פיליפיניה מבעירה אש – המשך    🔗

ט    🔗

כשקמה גרטרוד מעל מטתה, הסכימה לנורה להזמנת מרתה ריבזם לנסוע עמה אל אלטדורף, לבקר את דודתה זֶלֶנפרוֹם. הן חשבו לשהות שם ארבעה־עשר יום, ולנורה חשבה כי בזה תבָחן אם תוכל להתקים לבדה ולעצמה, בלעדי דניאל.

אבל היא ראתה שבלעדיו לא תוכל עוד לחיות. בבדידות ביתו של שומר־היער באה לידי הכרה שאהבתה היא עזה עד כדי כך, שהיא יכול תוכל לשאת את עול הזועה שגורלה הטיל עליה, שאין לה מנוס ומפלט, שאין בכחה לרפא את דניאל ולהשיב לגרטרוד את אבדתה.

אמנם היו שעות שהיא שאלה את עצמה, אם אמת נכון הדבר, אם בכלל הוא בגדר האפשרות, היא התהלכה במחשכים, מוקפת רוחות רעים. נפשה, ששקעה במבוכה עמוקה ביותר ובלתי־מצויה ביותר, נלחמה מתוך צער ויסורים נגד גזרה שאין להשיב.

ובכל זאת באחד מלילות־נדודיה היה דומה עליה כאילו רוחו של דניאל עטף אותה בלהבת־אש וקרא לה בכח לא ישוער.

אדם חי וקים לנגד עיניה, בכל רמ"ח אבריו, כמו שרוחו הופיע אז לפניה, עוד לא ראתה, דמיונה המנמנם התעורר מפאת נשימתו. היא מצאה שבני־אדם חיבים לו הרבה, וכיון שאין בדעתו של שום אדם לפרוע לו את המגיע, מחובתה היא לפצותו בעד רבים.

היא לא הקיפה את דרכי אמנותו. המוסיקאי שבו לא דבר ללבה שום דבר מיוחד ונפלא. היא תפשה והרגישה רק אותו גופו. היא תפשה והרגישה את האיש שנולד לגדולות, שנושא את נפשו לנצורות, והוא עובר דומם על פני כל הרע והשפל; שחושב את עצמו לאיש־סגולה ואנוס לותר על שלטון, שעומד לוהט ודומם מזוין כלו לשמור תמיד על מקדש שסכנה נשקפת לו.

על איש כזה, על אביר ולוחם, חלמה עוד בשנות ילדותה. כי עם כל מה שהיתה רואה את הדברים ואת המסבות כמו שהן, הנה היתה נפשה מלאה הזיות־סתר. מאחרי ערנותה ופעלתנותה טותה הרומנטיקה את קוריה הססגוניים, והיא שבנתה את כדור־הזכוכית, שבתוכו היתה זמן רב חבויה מעיני תבל.

למחרת אותו לילה הודיעה לחברתה, שהיא רוצה לשוב הביתה. מרתה נסתה לפתותה שתשאר, אבל היא התעקשה. הלא מרוב געגועיה היתה כמעט חולה.

מרתה נתנה לה לנסוע הביתה. היו לה מחשבות נוגות על עתידה של לנורה, כי לאזניה הגיעו שמועות על המתרחש בבית האמלל. היא לא דאגה לה מפאת נמוקים מוסריים, כי לא לכך נוצרה, אלא מתוך רֵעוּת נאמנה. צר היה לה לחדול מהעריץ את לנורה.

י    🔗

בינתים הגיד דניאל לאשתו שאצל אמו באשנבך חיה ילדה שהיא בתו, ושעל דבר קיומה לא נודע לו אלא ביום שלנורה הובילתהו שמה. הוא הגיד לה שם הילדה, בת כמה היא, מי אמה, תאר לפניה אותו ליל הראשון לשנה, עם סערת התסיסה שהיתה אז בנפשו, ושאז חבק את המשרתת. ספר איך עמד אז בחוץ מתחת לחלונות ביתם ובכל חושיו נכסף אל גרטרוד, ומה הרגיש עתה בראותו את חוה הקטנה, “כאילו השתמשה ההשגחה אך למראית־עין בגוף אדם זר והילדה היא באמת בתה של גרטרוד.”

על זאת ענתה גרטרוד: “איני רוצה לראות את הילדה לעולם.”

“אילו הכרת את חוה, היית מתבישת מדבריך אלה,” החזיר דניאל, “אין את צריכה להתקנא ביצור־חמודות שבו רצה הבורא לקשט את עולמנו.”

“אל נא תדבר על אלהים,” אמרה גרטרוד נמרצות וביד נשואה למעלה. ואחר כך, אחרי הפסקה קלה, בשעה שדניאל התבונן אליה במורת־רוח, הוסיפה בבת־צחוק של כאב: "אני מתקנאה? הה, לא, דניאל!”

מתוך לחיצה זו שהיא לחצה את ידיה על חזה, הכיר דניאל בהחלט שרגש כזה אין בה. הוא שתק, אבל זמן רב ישב עמה בחדרה. בחתכה ככר לחם, נשמטה הסכין ונפלה; הוא קפץ ממקומו חיש מהר והרימה. אף פעם לא עשה זאת קודם, גרטרוד הביטה אליו בהתכופפו. מבט עיניה כבה, התלקח וכבה שוב.

“אל תדבר על אלהים,” המלים הללו אינן מסתלקות ממחו.

לנורה, בשובה, נבהלה למראה דניאל. הוא היה נבוך, עפעפיו בערו, כאילו גם עליו עברו לילות־נדודים, בקושי דבר, ולבסוף דרש ממנה להשבע שלא תוסיף עוד לעזבו.

תחלה סרבה ברוך להשבע לו, אבל הוא עמד על דרישתו בתוקף, נסער יותר ויותר, עד שנשבעה לו. ובשעה שהוא חבק אותה בסערת־נפשו בין זרועותיו, נפתחה הדלת וגרטרוד הופיעה בפתח. דניאל מהר אליה ורצה לתפשה בידה, אבל היא נשמטה ממנו פסיעה אחר פסיעה אחורנית, עד שהגיעה אל חדר־משכבה.

היה ערב ועל השלחן בחדר־האוכל היו ארבע מערכות־כלים, מפני שגם האינספקטור היה עתיד לסעוד עמהם. הוא בא בדיוק לשעה הקבועה. לנורה הביאה את האוכל אל השלחן, אבל גרטרוד לא הופיעה. לנורה הלכה אליה. היא ישבה ליד העריסה וסרקה לאטה את שערותיה.

"האם אינך רוצה לסעוד אתנו, גרטרוד?” שאלה לנורה.

גרטרוד כאילו לא שמעה. אחרי רגעים אחדים קמה, נגשה אל הקיר שעליו היתה תלויה המראה, לחצה בשתי כפות ידיה את השער אל לחייה, וכך הביטה בעינים פקוחות לרוחה אל תוך המראה.

“בואי נא, גרטרוד,” קראה לנורה במורך־לב, "דניאל כבר מחכה.”

“עוד פעם להיות שם,” רטנה גרטרוד, "הרי זה דומה לחטא.”

נפנתה אל לנורה ורמזה לה באצבע לגשת אליה.

לנורה נשמעה לה ונגשה. גרטרוד לפתה בזרועותיה את צוארה, עד שרַקָתה השמאלית של אחותה נגעה ברקתה הימנית של עצמה, ורק שערות גרטרוד, כמו וילון, חצצו בין פני שתיהן. גרטרוד הביטה שנית במראה, מבטה קפא, והיא אמרה: "כן, את יפה ממני, מאה פעמים יפה ממני!”

הילדה זעה בעריסה, וכיון שגרטרוד עמדה עדין שקועה בהרהוריה, מהרה לנורה אל התינוקת. אבל אך הרגישה בזה גרטרוד, התנפלה אליה ובגסות שאינה מצויה קראה:

"אל תגעי בתינוקת! אל תגעי בה!” היא חטפה את הילדה מתוך העריסה וחרש ובאיום אמרה: "לי היא, רק לי לבדי!”

מאותה שעה ואילך ידעה לנורה ששנוי נורא מתחולל בנפש גרטרוד.

היא לא ידעה אם אנשים אחרים מרגישים בדבר, אם אפילו דניאל יודע מזה דבר, אבל היא ראתה זאת לחרדת נפשה.

פעם אחת, עם דמדומי ערב, נכנסה אל חדר־ההמתנה וראתה את גרטרוד כורעת על ברכיה ומשפשפת במברשת את הרצפה.

“את לא היית צריכה לעשות זאת. טרם שבת לאיתנך, ועבודות גסות תזֵּקנה לך,” אמרה לנורה.

גרטרוד לא השיבה דבר והוסיפה לשפשף.

"למה אינך מיטיבה עוד להתלבש?” הוסיפה לנורה ברוח נכאה, "דניאל אינו אוהב לראותך מתהלכת תמיד בלסוטה מכוערה זו. האמיני לי, הוא מצטער על זה.”

גרטרוד הזדקפה על ברכיה והחזירה בעניוות מוזרה:

"את צריכה להתקשט ולא אני, לא טוב הדבר כי שתים תהיינה מתקשטות. מה אעשה אפוא?” שאלה והשפילה את ראשה, "את עונדת עליך את שרשרת־הזהב הקטנה שלך, ואת האלמוגים באזניך. הדבר מוצא חן בעיני, וכך צריך להיות. אבל לי אין כל שרשרת־זהב ואין כל אלמוגים, ואילו גם היו לי, לא הייתי עונדת אותם, ואילו ענדתי אותם, היה זה חטא.”

"אח, גרטרוד! מה זה תדברי!” התלוננה לנורה.

אותו רגע נשמע פתאם בחדר־ההמתנה קול פעמוני בית־הכנסיה. בחגיגיות אדוקה פכרה גרטרוד את ידיה לתפלה ודמתה לנציב אבן בעמדה על ברכיה.

מתוך מועקה בלב נכנסה לנורה הביתה.

יא    🔗

מבעד לחדרים חוצצים ביניהם נמשכו דניאל ולנורה זה אל זה. במחשבותיהם לוו איש את רעהו, והאחד היה מבין למשאלתו ולדעתו של השני. כשהוא בא הביתה במצב־רוח רע ומרוגז, היתה היא מלאה דאגה וחסרת־מנוחה; אך בשבתם זה בצד זה השתרר בקרבם השלום.

כשם שדניאל היה חזק בכח הפתוי, כך היתה לנורה חזקה בכח הדוגמה והמופת. תבשיל שהוקדח ודניאל לא יכול לאכלו – לנורה לא רק אכלה אותו כי אם גם היתה כופה את עצמה לשבח את טוב טעמו, ואז היה אוכל גם הוא והאוכל ערב לו. את האוכל הכינה גרטרוד. לנורה בקשה לחפות על עבודת אחותה, אבל גרטרוד לא אבתה כי יחוסו עליה. היא הניחה את הסכין והמזלג ואמרה: "הדין עם דניאל. אי אפשר לאכול זאת.” היא קמה והלכה אל המטבח לבשל נזיד חלב, תחת התבשיל המקולקל. כך היתה תמיד מסורה, חרוצה ושקדנית בדממה. דניאל ולנורה הביטו זה אל זה נבוכים, ושוב לא יכלו לגרוע עין איש מרעהו.

דניאל מצד טבעו החושני לא היה מסית ומדיח. לעומת זאת היה נכנע במדה מרובה לתשוקותיו וליצריו, ובתאותו ההפכפכה היה לא לעתים רחוקות עשוי לבלי חת. אבל לנורה היתה יודעת, בשעת הצורך, לשלוט בעצמה מתוך הכרה עמוקה ולהתנהג בבטחה ובנחת־רוח, ולהיות בשעת הצורך ותרנית. מדה מופרזה כזו של סבלנות ושל שלטון־בעצמה היתה מיגעת אף את האופי המחוסן ביותר, את הלב המנוסה ביותר. אבל אותה הנחה אינסטינקט נאמן שלא שגה אף פעם, ועל כן לא עיפה מעולם.

הדבר שהוא היה מתקומם לו תמיד היה, לפי בטויו, הזהירות הבעל־ביתית, ההשתדלות לשמור על הצורה החיצונית הדרושה. הוא לא רצה להנות משעות אהבתו בגנבה ובחשאי, לא רצה להתגנב על המדרגות ודרך הפרוזדור, להתלחש, לחכות לשעת־סתר, לבוא וללכת בפחד וביראה.

אין לנו צורך להטות אוזן ולהקשיב אל אותם הסתרים והתעלומות, לא נתחרה באותה הרוח הרעה העושה את הגגות שקופים ומציצה לתוך חדרי המטות, אין אנו רוצים לרגל את דניאל, בשעה שהוא עוזב בחצות לילה את עלית הגג, ובנעלי־לֶבד יורד בהתגנב ובגשושים, אין אנו רוצים לספר על יסורי לנורה, על תשוקתה, על צפיתה אליו, על מנוסותיה, על מלחמתה ועל תבוסתה. נעברה נא על פני הדברים האלה, יריעת רחמים תרד עלהם ותכסם, כי יותר מדי אנושיים הם ואין בהם משום פלא.

רק על לילה אחד ידובר פה, בו נכנס דניאל אל חדר לנורה ואמר לה: "עוד לא ראיתיך מעולם כראות אוהב את אהובתו.” לנורה ישבה על קצה מטתה והתחילה רועדת, אחר כך כבתה את הנר, דניאל שמע את אושת שמלותיה, אחר כך נגשה אל התנור, פתחה את דלת האש, וכיון שבתנור היתה אש־פחמים בהירה, הוארה באור ארגמן, והגוף הכחוש, הענוג והערום, ברוחניותו המוזרה, היה מלא זיו הרמוני לא־שכיח. הבושה כפתה את תנועותיה והיא החזירה פניה אל הקיר, אשר עליו היתה תלויה המסכה של צינגרלה. הסירה את המסכה מעל המסמר, החזיקה אותה בשתי ידיה, באופן שהאור האדום נח על הגבס הלבן. עפעפיה ירדו ועל שפתיה הופיעה בת־צחוק שזעזעה את נשמת דניאל. דבר־מה מהנצח נגע אל לבו, רגש הקץ הקרוב, רעד מפני גזרת הגורל.

באותו זמן התרוממה גרטרוד וישבה על מטתה, ואת עיניה תלתה בדלת חדר־האוכל, כאילו ראתה שם את מישהו. לאחר שהביטה שמה שעה ארוכה, קמה, פתחה את דלת חדר־האוכל, יצאה בפסיעות חרישיות אל הפרוזדור, שוב חזרה, שוב יצאה, ואחר כך, בעזבה את הדלת פתוחה, נכנסה אל מטתה, שישבה עליה זקופה והביטה אל הדלת אשר בחוץ מעבר לפרוזדור, אשר מאחריה הרגישה במציאותם של דניאל ולנורה. מעל ראשה ירדו מימין ומשמאל שתי צמות. בין שערותיה השחורות שלמעלה ושתי צמותיה משני הצדדים נראו פניה כפני שעוה בתוך מסגרת אפלה ועתיקה.

שום רטט בשריריה לא גלה את כל הדמויות שהתגודדו בנפשה.

בשבילה היה מקופל מאחורי אותה דלת העולם כלו. נראה שלא תוכל לשאת עוד את הכרת הדבר. בכל מקום התגנבו אנשים בפרוזדורי הדירות, בכל מקום משכה האשה את הגבר, אל כל אשה נטפל גבר, והם חבקו זה את זה ונעצו את שִׁניהם איש בבשר רעהו. היה בזה חטא גדול כשם שהיה בו גם שגעון, שפלות ואימה. בכל מקום ראתה את המערומים המנוּבלים, כל המלבושים היו כמו מזכוכית, לא יכלה ראות גבר או אשה מבלי שיחורו פניה. היה לה רק מפלט אחד, לכרוע ברך לפני עריסת התינוקת ולהתפלל. אבל כיון שקמה מתפלתה, שאפה שוב אויר מורעל, והצורך למָרֵק את עצמה מהחטא שהיא אשֵמה בו, בלי שתוכל לבאר לעצמה חטא זה מהו, הניד שֵׁנה מעיניה. היא רק הרגישה כאילו תלויה מעל לראשה אבן כבדה, שנשמטת לאטה, ומדי יום ביומו תגדל סכנת נפילתה.

שעה אחר שעה עברו, והנה הופיע דניאל בפרוזדור. לא מעט נבהל בראותו את אור המנורה ואת גרטרוד היושבת על מטתה.

נכנס אל החדר, סגר את הדלת, נגש אל העריסה, הביט אל הילדה הישנה ואחר כך נגש אל גרטרוד. היא הצמידה מבט חודר אל פניו, מבט השואל לגזר־דינה, המצפה למשפטה. אולם בו בזמן פשטה ידיה לדחותו מלפניה, וּכשעמד לפניה נדהם, נעשה מבט עיניה יותר רך, ואמרה לו:

"הבה לי את ידך.”

נטלה את ימינו, לטפה אותה ולחשה:

"היד המסכנה, היד המסכנה.”

דניאל קפץ את שניו.

"ה, אשה!” אמר.

הוא ישב בפאתי המטה ושתק. גרטרוד שוב התבוננה אליו במבטה המתוח והמתחנן. הוא שכב על ידה, הניח את ראשו על חזה ונרדם.

היא הוסיפה עדין להחזיק את ידו. היא התבוננה אל פניו החורים והצרים, אל מצחו בעל הזויות, שמפעם לפעם היה עורו מרטט משהו מתחת לקווצות שערותיו הפרועות. השמן במנורה אפס, הפתילה התחילה מעלה קיטור, והיא לא כבתה אותה מחשש שמא יקיץ דניאל על ידי כך. בשקט התבוננה אל הלהבה הדועכת, ובמקומה נשארה זהרורית אדומה, ולבסוף כבתה גם היא, ויהי חושך.

יב    🔗

זה זמן־מה הרגישה לנורה כי עוזר האופה תחת לשים את הלחמניות אל תוך הסלסלה, הוא זורק אותן מאחרי הדלת על הרצפה. מחלק העתון חדל לברכה לשלום, והדַוָר מחיך בלגלוג, ואפילו המחזר על הפתחים התחיל מבקש נדבה, כפי שנראה לה, בעזות פנים.

פעם אחת בעברה ברחוב, שלחה אשה את ראשה מבעד לחלון, ובראותה אותה קראה מה שקראה אל תוך הבית מאחריה, ומיד עטו אל החלון איש צעיר ושלש נערות קטנות, החליפו ביניהם הערות ודקרו אותה במבטים שפניה החוירו מהם.

בפעם אחרת הביא לה דניאל כרטיס לקונצרט. היא הלכה שמה, ועוד במבוא האולם הפליאוה המבטים הסקרניים והבלתי־מנומסים ששלחו בה האנשים. אשה מקושטת סרה ממנה הצדה; גברים אחדים, מלפניה, החזירו אליה את פניהם וחיכו לעומתה. היא לא יכלה להשאר עד גמר הקונצרט וברחה משם.

הליכה ממושכה באויר החפשי הצילה אותה לא פעם משעות קשות; היא הלכה אל הקרח לרוץ עליו במחלקים. וכיון שהרגישו בה שם התחילו מתלחשים. היא לא שמה לזה לב והסתובבה בקשתות ובקוים עגולים ויפים. מתוך חבורת נערות צעירות הראו עליה באצבע. בעינים נוצצות מגאוה התקרבה אל החבורה וזו נתפרדה כלה מיד. אלה שקודם העריצוה, השתמטו עתה מהפגש עמה. רגש הגאוה התקומם בקרבה ויקד באש של מרי, למראה השפלות הבלתי־צפויה והפחדנות.

באחד מימי דצמבר עברה את שוק היין ואמרה לצאת דרך סמטה צרה אל שערי הַלֶר. בקרן הסִמטה עמדו גברים אחדים ושוחחו. ביניהם הכירה את אלפונס דירוף. סבורה היתה כי יפַנו לה דרך לעבור, אבל איש לא זז ממקומו. כלם הביט אליה בחוצפה. היא היתה יכולה לסטות ולעבור דרך סמטה אחרת, אבל המרי שהתעורר בקרבה המריצה לעמוד על דעתה, ולמראה אש עיניה התכולה הצטדדו סוף סוף הנבלים בעצלתים. הם הסתדרו בשורה והיא הוכרחה לעבור על פניהם, ועוד גרוע מזה, עליה היה להרגיש על עצמה את מבטי הפריצות, לשמוע את צחוקם, שברגיל הוא פורץ בלילות מתוך בתי־מרזח בשעה שהאדונים האלה היו משתכרים ומספרים זה לזה בדיחות שבנבול־פה.

פעמים בבין־השמשות ובלילה היה דומה עליה כאילו מישהו עוקב אחריה. פעם החזירה פניה ובאמת ראתה גבר לבוש חלוק, שמהר והתחמק מאחרי שער. ימים אחדים אחר כך קרה שנית כדבר הזה, אבל הפעם נבהלה מאד, מפני שנראה לה כי האיש הזה היה גרוביוס.

ערב אחד בצאתה מן הבית ראתה אותו איש עומד מאחרי בית־התפלה. ובעוד היא מהססת ונמלכת בדעתה, נגשה עוד דמות אחת. דומה היה עליה כאילו זאת היא פיליפינה. הם דברו יחד בלחישה, אבל לנורה לא יכלה לראותם ברור, השלג ירד צפוף יותר מדי, הפנס היה רחוק יותר מדי.

לא ידעה מפני מה, אבל פתאם תקפה אותה חרדה לדניאל. רק לו לבדו. סכנה נשקפת לו אם לא תשוב. והיא נחפזה ועלתה במדרגות למעלה, עד לעלית הגג. דפקה על הדלת: אין קול. פתחה, והנה חושך. אבל היא ראתה כי גופו מתנשא בחשכה לאור השלג בחוץ. הוא ישב לפני הפסנתר, זרועותיו על המכסה וראשו נשען בין ידיו. באנחה חרישית מתוקה מהרה לנורה אליו וחבקה אותו.

דניאל הושיבה על ברכיו, לחץ את ראשה אל חזהו וצחק בפה פעור, בשנים נוצצות אבל דומם. כך היה צוחק עכשו תמיד.

יג    🔗

כך צחק לנרגנותה של המזמרת וָריני אויבתו בנפש שהתרעמה עליו, ושגרמה לידי כך שבכל דבר בתאטרון נתקל בהתנגדות ובחשדנות.

כך צחק למכתבי־הלעג שאזרחי העיר היו שולחים אליו בעלום־שם, ושהוא קרא אותם מתוך סקרנות נאיבית, כדי לדעת עד היכן עלולות להגיע שפלות אדם ואיבת־הכלבים הפחדנית שלו.

כך צחק, כשאשת הברון פון אפנברג פטרה אותו. היא כתבה אליו שהיא נחלשה מאד, ועל כן תבלה את כל ימי החורף באחוזתה אשר בהֶרסברון. לדניאל נודע שהיא שהתה בעיר לעתים תכופות, ושערכה נשפים מוסיקליים לפרקים קבועים, מה שלא היתה מעִזה בימי תקפו. אנדריאס דידרלין היה מעתה יועצה. מעתה יכלה להתמסר להתפעלויותיה ולהזיותיה המוסיקליות ולהמם את נפשה הרפויה באויר מחניק ובריחות־ניחוחים מלאכותיים.

וכך צחק להתקפותיו של “ההרולד הפרנקוני”, מדי שבוע בשבוע, שהומצאו אליו הביתה; אלה היו עקיצות דקות וארסיות, שמועות מפי יושבי־קרנות, רמיזות מסואבות, דבות וחשדות בנוגע לאמן ולאדם.

במאמרים דוּבר תמיד על בעל־האוזותים. דניאל שאל משתומם אל מה מתכון הכנוּי הזה. את בעל־האוזותים היו מתארים כאדם משונה ומצחיק. ”מה חדש מבעל־האוזותים?” היתה כותרת של מאמר, או שהיו נתקלים בהערה קצרה מעין: "בעל־האוזותים מפנה אליו שוב את לבם של ידידי המוסיקה. הוא עומד בכל תוקף על חפצו לעשות את האופרה “סטרדילה” מענגת יותר, על ידי מרש־אבל, פרי תעשיתו הפרטית, שהוא אומר להכניס לתוכה, ואוזות הבית המסורות אליו, שהוא מחזיקן מתחת לזרועותיו, הודו לו על הרעיון הזה בקול געגוע מלא אהבה.”

מקום לֵדתם של המפעלים המצוינים הללו במקצוע החדוד העתונאי היה שלחן המסובים במסעדה “לויתן.” אם נשפכו פעם בעולם דמעות־צחוק בלב תמים, הרי זה, היה בשעת חבורן של ידיעות אלה על אודות חייו ומעשיו של בעל האוזותים. העורך וִיבֶּצַל היה עורך הפרוטוקול של היגיעות הרוחניות הללו, שהאדון גרוביוס לקח בהן חלק בראש. האדון גרוביוס שאב את ידיעותיו ממקורות נאמנים – בלשון העתון, ובכל ערב היה מפתיע את חבריו לשתיה במטעמים חדשים בשביל הפרוטוקול של ויבצל.

דניאל לא ידע מזה דבר, אבל בעל־האוזותים, שבעל־פה ושבדמות, נרקם אל תוך מחשבותיו, ובמשך הזמן, איך־שהוא ואי־שם הגיע לידי מהות ממומשת.

