“אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה לַעֲשׂוֹת”, אָמַר אַבָּא בִּשְׁעַת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר, “הַגִנָה מְלֵאָה צִפֳּרִים, הַמְנַקְרוֹת אֶת נִבְטֵי הַמְלָפְפוֹנִים וְהַגֶזֶר. אֵין לִי זְמַן לַעֲמֹד כָּל הַיוֹם בַּגִנָה וּלְגָרֵשׁ אוֹתָן”.
תְּחִלָה שָׁתְקוּ כֻּלָם. אַחַר־כָּךְ בָּלְעָה עֲטָרָה בִּמְהִירוּת אֶת הַסָלָט שֶׁנָח בְּפִיהָ וְקָרְאָה:
“אוּלַי נָכִין דַחְלִיל?”
אַבָּא שָׁלַח אֶל עֲטָרָה זוּג עֵינַיִם מֻפְתָּעוֹת וְקָרָא בְּשִׂמְחָה:
“רַעְיוֹן מְצֻיָן – דַחְלִיל! רַעְיוֹן מְצֻיָן, עֲטָרָה!”
בָּלְעָה עֲטָרָה כַּף שְׁנִיָה שֶׁל סָלָט, וְלִבָּהּ מָלֵא שִׂמְחָה וְגַאֲוָה עַל הָרַעְיוֹן שֶׁלָהּ.
“מָתַי נָכִין אוֹתוֹ?” שָׁאֲלָה אֶת אַבָּא.
“אֶת הַדַחְלִיל?” הֵשִׁיב, “מִיָד אַחֲרֵי הָאֲרוּחָה”.
אָמְרוּ וְעָשׂוּ.
אַחַר אֲרוּחַת הַבֹּקֶר יָצְאוּ אַבָּא וַעֲטָרָה לֶחָצֵר. אַבָּא הוֹצִיא מִן הַמַחְסָן פַּטִישׁ וּמַסְמְרִים, גָרַר מֵאֲחוֹרֵי הַמַחְסָן כְּלוֹנְסָאוֹת וּקְרָשִׁים – וְהָעֲבוֹדָה הִתְחִילָה. מַבִּיטָה עֲטָרָה: הִנֵה מַצְמִיד אַבָּא שְׁתֵּי רַגְלֵי עֵץ זוֹ אֶל זוֹ, הִנֵה הוּא דוֹפֵק אוֹתָן אֶל הַגּוּף, הִנֵה הוּא מַצְמִיד אֶל הַכְּתֵפַיִם יַד יָמִין וְיַד שְׂמֹאל.
“זֶהוּ, הַשֶׁלֶד מוּכָן!” הִכְרִיז אַבָּא וְנִגֵב אֶת הַזֵעָה מִמִצְחוֹ.
וַעֲטָרָה מַבִּיטָה אֶל הַיְצוּר שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ “שֶׁלֶד” וְנִזְכֶּרֶת: בְּדִיוּק כָּךְ מְצַיְרִים הִיא וַחֲבֵרֶיהָ בַּגָן אֲנָשִׁים.
“אֲבָל אֵיפֹה הָרֹאשׁ?” שָׁאֲלָה פִּתְאֹם.
הִבִּיט אַבָּא עַל סְבִיבוֹתָיו, וְאַחַר־כָּךְ הִצְבִּיעַ אֶל עָצִיץ גָדוֹל שֶׁנָח מִתַּחַת לְעֵץ הָאֶשְׁכּוֹלִית:
“הִנֵה, הָבִיאִי לְכָאן אֶת הֶעָצִיץ הַהוּא. מִמֶנוּ נָכִין רֹאשׁ”.
רָצָה עֲטָרָה אֶל עֵץ הָאֶשְׁכּוֹלִית, וּבְעוֹדָהּ בְּדַרְכָּהּ חָזְרָה – וְהֶעָצִיץ בְּיָדֶיהָ – קָרְאָה אֶל אַבָּא:
“אֲנִי אֲצַיֵר אֶת הַפָּנִים עַל הֶעָצִיץ. טוֹב, אַבָּא?”
וְאַבָּא, כַּמוּבָן, הִסְכִּים. הֵבִיאָה עֲטָרָה שִׁבְרֵי פֶּחָם, יָשְׁבָה בְּצֵל הַמַחְסָן וְשָׁקְעָה בַּעֲבוֹדַת הַצִיוּר. בִּשְׁקִידָה רַבָּה צִיְרָה שְׁתֵּי עֵינַיִם, אַף מְעֻגָל וּפֶה רְצִינִי.
“נֶחְמָד מְאֹד!” קָרָא אַבָּא לְמַרְאֵה פָּנָיו שֶׁל הַדַחְלִיל; וְאַחַר־כָּךְ הוֹסִיף: “עַכְשָׁו נַלְבִּישׁ אוֹתוֹ”.
