רקע
יעל ישראל
מחשבות של בת המאה ה־20 על הרומן "ג'יין איר"

שנים, אני נשבעת לכם, שנים שאני נושאת בתוכי את דמות המאהב הכי נהדר שנכתב בספרות: מר רוצ’סטר. הוא נתקע לי בלב בגיל 13, הפעם הראשונה שבה קראתי את הרומן “ג’יין אייר”. הוא לא היה יפה, לא מנומס, לא ג’נטלמן – אבל איזה גבר! איזה לב, איזו עוצמה רגשית, איזו מסירות, איזו תשוקה! בחיי, אני רוצה להיות ויקטוריאנית. אם זה המחיר שצריך לשלם כדי לקבל את מר רוצ’סטר, אז אני מוכנה לחזור לחיות באנגליה של המאה ה-19.

אין מה לדבר, דפקו לנו את הראש, הבנות, עם מר רוצ’סטר הזה. לכזה גבר לשאוף? על כזו פנטזיה לתחזק חיי אהבה? בכלל נולד גבר כזה, או שמא רק במוחה ההזוי והמלא ברומנטיקה נשפכת של אחת, שרלוט ברונטה? ככה לטפש אותנו במילות אהבה נשגבות שלא תבואנה לידי ביטוי, גם לא בעולם הבא?

מאז קראתי את הספר עוד איזה עשר פעמים, ולא פסחתי גם על התרגום החדש, שזה עתה ראה אור ב“ידיעות ספרים”. בנוסף, ראיתי כמעט את כל הגרסאות הקולנועיות והטלוויזיוניות שנעשו למאסטר־פיס המקסים והמטמטם הזה. ולעולם איני שבעה לראות את מר רוצ’סטר, שהתאהב במעמקי נפשה של אישה, כמו שכולנו רוצות שיקרה לנו, אבל זה לא קורה אף פעם. כי מה את, בובה, מפלצת רומנטית דבילית? מאיפה יביאו לך גבר מופתי כזה? אין כאלה גברים, בייבי, תכניסי לך את זה לראש טוב־טוב!

ומה, אם לה־ברונטה לא הייתה מתה בגיל 39 מסיבוכי הריון, אלא ממשיכה בנישואיה המשמימים לעוזר־כומר, האם היא לא הייתה כותבת כעבור עשרים שנה את הסאגה המוחצת על החמצת חיי הזוגיות, כפי שעשה אפרים קישון במחזהו, “הו, הו יוליה”, על־אודות רומיאו ויוליה הנרגנים, אלמלא מתו והזדקנו יחד? האם היא לא הייתה כותבת על הגבר הנלהב והרומנטי שהפך לגוש אבן? הרי גיבורתה מטיחה בפני רוצ’סטר השופע רומנטיקה דביקה את אלה המילים: “במשך זמן קצר, קצר מאוד, אולי תהיה כמו שאתה עכשיו. ואז תהיה בהדרגה צונן יותר וחסר סבלנות ולבסוף נוקשה, ואני אצטרך לטרוח מאוד כדי להשביע את רצונך. אבל אחרי שתתרגל אליי, ייתכן שתחבב אותי שוב, תחבב אותי – אמרתי – לא תאהב אותי. אני משערת שאהבתך תתפוגג בתוך חצי שנה או פחות. שמתי לב שבספרים שנכתבו על ידי גברים, נאמר שהתלהבות הבעל אורכת לכל היותר חצי שנה.” הנה, זהו נאומה הציני של הרעייה לעתיד, הצופה לעצמה ימי חסד מועטים בידי אהובה. זה מזכיר כמובן את אן בולין, אחת מנשותיו של הנרי השמיני, שאומרת בסרט, “אן של 1000 הימים”: אתה אהבת אותי כמה חודשים, עד ליל הכלולות, בו נעניתי לך. אני אהבתי אותך 1000 ימים."

מעניין שברונטה, כבר אז, באותם ימים ויקטוריאניים, מציעה בספרה השמרן־מינית דווקא הסדר־נישואים פמיניסטי מאוד. הגיבורה הצעירה שלה קולטת את המשהו המסריח שאופף את אביר ליבה המאוהב, שרוצה אותה לעצמו, ובמסגרת אהבתו הרכושנית מתייחס אליה כמו לעוד נכס יקר שלו. עם הצהרת האהבה הרגשנית שלו, בא גם זרם של מתנות יקרות, כמו כדי לכסות את “החפץ המהוה” שקנה בתכשיטים ובבדים יקרים.

