¹

“המהפכה מופיעה בכל מקום שהמחשבה החפשית נגאלת מן האות המתה של הדוגמא, במקום שנֵניוס-החוקר מבטל את הסיסמאות הנושנות, במקום שרצון-האדם מגשים את עצמו בפעולה חפשית, ואנשי-האמת מתקוממים בפני כל תורה משעבדת, ומתאחדים, מתוך החלטה חפשית ובהתאם לנטיותיהם… על מנת לכבוש מחדש – בדרך של התאחדות ללא מנהיגים – את חלקם בחיים ולשם סיפוק צרכיהם המלא”.

(Elisée Reclus)

א

תנועת האנרכיזם באירופה, שבמערכותיה הראשונות עמד ונלחם פטר קרופוטקין, נשארה עד היום בבחינת תנועה אזוטירית. נושאיה הן – קבוצות קטנות, לפי ערך; השפעתה יוצאת מקבוצת-יחידים. התפתחותה נתונה בגבולות של חוגים מצומצמים, – קבועים ומכונסים. ועל כולה מתוח עדיין צעיף הדמדומים, המשרים אימת-סוד, – זה הצעיף המלפף את נעוריה של כל תנועה הרת-העתיד.

גם בעשרות השנים האחרונות של המאה התשע עשרה, כשהאנרכיזם החריד ממנוחתה כמעט את אירופה כולה, – וביתר עוז את איטליה וצרפת, אוסטריה ורוסיה, – לא ניתן לו עדיין, בהתאם לחוקים האורגניים של התפתחותו, לחדור עד מרכז המלחמה הסוציאלית. תנועה זו שהיתה אז מוכשרת אך ורק לפעולה מפוצצת ולהתפרצות של רצון חולני, עוד טרם היתה מוכנה להיות, לפי כל תנאי המציאות, לכח המדריך את המהפכה ושולט בה. כי לוּ עלתה לגדולה סוציאליות-החירות לפני נצחונה של סוציאליות-השלטון – היה זה ניגוד גמור להגיון הפנימי של המאורעות.

אולם מתוך תקופת-התהוות זו ואפיה הפנימי יש לבאר שני חזיונות כלליים, שהם ביחוד מציינים את מדרגת-התפתחות זו.

החזיון הראשון נוגע לתוכן התנועה בכללה. הסוציולוגיה הצעירה, שהתחילה להכניס בהדרגה גם את האנרכיזם לתוך חוג חקירותיה, מגלה במושג כולל זה, – גם אחרי שתסיח את דעתה משנויי הגונים הדקים, – צירוף של שתי דעות זרות ושתי שאיפות מתנגדות. הדבר המשותף לשתיהן, ושהוא גם גרם לצירופן, הוא – מושג החירות, המשמש כאבן היסוד לשתי שיטות ההשקפה. מחוץ למושג זה הן מחולקות, באמת, בכל: בעצם התוכן, שהן נותנות למושג; ביחס השונה לשאלת החברה, ובהבדל היסודי שבין מטרות השאיפה. רגילים להבדיל ביניהן בעזרת הכנויים: האנרכיזם האישי – והאנרכיזם הסוציאלי.

חזיון זה, שבו אנו דנים כעת, יש לו דבר דומה בתנועה הפוליטית מלפני שמונים שנה, בטרם חל הפרוד בין הדימוקרטיה של הפועלים והדימוקרטיה הבורגנית. הרדיקליות הפוליטית כללה אז בתוכה שתי דעות ושאיפות שהתנגדו זו לזו תכלית ניגוד פנימי: הדימוקרטים הליברלים והזרם הסוציאלי הצעיר. ידוע למדי באילו תנאים באה לכלל בטוי ההתפתחות העצמית של הזרם האחרון. גם בהתפתחות של האנרכיזם מסתמנת בבהירות בולטת עובדה זו. האנרכיזם האישי שבא בתור יורש חוקי של הליברליות הקיצונית נהדף אחורנית ויורד בסולם ערכו במדה זו, שסוציאליות-החירות רוכשת לעצמה, בקשר עם ההתפתחות של סוציאליות-השלטון, יעודים ומטרות מלחמה מוחשיים.

החזיון השני קשור בצורת-הגלוי, שהיא כה עצמית לתנועה זו.

הדרך של התנועה, – בניגוד לעצם תורתה – אינה נוצרת על ידי פעולת-המונים, וגם לא על-ידי פעולה מסודרת בכלל. המעשה והפעולה של יחידים מתוים אותה. ושוב אנו למדים מתולדות התנועה הסוציאלית הכללית, כי גם את החזיון הזה יש להבין מתוך השקפה היסטורית. גם את ההתפתחות של הסוציאליות הצעירה הניע היחיד: המעשה והפעולה, המחשבה והרצון של יחידים. סן-סימוֹן וּפוּריה, קאבֵּי ואוֹאן, בַּזַר ואנפוֹנטין – אלה היו אנשי-המופת של הסוציאליות: מחוללי-שיטות גדולים והוגי-דעות מצוינים, מנהיגים גאוניים ואנשי-המדע. ורק במדה זו, שהכתה נהפכת בהדרגה למפלגה והתנועה מקבלת דמות של הסתדרות חזקה ומוצקה – תופס את מקום היחידים המספר האנונימי: המון הבוחרים, רבוי החברים. במהות הפנימית של המנהיגות חל שנוי יסודי, וסופה נעוץ בפקידות.

גם האנרכיזם הנוכחי בשני זרמיו הראשיים נוצר על ידי יחידים גדולים כאלה. (ואין הכונה בזה שהיחידים מחוללים את התנועה; הכונה היא, שהתנועה הצעירה משתקפת בהם בעצם טהרה). הזרם האנרכיסטי הראשון משתלשל משטירנר ומוסט ועד טוקר ומקי. השני מתפתח – ביתר זוהר, רוממות וכוח-הפראה, – מפרודון דרך בקונין עד קרופוטקין ותלמידיו.

פטר קרופוטקין נשאר עד היום הזה האחרון בין גדולי החוקרים הסוציאליים, יוצרי השיטות ומחולליהן, שעבר את סף המאה העשרים והמשיך את יצירתו עד ימינו האחרונים. אין ספק, כי הוא עומד בשורה אחת אתם מבחינת עמקות המחשבה, בהירות האופקים ואמיצות הרוח. קרוב לודאי, שהוא עולה על כולם מצד פוריות המחשבה ותוקף ההשפעה על התנועה ועל הדור הצעיר. כל עצמיותו היא אחדות מפליאה של אש ריבולוציונית, חוש של תפיסת-עובדות מדעית, התערות בחיי-הוה, חדות הפעולה ואידיאליות של חוזה חזיונות. ואחדות זו תוקפת ומכניעה אותנו תמיד מחדש.

אולם, מצד אופן-מחשבתו וטפוסו המדעי, מתיחס קרופוטקין לחצי האחרון של המאה התשע עשרה, – לתקופת המדע המדויק, האמונה בקדמה המוחלטת, החקירות והתגליות החשובות בכל מקצועות הטבע, כבושי-הטכניקה הכבירים ושיטות הפילוסופיה החיובית. את אויר התקופה הזאת הוא נושם לתוכו בלי הרף, ורוחה מרחפת על כל אחת מיצירותיו. ומצד תכנן של השקפותיו הסוציולוגיות יש לציין, קודם כל, את ההשפעה החזקה והמתמדת של קונט וספנסר. השפעת החוקרים האלה – הישרה והבלתי ישרה – על גידולה הרוחני של רוסיה הצעירה באותן השנים, לא היתה רבה מאד.

ומה שהעולם הרוחני של קונט וספנסר משך אליו בתוקף מיוחד את קרופוטקין – נראה לנו כדבר מובן מעצמו ונובע מתוך הכרח פנימי: כי האיש הזה התאמץ מן הרגע הראשון יותר מאחרים למצוא את הסינתיזה בין ההכרה המדעית המדויקת ובין ההשקפה על חיי החברה. שאיפה זו, הנובעת באופן אורגני מנבכי אישיותו, מסמנת את קו-ההתפתחות של רוח קרופוטקין.

אולם לא רק התוכן היסודי של השקפותיו הסוציולוגיות משורש בתורה של מדעי-הטבע והפוזיטיביות: ביתר דבקות קשורה בת המיתודה של חקירותיו המקוריות. לפני חוקר זה, שעבר למדעי החברה משדה הגיאולוגיה, לא עמדה כלל שאלת המיתודה באותו המובן שזו היתה קיימת, למשל, בשביל מרכס ואנגלס, בנוגע לדיאלקטיקה של הֶגל. “המיתודה הדיאלקטית, – אלה הם דבריו של קרופוטקין באחד המקומות, – מופיעה לחוקרי הטבע של זמננו כדבר שעבר זמנו, כחזיון שהיה משורש פעם בחיי המדע ועתה בטל ונשכח מלבו. התגליות של המאה התשע-עשרה בשדה המיכניקה, הפיסיקה, הכימיה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה והאנטרופולוגיה לא נעשו בעזרת המיתודה הדיאלקטית: הן באו בעקבות המיתודה של מדעי הטבע ההיסטורית-הגיונית. וכשנזכור כי האדם הוא חלק מחיי הטבע וחייו האישיים והצבוריים הם חזון מחזיונותיו, כחזיון גידול הפרחים ממש ובהתהוות החיים החברותיים בצבור הנמלים והדבורים, – נבין שאין כל יסוד לשנות את המיתודה של החקירה כשאנו עוברים מן הפרח אל האדם, ומכפר הביברים אל העיר של האדם”

שתי הנטיות הבולטות – הדרוויניסטית והמרכסיסטית – שקרופוטקין נהפך להן אחר כך למתנגד אמיץ וחשוב, גדלו גם הן באטמוספירה שבה חונך קרופוטקין, והיחס שלהם לשאלות היסודיות של החברה דומה בכל להשקפתו של האנרכיסטן הרוסי. אמנם, עובדה זו במובנה המלא אינה מתאימה למרכס ולדרווין עצמם, שהשקפותיהם באו להם מתקופה קודמת, – אולם היא מתאימה בכל לאסכולה שלהם, שעלתה לגדולה, כידוע, בזמן קצר. קרופוטקין נשאר הוגה-הדעות היחידי של האנרכיזם שהיה יכול, מצד תכונתו המדעית, לעמוד בפני האסכולות האלה. השאר, – בקונין, ריקלו, גוסטב לנדואר, – ועל טולסטוי ודאי שאין לדבר, – היו כל כך שונים ממתנגדיהם בתכונתם היסודית, במהות הרוחנית של אישיותם, עד שנראה היה כאילו הם מדברים בלשונות שונות.

קרופוטקין היה היחיד שנפגש אתם בגבולות ממשלתם. לחם את מלחמתו בנשקם הם.

ויש לציין עוד חזיון אחד המבטא את הקשר שבין קרופוטקין ובין עולם-המחשבה של המאה התשע עשרה: כונתנו לאוניברסליות של האנרכיסטן הרוסי. בניגוד לאוניברסליות זו אחוזה תקופתנו בולמוס הספציאליות (מקצועיות שהיא, אולי, מחויבת המציאות): היא יוצרת גם בעולם המדע, – בהתאם ליסוד של חלוקת העבודה, שהוא אי-טבעי בעולם-המחשבה, – שברי בני אדם, שאינם מסוגלים לצאת מן הפנה הצרה של המקצוע, שאינם מחונכים בכח הסינתיזה הכבירה, במרץ-הצמצום ופעולת-הרכוז. המאה התשע-עשרה עוד הכירה אישים כוו. פון הומבולדט וגיטה הישיש, שהיו מזוינים בידענות רחבה, רבת גוונים וכוללת וברוח עמוקה ומקיפה. מצד אוניברסליות זו יש לצרף את קרופוטקין לעולם רוחני זה: הוא גיאולוג ויוצר שיטה של התהוות שלשלות ההרים הגבוהים והפלטו, – שיטה שקבלה זכות-אזרח בעלם המדע; הוא גיאוגרף ועורך נסיעות של חקירה לאסיה הצפונית והמזרחית; הוא היסטוריון ויוצר את ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית, שהיא מתארת, אמנם, את התמונה רק מצד אחד, אולם ביחד עם זה היא מזהירה וחודרת; הוא חוקר את השיטות הפוליטיות וצורות-השלטון השונות בהיסטוריה; הוא – אקונומיסטן ובוחן את תנאי הכלכלה החדשה ואת כיוון התפתחותה; בתור פילוסוף הוא לומד את חוקי המוסר; ועל כלם וביתר התלהבות נפשית, היא מתגלה כסוציולוג המנסה לחשוף את סוד החוקים של החיים החברותיים, ולהביא את רבוי החזיונות לאחדות אורגנית.

ברם, נדמה שהתקופות, המכשירות ופותחות את המהפכות החשובות בתולדות החברה, מסוגלות ביותר להוליד אישים אוניברסליים כאלה. אין מן הצורך להביא בתור דוגמא חותכת את התקופה שהכשירה את המהפכה הצרפתית: תקופה זו – תקופת ההשכלה, וולטיר, רוסו והולבך – תשמש סמל נצחי לשאיפה האוניברסלית. אולם גם רוסיה של עשרות השנים האחרונות תופיע פעם לעין ההיסטוריה בהארה זו. התקופה המכשירה את ההתפרצות הענקית שחלה בימינו מצטיינת בזה, שהרוח הריבולוציוני מרגיש את הצורך לקבוע על כל צעד ושעל את האמת שלו מול המסורת הנושנה, הנתונה תחת חסותו המלאכותית של השלטון. כאן עולה וצפה על גלי המרד, השוטפים בעוז, אותה המהפכה היסודית בכל ענפי ההכרה, – גם באמנות, בדת, במנהגים ובמוסר, – שבתור הנחה קודמת משמשת לה ההכרה האוניברסלית וההשקפה המקיפה של מנהיגיה. מתוך השקפה זו הנו רואים את שנות הששים-השמונים כתקופה יחידה במינה, ומצד זה יש להעריך אותם כגורם-משפיע על אישיות כקרופוטקין, שגדל ונתחנך על ברכיה.

אלה הם המעינות המרובים שמהם יונק הנחשול העז והאיתן, השוטף דרך יצירתו של קרופוטקין. אי לזאת, נראית לנו יצירה זו עצמה, בצורתה הכללית, כמזיגה מפליאה של המון רעיונות, ידיעות ונסיונות-חיים, והיא עלולה, אפילו בקויה הגסים להדהים את הרוח מצד רבוי גווניה. היא כוללת ומקיפה, בערך: שיטת-התהוות החברה במשך תולדות האנושיות, – שיטה הבנויה על יסוד של פילוסופיה היסטורית; תורת-התפתחות החברה בהווה, ותמונת חיי החברה בעתיד, – תמונה משוכללת ומפורטת זו, שעליה נלחם קרופוטקין בכל חום לבו. מכאן ברור שבמקום זה אין לנסות גם לתת מושג מקיף מהשקפותיו: כונתנו היא לציין אילו מן הפרובלימות החשובות ביותר.

ב

הכרת-החברה היסודית של קרופוטקין אינה נבדלת בקויה הכלליים בהרבה, ואולי גם במאום, מן ההכרה של הסוציאליסטים החדשים בכלל. כמוהם, רואה גם הוא את החברה כאחדות חיה, לאמר: כאורגניזמוס, כאישיות מקיפה וקבוצית בעלת כח-חיים עצמי ומחלט, הנתונה בתוך חוקי התפתחות מקוריים ופנימיים והיא מוכרחה לעבור את דרך ההתהוות, הפריחה וההתנוונות. קרופוטקין שוב אינו רואה את החברה כתולדה של השכל ואופן-תפיסתו, וגם לא כפרודוקט של “החוזה החברותי”, – כי אם כאחדות מקורית, שצמחה ועלתה מתוך-תוכה ושאת סדר-חוקיה העצמי יש להכיר בגבולות ממשלתה.

טבעי הוא הדבר, שנקודת-מוצא זו מחייבת את קרופוטקין לראות את הכלכלה כיסוד וכתנאי מכריע להתפתחות העמים. חוקי הכלכלה הלאומית הם בשבילו בבחינת הפיסיולוגיה החברותית, המדע על הזנת הגוף הצבורי. בכל מקום שהוא נוגע – מצד התיאוריה – בשאלות האלה, או במקום שהוא בוחן ומתאר פרקי-התהוות ומצבי-היסטוריה מוחשיים, יהא זה בעיר של ימי הבינים או בכפר הטונגוזים, במהפכה הצרפתית או בתקופת הפיאודליות, – הוא מפריש שימת-לב והתעמקות מיוחדת לחקירת צורות-הכלכלה ותנאיה, לתאור שאיפות התפתחותה ומוסדותיה.

אולם שתי ההשקפות היסודיות, – על החברה בתור אחדות אורגנית, ועל הכלכלה בתור יסוד החיים, – לא קבלו לעולם אצל קרופוטקין את הצורה הדוגמתית, המלאכותית והמעושה, של מצדדי-האורגניות האדוקים ושל חסידי המטריאליות ההיסטורית. ההשקפות האלה משמשות לקרופוטקין יותר, הרבה יותר מהכרה תיאוריטית קפואה; זוהי הרגשה אלמנטרית של חזיונות החברה, – הרגשה חיה ושוטפת, המתחלפת בלי הרף ומאירה תמיד מחדש. אולם עם כל החשיבות שבעובדה זו, עדיין אין היא מספיקה בכדי להבליט כראוי את הבטוי המיוחד שקבלה ההשקפה החברותית אצל קרופוטקין, – בטוי זה שהוא כולו קנינו העצמי של האנרכיסטן הרוסי והסינתיזה של כל הירושות הרוחניות שלו.

מענינת העובדה, שדוקא תורת האנרכיזם עמדה תחת ההשפעה של המחשבה השכלית. בראש וראשונה יש לציין את רעיונותיו של רוסו, שראה את הטבע ואת החברה כשני קצוות של התפתחות; את משפט-החברה כפי שזה התהוה במהלך ההיסטוריה ואת המשפט הטבעי, – המשפט האנושי שנולד אתנו יחד והמשורש בנשמתנו, – כשני סדרי-משפט שונים; את המשטר הקיים ואת המשטר הדמיוני, – סדר-החיים הטבעי, שצמח מתוך קונסטרוקציה היסטורית ידועה, – כשני חוגי-חיים הסותרים זה את זה. המשטר הטבעי, שהדמיון מיחס אותו לימים שקדמו לציביליזציה ומפאר אותו בתכונות של טבעיות, חירות, שויון ואחוה, – נראה להשקפה זו כתקופת-הזהב, שעליה מספרות לנו האגדה והשירה; לעומת זה היא מגוללת על ההתפתחות הסוציאלית את כל האשמה בהריסת המשטר הטבעי על ידי מעשי אונס וכפיה.

מכאן נובעת ההערצה של התקופות הפרימיטיביות – בת-רוחו הנאמנה של רוסו – שהיא מצויה כל כך ביצירותיו של קרופוטקין.

אלה הם הרעיונות הנותנים – שלא בהכרה שלמה, אולם מתוך השפעה מתמדת – את הגוון המיוחד לשיטת-החברה של קרופוטקין.

כל הצלילים האלה מתמזגים למנגינת הזעם, שבו הוא מחריד, לעתים תכופות, את יסודות המשטר הקיים: “חי נפשי! אין מן הצורך להיות מהפכן בכדי לבוא לידי החלטה מכרעת: עוונותיה של החברה הנוכחית מסמאים את העין”. הערכה פנימית זו שבה הוא מעריך את החזיון החברותי, העומד מחוץ לכל הערכה, תהא מובנת לנו רק אם נביא בחשבון את הזווג המוזר של ההשקפה החברותית השכלית והאורגנית.

ובמקום שאתה מוצא חטאים, במקום שישנה אשמה – הרי שצריכה להיות גם כפרה ותשובה. וכאן באה התביעה האֶטית הגדולה והקנאות המוסרית המתפרצת כלהבת הר-געש ממעמקי ההכרה הצרופה, המסתתרת ויוקדת מתחת לכל מלה.

בהכרעה יתרה ובעוז מיוחד פועלת המזיגה הזו בהיקף האידיאה היסודית, המשמשת לקרופוטקין, כמו לכל אנרכיסטן אמתי, כמטרה המרכזית של האידיאל החברותי: האידיאה של החירות. מוזר הדבר: כמה תנועות ואסכולות, שיטות ומפלגות הציגו פעמים אין מספר ובצורות שונות את מושג-החירות במרכזן, ובכל זאת מה קטנה היתה מדת-הרצינות שבה עמלו להכניס לתוך מושג זה תוכן קבוע ומסוים. גם אצל קרופוטקין לא נמצא דבר שירשה לנו לחדור עד נבכי המושג הזה. בו בזמן שהוא בוחן באמנות רבה את צורות השלטון והשעבוד החברותי בעזרת הסוציולוגיה, – נהפך אצלו מושג החירות לתערובת משונה של מוסר ופילוסופיה. השעבוד והחופש נהפכים באופן כזה, לעצמים של מהות שונה, לשני שטחים שאינם נוגעים זה בזה.

רק שריד אחד ואחרון מן החירות הטבעית החנוקה מגלה קרופוטקין בין תל-השממה של החברה הקיימת: חיי ההמונים, האינסטינקטים של העם וסדרי-חייו. מתוך התלהבות והתמכרות מלאה חדר האציל הרוסי הזה לחיי העם, חקר, התבונן, הקיף אותם בכח התפיסה האינטואיטיבית, וגילה את כחות הנפש הצפונים במעמקיהם. בין פועלי שוויץ ואכרי רוסיה, בין מלחי הנהרות בהולנדיה ובמאסר בסיביריה, הוא מעלה מנבכי המחשבה וההרגשה של ההמונים את הכרת-החירות המקורית והמשורשת, – הכרה זו שלא נטשטשה עדיין למרות כל ההתפתחות החברותית. ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית, שנכתבה על ידו, היא נסיון אחד גדול להבין ולבאר את הפרוצס הנמרץ הזה מתוך צרכי ההמונים, הרגשותיהם, רצונם ותנועת כחותיהם. כשם שבן-הנסיכים עזב בתורת פרט את תפארת העושר, ירד אל הפרולטריון הרוסי והתאמץ לגלות את המעינות הסתומים של הכרת החירות והרוח הריבולוציוני, – כך יצא קרופוטקין ההיסטוריון לפרוורי סן-אנטואן, למחוז הקורדליי ולכפרי האכרים המורדים, והכיר כאן את החיים האמתיים של העם, הנותנים דחיפה למעשים הגדולים והבהירים. מה אמיץ תאור התנועה השוטפת של המוני העם הסוערים לפני היום המכריע של העשירי לאוגוסט 1792. כמה פעוטים בעינינו המנהיגים, כל היחידים הללו המפגרים, הפקפקנים, השוקלים כל דבר אלף פעם, – והם עצמם נסחפים בהיסח הדעת עם הזרם האיתני של כחות העם! כמה לועג הוא לשלטון-השוא של הראשים, לריקנות המקושטת והמפוארת הצולעת ונגררת אחרי שטף המאורעות והיא רואה את עצמה כמושלת במהפכה!

אולם דבר אחד צריך להיות ברור לנו: אף-על-פי שקרופוטקין רואה את ההמונים כמעין של כחות נצחיים, כבית-קבול מעורפל לאון-הגידול ולשפע המתמיד; אף-על-פי שהוא תולה את תקות הפעולה בהתפרצות הסער בקרב המוני-העם, – אין ההמון מופיע אף פעם בתורת כאוס, בתורת נחשול איתנים, המחריב את הכל, השוטף את המחיצות והחומות, שאין להציג גבול למרץ התפרצותו. הוא מופיע תמיד, – ולעין המחוננת בתפיסת החיים האורגניים הוא מוכרח להופיע בצורה כזו, – כעצם בעל דמות, הבנוי בתכנית עצמית, המורכב הרכבה פנימית מרבוי איברים, הממוזג ממשחק-גוונים שונים ומתנגדים. החברה החפשית, שההמון משמש לה תא יסודי, אינה בשבילו צבור מיכני, התחברות קפואה, סכום של פרטים המצטרפים זה לזה צרוף חיצוני. מול ההתפרדות ליחידים הוא מעמיד את השתוף של חיי עדה; מול ההמון הנוצר תחת לחץ הכפיה – את הפדרציה מתוך רצון חפשי. החברה החפשית תהא מורכבת מהמון עדות מאוחדות; הללו תולדנה כפרי הסבות המחייבות את התקשרותן. החיים החברותיים בצורתם היותר אמתית נהפכים – כמבטאו של ג. לנדואר – “לברית כל הבריתות”.

וגם פה המהפכה הצרפתית היא מדריכה את קרופוטקין בדרך האמת הגדולה של החיים. ואמנם כן: הן לא תמצא אף תקופה אחת במשך מאות השנים האחרונות, שבה תתרכז פעולת עם בזמן היותר קצר ובצורה היותר מגובשת, בהירה וחודרת כמו בשנות המהפכה הצרפתית, עד שנראה לך כאילו לפניך שדה ענקי לנסיונות סוציולוגיים. קרופוטקין מראה לנו כיצד כל מחוז של פריז מכניס את חלקו לתוך קופת הכלל, בתורת ברית הקיימת ברצון החפשי של היחידים; כיצד כל מחוז קשור כאבר אורגני בהמוני-העם של הבירה; כיצד כל כפר, כל אגודה וכל חבר של שכנים משמשים תאים בודדים למדינה; כיצד המרד וההתחדשות נובעים ממקור כל תא ומן ההצטרפות של הכחות האלה ושל כל הלהבות הללו נוצר אותו החזיון הנשגב המכונה בשם: “העם הצרפתי בזמן הריבולוציה”.

ג

מזוין בתכונה אישית זו, שבאה לו מתוך ההתהוות הנזכרת, נגש קרופוטקין לחקירת ההתפתחות ההיסטורית של החברה. וכשתמונות העבר מתמזגות ביצירתו בחזיונות העתיד, – אנו רואים את ההבדל שביניהן ובין יסוד-השלילה שעליו הן בנויות. או, כמבטאו של גונדולף: הן לא נובעות מתוך השלילה – הן מסתמנות לאורה של זו.

גם השלילה של קרופוטקין טבועה בחותם של עצמיותו המיוחדת. אין בה הפתוס, שפע המלים והשתתפות הנפש של פרוּדון; לא תמצא בה את הפראות ואת הקנאות של בקונין; אין היא יודעת את תורת-המוסר הצרופה והתובעת של טולסטוי; ואין בה מאש-הנבואה הגאה של לנדואר. פשוטה היא, מעשית, ברורה ובנויה על עובדות. היא מכוונת לשני צדדים. ראשית, היא פונה כלפי שומרי-הקיים מכל המינים והנטיות, בין שהם מופיעים כחוקרי הטבע או כמדריכי-המוסר, בין שהם באים כאנשי-הפוליטיקה או כחכמי-הכלכלה. אולם לא פחות מזה הוא נלחם בריבולוציונרים למראית-אין, המתימרים להיות ידידי-העם. –

הבקורת של קרופוטקין קולעת לנקודה שבה נפגשים שני הנגודים הרוחניים: הליברלים ותורת מרכס. כי קרופוטקין שולל, ראשית כל, את השלטון המוחלט של האנוכיות, את הערצת האינטרס הרואה את עצמו כגואל יחיד, – ובזה הוא נוגע בדוגמה היסודית של שיטת הליברלים ושל תורת הקומוניסטים. במרכז הבקורת של קרופוטקין עומדת תמיד המדינה. כיסוד בלתי אמצעי למדינה הוא רואה את המעמד.

התורה על מלחמת המעמדות החברותיים בתור גורם עיקרי להשתלשלות ההיסטורית, תורה זו שעברה כולה לרשות הסוציאל-דימוקרטיה, – נתקבלה על ידה, בלי שנויים יסודיים, מידי הרדיקלים הבורגניים; ביחוד, מידי הצרפתים מיניה, גיזו ואחרים.

הבורגנות המתעוררת העמידה ברום העולם את האינטרסים הקבוציים שלה. היה בזה מן הכוונה להצדיק בפני העולם את מלחמתה בזכויות האצילות: על יסוד האינטרסים הללו היא בונה את יעודה ההיסטורי; יתר על כן: כאילו תחת שפעת אור של רעיון גואל, היא קמה ועשתה את האינטרסים של הקבוץ לנושא ההתקדמות ההיסטורית. מלחמתו של קרופוטקין ערוכה נגד ההבנה ההיסטורית הזו, שעברה לתנועה הסוציאליסטית הצעירה מן “המניפסט הקומוניסטי”: “כל ההיסטוריה היא היסטוריה של מלחמת-מעמדות”.

אולם הוא אינו מסתפק בפולמוס שטחי, ויהא גם מזהיר ביותר: מבלי לפחד מפני עמל החוקר ועבודה מיגעת, הוא חותר עד נבכי המקורות שמהם שאבו מתנגדיו את האמת שלהם. התורה על מלחמת-המעמדות בכלל, ובצורתה המשוכללת והמבוגרת בפרט, היא, בעצם, מעיקרי הרעיונות של הדרוויניזם, שהעבירו אותו לחברת האדם. החוק של מלחמת-הקיום לשם גבולות ההתפתחות נעשה כאן לחוק של מלחמת הקבוצים החברותיים על חלקם בפרי הכלכלה והתרבות.

אתנו שמורה אחת השיחות שהיו בין גיטה ואקרמן בשנת 1827 על שני אפרוחי המלכוני, אשר זה עתה צמחו להם כנפים ושבני אדם מצאו אותם בקנו של “אדום-הצואר”. עובדה זו שהצפור חנכה את שני אסופי-החוץ יחד עם אפרוחיה הביאה את גיטה לידי התפעלות עצומה: “לו רק עלה בידינו להוכיח, – אמר הישיש, – כי מפעל זה של חנוך יצור זר משמש חוק כללי בחיי הטבע, כי אז היינו פותרים בזה כמה חידות”.

קרופוטקין מתאמץ להוכיח, כי זהו החוק הכללי הפועל בטבע. על יסוד של חומר מגוון ועשיר עד להפליא, המצורף מפרטים ומעובדות אין מספר, אשר נאספו על ידו במשך כמה שנים, הוא מראה ומדגיש שהעזרה ההדדית, הפועלת בעולם האדם ובעלי-החיים, היא הגורם, החזק והמתמיד ביותר להתקדמות היסטורית. מול מלחמת היחידים, הקבוצים והמינים הוא מעמיד את יסוד ההתחברות, את ההתאגדות לשם סיוע הדדי; מול הפניה החמרית של היחיד, הקבוצים והמינים – את הסולידריות של הכל, שהשפעתה לא פחותה מהשפעת האגואיזם.

בכדי להוכיח כי עולם בעלי-החיים יודע את רגש הסולידריות, אין קרופוטקין מסתפק בחקירת חברת הדבורים והנמלים בלבד; בכל מקום ומקום, בחיי כל המינים, הסוגים והמשפחות חפש ומצא כמה דוגמאות המבליטת את האינסטינקט החברותי, את העזרה ההדדית. הוא חקר מספר עצום של להקות בעלי-חיים, ביחוד את חבורות הציד והדיוג; אסף פרטים מפליאים על התאגדות הצפרים לשם דגירה ונדידה ועל משפחת הפילים ועדרי צבאי-הצפון. בהתלהבות מאין כמוה הוא מוסר את העובדה על קופים, שתבעו את גוית אחיהם שהומת, בעקשנות כזו, עד שעדי-הראיה החליטו שלא לנגוע לעולם בקופים. בחבה ובהתענינות יתרה הוא מתאר את החיים החברותיים של הכרסמנים, את חיי-השתפנות, את אסיפת המזון למחסנים כלליים.

באחד המקומות הוא מתאר את הכלבים שבערבות אמריקה: “רחבי הערבה מכוסים ערמות, ערמות של אדמה. על כל גבעה עומד כלב-הפרֵיריה ומשוחח בנביחות מקוטעות שיחה חיה את שכניו. כשרומזים לכלבים על ידי סימנים מיוחדים על התקרבות האדם, הם ממהרים להסתתר בחוריהם, ורק עם עבור הסכנה הם יוצאים משפחות-משפחות למשחקיהם. הזקנים שומרים על המחנה, הם עורכים טיולים זה אל זה, סוללים מסלות מחור לחור, וחיים ביניהם חיי אחדות ונחת”.

אפילו חיות-הטרף הולכות חבורות, עושות את מעשיהן ומתנפלות על טרפן בתור כוח קולקטיבי. מכאן הראיה, שלוּ גם עמדה חברת-האדם על מדרגה אחת עם חבורת הזאבים, – רמז למה שאומרים: אדם לאדם זאב, – היה בחברה זו פועם ומשפיע בחזקה אינסטינקט-הסולידריות הקדום, המקורי והיסודי. אולם השפעת האינסטינקט הזה על בני-האדם היא הרבה יותר חוקית, עמוקה ומקיפה, ממש במדה זו שחברת האדם עולה על חבורות הזאבים וכלבי-הערבה.

נקיף במבטנו את כדור הארץ ונמצא בחיי כל המין האנושי, בלי הבדל מקום, מחזות, מפעלים, סימנים ודוגמאות חיות, המספרים לנו על העזרה ההדדית: בכפרי הפפואסים כמו בין שבטי הטונגוזים. יתר על כן: דוקא פה – הנה רעיונו האמתי של רוסו! – בתוך החיים הפרימיטיביים, ששמרו על תום-נעוריהם מפני רקבון הציביליזציה, יש למצוא את הסולידריות הטהורה. ידיעה יתרה – ידיעה מתוך הנסיון – ידע קרופוטקין את אסיה הצפונית והמזרחית לכל עמיה ושבטיה, והוא מגלה את יסוד הסולידריות באלפי צורות קיומם: בחייהם הכלכליים ובסדרי-משפטם, בחוקת קהילותיהם ובתורת-המוסר. כדברי שילר: “הכל יונק אחדות ושתוף-החיים מחיק הטבע”.

נקיף במבטנו את כל תקופות ההיסטוריה ונמצא את האחדות הזאת בכל מקום שנוצרה פעם מציאות היסטורית. מכל התקופות האלה מצטיינים ימי הבינים, המופיעים לנו לאור הרעיון המרכזי של קרופוטקין, כחזיון מפתיע, חדש, מקסים ויוצר. תקופה זו לכל סימניה המובהקים משמשת דוגמא מפליאה לאמת של קרופוטקין. המאה התשע-עשרה, בת התבונה והמטריאליזם השטחי, – תקופה זו המתחכמת יותר מדי ומדברת בשם החכמה העליונה, – רואה בימי הבינים, למן הגדול ועד קטן, תקופה של מחשכים ופראות, עבדות ועם-הארצות, ואת השבלונה הזו היא מעניקה לחנוך של הדורות הבאים. קרופוטקין מצדו מתאמץ להאיר, לכל הפחות, את הצד השני של תקופה זו: את חיי העדה בימי הבינים, את הקומונה בימי התחיה האיטלקית, ואת הריפובליקה העירונית בגרמניה, אשר בין חומותיה פרחו, באופן בלתי-מצוי, חירות, שויון חברותי וכל צורות העזרה ההדדית. קרופוטקין מרים על נס, מתוך התלהבות ושפע של געגועים, את החברה הזו, שהיתה מחוננת עדיין ביחסים חיים וישרים; את האורגניזמוס של החיים החברותיים בצורות הגילדות, חבורות המשפט השתפני והחירות האישית; את המסורת החיה ואת האמנות המשורשת בהמוני העם העובד.

אולם אפילו בזמננו ובחברתנו אנו, בעולם הרכושנות האירופית הצפיה לכליה, מגלה קרופוטקין את שרידיה וגרעיניה של העזרה ההדדית: שרידים מימי קדם, כמו ה“מיר” (קהילה) הרוסי, – מוסד זה שקרופוטקין היה מיחס לו, כיתר חבריו הרוסיים, חשיבות סוציאלית מרובה, – וגרעינים מתהוים המסמנים כבר את החברה הקומוניסטית של העתיד, החל ביסוד הקומוניסטי שבהארת הרחובות, הספקת המים וגמור בתנועה החזקה והמתגברת של הקואופרציה, ובכל מוסדות האחדות הפרוליטרית.

כל חזיון מן החזיונות החברותיים האלה חוזר ומעיד על תוקף האמת, אשר בשמה דוגל ועליה נלחם קרופוטקין: אפשר להראות על תקופות חברותיות וצורות-חיים שבהן אין אנו מוצאים את המלחמה הסוציאלית ואת התנגשות המעמדות כגרעין של תסיסה ויסוד ההתקדמות; אולם, לעומת זה, לא נמצא אף תקופה אחת, אף צורה חברותית אחת, לא נמצא בכלל חברה כזו, שבה לא תתגשם, באיזו פנה שהיא ובאיזה גלוי שהוא, הסולידריות והעזרה ההדדית.

כאן תעלה השאלה: מה הם גורמי ההתפתחות ההיסטורית אשר הביאו, בכל זאת, לידי כך, שהסולידריות נסוגה בפני האגואיזם, תאות-הנצול ואהבת-הבצע; שהעמים של זמננו נתפרדו לשני מחנות, לשני מעמדות, אשר אחד מהם מתאמץ לשמור על הקיים והשני שואף לחירות, עד שהמצב הגיע לידי כך שלא נשארה לאנושיות אלא דרך הריבולוציה הגמורה, שתבוא ותניח ביסוד החברה את העזרה ההדדית, לאמר: את הסוציאליות?

קרופוטקין נותן את התשובה הידועה בפי כל הסוציאליסטים: הקנין הפרטי – הוא האשם היחידי, הוא הגורר אחריו את תקופת הקפיטליזם, את הנצול והשעבוד, את שנאת המעמדות, את המהפכה. אולם עם כל שנאתו העזה לקנין הפרטי, שהוא עורך בו מלחמה קנאית ורואה בהשמדתו המוחלטת את התקוה היחידה של בנין החברה הקומוניסטית החפשית, – הוא עוד מרבה לשנוא את שורש הרע, הוא עוד מרבה להלחם ביסוד של הקנין הפרטי: בכח האגרוף הגוזל את החירות, בשלטון האדם באדם. הוא נלחם בכח האגרוף, בין שהוא מופיע בלי מסוה ובלי התנגדות מאיזה צד שהוא – דוגמת ימי הפרשים החמסנים והברונים שודדי-הדרכים; בין שהוא מתחפש באדרת-כבוד של חוק אשר תעודתו להרבות שלום בעולם; בין שהוא בא בבגדי מלכות של מנהל הארץ ומאיים בפגיון לכל המתקוממים נגדו; בין שהוא מתגלה בהדר גדלותו, בצורה התקיפה והמסוכנת ביותר, המהוללת כל כך בפי הריאקציה ­– בצורת המדינה.

שלטון האדם באדם – זהו הגורם שנתן דחיפה להתפתחות הקנין הפרטי ולהתהוות החברה הנוכחית. בפשטות ובכח פלסטי מתאר לנו קרופוטקין את ראשית הפרוצס הזה הנעוצה בתקופה הפיאודלית, – תקופה זו שבה התחילו נוצרים הנכסים הגדולים של זמננו. “ברון פיאודלי כובש לעצמו עמק טוב ופורה. אולם כל זמן שהעמק אינו מיושב, אין הוא בשביל הברון בחזקת נכסים… עליו לחפש אחרי אכרים… בכל מקום יש למצוא המונים-המונים של עניים: הללו הגיעו עד פי תהום תחת לחץ מלחמות, מגפות ובצורת; אין להם לא סוס ולא מחרשה, כי הברזל יקר מאד בימי הבינים, ועוד יקר ממנו הוא סוס-העבודה. כל האביונים האלה שואפים לתנאי חיים נוחים. ביום בהיר אחד הם רואים בכביש, אשר על גבול הקרקע של הברון, בד ועליו שלט. השלט מודיע במלים המובנות לכל, כי כל מי שמסכים להתישב על אדמת הברון יקבל גם קרקע וגם כלי-עבודה מבלי שיצטרך לשלם מס-הקרקע במשך כמה שנים… המסכנים מציפים את אדמת הפיאודל. בונים כבישים, מיבשים בצות, יוצרים מושבות. אולם כעבור תשע שנים יטיל עליהם הברון דמי-חכירה, בעוד חמש שנים עליהם יהיה לתרום למפרע את תרומת הקרקע, בעוד זמן מה יכפיל את המס, וכה בלי סוף. ולאט לאט ובעזרת החוקים שנקבעו על ידי הוד מעלתו הברון, הולכת דלות האכרים ונהפכת למקור העושר של האציל, – ולא של האציל בלבד, כי אם של גדודים-גדודים מלוי-ברבית הקובעים את ישיבתם בכפרים”.

עברו מאות שנים. ובמשך מאות השנים האלה הלך שלטון-הכח והחליף צורות למאות ולאלפים, אולם מהותו נשארת אחת ויסודית: הוא מחניק את החירות, גוזל את הרצון, מנצח על השעבוד החברותי ותומך בקנין הפרטי ובעניניו האגואיסטיים. ולבסוף נולד על פסגת ההתפתחות, מעוטר בקרני אורה של חסד אלהים, הבטוי העליון של שלטון המעמד והנשק הענקי של השעבוד החברותי: המדינה הצנטרליסטית של ימינו.

לקרופוטקין היתה הזדמנות להפגש במשך ימי חייו פנים אל פנים עם המכונה הענקית הזו של הונאת העם ושעבוד ההמונים, והוא הכיר את כל סודותיה המתרחשים מאחורי הפרגוד. בתור בן למשפחת נסיכים ראה את זיוף המוסר והמשפט, העומד תחת חסות הקדוש וברכת הכנסיה הרשמית; בתור אופיציר של צבאות ה“צאר” הכיר את המוסדות השומרים על הקיום, שהיה להם ערך מיוחד במדינת רוסיה: – את המשטרה ואת הצבא; בתור אנרכיסטן למד לדעת מקרוב ברוסיה ובצרפת את האירגונים שנועדו לשמור על הסדר של המדינה: את בתי-הכלא והמבצרים; ועל כולם – הכיר, בתוך פקיד גבוה בפלכי סיביריה, את המדינה בחיי יום יום, את הפרזיטיות של הפקידות ואת המכונה הענקית של הביורוקרטיה, העושה את מלאכתה בעד בצע ושוחד. מתוך כל המקורות האלה שאב קרופוטקין את שנאתו הקנאית למדינה ולשלטונה המשעבד.

קרופוטקין אינו רואה כל תקוה לשחרור מעול הקפיטליזם כל זמן שתתקיים המדינה. “אנחנו מכריזים בפירוש, – אומר הוא במקום אחד, – הפועל לא ישיג את החירות עד שיקום ויחריב את השקר שבצנטרליזציה, את הזיוף שבהמון הפקידים הממונים על ידי המדינה לשמור על החוק והסדר, – חוק שחוקק על ידי העשירים לשם נצול הדלים, וסדר שפירושו: הטלת עול העשירים על דלת העם. – שחרור העבודה לא יקום ולא יהי טרם שנשלח לעזאזל את כל הזיופים, השקרים ומעשי-התרמית האלה”.

וכיון שהוברר לו שיחד עם נצול האדם על ידי האדם מוכרח לבוא הקץ גם לשלטון האדם באדם, שבנפול הזכות המיוחדת של הרכוש צריך לנפול גם המונופולין של הכח, – הרי הוא מבחין במבטו הבהיר את הסכנה החדשה, המתיצבת בין החופש ובין האדם העובד. שנים רבות לפני נצחון הבולשביות, – שאת “מדינתה הפרולטרית” הספיק קרופוטקין לראות בעיניו ממש, – גלה האנרכיסטן הרוסי את הזיוף הפנימי שבמדינה הפרולטרית בכלל, והכריז על שנאתו הנצחית לכל הריבולוציונרים למראית עין, המתאמצים להפוך את עבודת-הגאולה של הסוציאליות למין רכושנות מדינית גדולה וחדשה. בין חרבותיה של המדינה הקפיטליסטית הוא מוצא את גידולי העבדות החדשה. הנה הולך ונוצר מעמד חדש, הבא לשלוט ומנסה לרכז בידו את כח-השלטון של הדורות. במקום הצבא הלבן יבוא – האדום, במקום הפקיד הלבן – הפקיד האדום, במקום השלטון הלבן – השלטון האדום, וכקרבן המדינה החדשה יפול עוד הפעם העם, אשר בשמו דוגלים להקות הקומיסרים. ורק הכרה אחת לקרופוטקין – הכרה המוצקה כצור: הסוציאליות תהיה סוציאליות-החירות, סוציאליות אנטי-מדינית, סוציאליות אנרכית, – או שהרעיון הסוציאליסטי לא יצא לפועל לעולם.

במעגל מושלם זה נתונה השלילה של קרופוטקין. היא שוללת את האדנות ואת העריצות בכל מקום שהם; ספרו, שלדעתי הוא המזהיר ביותר בין חבוריו הקטנים – “על התפקיד ההיסטורי של המדינה” – מוכיח את זאת בתכלית השלמות. הוא שולל את השלטון המקיף של האינטרסים החמריים ואת ההיגימוניה של מלחמת-המעמדות; שיטת “העזרה ההדדית” – זהו המרכז וראש-הפסגה של כל יצירת קרופוטקין.

על הרקע השחור של השלילה מופיע לפניו מפעל-השחרור של הסוציאליות האנרכית – רק בתור תולדה של פעולת-עם יוצרת ורק מתוך התהוות אורגנית וחפשית: לא בכח צו והכרח הבאים מלמעלה, כי אם בתוקף הדחיפה הנובעת ממעמקים, דוגמת העץ אשר גזעו, עליו וצמרתו עולים וצומחים מן השורש. –

ד

“צורה חדשה של חברה, – אמר פעם קרופוטקין בספרו “נאומי המורד” – צומחת בקרב עמי-הציביליזציה, והיא עתידה לבוא במקום החברה הנושנה. זה יהיה צבור בני אדם שוים שלא יהיו צריכים למכור, תחת לחץ ההכרח, את השרירים ואת עבודת-המח לאלה, העומדים, במקרה, להשתמש בעמל אחרים; להיפך: תנתן האפשרות לכל לשמש בידיעות ובכשרונות את התוצרת, בתוך אורגניסמוס חברותי כזה, שידע לצרף את כל צורות-הפעולה לסכום עליון של טובת כל בני החברה, ועם זה יפריש כר נרחב וחפשי להתפתחות האיניציאטיבה האישית”.

ואת ניצני העתיד הזה מבחין קרופוטקין בתוך החברה, הכלכלה והחנוך של זמננו. יכולת זו של תפיסה מקיפה את המתהווה ואת שלל החזיונות, חודרת עד הגרעינים הכמוסים של ההתפתחות וסוללת נתיבי הכרה חדשים.

בעת שתורת-הכלכלה הקלסית חולמת בהתפעלות עצומה על ההתקדמות של רכוז התעשיה ומנבאה באש-התלהבות להגשמת החזון של חסידי המסחר החפשי; בעת שהסוציאל-דימוקרטיה המרכסיסטית, הנתונה תחת ההיפנוזה של ההתקדמות הטכנית ותגבורת הרכושנות, עומדת ומכניסה בתמימות גמורה את החלום ואת הנבואה האלה לתוך שיטתה הסוציאליסטית, – רואה קרופוטקין את ההתהוות של צורת-חיים הפוכה ומתנגדת. אחת אחת באות המדינות לידי כך שהן מספיקות את צרכי-התעשיה על ידי תוצרת עצמית. בו בזמן שבורגנים כמרכסיסטים נשארים כפותים לכבלי הדוגמות הנושנות, הולכת הדיצנטליזציה של החרושת, המסתעפת בכל רחבי המדינות, ונעישת יותר ויותר מציאות ממשית. אולם לא במובן זה בלבד רואה קרופוטקין את התורה של הרכוז הקפיטליסטי כשיטה שאינה קולעת לאמת. גם בנוגע לכל יחידה הפועלת במשק של התעשיה אין תורה זו בעיניו אלא סכימטיזם בלתי-מובן. מצב התעשיה הפעוטה והמלאכה ברוסיה, בצרפת ואפילו באנגליה ובגרמניה, מעיד על זה שההיסטוריה צועדת במסלול אחר לגמרי. צורות-המשק האלה שומרות בכל מקום על קיומן; יתר על כן: הן גם הולכות וגדלות, אם גם בהדרגה, כצורות של עבודה אורגנית. בצד ההתפתחות הזו אנו רואים את החקלאות ההולכת בדרך של אינטנסיביות מתמדת. נצחונותיה עתידים לכלכל גם פי כמה מן המספר הנוכחי של תושבי כדור הארץ. השמוש במכונה, החודרת יותר ויותר לעולם החקלאות, מגדיל את היבול פי מאה, ונותן את האפשרות לגשר את התהום שנפתח על ידי הקפיטליזם בין העיר והכפר, בין החקלאות ועבודת-החרושת.

ועל כולם, הנה כבר צומח ומבשיל בימינו אנו, חנוך חדש, הסולל דרך לחברת-העבודה של העתיד, המציג לו למטרה: לאחד את עמל הכפים ועבודת-הרוח, להתגבר על חלוקת-העבודה – ילידת-קפיטליזם זו הממיתה את הנשמה, – לקשר מחדש את האדם ברוח יצירתו, להעמיק בו את הבנת המציאות האורגנית, ולפתח בו את ההסתכלות הפלסטית בכל העצמים.

כך עוברת לפנינו שורה ארוכה של פרובלימות חברותיות-כלכליות, היסטוריות-תרבותיות, פדגוגיות-צבוריות, שכל אחת מהן זקוקה לתאור מפורט; כך נמטר עלינו שפע רב של רעיונות, שכל אחד מהם ראוי להתעמקות מיוחדת וחודרת.

מובן מעצמו שלא נגרע מכל העושר הרב הזה אף קוצו של יוד אם נאמר גלוי שהרבה מרעיונות קרופוטקין נצרכים בהכרח למלויים, שכלול ועבוד.

כאן מופיע אולי לפנינו באחד מגלוייו הרבים החוק הטבעי של ההבדל בין דור לדור: טבעי הוא הדבר שאנו, – בני הדור הצעיר, הקרובים, לפי מהותנו הרוחנית והכרתנו המדעית, לסוציאליזם האנרכיסטי והמחונכים, ביחד עם זה, על ברכי הסוציולוגיה והכלכלה החדשה, – דורשים מאת קרופוטקין בכמה פרטים – וביחוד בשאלות הכלכלה והטכניקה החברותית – יותר דיקנות, יותר ברור חודר ותאור מדויק.

אל לנו להסתפק בעובדות סטטיסטיות המאשרות את קיום היחידות הקטנות בעולם החרושת, ולהקיש מכאן על קיום צורות העבודה האורגנית היום ועל התפתחותן בעתיד, כל זמן שלא חקרנו באופן מקיף את ההנחות הכלכליות שלהן: את המצב הפנימי, את היכולת הכלכלית ואת הפּרספּקטיבה לעתיד. וחקירה כזאת סופה להביאנו לידי מסקנה, כי מלאכת-היד באירופה – גם במקומות שהיא מוסיפה להתקיים, – חיה בחלקיה הרבים חיים למראית עין, בעוד שמבפנים היא נהרסה כליל, או הולכת למות במהירות רבה, ואם גם תשאיר אחריה שרידים, לא תוכל להשתמר אלא באילו מקצועות ובתנאים ידועים.

גם אין לנו רשות להשלות את עצמנו בהבטחה גרידה, שכחות התוצרת עלו בכל מקצועות החיים למדרגה כזאת, עד שיביאו, בלי כל ספק ובלי קושי, לאידיאל הנכסף של “חיי הרוחה בשביל הכל”; וכי הטכניקה התרוממה לדרגה כזאת עד ששעות-עבודה אחדות תהיינה מספיקות ליצירת התוצרת הדרושה. כל ההכללות האלה זקוקות לחשבונות מעובדים, לחקירות מדויקות, חודרות וברורות – כפי שנסו לעשות בעשרות השנים בלוט-אטלנטיקוס ופופר-לינקיאוס ביחס לתוצרת בחברה הסוציאליסטית. אולם גם ספריהם של אלו מוכיחים לנו מה מרובים הלקויים במקצוע זה על כל צעד ושעל.

מלבד זאת מפליא אותנו קרופוטקין מצד נטיתו להכללה מהירה ובלתי מבוססת. אמנם, מותר לו לפיסיקאי לחשב את חוקי השטח המשופע מבלי להביא בחשבון את החכוכים בשטח שמתחתיו. אולם עליו לדעת כי החכוכים האלה קיימים, וכי הם פועלים ומשפיעים על תוצאות החשבון. על אחת כמה וכמה שלא נמנע משגיאות ענקיות אם נעלים עין מן החכוכים אשר בכלכלה החברותית, – זו הרשת המסובכת והמורכבת של יחסים, קשרים, התחיבויות, סבובים וזרמים. אם אחד האכרים השיג באיזה מקום, בתנאים נוחים ויוצאים מן הכלל, תוצאות טובות ובלתי שכיחות בקולטורה של חטה נטועה, מחממות וגידול צמחים תחת זכוכית, – הרי שאין להוציא מכאן, בעזרת הכפל הפשוט, הכללה המקיפה את החברה כולה, – דבר השכיח כל כך בספרו של קרופוטקין: “שדות, בתי-חרושת ובתי-מלאכה”.

ועוד עובדה הדומה לקודמת: אפשר להאמין אמונה שלמה ומוצקה בכשרון-ההמונים המארגן, היוצר ובונה, אולם עם כל זה אנו משתוממים לראות את הצורה הקלה, שלא לאמר הגרציוזית, אשר קבל אצל קרופוטקין המעבר הריבולוציוני אל האנרכיה השתפנית. הסוציולוג המצוין, אדם שכתב את ההיסטוריה היחידה במינה של המהפכה הצרפתית, על כל הערבוביה של הכוחות המתנגשים במהלך הסתירה והבנין, מציין לנו, לדעתי, את המהפכה הסוציאלית המתקרבת ובאה בדמות קלושה, חורת ומחוסרת-דם, אם גם מענינת בפרטים ידועים.

עם כל הצדק אשר בהנחתו היסודית, כי המטרה הראשונה והעיקרית של המהפכה אינו הענין של יצירת “ממשלה ריבולוציונית”, כי אם הספקת שלשת הצרכים האלמנטריים לעם: כלכלה, דירה והלבשה; עם כל זה שהוא מתאמץ למראית עין להביא בחשבון את כל המעצורים העומדים בדרך המובילה “לחיי-הרוחה לכל” ול“כבוש הלחם” – עם כל זה נראה לנו תאור האכספרופריאציה כדבר הרחוק מרחק רב מן המציאות. זוהי מהפכה בלי חכוכים. ההמון הריבולוציוני מקבל על עצמו בדחיפת הכח והסדר העצמי את כלכלת המרכזים: הוא מארגן את חלוקת צרכי-האוכל והבגדים, הוא מעמיד ברשותו את סדור הדירות המוכנות, הוא מטיל על עצמו את סדור הסטטיסטיקה של כל התוצרת וההספקה. “אמנם תהיה אז מקצת מן הערבוביה, אולם יש להתאמץ שהערבוביה הזאת לא תעבור ללא הועיל ונחוץ להביא אותה למדת האפס. ודבר זה הוא בגדר האפשרות: את זה נדגיש בלי הרף ובלי עיפות”.

אנו יודעים כמה מן הקושי יש בתאור ריאליסטי של מהפכת-העתיד, ובכל זאת נראה לנו כי תמונת המרד בהירה יותר מדי, גם מצד הלך-הרוח הכללי וגם מצד שפעת הגונים, וכמעט שאין אנו פוגשים לא מכשול פנימי ולא הסתבכות חיצונית.

אמנם, נראה לנו כי אחדים מן החסרונות האמורים הכרחיים הם ביצירה כיצירת קרופוטקין, המקיפה חומר ענקי כזה והמזוינת בידיעות עצומות כאלה. אם נדון על יצירה זו כעל עצם גדול מקיף ומסוגר נראה, שלמרות כל חסרונותיה, היא עשירה מאד בהערות פוריות, ברעיונות מפתיעים ומבריקים, המגלים תחומים בלתי-צפויים ובלתי-מוארים, בין בשעות שהם דנים בשיטת השכר בין בשעות שהם עוסקים במוסר ובשאלות ההסכמה החפשית. עין לה ליצירה זו החודרת לתוך מסתרי החיים, המגלה את הרוח הגדול של המתהווה בכל פרט נקלה, בחזיון-החיים היותר פעוט ויום-יומי, כעין: פנס הרחוב, גלוית הדואר וסירת-ההצלה. בפני האור הרוחני הבהיר שביצירה זו נופל המסוה המזויף של כל עצם מורכב ומפשט, והוא מתגלה מחדש בפשטותו המקורית והטבעית. כמטרת המהפכה היא רואה לא את עשרות הסיסמות המופשטות, לא את “המדינה הפרולטרית”, אבל גם לא את התחדשות האדם, כי אם את הדבר הפשוט והחשוב ביותר: “חיי הרוחה בעד הכל, מזון, דירה, מרחב, אור, הלבשה, חום ואויר חפשי של חוסר דאגה חמרית”. באחת: צריך לכבוש את הדברים היותר אלמנטריים ועליונים; לא נשאר לנו אלא ליצור תנאים כדי שיוכל לעלות ולפרוח כל זה שבו טמון כח הצמיחה והגדול.

היצירה של קרופוטקין נשואה על כנפי הדמיון היוצר, המגלה בניצני הים את העץ הפורח של מחר, את היער העבות של המתהוה; המנסה לצייר את תמונת החברה של העתיד בשלל החזיונות, אשר אין לשער ואין לראות אותם מראש.

חברה זו היא – החברה החדשה והחפשית של “חיי הרוחה בעד הכל”; חברה ללא שלטון, חברה של אנרכיה קומוניסטית. את חזון העולם הבא אין קרופוטקין נותן לנו בהימנוני-תהלה יוקדים, כי אם במלים היותר עממיות ובתמונות היותר פשוטות. יסוד החברה אינו יותר הכח, דיקטטורה של המעוט או הרבים, ההכרח החיצוני בין שהוא מופיע בצורה של שטר-קנין ומקל השוטר, בין שהוא בא בתור פקודה צבאית וצווי של ממשלה; היא בנויה על ההסכמה מתוך רצון חפשי, על ההתחברות ללא-שלטון, על כח החיים אשר הטרמינולוגיה האנרכיסטית מציינת אותו בשם Libre Entente (“ברית חפשית”).

המחשבה של דורנו נתונה כולה במעגל-קדם של רעיון השלטון. לפיכך, לא רק שאי אפשר לה לצייר לעצמה את החברה החפשית הזו, כי אם גם יקשה מאתה לצעוד לקראתה בעקבות החוקרים האנרכיסטיים, כאיש ההולך לקראת מציאות אפשרית.

ההיפנוזה של השלטון, המשמעת והסדר הפומבי חדרה לרהטי-דמינו בתוקף כזה שאין אנחנו מסוגלים יותר להבין מה גדול התפקיד אשר ההסכמה החפשית ממלאה אפילו בחברתנו, – חברת השעבוד ושלטון-הכח, – כשם שאין אנו משיגים כיצד עם שלם חי בלי משטרה השומרת על הסדר, כמו שחיו לפני ארבעים שנה ארבע מאות מיליונים הסינים. אולם קרופוטקין מאמין באפשרות זו, והוא גם מראה לנו את דרכי התגשמותה. הוא מוכיח לנו את האפשרות של החברה החדשה, כי הוא עצמו נוכח באמת שלו.

אולם בעוד שבחברתנו אנו כפותה ההתאגדות החפשית לעול השלטון ולאפוטרופסותו, ואין לה יכולת של גדול ופריחה באויר המחניק של המדינה, – הנה אחרת יהיה בחברת-העתיד: בה תשמש “הברית החפשית” יסוד עקרי ליצירת הקבוצים. לא תחת לחץ ההכרח, כי אם בכח המדריך והמנהל של האינטרסים והשאיפות האידיאליות, יצטרפו היחידים לקבוצות או לאגודות. היחידה של הקבוצים האלה תהיה הקומונה, אשר היחידים יחפצו בה ויכשירו את עצמם לסדר בתוכה את החיים ואת המשק.

מאות שנים של התפתחות קפיטליסטית, הגוררת אחריה מצב של תהו ובהו בחברה ובכלכלה, בתוצרת ובהספקה הביאו לידי כך, שהכרת-הדור צריכה עתה לכמה פירושים, אשר יסבירו את מטרת ההתאחדות החדשה: לעשות את הקומונה החפשית אורגניסמוס כלכלי טבעי, קואופרציה כלכלית רבת-איברים המספיקה את תרכיה, את כל צרכיה, בכוחות ובחמרים משותפים על יסוד של שתוף הקנין והשמוש. בקומונה החפשית יתחד התוכן האמתי של התוצרת, שניטלה מאתה בחברה הקפיטליסטית הפונקציה הטבעית שלה על ידי זה שהיא חדלה להיות מכוונת לצורך המוחשי והממשי של האדם העובד, אלא נתקשרה לעניני-הרוחים של בעלי ההון, שראו בה מקור להתעשרות. בגבולות הקומונה יתאימו את התוצרת, בין זו המספיקה צרכי-חיים עיקריים והכרחיים, בין זו שיוצרת נכסי מותרות, להספקת הדרישות הממשיות והצרכים החיים של העובד, מבלי להאריך את זמן העבודה. אחוד החרושת והחקלאות יכול להביא את מרץ העבודה לידי אינטנסיביות כזו ולהגדיל את תוצאות היצירה במדה כזאת, עד ששעות עבודה מועטות, – חושבני, כחמש שעות לפי חשבונו של קרופוטקין, – ישיגו את המטרה העיקרית ויבטיחו לכל עובד, לפי מדת צרכיו, את חלקו “בחיי ההרוחה של הכל”.

“לכל אחד לפי צרכיו?” – זאת הסיסמה אשר על פיה מחלקים את הנכסים בחברת האנרכיה הקומוניסטית. “לכל אחד לפי כשרונות!” – מה אמר הסוציאליזם הישן. וכי יעלה על דעתך להטיל על מי שהוא את האחריות בעד מדת כשרונותיו ולהצדיק בזה את חלקו המצומצם? – "לכל אחד כמדת פעולותיו!” – פסקה אחרי כן הסוציאל-דימוקרטיה. אולם, – וזהו אחד הרעיונות החביבים על קרופוטקין ועליו הוא מתעכב לעתים תכופות ובפרוטרוט, – כיצד למצוא את אמת-המדה לפעולת כל אחד ואחד, אם פעולה זו באה מתוך התאמצות של כל כחות העובד? ומי הוא אשר יעיז להתפאר בפעולתו העצמית בתוך חברה שכל כלי וכל מפעל נעשים בה כתוצאת ההתאמצות המאוחדת של דורות-ממציאים, מגלים ועובדים? מי הוא אשר ירים על נס את מהות עבודתו בתוך קואופרציה ענקית היוצרת את כל נכסיה על יסוד של שתוף כל הכחות? וכשיבוא פעם שחרור החברה מעול הנצול והשלטון, והקומונה האנרכית תדע להשתמש בצורות-עבודה כאלה, – ועתיד זה אינו, לדעת קרופוטקין, חלום ואוטופיה כי אם מציאות ממשית, – אזי יקבל כל אחד את חלקו בעושר של הכלל, כמדת צרכיו ולפי מצבו הפרטי.

הקומונה היחידה תצטרף לשניה, או לקבוצת הקומונות רק במדה שתראה בזה הכרח חיוני לקיומה. בתוך ברית חפשית תסדרנה הקומונות מתוך שתוף כחות את עניניהן המשותפים. מתוך מזיגה הרמונית זו תוצר חברת-העתיד הנכספה, שקרופוטקין יודע לתאר אותה בשלל פרטים מענינים ובשפעת צבעים.

החברה של העתיד, האומה בתור פידירציה גדולה של קבוצות קומוניסטיות חפשיות, – כזאת היא המטרה האחרונה הרומזת לנו ככוכב מדריך ומזהיר מתוך מלחמת קרופוטקין ויצירתו.

יצירה זו לא תהא לה לעולם בשביל איזו תנועה שהיא אותה החשיבות המחוקקת, המציינת, לדוגמה, את יצירת מרכס ואנגלס ביחס לסוציאל-דימוקרטיה. בשביל זה יש בה פחות מדי ממדת ה“רבנות”, מן הדוגמטיקה: היא אינה באה בפרטנזיה לקבוע אמת הכרחית בשביל הכל. אולם כשתבוא התקופה המכרעת והמלחמה בעד החירות תתפרץ בקרב העמים, עתידה המלה האמיצה של קרופוטקין להפרות, ביודעים ובלא יודעים, את המחשבה של הלוחמים, ולשמש דחיפה לקראת המחשבה החדשה. ובימי הקרב, כשהמגינים על הקיים, – ובימים ההם יפול, אולי, תפקיד זה בגורל המועצה של המדינה הפרולטרית או ראש המשטרה הפרולטרית, – יתאמצו להחניק בפקודות-גירושים, בתי-כלא, מצב של מצור וצנזורה על העתונות את גרעין החופש שאינו מת לעולם, ישאבו הריבולוציונרים של מחרתים מתוך אוצר הרעיונות של קרופוטקין, כל זמן שיקום בהם רוח – כח, עצה, דחיפה, רצון ורוח קדושה של החיים.

¹

שאלת מהותן של הצורות השונות אשר למבנה החברה המודרנית – מעסיקה יותר ויותר כיום, והעסיקה הרבה בעבר הקרוב, את החקירה המדעית. המשבר הנוכחי של החברה האנושית מוסיף לפתרון השאלה חשיבות ומשקל מיוחד. כשאנו משקיפים אחורנית על מאה השנים האחרונות מבחינת הענפים האלה והנה הם הולכים ומשמשים יותר ויותר לחקירת פרובלימות ומושגים סוציולוגיים.

אין כמעט מושג אחר במקצועות החלקיים של מדעי-החברה שהתאזרח כמו מושג המעמד החברתי בתורת חזיון מיוחד וקבוע של החיים הסוציאליים; ואין אף מושג אחר שהוציאו על פיו מסקנות נחשבות כל כך, למעשה ולהלכה, גם בפוליטיקה וגם בפילוסופיה ההיסטורית. אף אחד לא נקלט במידה כזו בהכרה הכללית של תקופתנו. ביחוד לאחרי שכבש לו המרכסזים והסוציאולוגיה שלו את העמדה המרכזית בחקירה החברתית שבזמננו, זו שהוא תופס אותה כמעט עד היום הזה.

ובכל זאת מפליא הדבר שהרגל השמוש במושג המעמד עומד עד היום ביחס הפוך לדיוקו המדעי ולבירור מהותו.

רבוי הגוונים – בשמוש מושגי תורת-המעמדות – מתגלה בעיקר בשפת הדבור, והוא מעיד על השכיחות במחשבה ועל הטשטוש בתוכן. בשפת יום-יום ניגוד המעמדות פירושו הניגוד בין ה“עני” וה“עשיר”, וניגוד זה, כמובן, אין בו מן ההגדרה המדעית. כמו כן מבדילים בין ה“מעמדות העובדים ובין “Leisured Classes”, – יסוד ההגדרה כאן הוא בפרודוקטיביות החברתית של הקבוץ; גם במבטא “המעמדות היוצרים”, שבו משתמש מרכס בספרו על מלחמת האזרחים הצרפתית, שכנגדם צריך, על פי ההגיון, להציג את המעמדות שאינם יוצרים, הבלתי-פרודוקטיביים. לאמר הגדרת “המעמדות השכירים” לעומת ה”מעמדות" הקפיטליסטיים – משמש ההבדל רק מבחינת הקנין במכשירי התוצרת; בין “המעמדות הרכושניים” ובין “המעמדות מחוסרי הרכוש” ההבדל הכללי ביותר הוא בעמדת הקבוצים השונים בתוך פרוצס החלוקה של הפרודוקט החברתי. “מעמדות שולטים” נבדלים בשפת הדבור מ“המעמדות המשועבדים” – על-פי ההבדלים שבכוח הפוליטי והסוציאלי במדינה; “מעמדות המקצוע” ( soziale Berufskfassen ) נבדלים על-פי משלח-ידם המיוחד, “מעמדות תחתונים ועליונים” – על-פי דעה קבועה מראש ביחס להערכת משקלן החברתי והמוסרי של שדרות-העם השונות. (כך דבר פעם מיניסטר אוסטרלי אחד על “מעמד העשירים הנמוך”). אפשר היה להוסיף על הדוגמאות האלה עוד קומבינציות והרכבות שונות. אולם אלה לא באו אלא כדי להראות, שהשמוש הרגיל בשפה המדוברת משאיר אותנו בתוך ערפל מבחינת עצם מהותו של המעמד החברותי, אף על פי שהוא נוגע בו מצדדים שונים.

ב

בנוגע לתורת-המעמדות המדעית עצמה – אין זה דבר קל לקבל השקפה ברורה על-אודות הדעות שאליהן הגיעה זו במשך התפתחותה ההיסטורית. אין עדיין חקירה משוכללת בתולדות התורה הזאת, חוץ מנסיונות ועבודות-הכנה אחדות. בין אלה כדאי לציין ביחוד את חקירותיו של פליחנוב “zum Vorgeschichte der Marxistischen Lehre vom Klassenkampf”, את נסיונותיו של קונוב לסיסטימטיקה, בספרו על “תורת המדינה והחברה של מרקס” ואת מאמרו הנפלא של רוברט מיכלס בשם:

“Zum Problem der Behandlung des Profetariats Wissenchaft”.

כדאי לעמוד על הופעה מיוחדת בהתפתחות של תורת המעמדות: הקשר הבלתי אמצעי בין התפתחות התורה הזאת ובין התפתחות החיים עצמם. לעתים רחוקות קשורה תורה סוציאולוגית שהיא באה להסבירה – במידה שאנו רואים כאן. אפילו מאורעות היסטוריים בודדים, שהם בבחינת עוברים וחולפים, משאירים עקבות ניכרים בתורת-המעמדות, כגון השפעת מהפכת פברואר של שנת 1848 בצרפת, כפי שנראה עוד להלן. אשר על כן להגיד בבטחה, שאת תולדות תורת המעמדות יש להבין אך ורק מתוך תולדות המעמדות החברתיים עצמם. יחד עם התפתחות החברה המודרנית ומעמדותיה מתפתחת גם התורה בדבר מהותם; מלחמת מעמד אחד בשני משתקפת במלחמת השקפות ותורות שונות בדבר מהותם של המעמדות האלה. ורק הסוציאולוגיה העיונית הצעירה של ימינו מתחילה בכוונה להרחיק את עצמה מהערכות פוליטיות ותכליות מעשיות, ומשתדלת לאפשר על ידי כך הבנה אוביקטיבית וטהורה יותר של ההופעות האלה.

מתוך השקפה זאת יש לציין את שיטת ארבע התקופות שעברו על תורת המעמדות בחברה הקפיטליסטית. תקופת ההכנה הראשונה, זו העומדת בהתאמה לתקופת התהוות הקפיטליזם החדש, נושאת את סימניה ואת חותמה ונגמרת יחד אתה בערך, לאמר: בזמן המהפכה הצרפתית הגדולה. תקופה שניה, המקיפה את עלית המעמד לשלטון בעקבות נצחונו במהפכה הזאת, נותנת בטוי תיאורטי למלחמותיו האחרונות של המעמד נגד הפיאודליזם ולהתגברותו המחלטת. תקופה שלישית – מכניסה את הצעיר במעמדות העולים, את הפועלים, לתוך הזירה של המעמדות המתאבקים – ומצרפת את תורת הפרולטריון כחוליה מיוחדת לשלשלת תורות-המעמד. בתקופה הרביעית מופיעים הנסיונות החדשים ליצירת תורה מדעית טהורה של המעמד החברתי, העלולה לעמוד – עד כמה שדבר זה תלוי בכלל בכוונה וברצון – מעבר למלחמות החיים היום-יומיים, מעבר לדעות פוליטיות ולחלוקי-הדעות האלה.

ג

לתוך התקופה הראשונה נכניס גם את כל ההשקפות המתייחסות על הנושא שלנו ונמסרות לנו מדורות קדומים יותר, ביחוד מימי הקדם וימי הבינים. אין להתפלא על הדבר שההיסטוריונים מימי יון ורומא, וגם הסופרים שהיו בריפובליקות העירוניות מימי הבינים באיטליה, מרמזים לפעמים תכופות למלחמות החברתיות שסערו בין Patres Vulgus profane ובין poplo grosso ובין ה- popolo minuto.

אולם ראשית כל שייכות הנה:

א) ההשקפות השוררות בזמן שחברת השדרות ² של ימי-הבינים הולכת ומתפוררת לרגלי התהוותה של החברה החדשה. בתורת דוגמא תוכל לשמש לנו האגדה הדתית בדבר אי-השיויון של צאצאי אדם וחוה, זו שמקורה במאה השש-עשרה והיא מתקבלת גם על-ידי בפטיסטה מנטואנוס, הנס זכס, אגריקולה ומלנכטון. באגדה זו מבקש לו אי-השויון שבין השדרות השונות הצדקה רוחנית – סימן, דרך אגב, שכבר גם אז לא היתה הודיה כללית באי-שויון זה – וההצדקה נמצאת בפרוש רצונה של ההשגחה העליונה, לאמר כי זו יצרה גם את בני אדם-הראשון שונים בערכם “החברתי”, בגורלם ובהצלחתם.

ב) ההשקפות היסודיות ששררו בפרק הראשון להתפתחות הקפיטליסטית החדשה והלכו והתגברו בזמן ה“השכלה” הצרפתית. הרבה זמן לפני המהפכה אנו מוצאים כמעט בכל כתבי הסופרים הסוציאליים הצרפתיים את ההכרה, שהלאום אינו רק נחלק באופן פוליטי לשלש שדרות, אלא הוא נחלק חוץ מזה גם באפן חברתי לשני מעמדות: למעמד העשירים ולמעמד הדלים. אצל רוסו, נקר, וולטר, מבלי, רנל, דידרו, טיורגו – אנו פוגשים מדי פעם הגדרות כאלה. בין הסופרים האנגלים של הזמן ההוא יש לציין ביחוד את פרגוזון (בספרו “תולדות החברה האזרחית”) ואת מילר בספרו על תולדות השדרות.

באה התקופה הממשית של המהפכה והשפעתה ניכרת בשני כוונים: מצד אחד הבורגנות המנצחת, המכתירה את האינטרסים שלה ואת האידיאלים החברתיים המיוחדים לה בכתר-תפארת של כלי-עולם, הקובעים חוק לאנושיות כולה. הללו מדברים רק על האנושיות כולה, על האומה כולה, על המולדת כולה. חרות כללית ושויון כללי חרותים כסיסמאות על הדגלים. מהצד השני: הנגודים הפנימיים, החותרים תחת קיום האומה המשוחררת, המתבלטים דוקא בעת צרה ומצוקה חיצוניות אלה יותר ויותר ועומדים לסכן את השויון הכללי. באופן כזה נוצרות במשך השנים האלה ההתחלות לתורת-מעמדות קומוניסטית מיוחדת, אף על פי שלידי פתוחה ולידי פעולתה העקרית היא מגיעה רק אחרי חמשים שנה. ההתחלות האלה מצויות קודם כל בכתביהם של שנים מין הריבולוציונרים הטפוסיים של הימים ההם: מראט ובאבף. מראט, “ידיד ההמון” (כפי שכנה את עתונו המפורסם), זה שיצר מחדש את המושג הרומי “פרולטריון”, הוא יחד עם זה גם הראשון המעלה את תורת המעמד שלו מעל לנגודים סתמיים ומתאמץ למלאותה תוכן מוחשי, הוא רואה במושג ה“המון”, שברצונו להיות ידידו ובא-כוח, את בעלי-המלאכה הקטנים, את הפועלים, את שכירי-היום, את האכרים הזעירים, את הפקידים הנמוכים ואת אנשי-הרוח מחוסרי-הרכוש. נגד כל השכבות האלה הוא מציג את יתר “המעמדות”: את האצילים, את הכמרים הגבוהים, את הבורגנים העשירים ואת הסוחרים ובעלי האמצעים. המהפכה נראית בעיניו אך ורק כמלחמה בין המעמדות השונים האלה בשל הגשמת האינטרסים הקבוציים הנבדלים שלהם. – בבף אומר בקול-הקורא שלו – “לקראת מרד השויון” – זה שהכינו לפני שאסרו אותו הוא רוצה לפרסמו ברבים, כדי להפיץ את רעיון המרד בקרב המון העם: “בגסיסה מתוך רעב וקור, משולל כל זכות – אתה מתענה, המון העם, ביסורי גיהנום, בו בזמן שהעשיר, הנפדה על-ידי טוב לך מכליה, נהנה מזיון החיים הטובים בלי בושה וכלימה. אנשים שעלו בן-לילה לגדולה, עמוסי זהב, גוזלים בלי עמל ובלי דאגה ובלי עבודה את דבש הכוורת; ואתה, עם עובד, תאכל ברזל כבת-היענה ותעכלהו, אם תוכל”. בנוסחאות אלה, שהן עדיין פרימיטיביות, בהגדרות בלתי מבוססות אלה מבצבצת בשורת התורה הפרולטרית של המעמד, זו המגיעה לידי עמדה מכריעה רק לאחר שהתנאים האוביקטיביים של החיים החברתיים מגלים אותה באופן ברור.

