סילבֶסטר פון אֶרפט, וזהו הענין אשר לרגליו בא אל דניאל:
כמו מדי שנה בשנה, ישב גם השנה הקנצלר הממלכתי בעיר־הרחצה קיסינגן הסמוכה לשם רפוי. האדון פון הרפט התודע אליו, והנסיך, בעל האחוזות האוהב מאד את המשק החקלאי, הביע את חפצו לראות את קרקעותיו של האדון פון ארפס, אחרי שהללוּ לפניו את הנהלתם שהיא מופתית. כדי להקביל את האורח רם־המעלה בכל הכבוד הראוי לו, החליטו לותר על ההדלקות ועל קריאות “הידד”, פחותות הערך, ותחת זאת להציג בביתן הרוֹקוֹקוֹ אשר לארמונו של ארפט את "חתונת פיגרוֹ''.
“זהו רעיונה של אשתי,” העיר האדון פון ארפט “גבירות אצילות אחדות מהפמליה של הקיסר שלנו רוצות להשתתף במשחק ולשיר את התפקידים, בתי סילביה, שלמדה שנתים במילנו אצל גליפטי, תמלא תפקידו של הפג', אבל מה שחסר לנו עוד, זוהי תזמורת למוּדה. לפיכך באתי אליך, אדוני המנצח, לבקש ממך לנגן אצלנו יחד עם המוסיקאים שלך.”
דניאל, אשר מאד מצאה חן בעיניו התנהגותו של האדון בסבר הפנים היפות ובדרך של חרות, לא יכול להסכים להצעה, הואיל ועדין מצא את עצמו קשור על ידי הלהקה, שנמסרה תחת השגרתו ושהיא נתונה במצב מיואש. האדון פון ארפט שאל לסבת פקפוקו ואם אינו יכול להיות לו לעזר במשהו.
“ברצון אקבל את עזרתו,” השיב דניאל, “אבל היא לא תועיל לי, כיון שבעלֵי האופרה הוא בעל עברה שאין לו תקנה.”
האדון פון ארפט הלך עם דניאל אל ראש העיר, ואחרי חצי שעה נשלחה טלגרמה רשמית אל האימפרסריו, היא היתה כתובה במלים תקיפות שעלולות להשפיע על אזרח המדינה. היא ספרה על המצב הרע שבו שקעה הלהקה ודרשה בנוסח של פקודה להחיש לה עזרה.
האימפרסריו דרמויל נבהל ושלח טלגרפית את הסכום הדרוש, ובו בזמן הודיע לוורצלמן שהאופרה הנודדת בטלה; רוב החוזים היו בטלים זה כבר, ואלה שהיו להם עוד תביעות אל ההנהלה, נִתן להם ספוק גמור.
באופן כזה השתחרר דניאל. וורצלמן אמר לו בהפרדם: “ממך, נוטהפט. לא יצא שום דבר הגון. נכזבו תקוותי ששמתי בך. יש לך יותר מדי מצפון. באמצעות המוסר אי אפשר להוליד אפילו ילדים, ויצירות לא כל שכן. הבצה היא רכה, והפסגה היא בצוקי סלעים. אם רצונך שיצאו לך מוניטין בעולם, הרי אתה מחויב לעשות איזה מעשה חזירות גדולה.”
דניאל הניח את ידו על כתפו, הסתכל בו במבט קר ואמר: “יהודה איש־קריות!”
“שפיר! יהא יהודה איש־קריות. לא אכפת לי,” אמר וורצלמן, “לא נולדתי להיות מסומר אל הצלב. אני אוהב יותר לשבת במשתה עם הפרושים.”
הוא מצא במערכת “פניקס”, מכתב־עתי גדול מוקדש למוסיקה, משרת מבקר.
חברי התזמורת שמחו מאד לנסוע עמו אל ארפט. להם נתנו חדרים בבית־מלון ודניאל דר בארמון. החזרות נעשו בשקידה ובכובד־ראש. אף על פי ששם הקנצלר הגדול היה מעונן במשטמת מתנגדיו, בקטנות־המוחין ובאי־הבנה, הרגישו בכל זאת כל הצעירים הללו בכח האלמות והיו מאושרים על ידי הרעיון להתקים בשביל הקנצלר ולהיות דרושים לו במשך שעה אחת בת־חלוף, בעולם הזיה ושירה.
אַגַתה פון ארפט, בעלת האחוזה, טרחה ויגעה ללא־לאות להמציא את התלבשות, לסלק את המכשולים הטכניים ולאכסן את אורחיה. סילביה בת העשרים וארבע לא ירשה מאת אמה את כחותיה הרבים ומאת אביה את אדיבותו הגדולה. היא היתה עדינה וסגורה בתוכה. ואף על פי כן גלתה בתפקיד הפַּג' הרבה חן וערמומית, אשר הפליאו גם את הוריה שלא שערו למצוא בבתם אוצר נפשי כזה. נוסף לזה היה קולה רך וטהור, ודניאל אשר במשך שנים היה רגיל לשמוע קולות בינוניים יוצאים מגרונות מושחתים, נענע בספוק־נפש את ראשו, בשעה שהיא שרה.
עם שאר המשתתפים במחזה לא התנהג ביתר אדיבות מאשר עם המזמרים והמזמרות של האופרה הנודדת. הם היו מוכרחים לסבול את גסותו ואת עקיצותיו דומם ובנמוס. האדון פון ארפט, שלא הניח אף חזרה אחת היה מתבונן אליו תמיד בהשתוממות שקטה, וכשהתאונן לפניו מישהו, שדניאל נזף בו בחריפות יתרה, היה עונה: “אל נא תתרעמו על האיש הזה. הוא יודע את מלאכתו. לא מרובים אנשים כמותו.”
רק על סילביה לבדה חס לבלי לנגוע בה לרעה. בשעה שהאדון פון ארפט בטא לפניו בפעם הראשונה את שמו, עשה את אזניו כאפרכסת, ובראותו אותה, נזכר שפעם אחת כבר ראה אותה. הדבר היה בימי נדודיו, אז עמד בחוץ לפני שער הגן, ושמע כי קראו לה. מוזר הדבר שהוא זוכר את זאת. ועתה הנה הוא יושב אצלה, אולם לא פחות זר לה מאשר אז.
אבל מה שמשך אותו אל הנערה היפה הזאת, לא היה בשום קשר עם הפגישה הראשונה ההיא. וברגש שלו אליה לא היה אף שמץ של תאות־בשר. היתה זאת רק חבה מתוך חלום, דומה לזֵכר נטרד ומבקש אושר נשכח. היתה זו הרגשה עמומה יותר ומציקה יותר מזו שקושרת אותו אל גרטרוד, יותר צער מאשר תשוקה, יותר אי־מנוחה מאשר הכרה.
אותו הנשכח נרדם במעמקיו; גלי החיים גרפוהו. לא סילביה עצמה היתה זאת, לא היא עצמה. אולי תנועת־יד. אבל מהיכן הוא יודע תנועת־יד זו? תנועת־הראש אחורנית, מבט גא ותכול, אבל מהיכן הוא יודע כל זה?
נשכח, נשכח…
יב 🔗
בשעה שהכל הלך למישרים, בשעה שקשטו את הבנין וכבדו את חדרי הארמון, הגיעה הידיעה על מותו של המלד לודביג. העתונים הופיעו במסגרות שחורות והיו מלאים המון פרטים על התאונה ליד הנחל שטרנברגר; כמו בכל הארץ, כך גם במשפחת ארפט היה גדול האבל והצער על מות המלך.
מובן מאליו, שלא עלה על הדעת להמשיך את ההכנות אל ההצגה. הקנצלר דחה את בקורו, הצעירים אשר התאספו אל החזרה שבו דומם איש אל ביתו. האדון פון ארפט מסר לידי דניאל סכום הגון בשביל המנגנים, ואותו בקש לשהות אצלו עוד כיומים, מאין רצונו לפטרו כשכיר־יום.
דניאל לא סרב, כי עד היום הזה טרם שקל בדעתו לאן יפנה ללכת.
אחרי שחלק בין המנגנים את מתנת האדון פון ארפט ופטר אותם, הלך לטיל ביער. אכל בכפר סעודת צהרים דלה, ואחר כך הסתובב אילך ואילך עד רפות היום. בשובו ישבו עדין אדוני הבית אל השלחן. הוא שכח להתנצל לפניהם, והגברת אגתה חיכה אל בעלה ופקדה להגיש לאדון המנצח את ארוחת־הערב. סילביה קראה בספר.
במצב־רוח מדוכא טעם דניאל אך מעט מאד מן המאכלים, וכשקמה הגברת ממקומה ונגשה אל החלון להביט אל השמים המעוננים, הלך הוא אל החדר הסמוך וישב אל הפסנתר.
הוא התחיל מנגן. זה היה מזמורו של שוברט “אל סילביה.” כאשר תמה המלודיה הסוערת הנפשית, כרך בה וריאציה אחת, ואחר כך שניה, שלישית, רביעית; האחת נוגה, והשניה עליזה־חוגגת, ורבת־הגיונות השלישית, ומלאה כסופים וכמיהה הרביעית. אחת מהן היתה שיר־תהלה לנשכח.
האדון פון ארפט ואגתה עמדו בפתח, סילביה ישבה על שרפרף לא הרחק ממנו ושקועה בהרהורים הביטה בחן לקרקע.
הוא הפסיק פתאם באמצע, כאילו רצה למנוע על ידי כך הבעת תודות ותשבחות. סילבסטר פון ארפט ישב ממולו ושאל אותו אם יש לו איזו תכניות לעתיד.
“אני חוזר לניורנברג שם אתחתן, יש לי כלה,” אמר דניאל, “היא מחכה לי. זה כבר.”
האדון פון ארפט שאל אם אינו מתירא מפני הריחים אשר ישים על צוארו בגיל צעיר, אבל דניאל השיב כי דרוש לו אדם אשר יהיה חוצץ בינו ובין העולם.
“מעין תריס?” שאלה אגתה קצת בלצון. דניאל הסתכל בפניה במבט של מורת־רוח.
“תריס? לא, אולי כן, אם המלאך השומר יכול לשמור על אדם מדחיפות.”
“למה הוא רוצה להתישב דוקא בניורנברג, עיר של אנשי מסחר בלבד?” הוסיף פון ארפט לשאול בזהירות פחדנית כמעט, “כלום לא יהיו החיים יותר בטוחים באחת המטרופולין הגדולות של האמנות?”
“אין להפריד את הבת מאביה,” אמר דניאל פתאם בהתגלות־לב, מן הנמנע להפריד ביניהם. ולעקור את הזקן מתוך סביבתו גם כן קשה, יותר מדי העמיקו שרשיו שם. ואני איני רוצה לחיות עוד בבדידותי. לכל אדם דרוש לבו של מישהו, אף לכּוֹרה נעים לכרות בשעה שלמעלה אשתו מבשלת לו את המרק. המרק אמנם אינו כה יקר לי, אבל הנפש דרושה לי."
הוא נפנה אל הפסנתר והשמיע אקורד עצום של Moll.
“אפילו בתנאים אחרים,” אמר שוב בקמטו את פניו בקמטים מצחיקים, “אין המטרופולין שלו מושכות את לבי. מה אמצא שם? רעים? כבר שבעה נפשי מהם. את מקצועי אלמד בביתי, אני יכול להזמין אל חדרי את גדולי האמנים מכל הזמנים ומכל העמים. תהלה ועושר ימצאו בעצמם דרכם אלי, אם ירצו בכך. רק הישֵנים אינם רואים את זריחת החמה, ורק החרשים אינם שומעים מוסיקה.”
ושוב תפש אקורד, והפעם ב־Dur.
