בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים היו החיים בשכונת ברוכוב, הסמוכה לתל־אביב, קשים, פשוטים ומלאי תקווה. כזה היה גם הילד אוריאל, שחי בשכונה, הביט סביבו וראה את החיים ואת העולם כולו בחיוך ובעינים טובות. כזה היה בילדותו וכזה היה כשגדל וּבגר. הוא בחר בנתיב חיים שאיפשר לו לעסוק בדברים שאהב – השפה העברית וספרות ילדים. הוא סירב לראות ולהתיחס אל הדברים הפחות יפים שבחיים וּביקש להעניק לסביבתו ובעיקר לילדים, את עולמו הפנימי העשיר והאוהב. את זה הוא עשה באמצעות הסיפורים שכתב, והם זכרונות מתקופת הילדוּת שלו ושל בנותיו. סיפורי הילדים של אוריאל אופק מלאים אהבה, תקוה, יופי ורוך, וזאת גם הסיבה שהם אהובים כל כך על גדולים וקטנים.

בֹּקֶר בָּהִיר וְיָפֶה יָרַד עַל הַשְׁכוּנָה, מִין בֹּקֶר שֶׁנוֹצַר רַק לְשֵׁם טִיוּלִים. וְאָמְנָם, לְמַרְאֶה הַבֹּקֶר הַבָּהִיר וְהַמְפַתֶּה הֶחְלִיטוּ מִיָד אַרְבַּעַת הַיְלָדִים לָצֵאת לְטַיֵל. בְּעֶצֶם, רַק שְׁלשָׁה מֵהֶם הָיוּ יְלָדִים; כִּי עֻזִי, יוֹזֵם הַטִיוּל, לֹא הָיָה עוֹד יֶלֶד אֶלָא נַעַר כִּמְעַט.

“בַּשָׁנָה הַבָּאָה”, כָּךְ אוֹמֵר עֻזִי, “כְּבָר אֶהְיֶה בַּתִּיּכוֹן”.

צוֹעֲדִים לָהֶם אַרְבַּעַת הַמְטַיְלִים וְצַעֲדָם עַלִיז וְאַמִיץ. רִאשׁוֹן צוֹעֵד עֻזִי, וְאַחֲרָיו, עָמוֹס, נוּרִית וְרָמִי; כָּל הַשְׁלשָׁה גָרִים בְּאוֹתוֹ רְחוֹב בַּשְׁכוּנָה. עָמוֹס וְנוּרִית כְּבָר עוֹלִים לְכִתָּה ד‘, וְאִלוּ רָמִי סִיֵם רַק אֶת כִּתָּה א’, וְהוּא נִלְוָה לַטִיוּל כִּי עֻזִי הוּא בֶּן־דוֹדוֹ.

“עַד אֵיפֹה נֵלֵךְ הַיוֹם?” שָׁאַל עָמוֹס אַחֲרֵי שֶׁיָרְדוּ מִן הַכְּבִישׁ וְעָלוּ עַל דֶּרֶךְ הֶעָפָר.

“אִם נַסְפִּיק”, הֵשִׁיב עֻזִי, “אָז עַד גִבְעַת הָאַיָלוֹת”.

“יוּ!” קָרְאוּ כֻּלָּם בְּהִתְרַגְּשׁוּת, “כָּל־כָּךְ רָחוֹק!”

אָכֵן, עַד גִבְעַת הָאַיָלוֹת לֹא הִגִיעַ עוֹד שׁוּם יֶלֶד בְּטִיוּלָיו. לְכָל הַיּוֹתֵר הָיוּ הוֹלְכִים עַד הַוָדִי אֲשֶׁר בְּפִנַת הַפַּרְדֵס. גִבְעַת הָאַיָלוֹת, הֲרֵי זֶה כִּמְעַט בְּסוֹף הָעוֹלָם; כָּל־כָּךְ רָחוֹק לֹא הָלְכוּ אֲפִלוּ בַּחֲלוֹמָם, אֲפִלוּ לֹא בְּלִווּי שֶׁל גְדוֹלִים. מִי יוֹדֵעַ בִּכְלָל מַה מִתְרַחֵשׁ מֵאֲחוֹרֶיהָ…

מַטְבִּיעִים הַמְטַיְלִים אֶת פְּסִיעוֹתֵיהֶם בְּדֶרֶךְ הֶעָפָר. בְּיוֹם יָפֶה שֶׁכָּזֶה פָּשׁוּט תַּעֲנוּג לָלֶכֶת. כִּמְעַט אֵין מַרְגִישִׁים בַּדֶרֶךְ הַחוֹלֶפֶת מִתַּחַת כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם. אַחֲרֵי שְׁתֵּי חֲנָיוֹת קְצָרוֹת, וְאַחֲרֵי שֶׁהֵרִיקוּ לְבִטְנָם בַּקְבּוּק שָׁלֵם שֶׁל מַיִם, קָרְבוּ חֲמֵשֶׁת הַמְטַיְלִים אֶל תְּחִלָתוֹ שֶׁל מַעֲלֵה הַגִבְעָה.

עַכְשָׁו הִתְחִיל הַחֵלֶק הַקָשֶׁה שֶׁל הַטִיוּל, הָעֲלִיָה. מְטַפְּסוֹת הָרַגְלַיִם בַּשְׁבִיל הַנִמְתָּח עַד הַפִּסְגָה. צוֹעֲדִים הַיְלָדִים בִּפְסִיעוֹת מְאֻמָצוֹת. נָחִים קְצָת וְשׁוּב עוֹלִים. עָמוֹס הִתְחִיל לְהַזִיעַ כְּמוֹ בֶּרֶז שֶׁלֹּא נִסְגַר עַד סוֹפוֹ; נוּרִית נָשְׁמָה בִּכְבֵדוּת, כְּמוֹ בַּלוֹן שֶׁנִסְדַק; וְאִלוּ רָמִי הָיָה עָיֵף כָּל־כָּךְ עַד שֶׁחָדַל לְגַמְרֵי לְדַבֵּר. וְרַק עֻזִי הִפְנָה אֶל הַיְלָדִים פָּנִים מְחַיְכִים וְאָמַר:

“נוּ, חֶבְרַיָא! עוֹד מַאֲמָץ אֶחָד, וַאֲנַחְנוּ לְמַעְלָה”.

כְּשֶׁשׁוֹמְעִים מִין דִבּוּר שֶׁכָּזֶה מֻכְרָחִים לְהַמְשִׁיךְ וּלְטַפֵּס; שׁוֹכְחִים אֶת הָעֲיֵפוּת הַמִתְפַּשֶּׁטֶת בִּשְׁרִירֵי הַגּוּף, וְאִם הִיא חוֹזֶרֶת, מְגָרְשִׁים אוֹתָהּ. הַיְלָדִים עוֹלִים וְעוֹלִים, עַד שֶׁפִּתְאֹם עוֹצְרוֹת רַגְלֵיהֶם, וְהִנֵה הֵם בְּרֹאשׁ הַגִבְעָה וְאֵין עוֹד עֲלִיָה.

אֵין עוֹד עֲלִיָה. מֵעַל לָרֹאשׁ נִפְרָשִׂים שָׁמַיִם תְּכֻלִים וּרְחָבִים. הַרְחֵק לְמַטָה מוֹרִיקִים הַפַּרְדֵּסִים, וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם מְחַיְּכִים גַגוֹתֵיהֶם הָאֲדֻמִים שֶׁל בָּתֵּי הַשְׁכוּנָה.

“הַבִּיטוּ!” קוֹרֵא רָמִי וּמַצְבִּיעַ בְּיָדוֹ עַל בָּתֵּי הַשְׁכוּנָה, “הַבָּתִּים שֶׁלָּנוּ הִתְחַפְּשׂוּ לְצַעֲצוּעִים”.

אַחַר־כָּךְ הִסְתּוֹבְבוּ הַיְלָדִים וְהִבִּיטוּ לְעֵבֶר צִדָהּ הַשֵׁנִי שֶׁל הַגִבְעָה. כָּאן נִפְרַשׂ לְעֵינֵיהֶם עוֹלָם חָדָשׁ וָזָר: מֵרַגְלֵי הַגִבְעָה וָהָלְאָה הִשְׂתָּרֵעַ שָׂדֶה רְחַב־יָדַיִם (עֻזִי אָמַר, כִּי אֵין זֶה שָׂדֶה, אֶלָא מִקְשָׁה שֶׁגָדְלוּ בָּהּ אֲבַטִיחִים); אַחֲרֵי הַשָּׂדֶה הִשְׂתָּרֵעַ מִשְׁטָח שֶׁל חוֹלוֹת הַמַזְכִּירִים תְּמוּנוֹת שֶׁל מִדְבָּר; וְאַחֲרֵי הַחוֹלוֹת, קָרוֹב קָרוֹב לִגְבוּל הַשָׁמַיִם, נִתְגַלָה הַפַּס הַכָּחֹל שֶׁל הַיָם.

דַקוֹת אֲחָדוֹת עָמְדוּ הַיְלָדִים בְּשֶׁקֶט וְהִבִּיטוּ בִּתְמוּנַת הַנוֹף. הֵם הָיוּ נִרְגָשִׁים וְנִרְעָשִׁים כְּרַב־חוֹבֵל הָעוֹמֵד עַל סִפּוּן אֳנִיָתוֹ הַמִתְקָרֶבֶת אֶל יַבֶּשֶׁת חֲדָשָׁה שֶׁנִתְגַלְתָה.

אַחַר־כָּךְ יָשְׁבוּ הַיְלָדִים וְנָחוּ. עֻזי גִלָה עֵץ תְּאֵנָה עַל הַגִבְעָה וְקָטַף תְּאֵנִים בְּשֵׁלוֹת, שֶׁקָרְצוּ מִבֵּין עַנְפֵי הָעֵץ וְהִזְמִינוּ כִּי יִקְטְפוּן. בִּשְׁעַת הָאֲכִילָה יָשַׁב עֻזִי בַּתָּוֶךְ וְסִפֵּר לִידִידָיו הַקְטַנִים עַל הַגִבְעָה, מַדוּעַ קוֹרְאִים לָהּ “גִבְעַת הָאַיָלוֹת” (כָּךְ קָרְאוּ גַם הָעַרְבִים לְגִבְעָה זוֹ, כֵּיוָן שֶׁפַּעַם צָדוּ כָּאן אַיָלוֹת אֲמִתִּיּוֹת), מִי מְגַדֵל כָּאן אֲבַטִיחִים, וּבִכְלָל… אַחַר־כָּךְ יָרְדָה שְׁתִיקָה קְצָרָה, וְרַק עָמוֹס אָמַר:

“כַּמָּה יָפֶה כָּאן!”

לְבַסוֹף קָמוּ הַיְלָדִים וְהִבִּיטוּ שׁוּב אֶל הַיָם. וְעֻזִי אָמַר בְּקוֹל שָׁקֵט:

“מִי שֶׁלֹא רָאָה אֶת הַשְׁקִיעָה מֵרֹאשׁ הַגִבְעָה הַזֹאת לֹא רָאָה שְׁקִיעָה יָפָה מִיָמָיו. מָה אֹמַר לָכֶם? זוֹהִי תְּמוּנָה מְשַׁגַעַת; אִי־אֶפְשָׁר לְתָאֵר אוֹתָהּ בְּמִלִים”.

רָמִי הִקְשִׁיב וְשָׁתַק. מִיָמָיו לֹא רָאָה שְׁקִיעָה אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר שֶׁמֶשׁ הַיוֹרֶדֶת אֶל מֵאֲחוֹרֵי גַגוֹ שֶׁל הַשָׁכֵן. בְּעֶצֶם, אֵין זוֹ שְׁקִיעָה מַמָשׁ, שֶׁהֲרֵי הַשֶׁמֶשׁ פָּשׁוּט מִתְחַבֵּאת לָהּ מֵאֲחוֹרֵי בַּיִת. אַחֲרֵי הַבָּתִּים יֵשׁ פַּרְדֵס, וְאַחֲרֵי הַפַּרְדֵס, גִבְעַת הָאַיָלוֹת, וְאַחֲרֵי הַגִבְעָה, הַיָם הַזֶה. וְשָׁם, בַּיָם, מִתְרַחֶשֶׁת הַשְׁקִיעָה הָאֲמִתִּית.

רוּחַ הַיָם נִשָׁבָה קַלוֹת וְהֵבִיאָה בִּכְנָפֶיהָ רֵיחַ חָרִיף וּמָלוּחַ. הַיְלָדִים פָּנוּ אֶל הַשְׁבִיל הַצַר וְהִתְחִילוּ יוֹרְדִים בּוֹ חֲזָרָה. הַיְרִידָה הָיְתָה קַלָה וּנְעִימָה; דוֹמֶה הָיָה כְּאִלוּ הָרַגְלַיִם פּוֹסְעוֹת מֵאֲלֵיהֶן. עֻזִי שָׁר, וְהַיְלָדִים הִרְגִישׁוּ עַצְמָם גְדוֹלִים וַחֲזָקִים.

כְּשֶׁהִתְחִילָה אִמָא לַעֲרֹךְ אֶת הַשֻׁלְחָן לַאֲרוּחַת הַצָהֳרַיִם הִגִיעוּ הַיְלָדִים הַבַּיְתָה.

*

גַּם אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם הָיָה הַיוֹם בָּהִיר וְיָפֶה, כְּאִלוּ נוֹצַר לְטִיוּלִים. שׁוּב פָּסְעוּ רַגְלַיִם קְטַנוֹת בַּדֶרֶךְ הַמוֹבִילָה אֶל גִבְעַת הָאַיָלוֹת. הַפַּעַם צָעֲדוּ שְׁתֵּי רַגְלַיִם בִּלְבַד, בְּסַנְדָלִים. הַסַנְדָלִים הָיוּ שֶׁל רָמִי. הוּא הָלַךְ יְחִידִי.

כְּשֶׁעָבַר רָמִי אֶת הַוָדִי וְהִתְקָרֵב אֶל הַגִבְעָה, גָבְרָה הַלְמוּת לִבּוֹ; אוּלַי מִמַאֲמָץ, אוּלַי מִפְּנֵי מַשֶׁהוּ אַחֵר, אֲבָל הוּא הוֹסִיף לָלֶכֶת, בִּצְעָדִים אַמִיצִים וּבְטוּחִים (הוּא זָכַר אֶת הַדֶרֶךְ יָפֶה). הִנֵה הִגִיעַ לַמִדְרוֹן, עָלָה בַּשְׁבִיל, טִפֵּס וְנָח, וְהוֹסִיף לְטַפֵּס עַד שֶׁהִגִּיעַ סוֹף סוֹף אֶל פִּסְגַת הַגִבְעָה.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לַפִּסְגָה, יָשַׁב לָנוּחַ מִתַּחַת לְעֵץ הַתְּאֵנָה וְחִכָּה לַשְׁקִיעָה.

לְאַט לְאַט, בַּעֲיֵפוּת, יָרְדָה הַשֶׁמֶשׁ אֶל קַו הָרָקִיעַ. רְצוּעַת הַחוֹלוֹת הָפְכָה לִהְיוֹת מִגְרָשׁ מְנַצְנֵץ שֶׁל זָהָב. עַל פַּס הַיָּם עָבַר מִכְחוֹל בִּלְתִּי נִרְאֶה, שֶׁצָבַע אֶת הַמַיִם תְּחִלָה בְּוָרֹד־בָּהִיר וְאַחַר־כָּךְ בְּאָדֹם כֵּהֶה. וְהַשֶׁמֶשׁ, שֶׁכָּרָגִיל אִי־אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בָּהּ יוֹתֵר מִשְׁנִיָה, נִרְאֲתָה עַכְשָׁו כְּגַלְגַל גָדוֹל, אָדֹם וְשָׁקֵט, שֶׁאֵינוֹ מַכְאִיב עוֹד לָעֵינַיִם.

פִּתְאֹם הִשְׁתַּתֵּק הָעוֹלָם כֻּלוֹ: הַשֶׁמֶשׁ נָגְעָה בְּקַו־הַגְבוּל שֶׁבֵּין הַמַיִם לַשָׁמַיִם. הַשְׁקִיעָה הָאֲמִתִּית הִתְחִילָה. רָמִי הִרְגִּישׁ כִּי הוּא מַפְסִיק לִנְשֹׁם. אֵין עוֹד בָּעוֹלָם דָבָר חוּץ מִשֶׁמֶשׁ אֲדֻמָה הַטוֹבֶלֶת לְאִטָהּ, בִּמְתִינוּת אֲצִילָה, בְּתוֹךְ רְצוּעַת הַיָם הָרְחוֹקָה. אֵין רָמִי מַבְחִין בִּתְנוּעַת הַשֶׁמֶשׁ, אַךְ הוּא מַרְגִּישׁ יָפֶה כֵּיצַד הִיא שׁוֹקַעַת יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּתוֹךְ הַמַיִם, כֵּיצַד נוֹתָר מִמֶנָה פָּחוֹת וּפָחוֹת מִחוּץ לַמַיִם.

אֵין עוֹד בָּעוֹלָם דָבָר פְּרָט לִשְׁתֵּי עֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה, הַמַבִּיטוֹת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֵיהֶן בִּשְׁקִיעָה אֲמִתִּית.

*

הַסוֹף אֵינוֹ חָשׁוּב בְּיוֹתֵר, אַךְ גַּם עָלָיו כְּדַאי לְסַפֵּר.

לְאַחַר שֶׁשָׁקְעָה הַשֶׁמֶשׁ כֻּלָהּ בְּתוֹךְ פַּס־הַיָם הָרָחוֹק, מִהֵר רָמִי לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ. בְּרִיצָה קַלָה יָרַד בְּמִדְרוֹן הַגִבְעָה וְעַד מְהֵרָה הִגִיעַ לַוָדִי. אַךְ לְאַחַר שֶׁיָצָא רָמִי מִתּוֹךְ הַוָדִי רָאָה וְהִנֵה שְׂמִיכָה שֶׁל חֹשֶׁךְ יוֹרֶדֶת מִן הַשָׁמַיִם וּמְכַסָה הַכֹּל מִסָבִיב. רָמִי הִתְחִיל מֵחִישׁ אֶת צְעָדָיו; הִנֵה עָבַר אֶת פִּנַת הַפַּרְדֵס, הִנֵה עָלָה עַל דֶרֶךְ הֶעָפָר, הִנֵה…

פִּתְאֹם עָצַר רָמִי אֶת מַהֲלָכוֹ, כִּי לֹא רָאָה עוֹד לְאָן לָלֶכֶת, הַכֹּל הַכֹּל הָיָה שָׁחֹר מִסָבִיב. אֵין עוֹד לָדַעַת בְּאֵיזֶה כִּווּן נִמְצֵאת הַשְׁכוּנָה. הַאִם עָלָיו לִפְנוֹת לְיָמִין אוֹ לִשְׂמֹאל?

אַךְ הַבַּיְתָה מֻכְרָחִים לְהַגִיעַ. פַּחַד נוֹרָא הוּא לְהִשָׁאֵר בְּאֶמְצַע “חוּץ” שָׁחֹר שֶׁכָּזֶה. מֵרָחוֹק נִשְׁמְעָה יִלְלַת תַּנִים. בְּתוֹךְ גְרוֹנוֹ מְטַפֵּס בְּכִי. שֶׁהֲרֵי אֵין הוּא אֶלָא יֶלֶד, הָעוֹמֵד יְחִידִי בְּלַיְלָה שָׁחֹר וּמַשְׁחִיר. אַךְ הוּא מוֹסִיף לָלֶכֶת: עוֹד שְׁלשָׁה צְעָדִים, עוֹד אַרְבָּעָה צְעָדִים, עוֹד חֲמִשָׁה…

וּפִתְאֹם, אוֹר בָּהִיר מוֹפִיעַ מֵאֲחוֹרָיו וּמֵאִיר לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ. רָמִי מַפְנֶה אֶת פָּנָיו לְאָחוֹר וְרוֹאָה שְׁתֵּי אֲלֻמוֹת אוֹר הַיוֹצְאוֹת מִתּוֹךְ פַּנָסֶיהָ שֶׁל מְכוֹנִית. עַד מְהֵרָה מַשִׂיגָה אוֹתוֹ הַמְכוֹנִית וְנֶעְצֶרֶת לְיָדוֹ.

“הֵי, יֶלֶד!” נִשְׁמָע קוֹל מִתּוֹךְ הַמְכוֹנִית, “מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בַּחוּץ בְּשָׁעָה שֶׁכָּזוֹ?”

בְּבַת אַחַת נָמוֹג פַּחְדוֹ שֶׁל רָמִי, וְשִׂמְחָה גְדוֹלָה הִתְחִילָה מְמַלֵאת אֶת לִבּוֹ. כִּי מִיָד גִלָה רָמִי שֶׁל מִי הַקוֹל: הָיָה זֶה נִיסָן, נַהַג הַטֶנְדֶר, חֲבִיב הַיְלָדִים. עַד מְהֵרָה הִכִּיר גַם נִיסָן מִיהוּ הַיֶלֶד שֶׁמָצָא הוֹלֵךְ לְבַדוֹ בְּדֶרֶךְ הֶעָפָר.

בְּקִצוּר, אַחֲרֵי חָמֵשׁ דַקוֹת הָיָה רָמִי בַּבַּיִת, לְשִׂמְחָתָם הָרַבָּה שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא (וְשֶׁל רָמִי עַצְמוֹ גַם כֵּן), שֶׁכְּבָר חָשְׁשׁוּ כִּי יַלְדָם הָלַךְ לוֹ פִּתְאֹם לְאִבּוּד…

כָּל אוֹתוֹ לַיְלָה הִתְהַפֵּך רָמִי עַל מִטָתוֹ וְרָאָה מוּל עֵינָיו כַּדוּר גָדוֹל וְאָדֹם הַנִשְׁעָן עַל פַּס־הַיָם וְצוֹבֵעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם בְּזָהָב…

בַּתְּחִלָה הָיְתָה הֶחָצֵר שׁוֹמֶמֶת וּמֻזְנַחַת. הַבַּיִת הֶחָדָשׁ עָמַד בְּאֶמְצַע הֶחָצֵר, קִירוֹתָיו לְבָנִים וּמַבְרִיקִים, כְּמוֹ כְּבִיסָה לְבָנָה הַתְּלוּיָה עַל חֶבֶל; וּמִסָבִיב – מִשְׂתָּרֵעַ מִגְרָשׁ בּוּר, מְגֻדֵל עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים וְקוֹצִים דוֹקְרָנִיִים, שֶׁהִבִּיטוּ יָשָׁר בָּעֵינַיִם כְּאוֹמְרִים: ‘זֶהוּ מְקוֹמֵנוּ. כָּאן נָבַטְנוּ, כָּאן צָמַחְנוּ, וְלֹא נֵלֵךְ מִכָּאן לְשׁוּם מָקוֹם אַחֵר…’

וַעֲטָרָה עוֹמֶדֶת בַּמִרְפֶּסֶת, מַבִּיטָה אֶל הֶחָצֵר הַשׁוֹמֶמֶת וְשׁוֹתֶקֶת.

יוֹם אֶחָד יָצָא אַבָּא לֶחָצֵר; לָבוּשׁ גוּפִיָה וּמַעְדֵר עַל שִׁכְמוֹ. קָרַב אַבָּא עַד לַפִּנָה הַמְרֻחֶקֶת שֶׁל הַמִגְרָשׁ וְהִתְחִיל לַעֲבֹד: תְּחִלָה נִכֵּשׁ אֶת הַקוֹצִים וְאֶת הָעֲשָׂבִים הַיְבֵשִׁים, אַחַר־כָּךְ גָּרַף הַכֹּל לַעֲרֵמָה גְדוֹלָה בְּאֶמְצַע הַמִגְרָשׁ, שָׁפַךְ נֵפְטְ עַל הָעֲרֵמָה וְהִדְלִיק אוֹתָהּ. מְדוּרָה גְדוֹלָה הָיְתָה. כָּל הַיְלָדִים שֶׁבַּשְׁכוּנָה בָּאוּ לִרְאוֹת. וַעֲטָרָה שָׂמְחָה יוֹתֵר מִכֻּלָם; כִּי עֲטָרָה הִיא בִּתּוֹ הַקְטַנָה שֶׁל אַבָּא.

לְמָחֳרַת הַיוֹם יָצָא אַבָּא שֵׁנִית לֶחָצֵר, לָבוּשׁ גוּפִיָה וּמַעְדֵר עַל שִׁכְמוֹ. עַתָּה עָדַר אַבָּא אֶת הַמִגְרָשׁ, סִמֵן עֲרוּגוֹת, זָרַע וְהִשְׁקָה, וְהֶעֱמִיד דַחְלִיל בֵּין הָעֲרוּגוֹת. שׁוּב עָמְדָה עֲטָרָה בַּמִּרְפֶּסֶת וְהִבִּיטָה הַחוּצָה. אַחַר־כָּךְ יָצְאָה מִן הַמִרְפֶּסֶת, קָרְבָה אֶל אַבָּא וְאָמְרָה:

“תִּהְיֶה לָנוּ גִנָה, אַבָּא. נָכוֹן?”

וְאַבָּא הֵשִׁיב: “נָכוֹן. גִנָה תִּהְיֶה, גִנָה יָפָה!”

שׁוֹתֶקֶת עֲטָרָה, וְאַחַר־כָּךְ אוֹמֶרֶת שׁוּב:

“אֲנִי רוֹצָה לַעְזֹר לְךָ, אַבָּא. תֵּן גַם לִי לַעֲשׂוֹת מַשֶׁהוּ…”

“עוֹד מְעַט, עֲטָרָה”, מֵשִׁיב אַבָּא, “גַם לָךְ יִהְיֶה מַה לַעֲשׂוֹת”.

וְאָמְנָם, עָזְרָה עֲטָרָה לְאַבָּא בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְעֶזְרָה חֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר. תַּפְקִידָהּ הָיָה כָּזֶה: עֲטָרָה עוֹמֶדֶת לְיַד הַבֶּרֶז, יָדָהּ מֻנַחַת עַל הַיָדִית, וְאֶל פִּי הַבֶּרֶז צָמוּד צִנוֹר־גֻמִי אָרֹךְ וּמִתְפַּתֵּל כַּנָחָשׁ. עוֹמֶדֶת עֲטָרָה וּמְחַכָּה.

“עֲטָרָה, לִפְתֹּחַ!” נִשְׁמָע פִּתְאֹם קוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא.

חִישׁ מַהֵר פּוֹתַחַת עֲטָרָה אֶת הַבֶּרֶז. בְּקוֹל דְמָמָה דַקָה מְמַלְאִים הַמַיִם אֶת חֲלַל הַצִנוֹר, וְעַל עוֹר־הַגֻמִי חוֹלֵף זַעְזוּעַ קַל, כְּאִלוּ דִגְדְגוּ אוֹתוֹ בְּנוֹצָה. טִפּוֹת בּוֹדְדוֹת שֶׁל מַיִם מִסְתַּנְנוֹת הַחוּצָה מִן הַבֶּרֶז, נוֹשְׁרוֹת כַּחֲרוּזִים אֶל הַחוֹל וְנִבְלָעוֹת בְּתוֹכוֹ.

“עֲטָרָה, לִסְגֹר!”

סִבּוּבִים אֲחָדִים חֲזָרָה – וְהַבֶּרֶז נִסְגָר. זֶרֶם הַמַיִם נִפְסָק בְּמִין לַחַשׁ תָּמוּהַּ – וּמִשְׁתַּתֵּק.

עָבְרוּ יָמִים אֲחָדִים, וּבֹקֶר אֶחָד יוֹצֵאת עֲטָרָה הַחוּצָה וְהַרְגָשָׁה שֶׁל חַג יוֹרֶדֶת עָלֶיהָ: נָבְטָה הֵגִנָה! עָלִים רַכִּים וְתִינוֹקִיִים הִבִּיטוּ אֵלֶיהָ מִתּוֹךְ מַצַע־הָעֲרוּגוֹת. נְקֻדוֹת יְרֻקוֹת כִּסוּ אֶת כָּל הָעֲרוּגוֹת. כַּמָּה יָפָה הָיְתָה הַתְּמוּנָה!

עָבְרוּ יָמִים נוֹסָפִים – וְהֶעָלִים הַתִּינוֹקִיִים גָדְלוּ וְנַעֲשׂוּ שְׁתִילִים. פּוֹסֵעַ אַבָּא בֵּין הָעֲרוּגוֹת וְקוֹרֵא לְכָל שְׁתִיל בִּשְׁמוֹ: זֶה גֶזֶר, וְאֵלֶּה מְלָפְפוֹנִים, זֶה כְּרוּב, וְהַהוּא שָׁם – כָּלְרַבִּי… וַעֲטָרָה שׁוֹמַעַת וְחוֹשֶׁבֶת: מִי הָיָה מַאֲמִין כִּי רַק לִפְנֵי שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים הָיָה הַמִגְרָשׁ שׁוֹמֵם כָּל־כָּךְ, וְלֹא צָמְחוּ בּוֹ אָז אֶלָא עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים וְקוֹצִים דוֹקְרָנִיִים? הַבִּיטוּ עַכְשָׁו וּרְאוּ: מְעִילִים יְרֻקִים וַחֲדָשִׁים מְכַסִים אֶת פְּנֵי כָּל הַמִגְרָשׁ.

מִתְכּוֹפֶפֶת עֲטָרָה אֶל אַחַת הָעֲרוּגוֹת, שׁוֹלַחַת יָדָהּ וּמְלַטֶּפֶת אֶת הֶעָלִים הַדַקִים וְהָעֲדִינִים שֶׁל שְׁתִילֵי הַגֶזֶר. רַכִּים הֶעָלִים וּמְדַגְדְגִים, כְּמוֹ פַּרְוַת הַחֹרֶף שֶׁל סַבְתָּא…

וּפִתְאֹם – מַה זֶה בֵּין הַשְׁתִילִים? מִין אֶבֶן מְשֻׁנָה שֶׁכָּזוֹ! וּמִן הָאֶבֶן מֵצִיץ אֵלֶיהָ רֹאשׁ מְשֻׁנֶה. רַק לְרֶגַע הֵצִיץ – וּפִתְאֹם נֶעְלַם הָרֹאשׁ מִתַּחַת לָאֶבֶן הַמְשֻׁנָה…

“אַבָּא! אַבָּא!” קוֹרֵאת עֲטָרָה בַּחֲרָדָה, “בּוֹא, תִּרְאֶה מַה יֵשׁ כָּאן”.

הִנִיחַ אַבָּא אֶת הַמַעְדֵר מִיָדָיו וּבָא לִרְאוֹת. וַדַאי מָצְאָה הַיַלְדָה מַשֶּׁהוּ שֶׁכְּדַאי לִרְאוֹתוֹ. עֲטָרָה לֹא תִּקְרָא לוֹ סְתָם כָּךְ… וְאַבָּא מִתְכּוֹפֵף, מִתְבּוֹנֵן – וּפוֹרֵץ בִּצְחוֹק:

“הוֹי, עֲטָרָה, הֲלֹא זֶה צָב!”

שָׁמְעָה עֲטָרָה אֶת אַבָּא צוֹחֵק, נָשְׁמָה לִרְוָחָה וְשָׁאֲלָה:

“וְהַ… צָב הַזֶה – הוּא טוֹב אוֹ רַע?”

“לֹא, עֲטָרָה. חַיָה שְׁקֵטָה הוּא, שְׁקֵטָה וְטוֹבָה. בּוֹאִי, נַעֲמֹד כָּאן וְנִתְבּוֹנֵן בּוֹ. אֲבָל שְׁשְׁשׁ… בְּשֶׁקֶט!”

הִתְרַחֲקוּ הַשְׁנַיִם מְעַט מִן הָעֲרוּגָה, כָּרְעוּ בֶּרֶךְ וְהִבִּיטוּ. שְׁשְׁשׁ!.. רְגָעִים אֲחָדִים הָיָה הַכֹּל דוֹמֵם, כְּמוֹ תְּמוּנָה בָּאַלְבּוֹם. וּפֶתַע הוֹצִיא הַצָב שׁוּב אֶת רֹאשׁוֹ מִתּוֹךְ בֵּית־הָאֶבֶן שֶׁלוֹ, שָׁלַח עֵינַיִם בּוֹחֲנוֹת לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, וּלְאַחַר שֶׁנוֹכַח כִּי אֵין אוֹיְבִים בַּסְבִיבָה – הִתְחִיל פּוֹסֵעַ פְּסִיעוֹת אִטִיוֹת קָדִימָה, וּבֵית־הָאֶבֶן עַל גַבּוֹ. הָיָה זֶה מַחֲזֶה מוּזָר וּמְעַנְיֵן.

“אֵיזֶה צָב נֶחְמָד!” קָרְאָה עֲטָרָה, “לְאָן הוּא הוֹלֵךְ?”

“מִי יוֹדֵעַ?” הֵשִׁיב אַבָּא, “רוֹצָה אַתְּ – אֶקַח אוֹתוֹ, וְהוּא יִהְיֶה הַצָב שֶׁלָךְ. אַתְּ תְּטַפְּלִי בּוֹ, תַּאֲכִילִי אוֹתוֹ וּתְשַׂחֲקִי בּוֹ. מַסְכִּימָה?”

“יֹפִי!” קָרְאָה עֲטָרָה בְּשִׂמְחָה, “יֹפִי חַי, אַבָּא!”

וּכְבָר רָאֲתָה בְּדִמְיוֹנָהּ כֵּיצַד הִיא יוֹשֶׁבֶת וּמַאֲכִילָה אֶת הַצָב שֶׁלָּהּ בַּכַּפִּית, וְהוּא מְעַקֵם אֶת פִּיו וְאוֹמֵר: אֵינֶנִי אוֹהֵב דַיְסָה… הֵרִים אַבָּא אֶת הַצָב בְּיָדוֹ; אַחַר־כָּךְ פָּנָה לַמַחְסָן וְהוֹצִיא מִתּוֹכוֹ אַרְגָז קָטָן.

“עַכְשָׁו נֵלֵךְ לַמִרְפֶּסֶת”, אָמַר.

בָּאוּ לַמִרְפֶּסֶת. אַבָּא הִנִיחַ אֶת הָאַרְגָז הַקָטָן בַּפִּנָּה וְשָׂם בְּתוֹכוֹ אֶת הַצָב. אֲבָל עַכְשָׁו שׁוּב לֹא הָיָה זֶה צָב, כִּי אִם סְתָם אֶבֶן.

“לְכִי לַמִטְבָּח”, אָמַר אַבָּא, “וּבַקְשִׁי מֵאִמָא עָלִים אֲחָדִים שֶׁל כְּרוּב בִּשְׁבִיל הַצָב”.

רָצָה עֲטָרָה לַמִטְבָּח; לְיַד הַכְּנִיסָה נִקְתָה יָפֶה אֶת סֻלְיוֹת נְעָלֶיה מֵעֲפַר הֵגִנָה, וְאַחַר־כָּךְ נִכְנְסָה פְּנִימָה. עוֹד רֶגַע – וַעֲטָרָה יָצְאָה מִן הַמִטְבָּח וַעֲלֵי הַכְּרוּב בְּיָדֶיהָ. שָׂמְחָה אִמָא לָתֵת לַעֲטָרָה עָלִים יְרֻקִים בִּשְׁבִיל הַצָב.

“עַכְשָׁו נֵלֵךְ”, אָמַר אַבָּא לְאַחַר שֶׁהִנִיחַ אֶת הֶעָלִים בָּאַרְגָז, לְיַד הַמָקוֹם שֶׁמִמֶנוּ יָצִיץ רֹאשׁוֹ שֶׁל הַצָב, “נַשְׁאִיר אֶת הַצָב לְנַפְשׁוֹ. בְּעוֹד שָׁעָה קַלָה תּוּכְלִי לַחֲזֹר וְלִרְאוֹת מַה נִשְׁמָע בָּאַרְגָז”.

יָצְאָה עֲטָרָה לֶחָצֵר וְנִסְתָה לַעֲשׂוֹת מַשֶׁהוּ: יִשְׁרָה אֶת הַכּוֹבַע שֶׁעַל רֹאשׁ הַדַחְלִיל, הוֹצִיאָה עֵשֶׂב־בָּר אֶחָד מֵעֲרוּגַת הַמְלָפְפוֹנִים, סָגְרָה הֵיטֵב אֶת הַבֶּרֶז הַדוֹלֵף. אַךְ יוֹתֵר לֹא הָיְתָה לָהּ סַבְלָנוּת. עַד מְהֵרָה חָזְרָה אֶל הָאַרְגָז; קָרְבָה בִּזְהִירוּת, בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט, וְהֵצִיצָה פְּנִימָה. וְאָכֵן – רֹאשׁוֹ שֶׁל הַצָב הָיָה בַּחוּץ, וּפִיו כִּרְסֵם אֶת עֲלֵי הַכְּרוּב.

“יֹפִי!” קָרְאָה עֲטָרָה בְּשִׂמְחָה.

שָׁמַע הַצָב אֶת הַקּוֹל – וְחִישׁ אָסַף רֹאשׁוֹ וְרַגְלָיו וְהִסְתִּירָם מִתַּחַת לְבֵיתוֹ (הַבַּיִת הַזֶּה שֶׁל הַצָב קָרוּי “שִׁרְיוֹן”).

שְׁלשָׁה יָמִים גָר הַצָב בְּתוֹךְ הָאַרְגָז אֲשֶׁר בַּמִרְפֶּסֶת. כָּל אוֹתוֹ זְמַן טִפְּלָה בּוֹ עֲטָרָה בִּמְסִירוּת: יוֹם יוֹם הֵבִיאָה לוֹ עָלִים רַעֲנַנִים לְמַאֲכָל, גַם מַיִם בִּצְלוֹחִית הֶעֱמִידָה לְפָנָיו, וְאַחַר־כָּךְ עָמְדָה מֵרָחוֹק – בְּשֶׁקֶט עָמְדָה וְהִתְבּוֹנְנָה בּוֹ. שָׁעָה אֲרֻכָּה יָכְלָה לַעֲמֹד וְלִרְאוֹת אֵיךְ הוּא מִסְתּוֹבֵב בָּאַרְגָז, פּוֹסֵעַ מִפִּנָה לְפִנָה. אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכְחָה עֲטָרָה הַכֹּל – אֶת בֻּבּוֹתֶיהָ, אֶת דֻבּוֹן וְאֶת הָאֹכֶל הַמְחַכֶּה עַל הַשֻׁלְחָן.

בַּיוֹם הַשֵׁנִי כְּבָר הִתְרַגֵל הַצָב לְדִירָתוֹ הַחֲדָשָׁה. עַתָּה הָיָה מוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ לְלֹא פַּחַד, מוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ אֶל הֶעָלִים הַיְרֻקִים וּמְכַרְסֵם בִּשְׁקִידָה.

‘אוּלַי הוּא כְּבָר מַכִּיר אוֹתִי’, הָיְתָה עֲטָרָה חוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ לִבָּהּ, ‘אוּלַי הוּא כְּבָר אוֹהֵב אוֹתִי? כִּי אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ כָּל־כָּךְ…’

וְרַק כְּשֶׁהָיְתָה שׁוֹלַחַת יָדָהּ – כְּדֵי לָקַחַת אוֹתוֹ בְּיָדֶיהָ וּלְלַטֵף אוֹתוֹ – הָיָה אוֹסֵף רֹאשׁוֹ וְרַגְלָיו פְּנִימָה וְהוֹפֵךְ לִהְיוֹת אֶבֶן, סְתָם אֶבֶן.

בְּבֹקֶר הַיוֹם הָרְבִיעִי קָרְבָה עֲטָרָה לָאַרְגָז, עֲלֵי כְּרוּב חֲדָשִׁים בְּיָדָהּ, וְהִנֵה – רֵיק הָאַרְגָז; הַצָב אֵינֶנוּ בְּתוֹכוֹ, נֶעְלַם – כְּאִלוּ לֹא הָיָה. רַק עֲלֵי כְּרוּב כְּמוּשִׁים מִתְגוֹלְלִים בַּפִּנָה, וּצְלוֹחִית מַיִם מְיֻתֶּמֶת, וְזֶה הַכֹּל.

“אַבָּא, אַבָּא”, קָרְאָה עֲטָרָה נֶחֱרֶדֶת, “אֵיפֹה הַצָב שֶׁלִי?”

קָרַב אַבָּא לָאַרְגָז, וְאָמְנָם נָכוֹן – רֵיק הָאַרְגָז, אֵין בּוֹ צָב.

“הַצָב בָּרַח”, אָמַר אַבָּא וְהִנִיחַ יָדוֹ עַל כְּתֵפָהּ שֶׁל יַלְדָתוֹ, “וַדַאי טִפֵּס אֵיךְ־שֶׁהוּא וְהִצְלִיחַ לָצֵאת מִתּוֹךְ הָאַרְגָז…”

שְׁתֵּי דְמָעוֹת גְדוֹלוֹת נִקְווּ בְּעֵינֶיהָ שֶׁל עֲטָרָה. הַצָב שֶׁלָהּ בָּרַח, בָּרַח…

אוּלָם פִּתְאֹם עָלָה חִיוּךְ עַל פָּנֶיהָ. הִיא בָּלְעָה אֶת דִמְעוֹתֶיהָ וְאָמְרָה:

“אֵין דָבָר, אַבָּא; אַל תִּצְטַעֵר. גַּם אֲנִי אֵינֶנִי מִצְטַעֶרֶת. וַדַאי עָצוּב הָיָה לַצָב לָגוּר לְבַדוֹ בָּאַרְגָז, לָכֵן הֶחְלִיט לַחֲזֹר אֶל הַמִשְׁפָּחָה שֶׁלוֹ. אֵינֶנִי מִצְטַעֶרֶת, אַבָּא…”

מְחַיֶכֶת עֲטָרָה, מְחַיֶכֶת. אַךְ הִנֵה הִיא מְטַיֶלֶת שׁוּב בֵּין הָעֲרוּגוֹת, מִתְכּוֹפֶפֶת וּמְצִיצָה אֶל בֵּין עֲלֵי הַגֶזֶר וְהַכְּרוּב, אוּלַי תַּצְלִיחַ לִפְגֹשׁ שׁוּב אֶת הַצָב שֶׁלָהּ – כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתוֹ, רַק לִרְאוֹתוֹ וְלוֹמַר לוֹ “שָׁלוֹם…”

“אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה לַעֲשׂוֹת”, אָמַר אַבָּא בִּשְׁעַת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר, “הַגִנָה מְלֵאָה צִפֳּרִים, הַמְנַקְרוֹת אֶת נִבְטֵי הַמְלָפְפוֹנִים וְהַגֶזֶר. אֵין לִי זְמַן לַעֲמֹד כָּל הַיוֹם בַּגִנָה וּלְגָרֵשׁ אוֹתָן”.

תְּחִלָה שָׁתְקוּ כֻּלָם. אַחַר־כָּךְ בָּלְעָה עֲטָרָה בִּמְהִירוּת אֶת הַסָלָט שֶׁנָח בְּפִיהָ וְקָרְאָה:

“אוּלַי נָכִין דַחְלִיל?”

אַבָּא שָׁלַח אֶל עֲטָרָה זוּג עֵינַיִם מֻפְתָּעוֹת וְקָרָא בְּשִׂמְחָה:

“רַעְיוֹן מְצֻיָן – דַחְלִיל! רַעְיוֹן מְצֻיָן, עֲטָרָה!”

בָּלְעָה עֲטָרָה כַּף שְׁנִיָה שֶׁל סָלָט, וְלִבָּהּ מָלֵא שִׂמְחָה וְגַאֲוָה עַל הָרַעְיוֹן שֶׁלָהּ.

“מָתַי נָכִין אוֹתוֹ?” שָׁאֲלָה אֶת אַבָּא.

“אֶת הַדַחְלִיל?” הֵשִׁיב, “מִיָד אַחֲרֵי הָאֲרוּחָה”.

אָמְרוּ וְעָשׂוּ.

אַחַר אֲרוּחַת הַבֹּקֶר יָצְאוּ אַבָּא וַעֲטָרָה לֶחָצֵר. אַבָּא הוֹצִיא מִן הַמַחְסָן פַּטִישׁ וּמַסְמְרִים, גָרַר מֵאֲחוֹרֵי הַמַחְסָן כְּלוֹנְסָאוֹת וּקְרָשִׁים – וְהָעֲבוֹדָה הִתְחִילָה. מַבִּיטָה עֲטָרָה: הִנֵה מַצְמִיד אַבָּא שְׁתֵּי רַגְלֵי עֵץ זוֹ אֶל זוֹ, הִנֵה הוּא דוֹפֵק אוֹתָן אֶל הַגּוּף, הִנֵה הוּא מַצְמִיד אֶל הַכְּתֵפַיִם יַד יָמִין וְיַד שְׂמֹאל.

“זֶהוּ, הַשֶׁלֶד מוּכָן!” הִכְרִיז אַבָּא וְנִגֵב אֶת הַזֵעָה מִמִצְחוֹ.

וַעֲטָרָה מַבִּיטָה אֶל הַיְצוּר שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ “שֶׁלֶד” וְנִזְכֶּרֶת: בְּדִיוּק כָּךְ מְצַיְרִים הִיא וַחֲבֵרֶיהָ בַּגָן אֲנָשִׁים.

“אֲבָל אֵיפֹה הָרֹאשׁ?” שָׁאֲלָה פִּתְאֹם.

הִבִּיט אַבָּא עַל סְבִיבוֹתָיו, וְאַחַר־כָּךְ הִצְבִּיעַ אֶל עָצִיץ גָדוֹל שֶׁנָח מִתַּחַת לְעֵץ הָאֶשְׁכּוֹלִית:

“הִנֵה, הָבִיאִי לְכָאן אֶת הֶעָצִיץ הַהוּא. מִמֶנוּ נָכִין רֹאשׁ”.

רָצָה עֲטָרָה אֶל עֵץ הָאֶשְׁכּוֹלִית, וּבְעוֹדָהּ בְּדַרְכָּהּ חָזְרָה – וְהֶעָצִיץ בְּיָדֶיהָ – קָרְאָה אֶל אַבָּא:

“אֲנִי אֲצַיֵר אֶת הַפָּנִים עַל הֶעָצִיץ. טוֹב, אַבָּא?”

וְאַבָּא, כַּמוּבָן, הִסְכִּים. הֵבִיאָה עֲטָרָה שִׁבְרֵי פֶּחָם, יָשְׁבָה בְּצֵל הַמַחְסָן וְשָׁקְעָה בַּעֲבוֹדַת הַצִיוּר. בִּשְׁקִידָה רַבָּה צִיְרָה שְׁתֵּי עֵינַיִם, אַף מְעֻגָל וּפֶה רְצִינִי.

“נֶחְמָד מְאֹד!” קָרָא אַבָּא לְמַרְאֵה פָּנָיו שֶׁל הַדַחְלִיל; וְאַחַר־כָּךְ הוֹסִיף: “עַכְשָׁו נַלְבִּישׁ אוֹתוֹ”.

רָצָה עֲטָרָה לַמִטְבָּח. אִמָא יָשְׁבָה שָׁם וְקָלְפָה תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה.

“אִמָא, תְּנִי לִי בְּגָדִים בִּשְׁבִיל הַדַחְלִיל”, קָרְאָה עֲטָרָה, “אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ”.

בַּפְּרוֹזְדוֹר הָאַפְלוּלִי עָמַד אַרְגָז מָאֳרָךְ, וּבוֹ נָחוּ מִינֵי בְּגָדִים שׁוֹנִים. וְהִנֵה בָּאָה הִזְדַמְנוּת לְנַצֵל בְּגָדִים אֵלֶה. פָּתְחָה אִמָא אֶת הָאַרְגָז, הָפְכָה בְּתוֹכוֹ וְהוֹצִיאָה חֻלְצָה יְשָׁנָה שֶׁלָהּ וּמִכְנָסַיִם שֶׁל אַבָּא וּמָסְרָה אֶת הַבְּגָדִים לַעֲטָרָה:

“הִנֵה”, אָמְרָה, “אֲנִי מְקַוָה שֶׁזֶה יַתְאִים לוֹ”.

אֲבָל עֲטָרָה לָפְתָה אֶת הַבְּגָדִים בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ וְאָמְרָה:

“לֹא מַסְפִּיק”.

“מֶה חָסֵר?” תָּמְהָה אִמָּא.

“כּוֹבַע!”

“אֵיפֹה אֶקַח לוֹ כּוֹבַע?” הִשְׁמִיעָה אִמָא תְּמִיהָה שְׁנִיָה.

“מֻכְרָחִים!” הִתְעַקְשָׁה עֲטָרָה, “בְּלִי כּוֹבַע יְקַבֵּל הַדַחְלִיל מַכַּת־שֶׁמֶשׁ. מִלְבַד זֶה יַכִּירוּ הַצִפֳּרִים מִיָד כִּי זֶהוּ רֹאשׁ שֶׁל עָצִיץ וְלֹא שֶׁל אִישׁ. מֻכְרָחִים כּוֹבַע!”

כְּנֶגֶד טְעָנוֹת אֵלוּ לֹא נוֹתְרָה לְאִמָא בְּרֵרָה אֶלָא לָשׁוּב וּלְחַפֵּשׂ בְּתוֹךְ הָאַרְגָז. לְבַסוֹף מָצְאָה כּוֹבַע־קַשׁ יָשָׁן.

עַתָּה נָחָה דַעְתָּהּ שֶׁל עֲטָרָה; עִם כָּל הַכְּבֻדָה בְּיָדֶיהָ יָצְאָה אֶל הֶחָצֵר. הִלְבִּישׁ אַבָּא עַל גוּפוֹ שֶׁל הַדַחְלִיל אֶת הַחֻלְצָה וְהַמִכְנָסַיִם, חָבַשׁ לְרֹאשׁוֹ אֶת כּוֹבַע־הַקַשׁ, אַחַר־כָּךְ הֶעְמִיס אוֹתוֹ עַל כְּתֵפָיו וְאָמַר:

“נֵלֵךְ לַגִנָה!”

הָלְכוּ שְׁלָשְׁתָּם לַגִנָה. רִאשׁוֹנִים אַבָּא וְהַדַחְלִיל, וּמֵאָחוֹר עֲטָרָה. עַד מְהֵרָה הִגִיעוּ. אַבָּא בָּחַר מָקוֹם מַתְאִים, שֶׁיִהְיֶה גַּם בָּאֶמְצַע וְגַם בְּמָקוֹם לְלֹא שְׁתִילִים. וְאַחַר־כָּךְ תָּקַע אֶת רַגְלֵי הַדַחְלִיל בָּאֲדָמָה הַתְּחוּחָה. לְבַסוֹף הִדֵק בִּנְעָלָיו אֶת הָאֲדָמָה מִסָבִיב לְרַגְלֵי הַדַחְלִיל וְאָמַר:

“זֶהוּ. נִדְמֶה לִי שֶׁהַדַחְלִיל מוּכָן וּמְזֻמָן לְהַתְחִיל בְּתַפְקִידוֹ”.

הִבִּיטָה עֲטָרָה בַּדַחְלִיל, הִקִיפָה אוֹתוֹ סָבִיב סָבִיב וְאָמְרָה:

“יֹפִי שֶׁל דַחְלִיל. אֲבָל… הוּא בְּכָל זֹאת דוֹמֶה יוֹתֵר לְדַחְלִיל מֵאֲשֶׁר לְאִישׁ”.

הִנִיחַ אַבָּא אֶת יָדוֹ הַשְׁזוּפָה עַל כְּתֵפָהּ שֶׁל יַלְדָתוֹ וְאָמַר:

“יִתָּכֵן מְאֹד. אֲבָל הָעִקָר הוּא מַה חוֹשְׁבוֹת הַצִפֳּרִים. נִכָּנֵס הַבַּיְתָה, וְאַחֲרֵי שָׁעָה נֵצֵא וְנִרְאֶה מַה נִשְׁמָע”.

נִכְנְסוּ הַבַּיְתָה. וְהִנֵה, אַחֲרֵי עֶשֶׂר דַקוֹת בָּא אֶפְרַיִם הַשָׁכֵן וּפָנָה אֶל אַבָּא:

“תִּהְיֶה מוּכָן לָבוֹא אֵלַי לֶחָצֵר? הַפָּרָה מַמְלִיטָה”.

הָלַךְ אַבָּא עִם אֶפְרַיִם, וְגַם עֲטָרָה נִלְוְתָה אֲלֵיהֶם. אֲבָל לֹא נָתְנוּ לָהּ לְהִכָּנֵס לָרֶפֶת וְהִיא נִשְׁאֲרָה בַּמִרְפֶּסֶת וְשִׂחֲקָה עִם אַמְנוֹן. דִפְדְפוּ הַשְׁנַיִם בְּסֵפֶר־תְּמוּנוֹת וְהַדַחְלִיל כִּמְעַט שֶׁנִשְׁכַּח.

רַק לִפְנוֹת עֶרֶב נִזְכְּרוּ שׁוּב בַּדַחְלִיל. אַבָּא וַעֲטָרָה יָצְאוּ אֶל הַגִנָה, הִבִּיטוּ אֶל הַשְׁתִילִים וּלְשִׂמְחָתָם כִּמְעַט שֶׁלֹא נִכְּרוּ עִקְבוֹת מַקוֹרֵיהֶן שֶׁל הַצִפֳּרִים. רַק פֹּה וָשָׁם גִלוּ נְקִירָה אוֹ שְׁתַּיִם.

“נִצְטָרֵךְ לִמְצֹא עוֹד תַּחְבּוּלָה אַחַת נוֹסֶפֶת, וְאָז יִהְיֶה הַכֹּל בְּסֵדֶר”, אָמַר אַבָּא.

עֲטָרָה הִבִּיטָה בַּדַחְלִיל, שָׁלְחָה עֵינֶיהָ אֶל פָּנָיו הַמְצֻיָרִים מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וְצִנַת הָעֶרֶב הֶעֱבִירָה רֶטֶט קַל בְּגוּפָה.

“אֲנִי יוֹדַעַת”, אָמְרָה פִּתְאֹם, “צָרִיךְ לְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בִּמְעִיל”.

“בַּת־חַיִל!” קָרָא אַבָּא בְּשִׂמְחָה, “אָכֵן, זֶהוּ הַדָבָר”.

כְּשֶׁנִכְנְסוּ הַבַּיְתָה כְּבָר דָלְקָה הַמְנוֹרָה בַּחֶדֶר.

“אִמָא”, קָרְאָה עֲטָרָה, “אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מְעִיל בִּשְׁבִיל הַדַחְלִיל”.

“כֵּן”, הוֹסִיף אַבָּא, “מִן הַמְעִילִים הַיְשָׁנִים”.

“דַוְקָא עַכְשָׁו?” שָׁאֲלָה אִמָא.

“כֵּן, כֵּן!” הִתְחַנְנָה עֲטָרָה, “עַכְשָׁו”.

פָּתְחָה אִמָא בַּשְׁלִישִׁית אֶת הָאַרְגָז, חִפְּשָׂה וְחִפְּשָׂה עַד שֶׁמָצְאָה מְעִיל גָדוֹל וְיָשָׁן.

“הִנֵה”, הוֹשִׁיטָה אִמָא אֶת הַמְעִיל לַעֲטָרָה.

“אַבָּא!” קָרְאָה עֲטָרָה, בְּעוֹד סִיבֵי הַמְעִיל מְדַגְדְגִים אֶת יָדֶיהָ, “בּוֹא וְנַלְבִּישׁ אֶת הַדַחְלִיל בַּמְעִיל”.

אֲבָל אוֹתָהּ שָׁעָה נִמְצָא אַבָּא בַּמִקְלַחַת. כְּשֶׁיָצָא מִתּוֹכָהּ אַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים פָּתַח אֶת הַחַלוֹן וְאָמַר:

“כְּבָר חֹשֶׁךְ, עֲטָרָה. אֵין דָבָר; נַלְבִּישׁ אֶת הַדַחְלִיל מָחָר בַּבֹּקֶר”.

תָּלְתָה עֲטָרָה אֶת הַמְעִיל עַל הַקוֹלָב שֶׁבַּפְּרוֹזְדוֹר וְהָלְכָה גַּם הִיא לְהִתְרַחֵץ.

בְּאֶמְצַע הַלַיְלָה פָּקְחָה עֲטָרָה אֶת עֵינֶיהָ. רוּחַ דָפְקָה בַּתְּרִיסִים, נָשְׁבָה בֵּין עַנְפֵי הָאֶשְׁכּוֹלִית. יָרְדָה עֲטָרָה לִסְגֹר אֶת הַתְּרִיס, וּבֵינְתַיִם הֵצִיצָה הַחוּצָה וְרָאֲתָה אֶת צִלוֹ שֶׁל הַדַחְלִיל מִתְנוֹעֵעַ בְּרוּחַ הַלַיְלָה.

‘וַדַאי קַר לוֹ לַדַחְלִיל הַמִסְכֵּן’, אָמְרָה לְעַצְמָהּ, ‘אֵצֵא וְאַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בַּמְעִיל’.

רָצָה עֲטָרָה יְחֵפָה, בִּכְתֹנֶת־לַיְלָה, אֶל הַפְּרוֹזְדוֹר, הוֹרִידָה מִן הַקוֹלָב אֶת הַמְעִיל וְיָצְאָה לַגִנָה. הִיא מָצְאָה אֶת הַדַחְלִיל יוֹשֵׁב בֵּין הָעֲרוּגוֹת, יָדָיו שְׁלוּבוֹת וְהוּא רוֹעֵד מִקֹר. הַחֻלְצָה הַקַלָה שֶׁלְגוּפוֹ רָעֲדָה קַלוֹת בָּרוּחַ.

“הוֹ, הִנֵה בָּאת סוֹף סוֹף!” קָרָא הַדַחְלִיל לְמַרְאֵה עֲטָרָה הַקְרֵבָה, “חִכִּיתִי לָךְ…”

עֲטָרָה לֹא הִתְפַּלְאָה כְּלָל עַל דִבּוּרוֹ שֶׁל הַדַחְלִיל. וְכִּי לְשֵׁם מָה צִיְרָה לוֹ פֶּה? הִיא הֵשִׁיבָה לוֹ:

“הָרוּחַ דָּפְקָה בַּתְּרִיסִים וְהִתְעוֹרַרְתִּי. וְאָז נִזְכַּרְתִּי בְּךָ וּמִהַרְתִּי לְהָבִיא לְךָ אֶת הַמְעִיל. בְּוַדַאי קַר לְךָ; לֹא?”

וּבְדַבְּרָהּ – קָרְבָה אֶל הַדַחְלִיל וְהוֹשִׁיטָה לוֹ אֶת הַמְעִיל. נָטַל הַלָה אֶת הַמְעִיל, הֱטִילוֹ עַל כְּתֵפָיו, וּבִן־רֶגַע הָיוּ יָדָיו נְעוּצוֹת בְּתוֹךְ הַשַׁרְווּלִים.

“תּוֹדָה לָךְ, יַלְדָתִי”, אָמַר, “עוֹד בְּשָׁעָה שֶׁצִּיַרְתְּ אֶת פַּרְצוּפִי הִרְגַשְׁתִּי כִּי יַלְדָה טוֹבָה אַתְּ וְיָדַעְתִּי כִּי נִהְיֶה יְדִידִים”.

הִבִּיטָה בּוֹ עֲטָרָה. מְעַנְיֵן הָיָה לִרְאוֹת אֶת הַפֶּה הַמְצֻיָר בְּפֶחָם מִתְנוֹעֵעַ בִּשְׁעַת הַדִבּוּר.

“וְאַתָּה תִּשְׁמֹר אֶת הַגִנָה מִפְּנֵי הַצִפֳּרִים?” שָׁאֲלָה אוֹתוֹ.

“אֶעֱשֶׂה כְּמֵיטָב יְכָלְתִּי”, הִבְטִיחַ הַדַחְלִיל, “אֲבָל הַרְבֵּה לֹא אוּכַל לִפְעֹל. בַּיוֹם אָסוּר לִי לְהִתְנוֹעֵעַ, וְרַק בִּנְשֹׁב הָרוּחַ אָנִיעַ בִּגְנֵבָה אֶת גוּפִי. כְּלוּם יוֹדַעַת אַתְּ מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָבָר לִהְיוֹת תָּקוּעַ יוֹם שָׁלֵם בְּמָקוֹם אֶחָד וְלֹא לָזוּז?”

עֲטָרָה לֹא הֵשִׁיבָה, וְהַדַחְלִיל תִּקֵן מְעַט אֶת הַכּוֹבַע שֶׁנִסוֹט בָּרוּחַ וְהִתְרוֹמֵם.

“הַצָרָה הִיא”, נֶאֱּנַח, “כִּי הַצִפֳּרִים מְמַהֲרוֹת לְהִתְרַגֵּל אֵלֵינוּ, הַדַחְלִילִים. הַחֲצוּפוֹת שֶׁבָּהֶן אַף עוֹמְדוֹת עַל רָאשֵׁינוּ וּזְרוֹעוֹתֵינוּ. וְאָז אוֹמְרִים הָאֲנָשִׁים: ‘הַדַחְלִיל אֵינֶנוּ שָׁוֶה…’ כְּאִלוּ אָנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ”.

“אֲבָל אַתָּה לֹא תִּהְיֶה דַחְלִיל רָגִיל, כְּמוֹ כָּל הַדַחְלִילִים”, הִבְטִיחָה לוֹ עֲטָרָה, “תִּרְאֶה, אַבָּא שֶׁלִּי וַאֲנִי נִדְאַג לְכָךְ”.

