החדר עם הפרחים הנובלים ־ המשך 🔗
ו 🔗
עוד באותו לילה יצא האלוף הזקן לדרך. בעצם הלילה. בארבע שעות לִוה אותו הקמרדינר אל תחנת הרכבת.
על שלחן־הכתיבה שלו מצאו בבוקר שני מכתבים. האחד היה כתוב אל אברהרד, והשני אל האלופה. זה לא היה אלא ברכת־פרידה, הראשון נכתב ביתר פרטות, הוא הביע את קורת־רוחו מזה שאברהרד, אשר ברך אותו כראש הבית, שב אל חוג משפחתו; הודיע לו שבקרוב ימסור לידיו את כל הזכויות המגיעות לו לפי דרישת החוק, וסים את המכתב בשורות המפליאות שלהלן: “ובנוגע לי עצמי, הנני נכנס אל עדה דתית קתולית, לבלות את שארית חיי אשר לא הצליחו במנזר הדוֹמיניקני דילַא גוֶרציה, אשר בויטרברוֹ.”
שום השתפכות נפש, שום ודוי, רק העובדה הערומה לבד.
האלופה לא השתוממה אף לא נבהלה. שקעה בהרהורים ואחר כך אמרה:
“הוא לא היה מעולם שמח. בכל ימי חייו לא היה שמח אף פעם. מעולם לא שמעתיו צוחק מטוב לב, ובחברתו שכחתי לחיות. מאז היה נוטה ברוחו אל המנזר, מקום של חיים קודרים וחמורים. הוא מצא את ביתו ושוב לא. וכנראה, עיף מאד מדרכו הארוכה אל נפשו.”
“שטות, קלוטילדה!” קראה הגברת פון ארפט, “בנוגע לצחוק אמנם צדקת, ואדם שאינו יודע לצחוק הוא בהמה למחצה. ובכל זאת, האם צריך אדם משכיל לבחור דרך כזו דוקא כדי למצוא את השלום עם נפשו ועם אלהיו? אדם שמחובתו הוא להיות מופת לרבים? המעט הוא החושך אשר במחות? וכי יש לכבות את הלפידים שעל ידם עמדת למִשְמר? זאת לא אוכל לסלוח, אני כֻלי הנני בת העולם החילוני, ונבחר לי להיות עם אלה הידועים בשם עובדי־אלילים והם יצרו לנו יצירות של אורות ומאורות.”
בהאמר המלים האלה נכנס אברהרד, וכשהסתכלה בפניו, עלתה מחשבה על לבה: גם הוא אינו יכול לצחוק.
המרת דתו של הברון פון אופנברג עוררה בכל המדינה התרגשות גדולה. העתונים הליברליים פרסמו מאמרים ארסיים, האגודות הליברליות מחו באש זעמן נגד מזמות־החרש של רומא; המתנגדים המפלגתיים ממחנה הקתולים השמיעו תרועות גיל והשתמשו בתשובתו המפליאה של אחד הכופרים אל הדת היחידה המקנה חיי עולם הבא, כדי לצוד תלמידים צעירים ולהלהיב את הזקנים. האזרחים רעדו מכעס על העריצות הדתית והשעבוד הרוחני.
אברהרד, שלא נתן את לבו אל התוהו והבוהו של הדעות, הסתגל במהרה אל תנאי חייו החדשים. להיות פתאם אדון לאנשים רבים ובעלים לנכסים רבים, – לשם כך דרוש כובד־ראש ועבודה מתמידה, עין רואה ויד חזקה. לא היה מקום לחשוש שמא יתרברב ויפריז בעבודתו; יותר היה מקום לחשוש למתינותו בעבודתו ולהרגלו להיות נחבא אל הכלים. האחריות עודדה אותו באופן מוזר; תוצאות כאלו היו גם להשפעת סילביה עליו.
בחודש מאי לוה אותה ואת אמה אל ארפט; הם היו מטילים שם יום יום יחד, ותמיד היה מספר על לנורה; תחלה בחששנות ובמלים ספורות, ואחר כך, כשגדל אצלו האמון בבת־שיחתו, דבר בהתגלות־לב רבה, עד שהתגלות־לבו שמשה סמן לשחרורו הפנימי.
כשספר על נשואי לנורה עם דניאל נוטהפט, הפסיקתו סילביה מתוך התעוררות והציעה לפניו שאלות אחדות בנוגע לדניאל.
“אח! הלא זהו אורחנו מאז,” אמרה, “הלא זהו המנצח.” והיא ספרה לו על התארחותו של דניאל בארפט בבת־צחוק של רצון ואהדה.
אף בת־צחוק זו היתה בעיני אברהרד דומה לבת־צחוקה של לנורה. אבל כיון שאצל סילביה היה הכל מוחלש יותר, בא בחברתה לידי הכרה ברורה יותר במה משכה אותו לנורה כל כך אליה. הוא לא יכול להביע זאת במלים או במושגים, הוא רק הרגיש שהיתה לו זאת ממשלת הצלילים הבלתי־ידועה לו, המתק הבלתי־ידוע לו של ההרמוניה הפנימית, הסדר המנגן של המוסיקה אשר נהפכה והיתה לנפש.
בתחלת יוני חזרה סילביה עם אברהרד ועם הוריה לניורנברג. ימים אחדים אחר כך חגגו את חג נשואיהם.
ז 🔗
לאדון גרוביוס סלקו את החוב, חבורת האנשים שבחשאי השתתפו מאחרי גבו בהלואות, נתפרדה.
עוד לא היה מעולם מַלוה שפרעו לו את החובות ושיהיה כה אמלל כמו האדון גרוביוס. לא היתה לו כל מטרה, ואף הציוּנים שהעמיד על דרך חייו היו שבורים. את כספו קבל, שפיר! בחלקו עלה רֶוח של יותר מששים אלף מרק. אבל מה ערכו של הרוח הזה לעומת השערוריה הגדולה, שהיה מחכה לה? מה ערכם של חיים טובים ורכוש כלפי ההנאה שיש לך למראה מפלתם של כוכבים? מה עוד חמודות נשארו לו בחיים לאחר שהענין הזה, אשר לכתחלה הרבה להבטיח, אשר פתח בטרגדיה שהלכה הלוך והתעלה, עד שאפשר היה לקוות ממנה להתנגשות ההורסת של הנגודים בנפש האדם, – נסתים בקומדיה רגשנית ותפֵלה של שלום כללי?
אבל רק זאת בלבד היתה סבה לאדון גרוביוס, הגמיש, לזה הרוָק שאינו נכמש, שגבולות הגיל אינם קימים בשבילו, שירגיש את עצמו פתאם לזקן. הוא הרגיש כעין חרדה בנפשו, לבו נבּא לו רע, הוא חשש לשנוי האויר.
הוא הרגיש רעב נפשי, ולא היה לו עוד כל תאבון אל הדברים. בנפשו נאנח: הפסדתי, אִבדתי, בזבזתי,
שערות ראשו נשרו ושגדון הפרקים בא עליו. בחום של עשר מעלות רעד מצנה ובימים הגשומים לא יצא מפתח ביתו. התחיל בעצמו ללמוד רפואה, כלומר, דרכי הרפוי של הקדמונים. קרא את ספרי פַרַצֶלסיוס, והיה אומר כי כל אלו שכתבו ורפאו אחרי פרצלסיוס הם עמי־ארצות ומרעילי הבריות.
גם במקצוע המוסיקה נעשה יותר משונה והפכפך בתביעותיו. הוא גלה קומפוניסט קדמון מניורנברג, שטַדֶן שמו, ובאופרה שלו, “זֶלֶביג”, האופרה הגרמנית הראשונה בכלל, ראה את מרום פסגת המוסיקה, מעל למוצרט ולבך. הוא נגן לבת אחותו, לדורותיה, ארִיות ותזמורות מ“זלביג”.
“אם את תביני את זאת.” השתקד האדון גרוביוס, “אם תגיעי עד לידי כך שאוכל לשמוע מתוך נגינתך את גן־העדן ואת הגיהנום, הצפונים ביצירה זו, הרי עלי שאוריש לך את כל רכושי, קוף שכמותך.”
זו היתה אותה המלה אשר צפתה אליה דורותיה, היא באה לאמֵת את חשבונותיה, להגשים את חלומותיה. וכדי לשמעה מפיו לא חסכה כל עמל לקחת את לבו.
האדון גרוביוס לא היה מפונק. למן העת שאחותה עסקה בהנהלת משק ביתו לא היתה אשה אשר תתן את לבה אליו. אבל אז היה צעיר, עוד שגה בשגעונו, כי הנשים מחכות לו ואין לו אלא לרמוז באצבע וכלן תבואנה אליו בהמוניהן. ורק מפני שחשש לבחירה בלתי־מוצלחה ולבזבוז כסף, נמנע מרמוז להן ובנדבת־לבו עזב אותן לנפשן.
שיד אשה קטנה ורכה יכולה להשפיע עליו במגעה, כמו במקל קסמים, דבר זה נודע לו אך עתה. כמה נעים פרצופה של יוצאת חלצי דידרלין – חשב. וכשדורותיה, שהוסיפה להבטיחו שהיא באה אליו בהעלם מאביה, אף על פי שזה כבר נטלה רשות מאביה, כשדורותיה לא באה אליו פעם אחת יום שלם, יצא מגדרו והתחיל בוקע עצים במטבח, רק כדי לשבור דבר־מה.
דרך אגב, ההוראות המוסיקליות שהשמיע לדורותיה הקנו לנערה מושג חדש על האמנות שלה ועוררו בה את אהבת הכבוד. האדון גרוביוס, אשר ציתנותה והצלחתה הניחו את דעתו, היה אומר עליה לפעמים בצחוק שהיא עתידה להיות פגניני בשמלת־אשה, ועל עצמו חלם למלא תפקיד של אימפרסריו דמוֹני.
אבל מה שהפליא אותו בדורותיה יותר ויותר והביאו לידי השתוממות הוא יחסה אל המראות.
המראה היתה משפיעה עליה השפעה עצומה מאד. התפעלות של תשוקות היו מפיקים פניה בעברה על פני מראה ובראותה בה את בבואתה, חרדת חשק בתחלה, ופקפוק ותרני אחר כך. מתוך ברק עיניה נשקפה תשוקה אל הראי, ההִלוך ותנועות הגוף כאילו הציבו להם מטרות והכינו הפתעות בצפיתה אל הראי. כל מהותה חיתה חיים משותפים עם אחות־לראי דמיונית, שהשתדלה למשוך עליה את מבט אהבתה.
ח 🔗
בידי דורותיה עלה להוכיח לאביה את התועלת הכספית הגדולה שתצמח לה, לשארת־בשרו הקרובה ביותר של האדון גרוביוס, אם תקבע בינה ובין האיש הזה יחסי ידידות; אנדריאס דידרלין התקומם שעה קלה, אבל לא יכול לא להחשיב את מבט בתו המרחיק לראות.
בשעה שספרה לו על הופעתו של האדון גרוביוס בבית האלופים ועל הסכום הענקי שהאדון גרוביוס תבע בהעוית פנים של מנצח, הביט דידרלין לפניו בכובד־ראש בזכרו את הריב הישן, העמיד פנים של איש מרומם על כֹּל ואמר: “אל נא נשפיל את עצמנו בגלל המתכת הבזויה.”
ימים אחדים אחר כך אמר בכל זאת בעצמו, אגב אנחות, כאיש שיצא בזר נצחון ממלחמה מוסרית קשה:
“עשי, בתי, כטוב בעיניך, אך לי אל תגידי מזה דבר.”
הלא המצב הכספי היה ירוד. חיו חיי שעה. הנדוניה הקטנה שהאדון גרוביוס נתן לאחותו, הוצאה זה כבר. למרגריטה היו תביעות על שלשים אלף מרק, האדון גרוביוס נתן לה אך שנים־עשר אלף, ועל זה אי אפשר היה לערער, כיון שהאדון גרוביוס הוציא מידי אחותו המשועבדה אליו כתב ותור על השאר, בגלל הסכמתו לנשואיה.
“רמו אותי,” אמר אנדריאס דידרלן ונשא בגאוה את מרירותו בלבו.
מנהל בית־הספר למוסיקה מת, ואנדריאס דידרלין, בזכות מפעליו ואישיותו, היה המועמד הקרוב ביותר אל המשרה הזאת, והוא גם קבל אותה. חבריו מלפנים היו אומרים שכדי להשיג את מטרתו זו השפיל את עצמו לא פעם לפני בעלי השלטון. דידרלין קרא מתוך עיניהם את קנאתם וחיך.
אבל חייו היו חיי עמל. “האמנות מבקשת לחם,” אמר דידרלין במבט למרחוק של איש־גבורות, “איזו עמדה הייתי יכול לתפוס, אֵילו יצירות הייתי יכול ליצור אִלו היה לי פנאי! רק פנאי דרוש לי,” ובהניעו יד כלפי מעלה, “הנשרים ישאו לי ברכה!”
ט 🔗
האדון גרוביוס והמות היו ידידים טובים. כל זמן שהמות היה צריך לעשות את מלאכתו העגומה, היה דופק על דלתו של האדון גרוביוס, כאילו היה מבקש, בין אלה שהיו מגנים ומקללים את שליחותו, לפחות אחד שידע לנהוג בה כבוד.
אולם בהודע לאדון גרוביוס שלנורה נוטהפט מתה, מצא שידידו הישן הגזים הפעם בעבודתו המועילה. הדבר נגע אליו. הוא חש כעין התכַּוצות במחיצת הקבה, וליום שלם כלא את עצמו בחדר־המשפט שלו. שם שקע במעין קַטַלֶפסיה; פניו נשתנו עד להבהיל, כאילו כל הרשע וכל היאוש של האדם הזה, אשר לא ידע לרַצות באהבה את עוון חייו, נתאבנו בהם לעולם ועד.
נבואת לבו נתקימה.
ביום יוני גשום אחד קברו את לנורה, והאדון גרוביוס, עטוף במעילו הכתום והבלוי עם הכיסים הגדולים, היה באותו מעמד. גם אנשים רבים אחרים עשו עם לנורה חסד של אמת. כל פנים היו חרושי יגון כמו האדמה מסביב. אלה שלא הכירוה, על כל פנים שמעו עליה; הם היו יודעים שהיא מתהלכת ביניהם באיזה אופן שהוא, כמו ששומעים על חזיונות שמים, ועתה ידעו שהלכה ואינה עוד. רגע אחד היו ליצורים מעמיקי הגות, בעלי התבוננות ומרגישים, לרגע אחד פרשו מעבודתם התפלה, ממומיהם המוסריים הקטנים, מיצריהם, דאגותיהם והבליהם, ובאו לידי הכרה, שיש בעולם פחות אמת, פחות טהרה, פחות חבה ופחות אהבה.
האדון גרוביוס הלך הביתה והרתיח לעצמו תה מפרחי־תרזה, המשקה הזה היה מועיל לו תמיד בשעה שרוחו היתה רעה עליו.
מי הגשם טפטפו על זיז חלון המטבח, והאדון גרוביוס אמר לעצמו: “זהו הבר־מינן האחרון. לא אוסיף עוד ללכת אל שום לויה.”
לעת ערב באה דורותיה, ומיד אחריה הופיעה גם פיליפינה שימלויס. האדון גרוביוס היה נותן לה פעמים חמשים פניג שכר רגּולה ועכשו רצתה לשמוע מה דעתו על האסון הזה. בסתר לגלגה על התענינותו, כהתענין האוהב, בכל דבר שנוגע אל אישיותה של לנורה, אולם נזהרה מאד שלא ירגיש בלעגה. להפך, לשמע שאלותיו, שליחויותיו, הוראותיו והערותיו המרות היתה מעמידה פנים של כובד־ראש, היתה מעוררתו ומפתתו, מחניפה לו בדרך גסה, והשתמשה בכל הזדמנות לתמוך בתקוותיו. מתוך כך צמח ביניהם אמון יותר ויותר גדול, ושגעון האהבה של איש השיבה היה מעורר בקרבה יצרים שפלים ומושחתים.
היא אמרה שעליה לשוב מיד; הילדה נרדמה, את הדלת נעלה, אבל אי אפשר לדעת מה שעלול להתרחש. אֵל אלהים, בבית כמו זה רבות תקרינה, לא הרי הבית הזה כהרי שאר בתי האזרחים.
נוכחותה של דורותיה הכבידה עליה והרגיזה אותה. ישבה על ספסל התנור והסתכלה בנערה הצעירה במבטי ארס. דורותיה מצדה היא לא יכלה להעלים את גועל־נפשה מפני כעורה של פיליפינה אשר לא יתואר. פיה התעקם והיא לא גרעה עין מן היצור המדבר בקול גונח והיושב שם בראש עטוף.
פיליפינה חשה כאב שנים ועל כן כרכה על פניה מטלית, המטלית היתה ברודה ססגונית עד להפליא ומתחת לכובע היו תלויים שני דלדולים.
מתוך נחת־רוח ושמחה־לאיד ספרה על יסורי המות של לנורה. הזקן יורדן יושב עתה בעלית־הגג שלו ונאנח, דניאל אינו אוכל ואינו שותה ומביט אל פני כל איש בעינים מפחידות.
“עד היכן הגיעו הדברים באשמתו,” אמרה בקול עורב, “שתי נשים בתוך האדמה; תינוקת יתומה בבית, שום עבודה, שום פרנסה, מה יהיה סופו של דבר? את הוצאות הקבורה שלמה אשת הנוטריון ריבזם, דניאל לא הבין אפילו מה שמדברים אליו, ורכוש הזקן לא עלה על עשרים מרק.” היא אינה יכולה לראות עוד בעוני הזה. אם דניאל לא יחדל מהקשקוש הזה על הפסנתר ומכתיבת התוים, הראויים לצור על פי צלוחית, תשלח אותו לעזאזל ותלך באשר תלך.
בנגוד להרגלו תמיד, לא ענה גרוביוס לדבריה בקריאות עדוד, לא נאנק ולא קרץ בעיניו, אלא הביט בחלל הריק קודר ושקוע בהרהוריו. שתיקה זו הכעיסה את פיליפינה. פתאם נִתרה ממקומה ובלי ברכת פרידה יצאה וטפחה מאחריה בדלת החדר, ואחר בדלת הפרוזדור.
דורותיה עמדה לפני הפסנתר וחטטה בתוי־הנגינה. מחשבותיה היו נתונות לדברים ששמעה זה עתה.
היא זכרה היטב את דניאל נוטהפט; היא ידעה שהוא ואביה שומרים איש כלפי רעהו משטמה עזה. היא ראתה אותו, ברחוב הראו לה על האיש בעל העינים הזועמות. דומה היה אז עליה כאילו כבר דברה עמו פעם, אבל לא נזכרה היכן ואימתי. היא גם ידעה בקוים כלליים כל מה שהיו מרננים אחריו, ושתושבי העיר רואים אותו כראות אויב בנפש.
בחזה זעה תשוקה סתומה, דמה התחיל תוסס, העולם הקופא התחיל מתנועע, פתאם תפשה כנור וקשת והתחילה מנגנת מחול אונגרי בפנים צוחקות ובעינים נוצצות וחצופות.
האדון גרוביוס הרים את ראשו.
“קצב!” צוה, “קצב!”
ובידיו ספק וברגליו רקע את הקצב.
דורותיה צחקה, נִערה את שערותיה ונגנה בקצב מהיר יותר ויותר.
“קצב!” שאג האדון גרוביוס, “קצב!”
מתוך החצר נשמעה נביחת כלב חולה. קיסר, הכלב, נפח את נשימותיו האחרונות.
י 🔗
אמו של דניאל באה והביאה עמה את חוה הקטנה.
מתוך העתון נודע למרינה על מוֹת לנוֹרה; איש לא חשב עליה, איש לא כתב אליה. ואפילו בעתון לא היא עצמה קראה, אלא הרופא מאשנבך, שהיה חתום על “ההרולד הפרנקוני”, הגיש לה בבוקר אחד את הגליון ובפקפוק הראה לה את מודעת האבל.
היא לא הספיקה לבוא אל הלויה. אולם היא הלכה אל בית־העלמין והתפללה על קברה של לנורה.
היא הבינה לגודל האבדה של דניאל. היא מצאה אותו, כמו ששערה למצוא אותו. בתהומות צערו, ביאושו האלם הכירה את בנה, מתוך זה נעשה לה קרוב יותר מאשר בכל זמן אחר, היא החשיבה את הצער הזה; לא היה לה צורך למעטו או להסיח את דעתו ממנו. היא שתקה כמו ששתק דניאל עצמו, רק פעם פעם היתה מניחה את ידה על מצחו. ואז היה מרטן: “אמא, אח, אמא!” והיא משיבה: “הנח! אל נא תשים אלי לב!”
היא אמרה בלבה: אם אשה כלנורה סופה למות בעצם פריחת עלומיה, כי אז יש להתאבל עד שהנפש תשתוקק מאליה שוב אל החיים.
תחלה נסתה חוה להשתעשע באחותה החורגת, אבל תמיד היתה פליפינה מגרשת אותה מן החדר. פעם פנתה אל האשה המתקצפת ואמרה:
“אני אספר לאבא.”
“כך? לאביך? ספרי נא לאביך,” השיבה פליפינה בלעג, “מיהו זה אביך? מי הוא ואיפה הוא? אולי בפוֹמרן?” והיא הוסיפה בשירה: “פומרן אֵין־יֵש, נשרפה באֵש, עופי נא, חפושית־מאי!”
“אבי? הלא הוא שם, בחדר הוא,” השיבה חוה משתוממת ומצטערת, “את הנך בביתו. ואגנס הקטנה היא אחותי.”
פיליפינה פקחה עיניה ופערה פיה:
“אבא שלך הוא שם?” גמגמה, “ואגנס הקטנה היא אחותך?”
היא קמה ממקומה, תפשה את חוה בגסות בכתפה וסחבה אותה דרך המסדרון אל החדר אשר שם ישבו דניאל ואמו. בצחוק שצלל מתוכו שגעון ופנים מפיקים חוצפה וחית־רצח, אמרה בקול נוחר:
“טנופת זאת אומרת שדניאל הוא אביה ואגנס אחותה. טנופת משוקצת שכמותה!”
מלאה פחד קמה מרינה ומהרה אל חוה שעמדה חורת ובפנים מוצפי דמעות ושלחה אליה את ידיה.
“הרפי ממנה!” פקדה.
פיליפינה הרפתה מהתינוקת ונרתעה אחורנית.
“האמת הדבר?” לחשה באימה, “האמנם אמת הדבר?”
מרינה כרעה והרימה את ילדת טפוחיה על זרועה.
“לכי לדרכך, מכשפה!” אמרה אל פיליפינה בזעף.
