“עֵץ הַתּוּת אֲשֶׁר בַּחֲצֵרֵנוּ מְלַבְלֵב”, אָמַר עַמִי.

לְאַחַר שֶׁפָּסְקוּ הַגְשָׁמִים נַעֲשׂוּ הַשָׁמַיִם בְּהִירִים וּנְקִיִים, וְצִבְעָם הַכָּחֹל נִרְאָה חָדָשׁ יוֹתֵר וְעָמֹק יוֹתֵר. אָבִיב יָרַד עַל הָאָרֶץ. הָעֵצִים הִתְחִילוּ מוֹצִיאִים עָלִים חֲדָשִׁים, שֶׁהִצְטָרְפוּ יַחַד לְשִׂמְלָה יְרֻקָה וּמְלַבְלֶבֶת. וְגַם עֵץ הַתּוּת אֲשֶׁר בֶּחָצֵר שֶׁל עַמִי – זֶה הָעֵץ הַגָדוֹל, הַנִצָב בְּסָמוּךְ לַלוּל וַאֲשֶׁר הַתַּרְנְגוֹלוֹת מְנַקְרוֹת מִתַּחְתָּיו וּמְדַשְׁנוֹת אֶת אַדְמָתוֹ – הִתְחִיל מְלַבְלֵב. מֶשֶׁךְ כָּל הַחֹרֶף שָׁקַע הָעֵץ בְּתַרְדֵמַת שַׁלֶכֶת, וְהִנֵה הִתְעוֹרֵר וְחָזַר לְחַיִים חֲדָשִׁים: עַל עֲנָפָיו נוֹלְדוּ עָלִים קְטַנִים שֶׁצוּרַת לֵב לָהֶם, וּקְצוֹתֵיהֶם מְחֻדָדִים כְּשִׁנָיו שֶׁל מַשׂוֹר.

“גַם עֵץ הַתּוּת אֲשֶׁר בַּחֲצֵרֵנוּ מְלַבְלֵב!” אָמַר עַמִי בַּשִׁעוּר לְטֶבַע, לְאַחַר שֶׁסִפְּרָה דְבוֹרָה הַמוֹרָה עַל עֲצֵי שַׁלֶכֶת, הַמַשִׁירִים אֶת עֲלֵיהֶם בְּבוֹא הַסְתָו וְחוֹזְרִים וּמְלַבְלְבִים לִקְרַאת הָאָבִיב.

מִיכָה אוֹהֵב לְחַלֵק עִם חֲבֵרָיו אֶת שֶׁיֵשׁ בִּרְשׁוּתוֹ, וּבַהַפְסָקָה נִגַשׁ אֶל עַמִי וְשָׁאַל אוֹתוֹ:

“אוּלַי רוֹצֶה אַתָּה לְגַדֵל תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי? אוּכַל לָתֵת לְךָ מִשֶׁלִי. יֵשׁ לִי הָמוֹן!”

“לָמָּה אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי?” שָׁאַל עַמִי.

“הֲלֹא יֵשׁ לָכֶם עֵץ תּוּת בֶּחָצֵר, וְלֹא יִהְיוּ לְךָ דְאָגוֹת שֶׁל חִפּוּשׁ אַחַר מָזוֹן בִּשְׁבִילָן”.

הִסְכִּים עַמִי בְּשִׂמְחָה. שׁוּב יִהְיֶה לוֹ דָבָר לַעֲסֹק בּוֹ. עַד לִפְנֵי שָׁבוּעַ אָסַף בּוּלִים, מַמָשׁ הָיָה לָהוּט אַחֲרֵיהֶם. אוּלָם בֹּקֶר אֶחָד קָם וְהֶחְלִיט לָתֵת אוֹתָם בְּמַתָּנָה לַאֲחוֹתוֹ הַקְטַנָה.

“זֶהוּ עֵסֶק בִּשְׁבִיל יְלָדוֹת”, אָמַר.

אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם לִוָה עַמִי אֶת מִיכָה לְבֵיתוֹ. נִכְנְסוּ הַשְׁנַיִם אֶל הַמִרְפֶּסֶת הָאֲחוֹרִית, וּבְפִנָה אַפְלוּלִית שֶׁמֵאֲחוֹרֵי אָרוֹן יָשָׁן נִצַב אַרְגָז וּבְתוֹכוֹ קֻפְסוֹת נַעֲלַיִם רְפוּדוֹת בְּעָלִים שֶׁל תּוּת־עֵץ. עַל הֶעָלִים רָחֲשׁוּ הֲמוֹנֵי תּוֹלָעִים זְעִירוֹת.

“כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה!” קָרָא עַמִי בְּהִשְׁתָּאוּת. וְאָכֵן, הָיָה שָׁם עַם שָׁלֵם.

“רַק אֶתְמוֹל בָּקְעוּ מִן הַבֵּיצִים”, אָמַר מִיכָה, “אֵינֶנִי צָרִיךְ כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה. קַח כַּמָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה”.

הֶחְלִיט עַמִי לִהְיוֹת צָנוּעַ. נָטַל שְׁנֵי עָלִים וַעֲלֵיהֶם כִּתְרֵיסַר זְחָלִים. מִיכָה נָתַן לוֹ קֻפְסַת שִׁמוּרִים רֵיקָה וְהוֹסִיף: “וּזְכֹר לָתֵת לָהֶם כָּל יוֹם עָלִים חֲדָשִׁים!”

כְּשֶׁהִגִיעַ עַמִי הַבַּיְתָה, הוֹצִיא מִיַלְקוּטוֹ אֶת קֻפְסַת הַשִׁמוּרִים הָעֲגֻלָה. הַזְחָלִים הוֹסִיפוּ לְכַרְסֵם אֶת הֶעָלִים כְּאִלוּ לֹא אִכְפַּת לָהֶם כָּל אוֹתוֹ מַסָע שֶׁהֵם עוֹשִׂים. מִיָד חִפֵּשׂ עַמִי וּמָצָא קֻפְסַת נַעֲלַיִם רֵיקָה וְשִׁטַח בָּהּ אֶת שְׁנֵי הֶעָלִים. עַתָּה פָּנָה אֶל אַבָּא:

“רְאֵה, אַבָּא, רוֹצֶה אֲנִי לְגַדֵל תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי. אֵיפֹה כְּדַאי לְהַנִיחַ אֶת הַקֻפְסָה?”

“בּוֹא אִתִּי”, אָמַר אַבָּא. הַשְׁנַיִם פָּנוּ אֶל הַמַחְסָן שֶׁבֶּחָצֵר, אַבָּא נָטַל אֶת הַקֻפְסָה וְהִנִיחַ אוֹתָהּ עַל הָאִצְטַבָּה הַתַּחְתּוֹנָה.

“זֶה יִהְיֶה מְקוֹמָם”, אָמַר וְהוֹסִיף: “וּזְכֹר לָתֵת לָהֶם כָּל יוֹם עָלִים חֲדָשִׁים. זַלְלָנִים גְדוֹלִים הֵם הַזְחָלִים שֶׁלְךָ”.

לִפְנוֹת עֶרֶב יָצָא עַמִי לֶחָצֵר, קָטַף עָלִים אֲחָדִים מֵעֵץ הַתּוּת וְנִכְנַס לַמַחְסָן. הַתּוֹלָעִים אַף לֹא שָׂמוּ לֵב לְבוֹאוֹ. הוּא הִנִיחַ אֶת הֶעָלִים הַחֲדָשִׁים בְּאֶמְצַע הַקֻפְסָה וְהִתְבּוֹנֵן: הַאִם גַם הֶעָלִים שֶׁל הָעֵץ שֶׁבַּחֲצֵרָם טְעִימִים כָּל־כָּךְ?

וְהִנֵה – אַחַת אַחַת זָחֲלוּ הַתּוֹלָעִים הַזְעִירוֹת, יָרְדוּ מִן הֶעָלִים שֶׁנִמְצְאוּ עֲלֵיהֶם וְעָלוּ עַל הֶעָלִים הַחֲדָשִׁים. נִרְאֶה שֶׁהִרְגִישׁוּ בְּחוּשׁ, כִּי מָזוֹן טָרִי יוֹתֵר הוּבָא לָהֶן. תְּחִלָה זָחֲלוּ וְקָרְבוּ אֶל הַקְצָווֹת הַמְשֻׁנָנִים שֶׁל הֶעָלִים, וּלְאַחַר זֹאת הִתְחִילוּ לְכַרְסֵם בְּשַׁקְדָנוּת רַבָּה אֶת יְרַק הֶעָלִים. בִּתְנוּעוֹת בִּלְתִּי נִרְאוֹת כִּמְעַט הוֹרִידוּ פַּסִים דַקִיקִים מִן הֶעָלֶה, שֶׁנִרְאָה לְאַחַר שָׁעָה קַלָה רָצוּף מִפְרָצִים קְטַנִים, וַעֲדַיִן הוֹסִיפוּ הַזְחָלִים לְכַרְסֵם. רַעַבְתָנִים שֶׁכְּמוֹתָם! דָבָר לֹא יָדְעוּ בְּחַיֵיהֶם זוּלַת הַכִּרְסוּם. מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב – וּלְלֹא סָפֵק גַם בַּלַיְלָה – זָלְלוּ וְזָלְלוּ, עוֹד וְעוֹד עָלִים שֶׁל תּוּת, וְתָמִיד הֶעְדִיפוּ עָלִים רַעֲנַנִים.