בתענוג נראה לעין וברגש של השתתפות נצמדו אליו עיניו של האדון פון ארפט ואשתו. סילביה לחשה דבר־מה באזני אמה. וזו נענעה ראשה ואמרה אל דניאל: “אחת מאחיותי דרה בניורנברג, הברוניסה פון אופנברג, עוד משנות ילדותה אהבה מוסיקה טובה, ואם אתן לאדוני מכתב המלצה אליה, בָּרי שתקבל אותו בזרועות פתוחות. אמנם היא תמיד חולה, הגורל הכביד את ידו עליה. אבל בעלת נפש היא וקבועה ברגשותיה.”
דניאל השפיל את עיניו. הוא הרהר בגרטרוד ובחייהם המשותפים בעתיד. הוא מלמל דברי תודה אחדים. הגברת ארפט ישבה מיד אל השלחן וכתבה אל אחותה מכתב מפורט, וכשגמרה מסרה לו את המכתב בבת־צחוק טובה.
למחרת עזב את הארמון עצוב מאד, כאשר יפרד איש מנוה שלום ומידידים אצילי־רוח.
יג 🔗
ברחובות ניורנברג היו תלויים דגלים שחורים, ירד גשם. דניאל שכר לו חדר זול ברחוב הדֻבים.
כבר נטה היום לערוב, בשעה שיצא ללכת אל בית יורדן. במסדרון פגע בבֶנוֹ. לא הכיר באיש המתהדר בלבושו ורצה לעבור על פניו. אבל בֶּנוֹ עמד מלכת ופרץ בצחוק.
“אִי, האדון המנצח!” קרא ופניו החורים, אשר כבר נבלו חֶרֶף עשרים שנותיו, הפיקו לעג ידוע, “רק הזהר נא, אחא, למען לא תפרח נשמתה של גרטרוד.”
דניאל שאל אם כל בני הבית בריאים הם. “לא בבריאות מחסור, אלא במעות,” השיב בנו בצחוק. “אבא, כנראה, לא רכב עוד על במת ההצלחה. א, כן, הזקנה. התחרות, הזמנים הרעים”. האם לנורה בבית?" שאל דניאל. “לא, היא נסעה יחד עם אשת הנוטריון אל פּומֶרספֶלדן, ותבלה שם שבועים. נו, עלי להזדרז,” הפסיק בנו את השיחה. “חברי אגודתנו מחכים לי”?
“מה זה פתאם? הגם לך חיי אגודה?”
“מובן מאליו, כי הם חיינו ואורך ימינו. היום היינו פנוים מעבודה. יום קבורתו של המלך. שלום, האדון המנצח!”
דניאל צלצל למעלה וגרטרוד פתחה לו את הדלת. היה חושך, כל אחד הבחין רק את הסילואט של חברו. “האתה הוא זה, דניאל?” שאלה עיפה מאושר, נגשה ושמטה את ראשה על כתפו.
תמה דניאל על הדופק שלו שדפיקותיו הן קצובות. עוד אתמול היתה נשימתו נעצרת רק למחשבה על אודות הפגישה הזו. והנה עתה הוא מחזיק את גרטרוד בזרועותיו ומשתאה על מנוחתו.
בבית הוליך אותה אל מתחת למנורה והתבונן בכובד־ראש אל פניה. תחת מבטו המוזר באכזריותו חורו פניה.
אז אחז בידה, משכה אליו על הספה והרצה לפניה על תכניתו אשר תכן. לה לא היו תשוקות אחרות זולת תשוקותיו. הוא רצה להתחתן לא מאוחר מאשר אחרי ארבעה שבועות. מוטב, יתחתנו אפוא.
שוב מצא את זו המסורה אליו עד לאין שעור. אותו זעזעו עיניה, אשר מתוכן האירה מסירות־נפש, שיש בה משום גזרת־המזל. היא לא ידעה כל הסוסים מתוך מורך־לב. כפה הקרירה לא רעדה בתוך כפו. יחד עם כפה התקפלה בתוך כפו גם נשמתה, גם כל חייה. רצה להעיר בה ספקות, ודבר ברוח נכאה על סכוייו ועל תקוותיו להכבד על ידי יצירותיו על הצבור, שהם קלושים מאד.
“מה לך ולצבור? הוא לא יוכל לקחת ממך דבר, וכל מה שיתן לך הרי זה רוח.”
אז נשתתק, והרגשת ערכה הגדול רחף בשמי קיומו בנֹגה אש של כוכב־השביט.
בהודע לה שהם ישארו בעיר, חשה את עצמה מאושרה, בגלל אביה. היא אמרה שעל ככר אבגידיוס יש להשכיר דירה קטנה, שלשה חדרים בבית שקט. הם נגשו אל החלון וגרטרוד הראתה לו את הבית.
האינספקטור בשובו הביתה ברך את האורח לבואו ולחץ זמן רב את ידו. הוא נהיה שָׂב, כפוף יותר מאשר קודם, ובחליפתו נכרו עקבות של רשלנות.
בהודע לו מה שגרטרוד ודניאל החליטו, נענע בראשו. “ילדים, שנת קללות היא השנה הזאת, למה לכם להזדרז.” אמר, “הלא אתם עוד כה צעירים?”
“אילו היינו פחות צעירים, היינו פחות מעזים,” העיר דניאל.
האינספקטור ישב ותמך את מצחו בכפו. אחרי שעה קלה אמר, כי לפני שלש שנים היו בבנק שמונת אלפים מרק, אבל התנאים הקשים הכריחוהו לשלוח ידו בכסף הזה, כדי להשתמש בו לקיומו יום יום, ועתה לא נשאר לו ממנו אלא שליש. רק אלפים מרק יכול הוא לתן לגרטרוד נדוניה, ובכסף הזה עליהם לסדר את חייהם.
“אין לנו צורך ביותר,” ענה דניאל, “גם לא נועזתי לקוות לסכום גדול כזה. אין לי מורא וחשש ממה שעתיד לבוא.”
עטלף נכנס במעוף בחלון הפתוח ושוב התחמק דומם. הגשם חדל, רק בצנורות במרזבים עוד טפטף ושכשך. היה משהו מעיק ומעגים באוירו של ערב יוני זה.
יד 🔗
מבנדה הגיעו אל דניאל בימים הראשונים ידיעות קצרות מלונדון. זה כשנה וחצי לא שמע על אודותיו כלום. אבל בשוב לנורה ביולי מפומרפלדן, אמרה לו שבאפריל קבלה מבנדה בשבילו מכתב על פי הכתובת שלה, ואת המכתב הזה שלחה אליו בעיר נוימבורג. אבל המכתב הזה לא הגיע אליו, וכל חקירותיו ודרישותיו לא הועילו.
אמו של בנדה לא היתה בעיר. היא ישבה אצל קרובים בוורמס, אבל שמרה לעצמה את דירתה בבית האדון רוביוס.
הגברת פוֹן אופנברג שהתה בעיר הרחצה אֶמס ועמדה לחזור אך בספטמבר, דניאל קשר שוב את קשריו הקודמים עם התושבים, ועלה בידו למצוא עוד שעורים אחדים, שהבטיחו לו לפי שעה הכנסה קטנה.
הימים עברו עליו בכמה וכמה טרדות חיצוניות, שלא היה כלל מסוגל להן. לכתחלה סבור היה שאדם מתחתן כדרך שהוא נכנס אל חנות לקנות דבר, בלי המולה ובלי שהיות יתרות. את הדירה על ככר אבגידוס שכרו; נפשו מרה לו על שבשביל לחיות יחד עם נפש אהובה דרושים שלחנות מטות, כסאות, ארונות, מנורות, כוסות, קערות, כלי מטבח, דליים, כרי חלונות ועוד כמה וכמה דברים של מה בכך.
תושבי העיר הרבו לשוחח על החתונה העתידה להתקים, הבריות אמרו שאינם מבינים להסכמתו של האינספקטור. האיש הזה, אמרו, ירד, כנראה, פלאים, אם הסכים להשיא את בתו למנגן קבצן.
הכל הציק לדניאל; זה היה לו כעונש מן השמים. איזו מלודיה כרסמה את לבו טרם התלבשה בצורתה השלמה ביותר. החרות קראה לו בצלילי שמים, הארוסה השקטה קראה לחיים משותפים. התעודה אשר לה הקדיש את עצמו דרשה בדידות; אחר כך שוב משך אותו הדם, ואז נעשה רך ופרוע.
כך היה פורץ תמיד אל ביתו של יורדן, בשערות פרועות, אל החדר שבו ישבו שתי האחיות ועבדו על שמלותיה של גרטרוד, ישב אצלן, לא דבר אף מלה, וחכה שגרטרוד תקום, תגש אליו ותשים את ידה על מצחו. הוא דוחה אותה ממנו, אבל הנערה מצטחקת ברֹך. אבל לפעמים הוא מושך אותה בכל זאת בזרועותיה אליו, ואז מצטחקת לנורה, – בבת־צחוק בישנית, כאילו קשה היה לה לשאת פני אוהבים.
הם קנו פסנתר משומש, שעמד לפי שעה בדירתו של האינספקטור. פעמים בערבים היה דניאל מנגן. האחיות הקשיבו לנגינתו. גרטרוד דמתה לאשה נרדמת, שכל משאלות לבה נמלאו, והיא נחה מנוחת אושר שלא מעולם זה. אולם לנורה שקדה ערה. שקדה והרהרה את הרהוריה.
טו 🔗
יום הנשואים הגיע. בשעה תשע וחצי בבוקר הופיע דניאל בדירתו של האינספקטור, לבוש זיג ומגבעת צילינדר, ופניו נרגזים ובלתי־נעימים, כעין דמות השכור.
בּנוֹ ההולל היה מוכרח לעזוב את הבית, ובמסדרון נפל מתוך צחוק גדול לתוך סל של כבסים. הוא לא הסכים לנשואים הללו; התביש בהם בפני חבריו.
גרטרוד היתה לבושה שמלת־חוץ פשוטה וכפה קטנה, כדרישת האפנה. היא ישבה לפני השלחן ונעצה באויר עיניה הפקוחות לרוחה.
לנורה נכנסה אל החדר וזר הדסים בידיה. “שימי את הזר, גרטרוד.” אמרה, “רק בשבילנו, למען נרגיש כי היית לכלה. כי הרי יותר מדי פכחים אתם בנשואיכם האזרחיים.”
“היכן השגת את הזר?” שאל האינספקטור.
“מצאתיו בתבה אחת. זהו זר־כלולותיה של אמא.”
“של אמא? האומנם?” שאל האינספקטור בהביטו אל העלים הקמלים.
“שימיהו נא עליך,” חזרה לנורה על בקשתה. אבל גרטרוד סרבה בהעיפה עין על דניאל.
אז נגשה לנורה אל המראה ושמה את הזר על שערות עצמה.
“אל נא תעשי זאת, ילדתי!” הזהיר בה האינספקטור בבת־צחוק נוגה, “יש אמונה עממית, שכל נערה ששמה לראשה זר שאינו שלה, תשב כל ימיה בבתוליה.”
“אם כן, אשב כל ימי בתולה. ואני אעשה זאת בחפץ־לב,” השיבה לנורה.
לא מתוך הכרה ברורה נפנתה מהמראה אל דניאל. זהב שמורותיה כאילו הפך שיבה; אודם שפתיה התפורר על ידי בת־צחוק לרסיסים רבים, והצואר נהפך לדבר נוזל ועם זאת גם לנעדר־גוף.
דניאל ראה את כל זה. מבטו תפש את דמותה של אונדינה4 אשר לנערה הזאת. דומה היה לו כאילו לא ראה אותה כלל בימים האלה, מאז שבה מדרכה. כאילו לא ראה שהיא נעשתה יותר בוגרת, יותר יפה וחמודה. פתאם תקפו פחד עד כדי כך שברכיו התכופפו. כאילו ברק חלף אותו: הנה, זהו הדבר אשר שכחתי! אלה הם הפנים, הדמות, העין, התנועה, הנה כל זה עומד חי לפני, ואני השוטה, השוטה האמלל, הייתי מוכה סַנוֵרים.