עדיין לא הגיע זמנה. אולם זמן הרוחות השולטים הנושנים הלך כבר לבלי שוב. בתקופה שאחרי המהפכה, בימי הריאקציה וחדוש המלוכה ביולי, מתפתחים בצרפת – בימים הההם המדינה ההולכת בראש כל הארצות – הכוח החברתי של הבורגנות והכרת הכוח הזה בלב המעמד העולה, שלרגלי התקפתו החזקה נפל המשטר הישן. הבורגנות של הזמן ההוא היא מעמד צעיר, עולה לשלטון, שואף לגדולה, עסוק עד בלי די בעליתו ובפתוח כחותיו. המצב הזה מוצא את בטויו גם בתורות למנהיגי-המעמד הרוחניים של השנים האלה, וראשית כל בהשקפותיהם של ההיסטוריונים הידועים של ה- tiers etat, כתביהם של טירי (“עשרת שנים של מחקרים היסטוריים”), מיניה (“דברי ימי המהפכה באנגליה”). וכו' וכו' אינם מדברים כבר על דבר “אנושיות” מופשטת, אלא על “המעמד השלישי”, הוא הלוחם המנצח בעד האידיאלים הנשגבים. לא רק שלא מכחישים את מלחמתו נגד המשטר הפיאודלי, את האינטרס הקבוצי שלו המתנגד תכלית נגוד למשטר זה ולקיומו, אלא להיפך, מכריזים על זה בפה מלא וגומרים עליו את ההלל. כבר בשנת 1821 אומר גיזו באחד מספריו: מלחמת המעמדות אינה לא תיאוריה מופשטת ולא היפוטיזה בעלמא, אלא עובדה פשוטה; ועל כן דבר מגוחך כמעט הוא להתכחש לה. – במקום אחר הוא נותן לרעיון ההיסטורי של הבורגנות בטוי עוד יותר חשוב, שבתוקף הנוסחא וברדיקליות ההגדרה שלו הוא מעלה מיד את זכר המניפסט הקומוניסטי: “במשך שלש עשרה מאות שנים חיו שני עמים בצרפת: העם אחד היה המנצח; השני היה מנוצח. במשך שלש עשרה מאות בשנים נלחם העם המנוצח בכדי להסיר מעליו את עול המנצחים. דברי-ימינו הם דברי ימי המלחמה הזאת. בדורנו התחולל הקרב המכריע. הקרב הזה נקרא בשם מהפכה”. מתוך הדוגמאות המעטות, שמסרתי כאן, אפשר גם להכיר, שלתקופה השניה שעברה על תורת-המעמדות היה כוון היסטורי יותר מאשר כוון תיאורטי. בתוקפה זו היה יותר רצון לתאור ההתאבקות הפנימית הענקית בתולדות העמים ולשמוש מדיני בתוצאותיה – מאשר להשיג את מהותה של התאבקות זו ואת מהותם של הקבוצים הסוציאליים הלוחמים זה בזה.

זרם ההשקפה ההיסטורית הזה, שבמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה מתאחד בדרך ישרה עם השקפת העולם הסוציאליסטית, זו ההולכת ומבצרת עת עמדתה במחצית השניה של המאה הזאת. הסוציאליות המודרנית מוצאת את ההשקפה ההיסטורית הזאת מעובדת ומשוכללת, והיא מקבלת אותה בעיקרה, כמעט בלי הוספה. במובן זה יש לשנות הארבעים, המסתיימות במהפכת-פברואר בצרפת ובתנועות ריבולוציוניות חזקות בפרוסיה, אוסטריה ויתר ארצות גרמניה, – חשיבות מיוחדת לתולדות תורת המעמדות. הן מטביעות את חותמן על עתידה של כל התורה הזאת. מהמאורעות האלה ואילך, שהתרחשו בכל המקומות בלוית התקפה ראשונה של התנועה הסוציאליסטית, המבשרת מלחמות חברתיות חדשות ומסוכנות לעתיד, – חל שנוי עמוק בהלך-רוחם של החוגים הרוחניים המנהיגים את המחנה הבורגני. המהפכנים מאתמול נהפכים לדואגי דאגת הקיים. לוחמי המעמדות מאתמול רואים בנגודי המעמדות החברתיים סכנה לכל חיי החברה. המכריזים על אינטרסי המעמד מאתמול מטיפים לשלום חברתי. אפילו בכתביהם של אותם טירי וגיזו בא כבר השינוי היסודי הזה לידי בטוי ועוד כיום הוא משמש, בכמה גלגולים ונואנסים, כיסוד לתורת המעמדות הבורגנית במלחמתה נגד הסוציאליות.

בה בשעה שתורת המעמדות של ה- riers etat נדחקת על ידי כך יותר ויותר לעמדה של הגנה, – הולכת ומתפתחת, במשך התקופה השלישית של השקפתנו זו, כלומר משנת 1848 בערך, תורת-מעמדות ספציפית של הפועלים, הכובשת לה בשיטת “הסוציאליות המדעית” את העמדה המכרעת. אמנם גם האישים הוגי-הדעות הנקראים בשם “אוטופיסטים” ראו ויגעו להבחין את הנגודים החברתיים בהופעתם הכללית ביותר ובצורתם היום-יומית – רמזתי כבר ליחסם של מרט ובבף, וגם את סט. סימון ופוריה יש להזכיר מבחינה זו. אולם לפי שיטת-הדעות שלהם בכלל אין לחזיון המעמד החברתי אותה החשיבות המרכזית, שמייחסים לה בסוציאולוגיה של המרכסיזם.

ד

המושג מעמד חברתי הוא המושג היסודי של הסוציאולוגיה המרכסיסטית שעליו הולך ונלבנה כל בנינה. על היחס השורר בין המעמדות נוסדה במרכסיזם כל תורת המדינה והפוליטיקה המדעית; המעמדות החברתיים ומלחמותיהם עומדים במרכז השקפתו ההיסטורית; עליהם מבססים את התנועה הסוציאליסטית בצורתה הנוכחית. בצדק מעירים המרכסיסטים, שהמושג הזה “עומד בנקודת-השרפה של כל השאלות המעשיות והתורניות בסוציאליות” ³.

וטעות היא בידי אלה החושבים – כדברי רנר בספרו הנזכר כאן – שתורת המעמד היא בבחינת “תגלית” מדעית של מרכס. ההשקפה, שאנו מוצאים אצל מרכס ואנגלס בדבר מלחמת המעמדות, על תפקיד הפוליטיקה במלחמה זו ועל הקשר שהשלטון המדיני קשור במעמדות השולטים – מזדהה עם השקפותיהם של גיזו וחבריו. כל ההבדל או רק בזה, שאלה דגלו בשם האינטרסים הפרוליטריים ואלה הגינו על עניני הבורג’ואיזיה. אפילו פליחנוב מודה בכך ומעיד בעצמו על אמת הדברים האלה. מאידך גיסא נכון הדבר, שלפני מרכס לא הוציא אף חוקר אחד ממושב המעמד מסקנות מרחיקות לכת כל-כך להלכה ולמעשה. ויש להוסיף עוד, שלפני מרכס לא נעשה כמעט שום נסיון רציני להעמיק בחקירת מהותם של המעמדות החברתיים ומלחמותיהם על פי שיטה מדעית.

אולם בבואנו לתאר את תורת המעמדות ולמתוח בקורת מדעית על התורה הזאת – אנו נתקלים במעצורים בלתי-צפויים, שאת מקורם לא בררו עדיין, לדעתי, כל צרכו. כמה חוקרים הדגישו את העובדה, שאין למצוא כלל אצל מרכס תורת-מעמדות מרוכזת ומעובדת לפי נוסחאות מדויקות. כמעט כל סופרי המקצוע מוסיפים ומעירים, שדוקא הפרק האחרון לכרך השלישי של ה“קפיטל”, שבו נגש מרכס לכנוס מרכז של תורתו על המעמד, לא נשלם, מכיון שמלאך-המות הוציא את העט מידי החוקר. והפרק הזה נפסק דוקא אגב הקדמה, המסבכת את הפרובלימה תחת לבארה. כל העובדות האלה הן, בלי כל ספק, נכונות, אבל אינן מכריעות.

לי נדמה שחשובה יותר השאלה, אם אפשר להוכיח שיסוד מפעלו המדעי של מרכס נתונה תורת-מעמד יחידה, מסוימת ומדויקת ומאוחדת. אני מאמין, שעל השאלה הזאת יש לענות בשלילה, לאחר שמסתכלים ומעיינים בה היטב.

לדעתי יש להכיר ולציין גם בתיאוריות החברתיות של מרכס – מה שצוין כבר הרבה פעמים מבחינת תורותיו הכלכליות – התפתחות פנימית ידועה, ההולכת ומתרחקת לפעמים מנקודת מוצאה. תורת-המעמד בכרך השלישי של ה“קפיטל” אינה עוד תורת-המעמד של המניפסט הקומוניסטי. העיקרים, המבססים את קיומם של המעמדות החברתיים ואת מהותם, הולכים הלוך והשתנה בין תקופה אחת ביצירתו לשניה – ובשנויים וחלופים היסודיים האלה יש לחפש, לפי הכרתי, את מקור המעצורים שהחוקר נתקל בהם מדי בואו לתאר ולבקר את התורה הזאת כחטיבה אחת ומאוחדת. ואף על פי שהעיקרים השונים האלה אינם נפרדים באופן פתאומי והחלטי, ובכמה מספרי מרכס הולכים והעיקרים האלה ומסתבכים ומשתלבים זה בזה – בכל זאת כדי לנתח את ההתפתחות הזאת ולהשתמש בתוצאות הנתוח לטובת פתרונה של שאלת המעמדות.

ה

נציין איפוא – ורק בקוים יסודיים – שתי תורות נבדלות על המעמד החברתי בספרי קרל מרכס. האחת שייכת לפרק הראשון ביצירתו הסוציאולוגית ושלטת בכתבי התקופה הקדומה הזאת, לאמר – קודם כל ב“מניפסט” וב“צרת הפילוסופיה”, אולם גם בכרך הראשון של ה“קפיטל”. השניה – פרי תקופת ההתבגרות – מופיעה לראשונה בכרך השלישי של ספרו היסודי הזה.

התורה הקדומה מציגה את המעמד מחוסר אמצעי-התוצרת (הפרוליטריון) מול המעמד בעל אמצעי-התוצרת (הקפיטליסטים). על ידי כך מתהווה אותה “חלוקת התורה לשתים” המפורסמת, השגורה עד היום בפי כוהני הכנסיה המרכסית האורטודוכסית, אלה המעלים גרה עד היום בדבר הצורות החולפות של הנגודים בין אזרחים חפשיים ועבדים בימי-קדם, בין אצילים פיאודליים ואכרים משועבדים, בין פטריצים ופלביים, בין פרוליטריים וקפיטליסטים – נגודים ש“המניפסט” מתאר אותם כיסוד לכל חברה שאינה קומוניסטית. איך תתואר התהוותה של חברת המעמדות המודרנית על יסוד התורה הזאת? בתורת הנחות קודמות מניחים ביסודה מאורעות היסטוריים אחרים, שארעו עוד בימי-הבינים והשפעתם הולכת ומתפשטת ומטביעה את חותמה על התקופה החדשה. גלוי אמריקה, סבוב אפריקה והמצאת דרך הים להודו, פעולה קולוניאלית בתוך הארצות האלה – שנכנסו על ידי כך לחוג הכלכלי של עולמנו – כל אלה יוצרים תצרוכת חדשה ומציגים לפני העולם תפקידים כלכליים חדשים, שאפני התוצרת של התקופה ההיא, מלאכת-יד ומנופקטורה, אינם יכולים לספק אותם. באותו זמן מופיעים – בשל השמוש בקיטור ובמכונות החדשות – כוחות תוצרת חדשים ומהפכניים, העומדים בסתירה ליחסי תוצרת-המלאכה הקיימים, ואופני התוצרת המשתנים בדרך זו יוצרים מאליהם בהתאמה גם שנויי יחסים חברתיים בין הפרודוצנטים. אופניהתוצרת החדשים האלה, על יסוד התפתחות חוקית הטמונה בהם, מביאים לידי הצברת הקפיטל בחרושת הגדולה, וזו מקיימת רק את נגוד-המעמדות האחד בין פרוליטריון ובורג’ואזיה. “תקופתנו, תקופת הבורגנות, אומר “המניפסט הקומוניסטי”, מצטיינת בזה שהיא הפכה את נגודי-המעמדות להופעה פשוטה וברורה יותר. כל החברה הולכת ונבקעת לשני מחנות גדולים ומתנגדים זה לזה, לשני מעמדות גדולים העומדים בגלוי זה מול זה: בורגנים ופרוליטריון”. הפורמציות החברתיות הנמצאות ביניהם, כשארית התקופה הכלכלית הקודמת, יורדות במשך ההתפתחות הקפיטליסטית לחיק הפרוליטריון ומורידות על ידי התחרות את תנאי חייו של המעמד הזה יותר ויותר. בו בזמן שהתוצרת הולכת באופן כזה וגדלה למידות ענקיות – מתרכזים אמצעי התוצרת בידי מספר מוגבל של קפיטליסטים ההולך ופוחת יותר ויותר בכמותו, וכנגדם עומד אותו המון-העם, מחוסר אמצעי-תוצרת, כלומר חוסר בטחון קיומו, במצב של שעבוד מתמיד. הסתירה בין העבודה הקולקטיבית השלטת עכשיו באופני התוצרת ובין רכוז הקפיטל בידי מתי מספר – היא מרימה את הפרולטריון למעמד מהפכני בהכרח תנאי קיומו. הוא, הפרוליטריון, ממלא את שליחותו ההיסטורית בהעבירו, בתורת בא-כוחו של הרוב המכריע בחברה, את אמצעי התוצרת לרשות הכלל ובהפסיקו על ידי כך לעולמים את נגוד המעמדות האחרון הקיים בחברה זו.

בכרך השלישי של ה“קפיטל” מופיעה על הבמה תורה שניה, שונה בעיקרה מזו הראשונה. הקריטריון להתהוות המעמדות ולקיומם נמצא שם בגורמים אחרים לגמרי.

מרכס מנתח כאן לא את התהוותם ההיסטורית של מעמדות החברה שלנו, אלא את קיומם ואת מהותם בתקופה המבוגרת של המשטר הקפיטליסטי. בתורת דוגמא מופיעים לנגד עיניו, כפי שהוא מסביר בפירוש, התנאים החברתיים באנגליה, והנתוח הזה מגלה את קיומם של שלשה מעמדות גדולים בתוך החברה. “האנשים, כותב מרכס הפעם הזאת, אלה רכושם כוח עבודה גרידא, אלה רכושם קפיטל ואלה רכושם קרקעות; לכל אחד ואחד מהסוגים האלה יש מקור-הכנסה מיוחד ונבדל: שכר לעבודה, ריוח לקפיטל ורנטה לקרקע, – אלה השלשה, כלומר: פועלים-שכירים, בעלי-הון ובעלי-קרקע, הם הם המרכיבים את שלשת המעמדות הגדולים בחברה המבוססת על אופני-תוצרת קפיטליסטים”. בנוסחא הזאת כבר הובלט העיקר המונח ביסוד מהותם של המעמדות לפי התורה החדשה: זהו “השותף בסוגי-ההכנסה ובמקורות-ההכנסה” הקובע כאן את קיום המעמד, באופן כזה עומד בהתאמה לכל אחד מענפי ההכנסה, שעל פיהם נחלקת “התוצרת החברתית” ( Gesellschafltiches Produkt ) במשטר הקפיטליסטי, קבוץ חברתי מיוחד הנוצר על ידי השותפות באותו מקור ההכנסה. כך מוצגים מצד האחד שכירי-שכר-עבודה בבחינת פרוליטריון, מצד שני “גוזלי עודף הערך” ( Mehrwertaneigner ) בבחינת בורגנות הנחלקת מצדה לשני מחנות גדולים של בעלי-הרנטה לקרקעות ובעלי-הרווחים להון. ולכל אחד ממחנות אלה קושרים עטרה של מעמד חברתי עצמי.

החלוקה זאת בתיאוריה החברתית של מרכס: בין בעלי הקרקע ושאר בעלי-ההון – מתאימה להשקפותיו הכלכליות על החקלאות שהלכו והתפתחו בינתים. כי בשעה שהוא חושב שבקו מקביל לרכוז החרושת הגדולה הולכת ומתהווה גם בחקלאות ההפרדה בין רכוש קרקעי ובין הקפיטל והעבודה החקלאיים – הוא מוכרח להגיע לידי מסקנות כאלה. כצורה הנורמלית המבוגרת של החקלאות הקפיטליסטית נראית בעיניו איפוא שיטת-האבסנטיזם, כלומר לצד אחד הרחקת בעל-האחוזה מאחוזתו והנאתו ברנטה ממרחקים, ושיטת-חכירה מצד שני. הנה לפנינו דוגמא מצוינת לסכנה הנשקפת לחקירה בזמן שהיא מעלה הופעות כלכליות וחברתיות המיוחדות רק לחברה אחת, לעם אחד או לארץ אחת – למדרגת חוקים סוציאולוגיים כלליים. מרכס למד מתוך התפתחותה של החקלאות באנגליה, ועל יסוד זה הוא הסיק מסקנות כלליות, וכאן נתקל בשגיאות רבות שסגרו בכלל בפניו את הדרך להבנת החקלאות, שהרי התפתחות החקלאות בכל יתר הארצות לא הלכה באותה דרך שבאנגליה, – על נגודי המעמדות, המתהווים לרגלי חלוקת החברה שלשלת החלקים האמורים, אפשר כמובן להתגבר רק על ידי זה שמוציאים את סוגי ההכנסות השונים, הרנטה והריוח, מידי המעמדות הנהנים מהם כיום ומעבירים הנאה זו מחוץ לגדר הרכוש הפרטי לידי החברה כולה.

מכל הנאמר לעיל מתברר, שתורתו האחרונה של מרכס בדבר המעמדות יש לה כוון מיוחד: העיקר המכריע, שעליו מבססים כאן את מהות המעמד, לקוח מתוך הפרוצס של חלוקת התוצרת החברתית. זאת אומרת: בו בזמן שהסוג הראשון מתורות מרכס היה פרודוקציוניסטי (תוצרת) –יש לפנינו כאן סוג דיסטריבוציוניסטי (חלוקת התוצרת) ברור.

ו

חוץ מן הזרמים העיקריים האלה יש לציין בתורת מרכס עוד כמה וכמה נחלים וזרמים צדדיים. לפתע פתאום מופיעים מומנטים אחרים לגמרי שפועלים את פעולתם ומבססים את מהות המעמדות השונים. ועוד קושי מיוחד יש בחקירה זו: הכתבים ההיסטוריים והפוליטיים של מרכס, שהיו צריכים לכאורה לשמש שדות-נסיון לדימונסטרציה מעשית במציאות החיים ההיסטוריים, לא בתורת סוציאולוגית בלבד אלא בתורת-המעמדות השמושית – דוקא הכתבים האלה עלולים יותר לסבך ולהקשות מאשר לברר. אמנם הנגוד בין מעמד הפועלים ומעמד הקפיטליסטים עומד בעינו בכל הכתבים האלה – לכל הפחות בטרמינולוגיה – אולם המאורעות ההיסטוריים שהכתבים הנזכרים דנים בהם, גורלם לא נחתך כלל על ידי הקבוצים האלה, אלא על ידי גופים וכוחות חברתיים אחרים לגמרי, המופיעים לפתע פתאום בטענת זכותם האזרחית המלאה מבחינת מעמדות. בספרו "על הריבולוציה והקונטר-ריבולוציה בגרמניה ⁴, למשל, קובע מרכס בתחילת מהפכת 1848 בגרמניה את קיומם של “המעמדות החברתיים” האלה: אצילים, בורגנים, בורגנים-קטנים, אכרים גדולים ובינוניים, אכרים זעירים חפשיים, אריסים פיאודליים, פועלים חקלאיים, פועלי חרושת. מה נתרחש כאן? הלא מבנה מעמדות כזה אינו נבדל במשהו מהנחותיהם של אחרים, אלא שמרכס קורה להם “סוציאולוגיים וולגריים”. כאן אין אף אחד מהעיקרים העיוניים המשמשים קריטריון או קנה-מידה לקביעת המעמדות; כאן יש טשטוש גמור בתוך ערפל הכולל ומקיף את הכל.

יורשי תורתו של מרכס המשיכו את היצירה במקצוע זה של תורת המעמד פחות מאשר בכל יתר הענפים. מאנגלס וקאוטסקטי ועד רנר ובוחרין אין יותר משני סוגים בקהל הסופרים המרכסיסטים המטפלים בתורת המעמד. אלה מקבלים, בלי הוספות ובלי מלואים, אחת התורות המבוארות לעיל, או את שתיהן יחד, או את כולן בסבך אחד – או שהם הולכים בדרך של אקלקטיות שאין דוגמתה לשטחיות. פליחנוב, למשל, שהיה אחד המרכסיסטים האדוקים, רוצה במקום אחד להסביר את ההיסטוריה היונית מתוך “נגודי מעמדות”. והוא כותב את הדברים הבאים: “לפעמים אין להתהוות מעמדות אפילו צורך באי-שויון בנכסים, אלא ניגוד פשוט בין אינטרסים מקומיים מספיק לגרום לתוצאה כזאת. אנחנו יכולים להוכח באמתות הדבר מהתחלת דברי ימי אתונא, ממלחמות הדרקריים עד הדיאריים וכו'”. ופליחנוב איננו חושש אפילו לקשר את הדברים האלה לפסוק אחד מתוך הפילוסופיה ההיסטורית של הגל, האומר כי “ההבדל בין השדרות השונות מתייסד על ההבדל בין המקומות השונים”.

לכל היותר הגיעו אחדים מהסוציאליסטים הצעירים לידי כך, שתקפו את הרומנטיות הקפואה של תורת מרכס. “החיים הם יותר עשירים ומרובי גוונים”, אומר לגרדל (בעתון ( Le movement socialiste ) מיום 15.3.1899 “מכפי שאפשר להניח על סמך רשימת הנוסחאות המקובלות. והתנועה ההיסטורית הולכת בכוון אחר מאשר שלשלת של מסקנות הגיוניות. כיום אין להשקיף כבר על המעמדות כעל חוגים קונצנטריים, שאינם נוגעים זה בזה ושאינם משפיעים זה על זה”. אולם גם הם, הצעירים, לא נגשו לחקירה חדשה מתוך בקורת. כיום, יותר משבעים שנה אחרי הדפסת המניפסט הקומוניסטי, לא העמיקה התורה הסוציאלית לחקור ולדרוש יותר מאשר הקול-הקורא המפורסם הזה, ששמש יסוד ליצירתה.

ז

לבסוף, – התקופה הרביעית בהתפתחותה של תורת המעמדות, שצוינה כאן כתקופה המבליטה את השאיפה להגיע לחקירה סוציאולוגית “טהורה”. זו עומדת כבר מעבר לדעות ולהערכות פוליטיות.

תורת הכלכלה הקלסית, הקודמת למדעי החברה במושגם המודרני, לא היה בידה לתפוש את שלאת המעמד החברתי. השקפתה בנוגע להרמוניה ולשלם הכלליים בין כל האינטרסים, שעל פיה אפילו החוזה בין הפועל ובין נותן העבודה נראה כקנין-חלופין צודק המתהווה עפ"י חוקי-הערכה ידועים ובצדק כלכלי מוחלט – לא נתנה כלל להציג את השאלה הזאת. אולם כבר לורנץ שטיין, הסוציאולוג המדעי היוצר בעצם ימי יצירתו של מרכס, מגלה בספריו הכרה חברתית ומטפל בתורת מעמדות המפליאה את בני דורנו בבהירותו ובגבהה. “קודם כל”, הוא כותב בהקדמה לספרו “סוציאליזם וקומוניזם בצרפת של ימינו”, שיצא לאור בשנת 1852, “עוד אינטרס החברתי של אלה, הרואים אחרים תלויים ברכושם, באופן ישר נגד האינטרס של התלויים עצמם. המעמד הראשון בחברה רוצה להרבות ולבצר את התליות הזאת, השני רוצה להסיר את עולה. זהו האופי הכללי של כל החברה”. במלים האלה נכלל בודאי, לא פחות מאשר בדברי מרכס, גרעין מהותם של המעמדות.

ואעפ"כ כתב שמולר עוד ב-1908: “היום הננו עוד רחוקים מאד מתורת מעמדות מדעית”. ובשנת 1920 העיר קילן על כך מבחינת העבר הקרוב ביותר. ההתענינות הסוציאולוגית בשאלות אלה היא אמנם גדולה, אולם תוצאותיה המוחשיות רחוקות מאד מלהשביע רצון ולספק את צרכי המדע. תורת המעמדות המדעית רכשה לה, על-ידי עבודותיו של שמולר עצמו, אוסף של חומר היסטורי רחב-מידות ומקיף, מבחינת התהוות המעמדות ומלחמתם. אולם הנסיונות לברר את מהותם של המעמדות באופן תיאורטי, נשארים גם אצל שמולר וגם אצל אנשי-מדע אחרים שטפלו בנושא זה, כמו טרד, וורמס וכו' – רחוקים מאד משלימות.

הסכנה הגדולה העומדת כאן לפני החקירה סוציאולוגית היא, לדעתי, הנטיה לאקלקטיציזם, זה המערבב גורמים עיקריים ושניים, מכריעים ומקריים, ומתשמש בכל מיני מומנטים לברור, בלי שקול והבדלה יתרה. הגדרתו של שמולר בכבודו ובעצמו בדבר המעמד החברתי – היא ערבוביה של אלמנטים שונים ומשונים, שאפשר לסגל אותה לכל מיני הופעות, רחבות הרבה יותר מאשר המעמד החברתי. שמולר כותב: “אנו קוראים בשם מעמד חברתי לאותם הקבוצים הגדולים בתוך חברה בעלת חלוקת-עבודה, שאינם נבדלים ביניהם בגזע, משפחה, שבטח; שאין ביניהם הבדלי דת, מקום, מחוז, ארץ או מדינה; אלה המתרכזים על-ידי שויון או דמיון בתכונות קבוציות ובתנאי-החיים, בשויון או דמיון במשלח-יד או מקצוע, בשויון או דמיון בסוג-הרכוש וגדלו, בשויון או דמיון באפן שייכותם למשק הלאומי ולמשטר-המדינה, בדמיון או שויון במדרגתם בתוך משטר-החברה ועל-ידי הכרה משותפת שהיא תוצאת שויון או דמיון באינטרסים – והם מביאים לידי בטוי את ההכרה המשותפת הזאת”. אופנהימר אומר במקום אחד: “מעמד חברתי – זהו המון אנשים בעלי אינטרסים כלכליים חברתיים משותפים”. הגדרה כזאת, ההולמת במידה שוה גם נתינים למדינה אחת, חברים למפלגה אחת, שבט או, בתנאים ידועים, אפילו הסתדרות מקצועית – ממש כמו מעמד חברתי – אין לה כמובן כל ערך מיוחד לבירור השאלה הסוציאולוגית של המעמד. מי שרוצה להמשיך בחקירה זו – מצווה להתגבר כאן על הטשטוש.

¹

א

במחנה הציוני התחילה להיות מורגשת העובדה, כי כוחו של רעיון השחרור הלאומי נחלש בין היהודים וכי נפחת כוחה המושך של הציוניות ביחוד לגבי הדור הצעיר. על אף הנצחונות הפוליטיים שהציוניות נחלה עם הקוניונקטורה של גמר המלחמה הגדולה, על אף הדבר שחשובי המנהיגים הרוחניים והמדיניים של כל העמים הכירו בזכותה והודו בצדקתה של הציוניות – נראה בכל זאת כאילו בפנים אבדו לו לרעיון הציוני מבחינת עצמו המעוף והמשקל. המצב דומה לאותו “החזיון הזר והנפלא” שאחד-העם תאר אותו לפני עשרות שנים במאמרו הראשון, בתקופת החולשה הפנימית שתקפה את תנועת חיבת-ציון דוקא אחרי נצחונותיה הראשונים בחוץ ואחרי צעדיה הראשונים בעבודה מעשית בא"י.

להסברת “החזיון הזר והנפלא” הזה משתמשים בשורה ארוכה של גורמים. אחד הגורמים החשובים אפשר אולי לראות בעצם העובדה, שהשנים שלאחרי המלחמה החישו את הגשמת הרעיון על קרקע א“י במידה גדולה יותר מאשר מקודם ושהגשמתה זאת – כמו כל מציאות הקשורה על בני-אדם ואל מוסדות בני-אדם – גררה אחריה אכזבה בלב המון האנשים, שבאו להשוות את המציאות הזאת אל ה”מחשבה הטהורה" שהיתה לפני כך שליטה יחידה במוחותיהם. מהצד השני מצטרף לזה גם הגורם ההפוך: אם מודדים את העבודה המעשית, שנעשתה במשך השנים האלה בארץ, באמת-המידה של התפקידים המוטלים עלינו לשם פתרון שאלת היהודים – בולטת הסתירה בין הצורך והיכולת, בין הרצון והמעשה במידה כזו, שיאנה יכולה אלא להוליד רפיון-ידים ודכוי-רוח. מתקבל הרושם, שהציוניות שיצאה לחפש מלוכה – מוכנה היום להסתפק בהשבת האתונות האבודות. אפשר אולי גם להניח שלגבי הפסיכולוגיה, השלטת אצל חלקים גדולים של הדור הצעיר בישראל, הרי העובדה בלבד שהציוניות שייכת עכשיו לרעיונות המנצחים והמוכרים – מספיקה כדי להמעיט את כוחה המשוך והמהפכני. במובן זה מצבה של הציוניות דומה במידת-מה למצבה של הסוציאל-דימוקרטיה. כמו הסוציאל-דימוקרטים נעשו גם הציונים ל“מקובלים בחברה הגונה”. אלה שדברו פעם בשם “המהפכה היהודית” נעשו מזמן לצירים בסיים ולמנהיגי הקהילות והשלימו עם העולם הקיים. הדור הצעיר מוצא בהם רק מעט מאד שיש בו כדי להתאימו אל נטיותיו העצמיות.

אולם בתורת גורם עיקרי ויסודי למצבנו הפנימי מזכירים מדי פעם בפעם את הנמוק – שזמנה של הלאומיות בכלל כבר חלף. אומרים, שהתקופה הפרודוקטיבית שלרעיון הלאומי שייכת לעבר. כאן, כביכול, מקום התורפה. הרעיון הלאומי בכלל אבד לו הכוח הכובש והמניע – וירידתו משפיעה על התנועה הלאומית העברית: מה שהיה פעם נשקנו החד ביותר, חדל להיות כוח נחשב במלחמת-הרוח בקרב היהדות.

וזאת היא אמנם השאלה היסודית. בעיני נראה המשפט הנחרץ בנידון זה – פזיז, עמוס מצבי-רוח, ושטחי כל-כך שהוא מחטיא בהחלט את עיקר הפרובלימה. אולם בין עיקר הפרובלימה ובין הנמוק הזה יש לדעתי קשר שכדאי לעמוד על טיבו. ואת עיקר הפרובלימה יש למצוא, כמדומני, בשנויים שחלו מזמן המלחמה בשטח המציאות האוביקטיבית שבין העמים. בשטח זה בא חלוף משמרות חשוב מאד. הלאומיות נכנסה לתקופה חדשה בהתפתחותה. תקופה זו נתונה כיום בבחינת עובדה, אבל אינה קיימת עדיין כמעט או שאינה קיימת עדיין לגמרי בבחינת אידיאולוגיה. הרעיון מפגר בגידולו, בהשואה אל המציאות. מכאן מקור הרגשת החולשה וחוסר הבטחון העצמי בעולם המחשבה של התנועה הלאומית. תפקידנו הוא להבין את תקופת ההתפתחות החדשה מבפנים, ביסודותיה המכריעים, ולהמשיך את פתוח רעיוננו מתוך ההבנה הזאת. אלה המוכנים להתפרק מהאמת הגדולה של הרעיון מתוך פניקה רגעית פנימית, רק מוכיחים ביתר תוקף כמה נחוץ לנו היום חשבוננו עם עצמנו, כדי לראות את מצבנו ואת תנועתנו הלאומית לא באספקלריה של מצבי-רוח חולפים, כי אם לאורך של נטיות ההתפתחות החברותית, הקובעת את מצבנו האוביקטיבי.

ב

הפרק החדש בלאומיות המודרנית, כפי הוא מוגדר כאן, מיוסד על השנויים הריאליים בעולם המציאות שחלו ביחסם ההדדי של הלאומים השונים, הגדולים עם הקטנים. אין לראות אותו איפוא כתנועה בדלה בשטח המחשבה גרידא, כאחד האטפים בהשתלשלות דרכי הרוח, כביכול. אמנם אפשר לומר, שגם במובן זה עמדתה של הלאומיות אחרי המלחמה שונה מזו שקדמה לה. כאן באה בחשבון הריאקציה הפסיכולוגית של העולם אחרי המלחמה. חזיונות של ריאקציות ממין זה היו שכיחים לפרקים, ומובן מאליו שהם הופיעו גם במשך השנים האלה. נדמה לי, שהריאקציות הפסיכולוגיות-אידיאולוגיות האלה מופיעות בשני מחזורים משולבים בזה בזה. אם להשתמש בהשואה משטח רחוק לגמרי, אפשר לומר: כשם שהחקירות החדשות בכלכלה מציינות בתקופות הגאות והשפל של המשק הקפיטליסטי את “הציקלוס הגדול” ואת “הציקלוס הקטן”. (עיין ס. דה וולף, תקופות שפל וגאות). בהשלאה לרעיון הנדון בזה, הרי “המחזור הגדול” בהתפתחות הרוחנית השתרע על פני התקופות שנוצרו מתוך העליות והירידות של זרמי מחשבה אוניברסליים ופרטיקולריים. מלחמת הרוח העצומה שהתנהלה בין האפיפיורים של ימי-הבינים ובין הרפורמציה; הנגודים בין שלטון המדינה המרוכז ובין כל מיני תנועות ושאיפות לאוטונומיה טריטוריאלית ולהדגשת התכונות המיוחדות והמנהגים השונים של חבל זה או משנהו; הסתירה שהתקיימה בין ההשכלה הצרפתית הרציונליסטית ובין הרומנטיקה ההיסטורית – כל אלה הן תופעות הקובעות את הקו של המחזור הגדול. אולם כשבודקים במקצב את אפין של התקופות האהל, מוצאים שמעולם לא היו מכוונות נגד המציאות המונחת ביסוד הלאומיות. לפיכך היו תוצאותיהן משנות לפעמים את צורתה ואת בטויה של הלאומיות, אולם בעצם תוכנה לא נגעו. ההופעות שקוראים להן הריאקציה הפסיכולוגית נגד הלאומיות, הן באמת “מחזורים קטנים”, שכמותן אירעו מימי המהפכה הצרפתית ועד היום לא פחות מארבעה או חמשה. גם בלי הסברה יתירה יובן, כי תקופות הבאות אחרי מלחמות “לאומיות” – מסוגלות באופן מיוחד להביא לידי משברים וירידות בעמדתה הרוחנית של הלאומיות. בתקופה של מלחמה לאומית, כדי להביא את מרץ העם למרום ההתאמצות, מפריזים בערך כל אותם היסודות הנפשיים שמקשרים אותם אל הלאומיות: יסוד ההיסטוריזם, יסוד השלטון ו“זכותו של התקיף”, יסוד התבטלות היחיד בפני הכלל. מתוך יאושם של המנוצחים ואכזבת המנצחים באות בדרך הטבע אחרי כן תקוופת של ירידת חוש-התפיסה לגבי הופעות אורגניות-היסטוריות ושל עלית חטיבות חברתיות אחרות, המבוססות על אינטרסים ותועלת משותפת (מעמדות וקבוצים של אינטרסים אחרים). ההפרזה ברעיון שלטון המדינה מקודם – מולידה אחר-כך שאיפות אידיאולוגיות השוללות כל רעיון של שלטון בכלל, וזכותו המדוכאת של הפרט מבקשת לה מפלט אצל תורות אופוזיציוניות המגיעות לפעמים עד קצה הגבול של אגואיזם בלתי –מרוסן, לא קשה להבין, כי מחזור-ריאקציה כזה ליוה גם את החורבן העצום של המלחמה האחרונה. אפשר אפילו להניח שבהתאם למשא ומתן הבלתי-רגיל, שהמלחמה הגדולה העמיסה על שכמי העמים, הורגשה ריאקציה במידה גדולה יותר מאשר כל אלו שקדמו לה.

ריאקציה כזאת תוכל אולי לנגוע נגיעה קלה בלאומיות העברית, אבל לא תוכל לפגוע ביסודה. התנועה הלאומית של היהודים הריהי מה שקוראים “לאומיות של רעב”, ואין שום קשר בינה ובין כל מיני “לאומיות” שונים ומשונים וכל מיני שוביניזם ואימפריאליזם המסתפחים על הרעיון הלאומי. אין כל קשר בכלל בין הלאומיות העברית ובין איזו לאומיות של שלטון. גם תוצאות המלחמה לא שנו את יסודה: מלחמתו של העם היהודי בעד קיומו ממש. הנדון כאן אינו בכבוש ארצות ובאנקסיות ולא בהרחבת גבולות והרחבת שלטון, אלא אך ורק ביצירת התנאים ההכרחיים לחיי עם תרבותי גדול ולקיומה של האינדיבידואליות הלאומית היהודית ותכונותיה. בצדק העירו, שאפילו מפעל התיישבותנו בא“י נבדל מכל מפעל התיישבותי אחר בזה, שאפיו הוא אופי של רכוז, ולא של התרחבות. לא “ארץ-אם” נגשת ליצור “מושבה” מתוך רצון של שלטון ומתוך עודף באנשים ובכסף, אלא בהתאמצות משותפת של המוני היהודים העשוקים אנו הולכים ליצור “ארץ-אם”, שתוכל לחדש את ימי הלאום כקדם ושתוכל לשמש קרקע לשמירת האופי היהודי ולהתפתחותו בחרות וביצירה. בולט הדבר לעין, שבין שאיפה כזאת ובין ה”לאומיות" של קלמנסו או של וסטרפ – אין אפילו נגיעה פנימית קלה ביותר. השמוש לרע במלים עלול אולי לבלבל בשעת-מעבר מבולבלת מוחות שטחיים ובעלי רצון חלש. אולם מן ההכרח הוא שבהמשך הזמן תתגלה מהותה הטהורה של לאומיותנו ביתר שאת וביתר בהירות לעיני המעמיקים לחשוב. הערך האנושי של מלחמת קיום אצל עם היסטורי, – “מעצמה תרבותית” ממדרגת היהודים, עם הנתון בתנאים כה קשים וכה בלתי אנושיים – לא יתכן שלא יפעל על הכרת האנשים ולא יגע בלבם, למרות כל הלך-רוח מודרני. כשם משאז ומעולם – מזמן ה“תקומה” האיטלקית, מזמן שחרורם של היונים, מימי קושצ’ושקו ופרנל – חרדו טובי כל האומות אל העמים הנלחמים על קיומם ועל עתידם. הריאקציה הרגעית בשטח האידיאולוגיה אין איפוא ביכלתה לקבוע ולהכריע את משקלה הפנימי של תנועתנו ואת עמדתה.

ג

כפי שכבר צוין לעיל – מושגת כאן התקופה החדשה בהתפתחות הלאומית כמותנית על-ידי שנויים וחלופים ממשיים במבנה היחסים הלאומיים בעולם, שמהם השפעה גם על מבנה הרעיון הלאומי. התנודות והחלופים האלה בחלקם הגדול הם עצמם תוצאות המלחמה. את הראשונה בעובדות אלה יש לראות, בלי כל ספק, ביצירת המדינות הלאומיות החדשות, שהתגשמה בעקבות המהפכות הפוליטיות של שנת 1917–1918. הקמת המדינות האלה מציינת את תוצאותיהן ואת נצחונותיהן של התנועות הלאומיות השונות. אם העמים המדוכאים של ממלכות רוסיה, אוסטריה וטורקיה עמדו אתנו יחד בחזית אחת ארוכה לפני המלחמה, – הנה רובם ככולם הגיעו היום אל המטרה החיצונית הראשונה של מלחמתם. פולנים וצ’כים, סלבי-הדרום וליטאים, אירים ואסטונים – כולם השיגו את החופש הלאומי ואת המדינה הלאומית על יסוד הגדרתם העצמית. מבחינה זו נפתרה ונעלמה אחת השאלות הכבירות מתוך סבך הפרובלימות של הלאומיות בכלל. חשיבותה הכללית של שאלה זו מתבררת לא רק מתוך כך, שהיא היתה אחד המניעים העיקריים לפרוץ המלחמה. היא מתבטאת אולי עוד יותר בזה, שבמשך כל המלחמה לא התקיימה סיסמה חזקה וכובשת יותר מאשר סיסמת שחרור העמים המדוכאים והגדרתם העצמית. נצחון ההסכמה מיוסד במידה לא קטנה על העובדה, שתעמולת מדינות האנטנטה והפוליטיקה שלהן ידעו להשתמש באון נפלא ביותר דוקא בסיסמה זו. אולם התוצאה האוביקטיבית של התפתחות זו הביאה בהכרח לידי התפוררות החזית הארוכה של העמים שנלחמו בשותפות בעד חרותם. מבחינה כללית פרוש הדבר: נסיגה מוחלטת של הלאומיות הכללית משטח התנועה הלוחמת לשטח ההתפתחות הממלכתית. מבחינת מצבנו אנחנו פרוש הדבר: איזולציה של הלאומיות העברית. מכיון שהתנועה הלאומית היהודית, שהיתה מכוונת לבנין ארץ-ישראל, נמצאת במצב אוביקטיבי שונה ביסודו ממצב התנועות הלאומיות של כל יתר העמים – שהרי אי אפשר היה להשיג את מטרתה על-ידי מהפכה פוליטית ועל-ידי אקט של הכרזה, אלא על-ידי מפעל התיישבותי ממושך – אי-אפשר היה שתגיע למחוז חפצה בעקבות קוניונקטורה פוליטית, אפילו בהתאמצות כל הכוחות. הצלחתה יכולה היתה, במקרה הטוב ביותר, ליצור רק את התנאים הקודמים להשגת מטרת השחרור המדיני-הלאומי, בו בזמן שכל יתר בעלי-הברית יכלו להגיע למטרה הזאת עצמה על-ידי פרוקלמציה מהפכנית-מדינית, שאפשר להוציאה לפועל במשך עשרים וארבע שעות. על-ידי כך נשארה התנועה הלאומית היהודית מבודדת במדרגת התפתחותה המיוחדת. – דומה לה, במובן ידוע, היא אולי התנועה הלאומית של הארמנים.

אל לנו להשלות את נפשנו לבלי לראות שגם בגבולות רוסיה, בתוך ההתאחדות הסוביטית, באה והתגשמה התפתחות דומה לזו שתארנו, אם כי זו לא הביאה לידי הקמת מדינות לאומיות בנות חורין במאה אחוזים, אלא רק לידי יצירת חבלים לאומיים-אבטונומיים במסגרת המקיפה של הברית הסוביטית. אולם מנקודת-ההשקפה הלאומית השאלה המשפטית של עצמאות ממלכתית היא שאלה ממדרגה שניה. גם כאן עמדו עד זמן המלחמה בברית אחת העמים והשבטים השונים, שהיו מאוחדים תחת שרביט הרומנובים, ברית שכללה בקרה גם את מיליוני היהודים הרוסים, ושנהלה בשותפות את המלחמה בעד הזכויות והדרישות הלאומיות. גם כאן ספקה יצירת החבלים הלאומיים האבטונומיים את דרישותיהם העיקריות והיסודיות של הגזעים שהיו מדוכאים במובן הלאומי בימי שלטון הצריזם. גם כאן השאירה ההתפתחות את היהודים בודדים – להפתעת רבים. מתוך הצהרות רבות, שהצהירו אנשי המדינה הסוביטיים לרגלי התכנית ליצירת טריטוריה יהודית מיוחדת בקרים, מבצבץ באופן ובלט רגש ההפתעה הזה. מובן מאליו, שנפתעים רק אלה שאינם מציגים נגד עיניהם בכל רגע ורגע את התנאים המיוחדים של התנועה הלאומית היהודית, זו שאין דוגמתה, ואת העובדה היסודית והטרגית הקובעת את אופיה: חוסר הקרקע מתחת לרגלי היהודים. היהודים נלחמו, כבני-אדם ממש, יחד עם הגרוזינים, האוקריינים והפינלנדים – די להזכיר רק את הדומה הראשונה – בעד הזכויות הלאומיות של העמים המשועבדים. וכשמלחמה זו השיגה את מטרתה – התברר, שגרוזינים, אוקריינים ופינלנדים היו באמת בני-אדם, מושרשים בקרקע וגדלים על אדמתם, אולם בעלי הברית שלהם – היהודים – היו רק צללי בני-אדם, או ביתר דיוק, יצורים שלא היתה להם אדמה ולא הזכות להטיל את צלם עליה. האבטונומיזציה של רוסיה התגשמה על בסיס טריטוריאלי – ועל בסיס זה היא הרחיקה אפילו לכת. הפוליטיקה הרוסית הפנימית לא רק הכירה את זכות השפה והתרבות הלאומית לכל חבל וחבל לאומי ויצרה בהם שיטת-חנוך עצמית, החל בבית-הספר וגמור באוניברסיטה, כי אם גם האדמיניסטרציה עברה –תחת לחץ חזק של גל לאומי עממי – יותר ויותר לידי תושבי החבלים השונים, ולאט לאט נוצרו אפילו קומיסארים מיוחדים לכלכלה לאומית. ואולם היהודים, שהשיגו באופן פורמלי את הכרת דרישתם לאבטונומיה לאומית-אישית, נשארו למעשה (חוץ משיטת החנוך באידיש) מחוץ להתפתחות זו. עוד יותר – במשך הזמן מוכרחים היו להגיע לידי נגודים חריפים לגבי חבריהם לדעה ולמלחמה מאתמול, שעלו בינתים לגדולה ולשלטון – ממש כמו במדינות החדשות מחוץ לרוסיה. כפי שמוסרים – פגעה למשל “הלאמת” האדמיניסטרציה באוקריינה ביהודים לא פחות מאשר ברוסים, ומה שמתלבט בעובדה זו מתלבט בודאי בכל ענף וענף של החיים הצבוריים. על-ידי כך נדונה התנועה הלאומית היהודית לאיזולציה גם בגבולות רוסיה.

אולי לא למותר להעיר, שבעצם קיים אותו המצב גם בשטח היהודי שבו נראית גם היום פעולה פוליטית משותפת בין היהודים ובין קבוצים לאומיים אחרים, לאמר בשטח הפוליטיקה של המעוטים. נסיח נא את דעתנו מהצורה המשפטית-מדינית של תנועת המעוטים. את תכנה הפוליטי יש לחפש בלי ספק במקום שמעוטים לאומיים חיים בתוך מסגרת של איזו מדינה שהיא, אבל הם מחוברים בתחומי השטח הגיאוגרפי אל רוב לאומם. בתנאים כאלה נמצאים למשל הגרמנים בשלזיה העליונה ובטירול הדרומית, האוקריינים, הרוסים והבילורוסים בפולין. דרישת המעוטים האלה כוחה נובע בעיקר מתוך זה, שהם חיים בתוך שדה מגנטי של Irridenta. חוץ מלאה קיימת אמנם גם פרובלימה של איים – איי לשון או איי-גזע קטנים, מפורזים, מוקפים על-ידי חיים תרבותיים זרים. כך הם הגרמנים בסביבת לודו או בטרנסילבניה. מעוט המורכב אך ורק מרסיסים מפוררים כאלה אינו במציאות – חוץ מהיהודים. והנה כשהיהודים בפולין מנהלים היום פוליטיקה לאומית משותפת שכם אחד עם האוקריינים או הרוסים – הם נמצאים בעצם שוב במצב פוליטי שונה תכלית שנוי מצבם של בעלי-בריתם. היום נוצרה אחדות למראית עין, ואולם זו תוכל להתפורר בכל רגע של משבר רציני.

ד

לפיכך, בו בזמן שהתנועה הלאומית העברית הופיעה לפני המלחמה כחלק אחד מתוך תונעה כללית רחבה של כל העמים המדוכאים, השואפים להגדרתם העצמית, נהיתה היום לשאלה יהודית ביסודה. בו בזמן שלפני המלחמה היא קבלה את משקלה ואת זהרה בהכרת העולם (וגם בהכרתם של היהודים) מבחינת היקפה הרחב, זאת אומרת מהחשיבות הכללית של הפרובלימה, עליה לשאוב היום את אורה ואת משקלה בעיקר מתוך עצמה, מתוך המצב המיוחד להיהודים והחשיבות העצמית של שאלת היהודים. בו בזמן שיכולה היתה מקודם להשען על איתנים ותקיפים ממנה, הרי היא זקוקה היום הרבה יותר לעצמה, לכוחה הפנימי ולהתמדה.

כדאי להוסיף דרך אגב, שהלאומיות של עמי אסיה והתקדמותה בשנם האחרונות – אינה משנה ביסודו את הבסיס הנוכחי של מלחמת התנועה הלאומית שלנו. אין ברצוני לעמוד כאן על פרטי השאלה של הלאומיות האסיאטית. אין בכלל להניח, לפי דעתי, שהתנועה ההודית או הסינית היא שוה לפי אפיה הפנימי לתנועה לאומית מורדנית, אף על פי שהללו נטלו את רוב הצורות והסמלים מתוך אוסף כלי-הזין של הלאומיות האירופית. זוהי בעצם לאומיות רק לשם שלילה: התקוממות נגד לחץ האינטרסים הפוליטיים הזרים או התנגדות לשלטון הפוליטי של אירופה. מבחינת תוכנה החיובי – נדמה לי שחבר-הלאומים הנקרא הודו, או חבר-הלאומים הנקרא סין, מכיל בקרבו היום זרמים רוחניים אשר הפרובלימות המניעות אותם הן בעצם רחוקות למדי מהלך-רוחה של הלאומיות המורדנית. אולם מכריע במובן זה הוא הדבר, שארצות ישובם של ההמונים היהודים – בכל מקום שהוא, באירופה או אמריקה – נמצאים במחוץ לשטח ההשפעה התרבותית והפסיכולוגית של התנועות האסיאטיות. היהודי הגרמני או הפולני עלול להסתכל כיום מתוך סימפטיה והשתתפות פנימית ישרה במלחמת הסינים נגד מעצמות האימפראליזם. אולם הוא רחוק יותר מדי מהזרמים החשמליים המתנגשים במלחמה זו, כדי שיוכל להסיק ממנה מסקנות ביחס למצבו הוא וביחס לשאלה המיוחדת לו.

מצבו נעשה איפוא באמת למצבו הוא. אולם בעובדה זו כלול לא רק יסוד שלישי, אלא גם יסוד חיובי חזק שכדאי להבליטו. אם מצד אחד בדידות במלחמה הוא גורם מחליש, הרי מהצד השני היא נעשית גורם דוחף להגברת המאמצים. אם היא מציינת מצד אחד סכנה ואיום, היא מעלה מהצד השני את רגש הסולידריות והכרת האחריות של כל פרט ופרט. משה הס, בהוסיפו על שער ספרו “רומא וירושלים” את הכתובת: “השאלה הלאומית האחרונה” – לא ידע אולי בעצמו כמה נבואת אמת כלולה בשם זה שבחר למחברתו. אבל בהכרת זמננו, וביחוד בהכרת הדור הצעיר העברי, מלה זו אינה עוד ספרות, כי אם עובדה חיה, בולטת ומזעזעת. כל אומות העולם יצרו לעצמם במשך מאה השנים האחרונות תנאים פוליטיים ותרבותיים המבטיחים את קיום האינדיבידואליות ההיסטורית שלהם. קיומו של העם העברי לעתיד לא הובטח עדיין. השאלה הלאומית האחרונה, שאלת חיינו, עומדת במקומה, והיא תשאר ללא פתרון כל זמן שלא יוצרו הערובות לעתידו על-ידי בנין הארץ ועל-ידי ארגונם של יהודי הגולה. היוכל היהודי להסתפק בברכת מזל-טוב לפולנים ולצ’כים, מבלי לעשות לביתו? האם לא יצטרך לשאול את עצמו שבעתים, אם האנושיות תוכל להיות אנושיות בשבילו, כל זמן שלעמו לא הובטח מקומו תחת השמש? האם אינו מוכרח ללמוד מהשנים האלה ששאלתו הלאומית, השאלה היהודית, קיימת כתמול שלשום – אחרי כל המהפכות החברתיות והפוליטיות שהתחוללו בעולם – ושיש לה רק פתרון אחד: השחרור העצמי? האם אינו מוכרח דוקא לומר לעצמו, שבשעה מאוחרת זו נחוץ רכוז כל הכוחות כדי להגיע לשחרור העצמי של העם העברי?

אין לזלזל גם בזה שצמצום הלאומיות בגבולותיה העצמיים מכיל עוד אפשרות חיובית גדולה אחת. בו בזמן שהתנועה הלאומית שלנו הופיעה מקודם כאחת בין רבות, ניתנת היום האפשרות לדלות את הערכים המיוחדים המונחים בעבר ובהווה של ההויה התרבותית היהודית. הערכים האלה הם המחייבים לעתיד. לא לחמם מחדש את רעיון “הבחירה”, כי אם להבליט את הקו העצמי בחיי האורגניזם ההיסטורי הנקרא העם היהודי, להכירו מתוך תולדותיו ובכוונו האחד והמיוחד, שאין לו דוגמה ואין לו תמורה בתרבות האנושית. גם לנפש מטומטמת ביותר תתגלה מתוך כך לא רק זכותו של העם העברי לחיים, אלא – יותר מזה – חובתו לחיים וליצירה.

ה

כל האמור מקודם אינו ממצה עדיין את עיקר התמורות הממשיות שחלו בהתפתחות התנועה הלאומית בתקופה החדשה. מתוך עצם יצירת המדינות הלאומיות אחרי המלחמה צמחה במשך זמן קצר מאד הסתירה ליצירה זו: הכרת הלקוי היסודי המונח ביצירת המדינות החדשות. לא עברו שנים מעטות אחרי שכרון ההתלהבות של המהפכות הלאומיות – וכבר התחילו לדבר על דבר ה“בלקניזציה” של אירופה. הופעה זו נגרמה לא רק על-ידי האכזבה שכמה וכמה אישים – מקודם חסידים נלהבים לרעיון המופשט של החרות הלאומית – נתפסו לה למראה המדינות הצעירות; גם לא על-ידי העובדה שהמדינות הצעירות, בירחי הדבש של חופשתן, הרחיקו לפעמים לכת בהגזמות אדמיניסטרטיביות ובהפרזת השלטון, בסכסוכי הגבולות ובמעצורי-גבולות. גם כאן היסוד המכריע או אוביקטיבי. התהוות המדינות הלאומיות החדשות חלה – וזהו העיקר – בשעה שההתפתחות הכלכלית של העולם עברה כבר בהרבה את גבולות המדינה הלאומית הבודדת. עובדה זו חלה, מבחינת ההתפתחות הכלכלית של העולם, אפילו על מדינות הלאומים הגדולים. אלה אינן, במובן ידוע, יותר מאשר מחוזות או פלכים. עמדתן זו נקבעה על-ידי השתלבותן ההדדית ועל-ידי המוסדות המשקיים הכבירים, כגון הבנקים, הטרסטים והקרטלים, שאינם ניתנים להסגר בגבולות של שטח מדיני מסוים. ואם המדינות הגדולות כך, מכל-שכן מדינות קטנות כמו ליטא, לטביה או אפילו הונגריה וצ’יכוסלובקיה. במשך שנים מעטות הובטל, תחת לחץ התנאים הכלכליים, הלקוי היסודי הזה של המדינות הלאומיות הצעירות, ונגלה הכשרון הכרוך מכמה וכמה בחינות בהסתגרותן זו. העובדה, שרוב המדינות האלה הן Sukzessionsstaaten, לאמר, שנוצרו על-ידי התפוררות חבלים כלכליים רחבים יותר, שהתקיימו מקודם כחטיבה אחת – עוד מוסיפה על הכרת הקוים השליליים המונחים בהתפתחות החדשה. הריפובליקה האוסטרית, עם וינה והחרושת המפותחת שלה לתוצרת מוגמרת – נשארה מעבר האחד, בו בזמן החמרים הגלמיים וחצי-התוצרת הצטברו בגבולות צ’יכוסלובקיה, ובו בזמן שנסגרו שווקים רחבים לתוצרת זו בגבולות הונגריה ויוגוסלביה. בין כל הארצות האלה הוקמו חומות של תעריפי-מכס מורכבים, מעצורי-חבור והשגחות-גבול. בו בזמן שהחרושת הפולנית, שפרחה לפני כך, התרוששה ונחרבה, לאחר שנקרעה מהשוק הרוסי הרחב, הצליחה להתפתח במדינות הבלטיות רק חרושת עלובה מאד, אף על פי שנעשה הכל מצד המדינות האלה כדי לטפח באופן מלאכותי את התפתחות החרושת, על-ידי תעריפי-מגן ועל-ידי כל מיני צורות של עזרת הממשלה.

רעיון זה, המבטא את הסתירה שבין הצורות המדיניות-לאומיות שזה רק נוצרו ובין דרגת ההתפתחות הכלכלית האוביקטיבית – פרושה מבחינת הלאומיות: רלטיביזציה של רעיון השלטון העצמי הלאומי. ברם, מעניין להתבונן כיצד השתקפה הסתירה הזאת גם בשטח החים התרבותיים בקרב עמי-התרבות, מיד לאחרי שהסתדרו במסגרת אבטונומית והשליטו את שפתם הלאומית בחנוך, במשפט ובאדמיניסטרציה – התחילו מכירים בכל תוקף בקשר המקשר את כל התרבות האירופית. עוד ההתלהבות של התרבות הלאומית המשוחררת הכתה גלים כבירים – והנה הורגש כבר, ביחוד בקטנות שבמדינות ובין חוגי האינטליגנציה, דכוי-רוח וחשש מפני ההסתגרות בגבולות צרים של תרבות ושפה לאומית מפגרת. דוקא ברגע זה הורגשה האחדות הרוחנית של אירופה באופן בולט. מה שאנו רואים כאן לפנינו זוהי מערכה חדשה במחזה, שקר רנר קרא לו פעם: "המחזה המושך את הלב של תאים בורחים אחד מפני השני ומתמזגים, תוך כדי בריחה מתמידה יותר ויותר, ברשת בלתי-נראית לעין של חוקים השולטים בהם; של תאים הדוחפים אחד את השני מתוך רצונם להסתדר לחוד, ומסתדרים, מתוך התמזגות קבוצים, לחטיבה אחת.

המחזה הזה מושך עוד יותר את הלב מדי ראותנו, שאותה תקופה שלאחרי המלחמה שהולידה את המדינות החדשות, המשמשות לכאורה סתירה למדרגה הנוכחית של ההתפתחות הכלכלית בעולם, היא גם שגרמה באותו זמן להתבצרותן ולגדולן² של המעצמות הכלכליות האימפריאליות רחבות המידה. ליטא, פולין והונגריה הסתגרו – ועל הבמה הופיעו היחידות הגדולות ה“על-לאומיות” בבחינת מעצמות כלכליות ממשיות. ארצות-הברית של צפון-אמריקה, ברית-הלאומים הבריטית, הברית הסוביטית של רוסיה – הן החשובות בין היחידות האלה בזמננו. במידה שהתלבטו איפוא הלקויים האוביקטיביים בחבלי הכלכלה הלאומית – התבהרו מצד שני היתרונות המשקיים של האימפריות הכלכליות: שווקים רחבים, מאוחדים ובלתי-מוגבלים, אפשרות לתוצרת המונית וחד-גוונית, אפשרות להשתמש בהון עפ"י תכנית ובלי מעצורים. גם מחוץ לגבולותיהן של האימפריות האלה נוצרו על-ידי כך נטיות שונות להרחבת החבלים הכלכליים מעבר לתחומי המדינה הלאומית. בטוי אחד לנטיה כזאת היתה התנועה הידועה בשם “אירופה התיכונית”, זו ששאפה כבר בימי המלחמה לאחד את כל השטח בין המבורג לבגדד במסגרת אחת, לפחות לשם חופש המסחר. אחרי המלחמה חודשה הנטיה הזאת את צורתה וקבלה את בטויה בסיסמה: “ארצות הברית של אירופה”. בכל זה יש לראות נסיונות להתאים את הצורות האדמיניסטרטיביות למדרגת-ההתפתחות הנוכחית של תנאי התוצרת, הפורצים את גדר המדינה הלאומית.

גם ההתפתחות האוביקטיבית הזאת משוה מובן מיוחד להמשך גידולו של הרעיון הלאומי. אמריקני בן זמננו מוסר דו"ח על מסעיו באירופה המקוטעת מתוך הרצאה חדורה אירוניה, מספר כיצד הפריעו את מנוחתו כמה פעמים בשמך יום על-ידי מפקחי-פספורטים ועל-ידי שנויי פקידים ושפות, ומציג מול אירופה זו את מולדתו – ששם מאוחדות ארבעים ושמונה מדינות עצומות באדמיניסטרציה אחת ובשפה אחת – הרי לפנינו אלמנט אחד בהתפתחות הרעיונית הזאת; אנגלי בן זמננו – למרות כל הקושי העובר על האימפריה הבריטית – מרגיש את עצמו כאבר אחד בגוף מדיני כביר, המרוכז על-ידי ענינים כלכליים ותרבותיים גדולים, והוא מציג במקצת מתוך חמלה מול הפוליטיקה האימפריאלית הזאת את פעולת המדינות הלאומיות הקטנות – והרי לפנינו יסוד שני ממין זה. אילו נסו לנתח את מבנה ההכרה אצל אחד הנתינים של ההסתדרויות המדיניות הגדולות האלה – היה מתברר שבין שטח ההכרה המקיף את לאומיותו ובין השטח המציין את יחסו לגבי כלל יתר הלאומים – שהתרגלו לקרוא לו בשם “בין-לאומי” – מתחיל להדחק ולהתבלט קומפלקס חדש שבהכרה, וזוהי שייכותו לאחת ההסתדרויות האלה הגדולות העומדות כביכול למעל לגבול הלאומיות. דומה לי שבמובן זה כל הארצות שבהן שוררת pax Britannica – מהוות חטיבה אחת, אפילו במידה הרבה יותר חזקה מאשר מבוטא בחוקה. מובן מעצמו כי מדרגה חדשה זו בהכרה הקבוצית של בני-זמננו אינה מפותחת עדיין בכל שלמותה. אולם קו ההתפחות בולט לעין.

לדבר זה יש השפעה על משקלה הפנימי של ההכרה הלאומית: יחד עם יצירת ההכרה בדבר החטיבות הגדולות האלה – באה רלטיביזציה בערכה השל הלאומיות. בהערכת חשיבותה וגדלה חל אותו השנוי שלח בהערכת גדלה של ארץ וחשיבותה על המפה – אחרי שמתגלה ארץ זו או קונטיננט שלא היו ידועים עד כה. הארץ הישנה אינה נעלמת לפתע פתאום מעל המפה, ויש גם שהיא עולה בכוחה התרבותי ובמדרגת הציביליזציה בהרבה על כל הארצות שנתגלו מחדש. אולם היא יורדת מעמדתה המוחלטת ונכנסת במסגרת של יחס. במובן ידוע היא נעשית גם לעובדה נושנה המובנה מאליה. היא חדלה בהכרח להיות הנושא היחידי והמיוחד לתשומת לב העולם. היא גם חדלה להיות הנושא היחידי למלחמה. המשקל הספציפי של ההכרה הלאומית בנפש האדם המודרני הולך ומשתנה.

ו

היהודים השתתפו בהתפתחות זו והרגישו בקויה החיוביים והשליליים אולי בערות יותר גדולה מאשר כל יתר העמים. אפשר שאין זה אלא מקרה – אולם עובדה היא שתחומי המושב של המוני-היהודים מחולקים היום בדיוק דוקא בין איזור המדינות הלאומיות החדשות ובין איזור האימפריות הכלכליות, – הגדולות והגדלות. המון המיליונים של היהודים יושבים היום דוקא או בפולין, בליטא, ובלטביה – או בתחומי ארצות הברית של אמריקה והתאחדות הסוביטית. בשל קשריהם בפעולה כלכלית בכלל ובפעולה המתווכת במסחר ובפיננסים בפרט – מסוגלים היהודים יותר מאחרים להבין כבר היום את ההגבלה והלקוי האוביקטיבי בקיום המדינות הלאומיות ולתפוש את יתרונותיהן של ההסתדרויות המדיניות הגדולות, בעלות תוקף גדול בכלכלה ובתרבות, ולהתפעל מהסכויים הרחבים ומהאפשרויות המקיפות שלהן. ומכיון שהיהודים אינם קשורים לארצות ולמדינות האלה קשר אורגני-היסטורי, ומכיון שההתפתחות החדשה הזאת אינה נוגעת אצלם בשום מסורת עמוקה ומושרשת – הרי הם מוכנים בדרך הטבע להעריך אותה בשכל הפשוט ולשקול אותה במשקל השכר וההפסד. הרלטיביזציה של הרעיון הלאומי המודרני מתבטאת איפוא בהכרת היהודי אולי ביתר שאת ותוקף.

במשך השנים האלה אפשר היה לראות את סימני הדבר במקומות שונים. בהזדמנויות רבות אפשה היה לציין את העובדה, שהיהודים – וביניהם אפילו יהודים ציונים, נושאי שאיפה ליצור מדינה לאומית בא"י הקטנה – היו משקיפים על המדינות הלאומיות החדשות מתוך הרגשה של זלזול,אף על פי שהיו כמובן נתינים לויאליים למדינות האלה. אם ידיעותי בנדון זה נכונות – הרי גם התפלחות בתי-הספר העבריים בכמה מן הארצות נובעת במידה רבה מזה, שהיהודים מתאפקים מלשתף את ילדיהם בשיטת החנוך הלאומית הטהורה, השלטת עכשיו בארצות אלו. מאידך גיסא – די לשוחח עם יהודי צעיר מילידי אנגליה או אמריקה על הציוניות, כדי להוכח, כמה תפושה רוחו לפעמים על-ידי השאלות של הפוליטיקה האימפריאלית הבריטית או האמריקנית, המקיפות את העולם בו בזמן שלא קל הדבר לרכז את תשומת לבו למחוז מוגבל הרבה יותר, אם גם בשטח המצומצם הזה הולך ולנחתך גורל הקיום של עמו. בשם שבכל תקופה ותקופה היה היהודי מוכן ומזומן תמיד למהר ולהתמכר לכל השקפה שהציעה פרספקטיבות רחבות למבט ושלמות לשכל, ואם גם מחורת היתה חוק אורגני-היסטורי – כך גם היום: השנוי במשקלו הספציפי של הרעיון הלאומי פועל בנשמת היהודים לפעמים כהפחתת משקלו של הרעיון הזה.

גורם זה יוכל להשפיע בשעת מעבר על יחסו הפנימי אל התנועה הלאומית העברית. אולם אף השפעה זו אינה יכולה להיות אלא הופעה חולפת בהכרה היהודית. כי כאן מערבבים שלא במתכוון ענינים שונים, שאין לערבב אותם בשום אופן. הלא אין לפקפק כלל שהתהוות הקומפלקסים המשקיים האימפריאליים והתפתחותם – אינה גורמת כל עיקר לטשטוש יצירתם או לצמצום קיומם העצמי של החלקים השונים המהווים את המדינות הכבירות. להיפך, התנועה המיוחדת והעצמאות של החלקים האלה הולכות ומתבלטות יותר ויותר בתוך המסגרת המקיפה של הכלל. זוהי בעצם יצירה של מדינות-לאומים על מדרגה יותר גבוהה מאשר אוסטריה או רוסיה שלפני המלחמה. בתור דוגמא יש להזכיר לא רק את חופש הדומיניונים הבריטיים, ההולך ומתרחב במובן האדמיניסטרטיבי והפוליטי משנה לשנה, אלא עוד יותר את רצונה של האימפריה הבריטית לכלול בתוך גבולותיה יותר ויותר קבוצים וגזעים שאינם אנגלים עפ“י מוצאם ועפ”י תרבותם – בבחינת קבוצים חפשיים ואבטונומיים. אם כלל זה חל מדורות רבים על הצרפתים בקנדה, אם הוא מתגשם יותר ויותר גם כלפי ההולנדים באפריקה הדרומית – הרי עם יצירת המדינה האירית החופשית ועם הרחבת זכויותיה של הודו, שתגיע בקרוב להיקף זכויות הדומניון, מתבטאת ההתפתחות הזאת בצורה בהירה מאד. ואף גם זאת: כמה שיהיו גדולים הלקויים האוביקטיביים של המדינות הלאומיות העצמיות, ביחוד מבחינה כלכלית, אין להניח אף לרגע שאפשר יהיה, אפילו בזמן מן הזמנים, להתגבר על הקלויים האלה על-ידי טשטוש או מחיקת התכונה הלאומית המיוחדת וההתפתחות החפשית העצמית של העמים השונים. גם אלה הלוחמים כיום בעד ארצות הברית של אירופה – יודעים היטב, שבקרב ארצות הברית הזאת אין להעלים עין אף מאחד הלאומים הקיימים באירופה, לא פחות מגרמנים או צרפתים – יהיו בולגרים, פינים ויוגוסלבים חברים שוים בזכויותיהם בארצות הברית הזאת. הדוגמא החשובה והמאירה ביותר היא כמובן גם בנדון זה ההתאחדות הסוביטית. ועוד יותר: במדה שמעצורי ההתפתחות, שמקורם היה בנגודי האינטרסים של המשטר הקיים, הולכים ונעלמים יותר; במדה שההכרה העצמית והיקף המחשבה של המוני העמים הולכים וגדלים יותר בקשר עם הכללת החנוך העממי – הולכות גם התנועות הלאומיות ומופיעות ביתר תוקף וביתר בהירות ההכרה. מי שעקב את הפוליטיקה הלאומית של הסוביטים, ויהא רק בקויה הכלליים, לא יוכל להטיל ספק בזה. התפקיד העומד להתגשם, בתקופה החדשה הזאת של הלאומיות, הוא איפוא: כלילת לאומים חפשיים ואבטונומיים במסגרת כבירה בעלת היקף כלכלי ואדמיניסטרטיבי גדול. אם מי שהוא מבין היהודים ישתדל לתרץ את הפרוצס הזה מבחינת מחיקה “קוסמו-פוליטית”, כביכול, של הגבולות הלאומיים, הרי תהא בזה אי-הבנה שתתנקם בחיי העם לא פחות מההכנעה לטמיעה בתקופה הצרפתית וההתבוללות הראשונה. כמו בימי האמנציפציה האזרחית – תפרוץ שאלת היהודים את גדרי כל הטשטושים ותתבלט בכל גלוייה ובכל צורותיה. וכשם שההתבוללות היהודית היתה רק חזיון חולף בתקופה הקדומה של הלאומיות, כך לא יוכל גם הרפלקס המאוחד שלה להיות אלא הופעת שעה בחיי הלאום.

אולי כאן המקום להוסיף, שגם בנידון זה ההדגשה המופרזת בדבר זהות הרעיון הלאומי עם רעיון העצמאות המדינית המוחלטת – הביאה נזק יותר מתועלת. לולא שלטה ההגזמה הזאת, שהיא רק תוצאה של פרק מסוים בהתפתחות הלאומית הבורגנית של המאה התשע-עשרה. במוחותיהם של רבים מאנשינו, גם של ציונים – לא היינו מגיעים לידי כך שהלאומיות שלנו תהא נתפסת כתנועה מעכבת התקדמות וצרת-אפקים. אם לדבר כאן אך ורק ע“ד המדינה הא”ית – הנה רק זה עכשיו הזכיר אותה פוליטיקאי בריטי סוציאליסטי חשוב כהדומניון השביעי העתיד להתקיים בתוך האימפריה הבריטית. מובן מאליו שהוא הביא בחשבון ביחוד אינטרסים פוליטיים של אנגליה, אולם ישנם אולי גם כמה וכמה אינטרסים יהודיים ואי“ים שיפעלו בעתיד באותו הכוון שנסח ודג’ווד. ברגע שיגיע יום גמר המנדט הא”י עפ“י חוקת חבר-הלאומים, והישוב הא”י יוכל להשתמש בזכותו להגדרתו העצמית – לא מן הנמנע יהיה הדבר שישוב זה יכריע ברצונו החפשי לטובת הסדור האמור, הכולל א"י אבטונומית וחפשית – במובן התרבותי, הפוליטי והאדמיניסטרטיבי – בתוך המסגרת של הקיסרות הבריטית. לגבי השאלה העיקרית של לאומיותנו אין דבר זה מכריע. השאלה העיקרית של לאומיותנו היא יצירת תנאי-חיים בשביל העם העברי – כמו בשביל כל יתר עמי התבל – שמהם תצא לו יכולת להגדיר את עצמו בבחינת עם. התוכן המסוים והמוחשי, שיקבע לזכות זו של הגדרה עצמית, יהיה תלוי בהתפתחות הכלכלית והפוליטית של העולם וברצונו של הדור היהודי אשר עליו יהיה להכריע את השאלה הזאת. אולם עתידו של העם העברי וזכות קיומו לא יהיו תלויים עוד בשום אופן בהכרעה מסוימת זו.

ז

אין מן הצורך אגב זה את השאלה: מה הם הגורמים שעשו את שאלת היהודים לשאלה הלאומית האחרונה וגרמו לכך, שהעם העברי יכנס לתקופה החדשה והמבוגרת של הלאומיות במדרגה מפגרת ומסובכת של תנועת שחרורו, בהשואה לכל יתר העמים? די לומר, ששרשי עובדה זו נעוצים בתנאי החיים, החברתיים והכלכליים, ובתנאי הישוב של המוני היהודים. במשך כל התקופה הבינונית של הקפיטליזם גרמו התנאים האלה בהכרח לידי נטיה להתבוללות יותר מאש ליצירת תנועה השואפת להגדרה לאומית עצמית, באופן כזה מוכרחה היתה ההכרה הלאומית להתהוות באחור זמן דוקא בסביבה היהודית. ובהתהוותה מצאה תנאי-קיום עלובים ומעצורים קשים לקיומה ולהתפתחותה. עם מפוזר בכל קצוי תבל, מורכב בארצות רבות רק משברי לוחות של בורגנים פעוטים, סוחרים, בעלי-מלאכה וסוכנים מכל המינים, שהם פרוליטריים רק עפ"י מדרגת חייהם; עם משתלב יותר ויותר, מבחינת שפה ותרבות, בחיי הסביבה התרבותית הזרה; עם כזה – בדרכו ליצירת הכרה לאומית מאוחדת – מוכרח להתגבר על עכובים מרובים וקשים יותר מאשר עמים אחרים. אפשר אפילו לומר בצדק, ששום עם אחר לא היה יכול להתגבר על כל המעצורים האלה במידה שהתגברה עליהם התנועה הלאומית שלנו, אחרי מאות שנים רבות של פזור גמור. כשמודדים את תוצאותיה במידת התנאים האוביקטיביים של חיי עמנו – הרי התנועה הלאומית שלנו היא עדות נוספת ונאמנה לכוח-החיים הבלתי-נחרב ולרצון-החיים הבלתי-נחלש של הלאום העברי.

במשך עשרות השנים המעטות, שעברו מזמן התחלות הארגון הראשונות של התנועה היהודית – נוצרו מתוך תנועה זו גורמים ששינו בקוים יסודיים את פני חיינו. התקופה החדשה של הלאומיות מצאה איפוא את היהודים בעמדה מבודדת ומסוכנת, אולם היא מצאה אותם בתוך התפתחות שוטפת, זו המולידה מקרבה כוחות שיכריעו בעתיד את הגורל.

¹

מכתב ראשון

שאלה חוזרת ונשנית במכתביך, עתים מפורשת ועתים מעולפת בהרהורי ספק ודאגה: – לאן פני היהדות האמריקנית מועדות? מהי אמת־המידה בה נמדוד אנחנו, בני המולדת הא"ית החדשה, את התפתחותה של יהדות זו? מהם הם הכוחות הרוחשים בקרב מרכז הגולה הזה – החדש, וגם הגדול, העשיר והשאנן למראית עין אשר בכל תפוצות ישראל? היש בו בכלל רחש כוחות? מה צפון בהם לעתידם של החיים היהודיים? אולי לקראת שפל ואבדון יובילו מעגלותיו? אין פלא, כי כל השאלות האלו כה אפפו אותך. הן גם אותי לכדו בחרמן מן הרגע הראשון, אשר דרכה כף רגלי על יבשת אמריקה.