עַמִי דָאַג בְּנֶאֱמָנוּת. מִדֵי בֹּקֶר וָעֶרֶב הָיָה הוֹלֵךְ אֶל עֵץ הַתּוּת וּבוֹרֵר לָהֶם עָלִים רַעֲנַנִים, שֶׁצִבְעָם עֲדַיִן יָרֹק בָּהִיר, נִכְנָס לַמַחְסָן וְשׁוֹטֵחַ אֶת הֶעָלִים עַל קַרְקָעִית הַקֻפְסָה. לְאַחַר דַקוֹת אֲחָדוֹת כְּבָר יָכוֹל הָיָה לְהוֹצִיא מִתּוֹךְ הַקֻפְסָה אֶת שְׂרִידַי הֶעָלִים הַיְשָׁנִים וּלְהַשְׁלִיכָם¹. מֵעוֹלָם לֹא שָׁכַח עַמִי אֶת תַּפְקִידוֹ זֶה. וְכַאֲשֶׁר בֹּקֶר אֶחָד קָם בִּמְאֻחָר וּבְרֹב בְּהִילוּתוֹ מִהֵר לְבֵית־הַסֵפֶר בְּלִי לְהָבִיא לְתוֹלָעָיו עָלִים חֲדָשִׁים – חָזַר הַבַּיְתָה בְּאֶמְצַע דַרְכּוֹ, וְרָץ אֶל עֵץ הַתּוּת, וְאֵחַר אַחַר־כָּךְ לַשִׁעוּר הָרִאשׁוֹן.

עָבַר שָׁבוּעַ. מִתְבּוֹנֵן עַמִי אֶל תּוֹלְעֵי־הַמֶשִׁי שֶׁלוֹ, וְהִנֵה אֵין אֵלֶה עוֹד אוֹתָם זְחָלִים זְעִירִים וְדַקִיקִים, אֶלָא תּוֹלָעִים גְדוֹלוֹת וּשְׁמֵנוֹת, עוֹרָן הַכֵּהֶה וְהַמְקֻמָט נִתְמַתַּח וְנַעֲשָׂה בָּהִיר, וְתַאֲבוֹנָן נַעֲשָׂה גָדוֹל פִּי כַּמָה וְכַמָה. עַתָּה הָיוּ מְכַלוֹת בְּקַלוּת רַבָּה עָלִים גְדוֹלִים בְּיוֹתֵר וְלֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה. רַק שָׂרִיגֵי הֶעָלִים שֶׁנוֹתְרוּ הֵעִידוּ עַל סְעֻדַת־הַמְלָכִים שֶׁנֶאֶכְלָה כָּאן.

וְהִנֵה, יוֹם אֶחָד נִטַל תַּאֲבוֹנָן שֶׁל תּוֹלְעֵי־הַמֶשִׁי. הֵן חָדְלוּ לֶאֱכֹל, אֲחָדוֹת הִתְנוֹעֲעוּ בִּכְבֵדוּת וַאֲחֵרוֹת הָיוּ שְׁרוּיוֹת בְּמִין רִפְיוֹן מוּזָר.

“מָה קָרָה לָהֶן?” שָׁאַל עַמִי בִּתְמִיהָה; הוּא חָרַד לִבְנֵי טִפּוּחָיו כְּאֵם הַחֲרֵדָה לְבָנֶיהָ.

הִתְבּוֹנֵן בָּהֶן אַבָּא וְאָמַר:

“דוֹמַנִי, עַמִי, כִּי עוֹד מְעַט וְלֹא יִהְיוּ לְךָ עוֹד תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי”.

“הֵן הוֹלְכוֹת לָמוּת?” נִבְהַל עַמִי וְלִבּוֹ הָלַם בַּחֲרָדָה.