גרטרוד הרגישה הרגשה עמומה באסון המתרחש לפניה. היא התרוממה והסתכלה בדניאל בהתמרמרות. אבל הוא מהר אליה, כאילו בקש ממנה מנוס, ותפס את ידיה. לנורה חששה שמא היתה לדניאל למורת־רוח במלה כלשהי או בתנועה והשליכה מעל ראשה את זר ההדסים.
האינספקטור לא נתן את דעתו לדברים האלה. הוא חדל להתהלך בחדר אילך ואילך, הוציא את שעונו מכיסו ואמר שהגיעה השעה ללכת. לנורה, אשר כל הבוקר היו פניה פני אדם צופן סתרים, בקשה להמתין קצת, עד שהספיקו לשאלה למי היא מחכה, נשמע צלצול, והיא ברחה מהחדר.
בפנים קורנים משמחה חזרה, ואחריה נכנסה מרינה נוטהפט. מרינה שלטה ברוחה בקושי רב והתבוננה מסביבה, קצתה בישנית וקצתה שואלת וחוקרת במבטיה.
האם והבן עמדו זו מול זה דוממים. זה היה שי אשר לנורה הגישה לו.
מרינה אמרה שהיא מתאכסנת אצל אחותה תרזה. אמש באה והיום בבוקר אמרה לשוב.
“אני שמח, אמא, כי את הנך פה,” אמר דניאל בקול חנוק.
מרינה הניחה את ידיה על ראשו, ואחר כך נגשה אל גרטרוד וברכה גם אותה.
אחרי הקדושין הִבְרָה האינספקטור את בניו ואת מרינה. אחר כך שכרו שתי מרכבות ונסעו אל שמאוּזנבוק. דניאל לא ראה מעולם את אמו כה עליזה, אבל בשום אופן אי אפשר היה להשפיע עליה לדחות את נסיעתה, ובשעת השיחה הזאת החליפו, היא ולנורה, מבטים מובנים לשתיהן.
עם בוא הערב הלכו דניאל וגרטרוד יחד אל ביתם.
טז 🔗
ירד הלילה. עזובה הככר עתיקת־הימים. מעל מגדל בית־היראה נשמעו אחת־עשרה דפיקות, האורות בחלונות כבים אחד אחד.
אז באה דמות אחת מלופרגַסה, הביטה ביראה לפניה ואחריה, התיצבה לפני הבנין הצר, אשר שם שכרו דניאל וגרטרוד את דירתם. האם זו אשה או אולי איזה גמד מביא עמו רעה? המלבושים מתנפנפים ברשלנות מסביב לגוף הבלתי גמיש, כובע קש כפוף מאפיל על פנים שנראו כפני פרא, הכתפים מורמות, האגרופים קפוצים, העינים קפואות.
פתאם שמעה צוחה. הדמות רצה אל בית־היראה, נופלת על הברכים ובחמה חדלת־אונים נושכת בשניה את עמודי־ העץ של המעקה. עבר זמן רב. אחר־כך היא קמה שוב, בשפתים נעוות היא מביטה שוב כלפי מעלה אל החלונות, והולכת לה, כשהיא גוררת רגליה בכבדות.
זאת היתה פיליפינה שימלויס. עד אור הבוקר נעה ונדה ברחובות העיר.
חֵלֶק שֵׁנִי דניאל וגרטרוד 🔗
א 🔗
החלטת בית־הנבחרים לדחות את מתן התוקף לחוק נגד הסוציאליסטים, והמלוות הצבאיים החדשים עוררו בכל חלקי המדינה תסיסה מסוכנת.
באוקטובר חפצו הסוציאל־דמוקרטים לסרוך בכל מקום תהלוכות ברחובות, אבל המשטרה אסרה אותן. באותו ערב, כשנתפרסם האסור, עמד הצבא מוכן ומזומן בתוך הקסרקטין, ובעיר שרר מצב־רוח מדוכא. בוֶרד ובפלובֶנהוף הגיעו הדברים לידי מהומות. וברחובות הצרים של העיר הפנימית התגודדו אלפי פועלים בדרך אל בית הנהלת העיר.
לפעמים פרץ מתוך ההמון הדומם קול שריקה ממושכה ומתוך המשטרה המרכזית נשמע קול התוף.
בין אלה מהקֶניגס־שטרַסֶה נמצא גם הפועל וכסמות. בעברם על פני חנותו של שימלויס התחיל הלז מדבר דברי־הסתה נגד מי שהיה חבר המפלגה, ודבריו נפלו על קרקע מפרה. שוליה של מסגר, אשר נִזוק מהחברה “פרודנציה”, קרא קריאות של חרופים וגדופים נגד מוכר־הספרים.
הקהל הצטופף אל חלון־הראוה המואר, וכסמות קרא מול הדלת שמן החובה הוא שהבוגד יתנדנד עוד הערב על עמוד־הפנס. אבן עפה מעל הראשים, השמשה התפוצצה לרסיסים, ומיד אחר כך הסתערו תריסר בחורים לתוך החנות. “היכן הכלב הטורף? היכן מוצץ־הדם?” שאגו, הם רצו לתפשו, רצו לִתן לו מתנה למזכרת.
טרם הספיקה תרזה להשיג דבר, התעופפו מסביב קרעי ספרים ועתונים, חוברות נרמסו במגפים מטונפים; אל האצטבאות שולחו ידים ועמודי ספרים נפלו והתפזרו. צוַנציגר טפס על הסולם ויבב. תרזה עמדה כמו בר־מינן ליד הקופה, ובפתח האחורי נכנסה פיליפינה והביטה אל המהומה בלי פחד, בבת־צחוק של מרמה ושל הפתעה על שפתיה. פתאם בקעו שריקות השוטרים. במהירות הברק נמלטו המורדים על נפשם.
בשעה שלתרזה שבה רוחה, היתה החנות ריקה. גם הרחוב היה ריק כמו בחצות הלילה. אחרי רגע הופיעו השוטרים, ואחר כך צבאו סקרנים על פתח החנות והשתוממו על מחזה ההרס והחורבן.
יסון פיליפ ראה בעוד מועד את האסון ממשמש ובא ונסתתר במעונו. הוא סגר אפילו את דלת החדר ובשנים נוקשות צנח על כסא.
עתה הופיע שוב בחנות והתיצב לפני אנשי המשפט שבאו בינתים אל המקום, ובחשיבות של צער אמר:
“זה בא לי מן העם אשר לו עבדתי בכל נפשי ומאדי.”
צונציגר התפאר בדברי עדותו וספר פרטים רבים לשבח עצמו. פיליפינה הביטה אליו, מתחת לפיפים שנתלו על מצחה, במבט של בוז ארסי, ורטנה:
“פחדן נבזה!”
ואחר כך, משחזר יסון פיליפ מבית־המסעדה, אמר:
“אך שגעון מסוכן הוא להאמין שאפשר למשול באנושיות בלי מגלב.” ושם על רגליו את סנדלי־הבית הרקומים (“לעיף” “מרגוע”). סנדלי־הבית נתישנו במדה נכרת, ואף יסון פיליפ גופא נזדקן מאד, בתוך זקנו נוצצו חוטים לבנים ככסף.
תרזה העריכה את הנזקים שנגרמו על ידי האספסוף. היא הרגישה, כי בא הקץ על הצלחתו של יסון פיליפ.
יסון פיליפ בשכבו שרוע על מטתו, אמר:
“אצטרך לדבר עם הברון פון אופנברג דברים כבושים, או שהמפלגה הליברלית תחליט על מעשים תקיפים נגד חוצפתם של המעמדות הנמוכים, או שאני אראה להם את ערפי.”
“כמה כוסות בירה שתית?” אמרה תרזה מעל כרָה.
“שתים.”
“ברי לי שזה שקר.”
“אפשר שלש,” השיב יסון פיליפ מתוך פהוק, “ובכל זאת להאשים איש כמוני בשקר מסוגלה רק אשה נבערה כמותך.”
תרזה כבתה את הנר.
ב 🔗
הברון זיגמונד פון אופנברג חזר ממינכן, במקום שם התיעץ עם המיניסטר.
התראה שם עם אנשים רבים אחרים ולכלם הסביר פנים, באדיבות ובקורת־רוח. בכלל, אדיבותו בהתנהגותו עם הבריות נעשתה כמעט למשל בפי כֹל.
עתה ישב בפנים קודרים לפני הקמין, ואף אחד מאלה, שעוד לפני שעות מספר התפעלו מדברנותו המענינת, לא היה מכיר אותו.
הדממה והבדידות הציקו לו. איזה כח, שלא יכול להתגבר עליו, משך אותו אל אשתו. זה כשבעה שבועות לא ראה אותה אף פעם, אף על פי שהוא דר עמה באותו בית.
לבו נמשך אליה, מפני שרצה לדעת אם היא קבלה ידיעה ממנו, מן האיש אשר הוא לא יכול שאת שמו על שפתיו, מבנו, מאויבו, מיורשו. לא שרצה לשאול אותה על כך, אלא להתבונן בפניה רצה ולקרוא מתוכם. הואיל ואיש לא נועז לדבר בפניו על אברהרד, היה מוכרח להסתפק בהשערות ולסמוך על חוש הריח שלו. אסור היה לו לגלות באיזה אופן שהוא את תשוקתו לשמוע סוף סוף מפי מישהו על אבדן בנו השנוא.
שש שנים עברו ועדין צולל באזניו הקול החצוף, שאמר לו אותן המלים הנוראות, שעקרו אותו מתוך בין־השמשות של הנאת־עצמו ובטחון־עצמו, מלים אשר הרעילו לעולם את כל תענוגות חייו. “,Dépêche־toi, mon bon garçon.” אמר בנחרתו התוכי סמוך אצלו.
הברון קם ממקומו והלך אל חדרי אשתו. אשתו נבהלה בראותה אותו נכנס אליה. היא שכבה בכורסה מרופדה, ראשה נשען על כרים, ועל רגליה סודר הודי עבה
פניה היו רחבים ותפוחים, בשפתים עבות ועינים שחורות וגדולות לא כרגיל, וברק חולני להן. בנעוריה היתה ידועה ליפה, אבל מיפיה לא נשאר בלתי אם רעננות־עור ידועה וזקיפות גוף של גברת כבודה.
היא שִׁלחה מהחדר את נערתה ונתנה דומם את עיניה בברון. כשראתה בפניו את קמטי הידידות הצבועה, אשר מאחריהם הסתיר את מבעם האמתי, גדל הפחד שנִבט מתוך עיניה.
“עוד טרם נגנת היום,” פתח בקול מתוק, “והדבר עושה רושם כאילו נעדר מן הבית דבר־מה. אני שמעתי שהשתלמת מאד בנגינתך. שמעתי שקנית לך יועץ מוסיקאי חדש. אמיליה ספרה לי זאת.”
אמיליה היא בתם שנִשאה לרוטמיסטר גרף אולריך.
מבט עיני הברונסה היה דומה למבט עיני חיה קשורה בשרשרת, בראותה שמתקרבים אליה בגרזן. דברי החלקות שבגנבת־הדעת של בעלה, אשר עשרים וחמש שנים עִנה אותה בגסותו ובהתעללותו ואשר לא חשַׂך ממנה את הכלִמות המכאיבות ביותר, בשעה שלא היה איש עמם, גרמו לה יסורים.
“מה אתה רוצה ממני, זיגמונד?” אמרה ברעדה.
הברון נגש סמוך אליה, נשך את שפתיו ונעץ בה מבט נורא במשך עשר שניות.
אז תפשה בשתי ידיה את זרועו השמאלית.