אני מתאר לי זאת היטב מדי חשבי בביתנו: הנה יושבים אתם, מאת אלף ראשוני המחנה, בארצנו זו הקטנה, העניה והעזובה, שמחים לכל עץ הנשתל במושבה יהודית, לכל בית המרחיב את גבולות העיר, לכל ילד רך המתאמן בפסיעה ראשונה, כושלת על־גבי כביש הביטון החדש, לכל איש נוסף הבא באניה אל החוף; מצרפים גרש לגרש ודונם לדונם ומונים בדחילו ורחימו כל מאה ומאה של מתישבים. כל ספר הנדפס בלשוננו – למאורע יחשב, כל תיבת תפוחי זהב הנטענת על האניה – לכבוש כלכלי. בה בשעה יושב מעבר לאוקינוס קבוץ יהודי, אשר בטרם תפנה המאה הנוכחית יעלה מספרו כדי חמשת מיליונים נפש, אם לא למעלה מזה, עם האחוז כחוליה בשרשרת של משק אדיר, אשר לא קם כמוהו מימות עולם, אשר מפירורי שולחנו, ממותרותיו ומנכסיו המובזבזים יאכלו עמים שלמים וישבעו, עם המושרש כאזרח רענן בקרקע יבשת, אשר אין דוגמתה תחת השמש לאוצרות זהב וברזל, לנחושת ושמן, לחטה וצמר, ועל כן גם ליכולת ציביליזציונית.

כדי להעמידך על העצמה הכלכלית של היהדות האמריקנית הזאת אציין פרט אחד. את ההכנסה השנתית של ארצות הברית העריך הובר לפני זמן מה בתשעים מיליארדים דולר בקירוב. נניח כי הכנסת היהודים עולה רק כדי אחוז מספרם מתוך אוכלוסי הארץ, הרי זה בערך ארבעה אחוזים של תשעים מיליארדים או שלשה וחצי מיליארד, דולר לשנה. לאמתו של דבר ההכנסה השנתית של יהודי אמריקה היא במדה ניכרת גדולה יותר, מכיון שהמספר הכללי של אוכלוסי הארץ כולל בתוכו את המוני הכושים, הסלובקים, האיטלקים והפולנים, אשר הכנסתם הממוצעת היא ביחס פחותה הרבה מזו של היהודים. והרי אתם יושבים בודאי מדוכאים ומוכי תמהון ושואלים: מה ערכם של מיליוני אדם אלה בשבילנו, לא רק להקמת הכלל המדיני היהודי החדש, לא רק כמשען חמרי, אלא בעיקר כמקור לכוח, כעמדה תרבותית, כחיל מילואים? ומה ערכנו אנו בשבילם, לא רק כנושא לסיוע ולאי־הבנה, אלא בעיקר כמרכז הכוח, כמעין התרבות, כטבור השאיפות?

כל זה אינו, אולי, בעצם אלא השאלה הגדולה הכללית אשר העולם הנאור שואל את אמריקה כיום, לאחר שנאחז ברשת ההשפעה של התפתחות הדברים מעבר לים האטלנטי הרבה יותר משעלה על דעתו, ואין השאלה כאן אלא מותאמת למצבנו ההיסטורי המיוחד שלנו, ואמנם, מצב מוזר למדי.

מספרים, כשהגיעו המהגרים היהודים הראשונים לניו־יורק, יהודי ספרד אשר באו מהולנד, ישר או בעקיפין דרך איי הסוכר של הודו המערבית ודרך מדינות הדרום, אמר המושל פיטר סטויבזנט: “השמרו לכם. הבריות הללו דומים למכת הארבה. משנראו הראשונים שבהם, מיד יכסו את עין השמש בהמונם”. למעלה ממאתים שנה לא היתה הזהרתו אלא חזון שוא, מליצה שדופה – פרי המשפט הקדום על עם ישראל. כשהיה לונגפילו מטייל באחת מערי החוף בניו־אינגלנד פגע בבית כנסת יהודי חרב, שהיה עומד בבית קברות יהודי שמם. השמות העבריים־הפורטוגליים המוזרים שעל־גבי המצבות היו מטושטשים ביותר. איש לא דאג לבית הכנסת ולקברים העזובים האלה. לונגפילו הסיק מסקנה פשוטה וברורה ואמר: עם מת, ועמים מתים אינם קמים לתחיה. לא פלל האיש!

מי מלל לו אז, כי בטרם שנים מועטות ינקופו – וציצי התפתחות חדשה ינצו אשר ישנו את פני הדברים משרשם, ונבואתו של פיטר סטויבזנט בוא תבוא. עלה גל הגירה יהודית מגרמניה, אנשי 1848, דימוקרטים קיצוניים, בני משפחות סוחרים אמידים, בעלי השקפה ריפורמיסטית־פרוטסטנטית, ואחריו נחשול הגירה יהודית המונית מרוסיה, פולין, רומניה, גליציה – גל רודף גל. מי מלל לו אז כי לעת זו יהיה מספר היהודים באמריקה גדול ממספרם של תושבי מדינות ניו־אינגלנד בימים ההם! אילו חזה מראש, כי יבוא יום ואנשי מדע מבני חוץ־לארץ, סוציולוגים ומדינאים־כאנדריי זיגפריד, למשל, בהשקיפם על־פני ניו־יורק בשעות שאחר הצהרים, שעות הדחק, יתמהו ויאמרו, כי באחת מערי המזרח העתיקות והגדולות לאלוהים תעמודנה רגליהם: נינוה, בבל או אנטיוכיה!

אין מן הצורך להמנות בין מחשבי קצים משיחיים החולמים את מסתרי סוד קיומנו, גם לא ללכת אחרי תורות מקובלות של פילוסופית ההיסטוריה היהודית, הבונות להן את התיאוריה הנוחה על דבר מרכזי ההצלה המופיעים לעתים מזומנות – למען עמוד נדהם לפני היהדות האמריקנית, שצמחה בין לילה במשך תקופה קצרה של חמשים או שבעים שנה: אצבע אלוהים היא בתולדות חיינו הלאומיים! גם אם נראה את הדבר כפרי תנודות כלכליות ותמורות חברתיות במזרח אירופה ובמרכזה אין הזכות ההיסטורית הגדולה נפגמת בכך. היהדות הרוסית הושבה בדד על משואות תרבותה וכלכלתה, היהדות במדינות הבינים מתלבטת ביסודי משבר כרוני וחוסר תקוה, שאין לו ארוכה אלא הגירה המונית – אילו היה לה לזו מקלט. בה בשעה מופיעה על הבמה היהדות האמריקנית. הפלא הוא, כי אליה נשא עין? היתכן כי נשאל אותה אחרת מאשר: לאן?

ואולם למען השב על שאלה זו עלי לספר לך תחילה משהו על הרקע הכללי, שעליו מתרחשים חייהם של יהודי אמריקה, כי ההויה היהודית שלובה יותר מדי בתנאים שנוצרו בידי סביבתה. ורק אחרי ציון מקומות גיאומטריים אחדים אפשר יהיה לשוב אל עצם השאלה היסודית ששאלת.

מכתב שני

להבנת יסודותיה של אמריקה משנת 1929 עליך לשוב, לפי דעתי, אל העובדה, המשמשת מפתח למצב אשר כיום הזה, והיא – סגירת שערי המדינה האמריקנית בפני הגירה המונית מאירופה. עד היום הזה לא עמדו עדיין על כך – ואפילו בחוגים יהודיים שהתוצאות המעשיות מפוליטיקה זו נגעו עד נפשם – שהיום ההוא, בו הגיעו הגבלות ההגירה האמריקנית עד כדי נעילת השערים, היה יום ראשון של תקופה חדשה בהתפתחות אמריקה. לא אפון לומר, כי נקודת המפנה ההיא היתה החשובה ורבת התוצאות שבתולדות אמריקה, למן היום אשר דרכה בראשונה רגל מהגר אירופי על קרקע החוץ במאסאצ’וסטס. מבחינת־מה מתחילה רק אז ההיסטוריה האמריקנית. עתים אין להשתחרר מן ההרגשה, כי לפניך עומד עם עצום ורב – והוא אך בן עשר שנים. אמנם כבר קמו אמריקנים צעירים, וביחוד בין מבקרי־התרבות, המפנים את מבטחם אחרונית, שרים הלל לעבר האמריקני הגדול ומעמידים אותו בלב נשבר לעומת השפל והירידה שבהוה. אחד מהם, לואיס מומפורד, משיב, למשל, את “תור הזהב” של התרבות האמריקנית אחורנית, עד תקופת וולט ויטמאן, ראלף ואלדו אימרסון והנרי טורו. מדי שמעי את התלונות המודרניות האלו, עולים על זכרוני אותם בני העלומים חורי־הפנים, שבהיותם בני שבע־עשרה הם מבכים את עזוז נעוריהם ואשרם בימי קדם ונוטים על כן לעצבות רומנטית. ידיד ישר בעל שכל בריא היה יכול על נקלה לפקוח את עיניהם ולהוכיח להם, שעדיין לא הגיעו אפילו לסף התפתחות כוחותיהם ולהכרת עוז נעוריהם. כמילנכוליה רומנטית בלבד אפשר להבין את בקורת התרבות הזאת, האומרת להעתיק את תור הזהב האמריקני לעבר הרחוק. כל מבקש ישר, ללא משוא פנים מבחינה היסטורית, יכיר ברורות כי טרם הנץ שחרה של תרבות זו.

נעילת השערים, עם כל הנוראות שבאו בעקבותיה למיליוני אדם, שמשה לאמריקה התחלה להתפתחות כחותיה העצמיים. בנעילה זו חדלה לשמש שדה נסיון לאירופה. נסתםהגולל על נסיונותיהם של בני אירופה באמריקה – במקומם החל נסיונה ההיסטורי העצמי של אמריקה. ביום ההוא נכנסה הארץ כחטיבה שלמה לתקופת־מעבר של חליפות ותמורות ושל שדודי־מערכות כלכליים, סוציאליים ותרבותיים, שמקור כולם נעוץ בהפסקת ההגירה. כמעט בכל שטח ובכל חוג של החיים הנצו התפתחויות חדשות, שעין הצבור לא הרגישה תחלה באפין המהפכני, משום שכובד השפעתן עתיד להתגלות במלואו במשך הימים הבאים. נסתכל, כדוגמא בעולם הכלכלה, במבנה התעשיה האמריקנית. כל עוד זרמה ההגירה לארץ בעין מעצור היה מקומה הגיאוגרפי של התעשיה נקבע, כמו שנאמר על פי “אורינטציה של העבודה”. לאחר שמחיר העבודה ביחס למחירי הגלם והכוח היה גבוה מדי – כשריד מימי ההתפשטות הקולוניאלית – היתה יכולה העבודה הזולה המוצעת בשפע רב מצד “הירוקים”, המהגרים החדשים שטרם נקלטו, לשמש מעוז ומשגב לעמדת הבכורה ההיסטורית שזכו בה מרכזי התעשיה על חופי הים האטלנטי. ואולם ברגע שהדלת הוגפה, זרם המלואים של המונים פרימיטיביים הופסק ומחירי העבודה בארץ הגיעו לידי יצוב, התחיל פרוצס של שנויי־מערכות, שלא נסתיים עד היום הזה. ההפרש בהובלה מתחיל להיות מקום התורפה בחישוב הוצאות התוצרת. התעשיה מתחילה לנדוד אל מקורות הגלם. תעשית הנעלים המזרחית מעתיקה את אהלה או אל ערבות המרעה אשר בדרום־מערב או לקרבת החופים אשר אליהם באים הטרנספורטים של העורות מאמריקה הדרומית. תעשית המתכת נודדת אל מחוזות המכרות. ההבדלים במחיר העבודה בין המזרח ובין הדרום מתחילים לשמש כוח מושך לתעשיה לא פחות מששמש “הבא החדש” “הירוק”. הדרום מתחיל ליהפך למרכז תעשיה, ובבתי־חרושת לטכסטיל אשר בניו־אינגלנד – הושלך הס. מדינות הדרום, הנמצאות מימי מלחמת האזרחים במצב נסוג מבחינה כלכלית, מתאמצות בכל יכולתן לעודד את המגמה החדשה ולהחישנה. וכהכריז בעל מום על שברו כן תהללנה בשער את “יתרונותיהן”: ידי עבודה בזול, העתק חוקת הגנה סוציאלית מכבידה הנהוגה במדינות המזרח המפותחות, מסים קטנים ונוחים לתעשיה. לאורך מסילת־הברזל אפשר לפעמים לראות את שלטי המודעות שלהן: “תבואו לאלבמה ותשלמו רווחים מחסכון המסים!”

אם תתאר לך את תוצאותיה של התפתחות זו בשלוחותיה הראשונות בלבד, תבין על נקלה עד היכן תהא מגעת במלוא היקפה. אחת התוצאות האלו היא, למשל, תקומת מפלגה ריפובליקנית לבנה ב“דרום המגובש” והעובדה שבארבע ממדינות הדרום היה רוב ריפובליקני מכריע בעד הובר. תוצאה שניה היא: העתק שדה הקרב של תנועת הפועלים במלחמתה בעד הכרת הארגון וזכויותיו מן המזרח, שהאגודות המקצועיות הרשמיות שם שקעו כבר בבעל־הבתיות וישנות שנת ישרים על־גבי זרי הדפנים, אל עמק העכור של פועלי התעשיה שבטנסי ובשתי הקרולינות. תוצאה שלישית היא – השנויים בכמות ההובלה ברכבות ובסוגיה, תוצאה שתתן את כל אותותיה רק לאחר זמן, תשפיל מסילות־ברזל גאות ותגביה שפלות. ולא עוד אלא ספק הוא, אם רשת מסלות הברזל, הנמצאת עכשיו בידי חברות פרטיות בלתי־מאוחדות כל צרכן, תוכלנה בכלל לעמוד בשנויי־הארגון הדרושים להמשך קיומן. מצד שני יש לאותו הגורם גם השפעה אחרת: הגירת המוני הכושים ממדינות הדרום אל המדינות הצפוניות־המזרחיות, שהתחזקה בעקב הלהיטות הקדחתנית של תעשית המלחמה אחרי ידי העבודה ושזרמה כדי למלא שם את החסר בידים זולות בענפי העבודה השחורה, הגירה שסופה היה יצירת רבעים “שחורים” חדשים בניו־יורק ובצ’יקגו ובכל עיר גדולה בצפון, וסיפוח יסוד אנושי חדש, זר ומוזר, אל ההמולה הסוציאלית שבמקומות ההם.

מצב המעבר והתמורה המעמיקה הזאת חלו לא רק בחיים המשקיים, אלא – כשנפנה אל הצורה השניה של המטבע – גם בחיי התרבות והחינוך. כל זמן שההגירה זרמה לארץ ללא מעצור, היו חיי התרבות והחנוך טבועים בחותם ההגירה. בעולם החיצוני היה אמנם ידוע טפוס אנושי ששמו “יאנקי” אמריקני – איש רודף בצע, אטום לב, אם גם לא בלי הומור. ואולם בטפוס זה לא היתה קריקטורה של אמריקה. נראה, שהעולם החיצוני לא בקש לדעת יותר מקריקטורה זו של אמריקה. לאמתו של דבר היו בודאי החיים התרבותיים של אמריקה בעת ההיא ססגונית מרהבת־עין של טפוסים ותופעות, נימוסים ולשונות, קבוצות סוציאליות ומוסדות. עוד בתקופה הקולוניאלית היה כבר כדבר הזה – בעלי האניות והסוחרים האמידים, קרי־המזג של חופי ניו־אינגלנד ועולם התרבות של בוסטון, ניו־פלימות וסאלם, לעומת אנשי הציד ותרי־היערות שכורי־הדרור השקועים בפרימיטיביות ירודה, כמעט פראית: בעלי המטעים הג’נטלמנים וקלי־הראש עם חכמי המדינה של הדרום ועולם התרבות של ריצ’מונד, צ’ארלסטון וניו־אורליאנס – על יד מטיפי הפוריטניזם הקנאים ומרביצי־התורה הנודדים בבתי־הכנסיות הדלים אשר בעבי־היער. לא ניו יורק בלבד – שלפי דבר אחד הסופרים אינה אמריקה כלל – היתה אז בליל של המון דמויות ושפע מגוון של טפוסי־תרבות, אלא גם מדינות החקלאים של המערב התיכוני על מחוזותיהן הסקנדינביים והגרמניים, על עיירותיהן, כפריהן, תיאטראותיהן ועתוניהן, חגיהן ושיריהן. ואין פרושו של דבר, כי לא היה אז “פרוצס של אמריקניזציה”. אולם כל עוד היתה ההגירה מכה גלים אל לחופי הארץ היה הפרוצס הזה מקצתו מואט, מקצתו מטושטש, עתים מכוסה ועתים בטל לגמרי – הכל בידי ההגירה. משהוגפו השערים ומבוע הרזרבה התרבותית מארצות אירופה נסתם – השתלט הפרוצס הזה שלטון בלי מצרים. בו ברגע החל גם החנוך האמריקני האחיד בבתי־הספר העממיים והגבוהים, אשר הקיפו על־פי דוגמת־שרד קבועה את כל המדינות למן הים האטלנטי ועד החוף הפאציפי ומן המפרץ המקסיקאי עד האגמים הגדולים – לפעול את פעולתו הכבירה בעצוב החיים התרבותיים האמריקניים. אומרים, מיניסטר צרפתי אחד התהלל כי אין לך שעה משעות הלמוד בבתי־הספר, בה לא יקראו כל התלמידים אשר בכל רחבי צרפת אותו השעור. ריכוז זה, אשר בפי הצרפתי לא היה בו אלא משום התפארות שוא בלבד, הפך באמריקה, מבחינת הרוח יותר מאשר למעשה, והיה לדבר שבמציאות בקנה־מידה נאדר. הדבר דומה למכונת־ענק אדירה, אשר תוצרתה – נוער של עם בן מאה מיליונים, יצוק בדפוסים קטנים וארוז לפי הגיל, כולו מעור אחד, מושכל על־פי ספר־קריאה אחד, מאומן בנוסח אחד לברכת הדגל ולזמרת ההמנון הלאומי, בהשקפה אחת עם הארץ ועשית־חיל בה, ומחונך על פולחן האמריקניזם האחד ועל אידיאל־הספורט האחד. תוצרת הסיטונות הזאת של מכונת החנוך הצבורית הענקית היא היא המוסיפה לעלות, אם לטובה או לרעה, אל השורה הראשונה, כבאת־כוח התרבות האמריקנית החדשה. היא היא המבקשת לעצמה את הגדולה בעתיד הדור הנכנס עכשיו לשנות בינה ולחיי עולם, הדור הראשון שגודל כולו בלי שמץ השפעה אירופית – מלבד הרבבות שהוסעו לחזית הצרפתית בימי המלחמה – הוא הוא המסמל את טיפוס העתיד האמריקני. וגם מכאן יוצאים, אם תשים לב, צנורות עמוקים לכל ענפי החיים.

מכתב שלישי

האידאליזם האמריקני הקדום, שמבקרי התרבות הפסימסטיים בדורנו מתגעגעים עליו, היה אידאיליזם של ארץ הגירה קולוניאלית. וגם הוא נדון למשבר מעבר קשה עם השתנות התנאים שמהם ינק כוחות חיים.

בשטח כזה של הגירה והתיישבות יש תמיד מקורות מיוחדים, המזינים את האידיאליזם. המקור הראשון הוא המצב האוביקטיבי של הארץ עצמה, כפי שהוא משתקף בחיי נפשם ומעמדם הרוחני של תושביה. הארץ נתונה במצב של כבוש והתפשטות קולוניאלית. מדינות שלמות עורגות לחלוצים, לבני אדם אשר יבואו ויפלחו במחרשתם בפעם הראשונה את לב אדמות הערבות קשות־העורף. כל זמן שהגישה אל הקרקע קלה היא ביחס וזולה – המחסור בידים עובדות גדול בכל ענפי התעשיה והמלאכה, וגם משם יוצאת הקריאה להגירה נוספת. ועל הצורך הכלכלי הזה הולכת אז ונבנית שיטה שלמה של אידיאליזם – החל מן התורות המוטעות, המתבססות על רעיונותיו של רוסו והמדברות על חידוש האדם הנמלט מן השפל האירופי אל חיק יערות עד, וכלה בתיאוריה של זכות מקלט לכל מר־נפש וקשה־יום וחובת הגנה על כל נרדף ונענה בתבל. מפלגת ה“נאו נאטינגס” " Know nothing" – “שאינם יודעים דבר” – מלבד אמריקה, כלומר מתנגדים לזר ולעניניו היו מיעוט קטן ושנוא. אף כיום אפשר למצוא בניו־יורק יהודים רוסים ישישים היודעים לספר כיצד קדמו את פניהם לפני ארבעים או חמשים שנה בברכה ובהתלהבות, ואיך שרו להם שירי הלל וראו אותם כקרבנות תמימים של עריצות צריסטית ורדיפה דתית. רק ארבעים שנה עברו מאז, והם כנצח נדמים. הארץ היתה צעירה. הישוב – דליל. האפשרויות כמעט בלתי־מוגבלות. ההתחרות לא היתה עדיין לוחצת עד כדי קנאת־לחם פעוטה. הבדלי רכוש לא היו עדיין מענים ללא מנוס. על קרקע כזה ינובו אידיאלים של שויון כל הנברא בצלם אלהים, של “זכות שוה” לכל אדם לעלות ולגדול, של חופש הפרט לעצב במו ידיו את גורלו המשקי, באין מפריע ובאין צו מלמעלה.

המקור השני שממנו ניזון האידיאליזם המיוחד במינו של הארץ הקולוניאלית הוא “הספר”, קצה שטח הישוב התרבותי, אשר החלוצים חדרו עדיו. מחקריו ההיסטוריים של טורנר הפיצו אור מספיק על הגורם הזה. בספרו “הספר בתולדות אמריקה” הוכיח, כי איזורי הישוב הקיצוניים, האמונים על חיים קשי־עורף בסביבה פראית, חיי חופש, שויון ואחריות עצמית, הרגילים לא להשען על איש זולתם ולא לתת אימון בביורוקרטיה – הם היו מאז ומעולם נושא הרדיקליזם המדיני והחברתי. אופיני הוא כי התנועה הסוציאליסטית האמריקנית ילידת הארץ היחידה, J.W.W על כל האידיאולוגיה שלה – לא צמחה ממרכזי התעשיה, ממרצפת האספלט אשר לבולברים, אלא מן הספר, ממחנות פועלי היערות אשר במערב, מעיירות המכרות שבקולורדו, ממדורות שולחי הרפסודות אשר בקנדה. גם ביחסיהן הפוליטיים של מדינות החקלאים במערב נשתייר עד היום משהו מריח “הספר”. רוח הפרצים הצחה הבוקעת מנבכי היער נופחת בערמות הניירות של משרדי השלטון ובפרלמנטים. רוח בער של אידיאליזם קורע את כל החלונות, מטהר את המוסדות ומחדש את נעוריהם של מוסדות, אידיאלים ונושאיהם העומדים כבר על מפתן הכמישה.

המקור השלישי, שאיננו נופל בחשיבותו מקודמיו, הוא האימפורט של אידיאלים מוכנים הזורם עם ההגירה. המהגרים מביאים אתם לא רק את כלי עבודתם ואת בעירם, את כתבי קדשם ואת אמונתם־הבל, את מאכל שולחנם, משקאותיהם ומלבושיהם, אלא גם מוח ופרי המוח – אידיאות, אידיאלים והזיות, פרי התפתחות היסטורית ממושכה בארץ מולדתם. לא רק את ההוי החברתי של ארץ המולדת כמו שהוא, כמו שהלך והתפתח, הם מעתיקים אל הארץ החדשה, אלא גם את מושגי המולדת על החברה כמו שהיא צריכה להיות. משאות נפש שבשלו תחת שמש אחרת מובלות עם כל אנית מהגרים המגיעה לחופי אליס איילנד. נחשול נחשול ומנחתו: באי שנת 1630 הביאו אתם את מלכות־השמים ואת הרדיקליזם הפוריטני אשר להם – הכל מוכן ומזומן. בשנת 1700, לערך, כבר הופיעו בודאי בעקבותיהם המשפט הטבעי עם תורת גרוטיוס; בשנת 1800 מועברות בגנבה מאירופה אידיאות יעקוביניות והערצת נפוליון, תוצרת צרפת, שנאה לעריצות וחסידות פיאטיסטית. בשנת 1848 מגיעות אל חופי הריפובליקה האדירה הראשונה תורות ריפובליקניות אפיגוניות, בנות תסרוקת דימוקרטית־רדיקלית; בשנת 1890 באה מגרמניה תורה סוציאליסטית, כל האידיאות והאידיאלים העתיקים האלה נשתלים באדמה החדשה. וכל עוד ההגירה ההמונית מביאה אתה גם חיל מלואים של חברים לדעה, עוד לא אבדה התקוה שהתורות תכינה שורש אף תשגשגנה.

לצדי המקורות המזנקים האלה יש גם פלגים קטנים ההולכים לאט, ואין לבוז גם להם. כמעט לכל ארץ הפתוחה לרוחה נישא ובא בעזרת ההגירה מספר גדול של יחידים שאר לפי מבנה נפשם עשויים הם להשפיע במידה גדולה על יצירת אידיאלים מדיניים וחברתיים. אלה הם מנהיגים פוליטיים מגורשי ארץ מכורותיהם, מטיפים וסופרים מפלגתיים הנרדפים על צואר ופליטים פוליטיים מכל המינים המחפשים להם מקלט. אין לך כמעט גל ריבולוציוני או קונטר־ריבולוציוני אחד באירופה, שלא פלט אל חופי אמריקה מספר אנשים מחוננים בכשרון מנהיגות מן הסוג האמור: תנועת הצ’רטיסטים והמהומות החקלאיות באירלנד, הקומונה הפריזית ומרידות הפולנים. ולא רק בארצות הברית, אף במדינת אוסטרליה וזילנד החדשה מלאו האנשים האלה תפקיד בולט בהתפתחות התנועה הריפורמית הקולוניאלית. הם הופכים לנושא האידיאליזם הפוליטי, וכאן במולדתם החדשה יש להם היכולת לתת לו בטוי יותר נמרץ משהיה לו בארץ מולדתם שלא ידעה להוקיר את עמלם.

על סוג זה נמנים גם האידיאליסטים ומבקשי התקונים, אשר יצאו את ארץ מולדתם לא מאונס, אלא מרפיון ידים, לאחר שלא עלה בידם לקיים את חלומם בחיק סביבת המולדת, שרפו ברצונם את כל הגשרים מאחוריהם, והלכו אל הארץ הקולוניאלית לאמת בה את חזונם. קרקע־הבתולה של הערבה ויער־הבראשית מושכים את הלב כגיא־חזיון טבעי לבנין מדינות למופת, הערוכות בתכנית ומנוהלות בשיטה, ואשר בהן אפשר לגשם פרוגרמה מכסימלית זו או אחרת. סן־סימוניסטים ומורמונים, ישועים ואנרכוקומוניסטים – התחרו ביצירת דוגמאות ממשיות של משאת נפשם בעולם החדש. לפני כמאה שנה עיינה הסתדרות הסוציאליסטים באלזאס בתכנית הגירה כללית לטכסאס למן הקם שם, באין שלטון בעל פניות מוקדמות שיפריע בעדם, מושבה למופת לפי תכנית מפלגם. גם אנחנו היהודים הבאנו את תרומתנו הלאומית לזרם החברתי הזה בתנועה “עם עולם”, אשר יצאה לאמריקה, בעת ובעונה אחת עם תנועת ה“בילוי” לארץ ישראל, בתכניות על התישבות מופתית.

אגב יניקה מתוך כל המקורות האלה ודומיהם זורם לרוחה נחל האידיאליזם בארץ ההגירה הקולוניאלית. ארצות־הברית הצעירות – וכן יתר מחוזות ההגירה וההתיישבות הגדולים אשר מעבר לים – נראות לעין העולם הישן כמבצר החופש, כבמה רחבת ידים לתקונים סוציאליים ופוליטיים, מעבדה חברתית כבירה ושדה נסיונות עצום, מקלט לנרדפים, מקדש הקדמה, הדימוקרטיה ואחות האדם.

ואולם במידה שההתפתחות צועדת קדימה וההתפשטות הקולוניאלית מאבדת במקצת ממהירותה, האדמה החפשית נחלקת בין בעלים, חופי הכניסה מתמלאים מבקשי עבודה – בה במידה פונה זיום והדרם של האידיאלים והם פורשים לקרן זוית. ה“ספר” ניתק והולך קדימה, קדימה, עד אשר יעלם כליל ואתו גם חלומותיו. מגמות חדשות, אם גל לא אידיאלים, צפות ועולות. התפתחותם החמרים של כוחות היצור אשר נחשפו במשך ימי הכבוש; ההגנה המלוכדת על רכוש הלאום כלפי חוץ; השמירה על רמת החיים הגבוהה נגד כל התחרות מצד עבודת מהגרים זלה; הגנת האיכות הגזעית בפני טומאת העמים המהגרים “נחותי הדרגה” – אלו הן דרישות היום החדשות. מפלגת “הנאו־נאטינגס” הולכת ונעשית הרוב. ברגע ששערי הארץ ננעלים – נחתך גורלו של האידיאליזם הקדום. משאות הנפש הנושנות נובלות ומתפוררות: התנועות הסוציאליות והפוליטיות, שנבנו על יסודן, נכנסות לתקופת עמידה, כוח משיכתן פג והרקבון מתחיל. סכסוכים פנימיים בלתי פוסקים בחיק הסתדרויות מאובנות, פילוגים מתמידים וחידושי ארגון בלי הרף – אלה הם סימני ההתפוררות הזאת. התנועות מורדות מכסא מלכותן, מושלכות לצדי דרכים ונהפכות לתנועות־קרנות שאין איש שם לב אליהן. זה חלק כל תורות האימפורט וכל התנועות התומכות את יתדותיהן בהמוני מהגרים, זה משפט המפלגה הסוציאליסטית הישנה, אשר תכניתה הובאה מוכנה ומזומנה מבית־החרושת הגרמני, הרוסי או האוסטרי, ונשענה כמעט אך ורק על רובע המהגרים. זה סופן של אגודות התרבות וחברות התיאטרון הגרמניות, סוף כל תנועות הריפורמה והליברליזם מטפוס זה וממקור זה. עמידה, התפוררות, ארגון מחדש, דחיה לקרן זוית ורקבון. אלה הם ימי המעבר הקשים שבהם נואשים האידיאליסטים הישנים מעצמם ומאמריקה.

ואף על פי כן, אין זאת אלא דרגה הכרחית בדברי הימים. הקרקע שדושנה בחלומות וחולמים ישנים, בזבל היסטורי של ריפורמות וריפורמטורים, נפנית להצמיח אידיאלים אמריקני חדש, יליד המקום, והפעם לא בן ארץ הגירה קולוניאלית, אלא עולה מתחתיו, מתוך חייו הבשלים והעצמיים של כלל ענקי. אפס קצהו של האידיאליזם החדש הזה יציץ אלינו היום מירכתי האופק.

מכתב רביעי

בהתפתחותה של היהדות האמריקנית משתקפים בדיוק טרגי כל מגמות ההתפתחות הכלליות. פגשתי כאן ביהודי ישיש, אחד המעטים ששרדו עוד מבני טיפוסו, בגד ארוך לגופו והדרת זקן גדול ושב לפניו. כששאלתי לשפתו, ענה בחיוך: “מאין אדע לדבר אנגלית, ואני באמריקה רק עשרים ושש שנים?” זקן זה הוא מבחינת־מה סמל של היהדות האמריקנית מתקופת ההגירה ההמונית.

קו האופי הבולט ביותר של חיי היהדות האמריקנית באותה תקופה הוא ההתלכדות – ההתגבשות מבפנים, כגוף סוציאלי אחד, וההסגרות בפני העולם החיצוני. זה היה תור הזהב של האיסטסייד (הרובע במזרח העיר). קבוצת המהגרים הראשונה של יהודי ספרד הלכה והצטמצמה עד כדי קומץ בלתי ניכר, נטמעה וכלתה. קבוצת המהגרים מיהודי גרמניה, אשר הכתה בינתים שורש בקרקע החדשה והתרגלה להופיע כשליח מיופה־כח של הענינים היהודיים הליברליים, פחתה גם היא עד כדי מיעוט קטן. סכנת המון העם היהודי ממזרח אירופה מבעתת אותה ומאיימת על עמדתה התרבותית, על כבודה הסוציאלי ועל חופשתה הפוליטית, והיא מתבדלת, אף מדגישה את התבדלותה בצורה דימונסטרטיבית. בינתים מגיע תור הזהב של האיסטסייד.

תאר לך, למשל, שלשה אחים בני משפחה אחת, אשר באו מביאליסטוק, רומני או ווילקובישקי לניו־יורק בראשית המאה הזאת. הצעיר שבהם היה, נאמר, בונדאי, שהביא אתו את תורת הבונדיזם שמורה וחתומה בלבבו. ברחוב, באיסט ברודבי או בסקנד איבניו, הוא פוגש במאות ואלפים כמותו. הם מייסדים את אגודת הפועלים הראשונה, מקימים את עתון הפועלים היומי הראשון באידיש, ומארגנים הסתדרות תרבותית בשם “ארבייטר רינג”. עוד היום בעברי בערב על פני בית ה“פורברטס” וקורא את הסיסמה “פורברטס” (קדימה), באנגלית ובאידיש, כשהיא מתנוצצת באותיות חשמל ענקיות מתוך אפלת הלילה על פני מנהטן וברוקלין – הנני עומד דומם ומשתאה לזכר העוז והאמונה של מיסדי התנועה הסוציאליסטית היהודית הקדומה במקום הזה. ומה איכפת לי עכשיו, אם היו בונדאים? העיקר הוא, מי היו אלה אשר נועזו לצאת ולהורות לארץ אדירה את הדרך המובילה “פורברטס” (קדימה)? בעלי מלאכה זעירים היו, בהם חייט וסנדלר, שוליה ואושכף, אשר בעיירת מולדתם לא ראו מימיהם הצטברות הון גדולה ממכונת תפירה או תכה של סנדלרים, ואשר היו בהם בכל זאת הרוח והאמונה לשמוע בצלצלי התרועה של חוק הצטברות ההון, פעמי משטר חדש, צודק וישר, ההולך ובא. האח השני היה, נאמר, בארץ מולדתו “חובב ציון”, יודע את ה“אוטואימנציפציה” כמעט בעל פה, יודע על קטוביץ, סמולנסקין, אחד העם, ובודאי גם על בזל ועל תכנית נורדאו. בעזרת אלפים אחדים מחבריו לדעה הוא מניח את אבן הפנה להסתדרות הציונית. גם כאן יש ותעמוד נדהם, מחריש ומבויש למראה שפע זה של נאמנות לדעה ושל קשיות עורת. עוד היום תמצא רבים מן האחרים האלה, אשר שלשים וחמש שנות חיים השתרגו בינתים על צוארם, באחת העיירות הנידחות אשר בנברסקה או אפילו בטנסי, ותראה משתומם, כיצד קמים אלה ברצונם בבוקר בהיר אחד, מגיפים את דלת חנותם אשר ברחוב הראשי ומסובבים מבית לבית, ממשרד למשרד ומחנות לחנות, להתווכח עם עשרות יהודים אדישים או מתנגדים על ארץ ישראל, חלוצים והצהרת בלפור, ולקחת מהם את התרומה אשר ידבנה לבם לבנין מדינת היהודים או לטובת בית־הספר היהודי שלאחר הצהרים אשר בעיירה. האח השלישי הבכור לא הלך בכלל בדרכי אחיו. מערכת הדעות אשר העביר אתו אל הארץ החדשה, מבלי שתגע בה יד הפקיד המבקר באליס איילנד, מסוימה היא וחתומה מימות עולם, וימיה קדמו לימי ביאליסטוק ורומני גם יחד, הלא הוא מבצר הרוח של האורטודוכסיה היהודית העתיקה. תרי“ג מצוות לפניו יום יום; ולקיימן רובן ככולן – זוהי דרכו גם בארץ החדשה מן הרגע הראשון לבואו. הוא לא ייגע הרבה למצוא לו חברים; בית־כנסת אחד ומשנהו קמים נצבים לאורך רחובות האיסטסייד, עם “ישיבות” ו”קלייזלך" של חסידים. כאן אין גם להתפלא על קשיות העורך ועל הנאמנות, כי העקשנות והאדיקות במסורת הם גופי הלכות של מערכת הדעות הזאת.

ואולם כל זה יחד, כל העולם המגוון של מוסדות ורעיונות, של תנועות וצורות, שהוקם מסביב לשלשת האחים האלה, הוא חוג של חיים מיוחד ומסוגר כמעט בתוכו, שאינו נמצא בשום יחס עיקרי אל סביבתו. היהדות של תקופת ההגירה היא נתח מן החיים היהודיים שהועבר בדרך מלאכותית מעבר לאוקינוס. היא ביאליסטוק אחת גדולה או מאה ביאליסטוק, שנעקרו ונערמו יחד וחזרו ונשתלו על גבי האי הקטן המשתרע לפתח היבשה הגדולה. היא מדברת, שרה, מציגה בתיאטראות ומכנסת אספות – הכל בשפה העממית שהועברה ונשתלה, נימוסיה ודרכי חייה מוזרים עד כדי גרוטסקה ויוצאים מכל גדר של התאמה, מנקודת ראות של ההיסטוריה והסביבה האמריקנית. שאיפותיה ורעיונותיה מובאים מן החוץ. אולם צבורי יהודי מאיזה זרם שהוא בניו־יורק דומה בכל מאה אחוזיו לאולם אשר בביאליסטוק ובקובנה. אותן התמונות, אותן התפאורות, אותן הכתבות. דומה כאילו רוח סערה ניתקה את הכל ממקומו ותשאנו מעבר לים האטלנטי. כל חוג התעינותה של יהדות זו מכוון כלפי העבר יותר מאשר כלפי העתיד. לא נקל הוא להכניס לנפש המהגרים אשר תמול באו את ההכרה הפסיכולוגית, כי מהיום והלאה ניקאראגוא קרובה להם מאשר וורשא, הובר – מטרוצקי ומפילסודסקי, ושהפוליטיקה של הובר בניקאראגוא יכולה לנגוע בהם פעם באופן ישר יותר מהדיקטטורה של ואלדימארס. כל זמן שהשערים פתוחים, פולטת כל אניה מחנות חדשים בני מולדת, קרובי משפחה, מכרים, המזרימים דם חדש לתוך השפה, המביאים פרישות שלום מחודשות מ“חיבת ציון” מה“בונד” ומן ה“ישיבה”, המספרים על טרוצקי ועל פילסודסקי, משמעים חדשות מ“בית אבא”. כל זמן שהשערים פתוחים אין הדבר קשה לחזק ולקיים את התנועה היהודית בתוך המון המהגרים הזה. אפשר להסתפק רק בעידוד הכרתו העצמית לעומת השכבות העתיקות של המהגרים היהודים, לעומת היהודם יוצאי גרמניה, בכפירה בסמכותם של מנהיגי היהדות בארץ והצגתם כבלתי דימוקרטיים ובלתי־יהודיים; בארגון המוני המהגרים שלא על דעת המנהיגים־הנכבדים המקובלים. התקופה הראשונה בהתפתחות הפוליטית הפנימית של המון היהדות האמריקנית עומדת במזל של מלחמה ביהודים. היהודים והמנהיגים אף הם מצדם מתלכדים יותר איש אל אחיו ומתבדלים עוד יותר מעל ההמון “הירוק”, אף כי מעולם לא ויתרו על הנהגת חסות ידועה, כגון הגנה על זכויות המהגרים, סיוע לבאים או עזרה להתאזרחותם.

הכל יפה וטוב כל עוד פתוחים השערים, אבל מה מתהוה ביום שההגירה הולכת ומצטמצמת ונפסקת כמעט כליל? היהדות האמריקנית מימי ההגירה נכנסת מיד לתקופה חדשה, למשבר קשה של ימי מעבר. יהדות ההגירה מתחילה קופאת על שמריה, מתפרדת ולובשת צורות חדשות.

מכתב חמישי

אל־נא תפרש את דברי במכתבי האחרון כאילו אמרתי, ש“פרוצס האמריקניזציה” – לא במובן ההתאזרחות הפורמלית אלא במובן הטמיעה הסוציאלית – עבר בתקופת ההגירה על פני המוני היהודים מבלי לנגוע בהם כלשהו. דבר כזה לא היה מתקבל על הדעת. תמיד היו שכבות תחוחות לגוש הרבבות המגובש, ומהן נותקו אלה שנתרחקו מעל צורות חייו, דרכיו ומסורותיו של המון המהגרים ופרשו לשבילים חדשים. ואולם הקבוצים המנותקים הללו, שהוכתרו אחר כך בשם הגנאי “אולריינטניקים” (מין שדרת בינים של היהודים) היו רק שכבות־הקף, קבוצות מהגרים שזכו לעליה כלכלית גבוהה או מהירה מאחיהם, או שהוטלו לפנה בודדת ונדחת של הארץ. ואולם כל גוש הרבבות, שגדל אחר כך למיליונים ושהתכנס לתוך קליפתו לחיי “בדידות מזהירה”, לא נפגע מן האמריקניזציה אלא במעט. מקומותיהם של התלושים נתמלאו חיש על־ידי הבאים אחריהם. ברכת השלום הרעננה, שהובאה תדיר מבית אבא, מחתה עד מהרה את זכר היוצאים. ההגירה הועילה במקצת לעכב את פרוצס האמריקניזציה ובמקצת לטשטשו, עתים – רק לחפות עליו ועתים לבטלו כליל. אך משהוגפה הדלת הפך הענין, שנחשב קודם לכן כתופעה הקפית, והה למאורע המרכזי בחיי היהדות האמריקנית, שנעזבה פתאום לנפשה באין חיל־מלואים, באין זרם דם חדש. המקרים היחידים התעלו לדרגת התפתחות היסטורית. בעל כרחם באו אז כל יהודי אמריקה במדבר הפסיכולוגי של האולרייטניקים. מלבד זה, עם נעילת השערים הפך כל ההמון הסתמי הזה, שאין לקבוע מראש את מדת גידולו, והיה לקבוץ מסויג ומסוים לדורות. היהדות האמריקנית יצאה במידת־מה מכלל יחידה אלגבראית והיתה ליחידה אריתמטית, למספר סטטיסטי ידוע הניתן להקבע בשורות המשויה האמריקנית.

אם תרשני לסור רגע הצדה, לנגוע בענין פוליטי אקטואלי, הריני להעיר, כי רק מתוך מצב זה אפשר להבין את היסוד הסוציולוגי להסכם הסוכנות המפורסם עם הבלתי־ציונים האמריקנים. נרקמו, אמנם, תורות המפרשות את כניסתו של מחנה מרשל־וארבורג לתוך הסוכנות ככניסת מעמד הבורגנות הגדולה לתוך מפעל הבנין הציוני. ואולם התורות הללו, עם כל מסקנותיהן לחיוב ולשלילה, הן מצוצות מן האצבע, מגדלי־דוקטרינות פורחים באויר. אף אחת מן התורות הללו לא תוכל להוכיח, מה גרם לכך שמעמד הבורגנות הגדולה, כלומר המעמד המושרש ביותר בקרקע הכלכלית והחברתית של המשטר הקיים, הרגיש פתאום אי־בטחון בעצמו וראה צורך לבקר את עמדתו ביחס לארץ־ישראל. לעומת זאת מביא לנו בבירור מצבה הפנימי של היהדות האמריקנית פתרונה של חידה זו. היהדות האמריקנית בכללה נשטפה בזרם של אמריקניזציה עזה, שאין לעצרו ואין לטשטשו, והיא מתקרבת במהירות רבה לתרבות השדרות היהודיות־גרמניות העתיקות. מצד ההגירה אין כל סכנה נשקפת, לא תרבותית ולא חברתית; החומר הבא בחשבון – ידוע. מצד שני עומדת השכבה הגרמנית־היהודית הישנה, שהיתה לפנים מנהלת את קהל ישראל, מדברת בשמו ומבקשת דרך כיצד להבטיח לה מעכשיו חלק ונחלה בהנהגת עתידה של היהדות האמריקנית, זו שעליה נמנים מעכשיו ולדורות ארבעת המיליונים של “יהודי המזרח”. הסוכנות היהודית הוא המכשיר המתאים ביותר להשגת מטרה זו. היא משמשת בסיס להבנה הדדית בין השכבות השונות של המהגרים היהודים על קרקע האמריקניזם.

ביום ההוא חדלה אמריקה לשמש תחנת־נסיון ליהדות האירופית. התחילו תולדות הנסיון העצמי, ששמו יהדות אמריקנית. ואולם על מפתן התקופה הזאת מתיצב משבר־המעבר הקשה, אשר ידו בכל גילויי החיים וצורותיהם, בהסתגלות, בשידוד־המערכות ובשנוי־המבנה, – זה המשבר, שבו שקע ההמון היהודי ביום שנפסקה ההגירה, ושעדיין לא נסתיים.

תקופת המעבר הקשה הזאת, ההורסת צורה ומחדשת צורה, תדיר ובלי הרף, פוגעת גם בגוף הצבורי בתורת כלל, בכל מוסדותיו, גלויי־חייו ומנהגיו, גם ביחיד בתורת פרט, בדרכי חייו ומסורותיו. אשר למשבר בצורות הקבוציות – אין, כמובן, דוגמא נאמנה ומכריעה יותר משפת העם, האידיש. כל הבא לאמריקה כמסתכל בלתי משוחד ובלי דעה קדומה – ועלי לומר לך כי הייתי בשאלה זו חפשי מכל דעה קדומה, פתחתי את לבי לקראת כל הוכחה – יראה בודאות גמורה, כי גורל האידיש נחתם. כונתי לאידיש כשפת העם, שפת־החיים, לשון יום יום, בעבודה ובחיי המסחר, כלומר האידיש כתרבות חיה. יתכן שיש עוד כיום אנשים רבים האורגים להם חלומות מחלומות שונים. אפשר ליסד חברות לתרבות ולנהל תעמולה. יכולים גם להרבות ככל האפשר במשלוח ילדים אל בתי־הספר שלאחרי הצהרים וללמדם בזיעת אפים קרוא וכתוב אידיש. יכולים להראות באצבע על המהדורות מרובות־האכסמפלרים של העתונות היומית באידיש. ויתכן אפילו שמצב זה ימשך שנים רבות. כל זה אינו משנה כמלוא נימה, לא בעובדה אף לא במגמת ההתפתחות. שפת־החיים של היהדות האמריקנית, שפת יום יום, לשון המשחק, העבודה והמסחר, היא כיום בחלקים מכריעים השפה האנגלית, ההולכת וכובשת מיום ליום. והעיקר, עם הפסקת ההגירה נקבעו בהחלט וללא מפלט הגבולות המתימטיים לקיומה של האידיש כשפת העם. ימיה ספורים. מעולם לא הרגשתי את כל המרירות הטראגית שבודאות זו כשם שהרגשתיה כאן. הסבתה שבבית עדיין ממשיכה בכל את החיים היהודיים, אינה יודעת לדבר שום שפה אחרת, אם כי גם היא מבינה פחות או יותר את שפת הסביבה. ההורים ביניהם לבין עצמם נוהגים עדיין לשוחח אידיש, כשפת־בית אינטימית, והאנגלית שלהם, שרכשו בעבודה או בחנות, עדיין רוצוצה היא וכבדת תנועה. לפרקים אתה מוצא ילדים שקלטו על־פי השמועה מפי הסבתה או משיחות ההורים משהו מלשון האידיש המוזרה. ואלם שפת חייהם הם – כולה אנגלית. ומה תהיה שפת ילדיהם הם? אני נוהג כאן לנסות דבר, שהייתי תמיד רגיל ליעץ לכל אורח בא"י, ואני רואה בו אבן בוחן נאמנה להערכת ההתפתחות. אני יוצא לרחוב, ביחוד במושבות דלת העם אשר בדאונטון ניו־יורק, במקום הסביבה הפרוליטרית, שכוח התנגדותה של האידיש צריך היה להיות בה חזק ביותר, ואני מטה אוזן לשיחת הילדים. לא פגשתי שם בילד בגיל ראשית בית־הספר, היינו בן שש לערך, שידבר או ישחק עם חבריו שלא באנגלית. והנה נכנסים הילדים לבתי־הספר הצבוריים ומבלים את כל ימי נעוריהם בבתי־הספר העממי, התיכוני והקוליג', סגורים בתחומי־הקסם של התרבות האנגלית. וגם בשבתם בבתי־הספר לאידיש שלאחר הצהרים – וראיתי מהם רבים וטובים – אך פנה המורה אל הלוח וכבר מתלחשים הילדים ביניהם – אנגלית. למורה הם עונים אידיש, אמנם במבטא אנגלי, אולם אך עזבו את חדר הכיתה ובעודם טרודים בלבישת מעיליהם או משתעשעים רגע, בטרם צאתם את הדלת, בהתעמלות או בכדור, והנה כבר שוטפת בפיהם שפת החיים הטבעית, האנגלית. יתכן שכמקרה הזה קרה גם את הסבתות, ההורים והילדים האיטלקים או הגרמנים. אך גם בזה אין משום נחמה. אכן מוכרחים להודות, כי לשון, בבחינת שפת־דבור להמונים, אינה ענין העשוי להוצר או להבטל לפי אות נפשו של מישהו, אין זה דבר התלוי באגודות עתונאים או קלובים לתיאטרון, אלא צריך שיהיו לה, ראשית כל, שרשים בקרקע המזין של תנאים חברתיים וכלכליים אוביקטיביים, ומבטיחים לה קיום והתפתחות. מה משונה הדבר שדוקא אלה המכריזים על עצמם כעל נגועים במרכסיזם, רגילים לחלוק על זה. האידיש כשפת העם התפתחה ושמרה על קיומה בסביבה של סדרי משק וחברה ומטפוס שלפני הקפיטליזם או של העולם הבלתי יהודי היה בלתי תדיר ובלתי מורכב, בשעה ובמקום שהיחסים החברתיים ההדדיים בתוך מסגרת משטר־האומנויות המוצק והקבוע היו בעלי אופי כיתתי מוגבל, ובשעה שהתרבות הלאומית של עמי הרוב היתה ברובה תרבות אכרים שלא היה לה כוח משיכה רב. ואם אמת היא, שהתנאים האלה הולכים ומשתנים עכשיו גם ברוסיה, פולין ורומניה, ודאי שגם שם אין מפלט מן הפרוצס של התבוללות לשונית. וכבר נראו סימניו במידה מספיקה. מכאן ברור למדי, עד כמה שונים הם בהכרח חוקי־ההתפחות האלה בארץ כאמריקה, ארץ הקפיטליזם המפותח והמבוגר ביותר, שכל יחיד ויחיד שבה נגרף בנחשול מלחמת הקיום האכזרית, שכל השעשועים, הספורטים, התיאטרונות ואמצעי התנועה התנועה פתוחים בה לרוחה להמון העם, וכוח המושך של התרבות האנגלית משפיע בה כאבן שואבת, ובמידה כה עצומה. החוקים האלה של הטמיעה הלשונית פועלים, אם כי בקצב אטי יותר, אפילו על המחוזות החקלאיים הגרמניים והסקנדינביים הנלכדים ברשתה של התרבות האנגלית. על אחת כמה וכמה המוני היהודים היושבים בכרכים הגדולים (כמעט 75 אחוז של יהודי אמריקה – אם לא למעלה מזה – המרוכזים בעשר הערים הגדולות של ארצות הברית). בתקופת ההגירה החפשית אפשר היה במקצת לחפות על השפעת החוקים האלה של הטמיעה הלשונית. אפשר היה לפחות לאחז את העינים, שכל מהגר חדש משמש תריס לנכסי האידיש באמריקה. לאמתו של דבר היו כבר גם אז משתכרים אל צרור נקוב. אבל לאחר נעילת השער נתגלה מיד בבהירות איומה, שאין לאידיש שרשים בתנאי הקיום המיוחדים של היהדות האמריקנית, ושלא היתה מימיה יותר מצורת בטוי של תקופת ההגירה. והמשבר של המעבר לאנגלית כשפת החיים החל בכל עוזו.

משבר השפה הוא אמנם הקשה ביותר שבמשברים העוברים על הגופים הקבוציים היהודיים, אך אינו בשום פנים היחידי. ה“לנדסמנשפטים” (אגודת בני עיר), שהוקמו על יסוד זכרונות מולדת ורגש הקורבה הטבעי שבין שכנים, מתחילים, אף על פי שהם חזקים בכמות ומעונפים ביותר, להראות סימני חורון, המעידים כרגיל על מחלה רצינית. מכיון שאגודת יוצאי ביאליסטוק היתה פעם אחד מאיגודי השכנים הפורחים והחיוניים ביותר, הרי אין פלא בדבר, אם “אגודת יוצאי ביאליסטוק הפרוגרסיביים” עודנה נחשבת גם היא לאיגוד יפה וטוב. ואולם “אגודת צאצאי יוצאי ביאליסטוק, אלא אזרחי פילדלפיה, צ’יקאגו ולוס אנג’ילוס. ועד שיצאו מן הקוליג' – פגה עפ”י רוב גם פרוגרסיביותם. גם הסתדרויות הסיוע למהגרים, האורדנים לעזרה הדדית, אגודות האחים השונות, שהיו בשעתם מעשה חקוי ראשון מצד יהודי המזרח ללשכות הבונים החפשים, – שוקעים לאט לתוך תרדמה. צורות וגופים חדשים לגמרי, מכונים בראשי־תיבות אנגליים ויוניים מוזרים – באים במקומם. ההסתדרות הציונית באמריקה, בנין עצום, שהוקם על אשיות של זכרונות נעורים ומסורת משפחה, עומדת אמנם על תלה, משום שהיא נתמכת ברגשות העמוקים האלה ועל המפעל הא“י, אבל גם היא נשארת כמעט ללא יורשים בני כוח חיוני. ההסתדרויות והמוסדות היהודיים הסוציאליסטיים מתחבטים, קופאים על שמריהם, באין גם להם יורשים לחיי עתיד. כוח המושך שלהם ירד כמעט עד אפס. גם הכשפים של הקומוניזם בדאונטון התגלו כגרוי חולף, סנסציוני. ואם יש אי־שם ספיח חיוני, ציוני או סוציאליסטי, הרי מוצאו מחוגי הנוער המתבולל,דובר האנגלית. אין זה מקרה, לדעתי, ששני התריסרים של האמריקנים או האמריקניות הצעירים שנחלצו לעבודה בא”י, לשעה או לאורך ימים, רובם הם מבני החוגים המתבוללים, ואחדים מהם – גם צאצאי משפחות היושבות באמריקה זה שלשה, ארבעה דורות. ואולם העובדות האלה שהזכרתי באחרונה כרוכות במשבר־המעבר שבחיי הפרט.

היחיד שנעקר מן הפנה החמה של יהדות ההגירה המסוגרת, שניתק מגוש המון העם והפקיר את עצמו לזרם העז של החיים האמריקניים, עדיין שומה עליו לעבור בין אבני־נגף רבות בטרם ימצא שוב אחיזה לעצמו ומעמד לכף רגלו. מצב המעבר אצלו הוא מצב של הפקדת גורלו בידי הזרם, של חוסר־בטחון, מבוכה ועבדות בתוך חירות. התחנה הראשונה בדרך הזאת היא ההתאבקות ברגש של פחיתות הערך העצמי ובהפרזה ללא גבול בערך הסביבה האמריקנית. זוהי המלחמה הנפשית של כל בן נכר העומד בפעם הראשונה פנים אל פנים מול עולם שנעשה כולו חבורה אחת, וזו דרכו, שברגע הראשון לפחות אינו מבקש יותר מאשר להיות גם הוא מבני החבורה.

העולם החיצוני מעור את עיניו בהדרו, בברק אשר לרובע השעשועים, בעושר אשר לרחוב המיליונרים. תפארת בית האוניברסיטה, מרחבי המולדת החדשה, תהילת אנשי המדינה, שפע תענוגות החיים – כל זה מכהו בסנורים.

לעומת אלה מה פעוטים, צרים ודלים הם רחובות הרובע היהודי שבהם בלה את ימי נעוריו, ואין צורך לומר עד כמה מזוהמת ומדכאת היא בעיניו העיירה הקטנה שם מעבר לאוקינוס, אם בכלל ראה מימיו את פניה. איזו זקיפות־הוד ואיזו חופש תנועה כאן לאנשים.

ומה מזהיר העתיד הרומז להם, לנו, לכל בני האדם במקום הזה! תוצאת הערצה זו ללא גבול עם מיעוט הדמות העצמית ללא גבול שכנגדה – הוא מעשה החקוי, שיש בו משום הצורה הראשונה והגסה ביותר של ההתבוללות.

מכאן ואילך הכל תלוי באישיותו של האדם, יש והחקוי מצטמצם רק בדברים חיצוניים, בתנועות הפנים ובמעמד הגוף, בחליפה ובעניבה, בהצגות וודיביל ובאבטומובילים, בהתלהבות למשחקי כדור ובוקס או שהוא נוגע בספירות עמוקות יותר של החיים, בהערכות אסתיטיות, בחות דעת בעניני ספרות ואמנות, בנטיות וסטיות מדעיות, כי בעצם גם החקויים החיצוניים אינם אלא אותות וסימנים ליחסים הפנימיים. אינני יכול לשכוח כיצד מתאר טציטוס בביוגרפיה של גניאוס יוליוס אגריקולה את שאיפת הבריטים בזמן ההוא לחקות את הרומאים בתלבשתם ובנימוסי חייהם, בלכתם אחרי “מנהגי פריצות מדיחים, יצועי בטלה, מרחצאות ושולחנות ערוכים יפה – כל אחד אמצעי לשעבוד, אשר ילידי הארץ התמימים קראו לו בשעתם תרבות”. מצד שני החקוי הנובע מתוך רגש הפחיתות, גם אם הוא לובש צורות תרבותיות עדינות, יסודו באותה המבוכה הפסיכולוגית, בחוסר בטחון בתכונה העצמית ובהעדר יסוד עצמי נפשי. ואולם מוקש זה אינו אלא דרגה מוקדמת אל התחנה השניה, שגם היא מסמנת לא פחות מן הראשונה חוסר בטחון פנימי והערכת דברים מעוקלת, אם כי סימניה הפוכים ודרכי גלוייה שונות. ברגע שהבליג האדם על תקופת הפחיתות, לאחר שנסיונות החקוי החיצוני הוכתרו בנצחון, במידה מעטה או מרובה, מיד מתחילה הריאקציה להראות את כוחה. ריאקציה זו באה לידי בטוי בסנוביזם. בתקופה זו מעמיד האיש פני האמריקני במאה וחמשים אחוז, אינו שש ביותר לזכר מוצאו העכור במקצת, אינו מברך בפרהסיה את ידידיו מימי קדם ומביט מגבוה על עברו ועל עברם של האומללים הנחשלים. וגם בין אלה יש שפע טפוסים ושלל צבעים, למן הגס והמגוחך שבהם ועד הדק והמורכב הזוכה ללעג רק לעתים רחוקות, לצערנו. הטופס הגס הוא, למשל, זה, שהעמוד האנגלי שבעתון היומי היהודי לא יסכון לקריאה בעיניו, מכיון שהוא מלא שגיאות, אם כי לו עצמו נודע רק לפני ימים מועטים, כי האבטומוביל שלו הוא ממין נקבה וקוראים לו “היא”, ואף על פי שיהודי אנגלי בן תרבות אינו משגיח כלל בשגיאות לשון במקום הזה, מכיון שתוכן הדברים מושך את תשומת לבו יותר מהקטנות הדקדוקיות המתגלות לגדול־בן־יומו זה. הטפוס העדין הוא זה האוהב להזמין לסעודת־ערבית משוררים אמריקנים מודרניים ודוצנטים צעירים לאנטרופולוגיה, כדי להתנגח בהלכה על הבדלי לשון שבין האנגלית לבין האמריקנית ועל אודות חוסר ההגיון שבתורת הגזעים.

התפתחות דרך שתי התחנות האמורות איננה עוברת אצל כל היהודים במהירות אחת. אנשים בעלי שכל שנון, שזכו במדה מספיקה של בקורת עצמית וחוש ער – דים בשנים אחדות, אחרים נשארים תקועים בתחנה אחת או השניה עד יום מותם. ראיתי הרבה הורים אשר מתוך הכרת פחיתותם רועדים הם מפני בניהם ש“התאמרקו”, יען לא יבינו את ההלצות המפוקפקות בז’רגון הגימנאסיסטי או בטויים ספורטיביים־מקצועיים, יען שנימוסיהם על ידי השולחן אינם מהוגנים די הצורך, יען שלא ידעו לקשור את עניבתם כראוי. כמה בתי אב ישנם בין יהודי אמריקה שההורים עם הבנים ישתעממו שעות ארוכות על ידי משחק בינוני בבריג' או בגולף, במקום שיבקרו בתערוכת־אמנות יהודית או א"יית, העלולה בלי ספק לשעשע אותם, ואולם עלולה יחד עם זה לגלות שאין הם שייכים בכל מאת האחוזים לגזע חובבי־הגולף והבריג'. ואף על פי כן מוכרח האיש לעבור תחילה את הדרגות האלו וכמה וכמה דרגות אחרות, עד שימצא מנוח לכף רגלו בתוך שטף הזרם אשר סביבו. ורק אחרי שהתגבר עליהן, לאחר שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום, אז הוא זוכה ליהנות משווי המשקל הנפשי והחרות הפנימית. כל עוד לא השתחרר האדם הריהו מפחד תמיד, נטול־קרקע וקרוע לשנים. רק לאחר שקרא דרור לנפשו הוא נעשה אדון לעצמו ויכול מעכשיו לחקור אחרי הכחות היסודיים היהודיים והאנושיים שבקרבו ולפתח אותם מתוך חופש גמור. רק אז שבה הקרקע להיות פוריה ומוכשרה לקליטת גרעינים של משאת־נפש יהודית ואנושית.

מכתב ששי

אמש, באולם האוכל של אחד ה- camps מחוץ לעיר, ביער של ויסצ’יסטר קאונטי, ישבנו במסיבת משכילים יהודים, רובם מיוצאי רוסיה, חברים למפלגות ולזרמים שונים. ושוב צפה ועלתה השאלה: לאן נישאת ובאה היהדות האמריקנית זאת, שהוטלה לתוך זרם התפתחות עז, בודדה ועזובה לנפש? מה המטרה הצפויה למסלול זה, ולו גם בעתיד הרחוק? רבות היו התשובות שנשמעו ושונת – לפי תכניות מפלגתיות, לפי השקפות עולם שונות ולפי מזג רוחם של המשיבים. בכל התשובות, גם באלו שהיו עטופות מעטה אופטימיסטי ומסוה של השקט ובטח, גם באלו שהיו נשואות באמת בכוח הבטחון והשלוה של אישיות מושלמת בתוכה, נשמע תמיד צליל־לואי. והצליל היה רווי דאגה, אי־בטחון ולעתים גם פחד, פחד ממש. כשבאים לחקור אחרי המעין הפסיכולוגי ממנו נבע הפחד, אין רואים אלא זה: הרצון ללמוד גזרה־שוה מזכרונות החיים וצוורת החיים של המוני העם היהודים במזרח אירופה, שאינה עולה בד בבד עם תנאי המקום החדש. דמות צלה של היהדות הרוסית הביטה מן החלון ונסכה רוח חרדה ואימה לגורלה של היהדות חדשה זו המתהווה באמריקה. אין בכך כלום, שהזכרונות האלה ממזרח אירופה – אשר יש ועברו עליהם בינתים עשרים או עשרים וחמש שנים – אינם כבר כיום במציאות החיים היהודיים בארצות ההן. ולא חשוב הדבר, שיש כיום מאחרורינו 150 שנות תולדות ישראל במערב אירופה מאז האמנציפציה – תקופה שצרה צורות מיוחדות לחיי היהדות בהתאם לתנאים החדשים. ואף דבר זה אינו חשוב, שמצד ההגיון והתיאוריה נמנו זה כבר וגמרו על המונח המקצועי שנקרא בשמו בישראל “התנאים המיוחדים של החיים היהודיים האמריקניים”. התנאים המיוחדים האלה אינם באמת אלא סעיף תיאוריטי, שעדיין לא חדר לבשר ולדם ואינו עומד בשום התאמה אל איזו סכימה שהיא שאפשר לראותה, על יסוד הנסיונות ההיסטוריים בסביבות תרבותיות אחרות, כמשטר שיש בו ברכה וצווי חיים לעתיד היהדות. ובעוד השפתים תדובבנה נוסחאות – יתחמץ הלב: הנה לפנינו גוש של ארבעה ורבע מיליון יהודים, מיליון אחד יותר מאשר בפולין וגליציה, מיליון אחד יותר מאשר ברוסיה של זמננו. הגוש הזה בחיי הארץ כקבוץ מיוחד לא יתחשב. היהדות האמריקנית כגוף לאומי מדיני אינה קיימת. הקונגרס היהודי, ביאת כוחו הדימוקרטית, הולך מתוך פחד סחור סחור לכל ענין שיש בו ריח של תביעת זכויות בנות אופי לאומי מדיני. הצבעה יהודית מיוחדת רשמית אינה בנמצא. בעונת הבחירות משתדלים העתונים היהודים לנצח זה את זה בהדגשה, שאין, חלילה וחס, שום הצבעה יהודית מיוחדת – הדגשה המעוררת, כמובן, חשד, אך כלפי פנים אין זה משנה כלום במצב־הענינים הרשמי. יתר על כן, מודים ואומרים, שיהדות אמריקנית כגוף לאומי פוליטי אינה יכולה כלל להיות במציאות. הן זה עומד בסתירה אל החוקה היסודית של המדינה האמריקנית. מדינה זו, פרי תערובת היסטורית של חמשים עמים לבנים, אינה יודעת ממציאותו של לאום שליט העומד מול מיעוטים לאומיים, אין בה עם־הרוב הנתבע לוותר על מחוזות אבטונומיים לאיזו קבוצים מיוחדים שהם. אי אפשר לה כלל להעלות דבר כזה על דעתה מבלי לבטל את עצמה. הכלל האמריקני אינו רוצה להיות מבוסס על־גבי הפדרציה של לאומיות אירופיות, אלא על לאום אמריקני אחד. בתוך תחומי הלאום הזה אפשר שתתעורר שאלת־הכושים הקשה והסבוכה, גם שלאת היהודים המיוחדת במינה, ואולי גם פולמוס קתולי, אך בשום אופן לא שאלה של הכרה כללית בעיקר הלאומיות. ובכן, לתביעות מדיניות־לאומיות – אין מקום. מתחת רגלי השפה העממית היהודית – הולכת הקרקע ונשמטת. ההתבוללות הלשונית אינה אלא שאלת זמן. מה נשאר לנו לפליטה? שאול הלב המתכוץ. המפלגות הלאומיות קופאות על עמדן או נסוגות אחורנית, ולו מטעם זה שאין להן תכנית למדיניות ארצית ואין סיים. חוקי הדת אינם כבר חובה לגבי מאות אלפים הרוצים לחיות חיים יהודיים, לגבי מאות אלפים אחרים אינם אלא צורה שדופה, שאין בה רוח חיים וחום החיים. לאן, איפוא מוביל השביל? מה צפון בחיק העתיד?

ואולם שאלת “מה נשאר” אפשר לשאול רק כל זמן שנגשים אל היהדות האמריקנית באמת המדה הקבועה מראש, כשבאים אליה במושגים סכימטיים מוכנים על אבטונומיה לאומית, הויה לשונית מיוחדת, ארגון מדיני מפלגתי – ורוצים להכניסם בבנין החיים האמריקניים. אז, כמובן, יתקפוך אימה ויאוש. ואולם לאחרי שפורקים את עול הדעות הקדומות האלו, שמקורן בתנאי חיים אחרים ומשונים, ונכנסים להיכל החיים היהודיים האמריקניים מבלי להיות נתפס לדבר מן הדברים, ומתוך שאיפה לחצוב את קנה־המידה מקרקע החיים עצמם – תתגולל תמונה אחרת לגמרי. אז יראה שפע של כחות פנימיים וחיצוניים, שצמחו ועלו מתוך התנאים ההיסטוריים המיוחדים של היהדות האמריקנית, כוחה אשר התפתחו בתוך סביבת התרבות האמריקנית וספגו מצבע הקרקע האמריקני, שפע של צורות, מקצתן ברורות ומגובשות ורובן בראשית התהוותן, שבכולן תוססים החיים היהודיים החדשים ומתלבטים למצוא להם בטוי ויכולת יצירה. משל למה הדבר דומה? – לגורלו של קולומבוס. כמוהו כן גם אנחנו במסענו זה לא נמצא את הנתיב המבוקש אל ארץ הודו הידועה מכבר והמקווה, אך בכל זאת לא נקצור רוח, כי ארץ חדשה בלתי ידועה תתגלה לפנינו, שאינה פחותה ודלה מארץ הפלאים המהוללה. היהדות האמריקנית החדשה, הצומחת ועולה, גם היא ארץ נעלמה, גדולה, מרובת־גון ורבת־און, על מפת חיי עמנו. לה קויה המיוחדים, לה אקלים, טיב קרקע, אוצרות טבע, שדות זהב, עמק מיסיסיפי – כל אלה מיוחדים לעצמה; לה שטפונות ובצורת, ערבות ומערבולת מיוחדים רק לה, ליבשת הזאת. אותה יש לקבל כמו שהיא, כחטיבת היסטוריה ממין מיוחד, נסיון עצמי, ששמו יהדות אמריקנית.

אולי כדאי הדבר להתעכב רגע על רעיון זה ולנסחו באופן כולל יותר. בשנה המצוינת ההיא, שנת 1897, בה נועדה ההסתדרות הציונית העולמית לקונגרס הראשון בבזל, נוסדה על הקוטב השני של החיים היהודיים “ברית הפועלים היהודים ברוסיה, פולין וליטא”, “הבונד”, המתנגד החריף ביותר של הציוניות. נקודות השקפה מתנגדות והפוכות זו מזו שמשו מוצא לשתי התנועות האלו בניתוח המציאות היהודית. הציוניות, הצורה הרחבה הראשונה של תנועה לאומית יהודית בזמן החדש, החזיקה ותמכה באחדותו ויחודו של הלאום היהודי על אף העדר הבסיס הטריטוריאלי, למרות חוסר המרכז והפזור הגדול. “הננו עם, עם אחד” – כנוסחתו של הרצל. מתוך ניתוח זה גבעה גם המטרה עיקרית: רכישת הבסיס הטריטוריאלי, יצירת מרכז לאומי, קבוץ הפזורים. ולעומתה ה“בונד” ואחריו – אם כי לא בואתו נוסח – גם התנועה המתבוללת הבעל־הביתית והסוציאליסטית לגוניה – תלו עצמם בתורת מרכס ואמרו, כי החברה הקאפיטליסטית וכלכלתה הגיעו באיזורים שונים למדרגות התפתחות שונות, ועל כן הין יוצרות גם בשביל חיי היהודים שבאיזורי הכלכלה השונים תנאים כה שונים ומשונים, אשר לשגעון יחשב בדבר להניח לאומיות יהודית עולמית אחת כיסוד לפוליטיקה היהודית. במחשבה תחילה צמצם ה“בונד” את תכנית פעולתו גם בצורתה החיצונית והעמידה על איזור הכלכלה הרוסי בלבד, ועל־פי שיטה מחושבת מראש נמנע כמו כן כל ימיו מיצירת הסתדרות אחת של הבונד הרוסי והאגודות הבונדאיות בארצות־הברית. והנה בהשקיפנו היום, אחרי עבור שלושים שנה ומעלה, על הניגודים האלה בתכנית ובהשקפה, הנוכל בבטחה לומר, שהאמת היתה כולה את הצד האחד, אתנו? אני חושב – כי לא לגמרי אתנו. היום, כשנעשתה הציוניות הכוח המרכזי בחיים היהודיים, כשמטרתה העיקרית – ארץ ישראל יהודית – היתה לנחלת כל היהדות החדשה, יש בכוחנו להכיר את הדבר ולהודות בו. המטרה הציונית אינה מוטלת בספק. אין גם ספק ברעיון העיקרי, כי כל יהודי תבל, לכל מקומות פזוריהם מהוים כלל אחד, לא רק בהיסטוריה, במסורת תרבות, בגון היסודי של המזג, בעיקרי היחס אל העולם, אלא גם כלל בן גורל היסטורי אחד ובעל רצון אחד לעתיד, כלומר, לאום במלוא המובן ההיסטורי אשר למלה זו. ואין, דומני, ראיה מכריעה לכך כיהדות החדשה באמריקה. ואולם מצד שני אין להעלים עין מן העובדה שהכלל היהודי הזה, בהיותו מפורד בין כל לאומי עולם, קשה מאד לדחוק אותו לתוך סכימה אחת, שאפשר יהיה לתרגמה לשפת תכנית מאוחדת. הדרגות השונות של התפתחות המשק, ההבדל באופי הישובים היהודיים, המשטר החברתי השונה וחוקת המדינה השונה – כל אלה יוצרים שפע מגוון של תנאים ויחסים, המשמשים יסוד ושדה יניקה לחיים היהודיים בארצות השונות ולועגים לכל מטות־הסדום אשר הוכנו להם. באופן סכימטי אפשר היה לקבוע כיום את הטפוסים הבאים, אשר בצלמם ובדמותם מופיעות חליפות בלי הרף הצורות הראשיות של החיים היהודיים:

טבלה

זכויות אזרחיות מוכרות

בחוקת המדינה

המשטר החברתי והכלכלי

אופי הישוב היהודי

המקום

כן

לא

כן

לא

כן

קפיטליסטי

קפיטליסטי מפותח

דיקטטורה סוציאליסטית

קפיטליסטי מפותח

קפיטליסטי צעיר

ישובי ערים המוניים

" " "

" " "

ישובי ערים מפוזרים

" "

ישוב טריטוריאלי

פולין

ארצות

הברית

רוסיה

אירופה

המערבית

המדינות

הבלטיות

ארץ־ישראל

אם יש לראות גם ביהדות של אמריקה הדרומית והמרכזית, הצומחת לעינינו – ועוד תוסיף ותגדל בכמות ובערך בעשרות השנים הבאות – פעמי טפוס שביעי שונה מן הקודמים – קשה עדיין להגיד כיום הזה. אל הטפוסים הראשיים הכלליים האלה נוספים עוד כמה טיפוסי־משנה וחילופי־גון. כולם יחד מהוים תמונה מגוונת של במות חזיון פוליטיות וכלכליות שעליהן מצטיירים חיי היהודים בהווה.

לכל במה – מבנה המיוחד. כל אחת מהן יצרה לה בהכרח גם שיטה פוליטית משלה ומבנה חיים מיוחד לה. אמרתי בכונה שיטה פוליטית ולא טכסיס פוליטי, מפני שההבדלים שעליהם דברנו עוברים הרחק מעבר לגבול הטכסיס בלבד ונוקבים עד עמקי התוכן הממשי של תכנית הפעולה. ובכוונה אמרתי מבנה חיים ולא צורת ארגון, מכיון שההבדלים הנדונים עוברים הרחק מעבר לגבול המכיאני ונוגעים בעצם בכל תופעות החיים הצבוריים. ואילו גם היה היום קיים כבר הקונגרס הלאומי היהודי העולמי, בנוי על יסודות דימוקרטיים, – הדבר שאליו אנו, הלאומיים היהודיים, למפלגותינו השונות, שואפים, – גם אז היתה תכנית פועלתו מוכרחת להביא בחשבון את כל ההבדלים האוביקטיביים הקיימים, למען לא תיהפך לסכימה חסרת תוכן. במובן זה היתה דומה יותר לתכנית של אינטרנציונל מאשר לתכנית של פרלמנט ארצי. גם המשמעת החזקה פחות או יותר והתפיסה המלוכדת של התנועה הציונית – לא יכלה לפסוח על התנאים הלאה או להתכחש להם. במידה שלא טרחה להיות נאמנה לתנאי המציאות החיים – נשארו כל נוסחאותיהם ללא רוח חיים. הציונות בגרמניה, אחד האגפים הרדיקליים מבחינה לאומית והטהורים – מבחינה אידיאולוגית – אשר בתנועה, אינו דורש בשביל היהדות הגרמנית אבטונומיה לאומית. הציוניות בארצות הברית, באת־כוחו של המון בן ארבעה מיליון וחצי יהודים, אין לה בכלל תכנית פעולה בשביל עבודת ההווה האמריקינת. לעומתם זכו 5000 יהודי אסטוניה לאבטונומיה הלאומית השלמה ביותר שישנה בעולם היהודי, מחוץ לארץ ישראל. המוסדות היהודיים הרשמיים של רוסיה הסוביטית, אשר מצד אחד הם נלחמים בלאומיות היהודית כהמצאה בורגנית, מסדרים להם מצד שני תכנית פוליטית השואפת להפוך, בעזרת עבודה התיישבותית את הישוב העירוני היהודי לישוב טריטוריאלי וליצור מחוזות יהודיים אבטונומיים. כל אחת מן העובדות הללו הם פרי תנאי־התפתחות מסוימים ומיוחדים.