יד    🔗

פעם אחת הודיעה לו אשת היועץ־הממשלתי קירשנר בכתב, שהיא מפסיקה כל מגע־ומשא עמו, ושהיא דורשת ממנו להחזיר לה את כל כספה אשר הלותה לו. ואת הכסף לא היה ביכלתו להשיג. בתאטרון כבר לקח את משכורתו מראש; ידידים לא היו לו; האדון ריביר, היחידי שיכול לעזור לו, נסע לצרפת.

הענין הלך במסלולו הרגיל. עורך־דין קבע לו את תאריך התשלום; התאריך עבר, ובאה החלטת בית־המשפט המחיבת את התשלום; אחר כך בא פקיד המשרד להוצאה־לפועל, וכשלא מצא בבית שום דבר בעל ערך, עקל את הפסנתר.

ערעורו של דניאל לא עכב את מכירת הפסנתר בפומבי, שהיתה עתידה להתקים לאחר ימים מספר.

בבוקר ינואר קודר נכנסה פיליפינה אל חדרו.

“אתה, דניאל,” אמרה, "התרצה לקבל ממני כסף?”

דניאל הסב אליה את ראשו לאטו והביט בתמהון.

“כסף יש לי למדי,” אמרה בקול צרוד, ועיניה, מתחת לתלתלי ראשה, נוצצו בברק זכוכית, "אני קבצתי אותו מימי ילדותי פרוטה לפרוטה, שנה שנה. יכולה אני לתת לך כמה שדרוש ליועצת. זרקי את הכסף אל פרצופה של נעוַת המרדות. הגידה נא לי: ‘אנא בטובך, פיליפינה, תני לי כסף,’ ומיד יהיו מונחים לפניך על השלחן.”

“אין זאת כי אם יצאת מדעתך,” אמר דניאל שמראהָ הטיל עליו אימה, “לכי לך מכאן.”

ואז בשצף קצפה תפשה פיליפינה את זרועו של דניאל, וטרם הספיק להוציאה, נעצה את שניה בבשרו ליד זַרְתּוֹ. מפיו פרץ קול אטום והוא דחף אותה. היא הביטה אליו כשמֵחה לאידו, אבל פניה נעשו צהובים.

"האר נא, דניאל, פניך. תמיד אתה כה רע לפני, תמיד כה רע, תמיד כה זועם, אנא האר פניך.”

הגחוך המנוול הזה, הידים האדומות והגלמיות הללו, ופתותי השלג על המעיל הקצר יותר מדי, ומתחתיו שולי השמלה האדומה כתולע, והשרט הירוק־בהיר על המגבעת; – דניאל הרגיש רגש של תעוב, כאילו ראה לפניו את המראה המכוער ביותר והמושחת ביותר שבבני־אדם. אבל בהסבו ממנה את עיניו נתגלגלה בו מדת הרחמים על הנערה הזאת, כאילו הרגיש פתאם שהיצור הזה קשור אליו בחוטים, אשר עברו דרך כל מחשכי שאול טרם הגיעו אליו. המעשה שעשתה המָמוֹ, אבל יחד עם זה פקח את עיניו לראות את טבעה ועורר בו הרהורים רבים.

הוא נגש אל שלחן־הרחצה לטבול את אצבעו הזבה דם במים. פיליפינה הוציאה מהשִדה ממחטה נקיה והתקינה אותה לתחבושת. הביט אליה במבט חודר ואמר:

"מי את? איזה שד שוכן בתוכך? הזהרי, הבת של יסון פיליפ, הזהרי!”

כיון שבמלים האלה צללה נעימה של טוב־לב, עבר רטט מוזר בפני פיליפינה. קוי פניה נעוו לגחוך, ובכל זאת לא היה בזה משום גחוך. אחרי שעה קלה הוציאה תרמיל עור מכיס מעילה והוציאה מתוך תכריך ניר שני שטרות, בני מאה מרק כל אחד ומטבע זהב אחד, הניחה אותם על השלחן והגישה לדניאל ניר כתוב.

הוא קרא בו: "אני החתום מטה, דניאל נוטהפט, חיב לפיליפינה שימלויס מאתים ועשרים מרק, ועל הכסף הזה אני חיב לשלם לה, מהיום ואילך, רבית חמשה למאה.”

"בכסף זה תשלם למוציא־לפועל, ואמרת ‘ברוך שפטרני’, דברה על לבו בפצרה בו באופן מוזר, "הן לא תוכל לנגן על פני השלחן. הפסנתר הוא כלי עבודתך. תחתום ואתה פטור, תם ונשלם.”

"מהיכן הכסף הזה?” שאל דניאל, “מהיכן כסף רב כל כך? הגידי את האמת.”

פיליפינה נשכה את צפרניה.”אין זה נוגע אליך," ענתה בגסות, “לא גנבתיו. אגב, אני יכולה לספר לך,” מהרה והוסיפה, מפני שהתחילה מתיראה מפני חשדנותו, “אמא נתנה לי את הכסף, למען לא אשאר בחוסר כל, אם יקרה אסון. אבא הלא היה שמח אילו מַתי ברעב. אמא קבצה אתם בסתר בשבילי ואני נשבעתי לה בצלב, שאיש לא ידע מזה דבר.”

דניאל בשמעו את הספור הזה, נענע בראשו. הוא הרגיש בשקר שבו, אבל מתוך קולה ומתוך עיניה קרן כעין כח מיוחד. הוא פקפק, נמלך בדעתו. עבודתו היתה תלויה בשערה. שבועות יעברו, חדשים, עד שיוכל לרכוש לו כלי־נגינה חדש. חפצה של פיליפינה לעמוד לו בשעת צרה היה לו לחידה; כל מה שאמרה היה דוחה ושפל, אבל ממנה יעמוד לה רוח והצלה, והוא דִכא בקרבו את הקול הפנימי המזהיר בו.

“הלא רק כסף הוא,” חשב וישב לחתום.

פיליפינה הרימה את כתפיה, ולא מצאה לבה להשיב רוח עד שהושיט לה את פסת־ הניר עם חתימתו. אחר כך הביטה אליו בתחִנה ואמרה:

"מעתה אין אתה צריך עוד להתיחס אלי כאל חתולה מצורעת.”

טו    🔗

אותה שנה עבר שבוע־החמאה¹ בשמחה, וביום הקרנבל היו כל רחובות העיר הומים מרוב אדם.

דניאל, בדרך שובו הביתה, נקלע בקרן רחוב תרזיה לתוך האספסוף. מתוך סקרנות כלשהי עמד במנוחה מלכת, ומיד הופיעו הקבוצות הראשונות של התהלוכה: שלשה כָּרוֹזים בתלבשות נהדרות מימי הבינים, ומאחריהם סֵנטורים רוכבים על סוסיהם.

אחר כך, בתוך עגלת־יד, מובלת מכשפה שנדונה למיתה. פניה היו צבועים באופן מכוער, ובידה בקבוק יין־שרף גדול. אחריה הלכה חבורת סינים בצמות, אחרי הסינים – פלוגת כושים מקמֶּרון, אחר כך צעד ענק, שנשא עשרים ושבע כוסות בירה; אחריו – תזמורת נשים, כלן זקנות, אחר כך – עגלה של קהלת אכרים עם כתובת: “מעריצי המסים”; אחר כך קלוב של מעשנים, עם שודי סוחר בגפרורים; אחר כך עגלה עם שער־שפיטלר בנוי מחביות־בירה; מינקת עם נער מגודל בחִתולים ובמגפים של הוּסַר, “שבעה שוַבים” על אופנים, לנדוֹ עם משפחה אנגלית בתוכו, המהודרה בבגדיה עד לידי צחוק, קרון אשר בו יושבים אנשי ספר, עם כתובת: "בעלי וכו' או המכונים אנשי ה’וכדומה'.”

התהלוכה נסתימה בקרון, אשר בו עמדה תבנית הבאר עם בעל־האוזותים עשויה בהצלחה רבה מקרשים, חשוקים, סמרטוטים ישנים ומברזל ישן. האיש גופו היה לבוש במתנית קטיפה מרופטה, ומכל כיסיו בצבצו גליונות של תוי־נגינה. במקום כובע היתה חבושה לראשו קדרה מוחלדה, והרגלים בנעלי־לַכָּה קרועות. בשני בתי־שחיו החזיק את אוזותיו. האוזות היו מכוירות מעִסה, וראשיהן לא של אוזות כי אם של נשים, צבועים בצבעים בהירים, וכדורים שחורים בחוֹרי עיניהם. הפנים משמאל הביע עצבות, הפנים מימין – נחת רוח.

מסביב לקרון הזה צבאו אנשים ביותר, והוא היה מעורר מדי פעם בפעם תשואות־התפעלות בעברו על פני קבוצות מסתכלים חדשות, ואפילו במקום שהמסתכלים לא הבינו פשר התמונה. ליצנים נענעו בקַרקשיהם, שרים הודיים כרכרו מסביב וצעקו, מפיסטו התהפך ראשו למטה ורגליו למעלה, אבירים על סוסי־עץ הצדיעו וילדים במסכות־שעוה צרחו בקולי־קולות.

דניאל לוה במבטי אדישות את תהלוכת ההוללות של המשוגעים, שנראתה לו כפרי העליצות של בעלי־בתים. והנה הופיע הקרון עם בעל־האוזותים, ועליו עמדו הפַּסל השכור שוַלבֶּה והאמן קרופוטקין, בלא מעילים חֵרֶף מזג־האויר הקר. עלם אחד, שמן עד לאין שעור, עלה על דעתו להדביק אל כובעו של בעל־האוזותים את הכותרת של העתון “ההרולד הפרנקוני”, ומביני דבר הריעו בגלל זה לקראתו בתשואות־חן.

האמן קרופוטקין הכיר בקהל את דניאל, קרא לו בשמו, שלח אליו נשיקות באויר, נטל מידי ליצן את קרקשו והתחיל מנענע אותו כדרך המנצחים על תזמורת, הצעיר המסורבל זרק מחרוזת כעכים למקום שעמד שם דניאל, מישהו תקע בחצוצרה, האנגלי שלח את ראשו מהלנדו והניע כלפי דניאל מוט שעליו היו תלויים שמלות אשה, כובע עם נוצה ועם צעיף, על עגלת־גמברינוס נפתחה חבית בירה חדשה, ובחלונות הבתים נדחקו אנשים צוחקים.

“שכחתם את הסורג,” קרא דניאל בקול רם אל היושבים על הקרון עם בעל־האוזותים.

"מה אמר?” שאלו והביטו איש אל רעהו נבוכים.

בתוך האספסוף השתלטה דומיה מתוך סקרנות ורבים הביטו משתאים אל דניאל.

“אתם שכחתם את הסורג,” חזר על קריאתו בעינים נוצצות, "סורג, הברזל הלטוש. לולא הסורג שמגן עליו, הייתם עושים את האיש עם האוזות מטרה לחצי לעגכם.”

הוא צחק בדממה, בפה פעור ובשנים נוצצות, ומהר להסתלק מהמון הבטלנים המסתכלים. ובהגיעו אל סמטה ריקה אחת, התחיל מזמר בפנים מעוותים מהתרגשות: "בן בריתך, גאון, ירקיע שחקים בכנפי אש, ישוטט, כמו בגיא, על פני ים דֵיקַלוין, אַפּוֹלוֹ עזוז וקל.”

טז    🔗

שבועות אחדים אחר כך היה מעשה, ומזמרת בעלת כשרון אמתי באה אל דניאל, והיא זמרה לפניו בזמרה משוכללה בתכלית השכלול רבים ממזמוריו שחִבר ושחשב אותם נשכחים כבר מן העולם.

היה זה בקור מלא תעלומה. פעם אחת, ביום סופת שלג עצומה, צלצלו למטה, וגרטרוד בפתחה את הדלת ראתה לפניה גברת בצעיף שחור שבקשה לדבר עם המנצח נוטהפט. גרטרוד הביאה אותה למעלה, אל דניאל; הזרה אמרה לו כי זה כבר חשקה להתודע אליו, וכיון שהיא אנוסה, בסבת מחלתו של אדם קרוב אליה, להתעכב כאן, בדרך נסיעתה לאיטליה, נראה לה העכוב הזה כאצבע אלהים, והנה היא באה לברכו, ובראש לכל, להודות לו על המזמורים, שפעם, בשעה אחת קשה בחיים, הגישם לה שי ידיד יקר.

היא דברה בהטעמה צפונית, אבל בשטף, כאחד מבני מהמעלה. דניאל שאל עם מי יש לו העונג לדבר. היא חיכה ובקשה ממנו רשות שלא לקרוא בשמה. שמה אינו מעלה ואינו מוריד. אולי ברבות הימים ינעם לו לזכור את הזרה האלמונית שחפצה להביע לו את הערצתה ואת הכרת־הטובה שלה מאשר את העלמה פלונית. בתורת עלומת־שם תשאר, כפי שהיא מקוה, זמן רב יותר בזכרונו מאשר בתורת אשה אשר הוא יודע עליה לא פחות ולא יותר ממה שרבים אחרים יודעים.

ערבה על דניאל תערובת בדיחות־הדעת וכובד־הראש, השכל והרגש בדברי הזרה. אמנם הוא השיב בדברים קצרים וקרים, אבל מורגש היה שהוא שמח על האורחת, הלא היא הביאה אותו לידי הכרה שהוא לא היה, ביצירתו, כתוקע אל הבור. אחרי שעה קלה נסבה שוב השיחה על אודות המזמורים, אז אמרה לו הזרה שהיא היתה רוצה מאד לשיר לפניו איזה מזמור שהוא. דניאל הסכים מיד, הביא את התוים, ישב אל הפסנתר, והגברת הפלאית התחילה מזמרת. עוד לשמע הצלילים הראשונים עשה דניאל את אזנו כאפרכסת, קול כזה עוד לא שמע מעולם, כה רך, כה צלול, כה נפשי, כה מרומם על כל המקובל ועל כל אסכולה. אחרי המזמור הראשון הביט אל המזמרת מוקסם ורטן:

"מיהי אפוא? מיהי?”

“לא לחקור, בבקשה,” השיבה המזמרת בצחוק, ומסמיקה מפאת השבח שנשמע לא באופן ישר אלא מתוך התנהגותו, "הבה נשיר עוד את הבא אחרי זה, את שירו של איכנדורף.”

גרטרוד, שלא רצתה להשאר עמהם יותר מכפי ההכרח בתלבשתה המרושלה, הסתלקה אל המטבח; עכשו דפקה לנורה חרישית ונכנסה. בשמעה את קול המזמרת, נחפזה לעלות למעלה, ולא יכלה לכבוש את יצרה לראות את המזמרת.

דניאל נענע לה בראשו בעינים קורנות, הזרה ברכה אותה במנוחה ובסבר פנים יפות, והתחילה לשיר את המזמור השני, ואחר כך את השלישי, וכך שרה את כל הששה. אולם מאחרי הדלת עמד יורדן הזקן, חִפה בידיו על פניו והאזין בנפש נפעמה.

“ועתה עלי ללכת,” אמרה הזרה בגמרה את המזמור האחרון; היא הושיטה לדניאל את ידה והוסיפה: "שעה יפה היתה זאת.”

“זו היתה אחת השעות היפות ביותר בכל ימי חיי,” השיב דניאל.

"שלום.”

"שלום.”

והגברת הזרה הלכה, ואחריה לא השאירה כלום זולת זֵכר של אושר אשר נעשה יותר אגדי ככל שהתרחקו הימים הסוערים. דניאל לא ראה אותה עוד, לא שמע על אודותיה עוד.

יז.    🔗

בשעת הזמרה עמדה גם גרטרוד למטה בפרוזדור והקשיבה. היא ידעה כל צליל של כל מזמור; כל צורה מלודית של הלוָי היתה ידועה לה כפני אדם מוּדעים לה מכבר, והיא הרגישה מיד כי זאת היא מזמרת־אמן מחוננה כשרון רב.

אבל מה מוזר הדבר: היא לא הרגישה כלום לשמע זמרתה. כלום לא זע בקרבה. הרגשה היתה לה כאילו מעין מים חיים חרב בקרבה ונשארו אחריו אך חול ואבנים. העדר זה של רגש מצא בטויו בכאב קוסס של מוסר־כליות.

"אלהי! אלהי!” נאנחה, "מה היה לי?” היא ספקה כפים.

בערב הלכה אל בית־היראה לנשים והתפללה. אולם התפלה לא הרגיעה אותה והיא שבה הביתה במבוכת־נפש גדולה יותר מאשר בצאתה מביתה.

דלת חדר־האוכל היתה פתוחה. דניאל ולנורה ישבו מתחת למנורה וקראו יחד בספר. היונקת בעריסה התחילה זעה. לנורה הניחה את הדלת פתוחה במתכון, כדי שתשמע את קול הילדה בהקיצה. גרטרוד לקחה את הילדה בזרועותיה ונגשה אל פתח חדר־האוכל. אלה השנים ישבו בגביהם אליה והיו שקועים כל כך בקריאה, שלא הרגישו במציאותה של גרטרוד.

אז שרתה פתאם מעין הארה על גרטרוד והיא הבינה את אשמתה, אשמתה אשר שבועות חטטה בנפשה לשוא למצוא אותה.

אין לה די כח אהבה, זאת אשמתה. היא נטלה על עצמה דבר שלמעלה מכחותיה. היא נטלה על עצמה חיי נשואים בלא כח הרגש הדרוש לכך.

הנשואים נראו לה כקודש־הקדשים. הברית עם בעלה אשר אהבה נראתה לה כברית עם אלהים. כיון שראתה את הברית הזאת מופרה, שקע עולמה תהומה הרחק לאין מדה מאלהים. ולא בעלה הוא שנראה לה כבוגד, לא אחותה היתה בעיניה חוטאת, לא, היא גופה היתה אשה סוטה וחוטאת בעיני עצמה. היא לא היתה אמיצת־כח, נטלה על עצמה דבר שאינו לפי מדת יכלתה, ואלהים הסיר ממנה את חסדו. אמונה זו נשתרשה בלבה בכל תוקף.

והואיל והמוסיקה היתה בבריתה עם דניאל כקול שדי, התחילה רואה אותה עכשו, לאחר שהופרה הברית, כראות סכנה גדולה שיש להמנע ממנה, כמו שראתה אותה לפנים, ולפיכך הבינה מפני מה נאלם בה הרגש לשמע הזמרה.

אבל היא חפצה להכיר זאת בודאות גמורה. בוקר אחד עלתה אל דניאל ובקשה ממנו לנגן לה קטע מ“המסע להַרץ”, את הסיום של החלק האמצעי האטי, שתמיד היתה מרגישה אותו באופן מיוחד. בקשתה דמתה לתחִנה, עד שדניאל נענה לה, אף על פי שלא היה שרוי במצב־רוח ראוי לכך. תוך כדי הקשבה נעשתה גרטרוד חורת מרגע לרגע. אשר יָגורה בא לה; מה שהיה קודם מנעמים נהפך ליסורים. הצלילים וההרמוניות השפיעו על נפשה כדבר־מה מכרסם, וכאבה היה נורא כל כך, שרק מתוך התאזרות עצומה לכבוש את עצמה יכלה לעזוב את החדר בצעָדים נכונים. דניאל הביט אחריה בלב מלא חרדה.

ברדתה למטה הגיעה לאזניה המולת צלילים מוזרה מתוך חדרה. היא נכנסה וראתה שאגנס הקטנה זחלה אל ירכתי החדר במקום שעמד הנֵבל, ובכפית נחושת הכתה בשקידה על המיתרים, ותוך כדי כך היתה ממלמלת בחדוה. גרטרוד הרגישה בפחד סתום; תפשה את הנבל וגררה אותו אל המטבח, ושם התירה מתוך המסגרת את המיתרים, גללה אותם, החביאתם במגרה, ואת המסגרת הריקה העלתה למעלה במחסן אשר מתחת לגג.

"מה עלי לעשות?” לחשה בפני עצמה והביטה בעינים מבקשות ישע סביבה מתחת לגג. היא נכספה אל שלום ומנוחה, ופה נראה לה שוכן שלום ומנוחה, ועל כן שהתה שעה קלה בהשענה אל אחת מקורות הגג.

“מה עלי לעשות?” היתה שואלת את עצמה יומם ולילה. ”איני יכולה עוד להיות מה־שהוא לבעלי; ולעמוד לו לשטן על דרכו בגלל הילדה בלבד אין לי כל רשות,” היתה מנמקת לעצמה. היא ראתה כמה סובל הוא וכמה סובלת לנורה, כל אחד בגלל עצמו, בגלל זולתו ונוסף לזה בגלל שפלות בני־אדם, ועל כן חשבה: "לולא אני הייתי בחיים, כי אז היה הכל טוב.” היה דומה עליה – יתר על כן, היה לה הבטחון, שכל האמת, שהוא נתן לה, רק לדבר אחד התכונה, והוא לחפות על שקר אחד, למען תאמין בו שהויתה היא כביכול הכרח הוא לו. השקר הזה מעיק עליו בכבדו ומשפילו לעפר, היא ידעה זאת וחפצה לשחררו מן המועקה; אבל כיצד? זאת לא ידעה. ואילו היו דניאל ולנורה שיכים זה לזה בדרך הכבוד, כי אז היו חפים מפשע לפני אלהים ואדם; אבל כיצד אפשר להגיע לידי כך, לא ידעה.

והיא חטטה וחטטה בהרהורים כבדים ומתמידים, היה דומה כאילו היא רצה בלי הרף אחרי נקודה אחת בתוך מעגל, ואינה יכולה לעשות שום דבר מאשר לכון עיניה כל הזמן רק אל הנקודה היחידה הזאת. כל בוקר היתה קמה בחמש שעות והולכת אל בית־היראה. היא היתה מתפללת בהתלהבות עד אפיסתם של כחות לבה הגופניים.

בוקר אחד כרעה לפני המזבח מתוך יאוש יתר מאשר תמיד, והנה פתאם נדמה לה כי היא שומעת בת־קול אומרת לה: “עליך לשים קץ לחייך.”

היא התעלפה, ואנשים מהרו אליה והרטיבו את מצחה במים. אחר כך יכלה לקום וללכת הביתה. כעין קו מיוחד של דוי וחלום התמתח סביב פיה.

רצתה לרקום; היא זכרה שבעבודה היתה משכיחה את ההרהורים המעציבים ביותר, אבל כל תנועה מתנועות ידה אמרה לה: עליך לשים קץ לחייך.

ביבבה היתה צונחת ליד עריסת אגנס הקטנה, אבל שפתי הילדה ברור מללו: עליך לשים קץ לחייך, אמא.

לנורה נגשה אל פתח הדלת. על מצחה זיו האושר אשר טעמה, כל עצמותיה תאמרנה אושר, שפתיה תרטטנה מאושר, ומבט עיניה מגיד: עליך לשים קץ לחייך, אחות.

פיליפינה עמד ליד הכירה ולחשה כלפי הגחלים הלוחשות: שימי קץ לחייך, גרטרוד. והאב בא לקחת את הצלחת עם אכלו, מודה בעניוות, ובצאתו רוטן: שימי קץ לחייך, בתי, האמיני לי, זהו הטוב מכל מה שאת יכולה לעשות.

כשהיתה עוברת על פני באר, היתה נמשכת אל דפנו, והמעמקים היו קוראים לה בעוז. מתוך כל כוס שהחזיקה בידה לשתות ממנה היתה נשקפת לה בבואתה בעינים מעולם האמת. יום ראשון אחד עלתה אל צריח בית־הכנסיה וֶסטנֶר, עיניה רחפו מתוך יגון פרידה על פני הנוף, ובאימה מתוקה הטתה את עצמה מחוץ למעקה האשנב, אך המצלצל בפעמונים התחקה אחריה ותפש בכח את זרועותיה.

התרנגול הקורא קרא על המות. השעון המתקתק תִקתק על המות. הרוח שנשבה נשבה על המות. עליך לשים קץ לחייך, עליך לשים קץ לחייך, חלל האויר היה מלא אותו, האדמה, הבית, בית־היראה, הבוקר, הערב והחלום.

באפריל חלתה לנורה וחום תקָפה. גרטרוד שקדה יומם ולילה ליד מטתה וטפלה בה במסירת־נפש. מחרדה ללנורה התהלך דניאל מדוכא אילך ואילך, וכשהיה מגיע אל משכבה, לא חנן את גרטרוד אפילו מבט אחד. כשהוטב ללנורה, שכבה גרטרוד לישון, כי היתה עיפה מאד, אלא שלא יכלה להרדם ושוב קמה.

ברגלים יחפות הלכה אל המטבח, אבל לא ידעה מה תעשה שם. רק חרדת נפשה הלוהטת היא שהרימה אותה ממשכבה. יצורי גוה היו כה כבדים עליה, אבל היא לא מצאה לה מקום. אחר כך בא דניאל מן העיר, הביא לה צמיד כסף ושם אותו על ידה. תוך כדי כך נגע בשפתיו אל מצחה ואמר: "תודה לך על שהיית טובה כל כך עם לנורה.”

גרטרוד עמדה כהלומת־רעם. בקרבה פנימה נשמעה צעקה בלתי פוסקת; כאילו בקרב לבה התבוססה בדמה חיה פצועה למות. דניאל היה זה כבר בחדר והיא עוד עמדה תחתיה. בזהירות וברוח קודרה הסירה מעל ידה את הצמיד, וכנראה לה נשאר על ידה סמן מכוער במקום שהמתכת נגעה בבשרה; הלכה אל חדרה, פתחה את התבה וטמנה את התכשיט עמוק מתחת לצבור לבָנים.