“דניאל?” פנתה פיליפינה אל דניאל בידים מורמות אליו, ושוב: “דניאל?” כאילו רצתה לדרוש ממנו שידבר, כאילו רצתה לנזוף בו שהוא רמה אותה. היתה כעין נעימה מיָראה בשאלה: “דניאל? דניאל?”
“לכי אל אגנס הקטנה שלך,” אמר דניאל בכאב. הוא ראה את עצמו חיב חוב גדול כלפי פיליפינה. וביחוד עתה, מה היה עושה בלי פיליפינה, הבריה היחידה המטפלת בילדתו? האֵם לא יכלה להשאר בעיר, באשנבך מצאה את פרנסתה וחוה גדלה אצלה בשלום. אי אפשר היה לקחת מאגנס הקטנה את פיליפינה, לו גם רצתה אמו לקחתה; פיליפינה היתה קשורה אל הילדה ממש באהבת־קופים. ואפילו בשביל יורדן הזקן היתה פיליפינה נחוצה מאד. דניאל לא יכול לכבד את חדרו, לא יכול לבשל לו את סעודתו.
פיליפינה יצאה.
“אח, נבל,” אמרה מאחרי הדלת בקפצה את אגרופיה, “עוד פילגש אחת לנבל. חכה, נואף, את עיניך אנקר.”
מרינה ישבה על יד דניאל והחזיקה על ברכיה את הילדה המתיפחת.
“אל נא תבכי, חוה,” הרגיעה אותה, “עוד מעט ונסע שוב הביתה.”
אז הביט דניאל אל פני אמו בתשומת־לב וספר לה איך באה פיליפינה אל ביתו, ספר לה את מעשה הרמאות של יסון פיליפ ואיך הלשינה הבת על אביה, ספר שאביו הביא אל יסון פיליפ שלשת אלפים טלר, ושיסון פיליפ החזיר חלק מן הכסף אז, כשיורדן הזקן היה נתון במצב קשה בגלל בנו, ושהוא, דניאל, ותר על השאר.
מרינה השפילה את ראשה מטה על חזה.
“אביך היה איש נפלא, דניאל,” אמרה אחרי שתיקה ממושכה, “אבל לא הבחין בבני־אדם, ואת אשתו לא הכיר. היה כאיש עוֵר שרוצה להעלים את עורונו והולך בלי דעת לאן, ועומד בלי לדעת איפה. גם אתה, דניאל, נראה לי לפעמים ככה. פקח עיניך! אנא, דניאל, פקח עיניך!”
הילדה נרדמה בחיקה. כשהסתכל דניאל בפני חוה הזעירים (כן, הוא פקח את עיניו), כשראה כה קרובים אליו את פניה הענוגים, המתוקים והנהדרים של הישנה, לא יכול עוד להתאפק, החזיר את פניו אל הקיר וצעק כאילו לבו חִשב להשבר: “הנני רוצח!”
“לא, דניאל!” אמרה מרינה חרישית, “או שכל אדם בחייו היה רוצחו של כל אדם שמת.”
אבל דניאל התפתל בכאבו וחרק בשניו.
“אבא הוא שם בחדר”, לחשה חוה מתוך חלום.
יא 🔗
קשה ביותר היה למרינה לשבת עם יורדן הזקן, מפני שהוא לא היה עוד אלא צלו של עצמו. אל חדרו של דניאל לא היה נכנס, היא היתה עולה תמיד אליו, ושם ישב שקט, חדל־ישע, כבוי, סמל העזובה.
הוא לא דבר על יגונו, חרדה באה עליו בשעה שהיה רואה בפני מרינה חמלה עליו. אז היה מתנהג בנמוסין של אדם רם מעלה, מה שעשה רושם מזעזע לנגד חיצוניותו העלובה וסביבתו העלובה.
מרינה קותה לשמוע מפיו ידיעות על מצבו של דניאל. לה היו ידועים תנאי חייו הקשים ומשום כך היתה כבר שרויה בדאגה גדולה; אבל היא חפצה לדעת מה המקום שדניאל תופש בחברה, ואם בכלל יכול מקצוע זה של נגינה לשמש בסיס לקיומו של אדם. מבחינה זו היו חשדנותה ויראתה חזקות כמו לפנים; רק בשנים האחרונות, מדי חשבה על אודות לנורה, היה מתעורר בה אמון, כאילו קלסתר פני לנורה, נוכחותה של לנורה, נתנו לה מושג כל־שהוא, רחוק וערפלי, על מהות המוסיקה. עתה חזרו והתעוררו בה כל ספקותיה.
אולם יורדן כאלם לא יפתח פיו בשעה שהיא מדברת על אודות דניאל דניאל, מתוך עיניו נשקפת אז עצבת, הוא תולה עיניו בדלת תוחב ידיו בשרוולי בגדו ומשקיע ראשו בין כתפיו.
פעם אמר לה:
“התוכל גברתי היקרה לבאר לי למה לי החיים? התוכל לבאר לי שטות פרדוכסלית כמו חיי עתה? הבן, נבל, אבדו עקבותיו ואינו קים עוד בשבילי. בנותי בקבר; שתיהן; שתיהן בקבר, גברתי היקרה. הייתי איש, הייתי בעל, הייתי אב. אב הייתי! מה נורא הוא לעג הטבע! אכילה, שתיה, שֵנה – כמה נתעב ענין זה לענות בו! ואף על פי כן, בשעה שאיני אוכל אני רעב, בשעה שאיני שותה אני צמא, ובשעה שאיני ישן אני חולה. מה תפל כל זה ומה חסר טעם! בשבילי לא יזמרו עוד צפרים, לא יצלצלו עוד פעמונים ולמוסיקאים אין עוד כל מוסיקה.”
הואיל ומרינה חפצה לשמוע דברים מרגיעים בכל מחיר שהוא, פנתה אל אברהרד ואל סילביה, שהיו מבקרים בביתו של דניאל יום יום. שני האנשים האלה מצאו חן בעיניה; כל כך הרבה מן המדה הטובה היה בהליכותיהם, כל כך הרבה דקות בכל דבריהם. העלמה לא נפגעה אף כלשהו על ידי שתקנותו הקודרת של דניאל; היא היתה נוהגת בו כבוד, וזה עָרַב למרינה מפני שהכירה, עד כמה הוא נכבד על טובי־הלב ואצילי־הנפש. הברון כאילו נתכון תמיד, בדרך הַעלָמה, כנראה, לדבר על לנורה, אף על פי שלא הזכיר אף פעם את שמה. מעיניו נשקף אֵבל שהעלה בכֹח שלמעלה מן הטבע את זכר לנורה על הלב. תמיד היה למרינה רגש, כאילו דניאל ואיש זר זה אחים הם ובו בזמן גם אויבים לצער ולזכרונות. גם סילביה הרגישה בזאת, כנראה, ולא התנגדה.
בשעה שלותה פעם אחת את שניהם אל הדלת, הרהיבה מרינה עוז בנפשה ואמרה:
“מה יהיה סופו? אין לו כל משרה, אינו מדבר על כל עבודה, ומה יהיה בסוף הדברים?”
אנחנו חשבנו על זאת," ענתה סילביה, “ודומני שמצאתי מוצא. בקרוב יודיעו לו, אבל אסור שיוָדע לו כי ידנו באמצע,” היא הציצה בארוסה וזה נענע ראשו להסכמה. כאילו משא כבד נגול מעל לב מרינה.
אברהרד וסילביה היו עוד מבתחלה בדעה אחת, שאין להציע כסף לדניאל בשום פנים. מתנות גדולות או קטנות עלבון הן לו ולא לכבוד להם. תמיד, בכל מדרגות האמידות, נתקל הרצון לעזור במעצורים גדולים. כאן אין מועיל לא בעדינות, לא באמתלאות, לא בכזב מתוך אהבה, ועל כן עומדת העשירות לפני העניות באפס עצה ותבונה, כמו שהעניות עומדת לפני העשירות.
בהחליטה לחלץ את המוסיקאי מעוני, פנתה סילביה אל אמה. לא היתה כל תקוה לעזרה מהאלופה, מפני שזו הושפעה מדידרלין נגד דניאל עד כדי כך, שהיתה תמיד מקמטת את מצחה במורת־רוחה, בשעה שדברו לפניה על אודותיו.
אגתה פון אֶרפט באה בחליפת־מכתבים עם מכרים אחדים, שיכלו לנהלה בעצותיהם. בסיועם של האנשים האלה פנתה ישר אל המקום הראוי, בלי בזבוז זמן על טעויות וגשושים. יום אחד הופיעה לפני אברהרד וסילביה בתכנית מוכנה.
הוצאת־ספרים חשובה במַינץ הגתה זה זמן רב את הרעיון להוציא לאור קובץ של קומפוזיציות דתיות מתקופת ימי הבינים. יש כבר מן המוכן הרבה חומר שנאסף על ידי סופר מוסיקלי אחד שמת לפני זמן קצר; יש עוד הרבה חומר הטעון כנוס. עבודה זו דרשה נסיעות, הוצאות־כסף גדולות ובראש לכֹּל איש שאינו נרתע מכל יגיעה ושאין להטיל ספק במומחיותו. כיון שעוד בתחלת העבודה עלו ההוצאות על ההכנסה המשוערת, רפו ידי המוציא־לאור, וגם מפני שלא מצא עורך כראוי, הסתלק מן הרעיון.
אגתה שמעה על זאת עוד קודם. שאפשר לשוב ולחדש את הענין הזה, נודע לה מאנשים צדדיים ואֻשר על ידי המו“ל. אולם המו”ל לא רצה לעמוד לבדו בסכנת העסק הזה ובקש לו מצנט שישתתף בו בכספו. אם הדבר יֵצא לפועל, היה מוכן למסור בידי דניאל נוטהפט, ששמו היה ידוע לו בקֵרוב, את התפקיד האחראי. הואיל והמלאכות השונות, כמו החפוש בארכיונים, בתי־הספרים ובתי־המנזרים, ההגהות, הבאורים, הפקוח על הדפסה וכיוצא באלה, תדרושנה עבודה של שנים אחדות, חשבו שבית־הוצאת־הספרים יזמין אותו לעבודה עד הגמרה בשלשת אלפים מרק משכורת לשנה.
אברהרד חקר ודרש על שמו ומצבו של בית־המסחר הזה, וכשקבל ידיעות חיוביות, הודיע את רצונו להשתתף בכספו בענין הזה.
ימים אחדים אחרי שיחתה של מרינה עם סילביה, קבל דניאל מכתב מאת בית־הוצאת־הספרים “פילַנדֶר את בניו” ובו הזמינו אותו להקדיש את עצמו לעבודה, בהתאם עם המטרה והתנאים, שעליהם דוּבר בחוזה בפרוטרוט, אם הוא מסכים להזמנה, אין לו אלא לחתום על כתב־החוזה המצורף למכתב.
הוא קרא את הכל מבתחלה עד הסוף במנוחה; פניו לא הבהירו. הוא התהלך בחדר פעמים אחדות הלוך ושוב, אחר כך נגש אל החלון והביט החוצה. “הקיץ הזה יהיה גשום מאד,” אמר.
מרינה נגשה אל השלחן. לקחה את המכתב יחד עם החוזה וקראה את שניהם. הדופק הלם בה משמחה. אבל היא התאפקה מהביע את דעתה, מיראתה את רוח ההתנגדות של דניאל והחלטותיו מתוך חוסר שקול־דעת. כמעט שלא ההינה להביט אליו, ובפחד חכתה לראות מה יעשה.
לבסוף נגש שוב אל השלחן, העוה את פניו, הביט זמן־מה אל המכתב ואמר קצרות: “מוסיקה לבתי־כנסיות? כן, זאת אני רוצה לעשות.” שלח את ידו אל העט, טבל אותה בדיו ורשם את שמו מתחת לחוזה.
“ברוך השם,” לחשה מרינה.
באותו יום אחר הצהרים נפרדה מדניאל. חוה חבקה את צואר אביה ולא רצתה להפרד ממנו. בלא פחד נשקה לו פעמים רבות מלאה אהבה סוערת וטבעית, ותוך כדי כך צחקה. דניאל לא התנגד. הוא עמד כבד־ראש. כשפגע מבטו במבט הילדה, נבהל משפע זה של חיים ללא גבול, אבל הוא הרגיש גם כעין הבטחה, ונגד זה התקומם בכל תוקף.
יב 🔗
היה אחד מימי ספטמבר, יום שמש. אברהרד שבלה את כל חודש אבגוסט בארפט, חזר העירה לסדר ענינים תכופים, וכן להחיש את ההכנות אל חתונתו.
דרך רחובות מלאים ילדים משחקים הלך אברהרד שקוע־מחשבות אל הר המבצר. הוא רצה לראות את ביתו הקטן, שזה חדשים רבים לא דרכה בו רגלו; הוא השתוקק אל הדומיה שם, אל הדומיה העמוקה, השתוקק לשלוח מבט אל עבָרו, לראות שם אחת מבבואות עצמו, שנדדו תמיד לנגד עיניו בכל הזמנים, בכל המקומות שהיה שם, בכל הדרכים השונות שהלך בהן. אפילו על דפי ספרים שהצהיבו, שהתרעו עמו בימי בדידותו.
לעתים קרובות היה עומד מלכת, כמפקפק, ופתאם נפנה והלך בפסיעות מהירות אל ככר אבגידיוס. כשנכנס אל פרוזדור ביתו של דניאל, ירד זה מעל המדרגות. דניאל דרש בשלום אברהרד והושיט לו את ידו.
“חפצתי באמת לקחתך עמי,” אמר האלוף, “חפצתי לבקש ממך ללכת עמי אל תא־הנזירים שלי.”
דניאל התחקה מבעד לזכוכית משקפיו אחרי סנונית, שבמעוף מהיר מאד טסה כחץ על פני כל מרחבית הככר.
“על צד האמת, ברון, אין לי כל חשק לפטפט,” ענה בדרך־ארץ עד כמה שהיה ביכלתו.
“אין צורך דוקא לפטפט,” אמר אברהרד, “עלי מעיקה תעלומה אחת, ואני יכול לגלותה לך, בלי לפטפט.”
דניאל נלוה אליו.
בבית הקטן היה אויר מעופש. אברהרד לא פתח בכל זאת את החלונות. יעמוד נא הבית בדממתו כמו שהיה. דניאל ישב על אחד הכסאות בחדר־האוכל של האלוף, אברהרד חשב שישב מפאת עיפות וישב גם הוא מנגדו. קוי השמש השוקעת נפלו אלכסונית על ציור מתכת עתיק מחיי הרועים; בירכתי החדר כרסם עכבר.
“ומהי התעלומה?” שאל דניאל אחרי שתיקה ממושכה.
אברהרד קם ורמז לו בתנועת־יד ללכת אחריו. הם עברו דרך יציע צר במדרגות אחדות, ושם על פני רחבת המדרגות פתח אברהרד דלת, הפונה אל עלית־הגג.
ריח רקבון מהמם טפח על פניהם; שלא־מדעת הפנה דניאל את פניו; אולם האלוף הראה דומם על הכתלים.
“מה זה? מה החדר הזה?” נפלטה שאלה מפי דניאל.
כל ארבעת כתלי העליה היו ממש מכוסים בצרורות, זֵרים ומקלעות של פרחים כמושים. מרוב הפרחים נשרו זה כבר העלים ורִפדו את הקרקע מסביב. העלים שהיו ירוקים הפכו חומים והיו תלויים צפודים, העשבים קמלו, הענפים היו אכולי עש. על צרורי פרחים רבים היו כרוכים סרטים, שהאודם והתכלת שלהם דהו, לאחדים היו חוטי־זהב, שעלתה בהם חלודה. על אחדים מהם נחו קוי השמש האלכסונים, כמו למטה על ציור המתכת מחיי הרועים, ובקוי הארגמן רעד זרם אבק עבה.
הרי זה היה בית־הקברות של פרחים, אֹהל־מתים של זכרונות. דניאל הבין. לשונו דבקה אל חכו. צנה עברה על גבו, וכשפתח אברהרד ודבר, עלו דמעות חמות בעיניו.
“הפרחים האלה נקטפו ונקלעו בידיה, בידי לנורה,” אמר אברהרד. ואחרי הפסקה קטנה: “את צרורי הפרחים התקינה בשביל חנוני אחד, ואני הייתי קונה אותם, בלי שידעה זאת.”
אחר כך לא דבר עוד.
אז הסתכל דניאל אל תוך חייו, כאילו יד נעלמה משכה אותו לעלות אל ראש גבעה. הוא הסתכל, ונפשו גועה מיראה, מכאב ומחרטה.
מה נשאר לו? שני קברים נשארו לו ונֵבֶל שבור; ופרחים כמושים ומסכה מגבס.
הוא ראה את הגבעולים שמתו ואת הגביעים שנתפרדו; לפנים נגעו בכלם אצבעות לנורה, וכנשמות מרחפות עדין האצבעות על פני הפרחים המתים. בקורי־העכביש המאובקים מקננות שעות שעברו לבטלה, דברים טובים שלא נאמרו, נחומים שלא נִתנו, עדודים שלא הובעו, רתוי שהוזנח ואוֹשר שהוחמץ. ה, הסחת־דעת זו ממציאותה של הנפש החיה סמוך אצלך, שכחת החיים, היום הנהדר, הרגע הנושם, ריצה נסערה ופראית זו בליל תשוקה ושגעון, מורת־הרוח הנואלת והפלילית! ה, יצור בעל־כנפים! ה, יצור בעל־כנפים! איך? מאין אקרא אליך?
לא נשתיר לו כלום זולת שני קברים, נבל שבור ופרחים כמושים ומסכה אחת. וילדה בהירת־שערות שם, וילדה כהת־שערות פה; וילד שלישי שיצא אל החיים למען ימות מיד. וממעל לכל אלה, עוד למעלה מראש הגבעה, ים נורא וללא־בטוי של חלומות, של צלילי־חלום, נשמת יה, ובשורה על מאפלית גיהנום, הבטחות הנצח ופלאי־שעה, מחולות וחצוצרות, רעמים ולחש האהבה בתענוגיה, מוסיקה!
היום נטה לערוב. האלוף נעל את הדלת. דניאל הושיט לו דומם את ידו והלך לו הביתה.
סימפוניה פרומתיאית 🔗
א 🔗
במשך הסתו והחורף חי דניאל את חייו בדומיה ובבדידות. באביב כתבה אליו סילביה פון אופנברג שיבוא אליה ואל אברהרד בסיגמונדסדורף לבלות אצלם שבועות אחרים. הוא דחה את ההזמנה הזאת והבטיח לבוא אחר כך.
פעמים היה מבקר אותו הרולד הזקן, ספר לו על הסכסוכים שפרצו בבית־הספר למוסיקה תחת יד דידרלין, והוסיף שהעולם הולך ונהפך לדיר של חזירים.
גם הפרוביזור זֶלֶנפרום היה בא, היו נכנסים אליו גם האדריכל בעל הלשון המפצחת, וגם מרתה ריבזם באה לראותו מפעם לפעם. בסוף החורף הופיע גם האדון גרוביוס. הוא נעשה יותר מעורב עם הבריות, והיה מעיר הערות מקוריות בעניני מוסיקה.
כל דברי האנשים היו עוברים על פני אזנו של דניאל. פעמים ישבו מסביבו הרבה אנשים והוא היה דומה כמקשיב לדבריהם, אבל פניו ענו בו שהוא רחוק מהם ברוחו. אם פנה מישהו בשאלה אליו היתה פעמים מופיעה על שפתיו בת־צחוק ילדותית. אף איש לא הרגיש קודם בבת־צחוק זו על פניו.
הוא החזיר לפיליפינה את הכסף שלוה ממנה אז, כשעמדו למכור את פסנתרו במכירה פומבית. פיליפינה אמרה:
“כן, דומני כסף בידך כַּחול לרוב, דניאל!”
החזירה לו את שטר־החוב, לקחה את הכסף אל חדרה וזמן רב חִשבה שם על ניר את הרבית שקבלה, לראות אם אין בה טעות.
אגנס הקטנה ישבה על הקרקע ומצצה שורש שׁוּשׁ. היא שמחה בהיות פיליפינה עמה, מפני אביה היתה מתיראה.
ידידיו היו סבורים שדירתו היא עתה יותר מדי מרווחה, ושטוב לדניאל להחליפה בדירה אחרת, קטנה ממנה. אז נרתח דניאל והגיד שמרצונו הטוב לא יעשה זאת לעולם. הבית חשוב בעיניו לא רק בתורת מקום דירה, אלא יותר מזה, הכל צריך להשאר כמו שהיה עד עתה.
יום אחד באביב אמר אל פיליפינה:
“אני נוסע עתה לזמן רב. השגיחי על הילדה, ושלא יחסר לזקן שם למעלה דבר. בכל ראשון לחודש אשלח את הכסף להוצאות הבית, ואת אחראית לכל מה שיקרה. ועוד זאת, אני רוצה לשלם לך משכורת, שלא תעבדיני חנם. חמשה טלר לחודש תקבלי.”
על פני פיליפינה עבר רטט, שעוד קודם היה רואה בהם. היא משכה בכתפיה, עקמה את פניה בעוית מזמה רעה ואמרה: “שמור את כספך לך, עוד תצטרך לו; אין צורך להעמיד פנים של אדון; טוב שתקנה לאגנס הקטנה נעלים הגונות ושמלות יפות, ולחכמה יחשב לך הדבר.”
דניאל הלך לו.
היא לא פסקה מהיות בהולה על ממונה, משעה שהיתה גונבת אצל הוריה; חבה יתרה נודעה לה אל המתכת; היא אהבה להסתכל בה ולמששה; אהבה לציר לעצמה בדמיונה, שבשעה שהבריות אומרים עליה שהיא עניה, היא נושאה בין שדיה, בתוך הגרב, יותר מאלף מרק. אהבה לשמוע את הבריות מתאוננים על הימים הרעים, לראות קבצנים פושטים אליה יד. אז היתה נזכרת באוצרה, מבליטה קצת את חזה, כדי שתיטיב להרגיש את הגרב הישן, ולבה שש על בטחון חייה, שהצליחה למצוא עוד בעצם עלומיה.
ובכל זאת חפצה לנקר את עיני דניאל בצפרניה, בשעה שהוא דבר אליה על שכר־עבודתה. היא ראתה בזה כפית־טובה מגונה ביותר. אם בנפשה האפלה והמלאה קנאה ורשע יכול איזה צער להכות שורש, הרי זה קרה הפעם ומסבה זו.