הנה מבחינה זו יש לדון על היהדות האמריקנית החדשה כעל תופעה היסטורית מיוחדת במינה, כעל מקרה יחיד שאין לו חבר בחיי עמנו. זוהי גם כוונת הדברים, שאת קנה־המידה להערכת היהדות הזאת יש לחצוב מתוכה גופה. ודאי שהיא חלק אורגני של כל העם היהודי, ולא על פי דמה ומזגה, תולדותיה ומסורותיה בלבד, אלא גם לפי גורלה ההיסטורי, כפי שהוא הולך ומתבלט מיום ליום, ועל כן גם לפי שאיפתה לעתיד. כמוה כיתר הצרורות שנתזו מגזע העם היהודי, בכל מקום שהם, בירושלים או באודיסה, בברלין או בריגא, בלבוב או בבואינוס איירס. ואולם חיה היא ומתפתחת בתנאים היסטוריים מיוחדים רק לה, שכמוהם לא קמו ואחריהם לא יהיו כמותם. מתוכם היא יוצרת לעצמה כוחות חיים וצורות חיים, שאולי לא היו ולא יהיו כמותם ועל כן גם אינם ניתנים להשואה, כחות וצורות שחיים יהודיים רעננים ותוססים בהם.

מכתב שביעי

גם מבחינה אחרת נחוץ להסתלק מקני־המידה המצויים בידינו, אם אנו רוצים להסיק משפט נכון וצודק על עתידה של היהדות האמריקנית. אנחנו בני ארץ ישראל, או אנשי שלומנו בארצות אירופה, יצרנו לנו מחסן מלא של פרוגרמות, שמות ומושגים השגורים על פינו, בגלל השמוש בהם יום יום במשך שנים, לא פחות מיחידות המטר, הליטר והמטבע הנהוגות בארצות מגורינו. השמות והמושגים האלה משמשים לנו כלי־מדידה סוציולוגיים למוד בהם אישים וקבוצים. אנו מכתירים אנשים וקבוצים בשם לאומיים או קוסמופוליטים, ציונים או מתבוללים, אדוקים או חפשים, סוציאליסטים או בעלי־בתים. כל שם וכל מושג קובע בעינינו השקפת עולם ידועה, תכנית פועלה מסוימת, טפוס רוחני־פוליטי קבוע, ארגון אנשים מיוחד. כל אחד מהם מגדיר מחנה ידוע ובונה חיץ בין המחנה המוגדר ובין יתר המחנות. אנו גם יודעים כמעט בבהירות כמה מן המושגים הסותרים זה את זה ובאיזו מידה. וככה אחרי עמל וטורח יצרנו לנו שורה של צירופי מושגים, שבעינינו הם ברורים ומבררים. צירופי המושגים האלה אינם רק שלטים בעלמא, אלא מודדי־כוח פסיכולוגיים ממשיים. יש בהם ביחס אלינו מן הקסם שבצירופי שמות מגיים. זכרם מעורר בנו רגשות רצון או אי־רצון, יצר הגנה או התקפה, ריחוק או קורבה. ואולם בהפליגנו בים החיים של יהודי אמריקה – נשתאה בראשונה לראות את כל־המדידה שלנו, היקרים והאהובים, והנה מקצתם לא יצליחו ומקצתם טועים ומטעים, כאילו העלו חלודה מרטיבות הים. רואים אנו לתמהוננו את המחיצה, שאמרנו: וומה היא בל יעברוה – והנה היא מתפוררת ונעלמת. סר הקסם מעל צירופי השמות. ואנו עומדים כבעל־אוב שנסתרה חכמתו ואלהיו עזבו.

ואולם אחרי התבוננות מקרוב לא יקשה כלל להבין את פשר התופעה הזאת. הלא נשאל את עצמנו, מאין כוח־הקסם הזה לנוסחאות שלנו, מנין להן הסגולה הזאת להפריד בין מחנות, עד אשר יעמדו זה מול זה כעמודי אש ומים? ואם נעיין היטב נראה, כי הכוח הזה לא ניתן להן באשר הן קטגוריות מחויבות ההגיון. מפאת ההגיון אפשר, אולי, להמציא צירוף תיאוריטי של נוסחאות מתנגדות ולישב את הסתירות – כלא היו. כוחן של הנוסחאות שלנו הוא בזה – וכמעט רק בזה – שהן קטגוריות היסטוריות. כל אחד מן השמות והמושגים הללו איננו מביע רק תיאוריה פלונית אלמונית, אלא הוא גם בטוי לדור שלם בהיסטוריה. כל אחד מהם הוא אינדכס לתקופה ידועה, שעובד ונצרף במלחמתה הרוחנית והחברתית. כי כשם שתקופה באה אחרי תקופה ודור ירש דור, כן קמה נוסחה אחרי נוסחה ושם במקום שם כסיסמת מלחמה. וכאשר עמדה תנועה היסטורית אחת מול חברתה בהתאבקות ללא פשרה, ככה – ורק ככה – עומדות גם הנוסחאות אשה מול רעותה כסתירות ללא ישוב. מבחינה הגיונית בלבד אין “בעל־בתיות” ו“סוציאליות” תרתי דסתרי. היו תקופות שלמות במציאות ההיסטורית, שהתנועה הסוציאליסטית היתה כמעט כולה בעל־בתית, למן הסן־סימוניסטים והאובניסטים עד הפאביאנים. ההתמזגות בין התכנית הסוציאליסטית והתנועה הפרוליטרית באה בארצות רבות רק מתוך תנאים היסטוריים ממשיים ומיוחדים. ורק מן היום ההוא, ובמשך תקופת ההתפתחות שבאה אחר כך, הפך בארצות אלו הניגוד בין “סוציאליסטי” ו“בעל־ביתי” לסתירה שאין לישבה מפני טעמים היסטוריים. רק לאחר ששוקעת שמשה של תקופה היסטורית אחת ושמשן של מערכות סוציאליות חדשות בוקעת ועולה, – קשיות המושגים מתחילה מתרככת, ניגודים בני עשרות שנים מטשטשים וכלים, בעלי ברית חדשים ובעלי ריב חדשים מופיעים ובאים. גם בחיי

ההמונים היהודיים במזרח אירופה היתה פעם התפתחות אורגנית כזאת, אשר במשך ימיה, שארכו יובלות רבים, היה דור אחד מחילף את קודמהו במלחמה על עצוב החיים היהודיים. תנועה קמה מתוך תנועה או מתוך מלחמה בתנועה, מערכת־אידיאות אחת אחרי משנה נישאה כסיסמת מלחמה של דור אל דור. החסידות והרבנות, הרבנות וההשכלה, ההשכלה והלאומיות, בונדיזם, אמנציפציה, ריפורמה ליברלית, ציוניות. גל רוחני אחד אחר משנהו פרץ לעלות אל חוף הזמן וכל אחד מהם העלה אתו שכבת עפר חדשה. כל אחת מפרוגרמות־השגרא שלנו היא שמה של אחת השכבות האלו. כל אחת מהן היא מלחמת חיים של דור שלם, שכונסה לתוך נוסחה כימית- מאגית. מכאן כוח הקסמים אשר לה, מכאן כוחה המלכד והמפריד, גזרת התחומים הפועלת בה כאילו היתה, כביכול, חוק ולא יעבור.

ואולם היהדות האמריקנית לא עברה מימיה בכור ההתפתחות האורגנית הזאת. מה שהופיע בחיי היהדות באירופה ברציפות היסטורית, זה אחר זה, כפרוצס של גידול אורגני – חזר ועלה באמריקה, בסביבת המון המהגרים, זה בצד זה וזה בתוך זה, ובערבוביה. אניה אחת שבאה לאמריקה הריקה לתוך האיסטסייד להקת חסידים מפנות אפלות אשר בסלובקיה או בגליציה, חבורת אינטליגנציה אידישסטית־סוציאליסטית מוילנא של ה“יידיש וועלט”, מאות אחדות בני משפחות חובבי־ציוניות אשר באוקראינה, בעלי־מלאכה יהודים, אשר בילו את ימי הכשרתם בלונדון בסביבה של חרות תרבותית, דתית ומדינית, והמון יהודים־סתם, חסרי דמות, בני ארצות מארצות שונות, ותנאים מתנאים שונים. מה שהיה בעיני אלה זכרונות נשכחים משכבר הימים, אגדת קדומים מימי אבות אבותיהם – היה בעיני אחרים אמת יציבה וטהורה של חייהם יום יום. ואלה האחרים רעדו למשמע הדעות והאמתות החדשות והנועזות, שהיו בעיני הראשונים כמעט לפזמונים עתיקי ימים, שאין דרכם להזיק. עוד בהיותם יחד באניה לחמו איש באחיו, לעגו איש לרעהו, חרפו ורדפו זה את זה. בכל אחד מקבוצי המהגרים האלה פעל הקסם המיוחד אשר למערכת מושגיו, זו שגדלה עמו והיתה לדבר אורגני בארץ מולדתו. ברחוב היהודים האמריקני התהלכו כל אלה יחד, זה בצד זה, איש איש בצורתו, כתהלוכת־חג ביום זכרון היסטורי, אשר בה גברים ונשים עדויים תלבשות, בגדי שרד וכלי־זיין מכל התקופות והזמנים, מימי קדם ומימי הביניים, רוקוקו ובידרמאייר, מהמאה הי“ד ומן המאה העשרים – זה בצד זה ושלובי זרוע יהלכו. אך בזה לא תמו הדברים. אך עמדו רגלי ההמון הנקוד והטלוא הזה על קרקע אמריקה – נפתחו לפניו שערי האמנציפציה הרשמית. כל אלה, יהודי תחום המושב הצארי ובני העיירות הנדחות של המונארכיה ההאבסבורגית ויוצאי יתר ארצות העושק והשפל הפוליטי – נהיו פתאום, ככל חבריהם המהגרים שעברו על “מצבת החופש”, לאזרחים חופשים של ריפובליקה עצומה. עוד בטרם נפלו חומות הגיטו של המהגרים – וכבר העניקה האמנציפציה לתושביו את כל הזכויות הפוליטיות. גאות אזרח ורגש פטריוטי אמתי, – פרי הכרת התודה, ההערצה וההתלהבות למראה החופש הבלתי רגיל הזה – מתחילים לנבוט. על ידם תנץ ההרגשה העצמית של השייכות לדימוקרטיה קוסמופוליטית אדירה, אשר בה האדם ומפעלו הם הכל; הגזע, הדת והעבר – כאין וכאפס. אולם יתר על כן. הגיטו המחונן בכל הזכויות, והמלא שברי זכורונות וקטעי מסורות מעורבים בהרגשת־שויון משכרת – אינו מספיק לתקופה שאליה הגיעה בשעתה היהדות הגרמנית לאחר מנדלסון וה”מאספים", בשעה שהאמנציפציה, שווי הזכויות והחופש האזרחי האפילו על הכל והובילו לקראת התבוללות ללא מעצור, להמרת דת בהמון, לריפורמה קיצונית. ברגע שהאזרח האמריקני החדש, או בנו, יוצא אל החיים בארצו – הוא מוצא לפניו, גם מחוץ לחומות הגיטו, את התנועה הלאומית היהודית, את הרעיון של בנין ארץ ישראל, תחית התרבות העברית ומאות גורמים וצורות אחרים של התעוררות ההכרה היהודית ושל ההגנה העצמית הלאומית, – אף על פי שכל אלה מוגשים לפניו כתוצרת אימפורט ובדרכי־בטוי מובאים מן החוץ. התנועות והכחות האלו, אשר סביבתם הוא המון המהגרים, שולחים אחר כך את קרניהם גם מחוצה לו ומושכים אל חוגם גם את הקבוצים היהודיים הקודמים מזמן, את היהודים ואת שרידי יהודי ספרד. בתקופת מעבר זו של היהדות האמריקנית הננו רואים, איפוא, גיטו והשכלה, שכרון האמנציפציה וציוניות, התעוררות עצמית והזיה קוסמופוליטית – כשהם עולים יחד רצופים ובלולים בקנה אחד.

כתוצאת תקופת המעבר הזאת נוצר מצב רוחני, אשר לפי קנה־המידה שלנו עלול הוא לעשות רושם של תוהו ובוהו. כל יהודי אמריקני בזמננו הוא – בלשון המושגים שלנו ובניסוח מופרז וגרוטסקי – הוגה דעות חפשי־אורתודוכסי־קוסמופוליטי־מתבולל־לאומי־ציוני. המחיצות, שהדורות הקודמים הקימו אותן במחיר עמל רב, נפלו תחתיהן במחו של היהודי הזה ומעגל הקסמים נפרץ והיה למעבר. נזכר אני בפתיחה חגיגית של אחד הקונגרסים היהודים האמריקנים, שהיתה בפני שני סינטורים מפורסמים. אחד מחברי ההנהלה הציונית הארצית – המתנגד, כפי שאמרו לי אז, מתוך נימוקים ציוניים לסוכנות היהודית – התעכב בנאום ארוך על שאלת היהודים ברומניה ודרש את התערבותה של ממשלת ארצות הברית. את הרצאתו פתח בפסוק זה: “בשבילנו, יהודי אמריקה, נפתרה שאלת היהודים עוד לפני 150 שנה, ביום שנוצרה חוקת ארצות הברית. אולם – –”, פסוק אשר כמוהו לא נזכה כבר לשמוע אפילו מפי החבר האדוק וקשה העורף ביותר שבין “הגרמנים בני דת משה” ש”בצנטראל פריין" בברלין. ומצד שני תראה את הנהלת החנוך האידישי והעברי – במידה שאין הוא דתי ואדוק למסורת – נתונה בידי אגודות וחברות, אשר לפי התנאים אצלנו לא נהסס אף רגע אחד לקרוא אותן בשם “מתבוללים”, ואשר מנם אף הן תדחינה בשתי ידם כל תכנית שיש בה משום לאומיות יהודית. ושוב: המיליונר מצ’יקאגו, יוליוס רוזנואלד, העומד בשתי רגליו באגף האנטי־ציוני הקיצוני – הודיע לפני זמן מה בראיון שפורסם ברבים, כי מכיון שהוא חושב את ההתבוללות של יהודי אמריקה לדבר שאין לו תקוה להתגשם במשך מאות השנים הקרובות, על כן הוא רואה צורך בעבודה חנוכית ותרבותית יהודית. לעומת זה אין ההסתדרות הציונית באמריקה עוסקת בשום פוליטיקה חנוכית. ברבים מבתי ספר החרדים, המכונים בשם “תלמוד תורה”, מלמדים המורים – שהם לפעמים חברים למפלגות ציוניות־סוציאליות – את הילדים, החייבים לשבת כל הזמן בכסוי ראש, את אחד העם ואת ביאליק ואפילו את שניאור ואת צ’רניחובסקי. על הקירות במוסדות האלה תראו רבות את תמונות תיאודור הרצל, אחד העם וברנר. – לפעמים אמנם – על פי גזרת הועד המנהל המקומי – עם פסי ניירו שחורים דוגמת כפה לראשיהן המגולים של התמונות, כדי להרחיק מופת של תרבות רעה מן התלמידים – והרי זה פסגת התוהו ובוהו הרוחני. אם תצרף את הפרטים המעטים האלה הלקוחים בלי בחירה, אחד מני אלף, ותכפילו אותם במספר יהודי אמריקה – והיה לך המודד של ערבובית המושגים – מנקודת ראות הרשימה שלנו – המציינת את תקופת המעבר של היהדות האמריקנית.

ובכן לא בקנה־המידה של מושגים מקובלים נמדוד את היהדות האמריקנית, אלא אך ורק לפי חייה היא, לפי התופעות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, הכחות ומגמות ההתפתחות המתגלים בה עצמה.

מכתב שמיני

תיאור בקורך במחנה הפועלים העובדים במפעל החשמל על הירדן, שהגיעני בדואר מאתמול, נגע עמוק בנפשי. צעדנו עוד צעד אחד חשוב בדרך לפתוח ארצנו בקנה מידה רחב. בטוח אני, כי הידיעות המגיעות מפנה זו של ארץ אל ערי היהודים וכפריהם חשמלו את הישוב, עוררו כוחות חדשים, אמצו עצבים נחלשים – עוד בטרם עבר הקילובאט הראשון של זרם החשמל את הקוים. מחנה של אלף חברים, בחורים ובחורות שזופים שחומים; שני שמות חדשים – תל־אור ונהרים – נוספו אל המפה הגיאוגרפית שלנו; הירמוק הוצא מתוך ערשו העתיקה, בת רבבות שנה, והוזרם במלה חדשה, פוריה: סכר למקוה מים נבנה על יד הכנרת; בלב השממה הוקם מפעל אשר יספק כח לתעשיה ולחקלאות במשך שנים ארוכות; הצגות “הבימה” בנהריים; עמדת כיבוש חדשה של העבודה העברית, עמדה שהיקפה קטן הרבה מערכה החיוני, כל זה אומר בטחון, עתיד, חדות יצירה, כוח חיים, הוא כוח החיים הכביר של עמנו אשר אין דומה.

מבלי משים מחליקה מחשבתי ועוברת מכאן אל הענין שהיה בדעתי לספר לך, כהקדמה אל תיאור ההתפתחות והזרמים הכלכליים השונים בקרב היהדות האמריקנית בזמננו, והוא – מצב העבודה היהודית בארצות הברית. ואולם מיד נתקלת המחשבה במעצור. מונת מפעל החשמל על הירדן מבליטה יותר מדי את הניגודים בין הכא להתם. ואם נעיין מקרוב נמצא שזהו ההבדל היסודי והעיקרי אשר בין עמדת העבודה היהודית בארץ ישראל ובין עמדתה בכל יתר ארצות תבל, וארצות הברית עם ברית הסוביטים בכללן.

גודלנו על המושג, כי אמריקה היא הארץ אשר בה בנויה העמדה החזקה והחדישה שבכל עמדות העבודה היהודיות, אשר על כן היא גם הארץ של תנועת הפועלים היהודית החזקה ביותר, של ארגונה המקצועי והתרבותי המפותח ביותר. עד כמה מתאים המושג הזה אל המצב בהווה ולאן פני ההתפתחות נטויות – זה יבורר אחר כך. הדברים אשר אגיד עכשיו הולמים את עונת הפריחה של התנועה, – בשעה שההגירה ההמונית היתה בעצם תקפה, בשעה שמספר הפועלים היהודים באמריקה עלה משנה לשנה ועצמתם הכמותית והארגונית הגיעה לרום פסגתה, – לא פחות משהם הולמים את המצב כיום הזה. גם בתקופת הפריחה והגידול היתה העבודה היהודית באמריקה דחוקה ומצומצמת בתוך נעפי־משק קבועים ומעטים. מספרם היה בעיקר חמשה: תעשית בגדי נשים וגברים, תעשית הפרוות, תעשית תיקי־עור, מלאכת הצורפות והשענות ומספר תעשיות־צרכנות, המכוונות בעיקר לשוק היהודי, כגון מאפיות ובתי דפוס ברובעים היהודים. סוציולוגים ואנשי פוליטיקה שונים מבין היהודים כבר הדגישו לא פעם, כי ענפי העבודה הלאה שייכים לסוג המלאכות הנסוג ביותר מבחינה טכנית, כלומר שהתפתחותו המיכאנית פעוטה ביחס ושכר העבודה בו ירוד ביחס. בתקופת ההגירה היה סוג מלאכה זה למרכז “תעשית הזיעה”. לזה יש עוד להוסיף, כי מרבית הענפים האלה שייכים למלאכות העונתיות הטיפוסיות, אשר המודה וחילופי הקוניונקטורה פוגעים בהן במידה נמרצת ביותר, ועל כן יש להן אופי של עמדות עבודה בלתי־בטוחות ומטות לנפול. אולם לגבי הענין אשר לפנינו – אין זה חשוב. מנקדות ראות של הכלכלה הלאומית יש מומנט אחר והוא המכריע. כל הענפים האלה, שהעבודה היהודית נדחקה לתוכן, נמצאים כולם על קצה ההיקף החיצוני ביותר של המשק האמריקני. אלה הם ענפי העבודה המרוחקים ביותר מעמדות־התוך של המשק הלאומי. לעמדות התוך הכלכליות אין לעבודה היהודית באמריקה – והוא הדין בכל יתר ארצות תבל מלבד ארץ ישראל – דריסת רגל כל שהיא.

חשיבותן של עמדת התוך במבנה המשק הוא כחשיבותם של הבל, הריאות והבלוטים החיוניים בגוף החי. אמנם, כמוהם ככל יתר חלקי הגוף – מתוך תא אחד צמחו. מחומר אחד קורצו, ובכל זאת הם הם צירופי התאים היקרים ביותר, צורך חיים שאין לו חליפין. כל עכוב קל בפעולתם, כל פגע וכל פגם ברקמתם – פירושו עיכוב הפעולה, שיתוק וסיכון של הגוף כולו. מקומותיהן של עמדות־התוך הכלכליות במדינה כארצות הברית נהירים לך, שהנך מכיר את שילובי המשק המודרני, כשם שנהירים לקצין צבא מאומן ובקי במפה – הנקודות שבהן נמצאות עמדות התוך של אחד הקוים האסטרטגיים. שם, במקום שהמחרשה מפלחת את אדמת עמק המיסיסיפי, במיליוני המשקים אשר בין מפרץ מכסיקה ובין “הלאק סופיריור” – משתרעת עמדת־תוך אחת רבת און של המשק האמריקני, במכרות הפחם אשר בפינסילואניה – עמדה שניה, על שגות הנפט של אוקלאהאמה וטכסאס – עמדה שלישית, במפעלי החשמל של ניאגארה, סן לאורנס, אלאבאמה – עוד עמדות, ובתוך כורי ההיתוך ובתי היציקה אשר לטרוסט הפלדה המאוחד – נוספות. לא רק מקורות הגלם והכוח או כל מערכת ההובלה שייכות לעמדות האלו, אלא גם תעשיות־העיבוד המרכזיות; לאחר תקופת התפתחות קצרה של עשרים שנה, אפשר כבר לצרף לחשבון את תעשית האבטומובילים, ואין צורך לומר את התעשיה הכימית ואת תעשית המכונות. כל משבר, הפסק, השבתה או התמוטטות באחת מעמדות המשק האלו – קרני השפעה יוצאות מהם מיד לכל יתר העמדות הכלכליות ומשום עוד הלאה, אל כל הפנות הרחוקות של חיי המשק, ומעוררות בכל מקום משברים, זעזועים, שסכנה רצינית בהם לקיומו של הכלל כולו. שביתת עבודה באחת העמדות הללו ערך מכריע לה לכל חיי המשק. ואם יניח מישהו את הראיון התיאורטי של שביתה כללית בכל ענפי העבודה האלה בעת אחת. עליו גם להניח מראש, כי תוצאותיה של שביתה כזאת – הזדעזעות איומה של כל החיים הסוציאליים באמריקה במשך ימים ספורים.

בכל ענפי המשק הללו אין לעבודה היהודית כל דריסת רגל, והמקרים היחידים היוצאים מן הכלל נחשבים לחזון יקר מאד. אין כאן כוונה להוציא משפט, אלא לציין עובדה, אשר השפעתה הסוציאלית והמשקית מרחיקה לכת. אין בזה גם משום הוצאת משפט על הערך היחסי שיש לענפי המלאכה היהודיים. ברור הדבר ללא ספק, וכן אמרתי בימים אלה באחת האספות של אגודת עושי התיקים, כי כל התרבות הקפיטליסטית המודרנית לא תתואר בלי תיקים ונרתיקי־נשים. הגבירות בנות המעמד הבינוני היהודי באמריקה תכרזנה בלי ספק על כל המפקפק בחשיבותן של פרוות ואבנים טובות כעל אדם שאיננו שפוי בדעתו. ואשר לתעשית הבגדים הריהי נמנית – בגלל גמישות המושג “בגד” – יחד עם המזון והדירה לשלשת הדברים שעליהם, לפי התורה המקובלת, העולם עומד. גם החקלאים היהודים – בדרך כלל מיעוט קטן ביהדות האמריקנית – עד כמה שחקלאותם מכוונת לעבודת אדמה ולא לנאות קיץ לאורחים, הרי הם עמלים קשה להוציא לחם מן הארץ. אבל אין כל זה משנה בעובדה הכללית המרה, כי העבודה היהודית ברובה המכריע נדחקה אל קצה ענפי המשק הרחוקים והרופפים, ענפים ממדרגה שניה מבחינת הכלכלה הלאומית. את התכנית התיאוריטית של שביתה כללית בכל ענפי העבודה היהודיים אפשר לערוך ולחזור ולערוך – כל אסון איננו צפוי ממנה. נקודות החיים של המשק האמריקני לא תפגענה, האברים החיוניים לא ינזקו. מעט שנוי־ארגון, מעט הסתגלות – והמלחמה היתה נגמרת מבלי שמהלך היצירה המשקית של העם תסור בהרבה ממסלולה הנורמלי. פעמים רבות עמדתי מוכה בתמהון לפני סכרי המים הענקיים בקולוראדו או בקליפורניה, עברתי את הגשרים העצומים על פני הנהרות הרחבים, הובלתי דרך אולמי העבודה הגדולים בתוך רעם הפטישים הכבדים – ותמיד אמרתי אל לבי, קצת מתוך מרירות, קצת מתוך יאוש וקצת מתוך קנאה: הנה בכל אלה אין ליד היהדות שום חלק. גם בין המהנדסים, התוכנים והאדריכלים, אשר תיכנו את תכנית הגשרים, מפעלי החשמל והסכרים האלה, ניהלו את בנינם או השגיחו עליו, – תפגוש יהודי רק לעתים רחוקות מאד.

את עמדות־התוך של העבודה הלאומית לא ימסור שום עם לידים זרות. דלות משקית מרה או נחיתות כלכלית קשה יכולה להכריח מדינות להשאיל, למשכן, למכור או לתת בלי מחיר את עמדות־התוך של הרכוש הלאומי. המכירה הכללית של התעשיה האוסטרית לידים אמריקניות, חדירת נחשול הזרים למשק הגרמני בתקופה שלאחר המלחמה, השעבוד הכספי של הריפובליקות בדרום אמריקה ובמרכזה – כל אלה הם דוגמאות להכרח הזה. ואולם תעודות־מקנה, שטרות הלואה וחוזי משכנתא אינם יותר ממסכים יורידיים. כל מהפכה, כל שנוי במשטר החוקי הישן, ועדת פצויים, החלטת פרלמנט – יכולים לבטל את המסמכים האלה ולהשיב את שלטון הרכוש הלאומי לקדמותו. ואולם עמדות־התוך המשקיות, הנקודות המרכזיות של העבודה הלאומית, אינן נמסרות לעולם. אין כלל להעלות על הדעת דבר כזה. גם ברוסיה הסוביטית המלאה רתיחת התיישבות, וכולה, כביכול, דאגה ליצור מחוזות התיישבות יהודיים – עוד לא נשמע כדבר הזה. הפרשת רבבות מספר של דיסיאטינות אדמה מתוך אחד השטחים הגדולים באוקראינה למטרה זו – אינה חשובה כאן. אולם לא שמעתי מעודי שהממשלה הרוסית תביע את רצונה ליחד אחת מעמדות־התוך של המשק והעבודה הרוסיים לשם יצירת עמדת עבודה ומשק יהודית בתחומו של מחוז יהודי עצמאי. כזאת לא הוצע, לא במכרות הפחם אשר בבקעת הדוניץ, לא במקוה המים ליצירת כוח חשמלי, לא בצומות הקוים להעברת כוח חשמלי, לא באיזורי הנפש אשר בגיאורגיה ולא במחוזות המכרות אשר על נהר אורל. זוהי זכותו המרה המיוחדה לעם היהודי, שהוא בין כל העמים כאורח נטה ללון, – ואפילו בתוך עם־בליל־הגויים ששמו הלאום האמריקני – להיות “משוחרר” מן “העבודה השחורה” וגם מן האחריות הכבדה שבכל המפעלים האלה ולהיות נהדף אל עבודה לא פחות מפרכת, אבל יותר עקרה, חסרת־תקוה, ורפת־אונים – להתשכר פת לחם כדי מחיר היום.

יודע אני היטב כמה שונה מזו האוירה הסובבת אותנו בא“י, ואני מפחד כמעט, שאתה נגמלת ממציאות הגולה, ואין אתה מרגיש אותי את כל תהום ההבדל, נחוץ לשוב ולשהות זמן רב “מחוץ לארץ”, כדי לחוש אותה מקרוב. ארצנו קטנה ודלה מאחרות, שלשים אלף הפועלים היהודים כמות פחותה היא ממספר החברים המאורגנים אוד היום הזה באגודות המקצועיות היהודיות שבאמריקה, יש ברוסיה סיוע ממשלתי ישר להתישבות היהודית יותר מבא”י – ואף על פי כן, ומבלי לשים לב לכל הרגשות ההיסטוריים, הרומנטיים והמסתוריים, מה נפלאה היא האוירה המשכרת של העבודה העברית הכובשת בארץ הזאת! משנה לשנה מוסיפה העבודה העברית לחתור ולהעמיק אל תוך עמדות־התוך של כלכלת הארץ. אם מפעל החשמל על הירדן, הציר שעליו סובבות כל תכניות החשמול הגדולות, הוא עמדת־תוך כזאת – הרי העבודה העברית מקימה ומקיימת אותה; אם העמק, איזור הבר והחלב הפורה אשר בא"י וגן הירקות של חיפה, הוא עמדת־תוך שניה – היד היהודית היא הנוהגת במחרשה ומכישה במעדר על חלקת אדמתו; אם איזור מטעי ההדר, מרכז התוצרת של סחורת המונופולין והושק העולמי היקרה ביותר שהיתה עד היום הזה בארץ, גם היא עמדה כזאת – שוב העבודה העברית היא ההולכת וכובשת מעונה לעונה, שעל אחרי שעל, אחיזה והשפעה בקרבה; אם החוף היא עמדת־תוך חדשה, מתהווה – העבודה העברית נלחמת גם בהם על חלקה בבנין, אף הבטיחה לעצמה את הזכות המשפטית על חלקה זה; אם האוצרות המינרליים שבים המלח היא עמדת עתיד כזאת – העבודה העברית הצעירה תחדור לאיה, מאות מטרים מתחת לפני המים, בתוך החום הטרופי של סדום ועמורה, כבוש תכבוש לה את זכותה עליה, מן הרגע הראשון או לאחר מלחמה עקשנית במשך שנים. הבטחון, שאיפת העתיד, שמחת היצירה, כוח החיים השופעים ובאים מתל־אור – שרשים עמוקים להם כאן. נטל האחריות בעד כברת הארץ הזאת, ששמה ארץ ישראל, המוטל כולו על שכמנו; שמחת הנצחון אשר באחריות זו; העבודה השחורה והמפרכת שפיתוח הארץ מעמיס עלינו, – וכאן, ולא בשום מקור אחר, דוקא עלינו – הם הם השרשים.

מכתב תשיעי

אולם יהיו תחומי העבודה היהודית באמריקה מצומצמים כאשר יהיו, ויהא ערכה של עבודה זו אשר יהא, הרי היתה בכל זאת במשך זמן רב המשען החזק ביותר, מבחינה מספרית ומבחינה ארגונית, שבתנועת הפועלים היהודית בעולם, ומספרה, התלכדותה, וכוח איגודה המקצועי היו הולכים ועולים. הייתי מתכחש למציאות, אילו באתי לומר לך, כי גם כיום הזה אפשר עוד לקבל את הרושם ההוא מן החוזק, כוח החיים והעתיד של עמדת העבודה היהודית באמריקה. בעיני אני, שבאתי לכאן שנים לאחרי הפסקות ההגירה, היה הדבר כאגדה מעבר רחוק ועתיק לימים. לאור המסורת והקשרים העמוקים לכל דבר, אשר בשם עבודה יהודית נכונה, יכול אני לומר לכל היותר, כי ראיתי את עמדת העבודה היהודית כסלע, אשר יד הרוח והגשם היתה בו למקקו והדלף הטורד חתר מתחתיו והפך את שרשיו והנהו עכשיו מתפורר והולך. אני מתכוון בזה להתפצלות הפוליטית של תנועת הפועלים היהודית האמריקנית בימינו, המשתקפת במלחמות פנימיות קשות ומלאות אש ומרירות, מלחמות המתנהלות מתוך משטמה אכזרית, אשר רק “תנועות קרנות” – כבטויו ההולם של חיים גרינברג – האויבות זו לזו מסוגלות לה. אין זאת אולי כי אם אותה המלחמה המפלגת כיום הזה את כל תנועת הפועלים בעולם, במהדורה של ה“איסט־סייד”, אשר מזר הרוח, הדוגמתיות והמפלגתיות הקנאית של ה“איסט־סייד” עיוו את פניה עד כדי קיצוניות. ואין כוונתי לומר, כי האגודות המקצועיות המורכבות כמעט אך ורק מפועלים יהודים, שידי מנהיגים יהודים הקימו אותן, ושהיו חלוצי הסתדרויות הפועלים הקונסטרוקטיביות והמתקדמות אשר בארץ, – ירדו לגמרי מעל הבמה. להפך, רבות מהן, כמו “אגודת תופרי בגדי הגברים” (אמאלגאמייטד), עומדות עוד עד היום בשורות הראשונות, ואולם חלקם של היהודים בהמון החברים, – בין המנהיגים אין עדיין הדבר כך – פוחת והולך. אחד המנהיגים אמר לי באולם ועידת האמאלגאמייטד בסינסינאטי, כי אחוז היהודים בין חברי האגודה הוא כיום הזה לא יותר מ־28־26. ואולם העיקר הוא היסוד המשקי להופעה הזאת, ההרס המתגבר של העבודה היהודית בשדה העבודה עצמה, המתהווה לעינינו מאז הופסק זרם מחנות המהגרים אל הארץ.

בארבעה שטחים ראשיים בא הפרץ בחזית העבודה היהודית, והם: חילופי מערכות, הזדקנות, דחיקה והסגר.

הדבר אשר קראתי לו כאן בכוונה בשם חילופי מערכות – היא ההתפתחות, אשר תוארה על ידי סוציולוגים יהודים רבים והוכתרה – לפי דעתי, בטעות – כעליה כלכלית. אחד מידידינו הגדיר את הדבר בנוסחה טובה וחריפה יותר: “לעלות בעבודה”, פירושו בפי פועל יהודי באמריקה – “לצאת מן העבודה”. עפ“י רוב מבארים את התופעה הזאת באינדיבידואליזם המשקי הנפרד של היהודי, בתשוקתו לעצמאות כלכלית, להיות איש שורר בביתו. אם מספיק הוא ההסבר הפסיכולוגי הזה ואם לא – על עצם העובדה אין חולקים. הפועל היהודי נוהג חסכון ביחס. בהזדמנות הראשונה הבאה לידו הוא משתמש בחסכונו ליסד לו עמדת־קיום עצמית, ואפילו אם היא קלה ופעוטה, ובלבד שיפטר מעמדת־השכיר אצל נותן לחמו. תנאי החיים, שזכה להם בחליפין אלה, הם לעתים קרובות לא יותר קלים או נוחים מאלה שהיה רגיל בהם קודם. הכנסתו של בעל חנות מכולת קטנה, או סוכן קטן לחברת אחריות, אינה גבוהה מזו של פועל בעל מקצוע פחות או יותר מומחה, ואפילו בענפי המלאכה היהודיים ועל אף החליפות העונתיות. לעומת זה אין הוא יכול עוד לשוב לביתו בחמש והתענג על שעות מנוחה, אין לו כמעט גם מנוחת ערבי שבתון הניתנת לפועל. בעל החנות הקטנה, ולא כל שכן הרוכל, הוא ואשתו, עמלים למעשה מספר שעות בלתי מוגבל, יום שבת אחרי הצהרים ומוצאי השבת הם עפ”י רוב שעות המכירה והגביה הראשיות שבשבוע. ובמשך הסעודות החטופות יום יום אינם זוכים אפילו להביט בבני ביתם. נוספת על כל זה הדאגה התמידית לעסק, אשראי, חובות, תשלומי שיעורים, מחזור, – ואף על פי כן עולה, כנראה, השאיפה לעצמאות על כל יתר החששות. אולי התקוה לעליה יחסית, בלתי נראית אמנם אבל אפשרית בקרב הימים, היא המכרעת כאן. תקוה זו נזונה מן הבטחון האמיץ בכשרון היצירה, החישוב והחיבול העצמי. איך שהוא, בכל אשר תפנה תמצא אלפי פועלים לשעבר עסוקים כמוכרי סדקית, סוכנים ורוכלים. יש אגודות מקומיות בתוך הסתדרויות הפועלים, סניפים שלמים של ה“ארבייטער רינג”, ביחוד במדינת הדרום והמערב, ביניהם גם קבוצות “רדיקליות” או “שמאליות”, אשר עד היום הס מלהזכיר בסביבתן מלה אחת על דבר ארץ ישראל העובדת, – ואין בתוכן כמעט אף פועל עובד אחד.

והדבר אשר קראתי בשם הזדקנות – גם היא תופעה פשוטה ושקופה מאד. המהגרים משנת 1890 ו־1900 עבדו כל ימי חייהם כחייטים, סנדלרים או תופרי פרוות, במשך שלשים השנים האלו צברו להם הון־מעט והרי הם נפטרים מעבודה משקית ופורשים אל נחלתם. הון־מעט זה מופיע במקרים רגילים בצורת בנים ובנות, אשר גודלו בינתים לעורכי דין, לרופאי שנים, למזכירים או למנהלים – ועכשיו הם באים וגואלים את אביהם המזקין משבי בית־המלאכה, מן “השופ”. אין לומר, כי האידיאל לחיות על רנטה נפוץ בין בני המעמד הזעיר באמריקה, כשם שהוא נפוץ, למשל, בין הבורגנות האמידה אשר בצרפת ובאמריקה, וביחוד בענפי הספיקולציה. פרוצס ההזדקנות לא היה איפוא מגיע להיקף רחב מבחינה מספרית, אילו היה מתקיים בתנועת הפועלים היהודית־אמריקנית סדר־הדורות הטבעי של עבודה המציין את גורל הרפוליטריון, אילו היו ידי־עבודה צעירות באות במקום הידים שבלו מזוקן. ואולם המחזור הטבעי הזה נפסק במידה רבה מפני זרם הנוער היוצא לענפי משק אחרים. והפחיתה מחמת זוקן ניתן לה, על כן, משקל מיוחד.

שני הגורמים האחרים, הדחיקה וההסגר, הם פרי התנגשות שבין העבודה היהודית ובין העולם החיצוני הבלתי יהודי. דחיקת רגלי הפועל היהודי מן העבודה היא פרי גורמים כלכליים בלבד, תוצאת ההתחרות מצד העבודה הזלה לסוגיה. אם כי המוני הפועלים היהודים היו נמנים מאז ומעולם על הסוגים הירודים בשכר עבודתם שבכל הפולעים השכירים באמריקה, יש בכל זאת קבוצים גזעיים אחרים, אשר רמת חייהם, ועל כן גם תביעתם לשכר עבודה, פחותה מזו של היהודים – מפני גורמי מסורת, מולדת, צרכים ורמת תרבות כללית. אלה הם הפועלים הסלובאקים, הפולנים, האוקראינים ובמקצת גם האיטלקים. חקירת ההרכב של פועלי התעשיה במאסצ’וזיטס לפי מוצאם הלאומי מראה בתקופה שלפני המלחמה מגמה לחילופי מערכות בולטים. בין 1900 ל־1913 יורד חלקם של המהגרים מאנליה מ־19 ל־11 אחוז, של המהגרים מאירלנד מ־10 ל־13, של הקנדים הבריטים מ־16 ל־3, הקנדים הצרפתים מ־21 ל־17 אחוז, לעומת זאת עולה מספר הפולנים, אשר במפקד 1890 אינם נזכרים עדיין כלל, ל־14 אחוז בשנת 1913. עליהם מתוספים פורטוגיזים, ליטאים, ארמנים וסורים. בעקב הגירת הכושים למדינת הצפון, שגדלה מאד במשך 15 השנים האחרונות, הפך חלק הגון מן העבודה הקשה הבלתי מקצועית לעבוד ה“שחורה” במלוא משמעות המלה. על ידי זה גדל הדחק בשכבות־השכר הסמוכות לה אשר בעבודה המקצועית, שהיא בעיקר תעשית הבגדים, ורבה ההצעה של ידי עבודה. ואולם ביחוד גמרה לירידה זו של שכר העבודה הופעתן של נשי העמים האלה, בני רמת החיים הנמוכה, כמתחרות בשוק העבודה, – אחת מירושת ימי הגיוס בתעשיה מימי המלחמה, שפעולתה נמשכת עד היום. שכר העבודה של הנשים האלו הוא על פי רוב הכנסת לואי במשק הבית. ואחרי שהנשים האלו רגילות לקבל את העבודה הביתה, תחת שלפנים היתה נעשית בבית־המלאכה, הרי שאין הן שומרות גם על שעות העבודה הקבועות, וההגנה על עמדת השכר קשה עוד שבעתים. הספירות לפי המוצא הלאומי, שנערכו באגודות המקצועיות הגדולות של תעשית הבגדים, משקיפות בבהירות רבה את תוצאות ההתאבקות הזאת. ואולם התפתחות זו חזקה עוד יותר בין המוני הפועלים שאינם מאורגנים באגודות מקצועיות. שכר העבודה הריאלי של הפועלים האלה אמנם גדול הוא למדי לפי המידות האירופיות, אבל איננו מראה מגמה לעליה, ואולי גם להיפך, מראה נטיה אטית לירידה יחסית.

ההסגר פירושו סגירת השער בכוונה בפני העבודה היהודית מצד נותני עבודה או מנהלי עבודה בלתי יהודים. הוא פוגע בעובדים בבתי מסחר, סטינוגרפים, פקידי משרד והנהלה, ואופילו בפקידים בעלי השכלה טכנית, כמהנדסים ואדריכלים – לא פחות, ובמקצועות אחרים אולי גם יותר, מאשר בעובדי־כפים. ודאי הגיעה כבר גם לאזניך הבשורה הזאת, כי אפילו ב“מדינה החפשית שבעולם”, ב“ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות”, קיימת תופעה זו, שהיא בחלקה פי שנאה גזעית וקנאות, ובחלקה – פרי חשבונות בצע פשוטים. אך קרני ההשפעה של המגמות האלו בודאי שהן מרחיקות לכת הרבה יותר, מאשר יכולת לתאר לעצמך. ליום חג יחשב לך היום, שבו תקח בידך את אחד העתונים היומיים הגדולים שבניו־יורק, צ’יקאגו או פילדלפיה – ולא תמצא בו מספר מודעות על הצעת משרות ובתוכן ההערה “רק נוצרים” או “רצויים פרוטסטנטים”. ברור כשמש בצהרים, כי מספר עוד יותר גדול של בתי מסחר נמנעים מטעמים מסחריים, או מפני דרכי נימוס, להביע גלוי במודעה לאן טעמם נוטה, ואולם לא ימנעו בשעת קבלה ההחלטה על בקשת המשרה לקבוע את בחירתם לפי שיטה מסוימת, לפעמים רק על פי המראה החיצוני, השם, כתובת הדירה או המבטא בלבד. תיאור אפייני של מצב הדברים ראיתי באחד השבועונים היהודים־אנגלים, המופיע באחת הערים הגדולות שבמדינת אוהיו. אשה אחת, פקידה באחת מלשכות העבודה הפרטיות, מספרת כיצד עמלה להשיג משרת פקידה באחד מבתי המספר בשביל בחורה צעירה, בעלת שם מגון יהודי ובעלת תעודות המעידות בפרטות על הכשרתה המתאימה. חברותיה לעבודה וכן מנהל המשרד הניאו אותה ממעשה זה, באמרם כי אין כל תועלת להתעסק במועמדה זו. כשחקרה בדבר נודע לה, כי “בתי מסחר רבים במקום הזה דוחים את בקשותיהם של פקידים יהודים, כי לשכות העבודה שמו להן כבר לחוק שלא להתעסק בבקשותיהם של עובדים יהודים. הם מתייחסים אמנם באדיבות רבה, רושמים את שם בעל הבקשה היהודי ואת כתבתו, ואולם יותר לא יעשו בשבילו”. בכלל, נתקים ליותר ויותר בגלויי דעת פומביים בדבר שאלת ההסגר הזאת, המוכיחים על היקפה ועל תכיפותה. אחד הבטויים המזעזעים ביותר נתפרסם ב“נאשין”, השבועון הליברלי הגדול שבאמריקה, בכותרת “רק בת גזעו של כריסטוס”. בחורה צעירה ממוצא יהודי־רוסי, סטודנטית לשעבר, בעלת בקיאות גדולה בשפות, ניסתה בראשונה לשוא למצוא עבודה מתאימה להשכלתה בתרגום או בקורספונדנץ. לאחר שנואשה מזה – סובבה לחפש עבוד בבתי המלאכה הגדולים לתפירת בגדים, ונתקלה בכל מקום בנוסחה “רק נוצרים”. והנה היא פונה בשאלה אל עורך ה“נאשין”: האם לא די להיות “בת גזעו של הנוצרי” כדי לקבל עבודה באחד מבתי המלאכה בניו־יורק? דוגמה שניה: בעתון “וורלד” מיום 9 בפברואר 1929 כותב איש צעיר, ויליאם ק., אשר חזר שלשה חדשים רצופים אחרי משרה, מכתב בכותרת “מוקשי גזע”: “אולם לשוא היו כל מאמצי… להיות בניו־יורק צעיר יהודי המחפש משרה הוא כמעט כמו להיות פושע. מבלי שים לב למדרגת השכלתך והכשרתך, אם יש לך העוז להצהיר על מוצאך הלאומי או הדתי – משפטך נחרץ. והם אף פעם לא ישכחו לשאול אותך על כך”. בסוף דבריו לא החסיר הכותב מהזכיר את אחיו שנפל חלל בחזית צרפת ואת נאומיו הפטריוטיים של כותב הטורים עצמו בימים ההם, לפני שתים עשרה שנה, בהיותו עוד תלמיד בית הספר התיכוני, מתוך אמונתו הגדולה בשויון האמריקני. בכוונה שמרתי את קטעי העתונות האלה, שהגיעו לידי במקרה, למען הצג לפניך אגב ציור חי מה פירושו הכלכלי והפסיכולוגי של ההסגר.

ואף על פי כן, למשגה יחשב לנו ול“פשטנות”–כלשונו של אדוארד ברנשטיין – אם נניח שפרוצס התפוררות של עמדת העבודה היהודית מתפתח בקו ישר בלי כל הופעות אחרות. לא! יש גם כוחות ניגוד, היפוכי־מגמות, שכדאי שתשים לבך אליהם. יהודים, ודוקא מן הדור הצעיר, חודרים לענפי מלאכה, שהעבודה היהודית לא ידעה אותם מעולם. יש בניו־יורק אלפים אחדים של נהגי־טאקסי. חשובה מזה ורבת ערך היא הופעתם של היהודים בנאים, מסגרים, צבעים ונגרי בנין בשוק העבודה. במקצועות האלקטרו־טכניים ניכר אפילו רבוי יחסי חזק של כחות עבודה יהודים. בגלל התפשטות השמוש במכשירי הראדיו קבלו הענפים האלה דחיפה חדשה וזכו להתרחבות. ואולם, כל זה איננו משנה כלום או משנה מעט מאד בקו היסודי של ההתפתחות. ראשית, מפני שהחומר האנושי החודש לענפים החדשים מעט הוא במספרו מלמלא את הגרעון אשר בכל עמדת העבודה היהודית בכללה. שנית, מפני שברבים מענפי המלאכה האלה בולט האופי הזמני של העבודה היהודית עוד יותר מאשר בענפים הישנים. וכי כמה זמן נחוץ עד שהרפד היהודי הקטן או צייר הבתים המתחיל יהפך ל“דיקורטור” עומד ברשות עצמו או לקבלן בבנינים המעסיק כבר פועלים אחרים ואולי דוקא לא יהודים? הקבלים במקצוע האליקטרו־טכניקה אינם מקבלים ברצון שוליות או עוזרים יהודים, מכיון שהם יודעים מראש, כי הפועל לא יאריך ימים בעבודתו, ולאחר שזכה למקצת הכשרה, ואך התחיל להיות מועיל לעסק, הריהו נעשה מיד קבלן קטן עומד ברשות עצמו, כלומר, מתחרה, הפותח לו חנות ברחוב הסמוך בקירוב מקום לבעליו הקודם. לא! שמשה של העבודה היהודית באמריקה אינה במעלה. בין מנהיגי תנועת הפועלים היהודית באמריקה לא מעטים האנשים הישרים בלבותם, אשר מתוך אכזבה לזכות ולראות בזיו אורה – נשואות עיניהם כיום הזה אל ארץ ישראל, שממנה בוקע ועולה עמוד השחר של עבודה עברית חדשה.

מכתב עשירי

עכשיו רואה אני את שאלתך אוכפת עלי פי כמה וכמה: אם כך הדבר – מה איפוא גורלם המשקי של כל ה“אחרים” הללו, בין אלה שלא היה להם מעולם קשר אל צבור הפועלים ובין אלה שגדלו על קרקע העבודה? כל התמונה הזאת, השרויה על גבי רגע אפל כל כך, אינה מתקבלת על דעתך כלל, כי היא בסתירה חריפה מדי לכל מה שקרם הדמיון העממי בדבר “ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות”. לאזני הבריות הגיע רק שמעם של בעלי־ההצלחה בלבד, והמאורות המעטים הללו מזהירים בדעת הקהל יותר מכל מיליוני נרות־הפרוטה הדלים. יודעים את אילי המסחר הספורים, את גדולי המדע, את שרי הכספים, את רבי האמנות, אלה שהגיעו אל שיא הפסגה – אך מי ישית לב אל רבבות סוחרים זעירים, סטודנטים חסרי סכוי, פקידי־בנק קצרי ראי וסוכני מודעות למיניהם, שלא יזכו לעולם להגיע אל השיא, כי נגזר עליהם לפלס דרכם לאט לאט וביגיעה רבה? מה מעט יודעים בני אמריקה – פחות מכל עם אחר – על עמל חייהם של הרבים, וכמה הרבה־יותר מאשר בכל ארץ אחרת ומאשר נחוץ לבריות־הרוח של העם – יודעים כאן על משוש חגם של המעטים. וככה מוסיפים לטפח כאן באורח מלאכותי את האגדה המפורסמת בדבר שרביט המצביא הצפון בתרמילו של כל חיי במשק האמריקני – אגדה שהיה בה משהו מן האמת בשעתו, בימי בראשית קולוניאליים, ועכשיו עבר זמנה. כל מכשירי־הענק אשר לתעמולה ההמונית המודרנית – העתונות, ביחוד העלונים הקטנים ( tabolds ), הסרטים, כתבי העת העממיים – כל אלה טרודים להחיות מחדש את המעשיה הסנטימנטלית הידועה על נער הרחוב שהיה בראשיתו מוכר גפרורים או עתונים, והפך לבסוף לעתיר מיליונים, כגון א. ונמייקר, או לגוברנר גדול כמו אל סמית, או לאיל תעשיה כפורד, או לממציא גדול כאדיסון. התעמולה הצרחנית הזאת לרעיון ההצלחה, המעוררת במוח ההמונים חלומות מזהירים, ממריצה את יצרי המלחמה כדבר שאין לו שנו ואין ממנו מפלט.

ידוע ומובן מאליו, שיש גם בתוך היהדות האמריקנית קבוצות־הצלחה מעין אלו ומקומן גם בקרב השכבה הדקה שבראש הפירמידה המשקית – בנקירים, סוחרים גדולים, עורכי־דין של חברות גדולות ורופאים ממדרגה ראשונה – גם בקרב המעמד הבינוני שעלה לגדולה, כגון מנלהים למיניהם, בעלי תעשיה וספסרים, מבין אלה יוצאים חברי הועדים של הג’וינט, נשיאי האורדנים ומוסדות הצדקה, אורחי החורף במקומות־המרפא שבפולורידה, ואורחי הקיץ שבמיין, נוסעי ה- Bibby=Line, מייסדי הקרנות וראשי המברכים בבנקטים. לא ידועה למדי ולא נחשבת כל צרכה העובדה, שגם בתנאים המשקיים שבהם חיות הקבוצות היהודיות הללו, בספירת הרכוש, חוזר אותו גלגל ההופעות המסמנות את אופין המיוחד של עמדות העבודה היהודיות. גם כאן נצטפף ההון היהודי והמפעל היהודי בענים מעטים ביחס של המשק האמריקני. גם כאן נדחק היהודי מעמדות־התוך של המשק אל נקודות ההיקף, אל איזורי תעשיה בלתי בטוחים וצפויים לסכנה, איזורים מופקרים לתנודות המודה, הקוניונקטורה, הספסרות והעונה. ענפי המשק, שהבורגנות היהודית מרוכזת בהם, הם בעיקר תוצרת הבגדים, סחר הפנינים, תעשית הסרטים, סחר הקרקעות והספסרות בבורסה. בבנקאות הגדולה מצטמצמת ההשפעה היהודית בתוך חברות מספר של יהודי גרמניה בנות מסורת עתיקה, כגון קוהן וליב ושות‘, זליגמן ושות’; והגדולים שבהם מתכסים בשמות ממין אחר, כגון מורגן; ני, היג’נסון, פוסטר ושות'. בשטח בתי הסילוקים הגדולים להמחאת דואר משמשת עמדתו התקיפה של רוזנולד בתוך Seares, Roebuck Co. תופעה יחידה יוצאת מן הכלל. וכן לא תמצא כמעט השפעה יהודית בשום מפעל ממפעלי השרשרת. בקרב תעשיות־התוך והתעשיה הכבדה, באיזורי הפחם, הפלדה, הנפט, החשמל, הרכבת, האוטומוביל, ובקרב התוצרת הכימית–חלשה השפעת ההון היהודי והיזמה היהודית הרבה יותר משאפשר לשער. שלטונו של הטרוסט המשפחתי גוגנהים בעולם הנחושת היא בעצם התופעה היחידה. להארת העובדות הללו כדאי עוד להוסיף, שבכל שטחי המשק האמורים אין היהודי האמריקני מגלה, חלילה, יתר כשרון או יתרון סגולה. דוקא ה“יאנקי” הגזעי הוא, בתורת סוחר, לא פחות פקח, ולא פחות פכח, אף לא פחות תקיף בדעתו מחברו היהודי. אינו מן הגרועים בבחינת מוכר, ובתורת מנהל משק מודרני הוא גם עולה על היהודי. ואם תגיד להם לאנשים הללו, שכל עמדתם, על אף הברק החיצוני שבה, עמדה רופפת היא, שאן בה תקוה בטוחה לעתיד לבוא – לא יאמינו לך. ואם להם, שעמדתם בתוך כל תנועת המשק האמריקני כיום הזה היא חלשה ובלתי ניכרת הרבה יותר מעמדתה של הבורגנות היהודת ברוסיה שלפני המלחמה בתוך מערכת השוק הלאומי הרוסי – ישתאו לדבריך. חרדה אוחזת אותם כשהם מעלים על הדעת כמה היה המעמד הבינוני היהודי האמיד ברוסיה רפה אונים לעמוד בפני גזרת גורלו. והן היו בכל זאת בידי היהודים הרוסים עמדות השפעה חשובות בתעשית הסוכר, באיזורי הנפט, במטויות ובבתי האריגה שבמחוזות המערב, בתעשית הטבק, באכספורט של תבואה ועצים. משקלן הספציפי של העמדות האלו, בתוך כל מכסת המשק הבלתי מפותח ברוסיה שלפני המלחמה, היה חשוב פי כמה וכמה מן העמדות שכבשה לה הבורגנות היהודית באמריקה במסגרת המשק האמריקני. מענינה של פילוסופית ההיסטוריה היא להחליט–אם יש יש ערך להשואות אלו ואם אין; אולם העובדות ששמשו יסוד להשואות – שרירות וקיימות אליבא דכולי עלמא.

עוד פחות מזה ידועה ונחשבה העובדה, שגם בשטח הרכוש, כבשטח העבודה, לא מעטים הם מקרי הסגר בפני כוח המפעל היהודי. התופעות הללו מרבות לבוא לידי גלוי במידה שמתרבים המעפילים מתוך יהודי המזרח המבקשים לפרוץ את האיזורים “המיוחסים” של המשק, דופקים על שעריה של מלכות ה- Vested interests ותובעים כניסה. כמה קשה, למשל, וכמעט בלתי אפשרי, לבנק יהודי “צעיר” לחדור לתוך החוגים המוסמכים של וולסטריט. הנה היא מעשה שחברה יהודית צעירה בניו־יורק, the Manufactures Trust Company, שעשתה במשך זמן קצר חיל רב תחת ידם של שני יהודים רוסים, קנתה בנק ותיק אחד, הקיים למעלה ממאה שנה, וביקשה בזכות זו להספח על וולסטריט. אבל החוגים השליטים בעולם הבנקים, מועצות הפיקוח, המוכתרות עדיין בשמותיהן של “המשפחות הראשונות” לבתי האב ההולנדים העתיקים – התנגדו לסיפוח זה נגוד מוחלט. לא היתה תחבולה טכסיסית שלא נאחזו בה, לא נרתעו גם בפני מסירה לערכאות, ואמרים שהדברים הגיעו אפילו עד כדי החלטות חרם. סופו של דבר היה שהחברה היהודית ה“מצליחה” נוכחה שהנסיון יעלה לה בדמים מרובים, ומסרה את זכויותיה לבנק אחד העומד תחת הנהלתו של הבנקאי האיטלקי גיאניני. המעניין הוא, שאפילו איטלקים, שאף אם אינם נמנים על המכובדים ביותר, היו כשרים לבוא בקהל – ובלד שיפטרו על ידם מחברת ה“שיניס” (הז’ידים). ודאי יגידו לך, שכל הנתלה בדוגמה זו איננו אלא מפריז, ושבעולם המסחר האמריקני – “ביזנס” הם “ביזנס”, ואין בפניהם כל מחיצה גזעית או דתית. אבל הלכה זו אינה פשוטה כל כך כפי שהיא נראית לעין. ואם יש בה מן האמת, הרי כוחה יפה אולי לגבי המעמד הבינוני של הסוחרים, אך לא לגבי הסולת והשמן. וכל המבקש להעלים עין מן התופעות הללו – אף הוא לקוי בהפרזה.

אולם רואה אני שכל הדברים אינם מניחים את סקרנותך; רוצה אתה לדעת, קודם לכל ענין אחר, מה שלומו המשקי של המעמד הבינוני הרחב של היהדות האמריקנית, שכן מעמד זה הוא תמיד ובכל מקום השכבה הסוציאלית הבולטת ביותר שבחברה היהודית. ורצונך שאגיד לך, שהמון המעמד הבינוני חי חיי בטחה כלכלית ושמח בחלקו. כלום לא ראו עינינו את האנשים הללו, כשהם באים לארצנו כתיירים, או כשהם חוזרים לעיירותיהם שבליטה ופולין, ופניהם מזהירים מתוך שלוה של שובע והכרת חשיבותם? איני יודע אם תשובתי תניח את דעתך. האמת בכל אותה השמועה, שמעבירים בעולם על הצלחתם ורוחתם של המונים אלה, היא כמובן רק בזה, שרמת חייהם – תענוגיהם ונוחיותיהם – עולה הרבה על רמתן של שכבות העם הדומות להם באחת הארצות האחרות. אין לך מקום אחר בעולם ששכבת ביניים רחבה זו תוכל – בקנה מידה מהוני – להוציא כל כך הרבה הוצאות לדירה נאה ולכלים נאים, לתענוגות ולענינים צדדיים. רמת חיים גבוהה זו אינה אלא בטויה של הרוחה הכללית השוררת בארץ צעירה, מעוטת אוכלוסין, מבחינה יחסית, עשיר באוצרות טבע וחמושה בכוח־ייצור טכני מעולה. אפילו שכבות הפועלים ששכרם נמוך, ואפילו השדרות העניות ביותר, יש להן חלק בעושר הכללי הזה, והוא ניכר ברמת חייהם. רמה גבוהה זו היא אחת הסבות המרובות לכך, שהעמדות הללו שמים באלהים מבטחם ואינם נותנים את דעתם לשום דבר מחוץ לתיקונים סוציאליים שטחיים ביותר. אבל אין רמת החיים מעידה כל עיקר על עמדתן המשקית של הקבוצות האמורות, או על מגמות התפתחותה בעתיד הקרוב.

נקח לנו לדוגמא אחד מהמון הסוחרים היהודים, בעל חנות קמעונית למכולת, לסחורות גלנטרי, למצרכי מוזיקה או לרהיטים. אכן יש לו לזה דירה נאה וכורסת־נדנדנה על המרפסת; באולם עומדת ויקטרולה ואף פסנתר בשביל הבנות, על הקירות מספר תמונות של נשיאים מפורסמים בארצות הברית: משפחתו מבלה את ימי הקיץ ב“לאק ווד”. או ב“פיין לאק”, ילדיו לומדים, כמובן, בקולג‘, ואולי גם נוסעים במכונית הפרטית אל האוניברסיטה. אך כל זה אינו עשוי לחפות על העובדה, שהסוחר דנן לא בלבד שהוא אנוס לעמול עמל קשה, בקצב אמריקני, מן הבוקר השכם עד שעה מאוחרת בערב, כדי להכניס את הוצאות ביתו; לא בלבד שהוא עומד במלחמת התחרות קשה מצד אחיו בני מעמדו, אלא שכל עמדתו הסוציאלית נתונה בלחץ כבד מנשוא ובסכנה מתמדת. הלחץ והסכנה באים כאן מצד איגודי המסחר של ההון הגדול, העצומים והמאורגנים היטב. הוא גם המשמש חית־הבר בציד המטורף של מחסני־השרשרת² וברדיפתם אחרי שווקי ממכר. משקלם של מחסני השרשרת במסחר הקמעוני האמריקני ידוע לך בודאי פחות או יותר. עוד לפני ימים לא רבים הקיפו רק בתי מסחר וענפים מעטים–וולוורט ואטלנטיק־פאציפיק, למשל – ועכשיו הם חודרים לרבים אחרים. יש כיום חנויות־שרשרת בסמי־מרפא ובטבק, בתעשית גרבי נשים ובמאפיות, במכבסות ובמצבעות, בממתקים ובסדקית, בצרכי מוזיקה ובבנזין, ובשנים האחרונות התפשטו מאד גם במצרכי גברים ובמסחר הבשר. הגדולה שבשרשרות המכולת, אטלנטיק־פאציפיק, החלה ב־1858 בחנות אחת וכוללת כיום בערך שמונה עשר אלף חנויות, המפוזרות על פני כל הארץ. בשנת 1900 – לפי דברי פרופיסור ג’מס ל. פלמר מבית הספר למסחר ולהנהלה שבצ’יקאגו – היה מספר כל החנויות לסדקית, מלוכדות בשרשרת, עשרים וחמש. כיום שייכים לחברה אחת, ס. ר. וולגרין, שהתחילה ב־1914 בחנות אחת – מאתים ושמונים חנות. משרד הסטטיסטיקה הממשלתי באמריקה בדק לפני זמן מה לשם נסיון את הקף המסחר הקמעוני בשמונה ערים – צ’יקאגו, בלטימור, פרובידנס, קנזס סיטי, סיסל, דנבר, אטלנטה וסירקוז – והגיע לכלל מסקנה, שחלקן של חנויות היחידים במחזור העסקים הוא לא יותר מאשר 1,900,000,000 דולר מתוך מחזור כללי של 3,500,000,000 דולר. כל השאר – לשרשרות ולמחסני כל־בו, מזה 1,055,000,000 לשרשרות. להבנה מלאה של המספרים הללו נגיע רק אם נשוה לנגדנו את שיעור המהירות, שבו כבשו השרשרות את המסחר הקמעוני. רושמי סטטיסטיקה באחת האגודות המקצועיות, שרצו לפי זמן מה לערוך משאל בדבר הוצאות המחיה, נמצאו במבוכה רבה כשנתגלה להם פתאום, כי רוב החנויות הבלתי־תלויות, שהיו באותו מחוז ושימשו להם לפני שנים מספר נושא למשאל – נעלמו כיום ובמקומן באו חנויות־שרשרת. בלשון הסטטיסטיקה היה גידולן של חנויות השרשרת (לפי ידיעות ה־Federal Reserve Booard בשנים 1926־1913: במכולת 75 אח’, בממתקים 56 אח‘; במצרכי גברים גדול בשנת 1927 בלבד ב־11 אח’. ב־1928 היו כבר 22,7 אח' של חנויות בגדי הגברים שייכות לשרשרות. העתון “ניו רפובליק”, שהביא את המספרים הללו תחת כותרת “צאתכם לשלום, חנונים!”, הוסיף עוד: “אם הגידול יתמיד בשיעורים כאלה – יעבור כל הענף הזה לידם במשך שתים עשרה שנה”. אין זאת מתעודת מכתבי לפרט לפניך את גורמי ההתפתחות הזאת. לא אנתח כאן, אם יוקר הריקלמה המודרנית הוא שגרם לכך, או כוח ההון הרב המאפשר את הקניה ממקור ראשון; אם התרופפות הקשרים האישיים בין המוכרים הקמעונים ובין לקוחותיהם או הקשר הישר שבין השרשרות לבין מקור התוצרת; או אם יש כאן סיבות אחרות שהכריעו את הכף. ברור הדבר שהסיבה העיקרית היא ביתרון הארגוני הרב של חברות השרשרת, שיש בידן למנוע את הבזבוז בזמן, בממון ובכוח המלוה את החנות הבודדת. ודאי גם זה, שאותו יתרון משפיע על מחיר הסחורה או על טיבה. באותן שמונה הערים שנבדקו על־ידי משרד לסטטיסטיקה, נמצאו עדיין, על אף הגידול המהיר של מחסני השרשרת, חנות פרטית אחת לכל 73 תושבים. המחזור השנתי הממוצע של החנויות הבלתי תלויות – בכללן גם מחסני כל־בו בלתי־תלויים – היה רק 36,526 דולר. אם נוציא מכלל זה את מחסני כל־בו – ירד ודאי המחזור עד 20,000 דולר. מאליו מסתבר, שבמחזור שנתי מעין זה אין מקום לשום סדור רציונלי לא בפקידות, לא בשעות העבודה, לא בקביעות העובדים, לא במחסן, לא בהספקה ולא בהובלה. ואין צורך להסביר, שבשעה שהשרשרת מגיעה לרובע היהודי, כל החנונים שבו דומים ל“עדר שהוחרד על־ידי הזאב”. פרוצס הנשול האיום והאכזר מתחיל מיד ונופל על ראש ההמון היהודי בכל אימת כבדו.

אך גם התפתחות זו אינה הולכת בקו ישר. המון הסוחרים אינו נכנע כהרף עין, אינו יכול להכנע. הוא אוחז בנשק הגנה, הוא אנוס לעשות זאת. וההגנה – כמה פנים טכסיסיים לה, ולפרקים יש בהם ענין רב.

אחת הדרכים השכיחות היא התחמקות הגיאוגרפית. אם צפויה סכנת השרשרת למחסן שבפילדלפיה – מעבירים אותו לקליבלנד; ואם השיגה ידה גם שם – הריהו נודד לעקרון, לאוהיו. וגם משם והלאה יש עוד פנות מקלט קטנות; הארץ רחבת ידים, ושנים תחלופנה עד שתמצאנו יד האטלנטיק־פאציפיק בוימר או בטכאסאס. יש גם לעתים שהגל מנסה לשוב ברתיעה על עקבותיו, ומעקרון נדח הסוחר שוב לפילדלפיה או לצ’יקאגו, אל משכנות ישראל הצפופים, בתקוה שיתגלה בכל זאת סדק צר לחדירה.

דרך הגנה שניה היא – ההסתגרות בסוג אחד של התוצרת. אם נאנס סוחר המכולת היהודי ברחוב אמסטרדם לסגת אחור בפני השרשרת, הריהו מושך את ידו ממרבית הסחורות ומתבצר בסוגים מסוימים ומעטים, שהם טעונים שמירה קפדנית, שדרכם להתקלקל מהר, שטיבם או טריותם מושכים את לב הקונה גם אם הוא נתבע לשלם עבורם מחיר יקר יותר, כגון ביצים, חמאה, לחם, שמנת. כך עושה גם הסוחר בבגדי גברים, הוא מצמצם את עצמו במספר צרכי מותרות ממדרגה ראשונה או במלאכת־יד מצוינת ביותר, דברים שלא כדאי לו למפעל הסיטוני להתחרות בהם.

דרך שלישית, איומה והרסנית בתוצאותיה, היא הנסיגה של ההמון היהודי אל נקודות ההיקף הרחוקות של המסחר, אל המסופקות והמסוכנות ביותר, אל המכוערות והקטנוניות ביותר. במקרה זה אין בעל העסק הנדחק על־ידי השרשרת עוזב את העיר, אלא מעתיק את חנותו מן הרובע המעולה אל רחוב צדדי ומרוחק, עד שהוא מגיע – כעבור זמן לא רב – אל רובע הכושים, אל “החלק הצבעוני”. כמה אלפי סוחרים יהודים רואים כיום את כל תוכן חייהם הכלכליים במסחר עם האפריקנים קלי הדעת וקלי הריב, שאינם יודעים מזה חשבון! לנסיגה יש עוד צורה אחרת: תחת הממכר המקובל והשכיח – תבוא המכירה בתשלומים לשיעורים. סחר השיעורים נפוץ מאד באמריקה, ביחוד בקנית חפצי בית מסוימים, כגון רהיטים, גרמופונים, מכוניות, ארונות קרח, אנציקלופדיה בריטניקה, מכונות תפירה, מדריכים לרפואה ביתית וכדומה. יש חכמי כלכלה המבארים את התפשטות מחסני השרשרת בזה, ששכבות רחבות מבין ההמון העמלים עמוסים תשלומים לשיעורים עד כדי כך, שהם אנוסים לקמץ במזון ובצרכי החיים ראשוניים, והם מחזרים משום כך אחרי המקור הזול ביותר, אחרי המחסן ההמוני. הסוחר היהודי מתחיל משמש מטיף נאמן לקניה בתשלומים לשיעורים; הוא עולה ויורד במדרגות הבתים, מפתה את עקרות הבית ואת בעליהן לקניה, וסובב אחר־כך שבוע שבוע לגבית התשלומים בימי הפרעון הקבועים, עפ"י רוב בשבתות. רהיטים וגרמופונים, ארונות קרח ואנציקלופדיות – חודרים לתוך מערכת משק הבית הדל.

ויש, ביחוד בערי הדרום, ששתי צורות נסיגה באות כרוכות יחד: סחר שיעורים ברובע הכושים, על כל הסכנה הצפויה מעסק זה ועל כל הבקיאות בפסיכולוגיה שמושית הדרושה לכך. זהו כבר קצה גבול ההיקף של המסחר הקמעוני באמריקה.

לעומת כל אלה יקרה לעתים, שעם ההתפתחות המשקית המודרנית יתגלו פתאום איזורי פעולה חדשים בשדה המסחר. איזורים אלה משמים תמיד, לפחות בימי התהוותם הראשונים, מקומות מקלט למפעל היחיד. ושנים תנקופנה עד שתחדור לשם השרשרת, המבוססת על צרכים המוניים. ולפי שעה, לפחות, בתקופה החלוצית, יש לו לסוחר הזעיר שדה מעשה חפשי. על פי רובן אין השדה החדש דומה, מבחינת החשיבות המשקית, לשדה שנכבש בידי האויב, לענף צרכי האוכל או הבגדים, אבל יש בידו להבטיח לשכבה מסוימת את רמת החיים האמריקנית של המעמד הבינוני במשך שנים אחדות. דוגמא אופינית לשדה מסחר חדש כזה הוא ממכר מכשירי חשמל למיניהם – ממיחם עד מקרר. עם התפתחות הרדיו בשנים האחרונות – זכה איזור זה להתרחבות בלתי צפויה ובלתי שכיחה. יש שגם האיזור החדש אינו אלא פרור הנופל משולחנה של תעשיה גדולה ההולכת ועולה. “כשמלכים בונים – עסוקים העגולנים”. דוגמא מכריעה ביותר למקרה כזה בשנים האחרונות הוא המסחר שעלה עם גידולה העצום של תעשית המכוניות, ביחוד לאחר שחדרה לשוק אפנת־הטיפוסים, היינו המנהג להחליף את המכונית הישנה בחדשה המוצאה לשוק בכל שנה ושנה בכוונה תחילה להמריץ את הקניה. מחוץ לממכר־המכוניות כשהוא לעצמו, מסתעף העסק הזה עוד לשני ענפים עיקריים: ממכר וחליפין במכוניות ישנות ומסחר בשיירי המתכת והגומי. הענף הראשון נתון בידי היהודים רק בחלוקו, השני – כולו שלהם. ואם תעבור כיום את ישובי האכרים, למשל, של המערב התיכוני, תשתאה למראה מחסני הגרוטאות רחבי הידים; אלה הן מכוניות משומשות שנקנו בידי הסוחרים הזעירים מאת בעלי האחוזות ונערמו לערמות עצומות. לפני שנים מעטות לא היה עדיין זכר לכל הענף הזה, כיום הוא מפרנס, ישר ובעקיפין, מאות יהודים בני המעמד הבינוני ביובה, נבראסקה, מיסורי וקנזס. במידה שהם עוברים לענף החדש והמכניס רווחים לפי שעה, תהליך הנישול מענפי מסחרם הקודמים הולך כאילו ונחלש.

מאליו מובן שכל הנפתולים וההתחמקויות הללו יש להם גבול טבעי, ובמידה שמתקרבים אל הגבול, שדה המקלט מצטמצם והולך. מאליה צפה ועולה שאלת העתיד, אך אם תשאל על כך את אחד מאלה המטים עדיין אוזן לדבורים לא־אמריקניים ולא־יהודיים כמו דאגות עתיד – יענה ויאמר לך, שגם במשק החדש של העתיד ימצא ודאי מקום ליהודי, ואולי מקום חדש לגמרי. ואם השרשרת תנשל מעמדותיהם את מפעלי המסחר העצמאיים, ימצאו רבבות הסוחרים היהודים, וקדם כל – בניהם ובנותיהם, את לחמם בעבודתם כפקידים בחברות המסחר המנשלות האלה. במידה מה יש אולי צדק בסיכויים הללו. אולם אל נעלים עין מן העובדה, שעם התפתחות זו אנו עומדים בפני מהפכה מעמיקה במשק היהודי באמריקה, שפירושה – ביורוקרטיזציה של הכלכלה היהודית, מעבר מאינדיבידואליזם לאינסטיטוציונליזם. בצדק ציין אחד העתונים הגדולים, שדן בענין זה מבחינה כללית, את האופי המהפכני של התפתחות זו: כשם שהמהפכה התעשיתית במאה הי“ח הפכה המהפכה החדשה את האדם שעמד שנים רבות בראש מפעל עצמאי קטן – לפקיד עובד, שכיר באחד מאיגודי המסחר. מבחינה יהודית – השפעת המהפכה הזאת גדולה עוד יותר. כל מסורת חייו של היהודי, כל כוחו ותקותו, ינקו מתוך האפשרות להגיע פעם, ברוח איניציאטיבה אישית וקשיות עורף, על־ידי הסתגלות לקוניונקטורות חולפות ועל־ידי גמישות בהנהלת העסק העצמי – לרום המעלה באחד הענפים. היתרונות שהמשטר המשקי החדש מבטיח לו, פחות דאגה ממריצה ויותר שלוה ונוחות בחיים, אמנם עשויים למלא את אבדן העצמאות והתקוה לעליה חופשית. באיגוד המסחרי הגדול שטח הפעולה העצמאית מצומצם מאד, מלבד פעולתם של המנהלים המעטים. אין זה מן הנמנע שאחד היהודים יעלה גם אל הצמרת, כי כוחות מנהלים מצוינים אינם מצויים ביותר, וכל מפעל מחפש אחריהם בשבע עינים, אך להמון הפקידות אין כל תקוה לכך. ואין הדבר תלוי ביזמה האישית, אלא בכשרון ההתחברות אל אחת הנקודות שבמכונה אדמיניסטרטיבית מורכבת. כל אחד מצווה לציית לחוקי השיטה הכללית, אעפ”י שאין לו כל חלק ביצירת החוקים הללו. תחת הדמוקרטיה האינדיבידואליסטית באה שיטת המשמעת ההסתדרותית, שהיא אולי פעילה יותר אך גם מעיקה יותר. משל למה הדבר דומה – למעבר ממסעי האבירים אל מחנה הצבא ההמוני. ספק גדול הוא, אם עשוי יהודי להיות כוח פעיל ומאושר ביותר בתפקידו של גלגל קטן בתוך הסתדרות הירארכית גדולה. בני גזעים אחרים עולים עליו בלי ספק בשטח זה, הן בתורת מנהלים והן בתורת מנוהלים. ועוד אחת: דבר רע הוא כשקבוצות גדולות של יהודים נמצאים תלויים מבחינת התקדמותם בחסדי מנהל. קשה מאד לעמוד בפני אינסטינקטים. ביחוד בספירה זו של מנויים, פטורים והעברות, שאין בה כל תריס בפני סכנת חרם והתעללות אדמיניסטרטיבית. כדי להנצל כאן מכל המכשולים הזרועים לרגלי העובד – נחוצה אותה מידה מיוחדת ששמה חקיינות, מידה שאין לקנא בה הרבה.

היוצא מדברינו: אם באמת יתפשט פרוצס הביורוקטיזציה של המשק על פני שכבות רחבות של המוני המעמד הבינוני היהודי באמריקה, סופו של דבר יהיה שהמעמד הזה ייהפך במרוץ הימים משכבה משקית שואפת, מעפילה ועולה – להמון עם בינוני שפל מדרגה ונדון ברובו לפאסיביות מוחלטת.