היתה לה רק משאלה אחת, לישון. אבל משהיתה עוצמת את עיניה מיד התחיל לבה הולם במהירות יתרה פי־שנים, פי־שלשה. ואז היתה צריכה לקום ולהתהלך בחדר הנה והנה לשאוף אויר.

יח    🔗

יומים אחר כך היה מעשה והיא התשוטטה ברחובות תחת מטר סוחף. בכל רגע פחדה, קותה לנפול ולא לדעת עוד מעצמה ומן העולם דבר. על פני שני בתי־יראה עברה; השערים היו נעולים. היום כבר נטה לערוב, ואז הגיעה אל בית המרקחת של פלאום. הציצה דרך דלת הזכוכית אל תוך החנות. הפרוביזור זֶלֶנפרום עמד לפני שלחן עגול ושָׁחק משחה בתוך המכתש, לבסוף נכנסה ושאלה אם אינו יכול למכור לה תרופה כל־שהיא לשֵׁנה. הוא ענה שהוא יכול לעשות זאת ושאל לאיזו תרופה היא מתכונת. ”תרופה," ענתה בבת־צחוק, "שלא להקיץ זמן רב.” זו היתה בת־צחוקה הראשונה שהופיעה אחרי ימים רבים על פניה הכחושים. הפרוביזור כבר אמר להציע לפניה אמצעי אחד, ולשם כך עמד עמידה גנדרנית, כי רצה להשתמש בהזדמנות זו ולשוחח קצת עם האשה אשר העריץ. אולם בו ברגע נכנס בעל בית־המרקחת, ובהודע לו במה הדברים אמורים, הצליף על גרטרוד מבט חודר ואמר: "תלך נא, נכבדתי, קודם אל הרופא ויכתוב לה רפואה איזו שהיא. כמה פעמים גרמתי לי מורת־רוח בגלל הדברים האלה.”

בשעה שגרטרוד הגיעה סוף סוף אל ביתה, ישבה פיליפינה ליד העריסה ונדנדה אותה מתוך זמזום קל.

"היכן לנורה?” שאלה גרטרוד.

“איה מקומה אם לא אצל בעלך למעלה,” השיבה בכעס.

גרטרוד שמעה שדניאל מנגן על פסנתר. זקפה ראשה והקשיבה.

“היא אמרה שאלוה אותה עד גליסהמר,” הוסיפה פיליפינה, "היא רוצה ללכת אל כובסת לקרוא לה שתכבס בשבילכם.”

“אח, למה לנו כובסת,” השיבה גרטרוד בקול עיף, "אנו עניים יותר מדי בשביל כך. את כל כספנו נוציא על זאת. הכל עולה לדניאל בדמו. לא, הניחי זאת, אל תלכי אל גליסהמר. אני עצמי אכבס.”

אבל באותו רגע ידעה כבר בבטחה שהיא עוד לא תכבס לעולם. המנורה בערה בעצבות כל כך, פני התינוקת נבטו כה חורים מתוך הסדין, פיליפינה מתפלשת על האדמה וכה מבשרת רעה. אבל כל זה היה רק עכשו, רק עכשו, היא יכלה לקחת עמה את כל זה למרום, אל עולם שכלו טוב.

התכופפה אל התינוקת הישנה ונשקה לה הרבה הרבה, בשפתים יוקדות, בהתלהבות. חרדת חשד נשקפה מתוך קוי פניה של פיליפינה. ”את, גרטרוד, את מוזרה מאד בעיני," אמרה לה.

גרטרוד עברה אל חדר לנורה; רועדת עמדה בחושך ושקלה בדעתה. לפעמים היתה מתחלחלת מפני ששמעה פסיעות וחכתה שהדלת תפתח. קשה היה לה לסבול עוד את קוצר־רוחה. פתאם נזכרה במחסן שמתחת לגג ובשקט ששרר שם. שם לא יפריע אותה איש. החליטה לעלות שמה, ובדרך נכנסה עוד פעם אל המטבח, נטלה חבל עבה, שהסירה מעל ראש־סֻכּר.

בעברה על פני חדר דניאל ראתה שהדלת פתוחה למחצה. הוא עוד נגן, שני נרות עמדו על הפסנתר, לנורה עמדה ליד הפסנתר, תמכה ראשה בידה, והיתה לבושה בשמלה כחולה־כהה, שזרמה במנוחה על גזרת גופה היפה.

בעינים פקוחות לרוחה התבוננה גרטרוד אל התמונה הזאת. כסופים ללא בטוי, שאיפה אל על ונפילה רבת יסורים צללו מתוך נגינתו של דניאל. גרטרוד עברה הלאה, חרישית, אל החשכה, למעלה, ובגששה מצאה את הדרוש לה.

יט    🔗

כעבור חצי שעה התחילה פיליפינה מתפלאה על העדרה של גרטרוד. הביטה אל חדר־האוכל, אחר כך בחדר לנורה, אחר כך מהרה לעלות במדרגות והציצה דרך הדלת הפתוחה אל חדר דניאל. דניאל חדל מנגן והשיח עם לנורה. פיליפינה חזרה. על המדרגות פגע בה האינספקטור, ששב הביתה מטיול־הערב שלו. הדליקה נר והביטה במטבח. גרטרוד לא היתה שם.

הלא ירד גשם, ומעילה היה תלוי על הקולב וסוככה עמד שם, אם כן לא יצאה מן הבית, חשבה פיליפינה, ישבה על השרפרף במטבח ועיניה תלויות לפניה בחלל העולם.

לבה נבא לה אימים. הרגישה באסון המרחף באויר. שוב עבר חצי שעה, אז קמה עם נר בוער בידה והתחילה מתלבטת אילך ואילך, מהמדרגות אל החדרים וחלילה.

פתאם עלתה עלית־הגג במחשבתהּ. משנזכרה את מראה גרטרוד בנשקה לילדה, עלתה עלית־הגג במחשבתה. הלא בכל בית, ובבית הזה ביחוד, משכה אותה עלית־הגג יותר מכל החדרים, משום ששם מצא לו מרחב דמיונה המתירא מאור.

חיש מהר ובלא רעש טפסה למעלה. היא החזיקה את הפמוט לפניה, הביטה כלפי הקורות, שדמות אשה היתה שם תלויה, מסתובבת על צירה בהמולה גרונית חנוקה. מעין שכרון עבר עליה, תפס אותה יצר לרקוד, היא הרימה רגל אחת בשעה ששִניה נשכו מתוך עוית מסביב לצפרני ידה השניה. בו בזמן היה דומה עליה כאילו מישהו פוקד עליה בחזקה: "הבעירי! הבעירי!”

ליד קיר הקמין עמדה קופת נירות ועתונים ישנים, נפלה על ברכיה והתחילה צורחת. ”אש! אש!” צרחה. אחר כך התחילה משמיעה קלות דומים ל“אוּ־הוּ” ול“יוֹי־יוֹי”, מקצתה נבהלת ומקצתה צוהלת.

קופת הניר התלקחה באש, ואז התנפלה למטה במדרגות בקול יבבה.

אחרי שני רגעים קפצו כל אנשי הבית ממקומותיהם. דניאל רץ למעלה, אחריו – לנורה. מהקומות התחתיות התפרצו נשים בקריאות: "מים! מים!” דניאל ולנורה ירדו למטה ושבו עם גגית מים גדולה; על הככר כבר נשמעו קריאות: "בערה! בערה!” אנשים זרים פרצו אל הבית ושכם אחד כבו את האש.

האינספקטור היה הראשון שראה את גוית גרטרוד. בעמדו בין אוּדים ואפר, נפל הזקן מתוך יבבה אטומה על הקרקע, כהלום גרזן. הזרים הורידו למטה את הגויה, שהשמלה השרופה עליה עוד העלתה עשן.

פיליפינה נעלמה.

 

לנורה    🔗

א    🔗

הכל עבר.

בקורו של רופא המשטרה עבר; בדיקת השלטונות וועדת השרפות; החקירות, כתיבת הפרוטוקולים, קביעת העובדות.

סבת הבערה לא הובררה. לא נמצא שום אדם חיב. פיליפינה שימלויס העידה בכל תוקף, כי הלהבה כבר בערה בשעה שהיא עלתה למעלה. ועל כן החליטו שהמאבדת את עצמה לדעת היא שברגעי חייה האחרונים הפילה את הנר.

וקהל המכרים והידידים, שנדחק אליהם, אף הוא עבר. נפשות חרֵבות העמידו פנים כאילו הן משתתפות בצערו של המנצח נוטהפט. הראש הגא והנשא הניח את דעת הבריות לאחר שהושפל עד עפר; הקהל שוב נטה חסד לפושע, לאחר שקבל את ענשו. גבירות בנות החברה העליונה נשאו ונתנו בשאלה, אם ינָתן אשור חוקי ליחסים, שבחיי האשה האמללה נחשבו בצדק לעברה. אם יהיה כדבר הזה, החליטו הגבירות בנדיבות־לב של סרסרות לדבר עברה, לסלוח על העבר.

וגם לוית המת עברה. ביום סער נקברה גרטרוד בבית־העלמין ס"ט יוהן.

הכומר נשא נאום, העומדים טמנו את ידיהם הקופאות מצנה בכיסי המעילים ובמוּפים. כאשר ירד הארון לתוך האדמה, קרא האינספקטור יורדן: “שלום לך, גרטרוד! להתראות, ילדתי!”

איש אחד נדחק עד לשפת הקבר הפתוח. זה היה האדון גרוביוס. מבעד למשקפיו נתן את עיניו באינספקטור, בדניאל ובלנורה. דומה לו, שזו האחרונה בחורונה ובשמלתה השחורה היתה יפה מהיפה במדונות, שציר פעם איטלקי או ספרדי בקסמיו על גבי בד קים לעד.

נבהל הֵסב ממנה את עיניו וכמעט נפל על תל העפר החפור.

למראה התנהגותו של דניאל, אמר הרוקח פלאום: “אני צפיתי לראות יותר צער של חרטה ואֵבל מאשר הצטמצמות זו לתוך עצמו”.

“אדם קשה, אדם קשה עד למאד,” העיר הפרוביזור זֶלֶנפרום בכאב גדול.

קטרוג גדול היה על דניאל, על שהתנהג ביהירות גסה עם משחקי התאטרון, שהופיעו אל בית־העלמין במספרם המלא. כשרבים הושיטו לו את ידם, ענה רק בתנועת ראש קצרה ומצמץ בעיניו מאחרי המשקפים, שהתחיל חובש אותם לפני זמן קצר.

השופט המחוזי אמר: “הוא היה צריך להכיר טובה על הלויה לפי הדת, הואיל וטשטוש־הדעת אצל המתה, חרף העדויות, לא הוכחה.”

לנורה הביטה אל הקבר הפתוח. היא חשבה: האשְמה הולכת וגְדֵלה, אשמה עמוקה, עמוקה.

כל זה עבר. דניאל לנורה והזקן שבו אל ביתם.

ב    🔗

בחדרים הרגישו בשממה שבנפשם. האינספקטור נסגר בחדרו. רק לעתים רחוקות היה יוצא אל טיול־הערב שלו. והפיפים בשרוולי בגדו ובקצות מכנסיו גדלו יותר ויותר. הוא נזדקן, שערותיו הפכו כלן לבן, פסיעתו נעשתה כושלת ועינו כבתה. אבל הוא לא חלה אף פעם ולא קבל מעולם על גורלו. הוא היה דיָר שקט, אדם שקט.

לנורה שוב עלתה לדור ליד אביה ודניאל ירד לשבת בחדרו ליד חדר־האוכל. פתאם נעשו החדרים כה רחבים; הוא התפלא שהעדרו של אדם אחד משאיר אחריו מקום רב כל כך פנוי.

כל היום ישבה לנורה ליד אגנס הקטנה, עד שפיליפינה באה להחליפה, שם גם עבדה.

אחרי גמרה לכתוב, היתה צריכה לעסוק במשק הבית. היא לא ידעה לבשל, וגם נפשה סלדה מן העבודה הזאת ועל כן תִקנה ששלש פעמים בשבוע תבוא אשה אשר תבשל בכל פעם ארוחות צהרים ליומים, וביום השני לשבוע – לשלשה ימים. האשה לא דרשה הרבה והסתפקה במועט. את התבשילים הצטרכה רק לחמם. לסעודת ערבית היה נקניק וכורכיות.

הרי זה סדור נוח ומעשי, אבל איש לא שִבח אותה על כך.

בתחלה היתה מבלה גם את הלילות ליד התינוקת, בחדרה של גרטרוד. רק שלשה שבועות יכלה לסבול זאת: או שלא עצמה עין או שהבהילוה חלומות רעים.

אז היתה נוטלת את התינוקת לעת ערב אליה החדרה, והציעה לה משכב על הספה. למעלה היתה התינוקת שקטה פחות, מאשר שם, במקום שהיתה ישנה קודם, ולנורה הרגישה שכחותיה הולכים ופוחתים מפני חיים אלה של יגיעת בשר ורוח.

לעתים קרובות בלילות, בשעה שהחזיקה, ירֵאה ועיפה, את התינוקת הבוכה על זרועתיה, היתה מחליטה לדבר עם דניאל, אך כאור היום לא יכלה להתאזר ולעשות זאת. דומה עליה כאילו היא שומעת את קולה של גרטרוד מעמק הרפאים גוזר עליה לשאת בדומיה.

אולם היא הרגישה מתוך יראה שעוד מעט ותכרע תחת עול החובה, והנה שוב הופעיה פיליפינה כפודה ומצילה.

ג    🔗

בתחלה, בהודע ליסון פיליפ שפיליפינה הולכת יום יום אל בנות יורדן, אסר עליה אסור חמור את המגע והמשא האלה, ולא פעם אחת.

“אני אמיתך,” צעק יסון פיליפ אל הנערה.

פיליפינה משכה בכתפיה וצחקה בעזות־מצח.

אז ראה יסון פיליפ שאדם מגודל עומד לפניו, הוא התירא מפני מבט־המזמה של בתו.

זמן רב לא ידע מה דוחף אותה אל בית אויביו; אחר כך נודע לו שהיא מפיצה בין השכנים ובכל מקום ששם דורכת כף רגלה את הדבות הנוראות ביותר על דניאל ועל משפחתו. ואז שקטה רוחו ורצה גם להנות מפרורי המטעמים של לשון־הרע. פעמים היה משפיל את עצמו עד לידי שיחה עם פיליפינה, ולאחר שזו היתה סחה לו את כל החדשות, היה שמח כמו גנב. “יום יבוא והניחותי חמתי בעושה־מוסיקה זה, והנֶחָמתי,” אמר אל נפשו.

תרזה שכבה עדין על מטתה. על ויליבלד היה מוטל לקרוא לפניה, בשעותיו הפנויות, או מתוך עתון או מתוך רומן ליושבי־קרנות. ובהיותה לבדה היתה שוכבת בלי זיע כל־שהוא ועיניה תלויות בתקרה.

ויליבלד גמר את למודיו בבית־הספר ונכנס אל בית־חרושת כשוליה מתלמד. לא היה כל ספק שהוא יהיה אחד העובדים הפכחים בעלי האחריות והכרת החובה, שעליהם גאות הורים ואשר מדי שנה הם עולים בשלבי סולם הצבור עם תוספת של שלשים מרק למשכורתם.

מרקוס בעל העין האחת נכנס לעבוד בחנות אביו, ומיד נעשה בקי בספרות הרומנים למן דיוּמַא ולואיזה מיהלבך ועד אוֹהנֶה וזולא, ובמדעים הפֹוֹפּוֹלריים – למן דרבין ועד מוֹנטֶגַצה. מחו היה קטלוג לספרים, ופיו – אורים־ותומים לטעם הטוב של האפנה האחרונה, אבל לא רק שלא אהב ספרים, אלא שכל דבר מודפס נראה לו כתחבולה מבדחת להוליך שולל את הבריות, שאינם יודעים על מה לבזבז את כספם. העוזר צונציגר נשא לו אשה סוחרת בגבינה, והוא פתח לו חנות על הכביש הרגנסבוריגי.

“העסק ירוד,” היה יסון פיליפ אומר אחרי סכמו את חשבון השבוע, “כל ימי הייתי אידיאליסטן יותר מדי גדול,” היה מוסיף, “אילו דאגתי יותר לתועלת הפרטית מאשר לתועלת הכלל, לא הייתי יוצא נקי מנכסי.”

והוא הלך לבית־המרזח לדבר שם על פוליטיקה. במשך הזמן היה לאיש נרגן אשר שום אדם לא הניח את דעתו, לא הממשלה ולא האופוזיציה. לשֵמע דבריו אפשר היה להאמין, כי הנגודים הפוליטיים בינו ובין הממשלה עומדים להביא בהכרח לידי דו־קרב עיוני בין הנסיך ביסמַרק ובין יַסון פיליפ שימלויס. בשעה שוילהלם הראשון מת, העמיד יסון פיליפ פנים כאילו הוא עומד לעבור לשבת בארמון הקנצלר; ואחרי חדשים אחדים, באותה שנה הרת המאורעות, כשמת גם הקיסר פרידריך, היה יסון פיליפ דומה לאותו רב־החובלים, אשר גורל האומה המטולטלת בסער על הים, תלוי רק באומץ־רוחו.

גבורים מלדה כובשים להם תמיד במה לעלילות גבורתם; כשהחיים הצבוריים מקיאים אותם מתוכם, הם מוצאים להם בבית־המרזח כר נרחב לפתח כשרונותיהם.

יום אחד התרוממה תרזה ממשכבה, שבלתה עליו חמשה־עשר חודש, ופתאם נראתה כאלו שבה אל איתנה. הרופא אמר שזהו מקרה מיוחד במינו, שכיוצא בו עוד לא נזדמן לראות. יסון פיליפ השיב: “זהו נצחונו של מבנה־גוף בריא.” והלך לו אל המסעדה, שתה בירה, נשא נאומים נלהבים ושחק בסקאט.

אבל תרזה קמה לא כאשה בת ארבעים ושש (כמספר שנותיה), אלא כבת שבעים. נוספו לה עוד מעט שערות לבנות על ראשה המרובע, פניה היו מקומטים מאד, מבטה קשה וקר. מאותה שעה כאילו חדלה מהזדקן; חדלה מגדף ומהתקוטט, פקודותיה היו קצרות ומוחלטות, ואל דלותם ההולכת וגדלה התיחסה במנוחה.

מליחים, תפוחי־אדמה וקפה היו מזונותיה. גם פיליפינה ומרקוס לא קבלו מאכלים אחרים. למרקוס, החביב עליה ביותר, הותר לקחת חתיכת סוּכר לקפה. ורק בזאת לבד הָפלה מבני הבית. גם יסון פיליפ, גם הוא שלחנו היה דל. הוא לא העז להוציא תלונה מפיו.

זמן־מה סבלה פיליפינה עם כלם; לבסוף אמרה אל אמה:

“לא אוכל עוד שאת את נזיד העוֹלש הזה.”

“סבאי אפוא מים,” השיבה תרזה.

“לא. אני רוצה ללכת לעבוד.”

“לכי לעבוד,” היתה התשובה, “יהיה פה אחד פחות.”

“בתך רוצה ללכת לעבוד,” הודיעה ליסון פיליפ בשובו הביתה.

יסון פיליפ הפסיד במשחק הקלפים. “מצדי אין מניעה אם גם תלך לעזאזל,” השיב נרגז.

למחרת התגנבה פיליפינה ועלתה אל עלית־הגג והוציאה מן החור את כספה אשר צברה שם. אלה היו תשע מאות וארבעים מרק, על פי רוב מטבעות זהב, שהחליפה במשך הימים הרבים תמורת המטבעות הקטנות. דרך האשנב הפתוח נח אור השמש על פניה, שלא היו מעולם צעירים, ואשר למראה השלל של שנות־חטאים רבות היו כפני מכשפה.

היא תחבה את הכסף לתוך גרב צמר שהביאה עמה, כרכה אותו לפקעת והטמינה מתחת ללסוטתה, בין שדיה, כשהיא מצטלבת ולוחשת לחש־כשוף אחד. את שמלותיה. סרטיה ושאר מטלטליה ארזה כבר בסל היא הורידה אותו במדרגות למטה ונפטרה מן הבית בלא ברכת הפרידה.

אחיה מרקוס עמד ברגלים מפושקות, באור השמש, לפני דלֶת החנות ושרק שיר. הוא הביט אליה בעינו היחידה וחיך בלעג. “דרך צלחה!” קרא לה מאחריה.

פיליפינה החזירה אליו את ראשה ואמרה: “שמע, בעל־מום! אין לך ברכה ממני. עוד תעבורנה עליך צרות רבות, זכור נא זאת”.

וכך באה אל דניאל. היא אמרה:

“אני רוצה להשאר אצלך; אין לך צורך לשלם לי אם אין ביכלתך.”

דניאל הרגיש מכבר שהטורח הגדול שהוטל על לנורה ביד החיים הוא למעלה מכחה.

“הרוצה את לטפל בילדה ולישון עמה?” שאל דניאל את פיליפינה.

פיליפינה נענעה בראשה. היא השפילה עיניה אל הקרקע.

“אם תטפלי בה באמונה ותהיי מסורה לה ולנו, אכיר לך טובה”, אמר בנשמו לרוחה.

אז טפחה פיליפינה את ידיה לפני פניה ורעדה עברה בכל גופה מקדקדה עד לכף רגליה. לא שבכתה, היה בה משהו קודר יותר מבכי. כעין כח של שטן חִלחל וסער בקרבה כאילו חלום לא מעולם זה הודלק במחה, כעין הארת־הכרה עליונה. נפנתה ונכנסה אל החדר ששם שִׂחקה הילדה בסוס־עץ קטן.

ישבה על כסא והביטה, שקועה בהרהוריה, ביצור הקטן הזה שלא ידע מנוחה.

דניאל עמד והתבונן אליה מתוך הרהורים עגומים.

ד    🔗

בשעת אחת החזרות של “טרַויַטה”, גער דניאל במזמרת וריני: “תשים נא לב אל המבוא ואל תזדקר מתוך הטמפו. הלא אפשר להשתגע כשהיא יורה מבטים כלפי היציע ולא תדע בושת. זִמְרָה צריכה להיות כאן ולא תפלה על מחיאות כפים.”

המזמרת נגשה אל קצה הבמה בחזה התלול. כבודה המחולל כאילו רחף מסביב למתניה כזנב של טוס.

“איך אתה מעז?” הרעימה עליו בקולה, “תכף ומיד תבקש סליחה או שתעוף עוד היום ממשרתך. אני אראה לך את ידי החזקה.”

דניאל שִלֵב את זרועותיו על חזהו והעביר מבטיו על המנגנים. הוא אמר:

“שלום לכם, רבותי. הואיל ועל המנהל לבחור ביני ובין הגברת הזאת, אין ספק שסוף לעבודתי כאן. במוסד ששם מעדיפים את הבשר על המוסיקה, אני אדם מיותר.”

שאר מזמרים והמזמרות נדחקו מאחרי הקלעים אל הבמה ובדממה הביטו אל התזמורת. כשעזב דניאל את מקומו לפני עמוד המנצח, קמו מנגנים אחדים מכסאותיהם. הרי זו היתה הבעה שלא־מדעת ונוגעת עד הלב של הערצה למנצח. אף על פי שלא אהבו את האיש הזה ותמיד התיחסו אליו כאל נכרי, שבא להפריע את חוג הרגליהם החביבים עליהם, בכל זאת הרגישו בכשרונו וברוחו האצילה.

את המזמרת וריני תקפה עוית־בכי היסטֶרית. קראו למנהל, הוא הבטיחהּ להגן עליה ודרש מדניאל במכתב שיבקש מהמזמרת סליחה.

בדברים קצרים מאד השיב לו דניאל שהוא עומד על החלטתו: אינו יכול עוד לעבוד עם המזמרת וריני, ואם היא לא תתפטר מהתאטרון, יתפטר הוא. אחרי המכתב הזה הודיעו לו שהוא מפוטר.

בערב אותו יום ישב עם לנורה אל השלחן ואחרי דומיה ממושכה סִפר לה בקצרה על מה שארע לו. לנורה אך הביטה נבהלה תחת לענות.

“זה כבר הייתי צריך לעשות זאת,” אמר דניאל בלי להרים עיניו מעל הצלחת, “כבר שבעתי, די והותר!”

“ובמה תפרנס את עצמך ואת ילדתך?” גמגמה לנורה.

עינו קדרה עוד יותר משהיתה קודם:

"הלא את יודעת: “המצמיח הרים חציר…”

הם לא הוסיפו עוד לדבר. החלון היה פתוח; האדמה רטטה במסתרים, לאויר החם היה טעם תפל כמו לשמן מתוק.

כאשר השמיעו האורלוגין על הצריח עשר שעות, קמה לנורה ואמרה ליל מנוחה.

“ליל מנוחה,” ענה דניאל בראש מוּרד.

ה    🔗

כך עבר מעתה כל ערב, משום שביום לא היו מתראים.

שעות רצופות ישב דניאל על מקומו בלי תנועה והיה מהרהר את הרהוריו.

הוא לא יכול לשכוח. את שולי השמלה השרופים והעשנים לא יכול לשכוח; לא את הנעלים, שדבק בהן רפש הרחוב; לא את הפנים עם השפה העליונה שנתעקמה, לא את השערות שנסתבכו בצורה כה עלובה, הגבינים המורמים בפחד.