הלכה אל המטבח ובסערת חמתה זרקה סכינים ומזלגות אל הכיור. אחרי שעה קלה הלכה אל יורדן הזקן, דפקה על דלתו, ולאחר שפתח לה, הודיעה לו בנפש מרה שדניאל אומר לנסוע. “אך נראתה בבית פרוטה יתרה, כבר נושאת אותו הרוח מכאן,” דברה, “אין זאת כי אם שוב ידה של איזו שֵדה באמצע. יגד נא לו, אדוני, יאמר נא לו הוא שזוהי נבלה גדולה לעזוב את ילדתו ואת אביו הזקן, יאמר נא לו זאת ובשכר זה אכין לו ביום הראשון כדורים מתפוחי־אדמה ברוטב ממותק.”
יורדן הביט במורא אל פני פיליפינה. עיניו כאילו הפיקו תאוה אל התבשיל המובטח לו, משום שפיליפינה היתה מפרנסת אותו ביד זעומה, ופעמים היה הולך בחשאי אל מסעדה וקונה בעשרה פניג כבד, כדי לשבור את רעבונו.
“אני אשאל למטרת נסיעתו,” אמר, “אבל מסופקני אם אוכל להשפיע עליו.”
“עתה יצא נא, יצא לטיל, יש לנקות את החלונות שכָּהוּ מבוץ.”
בשעה מאוחרת בערב בא דניאל אל יורדן, להפרד ממנו.
“לאן פניך מודעות?” שאל הזקן.
“רוצה אני לסַיר קצת את מדינת גרמניה. יש לי עסקים בצפון בערים ובכפרים.”
“בשעה טובה ומוצלחת,” אמר יורדן מדוכא, “תצליח בדרכך, בני. כמה זמן תשהה שם?”
“איני יודע עדין. אפשר שנים.”
“אפשר שנים,” חזר על דבריו יורדן ועיניו בקשו מקום אחיזה על הקרקע, “באופן כזה נצטרך להפרד לעולם.”
דניאל נענע ראשו בשלילה.
“בכל עת שאשוב תמיד אמצאך כאן,” אמר בבטחון מוזר, “לאחר שמזלו של אדם התעלל בו דַיו, הריהו עוזב אותו למנוחות. דומה עלי, כאילו אין אתה תלוי כבר בגורל.”
יורדן לא השיב דבר. עיניו נפקחו לרוחה מפחד והוא נאנח.
למחרת היום בבוקר עזב דניאל את ביתו. הוא היה לבוש מעיל חום קצר, מרוכס עד הצואר בכפתורי־קרן, וממעל לו מעיל עם פֶּלֶרינה. הכובע בעל התִּתורה הרחבה האפיל על פניו, שנראו צעירים, אם כי כה רציניים, כה מרוכזים, עד שהקולות, המבטים והרעש כאילו נרתעו ממנו כגלים מפני חומת אבנים.
פיליפינה נשאה את ארגזו אל תחנת־הרכבת. שמלתה היתה עקודה וברודה בסרטים צהובים ובהירים. הנשים בשוק התגלגלו מצחוק.
כשאמר לה דניאל שלום וכשנכנס אל הקרון, לא פצתה פה. במצח מקומט עמדה שם, שפשפה את קצות אצבעותיה והביטה לארץ. גם לאחר שהרכבת עזבה זה כבר את התחנה, עמדה שם עדין, עד שנגש אליה פקיד ושאל אותה לחפצה, בלעג בלתי מסותר כמעט.
היא פנתה אליו עורף והלכה לה. עברה בעקיפין את ככר יעקב הקדוש וסרה אל ידידתה, הגברת הדבוש, להשיח עמה קצת.
הגברת הדבוש טפחה על שוקה של פיליפינה וקרצה לה על ענין אחד ידוע לפיליפינה.
האדון פרנקה לא דר כבר אצל הגברת הדבוש. האדון פרנקה דר בבית־האסורים. הוא הבטיח למבשלת אחת לקחתה לאשה ולא הזדרז לעמוד בדבורו, ואת כסף חסכונה הפסיד במשחק הביליַרד.
ב 🔗
לדניאל היה מכתב־המלצה אל מנהל המנזר שבלֵיהריט. הוא בקש שם כתב־יד שמיחסים אותו אל בן־זמנו של אורלַנדו די לַסוֹ, אם לא לו לעצמו.
הוא שהה שם חדשים ועבד את עבודת הכנוס. המגע והמשא עם הנזירים נעמו לו ואף הוא היה רצוי עליהם. אחד מהם, שהיה מכבדו ביותר בגלל נגינתו על העוגב, אדוק מאד בדתו, רמז לו פעם שהוא מצטער מאד, על שבגלל פרוֹטסטנטיוּתו אינו יכול להתיחס אליו באותו האמון הראוי לאיש מצוין כערכו.
“צר לי, אם כן, על שאיני יהודי,” השיב דניאל, “כי אז הייתם מבינים הבין היטב, שאין אדוננו אלהינו זקוק כלל לעזרתכם.”
את הנזיר הזה קראו בשם אבא לֵאונרד. הוא היה אדם גוּץ, בעל שרירים, שְחור עינים ועור פנים כהה. הוא נראה כאדם שרבות עברו עליו, כאדם שיש לו טעם מספיק לחרטה ולתשובה, כיון שאדיקותו לא היתה מצות אנשים מלומדה, אלא התלהבות ומסירות. דתיותו קנתה את לב דניאל, אבל הוא התירא מפני המסתכל השוכן בקרבו. את המסתכל הזה הוא חשב לאויב לו, לבעל־בית, ועל כן מצא לטוב לבלי לִתן את דעתו על אבא לאונרד.
הוא דר בקרבת המנזר, בביתו של פקיד בתחנת הרכבת, ופעם אחת בא אבא לאונרד לבקרו. דניאל ישב ליד החלון ואמר למהר לגמור הגהה אחת; האב התבונן אל סביביו ועיניו נפלו על קופסת־עץ קטנה ועגולה שהיתה מונחת על כסא ודומה היתה לקופסת טוֹרט.
“בודאי שלחו לך בזה מהבית מטעמים,” העיר בקום דניאל ממקומו.
מבט דניאל עקב אחרי מבט הנזיר, נטל את הקופסה, פקפק רגע ואחר כך הסיר את מכסהָ. בתוך הקופסה, מרופדה נסורת, היתה מונחת מסכת צינגרלה. היא היתה חלק ממטלטליו המועטים, שהיה לוקח עמו לכל מקום.
נבהל, נרתע אבא לאונרד אחורנית:
“מה פרוש הדבר?” שאל.
“פֵּרוש הדבר חטאים ופרושו גם כפרה,” אמר דניאל בהחזיקו את המסכה כלפי אור היום השוקע, “פרושו כאב ופרושו גם פדות מהכאב, פרושו יאוש ופרושו גם חסד אלהים; פרושו אהבה ופרושו גם מות, פרושו תֹּהו ובֹהו ופרושו גם צלם ודמות.”
מאותו יום ואילך לא פנה עוד אבא לאונרד אל דניאל בדברים. ובנגן המוסיקאי בעוגב, היה נחפז לעזוב את בית־התפלה ובורח אל מקום, אשר הצלילים אינם מגיעים לשם.
ג 🔗
בקיץ היה דניאל באאכֶן ובסביבת ליוּטיך, ליובֶן ומֶכֶלן, ומשם הלך ברגל אל גֶנט ואל בריוגֶה.
במקום שהיה עליו לחקור ולדרוש, היה יכול לבאר את חפצו רק על ידי מכתבים שנִתנו לו מהוצאת־הספרים. נדון לאֵלֶם, היה נכרי וגלמוד.
הדברים המפליאים שבמקומות ההם לא משכו את לבו; לעתים רחוקות היה מתיצב לפני תמונה עתיקה. רק במקום שהיפה היה גודר בפניו את הדרך אל חפצו, היה מתעכב שם בהכרח. הוא היה מהלך תמיד כמו בין שתי חומות, תמיד אחרי חטמו, לא בחפץ־לב היה פונה לצדדין, והרגיש בעיפותו רק בשעה שהיה עולה על יצועו.
אפילו תוך כדי עיפות היה קוסס את לבו כעי רגשׁ של עשוק, אף בשנתו לא שָלוה נפשו. פזיזות הורגשה במבטו, בהלוכו, במעשיו. בחפזון היה סועד, בחפזון היה כותב את מכתביו, בחפזון היה מדבר.
מבטי אנשים עליו היו גורמים לו ענויים, אף על פי שבכל מסעדה היה נחבא בפנה הרחוקה ביותר והשתמט מכל דבר שעלול לעשותו מטרה למבטי־סקרנות של הבריות, ובכל זאת בכל מקום הרגישו בו, התבוננו אליו והתפלאו עליו. כי הכל היה בו מתמיה, המרץ שבעויוֹת פניו, תנועותיו הנמרצות, שניו החורקות, פסיעותיו הנמהרות והחוצבות בעברו על פני קבוצות אנשים מפטפטים.
למראה הים שמח. הוא חכה לראות את איתני הנפילים השגיאים, הסוערים, את סופת יום ה' הגדול. אִדְוַת המנוחה והמית השלום הכזיבו את תקוותיו. הוא חשב שאסור לו לאדם להכיר את הדברים, אשר בדמיונו היה רוחש אליהם יראת הרוממות.
הוא היה מסוגל להתרעם על הטבע כמו על אדם. כל דבר שהיה לקוי בעיניו עורר בו את חרון אפו. ובכל זאת אהוב היה עליו מקום אחד ביער, שתמיד נמשך לבוא שמה, או אילן בערבה, או שעת ערבית על אחת התעלות.
יותר מכֹּל אהב את הרחובות הצרים בכרכים, כשקולות אנשים פורצים מהחלונות הפתוחים, ואור המנורה – מהחלונות הסגורים; בעברו על פני חצרות ומרתפים, שערים וגדרות, מבצבצים פני זקן, פני בחורה צעירה, פועלים שבים מבתי־החרושת, חילים מבתי־הקסרקטין, מלחים מהנמל. בכל אלה מצא ספור־מעשה, הוא היה כקורא בספר מסעיר את הנפש.
פעם אחת הלך בקלֶיו בלילה דרך רחובות חשכים. לפני בית־יראה אחד ראה איש, אשה וחמשה ילדים וכלם לבושים בדלות. על המרצפת היו מוטלים לפניהם צרורות אחדים שכל רכושם צרור בהם. אחרי שעה קלה נגש אליהם איש ודבר אליהם כדַבר שליט. הם הרימו את החבילות והלכו אחריו בתהלוכה עגומה.
אלה היו מהגרים, האיש שהלך לפניהם דבר על אודות האניה.
דניאל הרגיש כאילו מיתר התמתח בחזהו והוא רוטט בדומיה. הצעדים המתרחקים של שמונת האנשים נהפכו והיו לצורה ריתמית. כעין דבר מעורפל נפרד, כעין דבר שהיה אפל פרץ אל תוך האור. בנפש נוגה מאד הלך לדרכו, שׁח־עינים כמחפש על האדמה, והוא לא ראה עוד, לא שמע עוד, לא ידע את השעה.
אחרי קפאון של שנה וחצי התחילה רוח מרץ נושבת בנפשו.
אבל הדבר היה כמו מחלה. כלו בער מקוצר־רוח. מטרתו הקרובה ביותר היתה המנזר באוֹדֶזֶה, סמוך לאוסנַברוק, ומשם אמר ללכת ברלינה. קשה היתה עליו הישיבה הבטלה בקרון הרכבת. בוֶזיל מסר את ארגזו אל רכבת המשא והוא גופו הלך ברגל לבוש מעילו עם שקו על גבו. יום יום מהלך משמונה עד עשר שעות, חֵרֶף מזג האויר הרע. הימים ימי סוף אוקטובר, הבקרים והערבים היו קרים, הרחובות רטובים, האכסניות עלובות. שום דבר לא יכול להטותו מדרכו; הוא הלך והלך, בקש וחפש, פעמים עד שעה מאוחרת בלילה, כשהוא שקוע בעצמו.
בבואו אל מחוז של מכרות ברזל ופחם היה מרים לעתים קרובות יותר ויותר את מבטו למרום. הבתים היו שחורים, האויר שחור, האדמה שחורה, אנשים מכוסים בשְחור פגעו בו; בערפל זמזמו חוטי נחושת, פטישים פעמו, אופנים ענקיים המו, מעשנות העלו עשן, משרקות קיטור שרקו, הרי זה כמו חלום, כעין מראה נוף על כוכב ארור ובלתי ידוע לנו.
ערב אחד יצא ממסעדה, שסעד שם בחפזון. היה עוד כעשרה קילומטר עד דורטמונד, שם אמר ללון. עזב את רחוב הכפר, מסביב להטו להבות התנורים הגבוהים בתוך הערפל המתולע. כורים הולכים דומם אל הכפר ופניהם העיפים נראו לאור הלהבות כפרצופי שדים. מקרוב או מרחוק, קשה היה להבחין זאת, משך סוס עגלה על פני פסים נוצצים; למעלה עמד אדם ונופף בשוטו. הבהמה, העגלה והאדם נראו כענקים, הקריאות “הוֹהוֹ” היו כמו צעקות שדים נוראות, וצלילי הברזל שנשמעו מתוך הסדנאות היו כמו שאגות יצור מעונה.
כאן מצא דניאל את אשר בקש. כאן מצא את המלודיה ספוגת הכאב, שגרשה אותו מלנורה, יום לפני מותה. הוא אמנם רשם אותה על ניר, אבל ללא כל תוצאות, כי ירדה יחד עם לנורה אל הקבר.
עכשו קמה לתחיה יחד עם כל תוצאותיה, מתוחה לקשת נפלאה, מחולקה אברים אברים כגוף חי, מלאה תוכן כמו תבל.
מתוך המכונה יצאה לו המלודיה שוב אל אויר העולם.
ד 🔗
יסון פיליפ שימלויס היה מוכרח לעזוב את ביתו אשר ליד בית־הנכאות. שכר הדירה האמיר והעסקים ירדו. יד המקרה סבבה את הדברים באופן שבאותו הבית בשוק הדגן, אשר משם התחיל לפני עשרים שנה לעלות בסולם ההצלחה, נתפנתה דירה בזול, והוא חזר ועבר לדור בה.
האם חדל יסון פיליפ מהבין לרוח זמנו? האם היה יותר מדי זקן, יותר מדי מטומטם המח, ולא הבין להגיש לקהל את המזון הרוחני הדרוש לו? האם היו דברי תשבחותיו ללא השפעה, ואמצעי הגרוי שהיו ברשותו כלום לא היו מתובלים דַיָם? אף אחד לא רצה עוד לחתום אצלו על המהדורות המהודרות ועל המלונים, בתשלומים לשעורים. גם זקנים עשירים, שהיו מתאוים ספרים מגָרים, חדלו מבוא אליו. יסון פיליפ חדל לדיק בתשלומיו והמוציאים־לאור חדלו לשלוח לו ספרים למכירה; הוא נכנס אל הרשימה השחורה.
והוא גדף את הסופרים החדשים ואמר שאין כל תמה על שרק אנשים מנחותי דרגא עוסקים בכתיבת ספרים, הואיל והאומה כלה לקויה במח רופס.
אבל בדברים בעולם אין לקרוע את רוע הגזרה ולהמנע מפשיטת־הרגל. איש אחד בשם רינדסקופף קנה את כל מחסן הספרים שלו במחירי מַקולַטורה, והפירמה שימלויס בטלה ועברה מן העולם.
מן המצר קרא יסון פיליפ אל המפלגה הליברלית כי תעמוד לו בשעת דחקו. הוא הסתמך על קשרי הידידות שהיו כביכול בינו ובין מי שהיה מנהיג המפלגה האלוף פון אופנברג. אולם הסתמכות זו היתה בעוכריו. בוגד אחד, היו אומרים עליו, מתפאר בידידותו של בוגד שני. טבעי הדבר, כי מצא מין את מינו.
אחר כך התדפק על דלת הבונים החפשים ורצה להתקבל אצלם בתורת חבר. אבל שם רמזו לו, שיש טעם ונמוק לחשוד בטהרת כונותיו, וכל טרחתו לשוא היא.
זמן רב היה קשה לו למצוא את מחיתו. מעבודת הסוכנות בחברת “פרודנציה” הסתלק זה כבר. מיום שהכניסו איטרפלֵציה1 בבית המחוקקים והתחילו במשפט גדול נגד החברה והיא יצאה חיבה, קופח האמון בחברת האחריות הזאת.
ליסון פיליפ לא היתה דרך אחרת, בלתי אם להתחיל שוב לכרוך ספרים. שוב התחיל מדביק, חותך, מקציע. המקום שיצא ממנו אוהב כבוד, עשיר בתכניות, בטוח בעצמו, מוכן לקרב, אליו שב בערב חייו, אביון ומר־נפש. שום דבר לא נשא פרי, לא כח הדבור, לא הזריזות. לא שנויים בדעותיו, לא הבנה בשנויי המצב ולא הספקולציות. בין בתורת סוציאליסט ובין בתורת אזרח נכבד לא האמין מימיו בסדר־עולם בנוי על צדק, ועכשו על אחת כמה וכמה.
ויליבלד היה כמו אז כן עתה עוזר־במסחר מוצלח; מרקוס קבל משרה בבית־מסחר לרהיטים ולמד ווֹלפיוק, מפני שסבור היה שכל עמי תבל ישתמשו במהרה בימיו בשפה זו שתאחד אותם.
תרזה עברה לדור בבית שבשוק הדגן במנוחה שלמה, כאילו משנים רבות התרגלה כבר אל המחשבה הזאת. היתה בדירה זו מגרעת עם חלון, שם ישבה, לאחר שגמרה את עבודתה במטבח, וסרגה גרבים לבניה. פעם היא מגרדת באחת מצנורותיה את ראשה השב ופעם היא גומאת מספל קפה שחור, לא ממותק וקר. מבטה היה העכור ביותר מכל מבטי אנוש, שאפשר לראות בעולם, ידה היתה יד אכרה מיובלת ומקומטה יותר מכל יד שהיתה מעולם אצל בת כרך.
בלי הרף חשבה כמה כסף עבר דרך ידיה במשך עשרים השנה שישבה ליד הקופה, ברחוב פלובנהוף.
היא השתדלה להבין להיכן התגלגל הכסף הזה, למי הוא משמש ואת מי הוא מעַנה, מפני שעכשו נפטרה ממנו, והיא שמחה על שנפטרה.
יום אחד נכנס יסון פיליפ מחדר־עבודתו אל חדר־האוכל עם עתון בידו, וקרא בפנים מאירות:
“סוף סוף, יקירתי, סוף סוף אני רואה נקמה. ובכל זאת יסון פיליפ שימלויס היטיב לראות את הנולד. ומה דעתך את?” הוסיף כשתרזה הסתכלה בו בלי סקרנות יתרה, “מה דעתך? התמצאי את הדבר? אני מתערב בכל מה שתרצי, אם תוכלי למצוא זאת. אבל את לא תדעי זאת, קדקוד אשה לא יבין זאת.”
הוא טפס על כסא, הרים את העתון כנס וקרא בתרועת נצחון:
“הקץ לביסמרק! הוא יפוטר. הקיסר סלק אותו. ועתה יבוא מה שיבוא. לא לשוא חייתי את חיי!”
ליסון פיליפ היה הרגש שמידי הקנצלר לוקח רסן הממשלה אך ורק עקב השפעתו הוא. את שמחת נפשו הביע גם בימים שבאו אחר כך ברעם וברעש לא לפי שנותיו. הוא התנפל על מכריו ברחוב ודרש מהם לברכו. הוא נדב לידידיו במסעדה שלו חבית בירה, ובנאומו שהיה מתובל בכל מיני הערות סַרקַסטיוֹת וממרות עממיות, באר, מפני מה נחשב לו יום זה מכובד מכל הימים.
הוא אמר: “אילו שחקה לי השעה והייתי מזדמן פנים אל פנים עם העריץ המזיק הזה אשר אין אלהים בלבו, בחיי שהייתי שולח רסן מעל פני והייתי משמיע לו דברים, שלא השמיעם עדין שום ילוד אשה.”
עברו חדשים אחדים, וביסמרק הנלחם עם גורלו עקר את עצמו ממקום משכנו בסַכּסֶנוַלד ויצא לדרך אל מינכן. בניורנברג קמה התרגשות עצומה, בהודע שקנצלר הברזל יעבור בשעה זו וזו את תחנת ניורנברג.
הכל השתוקקו לראותו, מנער ועד זקן, כנקלה כנכבד. עוד עם השכמה נדחק הקהל בקבוצות צפופות דרך שער המלך.
במחזה הזה מן הנמנע שיעדר יסון פיליפ. הוא אמר: “מן הנמנע לבן אמי לחשוך מעצמו את התענוג לראות נמר שעקרו את צפרניו ושברו את מלתעותיו.”
כח מרפקיו עמד לו בשעת דחקו, ובשעה שהרכבת עברה בתחנה, עמד המרדן שלנו בשורה הראשונה של האנשים שנצטופפו לגוש אחד אשר לא יֵעָבר.
הרכבת עמדה רגעים אחדים, ולקול צעקת ה“אוּרא” המחרישה אזנים, יצא הנסיך מתוך הקרון. הוא לחץ לראש הנהלת העיר את ידו וברך לשלום אחדים מהקצינים הגבוהים.
יסון פיליפ לא זז ממקומו. לא עלה על דעתו לקרוא “אוּרא”. לא, לא עלה כלל על דעתו. בת־צחוק חמוצה ולגלגנית רחפה מסביב לפיו וזקנו הלבן רעד בפשקו את שפתיו מתוך נחת־רוח של מלאך־חבלה. כן, לא עלה בדעתו להסיר את כובעו, אף על פי שמסביבו נשמעה נהימה מאימת. “אני נאמן לעצמי, ביסמרק החביב שלי,” חשב, “אני, יסון פיליפ שימלויס, הנני אדם שאין לשחד אותו.”
ואף על פי כן נחת־הרוח, שאמרנו עליה שהיא משֶל מלאך־חבלה, נראתה לו בלתי מבוססת למדי, מפני שהיתה בנגוד גמור אל ההתעוררות שמסביבו. איזו רוח עברה על האספסוף הנבער? למה הוא יוצא מדעתו? ראה את אויבו לפניו, את התלין, ראה אותו כשהוא כבר בלתי מסוכן, לבוש בגדי אזרחים, ומתנהג כאילו יצא המשיח מתוֹך קרון של רכבת מיוחדה!
אותו רגע נדמה ליסון פיליפ, כאילו מבט הנסיך היה שלוח ישר אליו, כאילו האיש הגדול מאד בקומתו ואשר ראשו קטן עד למאד ועיניו תכולות עד למאד, נעלב על ידי שתיקתו, כאילו כבר נודע לו באיזה אופן שהוא על דעותיו.