מכתב אחד־עשר

לרגלי מסע קצר אחד על פני עיירות אוהיו – נתעכבתי שעות אחדות בקליבלנד. אחד ממכרי, עתונאי צעיר, בא אלי לשמש לי חברה. אגב שיחה מסר לי ידיעה מעניינת לאמור: בקליבלנד, שמספר תושביה 975,000, גרים כ־100,000 פולנים וכמספר הזה יהודים, לפי הסטטיסטיקה יש בקליבלנד ובסביבותיה הקרובות כ־30 עורכי דין פולנים וכ־1900 יהודים. כששמעתי את הספור הזה אמרתי: “אלמלא כתב תיאודור הרצל, עורך־דין צעיר מתוך פורליטריון המשכילים של יהודי אוסטריה, את ספרו “מדינת היהודים” לפני 30 שנה בוינה – היה אחד מחבריו כותב אותו כעבור 30 שנה בקליבלנד”.

ענין קטן זה מפיץ אור על שאלתה הכלכלית של שכבה אחת ההולכת וגדלה במידות עצומות, בערך, בתוך המשק המודרני בכלל ובמשק האמריקני במיוחד, ואשר חלק היהודים בתוכה רב יותר מיחס מספרם. שכבה זו כוללת לא רק את אנשי המקצועות החפשיים, עורכי־דין ורופאים, אמנים, אנשי מדע ועתונאים – אלא גם את ההמון הגדול של סוכנים מכל המינים, סוכנים־נוסעים, פקידים טכניים, מומחים, יודעי־דבר, מזכירי־אגודות – כל הסוג הזה ששמו Overhead Trader (מומחים להוצאות). במשך חמשים השנה האחרונות גדול אותו סוג במהירות גדולה פי כמה מגידולם של העושים בעצם מלאכת הייצור. לפי המפקד של שנת 1920 נמנים על סוג זה ששה מיליוני אדם, או 14 אח' של כל הפעילים במשק. בניו־יורק העיר גופה התמונה היא כדלקמן:

טבלה

בין 2,531,412 אנשים פעילים במשק היו:

10,087 משחקים ומשחקות

8,201 אמנים ופסלים

6,014 סופרים ורפורטירים

82,683 מנהלי חשבונות וקופאים

4,054 כמרים

206,232 פקידים (מחוץ לעוזרי בתי־המסחר)

11,499 עורכי דין ושופטים

16,658 מנהלים

15,393 מוסיקאים ומורים למוסיקה

9,976 רופאים

119,235 סוכני ממכר

33,594 מורים בבתי ספר

כשאתה מתבונן אל שורת התארים הרבים, המקובלים בחיי ה“ביזנס” האמריקנים לציון הפקידים השונים שצמחו ליצרן האמתי – תחשוכנה עיניך. יש כאן מהנדסי תוצרת, מחשבי הוצאות, מהנדסי יכולת ואפישנסי, יועצי מסים, יועצים בעניני אשראי, עושי שרות לסטטיסטיקה, סוכנים למחקר השווקים, מארגני עסקים, סוכני מודעות, יועצי ממכר, יועצים ליחסים כלפי הצבור, יועצים ליחסים כלפי העובדים, סוכני ממכר, מומחים להשקעה, שמאים וכו' וכו‘. ר. ג’. ולטש חישב בירחון “סנצ’ורי” ומצא, שבעל בית חרושת בינוני לאריגים משלם לכל מיני מומחים (מהנדסי עסק, עורכי דין וכו') 36,152 דולר. ועכשיו שוה עוד לנגד עיניך את המחנה העצום של סוכני הביטוח, של מומחי הפרסים והסוכנים הנודדים למיניהם. הכנסתן השנתית של חברות לביטוח החיים באמריקה עלתה ב־1982 כדי 3,017.800.322 דולר; של החברות לביטוח מאש – בשנת 1920 – כדי 1.074.000.000 דולר. מר אדוארד בוק חושב את ההוצאות לפרסום בשנת 1923 כדי 1.284.000.000 דולר. לסוכנות המודעות הראשונה שנוסדה ב־1864 יש כיום מחזור שנתי של 15 מיליון דולר. לא יקשה לחשב כמה מאות אלפי סוכנים, עורכי דין ומומחים מעסיקים החברות הללו, כדי להגיע אל המחזורים השנתיים האמורים, לקיים אותם מבחינה משפטית ולהבטיח אותם מבחינה טכנית.

נהירת היהודים, ביחוד של הדור הצעיר, המעפיל, אל כל המקצועות הללו – היא חזקה מאד בכל הארצות וגם בארצות הברית, כמובן. אולי אין רישומה ניכר כל כך בעמדות העבודה הקבועה; המשרדים הטכניים הגדלים “הראשונים במעלה”, של האדריכלים והמהנדסים, וכן המעבדות הכימיות המפורסמות, רחוקים עדיין מהיות “מיוהדים”. אדרבא, אם תחקור לנפשו של צעיר יהודי – אדריכל, כימאי או מהנדס – תשמע, כמה יחרד וידאג לבו מדי חשבו ביום היעוד, יום בו יהיה נאלץ לדפוק על דלתות המשרדים והמפעלים הגדולים הללו כדי לבקש משרה. כל מה שספרתי לך במכתבי הקודמים בדבר המכשולים המיוחדים שעל דרך היהודי אל עמדות העבודה הבלתי עצמאיות – כוחו יפה גם לגבי אנשי המקצוע הללו: מכשולים בשעת כניסה, ולא פחות מזה בשעת הצורך לעליה בדרגה. בין כל המקצועות הבנויים על קביעות בעבודה – יש רק אחד, שהמועמד היהודי באשר הוא יהודי אינו נתקל בו בשום התנגדות – מקצוע הרבנות. ואת על פי שלרבנות יש כמה וכמה מידות בלתי נעימות משלה, התליות בדעת ועד העדה, המצע הכספי הקצר, ביחוד בעדות הקטנות וכו'. יש בכל זאת קופצים על סחורה זו גם בין אנשים מסוג אותם האקדימאים הצעירים, אנשים שלא יעלה על דעתך לראות בהם טיפוסים רבניים. מובן, שמשרה זו, כפי שהתפתחה כאן, לרגלי התנאים המיוחדים שביהדות האמריקנית, אינה מצומצמת כלל וכלל בשדה הצר של הרבנות המסורתית הבלה, אלא לבשה צורה חילונית במידה רחבה ומפתיעה. הרב, ביחוד בישובים שמחוץ לניו־יורק, הוא מין כלאיים של מטיף, כהן (במובנו הקתולי), שליח־צבור, ולפעמים גם בא־כוח רשמי של הצבור הלא־יהודי שבעיר, מרצה הרצאות־מדע פופולריות, יושב ראש בכל מיני ועדים, קלובים וקרנות, ולעתים רחוקות יותר – גם נואם פוליטי ומנהיג פוליטי. אבל גם בקרב המון בן ארבעה מיליונים אין מספרם של נושאי תפקיד מורכב ומקובץ כזה יכול להיות אלא מועט ומוגבל עד מאד.

ומשום כך טבעי הדבר, שהיהודים נדחקים ביותר לתוך שכבת הבלתי תלויים, אל המקצועות החפשיים. הם נהפכים – בשלבים הנמוכים – לסוכני ביטוח “עצמאיים” או לרופאי שנים; ובשלבים העליונים – עורכי דין, מומחים לרפויים שונים, מומחים במסחר או בפרסום. אל הענפים האלה הולך זרם היהודים ומתגבר יותר ויותר. אך הרושם שהם רבים כאן יתר על המידה – אינו דוקא תוצאה ממספרם המוחלט, אלא פרי העובדה שחוג הלקוחות, הפונה לעזרתם של בעלי המקצוע או של המתווכים הללו, אינו עובר את תחומי הישוב היהודי. נגד העודף היחסי הזה מבקש היהודי שוב כל מיני תחבולות הגנה. וגם כאן אוחזים קודם כל בדרך ההתחמקות הגיאוגרפית, בדרך הבריחה אל אחת מפנות הארץ הקטנות, דלות ההתפתחות ומעוטות האוכלוסין. הארץ רחבת ידים ויש בה ערי מקלט למדי. אך גם דרך זו אינה עשויה אלא להאט את יצירת הפרולטריון האינטליגנטי הזה, אבל אין בה כדי למנוע את יצירתו. ויש די סימנים המעידים על כך. אחד מהם הוא שערוריות ה- ambulance chasing בניו־יורק³ סימן שני הוא רבוי אדבוקטים־בסתר, כמו כן הסוכנויות שידן בכל, ושפע שגעוני של התווך בשדה הפרסום. שכן בשכבות מסוימות של המקצועות “החפשיים” יש התחרות קשה הדוחקת לכל מיני פנות צרות, אפלות ונדחות, המדיחה לכל מיני שבילי לואי ונתיבי עקלתון של החים המשקיים. היא גם המחישה וממריצה בלי הרף את שיעור המהירות של העבודה במקצוע החפשי, ומעלה אותו לידי פריון עז מבחינת הכמות והאיכות כאחד. בעל המקצוע היהודי האמריקני – הרופא, העורך־דין, המהנדס – עובדים עבודה קשה ומתוחה הרבה יותר ונהנים משעות מנוחה הרבה פחות מאשר חבריהם למקצוע באירופה.

ועדיין אנו עומדים בראשית התפתחותו של התהליך הזה. ההסתערות האמתית, עצם המרוצה הגדולה של הדור היהודי הצעיר באמריקה אל עמדות מסוימות של המקצועות החפשיים, עדיין לא התחילה. אין אלה עדיין אלא הדורות הראשונים של המון המהגרים היהודי, שעזבו את מיצר התרבות בגיטו המהגרים והמריאו אל רמת הפרופסיונל האמריקני. קח לך, לדוגמא את מקצוע הספרות והעתונאות, חלקם של היהודים בספרות ובעתונאות האמריקנית – מחוץ לאיזור היהודי גופו, שהוא ברובו האיזור האידישאי – עדיין אינו בולט למדי. ביחוד מפליאה העובדה בהשואה אל שאר הארצות, שהאמנציפציה היהודית בהן מונה כבר עשרות בשנים, ועל כולן גרמניה, אוסטריה, או אפילו צרפת. סופרים יהודים מצוינים במעלה – בשיעור קומתם של יעקב וסרמן, ארתור שניצלר, סטיפן צויג, פרנץ ורפל, הנרי ברגסון – אין בכל הספרות האנגלית־אמריקנית, אף בין העתונאים מספרם מועט מאד. ואפילו כוכבים ממדרגה שניה – דוגמת לודביג לואיזון או לודו פרנק – אינם מצויים כמעט בחוג הזה. אולם מה יהיה פני הדברים כעבור שלשים שנה? אחד העתונים היומיים שבניו־יורק קובע בכל שבוע התחרות בצרוף פרסים וציוני תהילה לגבי המאמר הטוב ביותר, התמציתי והקולע ביותר, הנכתב על אחד המאורעות החשובים והמעניינים ביותר, מבחינה עתונאית, שאירעו במשך השבוע. וצא וראה שבוע שבוע את רשימת המתחרים, את שמות הזוכים בפרס ואת תמונותיהם – ותבין למצד הדברים, וכשתגיע השעה וחלק קטן מבין היהודים הצעירים הללו יצא לשחות באפיק העתונות והספרות – תקום הצעקה בדבר ה“יהוד הגמור של עולם העתונות והספרות במולדת”, ומקהלת חברים לדעה מאירופה תענה אחריה בתרועת שמחה לאיד.

אני כותב אליך את הטורים האלה אגב נסיעה ברכבת. סופת שלג מצליפה על החלון. מבחוץ נשקפות מתוך אפרורית יום חורף – עיירות מופלאות. במשך שעות מעטות עוברת עליך ביעף מחצית הגיאוגרפיה וההיסטוריה של כדור הארץ, כפי שנשתלה מבחינת שמותיה על אדמת אוהיו: קליבלנד ומקדוניה, קונטון ורבנה, וארן וטולידו. ואני מהרהר בגורלו המשקי של המון ישראל על אדמה זו. ולעומת כל תפוצה אחרת של בית ישראל המנופץ – מצבם של יהודי אוהיו טוב כיום, הכנסתם השנתית נתונה בשפע רב, רמת חייהם ונוחותם גבוהה ביחס. אולם מה עומד מאחורי כל אלה? מה היסוד לכל אלה? מה הן הערובות הבטוחות לעתיד לבוא? הללו נושלו משדה העבודה, הורחקו מעמדות התוך של המשק הלאומי. נטולי שורש הם, דחוקים לאיזורי הספר של החיים המשקיים, במקום שסכנת הקוניונקטורה מאיימת ביותר, במקום שחרב ההתחרות מתהפכת בכל תקפה, שמחסני השרשרת עורכים בו את מסעי הציד שלהם. כל זעזוע בפלורידה, כל מהפכה בבורסת ניו־יורק – הוא יום אבל ואסון בספר דברי הימים של היהדות האמריקנית. האמנם אין דברי אלה אלא יאוש מופרז, חזון בלהות של רואה שחור? רבים מיהודי אמריקה יענו כיום בקול בטחון צלול: אמנם כן! כי אין הם יודעים אלא את חיי השעה, ויש להם עכשיו " a good time " (סוף טוב) השוררים בסביבתם – כה הטביעו את חותמם בנפשם, שהם לועגים אפילו לאותות גדולים מאלה. מאמין אני שאפילו כתובת האש של בלשאצר אם תתגלה לפניהם על הקיר – תהיה בעיניהם כריקלמה של אור. אך האם יש בבטחון זה משום הצדקה כלשהי? הללו משולים בעיני לאותם הנוסעים באניה, המשתעשעים להנאתם לאור השמש על הספון, בשעה שכל מלח פשוט, הרואה במכשירים, יודע שהברומטר ומודד הרוח והסיסמוגרף מטפחים על־פני הבטחון הזה, כי ימים קשים צפויים לספינה, ימי סגריר וגשם, ואולי גם סופה וסערה.

ושוב עלי לספר לך תחילה על פגישה אופינית אחת. זה עכשיו שבתי ממסיבת נשף בבית פרטי, מן הסולת של המעמד הבינוני, באחד הפרברים האמידים שבניו־יורק. החברה היתה מיוחדת במינה. מדי שבוע מתכנסים כאן באחד מבתי האב בבורו־פרק או בבנזנהורסט כעשרים וחמשה או שלושים יהודים צעירים וצעירות, רובם עורכי־דין שזה עכשיו יצאו מביצתם, או רופאים בשנת ההכשרה, גם סטודנטים הקרובים לגמר ומספר סוחרים צעירים. המטרה – כפי שניסחה לפני בפנים מאירות בעלת־הבית – היא, “לברר כמה ענינים חשובים”. אולם הנושא לאותו ערב, שגרם – לאחר פתיחה קצרה וברורה של אחד החברים – לויכוח מפורט וממושך, היה: ג’מס ברנטש קאבל ( James Branch Cabell ). ג’מס ברנטש קאבל, בן למשפחה אריסטוקרטית בדרום – בוירגיניה, כמדומני – העלה בדעתו להחיות פרקים מימי הבינים – זה חלק ההיסטוריה החסר לאמריקנים, לצערם – והוא עושה זאת ע"י כתיבת רומנים העשויים לפי החומר והסגנון ורוח הרומנטיקה של ימי האבירים. הוא עומד בתוך הספרות האמריקנית הצעירה כמבצר פיאודלי שהועבר, בגזרת שגעונו של אחד מאילי הדולרים, חלקים חלקים, מן העבר השני של הים האטלנטי, והורכב שוב ושופץ וקושט כאן בנוף החדש. אם תמצא לומר – הרי אנו חייבים בכבודו, במקצת משום שהוא כותב בסגנון מנופה, אם כי מנומס ומעושה כלשהו. אבל מה ענין ג’מט ברנטש קאבל לקבוצת צעירים וצעירות מבני ישראל בבורו־פארק, שהתכנסו לברר לעצמם “ענינים חשובים”? כיצד מתאספים 30־25 בחורים ובחורות בשנת 1929 כדי לקבוע את יחסם לאותו סופר? מה, רבונו של עולם, לבני ישראל חקרנים אלה ולאיש החלומות האריסטוקרטי הזה על חזונות הגבורה שלו מימי־הבינים – שהם לנו, לפי הנסיון ההיסטורי שלנו, לא חזון וגבורה, לא ברק מלכים ומזמורי אבירים, אלא אימת מסעי הצלב והאינקויזיציה, מרוץ יהודים בנוסח רומא, טלאי צהוב, מס גולגולת ועליה לגרדום? מה “חשיבותו” של הנשף הזה? אכן הוא חשוב – כסמל.

כל מה שעבר בתוך ארבעת הכתלים של אולם המסיבה הזה – אינו אלא זעיר אנפין לכל המצב החברתי של היהדות האמריקנית בכללה – בדידותה, התכנסותה לתוך עצמה וחקיינותה הסוציאלית. שלשים בחורים מישראל יושבים בינם לבין עצמם ומעמידים כלפי חוץ פני אמריקנים היסטוריים.

ההתיחדות הזאת שי היהדות שות־הזכויות, עצם יצירת התא המיוחד הזה ששמו “חברה יהודית” – הוא חזיון רגיל בכל מדינה שבה הגיע מספר היהודים, מבחינה אבסולוטית או יחסית, למעלה מתחומי מינימום מסויים. חומה נסתרת מקיפה את חייה החברתיים – גם בגרמניה, גם באוסטריה ואפילו באנגליה – על אף שויון הזכויות האזרחי המלא והשלם. וטעות היא, לדעתי, בידי אלה שיבואו לתלות את הקולר, כולו או בחלקו המכריע, בצואר הרוב הבלתי־יהודי, המתייחס באיבה ושואף להתבדלות. ודאי ששאיפות כאלו היו וישנן בכל מקום מאז האמנסיפציה. אבל חלק לא פחות קטן יש בחזיון זה לשאיפת היהודים עצמם – אם כי לא תמיד בהכרתם הברורה – חיות את חייהם החברתיים בינם לבין עצמם, בסביבת אנשים כערכם. יש שהסבירו את הדבר במציאותו של איזה מין אימפולס גזעי ל“סולידריות חברתית” ל“יד אחת”. ואם ישאל השואל, מהו המקור הראשון לאימפולוס זה – אין, כמדומני, כל תשובה אחרת להשיב אלא זאת: השאיפה להרגשה חפשית, השאיפה להמלט מכוח שלטונו של הרוב, שלטון שלא הוכרז עליו רשמית בשום מקום ואף־על־פי־כן ידו בכל, להמלט מן הלחץ המוזר הזה המעיק על האדם, על נימוסיו, עמידתו, תנועתו, תגובותיו וטעויותיו הטבעיות וכל סגנון חייו בסביבה הנכרית. “בינינו לבין עצמנו” – פירושו: חרות. פירושו: לחשוב, לדבר, להרגיש, לאכול, לשיר, לצחוק; או לא־לחשוב, לא־דבר, לא־הרגיש, לא־לאכול, לא,־לשיר, לא־לצחוק, לא־לשתות – במידה ובזמן שאתה רוצה בהם לפי טבע נפשך. אבל שלטון הרוב חזק ממך. הוא מטפס ועובר את החומה הנסתרת וחודר אל איזור החיים המסוגר. הרגשת החרות והעדר הכפיה הניתנים ליהודי שוה־הזכויות בתוך “החברה היהודית” – מוגבלים הם. שטח החברה היהודית אינו נתון בחלל ריק. זו נושמת מאוירת סביבתה וקולטת דרכי מחשבה ותכני מחשבה, מנהגים ונימוסים, דעות ודעות־מוקדמות וסדרי ערכין שלמים. ואז באות כל התופעות המוזרות הללו של רצון ההשתוות בתוך ההסתגרות, של החיקו לסביבה בחיק הבדידות, והן הן הנותנות ל“חברה היהודית” את צביונה הלוקאלי. החקיינות החברתית הזאת, כמנגנון פסיכולוגי־קבוצי – תכלית כפולה לה. ראשית, היא מגבירה את בטחונו העצמי של המיעוט המבודד ומצדיקה אותו במידת־מה בעיני עצמו. שנית, משמשת היא לקבוצה המסוגרת כעין הכשר כלפי העולם הסובב אותה. משמעה: “אמנם אנחנו מתבדלים. זה רצונכם, זה גם רצוננו. ואף על פי כן אין אנו אזרחים גרועים, חלילה, ולא בוגדים במולדת. ראו, הנה הליכותיכם – הליכותינו, מראכם – מראנו, מעשיכם – מעשינו, ושמותיכם – שמותינו”. אכן חקיינות זו עתיקת ימים היא מן האמנסיפציה. עוד בתחום המושב היהודי של ימי הביניים היה כבר היהודי, אך רק השיגה ידו, לובש מתחת למעילו את בגד האדונים, לומד את שפתם, קורא – כל כמה ששומרי הדת לא השגיחו בדבר – את ספרותם. שאלמלא כך – כיצד היו קמים לנו אלחריזי, זיסקינד פון טרימברג, הז’רגונים היהודיים? מנין היה בא אלינו שפינוזה? אין כל חדש בתופעות הללו. אלא שהחותם ההיסטורי המיוחד הטבוע עליהן דוקא בחייה של היהדות האמריקנית המשוחררת – מקורו בסביבה ההיסטורית שבה הן מופיעות. זו הפעם הראשונה שהיהודים הוטלו לתוך סביבה שלא היתה בה שום תרבות אחיזה בת עם שליט אחד, שום תרבות־הרוב מוגמרת ומיוצבת בכלל. הכושים והמונגולים, שצבע גזעם משמש למחנה, ונעשו לה מעין גבעונים. אבל גם מלבדם נפגשים כאן, ב“כור המצרף”, חמשים עמים לבנים, שמהם הוצק ע“י היתוך היסטורי ממושך העם האמריקני. לא כל היסודות ניתנו להתכה באותו שיעור מהירות ובאותה קלות. יש מהם – ביחוד האיטלקים, הספרדים, הסלובקים – שהיו צריכים בפרוצס ההתכה להתגבר על כמה ניגודים לא קטנים. אבל ניגודים אלה הם קודם כל מאופי סוציאלי. לא מהיותם איטלקים או סלובקים, אלא מהיותם קבוצי מהגרים עניים, חלשים מבחינה חברתית, נחותים מבחינה כלכלית ונחשלים מבחינה תרבותית – רבו כל כך הניגודים בדרכם אל הטמיעה. ברגע שעלו ברמתם החברתית והתרבותית – מיד נבלעו על נקלה בכור ההיתוך האמריקני. האפשר לומר כך גם ביחס ל”עם הלבן" החמשים ואחד? האם גם ההסתגרות של “החברה היהודית” אינה אלא בטוי לנחיתות כלכלית ותרבותית, לעוני ולבערות, ורק בכוח עליתם לשלטון ממוני ולהשכלה גבוהה יטושטשו סוף סוף הניגודים הללו עד שגם הם יובלעו כליל בתוך בליל־הגזעים האמריקני? נדמה, שבמשך מאתים שנה הבאות לא יימצא איש, ואף המתבולל היהודי־האמריקני הנלהב ביותר, שישמיע דעה כזאת. אין בכלל תנועת התבוללות אמריקנית יהודית, שהטמיעה תהיה לה בגדר פרוגרמה. העם החמשים והאחד היה ויהיה משקע בל־יותך על קרקע האביק.

היהודים חיים בינם לבין עצמם. אין אני מתכוון לדברים שהעתונים מרבים כל כך להתריע עליהם, היינו, ש“הסולת והשמנת” האמריקנית. דבר זה אין בו לא חשיבות ולא ענין. אלהים ינחם אותם או שהיחסים ישתנו ביום מן הימים. כוונתי – לניגודים החברתיים הנוגעים בהמון העם. והם מצויים בעיקר בחיים המשקיים. אלה הם הניגודים הקיימים בין יהודים לשאינם יהודים מיום שיצאנו בגולה, זמן רב לפני היות הקפיטליזם בעולם. הקבוץ היהודי לא סיפק מעולם את כל צרכי עצמו. המשק הקפיטליסטי החדש עוד הגביר את ההשתלבות הכלכלית פי כמה. היהודי נתקבל בשאינו יהודי גם במשרד, גם בחנות: הוא מעסיק לא־יהודים, כושים ולבנים, כפועלים וכפקידים, או שמגיח עליהם; יש לו לקוחות משאינם־יהודים, שחורים ולבנים. הקפיטליזם הביא גם לידי דימוקרטיזציה של אמצעי־התחבורה ונתנם לשמוש הרבים. כשנכנו החשמליות הראשונות בכרכי־הודו – לא רצו הבראהמינים לשבת בקרון אחד עם הצ’אנדאלה, שלא להטמא במגעם. גם כיום אין הצבעוני במדינות הדרום של ארצות הברנית רשאי לשבת במחלקת רכבת אחת עם הלבנים, ועליו להסתפק ב- jim crow car. אבל במדינות התעשיה הגדולה של הצפון כל המושגים הללו אינם אלא אמונת הבל נשכחה. יהודים, כושים יאנקים – יושבים ועומדים צפופים יחד בתחתית ובתא הרכבת. הקפיטליזם הביא לידי הכללה ודימוקרטיזציה גם באמצעי השעשועים ובמוסדות החנוך. היהודי יושב ליד הלא־יהודי על ספסל בית הספר העממי והקולג', בראינוע ובתיאטרון. רשות לו כמו כן להכניס את שמו לתוך רשימת ההסתדרויות ההמוניות הסוציאליות – כביכול – אשר לקרתנים האמריקניים. כל זה כאילו מובן מאליו, אלא שבמובן מאליו זה מסתיימת כל הפרשה. מכאן ואילך – אפס. אם תצרף את חשבון כל הקשרים הללו יחד, תמצא בסיכום כל הסיכומים – שאין כאן לפנינו, מבחינה סוציאל־פסיכולוגית וסוציאולוגית, אלא מערכת יחסים שטחיים, בלתי מחייבים, שאינם מגיעים ואינם נוגעים עד ספירת החיים של הפרט. את היחסים הנפשיים יותר, המחייבים יותר מבחינה אישית, שתוצאות להם בשטח החיים הפרטיים – את היחסים האלה לא ימצא היהודי – בתשעים ותשעה מקרים מתוך מאה – אלא בתוך “החברה היהודית”. מקרה כמסופר ב“נגד הזרם”, מעשה בילד יהודי הגדל כליל מחוץ למחנה היהודי, באחת מעיירות קארולינה הדרומית – הוא אחד ממאה. וגם זה נסחף נגד הזרם שוב אל חיק היהדות. אותם היהודים השואלים לעתים מתוך לעג סנוביסטי לארץ־ישראל, “איך אפשר לחיות בתוך חברה שהיא כולה יהודית?” – אינם מרגישים, כי לעצמם הם לועגים. כי הם גופם חיים את כל עיקר חייהם – מחוץ לפגישה השטחית, הטכנית והבלתי נמנעת בחיי אנוש – אך ורק בין יהודים. נשואי התערובת מנתקים לפעמים אבר מן “החברה היהודית”. כדבר הזה יקרה לעתים על הגבולין שבכרכים הגדולים, על הספר שבין תחומי המושב הלאומיים, בקן המעבר שבין הפרבר היהודי לפרבר האירלנדי או האיטלקי. זה יקרה גם בפינות הנדחות של מדינות המערב והדרום, במקום שרסיסי ישובים יהודיים נבלעו לתוך ים של אוכלוסין לא־יהודים. ואפילו נשואי תערובת של יהודים עם בנות אינדיאנים כבר אירעו רבים – כפי שספר לי פעם הרב בפובלו – בסביבות לאס ויגאס ואלבוקירק. הביאור שנתן לי אותו רב למקרים אלה – מתקבל על הדעת. הבחורות האינדיאניות הללו ירשו שטחי צייד עתיקים, שהיו שייכים לשבטים האדומים, ובשטחים אלה נתגלו פתאום מקורות־נפט, ואוצר הממשלה (האפוטרופוס לזכויותיהם של ילידי הארץ!) משלם להן במחיר הקרקע פיצויים עצומים, אגדיים. כל זה ייתכן שיקרה. אפשר אפילו שנשואי התערבות הולכים ורבים. אבל ברור, שאין זאת אלא תופעת חוץ רחוקה לגבי החיים היהודיים באמריקה. העיקר: היש סימנים לדבר, שהפכה מתרחשת לבוא בתחום חיים זה? דומה שאותה חומה המקיפה את המון החברה היהודית היא לעת עתה גבוהה עד בלי די.

בתוך החומה? בתוך החומה החיה “החברה היהודית”, מכונסה כלפי פנים – את חייה של אמריקה החיצונית. האינטליגציה שוגה בספריהם של j i asams, butler, john dewey, ואולי גם בספרי robinsohn, jeffers eugene o’neill. בני הנוער מתוכחים בדבר ה- “baseball”, בספרו של ben lindsay, “מרד הנוער” או על אודות cabel ו – dreiser. המון ה“בעלי בתים”, ה“בביטים” מצאצאי היהודים, מתענג בכל שבוע על ה־saturday eveningpost. עד היכן הגיעה ה“בביטיזציה” של היהודים הללו, אוף של השכבה הבינונית, לא תוכל לתאר לעצמך – כל זמן שלא שמעת מספר נאומים ב־“businesmen lunch-club” או בשעת בנקט חגיגי הנערך ע“י עדה מן העדות בבית הכנסת. הללו הולכים לראינוע ושופכים דמע על יולסון, מאזינים ברדיו אל הנשיא רוזבלט כשהוא מסביר את עמדתו מבחינת השימוש הצבורי בכוחות המים. יודעים איך ומתי יש להשתמש ב”תלבושת ערב“. פותחים באשכולית ומסיימים בהמנון האמריקני. ביום ששי בערב הולכים ל”טמפל" ומשתתפים בפעילות בשירה הצבורית. נדמה לי אפילו, שמעמדו של הרב בתוך העדה הוטב לא מעט, גם זה בהשפעת אותה חקיינות. הוא עלה, גם בעיני הנוער, למדרגת “מיניסטר”; נוהגים, כדרך שעושים זאת הגויים, להביט אליו ביראת הכבוד ובהעמדת פנים רשמית של הכנעה רוחנית ומוסרית, ולמסור לידו, בלי כל קנאה, חלילה, את כתר המנהיגות של מוסדות הצדקה והחסד, מוסדות החנוך היהודי והמגביות.

זכור לך ודאי מאמר האגדה בדבר ארבעת הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים: “שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא גילו מסתורין שלהם ולא ביטלו את המילה”. האמנם אין זה אלא מקרה שהזכות הראשונה במנין היא הדבר הקטן והחיצוני הזה של שמירת השם? אכן השם אינו אלא ענין חיצוני, אבל חשיבותו גדולה בתורת סמל. הן השם הוא בעצם – מעין אישיותו של האדם על רגל אחת. הן הוא הנותן לך במלה אחת את האפשרות היחוד, ההבחנה וההבדלה במידה שלא תנתן לך בשום צירוף־אותיות אחר. ולכל שם גם בני לויה היסטוריים, המעוררים אסוציאציות היסטוריות. נראה שהחיקוי מבחינת השם היה מאז ומעולם סמל למידת החקיינות היהודית בכלל. ספרים עתיקים מספרים לנו כבר על ראובן שקרא לעצמו רופוס – ועל שמעון שהסב את שמו ללוליאנוס. את מעשי ידיה של ההתבוללות היהודית בגרמניה בשדה זה – כיצד כבשה לאט לאט את גבורי הניבלונגן, את אדירי יער טויטובורג: זיגפריד, הרמן, הילדה – והטביעה עליהם את חותם המשפחה היהודית, וכיצד קמה אחר־כך, לאחר שנטשו הגויים את השמות הללו וביקשו לעצמם מפלט בארצות סקנדינביה, ושמה את ידה, במשך שנים מעטות, גם על השמות הסקנדינביים: גרדה, איגון, אינגה – את מעשי הגבורה הללו יודע כל בר בי רב. יהודי אמריקה הולכים אף הם בעקבות אותם היצרים שהיהודים במצרים, ברומא ובגרמניה היו להוטים אחריהם. חיקוי זה יש לו טעם מיוחד לאור העבודה, שבעולם הפרוטסטנטיזם האנגלוסכסי יש חוגים האדוקים בעקשנות מתמיהה במסורת השמות העבריים העתיקים. אם תפתח עתון פרסביטריאני או בפטיסטי, מיד אתה מוצא את כולם, לא רק שמות האבות והאמהות, הנביאים הגדולים והקטנים, אלא גם שמות שאינם שכיחים אפילו בין היהודים, כמו אבימלך, אליהו, בלהה, תמר, עזרא, גמליאל. ולעומת זאת, אם תדפדף באחד העתונים האמריקנים־יהודיים בני רמה תרבותית גבוהה – מה שונה התמונה. כאן שורצים לעיניך שמות מסוג אלן ופרנק, קליפטון והורס, מלויל ורלף, פלורנס וביאטריס. אך לשיא השיאים מגיע הענין לגבי שמות המשפחה. ואיזו רוחב לב היסטורי גילו כאן יהודינו האם לא נלחם לורד דוגלאס, אחד מגדולי האצילים בסקוטלנד, את מלחמתו המפוארה והרקומה שירי בלדות בארל ירסי מנורת־הומברלנד? ומה עלתה לו? האין הוא נאנס לשמש עכשיו כסות־עינים חקיינית לאיזה יהודי ששמו דולגונוס? היש לך פרק בתולדות בריטניה שהשם צ’רצ’יל “לא יסער בו” – כלשון האנגלים – והנה הוא מצווה לעלות לקרבן ללהטיו ההנהלתיים של האדון טוליצ’יליאנסקי. או מה תאמר, למשל, למאכסויל, ששמו בישראל היה לפני זמן קצר מוגילבסקי, או לפירגאזון – הוא פייגלסון? לפני זמן מה ענה שופט אחד לעורך־דין יהודי בשיקאגו, שהגיש בקשה להחליף את שמו מלוי ללי, תשובה קשה, בהעירו, כי השם לי הוא יותר מדאי יקר בהיסטוריה האמריקנית ולא כל הרוצה יבוא ויטלו; לעומת זאת רואה הוא שגם השם לוי שם עתיק הוא ונכבד מאד, אם כי הוא נמנה על מעמד האצילים שלפני קולומבוס. יצוין אגב, כי הנימוק שהביא העורך־דין לחיזוק תביעתו היה אופיני מאד. הוא טען ששמו הקודם יעכב בעדו בהתחרות על כיבוש הקונה הלא־יהודי.

לא. בזכות השמירה על השם לא ייגאלו יהודי אמריקה מגלות מצרים. הם משתדלים לקבל ככל האפשר את צבע הסביבה. הם מדברים בלשון סביבתם. אמנם, את המסתורין היהודיים שלהם לא גילו. אולי משום שהמסתורין הללו לא נתגלו גם להם. אולי אי אפשר כלל לגלות אותם. על כל פנים, המסתורין הללו שרירים וקיימים עד היום. מרחפים הם מעל לכל החיים החיצוניים הללו של הבחרה היהודית, מעל כלל ההסתגלות וההתבטלות החיצונית – מסתרי העצמיות היהודית, סוד החיים היהודיים.

מכתב שלשה עשר

מתוך ההתבדלות וההסתגלות, מתוך הדחק של העולם הסובב והשאיפה המסתורית העזה להוי יהודי עצמי – הקימה לה “החברה היהודית” מערכת מוסדות, מכשירים, הסתדרויות וארגונים, המותאמים כולם לחייה ולתפקידיה האוטונומיים, מערכת המוסדות הזאת, שהיא רבה וענפה מאז כבר כיום, מתרחבת והולכת משנה לשנה. ואין אני מתכוון בזה למוסדות הגיטו של המון המהגרים, הלנדסמנשפטים, החברות, האורדנים, הסתדרויות הסיוע למהגרים – כל אלה שצצו בשנות הגאות של ההגירה והתפתחו להסתדרויות סוציאליות גדולות ומסועפות, ועכשיו, עם נעילת שערי הארץ, הן מתמעטות והולכות, ועוד מעט ינוחו במוזיאון יחד עם האינדיאני והתאו וה־covered waggon והאיש הנלהב לרפובליקה ומוכר העתונים שהיה למיליונר. כוונתי לאותם המוסדות שהיהדות האמריקנית יצרה לעצמה, לסדור חייה החברתיים והתרבותיים שלה גופה. מבחינה מוסדתית הרי הם כבר כיום, בתחילת התפתחותה שלההידות המעורה באמריקה, רבים ועשירים מכל אשר יצרה היהדות באחת מארצות הגולה עד היום הזה. כוללים הם לא רק את מפעלי הצדקה השכיחים, מפעלים רבי מידות ומשוכללים לפי כל חוקי הזמן החדש, לא רק בתי חולים עם רופאים ואחיות יהודיות, אלא גם את כל מערכת החנוך, ישיבות ושיעורי ערב, מקצתם בעברית, מקצתם באנגלית ומקצתם באידיש, סמינרים, ספריות, קורסים למורים, קלובים, מגרשי ספורט, אגודות משוטטים ומחנות קיץ. בזמן האחרון מעיינים גם בתכנית על דבר אוניברסיטה אמריקנית־יהודית. ומכיון שגם יתר “הכיתות הדתיות” שבאמריקה יש להן אוניברסיטאות משלהן, הרי שמוסד מסוג זה אינו עומד בסתירה, חלילה, למושג הנימוס הפטריוטי המקובל במדינה, וייתכן שהתכנית תתגשם באמת.

לתוך מערכת המוסדות הללו נכנסים גם למעלה משבעים ירחונים וכתבי־עת יהודיים שונים בשפה האנגלית. בה כלולים גם המוסדות המייצגים של היהדות האמריקנית, “הקונגרס היהודי־האמריקני” ו“הועד היהודי האמריקני”.

¹

התנועה הציונית כולה עומדת כיום בפני שנויים יסודיים. הרחבת הסוכנות היהודית, מיד לאחר שתצא לפועל, תשפיע לא רק על אופן פעולתנו בארץ-ישראל ואמצעי הפעולה הזאת, אלא – במידה לא פחותה מזו – גם על האופי ועל אמצעי הפעולה של ההסתדרות הציונית בכל העולם כולו. אנחנו, שתמכנו בתכנית הסוכנות במשך כל תקופות התפתחותה, מוכרחים להכיר בגלוי לב, כי ההסתדרות הציונית תעמוד, בלי כל ספק, בפני תקופה קשה של הסתגלות, שתהא תובעת מכל חלקיה מרץ ומשמעת במידה רבה. הכרח הדבר שיבוא קץ לרוטינה הנהוגה בקרב ההסתדרות ובתעמולה שלה, רוטינה שהתפתחה והלכה במשך שלושים שנה. זה יהיה מבחן קשה לכוח החיוניות ולהכרה הפנימית של הציוניות – אפילו באותן הארצות שבהן התנועה הציונית היא חזקה ובריאה ביסודה. אבל לגבי הארצות האלה, כמו למשל גרמניה, אין לדעתי כל יוסד לחששות. שם תהיה בודאי הציוניות גמישה עד כדי ליצור צורות חיים ההולמות את הדמות החדשה של האלומיות היהודית המאורגנת. אולם מהו המצב באותן הארצות שבהן התנועה הציונית אינה מראה סימנים של חוסן וחיוניות גמורה? וכי לא יהיה המבחן הזה קשה יותר מדי לגבי התנועה? כיצד אפשר למנוע במקומות אלה בעד חורבן והרס? ומהו המצב בנידון זה באמריקה?

לאור השעה הקשה הזאת, שעת בחינה חמורה לעתידות הציוניות, ברור למדי כי המצב בציוניות האמריקנית חדל להיות ענינם הפרטי של הציונים האמריקנים בלבד, אלא נעשה פרובלימה חיונית ביותר לגבי התנועה העולמית כולה. אם נדבר בגלוי לב נהיה מוכרחים להודות, כי הציוניות באמריקה הוא אותו חלק מהחזית הציונית העומד בסכנה יותר מכל יתר החלקים והוא בו בזמן מוגן פחות מכולם. אם גם עד עכשיו סרבנו תמיד להודות בדוקטרינה של מונרו בתוך ההסתדרות הציונית העולמית, ובתקופה של סכסונים ומשברים (1921!), לא ראינו את הציוניות האמריקנית אלא כחלק בלתי נפרד של התנועה, חלק הנתון לבקורת של שלטונותיה, לאמור הקונגרס, האכסקוטיבה והועד הפועל, – הרי על אחת כמה וכמה יחשבכיום חוסר-התענינות מצדנו לגבי הסתדרות זו לשגיאה חמורה. אין אנו רשאים להשאר פסיביים או להסחף מתוך חבוק ידיעם עם הזרם, בשעה שהסתבכו הענינים הציוניים בארץ אשר בה: 1) גרים – בתנאי כלכלה ובתנאים מדיניים בטוחים פוחות או יותר – ארבעה מיליוני יהודים; 2) שבה היה מרוכז במשך עשר השנים האחרונות הכוח העיקרי של ההנהלה הציונית, מבחינת הכמות וההכנסה; ו-3) שבה ימצא בעתיד מרכז הכובד של הסוכנות היהודית המורחבת.

במשך שלושת החרפים האחרונים היתה לי הזדמנות לעקוב מקרוב את מנהגיה ודרכיה של הציוניות באמריקה. בפעם הראשונה, כחבר למשלחת וייצמן, שהיתי באמריקה מ-1 בנובמבר 1926 עד 1 במרץ 1927. אם כי במשך החדשים המעטים האלה רכשתי לי נסיון רב ובאתי לידי כמה מסקנות בנוגע למצב ולסיכוייו, – הרי לא רציתי בכל זאת להיות מהיר במשפטי. נמנעתי אז מטפל בפרוטרוט בענין זה הן בועד הפועל הציוני והן בקונגרס ובא"י, ולא נגעתי בו אלא דרך אגב, – אף על פי שענין זה נראה בעיני כאמת הראוי להאמר – על הציוניות האמריקנית. אולם החלטתי לשוב לאמריקה ולעמוד על רפטי המצב במדינה הזאת, אף כי דיעתי אל נכון כי אתקל בנסיונות הפרעה אדמיניסטרטיביים מצד הציונים הרשמיים והפקידים הציוניים. במשך שני החרפים האחרונים עשיתי באמריקה בשליחותה של מגבית ההסתדרות, ובמשך הזמן הזה עברתי את הארץ לארכה ולרחבה, בקרתי את המרכזים היהודיים החשובים ביותר והסתכלתי בכל במו עיני. ועכשיו ברצוני למסור סקירה נאמנה על המצב בציוניות האמריקנית.

והנה המצב האמתי בציוניות האמריקנית כפי שהוא מצטייר לנגד עיני: אנו עומדים כאן בפני סכנה שהתנועה הציונית במקום תרד ירידה גדולה מבחינת ארגונה ותרבותה – תיכף לאחר שהסתדרות הסוכנות המורחבת תתחיל את פעולותיה.

ואני חושב שלא מן הנמנע הוא כי נוכל להנצל מהמשבר המתרחש והולך – אולם בתנאי שהענינים התבררו די צרכם, שההסתדרות הציונית העולמית לא תבחר בדרך הנוחה של שיחה עם הזרם ולא תשקע בתרדמה, ובתנאי כי תמצא קבוצת ציונים אמריקנים בעלי הכרה אשר תוכיח, כי מידת הנאמנות שלהם לגבי הציוניות עולה על מידת נאמנותם למכונה ולרוטינה המפלגתית. איני משער, ויהא גם לרגע קט, כי הסוכנות היהודית היא היא שיכולה להיות בבחינת סיבה או טעם לירידה זאת. היא תשמש לה רק מעין הזדמנות. סרייבה לא היתה סיבת המלחמה העולמית, אלא רק מעין הזדמנות חיצונית אשר גרמה לידי סיום ופתחה פתח לפרוצס מורכב שהתפתח במשך עשרות בשנים. מבחינה ידועה הלכה גם התפתחות התנועה הציונית באמריקה דרך זו, הלוך והתקרב משך שנים מספר אל נקודת המשבר. איני מתכוון בזה להטיל את אשמת הדברים על פלוני או אלמוני, בן יום זה או בן יום אתמול, אלא על המשטר כולו אשר ההנהלה הנוכחית היא רק צורתו הזמנית.

ואשר לאכזקוטיבה הנוכיחת של הציוניות האמריקנית – הרי את מצבה, מהועידה בפיטסבורג ועד היום, אפשר לצליין בנוסחא ברורה וקצרה. הועידה בפיטסבורג התרכזה כולה במלחמה בין כוחות ההנהלה ובין הקבוצות האופוזיציוניות העקרות מבחינה כמותית ופוליטית כאחת. אולם המלחמה הזאעת היהת רק מעט יותר מאשר טכסיס. רוב הצירים, שיכלו לבחור רק אחת משתים – את המשטר של די-האז-טולין או את המשך קיומה של האכזקוטיבה של ליפסקי. אולם מלחמת-קלון זו בזבזה את המרץ ואת תשומת הלב של הועידה, והסיחה אותה מהשאלות החשובות והאקטואליות אשר תבעו ותובעים גם כיום סדר ויציבות בקרב הציונים. כדי להוכיח כמה היא דואגת לבער את הקורופציה – הקימה האופוזיציה רעש ושאון מסביב לענינים של צ’יקים וחתימות. אולם למעשה השאלה היא מסוג אחר לגמרי. אם היה כאן ענין של קורופציה – הרי היתה זאת קורופציה של התנועה, של הפוליטיקה שלה, של מנהיגיה, תעמולתה ופרסומה. והמצב הזה לא תוקן בפיטסבורג. התקון לא בא בעקב מלחמת-הלצים אשר נתעוררה באופן מלאכותי בין שתי הקבוצות. זהו השרות הרע ביותר אשר קבוצת האופוזיציה עשתה לציוניות האמריקנית. גם הפוליטיקה החדשה, אשר הוכרז עליה כמה פעמים ע"י מר ליפסקי בעצמו, זו הידועה בשם “המהלך התרבותי”, ופירושה, כביכול, שיבה לעבודה ציונית מתוך חנוך ותעמולה – נגמרה ללא תוצאות.

מועצת ההנהלה חלקה לחבריה “תיקים” שונים. האנשים האלה אינם עובדים על מנת לקבל פרס, אלא בבחינת “אכזקוטיבות בלתי-תלויות” – כפועל יוצא מן התורה של בביט, זושהורידה את ערכן של משרות צבוריות בנות תשלומים. התוצאות, שהושגו במחלקות השונות הללו ע“י “האכזקוטיבות הבלתי-תלויות” – לא הורגשו כמעט. האם מוגזמת היא הערכה זו לגבי פעולתה של מחלקת הנוער, שיכלה למצוא כר פעולה רחב ואפשרויות חנוך בלתי מוגבלות כמעט? הועידה בפיטסבורג נתכנסה בסוף יוני. הישיבה הראושנה של המחלקה האמורה נתכנסה בנובמבר, בישיבה זו התנהל ויכוח כללי והובעו הצעות בדבר: 1) פעולה משותפת לשם יסוד קורסים ללמוד הציוניות; 2) הוצאת חוברת חדשית שתכיל אינפורמציה בשביל הסתדרויות הנוער השונות; 3) יצירת לשכה מכונת כדי למנוע בעד כפילות בחומר המוצע ע”י הסתדרויות. מכל ההצעות הללו לא נתגשמה אף אחת, אולי מלבד השלישית, שכן כל חומר חדש לא הוצא ע“י הסתדרות איזו שהיא. בישיבה זו הובעה גם דעה ע”י באי-כח ה“אבוקה”, דעה שלא נרשמה כלל בפרטיכל, להזמין את חייים גרינברג ואותי להשתתף בפעולת המחלקה – לרגלי חוסר אנשים מתאימים. הדעה הזאת נתקלה בהתנגדות וגם לא נתקבלה – לרגלי היותנו עומדים מחוץ לעדת המאמינים של “הכנסיה האורתודוכסית”. הישנה הרפזה במשפט זה לגבי פעולתה של מחלקת התעמולה שבראשה עומד אב. גולדברג? או כלום לא נכונה היא דעה זו לגבי המחלקה לשם “יחסי גומלין עם הסתדרויות יהודיות אחרות”? הנה, למשל, בין יתר התפקידים הנכנסים לסמכותה של המחלקה הזאת, נמנה תפקיד אחד אשר קבעו עליו החלטה בקונגרס האחרון בבאזל, והוא יצירת ה“טריטוריאל-פרבנד”. לפי האיניציאטיבה של ה“התאחדות” האמריקנית התחיל משא ומתן לשם הגשמת הדבר בארצות הברית. הפרטיכל האחרון בדבר משא ומתן זה בין ההסתדרות הצינוית באמריקה, ה“התאחדות” ו“פועלי ציון” – נחתם בחודש יוני. הועידה בפיטסבורג קבלה בנדון זה החלטה מסייעת, אולם מאז לא זז הענין אף במשהו, לא לצד שלילה ולא לצד חיוב. גם בנוגע לפעולותיה של המחלקה הפוליטית אין הערכה זו מוגזמת. גם כאן, במידה שהדבר תלוי היה באיניציאטיבה של המחלקה הפוליטית, לא הגיע הענין לידי שום מעשה, ובואשינגטון לא התנהלה שום עבודה מדינית. ולא עוד אלא שהמחלקה הפוליטית גם מנעה את עצמה מלהגיב על התעוררות לפעולה מדינית שהגיע אליה מחוגים אחרים. למשל: בזמנו היה טעם בהנחתו – ואנו יודעים כיום שהנחתנו זאת היתה בעיקרה נכונה – שארצות הברית הן עכשיו הבסיס הטכסיסי הטוב ביותר לשם תמיכה פוליטית בתנועה הציונית הלוחמת ברוסיה. איני מתכוון לשאול ברגע זה, מה עתשה ההסתדרות הציונית באמריקה כדי למלאות את חובתה לגבי הציונים ברוסיה. אולם ראוי היה שנדע למה שמה מחסום לפיה ונשארה בגקפאונה אף בשעה שנתפרסמה השיחה עם בורה, זו שיצרה הד חזק בעתונות ובדעת הקהל? יותר מזה: בזמן שתוכן השיחה עם בורה נתפרסם ב“ניו-יורק טיימס” וב“וורלד” – הוערכה השיחה הזאת ע"י העתונות היהודית הערכה חיובית או שלילית, ולא לפי הקו המפלגתי כלל. “דאס אידישע פאלק” פרסם אף הוא מאמר ראשי בשבח הצעד שנעשה ותמך בעמדתנו. אולם נראה שאותו מאמר לא יגיע בשום אופן לידי החוגים בעלי ההשפעה. אולם העתון NEW PALESTIN, זהיר יותר, פרסם רק את טופס ההודעה, מבלי להוסיף מצדו אף מלה של הערכה או תמיכה. מתוך ראיון פרטי אצל העורך למדתי לדעת, ששתיקה זו לא היתה דבר שבמקרה. NEW PALESTIN נמנע מהנסיון להעביר את שאלת מצב הציונים ברוסיה לשטח הראיה של דעת הקהל באמריקה – מתוך פחד בפני הבלתי-ציונים. מרשל וידידיו עלולים היו לפרש את הדבר כהתקפה בלתי-ישרה לגבי פעולתם ההתיישבותית ברוסיה, לאמר – כפגיעה טכסיסית חשאית בפוליטיקה של הסוכנות. העובדה שמחלקת ההסתדרות הציונית באמריקה, המטפלת בשאלת דרכי החנוך לגבי בתי הספר היהודיים, אין קיומה ניכר לגמרי – משלימה את התמונה הזאת. הפרובלימה החיונית הזאת (רק בניו יורק בלבד נמצאים יותר מאשר 300,000 ילדי יהודים בגיל בתי הספר) נתונה כתומה בידי ארגונים יהודיים בלתי לאומיים, מתבוללים ודתיים, בו בזמן שההסתדרות הציונית באמריקה מושכת את ידה מכל הענין.

דבר הציוניות האמריקנית נוטים מאז ומתמיד להצביע על שורה שלמה של גורמים אוביקטיביים, שהיו מחוץ להשפעתם ושהם, כביכול, מלאו תפקיד מכריע בהתהוותו של המצב הנוכחי. ואמנם בלתי צודק ומוטעה יהיה הדבר מצדנו אם לא נביא בחשבון את הגורמים האלה. התפקיד אשר הוטל על הציונים האמריקנים במשך השנים שלאחרי המלחמה, לאמר שלריין את הקנות הדרושות לפעולת ההתיישבות בארץ, ושהמריץ את הציונים האמריקנים לתת את כל כוחם למגביות השנתיות – הוא אשר גרם לבסוף כי נשתנה כל האפרט הציוני והוא נעשה מכונה גדולה לאסוף כספים. הפסקת ההגירה ההמונית לאמריקה הגבילה את החשיבות החברתית של חוגי המהגרים, אלה שמתוכם שואבת היתה לפני כן הציוניות את כוחה העיקרי, הפרידה בינה ובין חיל המלואים של התנועה מעבר לאוקינוס והעמידה בסכנה את הרציפות של התנועה. יש להביא בחשבון גם את השפעותיה של הסביבה האמריקנית ושל הפוליטיקה והתנאים המפלגתיים באמריקה בתקופת ה“יציבות” של הרדינג ו“תקופת השפע של קוליג”. יש להוסיף גם את מלחמה ההתחרות שנלחמה התנועה עם מוסדות חסד וסוכנויות חנוך יהודיים שונים, מחוסרי הנהלה עצמית דימוקרטית ונוהגים מידת הכנעה לגבי נוטבלים – על פרסום הנדבות שלהם ותעמולתם הזולה והרגשנית. היתה גם “מלחמה נגד הגיאוגרפיה” של היהדות האמריקנית, המרוכזת בתוך מדברי הכרך שאי-אפשר לחדור בתוכם, או מפוזרת במאות קהילות קטנות על פני כל היבשה הגדולה.

אולם כמה שהגורמים האלה יש בהם משום הוכחה וענין לגבי הסוציאולוג, הרי ספק הוא אם יש בהם כדי להשפיע על איש התנועה. תנועה השואפת למטרה מסויימת – בדין הוא שתאחז בתורתו של וילסון, זו המוטעית מבחינה היסטורית אולם טובה ומעילה מבחינה פוליטית: “הענינים אינם מקרים, אלא הם הולכים ומתהווים”. התנאים האוביקטיביים הנ“ל ורבים אחרים יכלו להטביע את חותמם על התפתחות התנועה הציונית באמריקה, כשם שהתנאים ברוסיה לפני המלחמה, – רגשנות מתוך אידיאליזם ומפלגתיות קנאית – השפיעו על הציוניות הרוסית, או כשם שהתנאים בגרמניה – הנטיה לפילוסופיה רומנטית, לארגון משוכלל ולדיוק בנוסחאות – השפיעו על התנועה הציונית בגרמניה. התנאים האוביקטיביים משתנים, ותנועתנו חובה עליה שתדע להסתגל לשנויים אלה. אולם למעלה מכל תנאים ושנויים עומדים ארבעה כללים, אשר בכל המצבים הקיימים הם בבחינת תנאי והכרח בשביל הצלחת התנועה הציונית, וכנראה גם לגבי הצלחתה של של כל תנועה אחרת. ארבעת הכללים האלה הם: יושר ואומץ לב וחוסר-אנכיות במנהיגות; עקביות, גלוי-לב וקו-ישר בפוליטיקה; מסירות ודבקות בענין מצד הפקידים; חנוך מושלם פחות או יותר וחוש של בקורת עצמית בין אנשי התנועה. הכללים האלה עלולים לקבל ולפשוט טפוס וגוון, בהתאם לתנאים שונים, אולם מן ההכרח שיהיו קיימים. הם הנם בבחינת עמודים אשר עליהם מיוסד כל הבנין. העמודים יכולים להיות לפי צורה דוריית או קורינתית, עשויים שיש לבן או אדום, מרובעים או מעוגלים – אולם מן ההכרח שיהיו תומכים בבנין כולו. בשעה שאינם ובמקום שאינם – הרי במקום זה ובשעה זו התנועה הציונית, או כל תנועה אחרת הראויה לשמה, עוברת ובטלה מן העולם. ואל נשלה את עצמנו מדי נשמע את תשובת האנשים האומרים: “ראו את פולניה והציוניות הפולנית או הסתכלו ב”התאחדות” – וכי שם המצב טוב יותר, וכי מנהיגיהם של אלה הם אמיצי לב ולא-איגואיסטיים? האם הפוליטיקה שלהם היא ישרה ועקבית יותר? האם המחנה שלהם מנוסה יותר וחוש הבקורת שלו לגבי עצמו הוא מפותח יותר? האם פקידיהם מסורים ודבקים בעניניהם יותר?" לא מעניני להכנס כרגע בבירור השאלה הזאת, אולם אחת אני יודע: אם הללו אינם כאלה, הרי אין כל ספק שתנועתם תמות ולא תוסיף לחיות.

ב

בקרב המנהיגות הציונית הפעילה באמריקה אפשר להבדיל ארבעה סוגים. את הסוג הראשון הייתי קורא: השותפים הצעירים של הסוכנות היהודית העתידה. קבוצה זו רואה את עצמה כאנשי המחר. הם מצפים מתוך געגועים להגשמת הפוליטיקה של ההרחבה, זו שתגרור אחריה תקופה חדשה וטובה יותר במובן החברתי. בעבר חששו הללו תמיד לבל יכשלו בהתנגדות פעילה ל“מנהיגי הקהילה האמריקנית-יהודית” המפורסמים והאדירים, ואפילו באותן התקופות אשר הציונים האמריקנים ראו צורך לעצמם לצאת למלחמה נגד “המפורסמים והאדירים” בעבור היותם אנטי-דימוקרטיים, אנטי-לאומיים ו“נוטבלים”. העמדה החברתית של המנהיגות הציונית מצטיירת בעיני סוג זה כנמוכה במידה רבה וכעמדה החסרה בכל אופן פרספקטיבות. בשעה שבשנת 1926 יצאו חבריהם באקזקוטיבה האמריקנית להלחם נגד תכניותיו של וייצמן בשאלת הסוכנות (מלחמה זו הגיעה למרום פסגתה בפעולה המופרזת והמוטעית, מבחינה טכסיסית, נגד המפעל בקרים) השתדלו הללו לשמור כמה שאפשר על נייטרליותם ולבלי להוציא מפיהם אף הגה. הם יהיו בהכרח הראשונים אשר יצייתו לכל גמישים, כביכול, ומחמירים בכל הנוגע לפרינציפים. אפילו כיום הם ה – gratae personae אצל ראשיהם של הבלתי-ציונים. בעתיד הם יסרבו בודאי לתמוך במשמעת ציונית חמורה במועצת הסוכנות. האוטוריטטה שלהם בתוך המנהיגות הציונית גדלה, לדעתי, במשך השנים האחרונות. אולם במובן הנשפי הם חסרים את חוט-השדרה ואת כוח הרצון הנחוצים לשם שמירה על אופיה של הציוניות הלוחמת.

הקבוצה השניה היא קבוצת " -gentilhommes bourgeois" הדז’נטלמנים-בעתיד. קבוצה זו מורכבת מאנשים אחדים מוכשרים יותר מאשר אנשי הסוג הבינוני שבין הציונים, והם השואפים להשפעה פוליטית ולעמדה חברתית. הם רואים את עצמם כאנשי היום הזה, כאדונים האמיתיים של המצב שנוצר באטלנטיק סיטי ובפיטסבורג. לפעמים נדמה שהם מחוננים בסגולות מספיקות כדי לתפוס משרה צבורית, בכלל זה גם ציונית. מכיון שאינם יכולים לחדור לחוגים המצומצמים יותר של הבלתי-ציוניים; ביחוד לסוגם של אילי הכסף ואנשי החברה היהודיים, יוצאי גרמניה, לא מבחינת מצבם הכספי ולא מבחינת חנוכם או אופים – הם מחפשים מוצא לאמביציות החברתיתו שלהם בתוך המנהיגות הציונית באמריקה, הם אינם מצפים לסוכנות, אלא רוצים לחקות בקרב קהלם את הדרכים והמנהגים של הנוטבלים הבלתי-ציונים. הם גורסים את הכלל הידוע של “בביט”: “אני מבטל תכלית בטול את כל הפרנציפים והדימוקרטיה ויתר השטויות הדומות לכך”. הם רוצים שהמפעל הציוני יתנהל לפי דוגמא של החברה גדולה. קבוצה זו מחוסרת ידיעה כל שהיא בענינים הנוגעים לארץ-ישראל ולציוניות, ואני ירא לשער שכן הדבר גם בענינים אחרים – מלבד עניני נכסי דלא-ניידי וחברות כספיות. עם-הארצות זו לגבי החלטות הקונגרסים, מוסדות ארץ-ישראל ואנשי-שם בתנועה הציונית העולמית – משמשת להם לפרקים נושא להתפארות, שכוונתה לחזק ולהגביר את הרושם בדבר מעשיותם, דוגמת אחרים מבני אמריקה המתפארים לפעמים שלא קראו מימיהם ספר. במעשיותם של אלה יכולתי, דרך אגב, להסתכל רק מתוך הוצאת הסכומים הנכנסים, אבל בשום אופן לא תוך כדי יצירת הסכומים הדרושים, שכידוע לנו ירדו כיום מ-70 אחוז של תקציבנו הא"י, כפי שהיה הדבר עוד לפני שנים מעטות, עד כדי 45 אחוזים בקירוב. אפילו בעבר היתה קבוצה זו נכונה תמיד לזלזל בדעותיהם של בני סמכא ציונים מסיבת אי-אמריקניותם ואי-מעשיותם, כביכול, – בו בזמן שהמפעלים המתנהלים בהשתתפותם הקרובה, כגון קהלית ציון והמגבית המאוחדת, אינהם מראים כל הוכחה בולטת להצלחתם הכלכלית של אנשי הסוג הזה.

הקבוצה השלישית בתוך המנהיגות הפעילה של תנועתנו באמריקה היא, לדעתי, שארית הפליטה המתפזרת והולכת של נאמני הציוניות. קבוצה זו רואה את עצמה בהחלט כאנשי האתמול, אם כי אינם רוצים להודות בכך בגלוי. השפעתם על מהלך הענינים בהסתדרות הציונית באמריקה מתמעטת והולכת בשנים האחרונות. בכלל הם מעוררים רושם בחינת “שכינתא בגלותא”. הם השאילו לאדמיניסטרציה הציונית את האמון הנתון להם ולשמם מצד הקהל הציוני, והם הנושאים באחריותה. בכנוסים העולמיים ובועידות ציונים באמריקה היו הם נקראים לחזק את הפרסטיג’ה של הציוניות האמריקנית ולספוג את המכות הראשונות של הקרב. יש ביניהם חלק אשר במסירותו ונאמנותו הציונית איני מטיל ספק גם עכשיו, אולם למעשה, בחיי יום יום של התנועה, אף הם אינם אלא שבויי-המצב. חסרים הם כל יכולת להגן על הפוליטיקה שלדעתם היא המועילה וההכרחית לגבי עתידותיה של הציוניות באמריקה. במקרה מוצלח ביותר הם עלולים להצליח בסעיף פלוני או אלמוני של תכנית ידועה, אבל בדרך כלל אין להם לא כוח ולא כוח רצון כדי לקבל לידיהם את הנהלת הפוליטיקה הציונית במובנה הרחב. הם מכריזים על כוון תרבותי, או על כוון פלוני או אלמנוי, ויש לשער שהם רוצים באמת להיות עקביים גם במלוי תפקידם, אבל בפעולה המעשית הם מתירים שהכוון הזה יטושטש לאט לאט ויבוטל לבסוף לגמרי, עד שמכל כוונותיהם הטובות נשארת קריקטורה בלבד. חלק מהם מושך לאט לאט את ידיו מהשתתף באופן אקטיבי בפעולה, או מסתלק ממנה לגמרי כשהוא מאוכזב ואינו יכול אפילו להסתיר את אכזבתו.

הקבוצה הרביעית, שאני מציין כאן, היא קרובה בכמה דברים לקבוצה השלישית, ונבדלת ממנה בזה שהיא כוללת בתוכה את דוברי-האידיש האחרונים, את יסוד המהגרים בתוך ההנהגה הציונית באמריקה. יש לקרוא להם בשם המוהיקנים האחרונים, ומותר לומר שהרגשתם בתנועה היא כאילו היו אנשי השלשום. האנשים האלה סובלים מתסביך הנחיתות שאין לו תרופה. הם פועלים מתוך הרגשה מתמדת שמי-שהוא רודף אותם ומבזה אותם. האופזיציה של די-האז-טולין לא היתה, לדעתם, אלא נסיון בלתי מהוגן מצד האנשים דוברי אנגלית לדחוק את רגלי השרידים האחרונים, נאמני תרבותנו הלאומית, מעמדותיהם בציוניות, דוגמת מלחמה בין המערב והמזרח. לאחר שלחפה סכנת האופוזיציה, הופיע השטן מבפנים. וכי הנסיון לצמצם את השבועון היהודי היוצא ע“י ההסתדרות הציונית ולהפוך אותו לירחון מחוסר ערך – אינו התקפה לצד החוגים הדימוקרטיים דוברי האידיש בהסתדרות? נטיה זו אצל הקבוצה הנזכרת היא שגרמה, דרך אגב, לתוצאה פרדוכסלית. הללו, לדעתי, הכינו במובן הנפשי את הקרקע וגרמו לכך שבאספות ציוניות התחילו מקדמים כל הופעה ראשונה של בלתי-ציוני במחיאות כפים מוגזמות, שאינן במקומן – כדוגמא שניתנה בועידת המגבית המאוחדת בבוסטון או בפתיחת המגבית בניו-יורק. הם אשר למדו את האספות האלה להאמין ב”בכורה" של המערביים.

ישנה עוד קבוצה חמישית – מנהיגות הדסה. וגם היא ראויה שיקבע לה מקום מיוחד בדין וחשבון זה. אבל איני בקי למדי במצב הענינים שלה ובטיבם של האנשים והמנהלים אותה. כמו כן איני חשוב שהללו הגדירו כבר את עצמם למדי במובן הפוליטי, מלבד אולי במקרים בודדים.

איני אומר לדון כאן בשאלת היחסים הפנימיים שבין כל הקבוצות הללו. אולם מן ההכרח שיהא ברור דבר אחד: שום מנהיגות בעולם אינה יכולה להתקיים ולפעול בהצלחה בלי מדיה ידועה של כבוד ויחס הגון בין חלקיה. מה שלמעלה מזה – כגון ידידות, וחיבה ורעות – הוא מתנת אלים מגבוה, אולם כבוד ויחס הגון הם תכונות הכרחיות לגבי הפעולה. ומובן, שאין מנהיגות יכולה להתקיים על בסיס של בגידה ונקמה כלפי אלה שבמשך שנים נשאו יחד באחריות המצב, ואפילו אם היום אינם מסכימים לחבריהם בכמה וכמה שאלות העומדות על הפרק.

אולם נעבור עכשיו לפוליטיקה של ההסתדרות הציונית באמריקה. המדובר כאן אינו ע"ד תוכה של פוליטיקה זו. לאמר אם היא בעד הסוכנות או נגדה, בעד הפועלים או נגדם, בעד וייצמן או נגדו, בעד הפוליטיקה האנגלית או נגדה. כל קבוצה בציוניות עלולה שתהא לה דעה משלה בנוגע לכל השאלות הללו. השאלה היא רחבה הרבה יותר ונוגעת בהנהלת הפוליטיקה: דרכי-בטויה, עקביותה, יושר המחשבה וכנות הדעה שביסודה. תהא פוליטיקה זו מה שתהיה – אולם יש לשאול אם היא נותנת כוון ברור לתנועה, אם היא מעוררת במחנה אמון, רוכשת לה את לב הנוער היהודי שבמחנה הציוני וכופה גם את המתנגדים לנהוג בה כבוד. הציוניות באמריקה יכולה לענות על שאלה זו רק בשלילה. כאן לפנינו תנודה חסרת עיקרים מקיצוניות אחד למשנה, תנודה הנפסקת פעם בפעם בעקשנות ונעצרת בנקודות אחדות, מבלי להביא אף פעם בחשבון את המסקנות הסופיות שלה. הדבר נכון כמעט לגבי כל השאלות החשובות פחות או יותר שהתעוררו בתנועה הציונית במשך עשרות השנים האחרונות. באופן כזה יוצא שיש להחשיב במדיה אחת גם את המלחמה חסרת העיקרים כלפי תנועת העבודה בארץ, שהוכרז עליה מניו-יורק לפני הקונגרס ה-15, וגם אותה התלהבות ללא-קץ לגבי התנועה החלוצית אשר קדמה למלחמה זו. האינטריגות המתמידות, שהתנהלו באמריקה כלפי הפוליטיקה של הסוכונת בתקופת הזמן שבין שנת 1925 ו-1927, היו מחוסרות אופי ובלתי עקביות ממש כמו החנופה המכוערת ומחוסרת-הטעם שבה מקדמים היום בשורותינו את הבלתי-ציונים. בזמן הקונגרס הבזלאי היתה זאת המשלחת האמריקנית שגרמה להוצאת הפועלים מהאכזקוטיבה, מתוך טעמם של הומוגניות בהנהלה, ולבחירתו של סקר מנקודת הצורך באדמיניסטרציה מעשית. אולם לאחר שהאמריקנים חזרו הביתה וראו פתאום שהם עצמם נתקפים על ידי האופוזיציה האמריקנית במדיה רבה באותן הנקודות העצמן – הכריזו תיכף, כי אותה תורה בדבר אכזקוטיבה הומוגנית אינה אלא “אמריקניות מזויפת” וכי התורה בדבר הנהלה לשם משק אינה אלא “פסיבדו-בוכהלטריה”.

בתנועה כתנועתנו, המשוללת אמצעי כפיה כל שהם ובנויה אך ורק על ההשתתפות החפשית ואמונת תומכיה, הרי פוליטיקה כזאת המתנהלת ע"י המנהיגות האמריקנית – אינה מוכנת אלא מנונת את התנועה במובן הפוליטי. היא משרישה בה אי-אמון ואפילו ציניות ואדישות. ונשאלת השאלה: התוכל פוליטיקה כזאת לנהוג את התנועה בתקופת השנויים המתרחשת לבוא, תקופה המחייבת מידה רבה של טקס והבנה עמוקה בכוחותיה הנסתרים של הציוניות?

העדר אופי וחוסר יושב מבחינת פוליטיקה משתקפים במידה הבולטת ביותר בעתונות הציונית באמריקה. בטרם אנסה לעמוד על דוגמאות מספר מהזמן הקרוב – יש ברצוני להעלות על הזכרון מקרה אחד השופך אור למדי על הרוח והמושגים השולטים בקרב האנשים האחראיים שם לעניני הפרסום. בעצם יום בואי לניו-יורק קדמוני ב“ברוך הבא” בצורת מאמר ראשי בעתון “דאס אידישע פאלק”, שהיה מוקדש כנראה ליובל העשרים של הפוה“צ. מאמר ראשי זה לא רק היה מלא וגדוש זלזולים וגדופים כלפי המפלגה ומנהיגיה (שעל זה הייתי עובר בשתיקה), אלא הכיל גם כמה ידיעות-שוא שמקורן בעם-ארצות גמורה, כגון האשמת הפוה”צ – בנגוד לאחדות העבודה – ברצון לעורר שביתות ולהגביר באופן מלאכותי את השנאה המעמדית וכו' וכו'. בו ביום באתי בדברים גם עם מר ליפסקי וגם עם העורך מר ברנשטין. ד,ר ברנשטין כנראה לא יכול היה כלל וכלל להבין את סבות התרגזותי, ובמנוחה גמורה רמז לי שכל הענין יכול להיות מתוקן בגליון הבא. והנה לאחר 8 בנובמבר 1926 הופיע ב“דאס אידישע פאלק” מאמר ראשי אחר, שהתנגד תלית נגוד לקודם ושבו פזר העורך תךהילות ותשבחות ל“הפועל הצעיר” ולמנהיגיו והעתיר על ראשם את ברכות האלים. דעה קבועה ומוצקה בעתונות הציונית באמריקה היא בבחינת מותרות, וכל מה שנחוץ אינו אלא ספיקולציה על חשבון השכחה ולקוי חוש ההבחנה אצל חלק מהקוראים, עד כדי הנחה שהללו לא יזכרו במה שאירע לפני שבוע ימים. או למשל דוגמא אחרת. זמן מועט לאחר הרצאתו של מר סקר באמריקה בנובמבר 1928, שבה הסביר המרצה, בתשובה לשאלתי, את סיבות עמדתו השלילית לגבי קנית אדמת מפרץ חיפה ע“י הקרן הקיימת, – תמך ה”ניו-פלסתין" בשמחה בהשקפתו של סקר והדגיש את הצדק שבתכניתו הכלכלית. אולם כעבור חודש, כאשר הגיעה הידיעה על דבר העברת מפרץ חיפה לרשות הקה“ק, הכריז ה”ניו-פלסטין" בקולי-קולות: “מפרץ חיפה עובר לרשותו של העם העברי!” והביע את תמיכתו בפעולת הקרן-הקיימת. אין זה אלא דבר קל מאד ללקט מעל דפי העתונות הרשמית שלנו באמריקה דוגמאות כאלה למכביר.

ומובן מאליו מה פרים של אלה – של הכוון המתפתל במנהיגות וחוסר האמת בעתונות. כוח זכרונם של הקוראים אינו כה לקוי כפי שחושבים המוציאים לאור. כמו כן אין המחנה לקוי בבורות במדיה שיוכל לשאת את הדו-פרצופיות ואת התנודה המתמדת של מנהיגיו הנבחרים. אנשי המחנה מאבדים את שארית אמונם ונעשים אדישים לכל שאלה ציונית בעלת חשיבות, ומן ההכרח שהם מסגלים להם, דוגמת מנהיגיהם מידה רבה של ציניות.

בתוצאה זו אפשר להרגיש היטב אם נמדוד אותה בקנה המידה הנכון ביותר, לאמר לפי יחס הנוער במדינה כלפי המנהיגות הציונית והפוליטיקה שלה. אני מדבר, כמובן, על אותו המעוט בקרב הנוער העברי באמריקה שהוא בעל בגרות נפש והוא חושב ושוקל ומחליט. קבוצה קטנה זו בקרב הנוער היהודי באמריקה אין לה כל יחס של כבוד כלפי המנהיגות הציונית שבמקום, אם ידועים בכלל המנהיגים האלה במחנה זה, מלבד אחד או שנים.

וכדי להשלים את התמונה ראוי להזכיר עוד גורם אחד, והוא מנגנון הפקידות של ההסתדרות הציונית באמריקה. לגבי פרובלימה זו יש ברצוני להסתפק רק בהערות מספר. ידוע למדי, כמה קשה להביא דוגמאות ממשיות בנוגע למנגנון פקידות איזה שהוא, – בזמן שאינך בעצמך חלק המנגנון הזה, או שאינך בעל כוח יוצא מגדר הרגיל כדי לחדור מבחוץ לעבודה הפנימית של המכונה הזאת. גם במקרה שהנך בעל נסיון בשאלות האדמיניסטרציה והנך בטוח במסקנותיך – קשה לך להוכיח שאמת בפיך, שכן בהרבה מקרים “אי אפשר להוכיח”, והרבה עובדות של המלאכה האדמיניסטרטיבית נתונות לכמה וכמה פרושים. ואין גם לשכוח שהפוליטיקאים דרכם לדבר וע"י כך הם מגלים לפעמים מתוך אי-זהירות מקצת ממחשבותיהם הנסתרות, ואולם הפקידים יתרון להם שהם נוהגים שתיקה. בכל זאת אציין כמה קוים ותכונות המבליטים את אופי הפקידות שלנו באמריקה.

הדבר הראשון שכדאי לציין – הוא אי-הכבוד הנהוג לגבי פקיד בשכר באמריקה בכלל, ובחוגים הסנוביים של המנהיגות הציונית באמריקה בפרט. אין להשתחרר מהרושם, שברצונם של הציונים בעלי ההשפעה לנהוג עם הפקידים העובדים בשכר כמו עם אזרחים ממדרגה שניה בחברה הציונית, וכמו עם אנשים הנתונים לחסדי אנשי הפוליטיקה, העולים עליהם בערכם. גם בארצות אחרות הבחנתי בנטיות כמו אלה, אולם בשום מקום לא נראו לי כה בולטות וכה מוחשות כמו באמריקה. היחס הזה גורם שאדם המכבד את עצמו מבכר כל דבר שבעולם על העבודה בשכר בהסתדרות הציונית, ורק אנשים מחוסרי התכונה הזאת או כאלה שאינם נזקקים לדעת הקהל הציוני, מסכימים להכנס לתוך מחנה הפקידות. הדבר השני הוא ערבוב התחומים רב-הסכנה שבין הפקידות והופליטיקה הפנימית, זה הגורם שנמוקים אחרים ולא נמוקי ההכשרה והחריצות משפיעים על עמדתו של הפקיד בתוך המנגנון. הקו המכריע הוא לא זה שצוין ע“י מבקרים אחדים, לאמר שכאן לפנינו קבוצת תופסי-משרות, ביורוקרטיה במובן הגרוע של המלה, המתעוררת לחיים רק בשעה שצפויה סכנה לעמדתה. לא זה, לדעתי, מכריע את הכף. הגרוע ביותר הוא הדבר שמנגנון ציוני זה אדיש לגמרי – מלבד בשעות עבודתו במשרד – לענין שאנחנו כולנו מטפלים בו, – לתנועה הציונית. הרושם הוא כאילו לפנינו מכונה גדולה המונעת כל יום משעה 9 בבוקר, המפסיקה את תנועתה בשעה 5 אחה”צ, ובשעה 4 ביום ששי, ויוצרת במשך שעות אלה כמות ידועה של ציוניות, – ללא כל ענין בעבודתה ולא כל סימן של ענין חי לאחרי שהשולחנות נסגרים. יש רושם כאילו כל האנשים האלה היו בזמן מן הזמנים ציונים, אלא שעובדה זו אין לה ערך כל-שהוא לגבי מהלך רוחם כיום. ויש עוד פרט אחד: הפקידות שלנו באמריקה אוחזת בשיטה של הרחקה ודחיקה לגבי זרים. זר במובן הפרוגרמה הוא כל איש שאינו שייך לקבוצת אנשים ידועה במשרד, בתנאי כמובן שלא יהיה מפורסם וחשוב בחיים האמריקניים עד עד כדי שהעלמת העין בנוגע אליו תגרור אחריה סכנה. הם נזהרים מאד מכל דבר שיכול להביא לידי קואופרציה, זו שבסופה לפעמים חלוקת הפרסום. המגוחך שבנטיה זו בולט למדי – אם נביא בחשבון את ההיקף הטריטוריאלי הרחב, את צמצום הכוחות האישיים ואת קומץ המתנדבים לפעולה ציונית שמתמעט והולך.