בתבה, מתחת ללבנים, מצא את הצמיד שנתן לה למתנה. למה הטמינה שם את התכשיט? שאל את עצמו. מצב־נפשה בשעה שפתחה את התבה וטמנה בה את צמיד הכסף עמד לפניו חי עד כדי כך, שהתמזג עם מצב־נפשו הוא.

אחר מצא את הנֵבֶל בלא מיתרים. הוא העמידוֹ בחדרו, ובשעה שהביט אליו, היה רואה פנים בלא בשר.

“האם אני מכבידה עליך?” צלצל אליו קול מתוך העבר. והמשפט השני: “אני רוצה להיות אמך שהתחדשה באשה.” וגם זה: “גם אני יצור חי הנני.”

הוא נזכר מכתבים ישנים אחדים ממנה, ששמר. הוא קרא בהם בתשומת־לב כדרך שמעינים בחוזים, שבהם מדובר על עניני נכסים וחיים. היו גם מעשי־רקמה משנות בתוליה, שהוא החליט לשמרם כקדשים.

מיום ליום נעשתה בשבילו יותר ויותר חיה. כל שהיה מתמיד לחשוב איך ישבה שם בשעה שהוא היה מנגן, איך דברה על יצירותיו, היה תמיד מרגיש מחנק בגרונו. ואיך פעם זחלה ובאה אליו והניחה את מצחה על ברכו. מסביב לתמונה הזאת רחפה לפניו אימת תעלומה שלא נִתן לחדור אליה.

לא הרגשת אשמתו הצמידה אותו אל הנפטרה. גם לא חרטה ונוחם או כליון־הנפש הבא עלינו בעקב הדברים הרבים שאחרנו. הדמיון נאבק במות. במֶריו היוצר יִחס לנפטרה סגולות נפש וצורת קיום שלא היו לה כל זמן שהתהלכה עלי אדמות כנפש חיה.

לגבי דניאל קבלה אך עתה קלסתר פנים. זו היתה תכונתו הנפלאה והעבריָנית של המוסיקאי. הדברים והאנשים אינם שיכים אליו כל עוד הוא בעליהם. הוא חי רק עם צללים, ורק מי שהלך לעולמו נעשה בשבילו חי. מנותק מרגע ההֹוה הוא שואף אל מה שהיה ואינו עוד, אל יום האתמול, ומתפרץ בסערה אל יום המחרת. מה שהוא נושא בכפיו קמֵל ללא רוח חיים, מה שמוטל מאחריו בשולי הדרך – פורח ומשגשג. מחשבתו היא בחינת חורף בין שני אביבים, האמתי שכבר חלף והעתיד לבוא שעליו הוא רק חולם, ובבואו הוא מחמיץ אותו. הוא אינו רואה, כי אם ראה; אינו אוהב, כי אם אהב; אינו מאושר, כי אם היה מאושר. עיניו הנדעכות נפקחות בקבר, והחיות שמביטות אל הקבר, שאת הכל הן רואות ואת הכל הן מבינות, על הכל הן זורעות אור ומקשטות, נראות כמרומות על ידי המות ועל ידי ההכרח שבו.

עתה היתה גרטרוד למלודיה. מה שעשתה ופעלה היה מלודיה. האטום שבה הקיץ, דומיתה היתה נמלצה. פעם התבונן אליה ואל לנורה. בשמלה חומה האחת ובכחולה השניה. מינור ומז’ור, נקודות האחרית של עולמו. והנה עלה המינור כמו הלילה על פני האדמה הגלמודה ועטף את הכל במעטה אבל. הכאב נזון מתמונות שהיו לפנים חיי יום יום ועתה הן מוארות באורו של חזון.

איך שכבה על המטה, מימין ומשמאל צמותיה, ופני הדונג זרחו מתוך המסגרת השחורה. איך נשאה אל החדר קערה, איך השחילה חוט במחט, איך נשאה כוס אל שפתיה, איך קשרה את שרוך נעליה, ומה הביעו עיניה בשעה שהזהירה, בקשה, השתוממה או הצטחקה. איך פתאם הזהירו עיניה ככוכבים, באופן שאין דומה להן: תמיד מביטות נכחן, תמיד מלאות מבע, תמיד פנויות אליו. תחת המבט הזה מצא פעם, בשעת דמדומים, את המוטיב הקורא בקול שטן של הסונטה B־moll. תנועה אחת של גופה, שהוא נזכר בה (הדבר היה בשעה שלנורה עמדה לפני הראי עם זר ההדסים על ראשה) נתן דחיפה לרתיחה בתחתית האדמה של presto בקטע הראשון של קוַרטט; ואת הפרק הכ"ב של ספר תהלים הפותח במלים: “אלי, אלי, למה עזבתני?” רשם לו בשעה שהקיץ מחלום שבו הופיעה לפניו גרטרוד שקטה, חורת מאד, כשהיא תומכת את סנטרה בידיה.

אולם הוא לא עבד. מה שרשם על הניר בא עליו כמו מתוך התקפות של קדחת. בתנועות נחפזות שרטט לו תוים, כמו מתוך הכרת אשמתו. הוא גנב זאת מעצמו. הצלילים נראו לו כחטאים. כשהמלודיה הראשית והמזעזעת של פרק כ"ב נולדה בקרבו, רעד כלו מכף רגל ועד קדקוד, וכנרדף מרוחות רעים עזב את הבית, אף על פי שהיה חצות הלילה. הפיגורה של הבַּסים ההולכים וחוזרים בתוך הפריסטו צללה כמלמול מלא אימה ופחד: בן־אדם, עצור בנשמתך! בן־אדם, עצור בנשמתך! והוא, מלא פחד, עצר בנשימתו, בשעה שרוחו היוצרת פלסה לה נתיב בקרח, שהיה מוקף כלו על ידי התאפקותו הלוהטת.

כי הוא ראה את האנושיות והנה היא נרתעת ממנו בחוג רחב יותר ויותר, והואיל ובני דורו לא דרשו לו, בז הוא לבני דורו. הגיעו הדברים לידי כך שהוא חשב את יצירותיו כדבר שאינו עשוי בשביל העולם, לא דבר עליהם בפני שום אדם ולא היה לו כל רצון שמישהו ידע עליהן דבר. יותר שהיו נסתרות אצלו, יותר אמתיות היו בעיניו, והרעיון שאפשר למכור יצירה מוסיקלית בכסף היה בעיניו לאט לאט לראות־רוח, כרעיון שיכול אדם למכור את אמו, אהובתו, ילדו או אחד מאברי גופו.

ועל כן היו לו לתועבה התגרנים הזריזים מבין המוסיקאים, בשמעו עליהם שהתנשאו אל עָל על כנפי האפנה, נפשו סלדה מכל אלה שהיו מפורסמים, משום שלפרסום בזמנו היה טעם וריח של כסף. נפשו סלדה מבלבול הדעות והמשפטים, מהמלחמה בין הזרמים והאסכולות, מהוירטוּאוֹזים שבכל אומה ולשון המשוטטים בעולם, הרע שהם יודעים לעורר, מהאמתות שהם אומרים לבשר לעולם, מהכזבים שבהם הם מתבוססים. נפשו סלדה מאולמי־קונצרטים ותאטראות, קשקוש כלי־הנגינה שנשמע מבעד לחלונות האזרחים, מיראת־הרוממות המזויפה של ההמונים ומהתפעלויות־הסרק שלהם.

לכל המוסיקה הזאת היה ריח וטעם של כסף.

הוא השיג ספרים על תולדות גדולי המוסיקאים. נודע לו על ענים וסבלוֹתם ותנאי־חייהם הפעוטים, על נבלותם של חיי יום יום שלהם, שלא יכלה להכהות את זיום הנצחי. ובכל זאת בקראו שגויתו של מוצרט נקברה בקבר משותף, השליך את הספר ונשבע לבלי לקחת עוד ספרים כאלה בידו. לתוך אשו של קרבן ההערצה פרץ העשן המכאיב של שנאת האדם. לא רצה לראות איש, הוא רץ אל מחוץ לעיר, ולא מצא מנוח לנפשו עד שחדר אל נבכי היער, ושם מצא את עצמו מופרש מאדם, מצעדיו וממבטיו.

בלילה התהלך ברחובות, תמיד בפסיעות מהירות ובראש מורד. כשהרגיש עיפות נכנס אל בית־יין קטן, שהיה שם בטוח שלא יפגע בשום אדם ממכריו. ובפגשו את מי מהם לא דרש בשלומו, ואם פנה אליו מי בדברים, היה משיב תשובות מוזרות ובקול רם יותר מדי, ופרש ממנו מתוך איזו ממרה עוקצת.

להכנס אל החדר ששם נמצאו פיליפינה עם הילדה היה לו בתחלה קשה, אחר כך היה נוגע אל לבו מראה תנועותיה ופניה של התינוקת, היה נכנס אל החדר פעמים אחדות ביום, תמיד לרגעים אחדים, היה נוטל את הילדה על ידיו, נותן לידיה שתמששנה אותו, שתגענה במשקפיו, והקשיב משתאה לפטפוטה ולמלמולה. אותה שעה היתה פיליפינה עומדת בירכתי החדר, שַׁחת־עינים ודוממה. ואז הרגיש מתוך מועקה רגש של הכרת־טובה בעד מסירות־נפש זו שהיתה לו כחידה, ושבשום פנים אינו יכול לפרוע אותה, וכמו כן הציקה לו ההכרה שהילדה היא כה מיותמה, כה עזובה; המבט הבהיר, הזרועות הפשוטות אליו הכאיבוהו. הוא התירא מפני הרגש הנרדם עוד בעמקי הנפש של הילדה, ונמלט החוצה.

בוקר אחד, בחודש אבגוסט, השכים לקום עם זריחת החמה, הכין לעצמו במטבח את פת השחרית שלו, נטל את מקלו ויצא החוצה. הוא אמר ללכת ברגל לאשנבך.

הוא הלך יום שלם בהפסקות קטנות. רק בשעת שרב הצהרים בקש מאכר אחד, שעבר על פניו בעגלה, רשות לנסוע יחד עמו בעגלה זמן־מה.

לא היתה לו כל מטרה קבועה, כל תכנית. כעין רגש סתום שלא יכול להתגבר עליו, משך אותו אל מולדתו.

כשהגיע לבסוף העירה היתה השעה מאוחרת בלילה והלבנה זרחה. ברחובות פסה כל רגל. החלונות בבית אמו היו אפלים; הוא ישב על המדרגה העליונה ליד השער ודִמה כאילו הוא שומע מבעד לדלת את נשימותיהן של האשה הזקנה ושל הילדה הקטנה שהיא מטפחת אותה.

מוזר היה לחשוב שאמו אינה יודעת על מציאותו כאן. אילו ידעה היתה פותחת את השער והיתה מביטה אליו מזועזעה, והוא, אם לא היה יכול לדבר, היה צריך להוריד את ראשו על ברכיה ולבכות חרש. שום דבר אחר לא יכול להיות. לדבר אי אפשר היה. הפחד שמא יהיה מוכרח בכל זאת לדבר, שמא יהיה מוכרח לספר, תפש אותו בכח רב כל כך, שהחליט לחזור בדרך שבא בה, בלי לראות את אמו ואת בתו. החרדה הסתומה, שדחפה אותו לכאן, שככה מאז ישב בצל הבית הקטן.

אבל מפני שהיה עיף מאד שקע בתנומה. הוא חלם: הילדה והזקנה עמדו לפניו, הראשונה נשאה ענבים בידה, בשעה שהשניה החזיקה מעדר וחפרה באדמה בפנים עצובים. חוה נראתה לו הרבה יפה ממה שהיתה לפני שנים אחדות, והוא הרגיש אל הילדה אהבה דווּיה שאין להתגבר עליה, שהיתה קשורה באופן מוזר עם מעשה הזקנה. יותר שהזקנה יגעה בחפרה את האדמה, יותר כבדה המועקה על לבו, אך הוא לא יכול לאמר כלום, ודִמה כאילו מתוך חזהו נובעת זמרה נפלאה, שלא שמע מימיו נפלאה ממנה. מתוך התפעלותו התעורר. תחלה חשב שהוא עוד שומע את הזמרה. אולם לא היתה זאת אלא המולת שכשוך המים בבאר הסמוכה.

הירח עמד במרום. דניאל עבר אל הבאר, ואז נגש שומר הלילה, חלל בחלילו ושר: “שמעו אדונים והַסְכִּיתו: פעמוננו השמיע שתים.” הוא ראה את האיש הגלמוד ליד הבאר, השתומם, ואחר כך שב אל זמרתו.

עוד לפני שנים רבות, בהיותו ילד, קרא מה שכתוב על בסיס הפסל של הבאר. הפעם קרא את המלים לאור הירח בעינים אחרות:

"מִמַּיִם לְשַׁד יִינַק הָעֵץ,

מִכֹּחַ מַיִם יָצִיץ כָּל נֵץ בָּאָרֶץ וְכָל שִׂיחַ.

מִמַּיִם תַּצְהִיל כָּל עַיִן וְתַזְרִיחַ,

וּנְפָשׁוֹת יֵשׁ תְּחֻטָּאנָה בַּמַּיִם, לֹא יִזַּךְ כְּמוֹהֶן מַלְאָּך מִשָּׁמַיִם".

הוא טבל את ידיו באגן, הרטיב בהן את עיניו הצמאות לשֵנה, ואחרי ששלח שנית מבט אל בית אמו, נשא את רגליו אל הכביש הגדול.

בשדה היה רטוב יותר מכדי שיוכל שם לנוח. ליד בית אכר בודד שכב על ערמת חשש ונרדם.

ו    🔗

יראה אחת, תמיד שוה, היתה ממלאה את לבה של לנורה בהתבוננה אל דניאל. היא לא הבינה לו, כלום לא הבינה בו, ושירי חדות־חיים נשתירו בה עוד מימים עברו.

הוא, כנראה לא חשב עליה כלל. מלה אחת היתה מרפאה אותה מיגונה, רק מלה אחת. אבל הוא דבר עמה כמו שדבר עם פיליפינה, עם הגברת קיט, שכירת היום.

קשה לחיות יחד עם פיליפינה, להרגיש תמיד במשטמתה של הנערה האיומה; לשער שידועים לה דברים האסורים בפרסום; לראות את הילדה מופקדה בידיה, והיא מתיחסת אליה כאל קנינה ושוקדת עליה בקנאה כזו, שפניה מתעוים מחמה בשעה שלנורה שוהה ליד הילדה חמשה רגעים.

קשה גם חברת אביה הזקן והאלם, שיומם ולילה הוא טרוד בחשאי בדברים נסתרים, ושואף בלי הרף אל מטרה נעלמה. פעמים היתה אימה רבה כל כך שוֹרה בחדרים פה למטה ושם למעלה; לנורה פחדה מפני החורף. פעמים נראה לה שיש לקולה מעין צליל שאינו במציאות, והדבר השכיח ביותר שיוצא מפיה עונה לו הד קודר.

היא בקשה לה מפלט בתמונות־הגעגועים שלה הקודמות, תמונת־הנוף של הדרום עם אֲפָרים, פסילים וים שאין דומה לתכלתו. אבל היא היתה יותר מדי בוגרת, ומשחק של חלומות ריקים לא יכול זמן רב להניח את דעתה; היא היתה שמחה יותר להשכיח את עצמה מתוך עבודה מיגעת. בשעה שנשמט העט מידה העיפה, ונפשה המדוכדכה מפני חייה האפורים היתה נכספת אל עולם החזיונות וצללי הדמיון, גם אז היתה מבקשת לעצמה משען בעולם הממשי.

אז היתה לוקחת לה, למשל, אגס בידה, ורואה את עצמה שוכנת בתוכה, כאילו אפשר למצוא מחסה בחלל הצר ביותר. או שהחזיקה בין אצבעותיה זכוכית צבעונים והביטה בה, כדי שהדברים המצויים ירָאו לה יפים יותר. או שהסתכלה באש על הכירה ובבת־צחוק התבוננה אל לשונות הלהבה המרטטות רטט רומנטי; או שהשתוקקה אל תמונות עתיקות ובוקר שלם בטלה מעבודתה והלכה אל המוזאון הגרמני. שם עמדה לפני “צליבה”, לפני “סעודת־ערב”, כֻּלה עין, ולבה מלא שטף של רגשות.

ואחר כך התעוררה בה תשוקה אל פרחים, עזה מאשר תמיד, והיא התחילה מטפלת בפרחים. את רוב הפרחים שצמחו בגנים היתה קוטפת בעצמה או שהיתה קונה בזול אצל גננים. והואיל והיא באה אליהם פעמים אחדות, חדלו הגננים מקחת ממנה כסף, ונתנו לה מתנה פרחים כמה שרצתה ואיזו שרצתה. היא היתה מביאתם הביתה ואוגדתם לצרורים.

פעם בערב הפריעה אותה פיליפינה בעבודתה זו, כי קראה אותה אל אגנס שחלתה פתאם. לנורה קראה לרופא, והוא הרגיע אותה. כשחזרה ועלתה למעלה, התיצבה בפתח משתאה. הצרור שקשרה נראה לה כה יפה, כה מותאם בגוניו עד שהביטה לצדדים, מתוך השערת שגעון שמא נכרי בא בשעת העדרה וערך לה את היצירה האמנותית הזאת.

בינתים התחיל המחסור פוקד את הבית. הקַצב והאופה מאנו לתת את סחורתם בהקפה. לפרנס חמש נפשות בכתיבתה לא יכלה לנורה, להלבישם ולשלם שכר־דירה –לא כל שכן. כל שעמלה בכל כחותיה לא יכלה להשתכר אלא הדברים ההכרחיים ביותר. ודאגותיה גדלו מיום אל יום.

לנורה שנאה חובות, אבל אי אפשר היה לרעוב, וממילא נעשו חובות. וכיון שכך אי אפשר היה להמנע מעלבונות מרים, ולנורה הביטה אל עתידה ביראה. הוגיעה את ראשה ביצירת תכניות, קָבלה על חולשתה, על השכלתה הלקויה, על בדידותה שלה ושל דניאל, והרגישה שפיליפינה מתענגת על מראה העניות המתגברת בביתה.

פעמים ביום שלח החנוני לבקש את הכסף המגיע לפי החשבון האחרון, ולבסוף בא הוא בעצמו. בערב בא. פיליפינה התנהגה עמו בגסות, והוא בכעסו התחצף והרים קול צעקה עד שתושבי הקומה התחתונה פרצו בבהלה אל הפרוזדור. לנורה מהרה למטה ועמדה לפני האיש בידים שלובות, גם האינספקטור יצא מחדרו והביט מלמעלה למטה כשהוא נאנח.

גם אחרים היו באים בערב ומקימים רעש. פיליפינה היתה במקרים כאלה ממהרת אל לנורה ואומרת לה בצחוק, כאילו בשרה לה בשורה משמחת: “שוב בא מישהו שם למטה; רדי אליו, לנורה, והרגיעיהו שאם לא כן יביא את המשטרה.”

ואחר כך, משנשתררה דממה בבית, היתה פיליפינה משוחחת עם עצמה בקול רם: “טפש גדול הוא דניאל. היה יכול לחיות חיי מלכים, אילו פנה אל האדם הדרוש. אני יודעת אדם שיש לו כסף ושיהיה לו עוד, אבל שוטה שכמותו אינו יודע בין ימינוֹ לשמאלו.” והיא היתה צוחקת ברוגז או שהיתה משליכה בחמת־רצח חפץ על הקרקע.

לנורה לא שמעה את דבריה. אבדה לה כל תקוה. זה כבר, כשלשה חדשים, דניאל יושב בטל מעבודה, ואין להבין לרוחו. עוד מעט ויגיע זמן הפרעון של שכר הדירה, ומה יהיה אז?

בוקר אחד נכנסה אל חדרו של דניאל ואמרה לו: דניאל! הכסף אזל!

הוא ישב לפני השלחן וקרא: הוא הסתכל בה כאיש שמתאמץ לזכור מי המדברת אליו.

“סבלנות,” השיב, “לא תאבדו.”

“אני עושה כל האפשר,” המשיכה לנורה, “אבל איך אתה חושב לכלכל את משק הבית? אני אובדת עצות. התאושש. אמור, דניאל, מה אתה חושב לעשות?”

“מוסיקאי חיב להיות אביון, לנורה,” אמר והביט אליה בעינים שנראו כקפואות מקור.

“אבל, כמדומני, שהוא צריך לחיות.”

“לא על הזלילה לבד יחיה האדם, ובגלל הזלילה לא אוכל להתנבל.”

"דניאל, אחי, דניאל, היכן שכלך, היכן לבך! קראה לנורה מיואשה.

“שם, במקום שהייתי צריך להיות זה כבר,” השיב קדרות. הוא קם ממקומו ודבר כמעט בלחש, כשהסב את פניו מלנורה: “אין צורך עכשו בנמוקים וראיות, במלים מפוצצות, באמצעי כפיה. אין צורך בהם עכשו, כל עוד אני זוחל על פני האדמה עם זנב־הנר שלי ומבקש לי מוצא מהגיהנום. לא על נקלה נופחים בני־אדם את רוחם, לנורה. הקבה היא תרמיל עשוי גומי.”

הוא עבר אל חדר שני והתחיל שם מנגן מוֹטיב נמשך לאטו על הבַּסים.

לנורה פנתה אל הכותל ולחצה בידיה את מצחה הלוהט.

ז    🔗

אבל לנורה לא יכלה מטבעה להכנע לצרה, בלי להלחם בה בשארית כחה.

מארבע־עשרה עד חמש־עשרה שעות ליום עסקה בכתיבה. ובאופן כזה הספיקה להעתיק את כמות הגליונות הדרושה לפני הזמן הקבוע, ויותר מהכמות הזאת לא דרשו ממנה.

אחר כך בקשה עבודה שמכניסה יותר רֶוח. לשוא. ערכה של עבודת נשים לא היתה גדולה בשום מקום. מלבד זאת לא היו לה כל מכתבי־המלצה, כל תעודה, שום דבר שתוכל לסמוך עליו.

לבסוף עלה בדעתה שמא תוכל להפיק תועלת מידיעתה לטפל בפרחים. היא הלכה אל סוחר־בפרחים ולקחה עמה זר צפרנים ולִילָך שהתקינה תמול. היא אמרה שהיא יודעת לטפל בהם ולעשות צרורות יפים.

הסוחר צחק ואמר שאין דרישה לעבודה כזו, ואילו נמצאו קונים, היה שכר העבודה כה פעוט שלא היה כדאי לעלמה לעסוק בזה; רפת־רוח עד למאד חזרה לנורה לביתה עם זר הפרחים בידה. היא עצמה ראתה שהפרחים אינם בני קיום, ולערב הם נובלים.

היא לא הרגישה בדבר, שבצאתה מחנות הפרחים, עמד מצד הרחוב מנגד איש צעיר והתבונן אליה. הרי זה היה איש רזה, בעל פנים נרגזים וחורים, עם זקן קטן מחודד.

זמן רב הביט לעֵבר שבו התרחקה לבדה. היא שדבר־מה בחיצוניותה ובמבע פניה משך את עיניו, עורר בו רגש נעלה מסקרנות בלבד ורציני יותר משעשועי הולך־בטל.

הצעיר עבר בחשיבות את הרחוב לרחבו ונכנס אל חנות הפרחים, שעה קלה אחר כך פתח לו החנוני, איש בא בימים עם חוטם של סובא, את דלת חנותו, הסיר את מצנפתו והחוה קִדה גדולה, עד ששכניו החנונים הסיקו מזה שבודאי גמר עסק לא מצוי עם צעיר זה שהלך והתרחק בפסיעות קצובות.

למחרת היום ההוא בא נער אל לנורה, שליחו של מוכר־הפרחים, והודיע לה שעליה לבוא תכף אל אדוניו מפני שהוא רוצה למסור לה ידיעה חשובה. לנורה הלכה אל חנות הפרחים, ואך התיצבה בפתח, ברך אותה החנוני בנמוסיות יוצאת מן הכלל ואמר לה שמצא תמול חובב צרורי הפרחים וזריהם, שהיא הראתה לו את הדוגמה, ושהוא יכול לקבל ממנה בכל שבוע שנים או אולי גם שלשה צרורות, עשרים מַרק כל אחד. עליה לשקוד על העבדה, מפני שבשעה של גשם־ברכה כזה צריכים להעמיד את העדר לפני הדלת. הדבר היחידי שהוא מבקש ממנה הוא לשמור את הדבר בסוד; הקונה אינו רוצה להרָאות וגם לא להקָרא בשם. ברור שאין כאן אלא מעשה שגעון שכיוצא בו מצוי תמיד אצל האצילים.

מי היה מאושר מלנורה? היא גם לא חשבה על ההצעה הנפתלה והדמיונית של האיש שנראה לה קודם כערוּם וזהיר. היא האמינה בלי פקפוקים בספורו הארוך של החנוני, האמינה שבעיר זו, בין תושביה, נמצא אדם מוזר שמוכן לשלם ביד נדיבה בעד צרורי פרחים. רק מאהבתו אליהם. היא לא היתה מפונקה על ידי מזל טוב, ובכל זאת התמורה שבאה במצבה לא העירה בה חשד, אפילו לא הפליאה אותה. יותר מדי מאושרה היתה כדי שלא תאמין, יותר מדי מכירה טובה, כדי שתטיל ספקות, והיא חשבה רק על אודות דניאל ועל זה שהוא כבר נִצל. את כל דרכה הביתה עברה בבת־צחוק של חלום על פניה.