בת־הצחוק המוזרה והלגלגנית מתה על פני יסון פיליפ, הוא הרגיש רפיון בכל גופו, מפחד עלתה זעה על מצחו, שלא במתכון הצמיד את הברכים, הבליט את חזהו, הסיר את כובעו מעל ראשו, פצה פה וקרא “אוּרא!”
הוא קרא “אוּרא!” ומבט הנסיך שוב נסתלק ממנו.
אבל יסון פיליפ קרא “אוּרא!”
נכלם גרר את רגליו אל ביתו. תחב את רגליו לתוך סנדליו (“לעיף נוחם”), הם כבר היו מרופטים למדי, הסנדלים, רבות סבלו במלחמת הקיום; הוא השתטח על הספה, פניו אל הקיר וגבו אל החלון, אל העולם כלו.
ה 🔗
שבועות רצופים ישב דניאל בברלין בודד, בקצה החלק המזרחי של העיר הענקית. אז בא אליו אחד ממנהלי בית “פילַנדר את הבנים”. הוא בקר את האיש בביתו ובִן שעתים הכיר שם לדעת, שלא ברצונו, סיעה שלמה של קוֹמפוֹניסטים, מנצחים, וירטוּאוֹזים ומבקרים מוּסיקַליים.
אחדים שמעו אל אודותיו, הוא נראה להם כאדם מפליא, הם פרשו לרגליו רשתות, הוא התחמק, אבל בפגישות בלתי צפויות הלך בהכרח לשבי, מצא את עצמו מחויב, נתון בתוך חוג של אינטרסים, אבל לשום אדם לא היה שלטון עליו, הוא רק היה עובר ביניהם.
הם לעגו לבטויו ולחוסר נמוסיותו. מה שקנה בו את לבם הוא הכרת ערך עצמו, מה שגֵרה אותם היא התרכזותו בתוך עצמו, מה שמצאו מקורי הוא שהיה תמיד נעלם מעיניהם לחדשים שלמים.
אשה צעירה וגרושה, יהודיה, רגינה זוּסמן שמה, חלמה רק על אודותיו. היא מצאה בדניאל את טבע האיתנים; יותר שהוא היה משתמט ממנה, יותר השתקדה היא להסב את לבו אליה. פעמים היה לו נעים להרגיש שוב באשה סמוך אצלו, בצליל הבהיר יותר, בצעד הענוג יותר, בנשימה הטהורה יותר, ובכל זאת לא האמין ברגינה זוסמן, מפני שהיא נראתה לו יותר מדי מנוסה. לא היה בה אף סמן כלשהו מממלכת הצמחים, שבלעדי זאת אין האשה בעיניו אלא חסרת צלם ובלתי טבעית.
יום חורף אחד באה אליו בחדר השומם, ששכר ברחוב גרַיפסוַלד. היא ישבה לפני הפסנתר ונגנה מדמיונה. תחלה לא היה זה אלא כעין ערפל, פתאם הקשיב מתפלא. נגינתה צללה באזניו כדבר ידוע לו עד לכאב, עד לאימה; אלה היו מוטיבים מהרביעיה, מרביעית לנורה, כמו שהיה קורא לה בינו לבין עצמו. נתגלה שרגינה זוסמן היתה לפני שלש שנים בליפציג, בנשף שבו נגנו אותה.
אחרי דומיה מעיקה, זרקה לו רגינה שאלה נועזה, שזעזעה את לבו במעמקיו. היא רצתה לקשור חוטים בין היצירה ובין היוצר; רצתה לקרוע את הצעיף מעל גורל חייו הכמוס ממנה. הוא דחה אותה. אחר כך נתגלגלו רחמיו עליה והוא התחיל מתוך הסוסים מדבר לפניה על הסימפוֹניה שלו. בהשתתפותה של אשה מתוך תשוקת אֵלם היה כעין קסם. הוא נתבלבל, שכח את עצמו, פתח את לבו. הוא תאר לפניה במלים את מבנה יצירתו, שבעת החלקים דומים לשבע מדרגות המובילות אל צריח ההיכל, התרוממות נהדרה אל הספירות העליונות, סערה טרַגית עם הפסקות בהירות בטרַגיותן של זכרונות ושקוּל־הדעת, בלוית מלאכים מחיכים, שמקשטים ומפארים בזרי־פרחים את עמודי ממלכת החלומות.
אחר כך נגש אל הפסנתר, פתח במוֹטיב הראשי הספוג כאב ושתי התמות הצדדיות, עשה קונטרפונקטים, הרים, שנה את הנוסחאות, עשה מוֹדוּליַציות ובו בזמן שר בפיו. אישוני עיניו התרחבו ומאחרי זכוכית משקפיו בערה אש ירוקה. אז כרעה רגינה זוסמן ברך אצל הפסנתר. אולי הכריחה התרגשותה לעשות כך, אולי רצתה להראות לו אות מוחשי להערצתה וליראת הקודש שבה. פתאם קצה נפשו באשה הזאת, הכִּסוף בעיניה עורר בו גועל־נפש, כריעתה נראתה לו כלעג וכעוית אשה שאין תוכה כברה. חוּלל הזכרון הקדוש. הוא הזדקר, יצא מהחדר בפה קפוץ מכעס ועזב אותה לבדה בחדרו. בשובו בשעה מאוחרת בלילה, חשש שמא עוד ימצאנה בחדרו. אבל היא לא היתה עוד שם. רק מכתב היה מונח על השלחן ליד המנורה.
היא כתבה שהיא מבינה לו; הבינה שהוא שוכן בעבָרו כמו בתוך מבצר, ושמסביבו מרחפים צללים, ששום בריה חיה אינה מעזה לפזרם. היא אינה רוצה להדחק אל תוך פנימיותו, אולם היא חרדה לעתידו: איך יוכל לשבור את רעבון גופו, את רעבון לבו?
“מצח נחושה,” רטן דניאל, “מרגלת!”
היא הכירה את כל גדלו, נאמר להלן מתוך ענותנוּת של נפש מושחתה, הוא הוא הגאון אשר אל בואו היא מיחלת, ואין היא שואלת דבר בלתי אם לעבדו. מרחוק, מפני שאת קרבתה אינו יכול לשאת. יסכים נא לזאת לטובת עצמו ולטובת האנושיות.
דניאל שרף את המכתב. בלילה הקיץ ונפשו כלתה אל המגע הענוג של הבתולה אשר טרם נגעו בה. הוא חלם על בת־צחוק בפני בת שבע־עשרה, המשחקת לה בתומה, ורעד מפני עצמו.
זמן קצר אחר כך נסע לדרזדן, שם היה צריך לעבוד בבית־הספרים הממלכתי.
באו אליו אנשים שרצו לעבוד לטובתו. על פי כמה וכמה סמנים הכיר שרגינה עושה לשמו תעמולה נלהבה.
יום אחד קבל מאגודת חובבי מוסיקה במגדבורג הזמנה לנהל שם קונצרט אחד. זמן רב פקפק ולבסוף הסכים. הצלחתו החיצונית היתה קלת־ערך, אבל שומעיו הרגישו בעָצמָתו. מנגני התזמורת הבלתי־מנוסים נהפכו שלא־מדעת לעבדים בעלי נשמה יתרה, המשועבדים לזרועו ולמבטו. האושר העמום, שחנן אותו לאנשים רגשים, סלל לפניו דרך הלאה. במשך שתי עונות־חורף היה מנצח בערי הצפון הפרובינציאליות על קונצרטים מוקדשים למוסיקה הקלסית. הוא הראשון התחיל מרגיל את הקהל אל תכניות של מוסיקה רצינית. רק לעתים רחוקות מכירים טובה לראשון. לולא היה נזהר באדיקות מדברי מוסיקה הנוטפים צוף, קטעים מאופרות ושאר פרפראות בַּנליוֹת המתוקות לחך הקהל, היה רואה שכר טוב יותר בעמלו. את שמו היו מזכירים בכבוד, ובכל זאת היה נודד בחושך מעיר אל עיר.
רגינה זוסמן היתה נמצאת תמיד בכל מקום שהוא ערך שם קונצרט. הוא ידע זאת גם כשלא ראה אותה. פעמים היה רואה אותה בשורות הראשונות. אף פעם לא קרבה אליו. מזמן לזמן היו באים מאמרים נלהבים בעתונים, שהשפעתה היתה נכרת בהם. פעם פגש אותה על מדרגות של אחד מבתי־המלון. היא עמדה תחתיה, חוֶרת ובעינים מושפלות. הוא עבר על פניה. ואז שוב התלקח בו כליון־נפשו אל מגע ענוג של נערה שלא נגעו בה עדין. האם כבר התחיל לבו לרעוב? הוא קפץ את שניו ועבד במשך כל הלילה. דומה היה עליו כאילו מרחפת עליו סכנה נוראה מהפכחות הזעומה של זמנו ושל עולמו. אבל האם דרושה לו אשה כדי להסב את פני הרעה? הצללים חמקו אחורנית אבלים, גרטרוד ולנורה חבוקות יחד באהבת אחיות.
“מה העבודה הזאת לך?” קראו לו. והוא ראה שמסעי הקונצרטים בערים הפרובינציאליות מובילים אותו אל מטרות כזב, מפיחים בו יצר כבוד מדומה, מפוררים את כחותיו. כמו כן לא יכול עוד שְׂאת את האולמים המוארים באור מעַוֵּר, את האנשים לבושי הדר, שבאים נבובים ושבים כלעומת שבאו. הכל היה כזב. אז הסתלק מזה, דוקא בשעה שהפתוּיים נעשו חזקים ביותר, בשעה שהפילהרמוניה בברלין הזמינה אותו לנגן בתוך כתליה את יצירות עצמו.
פתאם נעלם. טרם עברו שלשה חדשים היה שמו לאגדה.
ו 🔗
קיץ, סתו וחורף שנת 1893 עברו עליו בנדודים בלתי־פוסקים. פעם ישב בפנה נדחת בטורינגיה ופעם בעמק הרהונה, פעם בהרי סכסוניה ופעם בכפר דיָגים על חוף הים האוסטזי. יומם עבד על עבודת הכנוס ובלילות היה יוצר. ורק לפירמה פילַנדר היה ידוע מקום חניתו. מנותני לחמו אסור היה לו להחבא.
לאט לאט שכח את הדבור, עד שביגיע עלה בידו להביע מלים ספורות לאכסנאי על מחיר החדר. השתיקה המתמדת עִצבה את שפתיו ושִותה להן חריפות מחרידה.
הוא לא דבר על אמו ולא על ילדותיו. כאילו שכח שיש יצורים חיים החושבים עליו באהבה וביראה.
הצירים היחידים שהיו באים אליו מן העולם הרחוק היו מכתבים שבית־ההוצאה במינץ היה ממציא לו פעם בארבעה או חמשה שבועות. המכתבים היו כתובים בידי רגינה זוסמן, אבל היא לא חתמה את שמה עליהם. הכותבת היתה מכנה את עצמה “סנונית” וכותבת אליו בלשון “אתה”.
במכתבים היתה מספרת לו על חייה, על ספרים שקראה, על אנשים שראתה ועל רעיונותיה בעניני מוסיקה. הידיעות האלה נעשו לו יותר ויותר צורך הכרחי, מסירותה נגעה עד לבו, ובעיניו מצא חן מה שהעלימה את שמה. היו בבטוייה דקות ועוז מפליאים, וכשם שבפגישותיהם נראתה לו נעדרת־אמת ומלאכותית בכל מה שדברה, כך היה אמת וטבעיות בכל מה שכתבה. אף פעם לא הביעה את חפצה שיתן לה מה שאין בכחו לתת; אף פעם לא התאוננה. ולעומת זאת, התלהבות השכל, מה שהיה חדש בעיניו, שלא ראה עוד אצל נשים, אש ובטחון בתפישתה את אישיותו, שהוא השתחוה לפניהם כמו לפני קול ממרום.
הוא לא השיב על שום מכתב, אולם הוא חכה בקוצר־רוח למכתב ממנה בשעה שזה היה מאחר לבוא. תמיד היה מהרהר בסנונית, בשעה שהיה נגש בלילה אל חלון שחור; היה מהרהר בה, כשם שמהרהרים בנפש שמרחפת באויר ורואה הכל. הסנונית, הרי יש בזה רמז: הסנונית הבלתי־שקטה, הענוגה, הפזיזה. והוא נזכר באותה סנונית שהתנשאה במעוף־קשת נפלא מעל לככר בית־התפלה, בשעה שאברהרד פון אופנברג בא אליו לקחתו אל הפרחים הכמושים.
אז כתב אל פליפינה: “קשטי את קברותי, קני שני צרורי פרחים והניחים על קברותי!”
“אתה מחויב להעפיל לעלות על שיא העננים, דניאל,” נאמר באחד ממכתבי הסנונית, “לולא כן אבד תאבד. משהכרת בבדידות אחת, מחויב אתה מיד להתחמק אל אחרת, שאינה מֻכָּרה עדין, משאתה רואה דרך משתרעת לפניך, מחויב אתה לפרוץ אל תוך עֲבי היער, משלפתה אותך זרוע, מחויב אתה להשתמט, אפילו אם יעלה לך הדבר בדם ובדמעות. אתה מחויב להתנשא מעל לאנשים, אסור לך להיות אזרח, אל תחבב שום דבר חביב, התרחק מכל מלַוֶה ומכל מלַוָה, יגוזו הזמנים לפניך בצנה ובשקט, בצנת ברזל תעטר את לבך, מפני שהמוסיקה היא להבה, שמאַכֶּלֶת והורסת הכל בלב יוצרה, זולת אותו החומר, שלטשו האֵלים מסביב לבחירם.”
איך לא יועם פה כליל קלסתר פניה של היהודיה אדומת השער, שדניאל ברח ממנה בשאט־נפש? זאת היתה שכינה שהפיטנים יוצרים אותה בחלומם. “יהודיה, יהודיה נפלאה,” חשב דניאל, ומשמעה של המלה הזאת, יהודיה, היה עוז־רוח ומעוף־נביא.
“היצירה, דניאל נוטהפט, היצירה,” כתבה אליו במכתב אחר זו רחל השניה, “אתה תנדב לעולם שהתרושש את אשר גזל פרומתיאוס? זמננו דומה ליין שיש בו טעם של אדמה; יצירתך צריכה להיות המסננת; הוא דומה לגוף אפִּילֶפטי בקפאון העוית, יצירתך צריכה להיות היד המרפאה בגעתה במצח החולה. מתי סוף סוף תפתח ידך, אתה החוסך ומקמץ, מתי יבשלו פרותיך, אתה האילן, מתי תעלה על גדותיך, אתה הנחל?”
אבל האילן לא אץ להשיר את פרותיו; הנחל מצא את דרכו אל הים ארוכה; ובדרך עליו לנקוב הרים, לפוצץ סלעים. הה, לילות רבי יסורים, הצורה אשר עוצבה בשעתם שוב התפוררה! הה, כמה וכמה לילות רבי עצבון, שנדדה בהם השנה מן העינים ולא היתה בהם אלא סערת קולות משתוללים בלבד! בקרים עכורים, שהשמש היתה עולה וזורחת על דפים קרועים ועל פנים נעוים מפני סבלוֹת ישנים ותמיד חדשים. ולילות ירח, בהם נדד אחד הלוך וזַמר; לא שירי גיל יזמר, כי אם כמו הכופר העולה על דוכן הענויים של האינקביזיציה יתן קולו. ולילות גשם, לילות סופה, לילות שלג, בהם רדף אחרי ציורי־דמיון של מלודיה, שמחציתה כבר היתה לקנינו ומחציתה מרחפת עדין בין הכוכבים, בחלל האין־סוף.
ואז היה כל נוף רק חזות־דמיון חורת, כל שיח, כל עשב וכל פרח היו כקורי־עכביש רותתים, אנשים שעברו ואניצי עננים שהתמתחו מעל ליער מהות אחת להם; שום דבר לא היה בר־ממש, לחך לא יטעם אוכל, האצבעות לא תמששנה דבר. מזג־האויר הרע היה רצוי ביותר; הוא היה מנמיך את קולות הרעש, משקיט את רוח הבריות. ארורה הטחנה הרועשת, ארור הנגר הדופק בפטישו, ארור העגלון הדופק את סוסיו, ארור צחוק הילדים, קרקור הצפרדעים, ציוץ הצפרים! חסר־רגש מביט אליך, איש אלם וחרש, שיש ברצונו לפשוט מעל העולם את תכשיטיו ובגדיו, למען לא יסב את עינו כל זוהר וכל צבע, איש שבלילות ירקיע שחקים לגנוב משם את אש הנצח, ויומם הוא נובר בקברים, מנודה מן הבריות.
עם בוא האביב התחיל בחלק השלישי, אנדנטה בוָריאציות, הוא מביע את השלום האיום שהפיקו פני לנורה הנרדמת, לילה אחד לפני מותה. אולם כל המקורות יבשו פתאם, והוא לא ידע מפני מה בא שתוק על ידו ועל דמיונו.
ערב אחד חזר הביתה לארנשטין, עירה קטנה בפרנקוניה הדרומית, ששם קבע את ישיבתו. הוא דר בבית תופרת, אלמנה עניה, ובהכנסו אל חדרו ראה את בת האלמנה ילדה בת עשר עומדת לפני הקופסה הפתוחה, בה היתה מונחת המסכה של צינגרלה. מתוך סקרנות תמימה הרימה את המכסה, והנה עמדה קסומה לפני המראה הבלתי־צפוי.
בראותה את דניאל, נבהלה ואמרה לברוח. אבל דניאל הניח את ידו על כתפה ואמר: “השארי נא!” הוא הרגיש בגוף הצנום, בפנים הרועדים מפחד, וזכרון רחוק לחץ את לבו כמו בצפרני חיה טורפת. פי המסכה נראה כמדבר, המצח והלחיים זרחו בלבנתם; בהסבו את עיניו, רוקדת שם בחלל האויר פיָה קטנה, והפיה מעוררת בלבו רגשי חרטה על חטא שחטא.
ז 🔗
פיליפינה לא רצתה להרשות את אגנס הקטנה שתשחק עם ילדות אחרות.
פעם אחת היתה הילדה על הככר וראתה ילדים משחקים, רצים מעץ אל עץ וצוחקים. בחפץ־לב היתה נטפלת אליהם, אבל איש מהם לא הזמין את היצור החִור והפחדן להשתתף עמהם במשחק; פתאם פרצה שמה פיליפינה כרוח רעה וקראה בכעס:
“עלי למעלה, אל הבית, ואם לא, תקבלי סטירת־לחי עד ששלשה ימים תהיינה השנים נוקשות בפיך.”
כמו כן היתה מעקמת פניה, בהתקרב יורדן הזקן אל הילדה ובהתחילו לדבר עמה. אם הוא אינו מרגיש בסמן זה של מורת־רוחה, מתחילה היא לזמר בקול נמוך, ואחר כך בקול יותר רם, ואחר כך מתחילה מגדפת בדברים קשים, ואין דעתה מתקררת עליה עד שיורדן קם ממקומו באנחה ועולה אל חדרו למעלה. אסור לו להמרות את פי פיליפינה; היא עונשת אותו בזה שמכינה לו אוכל רע ומנות קטנות והוא סובל רעב. הוא מרויח רק פרוטות אחדות לשבוע, והוא צריך לחסוך את כספו בשביל ההוצאות הדרושות לאמצאתו.
הוא מאמין באמצאתו, אמונתו התחזקה בו לפי רבות השנים. שום כשלון אינו מרפה את רוחו; להפך, הוא בטוח שכל כשלון מקרבו אל מטרתו.
פעם שאל את פיליפינה:
“למה אינך רוצה שאשחק קצת עם נכדתי? הרי זה כה משפיע עלי לטובה, זה מסיח את דעתי, זה ממתיק לי את מתיחות רוחי.”
“דברי שטות והבל!” השיבה פיליפינה, “לאגנס הקטנה לא נפל חבל בנעימים מידי אביה, עוד חסרה היא את אביה זקנה שלה למען תשפר עליה נחלתה.”
פעם אחרת אמר איש־השיבה:
“נעשה בינינו חוזה: את תרשיני לשחק יום יום חצי שעה עם הילדה, ובשכר זה אעשה את שליחויותיך בעיר.”
פיליפינה השיבה בגסות: “את עניני בעיר אני משלימה בעצמי, ואגנס הקטנה שיכת לי. ודי!”
אותה שעה היתה פיליפינה במצב־רוח טוב ביחוד. במסבות המקרים קרה שבנימין דורן יצא יחד עם האדון ציטל מחברת “פרודנציה”, וכעת הוא פקיד בחברת “אכסצלסיור”, נתן את דעתו עליה. פיליפינה גלתה את אוזן ידידתה, הגברת הדבוש, בשעת חולשה, שעלה בידה לחסוך לעצמה סכום הגון. ובידיעה הזאת השתדלה הגברת הדבוש לעורר בלב המתודיסטן הרהורי־נשואין.
המתודיסטן טרח הרבה למצוא חן בעיני פיליפינה. אמנם דעות הכפירה שלה פגעו בו והיה מנענע בעצבות את ראשו, בשעה שהיא קראה לו צבוע ואמרה שכל מעשי החסידות אינם בעיניה אלא כקלפת השום, העקר הוא אם יש כסף בארנק, ובדעה זו החזיקה גם הגברת הדבוש. הגברת הדבוש אמרה אל בנימן דורן, שיותר נבונה, מעשית ואמידה מהעלמה פיליפינה שימלויס לא ימצא בכל העולם, ושניהם זוג מן השמים, כמו חומץ ושמן בתוך הסלט. דַיו שיראה את השמלות המהודרות אשר לאישיות הזאת ובאיזה טעם היא מתלבשת, ועל כל זה היא ממשפחה הגונה, בקצור היא “מציאה” לכל גבר.
ולפיליפינה אמרה הגברת הדבוש:
"דורן זה יודע לכתוב מאין כמוהו. יש לו כתב־יד ממש תאוה לעינים. אמנם הוא צולע קצת, ומה בכך? כמה נבלים מהלכים על שתי רגלים בריאות! וזה הלא טהור כמים לטוהר, שפל־רוח ככבש, וכשכלב נובח עליו, הוא נותן לו סוכר. הנה זהו אדם לתפארת.
באוקטובר יצאו פיליפינה ובנימין דורן יחד לפירט אל טיול עממי, ואת אגנס הקטנה, כמובן, לקחו עמהם. בנימין דורן ידע את המוטל עליו, והזמין את פיליפינה להסתובב פעמים בקרוּסל, שלם בעד כניסה אל אולם פסילי־השעוה וקנה פַּיִס בהגרלה. הוציא פתקה חלקה. אז באר לפיליפינה שאין זה מן המוסר לשחק בהגרלה, וקנה חפיסת מגדנות, מה שגרם תענוג גדול יותר.