התעכבנו כאן באריכות מבחינת השכבות העליונות והבינוניות של התנועה הציונית באמריקה, וכדאי עכשיו לנגוע גם בבסיס התנועה. מה טיבו של בסיס זה שעליו בנויה התנועה הציונית באמריקה ושאף הוא יגרר עכשיו לתוך הריקונסטרוקציה של הסוכנות? עיקר הדאגה לסניפי ההסתדרות הציונית השונים הוא עכשיו בזה שהם נתונים לגמרי לעצמם, ללא מזון תרבותי או פוליטי וללא הנהגה כשרה לתעודתה. אפילו בהשואה לסניפים הקטנים ביותר בארצות אחרות – מגונה ומכוערת כביכול תמונת הסניפים שבאמריקה. מספר אספות לעת-מצוא, ועדים פיקטיביים או פיקטיביים לשלושת רבעים, המתקיימים מתוך אדישות גמורה, מבלי למלאות כראוי את העבודה, וסכום ידוע של כסף שיש לאסוף אותו בזמן המגבית – וזה הכל. מובן שבתנאים כאלה אין מקום לבקורת ולאופוזיציה הגונה. אין גם מנהיגים שיכולים לבוא בחשבון לשם חלופי גברא. כתוצאה מזה אין גם כל תנועה. אין להגיד שבין המנהיגים הציוניים לא נמצאו פעם בפעם מספר אנשים שברצונם היה לתקן את מצב הענינים; גם בסניפים נתגלה לפעמים נטיה כזאת, אבל בתנאים של חוסר ארגון וחנוך אין בכך אלא תרופה לשעה. העתונות הציונית מספיקה לסניפים ביד רחבה תמונות של המנהיגים המחוזיים, כנראה כדי להמריץ את פעולתם של המאושרים שזכו לכבוד זה, אלא שלמעשה הדבר גורם לסכסוכים מקומיים ולהתעוררות של אמביציות נפסדות. בו בזמן אין היא נותנת להם כלום לשם ספוק דרישותיהם התרבותיות. בכל ניו-יורק, המונה 1,800,000 יהודים, אין אף מוסד ציוני אחד שיעסוק בהפצת דעת הציוניות. אחת הסיבות להעדר פעולה תרבותית–היא, כפי ששמעתי, חוסר זמן מתאים לכך, לאחר שארבעת חדשי הקיץ בכלל אינם באים בחשבון לגבי פעולה איזו שהיא, וחדשי החורף מוקדשים לפעולות המגבית. ואשר לשלושת החדשים הקודמים לחדשי החורף – הרי מכיון שהם סמוכים לתקופת המגבית יש משום סכנה בדבר להפנות ע"י עבודה תרבותית תשומת לבם של הציוניים מעניני המגבית, הבנקטים, קבלות הפנים וכו'. אחרי כל המדובר יש עוד להתפלא על כך, שהסניפים הצליחו לשמור על מעט החיוניות שהם מגלים בכל זאת מדי שנה בשנה בזמן המגביות. הופעה זו יש לה הסברה אחת ויחידה: חברי הסניפים הם ברובם אנשים שקבלו את חנוכם בחדרים, ישיבות, באגודות חובבי ציון או בהסתדרויות ציוניות שבארצות מגוריהם הישנות, ומשם הביאו עמהם את חנוכם לאמריקה.

מצד שני מסבירה עובדה זו עצמה גם את החזיון, שהתנועה הציונית באמריקה מורכבת ברובה מאנשים בגיל של 40–55 שנים, שרובם בעלי מסורת יפה ורגש ציוני רומנטי – אלא שחיוניותם זו יורדת ומתמעטת כמובן עם השנים ועם התעלותם בסולם החברתי.

כל זמן שהיתה הגירה המונית לאמריקה – הרי מקומותיהם של אלה שמתו, עיפו או פרשו מהתנועה היו נתפסים במחנה ע"י החדשים, מבצא המלואים של הציונים הבאים עם ההגירה. מעת שנפסקה ההגירה נעשה צורך הדבר שהדם החדש יזרום מקרב הנוער היהודי יליד הארץ המדבר אנגלית. הפרובלימה הזאת היא העקרית לגבי עתיד הציוניות באמריקה. אולם ההסתדרות הציונית באמריקה הקדישה לתנועת הנוער במדינה רק אפוטרופסות שאין עמה אלא שם בלבד, נאומי בנקטים אחדים של המנהיגים, ולפעמים – אם כי תמיד מתוך אי רצון וביד קמוצה – גם תמיכה כספית, אבל היא לא הקדישה לשאלה זו ענין ומרץ, לא הקימה לשמה אנשים יהיו מוכנים לטפל בה בכובד ראש, שיתנו אל לבם להיות לא מנהלים של הנוער כי אם מנהיגים לו. מי שישאל אצל מנהיג ממנהיגי הציונים באמריקה דבר בנוגע לעניני הנוער – יהיה כשואל אותו בדבר התורה של אינשטין.

כתוצאה מפוליטיקה זו של Laisser Faire – שורר גם במחנה המנהיגים של הנוער הציוני בלבול מוח ותוהו ובוהו רוחני שאין לתארו כלל. אפשר להביא כמה וכמה דוגמאות. בשעת ויכוח, שנערך פעם בין שתי קבוצות מקרב הסתדרות “יהודה הצעיר” על הנושא: “האם א”י היא בבחינת הכרח להמשך קיומה של היהדות?" – אמר אחד מהמתווכחים: “אין לאומיות יהודית. אנחנו אמריקנים. אם ימצאו יהודים אשר יכריזו על לאומיותם היהודית – נחשוב למועיל להוציא אותם משורותינו”. לעומת זה השיב הצד שכנגד: “הלאומיות היהודית והדת היהודית שתיהן חטיבה אחת. אם נמצאים בא”י אנשים בלתי-דתיים, שדבק בהם האתיאיזם הרוסי, הרי אין להם מקום בא“י”. דוגמאות כאלה אפשר להביא למכביר. הן מציינות את התוהו ובוהו השורר בנוער היהודי באמריקה.

התוצאה השניה היא – שכמעט לא נגעו עדיין במדינה זו בשאלת יחסו של הנוער לגבי הציוניות. הנוער היהודי באמריקה הנהו חניך של הסביבה החיצונית בכלל ושל בתי הספר בפרט, החל מבית הספר למתחילים וגמור באוניברסיטה. בדרך כלל הוא נוטה פחות לבקורת, הוא פחות רוחני ומתענין בשאלות פוליטיות במדיה קטנה הרבה יותר מאשר הנוער באירופה. בכל בתי הספר חונך הנוער הזה על ברכי האידיאל של “אמריקניזם” והעבודה למען האידיאל הזה; למדו אותו שכל יתר האידיאלים הם חשובים פחות בהשואה אל האידיאל הזה של “אמריקניזם”; למדוהו כמו כן שכל התבדלות בצורה של קבוצה יסודה בדעות קדומות, ויש בה נגוד לאמריקניזם. באוניברסיטאות הוא שומע תורה מפי אנטרופולוגים וסוציאולוגים חשובים, והללו מדגישים תמיד את הטעות שבתורת הגזעים ואת היחסיות של הערך הלאומי וכו'. ביכלתו של נוער זה להשתמש בכל האפשרויות והנוחיות של הציביליזציה הסובבת אותו, והוא משתמש בהן ביד רחבה. בשעה שהוא נתקל בחרם חברתי, לחץ כלכלי, הגבלות אדמיניסטרטיביות והבדדה תרבותית המכוונים נגד היהודים. וניכר הדבר שגם הציונים באמריקה אינם רוצים ללמדו שידע לפרש את החזיונות האלה ברוח הלאומיות. וברור, שכל זמן שהציוניות לא תחדור לחוגי הנוער היהודי המתבולל – בצורה הנוגעת לו לעצמו והנותנת פתרון לשאלותיו הפרטיות – ישאר הנוער היהודי אדיש לתנועה. אולם מכיון שתעמולה ציונית בדרך של חנוך אישי אינה נהוגה לגמרי בהסתדרויות הנוער באמריקה, – הרי שלעולם לא תעמוד השאלה הציונית בפני הדור הצעיר בצורה כזאת.

בין הסתדרויות הנוער הציוני יש לציין קודם כל את הסתדרות הסטודנטים הציוניים “אבוקה”. מבין 35.000 או 40.000 יהודים הלומדים כיום בבתי הספר הגבוהים – רק 400 או 500 סטודנטים הם חברים תמידיים פחות או יותר של “אבוקה”. מספר קטן זה של חברי “אבוקה” לא היה מדאיג אותי – אילו היתה מכפרת האיכות ואילו היו תקוות לגידול ולצמיחת הכוחות. מדאיג הרבה יותר הדבר שהרוב המכריע של חברי “אבוקה” מוצאם כנראה ממשפחות אדוקות או ממשפחות של ציונים יוצאי ארצות המזרח. הללו לא הוצאו מידי התבוללות, ובהצטרפותם אל המחנה אין אלא הליכה סנטימנטלית בדרכי אבות. ואין זה סימן שהם בקיאים ונתונים בענינים ציוניים. להיפך, הרבה מקרים מלמדים אותנו לדעת, שאמונתם של אלה היא כעין מצות אנשים מלומדה, החסרה תאות נצחון וכבוש, זו התאוה המעוררת את הרצון להרבות בידיעת האמונה החדשה. בהשואה אל “אבוקה” – נדמה שההסתדרות השניה “יהודה הצעיר”, היא חזקה יותר ומאורגנת יותר. היא מונה 165 סניפים ב-38 ערים של ארצות הברית. את הידיעות האלה אנו מוצאים בספר השנה שלהם לשנת 1928. בספר זה אנו מוצאים גם כמה פרטים המעידים על התוהו ובוהו הרוחני אשר ציינתי אותו קודם. כך, למשל, אנו מוצאים בספר זה באוירם למלים עבריות שמושיות, כגון שמיני-עצרת, שוחט, תשליך, חברה-קדישא, בו בזמן שלמלים כגון “ביל”ו", “חובבי-ציון” וכדומה – אין זכר. גם המלה “עליה” בתרגומה לאנגלית פירושה: “לעלות לספר תורה”. מבחינת הנהלה ויכולת כספית טוב הרבה יותר מצבה של “יהודה הצעיר” ממצב “אבוקה”. הסתדרות זו למדה אף היא את תורת המגביות, היא יודעת כמו כן להשתמש לטובתה בשמות מפורסמים (נתן שטרויס בן ה-82 הוא נשיא הכבוד שלה). יש עוד להוסיף שהשפעתם הרבה של הרבנים המקומיים על סניפי “יהודה הצעיר” היא לרעה יותר מאשר לטובה, שכן הם גורמים לערבוב המושגים של הדת והלאומיות ותולים את הציוניות בבית-הכנסת וכו'.

דנתי כאן באופן מקיף, אם כי לא באופן ממצה, בדבר הציוניות הרשמית באמריקה – כפי שראיתיה במשך השנים האחרונות. מי שחושב שיש הגזמה בסקירה זו, אינו אלא טועה. אם במשך כל ימי חיי התביישתי לרגע קט להקרא בשם ציוני, הרי היה זה כאן באמריקה.

אולם נעבור עכשיו למסקנות. בנידון זה יש לי רק הצעה אחת: אני חושב, שהציוניות באמריקה זקוקה לריקונסטרוקציה מקיפה ורחבה, ועבודה ריקונסטרוקטיבית זאת לא תעשה כל עוד הציוניות העולמית לא תכנס בעובי הקורה של הענין. משום כך אני תומך בהתערבותה של התנועה הציונית העולמית בעניני התנועה באמריקה. ואין להעלות על הדעת שמותר לנו לבלי לעשות כלום ולעזוב את הענינים כמו שהם. מנהיגיה של הציוניות באמריקה עצמם לא יאזרו לעולם כוח ורצון להוציא לפועל את הריאורגניזציה. גם קבוצת האופוזיציה היא מחוסרת יכולת וחסרת תקוות. ובציוניות האמריקנית אין כיום קבוצה אחרת אשר תציע את שרותה, וכל זמן שהמשטר הנוכחי קיים גם לא תקום קבוצה כזאת. ואם גם אפשר באופן עיוני להניח שקבוצה כזאת תקום במשך הזמן, על אף התנאים הקיימים, הרי בכל זאת אי אפשר דוקא כעת, בראשית ימי הרחבת הסוכנות, לעזוב את התנועה הציונית באמריקה במצבה הקשה. אין איפוא דרך אחרת מאשר התערבות מצד הציוניות העולמית ויצירת הנהלה זמנית, אשר תפעל בשם האכזקוטיבה או הועד הפועל. ובמידת הטקט וגודל-רוחם שלאלה אשר בידיהם ימסר התפקיד הזה – יהיה תלוי הדבר שההסתדרות הציונית באמריקה לא תראה אותם בבחינת ממשלה של " Carpet-Baggers ”²והנה, לדעתי, הדרך להגשמת התכנית הזאת:

א. בועידה הציונית הקרובה באמריקה צריכה אכזקוטיבה הציונית העולמית להשתתף לא רק באמצעות חבר אחד, אלא ע"י משלחת בעלת אישים נחשבים.

ב. המשלחת צריכה להתקין תכנית מקיפה לשלוש שנים לשם עבודה בין הנוער.

ג. הועידה צריכה ליצור קרן מיוחדת לצרכי הריאורגניזציה.

ד. על הועידה יהיה למנות, לפי הצעת האכסקוטיבה, ועדה מיוחדת בת חמשה חברים למשך שלוש שנים. אלה יפעלו בבחינת ועד הנהלה של ההסתדרות הציונית באמריקה וינהלו את מחלקות הנוער, החנוך, התעמולה, הפרסום והעתונות.

ה. הציונים האמריקנים בכל המדינה יצטרכו לייסד, ללא קשר עם הסניפים הקיימים, קלובים בלתי מפלגתיים – כדי לתמוך בפעולת המשטר הקונסטרוקטיבי.

זאת היא תכנית של שעת חרום, והגשמתה אינה כמובן דבר נעים ביותר. ואולם אם נאחז ברשלנות נוחה – נשלם את זו במחיר יקר. היא תגרום לנו אפיסות כוח בתוך היהדות האמריקנית, גרעון מבחינת כוח ועמדה במועצת הסוכנות היהודית, וזלזול מצד הנוער היהודי במדינה כלפי הציוניות. ולבסוף גם לא נמנע מקונפליקטים פנימיים.

¹

הקדמה

המפלגה הפוליטית המודרנית היא בימינו כמו התנאים שהולידו אותה, תופעה “פלניטרית”. אפשר איפוא – ומבחינות ידועות נראה הדבר גם להכרחי – כדי להוכיח כללים מסוימים בסוציולוגיה המפלגתית, להביא דוגמאות שבנסיון לא רק מכל ארצות אירופה ואמריקה, אלא גם מסין, יפן וסוריה. הואיל וכל חקירה בענין זה דין לה שתהיה מלווה על ידי כמות רבה של פרטים מרובי גוונים, תלי-תלים של עובדות שאינן קשורות זו בזו, שסיבותיהן ההיסטוריות אינן יכולות להיות מוצגות בהתאמה הדדית – נעשה הצמצום לדבר שבהכרח.

בחיבור שלפנינו שאובות הדוגמאות ברובן מחיי המפלגות באמריקה או מתנועת הפועלים הבין-לאומית. נדירות יותר הדוגמאות מתוך היחסים באנגליה ובגרמניה. הסיבות לכך מקורן יותר בקלות הגישה אל החומר מאשר בכוונה מיוחדת מצד המחבר; את המסקנות הכלליות של עבודות-הנסיון אפשר בנקל להעביר לתנאי החיים של המפלגות הפוליטיות בכל ארץ אחרת, שכן גם בתולדותיהן של אלה מצויות בלי ספק דוגמאות לאין-ספור, היכולות לאשר את הכללים הנרמזים בכאן.

א. מהות הטכסיס

מושג הטכסיס, שמשתמשים בו כיום בכיוונים מכיוונים שונים, בין ביחס המדינות ובין ביחס המפלגות, ואפילו בבחינה כלכלית ביחס הטרוסטים הקאפיטליסטיים הגדולים הנלחמים זה בזה, ויתר על כן – ביחס כוחות וקבוצות של כוחות בכלל – מושג זה שאול, כידוע, ממדע המלחמה. כשבאים להגדיר את הגורמים, הקובעים בחיי המפלגה המדינית בזמננו את טכסיסה, מן הראוי להתחקות אחרי ההוראה הראשונה של המושג, ורק אז נוכל לנסות לקבוע הגדרה, מהו ענין טכסיסה של מפלגה מדינית. הגינירל פון קלויזביץ אומר בספרו המפורסם “על המלחמה”: “אילו היתה המלחמה מעשה בודד, לא היה טעם לחלוקה. אולם המלחמה מורכבת מסכום גדול פחות או יותר של פעולות מכונסות בתוך עצמן, שאנו מכניסם אותן בשם קרבות, ושהן מהוות חטיבות חדשות. מכאן נובעת הפעולה המיוחדת לערוך את הקרבות הבודדים האלה, לנהל ולחבר אותם לשם המלחמה. הדבר הראשון מכונה טכסיס, הדבר השני מוכנה אסטרטגיה. לפי חלוקתנו איפוא הטכסיס הוא תורת שימוש הכוחות הלוחמים בקרב. האסטרטגיה היא תורת שימוש הקרבות לתכלית המלחמה”. דומה לכך בתכנה היא ההגדרה המפורסמת של מולטקה, שעל פיה הטכסיס הוא “הנהגת הצבא בקרב”, ואילו האסטרטגיה היא “הנהגת הצבא אל הקרב”. ניסוח אנגלי דומה לזה מסמן את הטכסיס כאמנות או כשיטה להנהגת סוגי צבא שונים “לנוכח האויב”. אמנו או שיטה זו מתחילה בתנועת החטיבה הקטנה ביותר של סוג אחד הוא הטכסיס היסודי – ומגיעה ועולה עד לאמנות המצביא, הוא הטכסיס העליון המורכב, המבוסס על צירוף חטיבות שונות, המחולקות לפי תפקידיהן וכמויותיהן, וסיגול תנועתן לתנאים השונים של השטח, כושר המלחמה ותנועת האויב. הפרובלימה של הטכסיס היא איפוא בעיקרה פרובלימה של החסכון, של שימוש מוצלח באמצעים הניתנים לתכלית מסוימת: כיצד להשיג את תכלית הקרב באופן הטוב ביותר.

אם נעתיק הגדרות אלו לחיי מפלגה מדינית, יצא לנו, שהטכסיס הוא השיטה או ההתנהגות, שמפלגה משתמשת בהן כדי להשיג תכלית מדינית מסויימת, שהיא לוחמת לה. אך כאן יש להשתמש באמצעים הנמצאים בעין לשם תכלית מסויימת, וממידת ההתקרבות אל השימוש הטוב ביותר תלוי סיכוי ההצלחה או הערכת עצם התכנית. אף כאן אפשר להבחין בין טכסיס יסודי – למשל, ההתנהגות של פרקציה פרלמנטרית בנוגע להצעת חוק מסויימת – ובין אמנות מצביאה של הטכסיס העליון המורכב, שעליה לשים לב לא רק לתנועה בודדת של פרקציה פרלמנטרית, אלא תוך כדי קרב גם לסיגול פעולה זו לפעולות אחרות, למשל מחוץ לפרלמנט, – נגיד: בתנועת האגודות המקצועיות, – ולהשפעת הגומלין של הפעולה הפרלמנטרית על פעולת האגודות והשפעת אלה ואלה על דעת הקהל, על העמדה המדינית החיצונית ועל יחס מפלגות קרובות, – וסיגול כל התנועות הללו לתנועות המתנגדים. אף כאן העיקר הוא להנהיג את הצבאות בקרב, לנוכח האויב, ואילו התהוות הקרב עצמו וכן גם ערכו בבחינות יותר מקיפות – אינם באים בחשבון ונמצאים מחוץ לגבול הטכסיס.

לכאורה אין חזיון הטכסיס אלא כמין דבר חולף, משתנה, שלא ניתן להגדרה ולתפיסה. תנועות טכסיסיות נראות – יותר מכמה חזיונות חולפים אחרים של החיים המדיניים – כשרשרות של אבעבועות בורית, המהוות בהבל פה, מתרחבות לגודל שאין לשערו מראש, מנצנצות בצבעים מצבעים שונים ומתפוצצות בכל רגע על מנת לתת מקום לאבעבועות חדשות. אין בטכסיס לכאורה אפילו צל של שיטתיות, שניתנת להשגה, ולא ניכר בו שום סימן של קביעות. אלא שאותו הדבר נראה גם בטכסיס הצבא. נדמה, שעצם הרבגוניות של גורמי השטח – מישור, גבעות, נהרות, אגמים, ים, יער, סבך, ערבה, מדבר ובצה, והצורה הממשית של כל אחד מן הפרטים הללו – גורמת מספר מרובה כל כך של צירופים בלי סוף, שכל שיטה עלולה להיות כאן ללעג. ועל זה יש להוסיף כגורם נוסף של רבגוניות את ריבוי סוגי הנשק, צירופם וצירופי צירופיהם. פרט אחד, סיגול מכונת היריה אל טכסיס צבא הרגלים, עורר בשעתו – כידעו גם לבלתי צבאיים – ויכוחים ממושכים, והביא רק לאט לאט לידי מהפכה. כיום נעשתה פרובלימה זו מורכבת ביותר, לאחר שנוספו כוחות אויר, כוחות מכניים, כוחות להגנה מפני התקפה באויר, כוחות חימיים, חלוקה מורכבת של כוחות הצי. לבסוף גורמת כל ההתקדמות, ובכלל כל פסעיה חדשה בטכניקה הצבאית, לפרובלימות חדשות ומהפכניות בטכסיס. אחת הדוגאמות הבולטות ביותר של זמננו הוא השמוש בגזי הרעל שהונהגו לפתע פתאום על ידי הגרמנים במלחמת העולם, וכן גם ההתפלחות שלאחר המלחמה, זו ששינתה את כל המסורת הטכסיסית על ידי הפקת הפרשים וחיל הרגלים הבלתי מומחים והארטילריה הקלה – לטובת סוגי הצבא הנזכרים, שהוצאו מחדש ויש להם יתרון טכני. על אף כל הצירופים והנוסחאות האלה, שאין להם סוף במחינה מתימטית, לא עלתה עדיין על דעת המדע הצבאי אף לרגע לוותר על הנסיון של קביעת כללים שיטתיים לטכסיס, אלא שמדע זה עשה מהם שיטה מופשטת². ואת זאת אפשר לתבוע גם מאת המדע המדיני של הטכסיס. אמנם אף כאן יש בתנאים החיצוניים רבגונות של מקרים ממשיים ותפקידים של הסתגלות טכסיסית עד לאין סוף. מן הטכסיס של הסנדיניסטים בניקאראגואה, פרכוסי הפראקציות הלאומיות השונות בסין, האופוזיציה של סטלין ושל טרוצקי ברוסיה, עד לעמדה הטכסיסית של הפרוהיביציוניסטים בנורבגיה, מפלגת העבודה באנגליה, הפאשיזם או הרויאליסטים בצרפת – לפנינו שרשרת אין סופית של פרטים היסטוריים, אקלימיים ואתניים, שנדמה היותם נעלים מכל רישום וחלוקה. אף כאן מעמידה המציאות תפקידי הסתגלות מרובים כל כך, שצדק ווילהלם ליבקנכט, המנהיג החשוב של הסוציאלידימוקרטיה הגרמנית, באמרו פעם בועידת המפלגה: “לא הייתי יכול מעולם להיות אחראי להנהגת המפלגה – אלמלא האפשרות לשנות תוך עשרים וארבע שעות את הטכסיס אלף פעם”. על כך יש להוסיף, שאף כאן נוטה ההתפתחות לחלוקה אחרי חלוקה ולהרכב אחרי הרכב של האמצעים והסוגים הנתונים. לפני חמשים שנה לא היה עדיין זכר לפרובלימות של השפעה שיטתית על דעת הקהל ושל הפיקוח על העתונות היומית המשועבדת לטרוסטים. דוגמא מציינת לכוח העצום שבדבר זה יש לראות בממשלת מפלגת העבודה ומקדולנד בראשה באנגליה, שהיתה בבחינת ממשלת המיעוט זקוקה לחיבת העם, ובעל כרחה נפלה בו ברגע שעמדה פרוקת נשק לעומת יצירת דעת הקהל מדעת על ידי עתונות הטרוסטים. כל שההתארגנות הדימוקרטית של החברה המדינית החדשה מתקדמת והולכת, כן מסתעפות והולכות התנועות שניתנו לפיקוח טכסיסי מצד המפלגה. נקח למשל את ארצות הברית – על האסופת שנקבעו במפלגות באופן חוקי (primaries), על הבחירות הלאומיות לנשיאות ולקונגרס ועל בחירות הנסיון, התובעות בכל פעם החלטות טכסיסיות חדשות. אף כאן אפשר להגיד, שחידושים טכניים גרידא עלולים לגרום למהפכות בשאלות הטכסיס המפלגתי. משל ממשי הוא הרדיו (כיוצא בו: הרכבת, העתונות הרוטציונית, הטכניקה הכספית וכדומה). דבר מציין ונכון היה, שבשעת הויכוח על מסירת הרדיו הבריטי למדינה התנגד בא כוח מפלגת העבודה להצעה זו בטענה, שפועלה כזאת תתן לממשלה יתרון טכסיסי מאין כמוהו לרכישת דעת הקהל, ביחוד במלחמת הבחירות. שיטת האסיפות הפומביות, שהיתה נהוגה עד כאן, יכלה לכנס רק חלק קטן מן הבוחרים, שרובם היו כבר חסידים מאורגנים ומושבעים או מתנגדים מאורגנים ומושבעים. ואילו הרדיו נושא את הבשורה המדינית עד לאח המבוערת של האדיש ועד לביתו הבודד של החקלאי. על אף כל האפשרויות הללו של צירופים ונוסחאות – אסור לו למדע המדיני לוותר על הנסיון לעשות את הטכסיס לנושא חקירה שיטתית.

ב. טפוסי – הטכסיס העיקריים

בנוגע למפלגות המדיניות של זמננו – נשאלת שאלה ראשונה: מה הם הטפוסים העיקריים של התנהגות טכסיסית, שעלינו להבחין בפעולתם? בשימוש הלשון הרגיל אנחנו מוצאים המון ביטויים שנועדו לציין טפוסים מיוחדים של טכסיס. אולם רובם בלתי מסוימים ורופפים כעצם החזיון שבאו לציינו. אם מדובר על קיצוניות בניגוד לפרשנות או אם מציינים, על פי סדר המקומות הנהוג בפררלמנטים, גם את המחנה הטכסיסיים המתנגדים זה לזה בשם ימין ושמאל³, הרי ברור כבר משימוש הלשון הכללי, שמושג זוגי זה מתכוון כאן להביע קודם כל את תנועת הטכסיסי – בתוך מפלגה אחת – לשתי הקצוות. לי נראה בעצם, שאפשר להביע ניגוד זה בדיוק במלים בלתי-וותרני ונוטה לוויתורים. (על התוכן המלא של המושגים האלה עוד ידובר באריכות). בקוטב האחד עומד טפוס הטכסיס המתנגד מעיקרו לכל וויתור, פוסל כל גשמיות במחשבה תחילה, אינו זז מעמדתו, דבק בשלו בעקשנות, אוסר על עצמו וויתורים אפילו בתחום הנוסחאות והולך לתכליתו מתוך סיסמה: או קיסר או לא כלום. ומן הצד השניה שיטה, שאת מהותה אפשר להביע ביותר במלים: שמור לי ואשמור לך, שיטה המבקשת להשיג את תכליתה על ידי זה שיהא שוקלת מתוך גמישות את האפשרויות, רואה בכל צעד קדימה ריווח ממשי, ודעתה בכלל כדעת הלורד מורלי (על הפשרה, אנגלית, עמ' 186). כי “הפתגם הצרפתי הנורא, שהריפורמות הקטנות הן השונאים הגרועים ביותר של הריפורמות הגדולות, היא תורה של החורבן החברתי”. בשני הקוטבים, מזה ומזה, עומדים הקיצונים הגמורים, שעל פי טעות מבקשים אותם תמיד בצד האחד, בין הבלתי-מוותרים, בעוד שיש בעצם – ואולי לעתים קרובות יותר – גם פשרנים בעלי מאה אחוז. בין שני הקוטבים יש כמובן גוונים וגווני גוונים עד אין קץ, ואלה באים לידי גילוי או בצורת מנהיגים בודדים או בצורת חבורות קטנות בתוך המפלגה. אולם בתוך ריבוי העמדות בין שני הקוטבים האלה אפשר להבחין בנקל עמדה בינונית, הזכאית להפרש כטופס עצמי של טכסיס. טכסיס זה אפשר לציין – בניגוד לטכסיס בלתי וותרני המיוחד לטכסיס הפשרני המיוחד – בשום טכסיס אינטגרלי. כל מקום שאנו מוצאים טכסיס זה, מגנים אותו הבלתי וותרנים כפשרני והפרשנים כקיצוני. זה טכסיס, שאנריקו פרי הטיף לו בתנועה הסוציאליסטית האיטלקית וכינה אותו בשם שיטה מהפכנית. דוגמה אחרת, כמעט בעלת טהרה טפוסית, היא הסוציאלדימוקראטית הישנה ועמה האיטרנציונל השני, אלא גם אי-כשרונם של היסודות הבינוניים בסוציאל-דימוקראטיות הישנה, המרכז, לפעולה מהפכנית אקטיבית". וכן אומר ניתוח קומוניסטי של התפתחות תנועת הפועלים בימי המלחמה (המפלגה הסוציאלדימוקראטיות, מאת א. ורגא, עמ' 26): “נוצר…. המרכז המהפכני למראית עין ובראשו קאוטסקי, ברנשטיין, האזה, – שהיה בעצמותו אנטי-מהפכני ופציפיסטי ולא דחה את הגנת המולדת בעיקרונה, אלא את סיום המלחמה על סמך הנצחונות הצבאיים שכבר הושגו, ואילו את רעיון המרד המזוין לשם המלחמה והפלת הבורגנות דחה בעיקרונו.. חבורה זו הכריזה על עצמה באפריל 1917 כעל מפלגה סוציאל-דימוקראטית בלתי תלויה”.

בצד שלשת טפוסים יסודיים אלה של תכסיס מפלגתי אפשר היה כמובן לתאר עוד כמה סוגים מסוימים של יחס טכסיסי. קרוב לטפוסים הנאמרים, אבל שום אופן לא מזדהה עצהם, הוא הניגוד שבין ריפורמיזם ומהפכנות – במידה שתופסים ניגוד זה בבחינה טכסיסית ולא תכניתית. השיטה האחת פועלת באמצעות פעולות בודדות בזו אחרי זו, המצטרפות והולכות לשם השגת התכלית הנכספה, ואילו השניה פועלת בדרך התקפה ישרה על צומת העמדות של מצב מסוים, בין מצב כלכלי, ובין משפטי, בין מצב של משטר. ביטול מכס התבואה באנגלית הוא דוגמה מופתית לטכסיס מהפכני, ואילו מן הצד השני היה טכסיסה של תנועת מכס המגן בארצות אחרות על פי רוב טכסיס אבולוציוני מפורש, התחיל בהגנת סעיפים בודדים ותעריפים נמוכים, ולאט לאט, הבליע סעיפים חדשים והעלה את התעריפים, עד שנוצרה שיטה מקפת של מכסי מגן גבוהים. חלוקה חדשה של קנין הקרקע או של הכנסה מקנין קרקע היא מצד אחד שאיפת האגודות לריפורמה חקלאית, המטפלות – בהשפעת הנרי ג’ורג' – בתכנית של תקוני מסים והתיישבות חקלאית במדינה. באנגליה נסמכות שאיפות אלו על ספור של דושון סטוארט מיל “principles”, שיצא בשנת 1848, והן גרמו בדרגות שונות ליצלירת ההתאחדות לריפורמה קרקעית, החברה לריפורמה של החכירה והחברה להלאמת הקרקע. חברה אחרונה זו, שנבנתה על פי הרעיונות של אלפרד רסל וולס, מכריזה, למשל, ששיטתה היא להשפיע על דעת הקהל לטובת ביטול כל מסי העבודה ותוצרתה וריבוי המסים על קניני קרקע, באופן שהמס יקיף לבסוף את כל הערך השנתי של הקרקע. בגרמניה הכילה תכנית הברית לריפורמה חקלאית, כפי שנתגבשה לאט לאט אגב התעמולה של פלורשים ודמשקה, סעיפים עיקריים אלה: א) העברה אורגנית של האשראי לנכסי דלא ניידי לידי הצבור. ב) החזקת קרקעות הצבור והרחבתם, ג) טפול בהתיישבות החקלאית בקרב הארץ לפי שיטה שאינה מעמיסה על המתיישבים עול כבד של חובות, ד) תמיכה לחברות בנין, שנהוג ביניהן העקרון של קנין הכלל, ה) הוצאת חוק דירות המונע בפני ספסרות בקרקעות, ברם מדינות הביניים שבאירופה המזרחית, שבחלקן יש להן אופי שמרני גמור, כגון ליטא, ולין, לטביה – פתרו פרובלימה זו עצמה בדרך טכסיס מהפכני על ידי ריפורמה חקלאית מקיפה, הפקעת האחוזות הגדולות בכוח החוק ופעולה לשם התיישבות חקלאית של חיילים ובני אכרים. עובדות מעטות אלו מראות כמה מכריעה היתה ריפורמה חקלאית זו במדינות הנזכרות. בלטביה היה הרוב הגדול של האוכלוסים פרוליטריון מחוסר קרקע, שהיה עבוד באחוזות בעלי הקרקעות הגדולים. בשנת 1905 היה בליפלנדיה ובקורלנדיה היחס בין עובדים חקלאים בעלי קרקע ומחוסרי קרקע ביחס 1: 9. לפני המלחמה היו 48,12 אחוזים למאה של כל הקרקע קנין האצילים ורק השאר היה בידי האכרים. עכשיו, לאחר הריפורמה החקלאית המקיפה, מתחלקים האוכלוסים החקלאים חלוקה כזאת: 46 אחוזים למאה אכרים זעירים, 30 אחוז אכרים בינוניים וגדולים, 24 אחוזים פועלים, אחוזות גדולות אינן במציאות. בגלילות הרומניים של ביסרביה, שבהן הונהגה הריפורמה החקלאית בלי חוק על ידי תנועת אכרים בשנות 1918–1917, היו האחוזות הגדולות לפנים 47 אחוזים למאה משטח העיבוד. כיום אינו עולה אלא עד 7 אחוזים למאה. במחשבה תחיךלה שמנו בשני המקרים את הטכסיס המהפכני בידי מפלגות, – מפלגת המסחר החפשי מצד אחד ותנועת האכרים מצד שני – שבשום אופן אין לראותן על פי הפילוסופיה המדינית שלהן כמהפכניות, כדי שלא להביא לידי בלבול המושגים טכסיס ותכנית. כמו כן יש הבדל טפוסי בין המפלגות אם תנועתן הטכסיסית היא של התקפה או של הגנה⁴. ערך ההבדל הוא קודם כל בזה, שטכסיס ההגנה, ממש כמו בתורת המלחמה, מוגדר בעיקרו על ידי אמצעי ההתקפה, לאמר מכוון לפי תנועותיהם ואמצעיהם של המתנגדים. אם המתנגד מתקיף על ידי הרעשה מן האויר, הרי טכסיס ההגנה מוגדר מראש על ידי בחירת אמצעי ההתקפה מצד האויב. כיוצא בזה בחיים המדיניים, אותה המפלגה שהיא המתקיפה היא גם המנהיגה בענין הטכסיס. מקרה משונה בבחינה זו ממלחמת הבחירות הגדולה בארצות הברית ישמש כאן ציור מסביר. המפלגה הריפובליקאית של מדינת ניו-יורק העמידה למשרת מושל את היהודי אוטינגר. מיד קם במחנה הדימוקראטים ויכוח טכסיסי, שמא ראוי – לנוכח המספר הגדול של בוחרים יהודים בעיר ניו-יורק – להעמיד בטכסיס שכנגד גם מועמד דימוקראטי יהודי. המשא ומתן מסתבך פתאום לרגלי העובדה, שמועמד הדימוקראטים לנשיאות הוא קאתולי. זרם שכנגד במפלגה הדימוקראטית מראה על הסכנה בטכסיס המוצע, שסופו להרחיק את המוני הבוחרים הפרוטסטנטים בגלילות הכפריים של מדינת ניו-יורק. משא ומתן טכסיסי זה גרם לדבר, שהדימוקראטים העמידו למשרת מושל פרוטיסטנט מאנשי הסביבה ולמשרת ממלא-מקום המושל העמידו יהודי. ונתברר לבסוף, שחשבונם היה נכון. במדינת ניו-יורק, שרוב בוחריה הצביע כנגד המועמד הקאתולי בנשיאות, נמצא גם רוב בוחרים למעמד הפרוטסטנטי של הדימוקראטים. אמנם כאן – אצל הדימוקראטים – אין הפעולה שכנגד ברורה כמו שם, אצל הריפובליקאים. בעוד שלמשל הטכסיס הקיצועי של החבורה המתקיפה נענה על פי רוב בטכסיס קיצוני שכנגד – חוק הסוציאליסטים של ביסמרק הוא תשובה על טכסיס מלחמת המעמדות של הסוציאלדימוקראטיה הצעירה – הרי הפעולה שכנגד בטכסיס המפלגה היא לפעמים גם מהופכת. השוה, למשל, את ההתאבקות בין הסינט ובית הנבחרים באמריקה על הפחתת התעריפים בשנת 1887. הריפורמות בקונסטיטוציה של הודו בעשרות השנים האחרונות הן שתובה על הקיצוניות של הקונגרס ההודי הלאומי ומפלגת גנדי. הפוליטיקה של הרברט סמואל בארץ ישראל לגבי הקיצונים שבין הערביים מראה אותה התכונה של הושטת הגוף כדי לספוג את המכה ולהפיג את הנזק שבה. האנגלים בוחרים כנראה דרך טכסיסית זו תמיד בשעה שהמתנגד מתקיף באומץ והם אינם בטוחים בכוח השליטה שבידם. חוץ מזה יתכן בהתאבקות המדינית והחברתית – כמו במלחמה ממש – שהטכסיס עובר מצורה לצורה עם שינוי טיב ההתאבקות (ע' למשל זינובייב, הטכסיס של האינטרנציונל הקומוניסטי, עמ' 19): “אין לפרש את הדבר בשום אופן, שאין אנו גורסים שום מיון לגבי מלחמות התקפה והגנה שבין העבודה והרכוש. אולם אפילו בשטח הכלכלה יש שצורה מתחלפת בצורה, נקח למשל את שביתת הכורים באנגליה בשנת 1920. תחילה נגרמת על ידי כך שבעלי המכרות החליטו לקצץ במשכורת – ובכן: התאבקות-הגנה סופית. לאחר שהתחילה – היתה לה במשך זמן מסוים המגמה לההפך לשביתת התקפה, אלא שמפני כמה תנאים נגמרה זו שוב כשביתת הגנה טפוסית… אנחנו יודעים, שבשטח הכלכלה בדרך כלל תקופת הירידה הכלכלית היא תקופת ההשבתות ומלחמות ההגנה, ותקופת הפריחה הכלכלית היא תקופת השביתות ומלחמות ההקתפה”. אף טיב האמצעים הטכסיסיים שמפלגה משתמשת בהם יש בו כדי לסמן סוג מיוחד של טכסיס. אם האמצעים הללו מתאימים לחוקים הקיימים של חיי משפט נורמליים בתחום הדימוקראטיה המודרנית – בגבולות חירות האסיפות, הדיבור, העתונות וההתאגדות – הרי טכסיס זה מכונה קונסטיטוציוני, ואם לאו הוא מכונה לוחם. הלוחמות לזכויות הנשים באנגליה ובראשן סילויה פנהורסט, שהיו מפוצצות את האסיפות מתנגדיהם בזרוע, שוברות שמשות, הורסות אנדרטות, – עברו מטכסיס לטכסיס. הדוגמא הבולטת ביותר מן הזמן החדש היא הדרגה הלוחמת של המפלגה הפאשיטסית, זו שהתחילה באמצע מאי 1919 בהסתערות על בנין המערכת של “אוונטי” במילנו ונסתיימה בעלית הפאשיסטים על רומא⁵. אף כאן יש שמפלגה רואה את עצמה מוכרחת, עם שינוי התנאים לעבור מצורה אחת של טכסיס לחברתה. השוה למשל את נתוח האפשרויות הללו לגבי המפלגות הקומוניסטיות בספרו הנזכר של זינובייב עמ' 23: “הוא (הקונגרס השלישי של האינטרנציונל הקומוניסטי) דחה את השיטה של הפעלת המוני הפועלים על ידי השימוש באמצעים חריפים – בשעה שחסרו כל ההנחות הקודמות למרד.. פירוש הדבר אינו בשום אופן, שהקונגרס הסכים לאותם הקומוניסטים הרואים את תפקידן של כל מפלגותינו בזמן הזה בתעמולה בלבד… הקונגרס הראה בהחלטתו על דבר הטכסיס, כי בשיווי המשקל הרופף של אירופה בימינו עלולה כל שיבתה המונית, ואפילו כל סכסוך גדול בפרלמנטי, להיות גורם למהפכה ולהתאבקות ממשית לשם השלטון”. פרובלימה מיוחדת היא אם התנועה הטכסיסית מבליטה בגלוי את עצם התכלית, או משמשת רק כסות עינים לתנועות אחרות החוסות בצלה וזקוקות לעמוד הענן כדי להתפתח בלי מפריע. הטכסיס האחד הוא המכוסה, הטכסיס השני הוא הגלוי את עצם התכלית, או משמשת רק כסות עינים לתנועות אחרות החוסות בצלה וזקוקות לעמוד הענן כדי להתפתח בלי מפריע. הטכסיס האחד הוא המכוסה, הטכסיס השני הוא הגלוי. הסיסמא “תוספת שלטון לנשיא” של המונרכיסיסטים הגרמנים בשעת בחירות הינדנבורג ולאחריהן – לא באה אלא לכסות את מגמותיהן לתקומת המלכות. בזה חיקו את טכסיסי הבונפרטיסטים בשנות 1852–1848 ומפלגות כדומה להם במצבים דומים. כל הטכסיסים של הסחת דעת, שמשתמשים בהם הרבה בחיים המדיניים – בין בצורת אגדת “הפגיון בגב” של הימנים הקיצונים בגרמניה לשם האפלה על אשמתם במלחמה האימפריאליסטית, בין בצורת הסתה על היהודים על ידי סוכני הממשלה הצריסטית לשם האפלה על התבוסה במלחמת רוסיה ויפן, או בצורת בהלת “טמני” של הריפובליקאנים חסידי הובר להאפלה על האשמות הכבדות כלפי משטר הרדינג-קולידוש – כל אלה הם טכסיסים מכוסים.

ג. שטחי התנועות הטכסיסיות

התנועה הטכסיסיות של כל מפלגה מדינית – ותהא זו שייכת לאיזה טפוס שהוא – מתפתחות, לדעתי, בעיקרן על גבי שלשה שטחים. רק יחסם וצירופם של אלה מהווה את השיטה הטכסיסית של המפלגה. שלימותה ותקפה של השיטה תלויים למעשה על פי רוב יותר באמנות המדינית ושאר הרוח של ההנהגה מאשר בחישוב המדויק. שלשה שטחים אלה הם:

ראשית, היחס שבין המפלגה והממשלה. הפרובלימות הטכסיסיות בשטח זה כרוכות ביחוד בשאלות התמיכה – המותנה או המוחלטת – או של האופוזיציה – המותנה או המוחלטת – מצד הממשלה הקיימת אל המפלגה. שטח זה כולל את כל ההיקף של הטכסיס הפרלמנטרי ומסתעף כל כך, שהוא נוגע לעמדת המפלגה לגבי כל הצעת חוק, וביחוד חשובה כאן ההשפעה החוזרת על העתונות ועל דעת הקהל.

שנית, היחס שבין המפלגה ויתר המפלגות המדיניות. בשטח זה חשוב ביותר הטכסיס במלחמת הבחירות בכלל, וקודם כל בבחירות לבתי הנבחרים. לכאן ישיכות גם כל התנועות הטכסיסיות בענין הרכבת הממשלה ושאלת הקואליציה. הניגוד – המותנה או המוחלט – להתרחבות, או מדרגת הנכונות וההנחות הקודמות לגבי ההתחברות, – הם הסימנים המובהקים הקובעים את הטיב הטכסיסי של מפלגה.

שלישית, היחס בין המפלגה וחבריה. מה שמכונה בבחינה זו “מפלגה” אינו כמובן אלא דבר מופשט. למעשה זוהי שלאת היחס בין הנהגת המפלגה הזכאית לדבר בשם המפלגה ובין המון חבריה. התפקיד הטכסיסי בשטח זה פירושו ביטול המתיחות שבין הרצון הדימוקאטי מצד חברי המפלגה להשפעה ופיקוח בין זכות ההגדרה והפיקוח של ההנהגה; בדברים אחרים: בין ההכרה העצמית והאמון מצד ההמון ואפשרות הפעולה של ההנהלה. שאלה זו בדבר המשמעת במפלגה יכולה להפטר מבחינה טכסיסית בשתי דרכים, אם על ידי שיטה קפדנית של סידור וביעור (המפלגה הקומוניסטית הרוסית), או על ידי הפחתת מדעת של התביעות הארגוניות, המדיניות ואפילו המוסריות – (למשל, סינטורים אמריקניים האוסרים את השתיה ושותים בעצמם).

ברור, שבחים כל שלושת השטחים העיקריים הללו של טכסיס הם גוף אחד. רק בעיון יש להבחין ביניהם, אבל למעשה סמוכים הם ותחומיהם יונקים זה מזה. יש שעמדתה הפרלמנטרית של מפלגה נקבעת לא מתוך יחסה אל הצעת החוק הנידונה ואפילו לא מתוך יחסה אל המיניסטריון האחראי, אלא מכוונת למלחמה הבחירות הקרובה ולשעת הפגישה עם המפלגות המתחרות. דוגמאות לכך מוציות בכל יום ויום למכביר. כמו כן יתכן ונהוג, שההחלטה הטכסיסית של מפלגה אינה תלויה ביחסה למפלגות חברות או לממשלה, אלא נימוקה היא תשומת לב להלך נפשו ולרגשותיו ולרצונו של המון המפלגה, זה שקולו לא נשמע כמעט אבל מורגש בכל תוקף.

ד. תכנית של מפלגה ותכסיסה

נשאלת איפוא שאלה שניה: מה הם הגורמים הקובעים את טכסיס המפלגה? מה הן הסיבות והכוחות, שעל פיהם לובשת מפלגה טיב טכסיסי אחד או הפכו ונוקטת בפעולתה לגבי הממשלה והמפלגות חברותיה – והם לגבי אנשיה היא – קו טכסיסי טפוסי זה או הפכו? כדי לענות על שאלה זו ולחשוף את הגורמים העיקריים של הטכסיס – עלינו קודם כל לסלק מן הדרך טעות מכריעה וחמורה אחת, המצויה לרוב. טעות זהו היא, שרואים את התוכן הפרוגרמתי של מפלגה ואת סוג הטפוס הטכסיסי שלה כדבר אחד. בחוגים רחבים רווחת הדעה, כי עיקריה של תכנית המפלגה הם הקובעים באופן אבטומטי את טכסיס המפלגה או שיש לפחות יחס סימטרי בין זו לזו. בדרך כלל סבורים, שטכסיס קיצוני או מהפכני הוא סגולת מפלגה קיצונית או מהפכנית, ולהפך – מפלגה שמרנית היא על פי טפוסה גם בעלת טכסיס שמרני, מיושב ואוהב סדר. דיה סקירה קלה כדי להוכיח, שסברה זו לא רק אינה קולעת אל הענין, אלא מוטעית בכלל ⁶.

על צד האמת אין השואה זו אלא הכללת חזיון של תקופה אחת מסוימת בהתפתחות המפלגות המדיניות. זהות זו נכונה ביחוד לגבי תקופת מעבר, שבה מהפלגה או חבורת המפלגות השליטה בארץ בטוחה עדיין בתקיפותה המסורתית, בעוד שהכחות הצעירים והתוססים הקמים עליה נמאצים עדיין בראשית ארגונם, גידולם ותקפם, וכמעט אין ממש באיומם על המצב הקיים. בתקופת מעבר נוהגת המפלגה השמרנית בישוב הדעת, במתינות ובסדר, ואילו לתנועת הריפורמה התוססת אין טכסיס נחשב די-לוחם. אולם לאחר שהופר שיווי משקל זה ויחסי-הכוחות נשתנו במקצת – משתנה גם המצב מיסודו. משהגיעו הכוחות החדשים לנקודה, ששם מתרחש בהכרח משבר בהתאבקות שבין הישן והחדש, – עלול המצב להשתנות משני הצדדים, ויתכן שהמפלגה השמרנית תהיה מוכרחת לעבור לטכסיס-הגנה קיצוני. נקח אחת הדוגמאות המכריעות להתפתחות כזאת: את הקו הטכסיסי של המפלגה הדימוקראטית בדרומן של ארצות הברית עד למלחמת האזרחים. כל זמן שהתנועות המתנגדות לעבדות נמצאו בדרגת ההתהוות, והעבדות היתה בכל הדרום מוסד-בית בטוח, – היה הטכסיס של המפלגה הדימוקראטית השלטת מיושב ונוח לפשרות. קו זה נמשך בעצם מן ההסכם של מיסורי בשנת 1821 עד לחוק קאנזאס-נברסקה. בו בזמן רואים אנו את החבורות הצעירות המתנגדות לעבדות, במידה שיש להן שלטון, קיצוניות ומחוסרות גבולות בפעולתן. אום עם גידול הכוח הכלכלי ועמה תנועת הניגוד לעבדות בצפון, נעשה ברור שהתאבקות מכריעה מוכרחת לבוא והטכסיס משתנה מן הקצה אל הקצה. הדרום המיוחס, על שועיו המושלים בעבדים ופרדסים, נעשה בוגד, מורד והמפכני. התרגשו ובאו: ביטול קנין העבדים, חוק כנגד העבדות, פילוג, מלחמת אזרחים. שינוי כזה ביחס הכוחות שבין המפלגות, רק ביתר פתאומיות ועמקות, מצוי בכל מקום שבו מהפכה מנצחת הופכת את המצב המדיני על פיהו. לא כאן המקום לבדוק מדוע נתחברו בצרפת בשעת המהפכה דוקא בגליל וונדיי האצילים, האכרים והחוכרים יחידו כדי להגן בכוח על המלכות בפני הרפובליקה, ואליו כמעט בכל יתר גלילות הארץ פרצה בין המעמדים הללו בעלי הקרקע מלחמה, שנסתיימה בהחרבת הארמונות ובחלוקת האחוזות. המרקיז דה וסייר (203 gentilgommes compagnards) מביא כמה נימוקים לדבר. עכ"פ חשוב לנו לציין, שכאן עמדה להתגשם תכנית ריאקציונית גמורה באמצעים של טכסיס-אלמות קיצוני. והוא הדין בתנועות הגינירלים הלבנים ברוסיה בשנות 1921–1917 והאמיגרנטים המונרכיסטיים הרוסים. כרוז שיצא מאת המפלגה הצריסטית ברייכנהל אמנם אין כמוהו שמרני בתכנו ובמהלך מחשבתו, אבל רק מבחינה זו בלבד; מבחינת טכסיסו אינו שונה כלל מן הכרוזים שהיו הפליטים הסוציאליסטיים שולחים לרוסיה הצריסטית מברן, מג’יניבה ומלונדון. אף ההסתדרויות המדיניות הכפופות לכנסיה הקאתולית, שהן כרגיל מיושבות בדעתן, פונות לטכסיס מהפכני מתוך תביעת השעה; דוגמא לכך אפשר לראות במכסיקו החדשה משעת נצחון מפלגות קלם-אובריגון. מן הצד השני ברור, שהשויון המדומה בין תכנית מהפכנית וטכסיס מהפכני אף הוא אינו עומד בפני הבקורת. המפלגות המדיניות התקיפות והמאורגנות ביותר של הסוציאליזם הפרוליטרי – מפלגת העבודה באנגליה, הסוציאלדימוקראטיה בגרמניה, בצרפת ובבלגיה, – נמנו בשנם האחרונות מבחינת הטכסיס על סוג המפלגות הפשרניות. ולא עוד אלא שהדבר נכון אפילו לגבי המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, השולטת על ידי דיקטטורה מהפכנית. בקונגרס האחד עשר, שבו הרצה לנין על “הפוליטיקה הכלכלית החדשה”, עברה מפלגה זו מן הקו הטכסיסי הקיצוני, הקומוניזם הלוחם, לקו פשרני, שהיה כרוך בשנוי-יחס מפורש לגבי השכבות השונות של האכרים הזעירים והבינונים וכן גם לגבי בעלי המלאכה הזעירים בערים והמסחר הפרטי. התפתחות זו מענינת ביותר מנקודת מבטה של חקירתנו. שכן היא מבררת, שאפילו עיקרון טכסיסי הנכלל מדעת בתכנית אינו יכול למעשה לפקח על הקו הטכסיסי, ולא עוד אלא שברבות הימים יתכן, שיתהוה ניגוד חריף בין זה לזה. מלגות הפועלים שהזכרנו, חוץ ממפלגת העבודה באנגליה, יש להן כידוע הסגולה המיוחדת, שתורתן הכלכלית גוזרת עליהן גם קו טכסיסי יסודי שהוא חובה להן. חלובה זו נגזרת בדרך כללמן התורה המרכסיסטית של מלחמת המעמדות, ובמפלגה הקומוניסטית הרוסית נוספה על גזירה זו התורה בדבר הדיקטטורה של הפרוליטריון ועל היחס בין המדינה והמהפכה. הרי זה בדברים כוללים ניגוד עיקרוני כלפי ממשלות של מלגות אזרחיות, דחיה עיקרונית של תקציבן, דחיה עיקרונית של השתפות בקבינטים אזרחיים ויחס דחיה עקרונית לגבי בריתות, פשרותאו הסכמים עם מעמדות ומפלגות אחרים. אחד מתפקידינו כאן הוא לבדוק, מה הם הגורמים לכך שבמרוצת ההתפתחות השליכה הסוציאלדימוקראטיה באירופה צעד אחרי צעד וסעיף אחרי סעיף את המצוות הטכסיסיות הללו אחרי גוה ולבשה את צורתה הטכסיסית של עכשיו. אולם, עצם העובדה מציינת, שהתנועות הטכסיסיות אינן תלויות כמעט במטרות, בעיקרונים או במימרות של מפלגה. בבחינה זו מתאים המשל אל המדע המלחמה בכל פרטיו, אם נערכת מלחמה לשם כיבוש אימפריאליסטי של אנטוורפן או קובה או לשם הגנה לאומית על וורדון; אם סיסמותיה הן: שחרור הלאומים הנדכאים או אסיהלאסיאטים; אם ממלכה לוחמת אחת משתמשת בשכירי צבא, בעוד שהשניה רואה את חובת עבודת הצבא כעיקר יסודי של ארגון המדינה – בכל זה לא תלוי כלל פתרון התפקידים הטכסיסיים השונים של המלחמה והתנועה הטכסיסית הבודדת של כל גדוד וגדוד.

אם נערוך את המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות לא רק זו בצד זו אלא גם זו לעומת זו, נלמד דבר חשוב מאד. שני מיני המפלגות יש להן על י תכניתן תכלית משותפת: העברת כל אמצעי התוצרת והתחבורה לרשות החברה, הגשמת האידאל הסוציאליסטי. ולא עוד אלא ששני מיני המפלגות יש להן תורה כלכלית וחברותית משותפת. יתר על כן, לשני מיני המפלגות יש באופן רשמי פילוסופיה משותפת של ההיסטוריה, תורת המטריאליזם ההיסטורי. הרי זוהי התאמה מרובה כל כך בתכנית המפלגות, העוברות על המידה הרגילה של קורבה רעיונית. ואף על י כן רובצת, כידוע, תהום בין שתי החבורות. המפלגה הקומוניסטית השוטלת ברוסיה הסובייטית מגלה את חברי כל המלגות הסוציאליסטיות למחשבי סיביריה. הקומוניסטים בפרלמנט שבאירופה המערבית מתחברים בבחינה טכסיסית עם הקיצוניים מימין יותר מאשר הסוציאלדימוקראטים. מן הצד השני ריאונ, שמיניסטרים-סוציאליסטים לצבא דכאו תנועות קומוניסטיות בלי רחם, עד כדי שפיכת דמים. במלחמות הבחירות יש שהנואמים הסוציאליסטיים מתקיפים את הקומוניסטים ביתר חריפות מאשר הריאקציונרים. ואם נחקור מהיכן ניגוד זה, שיש בו לכאורה סתירה פנימית, נכיר, שההבדל היסודי בין התונעה הסוציאליסטית והקומוניסטית הוא הבדל בבחירת הקו הטכסיסי. ההבדל שבין התכנית להתפתחות מודרגת של מדינות זמננו – בכוח הפרלמנט והחוקה – עד לידי משטר הסוציאליזם, ובין התכנית לכיבוש הדיקטטורה על ידי המפלגה הקומוניסטית – הוא בעצם ההבדל באופי הטכסיסי היסודי שלשתי החבורות.

*

אנו רואים איפוא: א) שאפילו אותה זהות קיצונית – מבחינת התכנית והרעיון – של שתי המפלגות אינה מונעת ניגוד קיצוני בשיטת הטכסיס; ב) שבמציאות פועל לעתים קרובות הניגוד הטכסיסי של שתי המפלגות ביתר קביעות ועמקות מאשר הקרבה הרעיונית ותהכניתית. לכשנתבונן נראה, שחזיוניות אלה אינם מצומצמים בתנועה הפרוליטארית בלבד, אלא הם בעצם קנין כל המחנות המדיניים⁷. יכולים הם לבוא מצד אחד לידי גילוי באגפיה של מפלגה (ימין, שמאל או מרכז), המגוונים את ההבדלים הטכסיסיים. נקלח למשל את עמדת המלגות באנגליה, המאורגנות בטהרה קלסית: שלש מפלגות מדיניות גדולות על פי שלש התכניות המדיניות הגדולות של הבחרה החדשה, השמרנית, הליברלית, הסוציאליסטית. לפנינו כאן במפלגה השמרנית מן הצד האחד האגף הימני, ה“די-הארדס”, ומן הצד השני הטוריים הצעירים, המצדדים בזכות הכרת רוסיה הסובייטית ובזכות פוליטיקה סוציאלית מתקדמת. ההבדלים הטכסיסיים בקרב המפלגה הליברלית אף הם מפורשים, עד כדי כך שהמפלגה עמדה בשנים האחרונות על סף ההתפלגות. כמה ליברלים מובהקים עבור באמת למחנה הטוריים (אלפרד מונד, טרוויליאן ועוד). מצב כיוצא בזה שורר במפלגת העבודה. בארצות אחרות גרמו חילוקי דעות טכסיסיים אלה, המצויים באנגליה במסגרת של מפלגה אחת, ליצירת מפלגות שונות, העומדות ברשות עצמן. באופן ששיתף הטכסיס יש בו כוחשל יצירת מפלגות וחיבורן יותר משיותף הרעיונות והתורות. בגרמניה הקיסרית הגינו על התכנית ועל התכנית הליברלית הגינו שלש מפלגות: הנאציונל-ליברלים, המתקדמים והחפשים בדעות. כל אחת המפלגות הללו היא התגשמות גוון מיוחד של אותו הטפוס הטכסיסי. בעוד שמצד אחד יש לפתח את התכניות המדיניות השונות בתנאים שונים על ידיאותם הטכסיסים, הרי לפנינו כאן האפשרות של טכסיסים שונים במסגרת תכנית מדינית משותפת. בזה הוכחנו, שהתנועה הטכסיסית של מפלגה אינה תלויה כלל בתכנית.

ה. על הגדרות כלליות אחדות של הטכסיס

לאחר שפנינו את הדרך נוכל להתחיל בשחשיפת ההגדרות החיוביות של טכסיס המפלגות. וכאן יש לציין שוב מה שאמרנו בתחילה: אגב ניצוחו של טכסיס מוסים יש לשים לב א רק לגומרים מיוחדים וישרים, אלא גם לכמה וכמה יסודות אחרים, שפועולתם לא ניתנה לציון ולהגדרה ממש השפעתם בכל זאת אינה בגדר ספק. בנתחנו טכסיס מן הטכסיסים הממשיים – בדין הוא שנביא בחשבון – כנהוג בתורת המלחמה – המון גורמים כלליים כאלה. כל הכרעה טכסיסית ממשית מתייחסת לתורת הטכנסיס כהתייחס אל תורת הכלכה כל חישוב מחירים ממשי מצד בעל בית החרושת. צירופם השיטתי של גורמי הטכסיס מתייחס אל הקו הטכסיסי של מפלגה – כפי שנקבע במהלך ההיסטוריה, – כהתייחס בנין הגיוני של ריקרדו⁸ למציאות הרבגונית, החדפעמית, המיוחדת במינה, הגדלה גידול אורגני מבחינת כלכלה לאומית היסטורית. אין לך בעצם ראיה מעולה לכוח הטכסיסי המכריע שבתנאים היסטוריים מאשר גורל האינטרנציונאל הסוציאליסטי המיוסד על תורה שויטה אחדותית – מבחינת הנסיון שניסה במקרים שונים, שלא נגעו במקום היותן של הארצות השונות, לבוא לידי טכסיס בין-לאומי אחדותי המקיף את העולם. תבוסת הנסיון הזה בימי אבגוסט 1914 לא היתה אלא סיומה של התפתחות, שכבר התחילה קודם לכן. החלטות הקונגרסים הבין-לאומיים, אבל אי-אפשר היה לראותן כמצוות חובה. בשנת 1914, בשעת הויכוח הגדול בשאלת המיניסטריאליזם של קאוטסקי לגבי ההחלטה האומרת, שהסוציאלידימוקראטיה אינה יכולה להשתתף בממשלה במשטר האזרחי, – הכילה צמצום, שבתנאים יוצאים מן הכלל יש אפשרות של היתר. הכרה זו – בדבר כשלונו של האינטרנאציונל השני בהגשמת טכסיס אחדותי – מלאה תפקיד חשוב בשעת יסוד האינטרנציונל השלישי אחרי המלחמה. הכרוז לכינוס קונגרס מייסד מסמך את התכלית “ליצור אורגן לוחם, שיעשה – על ידי אחוד תמידי והנהגה שיטתית של התנועה – למרכז האינטרנציונל הקומוניסטי ויגשים את שיעבוד האינטרסים של התנועה בארצות הבודדות לאינטרסים של המהפכה הבינלאומית”. נסיונותיו של האינטרנציונל השלישי ושאיפותיו להגשים את הכוונות הרצויות הללו – אף הם מאלפים מאד. הקונגרס השני קיבל לשם הגשמת העיקרונים הללו בחדשי יולי-אבגוסט 1920 את עשרים ואחד הסעיפים המפורסמים, המטילים בתורת חובה על הארצות הבודדות את טיב התעמולה, את שיעבוד העתונות לועד המפלגה, את סילוק החברים הקובעים להם טכסיס אחר, יצירת מכשיר חשאי לשם תעמולה בצבא, מלחמה בתחום האגודות המקצועיות כלפי האינטרנציונל של האגודות המקצועיות באמשטרדם, מבנה מורכז עד כדי קפדנות של המפלגה הבודדת והוצאת בעלי הדעות האחרות בשמך ארבעה חודשים. קבלת עשרים ואחד הסעיפים גרמה, כידוע, לקרע בין כל המפלגות הקרובות לאינטרנציונל השלישי ולהתנכרות בין מוסקבה ובין התנועה ההמונית של הפועלים האינטרנציונליים. בחודש ספטמבר נתפלגה המפלגה הסוציאליטסית בצ’יכוסלובקיה, באוקטובר המפלגה הסוציאלדימוקראטית הבלתי תלויה בגרמניה, בדבצמבר המפלגה הסוציאליסטית בצרפת, בינואר המפלגה הסוציאליסטית באיטליה. בסוף אוקטובר 1920 קיבלה מפלגת הפועלים הבלתי תלויה באנגליה החלטה, שהצעיה כנוס ועידה “כדי לדון בדבר יצירת אינטרנציונל עולמי, שיתן לתנועה בכל ארץ וארץ את חירות ההתפתחות לפי הנתאים הכלכליים וההיסטוריים המיוחדים להתאבקותה”. החלטות כיוצא בזו נתקבלו על ידי המפלגה הסוציאלידימוקראטית הבלתי תלויה ברמניה והמפלגה הסוציאליסטית בשווייץ. מתוך ההחלטות הללו קם האינטרנצינל 2 וחצי. בועידת היסוד שלו בשנת 1921 אמר פרידריך אדלר מבחינת שאלה זו בפירוש: “אנו בונים את האינטרנציונל לא בצורת מפלגה, כרצון מוסקבה, אלא אנו בונים את האינטרנציונל כמועצת פועלים, שבה נכנסות המפלגות של האינטרנציונל כמפלגות אבטונומיות, ורק לעתיד לבוא, על ידי החלטה מצד הסתדרות כללית זו, מותר יהיה לצמצם את האבטונומיה”. אף זה הוא נסיון טפוסי מבחינת מרכז, מין טכסיס פשרה לגבי האינטרנציונל השני והשלישי.

מדי ננסה להתקין – בדרך ההפשטה – משפע התנאים ההיסטוריים הללו גורמים מגדירים כלליים בשביל קו הטכסיס הממשי של מפלגה, נראה מיד גורם כזה, שהשפעתו העצומה היא למעלה מכל ספק, באופי הלאומי שלהעם, שבקרבו פועלת המפלגה. ברם מקובל אצלנו עכשיו, כי זה שאנו קוראים בשם אופי לאומי הוא חזיון מורכב ומלא סתירות, שלא יקבל כנראה לעולם את הגדרתו המדויקת. יודעים אנו, שבמקצוע זה ההכללות השגורות גורמות סכנה והן על פי רוב חסרות ערך. מלגלגלים אנו כיום על סופרי המאה השומנה עשרה, שהיו – דוגמת הצרפתי גרוסליי בשנת 1770 לערך – רואים את הנטיה להתאחדות מדעת כתכונה מיוחדת של האופי הלאומי האנגלי, שלא ידעו כלום על מספרים סטטיסטיים של התאבדות וסבורים היו, שעל גדות התימזה הותקנו תקנות מגן מיוחדות כדי למנוע את העוברים ושבים מלקפוץ המימה ולהטביע את עצמם. ומגוחכות לא פחות הן גם קצת ההכללות, שעד היום לא ביטל אותן המדע. על אחת כמה וכמה שקשה לציין את היחס שבין חזיון כולל ורבגוני וקשה-הגדרה כאופי הלאומי או כמזג הלאומי – ובין חזיון הטכסיס שאינו אלא פרט אחד מן החיים הלאומיים. אפילו היחס הכללי שבין גזע ופוליטיקה או בין גזע וכלכלה לוטה עדיין בערפל (ע' ג. רוברט מיכלס, גזע וכלכלה). אולם כשם שהקושי בהגדרה המדויקת של טפוס האופי הלאומי לא שינה כמעט כלום בעובדה הקיימת ובהשפעה העצומה של מציאותו, כך אין המהות המורכבת ביותר והסתמיות המדומה של יחסים אלה משנות כמעט כלום בעבודה של מציאותם ובערכם. בורק אומר בנאומו המפורסם על השלום עם אמריקה: “טעות גדולה היא לחשוב, שהאנושיות מתנהגת על פי עיקרון עיוני, של ממשלה או של חירות, בדרך הבאה ראיה או תוצאה הגיונית. כל ממשלה, ואפילו ריוח או שעשוע אנושי, וכל מעשה מושכל – מבוסס על פשרה ותמורה. אנו נותנים ולוקחים, אנו מוותרים על קצת זכויות כדי שנקבל זכויות אחרות”. לדעה זו, הנחשבה כטפוסית להתנהגות האנגלים, מעיר לורד מורליי בספרו “על הפשרה” (עמ' 186), הבא להורות לאנגלים את גבולות השימוש בפשרה ולתת לה צידוק מוסרי: “בצרפת יש להדפיס דברים אלה באותיות גדולות בראש כל עתון ולחרות אותם באותיות זהב בשביל כל חלקי בית הנבחרים ועל דלת כל משרד של השלטון. באנגליה הן זקוקות לפירוש, שיבליט את האמת הפשוטה, שהפשרה והתמורה אינן נצחון מוחלט של מערכת כללים אחת”⁹. על דברים אלה של מורליי מעיר מצדו מתרגם ספרו לגרמנית¹⁰ כדברים האלה: “אם דברי בורק, המובאים בספרו של המחבר, ראויים להיות חקוקים באיזה מקום שהוא באותיות זהב, – הרי אפשר להגיד כך גם על דברי המחבר עצמו בנוגע לגרמניה”. אין כאן המקום לבדוק את הפרטים. די להגיד, שאם קיימת הנחה, כי הבדלים טפוסיים אלה בהתנהגות המדינית של הגרמנים והצרפתים והאנגלים מוגדרים בפחות או יותר דיוק, – משמע שהשפעת ההבדלים הללו על ההתנהגות הטכסיסית של המפלגות שלהן מתגלית בעל כרחה. ודאי שאין זה מקרה, והדבר מתאים היטב אל ההגדרות הנרמזות למעלה, שעל סף התנועה הסוציאליסטית באנגליה עומדת חברת פביאן, זו ששמה שאול מאת הרומי קוינטוס לחברות מדיניות קיימות, ובראש וראשונה חברות הליברלים, את רוח הסוצאליזם¹¹. כמו כן אין זה מקרה, שבגרמניה קיימת מאז השאיפה ליצור הסתדרות המונית הבנויה בנין מוצק ועושה את דרכה עד כמה שאפשר על פי עיקורנים מדויקים ושיטות קבועות מראש; שבצרפת היתה המפלגה הסוציאליסטית מפולגת שנים רבות לכיתות הכרוכות אחרי הגיון משלהן: הברוסיסטים, האלמניסטים, הגדיסטים והז’ורסיסטים; ואף זה שהמנהיג האנרכיסטי הרוסי בקונין, שישב כפליט מדיני באירופה המערבית, מצא לו שדה עבודה נוח דוקא בתנועת הפועלים הצעירה באיטליה, והגיע שם לפעולה מדינית חשובה יותר משהשיגו חבריו שנתעו למקומות אחרים, כגון אלכסנדר הרצן ולאחר זמן קרופוטקין בלונדון, ומשהשיג הוא בעצמו בפרוסיה. מובן ממילא, שהנוסחאות הפשוטות הללו אינן אלא הכללות ראשונות, והן זקוקות לישוב סתירות ולהשלמת פרטים. די אם נרמוז כאן, שאנגליה יצרה לא רק את חברת פביאן, אלא גם את חברת התעמולה הלודיסטית והטשרטיסטית, שבבריטניה הגדולה היתה בשנת 1926 השביתה המאורגנת הראשונה שלא בימי מהפכה – אידיאל של התנועה הסינדיקליסטית הלוחמת – ואם כי זו נגמרה במפלה; ומן הצד השני באיטליה, בארץ המזג המדיני הסוער והבלתי מרוסן, היתה ימים רבים יד המפלגה הסוציאליסטית הפרשנית והמתונה על העליונה, ומנהיגי חבורה זו: טוראטי, מורדינגיאני, לוריה ועוד – היו ראשי המדברים בסוציאליזם האיטלקי. בצד האופי או המזג הלאומי יש להזכיר עוד גורם כללי אחד, שיש לו השפעה רבה על התנועה הטכסיסית של המפלגה, כפי שהוא נקבע על ידי מהלך ההיסטוריה – זהו המצב הכללי של החינוך בארץ שבה פועלת המפלגה. במצב החנוך תלוי בהרבה אופיה של “דעת הקהל” ומוסדותיה, כגון העתונות, והמשא ומתן הפומבי שבארץ. ברם אופיה של דעת הקהל הוא עצמו גורם במידה רבה אפשרות או אי-אפשרות לגבי השימוש בשיטות טכסיסיות מסוימות. אדוארד ברנשטיין אומר (תורת החורבן והפוליטיקה הקולוניאלית): “שתים הן ההנחות, שבהן תלויה קביעת שאלות הטכסיס. ראשית כל חשובה תמיד, כמובן, ההשפעה החוזרת של המצב כהויתו; ההנחה השניה היא שכלית: דרגת ההכרה בדבר המצב החברתי ומדרגת ההבנה לגבי טיב החברה והתפתחותה. שני הגורמים הולגים ומתחלפים תדיר”. בארץ בעלת דעת קהל בלתי מפותחת וחנוך עממי נחשל – תהא ההכרעה הטכסיסית מוכרחת תמיד להביא בחשבון, כי הדרך שמפלגה הולכת בה יש בה לגרות ביותר את יצרי ההמון וחושיו ואין בה משום תביעה יתרה לכשרון הדיון של ההמון, לשכלו ולידיעתו או למשמעתו. בארץ בעלת חנוך עממי גבוה ודעת קהל מבוגרת ומתקדמת – יהיה הכוח של הטכסיס מקיף יותר וגבול גמישותו גדול יותר; שם יוכל להשען על הצעה גלויה של עובדות, וישתמש בראיות ונימוקים יותר מאשר בכחות סמויים מן העין. נבחרים סוציאליסטים באיטליה הדרומית מעידים, שלפעמים היו בני הכפר מוציאים לשם קבלת פניהם את האיקונין מבתי הכנסיה ויוצאים לקראתם מתוך שירי קודש בסך (אנריקו פרי, השיטה המהפכנית, הקדמה לתרום הגרמני של רוברט מיכלס). כדי לעשות את האכרים הזעירים והאריסים בחבל ניאפולי וסיציליה לחסידים נאמנים של המפלגה הסוציאליסטית – יש כנראה להשתמש בטכסיס אחר ולא במסקנה הגיונית מתוך התורות הכלכליות והחברתיות של מרכס. דומני שגם ניתוח-השואה לגבי תנועות-בחירות באנגליה מצד אחד ולגבי אלה שבמדינה טנסי (אף היא אנגלו-זכסית ברובה) מצד אחר, – יביא לנו מסקנות מאלפות. אמנם יש גם מגמות מסוימות בכיוון מהופך. אף על פי שהמונים נחשלים ונבערים מדעת נוטים בדרך כלל לטכסיס פורט של מהומות – נזכור נא את מכסיקו ויתר הרפובליקות באמריקה המרכזית – יתכן, בכל זאת, שהדבר יאוזן על ידי האדישות היתירה של ההמון באותן הארצות. הבערות הפוליטית גורמת, שהמונים אלה אינם מתנערים בנקל מאדישותם וקשה לעוררם לפעולה פומבית. אין לשכוח, כי מסורת מדינית של עם, שנתפתחה במשך דורות והתנהלה מדור לדור, אף היא חלק מן החנוך הלאומי ואולי חלק חשוב ביותר. אולם הגורמים הכלליים הללו של הטכסיס, – כגון האופי הלאומי, דרגת החנוך של עם וכיוצא בהם – משפיעים לא על מפלגה זו או אחרת, אלא על כל המפלגות שבמדינה, אם כי לא במידה אחת. חוץ מזה משפיעים כולם על כל מבנה החיים הכלכליים, החברתיים והמידניים של אומה. ורק בדרך עקיפין גם על החזיונות המיוחדים והטפוסיים של הטכסיס.