רָצָה עֲטָרָה לַמִטְבָּח. אִמָא יָשְׁבָה שָׁם וְקָלְפָה תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה.
“אִמָא, תְּנִי לִי בְּגָדִים בִּשְׁבִיל הַדַחְלִיל”, קָרְאָה עֲטָרָה, “אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ”.
בַּפְּרוֹזְדוֹר הָאַפְלוּלִי עָמַד אַרְגָז מָאֳרָךְ, וּבוֹ נָחוּ מִינֵי בְּגָדִים שׁוֹנִים. וְהִנֵה בָּאָה הִזְדַמְנוּת לְנַצֵל בְּגָדִים אֵלֶה. פָּתְחָה אִמָא אֶת הָאַרְגָז, הָפְכָה בְּתוֹכוֹ וְהוֹצִיאָה חֻלְצָה יְשָׁנָה שֶׁלָהּ וּמִכְנָסַיִם שֶׁל אַבָּא וּמָסְרָה אֶת הַבְּגָדִים לַעֲטָרָה:
“הִנֵה”, אָמְרָה, “אֲנִי מְקַוָה שֶׁזֶה יַתְאִים לוֹ”.
אֲבָל עֲטָרָה לָפְתָה אֶת הַבְּגָדִים בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ וְאָמְרָה:
“לֹא מַסְפִּיק”.
“מֶה חָסֵר?” תָּמְהָה אִמָּא.
“כּוֹבַע!”
“אֵיפֹה אֶקַח לוֹ כּוֹבַע?” הִשְׁמִיעָה אִמָא תְּמִיהָה שְׁנִיָה.
“מֻכְרָחִים!” הִתְעַקְשָׁה עֲטָרָה, “בְּלִי כּוֹבַע יְקַבֵּל הַדַחְלִיל מַכַּת־שֶׁמֶשׁ. מִלְבַד זֶה יַכִּירוּ הַצִפֳּרִים מִיָד כִּי זֶהוּ רֹאשׁ שֶׁל עָצִיץ וְלֹא שֶׁל אִישׁ. מֻכְרָחִים כּוֹבַע!”
כְּנֶגֶד טְעָנוֹת אֵלוּ לֹא נוֹתְרָה לְאִמָא בְּרֵרָה אֶלָא לָשׁוּב וּלְחַפֵּשׂ בְּתוֹךְ הָאַרְגָז. לְבַסוֹף מָצְאָה כּוֹבַע־קַשׁ יָשָׁן.
עַתָּה נָחָה דַעְתָּהּ שֶׁל עֲטָרָה; עִם כָּל הַכְּבֻדָה בְּיָדֶיהָ יָצְאָה אֶל הֶחָצֵר. הִלְבִּישׁ אַבָּא עַל גוּפוֹ שֶׁל הַדַחְלִיל אֶת הַחֻלְצָה וְהַמִכְנָסַיִם, חָבַשׁ לְרֹאשׁוֹ אֶת כּוֹבַע־הַקַשׁ, אַחַר־כָּךְ הֶעְמִיס אוֹתוֹ עַל כְּתֵפָיו וְאָמַר:
“נֵלֵךְ לַגִנָה!”
הָלְכוּ שְׁלָשְׁתָּם לַגִנָה. רִאשׁוֹנִים אַבָּא וְהַדַחְלִיל, וּמֵאָחוֹר עֲטָרָה. עַד מְהֵרָה הִגִיעוּ. אַבָּא בָּחַר מָקוֹם מַתְאִים, שֶׁיִהְיֶה גַּם בָּאֶמְצַע וְגַם בְּמָקוֹם לְלֹא שְׁתִילִים. וְאַחַר־כָּךְ תָּקַע אֶת רַגְלֵי הַדַחְלִיל בָּאֲדָמָה הַתְּחוּחָה. לְבַסוֹף הִדֵק בִּנְעָלָיו אֶת הָאֲדָמָה מִסָבִיב לְרַגְלֵי הַדַחְלִיל וְאָמַר:
“זֶהוּ. נִדְמֶה לִי שֶׁהַדַחְלִיל מוּכָן וּמְזֻמָן לְהַתְחִיל בְּתַפְקִידוֹ”.
הִבִּיטָה עֲטָרָה בַּדַחְלִיל, הִקִיפָה אוֹתוֹ סָבִיב סָבִיב וְאָמְרָה:
“יֹפִי שֶׁל דַחְלִיל. אֲבָל… הוּא בְּכָל זֹאת דוֹמֶה יוֹתֵר לְדַחְלִיל מֵאֲשֶׁר לְאִישׁ”.