פיליפינה התנהגה בגנדרנות יוצאת מן הכלל. צחקה ללא כל סבה, גלגלה את אישוני עיניה, דברה בשפתים מתוחות, הניעה את ירכיה והשתמשה בכל הזדמנות להראות את השכלתה. בשובם ברכבת הביתה, אמרה שיש לה חשק לנסוע פעם במרכבה רתומה לשני סוסים, עם רכב אשר צילינדר חבוש לראשו. בנימין דורן החזיר, שדבר זה הוא בגדר האפשרות, ובערמה רמז לה שאין הוא מציר לעצמו טכס חגיגי בלא מרכבה כזו. פיליפינה צחקה ואמרה:
“כן, כן, אדוני, כנראה, נוסה בכמה נסיונות,” ובנימין דורן התביש וחיך מתוך אושר ומבוכה.
אחר כך נפרדו, מפני שהילדה כבר נרדמה על זרוע פיליפינה.
איך התיחסה פיליפינה בנפשה אל השתדכותו של דורן, קשה היה לדעת, אם כי התנהגה כאילו חנפו לה ונתנו לה תקווֹת טובות. בנימין דורן לא היה בשום פנים בטוח בהצלחתו, וכל שהשתדלה הגברת הדבוש לטובתו, לא הזדרזה פיליפינה בהחלטתה.
אבל מעולם לא הרבתה פיליפינה לשיר כמו בימים האלה, מעולם לא היתה כה זריזה בתנועותיה. יום יום היתה מתלבשת בשמלת החג שלה וקשטה אותה במבחר סרטיה; את ידיה רחצה בסבון־שקדים ופקסה את עצמה לפני הראי. תלתלים לא היו עוד מקובלים על האפנה, היא בנתה על שערותיה מגדל, ואז דמתה לאשה סינית.
מפעם לפעם היתה מבקרת את האדון גרוביוס, שתמיד מצאה אותו לבדו, מפני שדורותיה נשלחה על ידי אביה למינכן, להשתלם במוסיקה. בחצאי מלים, בקריצת עינים, בצחקה צחוק אוילי ומחוצף, היתה מספרת לו על בנימין דורן ועל שאיפותיו, כאילו מן הנמנע היה שהאדון גרוביוס לא ישתוקק לדעת את כל המתרחש אצלה. נפש האדון גרוביוס קצה בה זה כבר, אבל לא רצה לגרשה. הוא היה מתירא לשבת יחידי בתוך ארבעת כתליו, התירא מפני השקט. איש לא בא אליו, איש לא דבר אליו, והוא מצדו לא מְלָאו לבו להתקרב אל מישהו, אבד לו גובה־לבו שמלפנים, ודרך לשוב אל בני־אדם לא מצא. בבואו אל “גן־העדן הקטן”, לא הכירו שם איש. האחים מ“עמק הבכא” התפזרו לכל רוח, דור חדש קם שם, ממוצא אחר, עם מליצות אחרות, והוא זקן.
לא יכול להשלים עם העדרה של דורותיה. הוא סָפר את הימים שנשארו עד שובה ואת הפסנתר לא פתח עוד, מפני שכל מנגינה וביחוד מאלו שהוא אהב, כעין מלנכוליה נדפה מהן, עד שהיה דומה כאילו הן ממלאות את החדר במיאזמים.
נירון של זמננו חלה במלנכוליה של קיסר. האזרח הקטן שקע במעמקי בור המחשכים שחפר הוא גופו, להטביע בו כל שמחה, כל הויה חדשה, כל בעל כנפים.
הרע שבדבר הוא שלא היה לו כל ענין לענות בו, וכל שיגע את מחו לא מצא שום תרופה נגד הבטלה. העולם רץ במסלולו, רב־תעלומות, רץ במסלולו בלי הבקורת שלו, בלי תשואות־החן שלו, בלי משפטו אשר יחרץ ובלי קבורת המתים שלו.
את פיליפינה הרגיז יושב־אֹהל זה שהיה שולח אליה מבטים אלכסוניים, והיא הוקירה רגליה מביתו. עם הגברת הדבוש לא חפצה לדבר בהתגלות־לב, מפני שאשה זו משתתפת בכל הענין השתתפות יותר מדי קרובה; זולת אלה השנים לא היה לה איש, ועל כן הוכרחה לכבוש את התרגשותה ואת קוצר־רוחה.
באו ימי חג־ההולדת. בליל התקדש חג העמידה בשביל אגנס הקטנה אלון קטן, קשטה אותו וגם הדליקה נרות. לשם מתנות־חג היו מונחות שם, תחת העץ, עוגה גדולה וחומה, סלסלה עם תפוחים ואגוזים, ובובה זַלה. בשביל יורדן הזקן קנתה זוג נעלים, שהיה זקוק להן מאד. מאז הסתו התהלך בסוליות קרועות.
יורדן הזקן ישב ליד הדלת והחזיק את נעליו על ברכיו. אגנס התבוננה אל הבובה בעיניה הנוגות ולא העזה לנגוע בה. לאחר שהאינספקטור הביט זמן־מה אל הנרות הדולקים, אמר:
“תודה לך, פיליפינה, תודה. את הנך באמת עושה צדקות. וכמו כן תודה לך שחשבת על הילדה. הרי זה דבר פשוט, שנקנה במחיר של חמשים פניג, אבל מי שפותח יד לילדים יש לו חלק לעולם הבא, ושם אין מודדים ואין שוקלים לו.”
“אל נא ייבב!” השיבה לו פיליפינה בגערה. היא ישבה וכרסמה את צפרניה, ובקושי כבשה את התרגשותה. הגברת הדבוש הודיעה לה, שעוד הערב יבוא בנימין דורן להציע לפניה להתחתן.
“המתיני, אגנס,” הוסיף לדבר הזקן יוֹרדן, “המתיני קצת, עוד מעט ותראי בובה מעשה פלאים. עוד שנים מספר ישתומם העולם. אבל את תהיי הראשונה שתראי את היצירה הגמורה. הראשונה את תהיי, אגנס הקטנה. מה נאכל הערב, לכבוד החג הקדוש?” פנה במורך־לב אל פיליפינה.
“נזיד תולעים,” השיבה זו בלעג.
“ו… ו… שום מכתב מדניאל?” שאל בקול אחר, עצוב, “שום דבר? לא כלום?”
פיליפינה משכה בכתפיה. הזקן קם ויצא ברגלים כושלות, לעלות אל חדרו.
מיד אחר כך שמעה פיליפינה צעדים צולעים, ופעמון הדלת מצלצל.
“פתחי!” צותה פיליפינה לילדה.
אגנס יצאה מן החדר וחזרה יחד עם בנימין דורן.
המתודיסטן היה לבוש חליפה שחורה ובידו החזיק מגבעת לבד קטנה, שטוחה כמו חביתה. הוא השתחוה לפני פיליפינה ושאל אם אינו מפריע. פיליפינה הקריבה לו כסא והוא ישב עליו בנמוס וחיך. הואיל ופיליפינה שתקה והסתכלה בפניו במבט מתוח, פתח ודִבר.
תחלה האריך דברים על יתרונות חיי הנשואים בכלל, ואחר כך, שרצוי לו ביחוד להביא הביתה אשת חיל. זמן רב נלחם עם נפשו, עד שה' האיר לו ממרומים והראה לו את הדרך בה ילך. ולפיכך אינו מפקפק ומבקש מהעלמה פיליפינה את לבה ואת ידה, אבל אינו יכול להמנע מהביע את חפצו שהיא תשקול בדעתה ותמלך עם לבה, כדרך הנוצרים, טרם תעשה את המעשה החשוב.
בחרדה דרכה פיליפינה פעם ברגל זו ופעם ברגל זו, ופתאם פרצה בצחוק. השחה לפניה את מחצית גופה העליונה וצחקה בקול חזק. פתחה ואמרה:
“הוי, אדוני הוא ליצן גדול. אדוני נושא בודאי את נפשו רק אל כספי. ידבר נא דברים ברורים, נפשו חשקה בכספי, א?”
בעוד בנימין דורן עומד ומביט כטפש ומדוכא, גדלה חמתה יותר ויותר.
“הדבר הוא לפי טעמו, הוי, קבצן חשוף־שת, להוליך שולל נערה, שמאבדת עשתונותיה בבוא לפניה גבר, נערה שקמצה וחסכה לעצמה את פרוטותיה. אבל אדוני לא יזכה לראות את כספי, כשם שאינו רואה את אזניו, לא נערה פיליפינה שבנקל יסובבוה בכחש, פיליפינה יודעת כי אך עם נבל אתם. הלאה מכאן, הלאה! החוצה! חיש!”
בשצף קצפה נענעה אגרופיה והראתה לו את הדלת.
בנימין דורן קם, גמגם מה שגמגם והלך אחורנית אל הדלת, ונעלם כל כך מהר, שפיליפינה פרצה שוב בצחוק רועם.
“בואי הנה, אגנס הקטנה.” היא ישבה על החלון במגרעת החדר והושיבה את הילדה על ברכיה.
זמן רב שתקה, והילדה לא העזה לדבר. שתיהן הביטו אל נרות האלון הדולקים. “הבה נשירה נא יחד,” אמרה פיליפינה לילדה, ובקול נמוך ורחב התחילה לשיר שיר והקטנה ענתה לעומתה בקולה הגבוה ובלא חשק.
אחרי השיר השתררה שוב דממה.
“היכן אבי?” שאלה פתאם בלי להביט אל פיליפינה. דומה היה כאילו שנים חכתה להזדמנות זו לשאול את השאלה הזאת.
פני פיליפינה הפכו כעין האפור, היא חרקה בשניה.
“אביך משרך דרכיו בכל המדינה,” אמרה וכבתה נר דועך אחד, שֶלַּהבתו נאחזה כבר בענף. “הוא רודף נשים ולא אִכפת לו כלום. מתופף על מנענעים ומשחית הרבה ניר. אף אם תפחי רוחך לא יצטער.” בתנועה נמרצת וגסה העמידה את הילדה על הקרקע, קפצה, מהרה אל החלון ופתחה אותו כנחנקת מחום.
התכופפה אל זיז החלון המכוסה שלג.
“קר לי,” התאוננה הילדה. אך פיליפינה לא שמעה.
ח 🔗
דניאל שאל במכתב את אברהרד ואת סילביה אם יוכל לבוא אליהם. הוא חשב: הלא שם ידידי. אולי שוב יש לי צורך בידידים.
הוא קבל תשובה כתובה ביד זרה, שאשת הברון מצטערת על שאינה יכולה לארחו בסיגמונדסדורף; היא שוכבת אחרי לדתה. היא שולחת לו ברכות מקרב לב ומודיעה לו בזה ששלום הילוֹד כמו שלום הילד הגדול (שהוא כבר בן שלש) טוב.
“בכל מקום גדלים ילדים,” אמר דניאל, צרר את צרורותיו ונסע לאטו דרומה, בדרך אל מולדתו, נסע לאט לאט, כאילו היה מתירא מפני המטרה, שהיה מוכרח ללכת אליה.
בערב אחד, באפריל, בא ניורנברגה. עם כניסתו אל הבית, ספקה פיליפינה כפיה ועמדה כמסומרה על מקומה.
אגנס מדדה את אביה במבטים נפחדים. היא גבהה בקומתה למעלה מכפי שנותיה.
יורדן הזקן ירד אליו.
“פניך רעים, דניאל,” אמר ולא רצה להזיז יד דניאל מתוך ידו, “הנוכל כעת להחזיק בך בשבילנו?”
“איני יודע,” השיב דניאל והביט ברוח מפוזרה אל הכתלים, “איני יודע.”
ביום השלישי תקף אותו רגש אימה שלא היה רגיל אצלו. הוא הרגיש כאילו תעה בדרך, ובנפשו נמשך אל מקום אחר. הלך אל פיליפינה במטבח. היא טגנה בשבילו בשומן לביבות מתפוחי־אדמה. הריח היה טוב.
“אני נוסע לאשנבך,” אמר לתמהון עצמו, כי ההחלטה הזאת נולדה בו עם צאת המלה מפיו.
פיליפינה הסירה את המחבת מעל האח והלהבה פרצה למעלה.
“מצדי אני תוכל לנסוע אל מקום שם הפלפל צומח,” רטנה בכעס. מוארה באור האש, דמתה למכשפה.
דניאל התבונן אליה בעינים בוחנות. “מה זה לאגנס?” שאל, “מפני מה משתמטת הילדה מפני?”
היא, כנראה, יודעת מפני מה," ענתה פיליפינה במזמת ערמתה, ושוב העמידה את המחבת על האש, “היא אינה אסופית.”
דניאל יצא מן המטבח.
“אל הממזרת שלו נוסע הנבל, אל הממזרת,” רטנה פיליפינה. התכוצה על השרפרף והביטה במבט קהה באויר.
הלביבות מתפוחי־האדמה הוקדחו.
ט 🔗
עם חשכה נכנס דניאל אל בית אמו הקטן. בראותו את אמו ידע שקרה אסון.
חוה לא היתה בבית. ערב אחד, לפני ארבעה שבועות, אבדה. חבורת מומוסין הציגה בעירה מחזות, וחשדו בהם שהם חמסו את הילדה היפה. אנשי אשנבך עמדו באמונתם זו גם לאחר שהז’נדרמים מצאו את החבורה הנודדת הזאת, בלי למצוא אצלם את הילדה הגנובה. חרדה עברה בכל העדות שבסביבה, בכל הארץ נעשו חקירות ודרישות ולא פסקו עוד עד שעה זו; לשוא, בשום מקום לא מצאו אף סמן כלשהו. המקרה הזה היה גם למשטרה וגם לתושבים לחידה.
בדקו ביערות, הרימו את סכרי האגמים, חקרו כל אורח־פורח, לשוא. פעם אחת קבל ראש הנהלת העיר מכתב בעלום שם ובו היה כתוב לאמור: “הילדה שאתם מחפשים אותה נמצאת במקום בטוח. לא נעשה בה שום מעשה כפיה, מרצונה הטוב ומאהבתה אל האמנות הלכה אחרי אלה, שברשותם היא נמצאת. היא שולחת אל הסבתה שלה ברכות מקרב לב ומקוה לשוב לראותה, לאחר שתשיג את מטרתה, שאליה היא שואפת.”
מלמטה רשמה חוה במשיכות קולמוס, שמרינה נוטהפט הכירה בהן את כתב הילדה, מלים אלו: “זאת אמת. חיי בטוב, סבתא חביבה!”
האנשים שהתאבלו יחד עם מרינה על הֵעָלם הילדה מאשנבך, אמרו שאם באמת חוה היא שכתבה את המלים, אין זאת כי אם השודדים כפו אותה עד שכתבה אותן.
על המכתב היתה חותמת של אחת הערים מפַלץ הרהינית. נשלחה שמה טלגרמה. התשובה היתה: לפני זמן־מה היתה שם חברת מומוסים, אבל עזבו זה כבר את המקום, באיזו דרך לא ידוע, כנראה עברו לצרפת.
מרינה הושברה כלה. פסה בה כל חדות חיים, אפילו על בואו של דניאל לא שמחה.
ודניאל הרגיש כאילו שקע עליו הבהיר שבכוכבים. בשמעו את הבשורה הנוראה, עלה מיד אל עלית־הגג, התנפל על מטת בתו העזובה ונאנק מרה. “הבוכה אתה, בן־אדם, הבוכה אתה סוף סוף?” נשמע קול קורא אליו.
ערבים רבים ישב אצל אמו ושניהם ישבו שקועים בהרהוריהם. פעם פתחה מרינה בדברים והתחילה מספרת על חוה. תמיד היתה אהבת הילדה אל כל מיני מחזות נותנת דאגה בלבה. לפני שנים עברה בעירה חבורת משחקים נודדים, ואז נתגלתה בילדה בת השמונה התרגשות של תשוקה, ומן הבוקר ועד הערב הסתובבה מסביב לסוכה שבה הציגו את המחזות, כמו כן התודעה אל אחדים מהם, ואיש צעיר מהם לקח אותה אל אחת ההצגות. כל זמן שהיה קרקס בשוק, קשה היה לשלוט בה; “פעמים הייתי סבורה, שדם צוענים נוזל בודאי בעורקיה,” אמרה מרינה, “אבל היא היתה ילדה כה טובה וכה ציתנית.”
בפעם אחרת ספרה כדברים האלה. ביום ראשון אחד באביב יצאה עם חוה לטיל. השעה היתה מאוחרת בשובם, היה כבר לילה והן היו צריכות לעבור דרך היער, אז ישבה עיפה לפוּש על גזר־עץ. הירח זרח והיה אור קלוש, פתאם נתרה חוה ממקומה והתחילה רוקדת. “היה זה מראה נפלא,” סימה מרינה את ספורה, “הדמות הזקופה והענוגה, בהסתובבה על פני האזוב לאור הירח, אבל לבי התכוץ והיתה לי ההרגשה שהיא לא תאריך אצלי ימים.”
דניאל שתק, בלבו חשב: ה, פלאית היא התורשה! פלאי הוא הגורל!
שלשה שבועות שהה אצל אמו, ואחר כך צר היה לו במסגרת החיים השגורים, בבית, בעירה, והוא נפרד ממנה. הוא נסע לוִין, שם הכין בשבילו המשגיח על אחד האינסטיטוטים הממלכתיים כתבי־יד עתיקים וחשובים.
אחרי חודש וחצי קבל מכתב, שהגיעוֹ אחרי תעיות רבות. המכתב הודיעו על מות אמו. המורה באשנבך כתב לו זאת והוסיף שהזקנה השיבה את נשמתה בלילה, במנוחה ושלום.
אחריו בא מכתב שני, בו דרשו ממנו הוראות מה לעשות בבית הקטן, ואם יש צורך להעמידו למכירה; שכן אחד, הסוחר בתבואה מֶרק, התנדב לטפל בענין זה ולהשתדל לטובתו של דניאל.
דניאל השיב שהם יכולים לעשות בבית כפי ראות עיניהם. על הבית רובצים חובות, והמכירה לא תוכל להכניס סכום הגון.
הוא קבר את עצמו בתוך בדידותו.
י 🔗
בעירות ובכפרים הקטנים על שפת הדונוי גמר לבסוף את החלק השלישי של הסמפוניה הפרוֹמתיאית. בהקיצו כמו מתוך דמדומי קדחת ראה והנה כבר בא הסתו.
בבוקר אחד, באוקטובר, שמע קדוש אחד מנגן על עוגב. הדבר היה בס"ט פלוֹריאן, סמוך לאֶמס. האמן הגדול, שלפנים היה חי בתוך העדה, בא עתה רק מזמן לזמן לכאן לשוחח עם אלהיו ביחידות. מזועזע עד עמקי נשמתו, נדמה לו לדניאל כאילו אחיו המעוטר יושב שם למעלה לפני העוגב; הוא ישב בפנה והקשיב שפל־רוח ונפעם. וכשעבר האיש אחר כך על פניו, זקן כְפוּף גב, צנום ומוזר במקצת, בפנים חרושי דאגה, לבוש בבגד גרוע, תקף אותו פחד בפני גשמיותה של הגאוניות, והוא היה בעיני עצמו כאחד הרפאים.
הסנונית כתבה אליו: “רק אחד יכול להביא לנו את הגאולה, המוסיקאי. זמנם של מיסדי הדתות, של יוצרי ממלכות, של גבורי הנשק ושל הממציאים, כבר עבר. אולי אפילו זמנם של המשוררים חלף כבר. למשוררים רק מלים ואזנינו עיפו ממלים; להם רק תמונות ודמויות ועינינו עיפו מראות. נחמתה האחרונה של נשמתנו היא המוסיקה, בזאת אני בטוחה. אם יש דבר העלול למלא מקומן של אילוסיות האמונה אשר אבדו, אם יש דבר העלול לתת לנו כנפים ולחדשנו, אם יש עוד הצלה על עברי פי תהום, אשר האנושיות רצה אליה בעיני שגעון, הלא המוסיקה היא זאת. אַיֶךָּ, הגואל! בלי מולדת אתה תועה על פני האדמה, העני מכל, העזוב מכֹּל, האשם מכֹּל, הנשכח מכל. מתי תפרע את חובך, דניאל נוטהפט?”
שבעה חדשים בלה דניאל ברבֶנה, פירַרה, פלורנץ ופיזא. הוא חפש כתבי־היד של פריסקוֹלבַלדי, בורגֶהזי ואירקולי פַסקיני. לאחר שמצא את החשובים שבהם, יכול היה כבר לחשוב את הקובץ לגמור.
האנשים נראו לו כבובות־משחק, מראות־הנוף כציורים על זכוכית, נפשו ערגה אל יערות וחלומותיו היו פרועים.
מגֶנואה הלך ברגל דרך לומבַרדיה והאַלפים. היה ישן על יצועות קשים, כדי לשַכך את סערות דמו, והתפרנס רק מלחם וגבינה. בתחלה לא נתן את דעתו אל מקרי ההתחלשות שבאו עליו, אבל באוגסבורג נפל ברחוב. הובילו אותו אל בית־חולים ושם שכב שלשה חדשים במחלת הטיפוס. מבעד לחלונו ראה מעשנות של בית־חרושת ומסע עננים בלתי־פוסק. בא החורף והשלג ירד.
שנתים אחרי פרידתו האחרונה בא שוב אל הבית אשר על ככר אבגידיוס. בראות פיליפינה אותו כה כחוש וכה חמור, פרצה מפיה קריאת פחד.
אגנס היתה עוד מתוחה יותר, עוד יבשה ורצינית יותר. פעמים, בהסתכלה בפני אביה, כמעט שהיה שואל אותה בכעס: “למה את כֹּה חוקרת אותי?” אולם מלה לא עברה פתחי פיה.
בראות פיליפינה שדניאל שב אל ביתו ערירי כמו שיצא ממנו, התחילה מתיחסת אליו ביתר רוך. יורדן הזקן חי את חייו בלי כל שנוי. הכל הלך במסלולו הכבוש, הכל היה כמו קודם, כאילו לא שש שנים נעדר דניאל מביתו אלא ששה ימים.
הוא לא שב עדין לאיתנו ובכל זאת עבד לילה לילה. החלק הרביעי עמד להיות פלא של פּוֹליפוֹניה. הוית־בראשית, געגועי־בראשית, צער־בראשית צללו מתוכו. הנודד הנצחי הגיע אל שערי השמים ולא נתנו לו להכנס. הרמוניות, מלאות תנועות לא־ארציות, נשאוהו אל מרומים; קולות תוף אטומים סמלו את דפיקותיו על שערים סגורים; מבפנים צולל הלאו האיום של החצוצרות. לשוא התחננו הכנורות, לשוא דברי המלאך, מליץ היושר, העומד מימין נשען על נבל חסר מיתרים, לשוא השבעותיהם המתוקות של האחרים, עטורי פרחים משמאל, לשוא מקהלת האֶלפים בקולות הגבוהים, לשוא הסתערות הקולות הנמוכים; כאן אין שביל, כאן אין מקום לו.