ו. גורמים מגדירים מיוחדים:

המבנה הסוציאלי של המפלגה

לעומת זאת ניתנו לבחינתנו כמה גורמים, שהשפעתם הישרה על קביעת הטפוס הטכסיסי של מפלגה מדינית ניכרת בחוש. ראשון בגורמים אלה הוא ההרכב הסוציאלי של המפלגה.

אין אנו מתכוונים בזה לזיקה שבין האינטרסים הכלכליים והסוציאליים ובין ניסוח התכניות המדיניות של המפלגות. זיקה זו משמשת מכבר נושא חביב לתורת הסוציאולוגיה של המפלגות, ביחוד משעה שמרכס ואנגלס ובית המדרש הסוציאליסטי בחנו ובדקו את התנאים המדיניים הממשיים וסייעו לחשוף את הנוסחאות האנושיות הכלליות והמדיניות של המפלגות (ע' כתבי מרכס: מלחמת המעמדות בצרפת; מהפכה ומהפכה-שכנגד בגרמניה; יום י"ח ברומר של לואי בונפרט). אף צמצומי הניתוח המרכסיסטי לגבי הפרובלימה של המפלגה נידונו והוסברו מאז לפרטיהם ודקדוקיהם (ע', למשל, רוברט מיכלס, פרובלימות של הפילוסופיה הסוציאלית: קפיטל, כלכלה ופוליטיקה). ואולם כאן עלינו לדון אך ורק על היחס המיוד שבין ניתוח מבנה המפלגה ובין טופס תנועתה הטכסיסית. בנידון זה ניתן לנו לראות קודם כל, כי אחדותיות, או העדר האחדותיות של היסודות הסוציאליים, שמהם מורכבת המפלגה, משיע על הטכסיס השפעה מרובה. כל שהרכב המפלגה המדינית הוא יותר מעור אחד, כן תגבר מגמתה בכיוון טכסיס קיצוני, גלוי ומתקיף; ולהפך, כל שהרכבה הסוציאלי יותר רבגוני, כן יגברו בקרבה הניגודים לקו זה וכן ירבה בה האונס לעשות ויתורים, לנטות מן הקו הישר וללכת ארחות עקלקלות. ובזה אין שום הבדל, מאיזה סוג הם היסודות שעל אחדותם או רבגונותם מדובר כאן. התוצאות הטכסיסיות, הנגזרות מאחדותיות סוציאלית גמורה של המפלגה, הן מחויבות המציאות גם במלפגה שכולה מורכבת ממתנגדי אלכוהול הנלחמים לחוק הנזירות, ממש כמו במפלגה שכולה מורכבת מנשים הנלחמות לשווי זכויות; גם במפלגה שכולה טשכים או אירים, נלחמים לזכויותהים הלאומיות בךפרלמנט אוסטרי או בריטי, וגם במפלגה שכולה בעלי הון, הנלחמים להחזרת ערך פקדונותיהם ולשובה על בסיס הזהב. נקח נא למשל את שתי המלגות שמלאו ברייכסטג הגרמני אחרי שנת 1871 תפקיד של מפלגות מחאה בלבד, של אופזיציה שאין לפניה פשרה: מפלגת הוולפים, שעיקר פעולתה היתה המחאה כלפי ביטול מלכות בית הנובר, ומפלגת אלזס-לותרינגיה, שעיקר פעולתה היתה המחאה כלי סיפוח ארץ מולדתה לממלכת גרמניה. דוגמא מובהקה מתוך דברי הימים המדיניים החדשים היא שוב תנועת הפועלים בימינו, המזיגה היתירה של המפלגה הסוציאליסטית עם הפרוליטריון בתורת מעמד. בשעה שעורר לסל לראשונה את הד “שעטת הברזל של גדודי הפועלים” לשם הסתערות על מטרה מדינית, היא זכות הבחירה הכללית, – בישר בזה פרשה חדשה של התפתחות המפלגה בימינו. לנוכח יתר המפלגות, קודם כל המתקדמות והליברליות, עתידה היתה לקום מפלגה חדשה, שנולדה מתוך תנאים שווים של חיי ההמון הפרוליטרי ונשאה מתוך הכרת השויון ההמוני של הגורל הפרוליטרי; מחנה אחד ואיחד – במחשבתו, בחייו, בהרגשתו וברצונו – שנועד לצאת בשם מטרות של וליטקה פרוליטארית עצמית, בלתי תלויה בשום מקרה. לעומת זאת היה הליברליזם הפרסי-הגרמני בימים ההם, ביחוד מימי יסוד הקיסריות, כמתואר בפי מיכלס (מפלגות, הוצאה אנגלית, עמ' 270): “תערובת רבגונית של מעמדות, המאוחדים בעיקר לא על ידי צרכים כלכליים אלא על ידיתכליות משותפות של משא נפש. ההוכחה הוחתכת לדבר היא עצם העובדה, שלא רק בפרוסיה ובגרמניה, אלא בכל מקום באירופה היו הפועלים הולכים ימים רבים אחרי המפלגות המסורתיות ומתחברים אל יתר היסודות הסוציאליים, וקשה היה לנתק אותם מכבל המפלגות האזרחיות. במדיה שצורות המדינה היו דימוקראטיות יותר, בה במידה גבר הקושי להתהוות הכרה מדינית עצמית, חזק הריתוק של הועלים למפלגות האזרחיות וארכה פירדתם ועמדתם ברשות עצמם מבחינה מדינית¹². ניתוק הדימוקראטיה הפרוליטארית מן האזרחית אירע בפרוסיה וגרמניה בימי לסל, ההתעוררות העממית הראשונה של הפרוליטריון האיטלקי וניתוקו מקסם הרדיקאלים חלו בתקופה התעמולה של בקונין בסוף שנות הששים. עמידת מפלגת הפועלים הצרפתית ברשות עצמה – שהתחילה במקצת בימי הקומונה – חלה רק בתחילת שנות השמונים ונגמרה על-ידי חברות סטודנטים מרכסיסטים בשכונה הלטינית שבפאריז (מירולי, צרפת הסוציאליסטית, צרפתית, עמ' 52). באנגליה קמה מפלגת העבודה החדשה רק במאה העשרים. כל זמן שהפועלים אינם מהווים במפלגות הישנות אלא אחוז אחד בתוך תערובת של סוגים סוציאליים שונים – הם דוחפים מזמן לזמן ומפעילים פחות או יותר את המפלגות הללו; אבל לעומתם עומדים כמה דחיפות, תכינות ורצונות אחרים. רק משעת עמידתם ברושת עצמם הם עומדים בחברוה חדגוונית לערך, הקובעת את טכסיסה מעצמה על פי קצת אחדותי, ומתוך כך יכולה היא לתפוס מרובה, לדחות פשרות או בריתות ולהטיל עונש חמור על הפרת המשמעת. לפי חשבונות סטטיסטיים מלפני המלחמה הגיע מספר הפרוליטריים האמיתיים במפלגה הסוציאלידימוקראטית-הגרמנית עד 94,7–77,4 אחוזים למאה בערך (ע' מיכלס, ארכיון סוציאל-דימוקרטי גרמני לסוציאולוגיה, כ"ג, עמ' 559–4719). באיטליה הגיע מספרם – פועלי תעשיה ופועלים חקלאיים ביחד – עד 57,26 אחוזים למאה, ועדיין זה הרכב חדגוני יותר מהרכבה של כל מפלגה אחרת. בזה מתפנית הדרך ל”טכסיס הלוחם הסוציאליסטי". מן הצד השני אפשר לראות, כי המפלגה המהפכנית באמריקה, שנלחמה לשחרור הארץ מידי האנגלים, נפרדת למחנות שונים מבחינת הטכסיס: "במשך הימים רבי ההמולה שקדמו למרד כלפי בריטניה הגדולה – נתגלו, מלבד הבדל בין הטוריים והפטריוטים, גם הבדלים חמורים בין הטוריים עצמם. בעלי המלאכה של העיר איימו על הסוחרים בתביעות קיצוניות ובמהומות קשות. במשך כל ימי מלחמת החירות היו המורדים מפולגים לקבוצות קיצוניות ושמרניות – בעלי המלאכה והחקלאים העניים כלפי הסוחרים ובעלי האחוזות הגדולים (בירד, התאבקות המפלגות באמריקה, עמ' 30). די להעיף עין על שתי המפלגות האמריקניות הגדולות, כפי שעמדו זו מול זו במלחמת הבחירות האחרונה לנשיאות, כדי לברר את ההשפעה ההפכית של רבגוניות יתירה על קביעת הטכסיס. בשתי המפלגות עומדים הבוחרים “היבשים”, בני הנגב והמערב, לעומת הבוחרים “הלחים”, בני הצפון והמזרח. בשתי המפלגות מושכים בעלי החוות (במפלגת הריפובליקאנית בעלי החוות של המדינות המערביות העצמיות – קאנזס, איובה, ניברסקה; – במלגה הדימוקראטית – בעלי האחוזות של המדינות הדרומיות: מיסיסיפי, טכסס) לצד אחד, ובעלי התעשיה של צפון-מזרח לצד שני. כל הקרעים עוברים דרך שתי המלגות גם יחד. ומה היא השפעת מצב זה על ההתנהגות הטכסיסית של שתי המפלגות? היא גורמת קודם כל לכך,שלא תתכן כמעט עמדה מוחלטת בשום שאלה מן השאלות השנויות במחלוקת. התכניות של הועידות מנוסחות במימרות סתמיות, משתדלות להקיף את הכל ודומות מאד זו לזו. יש חקורים, שרואים אפילו בזה במידה מסוימת את התכלית של התכניות. “התכנית הטפוסית, – כותב פרופ' שלזינגר (שם, עמ' 261) – היא ברית ידידות, שנועדה לישב חילוקי דעות בין יסודות מתנגדים בתוך המפלגה למשך מלחמת הבחירות, ולתת אפשרות למפלגה שתצא בחזית מאוחדת כלפי האויב המשותף”. אף טכסיס מלחמת הבחירות של המועמדים הוא כמובן פשרני, סתום וגמיש ככל האפשר. אל סמית מוכרח לחבר את הצעות השינויים שלו לפינוסח, שנתן למנהיגי מפלגתו בדרום את האפשרות להבטיח את הבוחרים, שיוכלו למנוע כל שינוי בחוק, גם לכשיבחר סמית לנשיא, על ידי בחירת סינטורים וצירים “יבשים”. חסידי הובר פרשו את ההכרזה “היבשה” הקיצועית של מועמדיהם במדינות המזרח באופן שלא התנגדה לשינויים ותקונים בחוק הנזירות. ואחרי כל התחבולות הללו אי אפשר היה, מתוך התנהגות טכסיסית כזאת, להחמיר בגזירות המשמעת. עם התפתחות מלחמת הבחירות התחילו מנהיגים מובהקים של המפלגה עוברים ממחנה למחנה. כאן חסר לגמרי מה שנותן למפלגות מעור אחד את תקפן, לאמר – התלכדות הסוציאלית, הנותנת אפשרות של משמעת חמורה כלפי פנים. הטכסיס נעשה מטושטש ורופף, התנועות הטכסיסיות רפויות ומפוקפקות.

כדאי להרצות כאן על מקרה מיוחד במינו – על מפלגת המרכז הקתולי בגרמניה. המרכז הגרמני נתהווה כידוע מתוך “מלחמת התרבות” של הקתולים הגרמנים, אבל נעשה במרוצת ההתפתחות למפלגה חילונית ומדינית ממש, שתכליתה אינה אך ורק הגנת הזכויות הדתיות. מפלגה זו מקיפה לפי המסורת – יסודות סוציאליים וכלכליים המרוחקים אלה מאלה ביותר: את בעלי התעשיה הגדולים על גדות הרהיין ובווסטפליה, המוני ועלי מכרות ויציקה על גדות הריין, אכרים זעירים ופועלים בבאוואריה, כומרים ומדינאים קתוליים בכל המדינה, את החלק הקתולי של הפרוליטריון בשלזיה העליונה וחלק מן האצילים הקתולים בגרמניה. עצם חזיון זה היוצא מן הכלל, לאמר שמפלגה המחוברת מיסודות רבגונים כאלה יכלה להחזיק מעמד זמן רב, ולא עוד אלא שהיתה למפלגה הקבועה ביותר בגרמניה, ואפילו בשנות המהפכה לא נפרדו ממנה אלא בוחרים מועטים – לא ניתן כאן לבדיקה. אבל בכל אופן משפיע כאן ההרכב על ההתנהגות הטכסיסית, באופן שהמרכז הוא המפלגה הגמישה ביותר בכל הפרלמנט הגרמני, שיש בו כמה מפלגות פשרניות. כבר ציין בילוב בנאומו מיום 19 ינואר 1907 עובדה זו, באמרו: “המרכז נשאר גם בימי עמדתו המכריעה ברייכסטאג מה שהיה: מפלגה שאין לדעת מראש מה שתחליט. מייצגת היא חליפות דרישות אריסטקרטיות ודימוקרטיות, שמרניות וליברליות, קלריקליות ולאומיות”. פעולתה של רבגוניות זו שמבנה המרכז על טכסיסו – כבר נבדקה לפני המלחמה, ביחוד מצד הסוציאלדימוקרטיה. פרבוס, למשל כותב (“הפוליטיקה הקולוניאלית ותבוסתה”) בשנת 1907: “יסוד הבורגנות הגדולה שבמפלגת המרכז הוא ממשלתי ונושא את נפשו אל צי ופוליטיקה קולוניאלית, בקיצור, אינו נבדל בכלום מן הבורגנות הנציונל-ליברלית שלארץ הריין ויתר חלקי גרמניה. ואילו המוני הפועלים, שאין להם מניות של חברות קולוניאליות ואף לא סיכויים למשרות פקידים, הם יסוד אופוזיציוני קיצוני. ובנוגע למעמד הקתולי הבינוני – הרי ערכו המדיני ירד, אבל רוגזו המדיני נשאר…. על המרכז להביא בחשבון את כל זה, ומכאן הפוליטיקה הביישנית שלו לגבי הממשלה”¹³. הדבר אולי לא הוברר כל כך לפני המלחמה, קצת מפני שבקיסריות לא היתה השיטה הפרלמנטרית בכלל מפותחת כל צרכה, וקצת מפני שבימים ההם אי אפשר היה לחשוב על התחברות עם השמאל, עם הסוציאלדימוקרטיה, שנחשבה לשונאת המדינה, אולם אחרי המהפכה נעשתה מפלגת המרכז מפני גמישותה היתירה, שסיבתה בסגולה הטכסיסית הנ“ל, לצומת העמדות של כל יצירת ממשלה. לפי כיוון החיים המדיניים לצד זה או משנהו – עלה בתוך המפלגה אגף זה או אחר להנהגה. על ידי כך נעשתה מפלגת המרכז למפלגה היחידה, שהיתה משנת 1918 תמיד שותפת לקואליציה. בזמן שאחרי המהפכה, כשהיתה עדיין התנועה כלפי שמאל חזקה, נתנה לרפובליקה את אחד הקאנצלרים החביבים ובעלי הכשרון הגדול ביותר, את ד”ר ווירט מגרמניה הדרומית; וכשגברה המהפכה שכנגד וחזקה הריאקציה, השתתפה בקואליציה עם הלאומיים הקיצוניים והקימה מקרבה את הקנצלר מארכס. האחד נשען על האכרים הזעירים בבאדן ועל האגודות המקצועיות הנוצריות, והשני מצא לו סעד מדיני במעבידיהם. רק התבוסה המפורשת של מפלגת המרכז בבחירות שנת 1928 מראה, שאפילו לגבי המרכז הושג קצה גבול הגמישות. מקרה כיוצא בזה יש לראות במפלגות המדיניות של התנועה הלאומית בישראל, שאמנם סגולותיהן הטכסיסיות תלויות לא רק בחוסר צורה סוציאלית של חסידיהם אלא גם בעובדה, שמפלגות אלו בעצם אינן נלחמות לשלטון מדיני, ואינן אלא חטיבות דומות למפלגות.

בזה עדיין לאנמנו כל היחסים בין ההרכב הסוציאלי של מפלגה והתנהגותה הטכסיסית. גורם חשוב, ממש כמו החדגוונות או הרבגוונות, היא גם האיכות הסוציאלית של היסודות שמהם מורכבת מפלגה, ביחוד בבחינת האינטרס החיובי או השלילי שלהם בקיום המשטר המדיני והמצב הסוציאלי והכלכלי. כל שהמון חברי המפלגה הוא פחות בעל זכויות נקנות, כל שעמדתם הכלכלית יותר רופפת, כל שחירותם המדינית פחותה, כל שעמדתם הסוציאלית ירודה – ובלבד שכל אלה לא יהיו ירודים מדרגה מסוימת – כן יוקל להטות אותם לטכסיס קיצוני ולקיים בקרבם משמעת חמורה כלפי פנים. חוץ מזה תהיה המפלגה נוטה יותר להתנהגות לוחמת ולזלזול בהגבלות על הקונסטיטוציה. מי שאין לו לאבד אלא את כבליו ולעומת זה להרויח עולם מלא, יחבר תמיד את הדרך הישר, והנועז ביותר. מן הצד השני – כל מה שהמפלגה כרוכה באינטרסים קבועים כל שהם ישתקף שעבוד זה בטכסיסה. מפלגה המורכבת מיסודות אלה היא קשה יותר לגיוס – בין לבריקדות בין להצבעות, ואפילו להערכה כספית של תרומות, וגם יש בה יותר משום פקפוק והיסוס – מפני שיש לה להגן על עמדות חברתיות, לשים לב לאינטרסים כלכליים, לשמור על זכויות מדיניות. כלל זה חל שוב לא רק על חזיונות של מהפכה חברתית, אלא על כל התפתחות שבה תנועות מהפכניות-מדיניות וחברתיות ממלאות תפקיד כל שהוא. ברם הופעה זו, בצורתה הכללית, נחקרה כבר מזמן. בנאומי ציצרו כלפי קטילינה אנו מוצאים ניתוח מפורט שלה, ומאז מציינים באמת בשם “בריות של קטילינה” אותן השכבות, המסוגלות בבחינה חפשית לשמש בסיס לתנועות קיצוניות ולוחמות. אחת הדעות המרובות בכיוון זה מימי המהפכה הצרפתךית היא זו של ז’ן פול מאראט (ע', ami du peuple 657. no 1792) “המהפכה נעשתה ונתמכה רק בידי המעמדות התחתונים של החברה, בידי הפועלים, בעלי המלאכה, החנונים, האכרים, המוני העם, אותם האומללים שהעושר עז המצח מכנה אותם בשם אספסוף וחוצפת הרומאים קראה אותם פרוליטריים”. אין הדבר צריך להאמר, שמטרות המהפכה הזאת לא עלו בד בבד ממש עם האינטרסים של מעמד תחתון זה. אף בתנועה המדינית שבמושבות האמריקאיות, שנסתיימה בניתוקן מאנגליה, אנו מוצאים חזיון מקביל. אותן החבורות, שטובתן הכלכלית הממשית דרשה ביחוד את השחרור המדיני מעול אנגליה, היו בעלי האניות של בוסטון, סלם, ניו-פורט, שחירותם היתה מצומצמת על ידי הפוליטיקה הספנית של אנגליה; סוחרי האימפורט של ערי הנמל באוקינוס האטלנטי, שדעתם לא היתה נוחה מן המכסים והמסים; והפרדסנים ובעלי האחוזות היחסנים בנגב, שהיו שקועים בחובות לנושיהם היושבים ברובם באנגליה, וקיוו לשמיטת חובותיהם. אולם היסודות הסוציאליים, שהיו נושאי התנועה הממשים משעה שנכנסה לדרגה הפעילה, הקיצועית והמהפכנית, אלה שעבדו בועדות המהפכניות ובועדים הגליליים, שפקחו על הקונגרס הקונטיננטלי והשגיחו על קוו החיצוני, – היו מסוג אחר לגמרי. פרופ' שלזינגר למשל כותב על הזמן ההוא: “כיוצא בזה עלו לגדולה בניו-יורק, בבוסטון ובפילדלפיה אלמונים וחדלי אישים. ואפילו בסוונה הכירז המושל ריים, שהועדים הגליליים הם נחלת ההמון התחתון, רובם נגרים, סנדלרים, נפחים”. והוא הדין בתקופה מאוחרת של ההתפתחות המדינית בארצות הברית. לאחר שניטלו מן המפלגה הרפבוליקנית של הימים ההם (היא הדימוקראטית כיום), בימי מדיקון ומונרו, העוקצים החדים ביותר של עמדתה האנטיפדרליסטית הקודמת, מתוך שימוש ממושך בשלטון המדינה, – נשתנו פני הדברים – ביחוד על ידי לחץ המערב החדש – בשל הרחבת זכות הבחירה לאחר ביטולו של צנז הרכוש. על שכם השכבות העממיות התחתונות, שנעשו זכאיות לבחירה, ניצחה הדימוקראטיה של ג’קסון ושבה לפירוש קיצוני מחמיר של הקונסטרוקציוניזם שלה, דחתה אפילו סלילת כבישים מכספים פידיראליים וסירבה לחדש את המשטר של בנק ארצות הברית. כיוצא בזה אין “הקיצוניות של יושבי הגבולות”, המפורסמות בדברי ימי אמריקה, אלא דוגמה מתוך כלל גדול זה. דוגמה היסטורית בזמן החדש אנו מוצאים במפלגה הפשיסטית באיטליה, שכידוע עלתה לגדולה דוקא מתוך ניגוד לתנועה הפרוליטארית-סוציאליסטית, והגיעה לשלטון לאחר שנכשל הנסיון לכבוש את בתי החרושת בטורין ובמקומות אחרים. ניתוח מבנהו של ההמון המפלגתי המאורגן, שהשתתף בכיבוש רומי, מראה את זאת בלי פקפוק. רק הפאשיזם המנצח יכול היה להשען על חוגי התעשיה הגדולה לאחר סיום מעשה המהפכה הממשית. אף בתנועת הולעים החדשה אנו מוצאים חמומר מרובה במקצוע זה. ניתוח המבנה הסוציאלי של תנועת הפועלים החדשה, של המפלגות הסוציאליסטיות בארצות שונות, יראה לנו לכשנתבונן, שבעצם אין זו חטיבה מעור אחד, כפי שנדמה למראית עין, אלא מפולגת היא פילוג רב מבפנים. פילוג זה מצוי ביחוד בשתי צורות אלו: 1) פילוג לשכבות פועלים שונות, חברות ומעדמות: מומחים, בלתי-מומחים, מתלמדים; פועלי תעשיה ופועלים חקלאיים; פועלים קבועים ופועלי עונה, נשים, גברים ונוער; 2) כניסת יסודות סוציאליים-פרוליטאריים למחצה לתוך המפלגה הסוציאליסטית החדשה: בעלי מלאכה זעירים, אכרים זעירים, מלוים קטנים, ועובדה של התפתחות הראויה ביחוד לתשומת לב: כניסת המוני הפקידים. חקירות מדויקות במקצוע זה מועטות עד היום, אף על פי שזה כעשרים שנה שרוברט מיכלס התחיל בחקירותיו המפלסות נתיב חדש. לפי דבריו היו האחוזים בהתאם לספירה רשמית של המפלגה הסוציאליסטית באיטליה: 42,27 פועלי תעשיה, 14,99 פועלים חקלאיים (שכירי יום), 14,92 בעלי מאלכה עומדים ברשות עצמם, 6,1 אכרים זעירים, 4,89 בעלי נכסים, 3,3 פקידים, 2,72 בעלי אומנויות חפשיות, 1,80 סטודנטים, 9,65 בעלי אומנות לא ידועה. על ההרכב הסוציאלי של חברי הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בשנת 1906–1905 פרסם מיכלס אחוזים אלה;

הרכב סוציאלי	מרבודג	פרנקפורט ע"מ	אופנבך	לייפציג	נירגברג	מינכן
פועלים שכירים	94,7	94,0	92,0	91,8	87,8	77,4
בורגנים זעירים	4,4	5,1	91,3	1,3	3,6	21,6
אקדימאים ובורגנים	0,9	0,3	?	0,9	?	1,0

בדבר החלוקה הפנימית של תנועת הפועלים בגרמניה ערכה האגודה לפוליטיקה סוציאלית בשנת 1911 בדיקות, שנידונו בועידה באותה שנה, וזה היה סיכומן על פי הרקנר: "מה שמכונה פרוליטאריון אינו גוש מעור אחד, לא חטיבה אפורה ומשעממת… אדרבא, תוצאות הבדיקה מראות רבגונות יתירה מבחינת המוצא, הכמות, האיכות והקביעות של ההישגים; בענין חובת המקצוע, סיכויי העליה סוציאלית, השקפת העולם וסגנון החיים. אין מן הצורך להטעים, שרבגונותה של המפלגה הסוציאליסטית המדינית יש בה צד אחד משום פוליטיקה שבמחשבה תחילה, העשויה בעיקרה מתוך טכסיס בחירות (“מתוך נימוקים של בחירה נעשתה מפלגת העבודה למפלגת העם. מעכשיו כרוזיה פונים לא סתם לפועלי היד, אלא אל כל היצרנים, לכל האוכלוסים העובדים”. מיכלס: מפלגות, עמ' 268), ומן הצד השני יש בחלוקה הפנימית של שכבות הפועלים, המשתתפות בתנועת המפלגה הפרוליטרית, משום התפתחות טבעית, המבוססת על מגמות כלכליות. מה הן ההשפעות היוצאות מחלוקה כפולה זו על התנועה הטכסיסית של המפלגות הסוציאליסטיות?

השפעות מסוג זה, אף על פי שהן מצויות תמיד, פועלות כנראה לא בכל דרגות ההתפתחות של סוציאליזם בכיוון שוה. בראשית ימי הסוציאליזם היו הגדודים הראשונים, שעברו לטכסיס מלחמה סוציאליסטי קיצוני, חבורות בעלי מלאכה שיצאו ממעדמ הבורגניות הזעירה או בכלל מתוך שכבות הפרולירטיון בעלות שכר גבוה. ההמון הגדול של הפועלים, ביחוד אנשי הסוג החקלאי, אלה שחצים אכרים וחצים פועלים, אותה שכבה שירדה למדרגת פרוליטאריון דל ונואש – התיחסו זמן רב יחס פסיבי וניתנו רק בקושי להתעורר באדישותם ולדלותם. על מצב זה באנגליה מתאונן למשל פרנסיס פלייס כמה פעמים. בתנועה הטשרטיסטית, שכידוע נוטה היתה בראשיתה לטכסיס מתקיף קיצוני, נמצאה בין ארבעת היסודות השונים גם חבורה, שהגיעה לכלל מרד מתוך רעב ושאנשיה יצאו מתוך גלילות האריגה שבמרכז המדינה ובצפונה והיו כפופים להנהגת פיגריס או’קונור, אבל החבורות העיקריות של אותה תנועה היו אחרות לגמרי: חבורה בבירמינגהם ובראשה אטווד, חלפן רדיקאלי ומתקן שער המטבעות; זו נשענה ביחוד על האוניון המדיני, ותוספת חשובה בה מתוך סוגי המעמד הבינוני; חבורה קטנה של קיצונים בפרלמנט, שביקשו קרבת הפועלים, ובראשם אדם מטפוסו של ג. א. ריבוק; ולבסוף חבורה מושפעת מחברת העובדים בלונדון וחברות כיוצא בה. על יסוד אחרון זה בניתוח מבנה הטשרטיזם אומר ג. ד. וו. קול בהרצאה טפוסית: תנועה זו היתה כמעט כולה של מעמד העובדים, ובה יסוד קטן של המעמד הבינוני התחתון: חנונים, מוכסנים וכיוצא בזה… כוחה היה לאבפועלי בתי החרושת הרעבים, אלא בבעלי המלאכה המומחים שבערים, המקבלים שכר טוב ויש להם היכולת לחכות ולערוך תעמולה קונסטיטוציונית ואינם באים לידי נסיון לפרוע פרעות". בגרמניה היתה ברית הפועלים הקומוניסטית בשנת 1848, במידה שהיו בה פועלים בכלל, מורכבת בעיקר מחייטים (פרידריך אנגלס, הקדמה ל“גילויי במשפט הקומוניסטים בקלן” למרכס, עמ' 6). אף חכם הכלכלה הצרפתי השמרני אדולף בלנקי, שביקר באותה שנת 1848 בשליחות רשמית את מרכזי התעשיה הצרפתית, מספר שהשכבות הנמרצות ביותר הן המקבלות שכר גדול יותר ובעלות רמה גבוהה יותר. המדובר הוא תמיד או באותן החבורות שנגפעו ביותר מן המהפכה התעשייתית, כגון בעלי המלאכה המלומדים הנלחמים לעמידתם ברשות עצמם, או באותן החבורות שאומנותן דרשה או הניחה מקום להשכלה וקליטת מחשבות, גם מחשבה מדינית בכלל. על סוגי האומנות האלה נמנים ביחוד אותם החוגים “שדרך חייהם היא להרבות בישיבה ולהוציא כח גופני מועט, באופן שהם יכולים להגות ולהרהר כל היום”, ולפיכך – כפי שאומר הסופר בן הדור וילהלם ריהל – “נגועים הם ברעיונות-רוח קומוניסטים וסוציאליסטיים”. לא כן התנהגו בדך כלל אותם הפועלים, שעבודתם דורשת הוצאה תדירה ועזה של כוח ותשומת-לב מרוכזת חליפות. מיכלס אומר מבחינה זו: “היחס השונה לשאלה הסוציאלית מצד סוגי פועילם שונים לא היה אולי מסובב על ידי שום סיבות אחרות מאשר על ידי הדרגה השונה של קלות, תפיסה ורגישות באומנויות שונות, שכבר העיר עליה קבניס בשנת 1800, והיא שעשתה את החייטים, הסנדלרים וסורגי הגרבים נוחים יותר לקליטת רעיונות הסוציאליזם מאשר את חטובי העצים, עובדי הנמל והסבלים”. רק לאט-לאט נלוו על אלה שכבות של פועלי בתי-חרושת, שהעבודה במכונה – ימים רבים לפני הנהגת הטילוריזם והסרט המהלך – נתנה להם הזדמנות ופנאי למחשבה. ההמון הגדול של העובדים התייחס בטמטום ובשויון-נפש לשאלות המדיניות והסוציאליות, ועל סמך השכלתו היסודית הזעומה ודאי גם לא היתה לו ידיעה מספיקה בשאלות הללו, חוץ מהתקוממויות ארעיות של רעבים, שאין להם שום שייכות לטכסיס מדיני שבמחשבה תחילה.

במרוצת ההתבגרות האטית של התנועה הסוציאליסטית הולך מצב זה ומשתנה בקוים מכריעים. הכריעו בדבר: ההתפתחות הכלכלית המתקדמת והעליה הכלכלית של המוני פועלים, התפתחות השכלת העם בבתי-ספר ובאגודות פועלים, הכנסת המוני פועלים לתוך ההסתדרות הסוציאליסטית המפלגתית בכל הארצות. כאמור למעלה, הולכות ומתפתחות בקרב הפועלים מלמטה למעלה שכבות עליונות מסוימות, תנועת האגודות המקצועיות הולכת ומחזקת את המגמות, וברמת החיים ובהרגליהם של השכבות העליונות הללו מצויה תדיר השתוות לשכבות התחתונות של הבורגנות, מן הצד השני הולכים ונוצרים נגודים לגבי שכות הפועלים התחתונות, שאין להן דריסת רגל לזוכיות סוציאליות אלה והרגלי חייהם עדיין לא נתרחקו הרבה כל כך מגבול הדלות כחיי אותם מחבריהם שעלו לגדולה. לסוג הראשון יש איפוא עכשיו לאבד יורת אמשר את כבליו בלבד, ולפיכך נוטה הוא על פי רוב לטכסיס מיושב, המחשב בדיוק כל טובת הנאה זמנית ואינו נוטה לסכן תוצאות גדולות. הסוגים האחרים הם על פי רוב נושאי אותן המפלגות או אגפי מפלגה סוציאליסטית מאוחדת, התופסות טכסיס מתקיף, שאינו נוטה לפשרות והולך בגלוי אלי קרב. מיכלס מדבר אפילו (בספרו על המפלגות, עמ' 295) על התפתחות מעמד חמישי בחיק המעמד הרביעי. עם תגבורת יסוד זה או אחר במפלגה סוציאליסטית של הארץ – יהיה גוונה אדום או ורוד, אם להשתמש בבטוייהם של הסוציאליסטים הבריטיים. וכבר אמר אדמון אבו בשנת 1860 (51, progress) “בין הפועלים אנו מוצאים סוגים שונים וחלוקה מעמדית אריסטוקרטית: המדפיסים הולכים בראש, והסמרטוטים, מנקי בתי-הכסא ומנקי הביבים הם המאסף למחנה”. בין המסדרים והסוגים הדומים להם של פועלים ובין שכירי היום – מצויים לפעמים הבדלים גדולים יותר ברמת החיים, התרבות והעמדה הסוציאלית כאשר בין המסדר בדפוס ושכבות מסוימות של התעשיה הזעירה והמסחר הפעוט. והוא מסיק מסקנה זו, החשובה לשאלה שאנו דנים בה: “יודעים אנו, למשל, שהפוליטיקה של אגודות המסדרים בגרמניה, בצרפת ובאיטליה – משונה מן הפוליטקה של יתר האגודות המקצועיות, ואף גם מזו של המפלגה הסוציאליסטית, ויש בה משום מגמה כלפי ימין, שכן היא יותר פשרנית ומסתגלת.. אף בהתנהגות עובדי האבנים הטובות בהולנד ובבלגיה אנו מוצאים אותן המגמות הבלתי סוציאליסטיות, הבלתי פרוליטריות והמתיחדות. היסודות היחסנים של מעמד הפועלים, שמשכורתן גבוהה ביותר, העומדים קרוב אל הבורגנות, יש להם טכסיס משלהם” (מיכלס, על המפלגות עמ' 390). על הפועלים המומחים, ביחוד האומנים והמשגיחים, נאמר אצל גטץ: שוררת השאיפה להוציא את הילדים משעבוד העבודה השיכרה או לפחות מן המלאכה. אף בדרך החיים וההתנהגות נבדל הפועל המומחה מן הלומד ומן הבלתי מומחה… אם הוא סוציאליסט, הרי נוטה הוא לרעיונות רביזיוניים". משורש זה יונק חזיון בודד אחד, שרבים שמו עליו לב. בתחלת התנועה הסוציאליסטית היה בעל התעמולה טפוס של בן מפלגה, הנוטה שלא להסכים לשום פשרות. עם התהוות ביורוקרטיה מפלגתית מתקדמת, בעלת משכורת גבוהה יותר, הנגועה לעתים קרובות בפרלמנטריות – חזיון זה יש לו את מקביל גם באגודות המקצועיות – מתרבות הטענות מצד המון חברי המפלגה, שיסודות ביורוקרטים אלה, הנשענים על השכבות העליונות של הפועלים, משפיעים השפעה מעכבת כל התנועה הטכסיסית של המפלגה. יסודות אלה אינם כיום חבורה קטנה שאפשר לזלזל בה, אלא שכבה תקיפה בקרב המפלגה. בנוגע לסוציאלדמוקרטיה הגרמינת מציין הספר הגרמני “המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות” (אמנם ספר קומוניסטי, ואין איפוא לסמוך עליו לגמרי) בעמוד 42 הרכב זה: הסכום הכולל של מנהיגי המפלגה והאגודות המקצועיות, חברי המפלגה הסוציאל-דמוקטית, שהוצאו מתוך העבודה ונתמנו לפקידים במפלגה. בערכאות וכיוצא בזה – הוא חמשים אלף, מהם:

מס'	סוג המוסד	סוגי עובדים	נתמנו לפקידים במפלגה
	א. בהסתדרויות של פועלים:
1		פקידים מדיניים של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (בתוכם 300 במשרדים המרכזיים והמחוזיים של המפלגה, 650 עורכים, 250 פקידים בהוצאות ספרים ובדפוסים	1200
2		פקידים בלתי מדיניים של המפלגה הסוצ. דמ.	4000
3		פקידים סוצ. דמ. באגודות המקצועיות החפשיות (ביותר מ-50 בריתות, 172 משרדי מזכירות, 75 בתי אגודות מקצועיות, 60 עתוני האגודות	7000
4		פקידים סוצ. דמ. בחברות קואופרטיביות בגרמניה; בשנת 1925 היו 1300 אגודות ובהן כמעט שמונת אלפים סניפים וכמעט חמשים אלף פקידים)	20000
	ב. במוסדות נבחרים:
1		מרכזיים (בשנת 1925 – 130 צירי הרייכסטג, 472 צירי הלנדטגים)	600
2		בלתי מרכזיים (40 צירים לאספות נבחרים של הגלילות, 3218 צירים לאספות המחוזות, 6503 יועצי ערים)	9000
3		חברי מועצות מקומיות, בלי משכורת, ב-1 לאפריל 1925	30947
	ג. פקידי הרשות סוצ. דמ. בעלי משכורת קבועה:
1		פקידים עירוניים (מהם לערך 1500 חברי עיריות, 2890 חברי ועדי מועצות מקומיות, ראשי עיריות, חברי מועצות של עיריות וכיוצא בזה)	4000
2		פקידים גבוהים בממשלה (מהם בשנת 1925 עשרה מיניסטרים, 23 סנטורים בערים חפשיות, 95 פקידים גבוהים בפרוסיה, 37 בסכסוניה, 3 צירים בחו"ל)	2000
3		מקבלי קצבה מאוצר המדינה (מהם שני נשיאי מדינות לשעבר, 12 מיניסטרים של ה"רייך" לשעבר, 5 מיניסטרים בפרוסיה לשעבר)	500

על אלה יש להוסיף עוד אלפי פקידים סוציאל-דמוקרטיים בקופות חולים, במוסדות צדקה ובברית הדגל שחור-אדום-זהב. המספר הכולל הנזכר למעלה הוא, כנראה, מופרז כלפי מטה יותר מאשר כלפי מעלה. מן הצד השני ברור, שבמפלגה הקומוניסטית הרוסית, המחזיקה בידה את המנגנון של המדינה, בולטת ביותר המגמה הביורוקרטית. העתון הרוסי “רבוטשיה גזטה” מיום 31 ינואר 1930 מונה מספרים אלה לגבי המבנה הסוציאלי של המפלגה הקומוניסטית הרוסית: בכניסתם למפלגה היו 46,7 אחוזים של החברים פועלים, 20 אחוזים של כל חברי המפלגה (שהסך הכולל של חבריה היה 1.551.000) – הם פקידי הרשות של הסובייטים (המספרים מתייחסים ל-1 באוקטובר שנת 1929). מפלגה סוציאליסטית, שמנגנון הפקידים שלה קטן ביותר, הוא מפלגת הפועלים הבלגית. ואף בה נערך המספר הכולל של הפקידים הסוציאל-דמוקרטיים בכללו כדי 3000–3500, ועליהם יש להוסיף 5 מינסטרים, 59 סינטורים, 79 נבחרים, 237 ראשי ערים וכפרים, 245 נבחרים מקומיים, 3200 חברי מועצות מקומיות) (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, עמוד 160).:כל הנבחרים והפקידים המנויים צריכים על פי טיב משרתם לעסוק בשאלות ההווה של מעמד הפועלים, יהיו לפי השקפותיהם המדיניות קיצוניים שבקיצוניים – הרי טבע משרתם גורם שיתענינו ביותר בשאלות היום של מתן החוקים והשלטון המדיני ויתרחקו מעניני התבוננות מופשטת. ומתוך התפקידים הללו נובע ההכרח של מגע מתמיד עם באי-כוח הממשלה והמפלגות המתנגדות"¹⁴.

על ידי תוספת יסודות בני מעמדות אחרים, שאינם פועלים, במפלגה הסוציאליסטית – הולכות מגמות אלה ומתחזקות. תוספת זו – חוץ מן האחוז הקטן של משכילים השייך לפרק המיוחד: “מנהיגות”, – באה בעיקר, כאמור, מן השכבות הפרוליטריות השכנות לפועלים השכירים, מחלקים קטנים של המעמדות הבינונים וקודם כל – ביחוד לאחר המלחמה – מן המעמד החדש הגדול של פקידים. השפעות מסוימות מצד תוספת זו על התנועה הסוציאליסטית, לא רק מבחינה הטכסיס אלא גם מבחינת הפוליטיקה, כבר ניכרו לפני המלחמה. אפילו מרכסיסט מחמיר כקרל קאוטסקי סבור, שעדמת המוסדות המפלגתיים המקומיים לתכנית החברות הצרכניות תלויה בעל כרחה ביחסם אל המסחר הפעוט. מתוך נימוקים מדיניים מוכרחים הסוציאליסטים להתנגד ליסוד חברות צרכניות באותם המקומות שבהם תחום המסחר הפעוט – דבר שמצוי הרבה – משמש מקום לעשית נפשות למפלגה הסוציאליסטית (ע“י מאמרו על ועידת המפלגה בהאנובר, neue י”ח, zeit). השפעות מעין אלה, מעכבות מבחינת פוליטיקה וטכסיס, חזרו ונתגלו מאז פעמים אין ספורות, סופר אחד בעתון הרמשי של מפלגת העבודה האנגלית הבלתי תלויה כותב, למשל, במאמר המכונה “האם אנחנו סוציאליסטים?” (92.n, 1928, new leader, לרגלי הכרזת מאכסטון-קוק “האם חוטאת מפלגת העבודה לתפקידה ההיסטורי? הבה נסתכל בגלוי בעובדה זו, שחברינו הם מסוגים שונים – מתוך נקודת מבט סוציאליסטית מדעית – ואין הם עלולים לעבוד בתכליתיות המיוחדת הדרושה לשם השגת הסוציאליזם בימינו. עורך socialist review הלך ישר לשטתו בכתבו בפברואר: מפלגתנו שלפני המלחמה היתה אדומה באמת, אולם המלחמה, שהרימה את ערך הפציפיזם, בלבלה את הכל. כמה אנשים, שבעצם אינם שייכים כלל לאגף השמאלי של תנועת העבודה, נכנסו אליו מפני שזו היתה החטיבה היחידה שהתנגדה למלחמה, וכך נכנסה לתנועתנו השפעה של הפציפיסטים בני המעמד הבינוני, שהביאו עמהם הרבה כסף, כשרות ונאמנות לענין הפציפיזם. אולם האנשים והנשים שהביאו את כל אלה – אינם מסוגלים מטבע הענינים להיות אגף אדום”. ההשפעה היוצאת כאן מן העמדה המעמדית האוביקטיבית של השכבות הסוציאליסטיות הללו, הבאות מתוך המעמד הבינוני, על נטיותיהן הטכסיסיות – דיה ללמד מבחינה זו על מעמד הפקידים ונושאי המשרות בכללותו. דבר זה מובע בבטוי הקולע: “פרוליטריון בעל צוארון”. בעוד שמצד אחד יש לחבורה מגוונת זו (פקידי בתי חרושת, אומנים, פקידי משרד, עוזרי בתי מסחר, עוזרי רוקחים, חברי בימות ומקהלות, מורים, קציני אניות, סוכנים וסגניהם וכיוצא בזה) צד שיתוף עם הפועלים השכירים: חוסר העמידה ברשות עצמם, תליותם במצב שוק העבודה, התפתחות דרגת המשכורת לפי הקוניונקטורה ולבסוף קביעת המשכרות על פי כשרון הפעולה, זאת אומרת ירידת המשכור עם הגיל (לדרר ומרשק, המעמד הבינוני החדש, גרמנית) – הרי היא נבדלת מהם על ידי מסורת סוציאלית ומדינית, מסורת לרגלי עמדת החיים והערך בחברה. עמדת ביניים זו עכבה זמן רב את ספוח הפקידים אל המפלגה הסוציאליסטית ואל האגודות המקצועיות ועד היום הם פועלים והולכים – לאחר פסיחה על שתי הסעפים – נוכח מערב. ודוקא חטיבה זו יש בה כוח סוציאלי גדול ההולך ומתרבה. בגרמניה למשל נמנו באוכלוסים העירונים

עובדים	1895	1907
בעלי אומנות בכלל	10.240.141	14.084.302
פקידים פרטיים	132.245	1.521.310

על זה יש להוסיף את פקידי המדינה והקהילות, מורים ומחנכים, פקידי הדואר והטלגרף שמספרם עלה בשנת 1908 לערך 1,2 מיליון וקהל זה גם מאורגן ארגון מעולה. בשנת 1911 הכילו כל אגודות הפקידים בגרמניה 830870 חברים, בשנת 1919 1.436.780, ובשנת 1921 1.671.796. מהם נמנו בשנת 1923 על ברית הפקידים החפשית, שהיתה כרוכה באגודות המקצועיות החפשיות וממילא גם במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, סך 658.000 חברים. השפעת ברית תקיפה כזאת על העמדה הטכסיסית של המפלגה הלכה וחזקה בהמשך הזמן יותר מהפשעתן עלחבורות הפרוליטריון העראיות והרופפות.

ועכשיו הצד השני? מן הקצה השנישל תנועת הפועלים עומדים המוני הפועלים הבלתי מומחים ובעלי המשכורת הנמוכה ביותר, פועלי תעשית הזיעה והפועלים השחורים. בקרב אלה ממלאות השכבות של הפועלים והפועלות הצעירים והרווקים תפקיד מיוחד, וכן גם הסוגים השונים של פועלי עונה ושל פועלים נודדים שאין להם מקום קבוע. השכבות הללו, עד כמה שהן עוברות בכלל את הגבול האחרון של אדישות וחוסר פועלה ומתחילות להשתתף בחיים המדיניים, נעשות לנושאי מגמות טכסיסיות שיש בהן מן ההתקפה והקיצוניות היתרה. אף השפעת כל החבורות מטפוס זה הולכת ומתבלטת יותר ויותר עם התפתחות הכלכלה והחברה החדשה. בצורה כללית ביותר מביע את הדבר בריפס (221,oletariatdes ge werbliche pr): השכבה השלישית הם הבלתי מומחים, עליה נמנה החיל הגדול של פועלי עזר מכל המינים, שכירי היום והמשמשים, אנשים שבעיקר נדרש מהם כח שרירים. הפועלים הבלתי מומחים הם קרקע לזרמים קיצוניים: מכאן שאבו הקומוניזם והרדיקליזם הגרמני שלאחר המלחמה את רובי חסידיהם, כאן היה מקום יניקתה של התסיסה הסוציאלית, שעברה לפני המלחמה בכל ארצות התעשיה הגבוהה"¹⁵. נתוח הבחירות אל הריכסטג משנת 1928 מראה בנידון ריבוי הדעות הקומוניסטיות, כי בבחירות אלה השתתפו לערך שלשה מיליוני בני-הנוער שהגיעו בשנים האחרונות לגיל בוחרים ובחרו בפעם הראשונה. נוער-בוסר זה אין לו ידיעה מדויקת בשאלות מדיניות, והוא נוטה אל סיסמאות שמאליות קיצוניות. חוץ מזה נמשכו מחוסרי העבודה ביחד עם השכבות התחתונות של הפועלים השכירים על ידי המליצה המהפכנית והבטחות שאין עמהן אחריות (צוקונפט, ניו-יורק 1928 עמ' 517). אופייני הדבר, שתנועת הפועלים היחידה באמריקה שהיתה תוקפנית-קיצונית בתכסיסה, “פועלי העולם הבינלאומיים” – וכמוה גם אותה הסתדרות שקדמו לה, “אבירי העבודה” (אגב שתיהן הכילו ובעיקר לא יהודים ואל איטלקים, כמפלגה הסוציאליסטית האמריקנית לאחר זמן)– יש בה כמעט כל הסימניים הללו. העובדה המציינת הראשונה היא, שהמקום הגיאוגרפי של פעולתה אינו מונח במרכזי התעשיה הגבוהה שבארצות הברית, אלא ביחוד במערב, בסביבה שעדיין יש לה אופי של “גבול” ביחס. נושאי התנועה בסביבה זו היו לאחר זמן בעיקר חוטבי העצים, פועלי עונה ופועלים נודדים ביערות, ופועלות מן הגלילות שעל שפת האוקיינוס השקט. אולם בשנת 1872, כשעתה הסתדרות “אבירי העבודה” את פסיעותיה הגסות הראשונות, הרי היו אלה בעיקר פועלים שאומנותם יש בה משום עונה ונדודים. נזכרים פועלי בנין מכל המינים: מסגרים וציירים, בנאים ונגרי בנין וגם מכונאים ואורגים. תנועה כזאת, המורכבת מיסודות נעים ונדים של פרולטריון בלתי משועבד ובלתי מפונק, נחשבת לאידיאל. אחד מראשי המדברים של “פועלי העולם הבין-לאומיים”, שמת לפני זמן מה, אינו מעלים – חלול קודש שאין לו כפרה באמריקה – שגם הכושים הם אחד היסודות הרצויים בהסתדרות (“השביתה הכללית”, אנגלית, עמ' 13). פועלים צעירים רווקים ממלאים תפקיד מיוחד בין המון חברים. מסתכל אחד – מתנגד – כותב מבחינה זו: “אופייני הוא גם גיל הנוער של החברים, בחבורות שראיתי במערב טבוע חותם זה בבירור גמור, דומות הן לחבורות של סטודנטים בסוף של טיול… באחד הנאומים נקראו הצעירים בשם “החומר הטוב ביותר” מפני שיכלו לשאת את טורח הדרך. הללו בני חורין היו מן האחריות המשפחתית, ויכלו להשמע בכל רגע לקול החובה. הדין וחשבון של ועידת השנה (1902) מציין לשבח את הרבוי של “הדם הצעיר”. תשעים אחוזים הם בני שלשים שנה ופחות, וזהו אחוז גדול של נוער. הסתדרות זו חודרת לשכבות הפועלים לא רק ביתר עומק מן האגודות המקצועיות, אלא גם ביתר עומק מאשר הסוציאליזם בכלל. מדברת היא אל לב הנוער, אל החפשי והבלתי אחראי ביותר, זה שיכול ללכת בדרך הרפתקאות”. נכון הוא, שתנועה זו לא היתה מפלגה מדינית במובן המצומצם, כשם שאינה אגודה מקצועית סתם. על פי הרצון השוכן בה היא מדינית לגמרי, ועל כן רשאים אנו להכניס אותה להיקף חקירתנו. הוכחה למופת בדבר צדקת הנחתנו על היחס שבין הרכב סוציאלי ועמדה טכסיסית של מפלגה – יכול לשמש ניתוח המבנה של שלש המפלגות הסוציאליסטיות הגרמניות בשנים שאלחר המהפכה: מפלגת הסוציא-דמוקרטים, הגדולה ביותר, היתה על פי טפוסה הטכסיסי פשרנית, הבלתי תלויים היו במרכז הקומוניסטים – קיצוניים¹⁶.

אי-אפשר לעזוב את הפרובלימה של היחסים הללו בלי להראות על חזיונות אחדים, שאין כאן המקום לדון עליהם אבל ראויים הם לחקירה מיוחדת. הללו תלויים הם בהשפעות היוצאות מחבורות סוציאליות מסוימות על התנועה הטכסיסית של המפלגות. חבורות כאלה הן למשל: א) הנשים, ב) האצילים, ג) הכהונה. לנשים מיחסים, כידוע, מצד אחד נטיה לקיצוניות ולבלתי פשרנות ומן הצד השני זיקה יתרה למסורת ולמוסדות קיימים, וזה וזה מוסבר בטפוס האיררציונלי שלהן. השפעתן ניכרת מצד אחד בגידול האגפים הקיצוניים ומן הצד השני בהתחזקות האגף השמרני של המפלגות. את האצילים רואים כמעט שאינו בא בחשבון לגבי טכסיס קיצוני ותוקפני – מפני עמדתו ההיסטורית במדינה ובעקב כללים מסוימים וקפואים מבחינת המעמד והמסורת. אולם הדבר מורכב יותר מן ההנחות הסתמיות הללו. בניתךוח שאלה זו קשה מאד בכלל להבליט את אחד היסודות האלה כחטיבה מיוחדת. אין לשכוח, שהנשים למשל אינן נשים בלבד, אלא גם חברות לשכבת פועלים בעלת משכורת רעה וחנוך רע. כיוצא בזה מזדהים האצלים – או הזדהו קודם, לפחות–עם בעלי האחוזות הגדולות, ובמקום שפוגעים, למשל, במונופולין של בעלי האחוזות – אפשר למצוא את האצילים כנושאי טכסיס קיצוני ביותר.

ז. גיל המפלגה כגורם מגדיר

גורם שני, המגדיר הגדרה ישרה את העמדה הטכסיסית של המפלגה על פי הרכבה הסוציאלי, הוא גיל המפלגה, דרגת התפתחותה האוביקטיבית בתורת חבורה, כחטיבה סוציאולוגית. אנו מתכוונים בזה לגיל הביאולוגי כביכול של המפלגה, כשם שאפשר לדבר על הגיל הביאולוגי אפילו של מוסדות סוציאליים וקונסטיטוציוניים. אף במוסדות גורמת ההזדקנות הופעות-התפתחות מסוימת, התגברות מצות אנשים מלומדה, רישול, גיבוב של פורמליות וכיוצא בזה. גם בחיי חטיבות ומוסדות תקופת הנוער הוא זמן התנועה הגדולה, הרגישות הדקה, הכשרון להתפעלות ולקלות-דעת יתרה במעשים. לפיכך כל הזמן שהמפלגה המדינית צעירה, הרי היא נוטה, בלי שום שייכות לתכניתה ולאפיה העיקרוני, לטכסיס מהפכני וקיצוני ונמנעת מוויתורים ומפשרות, בעוד שבזקנותה נוטה קו טכסיסה להיות פחות תלות. במובן זה יש לפרש דברי רוזבלט באוטוביוגרפיה שלו: “כל תנועת תקונים יש לה ניתבה סהרורית”. כיוצא בזה אפשר להבין, כהגדרה לחוקי גידול אורגניים, דברי לנין על “הקיצוניות כמחלת הילדות” או – מן הצד השני – דברי אדוארד ברנשטיין על “התפתחות הסוציאל-דמוקרטיה מכת למפלגה”. כמה טעמים פסיכולוגיים וסוציאולוגיים מסייעים למסקנה זו. ודאי לא קל הוא להבליט כל אחד מהם בפני עצמו, מפני שגם כאן כמה גורמים משפיעים זה על זה: מפלגות צעירות בעלות רעיונות חדשים מושכבים ביחוד את לב הנוער; שכבות ללא סבל חברתי וכלכלי נוטות ביותר למסעות-חדושים מסוכנים בארץ הנעלמה של תנועות מתהוות, מחוסרות סמכות; חבורות צעירות רחוקות על פי רוב מהשתתף באחריות של שטלון. ואף על פי כן יש לבחין פרטים אחדים, הנוגעים ממש בגיל הביאולוגי של המפלגה. הסימן המובהק של המפלגה הציערה הוא קודם כל בזה, שחסר לה לגמרי נסיון במלחמה כלפי הכוחות הקיימים ובתיקון מוסדות קיימים, ועל כן אין לה מושג מסךפיק מן המשקל המיוחד של עמדות השלטון היחסיות ושל כוח העמידה והניגוד של מתנגדיה, לפיכך קל להביא אותה לידי טכסיס קיצוני, וסבורה היא שתוכל ליצור בזרוע צורות וגידולים חברתיים, ולא עוד אלא שכל זה תצליח לעשות מתוך בדידות גמורה. על ראשית ימי המפלגה הסוציאליסטית אומר מיכלס: “במוחות הפועלים של התקופה הסוציאליסטית הראשונה, שנעשו בעלי הכרה מעמדית, נראתה התכלית לא רק מהפכנית במובן הכלכלי והחברתי, זאת אומרת כשאיךפה למשטר כלכלי המשונה מעיקרו, אלא גם במובן האמצעים… ההנחה בדבר אפשרות השגה מהירה של התכליות הנכספות – מוסברת על ידי הנוער ההיסטורי של התנועה”. בכיף וסיעתו – הדרגה הראשונה של מעבר הסוציאליזם למפלגה, אם לדבר בלשון ברנשטיין, – עדיין חושבים על הפכת החברה הקיימת והקמת משטר קומניסטי כתוצאה מקשר וממרד, בלי שום תךשומת לב לדרגת ההתפחות החברתית של זמנם. אולם הראיה לצדקת הניתוח הזה מונחת, יותר מאשר במגמת טכסיס האלמות וההתבודדות העצמית של מפלגת הפועלים בימים ההם, בביסוס העיוני המצוי, למשל, במסקנות הראשונות של מרכס ואנגלס, ביסוס זה מסתיים בסיכוי לחורבן קטסטרופלי של החברה והמשטר הקפיטלססטי. “בבחינת בטוי היחסים החברתיים – אומר ברנשטיין בצדק – הרי התכנית המדינית של המניפסט הקומוניסטי היא תכניתו של כובש, המנסה לספח מדינה כבושה לארצו במהירות האפשרית. אין כאן שום שיתוף האינטרסים ושום התחייבויות בין המנצח והמנוצח; לפנים נמנה כל צד על מחנה מיוחד, ולא היו שום חוליות ביניהם”. אמנם מדובר במניפסט הקומוניסטי על תקופת מעבר ממושכת יותר מאשר לפי תכניתו של בביף, אבל התפיסה היא בעצם שוה. וכשהתמהמה החורבן הצפוי – האריכו את פתיל החיים של המשטר הקיים ולא קבעו לו אלא חיים קצרים. בשנת 1895 הודיע אנגלס בהקדמה לספרו של מרכס, “שדברי הימים הוכיחו בבחינות עיקריות את טעות ההנחה בנידון המהירות המדומה של התפתחות היחסים הצבוריים וצורות ההתאבקות המדינית”. הדבר נשנה בניתוח שנסתה לעשות המפלגה הקומוניסטית הצעירה ברוסה; אף היא – גם כן מתוך חוסר הבחנה לגבי כוח הקיים – נבאה תמיד לנוכח כל תנועת שביתה וכל מאורע מדיני למהפכה עולמית. רק לאט-לאט, ומתוך מלחמה כבדה פנימית כלפי זרמים שמאליים, ניצחה אף כאן הערכה מיושבת יורת של יחסי הכוחות מבחינת השלטון, הערכה הבאה לידי גלוי בדרך הטכסיסית של המפלגות הקומוניסטיות כפי שזו נקבעה לראשונה בקונגרס השלישי של האינטרנציונל הקומוניסטי. זינובייב אומר בניתוחו של קונגרס זה: “מה אירע סוף סוף בקונגרס השלישי של האינטרנציונל הקומוניסטי? התשובה על שאלה זו פשוטה מאד. תוכן העבודות של הקונגרס השלישי מתבטא בזה, שהאינטרנציונל מסגל את עבודתו ליחסים החדשים. האינטרנציונל צועד לקראת אותה התכלית עצמה והולך בעיקר בדרכים ישנות. אולם מביא הוא בחשבון מכשולים חדשים ומעכב פסיעותיו לפי הצורך, הולך מסביב לתהומות, נסוג היום כדי לערוך מחר את התקפתו ביתר עוז, ומצנן את ההתלהבות היתרה של החלוץ בשעה שהמאסף נחשל ביותר… אין זאת אומרת כמובן בשום אופן, שעל הקומוניסטים האיטלקים לחדול מלהיות קומוניסטים… בשום אופן לא, אבל זאת אומרת שמצב הדברים החדש מוכרח לכפות אותם לפסוע ביתר ישוב הדעת, להביא בחשבון את הצורך בתקופת-הכנה ממושכת, להבין את ההכרח של מזן מעבר הגון ולעבוד בלי לאות כדי לרכוש למשך זמן-מעבר זה את הרוב הגדול של הפועלים האיטלקיים”. מעיקרא לא דבר זינובייב כך. חוץ משגרת-ראות זה, שהוא סגולת מפלגות צעירות והוא קובע את עמדתן למעשה, אסור להתעלם מן הדבר שמפלגות אלה רובן עוברות זמן קצר או ארוך דרך דרגה של תעמולה גרידא. מצד אחד ההתלהבות המלוה את הבטוי של הדעות המובעות מחדש, בשעה שהגוש הרעיוני של המפלגה עדיין לא נתאבן ונתעצם, אלא נמצא בשטף חי כלבה לוהטת המחניקה כל פשרה מעשית. ומן הצד השני – האפשרות הגמורה ואפילו ההתחיבות לשנן את דעת המפלגה לבני האדם בכל טהרתה, בלי ההתחיבות להוציא אותה מיד לפעולות. כותבת הביוגרפיה של מקדונלד רואה במסורת של תקופת התעמולה את הקושי הפסיכולוגי שנתהוה במערכת מפלגת העבודה, לאחר שזו קבלה לידיה את הממשלה (1924). “במפלגת תעמולה – כותבת היא – נוטה כל יחיד לפעול כנביא בחוגו, לראות את עצמו ראוי להיות ראש המיניסטרים בשעת הצורך. האינדיבידואליות מוגברת על ידי מנהג הדבור בפומבי, זה המכסה מינימום של סמכות מעשית על ידי מכסימום של החלט עיוני”. שלטון יחיד עיוני זה, הבא לידי גלוי גם בטכסיס, אין בו כדי להפליאנו, מפני שזוהי תעודתה התעמולתית של מפלגה צעירה לכבוש לה בכלל אוזן קשבת בקהל. עליה לאסוף אליה את תשומת הלב, לדחוק את עצמה למרכז ההתענינות הפומבית. אין לה אמצעים אחרים. מספר הקולות שהיא מאספת אינו מספיק. אין לה על מה לסמוך, ואף כספיה אינם מתירים על פי רוב קפיצות גדולות. לא נשאר לה כמעט כלום חוץ מנוסחאות קיצוניות ומחודדות וטכסיס בלתי פשרני, שאינו נרתע בפני שום מסקנה, ובפרט שמסקנות אלה אינן חשובות אלא במקרים יוצאים מן הכלל. כאן קבוע בודאי גם אחד החזיונות המשונים בטכסיס של מפלגות מדיניות בכלל. זוהי השותפות הטכסיסית שמפלגות צעירות עושות בתנאים ידועים עם המפלגות המתנגדות להן בתכניותיהן מן הקצה אל הקצה – בארצות שיש בהן יותר משתי מפלגות. שותפות זו נעשית במקצת רק כדי להוכיח בפני קהל ועדה, שהמפלגה נאמנה לדעותיה בלי שים לב לתוצאות; ברם עולה עליו הטעם השני: ת=לתחום חתום טכסיסי ביניהן ובין המפלגות הזקנות שכנותיהן, הקרובות להן קרבת תכנית. כך ראינו, שבימי הנוער של מפלגות הפועלים החדשות בכרו הללו לפעמים להשען בטכסיסן על מפלגות הימין ובאי כוחן בממשלה מאשר ללכת בד בבד עם המפלגות הדמוקרטיות והרדיקליות של האזרחים. לסל התחבר אפילו עם ביסמרק כלפי מפלגת ההתקדמות השנואה עליו. ברייכסטג של הברית הגרמנית הצפונית נהל שויצר פוליטיקה של רפורמות חברתיות ודמוקרטיות, בעוד שהסוציאליסט הרדיקלי ליבקנכט, שנכנס יחד עמו לרייכסטג, צדד מתוך רדיקליזם גרידא בזכות פוליטיקה של מחאה מהפכנית, וזו הביאה אותו מבחינה טכסיסית עד לשכנות מדינית של חבורות, שנלחמו כנגד הברית הגרמנית הצפונית מתוך נימוקי התבדלות שמרניים. אף בדברי ימי המפלגות באנגליה מצאנו התחלות פוליטיקה של שותפות בין מפלגת הפועלים והטוריים כנגד הליברלים. בבחירות שנת 1885 קבלו כידוע מנהיגי הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית הקיצונית בהכרה גמורה את כספם מקרנות של מפלגות שמרניות לתשלום ההוצאות של המועמד המפלגתי שלהם בשני גלילות בחירה בלונדון, כדי לגרום להתנפצות הקולות ולתבוסת הליברלים. גם בדברי ימי המפלגות באיטליה יש מקרה כיוצא בו, בשעה שקונסטנטינו לזרי, מועמד מפלגת העבודה האיטלקית, שעוד ידובר עליה למטה, הסכים לתמוך במיניסטריון פיאודלי שמרני, כדי להכות את המתנגד הליברלי. בבחינה זו חזר הדבר בכמה מקומות בשעת התהוות המפלגה הקומוניסטית לאחר המלחמה. בניתוח הנזכר למעלה של בחריות הרייכסטג בשנת 1928 נאמר למשל (עמ' 518): “אנחנו רואים, שהתפוצצות כוחות הפועלים גורמת לכך, שהמפלגה הקומוניסטית בעלת 3.232.000 קולות וחמשים וארבעה צירים אינה באה כמעט בחשבון. ביצירת הממשלה החדשה לא רק שמתעלמים מן 54 הצירים הקומוניסטיים, אלא מעמידים אותם בשורה אחת עם הפשיסטים הנציונליסטים ואנטישמיים, שאף הם עומדים תמיד במחשבה תחילה ובלי שום תנאים בניגוד לכל ממשלה שהסוציאל-דמוקרטיה משתתפת בה”.

לאחר שהמפלגות מזדקנות וציריהם הולכים ומתרבים וכו' – יכולות הן להרשות לעצמן רק במקרים יוצאים מן הכלל, מתוך נמוקים מעשיים וסמכותיים, טכסיס כזה לשם הפגנה בלבד. נוסף לכך רוב המפלגות הצעירות הן גם על פי מספר חבריהן הסתדרויות קטנות, ואף גורם מספרי זה משפיע על הקו הטכסיסי באותו כוון. הסתדרות קטנה כפופה יורת למשמעת. החברים בינם לבין עצמם והחברים וההנהגה עדיין קשורים זה בזה פחות או יותר על ידי הכרה אישית. היחסים שביניהם עדיין מבוססים יותר על שיתוף הרעיון – המגיע בכל כיתות מדיניות כאלה עד לידי קנאות – מאשר על כללים מוכניים של הסתדרות ומסורת של דרגות. עדיין אין ביורוקרטיה כלל (או שהיא קטנה ביותר), שיש לה ענינים המשונים מעניני החברים, ועדיין אין לה קרנות חזקות, שבטחונן נעשה תכלית לעצלמה. מפלגה זו דומה לגדוד קטן של מורדים, שאינו יכול להשתוות בנשקו ובהתאמנותו לגדוד צבא ערוך מלחמה, אבל עולה הוא עליו בכוח המחץ הטכסיסי על ידי אחדות רצונו ונכונותו לקרב, משמעתו הפנימית והתלכדותו. נזכור נא, למשל, את הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית בימי חוק הסוציאליסטים, או את התחלת התנועה הפשיסטית באיטליה. התנועה הפשיסטית התחילה כדיוע בתאה הראשון, שנוסד על ידי מוסוליני ודי-אמבריס ותכליתה היתה לכפות את איטליה להשתתף במלחמה. חבורה זו הקיפה לאחר יסודה, בחודש דצמבר 1914, לערך 300 איש. כשגדלה התנועה והפשיסטים המהפכנים התפשטו בארץ, לא עלה מספרם, זמן קצר לפני הכרזת המלחמה על ידי איטליה, על אלפים מועטים של חברים. האגודה הבודדת לא הקיפה יותר מחמשים – שלוש מאוד חברים. מתחלה נתלקטו אליה רק חבורה קטנה של סוציאליסטים, חברי אגודות מקצועיות וריפובליקנים… כל אגודה מקומית היתה חיה לגבי יתר אגודות היתה חיה לגבי יתר האגודות חיים עצמיים עד כמה שאפשר, אבל היתה מאורגנת ארגון מלוכד בתוך עצמה"¹⁷. כשהתחיל לאחר המלחמה ארגונה חהדש – קבלה את מטבעה האחדותי ואת אופיה הצבאי המלוכד על ידי רבוי הנוער, ששב ממערכות המלחמות. בצורה ארגונית צבאית מלוכדת זו הצליחה להגיע לאט לאט למדרגת הסתדרות המונית, שעלתה לכבוש את רומא. כל החזיונות הללו אינם מצומצמים במפלגות הסוציאליסטיות בלבד או האירופיות בלבד, כפי שאפשר להכוח על ידי סקירה על תקופת הנוער ההיסטורית של המפלגות הגדולות באמריקה. כיום קשה להכיר במפלגה הריפובליקאית – מפלגת השפע, הנוחיות והסדר האזרחי, שהעיקר לה בטחון הקנין הפרטי – כי ימי נעוריה שטופים היו תעמולה קיצונית לטובת צורה אחת של הקנין הפרטי ושהתעמולה הטכסיס של הימים ההם נראו בעיני הבוחן כקיצוניות אם לא כמהפכניות. שני מנהיגיה הגדולים בימים ההם, ויליאם ה. סיוארד ואברהם לינקולן, הלכו שניהם בדרכי טכסיס שהגיעו עד לגבול המותר על ידי החוק והיו דומות מאד להסתה. סיוארד היא אומר: “יש חוק עליון מעל לקונסטיטוציה”. לינקולן ערך מלחמה כלפי בית הדין העליון של ארצות הברית, שהאשים אותו כי השתתף בכוונה תחלה בקשר גדול לטובת העבדות, כדי להנהיג אותה בכל המדינות. הקו הכטסיסי המתקיף והקיצוני, הניכר בתקופת התעמולה של המפלגה הצעירה, בא לידי בטוי מלא בתקופות “התקומה” שלאחר מלחמת האזרחים בנגב וחזר אחר כך להיפוכו. הרבה מן המציין את השלטון הנוכלים ורועי הרוח במדינות הדרומיות הנזכרות – אי אפשר היה להבין, אם לא להביא בחשבון – מצד התוצאות הממשיות של מלחמות האזרחים – גם את הנוער של המפלגה המנצחת, את חוסר נסיונה של זו ואת זיקתה לקיצוניות של תקופת התעמולה. אף המפלגה הדימוקרטית – שהיתה מכונה אז ריפובליקנית – מראה בתקופת הנוער המתאימה של התפתחותה טפוס דומה של עמדה טכסיסית, המפלגה הדימוקרטית הצעירה ליותה את כל הדרגות של המהפכה הצרפתית בחבה מבחינה עיונית ומדינית. היא יצאה במחאה תקיפה נגד החוקים הראשונים של גירוש המתקוממים בימי נשיאות וושינגטון. בתורתה המדינית, המבוססת כידוע על פירוש מדויק של משטר הברית, הולכת היא עד לקצה גבול נימוקיה. מובן מימלא, שהתנגדה קודם כל לתכניותיו של אלכסנדר המילטון ונלחמה כמו כן כנגד הצעותיו בדבר בנק לאומי ותעריף למכסי מגן. אין הדבר צריך להאמר, שהתנאים הממשיים של ימי התהוות הדמוקרטיה באמריקה משונים מן הקצה אל הקצה מן התקופה שקדמה למלחמה – והשטפוס הטכסיסי שלמפלגה זו לא נשתמר זמן רב בטהרתו, מפני שהמפלגה הצעירה הגיעה מהר ובתנאי שלום לממשלה בארצות הברית. אגב, אין זה האושר היחידי שמפלגה צעירה יכולה לזכות בו. אינטרסים עצומים מסוג חברתי וכלכלי מתחילים עד מהרה להשתמש בהם לתכליותיהם המיוחדות, ומיד היא שוכחת את מחלות הילדות של עקשנותה הטכסיסית. קרנות ומכשירים ארגוניים נגבבים, ואין להעמיד אותם על קרן הצבי מתוך קלות ראש. שנים מועטות לאחר יסוד האינטרנציונל הקומוניסטי כבר מלאו סברות כאלה תפקיד חשוב ומפורש. למשל, בשעה שזינובייב מדבר רתת כלפי האגף הקיצוני: “לפנינו מצב מורכב וקשה מאד בתנועת העבודה שבכל העולם.. ותחת זאת השפיע השמאל קצר הרוח, שכל ההון הארגוני המפלגתי שנצטבר נתבזבז, בלי שנקנה על ידי כך לב ההמונים”. נסיונות הולכים ומצטברים ביתר קלות מאשר קרנות. ומתוך הנסיונות נוצרת הערכה נכונה יותר – בקרב המפלגה מתחילים להגיד: הערכה בוגרת יותר – בדבריחס הכוחות במדינה ובחברה. כ שמתקרבים לרגע שבו המפלגה והשלטון המדיני מתמזגים לאחת, כן מתבלטת יותר האידיאולוגיה של אחריות. העוקצין היותר חדים של תעמולת הנוער הולכים ונעשים קהים, נקטעים או נכפפים. הקו הטכסיסי של המפלגה ההולכת ומזדקנת נעשה פחות ישר, הקו העקום נעשה שטוח יותר ומסולסל¹⁸. הרגע המכריע בהזדקנותה של מפלגה הוא כנראה הצד המספרי עם ההשפעות הארגוניות שבעקבו. השתלשלות זו ניתנה להשתוות ממש אל הסתיידות העורקים בגוף החי. מגדוד מרודים בלתי מנוצח במלחמה פרטיזנית, מלוכד לגוש אחד מתוך התלהבות גדולה – קם מכשיר ארגוני של המפלגה המדינית החדשה, שיש להשוותו למכשיר הצבאי המורכב החדש, בעל כוח עצום ומרוכז, נעלמים יחסי השיתוף בין המנהיגות והחברים ובין החברים לעצמם, ובמקומם באים חוקי ארגון מוכניים, תרומות חברים וכיוצא בזה. המנהיגות מתחילה להתבדל. נוצרת ביורוקרטיה כבדת תנועה ושלטון מסועף. הולכות ונעלמות הזריזות בארגון המפלגה וקלות הגיוס של המונה. תחת הרצון המשותף למעשה –באה דרך המוסדות, שבו כל הכרעה מתמהמהת וכל תנועת רצון נשחקת מתחת לגלגלים הכבדים של המוכנה. מיכלס (“מפלגות” עמ' 394) מיחס לגורם זה את ההכרעה הטכסיסית רבת התוצאות של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית מיום 5 אוגוסט 1914 להסכים לתקציב המלחמה. אומר הוא בפירוש, שביום ההוא הסך הכולל של קרנות שנצטברו בידי האגודות המקצועיות ושהיו הולכים לאבוד אגב הכרעה אחרת של המפלגה בתחלת המלחמה – הגיע עד לגובה של 22 מיליונים דולר. אף על פי שלדעתי לא נכון הוא לחשוב, שדבר זה קבע באופן מכריע את עמדתה של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמינת לגבי המלחמה, הרי לא נכון הוא כמו כן להפחית את השפעתו האוביקטיבית, שלא בטובת הסוציאל-דימוקרטיה הגרמינת בשנת 1914 – מוכרחה, להיות גם מחוץ לכל הכרעה פרינציפיאלית, מסורבלת וכבדת תנועה בבחינה טכסיסית. אין זה אומר כלום על כוח המחץ והערך הלוחם שלה – גם קורפוס צבאי, המורכב מסוגי החיל החשובים כיום למלחמה ביבשה: כוחות מוכניים, תותחים כבדים ותותחי הגנה בפני אוירונים – הוא על פי טבעו הטכני והארגוני כבד תנועה ומסורבל במובן הטכסיסי.

ח. עמדת המפלגה במכון המדינה

עוד גורם מגדיר לעמדה הטכסיסית של מפלגה חדשה היא עמדתה בכל שעה בתוך המכון של שלטון המדינה. הקו הטכסיסי שלה שונה הוא לפי זה אם אחראית היא לממשלת המדינה ושותפת לאחריות השלטון או עומדת בניגוד לממשלה האחראית. הטכסיס של מפלגה אחראית יהיה נוטה לזהירות, לישוב הדעת ולפשרה, ואילו טכסיס מפלגה אופוזיציונית יהיה מתקיף, קיצוני ותופס מרובה. יש שרואים – וכך דעתם של כמה סופרים – הופעה זו כמקרה מיוחד של ההתפתחות הביולוגית הנורמלית, כמקרה מיוחד של ההתבגרות, אולם דעה זו נכונה רק בדרך כלל. אין היא הולמת את העובדות המיוחדות של ההתפתחות ההיסטורית. עובדות אלה אינן מראות יחס קבוע בין הזדקנותה ההיסטורית של מפלגה ובין עמדתה במכונת השלטון של המדינה. שני הגורמים המצויים, מפני הרבגונות של התנאים האוביקטיביים בארצות שונות, בצירופים שונים ובלי שום זיקה הדדית. מתוך סקירה אחת על מספרים יוצאת, למשל, תמונה זו: משנת יסוד המפלגה עד לזמן קבלת הממשלה על ידי המפלגה, או כניסת המפלגה לתוך הממשלה, עברו

ארץ	מפלגה	זמן
בארצות הברית	דמוקרטים לערך 3 שנים
בארצות הברית	ריפובליקנים	לערך 4 שנים
בגרמניה	סוציאל-דמוקרטים	לערך 60 שנים
באיטליה	סוציאל-דמוקרטים	לערך 0 שנים
ברוסיה	בולשביקים	לערך 15 שנים
באנגליה	מפלגת העבודה	לערך 25 שנים
באיטליה	פשיסטים	לערך 3 שנים

על כך יש להוסיף, שעם הכניסה הראשונה לממשלה או עם הכניסה לקואליציה ראשונה – לא נפתרה עדיין בשום פנים השאלה בדבר אורך הימים או החדגונות. דוגמת המפלגה הדימוקרטית באמריקה בין שנות 1800–1860, שהיתה בגיל צעיר לערך, ובמשך 60 שנה, מפלגה ממשלתית בלי הפסק – הוא חזיון בודד ויוצא מן הכלל. בדרך כלל יש אף כאן כמה סוגים של התפתחות. במשך ששים השנים האחרונות, לאמר משנת 1868 עד 1928, השתתפו בממשלה או היו אחראים לה

ארץ	מפלגה	זמן
בארצות הברית	דמוקרטים	במשך 16 שנים
בארצות הברית	ריפובליקנים	במשך 44 שנים
בגרמניה	סוציאל-דמוקרטים	במשך 7 שנים
באיטליה	סוציאל-דמוקרטים	במשך 0 שנים
ברוסיה	בולשביקים	במשך 10 שנים
באנגליה	מפלגת העבודה	במשך 0,8 שנים
באנגליה	הליברלים	במשך 35 שנים
באנגליה	הטוריים	במשך 24 שנים

הרי ששאלת השלטון מבחינה זו היא שאלה מיוחדת, שאינה תלויה בגיל הביולוגי של המפלגה.