או־הו, ברונטה הייתה סופרת ערמומית ומבינה גדולה בנפש האדם, ונפש הגבר בכלל זה. רוצ’סטר שלה, שאכן התאהב בנפש הצעירה והנעלה של ג’יין חסרת היופי, מרגיש קצת לא בנוח כלפי חוץ, ושואף להסתיר את המראה הסתמי של נערתו האהובה במלבושים נאים, כמקובל בחברה. אבל ג’יין, הפמיניסטית הראשונה של הספרות, לא נותנת לו את הנחת הזו. היא מסרבת להפוך לבובתו, ודוחה בשאת־נפש את מלוא תכשיטיו ומלבושיו. לחתונה שלא תיערך לבסוף, היא מגיעה עם הינומה מבד פשוט, תחת הנזר היוקרתי שהעניק לה.

ג’יין מסבירה לקוראיה שלא נוח לה עם המעמד הזה: הכלה הענייה שרכש בעל־האחוזה העשיר, וכי הייתה מעדיפה להמשיך לעבוד ולפרנס את עצמה, או לחילופין, שתהיה לה הכנסה ראויה משל עצמה. באותם ימים, שבהם נשים הוחזקו על ידי גברים, הייתה זו ללא ספק דעה מהפכנית מאוד. בהמשך, כפי שידוע לכל חובבות וחובבי הספר, היא זוכה בדיוק בזה: להיות שוות־מעמד לבעלה, כי רק במצב כזה של שיוון ראתה ברונטה הוויקטוריאנית איזה שהוא סיכוי לחיי נישואים.

אינני יודעת מה היא הייתה אומרת על חזונה שנכתב לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, אילו ראתה את חיי הנישואים המודרניים, המושתתים לכאורה על חזונה הפמיניסטי: שני בני זוג שווים, או שווים לכאורה, המתפרנסים בכוחות עצמם. האם הייתה שמחה לראות את חזונה שהתגשם, או שמא היה דועך בה ליבה בשל הבלבול הנוסף שזרע השינוי ביחסים בין המינים? אינני יודעת מה היא הייתה חושבת, אבל אין לי ספק בכלל בכך שברונטה הייתה התיאורטיקנית הפמיניסטית הראשונה. היא זו שהציבה את המשוואה הבאה בסוף ספרה: ג’יין ורוצ’סטר היקר שלה יכולים לבוא בברית נישואים רק כאשר הם שווים לגמרי. אבל מה זה אומר, “שווים?”

תמיד הרס אותי, כבר משחר ילדותי, שנים ספורות לפני שבאתי בברית הפמיניזם של שנות ה-70, שעל פי ברונטה, הברית בין הגבר לאישה יכולה להתקיים רק אחרי שהגבר הופך לנכה. זאת אומרת, רק כאשר הגבר מאבד מהדרת כוחו הפיזי, כשהוא נהיה מין מסכן בעל מום שהאישה צריכה לטפל בו, וכמובן, כאשר שניהם משתווים מבחינה כספית (לאחר שג’יין יורשת את דודה). רק אז הם יכולים להיעשות שווים ולהתאחד. ברונטה כתבה את “הגבר החדש” שנים לפני שנולד אחד כזה בכתבים הפמיניסטיים ואז בירחוני הנשים. ועל אף שליבו של רוצ’סטר היה כשל “הגבר החדש” עוד לפני השריפה, “גבר חדש” של ממש, שמוותר על יתרון כוחו הפיזי, הוא הופך רק אחרי התאונה.

מעניין, שכעבור מאה עשרים שנה בערך, בשנות השבעים של המאה ה-20, פותחו תיאוריות פמיניסטיות שדגלו בדיוק בדגם הגברי שהציבה ברונטה ברומן הגדול שלה. הגישה הפמיניסטית של אותן שנים הייתה שאישה לא תוכל לפתח קשר אמיתי ושיווני עם גבר, אלא אם כן הוא “חלש” כמוה, או לפחות, דומה לה; גבר שמוותר ביודעין על יתרון כוחו הפיזי וכוחניותו, ומוכן להשתוות לאישה בכל צורה שהיא. על פי תיאוריות אלה, שבהן “האויב הוא המאהב”, יכולה האישה ליצור קשר שווה־ערך רק עם גבר שייוותר על התנכרותו הרגשית והפיזית לאישה, ועל היותו “אויבה” בצורה זו או אחרת. גבר שיתחבר לאנימה שלו.