ערב אחד ראה דניאל אצל חלון חדרו נערה זרה. היא היתה יפה. נרגש התרומם ממקומו כדי לגשת אליה. ואז נעלמה. היתה זאת הלוצינציה. הוא התירא מפני עצמו, עזב את הבית ונדד ברחובות כמו לפנים.
יא 🔗
היה יום קרנבל ותושבי העיר עלזו. נערים ונערות במסכות התהלכו ברחובות שואנים.
בעבור דניאל דרך פיול, עמד תחתיו מתפלא. החלונות בדירתו של בנדה היו מוארים. אז נזכר שהפרוֹביזור זלנפרום אמר לו שהגברת בנדה שבה זה כבר מווֹרמס. היא חיה יחד עם קרובה אחת, כי נתעורה לגמרי.
הוא עלה במדרגות וצלצל. אשה בעלת שער שיבה ופנים מפיקים צער פתחה לו את הדלת. בודאי היא הקרובה. דניאל הגיד את שמו, הוא היה ידוע לאשה.
“אדוני יודע בודאי שפרידריך נעלם,” אמרה בקול כמזמר מתוך שנה, “שמונה שנים עברו מאז שלח את מכתבו האחרון מאפריקה הפנימית. אבדה לנו כל תקוה. גם בעתונים חדלו כבר לדבר על זאת.”
“לא קראתי שום דבר על אודותיו,” רטן דניאל, “אבל פרידריך לא ימות,” הוסיף בתנועת־ראש, “איני מאמין בדבר ולא אאמין.” הוא הצמיד את עיניו, במבט מפוזר וחד כאחד, בפני האשה שהביטה כקסומה אל זכוכית משקפיו.
“אנחנו נסינו כל מה שביכולת אדם,” השיבה, “פנינו אל הקונסולים, אל תחנות הצבא ואל באי־כח המיסיונרים, אבל ללא הואיל.”
אחרי הפסקה קלה הוסיפה ביתר התעוררות:
“אדוני לא יבקש ממני להכניסו אל החדר, לדודתי גורם צער כל קול זר שהיא שומעת, ואין אני יכולה להניח שאדוני ידבר עמה, כי יעורר בה שוב את כל כאבה.”
דניאל השתחוה והלך לו. מהמסדרון למטה בקע ועלה צחוק עליז, שחדר בכאב אל נפשו העגומה. לבו, כפי שנראה לו, דפק לאט; הוא הרגיש תשוקה מדאיבה אל דבר שלא ידע כיצד יכנהו, אל משהו מתוק ומפיץ אור.
על הכבש האחרון של המדרגות עמד מלכת ומשתומם הביט למטה אל המסדרון.
האדון גרוביוס פזז וכרכר, כמו ביַצו, לפני דלת דירתו. כתר עשוי מניר מוכסף היה חבוש לראשו, ובבת־צחוק של זִקנה השתדל להשתמט מהתקפתה המחוצפת של נערה אחת. הנערה היתה מחופשה בתלבושת קרנבל: שמלת־הקטיפה, תכלת כהה, שמתוכה נראה גופה המסורבל זקוף יותר, היתה כלה זרועה חוטי כסף. מכתפיה עד לקרקע ועל הקרקע נגרר סודר שחור הזרוע ניצוצות מבריקים. בידה החזיקה מסכת־שעוה מכוערה, פרצופו של סובא עם חוטם אדום, שרצתה לכסות בה את פני האדון גרוביוס.
היא רצתה שהוא ישמע לה, היא הבטיחה שלא תזוז ממקומה, עד שהאדון גרוביוס לא ישים את המסכה על פניו. האדון גרוביוס משך אליו את הדלת שנסגרה, בקש בכיסיו את המפתח, אבל הנערה לא נתנה לו מנוח.
“בואה נא, הזקן החביב שלי,” קראה תוך כדי כך, “בוא, דוד חביבא, אל נא תהיה משעמם,” ושוב התקרבה אליו יותר ויותר במסכה.
“חכי, אני אלמדך לשַטות באנשים מכובדים,” המה האדון גרוביוס ברוגז מתוך חבה ודמה אז לכלב זקן, שמכרכר וקופץ בשעה שאדוניו זורק את מקל־טיולו המימה. כיון ששכח, מתוך מלחמתו על כבודו, את כתר־הניר על ראשו, וזה עם כל תנועה התנודד והתנועע באופן מצחיק, היתה הנערה הצעירה מתפקעת מצחוק.
נכנסה המשרתת והביאה מהחצר שלג בסינרה. הנערה רצה לקראתה, נטלה מלוא חפנה שלג והרימה אותו מתוך איום של צחוק כלפי האדון גרוביוס. האדון גרוביוס יבב ובקש חנינה, היא התקרבה אליו והשלג בידה, כמו באמצעי־כפיה בטוח, והאדון גרוביוס נבהל כל כך ממטר הפצצות הקרות, שחדל להתנגד ונתן לקשור לפניו את המסכה. הנערה, עיפה מצחוק, הניחה את מצחה על כתפו, והמשרתת (המשרתת של דידרלין היתה זאת) השמיעה מרוב התפעלות קריאות של תרנגולת לפני הטלת ביצה.
המחזה הזה הואר באורה הקלוש של המנורה הקטנה התלויה על הקיר, והיתה פנטסית מאד גם בלעדי מראה האדון גרוביוס עם כתר־הניר על ראשו ועם מסכת הסובא על פניו.
דניאל לא ידע שזוהי דוֹרוֹתיה דידרלין, אף על פי שבמקצת שִער שזאת היא. אבל מי שתהיה, דניאל התפלא לעליצותה, ולצחקנותה ולחדות־החיים שבה, שאינה יודעת גבול. דומה לזאת אינו מכיר, ואם הכיר פעם בחייו, שכח כבר. קוי־הפנים הצעירים, העינים המאירות, השנים הלבנות, התנועות הזריזות, כל זה עורר בו יראת־הכבוד ומתוך עיניו נשקפה רוח נפעמה. הוא הרגיש את עצמו כה זקן, כה נכרי; כה משולל שמש ופרחים; היתה לו הרגשה כאילו החיים הצטירו מול עיניו בבת אחת בצורה חדשה, נעימה ומשובבת־נפש.
בפסיעות מהססות ירד למטה.
“האם אפשר הדבר!” קרא האדון גרוביוס והשליך את המסכה מעל פניו, “מה רואות עיני! המַאֶסטרוֹ שלנו! או אולי אין זאת אלא ‘רוחו’?”
“הוא ורוחו, שניהם,” השיב דניאל יבשות.
“אין כאן מקום לרוחות,” אמרה דורותיה וזרקה אליו פקעת שפגעה בכתפו.
למבטו הסמיקו פתאם פניה, והיא שלחה אל האדון גרוביוס מבט שאלה.
“האם אין את מכירה את דניאל נוטהפט שלנו, אַתּ החתוּלה הנבערת מדעת?” אמר האדון גרוביוס, “האם אין את יודעת על הקוֹריפאוּס שלנו? שַבתָּ אל מולדתך, המאסטרוֹ שלנו? שבת מהולל בתשבחות?”
בזמן אחר היה לו הלעג הארסי של האדון גרוביוס למורת־רוח; עתה כמעט שלא הרגיש בו. “מה צעירה היא,” חשב במדדו בעיניו את דורותיה המצטחקת, “מה נהדרה היא בעלומיה.”
דורותיה היתה נרגשה על שלא היתה לבושה בשמלתה האדומה שתפרה לה במינכן.
“דורותיה!” רעם קול אדיר בקומה העליונה.
“אח, אבא!” לחשה דורותיה נבהלה ורצה על קצות אצבעותיה במעלה המדרגות כשהיא חופנת את שולי צעיפה הארוך. המשרתת הלכה אחריה.
“שֵדה, שדה לכל דבר, מאסטרוֹ,” אמר האדון גרוביוס כמנצח אל דניאל, “אדוני צריך לבוא אלי פעם ולראות איך היא מעבירה את קשת כנורה. שדה, אומר אני לך.”
דניאל אמר לאדון גרוביוס לילה טוב ויצא החוצה בראש מושפל.
יב 🔗
במדינתנו היתה דורותיה דידרלין, אחרי שובה מעיר הבירה, לתופעה שמעוררת אצל הכל התענינות רבה. התנהגותה היתה אמנם חפשית במדה ידועה, אבל הואיל והיא היתה אמן ושמה היה עולה מזמן לזמן בעתונים, התיחסו אליה מתוך רתוי. בתתה את הקונצרט הראשון שלה, היו כל המקומות מכורים באולם “הנשר הגדול”.
המבקר המוסיקלי של ה“הרולד” היה מוקסם על ידי נגינתה הקפריסית. הוא אמר עליה שהיא כח בלתי מצוי, ונבא לה ימי זוהר. אנדריאס דידרלין היה מקבל בשבילה את ברכות מעריציה, האדון גרוביוס היה מדושן עונג. אבל סמן כלשהו של בקורת לא היה אצל האיש הזה המחמיר מאד בדרישותיו. דורותיה היתה לו לפולחן וכשרון השפוּט נִטל ממנו.
בתחלה העתירו על דורותיה הזמנות לכל מיני מסבות, נשפי־בית וחגיגות משפחה. רבו מאד המחזרים עליה, והבנות שהגיעו לפרקן לא ישנו בלילות. אבל אחרי זמן קצר נסוגו ממנה אחור כל הצעירים ההגונים בהשפעת אזהרותיהן של האמהות, האחיות והדודות.
היו מגנים אותה על שבפרהסיה התעלסה בטיולים ובתענוגות עם מעריציה; כמו כן היו רואים אותה לעתים תכופות יושבת בחברת קצינים בבית־הקפה, שותה עמהם שוֹקוֹלַד וצוחקת. פעם מצאוה יושבת בקפה־שַנטַן יחד עם שוֶדי צהבהב מהעובדים בבתי־החרושת של שוּקרט; אחר כך פשטה שמועה שבמינכן חיתה חיי פריצות, התהוללה בלילות, שקעה בחובות ועגבה על כל הגברים בלי כל הבחנה.
ובכל זאת הופיעו בעלנים אחדים שהיו מחזרים עליה באמת ובאמונה, שנמשכו אחריה בעבותות הדיפלוֹמטיה של אנדריאס דידרלין, וביום הראשון היו סועדים יחד עם האב ובתו. אבל דורותיה, כנראה, שמה כל מעיניה רק באחת — לחרחר ביניהם ולהסית את האחד נגד האחר, וכיון שמהלך מחשבותיהם היה זה של אזרחים הגונים, שללה מהם על ידי התנהגותה את הבטחון והטילה מבוכה בנפשם. כדי לעוררם לסבלנות ולאורך־רוח, היה דידרלין מרצה לפניהם מזמן לזמן על האופי ההפכפך של האמנים, או שהיה רומז רמזים מסתוֹריים על הירושה הגדולה הנכונה לבתו אחרי מותו.
מצב זה הכריח אותו להתיחס אל דורותיה מתוך רתוי. מפאת מֶרְיָהּ ומפני שלא קבלה כל מרות, היה מקום לחשוש שמא תשתטה ותפגע בכבודו של הטפש הזקן, גרוביוס. כבר היה סיוע חשוב מצדו בתתו לדורותיה מזמן לזמן דמי־כיס.
כי מצבו הכספי של אנדריאס דידרלין היה קשה ללא־מוצא. ביגיעה רבה שמר על צורת־חיים של אמידות למראית עין. אשם בזה היה הקשר החשאי שלו משנים רבות עם אשה אחת שילדה ממנו שלשה ילדים. פרנסת המשפחה השניה הזאת, שאיש מבני סביבתו לא ידע על קיומה, נפלה על שכמו כמשא לעיפה, ותחת עולה הכבד שמר בקושי רב על בת־צחוק השלוה שעל פניו.
זה כארבע־עשרה שנה הוא חי חיים כפולים; הליכותיו לעתים קבועות אל אהובתו, הדרה פרושה מן העולם בקצוי אחד הפרברים של העיר, כדי שלא לעורר חשד, ההשתקדות להצניע את היחסים האלה עצמם עם כל תוצאותיהם מעיני בני עירו הפקוחות, — כל אלה דרשו התחפשות תמיד, זהירות וערמה; נפש האיש, אשר הוטל עליו לעשות את הדברים האלה תחת לחץ הדוחק בכסף, היתה מלאה חמה ואיבה.
הוא גם התירא מפני דורותיה. היו רגעים, שהוא היה מתאוה לחלק לה מהלומות באגרופים, ובכל זאת מצא את עצמו מחויב לסובבה בכחש על ידי נופת דבריו. הוא לא יכול לעמוד על טיבה. ועל כל אלה, היתה תמיד נטפלת אליו, טרדנית, עם משאלותיה, עם תכניותיה, עסקיה ותככיה. יש שהיה סבור שהיא קבלה את מרותו, ופתאם מתגלה לו שהיא נוהגת בו שררה עריצה. זה עתה זלגו עיניה דמעות על דבר של מה־בכך, והנה היא צוחקת, כאילו לא נפל דבר ביניהם. הורדים שהיו מביאים לה הבחורים האמידים המחזרים אחריה ברצינות, היתה היא תולשת טרפיהם לעיניהם ומשליכתם אל סל האשפה.
אם יעיר את אזנה, בלשון רכה, על התנהגותה ועל נמוסיה, תקשיב אל דבריו ככבשה תמה, ואחרי חמשה רגעים היא כבר שוכבת על אדן החלון וזורקת מבטי עגבים אל שולית הסַפָּר שמנגד.
“אני הנני אב אמלל,” היה אומר אנדריאס דידרלין, לאחר שמלבד הכל עוד התחיל מטיל ספק בכשרונה האמנותי. זמן קצר, אחרי הצלחתה בניורנברג, נגנה בפרנקפורט, ונגינתה לא הקימה הפעם כל רעש. אחר כך הופיעה בערים בינוניות אחדות, שם הריעו לקראתה בתשואות־חן ועטרוה בזרי דפנה, אולם הצלחה זו היתה חסרת כל ערך.
ערב אחד התודעה אל המשחק אדמונד הַן, אצל אשת היועץ המסחרי פַיסטמַנטל, ששערוריות צבוריות אחדות הכתימו את עֲברה. למשחק היו שערות צהבהביות דומות לצמר ופנים מסורבלים וחורים. הוא היה גדול דַיו ורגליו ארוכות. דורותיה חשקה ברגלים ארוכות. האויר מסביבו היה ספוג תאות־בשרים, והוא בלע את דורותיה במבטים מחוצפים. אישיותו, הופעתו, דבריו הנמלצים והעצובים־מיואשים עשו על דורותיה רושם. לבסוף, בשבתם אל השלחן, בקש ומצא במגפו את נעלה הקטנה ודָרך עליה. היא רצתה להזיז את רגלה, אך הוא דָרך עליה ביתר כח. היא נתנה בו עיניה בתמיהה, והוא חיך חיוך ציני. מיד אחר כך נעשו ידידים, פרשו להם אל פנה רחוקה ומשם נשמע צחוקה של דורותיה.
קבעו זה לזה ראיון ונפגשו עם חשכה בקרן־זוית של רחוב. הוא נתן לה כרטיסים אל ההצגות: “מריה סטוארט” ו“השודדים”; הוא היה משחק בתפקידם של מורטימר ושל קואנסקי, והיה גועה עד שהתקרה רעדה. הציג לפני דורותיה אחדים מידידיו, אלה הביאו אליה את ידידוֹתיהם, והיו יושבים בבית־היין עד עלות השחר. ביניהם היה אחד, סמואלסקי שמו, בא־כח הבנק רויטלינגר; הוא התנהג ביד רחבה, היה מזמין על חשבונו יין שמפּניה, ולבו הולך שבי אחרי דורותיה. היא הרשתה אותו לחזור אחריה, וגם מתנות קטנות היתה מקבלת ממנו, אבל תמיד נראה כאילו עשתה את כל זה לאחר שקבלה לכך רשות מאת אדמונד הַן. פעם אחת רצה לנשקה, ואז סטרה לו על לחיו סטירה מצלצלת. הוא מחה את לחיו וכִנה אותה בשם סירֶנה.
השם מצא חן בעיניה. פעמים היתה עומדת לפני הראי ולוחשת בבת־צחוק: “סירנה.”
כשנודעה לאנדריאס דידרלין התנהגותה זאת, תקפה אותו חמת שגעון.
“אגרש אותך,” קרא בקצף על שפתיו, “אכה אותך ואטיל בך מומים להשחית.”
אבל מתוך עיניו נשקפה יראתו ממנה, שהעידה על השקר שבכל דברי הכעס שלו.
“אשה־אמן אינה מחויבה לצית למצוות המוסריות של בעלי־הבתים,” השיבה בשלוה גמורה, “אני באה במגע עם אנשים הגונים, כל אחד מהם הוא אדון.”
אדון. זה היה נמוק שאין, לפי דעתה, לחלוק עליו. אדון היה בעיניה האיש שמתיר לעצמו לבזבז כספים, שמעורר רחשי כבוד אצל מלצרים ומלצרות, שלובש מכנסים מגוהצים.
“אין אני מרשה שום אדם לקרב אלי קִרבה יתרה,” אמרה בשחצנות. והדברים היו אמת, כי שום אדם לא העיר בה עדין סקרנות עמוקה ביותר, והיא גמרה בנפשה למכור את עצמה במחיר יקר. אדמונד הַן לבד היתה ידו על העליונה אצלה, מפני שהיה חסר כל רגש, והיה חסר בושה כל כך, שהדבר הכניעה והבהילה.
אנדריאס דידרלין היה אנוס להסכים ונחם את עצמו בסברתו, שנערה, אשר גם דידרלין נוזל בעורקיה, לא תאבד את עצמה לדעת. אם דם דידרלין בעורקי דורותיה, הרי מובטח הוא, שלא תסור מן הדרך המוליכה ישר אל ההצלחה והתועלת. ואם תחטיא את מטרתה זו, אין זאת כי אם יש פגם בתורשתה. ובשלותו הנשגבה התעטף בענני האולימפוס שלו.
אולם לדודה גרוביוס ספרה דורותיה בפרוטרוט איך היא מרקידה את המחזרים אחריה, הצעירים והזקנים. ספרה איך מפרכס בידיה המשחק, איך מפרכס פקיד הבנק, איך מפרכס בעל בית־החרושת לנרות, וגם המהנדס הראשי מפרכס, ואיך היא מושכת את כלם יחד בחטמיהם. ואז קורנים פני האדון גרוביוס והוא קורא אותה “קופי הנחמד”, “נחת זִקנָתי”. ובלבו אמר שהיא מזרע בני גרוביוס ויש לקווֹת ממנה לגדולות.
“אין לך צורך להתחתן,” אמר ושפשף ידיו. “אם יבוא גרף, עם ארמון ושני מיליונים מאחרי גבו, אפשר לבוא עמו בדברים. אבל שהמומוס הראשון אשר יזדמן לך יקחך מידי, או שחמור פקיד־משרד רְחַב־שַת ימשכך אל אבוסו ─ לזאת לא אוכל להסכים. תתני להם, למנוּולים בעלי־התאוה, תתני להם מנה אחת אפים.”
“אח, דודי היקר!” התאוננה דורותיה, “יודעת אני שאתה דורש טוב לי, אתה האחד הדורש לי טוב. אבל לולא עמדתי כה עניה ואביונה! שור, איזו שמלה עלי! חרפה!” והיא לחצה פניה אל זרועה המורמה ויבבה.
האדון גרוביוס כרסם את שפמו, הרים את גבות עיניו, ואחר כך הלך אל שלחן־הכתיבה שלו, פתח מגרה אחת, הוציא שטר בן מאה מרק והושיט לדורותיה בהסבו את ראשו ממנה, כמתירא מחרון־אף אלהי־הכסף השומר על אוצרו.
זה היה מצב הדברים, בשעה שדניאל ראה בביתו של האדון גרוביוס את דורותיה והלך משם עם תמונתה חקוקה בנפשו.
יג 🔗
שנות הארבעים שמשמשו ובאו נראו לדניאל כשער אפל המוליך אל המורד. “חטוף וקח, מה שנִתן לקחת,” קרא אליו קול מקרבו, “על הקברים עולים עשבים.”
החושים התקוממו לרוחו, ללבו. עוד לא הסתכל מעולם בנשים כמו בימים האלה.
יום אחד נסע אל סיגמונדסדורף. אברהרד יצא למסעיו. על פני סילביה היתה שרויה כעין עצבות שקטה. היו לה שלשה ילדים, האחד יפה ממשנהו, אבל בנוח מבטיה עליהם, היו מלאות תוגה. נשים שסובלות בחיי נשואיהן, קוי פניהן כבויים וידיהן שקופות וכתומות.
לפני הזמן שקבע לעצמו נפרד דניאל ממנה. כעין רגש אגוֹאיסטי היה דוחה אותו מאלה שאינם יכולים לשמוח.
הוא הלך אל האדון גרוביוס. את הצוחקת, אשר אותה בקש, לא מצא.
האדון גרוביוס הביט אליו בעינים חשדניות. פני האויב מאז העלו על דעתו מחשבות רבות. פניו היו חרושים, כאילו עברה עליהם מחרשה, ואכולי אש כאבן־הכירה. אלה היו פני חבוש בבית־האסורים, זועפים, מדוכדכים, מתוחים ומטילים יראה. האדון גרוביוס ידע לקרוא בפני אדם.
כדי להמנע משיחות בטלות, נגן דניאל לפני האדון גרוביוס מוֹטֶטים עתיקים אחדים. האדון גרוביוס התלהב עד כדי כך, שרץ אל המזָוֶה והביא משם חצי תריסר תפוחים ותחב אותם לתוך כיסי דניאל. את התפוחים האלה היה קונה בסתו בסיטונות והיה שומר עליהם כעל אוצר יקר.
“לשמע מוסיקה כזו אפשר באמת לחזור בתשובה ולהיות נוצרי חסוד,” אמר.
“האביב פועם במוסיקה זו,” השיב דניאל, “האמנות שבה היא עדין תמימה כקמה הצעירה. אבל כלי־הנגינה שלו פרוע.”
“סמל, סמל, ידיד נכבד,” קרא האדון גרוביוס והִצְבָּה את לחייו, “אולם בשובו עוד פעם, ימצא את הכלי מתוקן. יבוא נא אלי לעתים קרובות, ויזכה לחיי העולם הבא.”