למעלה כבר אמרנו, שהיחס העיקרוני של המפלגה לגבי המדינה כפי שהוא מובע בתכנית המפלגה, אינו מכריע – כפי שרגילים לחשוב על פי טעות – לגבי תנועתה הטכסיסית הממשית של המפלגה. מפלגות שסומנו על פי עקרונן היסודי כמחייבות המדינה או כשוללותיה – לא נרתעו, על אף כל ההכרזות והפילוסופיה המקיפה בדבר הסמכות המוחלטת של המדינה, מלחקות את טכסיסן של מפלגות מחוסרות מולדת ושונאות המדינה – כשדרשו את זאת התנאים הכלליים. למשל, השמרנים המונרכיסטים הקיצונים בגרמניה, בצרפת וברוסיה. ומן הצד השני ראינו, שמפלגות שתכניתן העיונית מחייבת אותן לעמדה עיקרונית מתנגדת למדינה – הגיעו במשך התפתחותן, לפי הכרח התנאים הכלליים, לא רק להשתתפות בהנהלת המדינה, אלא לבשו כמעט אופי של מפלגות ממשלתיות. דוגמא מן המובחר היא, כמובן, התפתחות הסוציאלדמוקרטיה הגרמנית – משעה שהכריז ביסמרק על חוק הסוציאליסטים עד ליוםך שבו חתם קנצלר סוציאלדמוקרטי באולם האספקרלריות בורסייל בשם הרפובליקה הגרמנית העממית על חוזה השלום. באמצע מונחות כמה וכמה דרגות של התקרבות מודרנית וצורות מצורות שונות של וויתורי הסוציאלדמוקרטיה, “שוללת המדינה”, לתנאים הממשיים של פעולתה במסגרת המדינה, למן הוכוחים על הצבעה ברייכסטג לשם תקציבים סוציאליים יפים – עד התייצבות סוציאלדמוקרטים נשיאי הרייכסטג ומזכירי הממלכה בחצר המלכותועד לויכוח אם מותר לסוציאלדמוקרטיה להשתתף ב“קואליציה הגדולה”. הוא הדבר, שלגבי מפלגה מדינית אין המדינה כשהיא לעצמה קיימת כלל, אף על פי שבעיון קיים מושג כזה, אלא קיימת מדינה מציאותית, הגורמת פחות או יותר למילוי שאיפותיה של המפלגה או האינטרס הסוציאלי הבא בה לידי ביטוי – ולפי אותה מידה יתירה או פחותה של השתתפות ותמיכה המותרת או גם דרושה לגבי מדינה זו. שינוי הצורה הסוציאלית – בניגוד לפוליטית, – הוא הגורם לפי טבעו שגם המפלגות הסוציאל-ריבולוציוניות נפגעות כולן בהבלעה זו. התנועה היחידה שעשתה את המדינה כשהיא לעצמה לנושא האינטרס השלילי שלה, התנועה האנרכיסטית, לא נעשתה מעולם מפלגה מדינית. לעומת זאת חשוב כאן גורם אחר. יש להטעים, שההשפעות היוצאות מאחריותה של מפלגה לשלטון המדינה, או מהשתתפותה באחריות זו, על עמדתה הטכסיסית – אינן חלות דוקא בעת ובעונה אחת עם ימי שלטונה, לאמר שהן מתחילות מיום כניסתה לממשלה ופוסקות ביום התפטרותה. אלא יש בבחינה זו משום תנועה מסודרת בקצב משלוש. זמן רב לפני קבלת הממשלה או יצירת הקואליציה – צל הזמן הזה נופל על טכסיס המפלגה. זו הכרח לה מצד אחד לשקול את האפשרויות הממשיות שתזדמנה לה כדי להוציא את תקנותיה לפועל בצורת חוק. מן הצד השני עליה לשקול את ההכרח לעבוד בשותפות עם חטיבות מדיניות אחרות, כדי לבוא בדרך הפשרה לתכנית עבודה משותפת. למשל: ועידת מפלגת העבודה באנגליה בבירמינגהם לפני הבחירות אל הפרלמנט בשנת 1929 היתה כולה טרודה בפתרון שאלה זו. אלה הם הימים שבהם הולכת ומתגברת קמעה קמעה הקוניונקטורה המדינית, הגורמת סוף סוף לכניסת המפלגה לתוך הממשלה. במשך הזמן הזה הולכת תכנית המלחמה ונהפכת לאט לאט לתכנית של מעשים, על כל התוצאות הטכסיסיות הכרוכות בהשתלשלות זו. כמו כן באה לאחר תקופה הממשלה הממשית – היא הקצב השני – תקופה שלישית, המתחילה עם ההתפטרות, ובתקופה זו עדיין המפלגה עומדת כולה בבחינה טכסיסית בצל התקופה שעברה. מצד אחד מתיחס חלק גדול של החוקים המונהגים על ידי הממשלה החדשה לעבודות ההכנה של מפלגת הממשלה הישנה, ונמצא שמפלגה זו משועבדת מבחינה טכסיסית. ומן הצד השני עדיין פועלים התנאים שסימנו את ימי שלטונה או גרמו לחילוף הממשלה מבחינה פסיכולוגית – גם בדעת הקלה וגם בהמון חברי המפלגה. רק לאט לאט ובמשך זמן מסוים הולכת התכנית הממשלתית ונהפכת שוב לתכנית מלחמתית, הלך הטכסיס המדינאי ונהפך לטכסיס מפלגתי. מכיון שכמעט כל מפלגה מדינית עוברת לעתים פחות או יותר קרובות דרך שלש דרגות אלו, אין לזלזל בערכן בניתוח הטכסיס. במשך שלשים השנים האחרונות, 1928–1898, עברו דרך שלש תקופות אלו – זמן הכנה, זמן ממשלה וזמן שלאחר ממשלה –

בארצות הברית	דמוקרטים	3 פעמים
בארצות הברית	ריפובליקנים	4 פעמים
בגרמניה	סוציאל-דמוקרטים	—-
באיטליה	סוציאל-דמוקרטים	0 פעמים
ברוסיה	בולשביקים	1 פעמים
באנגליה	מפלגת העבודה	1 פעמים
באנגליה	ליברלים	5 פעמים
באנגליה	טוריים	—-
בצרפת	רדיקלים	—-
בצרפת	גוש לאומי	—-

רשימה זו כוללת רק אותם המקרים, שבהם באה תנועת הקצב המשולש לידי גילוי בכל שלושת פרקיה. למעשה יש בחיים המדיניים של זמננו כמה מקרים, אולי יותר מן המנויים למעלה, שבהם מתחילה התפתחות של קוניונקטורה ולאחר זמן, לפעמים ברגע האחרון ומאלף פעמים, נוטה היא לצדדים ומסתיימת באופן אחר לגמרי מכפי ששערו. במקרים כאלה אפשר על פי רוב להבחין את המפנה הראשון בהתפתחות הדברים פי העמדה הטכסיסית של המפלגה, וכן גם את הנסיגה הפתאומית והחריפה לערך מיד לאחר שהוכרע השינוי בקוניונקטורה.

דוגמאות לכללים אלה מרובים כל כך בתולדות כל מפלגה גדולה בזמן החדש. עד שקשה להצטמצם במקרים בודדים ממשיים. אבל אם נקח בכל זאת לדוגמא את המצב באמריקה – תצא לנו התמונה הבאה. עלית המפלגה הדימוקראטית הצעירה של דזיפרסון התקמדה כידוע מתוך “בנין מדויק של משטר הברית”. המלחמה כלפי המילטון התנהלה לרגלי כל נסיון להרחיב את חוב הפעולה של ממשלת הברית מעבר לגבולות הקבועים בפירוש בחוקת המשטר. אולם מה אירע לאחר שהמפלגה הצעירה קיבלה את השלטון? בהכרעות החשובות ביותר בא סיבוב טכסיסי בן מאה ושמונים מעלות. בשלטון הדימוקראטיה הראשון של דזיפרסון עצמו הוכרעה – בניגוד גמור לכל שיטת “הבנין המדויק” – השאלה החשובה של רכישת לואיזיאנה לגמרי ברוח הפידיראליסטים הקיצוניים הישנים. המילטון עצמו לא היה עושה את זאת באופן יותר טוב. בימי השלטון הדימוקראטי השני נספח בדרך החוק הבנק השני של ארצות הברית. מעשה זה מפתיע את ההיסטוריון עד כדי כך שהוא אורמ (פרנק, עמ' 56): “אם נזכור את הניגוד העז של הדימוקראטים ליצירת בנק ארצות הברית בימי ואשינגטון – מתמיה יהיה ביותר בעינינו סיפוח הבנק השני על ידי הקונגרס שרובו דימוקראטי ודבר הסכמתו של מדיסון, קונסטרוקציוניסט קיצוני. בימי אותו הנשיא עצמו ועוד יותר בימי יורשו, הנשיא הדימוקרטי השלישי מונרו, נתקבלו בדרך החוק, שוב בניגוד גמור לטכסיסים הישנים כלפי המילטון, התעריפים הראשונים של מכסי מגן. מכיון שאין מפלגה מתנגדת שתוכל לבוא תחת השלטת, העומדת במקומה עשרות שנים, מגיעים הדברים לידי כך, שבקרב המפלגה עצמה מתהוית מגמה מתנגדת כלפי סטיה טכסיסית זו, והיא הולכת וכובשת לה מקום. ריאקציה פנימית זו באה לידי גילוי עם עליתו של דז’קסון. ובנוגע למפלגה הריפובליקנית – די להראות על השינוי המתמיה בשאלת הכושים, שהתחיל מתרחש לאחר גמר מלחמת האזרחים בקרב מפלגת הממשלה, ונסתיים בהתכחשות גמורה למעשה להוספה י”ד וט"ו של הקונסטיטוציה. אחת הדוגמאות המרובות בזמן החדש היא עמדת הלאומים הגרמנים לשאלת מלוי התנאים של חוזה וורסיל. כל שקרבה השתתפות המפלגה בממשלה, כן התרחקה מטכסיסה הראשון בשאלת הפוליטיקה החיצונית (שהיה מכוון בעצם כלפי כחות פנימיים, המפלגות הריפובליקניות-סוציאליסטיות המנצחות), עד שלבסוף השתתפה כמפלגת ממשלה ביצירת חוזה לוקרנו. הוויכוח בתוך מפלגת העבודה האנגלית, לפני כניסת מקדונלד לשלטון בשנת 1929, בשאלת הגבולות המעשיים של הנהגת התכנית הסוציאליסטית על ידי הפרלמנט, וביחוד דברי סנאודן, שכבר ראה לעיניו את התקציב הברור שיציטרך להציע כשר הכספים הסוציאליסטי העתיד לבוא – שייך אף הוא לסוג זה, לדרגה הראשונה של הקצב המשולש.

השתלשלות זו בעמדה הטכסיסית של המפלגה מלווה תמיד בחזיון פסיכולוגי אחד, והוא – גידולו של רעיון האחריות. טבע הדבר מחייב שהמשתמשים העיקריים לרעיון זה הם על פי רוב ובראש ובראשנה מנהיגי המפלגה, אלה הבאים במגע ממשי עם שאלות התכנית הממשלתית, אבל רעיון זה משפיע – ולפעמים במהירות יתירה – על כל המפלגה וטפוסה הפסיכולוגי הציבורי. השרשים העיקריים של רעיון האחריות שנים הם. ראשית, המפלגה המתנשאת למשול רואה את עצמה מחויבת לטפל לא רק בעניניה ומטרותיה המיוחדים, אלה גם בתביעות ובאינטרסים המצודקים של עמדות, חבורות ומפלגות אחרים ובעניניה של כלל האומה. כשנעשתה למשל הסוציאלדימוקרטיה הגרמינת אחרי המהפכה למפלגה הראשית בממשלה, לא יכלה להתחיל מיד בתכנית הארפורטית, אלא הוכרחה לערוך קודם כל את חוזה השלום, לדכאת את נסיונות המרד הקומוניסטי, לדאוג לפחות לפי שעה להמוני החיילים של הצבא המתרפק, להלחם באינפלציה המתחילה, להגן על החבורות הנגועות מן האינפלציה מפני הדלדול הגמור, ועוד אלף ענינים כיוצא בהם. שנית, הממשלה המגיעה לשלטון עומדת לפני ההכרח להביע את חלקי תכניתה המפלגתית, הבאים בכלל בחשבון להגשמה תכופה על ידי הממשלה, לא סתם בדברים כלליים אלא בצורת הצעות חוק. והכרח הוא שבהצעות אלה יוגדרו בדיוק תכלית החוק והקיפו, יקבע בבירור הסדר המיכני של ההוצאה לפועל, יסומנו גם ההוצאות וגם המקורות להוצאות אלה. ועוד כיוצא בזה. בצדק דורש קורא אחד בעתון new leader ממפלגת העבודה באנגליה שלא להסתפק בדברים סתמיים על סוציאליזם בימינו, אלא לנסות להביע את כל התכנית בצורת הצעות חוק¹⁹. סעיף אחד, כגון הלכות אישות, דורש מנגנון מלא של שלטון, חישוב הסכומים המדויקים של הקצבה, תשובה מדויקת על השאלה: מהיכן? וכיוצא בזה. משני השרשים העיקריים הללו נובע רעיון האחריות, זה שעל פיו משתדלת המפלגה לשלוט על המצב בבחינה פסיכולוגית. בכל מפלגה ממשלתית חדשה ניכרת התפתחות זו. הנה הערהמציינת מתוך הביאוגרפיה של מקדולנד על השתלשלות דברים כזו בימי השליטון הראשון של מלגת העבודה באנגליה: “מפלגה לאומית – אומרת המחברת, מרת איקונוקלסט–עשויה ללכת בדרכי הויה ועשיה שונות מן הדרכים שהכת מסוגלת להן. חייבת היא לחשוב ולפעול בדרך לאומית. מלגה סוציאליסטית לאומית נכנסת לדרגה, שבה הסוציאליזם שוב אינו סיסמא של מלחמה, אלא עיקר של ארגון שיש להנהיגו בהדרגה ובהתקדמות”. כל מפלגה המגיעה לשלטון נונה בזמן זה ללעג מצד המלגות הנחדקות לעלות, המתבוננות לשינוי טכסיסי זה של כת למפלגה לאומית, להתהפכות אנשי המפלגה לאנשי המדינה. דוגמה חדשה של ביטוי דרמתי לביקורת הסטירית של המפלגות המתנשאות לשלוט נתונה בדרמה של הקומוניסט ארנסט טולר בגרמניה: “האח, לא מנתו”! – באותו מחזה, שבו נואם המיניסטר הסוציאלדימוקרטי לפני חברו במהפכה לשעבר נאום מופתי כמעט על האחריות²⁰.

דוקא התפתחות זו גוררת אחריה, ששאלת הטכסיס המפלגתי הפנימי של מנהיגות המפלגה לגבי המון החברים נעשה חשוב ביותר ומפגיע ביותר. אותו הרגע מהשנה את עמדת המפלגה במכון של הנהלת המדינה – בכיוון זה או אחר – מכריע על פי רוב ביחסים המפלגתיים הפנימיים. המון חברי המפלגה אינו מסוגל על פי רוב לעקוב אחרי הגיון המאורעות באותה מהירות שהמנהיגות עושה את זאת, אין לו סקירה על המצב בכל פרטיו, חסרים לו דקדוקי ידיעה והערכה, ואף אינו רוצה לשים לב לכל הסיבוכים והמסקנות של כל פסיעה. כך מתהווה אי-אמון הגורר אחריו חיכוכים שמגיעים לעתים קרובות עד לידי סכסוכים גלויים. כל שיקטן נסיון המפלגה בעסקי ממשלה ומשא ומתן של קואליציה – כן תגדל סכנת סכסוף חריף כזה הגורר אחריו לעתים את כשלון המפלגה בממשלה.

כך עבר משבר כזה של התפתחות בזמן החדש על תנועת הפועלים בכל המדינות שהגיעה בהן לשלטון – באנגליה, בגרמניה, באוסטריה, ברוסיה, בבלגהי, בצ’יכוסלובקיה ובארצות הסקנדינביות. עד כמהכלל זה יכול להחשב לכלל גדול בסוציאולוגיה של מפלגה, תשמש דוגמא הציטטה הבאה, המתארת את ההשתלשלות באחת המדינות האוסטרליות שבהן הגיעו הפועלים ראשונים לממשלה זמן רב לפני מלחמת העולם. סופר אמריקני (victor clark) כותב: “הקושי למזוג את השלטון עם המפלגתיות בא לידי גלוי מיד לאחר שנוצר קבינט של פועלים באוסרטליה המערבית. ראש המיניסטרים הכירז בנאומו, שבכמה פרטים אין הקבינט משועבד לתכנית המפלגה. מיד נתקלה הכרזה זו בהחלטות מצד אספות המפלגות ומצד הודעות פועלים חברי הפרלמנט, באופן שהמינסטרים לא יכלו לקבל סיוע מצד ההסתדרות”. טיב הטכסיס, שבו מגיבים מנהיגי המפלגה על משבר פנימי כזה, תלוי בעיקרו בתנאים המדיניים הכלליים, שבהם פועלת המפלגה. במקום שהמצב הכללי יש בו מן הצדדים החיוביים והשליליים של הדימוקרטיה הפורמלית החדשה, זאת אומרת במקום שמנהיגות המפלגה תלויה לפחות תמיד בבחירות, בהלך הרוח ורצון הפעולה של המון החברים – יהיה הטכסיס בפנים המפלגה זהיר ביותר. שם מנסה טכסיס זה לכפוף את העוקצין החדים ביותר,ליישב ניגודים עד כמה שאפשר, להתעלם מעבירות קטנות על המשמעת ולהשתדל להראות פךנים סבלניים וליברליים, באנגליה, למשל, התאונן מקדונלד כמה פעמים על “יריות בלתי נעימות מן הספסלים האחוריים”. אף על פי כן לא יכול בשום פעם להתנהג אלא בטכסיס רך של פשרה. אף בשעה שהקיצוניות השמאלית העמידה בסכנה את סיכויי מפלגת העבודה והכרעות חשובות בפרלמנט, כגון בהצעות על חוקי המכרות וביטוח מחוסרי העבודה, לא היתה לו ברירה אחרת מאשר משא ומתן כלפי פנים. שהרי קיימת הסכנה שקבוצות גדולותאו קטנות יתבדלו או יהיו פסיביות, או שלעתיד יקומו מועמדים שמאליים כנגד מועמדי מפלגת העבודה, וזהו איבוד עצמו לדעת בבחינה מדינית. במקום שהמצב המדיני הכללי סר מן התנאים הנורמליים של דימוקרטיה, יכול הטכסיס של חבורת המנהיגים להיות אחר. כך הוא, למשל, בארצות שבהן הוקם משטר של דיקטטורה מדינית. שאם אין צורך במשא ומתן. מכונת המפלגה ומכונת המדינה דבר אחד היא, על תנועת הבחירה יש פיקוח חמור, בשיכות אל מפלגת הדיקטטורה כרוכה העמדה המדינית ועל פי רוב גם החמרית של כל אחד ואחד, ואבדן החברות ה“נורמליות” של המפלגה צפוי לחבר המורד. מכאן הגזירות הקשות של המפלגה היעקובינית השלטת במהפכה הצרפתית כלפי החבורות הקיצוניות, הדנטוניסטים, האברטיסטים וכו'. מכאן טכסיס ה“ביעור” של המפלגה הקומוניסטית השלטת ברוסיה, המחזיקה את פיקוח המפלגה על ידי מנהיגיה באמצעות גזירות של אינקביזיציה קשה. אף במפלגה הפשיסטית באיטליה ניכר כיוון זה. כדי להכריח למשמעת ברזל, מקימות מפלגות מדיניות מטפוס זה משפט מפלגתי חמור, שממוניו אחראים לפיקוח חריף.

בבחינה זו נשאלה גם השאלה, אם כניסת המפלגה המדינית לתוך החיים הפרלמנטריים גורמת כבר לאותן המגמות עצמן בעמדה הטכסיסית של המפלגה ככניסתה לממשלה. מה שגינו האנרכיסטים והסינדיקליסטים המהפכנים בנוגע למתחרים בודדים בשם “הדיוטות פרלמנטרית” – נתרחב לעתים על המפלגות בכללותה. הסתבכות המפלגה בסבך הפרלמנט והפורמליות שלו, העבודה המשותפת במפלגות וחבורות סוציאליות אחרות, המסייעת בעל כרחה לנטיות פשרה, הטכניקה של הצבעות ונטיתה להסכמים של “שמור לי ואשמור לך”, שיטת הועדות הגוררת עמה מגע אישי קרוב ומחזקת את הנטיה הלתפשרות – כל זה, אומרים, משפיע בעצם על העמדה הטכסיסית של המפלגה ממש כהשתתפות בממשלה עצמה, בבחינה זו רואים את הפרלמנט כחלק ממכונת הממשלה עצמה. אחת החבורות המענינות בקרב התנועה הסוציאליסטית, שצדדה בזכות השקפות אלה, היא החבורה הרוסית של “אוטזיביסטים”, חבורה שנפרדה מן הבולשביקים בשנת 1908 בזמן הגובה של הקונטר-ריבולוציה הרוסית. חבורה זו גינתה את הבולשביקים כפשרנים ודרשה את יציאת הפרקציה הסוציאל-דמוקרטית מתוך הדומה הממלכתית. לפני כך הטיפה כבר חבורה זו להחרמת הבחירות אל הדומה השלישית, מפני שסבורה היתה שההשתתפות בבחירות בפרלמנט כזה יש בה משום בגידה במעמד הפועלים. לעומת זאת נקבע הטכסיס הבולשיביסטי של אותה תקופת ריאקציה מתוך הערכה טכסיסית של תנאי המלחמה ויחסי הכוחות, והיה מכוון להשתתפות פעילה בעבודה קטנה היום-יומית בתנועת הפועלים, לרבות את הפרקציה הפרלמנטרית ועתונות הפועלים הכפופה לצנזורה. וכך מנומקת גם העמדה האנטי-פרלמנטרית של המפלגות הקומוניסטיות באירופה המערבית בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הרוסית. בגרמניה חליטה כבר הועידה המייסדת של המפגה הקומוניסטית בדצמבר 1918, אגב בניגוד לדעתה של רוזה לוקסמבורג, שלא להשתתף בבחירות אל הכנסיה הלאומית. בשנת 1919, בועידה החשאית בהיידלברג, נתגלה פירוד בתוך מפלגת הפועלים הקומוניסטית מתוך משא ומתן על טכסיס זה. ורק הועידה הרביעית בשנת 1920 החליטה להשתתף בבחירות הקיץ הבאות. בנימוקים אלה משתמשים גם המונרכיסטים והאנטישמיים הקיצוניים בגרמניה, המגנים את הפעולה הפרלמנטרית מפני סכנת ההתפשרות עם הריפובליקנים, ורצים לשוב לאמצעים שמחוץ לפרלמנט. כיוצא בזה היתה עמדה של הפשיטסים בתחלתם. הנימוקים שכנגד בקרב החבורות המדיניות הללו מטעימים קודם כל את הערך העצום של הבמה הפרלמנטרית לתעמולה בשביל הרעיונות והדרישות של המפלגה. רואים את הפרלמנט כבסיס סטרטגי חשוב למלחמת המפלגה. לדעתנו אי אפשר להוציא מסקנה כוללת אם דעה זו או זו נכונה או בלתי נכונה. החיים הפרלמנטריים אינם שוים בכל ארץ ובכל זמן, כפי שנדמה לכאורה, ועל כן גם השפעותיהם שונות. הללו כרוכות ברובן באופי הממשי של המכונה הפרלמנטרית באותה ארץ ובאותו זמן, וכן גם במסורת הפרלמנטרית, במקום שהאופי והמסורת של הפרלמנט ערוכים במחשבה תחילה להכסת חבורות, מפלגות ואישים מעפילים אל האחריות המדינית הכללית – שם מתגלות בודאי, אם פחות ואם יותר, הנטיות האמורות. ביחוד נכון הדבר לגבי אנגליה (חוץ מן הפרקציה האירלנדית בבית הנבחרים לפנים). הדבר גרם לידי כך, שמפלגת הפועלים, קודם שהשתתפה בפעם השניה בממשלה, התנגדה וראתה סכנה לעצמה להחשב למפלגה מעמדית בלבד והטעימה בכל הזדמנות, שהיא לאומית – אחראית לאינטרס הכללי של המדינה – לא פחות מכל מפלגה אחרת. אולם במקום שהעמדה הכללית, האופי הפרלמנטרי והמסורת הפרלמנטרית יש בהם לדחות כל מפלגה מעפילה, וביחוד מפלגה אופזיציונית – שם לא תבואנה ההשפעות ההן בהתפתחות הטכסיס, אלא אדרבא השפעות מתנגדות. תולדות הסוציאל-דמוקרטים בפרלמנטים הקיסריים בגרמניה וברוסיה, וכן גם של המיעוטים הלאומיים הופלנים והדנים ברייכסטג שלפני המלחמה, שנחשבו כום כבני בלי מולדת – יכיחו. כל זמן שנטיות הדחיה וההוצאה מן הכלל ידן על העליונה, לא תופיע אף אחת ההשפעות המחלישות. אדרבא, הטכסיס של כל החבורות הללו היה קיצוני ובלתי נוטה לפשרות. הבמה הפרלמנטרית ומלחמת הבחירות שמשו ככלי תעמולה מצוינים, הפרציות הפרלמנטריות הלכו וגדלו וסעדן בדעת הקהל הלך וחזק. רק כשבא שינוי ביחס המדינה והרוב שבפרלמנט לגבי המפלגות הקיצוניות, בסיבת מלחמת העולם, הוכרז השלום בתוך העמם והשויון הפרלמנטרי של כל החבורות חוץ ממתנגדי המלחמה, ובני בלי מולדת נעשו מיניסטרים או כמעט מיניסטרים – נראו סימני השינוי בעמדה הטכסיסית של המפלגות הללו.

ט. דוקטרינות וריאליזם כגורמים מגדירים

בעוד שהגורמים המגדירים שנידונו עד כאן מבחינת הטכסיס יש לתת אותם ענין לעמדת כל המפלגה המדינית, מפני שכל מפלגה עוברת בעל כרחה דרך תקופה זו או אחרת של התפתחותה הביאולוגית ויש בה הרכב סוציאלי זה או אחר ויש לה עמדה זו או אחרת במנגנון של הנהלת המדינה, הרי עלינו להגדיר כעת את גורמי הטכסיס המפלגתי שאינם נוגעים במידה שוה בכל המפלגות, אלא מפרידים ביניהן בבחינה גיאוגרפית, היסטורית ולאומית. אולם על אף צמצום זה אין ההגדרה הבאה חשובה פחות, ובכל אופן אין האינטרס העיוני שבה קטן. המדובר הוא על ניגוד בשיטה הפסיכולוגית והאידיאולוגית של מפלגות מדיניות, שנגדיר אותו לפי שעה בתורת נסיון במונחים דוקטרינריזם מול ריאליזם²¹. אף ניגוד זה אין לו שום שיכות לתוכן הפרוגרמתי ויכול הוא לגעת גם במפלגות שמרניות וגם בליברליות, גם נסוגות וגם מהפכניות²². ביסוד הניגוד הזה מונח ההבדל היסודי בטיב העיקרונים הרשמיים, שעליהם בנויה תכנית המפלגה. תכניתה של כל מפגה, בין הריאליסטית בין הדוקטרינריסטית, מקורה בעיקרון אחד מסוים או בעיקרונות אחדים מסוימים. ואף על פי כן שונה הטיב הפנימי של העיקרונים היסודיים הללו מן הקצה אל הקצה. המדרגה והאופי של שינוי זה ניתנו להצטייר על ידי הקבלה. ננתח את ההבדל בין חוק-המנהג “הריאליסטי” שבאנגליה ובין החוק הנפוליאוני הדוקטרינרי. שני סוגי מפשט אלה נובעים בלי ספק מעיקרונים יסודיים מסוימים של מסור טבעי ומשפט מסורתי, ואף על פי כן הם שונים זה מזה ביסודם, בטבעם ובמבנם. כיוצא בזה העיקרון היסודי של המפלגה המדינית הדוקטרינרית הוא עיקרון של שורש, כביכול, ואילו העיקרון היסודי של המפלגה הריאליסטית הוא עיקרון של כיוון. זאת אומרת, שהמפלגות הדוקטרינריות מנסות לגזור משורש של עיקרון מופשט תורה שלימה בדרך הלימוד מן הכלל על הפרט, וכך נפתר גם התפקיד של קביעת אופן ההתנהגות במקרים הממשיים המרובים שבחיי המפלגה. יסוד ושורש כזה הוא הפרינציפ של מלחמת המעמדות במפלגות המרכסיסטיות, או הפרינציפ של סמכות ולגיטימיות בקצת מפלגות שמרניות. על הבסיס של העיקרון השרשי נבנית לעתים שיטה מורכבת מאד של עיקרים מחוקקים, המהווה בתורת חטיבה שלימה שולחן ערוך טכסיסי מדיני מלא. בהשואה לזאת מתייחס הפרינציפ העיקרי של המפלגה הריאליסטית כמגדל אור לגבי סימן השורש שבמתימתיקה. ודאי נותן הוא את הכיוון הכללי, שבו תחתור סירת המפלגה בגלים הסוערים של החיים המדיניים, אבל מתוך הפרינציפ של כיוון קשה לגזור את אופן ההתנהגות למקרה ממשי. כיצד לסור מאלף הסלעים והכפים, כיצד לעבור את הנחשול – את זאת יש להכריע בכל פעם ופעם למעשה בשיטת הלימוד מן הפרט על הכלל. על בסיס הפרינציפ של כיוון הולך ונבנה ברבות הימים בנין של הכרעות פעילות, רובן ארגוניות וטכניות, שקשה להבחין ביניהם כל קשר של עקיביות ואחדות הגיונית, כי אינן אלא קובץ נסיונות ותקנות לשעתן. שיטת המפלגה הריאליסטית היא שיטת הנסיון הושגיאה, הנסיון הזיגזגי. השיטה של המפלגה הדוקטרינרית היא שיטת השימוש בכללים קבועים למקרה ממשי. אין לך דוגמא יותר נאה להתנהגותן של מפלגות דיקטרינריות מן התיאור הסטירי של הפוליטיקה הצרפתית בספרו של דושון סטוארט מיל: “שיטת ההגיון” (ספר ששי, פרק י"א): “השיגרות של הפוליטיקה בצרפת הן כללים סתמיים שעל פיהם מסיקים בני האדם הולכות לשימוש ממשי, וזהו לדעתם הגיון ועקביות. למשל, אומרם הם תמיד, שתקנה פלונית יש לקבל מפני שהיא מסקנה מן העיקרון שעליו בנויה צורת השלטון; עיקרון הלגיטימיות או שלטון העם, למשל, מוכרח להיות בסיס נכון לממשלה, מפני שממשלה הבנויה בדרך זו נוטה להביא תועלת. אולם מכיון ששום ממשלה אינה מביאה את כל התועלתיות האפשרויות ובכולן יש פחות או יותר ליקויים, ומכין שאין להלחם בהן על ידי אמצעים הלקוחים מן הסיבות שגרמו להן, כדאי לפעמים הלשתמש בתקנה מעשית, שאינה נובעת מן העיקרון הכללי של הממשלה”. כיוצא בזה היא “דעת הקהל וממשלה עממית” על חיי המפלגות ביבשת אירופה כדברים הללו: “המפלגות מבוססות בעיקרן לא על חילוקי הדעות בשאלות ציבוריות העומדות על הפרק, אלא בעניני מסורת מדיניים, פילוסופיים, דתיים או סוציאליים… ריבוי המפלגות מביע את רוח האומה ביתר דיוק מאשר חלוקת כל האזרחים בין שני מחנות לוחמים, אולם כשרון השלטון הוא אמנות מעשית”.

נשוה לנוכח השיטה הצרפתית המדינית המתוארת למעלה את דעתו של ר. מקדולנד על הגשמת הסוציאליזם, לפי נאומו המפורסם באולם אלברט בשני לינואר 1924: “אנחנו מלפגה של אידיאלים. דבר זה נכון. אבל אנחנו לא נוצרנו לקפוץ, אלא ללכת. אנחנו עולי רגל. הולכי דרך אנחנו. פסיעה אחת מספיקה לי. כן, חברי, פסיעה אחת, ובלבד שתגרור אחריה פסיעה שניה”. שתי הציטטות נותנות תמונה בהירה בדבר ההבדל היסודי שאנו דנים בו.

ברור כי ודאי באיזה מובן על הבדל גיאוגרפי, היסטורי ולאומי בין המפלגות המכונות כאן דוקטרינריות וריאליסטיות. המפלגות המכונות דוקטרינריות הן על פי רוב נחלת העמים ביבשת אירופה. ודאי יש גם ביניהן הבדלים בולטים, במידה שהתורות הסוציאליות המונחות ביסוד התכניות המפלגתיות מוגדרות בחוג האומות הלטיניות בעיקרונים הגיוניים, בחוג התרבות הגרמנית בעיקרונים מיתפיזיים ובחוג הגזע הסלאווי בעיקרונים מוסריים. אבל לגבי הבדלים אלה אין לקבוע, ראשית, תחום מדויק, והראיה – ההתפשטות העצומה של המרסיזם מגרמניה לאירופה המזרחית או התפשטות המיתפיזיקה המדינית הגרמנית הרומנטית של ימי הביניים באיטליה בצורת הפאשיזם. שנית אין גם הבדלים אלה יכולים להסיח את דעתונ מן העובדה, שדוקא כאן הוא מקום המולדת לתורות הגדולות של המפלגות המדיניות, וכי את ארצות המולדת של המפלגות המכונות ריאליסטיות יש לבקש בשטחים הטפוסיים של החוג התרבותי האנגלוסכסי: אנגליה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, זילנדיה החדשה ואפריקה הדרומית. דוגמה למופת, שמעטות כמותה, לתנועה מפלגתית ריאליסטית מחוץ לחוג התרבותי האנגלו-סכסוני, תנועה שאין לה זיקה להתפתחות האנגלית ויש בה אף על פי כן הקבלות מפתיעות ומתמיהות מבחינה פסיכולוגית – יש למצוא במפלגת הפועלים היהודים בארץ-ישראל “הפועל הצעיר”. התאבקותה בת יותר מעשרים וחמש שנים כלפי דוגמתיות תכניתית – בין בציוניות בין בסוציאליזם – הוא פרק פסיכולוגי מענין בדברי ימי הפרובלימה שלנו. אמנם מצויים היו כאן גורמים מיוחדים שפעלו באותו כיוון, כגון הריאקציה האידיאולוגית במחשבה תחילה כלפי הפלפול והתורניות של המסורת המפלגתית הרוסית וריקאציה פסיכולוגית, אף היא במחשבה תחילה, כלפי חיבת היהודים לניצוח, וכמו כן ההכרח לעבוד בארץ של ישוב חדש, בתנאים שהיו חסרים דוגמאות למופת וכללים עיוניים (עי' שלמה שילר, עיקרי ציוניות העבודה).

ההגיון אומר, כי השפעותיו של גורם זה על העמדה הטכסיסית של המפלגה הולכות בכיוון הבא: המגמה לדוקטרינריות במפלגה בעלת מגמה קיצונית מקבילה למגמה ריאליסטית במפלגה בעלת מגמה טכסיסית פשרנית. לכאורה מובן הדבר מאליו. מכיון שנגזרו פעם, מתוך נקודת המבט של עיקרון דוגמתי, שיטה מסוימת ועמדה מסוימת, הרי קשה מאד לשנות את הכיוון הטכסיסי המבוסס בדוקטרינה, ואפילו לשנות אותו במקצת. הדבר דורש התגברות על ניגודים פנימיים, המביאים לפעמים עד לידי התפלגות המפלגה. ואולי איזן זו הפרזה להגיד, שהתפלגויות של מפלגות אירועו יותר בגלל חילוקי דעות טכסיסיים כאלה, שיש להם ביסוס עיוני, מאשר בגלל חילוקי דעות בתכנית עצמה. מצד שני ברור, כי מפלגה היכולה לקבוע את עמדתה לפי התועלת הממשית שלפניה, בלי סבל תורה – היא גמישה ומסוגלת לתנועה יותר. ברם בשעה שאחותה תופשת התורה עומדת על תהום הזיקה לגבי הכתב, הקפואה והבטלה במציאות – הרי רובצת לפניה תהום הפשרנות, שאין עמה עמדה ואופי ומטרה בטוחה. זוהי קיצוניות אחרת, הנגמרת על ידי חוסר כל קשר בין עיקרון ושיטה.

על ידי דוגמה היסטורית מיוחדת במינה אפשר ליחד, כביכול, את הגורם המגדיר הנידון כאן ולהראות אותו בטהרה נסיונית. יש שהמפלגות המדיניות – מבלי לשנות את מקומן, את הרקע ההיסטורי שלהן ואת זיקתן הלאומית – עוברות לאט לאט, תוך כדי התפתחותן, ממחנה אחד למשנהו ונעשות ממלגות בנות הטפוס האחד לבנות הטפוס השני. דוגמת המפלגות האלה נותנת איפוא את האפשרות להבליט את ההקבלה המצויה לפי דברינו בין טופס התנועה הטכסיסית של המפלגה ובין האופי של שיטתה. המקרה שאנו מתכוונים אליו הוא מקרה שתי המפלגות האנגליות המופתיות, הויגים והטוריים, שנעשו במרוצת ההתפתחות לשמרנים ולליברלים. בשעה שדברנו על הריאליזם של המפלגות האנגלו-סכסיות – אי פאשר היה להשתמש בהגדרה זו בפשטות לכל תקופות המלגות ההן. בשום אופן אין הגדרה זו חלה על ראשית הויגים והטוריים הישנים. אם להתבונן לאותה תקופה, שבה נעשו לאט לאט שתי הקבוצות הללו, ובראשן שתי סיעות מתנגדות של אצילים, למפלגות מדיניות – נכיר, ששתיהן נקטו שתי שיטות של תורות מתנגדות זו לזו. תורות אלו היו סוציאליות, מדיניות ואפילו דתיות. בזמן המדובר, בשנם האחרונות למלכות טשארלס השני, היו הטוריים מצדדים קיצונים לתורת המשפט האלהי של המלך וכל המסתעף ממנה. חוץ מזה היו נושאי תורת הכנסיה הגבוהה וכל המסתעף ממנה. עמדת הויגים הראשונים מבוססת על התורות ההפוכות. מתוך כך היה הקו הטכסיסי של המפלגות האלה מוצק בכל השאלות העיקריות, ולא עוד אלא שגם השייכות האישית לאחת המפלגות היה בה פחות או יותר גם משום שייכות לדת או לכנסיה. “בימים ההם – כותב היסטוריון אחד – לא החליף איש על נקלה את הפוליטיקה שלו, מפני שעל ידי כך היה מחליף את רוב דעותיו העיקריות בדת ובפוליטיקה, והאנגלי הבינוני ראה את ההבדל בין הויגים והטוריים כדרך הטבע שאין לשנותו”. אם נשווה לכך את ההתפתחות המאוחרת – ובכלל זה גם את התוצאות שהתפתחות זו גרמה בעל כרחה לעמדה הטכסיסית של המפלגות – קל יהיה לנו לראות מה רחוקה הדרך מן הקצה האחד של ההתפתחות הזאת עד לקצה השני. במרוצה המאה התשע-עשרה התכוננה השיטה הקלסית של “שתי המפלגות” מבחינה טכנית ממש על גבי ההנחה, שמבחירות לבחירות עובר ההמון הגדול, או בכל אופון המון הבוחרים העומד על גבולות המפלגות, ממפלגה אחת לחברתה – כדי לקיים את המנגנון של חילופי ממשלות והתהוות האופוזיציה. לכך מתאימה גם התנועה המטוטלתית של הטכסיס, המגיעה לידי גובהה מצד אחד במרד המסחר החפשי ותיקוני הבחירות והריפורמה הסוציאלית של המפלגה הליברלית. נשוה נא לזה את הניגוד רב המרירות, האוטם אזנו לקראת כל נימוק, שבו נתקלה הריפורמה של זכות הבחירות בפרוסיה מצד השמרנים הגרמנים. ביסמרק כבר הכיר מתוך החוש המדיני העז שלו את סכנת השמרנות הדוקטרינרית בפרוסיה ובגרמניה – בשעה שאמר בהזדמנות אחת לשמרנים, שהם מחויבים סוף סוף להבין, כי התפקידים בזמן הזה אינם כתפקידי הזמנים הקודמים ושעליהם להיות מפלגת ההתקדמות השמרנית ולהרפות מתפקיד הסד המעכב.

אותה תנועה טכסיסית לכאן ולכאן כתנועת המטוטלת, הקפיצה הגמישה קדימה שיש בה לספוג את התנועה המתנגדת של האויב – מוציאים אנו בכל מקום דוקא בעמדה הטכסיסית של המפלגות הבלתי דוקטרינריות. נקח למשל את ארצות הברית. בנאום גדול של קטרוג כלפי המפלגה הדימוקרטית מציין בורובס, מי שהיה סינטור במיטשיגאן, את הקו הטכסיסי של אותה מפלגה בדברים האלה: “זהו אחד מסימניה המובהקים של הדימוקרטיה המודרנית, שהעיקרונים שהודתה בהם אתמול היא משליחה אחרי גוה היום. מה שהבטיחה כיום תעזוב מחר, ויש לשאול אם יש לה בתורת מפלגה בכלל דעות קבועות וקיימות. דברי ימיה בעשרים וחמש השנים האחרונות הם דברי מי היסוס, אי-בטחון ואולת. בשנת 1872 דרשה שיבה תכופה לתשלום במזומנים, בשנת 1978 גינתה חוק זה ודרשה את ביטולו. בשנת 1868 דרשה ביטול כל האמצעים הנועדים להבטיח יתרון לכושים. בשנת 1972 הכריזה על השויון של בני האדם, מכל גזע וצבע, לפני החוק. משנת 1860 עד 1865 הקדישה את כוחה להתנגד להמשכת המלחמה; בשנת 1882 הכירזה על עמה כעל המכשיר העיקרי המקיים את תוצאותיה המוצלחות של מלחמה זו. בשנת 1868 הביעה בפומבי תודה לאנדריו דזשונסון על שהשתמש בזכות הוטו שלו והתנגד לשליטה יתרה של הקונגרס; בשנת 1880 הכריזה על עצמה כעל ידית האדם העובד”. לנואם דימוקרטי לא היה קשה לחבר רשימה כיוצא בזו, אולי בשינוי מספרי השנים, הכוללת את חטאי המפלגה הריפובליקנית. כמה פעמים, למשל, הכריזו הריפובליקנים, בשעה שהדבר היה נוח להם, על התורה בדבר זכות השליטה של המדינה הבודדת, שהיתה בתחילתה התורה העיקרית של הדימוקרטיה? מה עשו לתוספות הי“ד וט”ו של הקונסטיטוציה, שבגללן ערכו כביכול את מלחמת האזרחים? מה הסבר יש למלחמתו של רוזבלט כלפי המונופולין והזכויות היתרות, בשעה שכל ימי המשטר הריפובליקני מגרנט ועד הובר היו האינטרסים המיוחדים כרבב בחיים האמריקנים המדיניים והכלכליים? מה היה כל הפלפול – המכוון כלפי הפוליטיקה האירופית של ווילסון, – עד דברחבר הלאומים בה"א הידיעה – אם מצא את סופו העראי בפוליטיקה של קילוג? הוא הדבר, שקו טכסיסי גמיש כזה שייך לאופי הסוציולוגי של מפלגות מטפוס המפלגה האמריקנית.

לעומת זאת יש לקחת את הדוגמאות הטובות ביותר למקרה ההפוך, – לעקשנות ולנקשות, לשנאת הפשרנות ולקיצוניות בטכסיס המפלגות הדוקטרינריות – מדברי ימי החבורות המרכסיסטיות. אין לך כמעט שום סוג מפלגות אחר שהתקין שיטה מורכבת כל כך של תורות, המפותחת עד למסקנות האחרונות של המשמעת המפלגתית. המפלגה המרכסיסטית החדשה – בצורתה שלפני המלחמה: הסוציאלדמוקרטיה ובצורתו לכנסיה תקיפה בעלת אמונות ודעות, אבות וקדושים, חרמות ונידויים, סנהדרין וכיתות. הפרובלימות הטכסיסיות הרציניות ומורכבות ביותר נדמות כאן ממש כתוצאות הנדסיות הנובעות משורש מופשט. מכין שהם נגזרות מעיקרים ראשונים ואחרונים, הרי כל סטיה היא בגידה בעיקרים אלה ונחשבת ונענשת ככפירה בעיקר. בקונטרס אחד מימי הרייכסטג הגרמני הצפוני מאת וליהלם ליבקנכט – נאמר בנוסח מופתי: “אסור לה לסוציאל-דמוקרטיה בשום בחינה ובשום מקצוע לשאת ולתת עם מתנגדיה. לשאת ולתת אפשר רק במקום שיש בסיס משותף. לשאת ולתת עם מתנגדים עיקרוניים הרי זאת אומרת להפקיר את העיקרון. עיקרונים לא ניתנו להתחלק, או ששומרים אותם כולם או שמפקירים אותם כולם. פשרה עיקרונית קלה מבטלת את הפרינציפ. מי שמדבר עם השונאים הרי הוא נושא ונותן, מי שנושא ונותן עושה פשרה”. ראוי להתבונן לאותה פרובלימה טכסיסית, שמאחרי המלחמה ואילך היתה חשובה ביותר בעיני המפלגות המרכסיסטיות האורתודוקסיות באירופה המערבית, לאמור המפלגות הקומוניסטיות: עמדן לפרלמנטריזם. מן העיקרון של הדיקטטורה המעמדית, שהיא יסוד ושורש צורתן, הסיקו כידוע דחית הדימוקרטיה הפורמלית, ומדחית הדימוקרטיה הפורמלית את דחית הפרלמנטריזם. בהתאם לכך עברו במרוצת השנים שלאחר המלחמה – דרך ויכוחים נלהבים, התפלגויות וגירושים – כמה דרגות של טכסיס. דרגה ראשונה: סטיה ראשונה מן הקיצוניות בת מאה אחוז לגבי הפרלמנט – להתקוממות; דרגה שניה: סטיה ראשונה מן הקיצוניות בת מאה אחוז לגבי הפרלמנט; השתתפות בבחירות ובפרלמנט מתוך הדגשת ערכם כבמה לתעמולה מהפכנית. זוהי מהדורה חדשה, התחדשות תורה טכסיסית מראשית ימי המרכסיזם, ימי מרכס, אנגלס ווילהלם ליבקנכט. דרגה שלישית: הכנסה אטית של הסיעה הפרלמנטרית הקומוניסטית לתוך השיטה הפרלמנטרית. ואשר לזמן שלפני המלחמה – הרי היו לסוציאל-דימוקרטיה שתי פרובלימות טכסיסיות הטעונות פתרון: יחסה לתקציב ויחסה לקואליציה. הניגוד בין שני הטיפוסים של מפלגות מדיניות, שדברנו עליו כאן, ימצא פירוש מסביר, אם נשווה, למשל, את תכניותיה של תנועת הפועלים הסוציאליסטית באנגליה לתכנית של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית מבחינת הנוסחאות. השואה כזו בלבד כוחה יפה כספרים שלמים. מה נאמר, למשל, בדברי הפתיחה לתכנית של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית? בתכנית של גוטה משנת 1875 נאמר: “העבודה היא מקור כל עושר וכל תרבות, ומכיון שעבודה המביאה תועלת לכלל אפשרית רק על ידי החברה, הרי שכל תוצרת העבודה שייכת לחברה, לאמר לכל אנשיה, בתנאי שכל אחד מחויב לעובד וכל אחד הוא בעל זכות שוה, כל אחד לפי צרכיו שהכל מחייב אותם… מתוך עיקרים אלה שואפת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית בגרמניה…”

בפתיחת התכנית הארפורטית בשנת 1891 נאמר:

“ההתפתחות הכללית של החברה האזרחית גוררת אחריה בעל כרחה את חורבן העסק הקטן, שבסיסו הוא הקנין הפרטי של העובד באמצעי תוצרתו. התפתחות זו מפרידה בין העובד ואמצעי תוצרתו והופכת אותו לפרולטרי בן בלי אמצעים, בפני שאמצעי התוצרת נעשים מונופולין של מספר קיטן לערך של בעלי אחוזות גדולות ובעלי הון”.

לאחר שבע פרשיות כאלה באה המסקנה האחרונה:

“זוהי תעודת הפלגה הסוציאל-דימוקרטית”.

לעומת זה נאמר בפרשיות המקבילות של תכנית מפלגת העבודה באנגליה כדברים האלה:

א. בחינה לאומית –

1. לארגן ולהחזיק בפרלמנט ובארץ מלגת עבודה מדינית ולהבטיח יסוד מפלגת-עבודה מקומית בכל מועצה מחוזית ועירונית עם סניפים בעיירות.

2. להשתתף בעבודת הועדה הפרלמנטית של ועידת האגודות המקצועיות, או ארגונים אחרים ממין זה, מתוך פעולה פוליטית או אחרת והרמוניה לגבי משטר המפלגה והחלטותיה.

3. להוציא אל הפועל מה שאפשר יהיה מן הכללים שיאושרו מזמן לזמן ע"י ועידת המפלגה.

4. להבטיח לעובדי היד או המוח את כל תוצרת עבודתם ואת החלוקה השוה ביותר ככל האפשר על בסיס הקנין המשותף של אמצעי התוצרת והשיטה המובחרת של שלטון העם ופיקוח התעשיה והשירות.

5. בדרך כלל – לסייע לשחרור המדיני החברתי והכלכלי של העם, וביחוד של התלויים ממש ביגיע כפם או מוחם לפרנסת חייהם".

בקרב שני הטפוסים האמורים של הסתדרויות מדיניות שוכנות מגמות המעוררות בהן ועלולות להעשות לסכנה מבחינת הישגים טכסיסיים. הסכנה האורבת למפלגות דוקטרינריות היא התאבנות דוגמתית, המביאה לידי קפאון וחוסר תנועה ומניחה בלי שמוש הרבה סיכויים לחיי המפלגה, שגשוגה ויצירתה. הסכנה האורבת למפלגה הריאליסטית היא פשרנות בלי גבול, המביאה לידי חוסר תקיפות ורדיפת הצלחה מקיאבליסטית וחותרת מתחת לאימון ברצון היצירה של המפלגה. אין לבטל סכנות אלה על ידי הבאת דוגמאות אישיות של אופי, אמנות המדינאות וראית הנולד, שמנעו את הסכנה. ודאי היו דוגמאות כאלה. די להראות מצד אחד על קיצוניותו של מקדולנד ומנהיגי מפלגת העבודה במלחמה העולם, ומן הצד השני על המפנה הפרשני של לנין וסיעתו בפוליטיקה הכלכלית החדשה. אולם במידה שדוגמאות אלה כרוכות תמיד בקיום אישיות כאלה ובהצלחה ממשית של אישיות אלה להשפיע במחציתם הקרובה לפחות, ובמידה שכל זה תלוי בכל סוגי מקרים – אי אפשר לראות אותן כגורמים רגילים של ההתפתחות, בעוד שמגמות הסכנה הן גורמים מצויים. אלא שספק הוא אם למעשה גדול מקור הסכנה לשני טיפוסי המפלגות המדיניות במדה שוה. נדמה, שהמציאות המדינית גופה יש בה משום תריס בפני השיתוק הטכסיסי הנגרם על ידי הסתיידות דוגמתית האורבת למפלגה הדוקטרינרית. תריס זה מונח בעצם המציאות המדינית, זו שבמשך התפתחות ממושכת מביאה לעט לאט לידי גלוי, אפילו במפלגה הדוקטרינרית ביותר, את הרצון לפשרה ואת הנטיה להגשים את התכנית במידה מצומצמת, לפחות, מקהה את העוקצים-החדים ביותר של תעמולת הנעורים ומבליטות בהדרגה את האינטרסים הממשיים של החבורות. למפלגה הריאליסטית לא ניתן תריס דומה לזה שיגן עליה בפני סכנת התנודה חסרת התקיפות והרדיפה אחרי הצלחה (מפני שהמציאות, להפך, מלאה נסיונות ופיתויים בכיוון זה). ביחוד נכון הדבר באותן המפלגות, שבין כלליהן העיקריים נמנה גם כלל החירות. למשל הליברליזם בכל מקום, וביחוד באנגליה. סגולת המגן שנתגלתה בפעולת המפלגות הריאליסטיות, ודאי לא מתוך בדיקת הסיבות במחשבה תחילה, ראויה שיקראו לה בשם “מוצא-הצלה דרך הענין האחד”. מכיון שהמפלגה אינה יכולה להגדיר את טכסיסה על סמך קו קבוע מראש, הרי היא מרכזת את תנועותיה מסביב לפרובלימה המנוסחת לשעתה ומשמשת לשעתה מרכז כובד, וכעין סמל לכל התכנית כולה. תנועת הבחירות, שבקרב המפלגות הדוקטרינריות היא נעשית על נקלה להצבעה על השלט המופשט של שם המפלגה, נעשית כאן למשאל עם על פרובלימה ממשית ומזעזעת את חיי האומה. המפלגות, ביחוד בארצות בעלות שתי מפלגות, נעשות לקוטבים של הכרעה חיובית או שלילית בנוגע לפרובלימה שהועמדה במרכז. מובן מימלא שאין הלבין אותו “ענין אחד” כפשוטו. תמיד כרוכים במקרים כאלה גם כמה ענינים שניים ושלישיים, המלווים – כלבנות את כוכב הלכת – את סלע המחלוקת המרכזי, אולם הדבר המציין ביותר הוא, שאף חרוזי פנינים אלה של ענינים שניים ושלישיים אינם חרוזים כלל – או רק לעתים רחוקות – בחוט של נימוקים הגיוניים, אלא קיימים זה בצד זה בלי קשר עיוני, כפי שהטיל אותן הצירוף הטכסיסי. כמעט כל תנועה טכסיסית חשובה של אחת המפלגות הריאליסטיות הגדולות ניתנה להתבאר על ידי כך. יהיה הענין המרכזי במקרה אחד הריפורמה החקלאית ובמקרה אחר ביטול בית הלורדים (כגון במפלגה הליברלית האנגלית), פעם מגן לתעשיה ופעם יתרון הקיסרות ופעם שלישית “הסכנה האדומה” (כמו במקרה הטוריים), פעם מס הרכוש ופעם הלאמת המכרותת (כמו במקרה מפלגת העבודה באנגליה) – התוצאה מנקודת המבט של תורת הטכסיס שוה היא. והוא הדין בתנועות הטכסיסיות של המפלגות המדיניות הגדולות בדומיניונים האנגליים, וביחוד בארצות הברית, ששם המפלגות מרוכזות בעיקרן מסביב לבחירת הנשיא. לגבי כל תקופת בחירות כזאת אפשר לסמן את הענין המרכזי ואת הענינים הצדדים המועטים הבאים לידי הכרעה על ידי תוצאת הבחירות, והם הם שגם מכריעים בתוצאת הבחירות. במקרה לינקולן – שאלת העבדות, במקרה קרנט – ענין התקונים, במקרה גרפילד וקלויולנד (בחירה ראשונה9 שלטון נקי, במקרה הריסון, קליולנד (בחירה שניה9 ומק-קילניי – בעד וכנגד התעריפים, במקרה רוזבלט – התנועה כנגד הטרוסטים, במקרה וילסון – דחית הפוליטיקה של וילסון וביחוד חוזה השלום בחבר הלאומים, וכיוצא בזה. ובנוגע לבחירות האחרונות, ודאי לא נשגה אם נראה את ענינם המרכזי בביטול איסור היין ועניני הצדדים החשובים בשאלת הריפורמות החקלאיות, פיתוח כוחות המים ושאלת חוק הסבלנות בחוקה. בעוד שמצד אחד נעשו המפלגות המדיניות הראשיות, המתנגדות זו לזו, לקוטבים חשמליים שבהם מתגבשות העמדות המתנגדות לגבי הענין המרכזי והענינים הצדדיים, ניטלת מהם מן הצד השני אותה הסתמיות והטשטוש בתנועת הטכסיס, שהיתה עלולה להחריב את המפלגות הלקויות בחוסר תכנית מעובדת ובנויה מבנה הגיוני. מבחינה זו הרי “מוצא הענין האחד” היא מין רפואה קודמת למכה, שבה משתמששות המפלגות הבלתי דוקטרינריות כתריס בפני סכנת הרפיון וחוסר הכיוון בטכסיסן.

י. האינטליגנציה של המפלגה כגורם מגדיר את הטכסיס

לבסוף נבדוק כגורם מגדיר חשוב לעמדה הטכסיסית של מפלגה מדינית – את המשקל המיוחד ואת התפקיד של האינטלגנציה במפלגה ובקביעת תנועתה. בעצם אפשר היה לחשוב, שגורם זה אינו אלא מקרה מיוחד, פרי ההרכב הסוציאלי של המפלגה. אולם לדעתנו ראוי הדבר לחקירה מיוחדת. ראשית, מפני שתפקיד האינטליגנציה במפלגה מדינית אינו תלוי בהשפעתה של זו כחבורה סוציאלית, כשכבה במבנה המפלגה, אלא בתפקידה הנורמלי בהנהגה – במרכז ובסניפים, בפרלמנט ובעתונות. שאלת האינטלגנציה נידונה עד כאן בעיקר מבחינת הפרובלימה של המנהיגות, וחוץ מזה דן בה בצורה מעולה רוברט מיכלס ספרו היסודי²³. הדבר נוגע כמעט בכל המלגות המדיניות. בדיקה מתוך עיון תראה לנו, שהמלגות המדיניות של הימין ושל האצילים לקוח את ראשי מדבריהם ומנהיגיהם ממערכות המשכילים – נזכור את ד’ישראלי או בורק באנגליה, יוליוס שטאהל בגרמניה או גמביטא בצרפת – לא פחות מן המפלגות הפרוליטריות (נזכור את כל המערכה: סן-סימון, פוריה, לואי בלאן, לאסאל, מארכס, אנגלס, רודברטוס, ז’ורס, לנין, טרוצקי, סידניי ווב, ברנהרד שאו). הועלי האמתי היחיד, שאפשר לקבוע אותו במערכה הראשונה של מנהיגי התנועה הסוציאליסטית, הוא עד היום פרודון, מסדר אותיות ובדרגה רחוקה ממנו, ביחוד במקצוע הארגון והעבדוה המעשית, באים אנשים כאבגוסט בבל ואדוארד אנסילה. שנית, מפני שהאינטלגנציה עצמה, המרוכבת מבעלי אומניות חפשיות (עורכי-דין, רופאים, מהנדסים, מורים), הכוללת בקרבה סופרים, אמנים, עתונאים, מדינאים, מומחים לתעמולה, נבחרים, סטודנטים וכו' –, אינם חבורה מסוימת, בעלת כיוון אחד בסכסוך האינטרסים, הסוציאלים והכלליים, הבאים לידי התנגשות בחברה החדשה – ומימלא אינה יכולה להשפיע על התנועה בכיוון ברור. מתוך נקודת מבט זו הואר זמן מה על ידי בעלי התורות הסוציאליסטיות המעבר לתנועה הפרוליטרית של החבורות “הניטרליות” מקרב האינטלגנציה לטופס עמדתה הטכסיסית של המפלגה היא מרובת סתירות מהשפעתה של חבורה או שכבה סוציאלית אחרת. ובאמת אין לך כמעט גורם מגדיר אחר, שרבו עליו הדעות כלך כך מבחינת חיוב ושלילה. והנושא שלנו הוא – ואת זאת עלינו להדגיש שוב – לא נטית האינטלגנציה לתכניתה של מפלגה זו או אחרת, אלא מגמתה הטבעית לטפוס זה או אחר של עמדה טכסיסית, אחת היא לאיזו מפלגה הדבר שייך. הכל מודים כי השפעת האינטלגנציה על העמדה הטכסיסית של המפלגה היא בבחינת עובדה שאין לערער עליה. לא מקרה הוא, למשל, שהקונגרס הסוציאליסטי בדרזדן בשנת 1903, שעמד לדון בשאלת הכטסיס של הסוציאל-דימוקרטיה לאחר הפריוד הריביזיוניסטי הגדול, נצטמצם כמעט כולו בויכוח על שאלת האינטלגנציה. זיקה רבה זו שבין השתים – האינטלגנציה והמפלגה – ניכרת לעין או מורגשת, לכל הפחות.

ובאמת, מיום שקיימת בכלל מפלגה מדינית במובן החדש של המלה – לא פסקו רמזים, שהמנהיגות האינטלגנטית היא האחראית בעיקר לקיצוניות המדינית. נזיפות ממין זה נשמעו כמה פעמים מאת העתונות והמדע האזרחי כלפי הסוציאליסטים, וביחוד לגבי המנהיגות הבולשיבסטית. התנועה הסוציאליסטית ועמדתה המדינית אינן כלל ביטוי רצונם, כביכול, של הפועלים עצמם, אלא של דוקטרינרים ומשכילים השולטים בהם, כדי לעשות בהם נסיונות לתורתיהם הסוציאליות. בקרב המפלגות הסוציאליות עצמן נשמעים נימוקים כאלה וכיוצא בהם בשעת התנגשות טכסיס ימני וטכסיס שמאלי, וביחוד במקום שנושאי המגמות הימניות היו מנהיגים בודדים שיצאו מתוך מעמד הפועלים או חבורות של פועלים, כגון אגודות מקצועיות. דוגמה טפוסית מן הזמן החדש הוא הניגוד הכבוש בין מנהיגי קונגרס אגודות מקצועיות באנגליה והאינטליגנטים הקיצוניים ממפלגת הבלתי תלויים. במקרים כאלה מכניס את האינטלגנטים של המפלגה בשם “זרים הבאים לשפוט”, פרופיסורים שעבר עליהם כלח, אנשים הרחוקים מכל רעיון בריא לגבי תנועת הפועלים ומבלבלים בתורותיהם את מהלכה הנכון של תנועה זו – בקיצור, בטלנים בעלי עיון ותיאוריה בלבד. אותם הנימוקים עצמם נשמעו בתקופת שגשוג הליברליזם מאת השמרנים (האצילים ובעלי האחוזות).

ואשר לשאלה אם נכונה דעה זו מבחינת הנטיות הטכסיסיות הטבעיות של האינטלגנציה – הרי מצויה בלי ספק מערכה שלמה של גורמים המסבירים, כי במנהיגות האינטלגנציה יש משום מגמת הקיצוניות, ואלו הם אחדים מן הגורמים הללו:

האינטלגנציה הנלווה למפלגה מדינית עובר על פי רוב דרך תקופה של התאבקות פנימית ורוחנית, ובדרך זו הוא יוצר לעצמו – אולי אפילו התאבקות פנימית ורוחנית, ובדרך זו הוא יוצר לעצמו – אולי אפילו בניגוד לאינטרסים החמריים והמסורות הסוציאליות של סביבתו, שהוא נפרד ממנה – השגה חדשה בדבר המציאות המדינית. לפיכך תורתו עמוקה יותר, יש לו עקרונים מנוסחים בבירור ונטיה יתרה להחזיק בהם בלי שום תנאים.

ב. על פי רוב נעשה המעבר, לכל הפחות בתחלתו, מתוך נימוקים אידיאליסטיים. ברם הטפוס המשכיל של האידיאליסט נוטה תמיד לזלזל בקושי המציאותי של המצב, להקטין את כוח התנאים ולצדד משום כך בזכות טכסיס קצוני מתוך בטיחות בנצחון.

ג. מיכון שמעבר המשכיל למפלגה המדינית הוא על פי רוב גם מעבר מסביבה כלכלית וסוציאלית נייטרלית, כביכול, לשטח של אינטרסים סוציאליים הגורמים התאבקות והתנגדות, הרי מגמתו הטבעית של הטירון היא להדגיש בחוג חבריו החדשים את דעותיו ככל האפשר. וזה משיגים על ידי טכסיס של פשרנות פחות מאשר על ידי ההיפך.

ובאמת יש למצוא כמה וכמה דוגמאות להוכיח, שהאינטלגנציה במפלגה היא נושאת השיטה הקיצונית. הדרגה הלוחמת של התנועה הליברלית כלפי הזכויות היתרות של האצילים והמיוחסים וכיוצא בזה (תנועת “בורשנשפט” בגרמניה), וכן גם הדרגה הקיצונית של המפלגות הלאומיות של האירים, הטשכים וכיוצא בזה – יש להן שרשים עמוקים באוניברסיטאות, וכנגד אלה ערוכים היו אמצעי ההגנה של מטרניך ואלכסנדר הראשון. אחת הדוגמאות – המובחרות והגדולות בבחינה היסטורית – לקו קיצוני, עקבי בן מאה אחוז, הוא של הבולשביקים בין שנות 1917–1905, חבורה אינטליגנטית טיפוסית בעלת אמונה מוצקת בדרכה. מי שקורא קובץ מאמרי לנין וזינובייב מימי המלחמה – “נגד הזרם” – יבין כראוי את ההגדרה האירונית שנתן קרלייל לאינטלגנציה הצרפתית המהפכנית ע"י כותרת מאמרו: “הניתוח העיוני המנצח”. כיוצא בזה בסוציאל-דמוקרטיה: פרנץ מרינג, רוזה לוקסמבורג, ליבקנכט, קאוטסקי, המרכסיסטים האוסטרים – כולם שומרי טהרת העיקרים המרכסיסטיים והשלמות הטכסיסית, וכולם אינטלגנטים טיפוסיים או חבורות של אינטלגנטים. אולם מן הצד השני יש חזיונות המרמזים לכיוון המהופך. חברת פביאן הנזכרת למעלה, הראויה לראותה ממש כמרכז עיוני של ההדרגיות והפרשנות, ושמה שאול מאת אדם המפורסם כמתמהמה (קונקטטור), היא חבורה מדינית טיפוסית של אינטלגנציה – אמנם אינטלגנציה בעלת לאומיות בריטית. על הועד הפועל הראשון שלה נמנו ברנרד שאו, סידניי ווב, סידני הולידיי, גרהם וולס, אני ביזאן וכיוצא בהם. כמו כן התנועה הריביזיוניסטית וסוציאליזם שביבשת אירופה, שתכליתה היתה המלחמה כנגד הטכסיס הקיצוני של מלחמת המעמדות היתה ברובה תנועת אינטלגנציה. אדוארד ברנשטיין, מיסדה התיאורתי בגרמניה, מקס שיפל, לוחמה הכלכלי, ז’ן ז’ורס חלוצה בצרפת – אינם פחות אינטלגנטים מאשר טרוצקי ורוזה לוקסמבורג. הנביא הראשון של הטכסיס הפשרני בסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית היה אציל, חסיד התנועה הפרוליטרית, גיאורג פון פולמר, שהביא ראשון דעות ריביזיוניסטיות בנאומי “אלדורדו” שלו (יוני-יולי 1891). באיטליה נטה רוב האינטלגנציה הסוציאליסטית כל הימים אל פיליפו טורטי ופשרנותות. הסיעה הסוציאליסטית בפרלמנט הצרפתי, המצטיינת זה שנים רבות על ידי טכסיס נוטה לפשרנות ונמנית על מחנה הסיעות הריפורמיסטיות, היתה מורכבת בשנת 1926 על פי מבנה הסוציאלי באופן כזה:

פועלים עובדים 0
פרופיסורים באוניברסיטאות	4
רופאים והנדסים	5
מורים	6
עורכי-דין	13
עתונאים	15
חקלאים, סוחרים, בעלי תעשיה	19
פקידים	41

את פירוש הדבר נבין עוד יותר לאחר התבוננות קצרה בעמדה הטכסיסית הטיפוסית של חבורות מנהיגים פרוליטריים בתנועת הפועלים, עד כמה שאלה מלאו בכלל תפקיד בהתפתחותה. דבר ידוע הוא, שאינו זקוק להרצאה מפורטת, כי אגף האגודות המקצועיות בכל הארצות נמנה על חבורות הריפורמה הפשרניות. מנהיגי אגף זה, אנשים כגון לגיין, ז’והו, ד’ארגונה, אודגיסט, ביקס וכיוצא בהם – נמנים בספרות הרדיקלית ממש כראשי המדברים מן הטיפוס הבוגד והמשלים. הם הם משרתי הבורגנות, שהעתונות הקומוניסטית מרבה לדבר עליהם. שמואל גומפרס ויתר מנהיגי התאחדות העבודה באמריקה, שעכבו עד כאן את יצירתה של מפלגה סוציאליסטית בארצות הברית, בארץ של הפרוליטריון התעשיתי הגדול והחזק ביותר – הם דוגמא היסטורית חשובה. לפיכך אין להתפלא, שבדרגות הקדומות של התנועה הקומוניסטית לאחר המלחמה מצויות היו מגמות חזקות לוותר על האגודות המקצועיות הישנות ועל מנהיגותן, על הפוליטיקה שלהן המצומצמת בגדר אינטרסים ועל האוירה הפשרנית של פעולתן – ולעורר בעזרת טכסיס מפוצץ אגודות מקצועיות לוחמות. אמנם יתכן שיש לבחין בין המנהיגים המדיניים שיצאו מתוך הפועלים העובדים ממש. המנהיגים שנשתחררו מן העבודה הפרוליטרית היום-יומית – מראים באמת מגמה בולטת להיות מרוצים מדרך-החיים החדשה כמנהג הבורגנות הקטנה, אפילו אם יש הכרח להחזיק אותה על ידי פשרות תמידיות וויתורים עיקריים. מה שאין כך בפועלים העובדים עדיין בשעה שהם עולים לחבורת מנהיגי המלגה, המקומיים או המרכזיים. ודאי יש מקצת אמת בדברי הסינדיקליטסים, שפועלים מטפוס זה, בעלי כשרונות בתורת מנהיגים, נמנים לעתים קרובות – בכל אופן בתקופת מערב – על אלה הדוחים את השתתפות תנועת הפולעים הלוחמת בפרלמנט ובחיי המפלגה המדיניים ומתרחקים בכלל מן המפלגות הסוציאליסטיות. אולם בדברי ימיה של תנועת הפועלים קרה לא פעם (אמריקה, רוסיה), שנעשה נסיון ליצור מפלגות פרוליטריו טהורות, שאין בהם שום יסודות סוציאליים אחרים, כדי לשמור על ידי כך על הטפוס הפרוליטרי של המפלגה המדינית ולמנוע את “התמיימותה” על ידי כניסת האינטלגנטים ובעלי אומניות אחרות. הדוגמה הבולטת ביותר היא המפגה האיטלקית: “פרטיטו אופראיו איטליאנו”. כאן נעשה נסיון ליצור מפלגה שלמה מאנשים הלובשים את חולצת הפועל. הדעה בלבד אינה ערובה. נושא הצוארון, ומה גם החזיה הלבנה, נחשבו בעיני מיסדי אותה החבורה כמתנגדי הפרוליטריון שאין להם תקנה, ואפילו כמרמי הפועלים ²⁴הפיסקה החשובה ביותר בתכנית המפלגה החדשה, שקבלו את צורתה המוחלטת בשנת 1885 בקונגרס שנתכנס במילנו, היא סעיף ז': “למפלגת העבודה האיטלקית יכולות להצטרף כל אגודות הפועלים, השואפות להטבה כלכלית וסוציאלית של מעמד הפועלים, אף אותן שנוסדו בצורות קופות לביטוח. ובלבד שהאגודות מורכבות רק מפועלים שכירים פשוטים, אנשים או נשים, פרוליטריים של תעשיה או חקלאות התלויים ממעבידים, קבלנים או בעלי הון”. בביסוס העיוני של תכנית המפלגה נאמר, שמפלגת פועלים מפורשת תשגיח תמיד בענין פקוחה, “מפני שהיא מנוצלת ומשועבדת בכל אחד מחבריה”. אסור לה למפלגת הפועלים “לסבול זרים נדחקים או לבקש עזרה ממי שהוא”. טכסיס המפלגה בשנותיה הראשונות היה קיצוני כל כך, שבחרה – במצב של הימים ההם באיטליה – את דרך השגעון להעמיד לעומת הקנדידטורה של פועל, שגם ניצחה בעזרת הדימוקרטים הבורגנים כנגד הסוציאליסט. המנהיג הראשון מחוג פרוליטרי מצומצם זה שנכנס לפרלמנט – היה אנטוניו מאפי. את דרכו הטכסיסית בפרלמנט מציין ההיסטוריון בדברים האלה: “אך נכנס לפרלמנט – נצטרף אל הפרקציה הריפובליקנית וחתם לאחר זמן, ביחד עם אברליו סאפי, מתיאו רינטו אימבריני, דושיובני בוביו, ארנסטו נתן ורדיקלים אחרים, ריפובליקנים ובונים חפשיים, את התכנית האופוזיצינוית הבורגנית של בולוניה. לענין הפועלים היה אבוד” (מיכלס שם, עמ' 121). המנהיג השני מחוג זה, קונסטנטינו לצרי, נפסל קשה בשנת 1885, כנזכר למעלה, על ידי קבלת כספי תמיכה מאת הממשלה הפיאודלית הריאקציונית. אף על פי כן אין לפקפק שהמפלגה הזאת מלאה תפקיד חיובי בהתפתחות תנועת הפועלים האיטלקית והוציאה לאור כמה כשרונות של מנהיגים מתךך פועלי העבודה. אולם חשוב לנו הפעם לדעת, שבמשך שנים אחדות נכפף וטושטש הקו הטכסיסי שלה עד כדי כך, שלא היה שום מכשול להתאחדותה עם הבורגנים הסוציאליסטים, שרק לפני זמן מה נלחמו בהם.

הזיקה בין המנהיגות האינטליגנטית והעמדה הטכסיסית של החבורות המונהגות על ידה – היא איפוא בת סתירות. נראה שהמנהיגות האינטלגנטית נוטה יותר אל התורניות, כרוכה פחות אחרי אינטרסים אגואיסטיים חמריים, מיטיבה להבין את הקשרים המדיניים והסוציאליים הגדולים של שאלות היום ונרתעת פחות בפני השפעות משחיתות של עושר וחיי שלוה. כמו כן נראה, שמנהיגות של מפלגה, שיצאה מתוך חוגים מיוחדים של בעלי אומנות, נוטה אמנם לעמדה יותר עקשנית ואגואיסטית, אבל שאלות מכריעות נוגעות בה יותר; אמנם נפתית היא יותר לנסיונות של תקיפות וחיי אמידות, אבל בדרך כלל כיוונה הוא מציאותי יותר. אולם ההשפעות היוצאות מסגולות סוציאל-פסיכולוגיות לאה על נטיתה הטכסיסית הטפוסית של חבורה זו, אינן בשום אופן שקופות וישרות.

גליל	אחוזי הקומוניסטית	אחוזי סוצ.–דמ.	בס"ה אחוזים
ברלין	70,6	21,8	42,4
אופלן	22,9	4,6	27,5
דיסלדורף	18,9	9,7	28,6
קלן-אאכן	14,7	10,1	24,8
דיסלדורף-מזרח	24,9	11,4	36,3
מרזבורג	25,7	15,5	41,2 ו
וסטפלן – דרום	21,9	16,1	38

ב. ממאה קולות (גלילות בעלי רבו או מספר שוה של סוצ. – דמ.)

גליל	אחוזי הקומוניסטית	אחוזי סוצ.–דמ	בס"ה אחוזים
דרזן-בויצן	8,4	34,6	43
מגדבורג	10,1	32	42,1
לייפציג	15,7	30,3	45,1
ברוינשוייג	8,2	30	28,2
ליגניץ	6	27,5	33,5
מקלנבורג	10,9	26,9	27,8
הסן-נאסוי	9,3	25,2	34,5
שלזיה	10,2	24,9	35,1

ג. גלילות בחירה שהפועלים קבלו שם קולות רבים ולא היה בהם הכרע מסוים לצד זה או לצד זה: המבורג, המניץ, תורינגיה, פפלץ, פוטסדם.

המספרים אלה אין בהם אלא רמזים, וקשה להסיק מהם מסקנות מכריעות בדבר היחס בין העמדה הטכסיסית של המפלגה והמבנה שלה. חוץ מזה השפיעו בלי ספק כמה גורמים מיוחדים ומקומיים – למשל בשלזיה העליונה ובארץ הרהיין הכבושה בידי הצרפתים.