ומאז ישבה מדי ערב בערב לפני הפרחים שהיתה קוטפת ומאספת לפני הצהרים ביער, על האֲפָרים ובגנים מאחרי המבצר. שם היה גנן זקן שלִוה אותה ובִקש בשבילה את פרחי הקשוט הנהדרים ביותר. היה לו בן נכה־רגלים והוא התאהב בלנורה, ובשעה שבאה היה עומד תמיד בפנים קורנים בפתח הבית. הוא הבטיח לה גם בשביל החורף פרחים מהחמָמות.

לקַצב שולם, לאופה שולם, לסוחר במכולת שולם, ופיליפינה הביטה בעינים פקוחות לרוָחה, נענעה בראשה ואמרה, שאין כאן הדברים כשורה; מה הם הדברים שאינם כשורה, – זה יגָלה לאחר זמן. היא ספרה לשכנים על רוח המתהלך בלילות מתחת לגג, ופעם בליל ירח פרצה בצעקה מחדרה והבטיחה, שמי שהוא דפק על חלונה ביד של שלד.

ולנורה קלעה פרחים, ורדים, קרפולים, סגליות ופרגים ועוד כל מיני צמחים לשטיחים וללויות. באהבה רבה התמסרה אל העבודה הזאת וספגה תוך כדי כך ריחות וריחות עד שראשה היה עליה סחרחר. אז היתה נגשת אל החלון הפתוח וזמרה לה חרישית אל תוך הלילה.

ח    🔗

זמן קצר אחרי מות גרטרוד נוטהפט, שב מדרכו אברהרד פון אופנברג. את סכום הכסף הגדול שנשלח לו בפעם האחרונה, לפני שנה, על ידי האדון גרוביוס, כבר הוציא. הוא מצא את האדון גרוביוס שהשתנה מאד ביחסו אליו. האדון גרוביוס הודיע שירד מנכסיו ואינו יכול עוד להמציא כסף. תחת לקונן, או להתפאר, או להחניף לידידו האלוף, או להציק לו, כמו שהיה רגיל לעשות, עטה מעטה הדומיה, שלא בשרה כל טוב. לאברהרד לא היה כל חשק לבקש. אישיותו של האדון גרוביוס היתה לו יותר מדי בזויה, עד שלא טרח אפילו לבקש את סבת השנוי שחל בו. הרהוריו פנו אל עֵבר אחר.

דברי הרנוּן שנפוצו על אודות לנורה הגיעו, כמובן, גם אליו. האדון גרוביוס לא נמנע מרמיזות בכתב ובעל־פה. אך אברהרד לא נתן את דעתו עליהן. מי שהעז לנגוע בדבריו בכבוד לנורה לא היה מהימן עליו יותר מדומן החוצות לאור הירח הזורח.

יום אחד הצטרך ללכת אל גרוביוס, בענין שטר־חוב שהגיע לידי מסירת־מודעה, הם דנו בענין הזה בדברים יבשים ומעשיים, פתאם נתן האדון גרוביוס באלוף מבט חודר, התהלך בגלימת־השֵׁנה שלו מסביב לשלחן והתחיל מדבר באריכות אל קִצהּ האיום של אשת דניאל נוטהפט הצעירה.

הוא בא לידי התרגשות בלתי־מובנה. “הפעם יש לקוות שאותו מנצח פעוט יקח מוסר ויחכם,” צעק בקולו הדק. “בין כך ובין כך התחיל לאכול בשרו בשִניו מרעב. מצבו במדרון, במדרון. יצטרכו לקבץ נדבות בשביל הגאון שלא העריכוהו כראוי. האחת כבר שבקה חיים והשניה מפרכסת עדין. מה בעיניך מלאך מפרכס זה, בּרוֹן? הכי לא צר לך על זיו האיקונין של קדוֹשה התלוי מעל משכב נאפופים כסחבה בלויה אין חפץ בה? אמנם, לגאון מותר הכל. ה, לנורה! אַת השקר המעַוה אֵת פניו, המתחפש, אַת שקר הצביעות והמרמה!”

במנוחה גמורה נגש אברהרד אל השד הזה בגלימת־השֵׁנה, ששִלח רסן מעל פניו, תפשו בגרונו ולחץ אותו בכח־ברזל כל כך, שהאדון גרוביוס צנח על ברכיו ופניו כחולים כשבוט צלוי. אחרי זאת השתתק, הצטמצם בפִּנה. פעמים חיך כטפש ופעמים ירה מבטי ארס מתחת לעפעפיו. אברהרד מלא את האגן מים, טבל בהם את ידיו, נגבן והלך לו.

תמונת האיש המיבב עם העינים היוצאות מחוריהן ועם הפנים הכחולים לא היתה עשויה להשתכח. הוא טָעם את תענוג הרצח; היתה לו ההרגשה כאילו הוא שופט ומעניש לא רק את מעַנהו ורודפהו, אלא גם את אויבה־בסתר של האנושיות, את בכור־השטן, את הנוכל המשחית כל זרע של נדיבות־לב.

ואף על פי כן היתה להתפרצותו הנלהבה של האדון גרוביוס דוקא אותה ההשפעה שאברהרד לא פִלל כל עקר. אמונו בתומה של לנורה התרופף. אולי בשעה ששפך את קִתון הדִבות ועלילות־הדברים המנוולות, נשמעה מתוך קולו נעימה שהעידה עדוּת נאמנה יותר מכפי שהאמלל בעצמו שִער, ובאותה שעה ראה אברהרד בפעם הראשונה את הדמות הנערצה כאחת העם והדברים אשר ארעו כאילו הגיעו אליו ממרחקים.

חזונות רוחו נשמדו כליל.

בנפשו וִתר זה כבר על חלומותיו. תשוקותיו הלוהטות מלפנים שתתו דם. הוא התרגל להכנע אל גזֵרת־הגורל שאין לשנותהּ. הוא נלחם על זה. כשהשקיף על חייו שעברו עליו במשך חמש השנים, הרי היו בעיניו כאילו היה יושב כל הזמן כלוא בחדר אחד עם תריסים מוגפים, אף על פי שהחליף תמיד את הערים והארצות.

כשחזר אל העיר, שהיתה חביבה עליו רק מפני שלנורה יושבת בה, לא עלה על דעתו להזכיר ללנורה כי הזמן אשר קצבה לו עבר. הרי זה היה בעיניו מעשה של חוסר טעם להתיצב שוב לפניה כתובע טרדן ולקשור שוב את החוט במקום שנפסק לפני חמש שנים. הוא קבל על עצמו שלא להטריד ללנורה בשום פנים. אבל ללכת אליה, לשוחח עמה, – זו היתה תקותו המזהירה במשך כל שנות שממונו.

אחרי הדבר שנפל בינו ובין גרוביוס החליט להשתמט מהפגש עם לנורה.

כספו במזומנים עלה רק למאות מרקים אחדות. פִּטר את שַמשו, מכר חלק מתכשיטיו ושכר לו דירה באחד הבתים, העומדים מגובבים זה על גבי זה, מול פני הסלעים, אשר עליהם התנשא המבצר. בית קטן זה על שלשה חדריו לא היה מרווח יותר מהתָּאים הבינוניים אשר לחַיות הבֵּבר. אבל החלטתו היתה מוצקה לדור שם למעלה, הוא קנה לו רהיטים ישנים אחדים. ואת הכתלים העקומים של הצריף העתיק קִשט בתמונות שהיו לו.

ערב אחד דפקו על הדלת הירוקה של הבית. אברהרד פתח וראה את האדון גרוביוס עומד לפניו.

האדון גרוביוס נכנס אל הדירה הקטנה כדירת בובות, התבונן אל סביבו ולבסוף אמר בפנים חִורים מאד: “אל אפתח פי לשטן, דומני שאדוני רצה לשׂחק כאן תפקיד של נזיר פרוש. לא תהיה תפארתו על דרך זו, הבָּרון החביב, אין זה מעון־אצילים, לא אוכל לשאת את החרפה הזאת. הדבר לא יקום ולא יהיה. אין אדוני צריך לגרום לי את הרעה הזאת.”

אברהרד נטל את הספר שקרא בו, מכתבי קרל די פְּרָל, ושקע שוב בקריאה, בלי שענה דבר ובלי שנתן את דעתו למציאותו של האדון גרוביוס בחדר.

האדון גרוביוס דשדש ברגליו.

“אם על כבוד מעלתו טוב יואל נא בטובו לשַׁוות לנגד עיניו את חשבון חובותיו,” אמר מתוך לעג בקול של מתחנן. “אני נתון בתוך צבת, הקפיטל הלך לו והרבית עלתה והתנפחה כמו פֶגניץ עם הפשרת השלגים. שמא רוצה הוא לדעת במה אני מתפרנס זה שלשה חדשים האחרונים? בלפת אני מתפרנס, בשיָרי נקניקים, בגבינה קשה כאבן. הכל הקרבתי בשבילו, הכל בשביל הברון שלי.”

“אין זה מענין אותי במה אדוני מתפרנס,” השיב אברהרד בגאוה וקרא הלאה.

האדון גרוביוס הוסיף לדבר בקול בכיָני דוחה:

“בשעה שאדוני נפרד ממני אחרי הקטטה הקטנה בגלל האיש בעל־האוזותים, לא עלה על דעתי שהענין יהיה כה חמוּר בעיניו. מדָני ידידים, חשבתי. עוד שוב תשוב, ברון חביב, אמרתי בלבי, שוב תשוב בודאות גמורה כשם שהצחוק בא בודאות עם הדגדוג. נַ, טעיתי. חשבתי את הוד מעלתו לרב חסד יותר, לוַתרן יותר כלפי ידידו הישן. דרכם של הבריות לטעות.”

אברהרד ישב כאלם לא יפתח פה.

האדון גרוביוס נאנח וישב מתוך עניוות על הספה הצרה, שעמדה ליד הכותל המסויד בצבע כתום. כמעט שעה ישב שם דומם, ואברהרד לא הרגיש במגוחך ואף לא במחריד שבשתיקתו ובהתנהגותו של אורחו. הוא קרא.

פתאם הוציא האדון גרוביוס את תיק־המכתבים מבטנת מעילו, פתחו, לקח באצבעות רועדות שטר של אלף מרק, הניחוֹ בתנועה נחפזה יחד עם טופס של קבלה על גבי דף הספר שרפרפה עינו של אברהרד, וטרם הספיק האלוף להרגע מהשתוממותו, נעלם, סגר את דלת המסדרון, ומן הרחוב נשמעו פסיעותיו המהירות.

“מה מוזרים הם החיים על פני אדמות ומה מוזרים הם אלה שמתו,” חלפה מחשבה במחו של אברהרד.

ט    🔗

אם שני אנשים נבדלים זה מזה הבדל יסודי, כמו אברהרד ודניאל, נפגשו יחד ונתקרבו זה לזה דוקא בשעה זו ששניהם מרצונם הטוב נסתלקו מכל מגע־ומשא עם בני־אדם, – הרי זה בא בגזרת החוק של גבושם או משיכתם של הכחות הפולריים זה אל זה, אף על פי שהדבר נראה לנו מקרי.

הפגישה חלה ביום שלאחר הליכתו של דניאל ברגל לאשנבך. עם אור הבוקר החליט בנפשו לשוב בדרך לשוַבך, מפני השנוי שבדבר וגם מפני שהדרך הזו היא קצרה יותר. השמש בערה בשמים באש נדיבה יותר מאשר תמול, ובשעות השרב הגדול ביותר שכב לו דניאל ביער להנפש בהתקרבו אל סביבת שוַבך, בשעה מאוחרת אחרי הצהרים, התקדרו השמים עבים כבדים ממערב; רוח סערה שלא בשרה טובות התחילה נושבת, ברקים הבריקו על פני הרקיע האפל, וכל כמה שהחיש דניאל את צעדיו, המטר השיגו בכל זאת, וטרם הגיע אל בית היה כבר רטוב בכל גופו.

היה מטר סוחף; אחרי תוחלת ממושכה הוכרח לצאת בגשם, ורועד כלו מקור ומרטיבות הגיע סוף סוף אל תחנת הרכבת. בגשתו לקנות כרטיס, עמד ליד האשנב אדם כחוש ולבוש הדר, דניאל, מתוך רוגז וקור, דחף, כנראה, את האדון, מפני שזה פנה אליו במורת־רוחו, ודניאל הכיר את האלוף הצעיר; אברהרד גם הוא הכיר מיד את דניאל. לא בנקל יש למצוא קלסתר פנים המיוחד רק לבעליו, כקלסתר פני דניאל.

את האלוף הוליך לשובך הקשר שהיה לו עוד מילדותו עם אדם אחד. שם היתה מינקתו, אשה שזה שנים רבות היתה מסורה אליו באהבה נאמנה, שהתגאתה בו, כאילו היניקה את הטיפוס הנבחר והמסולת של האנושיות, והוא עוד היום שמר בזכרונו את אגדותיה וספוריה, היא נִשאה למנהל סדנה להתכת בדיל, כבר היו לה לעצמה בנים ובנות, ואברהרד רצה זה כבר ללכת לראותה. והנה הפעם עשה את רצונו. הבקוּר הזה לא גרם לו שמחה רבה אברהרד הוכרח להודות לעצמו כי הבקוּר הזה שלל ממנו אחת הדמויות שנשא בנפשו.

כשראה אברהרד את המצב שבו היה דניאל נתון, התעורר בו רגש־האבירים. באומץ לבו דכא בקרבו את רגש המאוס שהיה לו מיום ששמע על אודותיו, ושלפני שבועות אחדים הצטרפו אליו גם שאט־נפש וקנאה מעַנָה.

“אדוני בא בשעת סערה?” שאל בנמוס, אם כי בטון תקיף וכבוש.

“כמו שעיני אדוני רואות,” השיב דניאל קצרות ומדד את הברון בעינים זעומות.

“אדוני יצטנן. אולי ירשני להציע לפניו את מעילי?” הוסיף אברהרד עוד ביתר נמוס, ודמה עליו כאילו מאחרי גבו של דניאל מבצבצת ועולה לפנים דמות לנורה, מוקפת פרחים, והיא מצטחקת אליו בשמחה ובהכרת־טובה. הוא קפץ את שפתיו ופניו הסמיקו.

דניאל הניע בשלילה את ראשו.

“אני רגיל בכל מזג אויר,” השיב, “חן־חן.”

"לפחות יעטוף בזה את צוארו; המים זורמים משערו למטה, והוא הושיט לו מטפחת־משי לבנה שהוציא מכיס מעילו. דניאל העוה את פניו, ובכל זאת נטל את המטפחת; כרך בה את צוארו וקשר בה עניבה מתחת לסנטרו.

“הדין עמו,” הודה אחר כך, בהכניסו את ראשו בין כתפיו. “הרי זה מעלה מיד על הלב זכר מטה חמה.”

אברהרד תלה עיניו בקטר הרכבת הבאה.

“בן ההמונים,” חשב מתוך זלזול.

ואף על פי כן ישב ליד בן־ההמונים הזה בקרון המחלקה השלישית, אם כי היה לו כרטיס המחלקה הראשונה. האם מטפחת־המשי הלבנה היא שמשכה אותו פתאם אל בן־ההמונים? איזו סבה אחרת יכלה להיות כאן, כיון שכל הדרך ישבו זה מול זה שותקים. זוג משונה. האחד בחליפה דלה ונוצצת מרטיבות, בכובע שהכיר מקצתו את הצַבָּע ומקצתו את הצועני הזַמָר, במשקפים ענקיים, שהעינים הבריקו מבעדם בלהבה ירוקה; השני כביצה שנקלפה, נקי מכל אבקה, בנעלי־לַכָּה, בכובע־קש אנגלי, וסִיגַרֶטָה אמריקנית בפיו.

סמוך אליהם ישבה אכרה עם עופות בסלה. נערה אדומת־שער, שהחזיקה על ברכיה את החלק האחורי של חזיר, ופועל עטוף פנים.

מפעם לפעם היו מבטיהם נפגשים ואז היה האלוף נבהל ומשפיל את עיניו, ודניאל מביט משתעמם כלפי הגשם. אבל בפגישות־המבטים החולפות הללו היתה, כנראה, צפונה כעין הבנה או הסברה, מפני שבהגיעם אל מטרתם ובעזבם את הקרון ואת תחנת הרכבת, הלכו להם בשלום זה בצד זה ברחוב, כאילו לשניהם היה מובן מאליו שאינם נפרדים זה מזה.

האדם מבקש לו אדם. לא יעכבוֹ שום מרי ושום התבודדות, החזק ביותר מקבל את מרותו של החוק הזה בשעה שהוא מרגיש בשני שהוא מוכן לתת ולהתמסר, ואז מתגלה שהתענוג בבדידות המדומה אינו אלא הונאת עצמו.

בהגיעם אל פרשת דרכים, עמד אברהרד ואמר:

“אדוני ילך בודאי הביתה ויחליף את בגדיו.”

“אני כבר יבש, ענה דניאל, וללכת הביתה אין לי חשק. שם לא הרחק, על אי שיוט, יש אכסניה קטנה של פטר פישר, היא מצאה חן בעיני, מפני ששם יושבים רק זקנים, שמספרים על זמנים שעברו, וגם מפני שהיא עומדת על גשר, ונדמה לך כאילו אתה שט בספינה על פני המים.”

אברהרד נטפל אליו, משמונה שעות עד חצות הלילה ישבו זה אצל זה. שיחתם הצטמצמה רק במשפטים בודדים, כמו: “באמת פה שקט נעים מאד,” “כמדומה שהגשם חדל,” “כן, הוא חדל.” “שם הפטפטן בעל הזקן הלבן, שליד התנור, הוא שען על ככר אונשליט.” “האמנם? הוא עדין בעצם כחו.” "אומרים, כי הוא השתתף בקרב ליד ורמס, וכיוצא בזה.

בהפרדם, ידע אברהרד כי דניאל יהיה ביום רביעי הבא שוב אצל פטר פישר, ודניאל ידע כי הוא ימצא שם את האלוף.

י    🔗

פיליפינה עמדה על ברכיה לפני הכירה והוסיפה שם זרדין. לנורה ישבה אל שלחן המטבח וחִשבה את הכנסותיה במשך השבוע.

“את צריכה להתחתן, לנורה,” אמרה פיליפינה בהפיחה אש בכירה, “כבר הגיע פרקך.”

“הניחי לי,” ענתה לנורה ברוגז.

פיליפינה התכוצה עוד יותר על הקרקע ואמרה:

“אני דורשת לך טוב, למה תשחיתי עלומיך בהבל, לו היה לי עור ענוג ולבן כעורך ועיני סוכר כעיניך־אוֹהוֹ; כבר הייתי צדה אחד הגברים, הלא הם כלם גלמים.”

“הסי,” אמרה לנורה והוסיפה לספור: “שבע מחמש־עשרה – שמונה…”

“אני מכירה איש כזה,” הפסיקה אותה פיליפינה, “עשיר; התאהב בך עד לאזניו,” ועיניה הפיקו אזהרה,“אילו הלכתי אליו ואמרתי לו: ‘לנורה יורדן אינה מסרבת,’ היה, כמדומני, נותן לי בעד זה שק מלא זהב, מכשף זקן. האדון הוא ישר, לנורה, בחיי, וגם בפסנתר יודע לנגן, לא נופל הוא בזה מדניאל, אם אינו עולה עליו. כשהוא מכה על המנענעים, זיקי אש נתּזים ממנו.”

לנורה קמה וסגרה את המחברת.

"את רוצה להרויח דמי שדכנות, פיליפינה. שאלה מתוך צחוק של השתתפות, “ואת עוד מפתה אותי. שוטה שבעולם, הנסתרה בינתך?”

“בואי רוח והפיחי באש, למען יתבשל המרק שלי,” זמרה פיליפינה בפנים אפלים.

לנורה יצאה מן המטבח ועלתה במדרגות. היא התגעגעה, נפשה כלתה מגעגועים.

יא    🔗

הימים היו בראשית אוקטובר בשעה שדניאל בקר לראשונה את האלוף במעון־הגמדים שלו שליד המבצר.

הם נפגשו בערב במסעדה שעל השיוט, אבל לכבוד סעודת הדגים שהוכנה שם התכנסו אורחים במספר גדול יותר מאשר תמיד, הרעש היה למורת־רוחם, והם הקדימו לעזוב את המקום.

הם הלכו יחד שותקים עד לבית־המועצה, ואז אמר אברהרד: “יבוא נא אדוני לשבת עמי בביתי עוד שעה אחת.” דניאל נענה לו.

בבית הזעיר הדליק אברהרד את ששת הנרות במנורה. בראותו את מבטו של דניאל השתומם ואמר:

“אין לך דבר מאוס עלי יותר מנפט או גַז. אלה כאן נותנים אור, ואלה האחרים אינם אלא עפוש דולק.”

שעה קלה היתה דממה. דניאל השתטח על הספה.

“עפוש דולק,” חזר פתאם בצחוק של קורת־רוח, “לא רע, זהו סמל התקופה החדשה. דומני שקוראים את זאת fin de slècle, שום דבר אינו צריך בימינו לפרוח, הוא צריך להוצר בבית־החרושת. הגברים נעשו אמריקנים, מפוכחים עד לידי תועבה בשכרון הבצע, הנשים קפחו את אינסטינקט העקשנות הנדיבה, הכרכים נעשו למכונות קיטור איומות, טף וזקן כורעים ומשתחוים לפני פלאי הטכניקה, כאילו באמת יש חשיבות גדולה לאנושיות בזה, שעצלן פלוני בפריס מקבל לארוחת הבוקר שלו את הידיעה שהאפיפיור ישן בלילה שעבר שנה מתוקה, שכדור רובה ממית בבת אחת ארבעה־עשר איש בזה אחר זה, תחת אשר עד עתה היה פוגע בשבעה. למי יש רצון כעת ליצור בכחות נפשו? הרי זה כעין שגעון או השחתת המדות.”

“ובכל זאת, אפשר ליצור בכחות הנפש,” השיב האלוף, שבפניו נתחלף מבע הרוגז במבע של מתיחות, “אפשר להביא לידי גלוי את הרוח הנסתרה.”

דניאל, אשר טרם עלה על דעתו שהאלוף בא, במובן ידוע, מארץ אחרת לגמרי ומדבר בשפה אחרת לגמרי, הוסיף:

“כבר נאכלו כל אוצרות ההשתתפות וההתלהבות שהיו ברשות האומה, היצירות העתיקות הגדולות מעוררות עדין התפעלות ודברי תשבחות, אבל אבד להן הכח להפרות ולחדש; הצלחה יש למעשי להטים. והאיש אשר לא יוכל שאת אותם לא תהיה לו כפרה. אבל החיים קצרים, אני מרגיש זאת יום יום, ואם אין מטפלים בצמח, הלא נבול יבול.”

“לא רק מעשי להטים הם אלה,” השיב אברהרד, שהשתנה כלו, אם כי גם הוא לא הבין להתמרמרות הכאב של המוסיקאי, “הרואה אדוני, לי היה אך מעט מאד מגע־ומשא עם בני־אדם. מנוס היה לי בעולם הרוחות הסמויות מן העין, שבאות לידי גלוי רק בשעה שנפש מאמינה קוראה להן. תפקידי היה להתפשט מגשמיותי, אז היו הרוחות מקבלות חומר וצורה.”

דניאל התרומם נדהם ממקומו וראה מה חורים פני האלוף. דומה היה לו שהם קרובים מאד זה לזה ורחוקים מאד איש מרעהו. אבל הוא הוסיף לטוות את חוטו.

“כן, כן, כן,” קרא מתוך צחוק, כמו בראשית שיחתם, “אף הרוחות שלי מבקשות כי יאמינו בהן, מיבבות ובוכות כי תנתנה להן דמות וצורה. אדוני הבָּרוֹן, הוא הבין זאת יפה מאד.”

“האם גם כלפיהן, כלפי הרוחות, וִתר על השלטון?” שאל אברהרד בקול חמוּר.

“על מה? על שלטון? על איזה שלטון? כלום הוא סובר שיש לי בזה צורך? אני הנני הפוכו של קרונוס², ילדי אוכלים בבשרי החי, אני משביע רפאים ורוקם עליהם עור וגידים, ועל כן הם הופכים אותי לצל. אלה הם בנים סוררים, אומר אני לאדוני, אשר לא ידעו רחם. אני מחויב להפיל חרדה בעולם של בעלי־בתים הקופאים על אדישותם. בכל מה שמכאיב לי ומעורר בי שאט־נפש מחויב אני לנהוג קלות־ראש; הוטל עלי להיות להם לזונה ולמכור את עצמי. עלי להיות התגרן שלהם ולעסוק בעבורם בסחר־מכר. המלחמה היא יפה, ואם אתה רואה אויבים לנגד עיניך, יכול אתה להערות את נפשך. אבל רפָאַי מתאוים לתשבחות ולפנוקים. השנאה שהצטברה בקרבי אינה אולי אלא חֵמה על מאמצי שלא הצליחו. לא, אין זו שנאה ישרה. כיון שאני משתוקק אל כל חדל־אישים, שאינו רוצה לדעת דבר על אודות רפאי, מפני שכל קיומי תלוי בזה אם יעלה בידי להשפיע על אלה שאינם אובים לשמוע לי שינדבו לי את קשבם, לקבץ על יד פרוטות אהבה מאלה שאין ביכלתם לאהוב, וכל זה מפני שלא די לי באחד, בשנים, בשלשה, מפני שלי דרושים אלפים, מפני שבלעדי האלפים האלה אין אני אלא אפס, ואני זב דם מתוך דאגה ועוני, אם אין אני יכול לפתות את לבי שהעולם צועד בקצב הצעדים שלי. מפני שאת מיכאל פיפרלינג, השוכב שכור עם אשתו ושהשם בטהוֹבן הוא בשבילו צליל ריק, אותו אני יכול לבזות; יסוֹן פיליפ שימלויס מעורר בי צחוק, בשעה שהוא צועק בפני: ‘על כל האמנות אשליך רוק’. אבל הלא גם הם אנשים הם, ובמדה שהם אנשים אני זקוק להם, אני מוכרח להבטיחם בגדלותי, אפילו אם אצטרך לשם כך להוציא להם את לבי מתוך חזי. האלה הם חיים? לפתוח את קברות בית־העלמין ולהפיח רוח חיים בפגרי המתים, למען יצאו במחולות? ותמיד עם ההכרה: רגע זה הוא יחיד ואין עוד! הנני, הנני; הנה עומד השלחן, הנה דולקים הנרות, הנה יושב לפני איש ולאחר שאפסיק לדבר ישונה הכל, הכל, כאילו חלפה בינתים שנה, הכל יחלוף לבלי שוב. הראו נא לי, בני־אדם, את הדרך אל האנושיות, ואז אאמין באלהים.”