“מה היה לאברהרד?” קראה, “אתה יודע דבר־מה על אודותיו. הגידה נא לי!”
הברון נער מעל זרועו את ידיה במורת־רוח ופנה בקרירות ללכת.
“הה, אתה!” קראה בגמגום, כשדעתה נטרפה עליה מגודל יגונה, ובהחליטה זו הפעם הראשונה בחייה להגיד לו את כל אשר העיק על לבה בשעות אין מספר של אימה ותוגה. “אתה חדל־אישים, למה זִמֵן אותך הגורל על דרכי. היש עוד בעולם אשה אשר גורל כגורלי נפל בחלקה? אשה שמתנהלת בכבדות על דרך חייה ללא שמחה, ללא אהבה, ללא כבוד, ללא חופש וללא מנוחה, לטורח על זולתה, וגם על עצמה לעתים קרובות! הלובשת משי וקטיפה, ויום יום שואלת את נפשה למות, הנחשבת בעיני כֹל למאושרה, מפני שהשד המעַנה אותה מרַמה את הבריות בכזביו וכחשו; אשר ילדיה נגזלו ממנה ביד נבל! האם לא בתי היא השבויה והפלגש של אדם חצי־מטורף הרודף גדולה וכבוד? ובני כלום לא לוּקח ממני בגלל הנבלה שנעשתה באחותו ובגלל המראה העלוב של חסר־האונים שלי? הה, אלי, היש אדם בעולם אמלל ממני?”
הכתה בידה על חזה וכבשה פניה בכרים.
הברון נדהם למשמע דברנותה הקדחתנית של אשתו, אשר התרגל אל סבלנותה השתקנית, כמו אל טקטוקו של שעון. הוא תאב לדעת איך תוסיף להתפתח התופעה החדשה הזו, ועמד בפתח.
אבל בשעה שעמד שם בקרירותו ובצפיתו ופניו הרזים מפיקים לעג ותמהון, הרגיש פתאם כעין רוגז מדאיב כלפי עצמו. זה היה רגזו של אדם אשר כל משאלות לבו נתמלאו תמיד, כל חפציו נִתנו לו, אשר ראה בני־אדם כראות פושטי־יד אוהבי־בצע ורודפי־שלמונים, שתמיד היה אדון לידידיו, עריץ לעבדיו ומרכז כל מסִבה, הכל נסוגו מפניו, הכל השתחוו, הכל השתוחחו, הכל שמרו מוצא שפתיו, ואשר לא חסר לו דבר חוץ מרגש של מחסור.
“אין אני מכחיש,” פתח ואמר בקול מתון, כאילו נאם נאום לפני בוחריו, “אין אני מכחיש שחיי־הנשואין שלנו לא נשאו פרי של ברכה. אין צורך בלשון מדברת גדולות שלך כדי להוכיח לי זאת. אנו התחתַּנו מפני שכך דרשו תנאי החיים. יש לנו טעמים ונמוקים להתחרט על ההחלטה הזאת. הכדאי הדבר לבחון ולבדוק את הנמוקים האלה? אני הנני אדם בלי כל צרכים סנטימנטליים; אני רחוק מהם עד כדי כך, שכל רגשנות אצל זולתי, כל השתפכות־נפש, כל התרופפות האופי מעוררות בי גועל־נפש עד מות. די לי בזה שעסקנותי המדינית הכריחה אותי לותר מבחינה זו לטעם ההמונים. בהכרה ברורה התנהגתי בצביעות, ועל כן השתדלתי בחיי הפרטיים להעלים את כל רגשותי.”
“נקל להעלים מה שאיננו,” נפלטה במרירות תשובה מפי האשה.
"יתכן. אבל העשיר אינו נוהג בטקט בהרגיזו את העני על ידי פזרנותו. ואת התנהגת ככה. את התפארת תמיד באוצרך, שאין ביכלתי להוכח על חשיבותו, ועל ידי כך עוררת בי רגשי בוז. תענוג היה לך בבכותך על האנקור שנטרף על ידי חתול. רומן מצוי היה מסוכל להפר את שווי־המשקל הנפשי שלך. תמיד היית במצב של התעוררות, תמיד שרויה בהתפעלות, בין אם ראית את הסגליה הראשונה, בין אם ראית סופה ובין אם התרנגולת לא היתה צלויה למדי או היתה דלקת בגרון או שקראת איזה שיר, — אחת היא. תמיד היית מדברת בלשון נמלצה, ואני ממליצות עיפתי. את לא הרגשת בדבר איך אי־האמון שלי ביחס לכל הבעת הרגשות, כביכול, נהפך לקרירות, לקוצר־רוח ולמשטמה. ואחר כך התחילה פרשת המוסיקה. מה שהיה לך קודם רק מעין שעשוע, שאפשר היה להסכים לו או לא להסכים, התחיל לתפוש בחייך מקומה של כל עבודה ונעשה פצוי לכל מגרעות אָפְיֵך. את נמסרת למוסיקה, כמו ריבה יצאנית שמפקירה את עצמה בידי המאַהב הראשון שנפגש לה ברחוב. "הברונסה הזדעזעה, כאילו הצליפו במגלב על גבה. “כן, כמו ריבה יצאנית, כמו ריבה יצאנית!” חזר פעמים אחדות על המלים בפנים חורות ובעינים מזרות כידודי־אש, “בזה התגלו כל הפקרותך וכל חולשתך משלוט בעצמך, את דבקותך כתולעת בכל דבר בלתי מסוים וחוסר כל סגולה בך למשמעת. אם נעשיתי למְעַנך, הרי הביאתני לידי כך המוסיקה שלך, רק המוסיקה שלך בלבד. ועתה להוי ידוע לך הדבר הזה.”
“אכן,” ענתה בנשימה עצורה, “האם שיַרת לי יותר מהמוסיקה הזו. האם לא שכנת בחיי כמו נמר דורס? אבל אין זה אמת!” קראה, “אין אתה רשע במדה כזו; לולא כך היה שופט העולמים דן אותי על שקר, ואשר ילדתי ממך ילדים — לחטא נגד הטבע היה נחשב לי. לך מפה למען אוכל עוד להאמין כי שקר הדבר.”
הברון לא זז ממקומו.
בנפש נפעמה עד לאין גבול ובמהירות, ככל שגופה המסורבל היה מסוגל לה, קמה והזדקפה אשת הברון.
“אני מכירה אותך יותר,” אמרה בשפתים רועדות, “אני משערת את סבת התלבטויותיך, אני מרגישה בדבר המחרידך ממנוחתך. אין אתה אותו האיש, אשר אתה מתחפש, אין אתה קר־רוח ואין אתה משולל כל רגש. בנשמתך היה מקום רָגיש אחד, ובמקום הזה נפצעת. הפצע הזה בקרבך זב דם. ואם אנו כלנו, אני ובתך ואחיך ורֵעיך ואותם היצורים אשר אתה רוממתם וגִדלתם, אם אנו כלנו הננו כאין וכאפס בעיניך וכזבובים לטורח עליך, אחד היה בכל זאת אשר עלה בידו למחוץ אותך, וזהו שמכרסם אותך. והאם יודע אתה מדוע יכול למחצך? מפני שאתה אהבתוֹ. הסתכל בי ונסה להכחיש זאת. אתה אהבתוֹ, את בנך, אתה הערצתו כאל, והוא השליך אחרי גווֹ את אהבתך, כי נקלה היתה בעיניו, מפני שצמחה על עיי הריסות חייה של אמו ואחותו, — הנה הצער על כל זה התוה את תווֹ על מצחך. ובצערך זה, בצערך על דבר זה אני רואה את נקמתי.”
הברון לא השיב אף בהברה אחת, אף במבט אחד, לסתו התחתונה שָׁפה מימין לשמאל כלועסת אויר. פניו כאילו נעשו יבשים והזדקנו פתאם לשנים רבות. אשתו, אשר נמלטה ממצודתו, עמדה עדין לפניו, כנביאה אשת לפידות, כשנפנה דומם ויצא מן החדר.
“ביסורי מצאה את נקמתה,” רטן בפני עצמו כאדם אשר נפשו עזבתו. “האומנם אני סובל יסורים באמת?” שאל את עצמו.
הוא כבה קרן־גז אחת שדלקה על גבי כן.
“כן, אני סובל,” הודה לעצמו במרירות, “אני סובל.” בפסיעות נגררות הלך לאורך הכותל ונכנס לחדר מואר. אותו הרוגז שהתעורר בו קודם נגד עצמו, הרגיש עכשו למראה הרהיטים החטובים, כלי החרסינה המצוירים, השטיחים היקרים ותמונות השמן במסגרות זהב.
הוא השתוקק אל דברים פשוטים יותר. השתוקק אל חומות חשופות, אל מצע קש, אל לחם יבש ואל קמצנות ודלות. זאת לא היתה הפעם הראשונה שגופו היגע והנלאה בקש לו נוחם בהזיות על חיי פרישות של מנזר. הפרוֹטסטנט הזה, מצאצאי משפחה פרוטסטנטית קדומה, היה זה כבר עיף מרוח הפרוטסטנטיות, והדת הקתולית נראתה לו למביאה יותר גאולה וברכה לנפש.
אבל התמורה באמונתו היתה סודו אשר שמר בחֻבּו מכל משמר, והיתה צריכה להשאר בסוד עד שהוא, הבן הסורר והמורה, הבן לאמו, יכפר את חטאתו נגד המקום. הוא החליט לחכות עד אותה שעה, וכמו ההיפנוטיזור מהפנט על ידי רכוז כל מחשבותיו, כך חשב להחיש את בוא המאורע הזה ולמסור בידיו את השלטון על כל כחותיו הרוחניים.
ג 🔗
כשעזב אברהרד פון אופנברג את בית הוריו, כדי לעמוד ברשות עצמו, היה חסר אונים כמו ילד, שבתוך המון אנשים נשמטה ידו מיד הגדול אשר נהל אותו.
הוא שאל לעצמו: מה עלי לעשות? הוא לא עבד מעולם. הוא למד באוניברסיטאות אחדות, כשם שלומדים צעירים רבים כמותו, רצוני לאמר, שבעמל וביגיעה רבה עמד במספר ידוע של בחינות.
החיים לא הטילו עליו כל תעודה, ואהבת־הכבוד היתה בו כה פחותה, עד שחשב כל רודף־כבוד למטורף. המעשה הקל ביותר עלה לו בקשיים גדולים למעלה מכחותיו, וכך עגמה עליו נפשו מתוך חפשו הגמור.
לא בקושי היה יכול למצוא אנשים אשר ילוו לו כסף על שמו. אבל הוא לא רצה לעשות חובות, אשר יוָדע מהם לאביו, כי אז הלא יהפך למשחק ולפטפוט הבל כל מרדו במצב אשר לא היה לפי כבודו.
הוא היה יכול, כמובן, לסמוך על הירושה שעתידה לנפול בחלקו, והוא קוה לה, אף על פי שהיא קשורה במות אביו. היה לו צורך בעוזר אשר אפשר יהיה לסמוך עליו, והוא חשב למצאו באדון גרוביוס.
“שני אנשים, כמוך וכמוני, לא יתעקשו בגלל דברים שבפורמליות בלבד,” אמר האדון גרוביוס, “די לי בהבטחתך וחתימתך על פסת ניר. עשרה אחוזים ננכה תכף ומיד לשם כסוי הוצאות, אני אתן לך נירות־ערך ממשלתיים. ערך הנירות הוא בזמן הזה רק שמונים וחמשה, צערי. הבורסה היא חולנית במקצת, אבל ההפסד הקטן בעיניך מהו?”