“לֹא, אַל חֲשָׁשׁ”, צָחַק אַבָּא, “מַתְחִילָה תְּקוּפַת הַהִתְגַלְמוּת שֶׁלָהֶן”.

בָּזֶה אַחַר זֶה הִתְחִילוּ הַזְחָלִים עוֹטְפִים עַצְמָם בְּקוּרֵי מֶשִׁי דַקִיקִים וַאֲרֻכִּים שֶׁיָצְאוּ מִתּוֹךְ פִּיהֶם. בִּתְנוּעוֹת קְצוּבוֹת הִתְחִילוּ סוֹרְגִים סָבִיב לְגוּפָם פְּקַעַת־שֶׁל־הִתְבּוֹדְדוּת. עַמִי רָאָה כֵּיצַד מַתְחִילוֹת הַפְּקָעוֹת לְקַבֵּל צוּרָה שֶׁל בָּטְנִים מְעֻגָלִים וּצְהֻבִּים.

בֵּינְתַיִם יָרְדָה אַפְלוּלִית עַל הַמַחְסָן וְעַמִי יָצָא מִתּוֹכוֹ מָלֵא הִרְהוּרֵי הִתְפָּעֲמוּת עַל פִּלְאֵי הַטֶבַע.

לַמָחֳרָת שׁוּב לֹא הָיוּ בַּקֻפְסָה תּוֹלָעִים אֶלָא רַק פְּקָעוֹת דְמוּמוֹת.

“מָה עוֹשׂוֹת הַתּוֹלָעִים בְּתוֹךְ הַפְּקָעוֹת?” שָׁאַל עַמִי.

נָטַל אַבָּא פְּקַעַת אַחַת כָּזֹאת בְּיָדָיו וְאָמַר:

“אֵין בָּהּ עוֹד תּוֹלַעַת, כִּי אִם גֹלֶם”.

“אֵיזוֹ צוּרָה יֵשׁ לַגֹלֶם הַזֶה?” שָׁאַל עַמִי וְזָכַר כִּי בְּכִנוּי זֶה מְכַנִים לִפְעָמִים הַיְלָדִים זֶה אֶת זֶה (שֶׁלֹא בְּחִבָּה, כַּמוּבָן)…

“רוֹצֶה לִרְאוֹת?” שָׁאַל אַבָּא.

וּלְאַחַר שֶׁאָמַר עַמִי “כֵּן” הוֹצִיא אַבָּא אוֹלָר מִכִּיסוֹ וּפָתַח אֶת הַפְּקַעַת שֶׁבְּיָדוֹ. בְּתוֹכָהּ נָח מֵעֵין גַלְעִין מְעֻגָל שֶׁצִבְעוֹ חוּם כֵּהֶה. הוֹשִׁיט עַמִי יָדוֹ וְנָגַע בְּאֶצְבָּעוֹ בַּגֹלֶם. זַעְזוּעַ קַל וּבִלְתִּי נָעִים עָבַר מִגוּף הַגֹלֶם אֶל גוּפוֹ שֶׁל עַמִי, וְהוּא הִתְחָרֵט עַל שֶׁבִּקֵשׁ לִרְאוֹת אֶת צוּרָתוֹ. אַף־עַל־פִּי שֶׁהוֹסִיף הַגֹלֶם לִשְׁכַּב בִּדְמָמָה, כָּרָאוּי לְגֹלֶם, הָיָה מַרְאֵהוּ מַפְחִיד בְּמִקְצָת.

וְאַבָּא הִסְבִּיר: “לְאַחַר שֶׁטוֹבְלִים פְּקַעַת בְּמַיִם רוֹתְחִים מֵת הַגֹלֶם, וְאָז טוֹוִים אֶת חוּטֵי הַמֶשִׁי. אֶת הַחוּטִים הָאֲרֻכִּים ־אֲרֻכִּים כּוֹרְכִים עַל סְלִילִים, וְאַחַר־כָּךְ מְכִינִים מֵהֶם בְּבָתֵּי־חֲרֹשֶׁת בַּדִים לִשְׂמָלוֹת, לְגַרְבַּיִם וְעוֹד”. וְאַבָּא הוֹסִיף וְסִפֵּר כִּי תּוֹלְעֵי־הַמֶשִׁי הִגִיעוּ אֵלֵינוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה רְחוֹקָה – אֶרֶץ סִין.