פִּתְאֹם חָשָׁה עֲטָרָה אֶת צִנַת הַלַיְלָה וְאֶת לַחוּת הָעֲרָפֶל עַל גוּפָהּ. הִיא בִּקְשָׁה לְבָרֵךְ אֶת הַדַחְלִיל בְּ“לַיְלָה טוֹב” וְלַחֲזֹר לְמִטָתָהּ, אַךְ הַלָה הוֹסִיף:

“בְּעֶצֶם, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה רַע בְּכָךְ אִם כַּמָה צִפֳּרִים בָּאוֹת וּמְנַקְרוֹת פֹּה וָשָׁם בַּגִנָה. הֲרֵי גַם הֵן צְרִיכוֹת לֶאֱכֹל. אוֹהֵב אֲנִי לִרְאוֹת צִפֳּרִים; כְּשֶׁהֵן מְנַתְּרוֹת בַּגִנָה הֲרֵי הֵן מְצַיְצוֹת בְּעַלִיזוּת שֶׁכָּזֹאת, וְאָז גַם אֲנִי נַעֲשֶׂה עַלִיז, וְשׁוֹכֵחַ כִּי רַגְלַי תְּקוּעוֹת בָּאֲדָמָה…”

הַדַּחְּלִיל הִתְחִיל לְחַיֵךְ, וְעֵינֵי־הַפֶּחָם שָׁלֵו נוֹצְצוּ בְּעַלִיזוּת. פִּתְאֹם הִפְנָה פָּנָיו אֶל עֲטָרָה וְקָרָא:

“מָה אִתִּי? אֲנִי מְפַטְפֵּט לִי, וַעֲטָרָה עוֹמֶדֶת בִּכְתֹנֶת־לַיְלָה וְרוֹעֶדֶת מִקֹר. מוּטָב כִּי תַּחְזְרִי לְמִטָתֵךְ, יַלְדָתִי. אָסוּר לִילָדוֹת קְטַנוֹת לְהִסְתּוֹבֵב בַּלַּיְלָה בַּחוּץ…”

“לַיְלָה טוֹב!” אָמְרָה עֲטָרָה וּבָלְעָה פִּהוּק מְמֻשָׁךְ.

“לַיְלָה טוֹב!” הֵשִׁיב הַדַחְלִיל, וְאַחֲרֵי רֶגַע הוֹסִיף: “וְתוֹדָה!”

*

עִם בֹּקֶר מִהֲרָה עֲטָרָה לִרְאוֹת מַה שְׁלוֹם הַדַחְלִיל. נִכְנְסָה לַמִסְדְרוֹן, וּמָה רָבְתָה הִשְׁתּוֹמְמוּתָהּ כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת הַמְעִיל תָּלוּי עֲדַיִן עַל הַקוֹלָב.

‘כֵּיצַד חָזַר הַמְעִיל לְכָאן?’ תָּמְהָה, ‘וַהֲרֵי בַּלַיְלָה…’

עוֹדָהּ מְהַרְהֶרֶת בִּתְמִיהָה, וְהִנֵה נִכְנַס אַבָּא וְקָרָא לָהּ:

“בּוֹאִי, עֲטָרָה, נַלְבִּישׁ אֶת הַדַחְלִיל בַּמְעִיל”.

הוֹלֶכֶת עֲטָרָה אַחֲרֵי אַבָּא. שְׁנֵיהֶם קְרֵבִים אֶל הַדַחְלִיל וְאַבָּא מַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בַּמְעִיל. עֲטָרָה מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהֶם וְשׁוֹתֶקֶת. הִיא רוֹאָה אֵיךְ אַבָּא מְקַשֵׁט אֶת שׁוּלֵי כּוֹבַע־הַקַשׁ וְאֶת כַּנְפוֹת הַמְעִיל בְּרִבּוּעֵי־פַּח קְטַנִים, הַנוֹצְצִים בְּאוֹר הַשֶׁמֶשׁ.

“הַצִפֳּרִים יִרְאוּ אֶת נִצְנוּצֵי הַפַּח, יִבָּהֲלוּ וְיִבְרְחוּ”, הִסְבִּיר אַבָּא לְיַלְדָתוֹ.

וַעֲטָרָה עוֹמֶדֶת, מִתְבּוֹנֶנֶת בַּדַחְלִיל וְשׁוֹאֶלֶת עַצְמָהּ: ‘הַאֵין הוּא קוֹרֵץ אֵלֶיהָ בְּעֵינוֹ קְרִיצָה שֶׁל יְדִידוּת?..’

“עֵץ הַתּוּת אֲשֶׁר בַּחֲצֵרֵנוּ מְלַבְלֵב”, אָמַר עַמִי.

לְאַחַר שֶׁפָּסְקוּ הַגְשָׁמִים נַעֲשׂוּ הַשָׁמַיִם בְּהִירִים וּנְקִיִים, וְצִבְעָם הַכָּחֹל נִרְאָה חָדָשׁ יוֹתֵר וְעָמֹק יוֹתֵר. אָבִיב יָרַד עַל הָאָרֶץ. הָעֵצִים הִתְחִילוּ מוֹצִיאִים עָלִים חֲדָשִׁים, שֶׁהִצְטָרְפוּ יַחַד לְשִׂמְלָה יְרֻקָה וּמְלַבְלֶבֶת. וְגַם עֵץ הַתּוּת אֲשֶׁר בֶּחָצֵר שֶׁל עַמִי – זֶה הָעֵץ הַגָדוֹל, הַנִצָב בְּסָמוּךְ לַלוּל וַאֲשֶׁר הַתַּרְנְגוֹלוֹת מְנַקְרוֹת מִתַּחְתָּיו וּמְדַשְׁנוֹת אֶת אַדְמָתוֹ – הִתְחִיל מְלַבְלֵב. מֶשֶׁךְ כָּל הַחֹרֶף שָׁקַע הָעֵץ בְּתַרְדֵמַת שַׁלֶכֶת, וְהִנֵה הִתְעוֹרֵר וְחָזַר לְחַיִים חֲדָשִׁים: עַל עֲנָפָיו נוֹלְדוּ עָלִים קְטַנִים שֶׁצוּרַת לֵב לָהֶם, וּקְצוֹתֵיהֶם מְחֻדָדִים כְּשִׁנָיו שֶׁל מַשׂוֹר.

“גַם עֵץ הַתּוּת אֲשֶׁר בַּחֲצֵרֵנוּ מְלַבְלֵב!” אָמַר עַמִי בַּשִׁעוּר לְטֶבַע, לְאַחַר שֶׁסִפְּרָה דְבוֹרָה הַמוֹרָה עַל עֲצֵי שַׁלֶכֶת, הַמַשִׁירִים אֶת עֲלֵיהֶם בְּבוֹא הַסְתָו וְחוֹזְרִים וּמְלַבְלְבִים לִקְרַאת הָאָבִיב.

מִיכָה אוֹהֵב לְחַלֵק עִם חֲבֵרָיו אֶת שֶׁיֵשׁ בִּרְשׁוּתוֹ, וּבַהַפְסָקָה נִגַשׁ אֶל עַמִי וְשָׁאַל אוֹתוֹ:

“אוּלַי רוֹצֶה אַתָּה לְגַדֵל תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי? אוּכַל לָתֵת לְךָ מִשֶׁלִי. יֵשׁ לִי הָמוֹן!”

“לָמָּה אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי?” שָׁאַל עַמִי.

“הֲלֹא יֵשׁ לָכֶם עֵץ תּוּת בֶּחָצֵר, וְלֹא יִהְיוּ לְךָ דְאָגוֹת שֶׁל חִפּוּשׁ אַחַר מָזוֹן בִּשְׁבִילָן”.

הִסְכִּים עַמִי בְּשִׂמְחָה. שׁוּב יִהְיֶה לוֹ דָבָר לַעֲסֹק בּוֹ. עַד לִפְנֵי שָׁבוּעַ אָסַף בּוּלִים, מַמָשׁ הָיָה לָהוּט אַחֲרֵיהֶם. אוּלָם בֹּקֶר אֶחָד קָם וְהֶחְלִיט לָתֵת אוֹתָם בְּמַתָּנָה לַאֲחוֹתוֹ הַקְטַנָה.

“זֶהוּ עֵסֶק בִּשְׁבִיל יְלָדוֹת”, אָמַר.

אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם לִוָה עַמִי אֶת מִיכָה לְבֵיתוֹ. נִכְנְסוּ הַשְׁנַיִם אֶל הַמִרְפֶּסֶת הָאֲחוֹרִית, וּבְפִנָה אַפְלוּלִית שֶׁמֵאֲחוֹרֵי אָרוֹן יָשָׁן נִצַב אַרְגָז וּבְתוֹכוֹ קֻפְסוֹת נַעֲלַיִם רְפוּדוֹת בְּעָלִים שֶׁל תּוּת־עֵץ. עַל הֶעָלִים רָחֲשׁוּ הֲמוֹנֵי תּוֹלָעִים זְעִירוֹת.

“כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה!” קָרָא עַמִי בְּהִשְׁתָּאוּת. וְאָכֵן, הָיָה שָׁם עַם שָׁלֵם.

“רַק אֶתְמוֹל בָּקְעוּ מִן הַבֵּיצִים”, אָמַר מִיכָה, “אֵינֶנִי צָרִיךְ כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה. קַח כַּמָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה”.

הֶחְלִיט עַמִי לִהְיוֹת צָנוּעַ. נָטַל שְׁנֵי עָלִים וַעֲלֵיהֶם כִּתְרֵיסַר זְחָלִים. מִיכָה נָתַן לוֹ קֻפְסַת שִׁמוּרִים רֵיקָה וְהוֹסִיף: “וּזְכֹר לָתֵת לָהֶם כָּל יוֹם עָלִים חֲדָשִׁים!”

כְּשֶׁהִגִיעַ עַמִי הַבַּיְתָה, הוֹצִיא מִיַלְקוּטוֹ אֶת קֻפְסַת הַשִׁמוּרִים הָעֲגֻלָה. הַזְחָלִים הוֹסִיפוּ לְכַרְסֵם אֶת הֶעָלִים כְּאִלוּ לֹא אִכְפַּת לָהֶם כָּל אוֹתוֹ מַסָע שֶׁהֵם עוֹשִׂים. מִיָד חִפֵּשׂ עַמִי וּמָצָא קֻפְסַת נַעֲלַיִם רֵיקָה וְשִׁטַח בָּהּ אֶת שְׁנֵי הֶעָלִים. עַתָּה פָּנָה אֶל אַבָּא:

“רְאֵה, אַבָּא, רוֹצֶה אֲנִי לְגַדֵל תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי. אֵיפֹה כְּדַאי לְהַנִיחַ אֶת הַקֻפְסָה?”

“בּוֹא אִתִּי”, אָמַר אַבָּא. הַשְׁנַיִם פָּנוּ אֶל הַמַחְסָן שֶׁבֶּחָצֵר, אַבָּא נָטַל אֶת הַקֻפְסָה וְהִנִיחַ אוֹתָהּ עַל הָאִצְטַבָּה הַתַּחְתּוֹנָה.

“זֶה יִהְיֶה מְקוֹמָם”, אָמַר וְהוֹסִיף: “וּזְכֹר לָתֵת לָהֶם כָּל יוֹם עָלִים חֲדָשִׁים. זַלְלָנִים גְדוֹלִים הֵם הַזְחָלִים שֶׁלְךָ”.

לִפְנוֹת עֶרֶב יָצָא עַמִי לֶחָצֵר, קָטַף עָלִים אֲחָדִים מֵעֵץ הַתּוּת וְנִכְנַס לַמַחְסָן. הַתּוֹלָעִים אַף לֹא שָׂמוּ לֵב לְבוֹאוֹ. הוּא הִנִיחַ אֶת הֶעָלִים הַחֲדָשִׁים בְּאֶמְצַע הַקֻפְסָה וְהִתְבּוֹנֵן: הַאִם גַם הֶעָלִים שֶׁל הָעֵץ שֶׁבַּחֲצֵרָם טְעִימִים כָּל־כָּךְ?

וְהִנֵה – אַחַת אַחַת זָחֲלוּ הַתּוֹלָעִים הַזְעִירוֹת, יָרְדוּ מִן הֶעָלִים שֶׁנִמְצְאוּ עֲלֵיהֶם וְעָלוּ עַל הֶעָלִים הַחֲדָשִׁים. נִרְאֶה שֶׁהִרְגִישׁוּ בְּחוּשׁ, כִּי מָזוֹן טָרִי יוֹתֵר הוּבָא לָהֶן. תְּחִלָה זָחֲלוּ וְקָרְבוּ אֶל הַקְצָווֹת הַמְשֻׁנָנִים שֶׁל הֶעָלִים, וּלְאַחַר זֹאת הִתְחִילוּ לְכַרְסֵם בְּשַׁקְדָנוּת רַבָּה אֶת יְרַק הֶעָלִים. בִּתְנוּעוֹת בִּלְתִּי נִרְאוֹת כִּמְעַט הוֹרִידוּ פַּסִים דַקִיקִים מִן הֶעָלֶה, שֶׁנִרְאָה לְאַחַר שָׁעָה קַלָה רָצוּף מִפְרָצִים קְטַנִים, וַעֲדַיִן הוֹסִיפוּ הַזְחָלִים לְכַרְסֵם. רַעַבְתָנִים שֶׁכְּמוֹתָם! דָבָר לֹא יָדְעוּ בְּחַיֵיהֶם זוּלַת הַכִּרְסוּם. מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב – וּלְלֹא סָפֵק גַם בַּלַיְלָה – זָלְלוּ וְזָלְלוּ, עוֹד וְעוֹד עָלִים שֶׁל תּוּת, וְתָמִיד הֶעְדִיפוּ עָלִים רַעֲנַנִים.

עַמִי דָאַג בְּנֶאֱמָנוּת. מִדֵי בֹּקֶר וָעֶרֶב הָיָה הוֹלֵךְ אֶל עֵץ הַתּוּת וּבוֹרֵר לָהֶם עָלִים רַעֲנַנִים, שֶׁצִבְעָם עֲדַיִן יָרֹק בָּהִיר, נִכְנָס לַמַחְסָן וְשׁוֹטֵחַ אֶת הֶעָלִים עַל קַרְקָעִית הַקֻפְסָה. לְאַחַר דַקוֹת אֲחָדוֹת כְּבָר יָכוֹל הָיָה לְהוֹצִיא מִתּוֹךְ הַקֻפְסָה אֶת שְׂרִידַי הֶעָלִים הַיְשָׁנִים וּלְהַשְׁלִיכָם¹. מֵעוֹלָם לֹא שָׁכַח עַמִי אֶת תַּפְקִידוֹ זֶה. וְכַאֲשֶׁר בֹּקֶר אֶחָד קָם בִּמְאֻחָר וּבְרֹב בְּהִילוּתוֹ מִהֵר לְבֵית־הַסֵפֶר בְּלִי לְהָבִיא לְתוֹלָעָיו עָלִים חֲדָשִׁים – חָזַר הַבַּיְתָה בְּאֶמְצַע דַרְכּוֹ, וְרָץ אֶל עֵץ הַתּוּת, וְאֵחַר אַחַר־כָּךְ לַשִׁעוּר הָרִאשׁוֹן.

עָבַר שָׁבוּעַ. מִתְבּוֹנֵן עַמִי אֶל תּוֹלְעֵי־הַמֶשִׁי שֶׁלוֹ, וְהִנֵה אֵין אֵלֶה עוֹד אוֹתָם זְחָלִים זְעִירִים וְדַקִיקִים, אֶלָא תּוֹלָעִים גְדוֹלוֹת וּשְׁמֵנוֹת, עוֹרָן הַכֵּהֶה וְהַמְקֻמָט נִתְמַתַּח וְנַעֲשָׂה בָּהִיר, וְתַאֲבוֹנָן נַעֲשָׂה גָדוֹל פִּי כַּמָה וְכַמָה. עַתָּה הָיוּ מְכַלוֹת בְּקַלוּת רַבָּה עָלִים גְדוֹלִים בְּיוֹתֵר וְלֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה. רַק שָׂרִיגֵי הֶעָלִים שֶׁנוֹתְרוּ הֵעִידוּ עַל סְעֻדַת־הַמְלָכִים שֶׁנֶאֶכְלָה כָּאן.

וְהִנֵה, יוֹם אֶחָד נִטַל תַּאֲבוֹנָן שֶׁל תּוֹלְעֵי־הַמֶשִׁי. הֵן חָדְלוּ לֶאֱכֹל, אֲחָדוֹת הִתְנוֹעֲעוּ בִּכְבֵדוּת וַאֲחֵרוֹת הָיוּ שְׁרוּיוֹת בְּמִין רִפְיוֹן מוּזָר.

“מָה קָרָה לָהֶן?” שָׁאַל עַמִי בִּתְמִיהָה; הוּא חָרַד לִבְנֵי טִפּוּחָיו כְּאֵם הַחֲרֵדָה לְבָנֶיהָ.

הִתְבּוֹנֵן בָּהֶן אַבָּא וְאָמַר:

“דוֹמַנִי, עַמִי, כִּי עוֹד מְעַט וְלֹא יִהְיוּ לְךָ עוֹד תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי”.

“הֵן הוֹלְכוֹת לָמוּת?” נִבְהַל עַמִי וְלִבּוֹ הָלַם בַּחֲרָדָה.

“לֹא, אַל חֲשָׁשׁ”, צָחַק אַבָּא, “מַתְחִילָה תְּקוּפַת הַהִתְגַלְמוּת שֶׁלָהֶן”.

בָּזֶה אַחַר זֶה הִתְחִילוּ הַזְחָלִים עוֹטְפִים עַצְמָם בְּקוּרֵי מֶשִׁי דַקִיקִים וַאֲרֻכִּים שֶׁיָצְאוּ מִתּוֹךְ פִּיהֶם. בִּתְנוּעוֹת קְצוּבוֹת הִתְחִילוּ סוֹרְגִים סָבִיב לְגוּפָם פְּקַעַת־שֶׁל־הִתְבּוֹדְדוּת. עַמִי רָאָה כֵּיצַד מַתְחִילוֹת הַפְּקָעוֹת לְקַבֵּל צוּרָה שֶׁל בָּטְנִים מְעֻגָלִים וּצְהֻבִּים.

בֵּינְתַיִם יָרְדָה אַפְלוּלִית עַל הַמַחְסָן וְעַמִי יָצָא מִתּוֹכוֹ מָלֵא הִרְהוּרֵי הִתְפָּעֲמוּת עַל פִּלְאֵי הַטֶבַע.

לַמָחֳרָת שׁוּב לֹא הָיוּ בַּקֻפְסָה תּוֹלָעִים אֶלָא רַק פְּקָעוֹת דְמוּמוֹת.

“מָה עוֹשׂוֹת הַתּוֹלָעִים בְּתוֹךְ הַפְּקָעוֹת?” שָׁאַל עַמִי.

נָטַל אַבָּא פְּקַעַת אַחַת כָּזֹאת בְּיָדָיו וְאָמַר:

“אֵין בָּהּ עוֹד תּוֹלַעַת, כִּי אִם גֹלֶם”.

“אֵיזוֹ צוּרָה יֵשׁ לַגֹלֶם הַזֶה?” שָׁאַל עַמִי וְזָכַר כִּי בְּכִנוּי זֶה מְכַנִים לִפְעָמִים הַיְלָדִים זֶה אֶת זֶה (שֶׁלֹא בְּחִבָּה, כַּמוּבָן)…

“רוֹצֶה לִרְאוֹת?” שָׁאַל אַבָּא.

וּלְאַחַר שֶׁאָמַר עַמִי “כֵּן” הוֹצִיא אַבָּא אוֹלָר מִכִּיסוֹ וּפָתַח אֶת הַפְּקַעַת שֶׁבְּיָדוֹ. בְּתוֹכָהּ נָח מֵעֵין גַלְעִין מְעֻגָל שֶׁצִבְעוֹ חוּם כֵּהֶה. הוֹשִׁיט עַמִי יָדוֹ וְנָגַע בְּאֶצְבָּעוֹ בַּגֹלֶם. זַעְזוּעַ קַל וּבִלְתִּי נָעִים עָבַר מִגוּף הַגֹלֶם אֶל גוּפוֹ שֶׁל עַמִי, וְהוּא הִתְחָרֵט עַל שֶׁבִּקֵשׁ לִרְאוֹת אֶת צוּרָתוֹ. אַף־עַל־פִּי שֶׁהוֹסִיף הַגֹלֶם לִשְׁכַּב בִּדְמָמָה, כָּרָאוּי לְגֹלֶם, הָיָה מַרְאֵהוּ מַפְחִיד בְּמִקְצָת.

וְאַבָּא הִסְבִּיר: “לְאַחַר שֶׁטוֹבְלִים פְּקַעַת בְּמַיִם רוֹתְחִים מֵת הַגֹלֶם, וְאָז טוֹוִים אֶת חוּטֵי הַמֶשִׁי. אֶת הַחוּטִים הָאֲרֻכִּים ־אֲרֻכִּים כּוֹרְכִים עַל סְלִילִים, וְאַחַר־כָּךְ מְכִינִים מֵהֶם בְּבָתֵּי־חֲרֹשֶׁת בַּדִים לִשְׂמָלוֹת, לְגַרְבַּיִם וְעוֹד”. וְאַבָּא הוֹסִיף וְסִפֵּר כִּי תּוֹלְעֵי־הַמֶשִׁי הִגִיעוּ אֵלֵינוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה רְחוֹקָה – אֶרֶץ סִין.

תְּחִלָה הִתְגָאָה עַמִי וְאָמַר בְּלִבּוֹ: ‘אַבָּא שֶׁלִי יוֹדֵעַ הַכֹּל!’ אַחַר־כָּךְ הִקְדִיר פָּנָיו וְאָמַר: “לֹא אַרְשֶׁה כִּי יַטְבִּילוּ אֶת הַפְּקָעוֹת שֶׁלִּי בְּמַיִם רוֹתְחִים!”

וְאָמְנָם, לֹא הִטְבִּילוּ אוֹתָן. עָבְרוּ יָמִים, וּפֶלֶא נוֹסָף הִתְרַחֵשׁ בְּקֻפְסַת הַנַעֲלַיִם. בֹּקֶר אֶחָד קָרַב עַמִי אֵלֶיהָ, וְהִנֵּה כָּל פַּקְעוֹת הַמֶשִׁי שֶׁלוֹ נְקוּבוֹת, וְעַל־יַד כָּל פְּקַעַת עוֹמֵד פַּרְפָּר לָבָן. מְרַפְרֵף הַפַּרְפָּר בִּכְנָפָיו, אַךְ אֵינֶנוּ עָף.

“מָתַי יִלְמְדוּ הַפַּרְפָּרִים לָעוּף?” שׁוֹאֵל עַמִי; חָרֵד הִנֵהוּ, פֶּן יִפְרְשׂוּ לְפֶתַע אֶת כַּנְפֵיהֶם וְיִמָלְטוּ מִמֶנוּ.

אַךְ אַבָּא יוֹדֵעַ הַכֹּל וּמֵשִׁיב בְּחִיוּךְ:

“פַּרְפְּרֵי הַמֶשִׁי אֵינָם מְסֻגָלִים לָעוּף”.

“הַאִם גַם הֵם אוֹכְלִים עָלִים שֶׁל תּוּת?” מוֹסִיף עַמִי לִשְׁאֹל.

“פַּרְפְּרֵי הַמֶשִׁי אֵינָם אוֹכְלִים כְּלָל”, מֵשִׁיב אַבָּא בְּסַבְלָנוּת, “הַזְחָלִים כְּבָר אָכְלוּ גַם בִּשְׁבִילָם”.

לְאַחַר יוֹם־יוֹמַיִם גִלָה עַמִי מַהוּ תַּפְקִידָם שֶׁל פַּרְפְּרֵי הַמֶשִׁי: נְקֵבוֹת הַפַּרְפָּרִים עָמְדוּ, כָּל אַחַת בְּפִנָתָהּ, וְהֵטִילוּ בֵּיצִים. כָּל אַחַת מֵהֶן הֵטִילָה הֲמוֹן בֵּיצִים. פָּשׁוּט, קָשֶׁה הָיָה לִסְפֹּר אוֹתָן, כָּל־כָּךְ רַבּוֹת הָיוּ. וְעַמִי יָדַע: מִכָּל בֵּיצָה יֵצֵא, בְּבוֹא הַזְמַן, זַחַל חָדָשׁ, וּבָאָבִיב הַבָּא יִזְכֶּה לְגַדֵל דוֹר חָדָשׁ שֶׁל תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ לוֹ כִּתְרֵיסַר זְחָלִים בִּלְבַד, וְעַתָּה הָיוּ לוֹ מֵאוֹת רַבּוֹת. עַתָּה יוּכַל גַם הוּא לְחַלֵק תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי לַחֲבֵרָיו (וְאוּלַי יִלְמַד לִטְווֹת חוּטֵי־מֶשִׁי מִן הַפְּקָעוֹת הָרַבּוֹת, וְהֵם יַסְפִּיקוּ אוּלַי לְשִׂמְלָה, אוֹ לְפָחוֹת לְזוּג גַרְבַּיִם).

אַךְ כָּל אֵלֶה הָיוּ הִרְהוּרִים בִּלְבַד. הַקֻפְסָה, וּבָהּ הַבֵּיצִים הָרַבּוֹת, נָחָה לָהּ עַל הָאִצְטַבָּה שֶׁבַּמַחְסָן, וְכֵיוָן שֶׁלֹא הָיָה כָּל צֹרֶךְ לְטַפֵּל בָּהּ חָדַל עַמִי לְהִכָּנֵס לִרְאוֹתָהּ.

לִקְרַאת הַחַגִים נָסַע עַמִי אֶל דוֹדָתוֹ שֶׁבְּתֵל־אָבִיב. שָׁם שָׁכַח לְגַמְרֵי אֶת דְבַר הַבֵּיצִים וְהַזְחָלִים הָעוֹמְדִים לָצֵאת מֵהֶן. הוּא נִסְחַף בְּשֶׁטֶף הַחַיִים הַחֲדָשִׁים שֶׁנִתְגַלוּ לוֹ בָּעִיר הַגְדוֹלָה. שְׁאוֹן הָרְחוֹבוֹת, הַמְכוֹנִיוֹת, חַלוֹנוֹת הָרַאֲוָה, חוֹף־הַיָם – הַכֹּל הָיָה מַפְתִּיעַ כָּל־כָּךְ!

חָלְפוּ הַחַגִים וְעַמִי חָזַר לַשְׁכוּנָה הַשְׁקֵטָה. עוֹד מֵרָחוֹק רָאָה אֶת עֵץ הַתּוּת, וּפִתְאֹם נִזְכַּר:

“הַקֻפְסָה! תּוֹלְעֵי־הַמֶשִׁי!”

עוֹד לִפְנֵי שֶׁנִכְנַס הַבַּיְתָה רָץ אֶל הַמַחְסָן. אוּלַי כְּבָר בָּקְעוּ הַבֵּיצִים? אוּלַי נוֹלַד הַדוֹר הֶחָדָשׁ, וְהוּא רָעַב לְמָזוֹן שֶׁל עָלִים? פָּסַע עַמִי בַּמַחְסָן הָאָפֵל וְקָרַב אֶל הָאִצְטַבָּה. זוֹ נִצְבָה לְפָנָיו רֵיקָה, וְלֹא הָיָה עָלֶיהָ גַם סִימָן לְקֻפְסַת הַנַעֲלַיִם.

“אַבָּא, אַבָּא!” צָעַק עַמִי וּפָרַץ לֶחָצֵר בְּלֵב הוֹלֵם מֵחֲרָדָה, “אֵיפֹה הַקֻפְסָה?”

אַבָּא, שֶׁעָבַד בַּגִנָה, הִזְדַקֵף וְשָׁאַל בִּתְמִיהָה:

“אֵיזוֹ קֻפְסָה?”

“הַקֻפְסָה!” חָזַר עַמִי בְּקוֹל רוֹעֵד, “עִם תּוֹלְעֵי־הַמֶשִׁי…”

עַכְשָׁו נִזְכַּר אַבָּא. קֻפְסַת הַנַעֲלַיִם הָרֵיקָה. הוּא הִשְׁפִּיל רֹאשׁוֹ וְאָמַר:

“בְּעֶרֶב הֶחָג בָּאוּ פּוֹעֲלִים לְסַיֵד אֶת הַבַּיִת. הֵם זָרְקוּ אוֹתָהּ, כַּנִרְאֶה. הֲרֵי לֹא יָכְלוּ לָדַעַת מַה יֵשׁ בְּתוֹכָהּ”.

עַמִי חָשׁ כְּאִלוּ מִישֶׁהוּ לָפַת בְּחָזְקָה אֶת גְרוֹנוֹ. הוּא לֹא בָּכָה, כִּי מַה יוֹעִיל הַבְּכִי? רַק חֶרֶשׁ, כְּאִלוּ לְעַצְמוֹ, אָמַר: “כָּכָה זֶה נִגְמַר…”

אַבָּא קָרַב אֵלָיו לְאִטוֹ וְאָמַר:

“אַל תִּצְטַעֵר, עַמִי. הֲרֵי תּוּכַל לְקַבֵּל מִמִיכָה תּוֹלְעֵי־מֶשִׁי חֲדָשׁוֹת. הוּא יִתֵּן לְךָ בְּרָצוֹן”.

אוּלָם עַמִי הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ לִשְׁלִילָה:

“לֹא, אֵינֶנִי רוֹצֶה בְּתוֹלְעֵי־מֶשִׁי חֲדָשׁוֹת. לֹא אֲבַקֵשׁ מִמֶנוּ אַחֲרֵי שֶׁלֹא הִצְלַחְתִּי לִשְׁמֹר אֶת שֶׁלִי”.

יֶלֶד קָטָן הוּא עַמִי, וְאֵין לוֹ עֲדַיִן הַכֹּחַ הַדָרוּשׁ לְהַתְחִיל מַשֶׁהוּ שׁוּב מִבְּרֵאשִׁית. אֲבָל בֵּינְתַיִם לָמַד מִבֵּן דוֹדוֹ עִסוּק חָדָשׁ וּמְעַנְיֵן: הוּא הִתְחִיל לֶאֱסֹף סִפְרֵי הַרְפַּתְקָאוֹת!

הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל הִגִיעַ לְקִצוֹ; חָלַף בִּמְהִירוּת רַבָּה כָּל-כָּךְ – כְּמוֹ חֲלוֹם, כְּמוֹ הַצָגָה מְרַתֶּקֶת בַּתֵּיאַטְרוֹן. שְׁנַת לִמוּדִים חֲדָשָׁה מִדַפֶּקֶת עַל הַפֶּתַח, וְהַיוֹם הוּא יוֹמָהּ הָרִאשׁוֹן. רָפִי אוֹרֵז אֶת יַלְקוּטוֹ, אוֹמֵר “שָׁלוֹם” לְאִמָא וְהוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר. בְּצִדוֹ הָאַחֵר שֶׁל הָרְחוֹב הוּא רוֹאֶה עוֹד יְלָדִים וִילָדוֹת הוֹלְכִים וְיַלְקוּטָם עַל שִׁכְמָם; וּבְלִבּוֹ שֶׁל רָפִי תַּעֲרֹבֶת שֶׁל עֶצֶב וְשִׂמְחָה. מִתְעַצֵב הוּא עַל שֶׁכָּל-כָּךְ מַהֵר תַּם הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל עִם כָּל חֲוָיוֹתָיו הַנִפְלָאוֹת, אֲבָל שָׂמֵחַ הוּא עַל שֶׁהִנֵה הַיוֹם נִכְנַס לְכִתָּה ד', וּמוֹרֶה חָדָשׁ יְלַמֵד אוֹתוֹ, וְהוּא יִלְמַד דְבָרִים חֲדָשִׁים וּמְעַנְיְנִים כָּל-כָּךְ, וּבַמַחְבֶּרֶת כְּבָר יִכְתֹּב בְּעֵט וְלֹא בְּעִפָּרוֹן.

עַד מְהֵרָה הִגִיעַ רָפִי לַחֲצַר בֵּית-הַסֵפֶר. הֶחָצֵר מְלֵאָה יְלָדִים הוֹמִים וְעַלִיזִים, הַמְבָרְכִים זֶה אֶת זֶה בְּשָׁלוֹם. עַד מְהֵרָה נִשְׁמַע גַם הַצִלְצוּל, וְזֶרֶם שֶׁל יְלָדִים הִתְחִיל שׁוֹטֵף אֶת הַמִסְדְרוֹנוֹת וְנִכְנַס לַכִּתּוֹת. לְאַחַר שֶׁנִתְרוֹקְנוּ הַמִסְדְרוֹנוֹת נִכְנַס הַמוֹרֶה הֶחָדָשׁ לַכִּתָּה, הִצִיג אֶת עַצְמוֹ וְהִתְחִיל מְשׂוֹחֵחַ עִם הַתַּלְמִידִים בְּקוֹל שָׁקֵט וַחֲבֵרִי, כְּאִלוּ הָיָה אֶחָד מֵהֶם. הוּא לֹא הֵרִים קוֹלוֹ אֲפִלוּ כְּשֶׁהִפְרִיעַ יוֹסִי. בְּסוֹף הַשִׁעוּר כָּתַב הַמוֹרֶה עַל הַלוּחַ אֶת שְׁמוֹת הַסְפָרִים שֶׁבָּהֶם יִלְמְדוּ בִּשְׁנַת הַלִמוּדִים הַזֹאת, אָמַר גַם אֵילוּ מַחְבָּרוֹת יֵשׁ לְהָבִיא מָחָר, וְאַחַר-כָּךְ הָלְכוּ הַבַּיְתָה.

שׁוּב הוֹלֵךְ רָפִי עַל הַמִדְרָכָה וְלִבּוֹ טוֹב עָלָיו. הַמוֹרֶה מָצָא חֵן בְּעֵינָיו בְּיוֹתֵר וְהוּא הֶחְלִיט: הַשָׁנָה יִהְיֶה תַּלְמִיד טוֹב וּמַקְשִׁיב, יַעֲטֹף אֶת כָּל סְפָרָיו, יִכְתֹּב יָפֶה בַּמַחְבָּרוֹת, הֲרֵי כֻּלָם אוֹמְרִים לוֹ כַּמָה יָפֶה כְּתַב-יָדוֹ! בְּפִנַת הָרְחוֹב מָצָא רָפִי עַל הַמִדְרָכָה מַטְבֵּעַ בֶּן חֲמִשָׁה שְׁקָלִים. שָׂם רָפִי אֶת הַכֶּסֶף בְּכִיסוֹ וְהִמְשִׁיךְ דַּרְכּוֹ הַבַּיְתָה עַלִיז וְטוֹב-לֵב.

לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר שׁוּב הָלַךְ רָפִי אֶל בֵּית-הַסֵפֶר, וְהַפַּעַם גָבַר בְּלִבּוֹ הָעֶצֶב עַל הַשִׂמְחָה. אָכֵן, שׁוּב לֹא יוּכַל לִהְיוֹת תַּלְמִיד חָרוּץ כָּל-כָּךְ. אֶתְמוֹל לִפְנוֹת עֶרֶב הֶרְאָה לְאִמָא אֶת רְשִׁימַת סִפְרֵי הַלִמוּד הַחֲדָשִׁים שֶׁהֶעְתִּיק מִן הַלוּחַ, וְאִמָא הִבִּיטָה בָּרְשִׁימָה וְאָמְרָה בְּקוֹל נוּגֶה:

“לֹא נוּכַל לִקְנוֹת לְךָ בְּבַת אַחַת אֶת כָּל הַסְפָרִים, רָפִי. יֶלֶד גָדוֹל אַתָּה, וְהִגִיעַ הַזְמַן כִּי תֵּדַע: זֶה כַּמָּה חֳדָשִׁים שֶׁאַבָּא אֵינֶנוּ עוֹבֵד; מַצָבֵנוּ קָשֶׁה. אִם יַשִׂיג בְּקָרוֹב עֲבוֹדָה – נִקְנֶה לְךָ בְּרָצוֹן אֶת הַסְפָרִים הַדְרוּשִׁים, אֲבָל בֵּינְתַיִם…”

פּוֹסֵעַ רָפִי עַל הַמִדְרָכָה וְעֵינָיו עֲצוּבוֹת-עֲצוּבוֹת. כָּל-כָּךְ רָצָה לִהְיוֹת תַּלְמִיד טוֹב וְחָרוּץ! אַךְ כֵּיצַד יוּכַל לְהַתְמִיד בַּהֲכָנַת הַשִׁעוּרִים לְלֹא סִפְרֵי לִמוּד מִשֶׁלוֹ?

בַּשִׁעוּר הָרִאשׁוֹן בָּחֲרוּ הַתַּלְמִידִים אֶת וַעַד הַכִּתָּה. בְּרֹב קוֹלוֹת נִבְחֲרוּ מִיכָה, הֲדַסָה וְרָמִי. עַל מִיכָה הֻטַל הַתַּפְקִיד לֶאֱסֹף מִן הַיְלָדִים אֶת הַכֶּסֶף לְסִפְרֵי הַלִמוּד לְעִבְרִית.

בַּהַפְסָקָה הַגְדוֹלָה עָבַר מִיכָה מִיֶלֶד לְיֶלֶד, אָסַף אֶת הַכֶּסֶף וְרָשַׁם מִי וָמִי הָיוּ הַמְשַׁלְמִים. כַּמוּבָן, גַם אֶל רָפִי נִגַשׁ, אֲבָל רָפִי הִשְׁפִּיל רֹאשׁוֹ וְאָמַר:

“עוֹד לֹא הֵבֵאתִי אֶת הַכֶּסֶף… שָׁכַחְתִּי…”

“אֵין דָּבָר”, אָמַר מִיכָה, “תָּבִיא מָחָר. אַל תִּשְׁכַּח”.

אֲבָל כְּשֶׁהָלְכוּ יַחַד הַבַּיְתָה סִפֵּר רָפִי לְמִיכָה אֶת הָאֱמֶת: כִּי אֵין כֶּסֶף בַּבַּיִת, וְכִי אַבָּא אֵינֶנוּ עוֹבֵד, וְרַק לְאַחַר שֶׁיַתְחִיל אַבָּא לַעֲבֹד יוּכַל לִקְנוֹת אֶת הַסֵפֶר.

רְגָעִים אֲחָדִים פָּסַע מִיכָה בְּשֶׁקֶט.

“חֲבָל שֶׁאַתָּה גָר רָחוֹק”, אָמַר, “אַחֶרֶת הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהָכִין יַחַד אֶת הַשִׁעוּרִים”.

וְשׁוּב פָּסְעוּ רְגָעִים אֲחָדִים בְּשֶׁקֶט, וּפִתְאֹם אָמַר מִיכָה:

“יִהְיֶה בְּסֵדֶר, רָפִי. אוּכַל לְהַשְׁאִיל לְךָ אֶת הַסֵפֶר עַד מָחָר”.

“וְאַתָּה?”

“אֲנִי אָכִין אֶת הַשִׁעוּרִים עִם עֻזִי. הֲלֹא אֲנַחְנוּ גָרִים בִּשְׁכֵנוּת”.

אָכֵן, כָּזֶה הוּא מִיכָה: אוֹהֵב לַחֲלֹק עִם חֲבֵרָיו מַה שֶׁיֵשׁ לוֹ, וְהוּא עוֹשֶׂה זֹאת בְּרָצוֹן, כְּאִלוּ אִי-אֶפְשָׁר אַחֶרֶת. לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיק רָפִי לְהָשִׁיב – הוֹצִיא מִיכָה אֶת הַסֵפֶר הֶחָדָשׁ מִיַלְקוּטוֹ וְהוֹשִׁיטוֹ לַחֲבֵרוֹ:

“הִנֵה, קַח. אֲבָל הִשְׁתַּדֵל לִשְׁמֹר עָלָיו שֶׁיִהְיֶה נָקִי. אֲנִי שׁוֹמֵר עַל הַסְפָרִים שֶׁלִי מְאֹד, וְכֻלָם נְקִיִים”.

בְּיָד מְהַסֶסֶת לָקַח רָפִי אֶת הַסֵפֶר, וְכָל-כָּךְ הָיָה נִרְגָשׁ עַד כִּי שָׁכַח לְהַגִּיד “תּוֹדָה”.

אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם נִכְנַס רָפִי לְחַדְרוֹ. תְּחִלָה עָטַף אֶת סִפְרוֹ שֶׁל מִיכָה, אַחַר-כָּךְ עִלְעֵל מְעַט בַּסֵפֶר, קָרָא לַהֲנָאָתוֹ אַחַד הַסִפּוּרִים וְעִיֵן בְּתֹכֶן-הָעִנְיָנִים. לְבַסוֹף הוֹצִיא מַחְבֶּרֶת מִיַלְקוּטוֹ כְּדֵי לְהַעְתִּיק אֶת הַקֶטַע מֵעַמוּד 6 שֶׁהַמוֹרֶה הוֹרָה לְהַעְתִּיקוֹ.

'אַעְתִּיק אֶת הַסִפּוּר, הֶחְלִיט פִּתְאֹם.

הוּא קָם, נִכְנַס לְחַדְרוֹ שֶׁל אַבָּא וְהוֹצִיא מִמֶנוּ אֶת הָעֵט. אַחַר-כָּךְ חָזַר וְיָשַׁב אֶל הַשֻׁלְחָן.

לְאַט וּבִזְהִירוּת כָּתַב, וְעַל פְּנֵי הָעַמוּד עָלוּ אוֹתִיוֹת מְעֻגָלוֹת וְיָפוֹת. שָׂמַח רָפִי: הִנֵּה כָּךְ יָכִין אֶת שִׁעוּרָיו עַד שֶׁיוּכַל לִקְנוֹת סֵפֶר מִשֶׁלוֹ, וְלִבּוֹ נִמְלָא אַהֲבָה וְתוֹדָה אֶל מִיכָה טוֹב-הַלֵב.

הַדֶלֶת נִפְתְּחָה: עֲטָרָה, אֲחוֹתוֹ הַקְטַנָה, נִכְנְסָה לַחֶדֶר. תְּחִלָה הִבִּיטָה בְּרָפִי, אַחַר-כָּךְ עָלְתָה עַל הַכִּסֵא, עָמְדָה עָלָיו עַל בִּרְכֶּיהָ, הִשְׁעִינָה מַרְפְּקֶיהָ עַל הַשֻׁלְחָן וְהִבִּיטָה בִּשְׁתִיקַת כָּבוֹד בְּאָחִיהָ הַכּוֹתֵב בִּדְיוֹ. פִּתְאֹם שָׁאֲלָה:

“יֵשׁ תְּמוּנוֹת בַּסֵפֶר, רָפִי?”

“יֵשׁ”, הֵשִׁיב.

“רוֹצָה לְהַבִּיט”, בִּקְשָׁה.

“אָסוּר”, אָמַר, “הַסֵפֶר אֵינֶנוּ שֶׁלִי”.

מַה קָרָה עוֹד אֵין רָפִי זוֹכֵר בְּדִיוּק. פִּתְאֹם הִרְגִישׁ דְחִיפָה בְּמַרְפְּקוֹ, וְהָעֵט עַל דַף הַסֵפֶר, מַמָשׁ כֶּתֶם מְכֹעָר עַל הַדַף. וְאַחַר-כָּךְ חָשַׁךְ עָלָיו עוֹלָמוֹ.

“צְאִי מִכָּאן!” צָעַק אֶל אֲחוֹתוֹ הַמְבֹהֶלֶת.

רָפִי נִשְׁאַר לְבַדוֹ בַּחֶדֶר, הִבִּיט עַל הַדַף הַמֻכְתָּם וְלֹא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת. בּוֹחֵר הָיָה לִבְרֹחַ רָחוֹק וְלֹא לִרְאוֹת אֶת מִיכָה. הוּא נִזְכַּר אֵיךְ הוֹשִׁיט לוֹ מִיכָה בְּחִיוּךְ טוֹב-לֵב סֵפֶר חָדָשׁ וְאָמַר: “אֲנִי שׁוֹמֵר עַל הַסְפָרִים שֶׁלִי מְאֹד, וְכֻלָם נְקִיִים”. אֵיךְ יוּכַל עַתָּה לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו? וּמַה יַגִיד לוֹ מָחָר בְּבֵית-הַסֵפֶר? מַחֲשָׁבוֹת מִמַחֲשָׁבוֹת שׁוֹנוֹת הִתְרוֹצְצוּ בְּמֹחוֹ; רַעְיוֹנוֹת שׁוֹנִים צָצוּ בְּרֹאשׁוֹ.

אוּלַי יֵלֵךְ לַחֲנוּת-הַסְפָרִים וְיִתְחַנֵן כִּי יִתְּנוּ לוֹ סֵפֶר בְּהַקָפָה? יַבְטִיחַ לְשַׁלֵם עַד סוֹף הַשָׁבוּעַ. אֲבָל הַסֵפֶר יָקָר, וְהֵיכָן יַשִׂיג עַד אָז סְכוּם גָדוֹל כָּל-כָּךְ? בְּסַךְ הַכֹּל יֵשׁ בְּקֻפָּתוֹ מַה שֶׁמָצָא אֶתְמוֹל בָּרְחוֹב, וְעוֹד קְצָת שֶׁחָסַךְ בַּחֹפֶשׁ הַגָדוֹל. מַה יוּכַל לַעֲשׂוֹת בִּסְכוּם קָטָן זֶה?

וּפִתְאֹם – כְּאִלוּ בָּרָק הִבְרִיק בְּמֹחוֹ. הוּא יָדַע מַה יַעֲשֶׂה.

חִישׁ מַהֵר סָגַר אֶת הַסֵפֶר הַמֻכְתָּם, הִכְנִיסוֹ לְיַלְקוּטוֹ וְיָצָא לָרְחוֹב. בְּאֶגְרוֹפוֹ לָפַת בְּחָזְקָה אֶת הַכֶּסֶף. בִּצְעָדִים מְהִירִים הָלַךְ, עַד שֶׁנִכְנַס לַחֲנוּת מַכְשִׁירֵי-הַכְּתִיבָה אֲשֶׁר בְּפִנַת-הָרְחוֹב.

“מַחְבֶּרֶת עָבָה”, אָמַר לַמוֹכֵר עוֹד לִפְנֵי שֶׁפָּנָה אֵלָיו.

הַלָה הִגִישׁ לוֹ מַחְבֶּרֶת בַּעֲלַת כְּרִיכַת-קַרְטוֹן שְׁחֹרָה.

“לֹא כָּזֹאת”, אָמַר, “מַחְבֶּרֶת עִם כְּרִיכָה עָבָה, וְדַפִּים עִם שׁוּרוֹת”.

לְבַסוֹף קִבֵּל בְּדִיוּק מַה שֶׁרָצָה.

“חֲמִשָׁה שְׁקָלִים”, אָמַר הַמוֹכֵר.

הוֹשִׁיט רָפִי אֶת יָדוֹ הַקְמוּצָה וְהֶחֱזִיר אוֹתָהּ פְּתוּחָה וְרֵיקָה. אוֹתוֹ לַיְלָה הֵיטִיב רָפִי לִישֹׁן. לַמָחֳרָת הִשְׁכִּים קוּם, הִתְלַבֵּשׁ בִּמְהִירוּת, הִכְנִיס לְיַלְקוּטוֹ אֶת הַמַחְבֶּרֶת הֶעָבָה וְאֶת הָעֵט, וּבְשָׁעָה שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים יָצָא מִן הַבַּיִת.

אַךְ אוֹתוֹ בֹּקֶר לֹא הָלַךְ רָפִי אֶל בֵּית-הַסֵפֶר. הוּא פָּנָה וְנִכְנַס אֶל אוּלַם-הַקְרִיאָה הַצִבּוּרִי אֲשֶׁר בִּרְחוֹב הַנָשִׂיא. הָאוּלָם הָיָה עֲדַיִן רֵיק. רָפִי הִתְבּוֹנֵן מִסָבִיב, וּלְבַסוֹף הִתְיַשֵׁב בְּפִנָה מְרֻחֶקֶת. הוּא הוֹצִיא מִיַלְקוּטוֹ אֶת הַסֵפֶר הַמֻכְתָּם, אֶת הַמַחְבֶּרֶת הֶעָבָה וְאֶת הָעֵט. בְּלִבּוֹ הִרְגִישׁ כִּי עוֹמֵד הוּא לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה גָדוֹל, מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר אַף אֶחָד מֵחֲבֵרָיו לֹא עָשָׂה עֲדַיִן, הַמַּעֲשֶׂה הַיָחִיד שֶׁיָכוֹל הוּא לַעֲשׂוֹת בְּמִקְרֶה זֶה.

הוּא פָּתַח אֶת הַדַף הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַסֵפֶר; אַחַר-כָּךְ פָּתַח אֶת הַדַף הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַמַחְבֶּרֶת, וּבִכְתַב-יָד זָהִיר הִתְחִיל מַעְתִּיק:

שְׁבִילִים

סֵפֶר-לִמוּד לְכִתָּה ד'

אַחַר-כָּךְ עָבַר לַדַף הַשֵׁנִי וְהִתְחִיל לְהַעְתִּיק גַם אוֹתוֹ. אַחַר-כָּךְ עָבַר לַדַף הַשְׁלִישִׁי, הָרְבִיעִי, הַחֲמִישִׁי… עַמוּד אַחֲרֵי עַמוּד הֶעְתִּיק, הִשְׁתַּדֵל שֶׁאוֹתִיוֹתָיו תִּהְיֶינָה יָפוֹת, עֲגֻלוֹת, לְלֹא מְחִיקָה.

עָבְרָה שָׁעָה, עָבְרוּ שְׁעָתַיִם. רָפִי יָדַע כִּי עֲבוֹדָה קָשָׁה תִּהְיֶה זוֹ, אַךְ לֹא פִּלֵל כִּי תִּהְיֶה קָשָׁה כָּל-כָּךְ. אַחֲרֵי חֲמִשָׁה-עָשָׂר עַמוּדִים הִתְחִילָה יָדוֹ כּוֹאֶבֶת נוֹרָא. אַךְ הוּא הִשְׁתַּדֵל בְּכָל כֹּחוֹ לְהוֹסִיף וְלִכְתֹּב. אוּלָם אַחֲרֵי עַמוּד וָחֵצִי נוֹסָפִים מֻכְרָח הָיָה לְהַפְסִיק וְלָנוּחַ. הוּא הוֹצִיא מִיַלְקוּטוֹ פְּרוּסַת לֶחֶם וְעַגְבָנִיָה וְאָכַל. אַחַר-כָּךְ נִגֵב אֶת יָדוֹ יָפֶה יָפֶה, פָּסַע עַד לַחַלוֹן, הִבִּיט הַחוּצָה, וּלְבַסוֹף חָזַר אֶל הַשֻׁלְחָן וְנָטַל שׁוּב אֶת הָעֵט בְּיָדוֹ. – – –

כַּאֲשֶׁר סִיֵם רָפִי כְּתִיבַת אֶת הָעַמוּד הָאַחֲרוֹן (מִסְפָּר 42) הֶרְאָה שְׁעוֹן הַקִיר אֶת הַשָׁעָה 3.15. הוּא פָּלַט מִפִּיו אַנְחַת עֲיֵפוּת וּרְוָחָה. עֵינָיו הִבִּיטוּ בָּעַמוּד: נִכָּר הָיָה, כִּי יָד עֲיֵפָה וְכוֹאֶבֶת כָּתְבָה זֹאת, אַךְ בְּכָל-זֹאת הָיָה כְּתַב-הַיָד נָקִי וּבָרוּר. רָפִי הִכְנִיס אֶת הַסֵפֶר וְהַמַחְבֶּרֶת לַיַלְקוּט וְיָצָא הַחוּצָה.

לְאִמָא יַגִיד הַיוֹם שֶׁהָלַךְ אֶל חָבֵר לְהַעְתִּיק מִסֵפֶר-הַלִמוּד אֶת הַשִׁיר שֶׁצָרִיךְ לִלְמֹד בְּעַל-פֶּה, אוּלָם מְאֻחָר יוֹתֵר יְסַפֵּר לָהּ אֶת הָאֱמֶת. וְאִמָא לֹא כָּעֲסָה. הִיא יָדְעָה: הֲלֹא אֵין לְרָפִי סֵפֶר מִשֶׁלוֹ.

אַחֲרֵי אֲרוּחַת הַצָהֳרַיִם נִשְׁמְעוּ נְקִישׁוֹת עַל הַדֶלֶת. רָפִי פָּתַח, וּבַפֶּתַח עָמַד מִיכָה.

“בּוֹא, הִכָּנֵס!” אָמַר רָפִי וּפָנָיו הֶחֱוִירוּ מְעַט.

הַשְׁנַיִם נִכְנְסוּ לְחַדְרוֹ שֶׁל רָפִי וּמִיכָה שָׁאַל:

“לָמָה לֹא בָּאתָ הַיוֹם לְבֵית-הַסֵפֶר? הִרְגַּשְׁתָּ לֹא טוֹב?”

“הָעִנְיָן הוּא כָּזֶה, מִיכָה…” פָּתַח רָפִי. בְּקוֹל חֲרִישִׁי סִפֵּר כֵּיצַד הִתְחִיל אֶתְמוֹל לְהַעְתִּיק אֶת הַקֶטַע מֵעַמוּד 6 וּפִתְאֹם – אֵין הוּא זוֹכֵר כֵּיצַד – דָחֲפָה אֲחוֹתוֹ אֶת יָדוֹ. הוּא סִפֵּר גַם אֵיךְ לֹא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת, כִּי זָכַר שֶׁמִיכָה שׁוֹמֵר כָּל-כָּךְ עַל סְפָרָיו.

“לֹא הָיָה לָנוּ כֶּסֶף לִקְנוֹת סֵפֶר חָדָשׁ”, סִיֵם רָפִי, “וְלָכֵן הֶחְלַטְתִּי לְהַעְתִּיק אֶת כָּל הַסֵפֶר לְמַחְבֶּרֶת. הִשְׁתַּדַלְתִּי לְהַעְתִּיק אוֹתוֹ בִּכְתַב-יָד נָקִי וְיָפֶה. וַאֲנִי מֵחֲזִיר לְךָ אֶת הַסֵפֶר, אַךְ לֹא בְּאוֹתִיוֹת-דְפוּס אֶלָא בְּאוֹתִיוֹת-כְּתָב…”

רָפִי הוֹשִׁיט לְמִיכָה אֶת הַמַחְבֶּרֶת הַמָעְתֶּקֶת. לְלֹא מִלָה דִפְדַף מִיכָה בַּמַחְבֶּרֶת; הַכֹּל הָיָה מָעְתָּק – בְּדִיוּק רַב, בְּנִקָיוֹן. אַחַר-כָּךְ סָגַר מִיכָה אֶת הַמַחְבֶּרֶת וְהִבִּיט בְּרָפִי. עֵינָיו הָיוּ חֲרֵדוֹת וַעֲצוּבוֹת, כְּאִלוּ מְמָאֲנוֹת הֵן לְהִפָּרֵד מִן הַמַחְבֶּרֶת, שֶׁעָמָל רַב כָּל-כָּךְ הֻשְׁקַע בָּהּ.

לְאַחַר רֶגַע שֶׁל שְׁתִיקַת-צִפִּיָה הִנִיחַ מִיכָה אֶת הַמַחְבֶּרֶת עַל הַשֻׁלְחָן.

“מְאֹד הָיִיתִי רוֹצֶה לְקַבֵּל אֶת הַמַחְבֶּרֶת הַמָעְתֶּקֶת”, אָמַר, “נָעִים יִהְיֶה לִלְמֹד מִתּוֹכָהּ, נָעִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מִתּוֹךְ סֵפֶר. אַךְ אֵינֶנִי יָכוֹל לָקַחַת אוֹתָהּ… לָקַחַת אוֹתָהּ מִמְךָ… תַּן לִי אֶת הַסֵפֶר, רָפִי. מַה יֵשׁ אִם הוּא קְצָת מְקֻשְׁקָשׁ? הֲלֹא יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹא בְּכַוָנָה עָשִׂיתָ זֹאת…”

לְאַחַר רֶגַע יָצָא מִיכָה מִן הַחֶדֶר, והַמַחְבֶּרֶת הַמָעְתֶּקֶת הוֹסִיפָה לָנוּחַ עַל הַשֻׁלְחָן.

הַכֹּל הִתְחִיל בִּגְלַל הַמִשְׂחָק בְּגֻלוֹת.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן בַּבֹּקֶר, חֲצִי שָׁעָה לִפְנֵי הַצִלְצוּל, בָּאוּ אַרְיֵה וְאִילָנָה לְמִגְרַשׁ הַמִשְׂחָקִים וּכְבָר מָצְאוּ שָׁם אֶת יוֹסִי וְדָן מְשַׂחֲקִים בְּגֻלוֹת. אַחֲרֵיהֶם בָּאוּ יְלָדִים נוֹסָפִים, וְכֻלָם עָמְדוּ מִסָבִיב בְּמַעְגָל וְהִבִּיטוּ בַּמִשְׂחָק: כֵּיצַד מְכַוֵן הָאֶחָד אֶת גֻלָתוֹ, “יוֹרֶה” וּמַחֲטִיא, וַחֲבֵרוֹ מְכַוֵן וְקוֹלֵעַ וְזוֹכֶה, וְחוֹזֵר חֲלִילָה…

לֹא עָבְרוּ יוֹמַיִם, וּבְנֵי הַכִּתָּה כֻּלָם הָיוּ שְׁטוּפִים בְּמִשְׂחָק הַגֻלוֹת. אִישׁ לֹא יָדַע מֵאַיִן הִגִיעוּ לַשְׁכוּנָה כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה גֻלוֹת; אַךְ בְּבֹקֶר בָּהִיר אֶחָד בָּא כָּל יֶלֶד לְבֵית-הַסֵפֶר וּבְיַלְקוּטוֹ שַׂקִיק עִם אֹכֶל, וּלְיָדוֹ שַׂקִיק אַחֵר מָלֵא גֻלוֹת מִכָּל הַמִינִים: שְׁקוּפוֹת וַאֲטוּמוֹת, סַסְגוֹנִיוֹת וְחַדְגוֹנִיוֹת, חֲלָקוֹת וּמְחֻסְפָּסוֹת. אַךְ צִלְצֵל הַפַּעֲמוֹן לְהַפְסָקָה – וְכֻלָם שׁוֹעֲטִים לֶחָצֵר, מְסַמְנִים “מוֹר” וּמַתְחִילִים לְשַׂחֵק. חֶבֶל עַל כָּל רֶגַע… אֲפִלוּ בַּשִׁעוּר הָיוּ הָאֶצְבָּעוֹת מְמַשְׁשׁוֹת בַּגֻלוֹת, וּבִמְקוֹם חִשׁוּבֵי כֶּפֶל וְחִלוּק הָיָה הָרֹאשׁ נָתוּן לְחִשׁוּבֵי חִלוּפִין:

“תֵּן לִי גֻלָה כָּזֹאת וְאֶתֵּן לְךָ אַחֶרֶת…”

וְהַמוֹרִים מַבִּיטִים בַּמַגֵפָה הַמִתְפַּשֶׁטֶת, נֶאֱנָחִים וְאֵינָם יוֹדְעִים כֵּיצַד לְהַדְבִּירָהּ.

מִשְׂחַק הַגֻלוֹת הוּא גַם שֶׁהֵבִיא לַמְרִיבָה הַיְדוּעָה בֵּין עֻזִי לְמִיכָה. עֻזִי וּמִיכָה הָיוּ חֲבֵרִים טוֹבִים, וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים – הַחֲבֵרִים הַטוֹבִים בְּיוֹתֵר בְּבֵית-הַסֵפֶר. הַשְׁנַיִם גָרוּ בִּשְׁכֵנוּת, חָצֵר לְיַד חָצֵר, וְכַמוּבָן – גַם יָשְׁבוּ זֶה לְיַד זֶה בַּכִּתָּה. מֵעוֹלָם לֹא רָאוּ אוֹתָם הוֹלְכִים בְּנִפְרָד; תָּמִיד נִמְצְאוּ יַחַד. הֵכִינוּ יַחַד שִׁעוּרִים, שִׂחֲקוּ יַחַד, תִּכְנְנוּ יַחַד תָּכְנִיוֹת. וְהַהוֹרִים רוֹאִים וְנֶהֱנִים, וְהַמוֹרִים רוֹאִים וּמְמַלְמְלִים בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם: “תְּאוֹמֵי סִיאָם!”

עַד שֶׁפָּרְצָה מַגֵפַת הַגֻלוֹת וְהִדְבִּיקָה גַם אוֹתָם. הִתְחִילוּ גַם הֵם מְשַׂחֲקִים בְּגֻלוֹת, וְכַמוּבָן – שִׂחֲקוּ בְּיַחַד. יוֹם אֶחָד הִצִיעַ מִיכָה:

“בּוֹא, עֻזִי, נִהְיֶה שֻׁתָּפִים בַּגֻלוֹת שֶׁלָנוּ”.

אֲבָל עֻזִי הֵשִׁיב:

“אוּלַי יוֹתֵר טוֹב שֶׁקֹדֶם יֶאֱסֹף כָּל אֶחָד שְׁלשִׁים גֻלוֹת, וְרַק אָז נַעֲשֶׂה אוֹצָר מְשֻׁתָּף”.

הַהַצָעָה הָיְתָה מוּזָרָה קְצָת, אֲבָל מִיכָה הִסְכִּים. הוֹסִיפוּ הַשְׁנַיִם לְשַׂחֵק, פַּעַם יַחַד וּפַעַם בְּנִפְרָד.