הבּרון ראשו היה עליו סחרחר, הוא היה מוכרח לחשוב מתוך התרגשות על אספות ידועות, שישבו שם בחשכה וברעדת תוחלת, ואחר כך בא קול מעולם לא־זה, שצנן את הלשד בעצמות. כמעט שלא העז להביט למקום ששם ישב דניאל. דברי המוסיקאי גרמו לו צער עמוק; היה מורגש בהם מעין זוללות, חוסר־בושה ואכזריות שהפילו עליו אימה.

כמעט שאל: ולנורה? ולנורה?

כל כמה שנראו לו דבריו, בהשפעת החנוך, ההרגלים וההשקפות שלו על החיים, כנתעבים היה בהם בכל זאת עוד דבר אחר, שלפניו השתחוה. לא היה יכול לאמר בדיוק מה הוא הדבר: הוא הכיל בקרבו הרגשות שבין פחד ובין הזדעזעות.

בשעה שישב והרהר בענין זה שמע קשקוש קל על זכוכית החלון. הביט לשם וראה את פני האדון גרוביוס לחוצים אל השמשה, עד שהחוטם השתרע עליה בהלחצו והמשקפים נראו כשני כתמים שמנים נוצצים על פני המים.

גם דניאל הביט לפניו אף הוא ראה את פני האדון גרוביוס המעוותים מרוגז ואיום. נדהם נתן את עיניו בברוֹן. זה קם ממקומו ואמר: “סלח נא לי את ההפרעה הזו. שכחתי להוריד את הוילון.”

נגש אל החלון ושלשל על פני האדון גרוביוס את הוילון הכהה.

יב    🔗

אותו לילה, בעבור דניאל ממסדרון ביתו אל חדרו, הגיע אליו ריח פרחים עז מאד. זה פעמים רבות הרגיש בריח הזה, אבל הוא לא היה כה עז כמו הפעם; נוסף לזה עונת השנה גרמה שהריח יפליא יותר.

הוא שאף אויר שעה קלה וראה שדלת חדרה של לנורה פתוחה. אור המנורה חדר אל המדרגות.

בשעה שדניאל לא היה בערב בביתו, היתה לנורה פותחת את דלת חדרה כדי לשמוע את פסיעותיו בשובו. דניאל לא ידע זאת. אף באחד מהלילות שקדמו לא ראה את אור המנורה.

התעשת רגע ואחר כך התחיל עולה במדרגות למעלה. אבל לנורה שמעה את פסיעותיו המתקרבות, נחפזה ויצאה אל הרחבה ואמרה:

“השאר למטה, דניאל, אבא ישן. אם הדבר ינעם לך, ארד למטה אל חדר־האוכל לרבע שעה.”

לא חכתה לתשובתו, חזרה אל חדרה, לקחה את המנורה העומדת והלכה אחרי דניאל אל חדר־האוכל. דניאל סגר את החלון והתנודד מקור, כי לא הוסק בחדר, והלילה היה קר.

“מהו ריח הפרחים בבית?” שאל. “וכי יש לך למעלה כל כך הרבה פרחים?”

“כן, יש לי פרחים,” השיבה לנורה והסמיקה.

הביט אליה במבט חודר, אבל לא רצה לחקור עוד או שלא התענין לדעת מה פרוש הדבר. התהלך בחדר אילך ואילך וידיו נעוצות בכיסי מכנסיו.

לנורה ישבה על כסא ולא גרעה עין מההליכה הזו הלוך ושוב.

“אתה, דניאל,” אמרה פתאם והצליל המתוק של קול־הכנור שלה הוציאוֹ מהרהוריו, “עתה אני יודעת במה אבא עוסק.”

“נוּ, אם כן, במה עוסק הזקן?” שאל דניאל ברוח מפוזרה.

“הוא עובד על בובה, דניאל.”

“על בובה? אינך צוחקת לי?”

לנורה, אשר לחייה שוב חָורוּ, ספרה:

“תמול רצה להנות ממזג האויר הטוב ויצא בפעם הראשונה, אחרי הפסקה של זמן רב, החוצה לטיל. לאחר שיצא, נכנסתי אל חדרו, לכבדו קצת. והנה ראיתי שדלת הארון אינה נעולה כמו שהיא תמיד, כנראה שכח לסגרה. בלי לחשוד בשום דבר פתחתי לתומי את הדלת והנה ראיתי שם בובה גדולה, גדולה אולי כילדה בת ארבע, פני שעוה לה, עיניה פקוחות ושערותיה כתומות וארוכות; אבל בלי שמלות, מגופה נשאר רק חלקה האחורי, מחציתה הקדמית למן הצואר עד הרגלים חסר. ובפנים, במקום שאצל בני־אדם לב ומעים, שם סבך של גלגלים, ברגים וצנורות דקים וחוטי ברזל, הכל ממתכת טהורה.”

“מוזר, אמר דניאל, באמת מוזר. מה דעתך על זאת?”

“הוא בונה איזה דבר.” המשיכה לנורה, “זה ברור, ובכל זאת לוּ יכולתי לתאר לפניך את מצב־רוחי בראותי זאת, דניאל! תקפתני עצבת, שכמותה לא היתה לי אף פעם בחיי. מצאתי את עצמי כה חסרת אהבה ביחס אליו, ממש כמו שהיה אליו גורלו. והכל, האויר והאור והאנשים וכל מה שמרגישים כלפי אנשים וכל מה שהאנשים מרגישים כלפי מי שהוא, הכל נראה לי זעום במדה שאין לתארה, עד שישבתי לפני הבובה עם המנגנון בבטנה ובכיתי. המסכן! המסכן!”

"מוזר! באמת מוזר! חזר דניאל.

אחרי שעה קלה, מתוך הכרת אשמתו, תפש לו מקום סמוך אצלה. אבל אז קמה לנורה, נגשה אל החלון ולחצה את מצחה אל השמשה.

“גשי אלי, לנורה!” אמר בקול אחר.

היא נגשה אליו, הוא תפש את ידה והציץ בפניה.

“לכאורה איך נהלת כל הזמן את משק הבית?” שאל אותה, כי הכרת אשמתו פקחה עיניו לראות את המציאות.

לנורה השפילה עיניה.

“כתבתי,” החזירה, “ובזרי הפרחים שחקה לי השעה. בידי עלה אפילו לקמץ קצת כסף. אל נא תסתכל בי ככה, דניאל. לא עשיתי גדולות ואין לך על מה להודות לי.”

הוא הושיבה על ברכיו וחבק את כתפיה.

“כסבורה את בודאי שאני שכחתיך,” אמר מתוך יסורים ותלה את עיניו בתקרה, “את לנורה שלי שכחתי? אחות לרפאים? לא, לא, את לבתי החביבה והטובה, הלא את יודעת כבר ששנינו יחד יצאנו בדרך נדודינו לחיים ולמוות.”

לנורה שכבה בין זרועותיו ופניה לבנים לגמרי וגופה קפוא לגמרי. עיניה היו עצומות, דניאל נשק את עיניה.

“את צריכה להחזיק בי גם בשעה שאני, כמדומה לך, עוזבך,” אמר בלחש.

אחר כך נשא אותה בזרועותיו דרך הפתח אל חדר משכבו.

“אני כה התגעגעתי עליך,” נשמה לנורה אל צוארו.

יג    🔗

החורף הקדים לבוא מכפי ששערו, הככר ובית־היראה היו מכוסים שלג.

לנורה היתה על הקרח, ובשובה חכתה לדניאל בחדר־האוכל. בכִפת־הפרוה שלה ישבה שם עיפה ושקועה בהרהורים ובידה מחלקיה התלויים ברצועה.

משנכנס דניאל אל החדר ובֵרכה, הביטה אליו לנורה ואמרה חרישית:

“אני הרה, דניאל. מהיום אני יודעת זאת.”

אז צנח לפניה על ברכיו ונשק לקצות אצבעותיה. לנורה נשמה לרוָחה ובת־צחוק מתוך הזית־גיל רפרפה על קוי פניה.

למחרת היום ההוא הלך דניאל אל בית־המועצה ובקש לפרסם על נשואיו עם לנורה.

כיון שנודע לפיליפינה שדניאל ולנורה עומדים להתחתן בפברואר, נעלמה פתאם ועקבותיה לא נודעו. לשוא קראה אגנס הקטנה ל“פינה” שלה. רק ביום הששי נראתה הנערה הנוראה שוב ולפתע, כמו שלפתע נעלמה. קוי פניה היו אפלים עד כדי להפחיד, שערה פרוע, שמלותיה מעוכות ועל נעליה היו הסוליות תלויות כסחבות. היתה שותקת כבול־עץ, ועמדה בשתיקתה במשך שבועות.

שום אדם לא ידע מה עשתה בששת הימים האלה והיכן שהתה.

קדושין כדת היו משא לבה של לנורה, וסדורם גרם לדניאל הרבה טורח ומורת־רוח. אבל הוא קבל את זאת באהבה, מפני שלא רצה לקפח אף במקצת מן המקצת את אשרה של לנורה. ולנורה תפרה לעצמה את שמלתה הלבנה ואת צעיפה. גיזלה דֶגֶן, אחות צעירה למרתה ריבזם, ואלזה שנידר, בת הכהן של בית־היראה לאבגידיוס הקדוש, נועדו להיות שושבינות הכלה. גם מרינה נוטהפט וחוה הוזמנו מאשנבך; לנורה שלחה להן את דמי הנסיעה.

“פיליפינה, תסַיעי לי לתפור,” אמרה לנורה ערב אחד אל בת־ביתם הזעומה והושיטה לפיליפינה את הצעיף שהיו צריכים להתקין לו את הזר.

פיליפינה ישבה דוממה מול לנורה והתחילה תופרת. בינתים נפלה אגנס הקטנה, אגב תרגילי הליכתה, ומררה בבכי. לנורה מהרה אליה, הרימתה ואז נשמע פתאם קול פציחה, ובהחזירה את פניה ראתה שהצעיף קרוע. “מה את עושה, פיליפינה, את מרשעת!” קראה אליה.

“לא עשיתי כלום. זה נקרא מאליו לשנים,” רטנה פיליפינה ומבטה השתמט מהפגש בה.

“הניחי זאת, סלקי ידיך, את תופרת לתוך זה הרהורים רעים,” השיבה לנורה בלב מנבא רעות.

פיליפינה קמה ממקומה. “מה שנקרע אין לו תקנה. ואם נגזרה רעה, בוא תבוא בין אם תשלחיני ובין אם לא תשלחיני.” ויצאה.

הנזק לא היה גדול, כפי ששערה לנורה. אפשר היה לסלק את החתיכה הקרועה, וגם אחרי זאת אפשר היה להשתמש בצעיף.

אבל מאותו ערב ואילך היתה תוגה פרושה על לנורה, כערפל־הסתו הראשון הפרוש על פני נוף יפה. אולי לא הקרע בצעיף גרם לכך; לא היה בה אף צל של אמונות תפלות; אולי גרמו לכך אשרה ומשאלת לבה שנתמלאה. אפשר, שהאושר וההתמלאות משאלותיה נראו לה כקץ, מפני שלאחר כך לא יבוא עוד דבר זולת החולין של יום יום, שאינם מביאים כלום ואינם גוזלים כלום.

ואולי התקדרה נפשה בגלל החיים החדשים בבטנה, הואיל והמתהוה גורם עצבת כמו הנובל. למה לא תדע נפש טהורה ידיעה פנימית על גורלה המחכה לה, ולמה לא יגידו לה חלומותיה על הנגזר עליה?

בפניה אי אפשר היה להכיר כלום. עינה היתה בהירה ומבטה מפיק שלוה. לפעמים קרובות ישבה לפני המסכה של צינגרלה, שבכל יום היתה מקשטת אותה בפרחים רעננים וששמשה לה בבואת־סתרים מכל מה שצפון בהויתה.

מרינה נוטהפט באה לבדה אל חג הנשואין. כמו אז, לכלולות גרטרוד, הפקידה את חוה בידי שכנה. היא אמרה לדניאל וללנורה שלא מלאה לבה לקחת עמה את הילדה בקור גדול כזה. היא דברה על חוה רק בקול חרישי ובת־צחוק ענוגה רחפה אז מסביב לפיה הקשה.

בשעת הקדושין נמצאו הנוטריון ריבזם ואשתו, הממונה על הארכיון בוק, האימפרסריו דרמויל, פיליפינה שימלויס, מרינה והאינספקטור יורדן. על הספסל האחרון ישב האדון גרוביוס, ומאחרי אחד העמודים עמד, בלתי נראה לאחרים, אברהרד פון אופנברג.

פיליפינה עמדה ליד האינספקטור מכווצה באופן מכוער, ולולא כרסמה כל הזמן את צפרניה, אפשר היה לחשוב שהיא נמה.

כשנגשו החתן והכלה אל המזבח, זרם פתאם אור שמש בהיר דרך החלון, ונוגע עד הלב היה אז מראה של לנורה, כשהרימה את ראשה, סלקה את הצעיף מעל פניה וספגה את קוי־הזהב בעינים זורחות.

יורדן הזקן הניח את מצחו על ספר התפלות וגבו רעד.

יד    🔗

בשעה מאוחרת בלילה ישב האדון גרוביוס לפני הפסנתר ובהגותו על משכב־הדודים שהוליד בו יסורי קנאה נוראים, נגן, מתוך התרגשות נואלה, את המסָה הרבולוציונית של שופן. הוא היה מתחיל תמיד מחדש ומפעם לפעם הכה ביתר הסתערות על המנענעים, הקצב נעשה יותר מטורף, תנועותיו – יותר נשגבות, ופניו–יותר זועפים.

הוא סכם את חשבונותיו עם אשה אחת, שלא יכול להעמידה בגופה לפני משפט־נירון שלו ושפך את כל אשר היה בלבו נגד המוסיקאי נוטהפט בתוך מנגינתו, קנאת המנגן התנקשה ביצירת הקומוניסט, חוסר־האונים של הטועם התנקם בטַבח, המומוס שנִדוּהוּ בבוז, הלך לדקלם בעבי היער, במקום שרק ההדים חזרו על קריאותיו.

משטמתו אל הכלל, אל תקנות החברה, אל החוק והתועלת הכללית, אל המדינה והמשפחה, אל האהבה והנשואין, אל האשה והגבר, התלקחה בו ללהבה גדולה, עוד לא הכפיש ולא זִהם אדם את עצמו כמו שעשה בשעת נגינתו האזרח הזה שהוציא את עצמו מכלל האזרחים. הוא הפך את המוסיקה למשתה־זמה ולחיי פריצות מנוולים.

“די!” אמר בקול נחר, בסימו את הנגינה בדיס־הרמוניה צורמת. סגר את מכסה הפסנתר ברעש והתנפל בכורסת־העור השחוקה.

מה שראה בעיני־רוחו לא נִתן לבטאו במלים, הוא היה בבית שם. היה בכחו לפצפץ את יריבו. היה בכחו לעשות שפטים באשה, שבעֶטים של תנאים אכזריים נפלה בחלקו של אחר. והוא ענש אותה בסחבו אותה כשהיא מיבבת מעל משכב־דודיה בשערות ראשה. הוא התענג על קלונה ועל פרפורי החֵמה של המוסיקאי הכפות. התעלל בו כמה שיכול, כל תושבי העיר ראו את משפטו ואת העונש שהטיל על החיבים, והכל רעדו מלפניו.

כך מרוה האזרח הזעיר את צמאונו לנקם. כך מעניש נירון בן זמננו את האנושיות על הפשעים שפשעה בו בתענוגות ובנכסי־האושר שהקנתה לעצמה, בלי לשתפו.

הואיל והיום הרגיש יותר מאשר תמיד את בדידותו האיומה והכיר בעוֶל שעשה לו איש, אשר הוא, גרוביוס, היה במשך שנים כרוך אחריו באמונה כלבית, וכעת הוא משתמט ממנו כמו שמשתמטים מכלב שלא יצלח עוד לכל דבר, על כן החליט ברוחו הקשה להטיל עליו עונש לא רק במשחק דמיונו לבד.

ומתוך החלטה זו הלך לישון.

טו    🔗

האינספקטור דר לבדו בשני החדרים של עלית־הגג. הוא בעצמו הציע לעשות את מלאכתה של לנורה ולעסוק בהעתקת כתבים, ונותני העבודה הסכימו לכך. כך הרויח את שכר הדירה וגם חשך לו טלרים אחדים לצרכי המשק.

לנורה ודניאל היו ישנים בחדר שבקרן־הזוית; בחדר־האוכל, ששם עמד עתה גם הפסנתר, היה דניאל עובד. לפיליפינה והילדה הוקצה החדר הקטן שליד המטבח.

לנורה עוד הוסיפה לצרור פרחים ועוד הוסיפה לקבל במחירם שכר ביד נדיבה מהקונה הפלאי. עסקה במלאכתה זו לא בקרבת דניאל, אלא בחדרה הקטן שמתחת לגג.

שם ישב אביה תמיד על ידה והתבונן אל עבודתה שקוע בהרהוריו. פעמים היתה לה ההרגשה שהוא ידע כל מה שהתרחש בינה ובין גרטרוד ובין דניאל, והוא שתק על זאת רק מרוב עדינותו וענותנותו וגם מתוך יראה וצער. משום שלפני הזמן הזה לא היה יושב אצלה אף פעם, מעולם לא היה מסתכל בה בדומיה כזו, תמיד היה רק עובר על פניה, תמיד שאף להיות לבדו.

נראה לה שהוא בכלל יודע הרבה על אנשים ודברים, ואינו שותק אלא מתוך סבות שבעדינות ושברחמים.

חיי דניאל לא שונו הרבה ממה שהיו לפני חתונתו. לילות רצופים ישב לפני שלחנו וכתב. פעמים מצאה אותו לנורה, שהיתה ממשכימי שחרית, נם על השלחן ועטו בידו. אז היתה מחיכת בפני עצמה ומעוררת אותו בנשיקה על מצחו.

הוא כתב את תוי־הנגינה על־פה, כמו שכותבים מכתבים. לא היה לו צורך עוד בכלי־נגינה לבחון ולבדוק.

פעם אחת הראה ללנורה שמונה־עשרה נוסחאות של אותה מלודיה, כל עבודתו בלילות היתה לשנות ולשנות עד אין סוף. לב לנורה התכוץ; כמעט שאלה אותו: בשביל מי, דניאל? הכל בשביל התבה?

לאט לאט באה לידי הבנה שלא על ידי חטוטי התבונה אפשר לעלות בשלבי השלמות, אלא על ידי הרצון המוסרי. כברק הבריקה לה פעם אחת הכרת היסוד הדמוני שביצרו זו, תחת אשר עד אז היתה מיחסת את שקידתו לעקשנות אפיו הזעום. אז התחלחלה מפני המחשבה על מצוקות רוחו, וכלה נתמלאה רחמים על האיש שקבר את עצמו בחושך למען יוכל להאיר לעולם אחר.

לעולם? מה יודע העולם מיצירות דניאל שלה? יצירות אחר יצירות התגבבו בתבה הגדולה ואיש לא נתן את לבו לאוצרות המוסיקה המונחים בקבר גדול.

אי אפשר להשלים עם מצב זה של הדברים. משהו התקלקל במנגנון הזמן: משהו אצל בני־האדם היה חולה; אך רעל, אך רשע כאן, אך הסח־דעת מעליב.

לא יכלה עוד להרהר בשום דבר אחר. יום אחד התאזרה עוז והלכה אל הרולד הזקן. תחלה קדם את פניה בזעם, כמו דוב, אבל אחר כך התחיל שומע לה בתשומת־לב גדולה יותר ויותר. פניה היו מפיקים התרגשות רבה מאד בדברה, והפרופסור הרולד אמר אחר כך: “אם יבטיחו לי ש”י עולמות על מנת שאשכח את פני האשה ההרה הזאת בעמדה לפני בתור פרקליטו של דניאל נוטהפט וקטרגה על הקהל, לא אקבל עלי, לא אוכל לשכוח זאת."

הזקן בקש שתביא לו אחת מהקומפוזיציות האחרונות של דניאל. היא הבטיחה לו וביום השני הוציאה בגנבה מן התבה רְביעִיַת־מיתרים B־moll. הוא פתח את הפרטיטורה והתחיל קורא. לנורה ישבה ובסבלנות התחילה מתבוננת אל התמונות התלויות על כתלי החדר.

עברה שעה, איש השיבה הפך לאטו את הדף האחרון, נשען עליו באגרופו ופי הארי שלו רטט אם מחרון־אף או מהתרגשות, באמרו:

“לענין תנתן דחיפה קדימה, ה, הכבודה מכל הלנורות! וָלא –אל תקראיני עוד הרולד.”

הוא התהלך אילך ואילך, הניע את ידיו וקרא: “איזה מבנה, איזו רבגונות של צלילים! איזה עושר במלודיה, בקצב, במקוריות! איזה כבוש! איזה מֶתק! איזה כח! ואיזה בחור מצוין בכלל! ואדם כזה חי! כאן בתוכנו חי אדם כזה, מתענה, מלא טרדות! חרפה ובושה! מרש, אשה חביבה! נלכה נא אליו, אני מחויב ללחוץ אותו אל חזי!”

אבל לנורה, שפניה השתלהבו מאושר, הפסיקה אותו ואמרה:

“אם יעשה ככה ישחית את הכל. מוטב שייעצני מה אעשה. הוא נעשה מיום ליום יותר עקשן ורגזן, רק תקוה אחת יש להצילו, והיא אם קו שמש יפול על יצירתו.”

הזקן שקע במחשבותיו.

“תעזוב אצלי את הפרטיטורה. אני רוצה להתחיל במעשה,” אמר אחרי הפסקה קלה.

לנורה נפטרה ממנו מלאה תקוות.

הרביעיה נשלחה לברלין ובאה לידי אדם בעל השפעה ובעל הבנה. בעלי מקצוע אחדים הכירו לדעת את הקומפוזיציה. הפרופסור הרולד קבל מכתבים נלהבים אחדים והשיב עליהם בחכמה. שם נוצר חוג אגדות מסביב לאישיותו של האמן הנעלם. ספרו עליו כי הוא חי ביערות פרנקוניה, פרוש מן העולם, ומטיף לנזירות מתענוגות העולם.

בליפציג נגנו את הרביעיה בחוג חובבי מוסיקה. ההצלחה לא היתה דומה כלל לזו שאתה מוצא לפעמים בחוג אנשים השבעים חדשות מוסיקליות.

מתוך כך נודע לדניאל מה שקרה. יום אחד קבל מכתב ממסדר הקונצרט, יועץ־הסתרים ליונברג. המכתב מסים בדברים האלה: “עדת מעריצים צמאה ליצירות אדוני ובתודות נובעות מהלב שולחת לו את ברכותיה.”

דניאל לא האמין למראה עיניו. היה הדבר כמעשה כשוף. דומם הושיט את המכתב ללנורה. היא קראה והביטה במנוחה אל דניאל.

“כן, אני אשמה בזה. אני גנבתי את הרביעיה.”

“כן, כן. היודעת את, לנורה, מה שעוללת לי?”

מפני לנורה נשקפו תמהון ויראה.

“אם כן דעי לך,” אמר בכובד־ראש, “אולי יעבור תאבונך לתעלולי־נשים כאלה.”

התהלך אילך ואילך ואחר כך התיצב סמוך אצלה.

“כסבורה את בודאי שאני קשה־עורף, פרא־אדם, איש שפעם הקפיא הקור את קצות אצבעותיו ועתה הוא יושב מאחורי התנור ומתירא להציץ החוצה. אם כן אינך אלא טועה. קודם היה בי משהו מעין זה. אבל עתה עבר זה.”

שוב התהלך בחדר ושוב עמד:

“לא מפני שיצירותי הן בעיני טובות יותר מדי, אלא מפני שאני יותר מדי עצלן ופחדן, אני מחזיק אותן סגורות על מסגר. קש, ולא מח, היה קדקדי מלא, לוּ לא הבינותי שיצירה מיועדה להשפיע, כמו שמשפיעה האש בחומה. יצירה שלא נועדה לבני־אדם – עד שלא נוצרה אינה כדאית ועכשו שנוצרה כאילו לא נוצרה. אך שקר בפי אלה שמזלזלים כביכול ובפרסום ובהצלחה. מה שיצרתי אינו עוד קניני; יצירתי שואפת אל העולם, והיא חלק מן העולם, ואני מצוה לתתה לו אם אך רוח חיים בה.”