האם עברו השנים וזה קרה? אינני בטוחה. משהו השתנה, ומשהו מהותי – זה בטוח. אבל אינני בטוחה שהגבר ויתר על רצונו בעליונות ובכוחנות, בוודאי ביחסיו עם האישה, כפי שחלמה ברונטה בדמיונה הרומנטי. בתום הרומן, כשנפשו של רוצ’סטר נשברת וגאוותו הגברית מתרסקת לרסיסים משום שהפך לנכה, וגם בשל המרירות ובשל אובדן מושא אהבתו – רק אז הוא מתרכך באמת והופך ל“גבר החדש” שג’יין מייחלת לו.

אוי, אוי, אוי, איזו רומנטיקה ענקית וחסרת תוחלת! יפה לשאוף אליה, קשה, אוי כמה קשה, להשיגה. אבל לא פלא שאני ובנות־מיני התנפלנו על רוצ’סטר הזה כאילו היה מים־חיים, ובדינו לעצמנו מאהב כמוהו. את מלוא הקסם האפלטוני ולחשי האהבה שלו, את התאהבותו המעט אוטו־ארוטית במושא אהבתו, שבה הביט כמו במראה כדי לראות את דמותו הנעלה – נשאנו איתנו ליחסי האהבה הבוגרים והלא־בוגרים שלנו. את הבטחת הקסם ו“התאומות הנפשית”, הבאנו איתנו לגבר שאליו באנו: אולי הוא יהיה תאום־הנפש שאנו מייחלות לו.

והיה לי כזה. בחיי. היה לי גבר תואם־רוצ’סטר. טוב, כמעט. גבר שאמר לי כמה שאנחנו דומים, כנפש אחת, כפי שאמר רוצ’סטר לג’יין. ושמעתי את קולו גם ממרחק ימים ויבשות. ובאתי אליו כמוה, וניסיתי לנחם אותו ולרפאו, כמוה. וקיבלתי אותו רצוץ, כמוה. אלוהים, איזו פנטזיה רומנטית חסרת ממשות! פלא שיחסים כאלה יכולים להיכתב רק ברומן, גדול ככל שיהיה, נפלא ומרתק גם ממרחק הזמן שבו נכתב?

אולי אם ברונטה הייתה ממשיכה לחיות ולכתוב, לראות שנים ולספוג עוד ועוד חוכמה, היינו מקבלים את יצירת המופת הבאה שלה על־אודות החלום ושברו. האם אז, כשכתבה את “ג’יין אייר”, היא הבינה לאשורו מה היא כותבת? האם הבינה את מערך היחסים הלא־שיווניים שבעצם כתבה?

לפני כעשרים שנה ראה אור ספר מחקר בשם “נשים שאוהבות יותר מדי”. המחברת, רובין נורווד, אפיינה שם את תסמונת “האישה המטפלת בגבר”, המחפשת גבר בעייתי מאוד כדי “לאהוב אותו מאוד”, כדי להושיע אותו, כדי לרפא אותו באהבתה. מובן שזה יכול לקרות גם לגבר “שיאהב אישה יותר מדי”, אבל רוב הלוקות ב“תסמונת” הזו הן נשים, ולא במקרה. נשים נוטות לטפל בזולת הרבה יותר מגברים. הן נוטות לספוג ולקבל יותר מגברים. וה“אישה שאוהבת יותר מדי” פשוט מטפלת בגבר הבעייתי שהיא אוהבת ומקווה להיות ישועתו.

האם לא זה מה שלימדה שרלוט ברונטה את מיליוני הנשים שקראו את ספרה במהלך השנים? אני מציבה כאן מראה הפוכה להשקפה הפמיניסטית שלה על נישואי רעות, אחווה ושיווין. האם באמת “נישואי רעות ושיווין” אלו, או שמא מדובר בעוד “אישה שאוהבת יותר מדי”? האם ג’יין לא רואה בעצמה את כמושיעתו של אדונה? האם רוצ’סטר לא רואה בה את מושיעתו? למען השם, הרי הוא התאהב בה בדיוק בגלל שבהרהורי רוחו הוא ראה בה מושיעה! היא תושיע את נפשו הדוויה, האומללה והחוטאת באמצעות נעוריה, רעננותה, תומתה ואהבתה. זה היה ההסכם ששניהם פעלו לפיו.