הָרִיב הִתְחִיל בְּיוֹם רְבִיעִי. עֻזִי וּמִיכָה שִׂחֲקוּ בְּגֻלוֹת עַל מִגְרַשׁ הַמִשְׂחָקִים. אוֹתוֹ יוֹם הָיוּ קְלִיעוֹתָיו שֶׁל מִיכָה מְדַיְקוֹת יוֹתֵר, וְהוּא הִתְחִיל לִזְכּוֹת. נַעֲשָׂה עֻזִי קַנַאי וּמַר-נֶפֶשׁ. תְּחִלָה הָיוּ בְּכִיסוֹ עֶשְׂרִים וְאַחַת גֻלוֹת, וְעַתָּה נוֹתְרוּ לוֹ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה בִּלְבַד. בְּכָל זֹאת הוֹסִיף עֻזִי לְשַׂחֵק, וְהֶחְלִיט כִּי מֵעַתָּה יְדַיֵק כְּכָל הָאֶפְשָׁר. עָצַם עֻזִי עַיִן אַחַת, לָפַת הֵיטֵב אֶת הַ“קוֹלַעַת” בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, כִּוֵן יָפֶה יָפֶה – וְיָרָה.

“פָּגַעְתִּי!” הֵרִיעַ בְּשִׂמְחָה.

“לֹא פָּגַעְתָּ, עֻזִי”, תִּקֵן מִיכָה.

“מָה?” הֵרִים עֻזִי קוֹלוֹ, “אֵיךְ אַתָּה מֵעֵז? בֶּטַח שֶׁפָּגַעְתִּי!”

“אַתָּה טוֹעֶה”, אָמַר מִיכָה בְּשֶׁקֶט, “כִּמְעַט פָּגַעְתָּ, אֲבָל לֹא הָיְתָה קְלִיעָה”.

“אַתָּה מְשַׁקֵר!” קָרָא עֻזִי, וּפָנָיו אֲדֻמִים כְּעַגְבָנִיָה בְּשֵׁלָה.

אֶת הַהֶמְשֵׁךְ יְכוֹלִים אַתֶּם לְתָאֵר לְעַצְמְכֶם! מִלָה גָרְרָה מִלָה – וְהָרִיב הִתְחִיל. שְׁנֵי הַחֲבֵרִים הִתְחִילוּ מְגַדְפִים זֶה אֶת זֶה, קוֹרְאִים אִישׁ לְרֵעִהוּ בְּמִלוֹת גְנַאי, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָבָר חָטַף עֻזִי אֶת כָּל הַגֻלוֹת שֶׁנָחוּ עַל הָאָרֶץ וְהִסְתַּלֵק בִּמְרוּצָה.

וְהַ“בְּרֹגֶז” הַגָדוֹל הִתְחִיל. הַיְדִידִים הַטוֹבִים הָפְכוּ לִהְיוֹת אוֹיְבִים: לֹא דִבְּרוּ זֶה עִם זֶה, עָבְרוּ אִישׁ עַל פְּנֵי רֵעֵהוּ כְּאִלוּ אֵינָם רוֹאִים זֶה אֶת זֶה, וְכַמוּבָן – חָדְלוּ לָשֶׁבֶת לְיַד שֻׁלְחָן אֶחָד בַּכִּתָּה. תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם אֶת הַתַּדְהֵמָה שֶׁנָפְלָה עַל כֻּלָם מִשֶׁנוֹדַע הַדָבָר; הָיְתָה זוֹ שִׂיחַת הַיוֹם.

“רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לְאָן הִגַעְנוּ אִם אֲפִלוּ בֵּין עֻזִי לְמִיכָה פָּרְצָה מְרִיבָה?” אָמַר הַמְחַנֵךְ אֶל הַמוֹרֶה לְהִתְעַמְלוּת בְּהִפָּגְשָׁם בַּמִסְדְרוֹן.

“אֵיזוֹ בּוּשָׁה!” אָמְרָה אִמָא שֶׁל עֻזִי לְאָבִיו שֶׁל מִיכָה בְּעָמְדָם לְיַד הַגָדֵר הַמְשֻׁתֶּפֶת.

“תִּרְאִי שֶׁעוֹד יַשְׁלִימוּ”, נִסָה הָאָב לְנַחֵם אוֹתָם, וּבְעַצְמוֹ לֹא יָדַע אִם לְהַאֲמִין לִדְבָרִים אֵלֶה.

יַלְדֵי הַכִּתָּה נִסוּ לְהַשְׁלִים בֵּינֵיהֶם – וְלַשָׁוְא; וּמִשֶׁנִכְשְׁלוּ – שָׁלְחוּ מַבָּט עָצוּב אֶל שְׁנֵי הַיְרִיבִים וְשָׁתְקוּ. גַם הַבָּנוֹת הָיוּ מִסְתּוֹדְדוֹת חֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת וּמִתְלַחֲשׁוֹת בְּעֶצֶב. בַּחֲלַל הַכִּתָּה רִחֲפָה בְּאוֹתָם הַיָמִים אֲוִירָה מְעִיקָה שֶׁל סְתָו אָפֹר שֶׁפָּרַץ אֶל תּוֹךְ הַקַיִץ הַבָּהִיר.

הָיָה לֹא טוֹב…

מֵאָז אוֹתוֹ יוֹם שֶׁבּוֹ הֶחֱלִיף עֻזִי אֶת מְקוֹם יְשִׁיבָתוֹ בַּכִּתָּה דוֹמֶה הָיָה כְּאִלוּ גַם אָפְיוֹ הִתְחַלֵף. לֹא הָיָה זֶה עוֹד עֻזִי הַשָׁקֵט וְהַמַקְשִׁיב. הוּא נַעֲשָׂה סַר וְזָעֵף. פּוֹסֵעַ הָיָה בַּמִסְדְרוֹן בְּפָנִים כְּעוּסִים בְּלִי שֶׁיַבִּיט אֶל פְּנֵיהֶם שֶׁל יְדִידָיו. פַּעַם פָּנְתָה אֵלָיו נִירֶה בְּבַקָשָׁה כִּי יַשְׁאִיל לָהּ אֶת הַמַחַק, וְהוּא קָם וְצָעַק עָלֶיהָ:

“לְכִי לַעֲזָאזֵל אַתְּ וְהַמַחַק שֶׁלָךְ בְּיַחַד!..”

זֶה הָיָה נוֹרָא… כֻּלָם הִרְכִּינוּ רָאשֵׁיהֶם בְּבוּשָׁה וְלֹא אָמְרוּ דָבָר.

בִּשְׁעַת הַשִׁעוּר הָיָה מַקְשִׁיב בְּפִזוּר נֶפֶשׁ לְדִבְרֵי הַמוֹרֶה; בַּבַּית הָיָה מְסָרֵב לְצַיֵת לְבַקָשׁוֹתֶיהָ שֶׁל אִמָא. אֶת הַשִׁעוּרִים הָיָה מַתְחִיל לְהָכִין בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת, וּמַפְסִיק בְּלִי לְסַיְמָם. פַּעַם גַם הִכָּה אֶת אֲחוֹתוֹ הַקְטַנָה עַל לֹא דָבָר, סְתָם – מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בְּמַצַב-רוּחַ רַע…

וְאִלוּ בָּעֶרֶב, לִפְנֵי הַשֵׁנָה, הָיָה מֵצִיץ לִפְעָמִים לְכִווּן חֲצֵרוֹ שֶׁל מִיכָה, וְאָז הָיְתָה יוֹרֶדֶת עָלָיו עַצְבוּת, וּבְלִבּוֹ פָּעֲמָה הַרְגָשָׁה מוּזָרָה שֶׁלֹּא יָדַע מַהִי…

בְּבֵית-הַסֵפֶר הָיָה מֵצִיץ לִפְעָמִים בִּגְנֵבָה אֶל מִיכָה; הָיָה רוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹשֵׁב מְכֻנָס בְּפִנָתוֹ, שָׁקֵט וְעָצוּב; אוֹ שֶׁהָיָה רוֹאֶה אוֹתוֹ עוֹמֵד בַּהַפְסָקָה בְּצֵל אַחַד הַקִירוֹת וּמַבִּיט בִּדְמָמָה אֶל מִשְׂחֲקֵי הַיְלָדִים. וּכְשֶׁהָיָה מִיכָה מַפְנֶה פָּנָיו לְעֶבְרוֹ שֶׁל עֻזִי – הָיָה זֶה פּוֹנֶה עֹרֶף בִּמְהִירוּת וְלוֹחֵשׁ לְעַצְמוֹ:

“הַטֶמְבֶּל הַזֶּה! הַלְוַאי שֶׁלֹא אֶרְאֶה עוֹד אֶת פַּרְצוּפוֹ…”

כָּל אוֹתָם דְבָרִים הֵבִיאוּ לְכָךְ שֶׁעֻזִי יְפַגֵר בַּלִמוּדִים. פְּעָמִים רַבּוֹת מְאֹד לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב כַּהֲלָכָה עַל שְׁאֵלוֹת הַמוֹרֶה; כְּשֶׁנִקְרָא לַלוּחַ הָיָה טוֹעֶה בְּלִי סוֹף; וּבְאַחַד הַמִבְחָנִים כָּתַב אֶת שְׁמוֹ בְּאָלֶ"ף… דְּבָרִים אֵלֶּה רַק הִגְבִּירוּ אֶת רָגְזוֹ וְאֶת מַצַב רוּחוֹ הָרָע; נִדְמֶה הָיָה כִּי אֵין עוֹד עֵצָה וּתְרוּפָה.

חֹדֶשׁ יָמִים לִפְנֵי תֹּם הַלִמוּדִים קָרָא הַמוֹרֶה לְשִׂיחָה אֶת הוֹרָיו שֶׁל עֻזִי. לְמָחֳרַת הַשִׂיחָה נִכְנְסָה אִמָא אֶל חַדְרוֹ שֶׁל עֻזִי בְּשָׁעָה שֶׁיָשַׁב וְנִסָה לְהָכִין הַשִׁעוּרִים. עֻזִי הִבִּיט אֵלֶיהָ בְּפָנִים סָרְבָנִיִים, כְּאִלוּ בִּקֵשׁ לִרְמֹז כִּי נוֹכְחוּתָהּ אֵינָהּ רְצוּיָה. הוּא קָם מִכִּסְאוֹ.

“שֵׁב, עֻזִי”, אָמְרָה בְּקוֹל רַךְ.

עֻזִי יָשַׁב, וְאִמָא פָּתְחָה בְּשִׂיחָה. דְבָרִים רַבִּים אָמְרָה לוֹ, וְסִכּוּמָם הָיָה: אִם לֹא יֵיטִיב בְּנָהּ אֶת לִמוּדָיו וְאֶת הִתְנַהֲגוּתוֹ – עָלוּל הוּא לְהִשָׁאֵר שָׁנָה נוֹסֶפֶת בְּכִתָּה ד'.

עֻזִי שָׁתַק. עֵינָיו הָיוּ נְעוּצוֹת בִּקְצֵה סַנְדָלָיו, וּשְׂפָתָיו הָיוּ מְכֻוָצוֹת. כֵּיוָן שֶׁכָּךְ – הוֹסִיפָה אִמָא:

“יֶשְׁנָה רַק דֶרֶךְ אַחַת וִיחִידָה לְהַצָלַת הַמַצָב, עֻזִי”. שׁוּב שָׁתְקָה רֶגַע, וְאַחַר-כָּךְ הוֹסִיפָה בְּקוֹל מֻדְגָשׁ: “כִּי תַּשְׁלִים עִם מִיכָה”.

לְשֵׁמַע מִלִים אֵלֶה נִדְמָה כִּי קְפִיץ מָתוּחַ דָחַף אֶת עֻזִי מִכִּסְאוֹ.

“מָה”, קָרָא, “עִם הַטֶמְבֶּל הַהוּא? אִם כָּךְ, מוּטָב לִי לְהִשָׁאֵר כִּתָּה!”

הוּא קָם וּפָסַע אֶל הַחַלוֹן. גַּם אִמָא קָמָה וְקָרְבָה אֶל הַדֶלֶת. פִּתְאֹם הִפְנְתָה אֵלָיו אֶת פָּנֶיהָ וְהוֹסִיפָה:

“וְאַחֲרֵי שֶׁתַּשְׁלִימוּ יִהְיוּ הַגֻלוֹת מְשֻׁתָּפוֹת לִשְׁנֵיכֶם, וְלֹא תּוֹסִיפוּ לְשַׂחֵק בָּהֶן עַד הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל…”

לַמָחֳרָת אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם פָּנְתָה אִמָא שׁוּב אֶל עֻזִי:

“לֵךְ, בְּבַקָּשָׁה, אֶל אִמָא שֶׁל מִיכָה וּבַקַשׁ מִמֶנָה אֶת מְכוֹנַת הַבָּשָׂר”.

עֻזִי קָם וְהָלַךְ לְלֹא מִלָה, אַף לֹא נִסָה לְסָרֵב. כְּשֶׁיָצָא – הִבִּיטָה אַחֲרָיו אֲחוֹתוֹ הַקְטַנָה וְלֹא הֵבִינָה מַה נִשְׁתַּנָה הַיוֹם הַזֶה.

כְּשֶׁקָרַב עֻזִי אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל מִיכָה גָבְרָה בּוֹ הַלְמוּת לִבּוֹ. ‘אִם יְנַסֶה לְהַגִיד לִי מַשֶׁהוּ’, הֶחְלִיט בְּנַפְשׁוֹ, ‘אֲלַמֵד אוֹתוֹ כָּכָה שֶׁיִזְכֹּר אוֹתִי!’

לְמַזָלוֹ לֹא רָאָה אֶת מִיכָה בַּבַּיִת. כְּשֶׁנִכְנַס לַמִטְבָּח שָׁלְחָה אֵלָיו אִמָא שֶׁל מִיכָה מַבָּט מֻפְתָּע בְּמִקְצָת. הוּא הִשְׁמִיעַ אֶת בַּקָשָׁתָהּ שֶׁל אִמוֹ וְהִיא מִהֲרָה לְהוֹשִׁיט לוֹ אֶת מְכוֹנַת הַבָּשָׂר.

“מְסֹר שָׁלוֹם לְאִמָא שֶׁלְךָ”, הוֹסִיפָה.

“תּוֹדָה!” אָמַר וּפָנָה לָצֵאת. עַל-יַד הַדֶלֶת עָצַר שׁוּב וְשָׁאַל:

“מִיכָה בַּבַּיִת?”

“לֹא; הוּא בֶּחָצֵר”.

עֻזִי יָצָא. עַל-יַד הַמִפְתָּן עָצַר רֶגַע וְאַחַר-כָּךְ יָצָא לֶחָצֵר. הִנֵה תַּחַת הָעֵץ הַזֶה הִרְבּוּ כָּל-כָּךְ לָשֶׁבֶת, לְשׂוֹחֵחַ וּלְשַׂחֵק. עוֹד מֵרָחוֹק רָאָה אֶת מִיכָה הוֹדֵף מְרִיצָה עֲמוּסַת יָרָק. לָבוּשׁ הָיָה גוּפִיָה וּתְנוּעוֹתָיו מְאֻמָצוֹת מְאֹד. זֶהוּ מִיכָה שֶׁהָיָה פַּעַם חֲבֵרוֹ הַטוֹב בְּיוֹתֵר…

פִּתְאֹם הִנִיחַ עֻזִי מִיָדָיו אֶת מְכוֹנַת הַבָּשָׂר. לֹא הִרְגִישׁ כֵּיצַד – וְהִנֵה הוּא עוֹמֵד עַל-יַד מִיכָה קָרוֹב קָרוֹב אֵלָיו. כְּשֶׁהִשְׁגִיחַ מִיכָה בְּעֻזִי הִנִיחַ מִיָדָיו אֶת הַמְרִיצָה וְהִזְדַקֵף; וּבְטֶרֶם הִסְפִּיק לְנַגֵב אֶת הַזֵעָה מִמִצְחוֹ פָּתַח עֻזִי:

“בּוֹא, מִיכָה, נִסְחַב יַחַד אֶת הַמְרִיצָה”.

וְהַשְׁנַיִם דָחֲפוּ יַחַד אֶת הַמְרִיצָה בְּכִווּן לָרֶפֶת כְּאִלוּ לֹא הִתְרַחֵשׁ דָבָר בֵּינֵיהֶם.

לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר הִתְיַצְבוּ שְׁנֵיהֶם לִפְנֵי הַמוֹרֶה וּבִקְשׁוּ כִּי יַנִיחַ לָהֶם שׁוּב לָשֶׁבֶת זֶה לְיַד זֶה. בְּאוֹתוֹ יוֹם חָזַר לְרַחֵף בַּחֲלַל הַכִּתָּה קַיִץ בָּהִיר וָטוֹב.

אִם תָּבוֹאוּ לַמוֹשָׁב גִבְעַת-שְׁלֹמֹה וְתִרְצוּ לְבַקֵר אֶת נֶטַע – נַהֲגוּ כָּךְ: אַחֲרֵי שֶׁתֵּרְדוּ מִן הָאוֹטוֹבּוּס גְשׁוּ אֶל קְבוּצַת הַיְלָדִים הַמְשַׂחֶקֶת עַל-יַד בֵּית-הָעָם וְשַׁאֲלוּ אוֹתָם לְבֵיתָהּ שֶׁל נֶטַע כַּפְרִי.

הֵם יַפְסִיקוּ לְרֶגַע אֶת מִשְׂחָקָם; אֶחָד מֵהֶם יִזְדַקֵף, יִשְׁלַח יָדוֹ בְּכִווּן מַעֲרָב (בְּגִבְעַת-שְׁלֹמֹה אוֹמְרִים: בְּכִווּן הַכַּרְמֶל) וְיֹאמַר: “רוֹאִים אַתֶּם אֶת הַבַּיִת עִם שְׁנֵי הַדְקָלִים הַגְבוֹהִים? שָׁם גָרָה נֶטַע”.

אַחֲרֵי שֶׁתֹּאמְרוּ “תּוֹדָה” יָשׁוּבוּ הַיְלָדִים לְמִשְׂחָקָם וְאִלוּ אַתֶּם תִּפְנוּ בְּכִווּן הַדְקָלִים. מִיָד תְּגַלוּ אוֹתָם; גְבוֹהִים הֵם מִכָּל בַּיִת וָעֵץ בַּמוֹשָׁב, צַמַרְתָּם נוֹגַעַת בַּשָׁמַיִם וּמַשְׁקִיפָה עַל הָעֵמֶק כֻּלוֹ.

וְאַחֲרֵי שֶׁתַּעַבְרוּ בֵּין הַדְקָלִים אֵינְכֶם צְרִיכִים לְהִכָּנֵס הַבַּיְתָה וְלִשְׁאֹל עַל נֶטַע. אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת אִמָא וְאַל תְּחַפְּשׂוּ הַרְבֵּה בֶּחָצֵר. סוּרוּ מִיָד אֶל לוּל הָאֶפְרוֹחִים – כִּי שָׁם תִּמְצְאוּ אוֹתָהּ לָבֶטַח. אֵין זֶה חָשׁוּב אִם תָּבוֹאוּ בַּבֹּקֶר, אוֹ אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם, אוֹ בָּעֶרֶב.

אֲפִלוּ אִמָא אוֹמֶרֶת: “אֶת נֶטַע תִּמְצְאוּ תָּמִיד בַּמַמְלָכָה שֶׁלָהּ – בַּלוּל”.

הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁאַבָּא חוֹזֵר מִן הַמַחְלָבָה, קָמָה נֶטַע מִשְׁנָתָהּ. אוֹתָהּ שָׁעָה תְּלוּיָה הַשֶׁמֶשׁ בְּצַמֶרֶת הָאֶשְׁכּוֹלִית, וְקֶרֶן-אוֹר אַחַת, שֶׁהִסְתַּנְנָה דֶרֶךְ סִדְקֵי הַתְּרִיס, נוֹפֶלֶת עַל שְׁמוּרוֹת-עֵינֶיהָ שֶׁל נֶטַע וּמְעִירָה אוֹתָהּ. אָז מְמַצְמֶצֶת הִיא בְּעֵינֶיהָ וּמְנַסָה לְנַחֵשׁ אִם הִיא חוֹלֶמֶת עוֹד חָזָק-חָזָק אוֹ כְּבָר לֹא כָּל-כָּךְ חָזָק. אוּלָם לֹא עָבְרוּ שְׁתֵּי דַקוֹת – וְנֶטַע מְטַיֶלֶת כְּבָר בֶּחָצֵר, בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת וּבִכְתֹנֶת-לַיְלָה.

אוֹהֶבֶת נֶטַע לְטַיֵל בִּשְׁעַת בֹּקֶר כָּזֹאת בֶּחָצֵר, לִרְאוֹת אִם פָּרְחוּ כְּבָר הַשׁוֹשַׁנִים, לְלַטֵף אֶת עֲלֵי הַדֶקֶל הַנוֹצְצִים מִטַל, לְהַגִיד “בֹּקֶר טוֹב” לְגָלִילָה, הָעֶגְלָה הַקְטַנָה, לְהַרְגִישׁ אֵיךְ הַבֹּקֶר נוֹשֵׁם אֲוִיר רַעֲנָן מְלֹא רֵאוֹתָיו.

וְאַחַר-כָּךְ פּוֹנָה נֶטַע אֶל הַלוּל – זוֹ הַמַמְלָכָה שֶׁלָהּ, שֶׁלָהּ בִּלְבַד.

בַּשָׁבוּעַ שֶׁעָבַר בָּקְעוּ הָאֶפְרוֹחִים וְיָצְאוּ מִקְלִפָּתָם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדָה נֶטַע עַל-יַד הַמַדְגֵרָה וְהִבִּיטָה בַּפֶּלֶא הַגָדוֹל: רַק לִפְנֵי רֶגַע הָיְתָה כָּאן בֵּיצָה עֲגֻלָה וּלְבָנָה, וְהִנֵה הִתְבַּקְעָה הַבֵּיצָה וּמִתּוֹכָהּ יָצָא אֶפְרוֹחַ. וְהִנֵה יוֹצֵא אֶפְרוֹחַ שֵׁנִי מִתּוֹךְ הַבֵּיצָה, וְעוֹד אֶחָד, וָעוֹד אֶחָד – אֶפְרוֹחִים רַבִּים רַבִּים; וְכֻלָם זְעִירִים, כַּדוּרִיִים, מְכֻסֵי פְּלוּמַת-מֶשִׁי צְהֻבָּה, וְכֻלָם דוֹמִים כָּל-כָּךְ זֶה לָזֶה, עַד שֶׁאִי-אֶפְשָׁר כְּלָל לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

“לָמָּה כֻּלָם דוֹמִים כָּל-כָּךְ זֶה לָזֶה?” שׁוֹאֶלֶת נֶטַע אֶת אִמָא, הַמְפוֹרֶרֶת בְּמַזְלֵג בֵּיצָה מְבֻשֶׁלֶת, מָזוֹן לָאֶפְרוֹחִים. אַךְ מִיָד הִיא מוֹצֵאת בְּעַצְמָהּ אֶת הַתְּשׁוּבָה: הֲלֹא כֻּלָם תְּאוֹמִים.

וְהִנֵּה גִלְתָה נֶטַע אֶפְרוֹחַ אֶחָד, שֶׁנִבְדַל מִכָּל אֶחָיו: עַל רֹאשׁוֹ הָיָה כֶּתֶם שָׁחֹר וְעָגֹל, כְּאִלוּ חָבַשׁ כּוֹבַע קָטָן.

“זֶה יִהְיֶה הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלִי!” קָרְאָה נֶטַע בְּשִׂמְחָה, “כִּי אוֹתוֹ אוּכַל לְהַכִּיר בְּקַלוּת בֵּין כָּל הָאֶפְרוֹחִים”.

תְּחִלָה לֹא הִסְכִּים הָאֶפְרוֹחַ לִהְיוֹת רַק שֶׁל נֶטַע. הוּא רָצָה לִהְיוֹת יַחַד עִם כָּל אֶחָיו הָרַבִּים. וּכְשֶׁהָיְתָה נֶטַע מוֹשִׁיטָה יָדָהּ לִקְרָאתוֹ – הָיָה בּוֹרֵחַ מִמֶנָה.

אֲבָל אִם נִזְכֹּר כִּי הָאֶפְרוֹחַ הָיָה רַק בֶּן יָמִים אֲחָדִים, וְאִלוּ נֶטַע הָיְתָה כְּבָר בַּת שֶׁבַע – נָבִין כִּי בְּמַצָב שֶׁכָּזֶה נִכְנַע הָאֶפְרוֹחַ עַד מְהֵרָה. אָז הָיְתָה נֶטַע מַחֲזִיקָה אוֹתוֹ בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ, מְלַטֶפֶת אֶת פְּלוּמַת-הַמֶשִׁי שֶׁלוֹ, מְקָרֶבֶת אוֹתוֹ אֶל לֶחְיָהּ וְאוֹמֶרֶת:

“אֵינְךָ צָרִיךְ לְפַחֵד מִמֶנִי, אֶפְרוֹחִי הַקָטָן. הֲלֹא אֲנִי נֶטַע, וַאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ!”

אַחֲרֵי שֶׁהֶחְלִיטָה נֶטַע כִּי הָאֶפְרוֹחַ הֵבִין אֶת דְבָרֶיהָ – הָיְתָה מַחֲזִירָה אוֹתוֹ לְחֶבְרַת אֶחָיו הָאֶפְרוֹחִים וּמַבִּיטָה כֵּיצַד הוּא מִתְרוֹצֵץ בֵּינֵיהֶם וּמְסַפֵּר לָהֶם עַל בְּרִיחָתוֹ.

כָּךְ כָּבְשָׁה נֶטַע לְעַצְמָהּ אֶת מַמְלֶכֶת הַלוּל.

בַּבֹּקֶר מַשְׁכִּימָה נֶטַע וְהוֹלֶכֶת אֶל הָאֶפְרוֹחִים שֶׁלָהּ. הִיא מְקַצֶצֶת לָהֶם יֶרֶק (וְנִזְהֶרֶת שֶׁלֹא לִפְצֹעַ אֶת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ), נוֹתֶנֶת לָהֶם אֹכֶל, מַחֲלִיפָה אֶת הַמַיִם, וְכַמוּבָן – חוֹפֶנֶת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ אֶת הָאֶפְרוֹחַ בַּעַל הַכּוֹבַע. אַחֲרֵי יָמִים אֲחָדִים הִתְרַגֵּל אֵלֶיהָ הָאֶפְרוֹחַ, וְלֹא פָּחַד עוֹד מִפָּנֶיהָ. יִתָּכֵן כִּי הָיָה לוֹ נָעִים לְהִמָצֵא בֵּין כַּפּוֹת יָדֶיהָ שֶׁל נֶטַע, וְאוּלַי גַּם נֶהֱנָה לִשְׁמֹעַ אֶת דִבְרֵי הַחִבָּה שֶׁאָמְרָה לוֹ.

בַּשָׁעוֹת שֶׁלִפְנֵי הַצָהֳרַיִם נִמְצֵאתָ נֶטַע בְּבֵית-הַסֵפֶר וְלוֹמֶדֶת לִקְרֹא וְלִכְתֹּב וְלִפְתֹּר תַּרְגִילֵי חֶשְׁבּוֹן. בְּשָׁעוֹת אֵלוּ מְטַיְלִים הָאֶפְרוֹחִים בַּלוּל שֶׁלָהֶם וְלוֹמְדִים לְחַטֵט בָּאֲדָמָה וּלְחַפֵּשׂ זֶרְעוֹנִים. אֲבָל לִפְנוֹת עֶרֶב חוֹזֶרֶת נֶטַע אֶל אֶפְרוֹחֶיהָ; הִיא מַגִישָׁה לָהֶם פַּת-עַרְבִית, בּוֹדֶקֶת אִם דֶלֶת הַלוּל מוּגָפָה הֵיטֵב (אֶמֶשׁ שָׁמְעָה יִלְלַת תַּנִים!) וְאוֹמֶרֶת “לַיְלָה טוֹב” לָאֶפְרוֹחַ שֶׁלָּהּ וּלְכָל אֶחָיו.

עָבַר שְׁבוּעַ, עָבְרוּ יָמִים נוֹסָפִים. גָדְלוּ הָאֶפְרוֹחִים וְנוֹצוֹתֵיהֶם כְּבָר לֹא הָיוּ צְהֻבּוֹת אֶלָא לְבָנוֹת. וְכָל אוֹתוֹ זְמַן מוֹסִיפָה נֶטַע לְטַפֵּל בְּאֶפְרוֹחֶיהָ, לִדְאֹג לִמְזוֹנָם, לְבִטְחוֹנָם. הֲרֵי זוֹהִי הַמַמְלָכָה שֶׁלָהּ!

עֶרֶב אֶחָד נִכְנֶסֶת נֶטַע כָּרָגִיל אֶל הַלוּל, מְפַזֶרֶת מָזוֹן, מַחֲלִיפָה אֶת הַמַיִם וּמוֹשִׁיטָה יָדָהּ אֶל הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלָהּ. אֲבָל מַה זֶה? הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלָהּ, בַּעַל הַכֶּתֶם הַשָׁחֹר עַל רֹאשׁוֹ, אֵינֶנּוּ – נֶעֱלָם. נָטַע מְחַפֶּשֶׂת הֵיטֵב, בּוֹדֶקֶת בְּכָל פִּנּוֹת הַלּוּל, אֲפִלּוּ לְגַג הִיא מִסְתַּכֶּלֶת; אֲבָל הָאֶפְרוֹחַ אֵינֶנוּ – נֶעְלַם. נֶטַע מְחַפֶּשֶׂת הֵיטֵב, בּוֹדֶקֶת בְּכָל פִּנוֹת הַלוּל, אֲפִלוּ לַגָג הִיא מִסְתַּכֶּלֶת; אֲבָל הָאֶפְרוֹחַ אֵינֶנוּ. לְאָן יָכוֹל הָיָה לְהֵעָלֵם?

פִּתְאֹם מְגַלָה נֶטַע פִּרְצָה קְטַנָה בְּאַחַת מִדָפְנוֹת הַלוּל, מַעֲבָר בְּגֹדֶל שֶׁל אֶגְרוֹף, וְאָז הִיא נִזְכֶּרֶת: גַם אֶתְמוֹל מָצְאָה אֶפְרוֹחַ אֶחָד בַּחוּץ וְלֹא יָכְלָה לְהָבִין כֵּיצַד יָצָא. עַכְשָׁו הִיא מְבִינָה כְּבָר! גַם הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלָהּ יָצָא מִן הַלוּל בְּלִי רְשׁוּת.

“חַכֵּה, חַכֵּה, חָצוּף”, אוֹמֶרֶת לוֹ נֶטַע וּמְחַפֶּשֶׂת אוֹתוֹ בְּעֵינֶיהָ, “אַחֲרֵי שֶׁאֶמְצָא אוֹתְךָ תְּקַבֵּל מִמֶנִי מָנָה הֲגוּנָה”.

נֶטַע מַתְחִילָה לְחַפֵּשׂ; מֻכְרָחִים לִמְצֹא אֶת הָאֶפְרוֹחַ! אֲבָל הֶחָצֵר גְדוֹלָה כָּל-כָּךְ, וּבַחוּץ הוֹלֵךְ וּמַחְשִׁיךְ, אֵיךְ אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְחַפֵּשׂ? אוּלַי כְּדַאי לִדְחוֹת אֶת הַחִפּוּשׁ עַד מָחָר בַּבֹּקֶר? לֹא, אָסוּר! קַר יִהְיֶה לָאֶפְרוֹחַ לְבַדוֹ. וּבַלַיְלָה מְיַלְלִים תַּנִים רְעֵבִים הַמְשַׁחֲרִים לַטֶרֶף.

טוֹב לוֹ! שֶׁיֵדַע כִּי אָסוּר לָצֵאת כָּכָה סְתָם מִן הַלוּל. אֲבָל אִם יִטְרְפוּ הַתַּנִים אֶת הָאֶפְרוֹחַ, לֹא יִהְיֶה עוֹד אֶפְרוֹחַ כָּזֶה רַק שֶׁל נֶטַע, עִם כְּתָם עָגֹל עַל הָרֹאשׁ; וְיִהְיוּ רַק אֶפְרוֹחִים הַדוֹמִים זֶה לָזֶה, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

‘מֻכְרָחִים לִמְצֹא אֶת הָאֶפְרוֹחַ! אֲנִי מֻכְרָחָה לִמְצֹא אוֹתוֹ, אֲפִלוּ אִם אֲחַפֵּשׂ כָּל הַלַיְלָה’.

הִתְחִילָה נֶטַע לְחַפֵּשׂ: תְּחִלָה בִּסְבִיבַת הַלוּל, מִתַּחַת לְעֵץ הָרִמוֹן, בַּעֲרוּגַת הַפְּרָחִים וּסְתָם בֶּחָצֵר. חֲבָל, חֲבָל, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לַעֲמֹד בְּאֶמְצַע הֶחָצֵר וְלִקְרֹא בְּקוֹל: “אֶפְרוֹחַ! אֶפְרוֹחַ!” עַד שֶׁהוּא יָבוֹא… אֲבָל אִמָא יְכוֹלָה. הִנֵה הִיא קוֹרֵאת:

“נֶ-טַע! הַבַּיְתָה!”

וְנֶטַע מְשִׁיבָה: “תֵּכֶף, אִמָא”.

מֻכְרָחִים לִמְצֹא אוֹתוֹ! אוּלַי הוּא הָלַךְ לָרֶפֶת, אֶל הַפָּרוֹת? נֶטַע נִכְנֶסֶת לָרֶפֶת, נְשִׁימַת הַפָּרוֹת עוֹלָה לִקְרָאתָהּ חַמָה וּמַהְבִּילָה. נֶגְבָּה הַפָּרָה מַפְנָה אֶת רֹאשָׁה אֶל נֶטַע. לֹא, הָאֶפְרוֹחַ אֵינֶנוּ שָׁם. בַּשָׁמַיִם כְּבָר נִדְלְקוּ שְׁלשָׁה כּוֹכָבִים. עוֹד מְעַט וְלֹא יִהְיֶה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת דָבָר. אֲבָל מֻכְרָחִים לִמְצֹא אֶת הָאֶפְרוֹחַ, מֻכְרָחִים!

אוּלַי הוּא בְּמַחְסָן הַתְּבוּאוֹת? נֶטַע נִכְנֶסֶת לַמַחְסָן. עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת שֶׁל שַׂקִים מַבִּיטִים אֵלֶיהָ מִכָּל הַקִירוֹת, הִיא מְחַפֶּשֶׂת בֵּין הַשַׂקִים. בַּיוֹם מִתְעוֹפְפוֹת בַּמַחְסָן צִפֳּרִים רַבּוֹת, כִּי יֵשׁ בּוֹ שֶׁפַע שֶׁל גַרְעִינִים, אֲבָל עַכְשָׁו אֵין כָּאן אַף לֹא צִפּוֹר אַחַת. וְגַם הָאֶפְרוֹחַ אֵינֶנוּ.

“נֶטַע, מָה זֶה קָרָה לָךְ הַיוֹם?”

שׁוּב קוֹרֵאת לָהּ אִמָא. הִיא בִּכְלָל אֵינֶנָה יוֹדַעַת. עוֹמֶדֶת לָהּ נֶטַע עַל-יַד הַמַחְסָן וְהִיא עֲצוּבָה עֲצוּבָה. עוֹד רֶגַע וּדְמָעוֹת יַתְחִילוּ לָרֶדֶת מֵעֵינֶיהָ. קַשׁ יָבֵשׁ דוֹקֵר אֶת רַגְלָהּ: הִיא יְחֵפָה. נֶטַע מַבִּיטָה לָאָרֶץ, וּפִתְאֹם… פִּתְאֹם הִיא רוֹאָה אֶת הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלָהּ מִתְלַבֵּט בֵּין רַגְלֶיהָ. הוּא מַבִּיט בָּהּ, וְגַם לוֹ מַבָּט עָצוּב בָּעֵינַיִם.

“זֶה בֶּאֱמֶת הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלִי? כֵּן, זֶה בֶּאֱמֶת הָאֶפְרוֹחַ שֶׁלִי!”

אוֹסֶפֶת נֶטַע אֶת הָאֶפְרוֹחַ בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ וְרָצָה, רָצָה אֶל הַלוּל.

“הִכָּנֵס, אֶפְרוֹחַ רַע, לַלוּל. כָּל-כָּךְ הִפְחַדְתָּ אוֹתִי!”

וְעַכְשָׁו – הַבַּיְתָה! לֹא, תְּחִלָה יֵשׁ לִמְצֹא אֶבֶן גְדוֹלָה. מְגוֹלֶלֶת נֶטַע אֶת הָאֶבֶן וְסוֹתֶמֶת בָּהּ אֶת הַפִּרְצָה. עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לַחֲזֹר בְּשֶׁקֶט הַבַּיְתָה.

“אֵיפֹה הָיִית?” שׁוֹאֶלֶת אִמָא אֶת נֶטַע בְּהִכָּנְסָהּ, “כְּבָר כָּל-כָּךְ מְאֻחָר”.

“הָיִיתִי בַּחוּץ”, הִיא מְשִׁיבָה בְּקוֹל עָיֵף וְנִרְגָשׁ, “הָיְתָה לִי עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה”.

אִמָא חוֹזֶרֶת לַמִטְבָּח וְאוֹמֶרֶת לְעַצְמָהּ:

‘…כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לַמוֹשָׁב גִבְעַת-שְׁלֹמֹה כְּדַאי לָכֶם לְבַקֵר אֶת נֶטַע. אַחֲרֵי שֶׁתַּעַבְרוּ בֵּין שְׁנֵי הַדְקָלִים הַגְבוֹהִים אֵינְכֶם צְרִיכִים לְהִכָּנֵס הַבַּיְתָה וְלִשְׁאֹל אֶת אִמָא; אֵינְכֶם צְרִיכִים גַּם לְחַפֵּשׂ הַרְבֵּה בֶּחָצֵר. סוּרוּ מִיָד אֶל הַמַמְלָכָה שֶׁלָהּ – אֶל לוּל הָאֶפְרוֹחִים. אֵין סָפֵק – שָׁם תִּמְצְאוּ אוֹתָהּ’.

שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם תַּלְמִידִים לָמְדוּ אוֹתָהּ שָׁנָה בְּכִתָּה ד'; שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם זוּגוֹת עֵינַיִם הָיוּ נִשְׁלָחִים יוֹם יוֹם לִרְאוֹת אֶת הַכָּתוּב עַל הַלוּחַ, וּכְמִסְפָּר זֶה זוּגוֹת אָזְנַיִם הָיוּ קַשׁוּבוֹת לְדִבְרֵי הַמוֹרֶה. כָּל הַתַּלְמִידִים לָמְדוּ אוֹתָם דְבָרִים בְּכָל שִׁעוּר; אוּלָם מִי יֵדַע כַּמָה שׁוֹנִים הָיוּ הַדְבָרִים שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ אוֹתָהּ שָׁעָה מַמָשׁ בְּתוֹךְ לִבּוֹתֵיהֶם הַקְטַנִּים שֶׁל הַתַּלְמִידִים?

יְסֻפַּר נָא בָּזֹאת עַל לֵב אֶחָד וַהֲגִיגָיו, לִבּוֹ שֶׁל אֶחָד מִשְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם תַּלְמִידֵי כִּתָּה ד'. אוֹתוֹ יֶלֶד חָשַׁב מִשׁוּם-מָה, כִּי לִבּוֹ שׁוֹנֶה מִלִבּוֹתֵיהֶם שֶׁל כָּל חֲבֵרָיו. אַךְ מִי יוֹדֵעַ? אוּלַי לֹא הָיָה שׁוֹנֶה כָּל-כָּךְ?

עַל-יַד הַשֻׁלְחָן הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר בַּטוּר הָרִאשׁוֹן יוֹשְׁבִים הָיוּ מְנַשֶׁה וְרָמִי; וּבְסָמוּךְ לָהֶם, עַל-יַד הַשֻׁלְחָן הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּטוּר הַשֵׁנִי, יוֹשְׁבוֹת הָיוּ רָחֵל וַאֲבִיגַיִל. לֹא חָפְצוּ הַבָּנִים לָשֶׁבֶת עַל-יַד בָּנוֹת: לְאֵלֶה עוֹלָמָם שֶׁלָהֶם, וּלְאֵלֶה – עוֹלָמָן שֶׁלָהֶן.

יוֹם אֶחָד, הָיָה זֶה בַּשִׁעוּר לְצִיוּר, פָּנְתָה אֲבִיגַיִל אֶל רָמִי:

“תּוּכַל לְהַשְׁאִיל לִי אֶת הַצְבָעִים שֶׁלְךָ? עוֹד מְעַט אַחֲזִיר לְךָ אוֹתָם”.

הִשְׁאִיל רָמִי אֶת צְבָעָיו לַאֲבִיגַיִל. לָמָה לֹא? יָפִים הֵם צִיוּרֶיהָ וְהִיא תִּשְׁמֹר עַל הַצְבָעִים.

צִלְצֵל הַפַּעֲמוֹן, וְרֶמִי מַכְנִיס לְיַלְקוּטוֹ אֶת הַמַחְבֶּרֶת לְצִיוּר וְהִנֵה קְרֵבָה אֵלָיו אֲבִיגַיִל וּמוֹשִׁיטָה לוֹ אֶת קֻפְסַת הַצְבָעִים. אַחַר-כָּךְ הִיא מַרְאָה לוֹ אֶת הַצִיוּר שֶׁצִיְרָה וְשׁוֹאֶלֶת:

“אֵיךְ הַצִיוּר? יָפֶה?”

וְרֶמִי מִתְבּוֹנֵן וְאוֹמֵר: “נֶהְדָר…”

פִּתְאֹם מוֹשִׁיטָה לוֹ אֲבִיגַיִל אֶת הַצִיוּר וְאוֹמֶרֶת:

“אַתָּה רוֹצֶה אוֹתוֹ? קַח, אֲנִי נוֹתֶנֶת אוֹתוֹ לְךָ בְּמַתָּנָה”.

הִשְׁאִירָה אֶת הַצִיוּר בְּיָדָיו וּבָרְחָה הַחוּצָה. הִבִּיט אַחֲרֶיהָ רָמִי וְלֹא רָאָה כִּי אִם שְׁתֵּי צַמוֹת מִתְנוֹדְדוֹת עַל הָעֹרֶף וְשׁוּלֵי שִׂמְלָה לְבָנָה עִם נְקֻדוֹת כְּחֻלוֹת וַאֲדֻמוֹת.

עָבְרוּ יָמִים אֲחָדִים. בַּהַפְסָקוֹת מְשַׂחֵק רָמִי עִם חֲבֵרָיו בְּכַדוּר. בַּשִׁעוּרִים הוּא יוֹשֵׁב לְיַד מְנַשֶׁה חֲבֵרוֹ וּמַקְשִׁיב לְדִבְרֵי הַמוֹרֶה. וְהִנֵה, יוֹם אַחֵד מַרְגִישׁ רָמִי וְהִנֵה נוֹדְדוֹת עֵינָיו מִשֻׁלְחַן-הַמוֹרֶה שְׂמֹאלָה, אֶל הַשֻׁלְחָן הַסָמוּךְ אֵלָיו וְנָחוֹת עַל פָּנֶיהָ שֶׁל אֲבִיגַיִל.

וַאֲבִיגַיִל יוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט וּמַאֲזִינָה לְדִבְרֵי הַמוֹרֶה. שְׂעָרָהּ הַבָּהִיר קָלוּעַ לִשְׁתֵּי צַמוֹת קְצָרוֹת, הַקְשׁוּרוֹת בְּסִרְטֵי תְּכֵלֶת. עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה וְצִבְעָן גַם הוּא כְּצֶבַע הַשָׁמַיִם, פִּיהָ פָּתוּחַ מְעַט, כְּאִלוּ מְבַקֵשׁ הוּא לִבְלֹעַ אֶת הַמִלִים הַיוֹצְאוֹת מִפִּי הַמוֹרֶה. וְעַל גוּפָהּ – שִׂמְלָה דַקָה וּלְבָנָה נְקוּדָה בִּנְקֻדוֹת כְּחֻלוֹת וַאֲדֻמוֹת.

פִּתְאֹם מַפְנָה אֲבִיגַיִל אֶת עֵינֶיהָ לְעֵבֶר רָמִי; לְהֶרֶף עַיִן נִפְגָשׁוֹת עֵינֵיהֶם, אַךְ רָמִי מְמַהֵר לְהַעֲבִיר אֶת עֵינָיו אֶל שֻׁלְחַן-הַמוֹרֶה וּבְפָנָיו עוֹלָה אַדְמִימוּת קַלָה. הוּא מִתְאַמֵץ לְהַאֲזִין לְדִבְרֵי הַמוֹרֶה, קוֹלוֹ מְהַדְהֵד בְּאָזְנָיו, אַךְ אֵין הוּא יָכוֹל לִקְלֹט אֶת הַמִלִים.

בָּעֶרֶב שׁוֹכֵב רָמִי בְּמִטָתוֹ; עֵינָיו פְּקוּחוֹת, וְהוּא מַבִּיט אֶל הַתִּקְרָה הָאֲפֵלָה. פִּתְאֹם מִתְגַלוֹת לְנֶגֶד עֵינָיו דְמֻיוֹתֵיהֶם שֶׁל חֲבֵרָיו לַכִּתָּה; שׁוּרָה אֲרֻכָּה צוֹעֶדֶת לִקְרָאתוֹ, אַךְ פְּנֵיהֶם מְטֻשְׁטָשִׁים, רַק בְּקֹשִׁי הוּא מַצְלִיחַ לְהַכִּיר אוֹתָם. אַךְ מִי הִיא דְמוּת זוֹ, הַטוֹבֶלֶת בְּאוֹר בָּהִיר, וְעַל גוּפָהּ שִׂמְלָה לְבָנָה, עִם נְקֻדוֹת כְּחֻלוֹת וַאֲדֻמוֹת? הִיא קְרֵבָה אֵלָיו, עַד כִּי רוֹאֶה הוּא אֶת פָּנֶיהָ בִּבְהִירוּת רַבָּה. הוּא מַכִּיר אוֹתָהּ, וּשְׂפָתָיו לוֹחֲשׁוֹת אֶת שְׁמָהּ:

“אֲבִיגַיִל…” וְהוּא יוֹדֵעַ כִּי זֶהוּ הַשֵׁם הַיָפֶה שֶׁבָּעוֹלָם.

אֲבִיגַיִל יוֹצֵאת מִן הַשׁוּרָה וּפוֹסַעַת לִקְרָאתוֹ, אַחַר-כָּךְ רוֹאֶה רָמִי אֶת שְׁנֵיהֶם – הוּא וְהִיא – פּוֹסְעִים יַחַד בִּשְׁבִיל אָרֹךְ אָרֹךְ, וּמִשְׁנֵי עֶבְרֵי הַשְׁבִיל פּוֹרְחִים פְּרָחִים צִבְעוֹנִיִים שֶׁמֵעוֹלָם לֹא רָאָה אוֹתָם, וְאוֹר הַיָרֵחַ בָּהִיר בָּהִיר, וְהוּא רוֹצֶה כָּל-כָּךְ לֶאֱחֹז בְּיָדָהּ שֶׁל אֲבִיגַיִל, אַךְ הוּא מִתְבַּיֵּשׁ. הֵם פּוֹסְעִים הָלְאָה בַּשְׁבִיל, וְלִבּוֹ מִתְפַּלֵל כִּי הַשְׁבִיל לֹא יִגָמֵר לְעוֹלָם.

עָבְרוּ יָמִים נוֹסָפִים; אוּלַי שָׁבוּעַ, אוּלַי שְׁבוּעַיִם. אֵין בְּכָךְ חֲשִׁיבוּת רַבָּה. רָמִי מוֹסִיף לָלֶכֶת כְּדַרְכּוֹ לְבֵית-הַסֵפֶר, מִתְאַמֵץ לְהַאֲזִין לְדִבְרֵי הַמוֹרֶה, יוֹצֵא בַּהַפְסָקוֹת אֶל הֶחָצֵר. עַתָּה אֵין הוּא מְשַׂחֵק עוֹד בְּכַדוּר עִם חֲבֵרָיו. הוּא מְטַיֵל בֶּחָצֵר הָלוֹךְ וָשׁוֹב, מִן הַכְּנִיסָה לַמִסְדְרוֹן וְעַד לַגָדֵר. אַחַר-כָּךְ עוֹצֵר הוּא עַל-יַד קְבוּצַת בָּנוֹת הַמְנַתְּרוֹת עַל חֶבֶל. אֲבִיגַיִל מַחֲזִיקָה בְּקָצֵהוּ הָאֶחָד שֶׁל הַחֶבֶל, מְסוֹבֶבֶת אוֹתוֹ וְצוֹחֶקֶת בְּקוֹל רָם. צְחוֹקָהּ יָפֶה כָּל-כָּךְ.

וּפִתְאֹם – מְצַלְצְלִים. אֲבִיגַיִל מַרְפָּה מִן הַחֶבֶל וּפוֹנָה בְּרִיצָה אֶל הַכִּתָּה. הִיא עוֹבֶרֶת עַל פָּנָיו שֶׁל רָמִי הַמַבִּיט בָּהּ, וּפִתְאֹם נִתְקֶלֶת רַגְלָהּ בְּאֶבֶן וְהִיא נוֹפֶלֶת אַרְצָה. לִבּוֹ שֶׁל רָמִי עוֹצֵר אֶת פְּעִימָתוֹ. עַד מְהֵרָה הוּא מִתְכּוֹפֵף אֵלֶיהָ, מוֹשִׁיט אֶת יָדָיו וְעוֹזֵר לָהּ לָקוּם. הִיא נִתְמֶכֶת בּוֹ וְשׁוּב נִפְגָשׁוֹת עֵינֵיהֶם. אַךְ רַק לְרֶגַע אֶחָד.

“תּוֹדָה!” הִיא אוֹמֶרֶת לוֹ וּפוֹתַחַת שֵׁנִית בְּרִיצָה אֶל הַכִּתָּה.

וְשָׁעוֹת רַבּוֹת הִרְגִישׁ רָמִי אֶת מַגַע יָדֶיהָ שֶׁל אֲבִיגַיִל בִּזְרוֹעוֹתָיו.

אוֹתוֹ עֶרֶב שׁוּב שָׁכַב רָמִי בְּמִטָתוֹ וְעֵינָיו נְעוּצוֹת בַּתִּקְרָה הָאֲפֵלָה. שׁוּב טִיְלוּ יַלְדֵי הַכִּתָּה בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה. פִּתְאֹם יוֹצֵאת אֲבִיגַיִל מִן הַשׁוּרָה וּמַתְחִילָה לָרוּץ; אוּלָם רַגְלָהּ נִתְקֶלֶת בְּאֶבֶן וְהִיא נוֹפֶלֶת. וְרָמִי רוֹאֶה כֵּיצַד הוּא רָץ לִקְרָאתָהּ, מֵרִים אוֹתָהּ בִּזְרוֹעוֹתָיו וְנוֹשֵׂא אוֹתָהּ בַּשְׁבִיל הָאָרֹךְ, בֵּין פְּרָחִים צִבְעוֹנִיִים, וְהוֹלֵךְ, וְהוֹלֵךְ, וְהוֹלֵךְ.

בְּאוֹתָם יְמֵי קַיִץ הִרְגִישׁ רָמִי וְיָדַע: הוּא נוֹשֵׂא אֶת אֲבִיגַיִל בְּתוֹךְ לְבָבוֹ. הוּא אוֹהֵב אוֹתָהּ! אִישׁ לֹא יָדַע עַל כָּךְ. לֹא אַבָּא-אִמָא, לֹא הַמוֹרֶה וַחֲבֵרָיו לַכִּתָּה, אַף לֹא אֲבִיגַיִל. זֶה הָיָה סוֹדוֹ הַגָדוֹל, סוֹדוֹ שֶׁלוֹ בִּלְבַד. אַל לוֹ לְגַלוֹת אֶת הַסוֹד לְאִישׁ. עוֹד עֲלוּלִים לָשִׂים אוֹתוֹ לִצְחוֹק, לִלְעֹג לוֹ. מֵאָז וּמִתָּמִיד מְשַׂחֲקִים הַיְלָדִים לְחוּד, וְהַיְלָדוֹת מְשַׂחֲקוֹת לְחוּד, וְאֵין אֵלֶה בָּאִים בְּסוֹד אֵלֶה. וְאִם יְגַלֶה רָמִי אֶת סוֹדוֹ, אֶת מְשִׁיכָתוֹ לְהִמָצֵא בְּחֶבְרַת יַלְדָה, יֵדְעוּ כֻּלָם: רָמִי שׁוֹנֶה מִכָּל חֲבֵרָיו.

וְהַסוֹד בּוֹעֵר, בּוֹעֵר בְּתוֹכוֹ, וְרָמִי רוֹצֶה כָּל-כָּךְ לַחֲלֹק אֶת סוֹדוֹ עִם עוֹד נֶפֶשׁ אַחַת, וְאֵין הוּא מֵעֵז, וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ עִם מִי.

עָבְרוּ-חָלְפוּ יָמִים, וּשְׁנַת הַלִמוּדִים מִתְקָרֶבֶת לְסִיוּמָהּ. בִּשְׁעַת הַהַפְסָקָה עוֹמְדִים הַיְלָדִים בַּחֲבוּרָה וּמְשׂוֹחֲחִים בֵּינֵיהֶם; כָּל אֶחָד מְסַפֵּר כֵּיצַד יְבַלֶה אֶת הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל.

“אֲנִי אֶסַע אֶל דוֹדִי בִּכְפַר-יְחֶזְקֵאל”, אוֹמֵר מְנַשֶׁה.

“וַאֲנִי אֶסַע לְקַיְטָנָה בִּנְתַנְיָה”, אוֹמֶרֶת רָחֵל.

אֵלֶה יִסְעוּ לֶהָרִים, אֲחֵרִים יֵרְדוּ לָעֵמֶק; אֲחָדִים אוֹמְרִים כִּי עֲדַיִן אֵינָם יוֹדְעִים הֵיכָן יִהְיוּ, אֶפְשָׁר וּסְתָם יְבַלוּ בַּבַּיִת. רָמִי עוֹמֵד בַּצַד וּמַאֲזִין. הוּא מַבִּיט בַּאֲבִיגַיִל, וּמִשׁוּם-מָה נִדְמֶה לוֹ כִּי עֵינֶיהָ שׁוֹנוֹת מִתָּמִיד. פִּתְאֹם הִיא אוֹמֶרֶת:

“אֲנִי אֶסַע עִם הוֹרַי לִירוּשָׁלַיִם, וְלֹא נַחֲזֹר עוֹד לְכָאן. אֲנַחְנוּ נִשָׁאֵר לָגוּר בִּירוּשָׁלַיִם לְתָמִיד. אָבִי קִבֵּל שָׁם עֲבוֹדָה, בַּמֶמְשָׁלָה”.

רֶגַע עָמַד לִבּוֹ שֶׁל רָמִי מִדְפֹק: הַאֻמְנָם, נָכוֹן שָׁמַע, אֲבִיגַיִל תִּסַע וְלֹא תַּחֲזֹר? לֹא עוֹד תֵּשֵׁב עַל-יַד הַשֻׁלְחָן הַשֵׁנִי בַּטוּר הָרִאשׁוֹן; וְשׁוּב לֹא יוּכַל לְהַבִּיט בָּהּ, וְלֹא יִשְׁמַע אֶת צְחוֹקָהּ, וְלֹא יִרְאֶה אֶת שְׂעָרָה הַבָּהִיר, הַקָלוּעַ לְצַמוֹת. לָמָה הִיא נוֹסַעַת כָּל-כָּךְ רָחוֹק עַד יְרוּשָׁלַיִם…

וְאוּלַי עוֹד יִקְרֶה נֵס – וְהִיא לֹא תִּסַע?

יְבֹרַךְ הַמוֹרֶה! בַּשִׁעוּר הַבָּא פָּתַח וְאָמַר:

"רָחֵל סִפְּרָה לִי, כִּי אֲבִיגַיִל עוֹבֶרֶת לָגוּר בִּירוּשָׁלַיִם. בַּשָׁנָה הַבָּאָה לֹא תִּלְמַד עוֹד אִתָּנוּ. הָבָה נָכִין לָהּ מַתָּנָה, לְמַעַן תִּזְכֹּר אוֹתָנוּ תָּמִיד תָּמִיד. כָּל אֶחָד יִכְתֹּב לִכְבוֹדָהּ חִבּוּר, וְאֶת כָּל הַחִבּוּרִים נִכְרֹך יַחַד לְאַלְבּוֹם יָפֶה, וְזוֹ תִּהְיֶה מַתְּנָתֵנוּ.

הַשִׁעוּר כֻּלוֹ הֻקְדַשׁ לְכָךְ, וְהַיְלָדִים כֻּלָם הוֹצִיאוּ אֶת מַחְבְּרוֹתֵיהֶם וְהִתְחִילוּ כּוֹתְבִים.

גַם רָמִי יָשַׁב וְהַמַחְבֶּרֶת לְפָנָיו. עֵינָיו הִבִּיטוּ בַּאֲבִיגַיִל (עַכְשָׁו כְּבָר מֻתָּר הָיָה!) וְהוּא הִרְגִישׁ כֵּיצַד עוֹלוֹת הַמִלִים בְּתוֹכוֹ, מִלִים חַמוֹת וּמְלַטְפוֹת, מִלִים עֲצוּבוֹת וְדוֹמְעוֹת… אֲבָל יָדוֹ לֹא נִשְׁמְעָה לוֹ. הַאֻמְנָם, עַכְשָׁו יְגַלֶה לַאֲבִיגַיִל אֶת סוֹדוֹ? וְאוּלַי כְּשֶׁתִּקְרָא מַה שֶׁכָּתַב תַּחְלִיט לְהִשָׁאֵר כָּאן וְלֹא לִנְסֹעַ לִירוּשָׁלַיִם?

לְבַסוֹף הִתְחִיל לִכְתֹּב:

"אֲבִיגַיִל,

חֲבָל שֶׁאַתְּ נוֹסַעַת. יִהְיֶה עָצוּב בִּלְעָדַיִךְ בַּכִּתָּה… אֲנִי – – –"

פִּתְאֹם הִרְגִישׁ יָד עַל כְּתֵפוֹ. אֲבִיגַיִל עָמְדָה עַל יָדוֹ, גָחֲנָה עַל הַמַחְבֶּרֶת וְאָמְרָה:

“גַם אַתָּה כּוֹתֵב לִי מַשֶׁהוּ? הַרְאֵה לִי…”

רָמִי נִרְתַּע. הַאֻמְנָם, יוֹדַעַת הִיא אֶת סוֹדוֹ? וּכְשֶׁפָּנְתָה אֲבִיגַיִל מִמֶנוּ – הִמְשִׁיךְ אֶת חִבּוּרוֹ, וּבְלִי שֶׁיָדַע מַדוּעַ כָּתַב מִשְׁפָּטִים רְגִילִים, שֶׁהָיוּ דוֹמִים לְכָל שְׁאָר הַחִבּוּרִים בַּכִּתָּה.

*

מֵאָז עָבְרוּ יָמִים רַבִּים. שׁוּב מְשַׂחֵק רָמִי עִם חֲבֵרָיו בַּהַפְסָקוֹת – בְּכַדוּר, בְּגֻלוֹת, בְּמַחֲבוֹאִים. עַל-יַד רָחֵל יוֹשֶׁבֶת עַתָּה יַלְדָה חֲדָשָׁה, מִירָה שְׁמָהּ.

וְרַק בִּשְׁעוֹת עֶרֶב, עֵת שׁוֹכֵב הוּא בְּמִטָתוֹ וְעֵינָיו נְעוּצוֹת בַּתִּקְרָה הָאֲפֵלָה, רוֹאָה הוּא לִפְעָמִים שְׁבִיל נִמְשָׁךְ מֵעָלָיו, שְׁבִיל אָרֹךְ אָרֹךְ, פְּרָחִים צִבְעוֹנִיִים מִימִינוֹ וּמִשְׂמֹאלוֹ, וּבַשְׁבִיל פּוֹסַעַת יַלְדָה בְּשִׂמְלָה לְבָנָה לְבָנָה, עִם נְקֻדוֹת כְּחֻלוֹת וַאֲדֻמוֹת…

“לְהִתְכּוֹנֵן! בְּעוֹד חָמֵשׁ דַקוֹת עוֹלֶה הַמָסָךְ!” נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל גִדְעוֹן.

אִילָן יוֹשֵׁב בַּחֶדֶר הַקָטָן שֶׁמֵאֲחוֹרֵי הַבָּמָה, מִתְבּוֹנֵן בַּמַרְאָה וּמְתַקֵן אֶת הַכֶּתֶר שֶׁעַל רֹאשׁוֹ. יָדוֹ רוֹעֶדֶת, וְהוּא אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ מַה זֶה קָרָה לוֹ, מַדוּעַ לִבּוֹ הוֹלֵם כָּל-כָּךְ. הַאִם הִתְרַגְשׁוּת הִיא זוֹ, אוֹ אוּלַי פַּחַד מִפְּנֵי מֵאוֹת הָעֵינַיִם שֶׁיִנָעֲצוּ בּוֹ עִם פְּתִיחַת הַמָסָךְ?