“אם כן אפוא, דניאל,” נפלט משפתי לנורה כשהוקל מעל לבה.

“והנה כאן הקוץ שבאַליה,” הוסיף לדבר, “הכל תלוי ברוח החיים, בחשיבות האמתית. למה אפרנס את הבריות בדברים בלתי מוכנים ובלתי בשלים? יותר מדי אנשים רוצים, יותר מדי אנשים יכולים בימינו, אבל בלי הכרח מן השמים בלי צו מאלהים. יצירותי הבלתי שלמות רק תגדורנה את הדרך ליצירותי השלמות. אם האנושיות הטעתה אדם שתהיה דעתו נוחה גם בחצי מלאכתו, אוזן האיש ההוא תחרש ונפשו תתעַוֵּר, בלי שירגיש בדבר, ויפול בידי רוחות טמאות. קלה הפסיעה הפזיזה, אבל דרך לשוב אַין, כי אין מספר לאפשרויות והמעשה הוא אחד, וכל כמה שיפה החִזוק מבחוץ, הרי דרכו להזיק כשהוא משתיק ברעש את קול המצפון. מה שחברתי במשך השנים הללו – דברים טובים הם, אבל סוף סוף אינם אלא נסיונות למפעל הגדול המרחף לנגד עיני. אולי אני אך משלה את נפשי בכזבים ובחלומות, אולי אני מעריך את כחותי יותר משויָם, אבל זה נעוץ בקרבי פנימה ומוכרח לצאת החוצה. רק אז אפשר יהיה לעמוד על טיבה של היצירה. אז אחדל מהחבא אל הכלים, אז אזוז, אז אצא, אז ארצה להופיע כמו שהנני. את יכולה לסמוך עלי.”

מימיה לא שמעה לנורה מלים כאלו מפי דניאל. כשהביטה אליו שבויה על ידי שלהבת דבריו וראתה אותו עומד לפניה כה עשוי לבלי חת, כה מוצק וקשה, פרצה אנחה מלבה, והיא אמרה:

“לואי שתצליח ושתזכה לראות זאת.”

“הכל תלוי במזל, לנורה!” השיב.

מאותה שעה היתה לנורה מדכאה בקרבה כל תנועה של מורת־רוח. היא הרגישה שדרושים לו אכזריות וקשי־רוח בשביל חייו הקטנים, למען יוכל לשמור על סבלנותו ועל אהבתו בשביל חייו הגדולים.

כן, היא בקשה מההשגחה העליונה שתוכל לתת לו להיות אכזרי וקשה.

טז    🔗

“לנורה היא אשתי,” אמר לפעמים דניאל אל עצמו, ויש שהיה עומד באמצע הדרך מלכת כדי לטעום במלואה את מתיקות ההכרה.

הוא ידע זאת מיד. ובכל זאת שעה שנמצא אצל לנורה לא פעם היה שוכח את מציאותה. היו ימים שהיה עובר עליה כמו שעורים על פני אורחת אקראית.

היו ימים אחרים, שאשרו היה מַטֶה את נפשו אל הספקנות, ואז היה שואל את עצמו: וכי זה הוא אושר?" מפני מה איני מרגיש אותו ביתר רטט, ביתר אש?"

לפעמים קרובות היה בוחן את דמותה, את ידיה, פסיעותיה והתאַוה לעינים חדשות למען יראנה מחדש. כשהיה נגש בלילה אל מטתה ונר בידו, היה סבל צנוע חולף מעל קוי פניה ומפני תכלת האש של עיניה פָעם דפקוֹ ביתר עוז.

יש נקודה שאין האשה הצנועה ביותר נבדלת בה מזוֹנה. זה גורם לגבר האוהב את הצער העמוק ביותר, ושום אשה בעולם אינה יכולה להבין את הצער הזה או אפילו לשער את מציאותו.

כך מתוך פקפוקים וחטוטים ללא נמוק, בין זרועות אשתו האהובה, הרה את מוֹטיב־הפתיחה המלא כאב לאין־חקר של הסימפוניה D־moll, שלאט לאט הלכה ונעשתה לחזון־חייו הגדול, וששנים רבות אחר כך קראה אותה מעריצה אחת בשם הסימפוניה הפרוֹמתיאית. בשמעו את צלילי התמה שאג כחיה, אבל מרוב שמחה. הוא הרגיש כאילו אך עתה נולדה המוסיקה בכלל.

הוא לחץ את לנורה אליו בכח רב כל כך, שנשימתה נעצרה, ובין שִׁניו רטן:

“יש רק בררה אחת: או לקהות איש על ידי רעהו או להפצע איש על ידי רעהו?”

“המסכה, המסכה,” לחשה לנורה בפחד והראתה על הפִּנה שם זרחה מתוך האפלולית מסכת צינגרלה כפני בר־מינן יפים עד לידי אימה.

מאחורי הדלת עמדה פיליפינה והקשיבה, והיא תפשה עכבר־שדה, המיתה אותו והניחה את הנבלה על המפתן.

למחרת בבוקר, כשחפצה לנורה לצאת מחדרה אל המטבח, פרצה מפיה צעקה גדולה ונרתעה אל חדרה כלה רועדת.

דניאל לטף את שערותיה ואמר: “אל נא תצטערי, לנורה. גם עכברי־שדה שיכים לחיי הנשואין, ממש כמו המרקים המלוחים יותר מדי, הקדרות השבורות והנקבים בגרבים.”

“האם אין זאת נזיפה?” אמרה לנורה בבת־צחוקה הילדותית והעצובה.

“לא, יקירתי. לא נזיפה, אלא תמונה מן העולם. לך יש נשמת נסיכה, אין את יודעת כלום על העכברים. הסתכלי פעם בעיני־הפנינים הקפואות והשחורות, הן מזכירות לי את יסון פיליפ שימלויס ואלפונס דירוֹף ואלכסנדר דרמויל, ומסובים אל שלחן מסעדה, וכנופיות מוזמנים אל כוס קפה, ורגלים מזיעות, ונשפי־אגודה וכל מה שהוא חסר טעם, מנוול ורֶשע –כסל. אל נא תראיני כה משתוממת, לנורה! חלום, חלום נורא, ולא יותר מזה. אדם אחד לבוש סמרטוטים רצה מאד לדעת את שמך, אבל אני לא יכולתי לקראו לו, שוי בנפשך, הוא נעלם בהחלט מזכרוני ולא ידעתי שמך. הדבר הציק לי עד לאין שעור. שלום לך! שלום לך!”

הוא חבש את כובעו ויצא. הוא רץ כל היום בסביבת העיר, כל היום בלה באויר החפשי והטחוב, בלי לאכול שום דבר אחר זולת לחם שחור וחלב. ובשכר זה היו כיסיו, בשובו לעת ערב הביתה, ממולאים רשימות של תוי־נגינה.

הוא עשה את דרכו עקיפים ודפק על דלת ביתו הקטן של אברהרד פון אופנברג. כיון שלא פתחו לו, היה משוטט זמן־מה לאורך החומה העתיקה, ולשעה התשיעית חזר שוב. גם עתה היו החלונות אפלים.

זה כחדשים לא ראה את אברהרד. עכשו נזכר את פני האלוף שהיו מדוכאים ונרגזים בשעה שהיה אצלו בפעם האחרונה, בסוף מרץ היה הדבר. אברהרד מִעֵט בשיחה והביט לפניו בעינים חסרות מבט. הוא עשה רושם של אדם שמתכונן לקראת מה שהוא בלתי־מצוי ואפילו איום.

רק עתה עלה הדבר על דעתו, בשבועות שעברו לא חשב כלל על זאת, ועכשו הצטער על שלא דאג לאברהרד.

יז    🔗

בשובו הביתה מצא את לנורה בצירי־יולדה מוקדמים. פיליפינה הקבילה אותו בדברים האלה: “המשפחה עתידה לקבל הוספה”

“שתקי, צפרדע!” גער בה דניאל, “מאימתי החלו ציריה? מפני מה לא קראת למילדת?”

“וכי אוכל לעזוב את הילדה לבדה? אל נא תגדף ככה,” החזירה פיליפינה ברוגז ובאיוּם. היא הלכה ואחרי חצי שעה חזרה עם מילדת. זו היתה הגברת הדבוש.

לדניאל היתה זאת הפתעה בלתי נעימה. הוא רצה לשאול, להתנגד, אך הגברת הדבוש קדמה ושפכה עליו קיתון של דברים. היא חיכה, ישבה, פזלה בעיניה, התפתלה באפנים שונים והודיעה שבעלה שבק חיים לכל חי לפני שלש שנים והיא מפרנסת בקושי את עצמה ואת בנה השוטה, את הנריך, בעבודתה הכשרה של מילדת. עם לנורה, כנראה, התנתה כבר מקודם, מפני שבשעה שנכנסה אליה, ברכה לנורה בשלום כמכרה מאז.

בהשארו רגעים אחדים ביחידות עם לנורה, שאל ברוח מדוכאה: “למה התקשרת עם האשה הנבזה הזאת?”

לנורה השיבה רכות ובפשטות:

“היא באה אלי פעם והציעה לפני את שרותה. התפעלה ממך וספרה לי שהיית אצלה דיָר, ואני חשבתי: זאת או אחרת, וכי לא אחת היא לי.”

בקושי גמרה את דבריה. פניה הלבינו כניר והתמתחו כבמבע של יסורים לא ישוערו. תפשה את דניאל בידו ולחצה אותה בכח עד שצנה חלפה אותו מפחד.

משהתחילה נאנחת, החזיר את פניו ולחץ את אגרופיו זה לזה. הגברת הדבוש הביאה דלי מלא מים חמים. “כאן אין מקום לגברים!” השמיעה קול חריקה בעוית־ידידות, אחזה את דניאל בכתפיו ודחפה אותו החוצה.

אגנס הקטנה עמדה בפרוזדור ואמרה: “אבא!”

“השכיבי נא את הילדה!” קרא דניאל אל פיליפינה.

האינספקטור יצא מהמטבח. הוא החזיק סיר חרס עם מרק, שהשאירו לו, והוא חמם אותו לעצמו על אש הכירה. הוא נגש אל דניאל ואמר כשסנטרו רועד:

“אב הרחום ירחם עליה ולא יסיר את חסדו ממנה.”

“חדל נא, אבא,” השיב דניאל,"אלהינו נהג את עולמו במשוא־פנים שיש בו כדי להוציאנו מן הדעת.

“כלום אינך רוצה לומר ליל־מנוחה לאגנס?” שאלה פיליפינה מן החדר בזעם.

הוא נכנס אל החדר. הילדה הביטה אליו נבהלה. יותר שגדלה והתפתחה, יותר גדלה בו יראתו מפניה. לא היה בו כח לראות את לנורה בחברת הילדה. לנמק את הרגש הזה לא היה יכול. הוא רק זאת בלבד ידע, שלנורה חדלה לעיניו לחיות את חיי עצמה, בשעה שישבה על ידה אגנס זו שמזכירה בעיניה הגדולות את גרטרוד, ובקוי פיה–את לנורה, ובשעה שפתאם היתה נהפכת לאחותה של זו האחרת – רק לאחותה.

מתוך עיניה הגדולות של אגנס נשקפו אליו שתי האחיות, שהתמזגו ליצור אחד, ורגש מוקדם של אימה תקף אותו, אחיות! המלה צלצלה פתאם חגיגית באזניו, מלאה תוכן סתום, מיסטי וגדול.

“יִשְׁני, ילדה, עִצמי עינים, עומדות בחוץ שם שיות שתים, אחת שחורה ואחת לבנה,” קשקשה פיליפינה. נפלא הדבר, כמה רשע היה בתוך פִּזומה.

דניאל לא יכול לשבת בבית במנוחה ושוטט עד חצות הלילה ברחובות. מדי פעם בהחליטו לשוב הביתה, נזכר שהגברת הדבוש תפגוש אותו ואז היה מעדיף לשכב על מרצפת הרחוב ולחכות עד שמישהו יודיע לו על שלום לנורה.

יח    🔗

האורלוגין השמיעו אחת, בשעה שפתח את שער הבית. על המדרגות עמדו המשרתת מהקומה הראשונה והמשרתת מהקומה השניה. לא יכלו להרדם. הן שמעו בחדריהן את צעקותיה של האשה הצעירה. עכשו התחברו יחד, הקשיבו ברעדה והתלחשו.

דניאל שמע את האחת אומרת: “הלא צריך המנצח לקרוא לרופא.”

השניה נאנחה ואמרה: “גם רופא לא יוכל להועיל.”

“ישו! ישו!” קראו שתיהן בשעה שקול צעקה מזעזעת בקעה בחלל הבית הישן.

דניאל טס למעלה על פני המדרגות.

“אל הדוקטור מילר רוּצה מהר ככל שתוכל.” קראה בקול נחנק פיליפינה שעמדה במטבח יחפה וקווצות שערותיה פרועות ובשלה תה. הוא מהר אל לנורה. הגברת הדבוש לא רצתה להכניסו, הוא דחף אותה הצדה, חרק את שניו ונפל על ברכיו לפני המטה.

לנורה הרימה את ראשה. היא היתה לבנה כמתה. פניה היו מוצפים זעה.

“דניאל, אין אתה צריך להיות כאן. אין אתה צריך לראותי בכך.” גמגמה בהתאמצות, אבל הטוֹן היה כה מוחלט ומצוה, עד שדניאל קם ויצא מהסס מתוך החדר. חרון־אף משונה של טרוף־דעת התלקח בו. הוא שתה במטבח מים והשליך את הכוס על הקרקע, עד שהתפוצצה לכמה וכמה רסיסים.

הגברת הדבוש הלכה אחריו. פניה היו אפלים. בראותו זאת נסתחרר ראשו והוא הוכרח לשבת. “הרופא יבוא,” אמר בקול גס.

“רבונו־של־עולם! מה חלשים בני דורנו,” חרפה הזקנה, ואף על פי כן נכר היה שהידיעה על בוא הרופא נעימה לה. המקרה היה חמור והיא לא מצאה בו ידיה ורגליה. “נשים ענוגות כאלו תלכנה לעזאזל,” אמרה לפני שעה לפיליפינה המחיכת.

פיליפינה שבה ואמרה שהרופא מילר יצא לחופשתו.

“האם רק רופא אחד בעיר, בהמה?” ילל דניאל, “לכי אפוא אל הרופא דינגולפינגר, זה גר בקֵרוב מקום, או השארי את כאן מוטב שאני ארוץ.”

דוקטור דינגולפינגר היה רופא יהודי, איש בא בימים כבר, וזמן רב עבר עד שדניאל העירו בצלצוליו משנתו. לבסוף צעד לידו על פני הככר. הוא העמיד את המנורה הקטנה בפרוזדור והאיר לרופא בפרוזדור.

אחר כך ישב על השרפרף במטבח, כמה זמן לא ידע, גבו כפוף לפניו וראשו נשען על ידיו. הצעקות הלכו הלוך וגבור. לא היה זה עוד קולה של לנורה, היה זה קול לא אנושי, קול לא של נפש חיה. דניאל לא שמע, לא חשב ולא הרגיש דבר זולתי קול זה. פעמים היתה חולפת אותו כחץ המחשבה: “אחיות! אחיות!”

הגברת הדבוש הביאה פעמים אחדות מים חמים. השן הכתומה בצבצה מתוך לסתה התחתונה כשריד־חיים פרוץ וחצוף מתוך טרוף. פעם הופיע דוקטור דינגולפינגר, הוציא משהו מתוך תיק העור שתלה במסדרון, ראה את דניאל ואמר בעינים מוסבות הצדה: “יש תקוה! אל יפול ברוחו.” אחר כך נגשה פיליפינה בלאט אל הכירה והוסיפה פחם. במבטים פוזלים ובחשאי הביטה אל דניאל, ושוב יצאה. מדי שעה בשעה דפק יורדן הזקן אל פיליפינה לשאול על המצב.

היה שלש שעות בבוקר. האבנים הכהות של הבנינים בחצר כבר הִוְרידו בקוי שחרית, ואז פרצה צעקה כה נוראה, כה פראית ללא־שם, עד שדניאל נתר מקומו רועד בכל אבריו. ואחר כך קמה דממה, דממה מטילה אימה.

יט    🔗

הוא ישב שוב. אחרי שעה קלה נעצמו עיניו ונרדם.

אולי כחצי שעה ישן, ואחר כך הקיץ לקול צעדים.

מסביבו עמדו הרופא, הגברת הדבוש ופיליפינה. הרופא אמר משהו ודניאל נענע לו בראשו, הרי זה היה דומה בקרוּב לדברים אלה:

“לצערי, איני יכול למנוע ממנו את הבשורה הרעה.”

דניאל לא הבין, פשק את שפתיו וחשב: איזה חלום מבולבל!

“האם והילד שניהם מתו,” אמר הרופא ועיניו מלאות דמעות, “שניהם מתים. היה זה נער קטן. חכמת האדם היתה כאן חדלת־ישע, ידו של הטבע האויב היתה על העליונה. קשה היה לעצור את פרץ הדם.”

“מבנה־גוף כה ענוג,” רטנה הגברת הדבוש במורת־רוחה, “ענוג כגבעול של צמח.”

כאשר הגיעה אל דניאל לאט לאט ההכרה כי לא חולם חלום הוא, כי אלו הן עיני פיליפינה הנוצצות באמת, כי זו היא שִנָּהּ התאונית של הגברת הדבוש באמת, כי זהו זקן הכסף של הרופא דינגולפינגר באמת וכי הוא שמע דברים באמת, – נפל והתעלף.

כ    🔗

כאב, אֵבל, יאוש, לא אלה הן המלים המצינות את מצבו.

הוא לא ידע כלום על אודות עצמו ומחו היה נבוב מכל מחשבה. הוא שכב על הספה בחדר־האוכל יומם ולילה, לא אכל, לא דִבֵּר, לא נע ולא זע.

כשהכניסו אל החדר את הארון הריק, טמן את פניו בפאתי הספה. יורדן הזקן בא אל החדר ברגלים כושלות כדי לראות עוד פעם את בתו המתה.

“הוא חטא,” אמר הזקן אגב בכי, “הוא חטא לאלהים.”

בפרוזדור נשמע לחש. באו מרתה ריבזם ובעלה הנוטריון. מרתה בכתה חרישית. דמותה הצרה עם פניה החורים עמדה בפתח ועיניה בקשו לראות את דניאל.

“כלום אינך רוצה לראות את לנורה שלך עד שיסגרו את הארון?” שאלה פיליפינה בקול אטום.

הוא לא זע. קוי פניו התעוו באופן נורא.

לפניו על השלחן עמדו תבשילים שהצטננו, לחם ותפוחים.

הוציאו את הארון מהחדר. דומה שבמקום לבו נשאר חלל שחור וריק. הפעמונים צלצלו, על השמשות סטר הגשם.

בלילה השני אחרי כן הרגיש בנפשו כי היא מדולדלה, אחר כך התלהבות קצרה, ואחר כך הרגיש בעיניו רטיבות צורבת. דומה היה לו שזו הפעם הראשונה השיג את תפארת צליל־השלישיה של Dur הטהור.

עבר עוד יום. הוא שמע איך התהלך יורדן הזקן בפסיעות כבדות ובלי הרף. היה לו קר, ובשעה שנכנסה פיליפינה אל החדר בפסיעות חשאיות, בקש לִתן לו שמיכה. פיליפינה הזדרזה למלא את חפצו. פתאם צלל הפעמון בדלת הכניסה. פיליפינה יצאה לפתוח.

לפניו עמדו אדון וגברת. להם היה מראה כה חשוב שפיליפינה לא ההינה לעצור בעדם בשעה שהם שמו פניהם אל דלת חדר־האוכל, שלא היתה סגורה, וראו מבעד לפתח את דניאל שוכב על הספה.

דניאל הביט אל הנכנסים באדישות. רק לאט לאט התעוררו במבטו הכרה וזכרון.

אלה היו אברהרט פון אופנברג ובת דודו, סילביה פון ארפט, שבאו לבקרו. הם היו מאורסים.

אברהרד בעצם התמורות שחלו בחייו, שמע אך לפני שעות אחדות על מות לנורה.

זה היה בקור מוזר. אף אחד מהשלשה לא הוציא מלה מפיו, ודניאל שכב תחת השמיכה בלי זיז כל־שהוא. רק בקוּמה ממקומה אמרה סילביה אל דניאל:

“לא הכרתי את לנורה, אבל יש לי רגש כאילו היינו ידידות.”

אברהרד זקף באויר את זקנו הקטן והחד וישב דומם וחִוֵּר.

בימים שלאחר כך באו שוב, ומעמדם של האנשים האלה השפיע יותר ויותר לטובה על דניאל.

 

החדר עם הפרחים הנובלים    🔗

א    🔗

האדון גרוביוס הוציא לפועל אחרי ימים אחדים את התכנית שתכן בשעת כעסו על נשואיה של לנורה.

היה סוף מרץ. לו נודע כי האלוף הזקן חזר מברלין. הוא הלך אליו. שם הודיעו לו שהאלוף אינו מקבל איש בביתו ושיפנה אליו בכתב.

אבל האדון גרוביוס רצה לדבר עמו פנים אל פנים, זה היה כל חלומו, וכשסרבו לקבלו גם בנסותו שנית לבוא שם, הקים רעש גדול ודרש שיביאוהו לפחות אל הגברת האלופה.

הגברת האלופה היתה עסוקה אותה שעה בנגינה. דורותיה דידרלן, שעתיד גדול היה צפוי לה בתור וירטוּאוז בנגינת כנור, נגנה עם האלופה סוֹנטות.

אנדריאס דידרלן הכיר בכשרונה עוד מילדותה, הָחל משנת העשר הוכרחה לעסוק בתרגילי־הנגינה שש שעות ליום. מורים שונים היו לה, ואת כלם הביאה במריה לידי יאוש. רק את מרות אביה קבלה.

בדברי הערצה אובייקטיביים המליץ אנדריאס דידרלין לפני האלופה על בתו. האלופה הודיעה שהיא מוכנה לנגן עמה, ואנדריאס דידרלין אמר אל דורותיה:

“הנה עכשו יש לך הזדמנות להתקדם על ידי המלצות; אל תחמיצי אותה. האלופה אוהבת את הרגשנות. הֱוי רגשנית. פעמים היא רוצה בנגינה דֶמונית. עשי את רצונה. כדרך העשירים היא מטפחת בקרבה מעין יגון של לוקסוס, אל נא תפריעי אותה.”

דורותיה היתה ציתנית.

הן נגנו את “סוֹנטת האביב” של בטהובן בשעה שבאולם הכניסה נשמע הרעש. שומרת־הסף נכנסה ולחשה מה באזני גברתה. האלופה קמה ונגשה אל הדלת. דורותיה הורידה את קשת הכנור והביטה מסביבה בהשתוממות מלאכותית, כמקיצה מחלום.

על פי רמז האלופה, נתן השַמש הזקן לאדון גרוביוס לגשת אליה. בפנים אדומים נכנס אל החדר והחוה קדה מגוחכה בשפשוף־רגלים. עיניו בלעו את יריעות־המשי על הדלתות, את המראות המלוטשות, את אגרטלי הגביש, את פסילי הברונזה; את זרועו הימנית תמך על מתניו, העמיד רגל אחת לפניו בתנועה טרזנית ודמה לרקדן פרובינציאלי.

הוא גדף את שחצנותם של המשרתים והביע לאלופה את רגשי הכבוד שלו. הוא דבר על רצונו הטוב ועל לחץ התנאים הקשים, וכשקוצר־הרוח אשר הביעו פני השומעת הכריחוֹ לגשת ישר אל הענין שבגללו בא, משכה האלופה בכתפיה, כי מכל שטף דבריו לא הבינה כלום זולת שם בנה.

בהברות לחש התקרבה אל האדון גרוביוס ותפשה אותו בזרועו. עיניה השחורות ונטולות־ברק נפקחו לרוחה. מבטן המתחנן היה כצרי ללבו של האדון גרוביוס.

אז שלח רסן מעל פניו, אז התחצף, אז החליט לנקום באם את יהירות בנה. הוא ראה כי האלופה אינה מתאימה עם המושג שהיה לו מהאצילות. בדמיונו ראה אותה כגברת שלטת, שנוהגת ביד רמה וקשה להתיצב לפניה. והנה עתה עמדה לפניו אשה מסורבלת, פחדנית וזקנה. ועל כן שִוה לקולו צליל חודר יותר ולפניו שוה מבע של כעס יותר, בשעה שהתחיל מספר על המצב הקשה בו הוא נתון בעטיוֹ של אברהרד.

אשם בכֹּל טוב לבו. אמנם לולא הוא, היה הברון הקטן גווע ברעב ואובד בעניוֹ, משום שבכחות מוסריים גדולים אינו יכול להתפאר. ומה שכרו מכל זה? כפית־טובה, כפית־טובה מרה.

“הוא נצל אותי עד הפרוטה האחרונה, ואחר כך התנהג עמי מנהג זה כאילו מחובתי הארורה היה לקפוץ אל האש בשביל למלא את משאלות לבו של הברון,” צעק האדון גרוביוס, “לפני כן הייתי איש אמיד, איש שיכול לאכול די שבעו, איש שיכול מפעם לפעם לֵהנות מתענוגות החיים. עתה ירדתי מנכסי, כספי אפס, ביתי עמוס משכנתאות, מנוחת נפשי נדדה. מאתים ושבעים וששת אלפים מרק חיב הצעיר לי ולחברי במסחר, הכל כתוב וחתום כחוק, הרבית ורבית של רבית נכללו בסכום הזה. וכי בשביל כך נועלים בפני את הדלת? גברתי האלופה בעצמה תשפוט כי לא יתכן כדבר הזה. לפחות ראוי אני על כל זה שינהגו בי קצת כבוד.”