רוצים לדעת כמה פעמים אני ניסיתי להושיע גבר עייף ועצוב וכואב באמצעות רעננותי, נעוריי ואהבתי? או־הו! זה כמעט בילט־אין, בנו הנשים. טוב, אולי לא בכולנו. אבל רובנו חולמות על זה. זה דגם־האהבה שלנו. ואם יורשה לי לגנות מעט את לה־ברונטה: זה דגם־האהבה המעוות שהיא נטעה בליבותיהן של כל כך הרבה נשים. ואולי לא נטעה, אולי פשוט הבינה היטב את נבכי הפסיכיקה הנשיית, שהיא לעולם סוג של מטפלת ועוטפת את הזולת באהבתה.

תמיד טענתי ש“ג’יין אייר” הוא ספר לנשים בלבד. קשה לי להאמין שגברים יזדהו איתו ככה, בכזו התמסרות והתלהבות רגשית, כאילו קראו את דברי השכינה, כמונו הנשים. רוצ’סטר הוא גבר שנכתב בדמיונה הרומנטי המפואר של אישה. ולא רק שאין גברים כאלה כנראה, גם אם יש משהו דומה, הקשר הופך עד מהרה לפייאסקו אומלל.

האם זה מפחית את אהבתי לספר הנהדר הזה? לא ולא. הקריאה המחודשת בתרגום החדש גרמה לי תענוג בדיוק כמו בגיל 13. לא ייאמן, נכון? בתוכי אני עדיין אותה רומנטיקנית אינפנטילית חסרת־תקנה, כמו בנעוריי הרכים. כשקוראים ספר מלבב כזה – גם אם לא מציאותי, גם אם פוגעני בדיעבד, גם אם יוצר מיתוס אהבה בלתי אפשרי ושקרי – מתקלפות להן כל שכבות הציניות הנרכשת, ורק האהבה הגדולה של ג’יין ומר רוצ’סטר מאירה את הלב.


השוואת תרגומים:

בשנת 1973 קראתי את “ג’יין אייר” לראשונה. הייתי בת 13. התאהבתי נואשות במר רוצ’סטר, ובפנטזיה הרומנטית של שרלוט ברונטה. מאז לא פסחתי על אף תרגום לעברית של הרומן המרתק. את התרגום הראשון של חנה בן־דב, שראה אור ב-1946 בהוצאת “י' ניומן”, לא הכרתי. אני גדלתי על התרגום הארכאי של יצחק לבנון, שראה אור ב“מסדה” ב-1968. כמו כל ספר שקוראים בגיל רך, די נקשרתי אליו, למרות העברית המליצית. כיום, שפתו נשמעת לי תלושה ומגוחכת, מלאה במנייריזמים ובתרגומיות בנוסח ה“מתרגמים של פעם”, שעם השנים והעיסוק שלי בעריכת תרגום, גורמים לי היום לאולקוס רוחני.

כאשר יצאו שני תרגומים חדשים בשנות ה-80, אחד של טלה בר (“אור־עם”, 86') והשני של ליאורה הרצוג (“זמורה ביתן”, 87') העדפתי את זה של הרצוג – הוא היה אלגנטי ונקי יותר. נדמה לי שבגרסה של “אור־עם” היו כמה איורים נוגים בשחור־לבן, כנראה כדי להקל על שיווקו לבנות הנעורים. עכשיו הגיע התרגום החמישי של שרון פרמינגר, בהוצאת “ידיעות ספרים”. הכריכה נאה ומעוררת רושם נכבד ורציני. ממש מתחשק לקחת אותו ליד.

מאחר שהנוסטלגיה שלי לתרגום של י.לבנון נעלמה עם השנים, לא התקשיתי להתחבר לעברית העכשווית, הקולחת והנקייה של פרמינגר. בזכות “פרויקט גוטנברג” זכיתי גם להשוותו למקור, ומצאתי שהוא משקף נאמנה את השפה הפשוטה יחסית של הרומן.

למרות שראה אור באמצע המאה ה-19, “ג’יין אייר” אינו כתוב באנגלית גבוהה ומליצית. אומנם, הטקסט משובץ במילים אנגליות ארכאיות, אך התחביר פשוט יחסית, ולכן לא קשה לתרגם את הספר. הרומן כולו מעורר סימפטיה. וכרגיל, גם בגיל העמידה מצאתי את עצמי מתאהבת בפעם החמישים באותו מר רוצ’סטר גדול מן החיים, שכתבה ברונטה לפני למעלה ממאה וחמישים שנה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48410 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!