מֵעוֹלָם לֹא הִרְגִישׁ הַרְגָשָׁה מֵעֵין זוֹ. תָּמִיד עָבְרוּ הַחֲזָרוֹת בְּלִי שֶׁיִטְעֶה כִּמְעַט אַף פַּעַם אַחַת; תָּמִיד הִרְגִּישׁ עַצְמוֹ בָּטוּחַ כָּל-כָּךְ. וְהִנֵה, דַּוְקָא עַכְשָׁו, לִפְנֵי הַצָגַת הַבְּכוֹרָה, בָּאָה עָלָיו הַרְגָשָׁה זוֹ…

נֶגֶד עֵינָיו עוֹבְרִים שְׁלשֶׁת הֶחֳדָשִׁים הָאַחֲרוֹנִים – שָׁבוּעוֹת אֲרֻכִּים שֶׁל שִׁנוּן הַתַּפְקִיד, שֶׁל חֲזָרוֹת לְלֹא סוֹף, שֶׁל מְדִידַת הַתִּלְבּשֶׁת וְהַהִתְרַגְשׁוּת שֶׁלִפְנֵי הַצָגַת הַבְּכוֹרָה. וְהוּא נִזְכָּר: בְּאַחַד הַשִׁעוּרִים נִכְנַס הַמוֹרֶה וְהִצִיגוֹ: זֶהוּ גִדְעוֹן, אֶחָד מִשַׂחְקָנֵי “הַבִּימָה”. הַנְהָלַת בֵּית-הַסֵפֶר הִזְמִינָה אוֹתוֹ לְהָכִין עִם הַתַּלְמִידִים מֵחָזֶה לִקְרַאת סִיוּם הַשָׁנָה. כָּל מִי שֶׁרוֹצָה לְהִשְׁתַּתֵּף בַּהַצָגָה, יִכָּנֵס בַּשִׁעוּר הָאַחֲרוֹן לַחֲדַר הַהִתְעַמְלוּת.

עֵינֵי כָּל הַתַּלְמִידִים נִשְׁלְחוּ מִיָד אֶל אִילָן. הָיָה בָּרוּר כִּי הוּא יִשְׁתַּתֵּף בַּהַצָגָה, וְאוּלַי גַם בְּאַחַד הַתַּפְקִידִים הָרָאשִׁיִים. כִּי אִילָן הָיָה יָדוּעַ מֵאָז וּמִתָּמִיד כְּ“שַׂחֲקָן”, וְכֻלָם אוֹהֲבִים הָיוּ לִרְאוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְחַקֶה מוֹרִים בְּדִבּוּרָם וּשְׁאָר אֲנָשִׁים בְּמִנְהָגֵיהֶם.

“חֲבָל שֶׁאֵין חוּג דְרָמָטִי בְּבֵית-הַסֵפֶר”, הָיָה אַבָּא אוֹמֵר, “יָכֹלְתָּ לְהַצְלִיחַ מְאֹד בַּהַצָגוֹת”.

אַחֲרֵי הַלִמוּדִים נֶעֶרְכָה הַפְּגִישָׁה הָרִאשׁוֹנָה עִם גִדְעוֹן. חֲמִשָׁה תַּלְמִידִים הִתְנַדְבוּ מִכִּתָּתוֹ שֶׁל אִילָן. וְעוֹד שִׁשָׁה בָּאוּ מִן הַכִּתָּה הַמַקְבִּילָה. כָּל יֶלֶד צָרִיךְ הָיָה לִקְרֹא קֶטַע מִתּוֹךְ הַסֵפֶר “וַיְהִי הַיוֹם”. אַרְבָּעָה יְלָדִים לֹא נִמְצְאוּ מַתְאִימִים לְכָךְ וְשֻׁחְרְרוּ. בֵּין שִׁבְעַת הַתַּלְמִידִים שֶׁנִבְחֲרוּ לַהַצָגָה נִמְצָא, כַּמוּבָן, גַּם אִילָן, וְלֹא עוֹד, אֶלָא שֶׁהוּא נִבְחַר בֶּאֱמֶת לְמַלֵא אֶת הַתַּפְקִיד הָרָאשִׁי. הַמַחֲזֶה שֶׁנִבְחַר לַהַצָגָה הָיָה “מִשְׁפַּט הָאַלְמָנָה עִם הָרוּחַ”, וְאִילָן נִבְחַר לְשַׂחֵק אֶת דְמוּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶלֶךְ. כָּל יֶלֶד קִבֵּל הֶעְתֵּק שֶׁל תַּפְקִידוֹ, וְהִתְחִילָה תְּקוּפָה אֲרֻכָּה וּמְאֻמֶצֶת שֶׁל חֲזָרוֹת, שִׂיחוֹת, שִׁנוּן הַתַּפְקִיד, וְשׁוּב – חֲזָרוֹת, חֲזָרוֹת, חֲזָרוֹת.

אָכֵן, הָיְתָה זוֹ תְּקוּפָה מְאֻמֶצֶת מְאֹד. כֻּלָם אָמְרוּ כָּךְ. וְרַק לְאִילָן נִרְאָה הַדָבָר כְּמִשְׂחָק מְשַׁעֲשֵׁעַ בִּלְבַד. עַל נְקַלָה לָמַד אֶת תַּפְקִידוֹ בְּעַל-פֶּה, וּכְבָר בַּחֲזָרָה הָרִאשׁוֹנָה שִׂחֵק אֶת תַּפְקִידוֹ כְּשַׂחֲקָן מְנֻסֶה וּוָתִיק.

“רְאוּ כַּמָה טִבְעִי מִשְׂחָקוֹ שֶׁל אִילָן”, הָיָה גִדְעוֹן אוֹמֵר לַמִשְׁתַּתְּפִים הָאֲחֵרִים, “הַבִּיטוּ עַל יְשִׁיבָתוֹ, הַקְשִׁיבוּ לְדֶרֶךְ דִבּוּרוֹ – מַמָּשׁ מֶלֶךְ מִבֶּטֶן וּמִלֵדָה…”

לְבַסוֹף הִגִיעַ הַשָׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן. כָּל אֶחָד קִבֵּל אֶת תִּלְבָּשְׁתּוֹ. וְהַחֲזָרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶעֶרְכוּ עַל הַבָּמָה אֲשֶׁר בָּאוּלָם הַגָדוֹל שֶׁל בֵּית-הַסֵפֶר. הָיְתָה הַרְגָשָׁה כִּי הַהַצָגָה תַּעֲבֹר בְּהַצְלָחָה וּלְלֹא תְּקָלוֹת.

“שְׁתֵּי דַקוֹת לַעֲלִיַת הַמָסָךְ”, נִשְׁמַע שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל גִדְעוֹן, “כָּל הַמִשְׁתַּתְּפִים בְּמַעֲרָכָה א' עוֹלִים עַל הַבָּמָה!”

אִילָן מַבִּיט מִסָבִיב. הִנֵה עוֹבֵר גִדְעוֹן בִּמְהִירוּת מִיֶלֶד לְיֶלֶד, נוֹתֵן הוֹרָאוֹת אַחֲרוֹנוֹת וּמְתַקֵן אֶת הַתִּלְבֹּשֶׁת. גַם אֶל אִילָן הוּא קָרֵב, אַךְ אֵין הוּא אוֹמֵר לוֹ דָבָר, רַק טוֹפֵחַ עַל כְּתֵפוֹ לְעִדוּד וְהוֹלֵךְ הָלְאָה. וּבֶאֱמֶת, אֵילוּ “הוֹרָאוֹת אַחֲרוֹנוֹת” אֶפְשָׁר לוֹמַר לַמִשְׁתַּתֵּף הַטוֹב בְּיוֹתֵר, הַמְמַלֵא אֶת הַתַּפְקִיד הָרָאשִׁי?

“לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה!” חוֹזֵר גִדְעוֹן. אָכֵן, גַם הוּא נִרְגָשׁ לֹא מְעַט…

אִילָן עוֹלֶה עַל הַבָּמָה. הַמָסָךְ סָגוּר עֲדַיִן, אַךְ מֵעֶבְרוֹ הַשֵׁנִי נִשְׁמָע מִלְמוּלוֹ שֶׁל הַקָהָל הָרַב.

“הָאוּלָם מָלֵא לְגַמְרֵי!” נִשְׁמָע קוֹלוֹ שֶׁל יוֹסִי, שֶׁהֵצִיץ בְּעַד אֶחָד מֵחֲרַכֵּי הַמָסָךְ. הֲמוֹן מֻזְמָנִים יוֹשְׁבִים בֵּין הַהוֹרִים וְהַמוֹרִים. וּבַשׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, עַל-יַד הַמְנַהֵל, יוֹשֵׁב שַׂר הַחִנוּךְ וְהַתַּרְבּוּת.

אִילָן פּוֹסֵעַ עַל הַבָּמָה וּמִתְיַשֵׁב עַל כִּסֵא מְפֹאָר הַנִצָב בְּאֶמְצָעִיתָהּ. זֶהוּ כִּסֵא-הַמֶלֶךְ. הוּא מַבִּיט עַל סְבִיבוֹתָיו וְחָשׁ מִין רֵיקָנוּת מְשֻׁנָה הַמִתְפַּשֶׁטֶת בְּרֹאשׁוֹ. וּפַחַד נוֹרָא תּוֹקֵף אוֹתוֹ: מַה לַעֲשׂוֹת? הוּא שָׁכַח אֶת תַּפְקִידוֹ. שׁוּם מִלָה אֵין הוּא זוֹכֵר.

לְאַט לְאַט נִפְתַּח הַמָסָךְ וּמִן הָאוּלָם עוֹלֶה קוֹל תְּשׁוּאוֹת. אִילָן מֵרִים עֵינָיו וְרוֹאֶה לְפָנָיו אוּלָם חָשׁוּךְ מָלֵא אֲנָשִׁים; מְאוֹת עֵינַיִם נִשְׁלָחוֹת אֵלָיו, מַבִּיטוֹת בּוֹ, דוֹקְרוֹת אֶת גוּפוֹ כִּמְחָטִים. צְמַרְמֹרֶת מַקְפִּיאָה חָלְפָה בְּגוּפוֹ. מַה יִהְיֶה? הוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵא-הַמֶלֶךְ, הוּא צָרִיךְ לְשַׂחֵק, אַךְ אֵין הוּא יוֹדֵעַ כֵּיצַד. אַף מִלָה אַחַת אֵינֶנָה עוֹלָה בְּזִכְרוֹנוֹ, אוּלַי יָקוּם וִיבַקֵשׁ כִּי יִדְחוּ אֶת הַהַצָגָה לְכַמָה יָמִים, לְפָחוֹת עַד מָחָר?

לֹא, מְאֻחָר מִדַי. כִּי הִנֵה עַל הַבָּמָה הִתְחִילָה בֵּינְתַיִם הַהַצָגָה.

הָאַלְמָנָה (הִיא נִירָה, מְנַסָה לְהִתְפָּרֵץ פְּנִימָה בְּעַד הַפֶּתַח): הֵנִיחוּנִי לְהִכָּנֵס אֶל הַמֶלֶךְ! אָנָא, הֵנִיחוּנִי לְהִכָּנֵס…

שׁוֹמֵר-הַסַף (הוּא יוֹסִי, עוֹצֵר אוֹתָהּ וְקוֹרֵא): לֹא, אִשָׁה. אֵין הַמֶלֶךְ מְקַבֵּל עַתָּה אֶת בְּנֵי עַמוֹ לְמִשְׁפָּט.

הָאַלְמָנָה הוֹדֶפֶת אֶת שׁוֹמֵר-הַסַף מִדַרְכָּהּ, אַךְ הוּא תּוֹפֵס בְּיָדָהּ וּמְנַסֶה לִמְשֹׁךְ אוֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַבָּמָה. הִיא נֶאֱבֶקֶת עִמוֹ וְשׁוֹלַחַת רֹאשָׁהּ אֶל אִילָן; אַחַר-כָּךְ הִיא פּוֹשֶׁטֶת אֵלָיו יָדָהּ וְקוֹרֵאת בְּקוֹל מְעוֹרֵר רַחֲמִים: “הַמֶלֶךְ, תְּנֵנִי לָבוֹא אֵלֶיךָ…”

פִּתְאֹם הִשְׂתָּרֵר שֶׁקֶט עַל הַבָּמָה. הָאִשָׁה נִשְׁאֲרָה עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ, עֵינֶיהָ מַבִּיטוֹת בְּאִילָן וְיָדָהּ מוּשֶׁטֶת אֵלָיו, כִּמְצַפָּה לְמוֹצָא פִּיו. אֲבָל הוּא מַבִּיט בָּהּ וְשׁוֹתֵק. עַתָּה מַפְנֶה גַם שׁוֹמֵר-הַסַף פָּנָיו אֶל כִּסֵא-הַמֶלֶךְ, כְּאִלוּ מְבַקֵשׁ לָדַעַת כֵּיצַד לִנְהֹג בָּאִשָׁה. הַשׁוֹמֵר מַבִּיט בְּאִילָן וְתָמֵהַּ: מַדוּעַ אֵין הוּא אוֹמֵר דָבָר? וְאִילָן מְסוֹבֵב רֹאשׁוֹ אֶל יַרְכְּתֵי הַבָּמָה. גִדְעוֹן עוֹמֵד חָבוּי מֵאֲחוֹרֵי הַקְלָעִים, וְהוּא עוֹשֶׂה לְעֶבְרוֹ תְּנוּעוֹת זֵרוּז וְעִדוּד; נִדְמֶה כִּי הוּא גַם לוֹחֵשׁ לוֹ:

‘מַדוּעַ אֵינְךָ מְדַבֵּר?’

שֶׁקֶט בָּאוּלָם, וְגַם עַל הַבָּמָה שֶׁקֶט; כִּי אִילָן אֵינֶנוּ מְדַבֵּר…

פִּתְאֹם נִשְׁמַעַת עַל הַבָּמָה נְקִישָׁה רָמָה, כְּאִלוּ נָפַל עָלֶיהָ דְבַר-מָה. אָכֵן שׁוֹמֵר-הַסַף הִשְׁמִיט מִיָדָיו אֶת חֲנִיתוֹ. אוֹתוֹ רֶגַע מִתְפָּרֶצֶת נִירָה (הִיא הָאִשָׁה הָאַלְמָנָה) אֶל כִּסֵא-הַמֶלֶךְ, נוֹפֶלֶת עַל בִּרְכֶּיהָ, לוֹפֶתֶת אֶת רַגְלָיו שֶׁל אִילָן, וְקוֹרֵאת:

“הַמֶלֶךְ! הַמֶלֶךְ!”

(‘הַבִּיטוּ עַל אִילָן, עַל יְשִׁיבָתוֹ; הִקְשִׁיבוּ לְדֶרֶךְ דִבּוּרוֹ – מַמָשׁ מֶלֶךְ מִבֶּטֶן וּמִלֵדָה’ – מְהַדְהֲדוֹת מִלִים בְּרֹאשׁוֹ, וְהַקוֹל – קוֹלוֹ שֶׁל גִדְעוֹן)…

וּפֶתַע פִּתְאֹם – לְאַחַר נְקִישַׁת הַחֲנִית שֶׁהִדְהֲדָה בְּאָזְנָיו, לְאַחַר קְרִיאָתָהּ שֶׁל הָאַלְמָנָה הַלוֹפֶתֶת אֶת רַגְלָיו, הִרְגִישׁ אִילָן וְהִנֵה אוֹר רַב הִתְחִיל זוֹרֵחַ בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכֹּל נַעֲשָׂה בָּהִיר סְבִיבוֹ, בָּרוּר כָּל-כָּךְ וּמוּבָן. הוּא – אֵינֶנוּ עוֹד אִילָן, תַּלְמִיד בֵּית-הַסֵפֶר הָעֲמָמִי. הוּא – שְׁלֹמֹה הַמֶלֶךְ הַיוֹשֵׁב עַל כִּסֵא מַלְכוּתוֹ לִשְׁפֹּט אֶת עַמוֹ. וְכָל אוֹתָן עֵינַיִם הַנִשְׁלָחוֹת אֵלָיו מִן הָאוּלָם – עֵינֵי עַמוֹ הֵן, עַמוֹ הַמְצַפֶּה בַּחֲרָדָה לְמוֹצָא-פִּיו; וְזוֹ הַכּוֹרַעַת בֶּרֶךְ לְפָנָיו – נְתִינָה מִבְּנֵי עַמוֹ הִיא, שֶׁבָּאָה לִשְׁפֹּךְ לְפָנָיו אֶת מְרִי-לְבָבָהּ.

אָז מֵיטִיב הַמֶלֶךְ אֶת מוֹשָׁבוֹ עַל כִּסְאוֹ, שׁוֹלֵחַ יָדָיו אֶל שַׁרְבִיט הַמְלוּכָה, שׁוֹלֵחַ מַבָּטוֹ אֶל הָאַלְמָנָה וְאוֹמֵר לָהּ בְּקוֹל מְצַוֶה הַמַעֲבִיר רֶטֶט בָּאוּלָם:

“קוּמִי, אִשָׁה, מֵעַל הָאָרֶץ וְהַגִידִי – מַה מִלִים בְּפִיךְ?”

וְהָאִשָׁה קָמָה, שׁוֹלַחַת אֶל הַמֶלֶךְ עֵינַיִם נִכְנָעוֹת וְאוֹמֶרֶת:

“אֲהָהּ, מַלְכִּי, כִּי אִשָׁה אַלְמָנָה אֲמָתְךָ וְאֵין לָהּ כֹּל…”

הַמָסָךְ יָרֵד. תְּשׁוּאוֹת סוֹעֲרוֹת וּמְמֻשָׁכוֹת עָלוּ אֶל הַבָּמָה מִן הָאוּלָם וְסִפְּרוּ עַל הַהַצְלָחָה הָרַבָּה שֶׁל הַהַצָגָה. שׁוּב עָלָה הַמָסָךְ, וְהִנֵה הַקָהָל עוֹמֵד עַל רַגְלָיו וּמוֹחֵא כַּפַּיִם בְּהִתְלַהֲבוּת. הַמִשְׁתַּתְּפִים בַּהַצָגָה מִסְתַּדְרִים בְּשׁוּרָה לִפְנֵי הַקָהָל וּמַרְכִּינִים רֹאשָׁם בְּתוֹדָה. אִילָן מַפְנֶה רֹאשׁוֹ, וְהוּא רוֹאֶה אֶת גִדְעוֹן עוֹמֵד לְצִדוֹ וְלוֹחֵץ יָדוֹ בְּכֹחַ. שׁוּב נִשְׁלָחוֹת עֵינָיו אֶל הַקָהָל; בַּשּׁוּרָה הַחֲמִישִׁית עוֹמֶדֶת אִמוֹ וּמְנוֹפֶפֶת אֵלָיו יָדָהּ בִּבְרָכָה. וְאִילָן מַרְגִישׁ: אֶבֶן כְּבֵדָה יָרְדָה מֵעַל כְּתֵפָיו, וְהַרְגָשַׁת אֹשֶׁר וּרְוָחָה מְמַלֵאת אֶת לִבּוֹ.

שׁוּב יָרֵד הַמָסָךְ. לְאַט לְאַט גָוְעוּ הַתְּשׁוּאוֹת. אָז פּוֹנֶה גִדְעוֹן אֶל אִילָן וְשׁוֹאֵל:

“מַה זֶה הָיָה לְךָ בְּרֵאשִׁית הַהַצָגָה? הַאֻמְנָם, שָׁכַחְתָּ אֶת תַּפְקִידְךָ?”

“לֹא”, מֵשִׁיב אִילָן וּמוֹרִיד אֶת הַכֶּתֶר מֵעַל רֹאשׁוֹ, “שָׁכַחְתִּי בִּכְלָל אֵיפֹה אֲנִי נִמְצָא…”

אַחֲרֵי הַדְלָקַת הַנֵרוֹת בַּחֲנֻכִּיָה קִבְּלָה עֲטָרָה אֶת דְמֵי הַחֲנֻכָּה: מֵאַבָּא שְׁנֵי מַטְבְּעוֹת נוֹצְצִים בְּנֵי חֲמִשִׁים אֲגוֹרוֹת וּמֵאִמָא מַטְבֵּעַ נוֹצֵץ אֶחָד בֶּן שֶׁקֶל אֶחָד. שָׂמְחָה עֲטָרָה מְאֹד, אָמְרָה תּוֹדָה לְאַבָּא-אִמָא וְטָמְנָה אֶת הַמַטְבְּעוֹת בְּתוֹךְ הַנַרְתִּיק הַקָטָן שֶׁקָלְעָה הַשָׁבוּעַ בַּשִׁעוּר לִמְלָאכָה.

“מַה לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף הַזֶּה?” שָׁאֲלָה עֲטָרָה אֶת אִמָא.

“מַה שֶׁאַתְּ רוֹצָה”, הֵשִׁיבָה אִמָא, “כָּל מַה שֶׁאַתְּ רוֹצָה”.

“מַה לִקְנוֹת?” הִרְהֲרָה עֲטָרָה כָּל עֶרֶב, כְּשֶׁהִבִּיטָה אֶל הַנֵרוֹת הַדוֹלְקִים. קָשֶׁה הָיָה לְהַחְלִיט: דְבָרִים רַבִּים כָּל-כָּךְ יֵשׁ בַּחֲנֻיוֹת, אֲשֶׁר נַפְשָׁהּ חֲפֵצָה בָּהֶם, וְנוֹסָף לָזֹאת – קָשֶׁה הָיָה לַעֲטָרָה לְהִפָּרֵד מִן הַמַטְבְּעוֹת הַנוֹצְצִים. טוֹב הָיָה לָהֶם לָנוּחַ בְּתוֹךְ הַנַרְתִּיק הַיָפֶה אֲשֶׁר קָלְעָה בְּמוֹ יָדֶיהָ.

נִגְמַר חֹפֶשׁ הַחֲנֻכָּה וְשׁוּב הִגִיעָה הָעֵת לָלֶכֶת לְבֵית-הַסֵפֶר. הַמִדְרָכוֹת הָיוּ רְחוּצוֹת בַּגְשָׁמִים הָרִאשׁוֹנִים, וּנְקִיוֹת הָיוּ – בְּלִי נְיָרוֹת, בְּלִי אָבָק. אֲבָל מַה זֶה? מַהוּ הַדָבָר הַמֻנָח עַל-יַד גֻמַת הָעֵץ? אוּלַי זֶה… כֵּן, הָיָה זֶה מַטְבֵּעַ גָדוֹל וְעָגֹל וְכָתוּב עָלָיו: 50 אֲגוֹרוֹת. הֵרִימָה עֲטָרָה אֶת הַמַטְבֵּעַ. הוּא לֹא הָיָה נוֹצֵץ כָּל-כָּךְ, כִּי עָבַר בְּוַדַאי גִלְגוּלִים רַבִּים עַד שֶׁהִגִיעַ אֶל גֻמַת הָעֵץ. אֲבָל כְּשֶׁחָזְרָה עֲטָרָה הַבַּיְתָה שִׁפְשְׁפָה אֶת הַמַטְבֵּעַ וּמֵרְקָה אוֹתוֹ עַד שֶׁחָזַר אֵלָיו הַבָּרָק. אַחַר-כָּךְ פָּתְחָה אֶת הַנַרְתִּיק וְצֵרְפָה אוֹתוֹ אֶל חֲבֵרָיו. עַכְשָׁו יֵשׁ לָהּ… כַּמָּה? רֶגַע אֶחָד; כֵּן – מָאתַיִם וְעֶשְׂרִים אֲגוֹרוֹת שֶׁהֵם שְׁנֵי שְׁקָלִים וְעֶשְׂרִים אֲגוֹרוֹת. זֶה הָמוֹן!

מָה כְּדַאי לִקְנוֹת עַכְשָׁו בַּכֶּסֶף הַזֶה? אוּלַי חֲבִילַת מַמְתַּקִים? אוּלַי קֻפְסַת צְבָעִים חֲדָשָׁה (כִּי שֶׁלָהּ כְּבָר יְשָׁנָה לְגַמְרֵי, עוֹד מִן הַשָׁנָה שֶׁעָבְרָה). לֹא, בֵּינְתַיִם לֹא תִּקְנֶה דָבָר. צַר הָיָה לָהּ לַעֲטָרָה לְהוֹצִיא אֶת הַכֶּסֶף. ‘יָנוּחוּ לָהֶם הַמַטְבְּעוֹת בַּנַרְתִּיק הַקָטָן. מַה יֵשׁ לְמַהֵר?’

אַחֲרֵי יוֹמַיִם בִּקְרָה עֲטָרָה אֵצֶל סַבְתָּא בְּרָמַת-גַן. סַבְתָּא אוֹהֶבֶת, כַּמוּבָן, אֶת עֲטָרָה מְאֹד וְתָמִיד הִיא מְכַבֶּדֶת אֶת נֶכְדָתָהּ בְּסֻכָּרִיָה אוֹ בְּעוּגָה. אַךְ הַפַּעַם לֹא הָיוּ לְסַבְתָּא לֹא סֻכָּרִיָה וְלֹא עוּגָה; וּכְדֵי שֶׁלֹּא תִּצְטַעֵר עֲטָרָה נָתְנָה לָהּ סַבְתָּא עֲשָׂרָה מַטְבְּעוֹת בְּנֵי עֶשֶׂר אֲגוֹרוֹת כָּל אֶחָד וְאָמְרָה לָהּ:

“קְחִי עֲטָרָה’לֶה, וְתִקְנִי לָךְ סֻכָּרִיוֹת בַּחֲנוּת הַסְמוּכָה, מֵאֵלֶּה שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת”.

אֲבָל עֲטָרָה לֹא קָנְתָה סֻכָּרִיוֹת, אַף לֹא אַחַת. הִיא צֵרְפָה גַם אֶת הַמַטְבְּעוֹת הַלָלוּ אֶל הַשְׁאָר בַּנַרְתִּיק הַקָטָן. הַנַרְתִּיק נִתְמַלֵא כִּמְעַט; וְעֲדַיִן עֲטָרָה אֵינָהּ יוֹדַעַת מַה תַּעֲשֶׂה בַּכֶּסֶף הָרַב הַזֶה. וּכְשֶׁקִבְּלָה עֲטָרָה אֶת אַרְבָּעִים הָאֲגוֹרוֹת מִן הַדוֹדָה הַיְשִׁישָׁה כְּאוֹת תּוֹדָה עַל שֶׁעָזְרָה לָהּ לְהַעֲלוֹת אֶת הַסַל לַקוֹמָה הַשְׁנִיָה – לֹא הָיָה עוֹד מָקוֹם לְאַחַד הַמַטְבְּעוֹת בַּנַרְתִּיק הַקָטָן. מַה לַעֲשׂוֹת? אוּלַי תִּקְנֶה מַשֶׁהוּ בַּמַטְבֵּעַ הַזֶה? הִרְהֲרָה עֲטָרָה; וְאַחֲרֵי שֶׁגָמְרָה לְהַרְהֵר שָׂמָה אוֹתוֹ בַּקַלְמָר שֶׁלָהּ. ‘יָנוּחַ לוֹ בֵּינְתַיִם שָׁם, וְאַחַר-כָּךְ – נִרְאֶה!’

וּבָאֱמֶת, מָצְאָה עֲטָרָה אַחַר-כָּךְ מָה לַעֲשׂוֹת. בָּעֶרֶב נִתְרוֹקְנָה קֻפְסַת הַקָקָאוֹ הָעֲגֻלָה וְאִמָא פָּתְחָה קֻפְסָה חֲדָשָׁה. שָׁאֲלָה אִמָא: “מִי רוֹצֶה קֻפְסָה יָפָה?”

תְּחִלָה לֹא עָנָה אִישׁ, אַךְ פִּתְאֹם נִזְכְּרָה עֲטָרָה וְקָרְאָה: “אֲנִי!” וְהַקֻפְסָה הָרֵיקָה עָבְרָה לִרְשׁוּתָהּ שֶׁל עֲטָרָה.

אַחֲרֵי אֲרוּחַת-הָעֶרֶב נִגְשָׁה עֲטָרָה עִם הַקֻפְסָה אֶל אַבָּא וּבִקְשָׁה מִמֶנוּ:

“עֲשֵׂה לִי מִן הַקֻפְסָה הַזֹּאת קֻפָּה!”

תְּחִלָה לֹא הֵבִין אַבָּא בְּדִיוּק לְמָה הִתְכַּוְנָה בִּתּוֹ, אוּלָם אַחַר-כָּךְ יָרַד לְסוֹף דַעְתָּהּ: “אַתְּ מִתְכַּוֶנֶת לְקֻפַּת-חִסָכוֹן, נָכוֹן?”

“כֵּן, כֵּן”, קָרְאָה עֲטָרָה, “עֲשֵׂה לִי קֻפָּה”.

לָקַח אַבָּא אֶת הָאִזְמֵל הַחַד וְנָקַב חָרִיץ בְּמִכְסֶה הַקֻפְסָה. וַעֲטָרָה הוֹצִיאָה אֶת כָּל הַמַטְבְּעוֹת מִתּוֹךְ נַרְתִּיקָהּ וְשִׁלְשְׁלָה אוֹתָם לְתוֹךְ הַקֻפְסָה-הַקֻפָּה: תְּחִלָה אֶת הַמַטְבְּעוֹת בְּנֵי עֶשֶׂר הָאֲגוֹרוֹת, אַחַר-כָּךְ אֶת הַמַטְבֵּעַ בֶּן חֲמִשִׁים הָאֲגוֹרוֹת, וְאַחֲרֵיהֶם אֶת הַמַטְבְּעוֹת הַגְדוֹלִים יוֹתֵר. פִּתְאֹם נִזְכְּרָה בַּמַטְבֵּעַ שֶׁנָח בַּקַלְמָר וְשִׁלְשְׁלָה גַם אוֹתוֹ לַקֻפְסָה. כָּל מַטְבֵּעַ הִשְׁמִיעַ קוֹל נְקִישָׁה קְצָרָה, שֶׁבִּשְׂרָה כִּי הִגִיעַ לְתַחְתִּית הַקֻפְסָה.

לְבַסוֹף הִנִיחָה עֲטָרָה אֶת הַקֻפָּה שֶׁלָהּ (שֶׁהָיְתָה פַּעַם קֻפְסַת קָקָאוֹ) בָּאָרוֹן, מֵאֲחוֹרֵי סִפְרֵי הַלִמוּד.

עָבְרוּ יָמִים, חָלְפוּ שָׁבוּעוֹת. מִדֵי פַּעַם הָיְתָה עֲטָרָה נִגֶשֶׁת לַקֻפְסָה וּמְבִיאָה תִּגְבֹּרֶת לַמַטְבְּעוֹת, אֶת דְמֵי הַנְסִיעָה בָּאוֹטוֹבּוּס (אַחֲרֵי שֶׁחָזְרָה בָּרֶגֶל מִבֵּית-הַסֵפֶר) וּפְעָמִים שִׁלְשְׁלָה אֶת הַמַטְבֵּעַ וְאַחֲרֵי יוֹם שָׁכְחָה מֵאַיִן הִגִיעַ לְיָדָהּ. כָּךְ הִצְטָרְפָה אֲגוֹרָה לַאֲגוֹרָה וְשֶׁקֶל לְשֶׁקֶל, קֻפַּת-הַחִסָכוֹן הָלְכָה וְנִתְמַלְאָה וַעֲדַיִן לֹא יָדְעָה עֲטָרָה מַה תַּעֲשֶׂה בַּכֶּסֶף הַזֶה.

‘מֵילָא, יֵשׁ עוֹד זְמַן’, אָמְרָה בְּלִבָּהּ, ‘טוֹב לָהֶם בַּקֻפְסָה. מַה יֵשׁ לְמַהֵר?’

כָּךְ עָבְרוּ שָׁבוּעוֹת נוֹסָפִים, וְאַחֲרֵיהֶם – חֳדָשִׁים. הַגְשָׁמִים פָּסְקוּ. אָבִיב יָרַד עַל הָאָרֶץ, וְאַחֲרָיו בָּא הַקַיִץ. עוֹד מְעַט וְתִמְלָא שָׁנָה מֵאָז הִתְחִילָה עֲטָרָה לְהָבִיא כֶּסֶף לְקֻפַּת-הַחִסָכוֹן. עֶרֶב אֶחָד הֶחֱזִיקָה עֲטָרָה אֶת קֻפָּתָהּ, וְהִנֵה הִיא כְּבֵדָה מְאֹד. הִיא מְצִיצָה פְּנִימָה וְרוֹאָה: הַקֻפְסָה מְלֵאָה כִּמְעַט.

'מְעַנְיֵן כַּמָה כֶּסֶף יֵשׁ לִי עַכְשָׁו בַּקֻפָּה ', מְהַרְהֶרֶת עֲטָרָה, וּפִתְאֹם מַחְלִיטָה: ‘אֶפְתַּח אֶת הַקֻפְסָה וְאֶמְנֶה!’

אָמְנָם, לֹא קַל יִהְיֶה לְצָרֵף אֶת מִסְפְּרֵי הַמַטְבְּעוֹת הָרַבִּים זֶה לָזֶה, אַךְ הֲרֵי עֲטָרָה יוֹדַעַת כְּבָר לְחַבֵּר טוּרִים אֲרֻכִּים שֶׁל מִסְפָּרִים; אֲפִלוּ כֶּפֶל הִתְחִילָה כְּבָר לִלְמֹד.

הָלְכָה עֲטָרָה אֶל הַמִּטְבָּח, הֵבִיאָה כַּפִּית, וּבְעֶזְרַת צִדָהּ הָאֲחוֹרִי פָּתְחָה אֶת מִכְסֵה הַקֻפְסָה. אַחַר-כָּךְ הִתְיַשְׁבָה עַל הָרִצְפָּה וְהָפְכָה אֶת הַקֻפְסָה עַל פִּיהָ. בְּקוֹל צִלְצוּל דַקִיק נִשְׁפְּכוּ הַמַטְבְּעוֹת עַל הָרִצְפָּה; רַק שְׁטָרוֹת הַנְיָר נָשְׁרוּ בִּדְמָמָה, לְלֹא קוֹל. עַתָּה מִיְנָה עֲטָרָה אֶת הַמַטְבְּעוֹת – כָּל מִין וָגֹדֶל לְחוּד; אַחַר-כָּךְ סָפְרָה כָּל עֲרֵמָה וַעֲרֵמָה וּלְבַסוֹף עָרְכָה רְשִׁימָה מְסַכֶּמֶת כָּזֹאת:

סִכּוּם הַקֻפָּה

8 מַטְבְּעוֹת בְּנֵי 5 אֲגוֹרוֹת 40 אֲגוֹרוֹת

11 מַטְבְּעוֹת בְּנֵי 10 אֲגוֹרוֹת 110 אֲגוֹרוֹת

15 מַטְבְּעוֹת בְּנֵי 50 אֲגוֹרוֹת 750 אֲגוֹרוֹת (7.5 שְׁקָלִים)

7 מַטְבְּעוֹת בְּנֵי 1 שֶׁקֶל 7 שְׁקָלִים

2 שְׁטָרוֹת 10 שֶׁקֶל 20 שֶׁקֶל

______________________________

בְּסַךְ הַכֹּל שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה שְׁקָלִים

הָלְכָה עֲטָרָה לַמִּטְבָּח, וְהִנֵה הִיא רוֹאָה אֶת אִמָא וְאַבָּא יוֹשְׁבִים לְיַד הַשֻׁלְחָן הַקָטָן וְגַם הֵם מוֹנִים בְּיַחַד כֶּסֶף; אִמָא מַחֲזִיקָה עִפָּרוֹן בְּיָדָהּ וְעוֹשָׂה חֶשְׁבּוֹן. עָמְדָה עֲטָרָה בַּצַד, וְהִקְשִׁיבָה, נִסְתָה לְנַחֵשׁ בְּעַצְמָהּ מָה הֵם עוֹשִׂים.

“אֵיזוֹ תּוֹצָאָה קִבַּלְתְּ?” שָׁאַל אַבָּא.

“לֹא מַסְפִּיק”, אָמְרָה אִמָא.

“כִּמְעַט מַסְפִּיק”, אָמַר אַבָּא, “חָסֵר עוֹד סְכוּם קָטָן. וְנוּכַל לִקְנוֹת אֶת הַמַחְשֵׁב”.

עַכְשָׁו הֵבִינָה עֲטָרָה: גַּם אַבָּא וְאִמָא חָסְכוּ כֶּסֶף, כְּדֵי לִקְנוֹת מַחְשֵׁב. רָצָה עֲטָרָה אֲלֵיהֶם וְקָרְאָה בְּקוֹל:

“יֵשׁ לִי… אֲבָל לֹא מַסְפִּיק…”

“מַה יֵשׁ לָךְ?” שָׁאֲלוּ אִמָא וְאַבָּא בְּהַפְתָּעָה, “וּמֶה חָסֵר?”

“אֵינְכֶם מְבִינִים?” קָרְאָה עֲטָרָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת, “גַם לִי יֵשׁ כֶּסֶף בַּקֻפָּה. אִם תַּסְכִּימוּ, נוּכַל כֻּלָּנוּ יַחַד לִקְנוֹת אֶת הַמַחְשֵׁב!”

עַכְשָׁו הֵבִינוּ אִמָא וְאַבָּא וְחִיְכוּ.

בְּצָהֳרֵי הַיוֹם הַבָּא כְּבָר יָשְׁבוּ אַבָּא-אִמָא וַעֲטָרָה בַּחֶדֶר וְשִׂחֲקוּ בַּמַחְשֵׁב הֶחָדָשׁ.

רַק לִפְנֵי שְׁבוּעַיִם נִגְמַר חַג הַפֶּסַח וּכְבָר מִתְכּוֹנְנִים בַּכִּתָּה לְחַג חָדָשׁ. חַגִים רַבִּים יֵשׁ בַּשָׁנָה, וְרָמִי זוֹכֵר כִּמְעַט אֶת כֻּלָם בְּעַל-פֶּה: חֲנֻכָּה, סֻכּוֹת, שָׁבוּעוֹת, פֶּסַח וְ… עוֹד. אֲבָל אֶת יוֹם הָעַצְמָאוּת אוֹהֵב רָמִי אוּלַי יוֹתֵר מִכָּל הַחַגִים. אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתוֹ לְסִבַּת הַדָבָר, יַעֲמִיד רָמִי פָּנִים חֲשׁוּבִים וְיֹאמַר בְּקוֹל רְצִינִי:

“כִּי אֶת הַחַג הַזֶה עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ, זֹאת אוֹמֶרֶת: אַבָּא שֶׁלִי וְהַחֲבֵרִים שֶׁלוֹ, וְגַם אֲנִי קְצָת”.

כִּי אַבָּא שֶׁל רָמִי הוּא קָצִין גָבוֹהַּ בַּצָבָא. כְּדַאי לָכֶם לְהַכִּיר אוֹתוֹ. אִם תָּבוֹאוּ בְּיוֹם שִׁשִׁי אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם לַשְׁכוּנָה, בְּשָׁעָה אַרְבַּע לְעֵרֶךְ, תִּרְאוּ גִ’יפּ צְבָאִי הַנִכְנָס לִרְחוֹבָהּ הָרָאשִׁי שֶׁל הַשְׁכוּנָה, עוֹצֵר מוּל בַּיִת קָטָן שֶׁגַגוֹ מְכֻסֶה רְעָפִים אֲדֻמִים, וּמִתּוֹךְ הַגִ’יפּ יוֹצֵא קָצִין גָבוֹהַּ בַּעַל שָׂפָם שָׁחֹר. זֶהוּ אָסָף, אַבָּא שֶׁל רָמִי. אוֹתוֹ רֶגַע יוֹצֵא מִן הַבַּיִת יֶלֶד כְּבֶן שֶׁבַע וָחֵצִי, וְהוּא רָץ אֶל הַגִ’יפּ וְצוֹעֵק בְּשִׂמְחָה: “אַבָּא הִגִיעַ!” וְזֶהוּ, כַּמוּבָן, רָמִי בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

וְאָז מֵרִים אַבָּא אֶת רָמִי בִּזְרוֹעוֹתָיו גָבוֹהַּ וְשׁוֹאֵל:

“מַה שְׁלוֹמְךָ, שׁוֹבָב שֶׁלִי?”

וְרָמִי מֵשִׁיב מִמְרוֹמֵי הָאֲוִיר: “מֵאָה אָחוּז, אַבָּא”.

לְאַחַר תְּשׁוּבָה שֶׁכָּזֹאת אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס הַבַּיְתָה. אַבָּא נִכְנָס לַמִטְבָּח, נוֹשֵׁק לְאִמָא וְהִיא מְחַיֶכֶת. אַחַר-כָּךְ הוּא מֵסִיר מֵעַל רֹאשׁוֹ אֶת הַכּוֹבַע בַּעַל מִצְחִיַת-הָעוֹר, פּוֹשֵׁט אֶת הַמְעִיל הַצְבָאִי וְנִכְנָס לַמִקְלַחַת. וְאָז לוֹקֵחַ רָמִי אֶת הַמְעִיל, מְמַשֵׁשׁ אֶת עֲלֵי הַגֶפֶן הַמַבְרִיקִים וּמְלַטֵף אֶת אוֹת-הַקוֹמְמִיוּת, כִּי עַל הַמַדִים שֶׁלוֹ נוֹשֵׂא אַבָּא תָּמִיד אֶת אוֹת-הַקוֹמְמִיוּת, לְאוֹת וּלְעֵדוּת כִּי הוּא הִשְׁתַּתֵּף בְּמִלְחֶמֶת-הַשִׁחְרוּר, וְזֶהוּ הַחֵלֶק שֶׁלוֹ בְּחַג-הָעַצְמָאוּת.

בְּיוֹם הַשַׁבָּת בַּבֹּקֶר לוֹבֵשׁ אַבָּא בִּגְדֵי עֲבוֹדָה וְיוֹצֵא לְהַשְׁקוֹת אֶת גִנַת-הַפְּרָחִים. בְּשָׁעָה שֶׁאַבָּא מַשְׁקֶה אֶת הַגִנָה הוּא שָׁר לְעַצְמוֹ שִׁירִים שׁוֹנִים שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ לִפְעָמִים בָּרַדְיוֹ. אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם בָּאִים לְבַקֵר אֶת אַבָּא חֲבֵרִים שֶׁלוֹ, אוֹתָם חֲבֵרִים שֶׁלָחֲמוּ יַחַד אִתּוֹ בֶּהָרִים וּבַנֶגֶב. יִצְחָק שֶׁקוֹרְאִים לוֹ ‘אִיצִיק הָאָרֹךְ’, וְעֻזִי שֶׁקוֹרְאִים לוֹ ‘כּוּשִׁי’, וּמוֹטְקֶה וַאֲחֵרִים. אִמָא מַגִישָׁה לָהֶם קָפֶה בִּסְפָלִים קְטַנִים, וְאַבָּא מוֹצִיא מִן הָאָרוֹן אַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת, וְהֵם מְדַפְדְפִים בּוֹ, מִסְתַּכְּלִים בַּתְּמוּנוֹת וְנִזְכָּרִים:

“זוֹהִי הַמַחְלָקָה שֶׁהִצְטַלְמָה אַחֲרֵי הַגִיוּס, וְזֶה בִּזְמַן הָאִמוּנִים”.

אוֹתָהּ שָׁעָה נַעֲשִׂים פְּנֵי כֻּלָם אֲחֵרִים, כְּאִלוּ צְעִירִים יוֹתֵר, וְהֵם מְחַיְכִים לְעַצְמָם חִיוּךְ עָצוּב. אִיצִיק מְפַזֵם לְעַצְמוֹ אֶחָד מֵאוֹתָם שִׁירִים שֶׁהָיוּ שָׁרִים פַּעַם וְהַשְׁאָר מְלַוִים אֶת שִׁירוֹ בְּזִמְזוּם חֲרִישִׁי. וְרָמִי יוֹשֵׁב בַּצַד עַל כִּסֵא, מַבִּיט אֲלֵיהֶם וְשׁוֹתֵק…

אֲבָל בָּעֶרֶב, לִפְנֵי הַשֵׁנָה, שׁוֹאֵל רָמִי:

“אֵיפֹה זֶה בֵּית-מַחְסִיר, אַבָּא?”

וְאַבָּא מֵשִׁיב:

“זֶה הָיָה כְּפָר עַרְבִי בַּדֶרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם. עַכְשָׁו יוֹשְׁבִים בּוֹ יְהוּדִים וְקוֹרְאִים לוֹ בֵּית-מֵאִיר”.

“וּמֶה עָשִׂיתָ שָׁם, אַבָּא?” מוֹסִיף רָמִי לִשְׁאֹל, אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה.

“הָעַרְבִים שֶׁל אוֹתוֹ כְּפָר הָיוּ יוֹרִים עַל הַשַׁיָרוֹת שֶׁלָנוּ, וַאֲנִי יָצָאתִי עִם הַבַּחוּרִים לְהָגֵן עַל הַשַׁיָרוֹת”.

“וְאֵיפֹה הָיִיתִי אֲנִי אָז?” שׁוֹאֵל רָמִי הָלְאָה וְעֵינָיו כְּבָר נֶעֱצָמוֹת.

עַכְשָׁו הִגִיעַ תּוֹרָה שֶׁל אִמָא לְסַפֵּר. הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל שׁוּלֵי מִטָתוֹ שֶׁל רָמִי וּמְסַפֶּרֶת אֵיךְ הָיָה יַלְדָהּ אוֹתָהּ שָׁנָה רַק תִּינוֹק בֶּן שִׁבְעָה-עָשָׂר חֳדָשִׁים, וְאַבָּא לֹא הָיָה אָז בַּבַּיִת, כִּי פִּקֵד עַל כִּתָּה שֶׁל חַיָלִים בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם. וְאִמָא מוֹסִיפָה וּמְסַפֶּרֶת אֵיךְ יָשַׁב רָמִי עֶרֶב אֶחָד עַל בִּרְכֶּיהָ בְּשָׁעָה שֶׁהֶאֱזִינָה לַחֲדָשׁוֹת בָּרַדְיוֹ, וּפִתְאֹם נָפְלוּ פְּצָצוֹת, וְכֻלָם רָצוּ לַמִקְלָטִים, וּפְצָצָה אַחַת נָפְלָה בְּדִיוּק מוּל הַבַּיִת וְעָשְׂתָה רַעַשׁ נוֹרָא וּשְׁמָשׁוֹת הַחַלוֹן הִתְנַפְּצוּ. כֻּלָם נִבְהֲלוּ מְאֹד, וְרָמִי פָּקַח עֵינַיִם גְדוֹלוֹת וְשׁוֹאֲלוֹת, כִּי לֹא הֵבִין הַרְבֵּה מִמַה שֶׁקָרָה אָז.

וְרָמִי מַאֲזִין בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, וּמִצְטַעֵר כָּל-כָּךְ עַל שֶׁהָיָה אָז תִּינוֹק וְאֵינֶנוּ זוֹכֵר דָבָר מֵאוֹתָם יָמִים. אֲבָל אִמָא מְנַחֶמֶת אוֹתוֹ וְאוֹמֶרֶת:

“אַל תִּצְטַעֵר, רָמִי. בְּכָל זֹאת יֵשׁ גַם לְךָ חֵלֶק בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת”.

וְאָז מְחַיֵךְ רָמִי וְשָׁב לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו וְרוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ בָּחוּר גָדוֹל וְחָזָק הַצוֹעֵד יַחַד עִם אַבָּא שֶׁלוֹ, מְטַפֵּס וּמְטַיֵל עַל הֶהָרִים.

יוֹם אֶחָד בָּא אַבָּא הַבַּיְתָה וּבִשֵׂר לְאִמָא וּלְרָמִי:

“יוֹדְעִים אַתֶּם? הַשָׁנָה מִשְׁתַּתֵּף גַּם הַגְדוּד שֶׁלָנוּ בְּמִצְעָד יוֹם הָעַצְמָאוּת”.

שָׁמַע רָמִי – וּמֵרֹב שִׂמְחָה כַּפַּיִם מָחָא. אַחַר-כָּךְ שָׁאַל:

“גַם אֲנִי אֶרְאֶה אֶת הַמִצְעָד; נָכוֹן, אַבָּא?”

וְאַבָּא הֵרִים אֶת יַלְדוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו גָבוֹהַּ גָבוֹהַּ וְאָמַר:

“כֵּן, שׁוֹבָב שֶׁלִי. אִם תִּהְיֶה יֶלֶד טוֹב…”

וּבֶאֱמֶת, בְּבֹקֶר יוֹם הָעַצְמָאוּת נִכְנַס הַגִ’יפּ בִּתְרוּעָה אֶל הָרְחוֹב הָרָאשִׁי, וּמִן הַבַּיִת יָצָא רָמִי בְּרִיצָה וְאַחֲרָיו הָלְכָה אִמָא, לְבוּשָׁה שִׂמְלַת חַג.

“אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים אֶל הַמִצְעָד!” הִכְרִיז רָמִי בְּאָזְנֵי הָעוֹלָם כֻּלוֹ.

בְּרֹאשׁ הַגְדוּד הָרִאשׁוֹן יִצְעַד אַבָּא שֶׁל רָמִי, וַהֲמוֹנֵי הָאֲנָשִׁים מִשְׁנֵי צִדֵי הָרְחוֹב יַבִּיטוּ עָלָיו וְעַל כָּל הַחַיָלִים בְּגַאֲוָה וְיִמְחֲאוּ כַּפַּיִם. אֲבָל יוֹתֵר מִכֻּלָם יִתְגָאֶה רָמִי. הוּא יוֹדֵעַ: גַם לוֹ יֵשׁ חֵלֶק בְּחַג הָעַצְמָאוּת.

אָמַר הַמְסַפֵּר: אֶת הַסִפּוּר הַזֶה, עַל מוֹכֵר-הָעִתּוֹנִים הַקָטָן, שָׁמַעְתִּי מִפִּי עָמוֹס יְדִידִי, תַּלְמִיד כִּתָּה ד' בְּבֵית-הַסֵפֶר הָעֲמָמִי. וְאִלוּ עָמוֹס שָׁמַע אוֹתוֹ מִפִּי יִחְיָה עַצְמוֹ, זֶה הַנַעַר הַתֵּימָנִי הַיוֹשֵׁב לְצִדוֹ בַּכִּתָּה. מָסַרְתִּי אֶת הַדְבָרִים כְּפִי שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ בַּמְצִיאוּת, רַק הִלְבַּשְׁתִּי אוֹתָם בְּסִגְנוֹן סִפְרוּתִי יוֹתֵר.

* הַשָׁעוֹן הַגָדוֹל אֲשֶׁר בְּכִכַּר הָעִיר הִשְׁמִיעַ חֲמִשָׁה צִלְצוּלִים. הַכִּכָּר הָיְתָה מְלֵאָה אֲנָשִׁים שֶׁמִהֲרוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ. לְיַד חַלוֹן-הָרַאֲוָה שֶׁל הַחֲנוּת לִבְגָדִים עָמְדוּ נָשִׁים אֲחָדוֹת וְהִבִּיטוּ אֶל מֵעֵבֶר לַזְכוּכִית הַגְדוֹלָה. מְכוֹנִיוֹת גְדוֹלוֹת וּקְטַנוֹת הֶחֱלִיקוּ עַל פְּנֵי הַכְּבִישׁ הָרָחָב. הָיְתָה שְׁעֵת אַחַר-הַצָהֳרַיִם רְגִילָה. הָעוֹבְרִים וְהַשָׁבִים כִּמְעַט שֶׁלֹא הִשְׁגִיחוּ בַּיֶלֶד הַצָנוּם, שֶׁעָמַד בְּצֵל מִגְדַל הַשָׁעוֹן, חֲבִילַת עִתּוֹנִים מִתַּחַת לְבֵית שֶׁחְיוֹ, וַאֲשֶׁר הִכְרִיז בְּקוֹל רָם:

“עִתּוֹן עֶרֶב! עִתּוֹן עֶרֶב!”

רַק מַר כֹּהֵן, בַּעַל הַקִיוֹסְק לְגַזוֹז, עָמַד נִשְׁעָן אֶל דּוּכָנוֹ וְהִבִּיט אֶל הַיֶלֶד. מַכִּיר הוּא אוֹתוֹ, אֶת יִחְיָה מוֹכֵר-הָעִתּוֹנִים; כִּי מֵאָז יוֹם רִאשׁוֹן עוֹמֵד הוּא בְּצֵל מִגְדַל-הַשָׁעוֹן וּמַשְׁמִיעַ אוֹתָהּ קְרִיאָה חוֹזֶרֶת:

“עִתּוֹן עֶרֶב עִתּוֹן עֶרֶב!”

“הֵי, יֶלֶד!” קָרָא פִּתְאֹם בַּעַל הַקִיוֹסְק, “הָבֵא לִי עִתּוֹן”.

קָרַב הַנַעַר אֶל הַקִיוֹסְק, הוֹשִׁיט גִלָיוֹן אֶחָד וְקִבֵּל תְּמוּרָתוֹ. אַחַר-כָּךְ פָּנָה לָלֶכֶת, אַךְ בַּעַל הַקִיוֹסְק עָצַר אוֹתוֹ:

“נוּ, חֲבִיבִי, מַה שְׁלוֹם אָבִיךָ?”

“לֹא טוֹב, אָדוֹן כֹּהֵן”, הֵשִׁיב הַנַעַר בְּקוֹל עָצוּב, “הַבֹּקֶר בָּדַק אוֹתוֹ הָרוֹפֵא וְאָמַר שֶׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁכַּב בַּמִטָה עוֹד שָׁבוּעַ יָמִים לְפָחוֹת”.

“אֲבָל אַחַר-כָּךְ יַבְרִיא אָבִיךָ”, נִסָה מַר כֹּהֵן לְנַחֵם אוֹתוֹ, “וְאַתָּה תּוּכַל שׁוּב לְהָכִין אֶת שִׁעוּרֶיךָ בְּשֶׁקֶט”.

“כֵּן, אֲבָל בֵּינְתַיִם אֵין לֶחֶם בַּבַּיִת. הָרְפוּאוֹת עוֹלוֹת בְּיֹקֶר וְהָאֲנָשִׁים כִּמְעַט אֵינָם קוֹנִים עִתּוֹנִים אֶצְלִי”.

הִבִּיט בַּעַל הַקְיוֹסְק בַּנַעַר, רָאָה אֶת עֵינָיו הָעֲצוּבוֹת וְשָׁאַל:

“רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת?”

“לֹא, תּוֹדָה”, סֵרַב הַיֶלֶד, “חֲבָל עַל הַכֶּסֶף”.

“לְךָ אֶתֵּן בְּלִי כֶּסֶף”, הִבְטִיחַ בַּעַל הַקִיוֹסְק וְהוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַכּוֹס.

“לֹא, לֹא, אָדוֹן כֹּהֵן”, אָמַר הַנַעַר בְּחִיוּךְ, "שָׁכַחְתָּ מָה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶלֶךְ? ‘שׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה’ ". הוֹדָה הַנַעַר לְבַעַל הַקִיוֹסְק, חָזַר אֶל מְקוֹמוֹ הַקוֹדֵם וְשָׁב לְהַכְרִיז בְּקוֹל רָם:

“עִתּוֹן עֶרֶב! עִתּוֹן עֶרֶב!”

מַבִּיט הַנַעַר בָּאֲנָשִׁים הָעוֹבְרִים, הַלְבוּשִׁים כִּמְעַט כֻּלָם בְּגָדִים נְקִיִים, רוֹאֶה אֶת הַיוֹצְאִים וְהַנִכְנָסִים בַּחֲנֻיוֹת וּפְנֵיהֶם שְׂבֵעִים, וְהוּא נִזְכָּר בְּבֵיתוֹ: נִזְכָּר בְּאָבִיו הַשׁוֹכֵב חוֹלֶה וּבַקְבּוּקֵי רְפוּאוֹת לְיַד מִטָתוֹ, נִזְכָּר בְּאֶחָיו הַקְטַנִים שֶׁלֹא אָכְלוּ לְשָׂבְעָה, נִזְכָּר כִּי גַם הוּא עַצְמוֹ אֵינֶנוּ שָׂבֵעַ וְזֶה כַּמָה יָמִים שֶׁאֵין בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהָכִין שִׁעוּרִים כָּרָאוּי, כִּי חַיָב הוּא לָשֵׂאת בְּעֹל הַפַּרְנָסָה בִּמְקוֹם אָבִיו.

“עִתּוֹן, בְּבַקָשָׁה”, שָׁמַע פִּתְאֹם קוֹל פּוֹנֶה אֵלָיו.

הֵרִים אֶת עֵינָיו וְרָאָה יָשִׁישׁ בַּעַל שַׂעֲרוֹת שֵׂיבָה עוֹמֵד מוּלוֹ וּמוֹשִׁיט אֵלָיו חֲמִשִׁים אֲגוֹרוֹת. הוֹשִׁיט לוֹ עִתּוֹן וְקִבֵּל אֶת הַכֶּסֶף. רְגָעִים אֲחָדִים נִשְׁעַן הַיָשִׁישׁ אֶל מִגְדַל הַשָׁעוֹן וְעֵינָיו נְעוּצוֹת בַּכּוֹתָרוֹת הָרָאשִׁיוֹת. אַחַר-כָּךְ הוֹצִיא מִמְחָטָה מִכִּיסוֹ, נִגֵב אֶת הַזֵעָה מִמִצְחוֹ, הֶחֱזִיר אֶת הַמִטְפַּחַת לְכִיסוֹ וּפָנָה לְדַרְכּוֹ.

הַנַעַר הִבִּיט אַחֲרָיו וְרָאָה אוֹתוֹ פּוֹסֵעַ אֶל תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּסִים הַקְרוֹבָה. אַחַר-כָּךְ הֶחֱזִיר עֵינָיו – וּפִיו נִפְעַר בְּהַפְתָּעָה. עַל הַמִדְרָכָה נָח אַרְנַק-עוֹר חָדָשׁ. בִּמְהִירוּת, לְבַל יִרְאֵהוּ אִישׁ, הֵרִים אֶת הָאַרְנָק וּפְתָחוֹ; מוּל עֵינָיו רִשְׁרְשׁוּ שְׁטָרוֹת כֶּסֶף רַבִּים בְּנֵי צְבָעִים שׁוֹנִים.

מֶשֶׁךְ רְגָעִים אֲחָדִים עָבְרוּ לְפָנָיו מַחֲשָׁבוֹת שׁוֹנוֹת. בַּבַּיִת מְחַכִּים לוֹ הָאָב הַחוֹלֶה וְהָאַחִים הָרְעֵבִים, הֵם מְקַוִים כִּי יָבוֹא עִם פִּדְיוֹן רַב; וְהִנֵה עוֹמֵד הוּא בְּצֵל מִגְדַל הַשָׁעוֹן וּבְיָדוֹ אַרְנָק מָלֵא כֶּסֶף…

בְּהַחְלָטָה מְהִירָה חָצָה הַנַעַר אֶת הַכְּבִישׁ, עָבַר לַמִדְרָכָה הָאַחֶרֶת וּפָסַע בִּמְהִירוּת. הוּא קָרַב אֶל תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּסִים וְרָאָה: בְּאֶמְצַע הַתּוֹר עוֹמֵד אוֹתוֹ יָשִׁישׁ וְקוֹרֵא בְּעִיוּן אֶת הָעִתּוֹן. אֵין הוּא יוֹדֵעַ עֲדַיִן דָבָר. הַנַעַר מוֹסִיף לִצְעֹד, יָד אַחַת טְמוּנָה בְּכִיס מִכְנָסָיו וְלוֹפֶתֶת אֶת הָאַרְנָק וְיָד אַחַת מַחֲזִיקָה בַּחֲבִילַת הָעִתּוֹנִים.

לְבַסוֹף הוּא קָרֵב אֶל הַיָשִׁישׁ הָעוֹמֵד בַּתּוֹר.

“סְלִיחָה, אֲדוֹנִי”, הוּא פּוֹנֶה אֵלָיו, “הַאִם הָאַרְנָק הַזֶּה שֶׁלְךָ?”

כָּל הָאֲנָשִׁים מַפְנִים אֵלָיו אֶת פְּנֵיהֶם. הַיָשִׁישׁ מִתְבּוֹנֵן בָּאַרְנָק וְקוֹרֵא בְּבֶהָלָה:

“כֵּן! הֵיכָן מָצָאתָ אוֹתוֹ?”

מָסַר לוֹ הַנַעַר אֶת הָאַרְנָק וְאָמַר:

“הוּא נָפַל מִכִּיסְךָ כַּאֲשֶׁר קָנִיתָ אֶת הָעִתּוֹן”.

הוֹדָה בַּעַל הָאַרְנָק בְּחֹם וּבִקֵשׁ לָתֵת לוֹ שְׂכַר טִרְחָה, אַךְ הַנַעַר מֵאֵן וּמִהֵר לְהִתְרַחֵק מִן הַמָקוֹם. לְאַחַר רֶגַע רוֹאִים אוֹתוֹ שׁוּב עוֹמֵד בְּצֵל מִגְדַל הַשָׁעוֹן וּמַכְרִיז:

“עִתּוֹן עֶרֶב! עִתּוֹן עֶרֶב!”

*

אָמַר הַמְסַפֵּר: אַחֲרֵי שֶׁסִיֵם עָמוֹס אֶת סִפּוּרוֹ זֶה שָׁתַקְנוּ רְגָעִים אֲחָדִים. אַחַר-כָּךְ הוֹסִיף עָמוֹס: “אָמַרְתִּי לַנַעַר, כִּי לְדַעְתִּי לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אֶת הָאַרְנָק; הֲלֹא מִשְׁפַּחְתּוֹ הָיְתָה זְקוּקָה כָּל-כָּךְ לַכֶּסֶף הַזֶה, וְאִלוּ לְאוֹתוֹ אָדָם בְּוַדַאי לֹא הָיָה זֶה אָסוֹן גָדוֹל. הוּא כָּעַס עָלַי נוֹרָא וּבְמֶשֶׁךְ יָמִים אֲחָדִים לֹא רָצָה לְדַבֵּר אִתִּי”.

גַּם עַתָּה שָׁתַקְתִּי, וְעָמוֹס הֵרִים אֵלַי אֶת עֵינָיו וְאָמַר: “עַכְשָׁו בֶּאֱמֶת אֵינֶנִי יוֹדֵעַ מִי מֵאִתָּנוּ צוֹדֵק. אֱמֹר אַתָּה מַה דַעְתְּךָ עַל כָּל הָעִנְיָן?”