האלופה לחצה את ידיה יחד והביטה לפניה בנפש נסערה. אחר כך, נחלשה מרוב צער, צנחה על כסא. חיוך תעה על פני האדון גרוביוס; הוא הִפֵּך בידיו את מגבעתו הקַלַבְּרית, ומבטיו הנבובים רחפו על הכתלים סביב. פתאם הרגיש בדורותיה דידרלין, שלא ראה אותה קודם, בהיותו שכור מאושר ומכעס.

בשעה שהאדון גרוביוס נכנס, התרחקה דורותיה, מפני רגש הצניעות, אם כי בלא כונה מיוחדה, אל הפנה הרחוקה ביותר של החדר. רועדת מחמת התרגשות של סקרנות הביטה אל הראי התלוי מנגדה, והצטמצמה עד כמה שיכלה, כדי שלא יכירהּ דודהּ גרוביוס, אשר התבישה בפניו.

היא חשבה אותו לאדם משונה ונלעג, שחי חיי צמצום אף על פי שאין לו דאגות פרנסה. בהגידו את סכום הכסף שחיבים לו מבית אופנברג, נמלאה פחד של תמהון ושל שמחה, ופתאם ראתה אותו בעינים אחרות.

האדון גרוביוס מצדו ראה בשנים האחרונות את דורותיה אך לפעמים רחוקות, ובהפגשם היתה נחפזת לעבור על פניו. כי היא למדה לנגן בכנור, את זאת ידע. לזועתו הגדולה היה תמיד שומע במסדרון ועל המדרגות את הצלילים המכוערים של הכנור.

הוא נעץ מבטו בנערה ופתאם קרא:

“סוס הנני אם אין זו בתו של דידרלין! כיצד באת לכאן, בת אחותי? כלום את מחזרת על הבתים להראות את אמנותך? עוד לא קצה נפשך ונפש יולדך במוסיקה זו?”

האלופה נזכרה במציאותה של דורותיה, הרימה את ראשה והביטה אל הנערה במבט מלא תוכחה. זו הפעם הראשונה נדמה לה, כי חרבו מעיני השלום והמנוחה ששמרה עליהם בחיי שממונה; זו לה הפעם הראשונה שרעדה מתוך מחשבה כי המוסיקה שמשה לה סם מרדים.

היא אמרה לאדון גרוביוס שיתאזר סבלנות ויחכה ימים אחדים, ולאחר שתדבר עם בעלה יקבל ממנה ידיעה. את תשובתו הנלהבה הפסיקה בתנועת־יד, שנתנה מורך בלבו, ורמזה רמז של פרידה לדורותיה; הנערה נתנה את כנורה בנרתיקה, נטלה אותו עמה, החותה קִדה ויצאה מן החדר אחרי דודה.

ברחוב הלכה בצדו. פעמים היה האדון גרוביוס פונה אליה במלים ספורות ועוקצות. היא היתה מצטחקת בצניעות.

מאז התחילו היחסים המפליאים ששלטו בין שניהם.

ב    🔗

זה קצת זמן שהברון פון אופנברג פרש, כנראה, מן החיים הפוליטיים. בחוגים, ששם העריצוהו, נחשב לאדם שירד מגדולתו.

ידידיו חשבו למצוא את סבת הדבר בהתמעטותה המתמדת של מפלגתו, בירידתה של הצבוריות המורגשת בכל מקום, בלחץ ההולך ומתגבר מלמעלה ובתסיסה ההולכת ומתגברת מלמטה, בתנועה הקדחתנית שתקפה את קהל האזרחים ושגרמה לפרוצס של שנויים ותמורות בפרצופו, בדפוס חייו, באידיאליו ודעותיו, בקשיים העומדים של דרך פתרונן של כל שאלות התרבות הלאומית.

אבל הסבות לא היו מספיקות כדי לבאר את הזעם הקשה והכבד בפניו, שקודם לא ראוהו הבריות, אף לא את המבט החמור, את קוצר־הרוח האפל ואת שתקנותו שמתגלית עתה גם במקומות, ששם היה מקסים את שומעיו בפטפטנותו המקסימה.

בנפשו היה אמנם תמיד בז לחבריו בדעה, לדבריהם ולמעשיהם, להתלהבותם ולהתמרמרותם. אף על פי כן לא פרש מהם, מפני שמצא שבוז וקור־המזג טובים הם בשביל לשלוט על בני־אדם.

אם בראשית דרכו בעבודתו הצבורית נלחם לחופש ולסבלנות בכל המעוף שהקנו לו כשרונותיו, הרי כל הליברליזם לא היה בעיניו חשוב יותר מפרזה עתונאית, הוא שמש לו רק אמצעי להעסיק בו את האזרחים עצלי המחשבה, ולהניח מכשולים על דרכו של ביסמרק השנוא והנערץ במסתרים.

בהכירו את עצמו שקרן היה שולט רק על ידי פוזה, רק על ידי חשבון, רק על ידי זריזות, אולם כל זה מיבש את לשד־החיים.

בעיניו לא היה ערך לשום דבר זולתי אותו החוק הבלתי־כתוב והמנצח בכל הזמנים, המכניע את הקטנים תחת הגדולים, את החלשים תחת החזקים, את הפתאים תחת המנוסים, את העניים תחת העשירים. ולפי זה נחלקה בעיניו האנושיות לשני מחנות: אלה שמקבלים עליהם את מרות החוק מזה, והנדחים, המתקוממים לו מזה.

הנדח מכל הנדחים היה בנו אברהרד.

עם הקוץ המכאיב בלבו, נדכא מרגש הבדידות, בתוך הויה רועשת וכוזבת, חדור רגש התעוב כלפי המותרות ורוך ההתעדנות שכל קיומו היה מלא אותם, התחיל רואה את בנו כראות את כח הרע המוחלט בהתגשמותו.

הוא ראה אותו בדמיונו ירוד ושקוע בכל מיני פריצות והשחתת המדות, המכתים את שמו יותר ויותר בשקיעתו המוסרית מטה מטה; כמו בחלום שנותן ספוק אכזרי, ראה אותו בחברת אנשים נקלים ומנודים, בברית ידידות עם גנבים, שודדי־יום, רמאים, מזיפי מטבעות, אנרכיסטים, זונות וסופרים. ראה אותו בבתי־בושת המזוהמים ביותר, מסתתר ביערות, שכור בבתי קוביוסטוסים, קבצן ביריד, על ספסל הנאשמים בבתי־המשפט.

הוא ותר על החלטתו לחכות עד שכל העולם יעטהו בושה וכלמה. קוצר־רוחו למצוא מנוחה, להשליך מעליו את המסוה, לשכוח את התככים, הנרגנות, ההתחפשות וחיי התענוגות הרגילים היה גדול כל כך, שראה את יום גאולתו מכל זה כיום הולדתו מחדש.

ואף על פי כן מפני מה פקפק? האם היו עוד ספקות בנפשו? או אולי נרדמה במעמקי לבו, מקום שם לא יחדרו מרירות וחפץ נקם, תמונה אחרת מבנו? למה דוחה הוא משבוע לשבוע, מחודש אל חודש?

בינתים נדב הרבה מאות אלפים על בתי־עניים, בתי־חולים ומוסדות צדקה. הוא רצה עוד לחלק מיליונים, מכל מקום, כדי שישארו ליורשים רק לקט ושכחה. ההכנסות מבתי־מבשל־השכר ומהאחוזות תעבורנה אל אמיליה.

זאת היתה החלטה גמורה, וכשספרה לו אשתו על המצב בו נמצא אברהרד, מצא את עצמו רשאי להוציא לפועל את תכניותיו. מעתה יקל לו להביא ראיות לחייו הבלתי הגונים של הבן; החובות הגדולים שנערמו מתוך קלות־דעת או ברמאות על שמו של האב, מספיקים כדי שימָצא בנו חיב. ואם הראיות אינן ראיות ידַינו בינהם על קבר האב, ובלבד שרצונו ירעיל את כל שמחותיהם.

זה שבע שנים מונחת הצואה כבר מוכנה. לא נשאר לו בלתי אם להזמין את הנוטריון.

אבל מפני מה פקפק הברון? מפני מה הוא מתהלך בשפתים קפוצות בחדרו יומם ולילה? קורא למשרת לצוותו לקרוא לנוטריון ודורש ממנו משהוא אחרת?

“Dépêche־toi, mon bon garcon”, נאנח התוכי.

ג    🔗

במשך חמשה ימים היו לגברת האלופה שלש שיחות עם בעלה. הוא דחה בכל פעם בלי הסוסים את בקשתה לסלק את חובות הבן, וכשהתחילה להפציר בו יותר ויותר נאלם דום.

בשעת בקורה האחרון אצל בעלה, הגיעו דבריה אל אזני המשרתים מתוך חריפות של התרגשות עצומה. לאחר שיצאה מחדרו של האלוף נתנה בסערת נפש פקודה, כשהיא רועדת בכל גופה, לארוז את ארגזיה ולרתום את הסוסים.

כשעה אחר כך נסעה בלוית שומרת־הסף שלה אל האחוזה סיגמונדסדורף, הרחוקה ששה־עשר קילומטר. אבל שם לא מצאה כל מנוחה, ביום היתה מתהלכת בחדרים כשהיא מיבבת בקול אטום, ובלילות נדדה שנתה. ביום הרביעי חזרה אל העיר, העמידה את מרכבתה לפני ביתו של גרף אולריך ושלחה למעלה את הרַכָּב לקרוא אליה את אשת הגרף. אמיליה באה ושאלה נבהלה לחפץ אמה. האלופה בקשה מבתה ללוותה אל האדון גרוביוס, שאת כתבתו מצאה בספר־הכתבות.

האדון גרוביוס חכה לשוא לידיעה שהבטיחה לו האלופה. ברגזו החליט ליסר אותה, והנה בא בבית אופנברג לעשות שפטים. כשאמרו לו שלא ינתן לו להכנס, הקים שנית רעש גדול ולצעקותיו התאספו כל המשרתים, לבסוף בא גם שוטר ודרש ממנו באורים. שומר־הסף דחה אותו מתוך השער, והוא עמד בתוך אספסוף לפני הבית בראש מגולה ומנענע בזרועותיו, סמל החמה.

מיד הגיעה אל אזני אנשים צדדיים הידיעה על יגיעתו שהוא יגע לשוא לקבל תשלום חובותיו, התחילו דואגים לו, התחילו דופקים על דלתותיו של האדון גרוביוס ומלאו לבסוף ידי עורך־דין לנהל את הענין. בינתים נודע לאדון גרוביוס שבא קרע בין האלוף ובין האלופה, ושהאלופה ברחה בליל־ערפל, ומשרתי הבית וידידיו מדוכאים.

אור של הנאת־תאוה נח על פניו. תבוסה ויאוש, יללה וחריקת שנים, – לטוב מזה לא יכול לקוות. הוא ראה את עצמו כמשמיד ומאבד את כל מעמד האצילים. ואם נגיל ברעדה בשעה שנהרָס מה ששנוא עלינו, הלא שבעים ושבעה תגדל שמחתנו בנפול הנערץ והנאהב עלינו.

במצב־רוח זה מצאוהו האלופה ובתה. עם הופעתן של שתי הגבירות נִטל ממנו כח הדבור. הוא שכח לברך, לא עלה על דעתו להזמינן אל ביתו.

האלופה חפצה לדעת את מקום ישיבתו של אברהרד. היא החליטה לנסוע אליו. כשהודיע לה האדון גרוביוס בלשון מגומגמת שהאלוף הצעיר דר כמעט שלש מאות פסיעות מכאן, התחילה רועדת ונשענה באפס כח אל הכותל, כזאת לא פללה. תמיד היתה משערת בנפשה שאברהרד שוהה במקום נסתר, ובמרחקים נסתרים.

האדון גרוביוס אמר שהוא מוכן להוליכן אליו, אבל האלופה הודיעה פתאם כי אין בכחה לילך עתה אליו, הדבר יגרום לה מות.

“הביאיני אל ביתך,” התחננה לפני בתה, “ודברי אַת תחלה עם אברהרד.”

אולם אמיליה לא ראתה את אחיה אף פעם בתשע השנים שעברו מעת כלולותיה, והיא התיראה מהפגישה הזו יותר מאשר אמה. להביא את האלופה אל מעונה, את זאת אי אפשר היה להעלות על הדעת. הגברת שכחה, כנראה, שלפני שנים, בהודע לה כי המשרתת של בתה הרתה לגרף, גרשה אותו מעל פניה במלים חריפות מאד.

הואיל והאלופה סרבה לשוב אל ביתה בעיר וכמו כן לא חשקה לחזור אל אחוזת סיגמונדסדורף, לא יכלה אמיליה לעשות שום דבר אחר מאשר להביאה אל בית־מלון. האדון גרוביוס שלוה את הגבירות החוצה ובתענוג ראה את מבוכתן, יעץ להן לסור אל ה“הוטל הבוַרי”. ישב על מושב הרכב ונתן לו הוראות בדברי חן, ובעיני מנצח השקיף ממרומיו על הולכי־רגל ברחוב.

האלופה אמיליה שאבדה כל עצה ממנה, שלחה טלגרמה אל הדודה אַגָתָּה. למחרת בשעת הצהרים הופיעה הגברת פון ארפט עם בתה סילביה, “קלוֹטילדה היא כאשה שדעתה נטרפה עליה,” אמרה אל אמיליה, לאחר שישבה בחדר אחותה כשעה, “אלך כעת אל אביך; אני מוכרחה לקחת עמו דברים.”

האלוף לא הקביל את גיסתו בסבר פנים יפות, אם כי דוקא אליה רחש לבו כבוד רב.

הגברת פון ארפט נמנעה בחכמתה מדבר על עניני המשפחה, היא ספרה על סילביה, שהיא כבר בת עשרים ושבע ואת כל הצעות החִתון שהציעו לפניה עד עתה דחתה, ומשום כך נתונים היא ובעלה בדאגה גדולה.

“היא אינה רוצה להסתפק במועט,” אמרה הגברת אגתה, “בנשואים היא רואה מעין תעודה, ומשום דבר אינה מתיראה כמו מאבדן חפשה. אלה הם בנינו, זיגמונד החביב, ואילו הבאנו אותם אחרים לאויר העולם, היו אחרים. בימינו היתה הציתנות אידיאל, עתה מצאו את חובתם שהם חיבים לעצמם.”

“אם כן ימצאו בכחות עצמם את עזרתם,” השיב האלוף, שהבין לרמז, בעינים אפלות.

מתוך דברי אחותה המבולבלים, הבינה בכל זאת אגתה את הדברים אשר נפלו בין הבעל ואשתו. היא ידעה את עֲבָרם רב היסורים, ובהסתכלה בפני האיש, הבינה מה שדרוש כאן. היא גמרה בנפשה להביא את אברהרד אל אביו.

קודם כל רצתה להרגיע את קלוטילדה ולהחזירה אל ביתה. תעודה זו לא היתה קשה בגלל חולשתה ורפיון־רוחה של האלופה. סילביה נשארה אצל דודתה ורוחה המוצקה והשקטה השפיעה עליה השפעה טובה. אגתה מצאה בינתים את כתבתו של אברהרד. אחרי חפושים אחדים מצאה סוף סוף את הבית; אברהרד היה בביתו.

ד    🔗

השיחה הראשונה עמו היתה ללא־תוצאות. הוא השתמט מהשפעת דברי־האומץ שלה ואטם אזנו משמוע דברים שלא רצה לשמעם. היה מכונס בעצמו, מנומס ונרגז. מלאה צער ספרה אגתה לבתה על האכזבה שנפלה בחלקה; אז הביעה סילביה את חפצה ללוות את אמה בלכתה אל אברהרד. אגתה נענעה בראשה, אולם לא היה כלל בדעתה להסתלק ממטרתה.

בבית האלוף לא בא כל שנוי. האלופה קלוטילדה היתה שרויה בהתרגזות מתמידה, שהציקה לה ולכל אלה שהקיפוה, והבּרוֹן היה לחידה מדאיגה לכל סביבתו. הוא לא עזב אף פעם את חדרו והיה מתהלך שעות רצופות בפסיעות קצובות אילך ואילך וידיו מסולקות על גבו.

אגתה באה בפעם השניה, השלישית והרביעית אל בן אחותה. אף על פי שהוא עשה רושם כאילו אין להתגבר על קרירותו, ובשום דבר לא הראה אף סמן של ותרנות, אף על פי כן עלה בידה להוציאו ממארבו, ואחר כך, כשהביאה אליו את סילביה, שעמדה, כמו תמיד, על דעתה, התחמם פתאם לפתע, ורק אז אפשר היה לראות מה קשה היא המלחמה אשר בנפשו.

בלשון מגומגמת, ובעברו, כמו תמיד, לפי הרגלו, אל דברי מליצות מגובבים, ספר על נעוריו ועל המדנים הבלתי־פוסקים בין אביו ואמו, על מריבות מכוערות; לא הספיקה האם לִתן פקודה כל־שהוא, מיד היה האב בא ומבטלה; הילדים הרגישו במהרה שאין שלום בין הוריהם, שאין להם אמוּן איש ברעהו ומזיקים איש לרעהו; שהאם חֵרֶף, אפיה הרך, יש לה מעין תאוה להרגיז תמיד, לעקוץ ולפצוע את בעלה; מחסור זה בתבונה ובדעה מיושבה מצד אחד, ומצד שני המחסור בטוב הלב ובהתגלותו, עשו את הבית לאט, לאט לגיהנום, קרעו את לבות הילדים שגדלו, הכבידו את לבם עד שלא האמינו לשום מלה נדיבה ששמעו מפי בני־אדם, השתמטו מכל יד שלוחה אליהם; בתוך ישימון נפשי זה התקשרו האח והאחות זה אל זה באש אהבה, קשר זה ביניהם היה להם, לאברהרד ולאמיליה, לנֶכס הקדוש ביותר שאסור במגע, והם כרתו ביניהם ברית ממש נגד שאר באי־תבל, גלו איש לרעהו כל דבר, על הכל התיעצו יחד, כל ספר קראו יחד, ושותפים היו לאושר ולאסון; יום אחד התיצב האב לפני אמיליה והודיע לה, כי הגרף אולריך בקש את ידה, וכי הוא הבטיחה לו.

כאן השתתק אבאהרד, קפץ את פיו ומבטו החור, ששום דבר כמוהו לא הזכיר בו עד עתה את האלוף הזקן, העיד על כאב ללא מרפא.

בקוים כלליים ידעה גם אגתה את הספור הזה, אבל כפי ששמעה אותו עתה זעזע אותה עד רגשותיה העמוקים ביותר.

“חיב אדם לדעת לשכוח,” אמרה.

“לשכוח? לא, זאת לא אוכל, לא יכולתי אף פעם. יהא זה עווֹן, יהא זה יתרון, לשכוח לא אוכל. אמיליה, שהיתה אז עדין תינוקת למחצה, נכנעה לגורלה. אבל מה שאמא לא עשתה אז הכל כדי למנוע את הדבר האיום הזה, מה שאמא הראתה אז חולשה עלובה, הרי זה היה בשבילי נסיון חיי הנורא ביותר.”

“היא אמך, אברהרד, לעולם אל יהא אדם דן את אמו לכף חובה.”

“לא ידוע לי חוק כזה,” השיב אברהרד בקול צנוּן, “גם אמהות אנשים הם. אף אמהות עלולות לחטוא בשעה שהן נותנות לנו צידה לדרך החיים את תולעת הספק ואת שאט־הנפש כלפי החיים. אב ואם, הורים; הם סמל נהדר, ראוי להערצה בשעה שמרחפים ממעל לנו. הם אינם אלא מושגים בלבד, אינם אלא סכימות בלבד אם ביני וביניהם אין קשר אחר זולת חובה. אין חובה אחרת זולת האהבה.”

סילביה לא דברה דבר. שלא־מדעת קימה את המצוה היפה ביותר של הנפשות ההַרמוֹניוֹת: לפעול לא במלים ובהוכחות, אלא בעצם הויתה לבד. הסכמה וסתירה רחפו על מצחה כאור וצל.

על ידי כך הזכירה לאברהרד יותר ויותר את לנורה.

אולי בהשפעת הזֵכר הזה, הסכים בסוף הערב סוף סוף ללכת ביום המחרת עם אגתה אל אמו. התנאי היחידי שהתנה היה זה שיבטיחו לו פגישה עם אביו.

כשראתה הגברת פון אררפט שהוא עומד בכל תוקף על דרישתו זו, הבטיחה לו, אבל קותה שהמאורעות והשעות יהיו חזקים מכל רצון ומזמה.

ה    🔗

אברהרד בהכנסו אל הבודואר של אמו, נפל מבטו לראשונה על שעון־בהט, הנשא על שלש דמויות שמסמלות את בנות הזמן. בשנות נעוריו היה השעון הזה בעניו כדבר פיוטי עד למאד, מעין משאלות געגועים שמתמלאות.

האלופה היתה מוכנה לכך על ידי אחותה. בשעה שאברהרד וסילביה חכו לה במגרעת הבודואר, עמדו אנשים אחדים ליד הדלת והתלחשו ביראה.

אברהרד נגש אל אמו ונשק לה בידה. פני האלופה הפכו כעין הבדיל, עיניה היו פקוחות לרוחה, והיא עשתה רושם כאשה אשר אבדו עשתונותיה. מן הצד עמדה אמיליה; אצבעות ידיה הלחוצות אל חזה רעדו רעד עוית.

הגברת פון ארפט רצתה לשלול מהמצב את אפיו החגיגי והבלתי־טבעי, והתחילה מספרת על אודות המחסה שמצא אברהרד על הר המבצר. האלופה קלוטילדה הסתכלה בבנה במתיחות וביראה.

“כמעט שאיני מכירה אותו,” אמרה בקול צרוד, “הוא השתנה.”

“גם את, אמא, השתנית,” הפליט אברהרד מפיו וזקנקנו המחודד התמתח. הוא היה קשה כארז. אגתה התבוננה אליו בצער ובהשתוממות. פניו היו כפני איש שמתענה כל זמן הפגישה הזאת בשעמומו הנורא.

אבל זה היה רק מסוה. בעוד הוא מסתכל באמו, בפניה הזקנים, המסורבלים, העיפים והמפיקים מורך־לב, הכיר בטעותו, בדבריו הבלתי־נכונים: “גם האמהות הן אנשים.” הוא חיב לתקן פה מעוּות, היה חיב לעשות מה־שהוא, ודומה לו שהדבר אשר הוא אומר לעשות יביאוֹ אל בטול עצמו, אם ישתמט מהמעשה המוסרי של תשובה וחרטה.

בעמדו ככה במלחמתו הנפשית מסתכל כמשותק בסערת נפשו הפנימית, חדר מבטה של סילביה מבעד לקלפה של חוסר־הרגש אשר היתה עליו. על לחייה עלה סומק; נגשה אל בן־דודה ותפשה את ידו. הוא נבהל בהבינו מיד שהיא מפענחת את צפונותיו ורוצה להכריע במלחמתו. היא הוציאה אותו מן החדר, הוא הלך אחריה; היא הוליכה אותו דרך חדר־האוכל, חדר־האורחים, חדר־העשון, חדר־הספרים, עד לחדרי האלוף. אגתה, האלופה ואמיליה הביטו זו אל זו משתאות. נגשו אל מפתן הפרוזדור והקשיבו שותקות בנשימה עצורה.

באומץ־לב פתחה סילביה את הדלת. האלוף הזקן ישב על כורסת־עור לפני האח. רגליו היו עטופות בסודר; מבע פניו היה כקור אבנים.

אך ראה את השנים, זנק ממקומו, כאילו רָעם רַעם סמוך אצלו. הוא התנודד, הוא גשש מסביבו; גרגור חנוק נשמע מתוך גרונו.

אז התיצב אברהרד ממולו והושיט את לו את ידו.

במשך שניה אחת נראה כאילו הזקן עומד להתפלץ תחתיו. להבה אחרונה של חֵמה ומשטמה התלקחה בעיניו הכחולות, ואחר כך פשט גם הוא את ידו וזרועו רעדה ועל לחייו בצבצו עניבות שרירים עבות ומפרפרות. סילביה סגרה לאטה את הדלת ונעלמה.

רגעי הפחד עברו ולא ארע שום דבר זולת זאת שכל אחד אחז ביד משנהו ועיני כל אחד נתונות בעיני רעהו. רק פצוח האש באח הפר את הדומיה.

“בעצם השעה הנכונה,” רטן הזקן נבוך בפני עצמו, בלי להביט לפניו, “בעצם השעה הנכונה.”

אברהרד לא השיב דבר. הוא עמד לפניו זקוף ובלי תנועה, כאשר יעמוד קצין צעיר לפני הממונה עליו.

אחרי שעה קלה החזיר את פניו ועזב בפסיעות מתונות את החדר.

בחדר־הספרים חכתה לו סילביה. מתוך דמדומי הערב אפשר היה להכיר רק את שרטוטי דמותה.

אברהרד תפש אותה ולחש:

“ובכל זאת סבורני כי אין לי עוד אב.”