בעד עשרת אלפים המרק שהיה חיב, קבל אך שבעת אלפים ושש מאות וחמשים במזומנים. לא עברה שנה ושוב עמד בלי כסף, והוא בקש מגרוביוס עשרים אלף מרק. האדון גרוביוס אמר שסכום גדול כזה אינו בידו, והוא מוכרח לבקשו אצל מלוה ברבית.
אברהרד השיב בכעס שיעשה ככל העולה על רוחו, אבל יזהר שלא יזכיר את שמו באזני אדם שלישי. יומים אחר כך הודיע לו גרוביוס על משא־ומתן ממושך עם המלוה ועל הרבית הגדולה אשר הוא דורש ועל השטרות שצריכים לחתום לו עליהם. הוא נשבע שאין לו כל כשרון לעסקים כאלה, ושלא לקח על עצמו את כל הענין הזה אלא מתוך חובתו האוילית אל ידידו הצעיר
הדברים האלה לא נגעו אל לבו של אברהרד. האיש הזה, החלקלק והפתלתול, עם קול דק גבוה, לא מצא חן בעיניו, דעתו לא נחה ממנו כלל וכלל; יתר על כן, הוא התחיל אפילו מתירא ממנו, ויראה זו גדלה יותר, ככל שהסתבך יותר ברשתותיו.
עשרים אלף מרק הומצאו לו ברבית של שלשים וחמשה אחוזים. תחלה סרב אברהרד לחתום על השטרות; רק כאשר הבטיח האדון גרוביוס, שהשטרות אינם עשויים לשמוש, ושיהיו מונחים, בלי תנועה, בקופתו, כמו שמונחות עצמות אבותיהם הקדומים של בני אופנברג בתוך ארונותיהם, נשמע לו אברהרד העיף וחתם.
הוא הרגיש עם כל משיכת קולמוס שסכנתו הולכת וגדלה, אבל הוא היה יותר מדי נרפה להגן על עצמו, יותר מדי חשוב והגון לבלי להכנס בשאלות קטנוניות, ולא היה ביכלתו לחיות בצמצום.
השטרות החתומים הוגשו לפרעון, והוא חתם על התחיבויות חדשות כדי לפרוע את החובות האלה. החובות החדשים גרמו לשטרות חדשים; את זמן תשלומם האריכו; כל ארכה היתה גוררת הוצאות. בענין התערב עוד איזה פלוני בעלום שמו, שהיה מלוה במשכונות, נותן יהלומים במקום כסף ומוכר נירות בורסה קטני־ערך. כשהגיע החוב לידי סכום ידוע, דרש האדון גרוביוס שיבטיח את עצמו באחריות החיים. אברהרד הוכרח להסכים; התשלום היה גבוה מאד. מקץ שלש שנים חדל אברהרד לגמרי למצוא את ידיו ורגליו במצבו המסובך. במדה שהיה מקבל כסף, בה במדה היה מבזבז אותם, מבלי לשאול לתנאים, מבלי לדעת מה יהיה בסופו של דבר, והתפתל מחמת תעוב לרגלי נסיונותיו הגלמיים של האדון גרוביוס להתקרב אליו; היה מזדהם לשמע רמזיו של זה ודברי איומיו שהיה מפליט מזמן לזמן מתוך רוע־לב.
כמה חסרת־טעם היתה בת־צחוקו של האדון גרוביוס, ומה תפלה היתה לפעמים שיחתו, ולפעמים מה נלוזה ובלתי־מובנה! הוא נטל לעצמו חרות מבישה לצאת ולהכנס בבית אברהרד, בכל שעה שיעלה הרצון לפניו. הוא הטיל עליו שעמום בשיחתו על שיטות פילוסופיות או בדברי הרנון שלו אחרי תושבי העיר. הוא פקח עליו עין יומם ולילה.
הוא היה עוקב אחריו ברחוב, קורא: “אדוני הברון! אדוני הברון!” ומנפנף בכובעו. דאגתו לשלומו של אברהרד היתה דומה לדאגת משגיח על בית־האסורים לחבוּשיו. באחד מערבי החורף שכב אברהרד על מטתו אחוז קדחת. האדון גרוביוס רץ אל הרופא, וכל הלילה לא זז מחדר־המשכב של החולה, מבלי שים לב לבקשתו המפורשת של החולה, לעזבו לנפשו. “אולי אכתוב אל הגברת אמו?” שאל רכות, כשראה למחרת בבוקר שהחום לא ירד עדין. אברהרד קפץ מעל מטתו בצעקת־קצפו, עד שהאדון גרוביוס נשא את רגליו ויברח.
האדון גרוביוס אהב להתאונן מרה. הוא רץ מסביב לשלחן וילל, כי ירד מנכסיו. הביא את פנקס חשבונותיו, סִכֵּם את המספרים וקרא: “אם אנהל כך את עסקי עוד שנתים, חביבי הברון, סופי למות בבית־ההקדש.” והוא דרש שיפרע לו את חובותיו, שיתן לו ערבויות חדשות, הבטחות חדשות, והגיש לו שטר לחתום בו על הסכום הכללי, מבלי לפרש את חשבונות הרבית והרבית דרבית, דמי סרסרות ודמי המשכונות וכיוצא באלה. האדון גרוביוס גופו לא יכול כבר למצוא את ידיו ורגליו בכל החשבונות המסובכים האלה, מפני שמאחריו עמדה קבוצת אנשים צדדיים, שהוא מצדו היה חיב להם, ושנצלו עד כמה שידם מגעת את שקדנותו על עניני הברון.
“ומה מצב הדברים בנוגע לנשים?” שאל האדון גרוביוס בפעם אחרת, “ומה אם יבוא אדוני במעדנות בת־חוה?”
והוא ראה שסוד אחד כמוס עם האלוף הצעיר; הוא ראה וחמתו בערה בו על שאינו יכול לגלות את פני הלוט הזה.
יום אחד בא ומצא את אברהרד, כשהוא אורז את מלתחותיו.
“לאן פניך מועדות, נכבדי!” שאל בקול־העורב שלו.
אברהרד השיב שיש ברצונו לנסוע לשויץ.
“לשויץ? מה תעשה שם? לא אתן לך לנסוע מכאן,” אמר האדון גרוביוס.
אברהרד מדד אותו במבטו הקר. האדון גרוביוס התחיל מתחנן לפניו. לשוא, אברהרד נסע. הוא בקש להתבודד. ההתבודדות הוגיעה אותו, וחזר. שוב יצא לדרך ושוב חזר, ואז היתה השיחה בינו ובין לנורה, השיחה ששללה ממנו את תקותו האחרונה, ואז הלך למינכן ושם אִקלע באגודת ספיריטיסטים.
עיפותו הנפשית נטלה ממנו את כח ההתנגדות. דבר־מה נשבר בקרבו. הספקנות, שהיתה בטבעו, לא הפריעתהו להשתעבד אל השפעה, אשר בתחלה היה מתנגד אליה לא פחות מאשר אל מעשיוּתם ההמונית של בעלי־בתים. כחות הבקורת נרדמו בו, והוא חפש תוכן לחייו באותו חוג, שבו שוררים הונאה עצמית ולהטים שטחיים.
האדון גרוביוס שכר מרגל, שהתחקה על שרשי רגליו של האלוף והיה מודיע לו על כל מעשיו. כשאזל הכסף, היה אברהרד מוכרח לשוב אל האדון גרוביוס. ואז היה האדון גרוביוס עומד כבר בתחנה כשעה לפני בוא הרכבת, והיה מתנהג באופן כה משונה, עד שהפקידים והנוסעים צחקו לו. וכאשר הופיע סוף סוף האיש אשר לו צפה, היה האדון גרוביוס מפטפט שטויות ומרבה להג מרוב שמחה, ומדדה סביב לו.
אפשר היה לשער על פי זה, שלבו של האדון גרוביוס רוחש אל האלוף הצעיר אהבה שאינה תלויה בדבר. ואמנם הוא אהב אותו.
הוא אהב את אברהרד, כאשר יאהב קוביוסטוס את הקוביות שלו, או כאהוב האש את הגחלים. הוא שִוה לו זיו אידיאלי, ראה אותו בחלום, שמח לשאוף את האויר אשר הוא נשם בו. הוא ראה את אברהרד כראות בחיר־יה, בדמיונו קשט אותו בקוי עוז ותפארת, והתפעל מרום מעלתו של האיש הזה החוסה בצלו.
הוא אהב אותו מתוך איבה, מתוך יצרו להביא הרס וכליה, ואהבת משטמה זו היתה לנקודתם המרכזית של מחשבותיו ורגשותיו; בה נִתן בטוי לכל מה שמפריד בינו ובין הבריות, לכל מה שמושך אותו אליהם. היא שלטה בו עד הרגע אשר תאוה שניה, נוראה ונלעגה כמוה, באה ונטפלה אליה.
ד 🔗
הרבה זמן פקפק דניאל ולא השתמש במכתבה של הגברת ארפט. אך גרטרוד בקשה ממנו ללכת אל אשת הברון. “הנה אני הולך לעשות רצונך, והאחריות עליך.”
“לו הבינותי לפקפוקיך, לא הייתי מפצירה בך,” השיבה אותו נפחדה.
“שם בארפט נפל לי חבל בנעימים,” אמר, “שם מצאתי כל כך הרבה רגשות אנושיים חיים, עד שאיני רוצה להפיק5 תועלת חמרית. האם הבינות עכשו?” היא נענעה לו בראשה.
“אבל חובה קודמת לרצון,” החליט לבסוף והלך.
אשת הברון התענינה בו מאד. בתאטרון העירוני נתפנה מקומו של סגן־המנצח, והיא התחילה משתדלת להמציא את המשרה הזו לדניאל. הבטיחו לה לעשות כרצונה, אבל מאחרי הקלעים נרקמו אינטריגות, וכאשר הזכירה לאנשים את הבטחתם, השלו את נפשה בדברי כחש. היא השתוממה לראות מכל צד טינה כלפי המוסיקאי הצעיר, כאילו הכל נדברו נגדו. אולם אף אחד לא יצא נגדו בפרהסיה. זו לה הפעם הראשונה לבוא במגע ומשא עם הבריות, ונוגעת עד הלב היתה התמרמרותה על פחדנותם ועל שקרנותם.
סוף סוף, אחרי משא־ומתן ממושך ומעליב עם הסוכן הכללי אלכסנדר דרמויל, הובטח לה לאשת הברון שדניאל ימונה על משרתו באביב הבא.
בינתים לקחה אשת הברון שעורים מדניאל. היא חפצה להכיר את היצירות החשובות שנכתבו בשביל פסנתר, ולנגן אותן יחד עמו. היא לא התרגלה על נקלה אל חומרתו הזועמת. היה לה רושם כאילו הוא הוציא אותה מתוך אמבט חם ונעים אל רוח פרצים. היא התגעגעה אל אפלולית בין־השמשות שלה, אל השתפכויות נפשה, אל מצבי רוחה הנוגים.
פעם אחת נועזה להשמיע קריאת התפעלות בשעה שבאר לה במלים יבשות פוּגה אחת. הוא סגר את הפסנתר מתחת לידיה ואמר: “שלום, הגברת הברוניסה!” והלך לו. והוא לא שב אלא אחרי שבקשה ממנו במכתב לשוב.
“תורָשה רעה, עמל שוא,” חשב דניאל, אם כי לא נעלם מעיניו חין ערכה של אשת הברון. שׂמונת השעורים לחודש היו לו לענויים קשים, ובכל זאת מצא שהמחיר, עשרים מרק לשעה, הוא יותר מדי גדול, והוא גם אמר לה זאת בגלוי. החשד, פן נותנים לו את הכסף הזה בתורה נדבה, גרם לו שיתנהג בגסות.
אחד המשרתים התיר לעצמו להקל בו ראש, והוא תפש אותו בצוארונו וטלטל אותו טלטלה, עד שפניו הפכו כחולים. הוא היה רב גידים כמו נמר, ונורא בזעפו. אשת הברון הוכרחה לפטר את המשרת.