לֹא עָנִיתִי עַל שְׁאֵלָתוֹ; רַק אָמַרְתִּי: “רוֹצֶה הָיִיתִי לְהַכִּיר אֶת הַנַעַר הַזֶה, לִרְאוֹתוֹ וְלִלְחֹץ אֶת יָדָיו”.

כָּךְ הִתְחִיל הַדָבָר: אֶתְמוֹל הִרְשָׁה הָרוֹפֵא לְרָמִי לָרֶדֶת מִן הַמִטָה, כִּי הַחֹם כְּבָר יָרַד לְגַמְרֵי. בְּשָׁעָה עֶשֶׂר הִרְשְׁתָה לוֹ אִמָא גַם לָצֵאת וּלְטַיֵל עַד הַשַׁעַר, אֲבָל לֹא לָצֵאת לָרְחוֹב. שֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר שָׁלְחָה אֵלָיו בְּרָכָה חֲמִימָה. הַצִפֳּרִים נִתְּרוּ לִכְבוֹדוֹ עַל עַנְפֵי הָעֵץ. אֲפִלוּ הַנֶהָגִים חִיְכוּ אֵלָיו מִתּוֹךְ הַמְכוֹנִית.

הִנֵה הוֹלֶכֶת לָהּ אִמָא שֶׁל עוֹדֵד. הִיא חוֹזֶרֶת בְּוַדַאי מִן הַשׁוּק. אֲבָל מִי הוּא זֶה הַהוֹלֵךְ עַל יָדָהּ וְנוֹשֵׂא אֶת הַסַל הַגָדוֹל, הַכָּבֵד? יֶלֶד הוּא זֶה, יֶלֶד שְׁחַרְחַר, אֲבָל רָמִי אֵינֶנוּ מַכִּיר אוֹתוֹ. נִכְנְסוּ הַשְׁנַיִם, אִמָא שֶׁל עוֹדֵד וְהַיֶלֶד, לַמִסְדְרוֹן שֶׁמִמוּל וְנֶעֶלְמוּ בְּתוֹכוֹ.

אַחֲרֵי כַּמָה רְגָעִים יָצָא הַיֶלֶד מִן הַמִסְדְרוֹן. הַיָדַיִם בַּכִּיסִים, הַפֶּה שׁוֹרֵק, הָלַךְ הַיֶלֶד וְהִתְקָרֵב אֶל רָמִי. וְרָמִי חִכָּה לוֹ עַל-יַד הַשַׁעַר.

“אַתָּה מַכִּיר אֶת אִמָא שֶׁל עוֹדֵד?” שָׁאַל רָמִי אֶת הַיֶלֶד.

“מַה פִּתְאֹם שֶׁאַכִּיר אוֹתָהּ?”

“אָז לָמָה סָחַבְתָּ אֶת הַסַל שֶׁלָהּ?”

רָמִי אוֹהֵב לִשְׁאֹל. הוּא רוֹצֶה לָדַעַת הַכֹּל, לְהָבִין הַכֹּל.

“זֹאת הַפַּרְנָסָה שֶׁלִי”.

“מַה זֶה פַּרְנָסָה?”

רָמִי שָׁמַע כַּמָה פְּעָמִים אֶת הַמִלָה הַזֹאת, עַכְשָׁו הוּא רוֹצֶה לְהָבִין אוֹתָהּ.

“אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מַה זֶה פַּרְנָסָה? אֲנִי סוֹחֵב סַלִים שֶׁל גְבָרוֹת מִן הַשׁוּק, וְהֵן מְשַׁלְמוֹת לִי כֶּסֶף. אֲנִי נוֹתֵן אֶת הַכֶּסֶף לְאִמָא, וְהִיא קוֹנָה בּוֹ אֹכֶל לְכָל הַמִשְׁפָּחָה. זֹאת הִיא הַפַּרְנָסָה. עַכְשָׁו מֵבִין?”

“כֵּן, מֵבִין. אֲבָל מָה אוֹמֶרֶת הַמוֹרָה? הִיא מַרְשָׁה?”

“אֵיזוֹ מוֹרָה? אֵין לִי שׁוּם מוֹרָה עַל הָרֹאשׁ…”

“אֵיךְ זֶה? אַתָּה לֹא הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר?”

הִבִּיט בּוֹ הַיֶלֶד הַשְׁחַרְחַר, הִבִּיט וְשָׁתַק. לֹא עָנָה. רַק עֵינָיו הָיוּ עֲצוּבוֹת, כָּל-כָּךְ עֲצוּבוֹת…

פִּתְאֹם הִתְנָעֵר וְאָמַר: “דַי, צָרִיךְ לָלֶכֶת!”

“חַכֵּה”, אָמַר רָמִי, “עוֹד לֹא אָמַרְתָּ לִי אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ”.

“קִצוּר שֶׁל שַׁבְּתַאי קוֹרְאִים לִי, שַׁבִּי”.

“וְלִי קוֹרְאִים רָמִי”.

שַׁבִּי פָּתַח אֶת הַשַׁעַר וְיָצָא.

“תָּבוֹא גַּם מָחָר. טוֹב?” קָרָא רָמִי אַחֲרָיו.

“אָבוֹא”, הֵשִׁיב שַׁבִּי וְנֶעְלַם בֵּין אַנְשֵׁי הָרְחוֹב.

כָּכָה הִתְחִיל הַדָבָר…

לַמָחֳרָת בָּא שַׁבִּי בַּשֵׁנִית. הַפַּעַם בָּא לְבַד. בְּלִי גְבֶרֶת, בְּלִי סַל. שָׁתְקוּ בַּתְּחִלָה.

שַׁבִּי הִבִּיט אֶל עֲצֵי הַגָן, אֶל הַסַפְסָלִים, אֶל הַפְּרָחִים, וְשָׁאַל:

“וְכָל זֶה – שֶׁלָכֶם?”

שְׁנֵיהֶם הִתְיַשְׁבוּ עַל הַסַפְסָל. שַׁבִּי הוֹצִיא מִכִּיסוֹ תַּפּוּחַ-עֵץ, חָתַךְ אוֹתוֹ בְּאוֹלָרוֹ לִשְׁנֵי פְּלָחִים וְנָתַן אֶת הַחֲצִי הָאֶחָד לְרָמִי.

“קַח, תֹּאכַל. סָחַבְתִּי אֶת זֶה בַּשׁוּק”. הוּא צָחַק. רָמִי נָגַס בַּתַּפּוּחַ, לָעַס אוֹתוֹ בְּשֶׁקֶט, כִּמְהַרְהֵר. פִּתְאֹם שָׁאַל:

“אֲבָל אֲנִי לֹא מֵבִין: לָמָה אַתָּה לֹא הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר?”

“אֵין כֶּסֶף בַּבַּיִת בִּשְׁבִיל דְבָרִים כָּאֵלֶה. צָרִיךְ לַעֲבֹד. צָרִיךְ פַּרְנָסָה. מֵבִין?”

“לֹא כָּל-כָּךְ… אֲבָל אַתָּה רוֹצֶה לְלְמֹד, נָכוֹן?”

שׁוּב נַעֲשׂוּ עֵינָיו שֶׁל שַׁבִּי עֲצוּבוֹת.

“בֶּטַח רוֹצֶה. מִי שֶׁלוֹמֵד – חָכָם, וְיָכוֹל לְהַרְוִיחַ יוֹתֵר. אַתָּה יוֹדֵעַ? מוֹכֵר-הָעִתּוֹנִים סִפֵּר לִי כִּי הַמֶמְשָׁלָה הוֹצִיאָה חֹק, שֶׁכָּל הַיְלָדִים צְרִיכִים לָלֶכֶת לְבֵית-הַסֵפֶר. הֵם יִלְמְדוּ בְּלִי כֶּסֶף. אֲבָל אֲנִי לֹא מַאֲמִין שֶׁזֶה כָּכָה”.

רָמִי גָמַר לֶאֱכֹל אֶת מַחֲצִית הַתַּפּוּחַ, שָׁתַק רֶגַע וְאַחַר-כָּךְ אָמַר:

“וַאֲנִי אוֹמֵר לְךָ, שֶׁכָּל הַיְלָדִים צְרִיכִים לָלֶכֶת לְבֵית-סֵפֶר. אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹא יֵלְכוּ לְבֵית-הַסֵפֶר?”

“כֵּן, אֶת זֶה גַם אֲנִי אוֹמֵר”, אָמַר שַׁבִּי וְנִגֵב אֶת הָאוֹלָר בְּשַׁרְווּלוֹ. “אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה: בְּבָתֵּי-הַסֵפֶר כְּבָר הִתְחִילוּ לִלְמֹד וַאֲנִי מוֹסִיף לִסְחֹב אֶת הַסַלִים שֶׁל הַגְבָרוֹת. כָּכָה זֶה: מַה שֶׁרוֹצִים זֶה לְחוּד, וּמַה שֶׁמֻכְרָחִים – גַּם-כֵּן לְחוּד”.

שַׁבִּי הֶחְזִיר אֶת הָאוֹלָר לְכִיסוֹ וְקָם.

“שָׁלוֹם, רָמִי!” אָמַר וְחִיֵךְ, “אוּלַי בְּכָל זֹאת נִפָּגֵשׁ פַּעַם בְּבֵית-הַסֵפֶר”. קָפַץ שַׁבִּי מֵעַל לַשַׁעַר וּכְבָר הָיָה בָּרְחוֹב.

רָמִי נִשְׁאַר יוֹשֵׁב עַל הַסַפְסָל. הוּא קָטַף עָלֶה וְהִבִּיט בּוֹ זְמַן רַב. הוּא הִרְהֵר בְּמַשֶׁהוּ חָשׁוּב; עֵינָיו הָיוּ רְצִינִיוֹת, עֲצוּבוֹת כִּמְעַט.

עַד שֶׁפִּתְאֹם הִתְחִיל לְחַיֵךְ…

וְכָכָה נִגְמַר הַסִפּוּר: אַחֲרֵי אֲרוּחַת-הַצָהֳרַיִם נִכְנַס רָמִי לְחַדְרוֹ וְסָגַר אֶת הַדֶלֶת. הוֹצִיא מַחְבֶּרֶת מִיַלְקוּטוֹ וְיָשַׁב לִכְתֹּב. כָּתַב, מָחַק וְשׁוּב כָּתַב, וּלְבַסוֹף הֶעְתִּיק הַכֹּל עַל נְיָר נָקִי. זֶה הָיָה מִכְתָּב וְכָכָה הָיָה כָּתוּב בּוֹ:

אֶל שַׂר-הַחִנוּךְ שֶׁל מְדִינַת-יִשְׂרָאֵל!

אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב לְךָ, כִּי זֶה נָכוֹן מְאֹד שֶׁהֶחְלִיטוּ שֶׁכָּל הַיְלָדִים צְרִיכִים לִלְמֹד בְּבֵית-הַסֵפֶר, כָּל הַיְלָדִים שֶׁבָּאָרֶץ. אֲבָל תִּרְאֶה: הַלִמוּדִים כְּבָר הִתְחִילוּ, שַׁבִּי וְנִסִים עוֹד לֹא לוֹמְדִים; הָאֶחָד סוֹחֵב סַלִים, וְהַשֵׁנִי מוֹכֵר עִתּוֹנִים. וּמִי יוֹדֵעַ? בֶּטַח יֵשׁ עוֹד אֲחֵרִים כְּמוֹהֶם, שֶׁאֵין כֶּסֶף בַּבַּיִת שֶׁלָהֶם, וְהֵם עוֹבְדִים בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה. וְאַתָּה יוֹדֵעַ, הֵם דַוְקָא רוֹצִים לִלְמֹד! רָאִיתִי אֶת זֶה בְּעֵינָיו שֶׁל שַׁבִּי.

אֲנִי מְבַקֵשׁ מִמְךָ כִּי תַּעֲשֶׂה מַהֵר, שֶׁהֵם יֵלְכוּ לְבֵית-הַסֵפֶר כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת אֶת שַׁבִּי וְהַחֲבֵרִים שֶׁלוֹ בְּבֵית-הַסֵפֶר בְּקָרוֹב. אָז אֲנִי אֲבַקֵשׁ מִן הַמוֹרָה לָשֶׁבֶת בַּכִּתָּה עַל-יַד שַׁבִּי. הוּא נָתַן לִי חֲצִי תַּפּוּחַ שֶׁסָחַב בַּשׁוּק. אֲבָל אִם הוּא יֵלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר, הוּא כְּבָר לֹא יַעֲבֹד בַּשׁוּק וְלֹא יִסְחַב.

תַּעֲשֶׂה זֹאת. אֲנִי מְבַקֵשׁ מְאֹד מְאֹד

רָמִי

כָּכָה כָּתַב רָמִי.

אֲבָל מַה לַעֲשׂוֹת כְּדֵי שֶׁהַמִכְתָּב יַגִיעַ אֶל שַׂר-הַחִנוּךְ? שׁוּב יָשַׁב וְחָשַׁב, עַד שֶׁמָצָא: הוּא יָבִיא אֶת הַמִכְתָּב אֶל הַמוֹרָה שֶׁלוֹ, וְהִיא בֶּטַח תֵּדַע אֵיךְ לִשְׁלֹחַ אֶת הַמִכְתָּב, שֶׁיַגִיעַ בֶּאֱמֶת אֶל שַׂר-הַחִנוּךְ.

“מָה עוֹשֶׂה דָנִי עַל הַגָג?” שָׁאֲלָה הַיוֹנָה אֶת הָאַנְקוֹר.

“בֶּאֱמֶת שֶׁאֵינֶנִי יוֹדֵעַ”, הֵשִׁיב הָאַנְקוֹר, “לִפְנֵי עֶשֶׂר דַקוֹת טִפֵּס וְעָלָה עַל הַגָג, וּמֵאָז הוּא יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם אֶחָד וּמַבִּיט סְבִיבוֹ”.

“אוּלַי מְחַכֶּה הוּא לְמִישֶׁהוּ?” שִׁעֲרָה הַיוֹנָה. אַךְ מִשׁוּם שֶׁהָיְתָה טְרוּדָה, לֹא חִכְּתָה לִתְשׁוּבָה, פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם וְעָפָה לַשׁוֹבָךְ.

אִלוּ הָיָה דָנִי מֵבִין אֶת שְׂפַת הַצִפֳּרִים וַדַאי שֶׁהָיָה מֵשִׁיב לַיוֹנָה וְלָאַנְקוֹר עַל תְּמִיהָתָם זוֹ. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר לָהֶם:

‘אֲנִי מְחַכֶּה כָּאן לְרֹאשׁ-הַשָׁנָה. כִּי הַיוֹם מִסְתַּיֶמֶת שָׁנָה וְרֹאשׁ שָׁנָה חֲדָשָׁה צָרִיךְ לָבוֹא. כָּךְ סִפְּרָה מִירָה הַגַנֶנֶת. אָז שָׁאַלְתִּי אֶת מִירָה: אֵיךְ יוֹדְעִים מָתַי בָּא רֹאשׁ-הַשָׁנָה? וּמִירָה עָנְתָה: לִפְנוֹת עֶרֶב, עִם שְׁקִיעַת הַשֶׁמֶשׁ, תָּחֵל הַשָׁנָה הַחֲדָשָׁה’.

הֶחְלִיט דָנִי לְקַדֵם אֶת בּוֹאָהּ שֶׁל הַשָׁנָה הַחֲדָשָׁה; לִרְאוֹת אֶת שְׁקִיעַת הַחַמָה וְאֶת רֹאשׁ-הַשָׁנָה הַבָּא לָעוֹלָם. זֶה מֻכְרָח לִהְיוֹת מַרְאֶה מְעַנְיֵן. אֲבָל אֶת הַיָם וְאֶת הַחַמָה הַשׁוֹקַעַת בּוֹ אֶפְשָׁר לִרְאוֹת רַק מֵעַל הַגָג הַשָׁטוּחַ. עָלָה דָנִי בְּסֻלָם עַל הַגָג, יָשַׁב עַל-יַד הַמַעֲקֶה וְשָׁלַח עֵינַיִם סַקְרָנִיוֹת מִסָבִיב.

אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם נִקָה אַבָּא בְּמַגְרֵפָה אֶת הֶחָצֵר. אֵצֶל הַשְׁכֵנִים סִיְדוּ אֶת הַדִירָה. נוֹשֵׂא הַמִכְתָּבִים נִכְנַס לֶחָצֵר וּמָסַר לְאַבָּא בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ-הַשָׁנָה. אַחַר-כָּךְ אָמַר נוֹשֵׂא הַמִכְתָּבִים: “שָׁנָה טוֹבָה!” וְאַבָּא הֵשִׁיב: “שָׁנָה טוֹבָה וּמְבֹרֶכֶת”.

אָכֵן, מַרְגִישׁ דָנִי רֵיחַ שֶׁל חַג בָּאֲוִיר. נִרְאֶה, שֶׁרֹאשׁ-הַשָׁנָה הוֹלֵךְ וְקָרֵב. יֵשׁ לְהַבִּיט הֵיטֵב לְצַד מַעֲרָב, אֶל הַיָם.

לְאַט לְאַט יוֹרֶדֶת הַשֶׁמֶשׁ וּקְרֵבָה לַיָם. צֶבַע זָהָב לָהּ, לַשֶׁמֶשׁ. מִן הַיָם עוֹלִים לִקְרַאת הַשֶׁמֶשׁ עֲנָנִים קְטַנִים, וְהֵם קְרֵבִים אֵלֶיהָ וּמְכַסִים אוֹתָהּ בְּמָסָךְ וָרֹד. לְרֶגַע קָט כִּסְתָה אַפְלוּלִית קַלָה אֶת הָאָרֶץ, וְדֶנִי מַרְגִישׁ: זֶהוּ הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָׁנָה הַחוֹלֶפֶת. לְאַחַר רֶגַע נִפְתַּח מָסַךְ-הָעֲנָנִים; חָזְרָה הַשֶׁמֶשׁ לְהָאִיר אֶת הָאָרֶץ, אֶת הָעֶרֶב. וְדָנִי מַרְגִישׁ וְיוֹדֵעַ: זוֹהִי שֶׁמֶשׁ חֲדָשָׁה – שֶׁמֶשׁ שֶׁל רֹאשׁ-הַשָׁנָה. עַכְשָׁו בָּא רֹאשׁ-הַשָׁנָה לָעוֹלָם. אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֶת מַשַׁק כְּנָפָיו. גַּם קוֹלוֹת צְעָדִים נִשְׁמָעִים.

אֲבָל הָיוּ אֵלֶה צְעָדָיו שֶׁל אַבָּא, שֶׁעָלָה אֶל הַגָג וְשָׁאַל: “מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן, דָנִי?”

“אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ רֹאשׁ-הַשָׁנָה בָּא אֵלֵינוּ”.

חִיֵךְ אַבָּא וְרָצָה לוֹמַר: שְׁטֻיוֹת. אֶת רֹאשׁ-הַשָׁנָה אִי-אֶפְשָׁר לִרְאוֹת. רַק לְהַרְגִישׁ אֶפְשָׁר. אַךְ הוּא לֹא אָמַר דָבָר. הוּא רַק שָׁאַל: “מֵאַיִן רוֹאֶה אַתָּה אֶת רֹאשׁ-הַשָׁנָה?”

הִצְבִּיעַ דָנִי אֶל הַיָם וְאָמַר: “הִנֵה, מִשָׁם”.

הִבִּיט אַבָּא בְּכַדוּר הַזָהָב הַטוֹבֵל בַּיָם, הִבִּיט בִּצְעִיף הָעֲנָנִים הַוָרֹד, נִזְכַּר בִּימֵי הַיַלְדוּת שֶׁלוֹ וְאָמַר:

“כֵּן, דָנִי, גַם אֲנִי רוֹאֶה…”

אַבָּא אָמַר לְאִמָא: “מַה קָרָה לְרָמִי שֶׁלָנוּ? הוּא נַעֲשָׂה כָּל-כָּךְ שָׁקֵט. כִּמְעַט אֵין שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ”. הֵשִׁיבָה אִמָא לְאַבָּא: “נָכוֹן. גַם אֲנִי הִשְׁגַחְתִּי בְּכָךְ. אֶתְמוֹל אָפִיתִי עוּגָה, וְרָמִי אֲפִלוּ לֹא בָּא לַמִטְבָּח, לֹא בִּקֵשׁ: אִמָא, תְּנִי לִי כַּפִּית רִבָּה. אִמָא, תְּנִי לִי צִמוּק. אִמָא, תְּנִי לִי אֱגוֹז, רַק אֶחָד!”

הִבִּיטוּ אַבָּא וְאִמָא זֶה בָּזֶה, חִיְכוּ בְּזָוִיוֹת הָעֵינַיִם וְאָמְרוּ: “רָמִי נַעֲשָׂה שָׁקֵט. מַה יוֹם מִיוֹמַיִם?”

וְלֹא יָדְעוּ לְהָשִׁיב. וְלֹא יָדְעוּ אַבָּא וְאִמָא, כִּי רָמִי שֶׁלָהֶם שׁוֹמֵר בְּתוֹכוֹ סוֹד.

אִם סוֹד עוֹטֵף הַלֵב,

אֵין זְמַן לְהִשְׁתּוֹבֵב,

אָז שׁוֹכְחִים הַכֹּל,

אֵין חֵשֶׁק לֶאֱכֹל.

וְסוֹד זֶה, הוּא שֶׁמַעֲסִיק אֶת רָמִי. כָּל-כָּךְ מַעֲסִיק… עַד שֶׁאֲפִלוּ לֹא בָּא לַמִטְבָּח, לֹא בִּקֵשׁ מֵאִמָא כַּפִּית רִבָּה, אוֹ אֱגוֹז. אַף לֹא אֶחָד.

הַדָבָר הִתְחִיל בַּשָׁבוּעַ שֶׁעָבַר, כְּשֶׁאַבְנֵר אָחִיו חָזַר מִבֵּית-הַסֵפֶר (אַבְנֵר כְּבָר לוֹמֵד בְּכִתָּה ה' וְזֶה בַּקוֹמָה הַשְׁנִיָה!). וְכָכָה אָמַר אַבְנֵר לְרָמִי: “אַתָּה יוֹדֵעַ? בְּעוֹד שְׁבוּעַיִם יִהְיֶה לְאִמָא יוֹם הֻלֶדֶת. אֲנִי אָבִיא לָהּ מַתָּנָה”.

“מַה תָּבִיא?” שָׁאַל רָמִי וְהִבִּיט בְּאָחִיו הַגָדוֹל.

“זֶה סוֹד!” הֵשִׁיב אַבְנֵר וְהִבִּיט בְּרָמִי כָּכָה, כְּאִלוּ רָצָה לְהַגִיד לוֹ: ‘אֲנִי אָבִיא מַתָּנָה לְאִמָא. אֲנִי! וְאַתָּה מָה? אַתָּה תִּינוֹק…’

אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן יָדַע רָמִי, כִּי גַם הוּא יָבִיא מַתָּנָה לְאִמָא, וְאוּלַי מַתָּנָה יָפָה לֹא פָּחוֹת מִזוֹ שֶׁל אַבְנֵר אָחִיו.

כִּי לְאִמָא שֶׁל רָמִי יִהְיֶה יוֹם הֻלֶדֶת,

לְאִמָא שֶׁלוֹ אֲהוּבָה.

וּמַה הוּא יָבִיא לָהּ לְיוֹם הַהֻלֶדֶת?

הִנֵה הִיא, הִנֵה הַתְּשׁוּבָה:

בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן עָשׂוּ הַיְלָדִים גִנָה חֲדָשָׁה בַּגָן: קֹדֶם עָדְרוּ בְּמַעְדְרִים, אַחַר-כָּךְ גָרְפוּ בְּמַגְרֵפוֹת, אַחַר-כָּךְ זָרְעוּ זֵרְעוֹנֵי פְּרָחִים, וּלְבַסוֹף גַם הִשְׁקוּ אֶת הַגִנָה בְּמַיִם מִן הַמַשְׁפְּכִים.

וּמִירָה הַגַנֶנֶת אָמְרָה: “אִם נַשְׁקֶה אֶת הַגִנָה כָּל יוֹם, יִהְיוּ לָנוּ בְּעוֹד שְׁבוּעַיִם פְּרָחִים בַּגִנָה”. וּכְשֶׁהָלַךְ רָמִי הַבַּיְתָה, הָיוּ לוֹ שְׁנֵי זֵרְעוֹנֵי פְּרָחִים בַּכִּיס. הוּא בִּקֵשׁ, וּמִירָה נָתְנָה לוֹ. נִכְנַס רָמִי לַמַחְסָן הָאַפְלוּלִי שֶׁמֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת (בַּלַיְלָה הוּא לֹא נִכְנָס לְשָׁם אַף פַּעַם!..) וּבְפִנַת הַמַחְסָן מָצָא עָצִיץ קָטָן וָרֵיק. מִלֵא רָמִי אֶת הֶעָצִיץ אֲדָמָה תְּחוּחָה, שֶׁלָקַח מִתַּחַת לְעֵץ הָרִמוֹן, וְטָמַן בָּאֲדָמָה אֶת שְׁנֵי הַזֶרְעוֹנִים. לְבַסוֹף הִשְׁקָה רָמִי אֶת הֶעָצִיץ וְאָמַר:

תִּשְׁתּוּ, זְרָעִים, תִּרְווּ הַמַיִם

וְתִפְרְחוּ בְּעוֹד שְׁבוּעַיִם.

– טוֹב?..

אֶת הֶעָצִיץ הִסְתִּיר רָמִי בְּפִנַת-מַחֲבוֹא (אֵיפֹה? – אַל תִּשְׁאֲלוּ: סוֹד!) כְּדֵי שֶׁאַף אֶחָד לֹא יִמְצָא אוֹתוֹ. אַף אֶחָד! רַק רָמִי לְבַדוֹ יָדַע אֶת הַמָקוֹם הַזֶה. וְזֶה דַוְקָא הָיָה מָקוֹם גָלוּי לַשֶׁמֶשׁ אֲבָל נִסְתָּר מֵעֵין אָדָם. כָּל יוֹם הָיָה רָמִי מַשְׁקֶה אֶת הֶעָצִיץ מַיִם, מְחַכֶּה שֶׁהַזְרָעִים יִנְבְּטוּ. הוּא כָּל-כָּךְ רָצָה שֶׁכְּבָר יִנְבְּטוּ… כָּל הַזְמַן חָשַׁב עַל הֶעָצִיץ, עַל הַסוֹד. לָכֵן גַם נַעֲשָׂה רָמִי שָׁקֵט, כָּל-כָּךְ שָׁקֵט, עַד שֶׁאַבָּא וְאִמָא הִתְפַּלְאוּ. הֵם לֹא הָיוּ רְגִילִים לִרְאוֹת אֶת רָמִי כָּל-כָּךְ שָׁקֵט.

אַחֲרֵי שְׁלשָׁה יָמִים הֵצִיצוּ מִתּוֹךְ אַדְמַת הֶעָצִיץ שְׁנֵי עַלְעָלִים עֲנֻגִים וּזְעִירִים. הָיוּ הֶעָלִים כְּמוֹ שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת פְּעוּטִים בַּעֲרִיסָה. שָׂמַח רָמִי, כָּל-כָּךְ שָׂמַח! הִשְׁקָה רָמִי אֶת הֶעָלִים הַזְעִירִים וְאָמַר לָהֶם:

תִּשְׁתּוּ, עָלִים,

וְתִפְרְחוּ בְּעוֹד שְׁבוּעַיִם.

תִּרְווּ הַמַיִם תִּפְרְחוּ?..

כָּל יוֹם הִשְׁקָה רָמִי אֶת הֶעָלִים הַיְרֻקִים, הַזְעִירִים. כָּל יוֹם גָדְלוּ עוֹד קְצָת, עוֹד “טִפָּה”, עוֹד טֶפַח. וּבְיוֹם הַשַׁבָּת כְּבָר הָיוּ בֶּעָצִיץ שְׁנֵי שְׁתִילִים קְטַנִים. עַל גִבְעוֹל הַשְׁתִיל הָאֶחָד הָיוּ חֲמִשָׁה עָלִים; עַל גִבְעוֹל הַשְׁתִיל הַשֵׁנִי הָיוּ שִׁשָׁה עָלִים. הִשְׁקָה רָמִי אֶת שְׁנֵי הַשְׁתִילִים הַקְטַנִים וְאָמַר לָהֶם:

תִּשְׁתּוּ, עָלִים,

וְתִפְרְחוּ בְּעוֹד שְׁבוּעַיִם.

תִּרְווּ הַמַיִם תִּפְרְחוּ נָא!..

יוֹם הַהֻלֶדֶת שֶׁל אִמָא הָלַךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב: עוֹד אַרְבָּעָה יָמִים, עוֹד שְׁלשָׁה יָמִים. עוֹד יוֹמַיִם…

הַשְׁתִילִים בֶּעָצִיץ הָלְכוּ וְגָדְלוּ, אֲבָל טֶרֶם פָּרְחוּ. חָשַׁשׁ רָמִי, לִבּוֹ הַקָט הָלַם, כְּאִלוּ כַּדּוּר קַפְצָן הָיָה בְּתוֹךְ חָזֵהוּ:

מַה יִהְיֶה אִם… אִם הֶעָצִיץ לֹא יַסְפִּיק לִפְרֹחַ עַד יוֹם הַהֻלֶדֶת?

בְּיוֹם שִׁשִׁי נִכְנַס אַבְנֵר לַחֶדֶר וּבְיָדוֹ חֲבִילָה גְדוֹלָה, אֲרוּזָה בִּנְיָר כָּחֹל. הֶחְבִּיא אַבְנֵר אֶת הַחֲבִילָה בָּאָרוֹן, הִבִּיט בְּרָמִי וְאָמַר: “רָאִיתָ? זֹאת הַמַתָּנָה. אַל תִּשְׁאַל כְּלוּם: סוֹד…”

בָּרַח רָמִי הַחוּצָה, אֶל הַמַחְסָן. כָּרַע וְהִתְכּוֹפֵף מֵעַל לֶעָצִיץ וְרָאָה: שְׁתֵּי פְּקָעוֹת מִתְנוֹסְסוֹת עַל גִבְעוֹלִי הַשְׁתִילִים; פְּקַעַת יְרֻקָה וּסְגוּרָה בְּרֹאשׁ הַשְׁתִיל הָאֶחָד, פְּקַעַת יְרֻקָה וּסְגוּרָה בְּרֹאשׁ הַשְׁתִיל הָאַחֵר.

הַאִם יָנֵצוּ הַפְּקָעוֹת עַד יוֹם הַמָחָר? הִשְׁקָה רָמִי אֶת הַפְּקָעוֹת וְלָחַשׁ לָהֶן, בִּקֵשׁ, הִתְחַנֵן:

תִּשְׁתּוּ, שְׁתִילִים, תִּרְווּ אַחִים

וְעַד מָחָר הֱיוּ פְּרָחִים.

– אֲנִי כָּל-כָּךְ מְבַקֵּשׁ!..

בְּבֹקֶר יוֹם הַמָחֳרָת נָשְׁקָה שֶׁמֶשׁ שַׁבַּתִּית בִּקְצֵה אַפּוֹ שֶׁל רָמִי וְלָחֲשָׁה לוֹ: “קוּמָה, יֶלֶד! הַיוֹם יוֹם הַהֻלֶדֶת שֶׁל אִמָא!”

נֵעוֹר רָמִי, קָפַץ מִמִטָתוֹ וְחָשׁ אֶל פִּנָּתוֹ. רָץ יָחֵף וְהַפִּיגָ’מָה מִתְנוֹפֶפֶת בְּרוּחַ הַבֹּקֶר. בְּלֵב הוֹלֵם (לֹא לֵב, אֶלָא כַּדוּר!) פָּתַח רָמִי אֶת דֶלֶת הַמַחְסָן: הַאִם פָּרְחוּ הַפְּרָחִים?

* אַחֲרֵי אֲרוּחַת-הַבֹּקֶר גָמְרָה אִמָא לִשְׁטֹף אֶת כְּלֵי הָאֹכֶל וְנִכְנְסָה אֶל הַחֶדֶר. אַבָּא הוֹצִיא אֶת מַתְּנָתוֹ: סֵפֶר גָדוֹל, סֵפֶר הָדוּר, מֵאֵת סוֹפֵר אֶחָד שֶׁאִמָא אוֹהֶבֶת תָּמִיד לִקְרֹא בּוֹ.

אַבְנֵר הֵבִיא אֶת מַתְּנָתוֹ שֶׁלוֹ: תְּמוּנַת נוֹף גְדוֹלָה, תְּמוּנָה בִּצְבָעִים שֶׁל צַיָר אֶחָד יְדוּעַ שֵׁם.

אֲבָל –

“רָמִי… אֵיפֹה רָמִי?” שָׁאֲלָה אִמָא.

“בֶּאֱמֶת, אֵיפֹה רָמִי?” שָׁאַל גַם אַבָּא.

אַבְנֵר שָׁתַק…

וְהִנֵה נִפְתְּחָה הַדֶלֶת. בַּפֶּתַח עָמַד רָמִי. שְׁתֵּי יָדָיו הַקְטַנוֹת, אֲשֶׁר עָפָר לַח דָבוּק בָּהֶן, הֶחֱזִיקוּ בַּעֲצִיץ פְּרָחִים רַעֲנַנִים, פְּרָחִים אֲשֶׁר זֶה עַתָּה הֵחֵלוּ לִפְרֹחַ: הַפֶּרַח הָאֶחָד כָּחֹל, כְּעֵין הַשָׁמַיִם הַטְהוֹרִים; וְאָחִיו – אָדֹם וְלוֹהֵט, כְּעֵין הַשֶׁמֶשׁ בִּשְׁקִיעָתָהּ.

קָרַב רָמִי אֶל אִמָא וְנָתַן לְיָדֶיהָ אֶת הֶעָצִיץ הַפּוֹרֵחַ:

“הִנֵה, אִמָא, הֵבֵאתִי לָךְ מַתָּנָה לְיוֹם הַהֻלֶדֶת…”

כְּשֶׁמָלְאוּ לְדָנִי שָׁנִים כְּמִסְפַּר הָאֶצְבָּעוֹת בְּכַף יָדוֹ הָאַחַת, קָנְתָה לוֹ אִמָא אוֹפַנַיִם. חָזַר אַבָּא מִן הָעֲבוֹדָה וְתִיק נֶהָגִים עַל כְּתֵפוֹ; וּכְשֶׁרָאָה אֶת הָאוֹפַנַיִם הַחֲדָשִׁים הָאֲדֻמִים אָמַר: “דָנִי מַמְשִׁיךְ עַכְשָׁו אֶת מָסֹרֶת הַמִשְׁפָּחָה”.

כִּי אַבָּא שֶׁל דָנִי הוּא נַהַג אוֹטוֹבּוּס. כְּשֶׁעָלָה אַבְנֵר, הָאָח הַגָדוֹל, לְכִתָּה ו', קִבֵּל אוֹפַנַיִם גְדוֹלִים עַל שְׁנֵי גַלְגַלִים. עַכְשָׁו קִבֵּל דָנִי, שֶׁהוּא הַקָטָן בַּמִשְׁפָּחָה (אִמָא אוֹמֶרֶת: “בֶּן הַזְקוּנִים שֶׁלִי…”) אוֹפַנַיִם קְטַנִים. יֵשׁ לָהֶם דַוְקָא שְׁלשָׁה גַלְגַלִים.

כְּבָר נוֹדַע לָכֶם שֶׁאַבָּא שֶׁל דָנִי הוּא נֶהָג: יֵשׁ לוֹ אוֹטוֹבּוּס גָדוֹל, וְנִכְנָסִים לְתוֹכוֹ הֲמוֹן אֲנָשִׁים בְּבַת אַחַת – אוּלַי שְׁלשִׁים, אוּלַי אַרְבָּעִים. כָּל בֹּקֶר יוֹצֵא אַבָּא לָעֲבוֹדָה וּמַסִיעַ אֲנָשִׁים מִתֵּל-אָבִיב לְחֵיפָה וּמֵחֵיפָה לְתֵל-אָבִיב; בָּעֶרֶב חוֹזֵר אַבָּא מֵעֲבוֹדָתוֹ וּמֵבִיא לְדָנִי הַרְבֵּה כַּרְטִיסִים, בִּצְבָעִים שׁוֹנִים, וְכֻלָם מְנֻקָבִים.

בְּשַׁבָּת לוֹקֵחַ אַבָּא אֶת אַבְנֵר וְאֶת דָנִי אֶל הָאוֹטוֹ שֶׁלוֹ. דָנִי יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא הַנֶהָג, אוֹחֵז בַּהֶגֶה, מַדְלִיק וּמְכַבֶּה אֶת הַפַּנָסִים וּמְצַפְצֵף בַּצוֹפָר. אָז מַפְנִים כָּל הָאֲנָשִׁים בַּסְבִיבָה אֶת רֹאשָׁם, לִרְאוֹת מִיהוּ הַצוֹפֵר.

אַבְנֵר כְּבָר יוֹדֵעַ לְהַדְלִיק אֶת הַמָנוֹעַ. אַבָּא אוֹמֵר, שֶׁאִם אַבְנֵר יַעֲלֶה בְּסוֹף הַשָׁנָה לְכִתָּה ז' בְּלִי בְּחִינוֹת – הוּא יַתְחִיל לְלַמֵד אוֹתוֹ לִנְהֹג.

אַבָּא מַסִיעַ נוֹסְעִים. גַם אַבְנֵר מַסִיעַ נוֹסְעִים עַל הָאוֹפַנַיִם שֶׁלוֹ. בְּשַׁבָּת יוֹצְאִים אַבְנֵר וְגִיוֹרָא לְרָמַת-גַן לְטַיֵל. אַבְנֵר יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵא, גִיוֹרָא יוֹשֵׁב לְפָנִים, עַל הַמִסְגֶרֶת, וְכָךְ הֵם נוֹסְעִים. אֲבָל פַּעַם רָאָה אַבָּא אֵיךְ הִסִיעַ אַבְנֵר שְׁנֵי נוֹסְעִים בְּבַת אַחַת: אֶת גִיוֹרָא, כָּרָגִיל, לְפָנִים, וְאֶת אַמְנוֹן – מֵאָחוֹר, עַל הַ“סַבָּל”.

בָּעֶרֶב אָמַר אַבָּא לְאַבְנֵר: "אִם אֶרְאֶה אוֹתְךָ שׁוּב נוֹסֵעַ כָּךְ – אֶקַח מִמְךָ אֶת הָאוֹפַנַיִם ".

אַבָּא אָמַר עוֹד מַשֶׁהוּ, וְאַבְנֵר הִבְטִיחַ.

עַכְשָׁו יֵשׁ גַם לְדָנִי אוֹפַנַיִם, אֲבָל אִי-אֶפְשָׁר לְהַסִיעַ עֲלֵיהֶם יְלָדִים. יֵשׁ מָקוֹם רַק לְיֶלֶד אֶחָד.

אַחֲרֵי שֶׁאָמַר דָנִי “תּוֹדָה” לְאַבָּא-אִמָא, יָצָא עִם אוֹפַנָיו הַחֲדָשִׁים הָאֲדֻמִים הַחוּצָה. הוּא רָכַב עֲלֵיהֶם בַּמִדְרָכָה. מֵעַמוּד הַחַשְׁמַל שֶׁמִמוּל הַשַׁעַר עַד עַמוּד הַחַשְׁמַל עִם הַפַּנָס. אַחַר-כָּךְ הִסְתּוֹבֵב וְנָסַע חֲזָרָה. כְּשֶׁהִתְחִיל דָנִי אֶת הַסִבּוּב הַשֵׁנִי, רָאָה פִּתְאֹם אֶת עֻזִי עוֹמֵד עַל-יַד עֵץ הַבְּרוֹשׁ וּמַבִּיט בּוֹ, מַבִּיט וְשׁוֹתֵק. רַק עֵינָיו שֶׁל עֻזִי סִפְּרוּ כִּי הוּא מְקַנֵא, גַם הוּא רוֹצֶה לִרְכֹּב עַל הָאוֹפַנַיִם.

‘מַה לַעֲשׂוֹת?’ חָשַׁב דָנִי, ‘הָאוֹפַנַיִם שֶׁלִי קְטַנִים, יֵשׁ בהֵם מָקוֹם רַק לְיֶלֶד אֶחָד, וְאֵינֶנִי יָכוֹל לְהַרְכִּיב’. פִּתְאֹם חָדְלוּ רַגְלָיו לְהָנִיעַ אֶת הַפֶּדָלִים. זֶה הָיָה לְרֶגַע אֶחָד בִּלְבַד: הוּא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת. נָסַע דָנִי עַד לְעֻזִי, יָרַד מִן הָאוֹפַנַיִם וְאָמַר בְּשֶׁקֶט: “קַח, עֻזִי. תִּסַע גַם אַתָּה קְצָת. אֲנִי אָנוּחַ בֵּינְתַיִם…”

זֶהוּ רָמִי. הִנֵה הוּא יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב מִכְתָּב. וְזֶהוּ הַמִכְתָּב:

לְדוֹד חַיִים הַטוֹב, שָׁלוֹם! אַתָּה זוֹכֵר בְּוַדַאי כִּי בַּשַׁבָּת הַבָּאָה יִהְיֶה לִי יוֹם הֻלֶדֶת. אֲנִי אֶהְיֶה כְּבָר בֶּן שֶׁבַע. וַאֲנִי מְבַקֵשׁ מְאֹד כִּי תָּבוֹאוּ כֻּלְכֶם לַחֲגִיגָה. אַתָּה, הַדוֹדָה אֶסְתֵּר וְגַם יוֹרָם. וְהִבְטַחְתָּ פַּעַם לְהָבִיא לִי צִבְעֵי-מַיִם. תָּבוֹאוּ וְגַם אַבָּא וְאִמָא יִשְׂמְחוּ וַאֲנִי אֲחַכֶּה לָכֶם נוֹרָא.

רָמִי

אֶת הַמִכְתָּב הַזֶה יִשְׁלַח רָמִי בְּעַצְמוֹ אֶל הַדוֹד חַיִים. בַּדֹאַר יִשְׁלַח אוֹתוֹ. הַדוֹד חַיִים גָר בְּחֵיפָה וְעוֹבֵד בַּנָמָל. הַדוֹד חַיִים גָבוֹהַּ וְחָזָק וְגִבּוֹר. הוּא מוּצָק כְּמוֹ בַּרְזֶל. כְּשֶׁהָיָה רָמִי בַּגָן אָהַב הַדוֹד חַיִים לְהָרִים אוֹתוֹ בְּיָד אַחַת וּלְהוֹשִׁיבוֹ עַל הַכָּתֵף שֶׁלוֹ.

עָבְרָה שָׁנָה וְהַדוֹד חַיִים לֹא בָּא לְבַקֵר אֶת רָמִי וְהוֹרָיו. וְרָמִי רוֹצֶה שֶׁהַדוֹד יָבוֹא, רָמִי אוֹהֵב לַעֲמֹד עַל-יַד דוֹד כָּזֶה וּלְחַפֵּשׂ אֵיפֹה הוּא נִגְמָר; וְרָמִי אוֹהֵב לָשֶׁבֶת עַל כָּתֵף מוּצָקָה כָּזֹאת וְלִהְיוֹת יוֹתֵר גָבוֹהַּ מֵאַבָּא וְלִנְגֹעַ בַּתִּקְרָה. וְרָמִי רוֹצֶה שֶׁכָּל הַחֲבֵרִים יִרְאוּ שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ לוֹ דוֹד כָּזֶה חָזָק וְגִבּוֹר, וְלֹא סְתָם אָמַר עַד עַכְשָׁו: “תִּרְאֶה, אֲנִי אֲסַפֵּר לַדוֹד שֶׁלִי, וְהוּא יַעֲשֶׂה מִמְךָ חוֹל טָחוּן…”

רָמִי הֶחְלִיט לִשְׁלֹחַ מִכְתָּב לַדוֹד חַיִים. זֶהוּ הַמִכְתָּב שֶׁקְרָאתֶם בְּרֵאשִׁית הַסִפּוּר. רָמִי לֹא גִלָה לְאַבָּא וּלְאִמָא, שֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ מִכְתָּב אֶל הַדוֹד. פִּתְאֹם תִּפָּתַח הַדֶלֶת, וְהַדוֹד הַגָבוֹהַּ יִתְכּוֹפֵף בַּפֶּתַח, יִכָּנֵס וְיַעֲמֹד בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר, וְאַבָּא וְאִמָא יַגִידוּ בְּיַחַד: “אֵיזוֹ הַפְתָּעָה!” וְהַדוֹד חַיִים יֹאמַר בְּקוֹלוֹ הֶעָבֶה: “נוּ, כְּשֶׁמְקַבְּלִים מִכְתָּב שֶׁכָּזֶה, מֻכְרָחִים לָבוֹא!” וְאַבָּא לֹא יָבִין וְיִשְׁאַל: “אֵיזֶה מִכְתָּב?” אָז הַדוֹד יֹאמַר: “נוּ… הַמִכְתָּב שֶׁל רָמִי שֶׁלָכֶם!” וְאִמָא תֹּאמַר: “אֵיזוֹ הַפְתָּעָה! גַם רָמִי כְּבָר שׁוֹלֵחַ מִכְתָּבִים…”

כָּל הַבֹּקֶר הָיָה רָמִי נִרְגָשׁ כְּאִלוּ עוֹמְדִים לָתֵת לוֹ מַתָּנָה חֲשׁוּבָה. הֲלֹא זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁלֹחַ בְּעַצְמוֹ מִכְתָּב בַּדֹאַר; וְכָל דָבָר הַנַּעֲשֶׂה פַּעַם רִאשׁוֹנָה מְעוֹרֵר הִתְרַגְשׁוּת.

בַּדֶּרֶךְ מִבֵּית-הַסֵפֶר נִכְנַס רָמִי לַדֹאַר וְעָמַד בְּסוֹף הַתּוֹר. לְפָנָיו נִצַב אִישׁ גָבוֹהַּ שֶׁשָׁלַח מִכְתָּב רָשׁוּם בְּדֹאַר-אֲוִיר לְאַרְגֶנְטִינָה. לְאַחַר שֶׁהָאִישׁ הַגָבוֹהַּ הָלַךְ, קָרַב רָמִי לָאֶשְׁנָב וְהִתְרוֹמֵם עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו.

“כֵּן, יֶלֶד?” שָׁאַל פְּקִיד-הַדֹאַר וְהִבִּיט אֶל רָמִי.

“כַּמָה… כַּמָה עוֹלֶה מִכְתָּב לְאַרְגֶנְ… לְחֵיפָה?” שָׁאַל רָמִי וְכִמְעַט שֶׁהִתְבַּלְבֵּל.

“אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ אֲגוֹרוֹת”, הֵשִׁיב פְּקִיד-הַדֹאַר וְחִיֵךְ (לָמָה חִיֵךְ? אוּלַי נִחֵשׁ, כִּי זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שׁוֹלֵחַ רָמִי מִכְתָב?).

הוֹצִיא רָמִי מִכִּיסוֹ מַטְבֵּעַ אֶחָד וְהֶעֱבִירוֹ דֶרֶךְ הָאֶשְׁנָב, תְּמוּרָתוֹ קִבֵּל בּוּל חָדָשׁ, בְּלִי חוֹתֶמֶת. כָּעֵת נוֹתְרוּ בְּכִיסוֹ עוֹד חָמֵשׁ אֲגוֹרוֹת, וּבָהֶן קָנָה מַעֲטָפָה לְבָנָה בַּקִיוֹסְק שֶׁבְּפִנַת הָרְחוֹב.

אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם נִסְגַר רָמִי בְּחַדְרוֹ. כְּבָר אַתֶּם יוֹדְעִים, כִּי זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שׁוֹלֵחַ רָמִי בְּעַצְמוֹ מִכְתָּב.

כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ שָׁעָה, שָׁבָה הוּא עוֹשֶׂה מַשֶׁהוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. אַחַר-כָּךְ הוֹפֵךְ הַדָבָר לְהֶרְגֵל. אַךְ אֶת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה זוֹכְרִים תָּמִיד. פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁכָּזוֹ הִגִיעָה עַכְשָׁו לְרָמִי.

הַדוֹד חַיִים גָר בְּחֵיפָה, בִּרְחוֹב הֶרְצְל, בַּיִת מִסְפָּר 1. זוֹהִי כְּתֹבֶת שֶׁקַל לִזְכֹּר אוֹתָהּ וְרָמִי יוֹדֵעַ אוֹתָהּ בְּעַל-פֶּה. אֶת הַכְּתֹבֶת יֵשׁ לִכְתֹּב בִּכְתָב נָקִי עַל הַמַעֲטָפָה. אֲבָל לַמַעֲטָפָה יֵשׁ שְׁנֵי צְדָדִים; וְעַל אֵיזֶה צַד צְרִיכָה לָבוֹא הַכְּתֹבֶת?

רָמִי אֵינֶנוּ רוֹצֶה לִשְׁאֹל; הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת הַפְתָּעָה לְאַבָּא וּלְאִמָא. וְרָמִי מַחְלִיט בְּעַצְמוֹ וְכוֹתֵב אֶת הַכְּתֹבֶת בְּאוֹתוֹ צַד, שֶׁבּוֹ יַכְנִיס אֶת הַמִכְתָּב וְיַדְבִּיק אֶת הַמַעֲטָפָה. כִּי גַם הַדוֹד חַיִים יִפְתַּח מֵאוֹתוֹ צַד אֶת הַמַעֲטָפָה, וְיִרְאֶה כִּי הִיא נִשְׁלְחָה אֵלָיו. בַּצַד הַשֵׁנִי מַדְבִּיק רָמִי אֶת הַבּוּל, וְעַל יָדוֹ הוּא כּוֹתֵב מִי הִדְבִּיק אֶת הַבּוּל: “רָמִי, כִּתָּה ב', רָמַת-גַן…”

אַחַר-כָּךְ יוֹרֵד רָמִי וְשָׂם אֶת הַמִכְתָּב בְּתֵבַת-הַדֹאַר הָאֲדֻמָה לְיַד תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּסִים…

אַחֲרֵי יוֹמַיִם, כְּשֶׁהִתְכּוֹנֵן רָמִי לָרֶדֶת לֶחָצֵר, רָאָה אֶת נוֹשֵׂא הַמִכְתָּבִים נֶעְצָר עַל-יַד הַשַׁעַר. נוֹשֵׂא הַמִכְתָּבִים הוּא יְדִיד הַמִשְׁפָּחָה.

“הַיוֹם, רָמִי, יֵשׁ מִכְתָּב גַם בִּשְׁבִילְךָ”, אָמַר הַדַוָר וְחִיֵךְ.

‘הַפְתָּעָה שֶׁכָּזוֹ!’ חָשַׁב רָמִי וְרָץ לְקַבֵּל אֶת הַמִכְתָּב. בַּלֵב הָיְתָה שׁוּב הַרְגָשָׁה שֶׁל “פַּעַם רִאשׁוֹנָה”: מִכְתָּב רִאשׁוֹן, וְעָלָיו כָּתוּב הַשֵׁם “רָמִי…”

אֲבָל מִיָד הִכִּיר רָמִי אֶת הַמַעֲטָפָה וְקָרָא:

“הֲלֹא זֶהוּ הַמִכְתָּב שֶׁלִי אֶל הַדוֹד חַיִים”.

“אֲבָל הַכְּתֹבֶת הִיא אֵלֶיךָ”, אָמַר הַדַוָר וְהֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ עַל הַמִלִים הַכְּתוּבוֹת עַל-יַד הַבּוּל.

עַכְשָׁו הֵבִין רָמִי הַכֹּל:

“בַּמָקוֹם הַזֶה הָיִיתִי צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶת הַכְּתֹבֶת לַדוֹד חַיִים; וְלֹא בַּצַד הַשֵׁנִי…”

“נָכוֹן, רָמִי”, אָמַר נוֹשֵׂא הַמִכְתָּבִים, “כִּי בַּצַד הַשֵׁנִי שֶׁל הַמַעֲטָפָה כּוֹתְבִים מִי שָׁלַח אֶת הַמִכְתָּב…”

הָיְתָה שְׁתִיקָה שֶׁל מַחְשָׁבָה וַהֲבָנָה. אַחַר-כָּךְ שָׁאַל רָמִי:

“וּמִמִי הַמִכְתָּב הַשֵׁנִי?”

“מִן הַדוֹד חַיִים…” הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה.

יָדָיו שֶׁל רָמִי הִתְחִילוּ מַשְׁקוֹת אֶת הַפְּרָחִים בַּגִנָה וּמֹחוֹ חָזַר עַל דְבָרָיו שֶׁל נוֹשֵׂא-הַמִכְתָּבִים.

וּבָעֶרֶב סִפֵּר אַבָּא לְרָמִי: “הַדוֹד חַיִים כּוֹתֵב, כִּי הוּא הֶחְלִיט לָבוֹא לְיוֹם הַהֻלֶדֶת שֶׁלְךָ, וְיָבִיא לְךָ מַתָּנָה: צִבְעֵי-מַיִם”.

…כְּאִלוּ סִפֵּר הַמִכְתָּב מֵרָמַת-גַן לַמִכְתָּב מֵחֵיפָה, מֶה הָיְתָה מִשְׁאַלְתּוֹ שֶׁל רָמִי…

הָרִבּוּעַ הַזָהֹב שֶׁצִיְרָה הַשֶׁמֶשׁ עַל הַקִיר נֶעְלַם פִּתְאֹם. דָנִי הִתְקָרֵב לַחַלוֹן וְהִדְבִּיק אֶת אַפּוֹ וּמִצְחוֹ לַזְגוּגִית. בֶּאֱמֶת, הַשֶׁמֶשׁ הִתְחַבְּאָה מֵאֲחוֹרֵי עָנָן אָפֹר, וְהַצֵל שֶׁל הֶעָנָן מְכַסֶה עַכְשָׁו אֶת כָּל הָאָרֶץ. הַבָּתִּים וְהָעֵצִים. וּבַשָׁמַיִם הוֹלֵךְ הֶעָנָן וּמְכַסֶה אֶת כָּל הַכְּחוֹל. עֵץ הַבְּרוֹשׁ שֶׁעַל-יַד הַשַׁעַר הִתְחִיל מִתְנוֹדֵד, כְּאִלוּ יָד עֲנָקִית דָחֲפָה אוֹתוֹ פִּתְאֹם, וּשְׁתֵּי צִפֳּרִים שֶׁעָמְדוּ עַל חוּט הַחַשְׁמַל זִנְקוּ פֶּתַע לְתוֹךְ הָאֲוִיר וְנֶעֶלְמוּ מֵעֵינָיו שֶׁל דָנִי. רֵיחַ מְשֻׁנֶה עָמַד בָּאֲוִיר. דָנִי הִרְגִּישׁ כִּי מַשֶׁהוּ חָשׁוּב צָרִיךְ עַכְשָׁו לְהִתְרַחֵשׁ. מַה זֶה?..

פִּתְאֹם – טִפָּה קְטַנְטֹנֶת נִדְבְּקָה אֶל הַזְגוּגִית, בְּדִיוּק מוּל קְצֵה אַפּוֹ שֶׁל דָנִי. בְּלִי לַחְשֹׁב הִרְחִיק דָנִי אֶת פָּנָיו מִן הַחַלוֹן, אֲבָל הַטִפָּה נִשְׁאֲרָה דְבוּקָה לַזְגוּגִית. וְעַל יָדָהּ – עוֹד טִפָּה, וְעוֹד אַחַת, וְעוֹד אַחַת.

אִמָא נִכְנְסָה מִן הַמִטְבָּח לַחֶדֶר. דָנִי רָאָה אוֹתָהּ (תָּמִיד הוּא מַרְגִישׁ כְּשֶׁאִמָא נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר) וְקָרָא:

“הַבִּיטִי, אִמָא. זֶה גֶשֶׁם, נָכוֹן?”

אִמָא הִבִּיטָה דֶרֶךְ הַחַלוֹן וְאָמְרָה: “כַּמָה טוֹב. הָאִכָּרִים יִשְׂמְחוּ מְאֹד”. פִּתְאֹם נִזְכְּרָה: “הַכְּבִיסָה שֶׁלָנוּ!” וּמִהֲרָה לָצֵאת הַחוּצָה. בֶּאֱמֶת, נִזְכַּר דָנִי – בַּבֹּקֶר הָיְתָה כְּבִיסָה. אִמָא כִּבְּסָה גַם אֶת הַחֻלְצָה שֶׁלוֹ עִם כִּתְמֵי הַגְלִידָה (זֶה רָפִי דָחַף אוֹתוֹ, וְאִמָא כָּעֲסָה קְצָת). הַכְּבִיסָה עֲלוּלָה לְהֵרָטֵב מִן הַגֶשֶׁם. צָרִיךְ לָרוּץ, לַעְזֹר לְאִמָא לְהַכְנִיס אֶת הַכְּבִיסָה הַבַּיְתָה. וְדָנִי מִהֵר הַחוּצָה וְהִשְׁאִיר אֶת הַדֶלֶת פְּתוּחָה.

בַּחוּץ הוֹלְכוֹת הַטִפּוֹת וְרַבּוֹת, וְאִמָא מְסִירָה מַהֵר מַהֵר אֶת הַלְבָנִים מִן הַחֶבֶל. רָאֲתָה אִמָא אֶת דָנִי עוֹמֵד עַל-יָדָהּ וְהֵבִינָה. הִיא נָתְנָה בְּיָדָיו אֶת הַלְבָנִים שֶׁהִסְפִּיקָה לְהוֹרִיד, וְדָנִי תָּפַס אוֹתָם (אֶת כֻּלָם), רָץ אִתָּם הַבַּיְתָה (אַתֶּם זוֹכְרִים: הַדֶלֶת הָיְתָה פְּתוּחָה) וְשָׂם אוֹתָם עַל הַסַפָּה. שׁוּב יָצָא, וְשׁוּב קִבֵּל מֵאִמָא חֲבִילַת כְּבִיסָה. הַגֶשֶׁם הָיָה כְּבָר יוֹתֵר חָזָק מִקֹדֶם, אֲבָל לֹא כָּל-כָּךְ. יֵשׁ לְמַהֵר.

כְּשֶׁנִסָה דָנִי לָצֵאת בַּפַּעַם הַשְׁלִישִׁית, הָיָה כְּבָר הַגֶשֶׁם חָזָק. לְרֶגַע אָמַר דָנִי לַחֲזֹר, כִּי זֶה לֹא כָּל-כָּךְ נָעִים לָרוּץ בְּגֶשֶׁם שֶׁכָּזֶה (כִּמְעַט שֶׁאָמַר: אִמָא לֹא מַרְשָׁה…). טִפָּה אַחַת – אוֹ שְׁתַּיִם – נִכְנְסוּ דֶרֶךְ הַצַוָארוֹן וְגָלְשׁוּ לוֹ עַל גַבּוֹ. וּבִכְלָל, נָעִים יוֹתֵר לִהְיוֹת עַכְשָׁו בַּבַּיִת. אֲבָל דָנִי נִזְכַּר: הֲלֹא אִמָא בַּחוּץ, הִיא מְחַכָּה לוֹ, וְהַכְּבִיסָה…

וְדָנִי רָץ הַחוּצָה. אִמָא גָמְרָה כְּבָר לְהוֹרִיד אֶת כָּל הַכְּבִיסָה, וּבְיָדֶיהָ הָיְתָה חֲבִילָה עֲנָקִית שֶׁל כָּל הַבְּגָדִים.

“בָּאתָ בְּדִיוּק בַּזְמַן”, אָמְרָה אִמָא וְנָתְנָה בְּיָדָיו חֵלֶק מִן הַכְּבִיסָה, כִּמְעַט אֶת הַחֵצִי. הָיָה לוֹ קָשֶׁה מְאֹד לְהַחֲזִיק אֶת הַכֹּל; עַל-יַד הַדֶלֶת נָפְלָה לוֹ חֻלְצָה שֶׁל אַבָּא, אֲבָל הִיא לֹא הִתְלַכְלְכָה, כִּי זֶה הָיָה כְּבָר כִּמְעַט בַּכְּנִיסָה. וַאֲפִלוּ אִמָא אָמְרָה:

“בָּרוּךְ הַשֵׁם, הַכֹּל עָבַר בְּשָׁלוֹם”.

אַחֲרֵי שֶׁנִגְבָה אִמָא אֶת דָנִי שׁוּב עָמַד מוּל הַחַלוֹן וְהִבִּיט הַחוּצָה. הַזְגוּגִית כְּבָר הָיְתָה רְטֻבָּה כֻּלָהּ. הֲמוֹן טִפּוֹת יָרְדוּ עָלֶיהָ בְּבַת אַחַת. אֶת הַחוּץ אִי-אֶפְשָׁר כִּמְעַט לִרְאוֹת; הַכֹּל הָיָה מְטֻשְׁטָשׁ, וְדָנִי שָׁאַל: “זֶה הַגֶשֶׁם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַשָׁנָה, נָכוֹן אִמָא?”

“נָכוֹן, דָנִי”, אָמְרָה אִמָא, “וְקוֹרְאִים לוֹ: הַיוֹרֶה”.

אַחֲרֵי רֶבַע שָׁעָה בְּעֵרֶךְ פָּסַק הַגֶשֶׁם לָרֶדֶת וְאַחֲרֵי רֶבַע שָׁעָה נוֹסָף יָצְאָה הַשֶׁמֶשׁ מֵאֲחוֹרֵי הָעֲנָנִים. אַחֲרֵי שֶׁלָבַשׁ דָנִי סְוֶדֶר, אֶת זֶה שֶׁסָרְגָה סַבְתָּא, הִרְשְׁתָה לוֹ אִמָא לָצֵאת לֶחָצֵר. בַּחוּץ הָיָה רֵיחַ כָּזֶה שֶׁל גִנָה, אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁקוּ אוֹתָהּ. הַבְּרוֹשׁ עָמַד רַעֲנָן, נָקִי וְעַלִיז, כְּאִלוּ יָצָא מִתּוֹךְ מִקְלַחַת. עַל-יַד הַבְּרוֹשׁ עָמַד עֻזִי, בְּמַגָפַיִם.