האדון גרוביוס מתחנן לבוא אליו! הרי יש בזה כדי לזעזע את הנפש. דניאל הבטיח להביא עמו אחדים מכתבי־היד שקבץ. בבואו אחרי יומים היתה שם דורותיה, ומאז היה מוצאהּ שם כל פעם, ובקוריו נעשו יותר ויותר ממושכים. וכשראה האדון גרוביוס כי גם דורותיה התחילה לבוא אליו לעתים תכופות יותר, השתדל להביא את דניאל לידי כך שיבוא יום יום. היה ממטיר עליו דברי תוכחה אם החסיר פעם מבוא; גם כשדניאל היה מאחר, היה האדון גרוביוס מברכו לשלום בסבר פנים זעומות ולא נרתע גם משאלות אינטימיות. בשעות שלאחר הצהרים, כשהיה יושב יחידי, לא זז הזמן ממקומו; אז היה דומה לסובא, שחסרה לו כמוּת היין הרגילה. נוכחותם של שני האנשים נעשתה לו דבר שבהכרח, ממש כמו שהיו לו הכרח בימים שעברו הקריאה בעתונו, חברת האחים מ“עמק הבכא”, מצוקותיו הכספיות של אברהרד והקבורות. הקרתני הזעיר כל הרגל נעשה לו לתאוה.
בשעה שדניאל נגן את המנגינות העתיקות למקהלות בתי־הכנסת, היתה דורותיה מקשיבה במנוחה, אבל לא הצליחה בכל פעם להסתיר את שעמומה באותה שעה.
פעם נסבה השיחה על אודות הנגינה בכנור, והאדון גרוביוס דחק עליה לנגן ממבחר מנגינותיה. דניאל לא אמר אף מלה לעודדה. הוא מצא שענותנות זו נאה לה ומוסיפה לה חן. הוא היה סבור שיש בסרוב זה משום הבנה ומשום ותור, והוא חיך אליה חיוך של חבה.
“מוטב שאדוני יספר דבר־מה,” אמרה אל דניאל. מעט מעט נתגלה שלא היתה לה משאלה אחרת זולת זאת.
“אני מספר גרוע,” השיב דניאל, “כבד־פה אנכי.”
אבל היא הפצירה בו בעתרת דברים ובתנועות ידים כמתחננת. האדון גרוביוס צחק. דניאל הסיר את משקפיו, נגב אותם והסתכל בנערה בעינים ממצמצות. כאילו הפריעו המשקפים לראות את דורותיה כמו, או כאילו הוא מעדיף לראות אותה ראיה מטושטשת.
“איני יודע מה עלי לספר,” אמר בנענעו בראשו.
“הכל, הכל!” קראה דורותיה בחשק מוזר, בהושיטה לפניה את ידיה. היא עשתה עליו רושם כילדה; הוא עוד לא ספר אף פעם לילדה. הוא בכלל לא ספר אף פעם; בפני גרטרוד ולנורה יצאו פעם מפיו, בלחץ התנאים, דברי ודוי ותלונה. ומאז לא נשנה הדבר, אסור היה שישנה עוד.
פתאם פתתה אותו ההזדמנות לספר בדברים שקטים את גורל חייו, פתתה אותו העין הלוהטת באש עלומים, אשר לאור זהרה עלול המסובך לההפך לפשוט, האפל – לבהיר; פתה אותו האיש הזקן והרע, שבתוך חור בצתו היה לו כל העולם כלו למאכל שְקוּי־רעל.
והוא ספר בקולו הרצוץ על הארצות שבהן נדד, על הים ועל כרכי הים; על האלפּים ועל אגמיהם, על מקדשים וארמונות ומנזרים, על אנשים נפלאים שנפגשו לו, על עבודתו, על בדידותו, וכל זה בלי כל קשר, בקול יבש ובלי רגש. חֵרֶף הפיתויים, היה בכל פעם משתמט ברגע האחרון מנגוע בכל מה שהיה לו לחֲוָיָה פנימית. בשעה שדבר על אודות היהודיה, על אודות הסנונית, לא גמר אפילו את המשפט, הפסיק באמצע וחכה שעה ממושכה, והתחיל פתאם בלי כל קשר לתאר איך הלך לאשנבך. גם פה הפסיק באמצע.
אולם דורותיה שאלה. דבריו נראו לה יותר מדי כלליים, וכנראה, לא נתקררה דעתה בהם.
“מה היה באשנבך?” הרהיבה בנפשה לשאול, “למה הלכת שמה?”
הוא טעה בנוגע לאש החשק בעיניה. תקף אותו עונג, הוא דמה להרגיש בחום נפש נדיבה. תקף אותו החפץ של אדם בשנות עמידתו לעַצֵב נפש תמה, אשר טרם הועם טהרה, בצלם ובדמות חלומותיו.
“שם ישבה אמי,” ענה מהסס, “היא מתה.”
“כן, ומה?” לחשה. היא הבינה שאין זה הכל.
אז הרגיש את כבוש־עצמו זה כחטא. ביתר פקפוק ומיד מתוך חרטה הוסיף:
“שם חיתה גם ילדה אחת שלי; בת אחת־עשרה. היא אבדה, איש אינו יודע איפה היא,” לחש בהתרגשות.
פני האדון גרוביוס היו כפני איש היושב על גחלים לוחשות. “אחת־עשרה שנה?” שאל מתוך צמאון לחדשות מפליאות. “הרי זה לפני העת…”
“כן, זה היה לפני העת,” אִשר דניאל בזעם. הוא נוקש בלשונו. הוא התרגז על עצמו. נשתתק ושוב אי אפשר היה להוציא מפיו מלה.
האדון גרוביוס התבונן אל דורותיה כשהיא צמודה בעיניה אל דניאל. חשד מציק עלה במחשבתו.
“תמול פגשתי על ככר־יוסף את אחד ממעריציך, המחריב את קלעי התאטרון,” התחיל מדבר במתכון בלשון עוקצת, “לאותו בחור היה מצח נחושה לאמר לי: ‘ישתדל נא וימהר להשיא את דורותיה דידרלין, שמא תיבש לשון הבריות מרוב רנון אחריה’.”
“לא אמת!” קראה דורותיה בהתמרמרות והסמיקה עד לשרשי שערותיה, “הוא לא אמר זאת.”
האדון גרוביוס צחק מתוך שמחה־לאיד.
“אם הדבר הוא כזב, הריהו בכל זאת מיטב השיר,” אמר בקול געיה.
בצאת דניאל מן הבית, הלכה דורותיה ללוותו עד דלת הפרוזדור.
“חבל,” מלמל דניאל, “חבל.”
“מה חבל? אני חפשיה. אין לשום אדם שליטה עלי,” והביטה אליו בעין אשה אמיצה.
“יש מלים שהן כמו כתמי זוהמה.”
“מי יכול להזהר מזוהמה?” שאלה כמעט בקול פראי.
עינו הבוחנת של דניאל נחה עליה כמו על חפץ. במתינות ובכובד־ראש אמר:
“תסלקי נא, דורותיה, את ידיך ומבטיך מעלי. אין אני מביא אושר.”
“בחפץ־לב הייתי הולכת עמך פעם לטיל,” לחשה וקוי־פניה רטטו מהתפעלות, שהטעתה אותו ליחסה אל עצמו, בשעה שעל צד האמת לא באה אלא מתוך תוחלת לעלילות ולגלוי תעלומתו.
“לפני שנים רבות, את בודאי לא תוכלי לזכור זאת,” אמר דניאל, “הגינותי עליך פה, מאחורי השער, מפני כלב גדול. התזכרי זאת?”
“לא. ואולי כן. כן, זֵכר מטושטש מאד אזכרה. האם אדוני היה זה?” דורותיה אחזה בידו מתוך הכרת־טובה.
“טוב, נלך מחר. נצא יחד לאיזה מקום שהוא.” הם קבעו את המקום אשר שם יפגשו.
יד 🔗
תחלה היו בוחרים לטיוליהם מקומות קרובים ובודדים, אחד כך נעשו טיוליהם רחוקים יותר. יום אחד הגיעו ברגל עד לקרַפטסהוף ועד לאפרי פגניץ. שלא־מדעת היה דניאל נמנע מלכת בדרכים אשר בהם היה מטיל עם לנורה.
פעמים קרובות היתה חדות־החיים הסוערת של דורותיה משפיעה עליו דממה וכבדות, ושנותיו העיקו עליו אז כמשא לעיפה. האם אין זו נקמת הגורל, שבשעה שהזדמן להם לפעמים לעלות על גבעה אחת, היה דניאל מוכח למַתֵּן את פסיעתו בשעה שדורותיה רצה לפניו וחכתה לבואו?
היא לא ראתה כל פרח, כל בהמה, כל ענן; אבל משנראו מרחוק אנשים היה תמיד ומיד חל בה שנוי; או שנתגלה בה שפע של תנועות־יד או שהיתה מעמידה את עצמה במצב ידוע ומתרכזת כמו במשחק. בין אם היה זה מנערי האכרים ובין אם היה אורח־פורח, היא נענעה מתניה והרימה את קולה בטון גבוה יותר.
“ראשה סחרחר מעלומיה כמו מיין,” חשב דניאל.
פעם הביאה עמה חפיסה עם טבלאות שוקולד. לאחר שאכלה די שבעה, ודניאל לא רצה לאכול מהם, זרקה את הנותר על האפָר. דניאל גִנה אותה על כך. “למה אסחב את זאת,” ענתה בתמימות. “אם שבעה הנפש דבר, משליכים אותו.” היא חשפה את שניה ושאפה אויר.
דניאל התבונן אליה. “הנה זו היא מכושפה,” חשב, "זו אינה עשויה להיות מקופחת בעזוז יצריה ובשפע החיים שבה. ודומה היה עליו, כאילו היא עשויה באותו הדפוס כמו חוה שלו, בצלם של מלאכי־אור, אשר בעליצותם יש פעמים משום עריצות. והוא החליט שלא לִתן עוד למקרה הערום כל שליטה עליו, ולהשתמש גם בכח אם יהיה צורך בדבר.
“אימתי סוף סוף יספר אדוני?” שאלה דורותיה, “אני מחויבה, אני מחויבה לדעת זאת,” הוסיפה בדבריה הנלהבים, “אין זה נותן לי מנוחה ביום ובלילה.”
היא לא שקרה. כדי לחדור אל תוך עברו שהיא צירה אותו לעצמה מלא מאורעות ומקרים רבי גונים, היתה עושה כל מה שהיה דורש ממנה.
דניאל סרב דומם. הוא חשש לעכור בדבריו את מחשבותיה הטהורות של הנערה, את תמימותה הבהירה, והוא התירא לעורר מתרדמתם את צללי המתות.
יום אחד היתה מפטפטת בקלות־דעת, ותוך כדי פטפוטיה הסתבכה. היא התחילה מספרת לו על הגברים שהיתה מתעסקת בהם, ושלא במתכון עברה אל אותו הטון, שבו היתה מספרת עם דודה גרוביוס. כיון שעמדה על אי־זהירותה, הפסיקה במבוכה. שאלותיו הרציניות של דניאל הכריחוה להתודות דברים שמרצונה הטוב לא היתה מספרת עליהם. ומתוך כך נתגלו לו כמה וכמה דברים עכורים ומכוערים, וקשה מאד היה לה לטהר את עצמה ולהראות כקרבן. לבסוף, בראותה כי אין לה עוד מפלט, ערבבה את הצבעים עד היות להם גון צעקני ביותר, ובפחד ובמתיחות נעימה חכתה לראות את הרושם.
דניאל שתק שעה קלה, אחר כך עשה תנועה בידו השטוחה, כגוזר דבר לשנים, ואמר בתוקף:
“הרפי מהם, דורותיה, או שתרפי ממני!”
דורותיה השפילה את ראשה וביראה הביטה אליו מלמטה למעלה. ההחלטיות שבה דבר היתה חדשה בעיניה, אבל בשום פנים לא דחתה אותה. רעדת־חשק עברה בכל יצורי גוה.
“כן,” לחשה כשפחה ציתנית, “אני רוצה לשים קץ. לא ידעתי כלל מה פרושם של כל הדברים האלה. ובלבד שלא תכעס עלי, לא כן, אינך כועס? טוב?”
היא התקרבה סמוך יותר אליו. עיניה עטו דוק דמע.
“לא להתרעם,” בקשה עוד, “דורותיה המסכנה אינה אשמה.”
“איך זה אפשר,” אמר דניאל, “כלום לא הרגשת בחילה עד לעומק הלב? איך אפשר להתהלך תחת שמי ה' הנהדרים עם המחשבה על צבוֹעים הללו? נערה, בקרבי מתעוררים ספקות בכֹּל.”
“מה היה עלי לעשות, דניאל?” ענתה, וזו לה הפעם הראשונה שקראה לו בשמו הפרטי, מתוך תערובת מחושבה ומכוונה מראש של הכנעה ושל אומץ־לב, שהקסימה אותו ונגעה עד לבו, “מה היה עלי לעשות! הם באים, הם מדברים, מושכים אל תוך רשת קוריהם. הבית הוא כה עצוב, הלב הוא כה שומם, האב הוא כה זעום כלפי, אין לי ידיד, אין לי איש בעולם.”
הם המשיכו את דרכם. הם עברו דרך יער, מימין ומשמאל עמדו ארנים גבוהים, אשר על צמרותיהם חנתה שמש בין־ערבים.
“אין הגורל מניח לאדם להתל בו, דורותיה,” אמר דניאל, “אינו מתיר כל זוהמה וכל לכלוך אם אנו רוצים לעמוד לפניו בכל כח נפשנו, וכל החובות שאנו חיבים, אין אנו פטורים מלפרוע אותם באיזה מקום שהוא ובאיזה זמן שהוא.”
דורותיה הרגישה שהוא נתון במצב של התרגשות, וכעת עתיד לבוא הדבר הגדול, שאליו צפתה כמו לאושר. עמדה, פרשה סודרה על הקרקע וישבה במצב מלא חן, נכונה להקשיב. דניאל השתטח סמוך אצלה בתוך האזוב.
והוא ספר לתוך האזוב, במקום שרמשים זעירים רוחשים. לא הרים עיניו, אף לא את קולו. פעמים הוצרכה דורותיה להשפיל ראשה כדי שתיטיב לשמוע.
הוא ספר על גרטרוד, על קֵהוּתה, על התעוררותה, אהבתה, ותרנותה; על לנורה, איך אהב אותה בלא שידע בעצמו; איך התמסרה אליו לנורה מתוך עתרת יסורים ואהבה, ואיך התהלכה אז גרטרוד תועה ואמללה עד שאבדה את עצמה לדעת.
“אז עלינו אל עלית־הגג, שם היתה דלקה, והיא היתה שם תלויה מתה על חבל מצרור של סוכר.”
ואיך התהלך צלה של גרטרוד ליד לנורה, ואיך היתה לנורה לקושרת זרי פרחים, איך פיליפינה, המופלאה, פיליפינה המופלאה עוד כיום, באה אל ביתם, וילדתה של גרטרוד חיתה שם כמו אסופית רועדת מקור, והילדה השניה, בת המשרתת, הכתה שרשים בלבו.
ועל אודות הפגישות, השיחות, השתיקות, הפגישות ברחובות, ההליכה הלוך ושוב בחדרים, התעוררות צלילי המזמורים, נדודי הנוער עם להקת דרמויל, הצצת קוי האור של מסכה אל תוך החיים האפורים, על אודות הידיד, העזרה שנתן, הפרידה ממנו, אשת עושה־המברשות שעל ככר יעקב הקדוש, שלש הבתולות הזקנות ברחוב הארוך, הימים שעברו עליו בארמון ארפט, האב הזקן של האחיות והתעסקותו החשאית, – את כל זאת תאר כמו אדם שמדבר מתוך שֵנה, ובתוך דבריו פָּעם אמון רב כל כך, שהרעיד אולי את הרוחות המרחפים באויר הערב, אבל לא חנן כל אור נפש לעיני דורותיה הנוצצות כמתכת.
כשהרים את עיניו נכחו היתה לו הרגשה כאילו ראה שתי דמויות חשכות בפאתי היער, שתי אחיות, שמביטות אליו ביגון ובמבט תוכחה.
הוא קם ממקומו. “וכל זאת, נערה,” סים, “כל זאת, כימי גשמים הנופלים על האדמה החרבה, נספגו אל תוך יצירה אחת, שאני עובד עליה זה שבע שנים. זה שבע שנים. עוד שנים, ואני אמסור אותה לעולם, אם רק לפני כן לא יפול כדור ארצנו המתמוטט לתוך השמש.”
רק בקרוּב, רק באופן לא ברור, שערה דורותיה מה טיבו של האיש הזה העומד לפניה. היא הרגישה כעין תשוקה מגרה אליו. התחילה לאהוב אותו על פי דרכה. חשקה לחסות בצלו כצפור אשר עם שעת ערבית היא נמשכת אל צללי העצים. דניאל הבין, כי התנועה המהססת, שבה חבקה את זרועו, הביעה את הרגש של הכרת־טובה.
וכך הוליך אותה בחזרה העירה.
טו 🔗
במצב־הרוח המלא המית השמחה של אותם הימים, כתב והשלים דניאל את החלק החמישי של הסימפוניה שלו, שפותח בדמות מוסיקלית על ידי קלַרנֶט שדומה לצחוק מחוסר־דאגה. המוֹטיב הפשוט הוֹלך ומתפתח לכל מיני נוסחאות של שמחה; אף גם זכרונות שקטים מן העבר ונחומים. כשהתמוֹת הראשיות, בזכרן את שלטונן הקודם, שאפו להשתפך בזרם רחב יותר, באו ציורים קוליים־אמנותיים, בתהפוכות חלופיהם, וצמצמו אותן ודחקון פנימה. לבסוף התמזגו כל שלש התמות, התנשאו במזיגה נפלאה, כאילו שאבו מתוך החבור והצרוף כחות חדשים, נצחונן היה קרוב, והנה פתאם תקפה את כל התזמורת, על ידי סֶפּטאַקוֹרד, כעין מלוֹדיה של מחול, והמוֹטיבים המודעים והקרובים, המלאים כליון־נפש, נסו מנוסת פחד בכנורות הנאנחים. לפני ה־crescendo החוגג של הסיום, החזיק פגוֹט סוֹלוֹ במרומים רחוקים את אחת התמות, ספוגת הנכאים.
בארבעה־עשר לילות רשם את החלק הששי בקויו הכלליים.
שדבר דומה לזה לא עלה בידו קודם לכן, את זאת ידע דניאל. מי שעלה בידו להוציא לפועל את הדבר הבלתי שכיח, הוא יודע זאת. הדבר תקף אותו כמו מחלה ומלא את כל נפשו כמו חלום עמוק.
פעמים היה לו חשק גדול לספר על זאת למישהו, אפילו אם זה יהיה האדון גרוביוס. אבל הלהבה כבתה והוא לעג לחשק הזה. סבלנות, אמר אז לעצמו ברגש שקט, סבלנות.
משנגמר הקובץ שלו וקשריו עם הפירמה פילנדר הותרו, בקש לו פרנסה אחרת. במשך השנים האחרונות חָשַׂך לו ארבעת אלפים מרק, אבל הוא לא רצה לנגוע בכסף הזה.
הוא שמע כי משרת האורגניסט בבית־הכנסת של אבגידיוס הקדוש נתפנתה. הוא פנה אל כהן בית־הכנסת וזה המליץ עליו לפני הגבוהים עליו. הוחלט שהוא ינגן לפני האדונים חברי ההנהלה של בית־הכנסת. הדבר יצא לפועל בבוקר אחד מימי אוקטובר. ובבחינה הזאת הניח את דעתם של הבוחנים המחמירים.
ובכן היה לאורגניסט של בית־הכנסת ומשכורתו אלף ומאתים מרק לשנה. בשעה שהיה מנגן ביום ראשון לשבוע ובימי החגים, היו באים אל בית־התפלה אנשים רבים, רק כדי לשמוע אל נגינתו.
טז 🔗
אחד מן המחזרים אחרי בתו, שאנדריאס דידרלין הביט אליו בעין טובה, היה בעל טחנה וחובב מוסיקה, ויסקופ שמו. הוא היה בקונצרט הראשון של דורותיה ושלח אליה זר דפנא.
פעם אחת סעד ויסקופ אצל דידרלין סעודת הצהרים, ואחרי לכתו אמר האב אל בתו:
“דורותיה החביבה שלי! מהיום ואילך מותר לך להקרא כלה. האיש המצוין הזה רוצה בך לאשה לו. הרי זו הזדמנות מאושרה. האיש עשיר כמו קרֵזוס.”
תחת להשיב לו דבר פרצה דורותיה בצחוק עליז. אבל עתה הלא ידעה כי משהו עתיד להתרחש, ועל פניה רבי התנועה רעדו לעג, יראה וחשק.
“המלכי עם לבך, שקלי בדעתך במשך הלילה. אני הבטחתי לאיש להודיע לו את ההחלטה למחר,” אמר אנדריאס דידרלין בזעם.
עוד לפני שבוע, כשחכה דידרלין בבטחה להצעת הנשואין של בעל הטחנה, בקש ממנו הלואה של אלף מרק. בעל הטחנה נתן לו את הכסף והאמין לקבל על ידי כך שטר־הבטחה בנוגע לדורותיה. דידרלין היה באופן כזה קשור והחליט להוציא את תכנית הנשואין לפועל.
אולם התנהגותה של דורותיה נתנה מקום לחשוש למרד מצדה. הוא היה בדאגה. בקש להתבדר. שש־עשרה שנה לפני כן התחיל לעבוד על קומפוזיציה אחת בשם “לכל המצטערים – תמונה סימפונית”. אז כתב כבר חמשה עמודים פרטיטורה, ומאז לא התמסר עוד לכל עבודת יצירה. הוא חטט ומצא את כתב־היד במגרה אחת וישב לפני הפסנתר. הוא רצה להתחיל במקום שלפני ארבע־עשרה שנה הפסיק, כאילו לא נמשכה ההפסקה יותר מן השֵנה שלאחר ארוחת הצהרים.
העבודה לא זזה ממקומה. הוא נאנח עמוקות. דומם ישב לפני הפסנתר והביט אל הניר כתלמיד, שחיב לפתור שאלה בחשבון והוא שכח את הכללים, והוא התאבל על אבדת כשרונו האמנותי. בקרבו היתה ריקנות רבה כל כך. תוי־הנגינה הביטו אליו בבת־צחוק של לעג והרהורים היו חוזרים תמיד אל בעל הטחנה. שעה קלה הָזָה על פני המנענעים, ואז הכניסה דורותיה את ראשה בפתח הדלת וזמרה יחד עם נגינתו: “הזהב הטהור של רהין הטהור”.