תְּחִלָה הִתְגָאָה עַמִי וְאָמַר בְּלִבּוֹ: ‘אַבָּא שֶׁלִי יוֹדֵעַ הַכֹּל!’ אַחַר־כָּךְ הִקְדִיר פָּנָיו וְאָמַר: “לֹא אַרְשֶׁה כִּי יַטְבִּילוּ אֶת הַפְּקָעוֹת שֶׁלִּי בְּמַיִם רוֹתְחִים!”

וְאָמְנָם, לֹא הִטְבִּילוּ אוֹתָן. עָבְרוּ יָמִים, וּפֶלֶא נוֹסָף הִתְרַחֵשׁ בְּקֻפְסַת הַנַעֲלַיִם. בֹּקֶר אֶחָד קָרַב עַמִי אֵלֶיהָ, וְהִנֵּה כָּל פַּקְעוֹת הַמֶשִׁי שֶׁלוֹ נְקוּבוֹת, וְעַל־יַד כָּל פְּקַעַת עוֹמֵד פַּרְפָּר לָבָן. מְרַפְרֵף הַפַּרְפָּר בִּכְנָפָיו, אַךְ אֵינֶנוּ עָף.

“מָתַי יִלְמְדוּ הַפַּרְפָּרִים לָעוּף?” שׁוֹאֵל עַמִי; חָרֵד הִנֵהוּ, פֶּן יִפְרְשׂוּ לְפֶתַע אֶת כַּנְפֵיהֶם וְיִמָלְטוּ מִמֶנוּ.

אַךְ אַבָּא יוֹדֵעַ הַכֹּל וּמֵשִׁיב בְּחִיוּךְ:

“פַּרְפְּרֵי הַמֶשִׁי אֵינָם מְסֻגָלִים לָעוּף”.

“הַאִם גַם הֵם אוֹכְלִים עָלִים שֶׁל תּוּת?” מוֹסִיף עַמִי לִשְׁאֹל.

“פַּרְפְּרֵי הַמֶשִׁי אֵינָם אוֹכְלִים כְּלָל”, מֵשִׁיב אַבָּא בְּסַבְלָנוּת, “הַזְחָלִים כְּבָר אָכְלוּ גַם בִּשְׁבִילָם”.

לְאַחַר יוֹם־יוֹמַיִם גִלָה עַמִי מַהוּ תַּפְקִידָם שֶׁל פַּרְפְּרֵי הַמֶשִׁי: נְקֵבוֹת הַפַּרְפָּרִים עָמְדוּ, כָּל אַחַת בְּפִנָתָהּ, וְהֵטִילוּ בֵּיצִים. כָּל אַחַת מֵהֶן הֵטִילָה הֲמוֹן בֵּיצִים. פָּשׁוּט, קָשֶׁה הָיָה לִסְפֹּר אוֹתָן, כָּל־כָּךְ רַבּוֹת הָיוּ. וְעַמִי יָדַע: מִכָּל בֵּיצָה יֵצֵא, בְּבוֹא הַזְמַן, זַחַל חָדָשׁ, וּבָאָבִיב הַבָּא יִזְכֶּה לְגַדֵל דוֹר חָדָשׁ שֶׁל תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ לוֹ כִּתְרֵיסַר זְחָלִים בִּלְבַד, וְעַתָּה הָיוּ לוֹ מֵאוֹת רַבּוֹת. עַתָּה יוּכַל גַם הוּא לְחַלֵק תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי לַחֲבֵרָיו (וְאוּלַי יִלְמַד לִטְווֹת חוּטֵי־מֶשִׁי מִן הַפְּקָעוֹת הָרַבּוֹת, וְהֵם יַסְפִּיקוּ אוּלַי לְשִׂמְלָה, אוֹ לְפָחוֹת לְזוּג גַרְבַּיִם).

אַךְ כָּל אֵלֶה הָיוּ הִרְהוּרִים בִּלְבַד. הַקֻפְסָה, וּבָהּ הַבֵּיצִים הָרַבּוֹת, נָחָה לָהּ עַל הָאִצְטַבָּה שֶׁבַּמַחְסָן, וְכֵיוָן שֶׁלֹא הָיָה כָּל צֹרֶךְ לְטַפֵּל בָּהּ חָדַל עַמִי לְהִכָּנֵס לִרְאוֹתָהּ.