“זֶה הָיָה הַיוֹרֶה. אַתָּה יוֹדֵעַ?” אָמַר עֻזִי.

“וְאַתָּה יוֹדֵעַ, לָמָה קוֹרְאִים לוֹ ‘הַיוֹרֶה’?” שָׁאַל דָנִי.

“לָמָה?”

“כִּי זֶה הַגֶשֶׁם הָרִאשׁוֹן”.

פִּתְאֹם כָּבָה הַחַשְׁמַל. וְלֹא רַק בַּחֲדַר-הַשֵׁנָה שֶׁל הַיְלָדִים, אֶלָּא בְּכָל הַקִבּוּץ כֻּלוֹ: בַּחֲדַר-הָאֹכֶל שֶׁל הַגְדוֹלִים, בְּחַדְרֵי הַמְגוּרִים שֶׁל כָּל הַהוֹרִים, בַּמַזְכִּירוּת, וַאֲפִלוּ בַּלוּלִים וּבָרֶפֶת. פִּתְאֹם כָּבָה לוֹ הַחַשְׁמַל וְנַעֲשָׂה חֹשֶׁךְ. לֹא רָאוּ עוֹד מִטוֹת, לֹא תְּמוּנוֹת עַל הַקִירוֹת וְלֹא יְלָדִים. רָאוּ רַק חַלוֹן פָּתוּחַ, וּבוֹ שָׁמַיִם עִם כּוֹכָבִים, וְשָׁמְעוּ קוֹלוֹת. כִּי הַיְלָדִים עוֹד לֹא יָשְׁנוּ.

“מִי סָגַר אֶת הַחַשְׁמַל?” שָׁאַל הַקוֹל שֶׁל דָנִי.

“בֶּטַח נִקְרַע אֵיזֶה חוּט”, אָמַר הַקוֹל שֶׁל עֻזִי.

“אֵיפֹה נִקְרַע הַחוּט?” שָׁאַל שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל דָנִי.

לֹא יָדַע קוֹלוֹ שֶׁל עֻזִי מַה לַעֲנוֹת – וְשָׁתַק. אֲבָל הַקוֹל שֶׁל עָמוֹס אָמַר:

“אִם זֶה חוּט בַּקַו הָרָאשִׁי, אָז בֶּטַח חֹשֶׁךְ גַם בְּכָל הַמוֹשָׁבָה”.

“מִי קָרַע אֶת הַחוּט?” שָׁאַל שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל דָנִי.

“מֵעַצְמוֹ נִקְרַע. בֶּטַח הָיָה קִלְקוּל”, אָמַר קוֹלוֹ שֶׁל עָמוֹס. (אַבָּא שֶׁל עָמוֹס עוֹבֵד בַּמַסְגֵרִיָה.)

“אָז לָמָה לֹא מְתַקְנִים?” שָׁאַל הַקוֹל (אַתֶּם יוֹדְעִים כְּבָר שֶׁל מִי. שֶׁל דָּנִי!).

“סַבְלָנוּת. בֶּטַח יָצְאוּ כְּבָר לְתַקֵן”, אָמַר קוֹלוֹ שֶׁל… (נִחַשְׁתֶּם שֶׁל מִי? שֶׁל עָמוֹס!).

עַכְשָׁו שֶׁקֶט בַּחֲדַר-הַיְלָדִים. חֹשֶׁךְ וְשֶׁקֶט. דֶּנָּי שׁוֹכֵב, מַבִּיט לְמַעְלָה וְחוֹשֵׁב: אִם כָּבָה הָאוֹר – אָז נִדְלָק הַחֹשֶׁךְ? וּמַה יָכוֹל הַחֹשֶׁךְ לַעֲשׂוֹת? אֲבָל הַחֹשֶׁךְ אֵינֶנוּ עוֹשֶׂה כְּלוּם וְדָנִי מַמְשִׁיךְ לִשְׁאֹל…

“מָה עוֹשִׂים עַכְשָׁו הָאֲנָשִׁים, בְּחֹשֶׁךְ שֶׁכָּזֶה?”

שׁוּם קוֹל לֹא עָנָה; אֲבָל כָּל יֶלֶד הִתְחִיל מְהַרְהֵר, בַּמָה עוֹסְקִים הַגְדוֹלִים בְּרֶגַע כָּזֶה, בְּחֹשֶׁךְ כָּזֶה: בַּחֲדַר-הָאֹכֶל הִדְלִיקוּ וַדַאי מְנוֹרוֹת-נֵפְטְ, וְהַחֲבֵרִים מַמְשִׁיכִים לֶאֱכֹל, וּצְלָלִיוֹת מָאֳרָכוֹת נָעוֹת עַל הַקִירוֹת. חֲבֵרִים אֲחֵרִים יָצְאוּ וַדַאי מֵחַדְרֵיהֶם לָשֶׁבֶת עַל הַדֶשֶׁא, לִסְפֹּר אֶת הַכּוֹכָבִים. שָׂרָה הַלוּלָנִית יוֹצֵאת עִם פַּנָס בְּיָדָהּ לִרְאוֹת מַה שְׁלוֹם הָאֶפְרוֹחִים. וְהַטֶנְדֶר שֶׁל הַחַשְׁמַלָאִים יָצָא מִן הֵעִיר לְחַפֵּשׂ אֶת מְקוֹם הַקִלְקוּל.

“אוֹוֹרְרְר…” נִשְׁמַע פִּתְאֹם קוֹל בּוֹכֶה מֵחֲדַר-הַשֵׁנָה שֶׁל הַגַנוֹן. וּבֶאֱמֶת – שֶׁיִהְיֶה כְּבָר אוֹר!

בְּזֶה הָרֶגַע חָזַר הַחַשְׁמַל וְנִדְלַק. לְרֶגַע הִתְכַּוְצוּ הָעֵינַיִם מִשִׁפְעַת הָאוֹר, כְּאִלוּ זָרְחָה עֲלֵיהֶם שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה. גַם בְּכָל הַקִבּוּץ חָזַר הַחַשְׁמַל לְהָאִיר, לִשְׁפֹּךְ אֶת אוֹרוֹ עַל מִטוֹת וִילָדִים, לְגָרֵשׁ בְּאוֹרוֹ צְלָלִים וּפְחָדִים.

לֹא עָבְרוּ שָׁלשׁ דַקוֹת, וְרִנָה הַמְטַפֶּלֶת נִכְנְסָה.

“עַכְשָׁו, יְלָדִים – לִישֹׁן”, אָמְרָה רִנָה. “לַיְלָה טוֹב!” הוֹסִיפָה, וְכִבְּתָה אֶת הַחַשְׁמַל.

שׁוּב “נִדְלַק” הַחֹשֶׁךְ. דָנִי עָצַם אֶת עֵינָיו חָזָק-חָזָק וּפְקָחָן. כֵּן, חֹשֶׁךְ בַּחֶדֶר. אֵין רוֹאִים מִטוֹת וּתְמוּנוֹת עַל הַקִירוֹת. רַק דֶרֶךְ הַחַלוֹן הַפָּתוּחַ נִבָּטִים שָׁמַיִם וְכוֹכָבִים, וְחַלוֹן שֵׁנִי, שֶׁאוֹר נוֹגֵהַּ בּוֹ.

כָּל הַלַיְלָה חָבַט הַגֶשֶׁם עַל גַג בֵּית-הַיְלָדִים. נִתַּךְ הַגֶשֶׁם עַל הַקִבּוּץ, וְאוּלַי גַם עַל הָעֵמֶק כֻּלוֹ, הִרְוָה אֶת הַשָׂדוֹת, הִשְׁקָה אֶת גִנַת בֵּית-הַסֵפֶר, וְיָצַר בֹּץ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מִדְרָכָה.

עִם שַׁחַר בְּשָׁעוֹת שֶׁבֵּין הַלַיְלָה לַבֹּקֶר, נָשְׁבָה רוּחַ חֲזָקָה וְגֵרְשָׁה אֶת הָעֲנָנִים. כְּשֶׁעָלְתָה הַשֶׁמֶשׁ הָיוּ הַשָׁמַיִם תְּכֻלִים וּמַבְרִיקִים, וּבָאֲוִיר נִשָׂא בֹּשֶׂם שֶׁל עָלִים רְטֻבִּים.

הָיָה זֶה יוֹם שֶׁל שִׂמְחָה. שָׂמְחוּ הַחֲבֵרִים הַגְדוֹלִים עַל גֶשֶׁם-הַבְּרָכָה שֶׁיָרַד; שָׂמְחוּ הַיְלָדִים לִרְאוֹת אֶת הַגִנָה נוֹבֶטֶת; הַכֶּלֶב נֶאֱמָן דִלֵג בְּשִׂמְחָה מִיֶלֶד לְיֶלֶד; וַאֲפִלוּ שְׂדֵרַת הַבְּרוֹשִׁים הִשִׁירָה טִפּוֹת עַלִיזוֹת מֵעֲנָפֶיהָ… וְנוֹעָה הַמוֹרָה אָמְרָה בְּשִׂמְחָה לְיַלְדֵי הַכִּתָּה:

“הַיוֹם, יְלָדִים, נֵלֵךְ לְטַיֵל לַיַעַר”.

עַד גַן הַיָרָק נָסְעוּ הַיְלָדִים בָּעֲגָלָה הַגְדוֹלָה הַשְׁטוּחָה. עֻזִי יָשַׁב עַל-יַד מוֹישֶׁה הָעֶגְלוֹן וְנָהַג בְּעַצְמוֹ אֶת הַסוּסִים בַּמוֹרָד. עַל-יַד גַן הַיָרָק יָרְדוּ הַיְלָדִים, עָבְרוּ אֶת הַכֶּרֶם וְאַחַר-כָּךְ חָצוּ אֶת הַוָדִי. אַחֲרֵי הַוָדִי מַתְחִיל הַיַעַר, הַמְכַסֶה אֶת כָּל הַגְבָעוֹת, עַד שַׁלְשֶׁלֶת-הֶהָרִים הַשְׁכֵנָה.

הָעֵצִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שְׂרוּפִים, וְהִזְכִּירוּ לַיְלָדִים אֶת יְמֵי-הַיְרִיוֹת, לֵילוֹת הַהַאֲפָלָה, וְאֶת אַבָּא שֶׁבָּא עִם רוֹבֶה לוֹמַר “לַיְלָה טוֹב”.

אַחֲרֵי כַּמָה דַקוֹת הָיוּ הַיְלָדִים בַּיַעַר עַצְמוֹ, בֵּין עֵצִים גְבוֹהִים, שֶׁהִסְתִּירוּ אֶת הַשֶׁמֶשׁ. צֵל כָּבֵד הָיָה בַּיַעַר, כְּמוֹ אַחֲרֵי הַשְׁקִיעָה. תְּחִלָה שָׁתְקוּ הַיְלָדִים כֻּלָם, אֲפִלוּ דָן הַפַּטְפְּטָן. כִּי הַיַעַר נִרְאָה רְצִינִי וְשׁוֹתֵק; הָיְתָה בּוֹ דְמָמָה כְּבֵדָה וְהַיְלָדִים פָּחֲדוּ לְגָרֵשׁ אוֹתָהּ.

נוֹעָה הַמוֹרָה – הִיא שֶׁדִבְּרָה רִאשׁוֹנָה. הִיא אָמְרָה רַק: “כָּאן, יְלָדִים, נֵשֵׁב וְנֹאכַל”.

יָשְׁבוּ הַיְלָדִים עַל הָעֵשֶׂב הָרַךְ וְהַלַח וְאָכְלוּ כְּרִיכֵי לֶחֶם וְחֶמְאָה וְתַפּוּחֵי-זָהָב מְקֻלָפִים.

הִתְרַגְלוּ הַיְלָדִים לַיַעַר, עַד שֶׁלֹא נִרְאָה עוֹד רְצִינִי כָּל-כָּךְ. הֵם הִרְגִישׁוּ עַצְמָם טוֹב בֵּין הָעֵצִים, דִבְּרוּ וְצָחֲקוּ וְהָיוּ שׁוּב עַלִיזִים וְשׁוֹבָבִים.

עָמוֹס, גִיוֹרָא וְאִילָן שִׂחֲקוּ בְּ“אִינְדִיאָנִים” וְטִפְּסוּ עַל הָעֵצִים (לְעָמוֹס הָיָה אַחַר-כָּךְ קֶרַע בְּמִכְנָסָיו). רָחֵל וַעֲטָרָה קָלְעוּ שַׁרְשְׁרוֹת יְרֻקוֹת מִמַחֲטֵי הָאֹרֶן. יְלָדִים אֲחֵרִים שִׂחֲקוּ בְּמַחֲבוֹאִים (אַחֲרֵי שֶׁהִבְטִיחוּ שֶׁלֹא יִתְרַחֲקוּ) וְנוֹעָה הָלְכָה עִם קְבוּצַת יְלָדִים לִרְאוֹת אִם יֵשׁ כְּבָר פִּטְרִיוֹת בַּיַעַר.

“פִּטְרִיוֹת גְדֵלוֹת רַק בַּיַעַר?” שָׁאַל רָמִי.

“לִפְעָמִים גַּם בְּשָׂדֶה”, עָנְתָה נוֹעָה, “אֲבָל בְּעִקָר בַּיַעַר”.

“אֶפְשָׁר לִשְׁתֹּל פִּטְרִיוֹת בַּגִנָה?” הִמְשִׁיךְ רָמִי לִשְׁאֹל.

“לֹא, רָמִי, אִם תִּשְׁתֹּל פִּטְרִיָה – הִיא תִּבֹּל”, אָמַר רָמִי וְעֵינָיו הָיוּ רְצִינִיוֹת.

אַחֲרֵי כַּמָה רְגָעִים מָצָא רָמִי אֶת הַפִּטְרִיוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. פִּטְרִיָה אַחַת גְדוֹלָה וְשָׁלֹשׁ קְטַנוֹת צָמְחוּ בְּתוֹךְ רִפּוּד שֶׁל מַחֲטֵי-אֹרֶן נְשׁוּרוֹת. אַחַר-כָּךְ מָצְאוּ יְלָדִים אֲחֵרִים פִּטְרִיוֹת נוֹסָפוֹת מִתַּחַת לָעֵצִים, בֵּין מַחֲטֵי-אֹרֶן.

כְּשֶׁלֹא נִמְצְאוּ עוֹד פִּטְרִיוֹת, הִתְאַסְפוּ הַיְלָדִים מֵחָדָשׁ וְיָשְׁבוּ מִסָבִיב לְנוֹעָה הַמוֹרָה. כְּשֶׁנַעֲשָׂה שֶׁקֶט, סִפְּרָה נוֹעָה אֵיךְ נָטְעוּ הַחֲבֵרִים אֶת הַיַעַר הַזֶה עַל גְבָעוֹת, שֶׁהָיוּ תְּחִלָה חֲשׂוּפוֹת מֵעֵצִים.

פִּתְאֹם, בְּאֶמְצַע הַסִפּוּר, קָרָא גִיוֹרָא:

“וְאֵיפֹה רָמִי?”

הִבִּיטוּ הַיְלָדִים סְבִיבָם, וּבֶאֱמֶת לֹא רָאוּ אֶת רָמִי. הוּא לֹא יָשַׁב בֵּינֵיהֶם.

“מִי רָאָה אֶת רָמִי לָאַחֲרוֹנָה?” שָׁאֲלָה נוֹעָה.

“אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ יוֹשֵׁב מִתַּחַת לְעֵץ אֶחָד”, אָמַר אֵיתָן.

קָמוּ הַיְלָדִים כֻּלָם וְיָצְאוּ לְחַפֵּשׂ אֶת חֲבֵרָם הָאוֹבֵד.

“רָ–מִ–י!!!” קָרְאוּ הַיְלָדִים בְּמַקְהֵלָה. רָמִי לֹא עָנָה. וְרַק נַחֲלִיאֵלִי אֶחָד הִשִׁיק כְּנָפָיו בְּבֶהָלָה בֵּין הָעֵצִים.

הִתְפַּזְרוּ הַיְלָדִים בֵּין הָעֵצִים, וְהַשֵׁם “רָ–מִ–י” הִדְהֵד מִדֵי פַּעַם בַּיַעַר. ‘אֵיפֹה הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת?’ שָׁאַל כָּל יֶלֶד אֶת עַצְמוֹ.

“הִנֵה הוּא!” קָרָא אֵיתָן לְבַסוֹף; הוּא מָצָא אֶת הָעֵץ, וְרֶמִי הוֹסִיף לִהְיוֹת תַּחְתָּיו. מִיָד הִקִיפוּ אוֹתוֹ כָּל הַיְלָדִים.

הוּא עָמַד בִּמְקוֹמוֹ, רֹאשׁוֹ מוּרָד וְיָדָיו הַקְטַנוֹת (וּקְצָת גַם מִכְנָסָיו) הָיוּ מְכֻסוֹת אֲדָמָה שְׁחֹרָה וְלַחָה. לְרַגְלָיו, עַל-יַד גֶזַע הָאִילָן, הָיוּ שְׁתוּלוֹת פִּטְרִיוֹת רַבּוֹת בְּשׁוּרוֹת יְשָׁרוֹת.

“לָמָה נֶעְלַמְתָּ, רָמִי?” שָׁאֲלָה נוֹעָה. אַחַר-כָּךְ רָאֲתָה גַם הִיא אֶת שׁוּרוֹת הַפִּטְרִיוֹת, חִיְכָה וְהוֹסִיפָה: “מָה רָצִיתָ לַעֲשׂוֹת כָּאן?”

רָמִי שָׁתַק. עֵינָיו הָיוּ מֻשְׁפָּלוֹת אֶל הַשֶׁטַח הַקָטָן אֲשֶׁר מִתַּחַת לָעֵץ. אַחַר-כָּךְ אָמַר בְּלַחַשׁ:

“רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת כָּאן מַשְׁתֵּלָה שֶׁל פִּטְרִיוֹת כִּי… בַּגִנָה הֵן לֹא יְכוֹלוֹת לִגְדֹל… רַק בַּיַעַר…”

אַתֶּם יוֹדְעִים בֶּן כַּמָה דָנִי?

בֶּן כַּמָה?

דָנִי כְּבָר גָדוֹל.

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁעֻזִי הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר, וְאִמָא מַתְחִילָה לְטַאטֵא אֶת הַחֲדָרִים, יוֹצֵא דָנִי לֶחָצֵר. הוּא בָּא לַפַּרְדֵּס, יוֹשֵׁב לוֹ מִתַּחַת לָעֵץ וּמַבִּיט. בַּמָה הוּא מַבִּיט? בְּהַכֹּל.

קַרְנֵי הַחַמָה לוֹחֲשׁוֹת סִפּוּרָן

לֶעָלִים הַיוֹשְׁבִים עַל צַמֶרֶת אִילָן.

וּפַרְפָּר שֶׁכְּנָפָיו נְקוּדוֹת בְּכָחֹל

יוֹצֵא עִם פִּרְחֵי הַגִנָה בְּמָחוֹל.

זֶהוּ. דָנִי יוֹשֵׁב וּמַבִּיט. עֵינָיו פְּקוּחוֹת וְהוּא רוֹאֶה הַכֹּל. הַבִּיטוּ! הֵנֵה שׁוּרָה שֶׁל נְמָלִים. שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה. הוֹלְכוֹת הַנְמָלִים, אֵלוּ בְּכִווּן הָעֵץ וְאֵלוּ בְּכִווּן לַמְעָרָה. כְּמוֹ חַיָלִים הוֹלְכוֹת הֵן. כְּמוֹ הַחַיָלִים שֶׁרָאָה אֶתְמוֹל בַּטֶלֶוִיזְיָה.

נְמָלִים הַהוֹלְכוֹת לְכִווּן הַמְעָרָה

נוֹשְׂאוֹת זֵרְעוֹנֵי עֲשָׂבִים וּשְׂעוֹרָה.

נְמָלִים הַהוֹלְכוֹת לְכִווּן הָאִילָן

חוֹזְרוֹת רֵיקָנִיוֹת לְחַדֵשׁ אֶת צֵידָן.

מַצְחִיק; נָכוֹן? לֹא, זֶה לֹא מַצְחִיק, זֶה מְעַנְיֵן, נוֹרָא מְעַנְיֵן! הוֹלְכוֹת הַנְמָלִים בְּשׁוּרָה יְשָׁרָה, זוֹ אַחַר זוֹ, בְּלִי לִתְעוֹת, בְּלִי לָצֵאת מִן הַשׁוּרָה, אֵין לָהֶן מְפַקֵד וְהֵן הוֹלְכוֹת יָשָׁר, כְּמוֹ חַיָלִים.

דָנִי מַכְנִיס אֶצְבַּע לְפִיו. מוֹצֵץ וּמִסְתַּכֵּל, מוֹצֵץ וּמַבִּיט. אַף פַּעַם לֹא רָאָה עוֹד נְמָלִים הוֹלְכוֹת בְּשׁוּרָה.

פִּתְאֹם הִשְׁגִיחַ: נְמָלָה אַחַת יָצְאָה מִן הַשׁוּרָה. נְמָלָה אַחַת, קְטַנָה, שְׁחֹרָה. וַדַאי עוֹד לֹא לָמְדָה, כִּי אָסוּר לַעֲזֹב אֶת הַשׁוּרָה, אָסוּר, כִּי אֶפְשָׁר לָלֶכֶת לְאִבּוּד. הִנֵה הִיא רָצָה, מְחַפֶּשֶׂת, רוֹצָה לַחֲזֹר לַשׁוּרָה, אֲבָל אֵינֶנָה מוֹצֵאת. הִיא הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת.

מִסְכֵּנָה, מַה יְהֵא עָלֶיהָ? הִיא עוֹד תִּתְעֶה בַּדֶרֶךְ וְ… תָמוּת.

דָנִי רִחֵם עָלֶיהָ. הִתְכּוֹפֵף וְאָמַר לָהּ:

נְמָלָה, נְמָלָה שְׁחֹרָה,

חִזְרִי, חִזְרִי לַשׁוּרָה.

אֲבָל הַנְמָלָה לֹא שָׁמְעָה. אוּלַי גַם לֹא הֵבִינָה. כִּי הִיא הוֹסִיפָה לָרוּץ, הוֹסִיפָה לְחַפֵּשׂ אֶת אַחְיוֹתֶיהָ. כִּמְעַט שֶׁמָצְאָה אֶת הַשׁוּרָה. אֲבָל – טִפְּשֹׁנֶת שֶׁכְּמוֹתָהּ – פִּתְאֹם שׁוּב הִתְרַחֲקָה. הִתְרוֹצְצָה הַמִסְכֵּנָה, בְּוַדַאי גַם קָרְאָה לְאַחְיוֹתֶיהָ, אֲבָל זֶה הָיָה כָּל-כָּךְ בְּשֶׁקֶט וְדָנִי לֹא שָׁמַע אֶת דְבָרֶיהָ.

מַה לַעֲשׂוֹת? הִבִּיט דָנִי לְמַעְלָה:

קַרְנֵי הַחַמָה מַמְשִׁיכוֹת סִפּוּרָן

לֶעָלִים הַיוֹשְׁבִים עַל צַמֶרֶת אִילָן.

הִבִּיט דָנִי לַגִנָה:

פַּרְפָּר שֶׁכְּנָפָיו נְקוּדוֹת בְּכָחֹל

מַמְשִׁיךְ עִם פִּרְחֵי הַגִנָה הַמָחוֹל.

וְהַנְמָלָה הַקְטַנָה, הַמִסְכֵּנָה, טֶרֶם מָצְאָה אֶת הַשׁוּרָה.

מַה לַעֲשׂוֹת? חָשַׁב דָנִי, חָשַׁב חָזָק חָזָק וְלֹא מָצָא עֵצָה:

אִם יִקַח אוֹתָהּ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו – יְמַעֵךְ אוֹתָהּ. הִיא כָּל-כָּךְ קְטַנְטֹנֶת. אִם יְסַמֵן לָהּ שְׁבִיל – הִיא תִּבְרַח מִמֶנוּ, כִּי תְּפַחֵד…

פִּתְאֹם עָלְתָה הַנְמָלָה עַל עָלֶה צָהֹב וְקָטָן שֶׁנָפַל מִן הָעֵץ. מַהֵר תָּפַס דָנִי בֶּעָלֶה, הֵרִים אוֹתוֹ קָרוֹב קָרוֹב לְשׁוּרַת הַנְמָלִים. יָרְדָה הַנְמָלָה מִן הֶעָלֶה וְנִכְנְסָה יָשָׁר לְתוֹךְ הַשׁוּרָה, אֶל אַחְיוֹתֶיהָ.

הִבִּיט בָּהּ דָנִי – וְשָׂמַח. עֵינָיו זָהֲרוּ מֵרֹב הַשִׂמְחָה. אֲבָל לֹא עָבַר רֶגַע – וּכְבָר לֹא יָכֹל לִמְצֹא אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הַשׁוּרָה הָאֲרֻכָּה, בֵּין אַחְיוֹתֶיהָ הָרַבּוֹת.

אֲפִלוּ תּוֹדָה לֹא אָמְרָה לוֹ, טִפְּשֹׁנֶת שֶׁכָּזֹאת… אֲבָל דָנִי לֹא שָׂם לֵב, כָּל-כָּךְ שָׂמַח…

“שָׁלוֹם, אִמָּא!”

“שָׁלוֹם, רָמִי!”

“שָׁלוֹם, אַבָּא!”

“שָׁלוֹם, רָמִי. הֱיֵה יֶלֶד טוֹב”.

רָמִי הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר.

טוֹבָה שְׁעַת בֹּקֶר זוֹ. אֵין הָרַגְלַיִם עֲיֵפוֹת עֲדַיִן מֵרִיצָה בְּמִגְרַשׁ-הַמִשְׂחָקִים, וְהֵן קַלוֹת כָּל-כָּךְ, כְּאִלוּ הוֹלְכוֹת מֵעַצְמָן. אֵין הָעֵינַיִם עֲיֵפוֹת מִקְרִיאָה וּכְתִיבָה, וְהֵן גוֹמְעוֹת בְּצִמָאוֹן אֶת הַבֹּקֶר הַבָּהִיר. גַּם הָרֹאשׁ צָלוּל כְּמוֹ מַיִם זַכִּים בַּכּוֹס.

טוֹבָה שְׁעַת בֹּקֶר זוֹ! רָמִי הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר.

הַבֹּקֶר כֻּלוֹ שָׂמֵחַ עִם רָמִי בְּיַחַד. הַבְּרוֹשִׁים מְנִיעִים אֲמִירֵיהֶם לְבִרְכַּת שָׁלוֹם. הָרוּחַ מְבַדֶרֶת אֶת תַּלְתַּלָיו הַבְּהִירִים. הַצִפֳּרִים וְהַפְּרָחִים מְשַׁגְרִים אֵלָיו שִׁירָה וּבְשָׂמִים. אֲפִלוּ הַשֶׁמֶשׁ נְעִימָה, וְאֶפְשָׁר לְהַבִּיט בָּהּ יָשָׁר בָּעֵינַיִם.

רָמִי הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר, בִּשְׁתֵּי יָדָיו מַחֲזִיק רָמִי צִנְצֶנֶת.

אֶתְמוֹל אָמְרָה נוֹעָה הַמוֹרָה, כִּי מִי שֶׁיִמְצָא בַּבַּיִת אוֹ בֶּחָצֵר דָבָר מְעַנְיֵן: אֶבֶן יָפָה, פֶּרַח נָדִיר אוֹ תּוֹלַעַת צִבְעוֹנִית, כָּל דָבָר מְעַנְיֵן – יָבִיא לַכִּתָּה; כָּל הַיְלָדִים יִרְאוּ וְיַבִּיטוּ, וְנוֹעָה תְּסַפֵּר וְתַסְבִּיר לְכֻלָם.

וְאֶתְמוֹל אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם נִכְנַס לַחֶדֶר פַּרְפָּר. פַּרְפָּר כָּזֶה עוֹד לֹא רָאָה רָמִי מִיָמָיו. אֲפִלוּ אַבְנֵר, אָחִיו הַגָדוֹל, הוֹדָה כִּי לֹא רָאָה דֻגְמָתוֹ. הַפַּרְפָּר הָיָה גָדוֹל כָּל-כָּךְ וְיָפֶה כָּל-כָּךְ, כְּאִלוּ יָצָא מִתּוֹךְ סֵפֶר-הַתְּמוּנוֹת וְהִתְחִיל לְרַחֵף בַּחֶדֶר. כַּנְפֵי הַפַּרְפָּר הָיוּ מְשׁוּחוֹת בִּתְכֵלֶת הָרָקִיעַ, וְנִקוּדִים-נִקוּדִים אֲדֻמִים זְרוּעִים עַל הַתְּכֵלֶת. וּמְשׁוֹשִׁים הָיוּ לוֹ לַפַּרְפָּר מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שְׁתֵּי קַרְנַיִם זְעִירוֹת.

רִפְרֵף הַפַּרְפָּר בִּדְמָמָה בַּחֲלַל הַחֶדֶר, מָצָא אֶת הָאוֹר הַשׁוֹפֵעַ מִן הַחַלוֹן, אֲבָל הַשִׁמְשָׁה חָסְמָה בְּעַד דַרְכּוֹ. חָבְטוּ כַּנְפֵי הַפַּרְפָּר בַּמַחְסוֹם הַשָׁקוּף, וְלֹא יָכוֹל הָיָה לָצֵאת.

“נָצוּד אוֹתוֹ!” אָמַר אַבְנֵר, וְהִכְנִיס אֶת הַפַּרְפָּר לְתוֹךְ צִנְצֶנֶת-זְכוּכִית. סָגַר מִלְמַעְלָה בַּמִכְסֶה וְנָתַן אוֹתוֹ לְרָמִי:

“בְּוַדַאי תִּרְצֶה לְהָבִיא אוֹתוֹ מָחָר לַכִּתָּה. נָכוֹן?”

שָׂמַח רָמִי, מְאֹד שָׂמַח: זֶה יִהְיֶה בְּוַדַאי הַדָבָר הַיָפֶה בְּיוֹתֵר. אֲפִלוּ נוֹעָה הַמוֹרָה תֹּאמַר כָּכָה.

רָמִי הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר. צִנְצֶנֶת בִּשְׁתֵּי יָדָיו, שֶׁלֹּא תִּשָׁמֵט אַרְצָה. הוּא עוֹצֵר בְּדַרְכּוֹ וְשׁוּב מַבִּיט בַּפַּרְפָּר: כַּמָה יָפֶה הוּא; כַּמָה נִפְלָאוֹת כְּנָפָיו!

‘אֲבָל מַדוּעַ אֵין הַכְּנָפַיִם מְרַפְרְפוֹת? הֲרֵי בַּבַּיִת כֵּן רִפְרְפוּ. אוּלַי הוּא עָיֵף כְּבָר…’

נִזְכָּר רָמִי, כֵּיצַד חָבְטוּ הַכְּנָפַיִם בִּזְכוּכִית-הַחַלוֹן, וְיָדַע: הוּא חָפֵץ הַחוּצָה, אֶל הַגָן, אֶל הַפְּרָחִים. וְנִזְכָּר רָמִי, כֵּיצַד חָבְטוּ כְּנָפַיִם אֵלוּ בְּדָפְנוֹת הַצִנְצֶנֶת, וְשׁוּב יָדַע: הוּא רוֹצֶה הַחוּצָה: אֶל הַחֹפֶשׁ!

וְעַתָּה אֵין הַכְּנָפַיִם חוֹבְטוֹת עוֹד. הֵן עֲיֵפוֹת. וְאוּלַי אָבְדָה מֵהֶן הַתִּקְוָה לְהֵחָלֵץ מִן הַכֶּלֶא הָאַכְזָר?..

נַעֲשׂוּ פִּתְאֹם עֵינָיו שֶׁל רָמִי עֲצוּבוֹת, מְבֻיָשׁוֹת: פַּרְפָּר מִסְכֵּן! וּפִתְאֹם יָדַע רָמִי מֶה עָלָיו לַעֲשׂוֹת:

הוּא פָּתַח אֶת מִכְסֵה הַצִנְצֶנֶת וְהָפַךְ אוֹתָהּ אֶל כַּף יָדוֹ הַפְּשׁוּטָה.

עָלָה הַפַּרְפָּר אֶל יָדוֹ שֶׁל רָמִי; מַשַׁב-רוּחַ עֲבָרוֹ. נִרְעֲדוּ הַכְּנָפַיִם, וְהִתְחִילוּ סוֹפְגוֹת אֶת אֲוִיר-הַשֶׁמֶשׁ, אֶת רֵיחַ הֵגָן וּפְרָחָיו. הוֹשִׁיט רָמִי אֶת יָדוֹ:

“שָׁלוֹם, פַּרְפָּר נָאֶה. שָׁלוֹם!”

…וְכַאֲשֶׁר לֹא הָיָה עוֹד אֶפְשָׁר לְהַבְדִיל בֵּין כַּנְפֵי-הַתְּכֵלֶת שֶׁל הַפַּרְפָּר וּבֵין שְׁמֵי-הַבֹּקֶר, שׁוּב הִמְשִׁיךְ רָמִי דַרְכּוֹ לְבֵית-הַסֵפֶר. הַצִנְצֶנֶת שֶׁבְּיָדוֹ הָיְתָה רֵיקָה, אֲבָל רָמִי יָדַע:

זֶה הָיָה הַדָבָר הַנָאֶה בְּיוֹתֵר, אֲפִלוּ נוֹעָה תֹּאמַר זֹאת!

לְאַט לְאַט יוֹרֶדֶת הַשֶׁמֶשׁ אֶל קַו הַגְבוּל שֶׁבֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם. עוֹד רֶגַע וְהִיא תִּתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרֵי צַמֶרֶת הָאֶשְׁכּוֹלִית, אַחַר-כָּךְ תֵּרֵד וְתִכָּנֵס מֵאֲחוֹרֵי הַגָג הָאָדֹם – וְדֵי. הַחֹשֶׁךְ יִתְפַּשֵׁט, כְּאִלוּ אֲוִיר שָׁחֹר יוֹצֵא מִבַּלוֹן עֲנָקִי, וּמְכַסֶה אֶת הָעוֹלָם, וְתִהְיֶה אֲפֵלָה.

דָנִי עוֹדוֹ מִסְתַּתֵּר בַּמַחְסָן וְאֵינֶנוּ יוֹצֵא. וּבֶאֱמֶת, כֵּיצַד יוּכַל לְהִכָּנֵס כָּךְ הַבַּיְתָה? הַכֻּתֹּנֶת הַלְבָנָה הַחֲדָשָׁה וְהַמִכְנָסַיִם הָאֲפֹרִים הַחֲדָשִׁים מְלֻכְלָכִים כָּל-כָּךְ! רַק בַּבֹּקֶר לָבַשׁ אוֹתָם. אִמָא הֵבִיאָה אוֹתָם אֲרוּזִים בַּחֲבִילָה יָפָה, עִם צִיוּרִים בִּצְבָעִים. וְהוּא, דָנִי, מָחָא כַּף וְאָמַר: “מָחָר, אִמָא, אֶתְלַבֵּשׁ בְּעַצְמִי; טוֹב?” וּכְשֶׁהָלַךְ הַבֹּקֶר לְבֵית-הַסֵפֶר הָיְתָה הַרְגָשַׁת חַג בְּלִבּוֹ. תָּמִיד בְּלָבְשׁוֹ בֶּגֶד חָדָשׁ – כְּאִלוּ חַג בָּעוֹלָם וּבְכָל הַגוּף, וְטוֹב.

בַּצָהֳרַיִם חָזַר דָנִי מִבֵּית-הַסֵפֶר, חָצָה אֶת הַמִגְרָשׁ הָרֵיק וְהִנֵה שְׁלוּלִית בְּדַרְכּוֹ, וּמַיִם זוֹרְמִים מִן הַצִנוֹר. וַדַאי עֲגָלָה עָבְרָה וְהַגַלְגַלִים שָׁבְרוּ אֶת הַצִנוֹר. הַמַיִם פּוֹרְצִים בְּקוֹל שָׁאוֹן דַק, קוֹלְחִים וְנִקְוִים בְּתוֹךְ הַשְׁלוּלִית. מַדוּעַ אֵין בָּאִים לְתַקֵן? הֲלֹא חֲבָל עַל הַמַיִם!

פִּתְאֹם מָצָא דָנִי אֶת עַצְמוֹ עַל הַצִנוֹר; לֹא זָכַר אֲפִלוּ מָתַי עָלָה עָלָיו. וַדַאי גַם לָכֶם קָרָה, שֶׁלֹא הִרְגַשְׁתֶּם כֵּיצַד – וְאַתֶּם כְּבָר בֶּחָצֵר וְהַמַדְרֵגוֹת אַחֲרֵיכֶם; אוֹ שֶׁלֹא זְכַרְתֶּם אֵיךְ – וְהַבְּגָדִים כְּבָר עַל הַכִּסֵא וְאַתֶּם בַּמִּטָה. קוֹרֶה לִפְעָמִים, לֹא כֵן? גַם דָנִי מָצָא אֶת עַצְמוֹ עוֹמֵד פִּתְאֹם עַל הַצִנוֹר.

“אוֹי, הַבְּגָדִים הַחֲדָ…” נִזְכַּר דָנִי פֶּתַע; אַךְ טֶרֶם סִיֵם לַחְשֹׁב בַּחֲרָדָה, כִּי בְּגָדִים חֲדָשִׁים הוּא לוֹבֵשׁ, וְהַשְׁלוּלִית מְזֹהֶמֶת – וְשׁוּב מָצָא אֶת עַצְמוֹ בְּמָקוֹם חָדָשׁ: בְּתוֹךְ הַשְׁלוּלִית, דַי! הַמִכְנָסַיִם הָאֲפֹרִים וְהַחֻלְצָה הַלְבָנָה אֵינָם חֲדָשִׁים כְּמִקֹדֶם…

וּמַה יִהְיֶה עַכְשָׁו? דָנִי מִסְתַּתֵּר בַּמַחְסָן וְאֵינֶנוּ יוֹדֵעַ מַה לַעֲשׂוֹת. וּבֶאֱמֶת, כֵּיצַד יוּכַל לְהִכָּנֵס כָּךְ הַבַּיְתָה? אֵין הוּא מְפַחֵד לְהִכָּנֵס, דָנִי אֵינֶנוּ פַּחְדָן. אֲבָל אִמָא תִּצְטַעֵר בְּוַדַאי וְכָל-כָּךְ קָשֶׁה לִרְאוֹת עֵינַיִם שֶׁל אִמָא, כְּשֶׁהֵן מַבִּיטוֹת בְּךָ וְהֵן עֲצוּבוֹת…

אֲבָל מַה יִהְיֶה עַכְשָׁו? הַמַחְסָן צוֹנֵן, וְחָשׁוּךְ. וּבַבַּיִת אוֹר, וְאִמָא יוֹשֶׁבֶת, בְּוַדַאי, מוּל הַחַלוֹן וּפָנֶיהָ חֲרֵדוֹת; וְאַבָּא פּוֹסֵעַ מִקִיר אֶל קִיר וְאוֹמֵר: “מַה זֶה קָרָה פִּתְאֹם עִם הַיֶלֶד?” וְהַמַחְסָן חָשׁוּךְ, וְצוֹנֵן. וְכוֹכָב רִאשׁוֹן מַתְחִיל לְהָצִיץ מִן הָאֶשְׁנָב הַגָבוֹהַּ. אַחַר-כָּךְ כְּבָר לֹא הָיָה דָבָר.

וּפִתְאֹם – אוֹר עַל הַתִּקְרָה. וְהוּא, דָנִי, שׁוֹכֵב בְּמִטָתוֹ, וְהַמִטָה בְּתוֹךְ חַדְרוֹ שֶׁלוֹ. וּבֹקֶר בַּחֶדֶר, וְעַל הַכִּסֵא – הַחֻלְצָה הַלְבָנָה וְהַמִכְנָסַיִם הָאֲפֹרִים, וְהֵם נְקִיִים, מְגֹהָצִים, חֲדָשִׁים…

אַחַר-כָּךְ יָשַׁב דָנִי אֵצֶל הַשֻׁלְחָן, שֶׁמַפָּה חֲדָשָׁה פְּרוּשָׂה עָלָיו. אִמָא עָמְדָה מֵאָחוֹר וְשָׁתְקָה, וְאַבָּא יָשַׁב מִמוּל וְדִבֵּר מִלִים רַבּוֹת וּשְׁקֵטוֹת…

“קַר בַּחוּץ”, אָמְרָה אִמָא לִפְנֵי שֶׁיָצְאָה מִן הַחֶדֶר, “הִתְכַּסֵּה הֵיטֵב, רָמִי”.

הֵרִים רָמִי אֶת הַשְׂמִיכָה עַד סַנְטֵרוֹ, הִבִּיט אֶל הַתִּקְרָה, הִקְשִׁיב וְחָשַׁב. הָרוּחַ נִגְנָה בַּחוּץ אֶת זֶמֶר הַסוּפָה; צַמֶרֶת הַשְׂדֵרָה רָעֲשָׁה, וְרָמִי עָצַם אֶת עֵינָיו וְהִתְחִיל לוֹחֵשׁ:

“אַחַי, גִבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל! הַיוֹם יוֹצְאִים אַתֶּם לַקְרָב עַל חֵרוּת עַמֵנוּ. אָמְנָם, מְעַטִים אָנוּ וְאוֹיְבֵינוּ רַבִּים, אֲבָל…”

הַיֶלֶד הַשׁוֹכֵב בַּמִטָה אֵינֶנוּ רָמִי עַכְשָׁו, כִּי אִם יְהוּדָה הַמַכַּבִּי. כָּזֶה הוּא עַכְשָׁו. כִּי כָּזֶה יִהְיֶה בְּהַצָגַת-חֲנֻכָּה שֶׁל הַכִּתָּה. הַיוֹם חִלְקוּ אֶת הַתַּפְקִידִים וּמָחָר תִּהְיֶה הַחֲזָרָה הָרִאשׁוֹנָה. אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם הִתְחִיל רָמִי לִלְמֹד אֶת תַּפְקִידוֹ בְּעַל-פֶּה. הוּא אוֹהֵב אֶת תַּפְקִידוֹ זֶה, וְכָל הַיְלָדִים מְקַנְאִים בּוֹ, כִּי הוּא יְהוּדָה הַמַכַּבִּי.

…אֲנִי יְהוּדָה הַמַכַּבִּי. אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו עַל רֹאשׁ הָהָר וְקוֹרֵא לְכָל הָעָם לָצֵאת לַמִלְחָמָה. מִכָּל הַכְּפָרִים נוֹהֲרִים אֵלַי הָאֲנָשִׁים. הֵם מַחֲזִיקִים בִּידֵיהֶם חֲנִיתוֹת, מוֹטוֹת וְקִלְשׁוֹנִים. עַל הָהָר שֶׁמִמוּל חוֹנֶה צְבָא הָאוֹיֵב וְיֵשׁ לָהֶם תּוֹתָחִים. גַּם טַנְקִים יֵשׁ לָהֶם. וְגַם אֲוִירוֹנִים; הַרְבֵּה אֲוִירוֹנִים. וַאֲנַחְנוּ מְעַטִים, וְנִשְׁקֵנוּ דַל. רַק לִי יֵשׁ אֶקְדָח אֶחָד. אֲנִי מַבִּיט בַּאֲנָשַׁי. הֵם נִפְחָדִים בְּמִקְצָת. אֲבָל אֲנִי עוֹמֵד עַל רֹאשׁ הָהָר… לֹא: אֲנִי רוֹכֵב עַל סוּס, וַאֲנִי קוֹרֵא בְּקוֹל רָם:

“אַחַי, גִבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל! הַיוֹם יוֹצְאִים אָנוּ לְהִלָחֵם עַל חֵרוּת עַמֵנוּ. אָמְנָם, מְעַטִים אָנוּ וְאוֹיְבֵינוּ רַבִּים, אֲבָל…” – אֵיךְ זֶה הָלְאָה? – “אֲבָל… אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ, כִּי לָנוּ הַנִצָחוֹן!”

בְּקוֹל תְּרוּעָה יוֹצְאִים חַיָלֵי הַמַכַּבִּי לַקְרָב. קָשָׁה הָיְתָה הַמִלְחָמָה. אֲבָל יְהוּדָה הַמַכַּבִּי (הוּא רָמִי) נוֹתֵן אֹמֶץ בַּאֲנָשָׁיו. הוּא צוֹעֵד בְּרֹאשׁ הַחַיָלִים. הוּא עוֹלֶה עַל טַנְק אֶחָד וְכוֹבֵשׁ אוֹתוֹ. הוּא מְכַוֵן אֶת הַטַנְק אֶל תּוֹךְ הָאוֹיֵב. וְהָאוֹיֵב בּוֹרֵחַ. וְשׁוּב דוֹהֵר רָמִי (אוֹ יְהוּדָה הַמַכַּבִּי; אֵין הֶבְדֵל) עַל סוּס. אַחַר-כָּךְ הוּא טָס בַּאֲוִירוֹן. וְהוּא, עִם אֶחָיו הָרַבִּים גִבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל, מְגָרְשִׁים אֶת הָאוֹיֵב מִן הָאָרֶץ. וּלְבַסוֹף הוּא מֵנִיף אֶת דֶגֶל-הַשִׁחְרוּר…

כָּל הָעָם אוֹהֵב אוֹתוֹ. בְּתוֹךְ הָעָם הַזֶה הוּא מוֹצֵא גַם אֶת אַבָּא וְאִמָא שֶׁלוֹ, אֶת חֲבֵרָיו וְאֶת הַמוֹרֶה… וְכֻלָם מַבִּיטִים בּוֹ בְּאַהֲבָה וּבְהַעֲרָצָה. אֵלֶה קוֹרְאִים לוֹ רָמִי וַאֲחֵרִים קוֹרְאִים לוֹ “יְהוּדָה הַמַכַּבִּי”…

*

אַחַר-כָּךְ מְאִירָה שֶׁמֶשׁ גְדוֹלָה יָשָׁר בָּעֵינַיִם וְהָעֵינַיִם שֶׁל רָמִי נִפְקָחוֹת. עַל הַשֻׁלְחָן עוֹמֶדֶת הַחֲנֻכִּיָה הַחֲדָשָׁה וְעַל הַדַרְגָּשׁ, לְיַד הַמִטָה, מֻנָחִים הַמַדִים שֶׁל יְהוּדָה הַמַכַּבִּי. וְהַיוֹם תִּהְיֶה הַחֲזָרָה הָרִאשׁוֹנָה.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל מַצְלִיחַ עָמוֹס לְהָבִין דְבָרִים דַי מַהֵר. תְּחִלָה הוּא מִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶׁהַגְדוֹלִים עוֹשִׂים וְשׁוֹמֵעַ מָה הֵם מְדַבְּרִים; אַחַר-כָּךְ הוּא מַעֲבִיר כָּל זֹאת דֶרֶךְ הַ“מְסַנֶנֶת” שֶׁבְּתוֹךְ רֹאשׁוֹ וּמַתְחִיל לְהָבִין מַהוּ הָעִנְיָן שֶׁעָסְקוּ בּוֹ.

אֲבָל הַפַּעַם הַזֹאת אֵין הוּא מֵבִין דָבָר.

הִנֵה יוֹשֶׁבֶת עֲטָרָה אֲחוֹתוֹ עַל הָרִצְפָּה בַּמִרְפֶּסֶת וּמְצַיֶרֶת בִּצְבָעִים עַל דַפֵּי נְיָר קְטַנִים.

“מָה אַתְּ עוֹשָׂה, עֲטָרָה?” שׁוֹאֵל עָמוֹס.

וְהִיא:

“אֲנִי מְצַיֶרֶת כַּרְטִיסִים לְרֹאשׁ-הַשָׁנָה”.

וְהִנֵה עוֹמֵד עָמוֹס בֶּחָצֵר, עַל-יַד הַגָדֵר. מִמוּל עוֹבֵר אִילָן חֲבֵרוֹ.

“יָבוֹאוּ אֵלֵינוּ אוֹרְחִים לְרֹאשׁ-הַשָׁנָה”, אוֹמֵר אִילָן, “דוֹדִי גִיוֹרָא; אַתָּה יוֹדֵעַ? הוּא חַיָל!”

וְאַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם אָמַר אַבָּא לְאִמָא:

“רֹאשׁ-הַשָׁנָה מִתְקָרֵב, צָרִיךְ לְסַיֵד אֶת הַבַּיִת וְלִצְבֹּע אֶת הַגָדֵר”.

וּלְאַמְנוֹן אָחִיו אָמַר אַבָּא:

“וְאַתָּה אַל תִּשְׁכַּח לְנַקוֹת אֶת הֶחָצֵר”.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל מֵבִין עָמוֹס דְּבָרִים דַי מַהֵר. אֲבָל הַפַּעַם אֵינוֹ מֵבִין בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן: מִי זֶה רֹאשׁ-הַשָׁנָה? עֲטָרָה מְצַיֶרֶת לִכְבוֹדוֹ כַּרְטִיסִים צִבְעוֹנִיִים; אֶל אִילָן בָּא אוֹרֵחַ; וּמְסַיְדִים לִכְבוֹדוֹ אֶת הַבַּיִת. וּמְנַקִּים אֶת הֶחָצֵר. רֹאשׁ-הַשָׁנָה הוּא כַּנִרְאֶה מִישֶׁהוּ חָשׁוּב. אֲבָל מִי?

מְטַיֵל עָמוֹס בֶּחָצֵר. וְהוּא קְצָת מֻרְגָז עַל עַצְמוֹ, וּקְצָת עָצוּב עַל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי זֶה רֹאשׁ-הַשָׁנָה.

מַה זֶה רֹאשׁ הוּא יוֹדֵעַ: לְאַבָּא וּלְאִמָא יֵשׁ רֹאשׁ. וְגַם לַצִפּוֹר וְלֶחָתוּל. בְּצֵל שֶׁלוֹ הוּא רוֹאֶה אֶת הָרֹאשׁ שֶׁל עַצְמוֹ… מַה זֶה שָׁנָה הוּא גַּם כֵּן מֵבִין: זוֹהִי מִשְׁפָּחָה גְדוֹלָה שֶׁל יָמִים. וְיֵשׁ בָּהּ הַרְבֵּה שַׁבָּתוֹת, וְקַיִץ חַם וְחֹרֶף קַר, וּסְתָו וְאָבִיב, שֶׁהֵם לֹא כָּל-כָּךְ חַמִים וְלֹא כָּל-כָּךְ קָרִים. אֲבָל מַה זֶה וּמִי זֶה רֹאשׁ-הַשָׁנָה הֶחָשׁוּב?

טִיֵל עָמוֹס עַל פְּנֵי הֶחָצֵר בְּפָנִים עֲצוּבוֹת, עַד שֶׁהִגִיעַ לְעֵץ-הַתַּפּוּחַ. עָמַד עָמוֹס עַל-יַד הַתַּפּוּחַ, יָשַׁב מִתַּחַת לָעֵץ, נִשְׁעַן אֶל גִזְעוֹ, וְהֵרִים עָלֶה יָבֵשׁ מִן הָאָרֶץ. זֶה הָיָה סִימָן שֶׁעָמוֹס חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת עֲמֻקוֹת.

“עַל מָה אֶת הַחוֹשֵׁב, עָמוֹס?”

עֵץ-הַתַּפּוּחַ, הוּא שֶׁשָׁאַל שְׁאֵלָה זוֹ. הִבִּיט הָעֵץ וְחִיֵךְ בְּצַמַרְתּוֹ.

“כֻּלָם בַּבַּיִת מְדַבְּרִים עַל רֹאשׁ-הַשָׁנָה, וַאֲנִי אֵינֶנִי יוֹדֵעַ מִי זֶה”, אָמַר עָמוֹס וּבְעֵינָיו צָעִיף דַק וְרָטֹב.

רֶגַע אֶחָד שָׂרַר שֶׁקֶט, וְאַחַר-כָּךְ:

“לֹא יָדַעְתִּי כִּי גַם בְּנֵי-אָדָם חוֹגְגִים אֶת רֹאשׁ-הַשָׁנָה!” אָמַר הַתַּפּוּחַ וּפָרַשׂ אֶת בַּדֵי עֲנָפָיו בִּתְמִיהָה גְדוֹלָה.

עַכְשָׁו הֵחֵל עָמוֹס לְהָבִין: רֹאשׁ-הַשָׁנָה הוּא שֵׁם שֶׁל חַג. חוֹגְגִים אוֹתוֹ, כַּנִרְאֶה, בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַשָׁנָה. כִּי רֹאשׁ וְרִאשׁוֹן הֵן שְׁתֵּי מִלִים דוֹמוֹת. עַכְשָׁו הִגִיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל עָמוֹס לְהִתְפַּלֵא:

“מָה, גַם לָעֵצִים יֵשׁ רֹאשׁ-הַשָׁנָה?”

“בְּוַדַאי!” הֵשִׁיב הַתַּפּוּחַ וְהֵנִיעַ אֶת צַמַרְתּוֹ בַּחֲשִׁיבוּת, "אַחֲרֵי הַחֹרֶף הָאָרֹךְ, שֶׁבּוֹ כָּל הָאִילָנוֹת יְשֵׁנִים, בָּאָה הַשֶׁמֶשׁ וּמְלַטֶפֶת אוֹתָנוּ. וְאָז אֲנַחְנוּ מִתְעוֹרְרִים וְיוֹדְעִים: שְׁנַת-הָאִילָנוֹת הַחֲדָשָׁה מַתְחִילָה. לִכְבוֹד הֶחָג אֲנַחְנוּ מִתְקַשְׁטִים בְּשִׂמְלָה שֶׁל פְּרָחִים וּבִמְעִיל שֶׁל עָלִים וּמְבָרְכִים אִישׁ אֶת אָחִיו בְּשָׁנָה טוֹבָה, שְׁנַת פֵּרוֹת מְתוּקִים.

עַכְשָׁו הִרְגִישׁ עָמוֹס כִּי הוּא מֵבִין גַם מַה זֶה רֹאשׁ-הַשָׁנָה שֶׁל הָאֲנָשִׁים:

“בְּרֹאשׁ-הַשָׁנָה נִגְמָר הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל וְהַיְלָדִים הוֹלְכִים לַגָן וּלְבֵית-הַסֵפֶר. בְּרֹאשׁ-הַשָׁנָה נִגְמָר הַקַיִץ וּמַתְחִיל הַסְתָו, לִכְבוֹד הֶחָג אֲנַחְנוּ מְנַקִים אֶת הֶחָצֵר וּמְסַיְדִים אֶת הַבַּיִת, וַאֲחוֹתִי מְצַיֶרֶת כַּרְטִיסֵי-בְּרָכָה”.

לֹא הָיָה עוֹד עָמוֹס עָצוּב. הוּא שָׂמַח, כְּאִלוּ מָצָא דָבָר חָשׁוּב מְאֹד. נָכוֹן: הוּא מָצָא אֶת הַתְּשׁוּבָה עַל הַשְׁאֵלָה. קָם עָמוֹס, אָמַר שָׁלוֹם וְתוֹדָה לַתַּפּוּחַ וְנִכְנַס אֶל חַדְרוֹ. הוּא נִגַשׁ לָאָרוֹן הַקָטָן שֶׁלוֹ וְהוֹצִיא מִתּוֹכוֹ אֶת כָּל הַצַעֲצוּעִים, אֶת סִפְרֵי הַתְּמוּנוֹת וְגַם אֶת נַעֲלֵי-הַהִתְעַמְלוּת.

“מָה אַתָּה עוֹשֶׂה, עָמוֹס?” שָׁאֲלָה אִמָא שֶׁנִכְנְסָה לַחֶדֶר.

“אֲנִי מְסַדֵר לִכְבוֹד רֹאשׁ-הַשָׁנָה”, אָמַר עָמוֹס.

עַל-יַד הַחַלוֹן עָמַד עֵץ-הַתַּפּוּחַ וְחִיֵךְ…

בְּשָׁעָה שֶׁהָרַדְיוֹ דִבֵּר עַל “תַּחֲזִית מֶזֶג-הָאֲוִיר”, נִכְנַס רָמִי לְמִטָתוֹ. עַל הַכִּסֵא שֶׁלִפְנֵי הַמִטָה מֻנָח הָיָה סֵפֶר-תְּמוּנוֹת חָדָשׁ, וְרָמִי הִתְחִיל לְעַלְעֵל בּוֹ. אַחֲרֵי אַרְבָּעָה דַפִּים נִכְנְסָה אִמָא לַחֶדֶר וְיָשְׁבָה עַל הַכִּסֵא. עֵינֶיהָ שֶׁל אִמָא הָיוּ רַכּוֹת וְטוֹבוֹת.

“גָּמַרְתָּ לַעְדֹר אֶת הַגִנָה?” שָׁאֲלָה אִמָּא (כִּי אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם הֵכִין רָמִי גִנָה).

“גָּמַרְתִּי אֲפִלוּ לִזְרֹעַ אוֹתָהּ”, הֵשִׁיב רָמִי וְיָדוֹ סָגְרָה אֶת סֵפֶר-הַתְּמוּנוֹת.

“גַם הִשְׁקֵיתָ?” הוֹסִיפָה אִמָא לִשְׁאֹל.

“הִשְׁקֵיתִי שְׁלשָׁה מַשְׁפְּכִים”, אָמַר רָמִי. “וְעַכְשָׁו אֲנִי מְקַוֶה שֶׁיֵרֵד גֶשֶׁם”.

אִמָא שָׁתְקָה וְחִיְכָה. אַחַר-כָּךְ הִבִּיטָה בְּרָמִי בְּעֵינַיִם מְלַטְפוֹת וְשָׁאֲלָה: “רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ סִפּוּר?”

עֵינָיו שֶׁל רָמִי הִבְרִיקוּ. יוֹדַעַת אִמָא סִפּוּרִים לְסַפֵּר, וְהִיא מְסַפֶּרֶת אוֹתָם בְּשֶׁקֶט, בְּמִלִים שְׁלֵווֹת וְחַיוֹת, עַד שֶׁרָמִי יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הַסִפּוּרִים מַמָשׁ בְּעֵינָיו. פַּעַם סִפְּרָה אִמָא עַל עֹפֶר אַיָלִים שֶׁגָדֵל בַּיַעַר; פַּעַם אַחֶרֶת סִפְּרָה אֵיךְ יוֹרֵד הַטַל עִם שַׁחַר עַל הָאֲדָמָה. וְגַם עַכְשָׁו תְּסַפֵּר אִמָא סִפּוּר.

“עַל מָה תְּסַפְּרִי?” שָׁאַל רָמִי. וְאִמָא אָמְרָה בְּשֶׁקֶט: “עַל טִפָּה שֶׁל גֶשֶׁם”.

רָמִי שָׁכַב עַל גַבּוֹ. עֵינָיו הִבִּיטוּ אֶל שְׂפָתֶיהָ שֶׁל אִמָא, כְּאִלוּ רָצָה לִרְאוֹת אֶת הַמִלִים הַיוֹצְאוֹת מִפִּיהָ. הוּא הִקְשִׁיב, הִקְשִׁיב. וְהַסִפּוּר הִתְחִיל:

"בַּעֲרִיסָה רַכָּה שֶׁל עָנָן, מְכֻסָה בִּשְׂמִיכָה רַכָּה שֶׁל עָנָן, שָׁכְבָה לָהּ טִפָּה קְטַנָה וְיָשְׁנָה שֵׁנָה עֲמֻקָה. יָמִים רַבִּים יָשְׁנָה. כִּי טוֹב הָיָה לָהּ לְמַעְלָה, בַּעֲרִיסָה הַלְבָנָה וְהָרַכָּה שֶׁשָׁטָה בַּשָׁמַיִם. אֲבָל יוֹם אֶחָד הִתְעוֹרְרָה הַטִפָּה הַקְטַנָה מִשְׁנָתָהּ. קַר נַעֲשָׂה לָהּ בָּעֲרִיסָה. וְהָעֲרִיסָה עַצְמָהּ לֹא הָיְתָה עוֹד לְבָנָה, כִּי אִם אֲפֹרָה. וּבְאוֹתוֹ רֶגַע הִרְגִישָׁה, כִּי הָעֲרִיסָה גַם צָרָה בִּשְׁבִילָהּ. ‘אֵינֶנִי יְכוֹלָה עוֹד לְהִשָׁאֵר כָּאן!’ קָרְאָה. פָּנְתָה הַטִפָּה לֶעָנָן שֶׁשָׁמַר עָלֶיהָ וְאָמְרָה: ‘מַרְגִישָׁה אֲנִי, כִּי הִגִיעָה הַשָׁעָה לָצֵאת מִן הָעֲרִיסָה; חָסֵר לִי כָּאן מַשֶׁהוּ; אֵצֵא לִי לָעוֹלָם הָרָחָב, אֲחַפֵּשׂ מָקוֹם אַחֵר. אוּלַי אֶמְצָא מַה שֶׁחָסֵר לִי…’ יָצְאָה הַטִפָּה מִתּוֹךְ עֲרִיסַת הֶעָנָן, וְצָנְחָה לְתוֹךְ חֲלַל-הָאֲוִיר. רִחֲפָה הַטִפָּה בֶּחָלָל הָרָחָב וְהֶעָמֹק וְהִרְגִישָׁה אֶת עַצְמָהּ חָפְשִׁיָה כַּצִפּוֹר. וְהִיא לֹא יָדְעָה, כִּי הִיא צוֹנַחַת מַטָה-מַטָה. הִיא רַק אָמְרָה: ‘מַה טוֹב לְרַחֵף בַּחֲלַל הָאֲוִיר’.