בכעס הוריד את מכסה הפסנתר, לקח כובע ומעיל ועזב את הבית, ופניו מועדות אל אותו בית אשר בקצוי הפרבר.
בשובו בלילה הביתה ראה את דורותיה עומדת עם איש אחד מאחורי השער. היה זה המשחק אדמונד הן. בלחישה היו מסיחים את שיחתם מתוך התרגשות גדולה. האיש חבק את דורותיה, אבל כשבצבץ אנדריאס דידרלין מתוך החשכה ונראה לעין, השמיע קללה ונעלם חיש מהר.
דורותיה הביטה בפני אביה בחוצפה והלכה אחריו לתוך הבית האפל.
למעלה, לאחר שהדליק אור, פנה אליה דידרלין ושאל בקול מאים:
“מה פרושן של פגישות בלתי־צנועות אלו? אני מחכה לתשובה.”
“איני רוצה להנשא אל שק הקמח שלך. הא לך תשובתי,” החזירה לו דורותיה והרימה במרי את ראשה.
“נַ, זאת עוד נראה,” אמר דידרלין חִור מכעס והשקיע את אצבעותיו בתוך בלוריתו שנתדלדלה, “את זאת נראה. עתה צאי מכאן. איני רוצה שתקופח שנתי המגיעה לי בעד עבודתי על ידי לכלוכית כפוית־טובה שכמותך. מחר נשוב לדבר על זאת.”
בבוקר יום המחרת מהרה דורותיה להכנס אל האדון גרוביוס.
“דוד יקר,” מלמלה, “הוא רוצה לזַוֵּג אותי עם שק הקמח.”
“האמנם? אצטרך אפוא שוב להעמיד את המנגן העלוב על מקומו הראוי לו,” אמר האדון גרוביוס. “רק הרגעי, ילדתי, רק הרגעי,” הוסיף וגִפֵּף בחבה את שערותיה החומות. “גרוביוס הזקן עודנו בחיים.”
דורותיה נצמדה אליו והצטחקה:
“מה היית אומר, דוד,” אמרה במבט של מזמת־ערמה ועם זאת חודר, “אם אקח את דניאל נוטהפט לי לבעל? הלא זה מצא חן בעיניך,” הוסיפה בחנופה, כשהלז נרתע, החזיקה בכתפיו בכח, “מן ההכרח שזה ימצא חן בעיניך. רוצה אני שיהיה לי סוף סוף מי־שהוא, איני רוצה להשאר בתולה זקנה, ובבית אבא לא אוכל שאת את חיי.”
האדון גרוביוס התפרץ מידיה. “להושיבך בבית־המשוגעים, נעוַת־המרדות!” צעק, “לולא כן טוב שתשכבי עם שק הקמח במטה. או שמא רוח נכנסה בך, ריבה? אם מרגישה את גרוי בעורך, התגרדי, או קחי לך סַיָּס מן האורוה, כמו שעשתה קטרינה הקיסרית. עשי לך שמלות יפות, תלי עליך מצלתים, לכי לרקוד, סבאי יין שמפניה, עסקי במוסיקה או השליכי את כנורך אל האשפה, עשי ככל העולה על לבך, אני נותן לך כסף ככל אשר תבקשי, אבל את בעל הדמיונות עם העינים הירוקות, את טורף הנשים, את המטורף המוסיקלי שלחי לכל הרוחות, בשם אלהים וכל קדושיו, אל תעוללי זאת לי, אם לא כן יפסק כל קשר בינינו, אם לא כן אין לי כל ענין בך.”
משטמה עזה כל כך, יראה גדולה כל כך היו בפני גרוביוס, שדורותיה השתוממה, שערותיו היו פרועות ומדובללות כאניצי קן צפרים, מזויות פיו ירד ריר, עיניו בערו באש אדומה, משקפיו צנחו אל קצה חטמו.
שום דבר לא יכול לגרות את דורותיה ולקחת את לבה יותר מהדברים ששמעה על אודות דניאל, יותר משצף קצפו של האדון גרוביוס. עיניה נפקחו לרוחה, פיה נפתח מתוך התעוררות היצר. אם היה בה עוד פקפוק, עתה חדל ואינו. היא אהבה כסף, היא נולדה עם אהבת בצע בלב. אבל אילו היה מניח האדון גרוביוס את כל אוצרותיו לרגליה ובלבד שתוַתר על דניאל, לא היתה עושה זאת, עתה לא יכלה עוד לעשות זאת.
משהו נעים ואיום משך אותה אל האיש אשר את שמו ינאצו וממנו ייראו. בקרבתו היה הגרוי של סכנת התשוקה החושנית עזה יותר מאשר בקרבת הגברים האחרים שהכירה. הוא היה לה חידה וסגור בפניה. היא חפצה למצוא את פשרו ולפתוח אותו. הוא כבש נשים כה רבות, בודאי יותר ממה שהתודה לפניה. היא חפצה לכבוש אותו. הוא היה כה שקט, כה נבון, כה תקיף; היא חפצה לקבל ממנו שקט, תבונה ותוקף, היא חפצה בכֹּל, בכל הקסמים, בכל השלטון על אנשים ובכל אשר הוא מסתיר, את הכל חפצה לקבל מידו.
היא התמידה לחשוב על אודותיו, רק על אודותיו. מחשבותיה רחפו מסביב לתמונתו, נפחדות, חושקות, משחקות. הוא הצליח להכניס אל תוך רגשותיה רצון ואחדות. נפשה רצתה בו.
הגשם טפח על החלון. מלא פחד מפני שגעונותיה של דורותיה, לחץ האדון גרוביוס אל לחייו את שתי כפות ידיו. “הנה אני רואה, את רוצה לעזבני לבדי,” התאונן בקול בכיני, וקולו היה מפחיד כיללת כלב בליל חורף, “את רוצה לרמות אותי, אל האויב את רוצה לעבור, ושאני אשאר חבוש בתוך ארבעת כתלי. הנה אני רואה, הנה אני רואה.”
“הרגע, דוד רחימאי שלי, לא יאונה כל רע. אני רק לצון חמדתי לי,” אמרה דורותיה בשביל להיטיב את לב דודה בדברי חונף, ובפסיעות מהססות הלכה כלפי הדלת, כשהיא מביטה לרגעים אחורנית בבת־צחוק.
יז 🔗
היתה שעה קדומה לפני הצהרים, בשעה שדורותיה צלצלה אצל הדלת של דניאל. פיליפינה פתחה את הדלת ולא רצתה להכניסה. היא נכנסה בכח, ומעל מפתן החדר מדדה בעין גאוה את פיליפינה. זו רטנה בפני עצמה:
“שימי עיניך, פיליפינה, סרחון של חלאה עולה כאן באף…”
דניאל ישב ועבד. דומם קם והביט אל דורותיה שסגרה בזהירות את הדלת.
“הנני, דניאל!” אמרה ונשמה בכבדוּת כשַׂחְיָן שעלה אל היבשה.
“מה פרוש הדבר הזה?” שאל דניאל בלי זיע כלשהו.
“שאני עשיתי כרצונך, דניאל. עזבתים. אצל אבא לא אוכל להשאר לעולם. אין לי מקום אחר בלתי אם פה.”
דניאל נגש אליה והניח את שתי ידיו בכבדות על כתפיה.
“נערה קטנה! נערה קטנה!” אמר בהתרגשות ובאזהרה.
הם הביטו איש אל עיני רעהו זמן ממושך עד לאין סוף, כפי שנראה להם. כאילו רצה דניאל להציץ אל קפלי נשמתה החבויים ביותר. מבטה של דורותיה בער בחוצפה, היא לא הורידה את עפעפיה. פתאם השח דניאל את ראשו ונשק לה במצחה.
“את יודעת מי אני,” אמר בלכתו בחדר הלוך ושוב, “את יודעת איך חייתי ואיך אני חי. אני הנני עמוס חטאים, אני הנני אדם גלמוד. אני זקוק לרֹך של חבה, ורֹך אין בי לתת לזולתי. גורל חיי קשה, ומי שמשתתף בגורלי חיב לקבל גם את קשׁיוֹ. לפעמים קרובות אני אויב לעצמי, ולפעמים קרובות גם אויב לאלה שדורשים לי טוב. אני עלול להיות גס, עולב, שונא שלום ואוהב נקם. אני מכוער, אני אביון, איני עוד צעיר. כלום אינך חוששת לעשרים ושלש שנות חייך, דורותיה?”
דורותיה הניעה את ראשה בתנועה נמרצה.
“בחני וחקרי את עצמך, דורותיה,” הוסיף להפציר בה, “אל תתיחסי בקלות־ראש אליך ואלי. שקלי יפה יפה בדעתך מה שאת אומרת לעשות, למען לא נטעה בחשבוננו עם הגורל. בכח האהבה אפשר לשלוט בי יותר מאשר אני יכול לשלוט בעצמי, ואז אני מוסר לה את הכל, ואז אני צריך להאמין אמוּן ללא מצָרים. כשאמוּני נפסד, הרי אני כנדון לאש התפתה, כרוח רע. בחני את עצמך, דורותיה, ושקלי בדעתך. מחובתך להכיר בדעת מיושבה מה שאת אומרת לעשות, ענין קדוש הוא זה.”
“איני יכולה אחרת, דניאל!” קראה דורותיה ונפלה על חזהו.
“אם כן יצוה אלהים את חסדו עלינו,” אמר דניאל.
יח 🔗
דניאל הביא את דורותיה אל סילביה פון ארפט, בסיגמוּנדסדורף. הוא כתב אליה, תאר לפניה את המצב ובקש ממנה לקחת את דורותיה עד יום חתונתה תחת חסותה בביתה. סילביה היתה מוכנה בכל לב לעשות את בקשתו.
עוד שני לילות בלתה דורותיה בבית אביה, ועלה בידה למנוע דברי ריב עם אביה, בבקשה ששלשה ימים להתעשת. בבוקר יום השלישי, לאחר שאביה הלך אל השעור, צררה את כל חפציה ועזבה את הבית.
אנדריאס דידרלין מצא את המכתב שלהלן כתוב ביד בתו: “אבא חביב, אל נא תשעשע עוד את נפשך בתקווֹת שוא בנוגע לאדון ויסקוֹפ. אני כבר מבוגרה ויש לי הרשות להנשא לאיש כלבבי. אני כבר בחרתי לי את האיש, אשר יקדשני כדת, ושמו דניאל נוטהפט. הוא אוהב אותי יותר מכפי שאני ראויה לכך, וברצוני להיות לו לאשה טובה. אין לשנות בדבר הזה כלום, ובודאי תבוא לידי דעה שיותר הגון הוא ללכת אל מקום שלבי ימשכני מאשר לסמא את עיני על ידי היתרונות החמריים. בתך אוהבתך דורותיה.”
ראשו של אנדריאס דידרלין עליו סחרחר. המכתב נשמט מבין אצבעותיו ונפל ארצה. רועד בכל גופו, נגש אל השלחן הערוך, נטל את בקבוק המים וזרקו בכח אל הקיר, עד שנופץ שם לאלפי רסיסים. “אני אחנק אותך, מנוולת!” קרא בקול נחר כשהוא מנענע באגרופיו, נכנס אל חדרה של דורותיה, הפיל בשצף קצפו את הכסאות ואת שלחן־הטואלטה.
המשרתת פרצה נבהלה אל חדר־האוכל, ראתה את מכתבה של דורותיה מתגולל על הקרקע, הרימה אותו וקראה בו. בשמעה את פסיעות האדון ההולך ונכנס אל חדר־האוכל, מהרה לצאת ממנו, רצה אל הקומה התחתונה, צלצלה לאדון גרוביוס והראתה לו את המכתב. פניו הפכו כתומים בעברו בעיניו על פני הטורים. פתאם פרצה קריאה קלה מפי המשרתת, חטפה את המכתב מידי האדון גרוביוס וברחה אל החצר, כי שמעה את אנדריאס דידרלין יוֹרד במדרגות מדירתו למטה. הוא רצה ללכת אל המשטרה ולדרוש שם שיחבשו בבית־האסורים את מפַתה בתו. בראותו את האדון גרוביוס במסדרון, עמד ונתן בו עינים מלאות משטמה ועם זה מפיקות גם כעין שאלה מתוך יראה. כן, היה רושם כאילו אך מלה אחת של שלום מפי השונא משנים רבות, אך תנועה אחת, היו מספיקות כדי שישכח בבת אחת כל מה שהיה ביניהם, ושהאויב יהפך לאיש־בריתו ושותפו בהטלת הענשין ובבקשת הנקם.
אבל האדון גרוביוס פרש כבר מכל העולם, קוי פיו נעווּ לעוית רשע ובוז, החזיר אליו את גבו וסגר ברעש את דלת ביתו מאחריו.
אנדריאס דידרלין הגיע רק עד המשטרה שבבית הנהלת העיר, ושם עלו פתאם על לבו כמה וכמה פקפוקים, רגע קט הביט בפנים קודרים אל המרצפת, ושוב חזר בדרך אל ביתו, בפסיעות מתונות פי שנים מאשר קודם, מה שהעיד על מרץ שבור.
אך הגיע אל ביתו, הופיע לפניו דניאל.
“יש לאדוני עזות־פנים,” צעק לקראת האיש בהכנסו אליו, “יש לאדוני עזות־פנים להתיצב נגד עיני? חייך, הרי זה יותר מדי.”
“אני מוכן לכל קרב,” אמר דניאל באותה הקרירות מתוך חשיבות־עצמו, שהיתה מצויה אצלו תמיד במקרים כאלה ושהיתה מרפה תמיד את לב מתנגדיו, “אין לי דבר שאני צריך להתירא ממנו. עם אבי אשתי רוצה אני לחיות בשלום, ועל כן באתי.”
“היודע אדוני גם מה שעולל לי? אתה גנבת את בתי!” קרא דידרלין בפתּוֹס, “אבל אני אהיה לשטן על דרכך, סמוך עלי, אני אראה לך את עוצם ידי.”
דניאל הצטחק בבוז.
“בזאת אני בטוח,” החזיר לו, “אני יודע את עוצם זה של ידו ואזכרנו כל ימי חיי. אבל אני לא נכנעתי לפניו, ולפעמים עלה בידי לשבור אותו. ישקול נא בדעתו על אודותי, על בתּו ועל אודותיו עצמו,” ובזה נפטר ממנו.
אנדריאס דידרלין היה שרוי בדאגה גדולה. אותו רדפה בת־צחוקו של האיש הזה. מה עלה שוב בדעתו של האיש הזה. מה עלה שוב בדעתו של האיש העשוי לבלי חת. מצפון לא טהור מפר תכניות רעות. יותר משבוע נלחם דידרלין בגאותו, ולבסוף, לאחר שלא הגיעה אליו עוד כל ידיעה על דניאל ועל דורותיה, ונוסף על כל הצרות דרש בעל הטחנה את החוב, גמר בנפשו שבכל הענין אין לשנות דבר, ויום אחד עלה במדרגות הבית אשר על ככר אבגידיוס.
“אני שמח מאד על זאת,” אמר דניאל והושיט לאורח את ידו.
אנדריאס דידרלין דבר על אודות לב אב זב דם, על אבדנן של תקווֹת גדולות, על חוסר כל רגש של יראת־הקודש אצל בני הנעורים ועל הבדידות של ימי הזקנה, ואחר כך, כמעט בלי כל קשר עם הדברים האלה, דִבר, בתופפו באצבעות כפו הענקית, על מצבו הדחוק שבו הוא נתון כלפי בעל הטחנה. הוא היה ערב לידיד אחד, הצטרך לשלם בעדו ולא מצא דרך אחרת בלתי אם ללווֹת את הכסף אצל הבחור העשיר הזה הרוצה בדורותיה.
דניאל הוכרח להסכים שיש במצב משום פחיתות־כבוד, ושאת החוב יש לסלק. הסך עולה לאלף וחמש מאות מרק, אמר דידרלין. הוא גופו נבהל בהוציאו מפיו את הסך הזה, שיש בו חמשים למאה רֶוח. הרי זו היתה אמצאה מחוכמה, שתשמש לו בו בזמן גם אבן בֹּחַן לנדבת לבו של מי שעתיד להיות חתנו. בעצם מצא את התנהגותו בלתי הגונה, והדבר נגע אל לבו באמור לו דניאל, אחרי המלכו עם לבו שעה קלה על אודות ההפחתה הגדולה בכספי חסכונו, שביום השני יביא לו את הסך הדרוש.
“דניאל, אתה מבישני,” אמר, “באמת, אתה מבישני. נשכח נא את סלע המחלוקת ונהיה ידידים טובים. כלום אין אנו גם בלי כן חברים בהיכל אפולו? קראני אב ואני אקראך בן. אמר לי ‘אתה’, וגם אני אעשה כן.”
דניאל הושיט לו דומם את ידו.
דידרלין שאל על אודות דורותיה. וכשהודיע לו דניאל על מקום ישיבתה, נחה דעתו.
“ביתי וזרועותי פתוחים לה. הודע לה זאת, תודיע לה על השנוּי שחל במצב,” אמר רכות, “שנינו עשינו עוֶל זה לזה. ושנינו התחרטנו.”
דניאל השיב בקול יבש, שהוא מבכר שדורותיה תשב אצל סילביה פון אופנברג.
“כרצונך, בני!” אמר אנדריאס דידרלין, “אני נשמע לדרישות אשרכם הרך. אולי נקח לנו בקבוק יין מַלְוַזיה או יין מוזל, לשתות לחיי חית־הבר היקרה אשר צדתי? אולי אין זה לפי רוחך?”
דניאל יצא לשלוח את פיליפינה לקנות יין. אבל פיליפינה עם אגנס לא היו בבית. הוא ראה אחת ממשרתות הבית על המדרגות ובקשהּ ללכת בשליחותו. עבר הרבה זמן עד שהביאה את היין, ואך מזגו את הכוס נתגלה שלדידרלין אין עוד פנאי, מפני שבשבע הוא מחויב לתן את שעורו במוסיקה. הוא שתה רק מחצית הכוס ונפרד מדניאל בלחיצת־יד חזקה.
זמן־מה ישב דניאל שקוע בהרהוריו, והנה דפקו על הדלת ויורדן הזקן נכנס.
“המותר?” שאל.
דניאל נענע להסכמה והזקן צנח על הכסא אשר דידרלין ישב עליו. הוא הביט אל פני דניאל בעינים בוחנות ושאל:
“האמת הדבר שאתה, דניאל, רוצה להתחתן שוב? שאתה רוצה לקחת את בתו של דידרלין?”
“כן, אבא! זה אמת,” אמר דניאל. הביא כוס נקיה, מלא אותה יין והציגה לפני הזקן. “שתה, אבא,” אמר.
הזקן הגיש את הכוס אל שפתיו מתוך יראת־כבוד.
“לפי השערתי, עברו, כנראה, תשע או עשר שנים מאז שתיתי יין,” דבר בפני עצמו.
“לא ראית נחת בחייך,” השיב דניאל.
“אין אני מתאונן, דניאל. אני נושא את סבל חיי, מפני שלשאת אני מוכרח. ומי יודע, אולי עוד צפון לי אושר קטן, מי יודע, אולי.”
הם ישבו אחר כך דומם ושתו מזמן לזמן. היה שקט רב כל כך, שנשמעה המולת הלהבה במנורה.
“היכן פיליפינה?” שאל דניאל לבסוף.
“כן, פיליפינה, את זאת שכחתי לגמרי,” אמר הזקן ברוב דאגה, “אחר הצהרים עלתה אלי והודיעה לי שהיא הולכת אל הגברת הדבוש ותשב שם עם אגנס עד אחרי החתונה. אבל היא דברה מתוך מבוכה רבה כל כך, שלא יכולתי להציל מפיה דבר לדעת אל מה היא מתכונת בדבריה. דבריה עשו רושם כאילו היא בכלל עוזבת את הבית לבלי שוב אליו. האם אין הגברת הזאת קצת בלתי שפויה בדעתה? שלשום היו במטבח דפיקות ורעש, וכפי השערתי היו מונחות על הקרקע שש צלחות, לפחות, שבורות. ועל כל זה אימה לשפוך עלי מי השפכין וחרפה וגדפה. איך זה? כלום יש לה הרשות פתאם, על דעת עצמה, לעבור עם הילדה אל הגברת הדבוש?”
דניאל לא ענה דבר. הרעיון על פיליפינה מלא אותו פתאם פחד ורגש של אסון. דומה היה לו שאסור לו להפריעה.
יט 🔗
בלילה תקפה את דניאל התרגשות עצומה. הוא עזב את הבית, וחֵרף החושך והשלג היורד, הרחיק ללכת מחוץ לעיר ולא הרגיש ברטיבות, בקור וברוח.
הוא הקשיב אל הקול המדבר אליו מתוכו פנימה; בקש מעצמו עצה אחרונה ונשא עיניו פעמים אל קמרון השמים השחור, כשואל מאין יבוא עזרו? עוד שחור מהשמים נראה לו המחר, מתוך רגשי מורא מפני העתיד תעה מדרכו. רגליו הוליכוהו אל בית־הקברות.
בדרך אל בית־הקברות נזכר שבלילה סגור השער, ובכל זאת הלך הלאה. זמן רב בקש בחומה מקום שיוכל לעבור בו. לבסוף מצא. טפס על החומה, שרט את ידיו עד לדם וקפץ לתוך השיחים המכוסים שלג, והתחיל תועה בלב מכווץ על פני שדה הקברות השומם, אשר הסער מתחולל עליו. אחר כך כשעמד על קברה של גרטרוד, נשמעו לו קולות מתוך הסופה, אימה וזכרונות כמעט הפילוהו ארצה, אבל לפני קבר לנורה קמה מנוחה בלבו, ובמעמקי האופק נסתלקו העננים וקו ירח רעד מביניהם.
הבוקר היה ממשמש ובא בשעה ששב הביתה. אחרי שמונה ימים הביא את דורותיה מסיגמונדסדורף.
סילביה ודורותיה, שלובות זרוע, יצאו לקראתו בשדרת־עצים מכוסה שלג, וסילביה הקשיבה לפטפוטי דורותיה בבת־צחוק. הן, כנראה, נעשו ידידות, וסילביה אמרה לדניאל, בהיותם ביחידות, כי לבה נקשר לאהבה את דורותיה. קשה לעמוד בפני רוחה העליזה, ועם ילדים היא נעשית ילדה.
ואף על פי כן התבוננה סילביה אל דניאל, ובהיות דורותיה באותו מעמד התבוננה אף היא במבט מהיר, בוחן, בלתי בטוח עד להפליא.
ביום דצמבר שטוף שמש היתה חתונתם של דניאל ודורותיה.
-
שאלה לממשלה בבית־הנבחרים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.