פעם אחת הראתה לו אשה הברון כוס אחת עתיקה עשויה מגביש־הרים ומצוירה יפה. בהתבוננו אליה מלא התפעלות, נשמטה הכוס מידו ונשברה. הוא היה מבולבל ומדוכא כבר־בי־רב. והגברת הזקנה השתמשה בכל כחות המליצה שלה כדי להרגיעו. ואז, מתוך רגשי תודה אליה, נגן לה את כל ה“קרנבל” לשומן שהיה אהוב עליה מכֹּל.
בכל בוקר היה עובר בצעדים מהירים את גשר־הבשר. דרכו היה תמיד ללכת במהירות. הרוח חבטה בכנפי מעילו. זויות פיו היו תמיד מתוחות לצדדין, ושפתו התחתונה לחוצה בין השנים. מבטו היה כבוש בקרקע. בקהל הצפוף ביותר נראה כאילו הוא לבדו. כובעו רחב־התּתורת היה מאפיל על מצחו, וזרועותיו התנועעו אילך ואילך ככנפי היוכָני.
וכאשר היה לפעמים עומד מלכת ומביט נכחו כמאזין, בלי לראות ובלי לשמוע דבר, היו פרחחי הרחוב מתכנסים מסביבו וצוחקים. פעם שאל ילד קטן לאמו: “הגידי נא, אמא, מי הוא שם הזקֵן הזקֵן ההוא?”
כך עלינו לצירו לעצמנו באותו הזמן, שלפני שנות הסער בחייו; כך נחפז, כך מכונס לתוכו, כך מרטן ויבש למראית עין, נרדף מדמיונו וצמאונו במעגל הצר של חיי יום יום שלו, כך גם צעיר וגם זקן מופלג. כך עלינו לצירו לפנינו.
ה 🔗
דירתם של דניאל וגרטרוד היתה בת שלשה חדרים. שנים פנו אל הרחוב, ואחד, חדר־המשכב, פנה אל החצר הקודרה.
באמצעים דלים אבל בחשק ובשקידה השתדלה גרטרוד לקשט את החדרים. אם כי התקרה היתה נמוכה והכתלים הישנים זעומים, היה לחדרים מראה נעים ומניח את הדעת.
בחדר־עבודתו של דניאל היה הפסנתר הרהיט החשוב ביותר. הפרחים על החלונות משכו על האוהל הדל חוט של חן אידיאלי. אמו נתנה לו למתנה את תמונת אביו. פני גוטפריד החמורים הביטו ממקומם, מעל לספה, אל בנו וכמדומה שלחו מבט שואל אל מסכת צינגרלה, שהיתה תלויה מנגדם, ובתוך אפלולית הדירה הסתירה את בת־צחוקה הרזית עד לאין שעור.
גרטרוד הוכרחה לעשות בעצמה את כל מלאכות הבית, כיון שלא השיגה ידם לקחת להם משרתת. אבל בשנות העדרו של דניאל למדה להעתיק תוי־נגינה. הפרוֹביזור זֶלֶנפרום, שעבד אצל הרוקח פלאום, לִמד אותה את המלאכה הזאת. הוא היה שאר־בשרה של אשת הנוטריון ריבזַם, והיא התודעה אליו באמצעותה של לנורה. בשעות הפנאי היה מחבר וַלסים קטנים ומרשים צבאיים, והיה מקדישם לנסיכות ולנסיכים ממשפחת המלך. גם לגרטרוד הקדיש יצירה אחת בשם “קסם פֵיות,” גָבוֹטָה.
כאשר נודעה אומנותה זו לדניאל, ספק כפים מרוב השתוממות. היצור המוזר הביט אליו שכור מאושר.
“אני רוצה לסיע לך,” והתחילה להעתיק בכתב נקי את רשימותיו בתוי־נגינה.
בלכתה ברחוב היתה לפעמים עוצמת עיניה. איזו שלשלת של צלילים עברה לפניה, שאך עתה הבינה ללשונה המוזרה. בשעה שעמדה ותגרה עם מוכרת ירקות בשוק, היתה נפשה מלאה זמר.
צלילים ידועים וצרופי צלילים התיצבו לפני עיניה בדמויות. למשל, את “סִי בֵּימול” של בַּס ראתה כאשה עטופת שחורים; את “מִי” הבינוני, כעלם פושט א ידיו. באקורדים, בהרמוניות ובחלופי ההרמוניות היו הדמויות הללו באות בתנועה בכוון מתאים עם אפיה של הקומפוזיציה. הנה תהלוכת דמויות אֵבֶל בין עבים וכוכבים; חיות פראיות, נרדפות על ידי צידים רוכבים; בחורות זורקות פרחים מחלונות של ארמון; גברים ונשים חבוקים מתוך יאוש צוללים תהומה; אנשים בוכים וצוחקים, מתגוששים וזורקים דיסקוסים; זוגות רוקדים וכורמים. הפֶרְמָטָה נראתה לה כאיש ערום היוצר מתוך מערה ולפיד בידו; הסלסול — כצפור פורחת מסביב לקִנה.
ביצירותיו של דניאל היה הכל קרוב לה, כל התמונות מגוונות, כל הדמויות מלאות דם. מכיון שנעשו מתות ורחוקות, פסק רגש השתתפותה; אפילו פניה נעשו אז ריקים ממבע ולאים; ובאין אומר ודברים ידע דניאל, על פי מבע פניה, שנטה מן הדרך. אבל דבר זה רתק אותו כמו בכבלים אל האשה הצעירה הזאת, אשר ה' הקים לו כביכול להיות לו מצפון חי ודי אמת אם כי אלם־שפתים.
הוא שנא אותה בשעה שהרגש שלה שתק; ואחר כך, כשהכיר, אחרי התבוננות עמוקה, שהרגש לא הטעה אותה, היה מוכן להתפלל אל הכח הנעלם, אשר בלי פקפוקים יכין צעדו בדרך הנכונה.
לחזן שפינדלר היה נֵבל יפה, אשר מסר אותו לדניאל לירושה. הנֵבֶל נשאר בתחלה באנסבך, אצל מנהלת־המשק הזקנה של החזן; רק אחרי נשואיו נזכר דניאל במזכרת, והוא קבל את הנבל.
הוא עמד בחדר־האוכל. מלכתחלה התענגה גרטרוד על מראהו. הנבל משך את לבה, ופעם אחת ישבה לפניו והתחילה פורטת צלילים על מיתריו. אצבעותיה רפרפו על מיתריו רפרוף קל מאד, והיא התפעלה מהקול הנעים. לאט לאט מצאה את חוקי הקולות. מתת זו, אשר חוננה הטבע, שעבדה לה את כלי־הנגינה, והיא יכלה להביע בו את אשר העיק בלבה, מתוך ערגון, בשעות בדידותה.
היא נגנה על פי הרוב חרישית, לא בקשה לחבר מלודיות, משום שמהות הנבל נתגלתה בצורה היפה ביותר מתוך הרמוניות הוזות. הצלילים התנשאו אל המסדרון, אל המדרגות, והקבילו את פני דניאל בהכנסו אל הבית הישן.
משנכנס אל החדר, מצא את גרטרוד יושבת בפנה, ליד התנור, מחזיקה את הנבל בין ברכיה ומצטחקת לתוכה בבת־צחוק רזית, וידיה, כיצורים שנפרדו ממנה והתנכרו אליה, פרטו אקורדים. צלילים, צליליו משלו, אשר היא נשאתם והעבירתם אל עולם חלומותיה.
ו 🔗
בכשרון הדבור שלטה עוד פחות מאשר קודם. בהשתוממות מדאיבה מצאה שאין רוחו של דניאל, במגעו ומשאו יום יום, חודרת מבעד לקלפה, אשר בה היתה שרויה.
הוא היה אומר בלבו: היא כבדה יותר מדי, ובחברתה היה שותק.
“הבית הקודר מעיק עליך,” אמר ברוח זעומה, בשעה שהיא ישבה וחיכה כאשה חסרת־ישע.
“הבה נתחרה בריצה,” אמר לה פעם בשעת טיולם מחוץ לעיר, וסמן לה עץ אחד מוכה־רעם למטרה.
היא רצה עד שרגליה הגיעו עד כעשרה מטר לפני העץ, שם מעדו והיא נפלה. הוא נשא אותה על כפים על פני האפָר.
“מה כבדה את,” אמר.
“יותר מדי כבדה בשבילך?” דובבה חרד ועיניה היו פקוחות לרוחה. הוא משך בכתפיו.
אז החזירה פניה ממנו, הזדקרה ובאופן נפלא רצה חיש מהר מרחק גדול כמעט פי שנים מהמרחק שקבע קודם להתחרותם. שוב לא נפלה, לא רצתה, אסור היה לה לנפול.
בנשימה כבדה, חורת כבר־מינן, עמדה וחכתה עד בואו אליה. אבל הוא לא הראה לה אף סמן של חבה, הוא אך נזף בה. חבוקי זרוע הלכו הלאה. גרטרוד בקשה את כפו, וכאשר הוא נתנה לה, נטלה אותה ולחצתה אל חזה.
נבהל הסתכל דניאל בפניה, שמחשבתה כאילו היתה כתובה עליהם באותיות־אש: אנו שיכים זה לזה לעולם ועד.
הרי זה היה ה“אני מאמין” שׂלה.
ז 🔗
עד שעה מאוחרת בלילה שכבה על מטתה נדודת־שנה. היא שמעה איך הוא הלך אל המטבח ולקח מים לשתיה, ואחר כך חזר שוב אל חדרו. הוא אסר עליה להתגנב אל הדלת ולשאול אותו אם יבוא עוד מעט, כל כמה שתהא השעה מאוחרת.
אחר כך שכב על ידה, ראשו נשען על זרועו, והתבונן אליה במבט שלא מהעולם הזה.
“בעלי, היכן עיניך?” היתה קוראה אליו.
אולם היא ידעה היכן הן. היא גם ידעה שעל ידי קריאה מעמידים את הסהרוריים בסכנה.
בלילה אחר לא ראה ברכה בעבודתו, ישב שעות רצופות בפאתי מטה, ומלא משטמה על עצמו הביט אל להבת המנורה. גרטרוד הרגישה שהוא מתאנף על עצמו ומתוך הנאה שוקע בספקותיו. לא עמד בה לבה לדבר אליו דבר.
המוציא־לאור החזיר לו את עבודתו בדברי התנצלות נבובים באדיבותם. אז דבר בזלזול על כשרונו, ביאוש על סברו וסכויו ובמרירות על בני־אדם שגוזרים עליו חיים בשפל המדרגה ללא פרסום.
היא יכלה רק להתבונן אליו, רק להתבונן.
אבל נפשו קצה בהתבוננותה זו. מלה אחת רעננה ומעודדת היתה עתה צרי לנפשו, כך היה סבור.
היא לא העריכה את הפעולה לפי שכרה, וערך המחסור והעוני לא ראתה בתקוה; אף את אהבתו של דניאל לא העריכה לפי גלוייה, לפי דברי חבתו וחבוקיו. היא חכתה לו באורך־רוח גדול; במשך הימים היה אורך־רוחה מרגיזו. “קצת יותר תנועה וחיים היה נאה לך,” אמר לה פעם אחת, ודחה את תנועת ידה הצנועה והמפללת.
הוא ראה עתה את עצמו על מי מנוחות, יש לו בית, יש לו אדם הדואג לו, המכין לו את אכלו, הכובס את לבניו, המסדר באמונה את חייו, ועל כל אלה היה מחויב להכיר טובה. והוא גם היה מכיר טובה, אבל נמנע ממנו להביע את רגשי תודתו; הוא הכיר טובה, אבל נמנע ממנו להביע את רגשי תודתו; הוא הכיר טובה בהיותו לבדו, אבל בפני גרטרוד היתה הכרת־הטובה שבו נהפכת למרי. בהיותו רחוק ממנה, היה שמח לשוב אליה וציר לעצמו את שמחתה. בהיותו קרוב אליה, היה דומם מגנה הכל בלבו ורוצה שתהיה אחרת ממה שהנה.