הִבִּיטָה הַטִפָּה סְבִיבָה וְרָאֲתָה עוֹד טִפּוֹת כְּמוֹתָהּ מְרַחֲפוֹת כָּמוֹהָ – יוֹרְדוֹת, יוֹרְדוֹת, יוֹרְדוֹת… וּפִתְאֹם הִרְגִישָׁה, כִּי הִיא גָמְרָה לְרַחֵף. וְאוֹתוֹ רֶגַע יָרְדָה עַל תֶּלֶם שֶׁל עֲרוּגָה…"

הִפְסִיקָה אִמָא לְרֶגַע אֶת סִפּוּרָה, כְּאִלוּ רָצְתָה לוֹמַר כִּי הִגִיעָה לְסוֹפוֹ שֶׁל פֶּרֶק. רָמִי שָׁכַב עַתָּה עַל צִדוֹ, וְרֹאשׁוֹ נִשְׁעַן עַל כַּף יָדוֹ. כְּשֶׁרָאָה כִּי אִמָא הִפְסִיקָה אֶת הַסִפּוּר, נָשָׂא אֶת עֵינָיו אֵלֶיהָ וְשָׁאַל: “וּמֶה הָיָה הָלְאָה?”

“אוֹתוֹ זְמַן”, הוֹסִיפָה אִמָא לְסַפֵּר, "יָשַׁן גַרְעִין קָטָן בַּעֲרִיסַת-הָאֲדָמָה, מְכֻסֶה שְׂמִיכָה שֶׁל רְגָבִים. קָטָן הָיָה הַגַרְעִין, וְשָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, וַאֲפִלוּ יָמִים, יָשַׁן בַּעֲרִיסַת-הָאֲדָמָה, כִּי טוֹב הָיָה לוֹ שָׁם, טוֹב וָחַם. חָלַם הַגַרְעִין, וְהִנֵה שְׁתִיל רַעֲנָן וְלוֹ עָלִים יְרֻקִים, וּמֵעָלָיו שָׁמַיִם תְּכֻלִים וְשֶׁמֶשׁ מְאִירָה. טוֹב הָיָה לוֹ, וְנִדְמָה לוֹ כִּי דָבָר לֹא חָסֵר בְּעוֹלָמוֹ.

וּפִתְאֹם הִתְעוֹרֵר הַגַרְעִין מִשְׁנָתוֹ – אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁקַר הָיָה לוֹ, וְאוּלַי מִפְּנֵי שֶׁלֹא יָכֹל עוֹד לִישֹׁן. הִתְעוֹרֵר וְרָאָה כִּי הוּא נָח עֲדַיִן בַּעֲרִיסַת-הָאֲדָמָה וּמֵעָלָיו שְׂמִיכַת-רְגָבִים. וְאָז הִרְגִּישׁ כִּי עֲרִיסָתוֹ כְּבָר צָרָה בִּשְׁבִילוֹ. ‘אֵינֶנִי יָכוֹל עוֹד כָּךְ!’ קָרָא.

פָּנָה הַגַרְעִין לְרִגְבֵי הָאֲדָמָה שֶׁעָלָיו וְאָמַר: ‘אֵינֶנִי רוֹצֶה עוֹד לִישֹׁן. אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְרוֹמֵם, לִשְׁלֹחַ אֶצְבָּעוֹת יְרֻקוֹת כְּלַפֵּי מַעְלָה, לִפְקֹחַ עֵינַיִם יְרֻקוֹת מוּל הַשָׁמַיִם; רוֹצֶה אֲנִי לִרְאוֹת אִם תְּכֻלִים הַשָׁמַיִם וְאִם הַשֶׁמֶשׁ מְאִירָה. רוֹצֶה אֲנִי לִרְאוֹת אִם נְכוֹנִים הַדְבָרִים שֶׁחָלַמְתִּי’. נִסָה הַגַרְעִין לְהִתְרוֹמֵם, אֲבָל הִרְגִישׁ כִּי אֵינֶנוּ יָכוֹל. הוּא הָיָה עוֹד חַלָשׁ מִדַי.

אוֹתוֹ רֶגַע נָפְלָה טִפַּת-הַגֶשֶׁם עַל הָרֶגֶב שֶׁכִּסָה אֶת הַגַרְעִין. שָׁקְעָה הַטִפָּה בֵּין גַרְגְרֵי-הָרֶגֶב, חִלְחֲלָה מַטָה עַד שֶׁנִפְגְשָׁה בַּגַרְעִין.

‘אוֹתְךָ חִפַּשְׂתִּי’, אָמְרָה הַטִפָּה בְּשִׂמְחָה אֶל הַגַרְעִין הַקָטָן.

‘וְלָךְ חִכִּיתִי!’ אָמַר הַגַרְעִין, וְהִרְגִּישׁ פִּתְאֹם כֹּחַ בְּכָל גוּפוֹ.

שָׁתָה הַגַרְעִין אֶת הַטִפָּה וְהִרְגִישׁ כִּי הִגִיעָה שְׁעָתוֹ, כִּי יָכוֹל הוּא לִגְדֹל. לְאַט-לְאַט הִתְחִיל שׁוֹלֵחַ אֶצְבָּעוֹת כְּלַפֵּי מַעְלָה".

*

…רָצְתָה אִמָא לְהוֹסִיף עוֹד מִלִים אֲחָדוֹת וּלְסַיֵם אֶת הַסִפּוּר, אֲבָל פִּתְאֹם רָאֲתָה וְהִנֵה עֵינָיו שֶׁל רָמִי עֲצוּמוֹת. הֵבִינָה אִמָא כִּי רָמִי אֵינֶנוּ שׁוֹמֵעַ עוֹד אֶת דְבָרֶיהָ; הִיא כִּבְּתָה אֶת הַחַשְׁמַל, נָשְׁקָה לוֹ עַל מִצְחוֹ וְחֶרֶשׁ יָצְאָה מִן הַחֶדֶר.

גַם הַיוֹם פָּתַח עָמוֹס אֶת הַחַלוֹן וְהִבִּיט אֶל הַבֹּקֶר הַמִתְעוֹרֵר. צִפּוֹר עָמְדָה עַל הַשְׁבִיל וְקָרְאָה לִבְנָהּ לָבוֹא אֵלֶיהָ. אַךְ הַגוֹזָל לֹא בָּא; הוּא הוֹסִיף לְנַתֵּר בְּשִׂמְחָה וְהִרְגִישׁ הֵיטֵב – אוּלַי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָיו – אֶת טַעַם הַחֹפֶשׁ. וְאָז נִזְכַּר עָמוֹס: נָכוֹן, הַיוֹם הִתְחִיל הַחֹפֶשׁ.

מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּבֹקֶר רִאשׁוֹן שֶׁל חֹפֶשׁ? רֵאשִׁית חָכְמָה יֵשׁ לָצֵאת לְחַפֵּשׂ דָבָר מְעַנְיֵן לַעֲסֹק בּוֹ. בְּפִנַת הַמַחְסָן מָצָא מוֹט חָלָק, שֶׁעָלָיו הִתְנוֹסֵס הַדֶגֶל בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת.

“שָׁלוֹם, סוּס!” אָמַר עָמוֹס לַמוֹט, “אֶרְכַּב עָלֶיךָ לְחַפֵּשׂ הַרְפַּתְקָאוֹת”.

כְּדֵי שֶׁהַסּוּס יִהְיֶה דוֹמֶה לְסוּס אֲמִתִּי לָקַח עָמוֹס קַרְטוֹן וְגָזַר מִמֶנוּ רֹאשׁ עִם שְׁתֵּי אָזְנַיִם. בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ נָקַב עַיִן אַחַת, הַיוֹצֶרֶת שְׁתֵּי עֵינַיִם אִם מַבִּיטִים מִשְׁנֵי הַצְדָדִים. לְבַסוֹף חִבֵּר אֶת הָרֹאשׁ לַמוֹט, וִינַסֶה מִישֶׁהוּ לוֹמַר לוֹ שֶׁאֵין זֶה סוּס!

וְעַכְשָׁו – דִיוֹ! – לַדֶרֶךְ, לָצוּד הַרְפַּתְקָאוֹת שֶׁל מַמָשׁ. חָצֵר גְדוֹלָה וּרְחָבָה מִשְׂתָּרַעַת מוּלוֹ, וְהִיא מְכִילָה בְּתוֹכָהּ עוֹלָם גָדוֹל וְרָחָב, אִם רַק יוֹדְעִים לְהִסְתַּכֵּל כָּרָאוּי.

תַּחֲנָה רִאשׁוֹנָה הָיְתָה הַמִדְשָׁאָה שֶׁבֵּין הַקִיר עִם שְׁנֵי הַחַלוֹנוֹת וּבֵין הַגָדֵר עִם הָעַמוּד הֶעָקֹם. שָׁם מִתַּחַת לַדֶקֶל, שָׁכַב יוֹאָב, אָחִיו הַגָדוֹל, וְקָרָא בְּסֵפֶר.

“דִיוֹ! דִיוֹ!” קָרָא עָמוֹס בְּקוֹל רָם, כְּדֵי שֶׁהַסוּס יָרוּץ מַהֵר וּכְדֵי שֶׁיוֹאָב יִרְאֶה אוֹתוֹ.

“הֵי, עָמוֹס, לְאָן אַתָּה דוֹהֵר בִּמְהִירוּת שֶׁכָּזֹאת?” קָרָא אֵלָיו יוֹאָב, וְהֶעֱבִיר אֶת עֵינָיו מִן הַסֵפֶר אֶל אָחִיו הַקָטָן.

“אֲנִי מְחַפֵּשׂ הַרְפַּתְקָאוֹת אֲנִי”, הֵשִׁיב עָמוֹס בְּקוֹל מְקֻטָע שֶׁל פָּרָשׁ בְּשִׂיא דְהִירָתוֹ, “אוּלַי יֵשׁ אֶצְלְךָ הַרְפַּתְקָאוֹת מַתְאִימוֹת בִּשְׁבִילִי?”

“בֶּטַח! הֲמוֹן הַרְפַּתְקָאוֹת. וְכֻלָן מְקֻפָּלוֹת בְּתוֹךְ הַסֵפֶר הַזֶה”.

“אֵיזֶה סֵפֶר זֶה, לְמָשָׁל?” שָׁאַל עָמוֹס, שֶׁלֹא אָהַב כָּל-כָּךְ סְפָרִים בְּרֶגַע זֶה.

“שְׁמוֹנִים אֶלֶף מִיל מִתַּחַת לַמַיִם. כָּתַב אֶת זֶה ז’וּל וֶרְן. זֶהוּ סֵפֶר עָצוּם!”

“זֶה לֹא בִּשְׁבִילִי”, הֵשִׁיב עָמוֹס, “עוֹד לֹא לָמַדְתִּי לִסְפֹּר כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה”.

הוּא דָפַק אֶת סוּסוֹ וְדָהַר הָלְאָה. הָעַמוּד הֶעָקֹם שֶׁל הַגָדֵר הָיָה כְּבָר מֵאֲחוֹרָיו.

“הִזָהֵר שֶׁלֹּא תִּפֹּל מִן הַסוּס!” קָרָא אַחֲרָיו יוֹאָב, וְשָׁב אֶל הַקַפִּיטָן נֶמוֹ, שֶׁחִכָּה לוֹ בְּתוֹךְ הַסֵפֶר.

בְּאֶמְצַע הַדְהִירָה הִשְׁגִיחַ פִּתְאֹם עָמוֹס, כִּי מַשֶׁהוּ לֹא רָגִיל הָיָה בַּפְּגִישָׁה הַזֹאת. אֲבָל מָה? רֶגַע… זֶהוּ! מַדוּעַ שָׁכַב יוֹאָב בַּבֹּקֶר עַל הַדֶשֶׁא? בִּמְקוֹם לְ… אֲבָל מַדוּעַ לֹא יִשְׁכַּב עַל הַדֶשֶׁא? הֲלֹא חֹפֶשׁ הַיוֹם! וּבַחֹפֶשׁ אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁרוֹצִים.

כְּשֶׁמָצָא עָמוֹס אֶת הַתְּשׁוּבָה הַמַתְאִימָה – הִגִיעַ לְגַן-הַיָרָק. שָׁם גָחֲנָה עֲטָרָה וְקָטְפָה עַגְבָנִיוֹת.

“דִיוֹ! דִיוֹ!” קָרָא עָמוֹס בְּקוֹל רָם (מַדוּעַ?).

“עָמוֹס!” אָמְרָה עֲטָרָה וְהִזְדַקְפָה, אַף נִגְבָה אֶת מִצְחָהּ, “לְאָן אַתָּה דוֹהֵר בְּבֹקֶר חַם שֶׁכָּזֶה?”

“אֲנִי מְחַפֵּשׂ הַרְפַּתְקָאוֹת אֲנִי”, הֵשִׁיב עָמוֹס כִּמְעַט לְלֹא נְשִׁימָה (הוּא עָבַר כְּבָר מֶרְחָק הָגוּן). “אוּלַי אֶצְלֵךְ יֵשׁ הַרְפַּתְקָאוֹת מַתְאִימוֹת בִּשְׁבִילִי?”

“הַרְפַּתְקָאוֹת אֵין לִי. אֲבָל עַגְבָנִיָה תּוּכַל לְקַבֵּל”.

“לָמָה לֹא?” אָמַר עָמוֹס, “זֶה יוֹתֵר טוֹב מִשׁוּם-דָבָר. וְגַם הַסוּס יָנוּחַ, יִשְׁתֶּה וְיוּכַל לִדְהֹר הָלְאָה”.

הַתַּחֲנָה הַשְׁלִישִׁית קָרְצָה מֵרָחוֹק. הָיְתָה זוֹ הָרֶפֶת. אַבָּא עָמַד עַל-יַד הַפֶּתַח וְהוֹצִיא זֶבֶל בִּמְרִיצָה. הוּא הָיָה לָבוּשׁ מַגָפַיִם וְגוּפִיָה, כְּתֵפָיו הָיוּ שְׁזוּפוֹת וּשְׂעִירוֹת. הָאַפְלוּלִית שֶׁיָצְאָה מִתּוֹךְ הָרֶפֶת הָיְתָה מְעֹרֶבֶת בְּסִכּוּיִים לְהַרְפַּתְקָאוֹת מְעַנְיְנוֹת. הוּא כִּוֵן אֶת סוּסוֹ אֶל פֶּתַח הָרֶפֶת וְשָׁעֵט בִּדְהָרָה. הַפַּעַם לֹא אָמַר “דִיוֹ”, כִּי אַבָּא רָאָה אוֹתוֹ וְזֶה הָיָה מְיֻתָּר בְּהֶחְלֵט.

“עֲצֹר, עָמוֹס!” קָרָא אַבָּא, “אָסוּר לְהַכְנִיס סוּסִים לָרֶפֶת”.

“לַסוּס שֶׁלִי אֲנִי מַרְשֶׁה. הוּא לֹא יַבְהִיל אֶת הַפָּרוֹת”, אָמַר עָמוֹס לְאַבָּא וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָאַפְלוּלִית שֶׁמִמוּל.

הַפָּרוֹת מֵעֲלוֹת-הַגֵרָה הִפְנוּ אֵלָיו רָאשִׁים גְדוֹלִים. הָיוּ לָהֶן עֵינַיִם מֵימִיוֹת וּשְׂפָתַיִם מֻקָפוֹת קֶצֶף-לָבָן. הֵן נִפְנְפוּ זְנָבוֹת אֲרֻכִּים וְגֵרְשׁוּ לְהָקוֹת רַבּוֹת שֶׁל זְבוּבִים עַקְשָׁנִיִים. תְּנוּפָה אַחַת – וְהַזְבוּבִים נִמְלָטִים; הֲפוּגָה קְצָרָה – וְשׁוּב הֵם חוֹזְרִים. עוֹמֵד לוֹ זְבוּב שָׁחֹר וּמַבְרִיק עַל גַבָּהּ שֶׁל פָּרָה, מַשְׁקִיעַ רֹאשׁ עֲגַלְגַל וְשׁוֹלֵחַ אֶת עֻקְצוֹ אֶל הָעוֹר הַמַרְטִיט.

בָּרֶפֶת נָח עָמוֹס מְעַט. הוּא הֵעִיף עֵינַיִם בּוֹלְשׁוֹת לְעֵבֶר שַׂקֵי-הַמִסְפּוֹא הַגְבוֹהִים שֶׁנֶעֶרְמוּ בַּפִּנָה, לְעֵבֶר הַצִפֳּרִים שֶׁנִקְהֲלוּ עַל-יַד הַתִּקְרָה וְעָשׂוּ מַעְגָלִים בָּאֲוִיר.

“וּבְכֵן, סוּס, נַמְשִׁיךְ דַרְכֵּנוּ”, אָמַר עָמוֹס לְאַחַר שֶׁסִיֵם לָנוּחַ וְהִתְכּוֹנֵן לְחַדֵשׁ אֶת הַדְהָרָה.

…וְכָאן אֵרְעָה הַרְפַּתְקָה. מֵרֹב מְהִירוּת הֶחֱלִיק עָמוֹס עַל מִדְרֶכֶת-הַבֶּטוֹן וְהִשְׁתַּטַח בְּתוֹךְ תְּעָלַת-הַזֶבֶל. הָיְתָה זֹאת הַחְלָקָה מֻשְׁלֶמֶת, וּשְׁנִיוֹת אֲחָדוֹת נִשְׁאַר עָמוֹס שָׁכוּב בְּתוֹךְ הַתְּעָלָה. הוּא הִרְגִּישׁ צִנָה וּרְטִיבוּת דְבִיקָה וְרֵיחוֹת מְסַחְרְרִים. הַפָּרָשׁ הָאַדִיר הָיָה מֻפְתָּע כָּל-כָּךְ שֶׁשָׁכַח לִבְכּוֹת.

הַנְפִילָה עָשְׂתָה, כַּנִרְאֶה רַעַשׁ, כִּי פִּתְאֹם נִכְנַס אַבָּא לָרֶפֶת. כְּשֶׁרָאָה אֶת בְּנוֹ שׁוֹכֵב לֹא בְּמִטָתוֹ כִּי אִם בְּמָקוֹם מְנֻגָד בְּהֶחְלֵט לַמִטָה – מִהֵר אֵלָיו וְחִלֵץ אוֹתוֹ מִצָרָתוֹ.

“רוּץ מַהֵר לְהִתְרַחֵץ!” אָמַר לוֹ אַבָּא וְהִבִּיט אֵלָיו בְּעַיִן אַחַת עֲצוּבָה וְעַיִן שְׁנִיָה צוֹחֶקֶת.

זֹאת הָיְתָה הַרְפַּתְקָה! לְאַט לְאַט קָם עָמוֹס, לָקַח אֶת הַסוּס הַנֶאֱמָן שֶׁחִכָּה לוֹ בְּסַבְלָנוּת, וְהָלַךְ בְּעֶצֶב אֶל הַבֶּרֶז שֶׁבֶּחָצֵר. תְּחִלָה פָּשַׁט אֶת בְּגָדָיו, אַחַר-כָּךְ רָחַץ אֶת יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָנָיו. וּלְבַסוֹף פָּנָה עָרֹם הַבַּיְתָה. עַכְשָׁו דָמָה כִּמְעַט לְאִינְדִיאַנִי שֶׁמָצָא בְּגָדִים שֶׁל אִישׁ לָבָן.

עַל הַמִרְפֶּסֶת יָשְׁבָה אִמָא וְקָלְפָה תַּפּוּחֵי-אֲדָמָה. כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת עָמוֹס – נִבְהֲלָה קְצָת וְגַם צָחֲקָה קְצָת וְשָׁאֲלָה:

“מָה קָרָה, עָמוֹס?”

עָמוֹס הִשְׁעִין אֶת הַסוּס לַקִיר (לֹא הָיָה צֹרֶךְ לִקְשֹׁר אוֹתוֹ) וְאָמַר: “אַבָּא צוֹדֵק: אָסוּר לְהַכְנִיס סוּסִים לָרֶפֶת”.

אֵיזֶה חֹם לוֹהֵט יָרַד הַבֹּקֶר מִן הַשָׁמַיִם! כְּאִלוּ הַקִבּוּץ כֻּלוֹ, וְאוּלַי כָּל הָעוֹלָם, הוּא מַאֲפִיָה עֲנָקִית אַחַת, וְהָאֲנָשִׁים – כִּכְּרוֹת לֶחֶם נֶאֱפוֹת… חֹם שֶׁכָּזֶה, אֲפִלוּ לְתוֹךְ הַצֵל הוּא נִכְנָס, וְאֵינוֹ נוֹתֵן מְנוּחָה.

“חֲבָל שֶׁלֹא נִשְׁאַר קְצָת שֶׁלֶג מִן הַחֹרֶף בִּשְׁבִיל יוֹם שֶׁכָּזֶה”, אָמַר עֻזִי וּפָשַׁט אֶת הַגוּפִיָה.

“אֲבָל בְּרֶגַע אֶחָד הָיָה הַשֶׁלֶג נִמָס לְךָ”, אָמַר אַמְנוֹן לְעֻזִי.

“נָמֵס, הַשֶׁלֶג נָמֵס”, תִּקְנָה רָחֵל הַגַנֶנֶת לְאַמְנוֹן.

כַּמָה טוֹב שֶׁיֵשׁ בְּרֵכַת-שְׂחִיָה בַּקִבּוּץ; וְכַמָה טוֹב שֶׁהִיא נִמְצֵאת קָרוֹב כָּל-כָּךְ לְבֵית-הַיְלָדִים, בֵּין בֵּית-הַסֵפֶר לְגִנַת הַנוֹי. אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה בַּגִנָה, כְּשֶׁכָּל הַשְׁתִילִים שָׁתוּ מַיִם לִרְוָיָה, הִרְשְׁתָה רָחֵל לַיְלָדִים לָלֶכֶת לַבְּרֵכָה. “גַם אֲנִי אָבוֹא עוֹד מְעַט”, אָמְרָה הַגַנֶנֶת.

מוּבָן שֶׁלֹא הָיָה צָרִיךְ לְבַקֵשׁ פַּעַם שְׁנִיָה. וּבֵין הַיְלָדִים – תְּרוּעָה וְרִיצָה. הִנֵה כְּבָר הַשַׁעַר, וְהִנֵה הַבְּרֵכָה. וּכְבָר הַיְלָדִים בְּתוֹכָהּ, וּכְבָר תַּחֲרוּת בִּשְׂחִיָה.

הַיְלָדִים לוֹמְדִים עוֹד בַּגָן. רַק בַּשָׁנָה הַבָּאָה יַעֲלוּ לְכִתָּה א'. אֲבָל לִשְׂחוֹת הֵם יָדְעוּ עוֹד בַּשָׁנָה שֶׁעָבְרָה. כָּכָה זֶה אֵצֶל יַלְדֵי הַקִבּוּץ. הַגְדוֹלִים אוֹמְרִים שֶׁהֵם לָמְדוּ לָלֶכֶת וְלִשְׂחוֹת בְּאוֹתוֹ זְמַן.

תַּחֲרוּת הַשְׂחִיָה בִּמְלֹא תָּקְפָּהּ. רַק רָפִי עָמַד עַל הַמַקְפֵּצָה וְהִבִּיט בַּיְלָדִים הַשׂוֹחִים בַּמַיִם. רָפִי בָּא לַקִבּוּץ רַק בְּחֹפֶשׁ פֶּסַח; לִפְנֵי כֵן גָר וְלָמַד בִּירוּשָׁלַיִם. הוּא עוֹמֵד עַל הַמַקְפֵּצָה וּמַבִּיט בַּיְלָדִים הַשׂוֹחִים וּמְרִיעִים.

וְהִנֵה עֻזִי עוֹמֵד עַל יָדוֹ, וְהוּא רָטֹב וְשָׁזוּף.

“לָמָה אֵינְךָ קוֹפֵץ לִשְׂחוֹת?” שׁוֹאֵל עֻזִי אֶת רָפִי.

“אֵינֶנִי יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת”, עוֹנֶה רָפִי בְּשֶׁקֶט.

“חָכְמָה גְדוֹלָה הִיא לִשְׂחוֹת…” אוֹמֵר עֻזִי, “הִנֵּה: קוֹפְצִים לַמַיִם וְשׂוֹחִים”.

וְעֻזִי קָפַץ וְצָלַל בַּמַיִם; אַחַר-כָּךְ עָלָה לְמַעְלָה וְקָרָא: “רָאִיתָ? תִּקְפֹּץ כָּמוֹנִי”.

אֲבָל רָפִי לֹא קָפַץ.

עַכְשָׁו עָלוּ אֶל הַמַקְפֵּצָה עֻזִי וְדָנִי. וְעֻזִי אָמַר: “תְּנַסֶה לִקְפֹּץ: הֲלֹא רָאִיתָ כַּמָה זֶה פָּשׁוּט”.

אֲבָל גַם עַכְשָׁו רָפִי לֹא קָפַץ. הוּא אָמַר: “אֲנִי לֹא רוֹצֶה”.

“גַם-כֵּן פַּחְדָן”, אָמַר דָנִי וְדָחַף אֶת רָפִי.

דָנִי לֹא הִתְכַּוֵן כְּלָל (כָּכָה אָמַר), אֲבָל רָפִי נָפַל לַמַיִם. הוּא שָׁקַע בְּתוֹכָם; אַחַר-כָּךְ רָאוּ רַק שְׁתֵּי יָדַיִם מְנוֹפְפוֹת לְמַעְלָה וְשָׁמְעוּ צְעָקוֹת קְטוּעוֹת.

לֹא סִפַּרְתִּי עוֹד, כִּי בַּבְּרֵכָה הָיוּ גַם שְׁנֵי בַּחוּרִים שֶׁיָשְׁבוּ וְלֹא רָאוּ מַה שֶׁקָרָה.

“חֲבֵרִים, מַהֵר!” קָרְאוּ אֲלֵיהֶם עֻזִי וְדָנִי, “רָפִי נָפַל לַמַיִם. הִנֵה כָּאן. אֲבָל מַהֵר!”

הָיוּ אֵלֶה בַּחוּרִים זְרִיזִים. מִיָד קָפְצוּ, צָלְלוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת רָפִי.

בְּזֶה הָרֶגַע בָּאָה רָחֵל הַגַנֶנֶת. הִיא רָאֲתָה אֵיךְ הַבַּחוּרִים מַשְׁכִּיבִים אֶת רָפִי עַל הַדֶשֶׁא. מוּבָן שֶׁנִבְהֲלָה קְצָת וְשָׁאֲלָה: “מַה קָרָה כָּאן?”

דָנִי סִפֵּר בְּדִיוּק אֵיךְ שֶׁדָחַף אֶת רָפִי, כִּי הָיָה פַּחְדָן; וְאָמַר: “זֶה לֹא הָיָה בְּכַוָנָה”.

רָחֵל נִרְגְעָה בִּמְעַט וְאָמְרָה: “הוּא יָכוֹל הָיָה לִטְבֹּעַ”.

עַכְשָׁו פָּקַח רָפִי אֶת עֵינָיו, הִשְׁתַּעֵל קְצָת וְאָמַר: “אִמָא…”

הַבָּחוּר הַמַצִיל נִגֵב אֶת פָּנָיו שֶׁל רָפִי וְאָמַר לוֹ:

“וְעַכְשָׁו כְּבָר תִּלְמַד לִשְׂחוֹת. נָכוֹן?”

וּבֶאֱמֶת – כָּךְ הָיָה.

שֶׁמֶשׁ-הַבֹּקֶר שָׁלְחָה קַרְנַיִם צְעִירוֹת עַל פְּנֵי הַיָם הַמִתְעוֹרֵר. הַחוֹף הַזָהֹב נָח בָּהִיר וְחָלָק, וְאַף נֶפֶשׁ חַיָה לֹא נִרְאֲתָה מִסָבִיב. הַסַרְטָנִים הַפְּעוּטִים נָחוּ עֲדַיִן בִּמְאוּרוֹתֵיהֶם הַנִסְתָּרוֹת, וְגַם הַדָגִים לֹא הֵעֵזוּ עוֹד לְהוֹצִיא אֶת רָאשֵׁיהֶם מֵעַל לִפְנֵי הַמַיִם.

שְׁבִיל צַר וּבִלְתִּי נִרְאֶה כִּמְעַט הָיָה מִתְפַּתֵּל מֵרְצוּעַת-הַחוֹף הַצָרָה אֶל מִדְרוֹן-הַגִבְעָה. אִם נִתְאַזֵר בְּסַבְלָנוּת וְנַאֲרִיךְ מַבָּטֵנוּ עַל פִּתּוּלֵי הַשְׁבִיל, נְגַלֶה עָלָיו עַד מְהֵרָה שְׁתֵי דְמֻיוֹת, הַפּוֹסְעוֹת בּוֹ וְיוֹרְדוֹת בִּצְעָדִים אַמִיצִים. הַדְמוּת הָאַחַת גְבוֹהָה וַחֲסֻנָה, וְהִיא לְבוּשָׁה מְעִיל-עוֹר וְכוֹבַע רְחַב-שׁוּלַיִם. זַהוּ יוֹחַאי; הָאָב. וְהַדְמוּת הַשְׁנִיָה – נְמוּכָה, לְבוּשָׁה חֻלְצָה לְבָנָה, נוֹשֵׂאת יַלְקוּט בְּיָדָהּ. זֶהוּ עֻזִי; הַבֵּן.

עוֹד דַקוֹת אֲחָדוֹת – וְהֵם עַל הַחוֹף; קְרֵבִים אֶל מֵזַח-עֵץ קָטָן, אֲשֶׁר אֵלָיו קְשׁוּרָה סִירַת-מְשׁוֹטִים. אֵיךְ זֶה לֹא הִבְחַנוּ בָּהּ תְּחִלָה? פָּשׁוּט – דוּגִית אַחַת קְטַנָה…

יוֹחַאי גוֹחֵן אֶל הַמֵזַח, וְאִלוּ עֻזִי – זָרִיז וְעֵרָנִי – כְּבָר עַל יָדוֹ.

“אַבָּא, אֶעְזֹר לְךָ לְהַתִּיר אֶת הַסִירָה. תַּרְשֶׁה לִי?”

“טוֹב, עֻזִי”.

וְהַסִירָה מֻתֶּרֶת, וְהַחֶבֶל נִזְרַק אֵלֶיהָ פְּנִימָה, צוֹנֵחַ בְּקוֹל אִוְשָׁה עַל הַקַרְקָעִית. אַבָּא נִכְנָס אֶל תּוֹכָהּ, מַנִיחַ מִתַּחַת לַמוֹשָׁב אֶת תִּיק-הָאֹכֶל וְאֶת כַּד-הַמַיִם, וְלוֹפֵת בְּיָדוֹ אֶת הַמְשׁוֹטִים. עֻזִי מַבִּיט בְּאַבָּא וּשְׁאֵלָה תְּלוּיָה עַל לְשׁוֹנוֹ…

“אַבָּא, בֶּאֱמֶת…” הַשְׁאֵלָה מִתְפָּרֶצֶת לְבַסוֹף הַחוּצָה, “מָתַי תִּקַח גַם אוֹתִי אִתְּךָ אֶל הַיָם?”

אַבָּא מֵרִים אֶת עֵינָיו אֶל בְּנוֹ. גַלִים פְּעוּטִים מְלַחֲכִים בִּדְמָמָה אֶת הַחוֹל הַזָהֹב.

“עוֹד מֻקְדָם, עֻזִי. אֲבָל הֲרֵי הִבְטַחְתִּי לְךָ! עוֹד אֶקַח אוֹתְךָ, הֱיֵה בָּטוּחַ”.

“אֲבָל מָתַי, אַבָּא?”

“אוּלַי בְּעוֹד שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים…” – וְאַבָּא מַשְׁקִיעַ אֶת הַמְשׁוֹטִים בַּמַיִם, “שָׁלוֹם, עֻזִי!”

תְּנוּעַת מְשׁוֹטִים אַמִיצָה – וְהַסִירָה פּוֹרֶצֶת בְּזִנוּק אֶל הַיָם. פַּס-מַיִם צַר נִמְשַׁךְ מִמֶנָה, מַעֲלֶה בּוּעוֹת – וְגוֹוֵעַ.

עוֹמֵד עֻזִי עַל סֶלַע קָטָן, הַיוֹרֵד אֶל הַיָם וּמַבִּיט בַּסִירָה הַקְטַנָה. אַט אַט מִתְרַחֶקֶת הִיא מֵעֵינָיו, נַעֲשֵׂית קְטַנָה יוֹתֵר, פְּעוּטָה יוֹתֵר בְּתוֹךְ הַמֶרְחָב הַכָּחֹל הַבּוֹלֵעַ אוֹתָהּ. הַיָם כָּחֹל כְּמוֹ שָׁמַיִם עֲמֻקִים, וּמֵעָלָיו חָגִים שְׁנֵי שְׁחָפִים לְבָנִים. וְהַלֵב מָלֵא עַל גְדוֹתָיו.

הַשֶׁמֶשׁ מְטַפֶּסֶת עַל פְּנֵי הַשָׁמַיִם. אָכֵן, צָרִיךְ לָלֶכֶת. וְעֻזִי מִתְנַעֵר, פּוֹנֶה שׁוּב אֶל הַשְׁבִיל הַצַר וְעוֹשֶׂה דַרְכּוֹ אֶל בֵּית-הַסֵפֶר.

‘כְּשֶׁאֶגְדַל’, הוּא מַחְלִיט בְּלִבּוֹ, ‘אֶהְיֶה גַם אֲנִי דַיָג, כְּמוֹ אַבָּא’.

לֹא הַרְחֵק מִן הַחוֹף, בִּצְרִיף קָטָן וְנָאֶה, גָרָה הַמִשְׁפָּחָה הַקְטַנָה – אִמָא, אַבָּא הַדַיָג וְעֻזִי. בֹּקֶר בֹּקֶר יוֹצֵא יוֹחַאי בְּסִירָתוֹ הַקְטַנָה אֶל הַיָם, מֵטִיל רִשְׁתּוֹ בַּמַיִם הָעֲמֻקִים, וְעִם עֶרֶב חוֹזֵר הוּא הַבַּיְתָה עִם שְׁלַל דָגִים. אִמָא עוֹבֶדֶת בַּבַּיִת, מְנַקָה וּמְבַשֶׁלֶת, וְעוֹזֶרֶת לְאַבָּא לְתַקֵן אֶת רִשְׁתוֹת הַדַיִג. וְאִלוּ עֻזִי לוֹמֵד בְּבֵית-הַסֵפֶר אֲשֶׁר בַּכְּפָר הַסָמוּךְ וְחוֹלֵם עַל הַיוֹם אֲשֶׁר בּוֹ יִצְטָרֵף אֶל אַבָּא וְיַפְלִיג אִתּוֹ יַחַד אֶל מֵרְחֲבֵי הַיָם.

בֹּקֶר… צָהֳרַיִם… עֶרֶב. חִישׁ מַהֵר עוֹבְרוֹת לָהֶן שְׁעוֹת הַיוֹם. וְכַאֲשֶׁר מִתְקָרֶבֶת הַשֶׁמֶשׁ אֶל הַקַו הָרָחוֹק, בּוֹ נִפְגָשִׁים מַיִם וְשָׁמַיִם, יוֹרֵד עֻזִי שׁוּב בַּשְׁבִיל הַמוֹלִיךְ אֶל הַחוֹף, לְחַכּוֹת לְאַבָּא הַחוֹזֵר מִן הַדַיִג. הוּא מִתְיַשֵׁב עַל הַסֶלַע הַקָטָן, יָדָיו מְשַׂחֲקוֹת בַּחוֹל הָרַךְ וְעֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת עַל פְּנֵי הַיָם הַגָדוֹל, הָרָחָב. אֶתְמוֹל רָאָה בַּיָם סִירָה רְחוֹקָה, וְלָהּ מִפְרָשִׂים לְבָנִים כְּכַנְפֵי שְׁחָפִים. אוּלַי גַּם הַיוֹם יְגַלֶה אֶת הַמִפְרָשִׂים? לֹא… הַיוֹם רוֹאוֹת עֵינָיו אֳנִיָה גְדוֹלָה, הַשָׁטָה בְּמֶרְחָק וְשׁוֹלַחַת עֲנַן-עָשָׁן לָבָן אֶל הָעֲנָנִים הַקַלִילִים הַשָׁטִים מֵעָלֶיהָ.

עֻזִי חוֹלֵץ אֶת סַנְדָלָיו, טוֹבֵל אֶת כַּפּוֹת-רַגְלָיו בַּמַיִם. כֹּה נָעִים לָשֶׁבֶת כָּךְ, לְהִתְבּוֹנֵן בַּיָם הַשָׁקֵט וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת. לְשׂוֹחֵחַ… עִם אַף אֶחָד – רַק עִם הַלֵב.

‘הַיָם כָּל-כָּךְ גָדוֹל. כָּל-כָּךְ שָׁקֵט. כָּל-כָּךְ כָּחֹל. הַאִם יֵשׁ לוֹ סוֹף, לַיָם הַזֶה? הַאִם יֵשׁ מַשֶׁהוּ מֵאֲחוֹרָיו? אוּלַי יֵשׁ שָׁם עוֹד חוֹף, וְגַם בַּחוֹף הַהוּא, הָרָחוֹק, יוֹשֵׁב עַכְשָׁו יֶלֶד כָּמוֹנִי, וְאוּלַי גַם הוּא מְחַכֶּה עַכְשָׁו, כָּמוֹנִי, לְאַבָּא שֶׁלוֹ? צָרִיךְ לְבָרֵר אִם זֶה בֶּאֱמֶת כָּךְ. אֶשְׁאַל אֶת אַבָּא, כְּשֶׁיָבוֹא… לֹא, לֹא אֶשְׁאַל! כְּשֶׁאֶגְדַל – אֵצֵא לִי בַּסִירָה, אָשׁוּט בָּהּ רָחוֹק רָחוֹק, עַד שֶׁאַגִיעַ אֶל סוֹפוֹ שֶׁל הַיָם, אֶל הַחוֹף הַשֵׁנִי. וְאִם לֹא יִהְיֶה אֶפְשָׁר לְהַגִיעַ אֵלָיו בַּסִירָה – אֶסַע בָּאֳנִיָה, כְּמוֹ זוֹ הַשׁוֹלַחַת עָשָׁן לָבָן לַשָׁמַיִם. לְאָן נוֹסַעַת הָאֳנִיָה הַזֹאת? וּמִי נוֹסֵעַ בָּהּ?..’

עֻזִי מִתְבּוֹנֵן בָּאֳנִיָה, בִּשְׁתֵּי הָאֲרֻבּוֹת שֶׁלָהּ, כְּאִלוּ מֵחַכֶּה לִתְשׁוּבָה. אֲבָל הָאֳנִיָה נִבְלְעָה בְּתוֹךְ הַמַיִם הַכְּחֻלִים, וְלֹא הוֹתִירָה תְּשׁוּבָה. וְהַכֹּל נַעֲשָׂה רֵיק כָּל-כָּךְ מִסָבִיב. רַק מַיִם, וְחוֹל וְיֶלֶד קָטָן הַמְחַכֶּה לְשׁוּבוֹ שֶׁל אַבָּא.

…וְהִנֵה מְגַלוֹת עֵינָיו אֶת סִירָתוֹ הַקְטַנָה שֶׁל אַבָּא, הַמִתְנוֹדֶדֶת עַל פְּנֵי הַגַלִים. תְּחִלָה קְטַנָה הָיְתָה הֵסִירָה, כְּמוֹ קְלִפַּת שָׁקֵד. וְאַחַר-כָּךְ נֶעֶשְׂתָה גְדוֹלָה יוֹתֵר. וְהִנֵה הוּא כְּבָר מַבְחִין בְּאָבָּא הַחוֹתֵר בְּמְשׁוֹטִים. וְאַחַר-כָּךְ הוּא כְּבָר יָכוֹל לִצְעֹק בְּקוֹל:

“אַ-בָּא! אַאַ-בָּ-אא”

וְאָז מֵנִיף אַבָּא אֶת יָדוֹ הָאַחַת לְשָׁלוֹם וְקוֹרֵא לְעֻמַת בְּנוֹ:

“שָׁלוֹם, עֻזִי! הֵי – הוֹ!”

אֲפִלוּ הַשֶׁמֶשׁ נִרְאֲתָה כִּמְחַיֶכֶת לְמִשְׁמַע קְרִיאָתוֹ שֶׁל אַבָּא. וְעֻזִי שָׂמֵחַ כָּל-כָּךְ, מוּכָן לִקְפֹּץ אֶל תּוֹךְ הַיָם וְלָרוּץ לִקְרַאת אָבִיו. אֲבָל בְּכָל-זֹאת הוּא מְחַכֶּה בְּסַבְלָנוּת עַד שֶׁהַסִירָה תִּתְקָרֵב מַמָשׁ אֶל הַחוֹף. וְכַאֲשֶׁר נוֹגֵעַ חַרְטוֹם הַסִירָה בַּחוֹל – קוֹפֵץ אַבָּא מִתּוֹכָהּ וְקוֹשֵׁר אֶת הַחֶבֶל הֶעָבֶה מִסָבִיב לָעַמוּד שֶׁל הַמֵזַח הַקָטָן. וְאִלוּ עֻזִי נִכְנָס אֶל תּוֹךְ הַסִירָה, מוֹצִיא אֶת תַּרְמִיל-הָאֹכֶל הָרֵיק, וּלְבַסּוֹף פּוֹנִים הַשְׁנַיִם – הָאָב וּבְנוֹ – אֶל הַשְׁבִיל וְחוֹזְרִים יַחַד הַבַּיְתָה. צְלָלִים אֲרֻכִּים מִתְמַשְׁכִים עַל מִדְרוֹן הַגִבְעָה.

“עַד לְאָן הִגַעְתָּ הַיוֹם, אַבָּא?” שׁוֹאֵל עֻזִי; רוֹצֶה לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ בַּחֲוָיוֹת הַדַיִג.

“הַיוֹם הִגַעְתִּי עַד אִיֵי-הַסְלָעִים”.

“הֵם רְחוֹקִים מִכָּאן, אִיֵי-הַסְלָעִים, אַבָּא?”

“לֹא בְּיוֹתֵר. אֲבָל הַדָגִים רַבִּים שָׁם מְאֹד”.

רֶגַע קָט פּוֹסְעִים הַשְׁנַיִם בִּדְמָמָה. עֻזִי פּוֹנֶה לְאָחוֹר וּמִתְבּוֹנֵן אֶל הַיָם הַנָח לְרַגְלָיו וּמִתְכּוֹנֵן לִתְנוּמַת הַלַיְלָה.

“אַבָּא… מַה נִמְצָא שָׁם, רָחוֹק רָחוֹק?”

“אֵיפֹה שָׁם עֻזִי?”

“שָׁם!” עֻזִי פּוֹשֵׁט יָדוֹ, כִּמְבַקֵשׁ לְהַגִיעַ בָּהּ רָחוֹק כְּכָל הָאֶפְשֶׁר, “שָׁם, מֵאֲחוֹרֵי הַיָם”.

“מֵאֲחוֹרֵי הַיָם”, אַבָּא מֵחַיֵךְ, “יֵשׁ אֶרֶץ אַחֶרֶת. נָכוֹן יוֹתֵר – אֲרָצוֹת רַבּוֹת. וּלְכָל אֶרֶץ הַנִמְצֵאת עַל-יַד הַיָם יֵשׁ חוֹף, וְרַבִּים הַחוֹפִים בָּעוֹלָם: חוֹפֵי חוֹל וְחוֹפֵי סְלָעִים. וְהַיָם מְקַשֵׁר בֵּין חוֹף לְחוֹף, בֵּין אֶרֶץ לְאֶרֶץ”.

“אַתָּה יוֹדֵעַ, אַבָּא?” מְגַלֶה לוֹ עֻזִי, “רָאִיתִי הַיוֹם אֳנִיָה בַּיָם. אֳנִיָה שֶׁל בֶּאֱמֶת, עִם שְׁתֵּי אֲרֻבּוֹת… אַבָּא, לְאָן נוֹסְעוֹת הָאֳנִיוֹת?”

וְאַבָּא מֵשִׁיב – כִּי אַבָּא יוֹדֵעַ כָּל דָבָר הַקָשׁוּר אֶל הַיָם:

“הָאֳנִיוֹת מַפְלִיגוֹת אֶל הָאֲרָצוֹת הָרְחוֹקוֹת. עָרִים רַבּוֹת שׁוֹכְנוֹת עַל חוֹפֵי הַיַמִים. לְכָל עִיר-חוֹף יֵשׁ נָמֵל – זוֹהִי הַתַּחֲנָה שֶׁל הָאֳנִיוֹת, בָּהּ הֵן עוֹגְנוֹת. וְהָאֳנִיוֹת מוֹבִילוֹת אֲנָשִׁים, הַנוֹסְעִים מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ. וָאֳנִיוֹת אֲחֵרוֹת מוֹבִילוֹת סְחוֹרוֹת שׁוֹנוֹת – עֵצִים לְבִנְיָן, מְכוֹנוֹת וְגַם דִבְרֵי מַאֲכָל”.

הָאָב וּבְנוֹ מְשׂוֹחֲחִים, כִּשְׁנֵי יְדִידִים. הִנֵה הֵם קְרֵבִים אֶל שַׁעַר בֵּיתָם.

“אַבָּא…” פּוֹתֵחַ עֻזִי וּמַפְסִיק.

“כֵּן, יֶלֶד”.

“אַבָּא, בֶּאֱמֶת! מָתַי תִּקַח גַם אוֹתִי בַּסִירָה אֶל הַיָם?”

“הֲרֵי אָמַרְתִּי לְךָ”, מַזְכִּיר לוֹ יוֹחַאי, “יָבוֹא יוֹם וְאֶקַח אוֹתְךָ אִתִּי”.

“אֲבָל מָתַי, אַבָּא? אֲנִי רוֹצֶה כָּל-כָּךְ לָצֵאת אִתְּךָ לַיָם! הֲלֹא כְּבָר אֵינֶנִי תִּינוֹק, אַבָּא!”

“נָכוֹן, עֻזִי. אַתָּה יֶלֶד גָדוֹל וְנָבוֹן. אֲבָל צְרִיכִים אָנוּ לְחַכּוֹת עַד שֶׁהַיָם יִהְיֶה שָׁקֵט יוֹתֵר; וְאָז… הוֹ, הִנֵה אִמָא הוֹלֶכֶת לִקְרָאתֵנוּ!” *

עָבְרוּ יָמִים; חָלְפוּ שָׁבוּעוֹת. בֹּקֶר בֹּקֶר הָיָה עֻזִי מְלַוֶה אֶת אַבָּא אֶל הַחוֹף, מַבִּיט אַחֲרֵי הַסִירָה הַמִתְרַחֶקֶת אֶל הַיָם; וְעֶרֶב עֶרֶב הָיָה עֻזִי מְחַכֶּה עַל הַחוֹף לְשׁוּבוֹ שֶׁל אַבָּא. הָיָה נוֹשֵׁם אֶת אֲוִירוֹ הַמָלוּחַ שֶׁל הַיָם, לוֹמֵד לְהַכִּיר אֶת סוֹדוֹתָיו. לִפְעָמִים מוֹצֵא הָיָה צֶדֶף מוּזָר וְשָׂם אוֹתוֹ בְּכִיסוֹ. וְכָךְ הָיוּ חוּטִים נַעֲלָמִים קוֹשְׁרִים אוֹתוֹ אֶל הַיָם הַגָדוֹל וְהַשַׁתְקָן.

עֶרֶב אֶחָד יָשַׁב יוֹחַאי עַל סַפְסָל בֶּחָצֵר וּבָדַק אֶת רִשְׁתוֹת-הַדַיִג, אִם לֹא נוֹצַר בָּהֶן קֶרַע חָדָשׁ. אִמָא אָרְזָה אֶת תַּרְמִיל-הָאֹכֶל, וְאִלוּ עֻזִי צִיֵר בְּמַחְבֶּרֶת אֳנִיָה וְלָהּ שָׁלשׁ אֲרֻבּוֹת. מֵרָחוֹק נִשְׁמַע קוֹלוֹ הֶעָמוּם שֶׁל הַיָם הַמְנַמְנֵם.

“מִרְיָם…” נִשְׁמַע פִּתְאֹם קוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא.

“כֵּן, יוֹחַאי”.

“אִרְזִי נָא הָעֶרֶב מָנָה כְּפוּלָה שֶׁל אֹכֶל בַּתַּרְמִיל”.

“מַדוּעַ?” אִמָא לֹא הֵבִינָה. וְאִלוּ עֻזִי הִפְסִיק אֶת צִיוּרוֹ וְהֶאֱזִין לַשִׂיחָה.

וְאַבָּא אָמַר, בְּדִיוּק כָּךְ: “כִּי מָחָר יוֹצֵא גַּם עֻזִי אִתִּי לַיָם”.

“אֲבָל, יוֹחַאי!..”, “בֶּאֱמֶת, אַבָּא?!”, נִתְעַרְבְּבוּ קוֹלוֹתֵיהֶם שֶׁל אִמָא וְשֶׁל עֻזִי זֶה בָּזֶה.

וְאַבָּא הֵשִׁיב בְּקוֹלוֹ הַשָׁלֵו וְהֶעָמֹק:

“כֵּן, מִרְיָם; כָּךְ הוּא. פְּעָמִים רַבּוֹת הִבְטַחְתִּי לְעֻזִי כִּי אֶקַח אוֹתוֹ לְדַיִג. וְהִנֵה הִגִיעַ סוֹף סוֹף הַיוֹם הַזֶה. עָלַיִךְ לִזְכֹּר, כִּי יוֹם יָבוֹא וְעֻזִי יִצְטָרֵךְ לָצֵאת בְּעַצְמוֹ אֶל הַיָם. וְעָלֵינוּ לְהָכִין אוֹתוֹ לִקְרַאת הַיוֹם הַזֶה”.

אִמָא הֵבִינָה, וְהִתְחִילָה פּוֹרֶסֶת עוֹד אַרְבַּע פְּרוּסוֹת שֶׁל לֶחֶם.

וְכָל אוֹתוֹ לַיְלָה זִמֵר לִבּוֹ שֶׁל עֻזִי שִׁיר אֶחָד רָצוּף:

“מָחָר יוֹצְאִים לַיָם… מָחָר יוֹצְאִים לַיָם… מָחָר יוֹצְאִים…”

עִם בֹּקֶר שׁוּב זָרְחָה שֶׁמֶשׁ צְעִירָה וְשָׁלְחָה קַרְנַיִם בְּהִירוֹת אֶל הַחוֹף הַזָהֹב. שׁוּב פָּסְעוּ שְׁתֵּי הַדְמֻיוֹת בְּמוֹרַד הַשְׁבִיל וְקָרְבוּ אֶל הַמֵזַח הַקָטָן. אוּלָם הַפַּעַם עָלוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד אֶל הַסִירָה. אַבָּא הִתִּיר אֶת הַחֶבֶל מִן הַמוֹט, הָדַף בִּתְנוּפָה אֶת הַסִירָה, וְהִתְחִיל חוֹתֵר בִּתְנוּעוֹת אַמִיצוֹת אֶל הַיָם. הַחוֹף הָלַךְ וְהִתְרַחֵק מִן הָעַיִן, וְהַיָם נַעֲשָׂה גָדוֹל וְרָחָב מִלְפָנִים וּמֵאָחוֹר. שָׁעָה קַלָה יָשַׁב עֻזִי מוּל אַבָּא וְהִתְבּוֹנֵן בִּדְמָמָה בִּתְנוּעוֹת הַחֲתִירָה שֶׁלוֹ: קְצוּבוֹת, בְּטוּחוֹת וְאַמִיצוֹת.

“אֵיךְ הַהַרְגָשָׁה, יֶלֶד?” מְחַיֵךְ אֵלָיו אַבָּא בְּעֵינַיִם טוֹבוֹת.

“יֹפִי, אַבָּא! פָּשׁוּט נֶהְדָר!” קָשֶׁה לוֹ לִמְצֹא מִלִים מַתְאִימוֹת בְּרֶגַע זֶה.

“וְאֵינְךָ מְפַחֵד?”

“מְפַחֵד? בִּכְלָל לֹא! מַה פִּתְאֹם?”

וְאָכֵן, מַדוּעַ יְפַחֵד? הַיָם הָרוֹגֵעַ קִדֵם אֶת פְּנֵיהֶם בְּחִיוּךְ טוֹב-לֵב, כְּאִלוּ שָׂמַח לִקְרַאת יְדִידוֹ הַצָעִיר, הַבָּא לַעֲשׂוֹת אִתּוֹ הֶכֵּרוּת שֶׁל מַמָשׁ. לֹא עָבְרָה שָׁעָה אֲרֻכָּה וְעֻזִי הִתְרַגֵל לַשַׁיִט, וְנִדְמֶה לוֹ כִּי הוּא אִישׁ-יָם וָתִיק וּמְנֻסֶה. אַבָּא לִמֵד אוֹתוֹ כֵּיצַד חוֹתְרִים בַּמְשׁוֹטִים: תְּנוּעַת-גוּף קָדִימָה – וְהַמָשׁוֹט מוּנָף מֵעַל לַמַיִם; תְּנוּעָה לְאָחוֹר – וּמְשִׁיכָה אַמִיצָה בַּמָשׁוֹט הַמֻשְׁקָע בְּתוֹךְ הַמַיִם. אַחַר-כָּךְ לִמֵד אַבָּא כֵּיצַד לְחַפֵּשׂ אֶת הַמְקוֹמוֹת הַטוֹבִים לְדַיִג, וְכֵיצַד אֶפְשָׁר לִמְצֹא בְּלֵב-יָם אֶת כִּווּן הַצָפוֹן, בְּעֶזְרַת מְקוֹמָהּ שֶׁל הַשֶׁמֶשׁ בַּשָׁמַיִם, וְאֵיךְ לְגַלוֹת מֵאַיִן הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת, וּשְׁאָר דְבָרִים חֲשׁוּבִים, שֶׁכָּל דַיָג וְאִישׁ-יָם צְרִיכִים לָדַעַת אוֹתָם.

עֻזִי הָיָה הַמְאֻשָׁר בָּאָדָם. הֲרֵי לַיוֹם הַזֶה חָלַם שָׁבוּעוֹת רַבִּים כָּל-כָּךְ!

“אַתָּה יוֹדֵעַ, אַבָּא?” לָחַשׁ, “אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַיָם”.

“אֲנִי שָׂמֵחַ לִשְׁמֹעַ זֹאת, עֻזִי”, אָמַר אַבָּא לְאַחַר רֶגַע שְׁתִיקָה, “סִימָן שֶׁתִּהְיֶה דַיָג טוֹב. אֲנַחְנוּ חַיָבִים לֶאֱהֹב אֶת הַיָם, כִּי הוּא הַנוֹתֵן לָנוּ אֶת לַחְמֵנוּ. הַיָם מֵאִיר אֶת פָּנָיו לָאֲנָשִׁים הָאוֹהֲבִים אוֹתוֹ. וְאִם נֶאֱהַב אוֹתוֹ תָּמִיד – נֵדַע גַם לְהָבִין אוֹתוֹ. וְאָז יִהְיֶה הַיָם טוֹב אֵלֵינוּ וּלְעוֹלָם לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנֵינוּ רֵיקָם. הַאִם הֵבַנְתָּ אוֹתִי, יֶלֶד?”

“כֵּן, אַבָּא…” אָמַר עֻזִי וּמִיָד הוֹסִיף: “בְּעֶצֶם לֹא הַכֹּל אֲבָל…”

“אֵין דָבָר…” אָמַר אַבָּא, “עוֹד נָשׁוּב וְנַפְלִיג בַּסִירָה הַרְבֵּה הַרְבֵּה פְּעָמִים, וְאָז תִּלְמַד לְהַכִּיר אֶת הַיָם וּתְבִינוֹ, וְאָז תָּבִין גַם מַה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ הַיוֹם”.

וְשׁוּב רֶגַע שֶׁל שְׁתִיקָה. וּמִסָבִיב מֵאִיר אֲלֵיהֶם הַיָם פָּנָיו בְּאַלְפֵי נִיצוֹצוֹת שֶׁל אוֹר וְקוֹרֵץ אֲלֵיהֶם בְּגַלִים קַלִילִים. וּמֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם חָגִים שְׁחָפִים לְבָנִים. וּפִתְאֹם נִשְׁמָע שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא:

“הַקְשֵׁב, עֻזִי; הַקְשֵׁב הֵיטֵב! הַאִם שׁוֹמֵעַ אַתָּה אֶת שִׁירַת הַיָם?”

עֻזִי מַאֲזִין; עוֹצֵם מְעַט אֶת עֵינָיו. וּפִתְאֹם הוּא קוֹרֵא:

“אֲנִי שׁוֹמֵעַ, אַבָּא! מִין מַנְגִינָה נִפְלָאָה. חֲרִישִׁית; כָּל-כָּךְ יָפָה! מֵאַיִן בָּאָה הַמַנְגִינָה הַזֹאת, אַבָּא?”

“אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, יֶלֶד. וְאוּלַי אִישׁ אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ זֹאת. כַּאֲשֶׁר נִמְצָא אֲנִי לְבַדִי בְּלֶב-יָם, וְהָעוֹלָם טוֹבֵל כֻּלוֹ בִּדְמָמָה – עוֹלָה בְּאָזְנַי מַנְגִינָה זוֹ…”

וְאָז צֵרֵף אַבָּא אֶת קוֹלוֹ אֶל מַנְגִינַת-הַיָם וּפָתַח בְּזֶמֶר:

רְחוֹקָה סִירָתִי מִן הַבַּיִת;

נֶעֶלְמוּ הַחוֹפִים, הַגָדוֹת.

אַךְ יָפִים הַגַלִים מוּל הֵשַׁיִט

וְיוֹדְעִים לְסַפֵּר אַגָדוֹת.

מִמָרוֹם מְחַיֵךְ הָרָקִיעַ

אֶל גַלִים הַיוֹצְאִים בְּמָחוֹל.

סִירָתִי הַקַלָה עוֹד תַּגִיעַ

בְּשָׁלוֹם אֶל הַחוֹף הַכָּחֹל…

שְׁנַיִם בִּלְבַד הָיוּ בְּלֵב הַיָם הָרָחָב; אַךְ אַף לְרֶגַע לֹא הִרְגִישׁוּ עַצְמָם בּוֹדְדִים. לְעִתִּים חָלְפָה לַהֲקַת שְׁחָפִים מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם וְהֵבִיאָה פְּרִיסַת-שָׁלוֹם מִן הַחוֹף. יֵשׁ וְגִלוּ בָּאֹפֶק אֲרֻבַּת-אֳנִיָה, שֶׁשָׁלְחָה לְעֻמָתָם עָשָׁן לָבָן – הֵד בְּרָכָה מֵאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת. כֹּה רַבִּים הָיוּ הַדְבָרִים שֶׁלָמַד עֻזִי אוֹתוֹ יוֹם! אַבָּא הֶרְאָה לוֹ כֵּיצַד מְטִילִים הַמַיְמָה אֶת הָרֶשֶׁת, וְכֵיצַד מַעֲלִים אוֹתָהּ אַחַר-כָּךְ וְהִיא מְלֵאָה דָגִים. בַּצָהֳרַיִם סָעֲדוּ אֶת לִבָּם בַּאֲרוּחָה קַלָה וּמֵעוֹלָם לֹא עָרַב הָאֹכֶל לְעֻזִי יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אוֹתוֹ יוֹם.

חִישׁ מַהֵר עָבַר עֲלֵיהֶם הַיוֹם. כִּי הִנֵה הֵרִים אַבָּא עֵינָיו אֶל הַשֶׁמֶשׁ וְאָמַר:

“וּבְכֵן, עֻזִי; הִגִיעָה הַשָׁעָה לַחֲזֹר”.

“הוֹי, אַבָּא!” קָרָא עֻזִי בְּצַעַר, “מַדוּעַ כָּל-כָּךְ מַהֵר?”

“צָרִיךְ לַחֲזֹר, יֶלֶד. עַד שֶׁנַגִיעַ לַחוֹף כְּבָר יֵרֵד הָעֶרֶב. וּרְאֵה גַם כֵּיצַד נַעֲשָׂה הָאֹפֶק אָפֹר וּמְאַיֵם. מוּטָב כִּי נְמַהֵר לְהַגִיעַ לַחוֹף”.

שׁוּב תָּפַס אַבָּא בַּמְשׁוֹטִים וְחָתַר בִּתְנוּעוֹת אַמִיצוֹת. וְהַסִירָה חָזְרָה לְהַחֲלִיק עַל פְּנֵי הַמַיִם בְּכִווּן אֶל הַחוֹף. לְמַעַן הָאֱמֶת, הָיָה עֻזִי עָיֵף בִּמְעַט, אֲבָל מְאֻשָׁר מְאֹד. הוּא יָדַע, כִּי עָבַר בְּשָׁלוֹם אֶת מִבְחַן הַיוֹם הָרִאשׁוֹן. וְעַכְשָׁו – זֶה בָּטוּחַ! – יִקַח אוֹתוֹ אַבָּא שׁוּב וְשׁוּב אֶל הַיָם. עוֹד שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים יַרְשֶׁה לוֹ לַחְתֹּר בְּעַצְמוֹ, וְאַחַר-כָּךְ לְהוֹרִיד אֶת הָרֶשֶׁת, וְאַחַר-כָּךְ…

…לְפֶתַע פִּתְאֹם פָּרְצָה הַסְעָרָה.