לִקְרַאת הַחַגִים נָסַע עַמִי אֶל דוֹדָתוֹ שֶׁבְּתֵל־אָבִיב. שָׁם שָׁכַח לְגַמְרֵי אֶת דְבַר הַבֵּיצִים וְהַזְחָלִים הָעוֹמְדִים לָצֵאת מֵהֶן. הוּא נִסְחַף בְּשֶׁטֶף הַחַיִים הַחֲדָשִׁים שֶׁנִתְגַלוּ לוֹ בָּעִיר הַגְדוֹלָה. שְׁאוֹן הָרְחוֹבוֹת, הַמְכוֹנִיוֹת, חַלוֹנוֹת הָרַאֲוָה, חוֹף־הַיָם – הַכֹּל הָיָה מַפְתִּיעַ כָּל־כָּךְ!

חָלְפוּ הַחַגִים וְעַמִי חָזַר לַשְׁכוּנָה הַשְׁקֵטָה. עוֹד מֵרָחוֹק רָאָה אֶת עֵץ הַתּוּת, וּפִתְאֹם נִזְכַּר:

“הַקֻפְסָה! תּוֹלְעֵי־הַמֶשִׁי!”

עוֹד לִפְנֵי שֶׁנִכְנַס הַבַּיְתָה רָץ אֶל הַמַחְסָן. אוּלַי כְּבָר בָּקְעוּ הַבֵּיצִים? אוּלַי נוֹלַד הַדוֹר הֶחָדָשׁ, וְהוּא רָעַב לְמָזוֹן שֶׁל עָלִים? פָּסַע עַמִי בַּמַחְסָן הָאָפֵל וְקָרַב אֶל הָאִצְטַבָּה. זוֹ נִצְבָה לְפָנָיו רֵיקָה, וְלֹא הָיָה עָלֶיהָ גַם סִימָן לְקֻפְסַת הַנַעֲלַיִם.

“אַבָּא, אַבָּא!” צָעַק עַמִי וּפָרַץ לֶחָצֵר בְּלֵב הוֹלֵם מֵחֲרָדָה, “אֵיפֹה הַקֻפְסָה?”

אַבָּא, שֶׁעָבַד בַּגִנָה, הִזְדַקֵף וְשָׁאַל בִּתְמִיהָה:

“אֵיזוֹ קֻפְסָה?”

“הַקֻפְסָה!” חָזַר עַמִי בְּקוֹל רוֹעֵד, “עִם תּוֹלְעֵי־הַמֶשִׁי…”

עַכְשָׁו נִזְכַּר אַבָּא. קֻפְסַת הַנַעֲלַיִם הָרֵיקָה. הוּא הִשְׁפִּיל רֹאשׁוֹ וְאָמַר:

“בְּעֶרֶב הֶחָג בָּאוּ פּוֹעֲלִים לְסַיֵד אֶת הַבַּיִת. הֵם זָרְקוּ אוֹתָהּ, כַּנִרְאֶה. הֲרֵי לֹא יָכְלוּ לָדַעַת מַה יֵשׁ בְּתוֹכָהּ”.

עַמִי חָשׁ כְּאִלוּ מִישֶׁהוּ לָפַת בְּחָזְקָה אֶת גְרוֹנוֹ. הוּא לֹא בָּכָה, כִּי מַה יוֹעִיל הַבְּכִי? רַק חֶרֶשׁ, כְּאִלוּ לְעַצְמוֹ, אָמַר: “כָּכָה זֶה נִגְמַר…”

אַבָּא קָרַב אֵלָיו לְאִטוֹ וְאָמַר:

“אַל תִּצְטַעֵר, עַמִי. הֲרֵי תּוּכַל לְקַבֵּל מִמִיכָה תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי חֲדָשׁוֹת. הוּא יִתֵּן לְךָ בְּרָצוֹן”.

אוּלָם עַמִי הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ לִשְׁלִילָה:

“לֹא, אֵינֶנִי רוֹצֶה בְּתוֹלְעֵי־מֶשִׁי חֲדָשׁוֹת. לֹא אֲבַקֵשׁ מִמֶנוּ אַחֲרֵי שֶׁלֹא הִצְלַחְתִּי לִשְׁמֹר אֶת שֶׁלִי”.

יֶלֶד קָטָן הוּא עַמִי, וְאֵין לוֹ עֲדַיִן הַכֹּחַ הַדָרוּשׁ לְהַתְחִיל מַשֶׁהוּ שׁוּב מִבְּרֵאשִׁית. אֲבָל בֵּינְתַיִם לָמַד מִבֵּן דוֹדוֹ עִסוּק חָדָשׁ וּמְעַנְיֵן: הוּא הִתְחִיל לֶאֱסֹף סִפְרֵי הַרְפַּתְקָאוֹת!