אשת היועץ הממשלתי, שדרה בקומה הראשונה, התאוננה על גרטרוד שאינה דורשת בשלומה.
“אנא, התנהגי באדיבות עם שכנותינו,” נזף בה.
אחר כך, ביום הראשון לשבוע, יצאו שניהם אל הרחוב, פגשו באשת היועץ הממשלתי, וגרטרוד החותה לה קִדה.
“אין את מחויבת להצטחק לקראתה במסירות־נפש כזו,” רטן דניאל.
אז התחילה מהרהרת אחרי זאת הרבה ושאלה את עצמה כיצד צריכים לברך את הבריות בשלום, שהם לא יעלבו ושדניאל לא יכעס. היא היתה במבוכה גדולה ויראה מפני משפטו של דניאל.
בימים כאלה היתה מקדיחה את תבשילה, כל מלאכה אשר עשתה לא הצליחה בידיה, ומתוך השתדלות יתרה לבלי לאחר, היתה תמיד מאחרת. מה נורא היה אז בשתיקתו ובהתהלכו בחדר בלי להוציא מלה מפיו. היא היתה יושבת אז בלי תנועה כלשהי ומקשיבה; היתה מתחלחלת בלכתו אל הפסנתר שבחדרו לנסות נעימה, ובמבט מתוח הסתכלה בפניו בשעה שחזר משם. ואז דוקא יש שהיה יושב סמוך אצלה ופתאם נהפך להיות טוב אליה. הוא מספר לה אז על חייו, על מולדתו, על אביו ואמו. והיא מוכנה לשמוע פּעמים כל דבר מדבריו, ולשתות כל מבט ממבטיו. ואז היה מבטו נעשה שקט, וידיו העצבניות נחו במנוחה על ברכיו. ולפניו מפיקי־ההזיות, שסערות עברו עליהם, היה אז מבע של יגון אשר משך עליהם חוט של חן.
ובשעה שכאב ראשה או שהיתה עיפה, היתה דאגתו לה מתגלית ביחס של רוך ועדנה. אז היה מהלך על קצות אצבעותיו, וסוגר את הדלתות בזהירות ואם כלב נבח בחוץ, היה רץ אל החלון ומביט החוצה מלא חמה. ולעת ערב היה מסיע לה להתפשט את שמלותיה ומגיש לה אל מטתה כל אשר בקשה ממנו.
וגם מוזר הדבר שלא בחפץ־לב היה נותן לה לצאת לבדה אל הרחוב. באי־מנוחתו בשעה שהיה נשאר לבדו בבית, בלעדיה, היה משהו מחרדת ילדים. הוא דמה שבלעדיו היא מוקפת סכנות, וטוב ביותר היה אילו יכול לכלוא אותה ולהחזיקה כשבויה, למען היות בטוח שהיא יושבת לבטח. היחס הזה עשה אותה לחלשה יותר ותלויה בו עד לאין שעור, בשעה שהוא היה דומה לאיש הלוחץ אל לבו ביראה ובכאב את אשר כבש לו; לוחץ אותו אל לבו, מפני שהוא קנינו היחידי; אבל הוא מחבק אותו אל לבו, מפני שהוא קנינו היחידי; אבל הוא מחבק אותו גם כדי שלא תעלה על לבו מחשבה על קנין אחר, יקר יותר, אשר אבד לו.
פעם אחת נגש אל לנורה, בשעה שנגנה בנֵבל, חבק אותה בזרועותיו, הסתכל בפניה במבט פראי ואפל וגמגם:
“את, אהבתיך, אהבתיך.”
זו הפעם הראשונה, אשר הגיד את המלה הנצחית הזאת, והיא פניה חורו, תחלה מאֹשר ואחר כך מפחד. כי בנעימת קולו היתה יותר משטמה מאהבה.
ח 🔗
הוא היה סבור שחברת אנשים קרובים ברוח עלולה להקל מעליו שעות קשות אחדות, וכשבקש למצוא מסביבו אנשים כאלה, מצא את העיר כמדבר שממה.
פעמים היה בא אליהם הפרוביזור זֶלֶפרוֹם. דניאל היה מתנהג ברגזנות וברתחנות עם האיש הבישן והענותן הזה, שהיה מתיחס אליו ביראת־הכבוד ומעריץ את גרטרוד בדומיה. אדריכל צעיר אחד שעסק בשִפוצו של בית־היראה הסבַלדי, ואהב מאד מוסיקה, מצא חן בעיני דניאל, אבל לאיש הזה היה הרגל לא נעים לפצח מפעם לפעם בלשונו תוך כדי דבורו. הדבר הזה הרגיז מאד את דניאל, הם באו בריב־דברים בגלל זה, ולבסוף נפרדו זה מזה בכעס. יותר זמן נמשך הקשר בינם ובין צרפתי אחד, ריביֶר שמו, שהשתקע לשנים מספר בעיר הזאת, מפני שרצה לכתוב ספר על קַספַּר הויזר. הוא התודע אליו אצל הגברת פון אופנברג, ונקשר אליו, מפני שהזכיר לו את פרידריך בנדה.
האדון ריביר אהב לשמוע אל הזיותיו של דניאל על פי הפסנתר. הוא הבין כה מעט גרמנית, עד שהיה עונה על עקיצותיו של דניאל בבת־צחוק נמוסית, ובשעה שהתלקח בדניאל חרון אפו, היה מביט במורא אל פיו. על לחיו היתה יבלת והוא היה חובש לראשו, בין בחורף ובין בקיץ, כובע קש. את ארוחותיו היה מבשל לו בעצמו, מפני שדבק בו רעיון אחד שיש אנשים שמתנקשים להמיתו ברעל.
בשעה שהפרוביזור והאדון ריביר היו יושבים אצלו בליל היום הראשון לשבוע, יש שהיה דניאל נוטל אחד מכרכי הופמן או ברינטנו, אך ורק כדי למצוא מרגוע לנפשו בפאתי עולם זה, כדי שלא לבכות למראה פני האנשים נעדרי כל מבע, וקרא לפניהם מהספר עד שצרד קולו
אז תצמיד גרטרוד את מבטיה אליו ותשאל את נפשה, איך יוכל אדם, אשר כל חייו הם מוסיקה, זה גן־העדן של הלב והנפש, איך יוכל להיות כה נכה־רוח, כה קודר ומפוזר. היא הבינה את חבלי יצירתו; היא שערה את מבוך חויותיו הפנימיות; אבל נפשה כאבה עליה מתוך השתתפות בצערו; היא חשקה בכל אש לבה לנטוע בו יותר ויותר חדוה.
אגב הרהורים נזכרה שבחברת לנורה כאילו הוא נעשה מאמין ועליז יותר. היא ראתה את לנורה בעינים אחרות לגמרי מאשר קודם; לא רק מפני שבזכותה בא לה אשרה, אלא גם מפני שעקב השנוי אשר חל בנפשה באו אהבה ואורה לשכון בה, תחת החשדנות והבערות ששלטה שם קודם.
היא היתה מיחסת ללנורה אותן סגולות־הנפש שחסרו לה לעצמה, יתרון־רוח וכח מלהיב, שובבות שממתיקה כל דבר רציני, שמקִלה כל דבר כבד, שפה ברורה ויד ענוגה. בשעות הארוכות של בדידותה והרהוריה הרבים, נראתה לה לנורה כיצור היחידי שמסוגל לעזור לה, והיא שאלה את אחותה, מדוע תוקיר רגליה מביתה.
“איני באה אליכם בחפץ־לב, דניאל הוא כה לא־אדיב בנוגע אלי,” השיבה לנורה.
גרטרוד אמרה שהוא זעום ביחס אל כל אדם, ואפילו ביחס אליה, ואינה צריכה להשגיח בזה. היא יודעת בבֵרור שהוא אוהב את לנורה, ואולי הוא מצדו מתרעם על שאינה באה אליהם עוד.
לנורה נתפתתה והתחילה שוב מבקרת בבית דניאל וגרטרוד לפרקים יותר קרובים. אולם אם גם אי אפשר היה לאמר שדניאל משתמט מחברתה, לא דבר בכל זאת עמה אלא דברים שהיה מן ההכרח, והשתמש בכל הזדמנות לצאת מן החדר בשעה שהיא ישבה אצלם. לנורה הרגישה זאת, והדבר הכאיב לה.
ט 🔗
פעם אחת בבוקר שבה גרטרוד מן השוק עמוסה סל כבד של מַקָחוֹת. משנכנסה אל הבית שמעה את דניאל מנגן. היא תפשה מיד שאין אלה צלילי הזיה, אלא יצירה שלמה שצליליה לא היו ידועים לה.
בעלותה במדרגות לא חשה כמעט בכובד הסל; היא התגנבה אל החדר והאזינה. יותר ויותר נמשכה אל הפסנתר. דניאל לא הרגיש בה בהכנסה אל חדרו ובשבתה על כסאו. הוא היה כלו שקוע במנגינה ולא הסב את מבטו הנלהב והנפלא מגליונות התוים שהיו מונחים לפניו על הפסנתר.
אלה היו רשימות בשביל “המסע להַארץ בחורף”. זה כשנה וחצי מאז כתב אותן באנסבך, הניח אותן ולא שב לעבוד עליהן. פתאם התלקחה בו שוב הלהבה, ובאש היצירה יכול לקשר את הבלתי מקושר ולִתן צורה לאשר לא נרשם אלא ברמיזה.
תמיד היה מתחיל וחוזר ומתחיל בחלק אחד, בקש גשרים, פעם כאן ופעם שם, תפש עפרון ורשם שם תוים, שוב בקש, והיה מצטחק מטורף ומאושר בשעה שעלה בידו להגשים על הניר מוֹטיב בצורה משוכללה ומושלמת. וגרטרוד היתה אנוסה להתקרב עוד, בהתרגשותה צנחה על הקרקע סמוך אליו; טוב טוב היה לה לו יכלה להכנס אל תוך הפסנתר פנימה ולהוציא שם את נשמתה יחד עם צלילי המיתרים, וכאשר גמר דניאל, הניחה את מצחה על שוקו, ואת ידיה החמות שלחה אליו למעלה.
דניאל נבהל, כי נזכר אשה אחרת שהניחה פעם את מצחה על שוקו, ואז נפל פתאם מבטו על הקיר, במקום שהיתה תלויה המסכה של צינגרלה. הוא לא ידע את הקשר, לא היה כאן כל קשר, שונה יותר מדי היה אותו קלסתר הפנים מדמות דיוקנה של זאת, ובכל זאת חש מתוך רטט קל בקשרים המופלאים, וכאילו הוא שומע קול קורא מן העולמות אשר לא מכאן.
חרישית הניח את כפו על שערותיה של גרטרוד, ולה היתה הרגשה כאילו על ידי כך קבלה ממנו את הבטחתו, שיצירה זו לה תהיה, שהוא יְצָרָהּ לשמה, מלבה שאב אותה ואל לבה החזירהּ.
י 🔗
הסוחר בדברי מוסיקה, צירפוס, שלח כרטיסי הזמנה אל קונצרט. לדניאל לא היה רצון ללכת, ועל כן בקשה גרטרוד את אחותה שהיא תלך עמה. דניאל בא אחר הקונצרט להביא את שתיהן הביתה.
ברחוב אמרה לו לנורה שקבלה בשבילו מכתב עם חותמת־דואר לונדונית.
“מאת בנדה?” שאל דניאל בחפזה.