בִּתְנוּפַת-פִּתְאֹם יָרְדָה רוּחַ עַזָה עַל הַיָם, דָהֲרָה בִּשְׁרִיקַת-נִצָחוֹן, הִכְּתָה בַּמַיִם, הֶעֶלְתָה גַלִים, הִצְלִיפָה בַּסִירָה, נָשְׁפָה בַּפָּנִים, בַּבְּגָדִים. עֻזִי עָצַם בְּפַחַד אֶת עֵינָיו.

“מַה זֶה, אַבָּא?” קָרָא וְקוֹלוֹ רוֹעֵד מְעַט.

“סְעָרָה תָּקְפָה אוֹתָנוּ”, הֵשִׁיב אַבָּא בְּקוֹל-צְעָקָה, כְּדֵי לִגְבֹּר עַל יִלְלַת הָרוּחַ, “הַחֲזֵק הֵיטֵב בַּסִירָה, עֻזִי!”

“כֵּן, אַבָּא!” הֵשִׁיב גַם הוּא בִּצְעָקָה, “אֲנִי מַחֲזִיק…”

“ווּוּוּ… ווּוּוּ…” שׁוֹרֶקֶת הָרוּחַ, מְיַלֶלֶת בְּקוֹל מְנַהֵם.

וְאַבָּא מוֹסִיף לַחְתֹּר לְלֹא הֶפְסֵק, מְשׁוֹטָיו פּוֹלְחִים אֶת הַגַלִים, וְהַסִירָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, יוֹרֶדֶת וְעוֹלָה. אֲבָל אֵיפֹה הַחוֹף? לָמָה אֵין רוֹאִים אוֹתוֹ?

“אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים לְהַגִיעַ בִּמְהִירוּת אֶל הַחוֹף”, נִשְׁמָע קוֹלוֹ הָרָם שֶׁל אַבָּא, כְּאִלוּ שָׁמַע אֶת מַחְשְׁבוֹת בְּנוֹ, “מֻכְרָחִים לְהַגִיעַ! אַחֶרֶת…”

אַבָּא לֹא הִסְבִּיר מַה יִהְיֶה “אַחֶרֶת”. אוֹ אוּלַי אָמַר, אֲבָל הָרוּחַ הִבְלִיעָה קוֹלוֹ. אוּלָם עֻזִי תֵּאֵר לְעַצְמוֹ מֶה עָלוּל לִקְרוֹת.

כִּי הֵסִירָה מִתְנוֹדֶדֶת מַעְלָה-מַטָה, כְּאִלוּ הַיָם הוּא נַדְנֵדָה עֲנָקִית. וְהַשָׁמַיִם נַעֲשׂוּ אֲפֹרִים כָּל-כָּךְ, כְּאִלוּ הִתְכַּסוּ בִּשְׂמִיכַת-עָבִים עָבָה. וְגַם הַיָם נַעֲשָׂה אָפֹר, כְּאִלוּ הוּא הָרְאִי שֶׁל הַשָׁמַיִם. וְהָרוּחַ דוֹהֶרֶת, מַתִּיזָה רְסִיסֵי-מַיִם דוֹקְרָנִיִים, וְהַגוּף נַעֲשָׂה רָטֹב וָלַח, מִכַּף-רֶגֶל וְעַד שְׂעָרוֹת. וְהַמֵצַח נוֹטֵף זֵעָה וּמֶלַח, וּבָעֵינַיִם צוֹרֵב נוֹרָא…

‘אִמָא וַדַאי דוֹאֶגֶת לָנוּ עַכְשָׁו…’ אָמַר עֻזִי לְעַצְמוֹ.

וְאַבָּא קוֹרֵא וּמַזְכִּיר: “עֻזִי, אַתָּה מַחֲזִיק הֵיטֵב?”

יָדָיו שֶׁל עֻזִי לוֹפְתוֹת בְּעֹז אֶת דֹפֶן הַסִירָה:

“כֵּן, אַבָּא…”

וְהֵסִירָה מִתְנוֹדֶדֶת – מַעְלָה-מַטָה, עָלֹה וָרֵד. וְהַגַלִים עוֹלִים-יוֹרְדִים, קוֹצְפִים וּמִשְׁתַּבְּרִים. וְהָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת-מְיַבֶּבֶת…

“אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַחוֹף, אַבָּא?” קוֹלוֹ שֶׁל עֻזִי רוֹעֵד מְעַט. וְאוּלַי הַרְבֵּה.

“אַל פַּחַד, עֻזִי. נַגִיעַ אֶל הַחוֹף. תִּרְאֶה – אֲנַחְנוּ נְנַצֵחַ אֶת הַסְעָרָה!” קוֹלוֹ הַחַם וְהָאַמִיץ שֶׁל אַבָּא הֵבִיא בִּטָחוֹן זוֹהֵר אֶל הַלֵב. וְעֻזִי קָרֵב אֵלָיו וְשׁוֹאֵל:

“אוּלַי אוּכַל לַעְזֹר לְךָ, אַבָּא?”

“לַעְזֹר? בְּוַדַאי!” אַבָּא מְחַיֵךְ מִבַּעַד לַסְעָרָה, הִנֵה, קַח אֶת פַּחִית-הַמַיִם הָרֵיקָה וְהַתְחֵל לִשְׁאֹב הַחוּצָה אֶת הַמַיִם שֶׁחָדְרוּ אֶל הַסִירָה שֶׁלָנוּ".

וְעֻזִי תּוֹפֵס בִּשְׁתֵּי יָדַיִם אֶת הַפַּחִית וְגוֹחֵן אֶל שְׁלוּלִית-הַמַיִם שֶׁהִצְטַבְּרָה בְּקַרְקָעִית הַסִירָה. הִנֵה כָּךְ, לְלֹא הֶרֶף, נֶאֶבְקוּ הַדַיָג וּבְנוֹ בַּסְעָרָה שֶׁתָּקְפָה אוֹתָם. הָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת וּמַתִּיזָה רְסִיסִים-רְסִיסִים עַל גוּפָם וּפְנֵיהֶם. פִּתְאֹם נִרְאֶה כִּי הִנֵה מִתְהַפֶּכֶת הַסִירָה, וְכִי הֵם נוֹפְלִים אֶל בֵּין הַגַלִים הַמִתְנַפְּצִים, אֲבָל הַדַיָג הָאַמִיץ הוֹסִיף לַחְתֹּר בְּכָל כֹּחוֹ, כְּאִלוּ בִּקֵשׁ לְהַרְאוֹת לַגַלִים כִּי אֵין הוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵיהֶם; וְאוּלַי גַם בִּקֵשׁ לְהַרְאוֹת לִבְנוֹ כִּי הַיָם הַטוֹב אֵינוֹ בּוֹגֵד בִּידִידָיו. כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה עֻזִי גוֹחֵן וּמִזְדַקֵף, פּוֹשֵׁט זְרוֹעוֹתָיו וְאוֹסְפָן, מוֹצִיא אֶת מֵי-הַיָם שֶׁחָדְרוּ אֶל תּוֹךְ הַסִירָה.

“מַה נִשְׁמַע, יֶלֶד?” מַשְׁמִיעַ אַבָּא קוֹלוֹ, “אֵינְךָ מִתְעַיֵף?”

“זֶה בְּסֵדֶר, אַבָּא; עוֹד מְעַט אֶגְמֹר”.

“אַתָּה מְפַחֵד?”

“לְ… לֹא, אַבָּא. בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא. אֲבָל בְּכָל זֹאת הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁכְּבָר נַגִיעַ לַחוֹף”.

“נַגִיעַ, עֻזִי. תִּרְאֶה שֶׁעוֹד מְעַט נַגִיעַ! אַנְשֵׁי-הַיָם מְנַצְחִים תָּמִיד אֶת הַסְעָרוֹת”.

אַבָּא מוֹסִיף לַחְתֹּר, אֵינוֹ מַפְסִיק אַף לְרֶגַע, כְּאִלוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ עֲיֵפוּת מַהִי. וְעֻזִי שֶׁהָיָה עָיֵף, גַבּוֹ כּוֹאֵב וּזְרוֹעוֹתָיו קְפוּאוֹת, הוֹסִיף לְהוֹצִיא אֶת הַמַיִם. גַם הוּא רָצָה לְהַרְאוֹת לַסְעָרָה כִּי אֵינֶנוּ פּוֹחֵד מִפָּנֶיהָ.

וְאָז בָּא הָרֶגַע הַנִפְלָא; פִּתְאֹם הֵרִים עֻזִי רֹאשׁוֹ, עָצַר נְשִׁימָתוֹ וְקָרָא בְּקוֹל צוֹחֵק וּמְאֻשָׁר:

“אַבָּא! אַבָּא! הַחוֹף! אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַחוֹף! הִנֵה הוּא! אַבָּא…”

וְאָז נִגֵב אַבָּא אֶת מִצְחוֹ וְהִשְׁמִיעַ קְרִיאַת רְוָחָה:

“כֵּן, יֶלֶד. אֲנַחְנוּ מַגִיעִים!”

*

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדָה אִמָא עַל הַחוֹף וְהִבִּיטָה בִּדְאָגָה וּבַחֲרָדָה אֶל הַיָם הַסוֹעֵר. הַאֻמְנָם, שָׁכַח הַיָם הַטוֹב כִּי יוֹחַאי וְעֻזִי שֶׁלָהּ נִמְצָאִים עַל גַבּוֹ, בְּתוֹךְ סִירָה אַחַת קְטַנָה? רְגָעִים אֲרֻכִּים עָמְדָה וְהִבִּיטָה, בְּצִפִּיָה אִלֶמֶת.

סוֹף סוֹף גִלְתָה אֶת הַסִירָה הַנֶאֱבֶקֶת בַּגַלִים הַגְבוֹהִים. הִנֵה הִיא מִתְקָרֶבֶת לַחוֹף… וְהִנֵה הִיא מִתְרַחֶקֶת… וְשׁוּב מִתְקָרֶבֶת… וּכְבָר אֶפְשָׁר לִרְאוֹת עָלֶיהָ אֶת הַשַׁיָטִים שֶׁלָהּ. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָבָר נָגַע חַרְטוֹם הַסִירָה בְּחוֹלוֹת-הַחוֹף. וּשְׁנֵי הַשַׁיָטִים – הַדַיָג וּבְנוֹ – יָרְדוּ מִמֶנָה עֲיֵפִים, רְטֻבִּים – אֲבָל מְחַיְכִים.

וְאִמָא מִהֲרָה לִקְרָאתָם בִּזְרוֹעוֹת פְּרוּשׂוֹת:

“כָּל-כָּךְ טוֹב שֶׁהִגַעְתֶּם בְּשָׁלוֹם!” קָרְאָה, וְקוֹלָהּ נִשָׂא בָּרוּחַ.

עָמַד עֻזִי בֵּין אָבִיו לְאִמוֹ, הִבִּיט לְכָאן וּלְכָאן וְקָרָא בְּשִׂמְחָה:

“אַבָּא… אִמָא! אֲנַחְנוּ נִצַחְנוּ אֶת הַסְעָרָה! נִצַחְנוּ אוֹתָהּ!”

וְאַבָּא שִׁלֵב יָדָיו בִּידֵיהֶם שֶׁל הָאֵם וְהַבֵּן וְאָמַר בְּקוֹלוֹ הֶעָמֹק:

“כֵּן, יֶלֶד. הָאוֹהֲבִים אֶת הַיָם יְנַצְחוּ תָּמִיד אֶת הַסְעָרוֹת”.

אָז פָּנוּ הַשְׁלשָׁה לַעֲלוֹת בַּשְׁבִיל הַמוֹלִיךְ אֶל בֵּיתָם. וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם הִשְׂתָּרַע הַיָם הָאָפֹר, מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ מְבָרֵךְ אֶת הָאֲנָשִׁים הָאַמִיצִים.

יוֹמַיִם לִפְנֵי חַג הַפֶּסַח, עִם בּוֹא הָאָבִיב לַשָׂדוֹת, מָלְאוּ לַעֲטָרָה חָמֵשׁ שָׁנִים. חֲגִיגָה יָפָה עָרְכָה לָהּ אִמָא בְּיוֹם-הֻלַדְתָּהּ, וּכְדַאי הָיָה לְכֻלְכֶם לְהִשְׁתַּתֵּף בָּהּ. בָּאוּ לַחֲגִיגָה כָּל הַחֲבֵרִים – מִן הַגָן וּמִן הָרְחוֹב, וְהֵם בֵּרְכוּ אֶת עֲטָרָה, שָׁרוּ שִׁירִים יָפִים, שָׂמְחוּ וְצָחֲקוּ, וְכַמוּבָן – הֵבִיאוּ אִתָּם מַתָּנוֹת יָפוֹת, עֲטוּפוֹת נְיָרוֹת צִבְעוֹנִיִים: מִשְׂחָקִים, סְפָרִים וּפְרָחִים.

“הָיְתָה זוֹ חֲגִיגָה נֶהְדֶרֶת!” אָמְרוּ כָּל הָאוֹרְחִים זֶה לָזֶה.

לִפְנוֹת עֶרֶב הָלְכוּ הָאוֹרְחִים הַבַּיְתָה. אִמָא נִקְתָה אֶת הַחֶדֶר וַעֲטָרָה הִתְחִילָה לְסַדֵר אֶת הַמַתָּנוֹת שֶׁקִבְּלָה מִן הָאוֹרְחִים: תְּחִלָה קִפְּלָה אֶת נְיָרוֹת הָעֲטִיפָה, וְאַחַר-כָּךְ הִנִיחָה כָּל מַתָּנָה בִּמְקוֹמָהּ הַמַתְאִים: אֶת הַסֵפֶר הִנִיחָה בָּאָרוֹן; אֶת הַלוֹטוֹ עַל הָאִצְטַבָּה וְאֶת מַחְבֶּרֶת-הַצִיוּרִים הַחֲדָשָׁה הִנִיחָה עַל הַשֻׁלְחָן.

לְבַסוֹף הֶחֱזִיקָה עֲטָרָה בְּיָדֶיהָ אֶת הַמַתָּנָה שֶׁהֵבִיאָה לָהּ עָפְרָה. הָיְתָה זוֹ קֻפְסַת-עֵץ יָפָה, וּבָהּ נָחוּ צְבָעִים חֲדָשִׁים – שִׁבְעָה עֶפְרוֹנוֹת צִבְעוֹנִיִים. הִבִּיטָה עֲטָרָה סָבִיב סָבִיב וְחָשְׁבָה: אֵיפֹה כְּדַאי לְהַנִיחַ אֶת קֻפְסַת הַצְבָעִים? אוּלַי בָּאָרוֹן, עַל-יַד הַסְפָרִים? וְאוּלַי בָּאַרְגָז, עַל-יַד הַקֻבִּיוֹת? לֹא… הֲכִי כְּדַאי לְהַנִיחַ אוֹתָהּ עַל הַשֻׁלְחָן, לְיַד מַחְבֶּרֶת הַצִיוּרִים.

וְכָךְ בֶּאֱמֶת עָשְׂתָה.

“דִין – דִין – דָן! – דִין – דִין – דָן…” מְצַלְצֵל הַשָׁעוֹן אֶת שֵׁשֶׁת צִלְצוּלָיו, קוֹרֵא: “הִגִיעָה עֵת לִישֹׁן!”

הַפַּעַם הִסְכִּימָה עֲטָרָה לְצִלְצוּלֵי הַשָׁעוֹן בְּלֵב שָׁלֵם. כִּי כֵן, עֲיֵפָה הָיְתָה אַחֲרֵי הַחֲגִיגָה הָעַלִיזָה. הִיא הִתְרַחֲצָה, לָבְשָׁה פִּיגָ’מָה וְעָלְתָה עַל מִטָתָהּ.

“לֵיל מְנוּחָה, עֲטָרָה! חֲלוֹמוֹת פָּז…”

הַס! שֶׁקֶט רַב בַּבַּיִת… מַלְאַךְ-הַחֲלוֹמוֹת פּוֹרֵשׂ עָלָיו אֶת כְּנָפָיו הַזְהֻבּוֹת.

*

בַּחֲצוֹת הַלַיְלָה הָיָה הַדָבָר. כּוֹכָב קָטָן, שֶׁנִתְלָה עַל צַמֶרֶת-הַבְּרוֹשׁ, הֵצִיץ מִבַּעַד לְסִדְקֵי הַתְּרִיס אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר וְרָאָה מַחֲזֶה מְעַנְיֵן. הוּא רָאָה, וְהִנֵה אַט אַט נִפְתַּחַת קֻפְסַת הַצְבָעִים שֶׁנָחָה עַל הַשֻׁלְחָן וּמִתּוֹכָהּ יוֹצְאִים שִׁבְעָה עֶפְרוֹנוֹת צִבְעוֹנִיִים: לָבָן, יָרֹק, צָהֹב, כָּתֹם, אָדֹם, כָּחֹל וּוָרֹד. וְהָעֶפְרוֹנוֹת חֲדָשִׁים, זְקוּפִים וּמְחֻדָדִים. נִצְבוּ הַשִׁבְעָה וְהִסְתַּדְרוּ בְּשׁוּרָה יְשָׁרָה וְצִבְעוֹנִית, שִׁלְבוּ יָדַיִם דַקִיקוֹת וְיָצְאוּ בְּרִקוּד סַסְגוֹנִי עַל הַשֻׁלְחָן. רָקְדוּ הָעֶפְרוֹנוֹת וְשָׁרוּ:

בְּהָרֵי פָּרַס וְהֹדוּ

יִרְקְדוּ עֶדְרֵי צְבָאִים.

וַעֲלֵי שֻׁלְחָן יִרְקֹדוּ

יַחַד חֲבוּרַת צְבָעִים.

נְחוֹלֵל סָבִיב סָבִיב

בַּמָחוֹל הַצִבְעוֹנִי.

וְנַרְקִיד פִּרְחֵי אָבִיב –

כַּלָנִית וְצִבְעוֹנִי…

‘כַּמָה יָפֶה הָרִקוּד!’ לָחַשׁ הַכּוֹכָב בְּתוֹךְ לִבּוֹ, ‘חֲבָל שֶׁסַבָּא-יָרֵחַ אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת אוֹתוֹ, כִּי הוּא יָשֵׁן עַכְשָׁו…’

רוּחַ קַלִילָה רִשְׁרְשָׁה בֵּין עַנְפֵי הָאִילָן וְהַכּוֹכָב הַקָטָן וְהַסַקְרָנִי הוֹסִיף לְהָצִיץ אֶל הַחֶדֶר. עַתָּה יָצָא מִתּוֹךְ הַשׁוּרָה הַצֶבַע הַלָבָן. בִּצְעָדִים קַלִילִים הִתְקָרֵב אֶל מַחְבֶּרֶת-הַצִיוּרִים (זוֹ שֶׁהֵבִיא יִזְהָר) וּפָתַח אֶת הַדַף הָרִאשׁוֹן – דַף חָלָק וְנָקִי.

“מַה כְּדַאי לְצַיֵר עַל הַדַף הַזֶה?” פָּנָה הַצֶבַע הַלָבָן וְשָׁאַל אֶת שִׁבְעַת חֲבֵרָיו לַקֻפְסָה.

“צַיֵר שֶׁלֶג… צַיֵר סָדִין…” נָתַן כָּל צֶבַע עֵצָה, כְּיַד הַדִמְיוֹן הַטוֹבָה עָלָיו, “וְאוּלַי תְּצַיֵר כּוֹס חָלָב?”

חָשַׁב הַצֶבַע הַלָבָן רֶגַע קָט וּלְבַסוֹף אָמַר: “אֲצַיֵר כּוֹס-חָלָב. אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁעֲטָרָה אוֹהֶבֶת לִשְׁתּוֹת אֶת הֶחָלָב שֶׁאֲנִי צוֹבֵעַ…”

אָמַר – וְעָשָׂה: הִתְחִיל לְטַיֵל הָלוֹךְ וָשׁוֹב עַל הַדַף הֶחָלָק; לֹא עָבְרוּ שָׁלשׁ דַקוֹת – וּכְבָר נִרְאֲתָה עָלָיו בְּבֵרוּר כּוֹס מְלֵאָה חָלָב לָבָן. וְהָעִפָּרוֹן מְצַיֵר וּמְזַמֵר:

כֹּה רַבִּים הַצְבָעִים הַיָפִים בָּעוֹלָם –

מִזְהַב הַחַמָה וְעַד תְּכוֹל יָם הַמַיִם.

מִי יֵדַע לְהַגִיד מִי חָשׁוּב מִכֻּלָם,

מִי יָפֶה בְּיוֹתֵר לָעֵינַיִם?

לִי צֶבַע בָּהִיר וְשָׁקֵט כַּחֲלוֹם,

וְקוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם לַקָרוֹב, לָרָחוֹק,

הִנֵה אֲצַיֵר כּוֹס שְׁקוּפָה כַּחַלוֹן,

וְחָלָב בָּהּ טָעִים וּמָתוֹק.

“יֹפִי! יֹפִי!” קָרְאוּ כָּל הַצְבָעִים וּמָחֲאוּ כַּף. וּבֶאֱמֶת, קָשֶׁה הָיָה לָדַעַת מִמַה נֶהֱנוּ יוֹתֵר – אִם מִן הַצִיוּר הַנֶחְמָד שֶׁצִיֵר הַצֶבַע הַלָבָן עַל דַף הַמַחְבֶּרֶת (כּוֹס חָלָב) אוֹ מִן הַשִׁיר הַיָפֶה. אֲפִלוּ הַכּוֹכָב הַקָטָן לֹא יָכוֹל הָיָה לְהַחְלִיט מֶה חָמוּד יוֹתֵר וְלָכֵן שָׁתַק וְהוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵן מַטָה.

עַתָּה חָזַר הָעִפָּרוֹן הַלָבָן אֶל מְקוֹמוֹ בַּשׁוּרָה, וְאֶל מַחְבֶּרֶת-הַצִיוּר קָרַב בִּצְעָדִים מְלַבְלְבִים הָעִפָּרוֹן הַיָרֹק. הוּא הָפַךְ אֶת הַדַף, עָלָה עַל הָעַמוּד הַשֵׁנִי וּפָנָה אֶל שֵׁשֶׁת חֲבֵרָיו הָעוֹמְדִים מוּלוֹ בַּשׁוּרָה:

“הַגִידוּ נָא לִי, מַה כְּדַאי לִי לְצַיֵר עַל הַדַף הַזֶה? אֲבָל מַשֶׁהוּ יָפֶה!”

“צַיֵר לָנוּ דֶשֶׁא… צַיֵר בָּצָל… צַיֵר לָנוּ עֵץ מְלַבְלֵב…” גַם הַפַּעַם הִשְׁמִיעַ כָּל צֶבַע רַעְיוֹן מִשֶׁלוֹ. וְהַיָרֹק הִרְהֵר רֶגַע וּלְבַסוֹף הֶחְלִיט:

“טוֹב; אֲצַיֵר לָכֶם עֵץ מְלַבְלֵב. הִנֵה – רְאוּ!”

הִתְחִיל הָעִפָּרוֹן הַיָרֹק לְטַיֵל הָלוֹךְ וָשׁוֹב עַל פְּנֵי הַדַף הֶחָלָק; לֹא עָבְרוּ שָׁלשׁ דַקוֹת וָחֵצִי – וְהִנֵה הִתְחִיל עֵץ צָעִיר מְלַבְלֵב עַל הַנְיָר. וְהָעִפָּרוֹן מוֹסִיף עוֹד עָנָף, עוֹד עָלֶה, וְהוּא מְצַיֵר וְשָׁר:

רַבִּים הַצְבָעִים הַיָפִים בָּעוֹלָם,

כָּל מַרְאֶה וְצִבְעוֹ הַפּוֹרֵחַ.

גַם אֲנִי לֹא אֵדַע מִי יָפֶה מִכֻּלָם,

מִי הָדוּר מִכֻּלָם וְזוֹרֵחַ.

אֲנִי מְבַשֵׂר הַתִּקְוָה שֶׁבַּלֵב

וְצִבְעִי אֲבִיבִי וְצָעִיר.

וְעַל כֵּן פֹּה צִיַרְתִּי אִילָן מְלַבְלֵב

בְּשַׁחַר נָאֶה וּבָהִיר.

“הֵידָד!” קָרְאוּ כָּל הַצְבָעִים וּמָחֲאוּ כַּף.

חֵלֶק מֵהֶם נֶהֱנָה יוֹתֵר מִן הַצִיוּר וְאִלוּ חֶלְקָם הָאַחֵר נֶהֱנָה דַוְקָא מִן הַשִׁיר. וְאִלוּ הַכּוֹכָב הַסַקְרָן הִסְכִּים לִשְׁנֵיהֶם: כִּי גַם הַצִיוּר הַיָרֹק וְגַם הַשִׁיר נָשְׂאוּ מְאֹד חֵן בְּעֵינוֹ הַקוֹרֶצֶת.

וּלְאַחַר שֶׁחָזַר הָעִפָּרוֹן הַיָרֹק אֶל מְקוֹמוֹ בַּשׁוּרָה, יָצָא הָעִפָּרוֹן הַצָהֹב וְהִתְקָרֵב בְּדִלוּגִים עַלִיזִים אֶל מַחְבֶּרֶת הַצִיוּרִים. גַם הוּא הָפַךְ אֶת הָעַמוּד, עָלָה בְּנִתּוּר עַל הַדַף הֶחָלָק וּפָנָה אֶל חֲבֵרָיו:

“בְּבַקָּשָׁה… מַה כְּדַאי לִי לְצַיֵר כָּאן?”

“צַיֵר לָנוּ סַבְיוֹן… צַיֵר סִינִי… צַיֵר לִימוֹן…” קָרְאוּ שֵׁשֶׁת הַצְבָעִים בְּבַת אַחַת. וְאִלוּ הַצָהֹב הֶאֱזִין לְדִבְרֵיהֶם, חִיֵךְ וְאָמַר לְבַסוֹף:

“נוּ, טוֹב, אֲצַיֵר לָכֶם לִימוֹן. כִּי סַבְיוֹן קְצָת קָשֶׁה לִי לְצַיֵר וְאִלוּ סִינִי לֹא רָאִיתִי בִּכְלָל, גַם לֹא בַּחֲגִיגַת יוֹם-הַהֻלֶדֶת…”

הִתְחִיל הָעִפָּרוֹן הַצָהֹב לְהַעֲבִיר קַוִים מְעֻגָלִים עַל הַדַף, עוֹבֵר מִכָּאן לְכָאן וְשָׁר בְּקוֹל עַלִיז:

כֹּה רַבִּים הַצְבָעִים הַיָפִים בָּעוֹלָם –

מִלִבְנַת-הֶחָלָב וְעַד תְּכוֹל הַשָׁמַיִם.

גַם אֲנִי לֹא אֵדַע מִי יָפֶה מִכֻּלָם,

כִּי כֻּלָם חֲבִיבִים לָעֵינַיִם.

אֲנִי מְטַיֵל בֵּין פִּרְחֵי הַשָׂדֶה

וְנִבָּט מִכּוֹכַב-הַמָרוֹם שֶׁקָרַץ.

אֲנִי יְדִידוֹ שֶׁל חַרְגוֹל מְדַדֶה,

אַךְ הַפַּעַם צִיַרְתִּי לִימוֹן חֲמַצְמַץ…

“כַּמָה יָפֶה! כַּמָה יָפֶה!” קָרְאוּ שֵׁשֶׁת הַצְבָעִים לְמַרְאֶה הַלִימוֹן הַצְהַבְהַב וּלְמִשְׁמַע הַשִׁיר הַמְלַבֵּב. וְאִלוּ הַכּוֹכָב הַסַקְרָן אָמַר אֶל לִבּוֹ:

‘כַּמָּה נֶחְמָד מִצִדוֹ שֶׁהִזְכִּיר אוֹתִי בְּשִׁירוֹ. אֲבָל… אִלוּ אֶפְשָׁר הָיָה לִטְעֹם מִן הַלִימוֹן, כְּדֵי לָדַעַת מַה זֶה חֲמַצְמַץ…’ הוּא הִבִּיט סְבִיבוֹ, כְּדֵי לִשְׁאֹל מִישֶׁהוּ מֵחֲבֵרָיו, אֲבָל כֻּלָם נָעוּ מִכְּבָר מַעֲרָבָה וְהָיוּ רְחוֹקִים מִמֶנוּ. רַק הוּא לְבַדוֹ נִשְׁאַר עַל מְקוֹמוֹ לְיַד צַמֶרֶת-הָעֵץ. עַל כֵּן מִהֵר לִשְׁלֹחַ עֵינוֹ וְלִרְאוֹת מִי יִקְרַב עַתָּה אֶל הַמַחְבֶּרֶת.

אָכֵן, עַתָּה עָמַד עַל דַף חָדָשׁ וְחָלָק עִפָּרוֹן בְּצֶבַע כָּתֹם.

“אַל תִּקְרְאוּ לִי כָּתֹם”, בִּקֵשׁ הַצֶבַע, “קִרְאוּ לִי זָהֹב, כִּי יֵשׁ לִי צֶבַע שֶׁל זָהָב”. אַחַר-כָּךְ חִיֵךְ וְשָׁאַל: “אִם כֵּן, מַה כְּדַאי לִי לְצַיֵר?”

“צַיֵר תַּפּוּז…” אָמַר הַצֶבַע הַצָהֹב.

“צַיֵר שֶׁמֶשׁ…” אָמַר הַצֶבַע הָאָדֹם.

“צַיֵר חַרְצִית…” אָמַר הַצֶבַע הַיָרֹק.

רָצוּ גַם הַצְבָעִים הָאֲחֵרִים לוֹמַר אֶת דַעְתָּם, אֲבָל הַכָּתֹם -הַזָהֹב אָמַר לָהֶם:

“הָיִיתִי מְצַיֵר הַכֹּל בְּרָצוֹן; אֲבָל אֵין מָקוֹם רַב כָּל-כָּךְ עַל הַדַף. עַל כֵּן אֲצַיֵר לָכֶם הַפַּעַם – שֶׁמֶשׁ”.

וּמִיָד הִתְחִיל הָעִפָּרוֹן הַכָּתֹם (סְלִיחָה: הַזָהֹב!) עוֹבֵר בְּחֻדוֹ עַל הַדַף וּמְצַיֵר עִגוּל, וְקַרְנַיִם, וְגַם פָּנִים מְאִירִים, וְכָךְ הָיָה מְצַיֵר וְשָׁר:

נָכוֹן, מְרֻבִּים הַצְבָעִים בָּעוֹלָם,

מִיֶרֶק עֵצִים וְעַד תְּכוֹל הַשָׁמַיִם.

גַם אֲנִי לֹא אֵדַע מִי נָאֶה מִכֻּלָם,

רַק אֵדַע מִי יָפֶה לָעֵינַיִם.

אֲנִי אֶת עֵינִי הַנִרְדֶמֶת מֵעִיר.

וַאֲנִי עַל שָׂדוֹת וְעַל גֶבַע מֵאִיר.

אֲנִי הַמַבְשִׁיל אֶת הַפְּרִי הַזָהֹב,

וְעַל כֵּן אֲצַיֵר אֶת הַשֶׁמֶשׁ הַטוֹב.

“אֵיזֶה חֶמֶד! אֵיזֶה יֹפִי!” קָרְאוּ שֵׁשֶׁת הַצְבָעִים פֶּה אֶחָד. אֲחָדִים אַף הוֹסִיפוּ: “בֶּאֱמֶת, שֶׁמֶשׁ שֶׁל זָהָב…” וַאֲחֵרִים אָמְרוּ: “כֵּן זֶהוּ מַה שֶׁאוֹמְרִים ‘שִׁיר-זָהָב’…”

וְהַכּוֹכָב הַקָטָן בִּקֵשׁ לְהוֹסִיף: ‘רְאוּ, גַם לִי יֵשׁ צֶבַע שֶׁל זָהָב!’ אַךְ לְצַעֲרוֹ לֹא הִסְפִּיק לוֹמַר זֹאת, כִּי הִנֵה חָזַר כְּבָר הַצֶבַע הַזָהֹב אֶל מְקוֹמוֹ בַּשׁוּרָה, וְאֶל מַחְבֶּרֶת-הַצִיוּר קָרַב בִּצְעָדִים חֲשׁוּבִים וְאִטִיִים הַצֶבַע הָאָדֹם. הִנֵה הָפַךְ אֶת הַדַף, עָלָה עַל הָעַמוּד הֶחָלָק וְשָׁאַל:

“וּבְכֵן, מַה תִּרְצוּ שֶׁאֲנִי אֲצַיֵר עַל הַדַּף?”

“אוּלַי תְּצַיֵר מְדוּרָה? וְאוּלַי – כַּלָנִית? וְשֶׁמָא תְּצַיֵר – דָם?”

“לֹא, לֹא רוֹצִים דָם!” קָרָא הַצֶבַע הַלָבָן בְּתַחֲנוּנִים.

“טוֹב, אֲצַיֵר לָכֶם מִשְׁפַּחַת כַּלָנִיוֹת”, הִסְכִּים הַצֶבַע הָאָדֹם. הִתְחִיל לְהַעֲבִיר קַוִים יָפִים וּבְטוּחִים עַל הַדַף, וְכָךְ הָיָה מְצַיֵר וְשָׁר:

כֹּה רַבִּים הַצְבָעִים הַיָפִים בָּעוֹלָם,

צָהֹב וְלָבָן, יְרַקְרַק וְזָהֹב.

לֹא אֵדַע לְהַגִיד מִי יָפֶה מִכֻּלָם,

כָּל אֶחָד הוּא יָפֶה וְגַם טוֹב.

אַךְ צִבְעִי הָאָדֹם הוּא לוֹהֵט וְחָזָק,

הוּא נִבָּט מִן הָאֵשׁ וְזוֹהַר בַּבָּרָק.

הוּא זוֹרֵם בָּעוֹרָקִים, מְכַסֶה מַעֲנִית

וְצוֹבֵעַ בְּאֹדֶם פִּרְחֵי כַּלָנִית.

“כַּפְתּוֹר וָפֶרַח! חָמוּד וְחָבִיב!” קָרְאוּ הַצְבָעִים כֻּלָם וְהַיָרֹק שָׁאַל: “מֻתָּר אוּלַי גַם לְהָרִיחַ?”

הַכֹּל צָחֲקוּ, וְאִלוּ הַכּוֹכָב שָׁאַל בְּלִבּוֹ: ‘אֵיךְ מְרִיחִים פְּרָחִים?’ הוּא בֶּאֱמֶת לֹא יָדַע, שֶׁהֲרֵי לַכּוֹכָבִים אֵין, כַּיָדוּעַ, אַף. שׁוּב הִצְטַעֵר עַל שֶׁהוּא תָּלוּי כָּךְ לְבַדוֹ עַל-יַד צַמֶרֶת הַבְּרוֹשׁ; אֲבָל עַד מְהֵרָה שָׁכַח אֶת צַעֲרוֹ, כִּי הִנֵה קָרַב אֶל הַמַחְבֶּרֶת בִּצְעָדִים קַלִילִים וְעַלִיזִים הַצֶבַע הַכָּחֹל. חִישׁ קַל דִלֵג עַל הַדַף הֶחָלָק וּפָנָה אֶל חֲבֵרָיו בְּקוֹל חִנָנִי:

“בֶּאֱמֶת. אִמְרוּ מַהֵר; מַה תִּרְצוּ שֶׁאֲצַיֵר לָכֶם?”

“צַיֵר יָם… צַיֵר שָׁמַיִם… צַיֵר דֶגֶל!” קָרְאוּ שֵׁשֶׁת הָעֶפְרוֹנוֹת הָעוֹמְדִים בַּשׁוּרָה.

הִרְהֵר הָעִפָּרוֹן הַכָּחֹל רֶגַע קָט, אוּלַי גַם הֵצִיץ אֶל הַכּוֹכָב הַקָטָן, וְאָמַר לְבַסוֹף: “טוֹב, הֶחְלַטְתִּי: אֲצַיֵר לָכֶם יָם; וְאִם יִשָׁאֵר מָקוֹם עַל הַדַף – אוֹסִיף גַם שָׁמַיִם מֵעַל לַיָם”.

עַד מְהֵרָה הִתְחִיל לְהַכְחִיל עַל הַדַף יָם רוֹגֵעַ, עִם גַלִים קַלִילִים. וְאַחַר-כָּךְ נִפְרְשׂוּ שָׁמַיִם מֵעַל הַיָם, וּבְאָזְנֵי הַצְבָעִים עָלָה קוֹל שִׁירוֹ שֶׁל הַצֶבַע הַכָּחֹל:

מְרֻבִּים הַגְוָנִים הַיָפִים בָּעוֹלָם –

כָּתֹם וְסָגֹל, אַדְמוֹנִי וִירַקְרַק.

מִי יֵדַע לְהַגִיד מִי יָפֶה מִכֻּלָם?

לֹא יֵדְעוּ זֹאת מַלְאָךְ וּשְׁרַקְרַק.

אַךְ צִבְעִי מְכַסֶה הָרָקִיעַ הָרָם

וְנִפְרָשׂ כְּמַרְבָד עַל אוֹקְיָנוֹס וָיָם.

הוּא מוּנָף עַל דְגָלִים בַּחַגִים וּבַחֹל

וְעַל כֵּן אֲצַיֵר אֶת הַנוֹף הַכָּחֹל.

“הֵידָד! הֵידָד!” קָרְאוּ שֵׁשֶׁת הַצְבָעִים בְּשִׂמְחָה כַּאֲשֶׁר חָזַר הָעִפָּרוֹן הַכָּחֹל אֶל מְקוֹמוֹ בַּשׁוּרָה. וְהַכּוֹכָב הַקָטָן מִצְמֵץ בְּעֵינוֹ וְאָמַר בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּלִבּוֹ: ‘כְּדַאי לִי לְהָצִיץ בַּבֹּקֶר וְלִרְאוֹת אֶת צֶבַע הַשָׁמַיִם בִּשְׁעוֹת הַיוֹם. וַדַאי הֵם נִפְלָאִים, הַשָׁמַיִם כְּשֶׁהֵם מִצְטַבְּעִים מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק בַּצֶבַע הַכָּחֹל הַיָפֶה…’

סוֹף סוֹף הִגִיעַ גַּם תּוֹרוֹ שֶׁל הַצֶבַע – אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב – הַוָרֹד. בִּצְעָדִים קַלִילִים וַעֲנֻגִים קָרַב הָעִפָּרוֹן הַוָרֹד אֶל הַמַחְבֶּרֶת, דִלֵג וְעָלָה עַל הַדַף שֶׁלִפְנֵי-הָאַחֲרוֹן וּפָנָה אֶל שֵׁשֶׁת חֲבֵרָיו.

“אָנָא, מַה תִּרְצוּ שֶׁאֲצַיֵר לָכֶם? נוּ, אִמְרוּ…”

וְהַשִׁשָׁה, שֶׁהָיוּ כְּבָר עֲיֵפִים בְּמִקְצָת, אָמְרוּ:

“צַיֵר שִׂמְלָה… לֹא, צַיֵר פַּרְפָּר… וְאוּלַי תְּצַיֵר וֶרֶד”.

“יֹפִי!” שָׂמַח הַוָרֹד, “אֲצַיֵר לָכֶם וֶרֶד, כִּי שְׁמוֹ דוֹמֶה לִשְׁמִי”.

בִּתְנוּעוֹת זְרִיזוֹת חָג הַצֶבַע עַל הַדַף, צִיֵר גִבְעוֹל וַעֲלֵי-כּוֹתֶרֶת, צִיֵר וְשָׁר:

אָכֵן, מְרֻבִּים הַצְבָעִים בָּעוֹלָם,

יְרַקְרַק וְתָכֹל, אֲדַמְדַּם וְסָגֹל.

גַם אֲנִי לֹא אֵדַע מִי יָפֶה מִכֻּלָם,

מִי שַׁלִיט בַּמֶרְחָב הֶעָגֹל.

הֵן צִבְעִי הוּא עָנֹג וְקַלִיל כְּפַרְפָּר

וּבְגַן-הַוְרָדִים לִי פְּרָחִים אֵין-מִסְפָּר.

וְעֵת שַׁחַר יִשְׁלַח לִי בְּרָכָה נוֹשָׁנָה

אֲסַיֵם צִיוּרִי וְאַגִישׁ – שׁוֹשַׁנָה.

“תּוֹדָה לְךָ, תּוֹדָה, יְדִידֵנוּ!” קָרְאוּ הַצְבָעִים בְּשִׂמְחַת-אֱמֶת. עַתָּה שָׂמְחוּ כֻּלָם שִׂמְחָה כְּפוּלָה: כִּי הִנֵה זָכָה סוֹף סוֹף גַּם חֲבֵרָם הָאַחֲרוֹן לְצַיֵר אֶת צִיוּרוֹ. וְעַכְשָׁו הֵם יְכוֹלִים…

“אֲבָל הַבִּיטוּ!” קָרָא פִּתְאֹם הַצֶבַע הַכָּתֹם (שׁוּב שָׁכַחְתִּי: הַזָהֹב!), “נִשְׁאַר עוֹד דַף אֶחָד בַּמַחְבֶּרֶת שֶׁלֹּא צִיַרְנוּ בּוֹ”.

נָכוֹן! הַדַף הָאַחֲרוֹן בַּמַחְבֶּרֶת נִשְׁאַר חָלָק וְנָקִי, וְהוּא מַבִּיט אֲלֵיהֶם קְצָת בְּעֶצֶב, קְצָת בְּבוּשָׁה.

מַה לַעֲשׂוֹת? מִי יְצַיֵר בּוֹ? אוּלַי לְהָטִיל גוֹרָל, אוֹ – – –

“יֵשׁ לִי עֵצָה!” קָרָא הַצֶבַע הַכָּחֹל בְּשִׂמְחָה, “הָבָה נְצַיֵר עָלָיו כֻּלָנוּ יַחַד צִיוּר מְשֻׁתָּף”.

“יֹפִי! עֵצָה נִפְלָאָה!” קָרְאוּ כָּל הַצְבָעִים פֶּה אֶחָד, “נְצַיֵר לַעֲטָרָה צִיוּר מְשֻׁתָּף!”

חִישׁ מַהֵר עָלוּ כָּל שִׁבְעַת הַצְבָעִים עַל הַדַף וְנִגְשׁוּ בְּחֶדְוָה אֶל יְצִירָתָם הַמְשֻׁתֶּפֶת. הַיָרֹק יָרַד לִצְבֹּעַ אֶת הַדֶשֶׁא וְהַכָּחֹל טִפֵּס אֶל מְקוֹם הַשָׁמַיִם; הַוָרֹד נִגַשׁ לְצַיֵר פַּרְפָּר וְהַצָהֹב בָּחַר מָקוֹם לְגִבְעַת-חוֹל; הָאָדֹם הִדְלִיק מְדוּרָה קְטַנָה בַּפִּנָה, הַלָבָן הוֹרִיד שֶׁלֶג עַל הַגָג וְאִלוּ הַכָּתֹם הֵאִיר אֶת כָּל הַצִיוּר בְּשֶׁמֶשׁ עֲגֻלָה וְיָפָה.

זוֹ הָיְתָה יְצִירָה! זֶה הָיָה צִיוּר! – שִׂיא הַצִיוּרִים!

וְהַכּוֹכָב הַקָטָן? הוּא כֹּה בִּקֵשׁ לְהִתְקָרֵב אֶל הַתְּרִיס, לִרְאוֹת מִקָרוֹב אֶת הַצִיוּר הַמְשֻׁתָּף… אַךְ בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִסְתַּנְנָה קֶרֶן-שַׁחַר רִאשׁוֹנָה מִקַו-הָרָקִיעַ שֶׁל הַמִזְרָח וְהָדְפָה אוֹתוֹ, אֶת כּוֹכָבֵנוּ, מִצַמֶרֶת הָעֵץ וָהָלְאָה:

“פַּגְרָן שֶׁכְּמוֹתְךָ! חֲזֹר מַהֵר אֶל מְקוֹמְךָ!”

“עוֹד רֶגַע…” הִתְחַנֵן כּוֹכָבֵנוּ, “בֶּאֱמֶת, עוֹד רֶגַע אֶחָד וְדַי!”

“אַף לֹא חֲצִי רֶגַע!” הֵאִיצָה בּוֹ הַקֶרֶן, “חֲזֹר מַהֵר, כִּי מְאֻחָר!”

בְּאִי-רָצוֹן פָּנָה הַכּוֹכָב לָשׁוּב אֶל מְקוֹמוֹ וְלֹא זָכָה לִרְאוֹת אֶת הַצִיוּר הַמְשֻׁתָּף שֶׁל הַצְבָעִים. רַק שִׁירָם הַמְשֻׁתָּף וְהָעַלִיז עָלָה מֵרָחוֹק בְּאָזְנָיו:

מְרֻבִּים הַצְבָעִים הַיָפִים בָּעוֹלָם –

מִצְהוֹב הַחוֹלוֹת וְעַד תְּכוֹל הַשָׁמַיִם.

אֵין אֶחָד שֶׁיִהְיֶה הַיָפֶה מִכֻּלָם,

כִּי כֻּלָנוּ יָפִים לָעֵינַיִם:

הָאֶחָד מְכַסֶה מַרְבַדֵי יְעָרוֹת

וְשֵׁנִי יְנַצְנֵץ מִפַּלְגֵי נְהָרוֹת;

הַשְׁלִישִׁי יְחַיֵךְ מִגְבִיעֵי הַפְּרָחִים

וּרְבִיעִי יְבָרֵךְ מִשׁוּלֵי הַדְרָכִים…

*

לַמָחֳרָת פּוֹקַחַת עֲטָרָה עֵינֶיהָ, מִתְרוֹמֶמֶת עַל מִטָתָהּ אֶל הַחַלוֹן. כֵּן, הִיא כְּבָר בַּת חָמֵשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד… הִיא מִתְבּוֹנֶנֶת בַּחֶדֶר – אֶל הַסֵפֶר אֲשֶׁר בָּאָרוֹן; אֶל הַלוֹטוֹ שֶׁעַל הָאִצְטַבָּה, וְאֶל… שָׁם עַל הַשֻׁלְחָן, מֻנָחִים זֶה לְיַד זֶה, קֻפְסַת הַצְבָעִים וּמַחְבֶּרֶת הַצִיוּר.

“יֹפִי!” מַחְלִיטָה עֲטָרָה, “עַכְשָׁו אֲצַיֵר צִיוּר רִאשׁוֹן בַּמַחְבֶּרֶת הַחֲדָשָׁה שֶׁלִי”.

הִיא נִגֶשֶׁת אֶל הַשֻׁלְחָן וּפוֹתַחַת אֶת קֻפְסַת הַצְבָעִים. וּבְאוֹתוֹ רֶגַע –

“עֲטָרָה עֲטָרָה!” קוֹרֵאת אִמָא מִן הַמִטְבָּח, “בּוֹאִי; אֲרוּחַת-הַבֹּקֶר מְחַכָּה לָךְ”.

נוּ, טוֹב, אֵין דָבָר. הִיא תְּצַיֵר אַחַר-כָּךְ…

…וְשִׁבְעַת הַצְבָעִים נָשְׁמוּ לִרְוָחָה. בֶּאֱמֶת הֵם הָיוּ עֲיֵפִים וְרָצוּ לָנוּחַ. הֲרֵי לֹא יָשְׁנוּ כִּמְעַט כָּל הַלַיְלָה…

בַּלַיְלָה, לִפְנֵי הַשֵׁנָה, אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לִי בַּמִטָה וְחוֹשֶׁבֶת מַחֲשָׁבוֹת.

חֹשֶׁךְ בַּחֶדֶר, וּמִן הַחַלוֹן הַפָּתוּחַ רוֹאָה אֲנִי קְבוּצַת כּוֹכָבִים שֶׁיָצְאָה לְטַיֵל בַּשָׁמַיִם הַגְבוֹהִים, הָאֲפֵלִים.

הַיוֹנִים בַּשׁוֹבָךְ נִרְדְמוּ מִכְּבָר. הַצַעֲצוּעִים יְשֵׁנִים לָהֶם בְּפִנָתָם. רַק אֲנִי עֵרָה עֲדַיִן, חוֹשֶׁבֶת לִי מַחֲשָׁבוֹת.

עַל מָה אֲנִי מְהַרְהֶרֶת?

סְתָם, כָּל מִינֵי דְבָרִים…

לְמָשָׁל – אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַהַצָגָה הַיָפָה, שֶׁרָאִיתִי אֶתְמוֹל בַּ“מִקְהָל” שֶׁלָנוּ.

אוֹ עַל אַלוֹן, דוֹדִי הַחַיָל, שֶׁהִתְגַיֵס לִפְנֵי שְׁבוּעַיִם לַצָבָא. עַכְשָׁו הוּא נִמְצָא רָחוֹק רָחוֹק, בְּמָקוֹם שֶׁקוֹרְאִים לוֹ “אֵי-שָׁם”.

אוֹ עַל אַבָּא, הַיוֹצֵא כָּל בֹּקֶר לָעֲבוֹדָה כְּשֶׁאֲנִי עֲדַיִן בַּמִטָה, וְאַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם הוּא חוֹזֵר וּמֵבִיא לִי כָּל פַּעַם מַתָּנָה קְטַנָה: תְּמוּנָה, אוֹ פֶּרַח, אוֹ סֻכָּרִיָה.

וְחוֹשֶׁבֶת אֲנִי עַל אִמָא, שֶׁעוֹבֶדֶת מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב – מְטַפֶּלֶת בִּי, מְנַקָה, וּמְבַשֶׁלֶת, וּבְכָל-זֹאת הִיא תָּמִיד מְחַיֶכֶת אֵלַי, וְאֶל כֻּלָם.

וְלִפְעָמִים חוֹשֶׁבֶת אֲנִי גַם מַחֲשָׁבוֹת, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְהַגִיד אוֹתָן בְּמִלִים…

כֵּן! וּמַה? גַם לָכֶם יֵשׁ לִפְעָמִים מַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלֶה?

הַיוֹם, אַחֲרֵי שֶׁגָמַרְתִּי אֶת הַשִׁעוּרִים, אָמְרָה לִי אִמָא:

“לְכִי נָא, עֲטָרָה, לַסוּפֶּרְמַרְקֶט וּבַקְשִׁי לֶחֶם לָבָן אֶחָד וּשְׁתֵּי קֻפְסָאוֹת סַרְדִינִים”.

שָׂמַחְתִּי כָּל-כָּךְ! הֲרֵי זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאִמָא שׁוֹלַחַת אוֹתִי לַסוּפֶּרְמַרְקֶט לְבַדִי! אָז הָלַכְתִּי, וְעָבַרְתִּי לְבַדִי (בִּזְהִירוּת!) אֶת הָרְחוֹב. הִגַעְתִּי וְנִכְנַסְתִּי פְּנִימָה.

מֵאִיר יָשַׁב לוֹ עַל כִּסֵא, לִפְנֵי הַקֻפָּה, וּלְפָנַי עָמְדוּ אִמָהוֹת אֲחָדוֹת, וְגַם אֲנָשִׁים, שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה אֶת כֻּלָם. כָּל אֶחָד אָמַר מַה הוּא מְבַקֵשׁ לִקְנוֹת הַיוֹם (סֻכָּר, שֶׁמֶן, סַבּוֹן, חֶמְאָה, וּ…מַה לֹא?), מֵאִיר רָשַׁם הַכֹּל בַּפֶּתֶק וְאַחַר-כָּךְ עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן וְאָמַר כַּמָה לְשַׁלֵם.

גַם אֲנִי עָמַדְתִּי בַּתּוֹר, כְּמוֹ כֻּלָם. וְכַאֲשֶׁר הִגִיעַ תּוֹרִי – הִתְרוֹמַמְתִּי עַל קְצוֹת בְּהוֹנוֹתַי וְאָמַרְתִּי:

“שָׁלוֹם, מֵאִיר! אִמָא מְבַקֶּשֶׁת לֶחֶם אֶחָד לָבָן וּשְׁתֵּי קֻפְסָאוֹת סַרְדִינִים”.

מֵאִיר חִיֵךְ אֵלַי, רָשַׁם בַּפִּתְקָה וְאַחַר-כָּךְ נָתַן לִי בְּעַצְמוֹ אֶת הַכֹּל.

רָצִיתִי לְהַגִיד ‘תּוֹדָה’ לְמֵאִיר וּלְגַלוֹת לוֹ שֶׁאִמָא שָׁלְחָה אוֹתִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לַסוּפֶּרְמַרְקֶט לְבַדִי – אֲבָל פִּתְאֹם:

“הֵי, גְבֶרֶת קְטַנָה!” פָּנָה אֵלַי אִישׁ אֶחָד עִם שָׂפָם, “שָׁכַחְתִּי לִקְנוֹת סֻכָּרִיָה בִּשְׁבִיל הַבֻּבָּה שֶׁלָךְ…”

הָאֲנָשִׁים צָחֲקוּ וְהָאִישׁ הַזֶה, שֶׁאֲפִלוּ אֵינֶנִי מַכִּירָה אוֹתוֹ, צָחַק הֲכִי הַרְבֵּה…

אֲבָל אֲנִי לֹא צָחַקְתִּי. זֶה בִּכְלָל לֹא הָיָה מַצְחִיק בְּעֵינַי. יָצָאתִי בְּשֶׁקֶט בַּדֶרֶךְ הַבַּיְתָה וְחָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי:

‘לָמָה הַגְדוֹלִים מַרְשִׁים לְעַצְמָם לַעֲשׂוֹת דְבָרִים אֲשֶׁר לָנוּ, הַיְלָדִים, הֵם אֵינָם מַרְשִׁים? לְמָשָׁל: לְדַבֵּר אֶל הַקְטַנִים בְּמִין צְחוֹק כָּזֶה, שֶׁמְעוֹרֵר אֶצְלֵנוּ בּוּשָׁה. הֲלֹא אוֹתוֹ אִישׁ אֵינֶנוּ מַכִּיר אוֹתִי, וּמֵאַיִן הוּא יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לִי בֻּבָּה? אוּלַי בְּמִקְרֶה הַבֻּבָּה שֶׁלִי הָלְכָה לְאִבּוּד? וּבְעֶצֶם, אֲנִי אֵינֶנִי נוֹתֶנֶת לַבֻּבָּה סֻכָּרִיוֹת… אָז לָמָה הוּא הִרְשָׁה לְעַצְמוֹ לְהַגִיד אֶת הַחָכְמָה הַזֹאת?’

שָׂמַחְתִּי בְּלִבִּי שֶׁמֵאִיר לֹא צָחַק, אֲפִלוּ לֹא חִיֵךְ, וְהוֹדֵיתִי לוֹ בְּלִבִּי עַל כָּךְ.

חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה קְצָת עֲצוּבָה וְנָתַתִּי לְאִמָא אֶת הַלֶּחֶם הַלָבָן וְהַסַרְדִינִים.

“תּוֹדָה לָךְ, עֲטָרָה”, אָמְרָה אִמָא אַחֲרֵי שֶׁלָקְחָה מִיָדִי אֶת הַמִצְרָכִים, “אַתְּ בֶּאֱמֶת כְּבָר יַלְדָה גְדוֹלָה. וְעַכְשָׁו אֲנִי מַרְשָׁה לָךְ לָלֶכֶת לְשַׂחֵק”.

יָצָאתִי לֶחָצֵר וְהִתְיַשַׁבְתִּי עַל הַסַפְסָל. לֹא הָיָה לִי חֵשֶׁק לְשַׂחֵק, לָכֵן רַק הִבַּטְתִּי מִסָבִיב. הָיָה מַה לִרְאוֹת.

רָאִיתִי אֵיךְ הַכֶּלֶב הַגָדוֹל שֶׁל נָתָן רוֹדֵף אַחֲרֵי חֲתוּלָה אֲפֹרָה.

שָׁמַעְתִּי אֵיךְ אַבָּא שֶׁל נוּרִית גוֹעֵר בְּבִתּוֹ וְאוֹמֵר לָהּ: “אִם עוֹד פַּעַם תַּעֲשִׂי כָּךְ – אָז”.

רָאִיתִי אֵיךְ הֶחָתוּל שֶׁל וַרְדִי מְנַסֶה לָצוּד צִפּוֹר (הַצִפּוֹר הִסְפִּיקָה לִבְרֹחַ. יֹפִי!)

וְרָאִיתִי גַּם שְׁנֵי מְבֻגָרִים רָבִים זֶה עִם זֶה עַל הַתּוֹר לְאוֹטוֹבּוּס.

וְאַחַר-כָּךְ יָרַד הָעֶרֶב.

רָצִיתִי לְסַפֵּר לְאִמָא כָּל מַה שֶׁרָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי. אֲבָל הָיִיתִי קְצָת עֲיֵפָה (גַם אִמָא), אָז רַק אָמַרְתִּי:

“אִמָא… לָמָה יֵשׁ דְבָרִים לֹא טוֹבִים בָּעוֹלָם?”

אִמָא שָׁתְקָה רֶגַע, הִבִּיטָה אֶל הַחַלוֹן וְאַחַר-כָּךְ אָמְרָה:

“מַה לַעֲנוֹת לָךְ, עֲטָרָה? זֶה תָּלוּי רַק בָּנוּ. אִם כֻּלָנוּ נִרְצֶה חָזָק חָזָק לִהְיוֹת טוֹבִים, וְאִם נַעֲשֶׂה תָּמִיד רַק דְבָרִים יָפִים – אָז יִהְיֶה הַכֹּל יָפֶה וְטוֹב יוֹתֵר. אֲבָל צָרִיךְ לִרְצוֹת לִהְיוֹת טוֹבִים עִם כָּל הַלֵב…”

וְעוֹד הִסְבִּירָה לִי אִמָא. בְּקוֹל שָׁקֵט הִסְבִּירָה, כְּמוֹ שֶׁרַק אִמָא יוֹדַעַת. וַאֲנִי הִקְשַׁבְתִּי, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה קָשַׁרְתִּי בְּעַצְמִי אֶת הַסְרָטִים בִּכְתֹנֶת-הַלַיְלָה שֶׁלִי…

וְכַאֲשֶׁר נִכְנַסְתִּי לַמִטָה – אָמַרְתִּי לְאִמָא וְגַם לִי לְעַצְמִי:

“אֶשְׁתַּדֵל תָּמִיד, בְּכָל הַלֵב, לַעֲשׂוֹת רַק דְבָרִים יָפִים. אֲבָל אִם לִפְעָמִים אֶשְׁכַּח, אִמָא, אָז תַּזְכִּירִי לִי. טוֹב?”

וְאִמָא חִיְכָה וְנָשְׁקָה עַל לְחָיַי.

אֲבָל מַה יִהְיֶה אִם אִמָא תִּשְׁכַּח לְהַזְכִּיר לִי?

אֲנִי מְקַוָה שֶׁהִיא לֹא תִּשְׁכַּח. אֲבָל אִם כֵּן – אָז אֲנִי אַזְכִּיר לָהּ…

רוּחַ קַלִילָה עוֹבֶרֶת עַל-יַד הַחַלוֹן וּמְנִיעָה אֶת הַוִילוֹן. קְבוּצַת הַכּוֹכָבִים מְטַיֶלֶת הַרְחֵק, בַּשָׁמַיִם הַגְבוֹהִים, הָאֲפֵלִים.

עֵינַי נֶעֱצָמוֹת.

בַּלַיְלָה, לִפְנֵי הַשֵׁנָה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת בְּלִבִּי מַחֲשָׁבוֹת שֶׁכָּאֵלֶה…

מִן הַבֹּקֶר שָׁרוּי הַפָּרָג הָאָדֹם

בְּרוּחַ טוֹבָה שֶׁל אָבִיב.

כִּי כֵן, אִמָא-שֶׁמֶשׁ לוֹטְפָה מִמָרוֹם,

וְטַל מְרַוֶה עֲטָפוֹ מִסָבִיב.

טוֹב לַפָּרָג הָאָדֹם…

אַךְ אֵלִי, לוּ נִתַּן לוֹ לְפֶתַע לִצְחֹק!

כָּכָה סְתָם;

רַק לִצְחֹק בְּקוֹל רָם…

אַךְ פְּרָחִים חַיָבִים לִשְׁתֹּק.

וְהִנֵה הוּא רוֹאֶה יְלָדִים בַּשָׂדֶה:

פְּעוּטָה וּפָעוֹט, זֶה בְּצַד זֶה.

הֵם הִדְסוּ מִסָבִיב וְקָטְפוּ פְּרָחִים

מִשׁוּלֵי הַדְרָכִים.

קָלְעָה הַיַלְדָה זֵר עָגֹל לְרֹאשָׁהּ…

“כְּמוֹ נְסִיכָה!”

לָחַשׁ הַשָׂדֶה.

הָיָה טוֹב לַפָּרָג, וְלִבּוֹ כֹּה מָלֵא!

אֱלֹהִים; לוּ נִתַּן לוֹ לְפֶתַע לִצְחֹק!

כָּכָה סְתָם;

רַק לִצְחֹק בְּקוֹל רָם…

אַךְ פְּרָחִים חַיָבִים לִשְׁתֹּק.

פִּתְאֹם קוֹץ נִנְעַץ בַּעֲקֵב הַפְּעוּטָה.

זֶה דָקַר… הִיא כִּמְעַט שֶׁבָּכְתָה.

אָז גָחֵן הַפָּעוֹט וְשָׁלַף אֶת הַקוֹץ;

עֲמָסָהּ עַל שִׁכְמוֹ וּנְשָׂאָהּ בַּמוֹרָד,

כָּל הַדֶרֶךְ כִּמְעַט…

שׁוּב חִיְכָה הַפְּעוּטָה וְהֵרִיעַ צְחוֹקָהּ,

וְחִיֵךְ גַם הַגַיְא לַבִּקְעָה הָרְחוֹקָה.

אָז שָׁלַח הַפָּרָג אֶת הַחֹק לַמֶרְחָק

וְצָחַק, וְצָחַק, וְצָחַק…