“כתב־היד הוא של בנדה,” השיבה לנורה. “חפצתי להביאו לך, אבל בו ברגע באה גרטרוד לקחתני עמה. המתן פה ליד הבית ואני אביאו לך.”
“את תאכלי עמנו ארוחת־הערב,” הזמינה אותה גרטרוד, ומהססת הביטה אל דניאל.
“אם על דניאל טוב…”
“אנא, בלי שטויות, לנורה. אני מבקשך שתבואי עמנו.”
רבע שעה אחר כך ישב דניאל לפני המנורה וקרא את מכתבו של בנדה.
בתחלה הודיע לו ידידו, שהוא עתיד להשתתף באכספדיציה מדעית שתלך אל קוֹנגוֹ בעקבות האכספדיציה, שסודרה על ידי אמין־פחה ושמטרתה היתה לבקש את סטֶנלי.
“ובכן אפוא, מכתבי זה הוא מכתב־פרידה, ידידי היקר. אנו נפרדים לשנים ארוכות, ואולי לכל ימי חיינו. אני מרגיש את עצמי כאילו יצאתי מחדש לאוירו של עולם. שוב נפקחו עיני, והרעיונות שנולדים במֹחי אינם נדונים למות מיתת חנק בתוך בִּצת האמונות הקדומות של אותה כנופיה. העבודה במעבדת הטבע השגיא תשכיח מלבי את הנבלה והעוֶל שנעשו לי. נקל לשאת רעב וצמאון, תחלואים וסכנות מאשר את פעולת לקויי הציביליזציה, שחסים על הגוף ומשחיתים את הנפש והרוח.”
ועוד היה כתוב: “אל מולדתי קושרים עוד אותי שני אנשים, אמי ואתה. כאשר אשוה את תמונתך לנגדי, עוברת על פני רוח גאה, וכל שעה שבלינו יחד חקוקה בזכרוני ולעולם לא תמחה. אבל יש כאן שאלה אחת דקה, שאלת מצפון. תקרא את זאת כאשר תקרא, תבין את זאת כאשר תבין, אני נגררתי פעם אחרי רגש דון־קישוטי, ואני מוכרח עתה להגן על הרגש הזה.”
אגב נענועי ראש, הוסיף דניאל לקרוא. על נשואיו עוד לא ידע בנדה דבר. הוא, כנראה, לא ידע אפילו שדניאל וגרטרוד היו מאורסים, או, אם ידע, שכח זאת, כנראה. או אם לא שכח, היתה השכחה רצויה לו.
דניאל לא האמין למראה עיניו, שהגיעו למקום זה: “מוראי הגדול ביותר היה תמיד שמא לא תתן את דעתך על לנורה. יותר מדי פחדן הייתי ולא נועזתי להביע לך את מוראי זה, ופחדנותי זו גניתי בנפשי. עתה, בהפרדי ממך, אני עושה זאת מתוך הכרה שאחרתי המועד.”
“בשם אלהים.” חשב דניאל “מה עולל לי!”
“אני תמהתי על זה תמיד בחשאי, מתוך רגש של ספוק־נפש דומה לזה שבנסיון חימי, בשעה שהרֵאַקציה היא בהסכם עם ההשערה: מה שהיא מדברת, דבריך הם; מה שאתה מרגיש, חוק הוא לה.”
“הוא מדמדם,” התמרמר דניאל, “מסבך לי את החוטים. למה? למה?”
“אל נא תתהלך עמה בהסח־הדעת! אל נא תרמוס לי ברגליך את הפרח הנפלא! הנערה הזאת היא בעלת תכונה בלתי־מצויה, מיקרות־המציאות ביותר! רק בלב כלו עם כל טובו יכול אדם להבינה ולהעריכה, אולם אם דברי הגיעוך באחור זמן, תקרע את הדף הזה ותסיח את דעתך ממנו כאילו לא היה בעולם.”
“בואי נא לאכול, לנורה!” אמרה גרטרוד בהכנסה אל החדר עם קערה מלאה מליחים כבושים.
לנורה ישבה על הספה והסתכלה בעינים בוחנות תלויות בדניאל שישב שקוע בהרהוריו.
דניאל נתן את עיניו בשתיהן והתבונן אליהן כאילו היו דמויות של הַלוּצינַציה. האחת בשמלה חומה כעין החלודה והשניה בשמלה כחולה־כהה כעין Moll ו־Dur. שתיהן סמוכות זו אצל זו, ובו בזמן כה רחוקות זו מזו, כשני צירי עולמו.
יא 🔗
“מה כותב בנדה?” שאלה גרטרוד מהססת.
“צירו בנפשכן, הלא הוא הולך לאפריקה,” השיב דניאל בקול כאילו הוא משקר, “מוזר הדבר, הלא כן? ברגע זה אולי הוא כבר על הים.”
ובשעה שפניו הביעו חשש שמא תבינינה האחיות את דברי המכתב אשר רצה לכסות מהן, קרא לפניהן בקול ממה שמצא לאפשר להודיע להן.
“מפני מה אינך קורא הלאה?” שאלה לנורה כאשר הפסיק.
היא התכופפה מעל לשלחן, להציץ, מתוך סקרנות, במכתב. בינתים הסתבכו שערותיה בצעצוע־המתכת שהיה תלוי במנורה. גרטרוד התרוממה לשחרר את שערותיה.
דניאל הניח את כפו על המכתב והביט בזעם אל לנורה. הנערה האסורה אל המנורה נתקלה במבטו, נלחמה בין צחוק ובין כעס, ולו לא נעים היה לראות את עיניה כה מקרוב.
“כלום אינך יודעת שאין זה מן הנמוס?” שאל, “אולי יש בינינו סוד, ביני ובין בנדה?”
“סבורה הייתי שבנדה דורש בשלומי,” השיבה לנורה ופניה אדמו מבושה.
אז הגיש דניאל את המכתב אל זכוכית המנורה וחכה עד שתאחז בו האש, אחר כך הפילו על הקרקע, ושם נשרף כלו.
“השעה כבר מאוחרת. אבא מחכה,” אמרה לנורה באכלה בחפזון.
“אני אלַוה אותך,” הודיע לה דניאל.
לנורה, שנדהמה מאדיבות בלתי־צפויה זו, נתנה בו עיניה. הוא הביט נכחו במבט אפל, וזה הדהימהּ עוד יותר.
“אני יכולה ללכת לבדי, דניאל!” אמרה לו ברצינות, “אין לך צורך להטריד את עצמך.”
“להטריד את עצמי, לנורה? מה פרוש הדברים האלה? האם גם את מאלה, שאינם יכולים לשאת את הטוֹן עד תומו, ולוחצים על הפֶּדַל, בהעדר הרגש אצלם?”
לנורה שתקה.
“לבש את מעילך, דניאל,” בקשה גרטרוד במסדרון, “רוח קרה נושבת,”
רצתה לעטפו במעיל, אבל הוא זרק אותו, מתוך רוגז, על הארגז.
דומם הלך ליד לנורה על פני הככר הריקה מאדם.
אחרי שכבר תחבה את המפתח בחוֹר המנעול, הביטה אליו במבט נעצב.
“דניאל, מה לך?” שאלה, “כשאני מסתכלת בך תוקפים אותי יראה וצער. מה חטאתי נגדך, שאתה מתיחס אלי יחס כה מכוער?”
“הניחי זאת, לנורה, הניחי זאת, אבקשך,” אמר בקול צרוד.
אבל המבט אשר הצמידה אליו היה חמור וחוקר בלי רחמים, כה בוגר, כה עז ונועז, עד שפתאם התרכך לבו.
“נלכה נא יחד עוד שעה קלה,” בקש ממנה.
זמן רב לא דברו ביניהם דבר. לבסוף שאלה אותו לנורה במה הוא עוסק. מתוך פקפוק ענה לה על שאלתה, אבל פתאם התלקחו הדברים בפיו. הוא אמר שלפעמים קרובות יש לו הרגש כאילו הוא נאבק בחושך עם רוחות ושדים. מה שנובע ממצולות הנשמה כה קשה להביע בצלילים ומלים, והוא גווֵע בקרבו תוך כדי יגיעתו על הצורה. הוא מצליח רק במשפט, במה שנתק מן האדמה, שלא מצא עדין הד בלב בני־אדם. ולפיכך הוא נראה לפעמים כה לא שולט ברוחו, כה אמלל בשתיקתו. במדה שחזקה ביותר יד המשטר אשר שעבד לו את רוחו ודמיונו, בה במדה תועה גופו תוהו לא דרך בישימון החולין של החיים. את השמים הוא נושא בקרבו אך כמו חלום, בין האנשים אין לו אלא התפתה. והכל מסביבו מה מת, בית־עלמין ממש. חייו הנלבבים ביותר נהפכים לאט לאט לצל ומתרוקנים מתכנם. מה שלפעמים הוא אכזרי כלפי בני־אדם, לא נעלם ממנו, הואיל וגם הם הלא חיים את חייהם תמימים ממנו ומעילים ממנו.
“אבל הלא יש לך נפש אחת שתומכת בך,” הרהיבה לנורה עוז בנפשה להעיר לו, “הלא יש לך גרטרוד”.
על זאת לא ענה. היא חכתה כי יענה, וכאשר הבינה כי ענה לא יענה, הצטחקה אליו, כאילו נסתה עוד הנסיון האחרון להביאו לידי כך שיאשר דבריה, אחר כך נסתלקה המנוחה מעל פניה. בכל פעם, מדי עברם על פני פנס, היתה מפנה ראשה הצדה.
“אתה ארשתהּ באמונה,” אמרה חרישית ובחגיגות נפלאה.
דניאל הקשיב לה ברוח נשברה, ענה לה בדברו לתוך הרוח:
“הקול העליון, לנורה; צפור המצַיץ בין העפאים. אשתי אשר ארשתיה לי באמונה! אבל במעמקים מיבב הבס. טרימוֹלוֹ של שדים. השומעת את?”
הוא צחק צחוק של מטורף, בהפנותו אליה את פניו עם השנים החשופות. אבל היא תפשה את זרועו כמתחננת.
אז לחץ שוב את כפו אל מצחו ואמר:
“המכתב, לנורה, המכתב…”
“הרואה אתה, אני הבינותי זאת מיד, דניאל, המכתב, מה כתוב במכתב?”
“זאת לא אוכל הגד לך,” השיב, “פן יתגלגל ויפול הקול הגבוה והמתוק אל תוך הבס האפל, ואז יקיץ הקץ עליו.”
לנורה הסתכלה בו בתמיהה. עוד מעולם לא נראה לה כה אוילי.
“שמעי,” אמר ושלב את זרועו בזרועה, “אני חִברתי מזמור שיר. כך הוא,” והוא התחיל מזמר בנעימה של עדנה ורוח נכאה את חרוזי איכנדורף: “יען בכל השלך הס, ובני־אדם ישנים, מקדימה נפשי בברכה את אור־הנצח, ונחה כאניה בנמל.”
שוב עמדו לפני דלת הפרוזדור. “השעה הקלה” היתה לשעתים, ולנורה אמרה לו ליל מנוחה.
בלי חשק עלה במדרגות דירתו.
גרטרוד ישבה בחדר־הכניסה על הארגז. במעיל, אשר קודם הפיל מעליו, עטפה את רגליה, בגבה נשענה אל הכותל, ראשה שקע בכתפיה, וכה ישנה, בלי להקיץ עם בואו. סמוך אצלה עמד פמוט עם נר בוער אשר הגיע כבר עד המתכת; הלהבה התלקחה באחרוני פרפוריה ובצלליה אשר זרקה על פני הישנה שִוְתה להם מראה מוזר של סבל.
“וארשתיך לי באמונה,” רטן דניאל, ורק לאחר שדעך הנר, העיר את גרטרוד, והלכו בחושך אל חדר־המשכב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.