הִנִיחַ אַבָּא אֶת יָדוֹ הַשְׁזוּפָה עַל כְּתֵפָהּ שֶׁל יַלְדָתוֹ וְאָמַר:
“יִתָּכֵן מְאֹד. אֲבָל הָעִקָר הוּא מַה חוֹשְׁבוֹת הַצִפֳּרִים. נִכָּנֵס הַבַּיְתָה, וְאַחֲרֵי שָׁעָה נֵצֵא וְנִרְאֶה מַה נִשְׁמָע”.
נִכְנְסוּ הַבַּיְתָה. וְהִנֵה, אַחֲרֵי עֶשֶׂר דַקוֹת בָּא אֶפְרַיִם הַשָׁכֵן וּפָנָה אֶל אַבָּא:
“תִּהְיֶה מוּכָן לָבוֹא אֵלַי לֶחָצֵר? הַפָּרָה מַמְלִיטָה”.
הָלַךְ אַבָּא עִם אֶפְרַיִם, וְגַם עֲטָרָה נִלְוְתָה אֲלֵיהֶם. אֲבָל לֹא נָתְנוּ לָהּ לְהִכָּנֵס לָרֶפֶת וְהִיא נִשְׁאֲרָה בַּמִרְפֶּסֶת וְשִׂחֲקָה עִם אַמְנוֹן. דִפְדְפוּ הַשְׁנַיִם בְּסֵפֶר־תְּמוּנוֹת וְהַדַחְלִיל כִּמְעַט שֶׁנִשְׁכַּח.
רַק לִפְנוֹת עֶרֶב נִזְכְּרוּ שׁוּב בַּדַחְלִיל. אַבָּא וַעֲטָרָה יָצְאוּ אֶל הַגִנָה, הִבִּיטוּ אֶל הַשְׁתִילִים וּלְשִׂמְחָתָם כִּמְעַט שֶׁלֹא נִכְּרוּ עִקְבוֹת מַקוֹרֵיהֶן שֶׁל הַצִפֳּרִים. רַק פֹּה וָשָׁם גִלוּ נְקִירָה אוֹ שְׁתַּיִם.
“נִצְטָרֵךְ לִמְצֹא עוֹד תַּחְבּוּלָה אַחַת נוֹסֶפֶת, וְאָז יִהְיֶה הַכֹּל בְּסֵדֶר”, אָמַר אַבָּא.
עֲטָרָה הִבִּיטָה בַּדַחְלִיל, שָׁלְחָה עֵינֶיהָ אֶל פָּנָיו הַמְצֻיָרִים מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וְצִנַת הָעֶרֶב הֶעֱבִירָה רֶטֶט קַל בְּגוּפָה.
“אֲנִי יוֹדַעַת”, אָמְרָה פִּתְאֹם, “צָרִיךְ לְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בִּמְעִיל”.
“בַּת־חַיִל!” קָרָא אַבָּא בְּשִׂמְחָה, “אָכֵן, זֶהוּ הַדָבָר”.
כְּשֶׁנִכְנְסוּ הַבַּיְתָה כְּבָר דָלְקָה הַמְנוֹרָה בַּחֶדֶר.
“אִמָא”, קָרְאָה עֲטָרָה, “אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מְעִיל בִּשְׁבִיל הַדַחְלִיל”.
“כֵּן”, הוֹסִיף אַבָּא, “מִן הַמְעִילִים הַיְשָׁנִים”.
“דַוְקָא עַכְשָׁו?” שָׁאֲלָה אִמָא.
“כֵּן, כֵּן!” הִתְחַנְנָה עֲטָרָה, “עַכְשָׁו”.
פָּתְחָה אִמָא בַּשְׁלִישִׁית אֶת הָאַרְגָז, חִפְּשָׂה וְחִפְּשָׂה עַד שֶׁמָצְאָה מְעִיל גָדוֹל וְיָשָׁן.
“הִנֵה”, הוֹשִׁיטָה אִמָא אֶת הַמְעִיל לַעֲטָרָה.
“אַבָּא!” קָרְאָה עֲטָרָה, בְּעוֹד סִיבֵי הַמְעִיל מְדַגְדְגִים אֶת יָדֶיהָ, “בּוֹא וְנַלְבִּישׁ אֶת הַדַחְלִיל בַּמְעִיל”.
אֲבָל אוֹתָהּ שָׁעָה נִמְצָא אַבָּא בַּמִקְלַחַת. כְּשֶׁיָצָא מִתּוֹכָהּ אַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים פָּתַח אֶת הַחַלוֹן וְאָמַר:
“כְּבָר חֹשֶׁךְ, עֲטָרָה. אֵין דָבָר; נַלְבִּישׁ אֶת הַדַחְלִיל מָחָר בַּבֹּקֶר”.
תָּלְתָה עֲטָרָה אֶת הַמְעִיל עַל הַקוֹלָב שֶׁבַּפְּרוֹזְדוֹר וְהָלְכָה גַּם הִיא לְהִתְרַחֵץ.
בְּאֶמְצַע הַלַיְלָה פָּקְחָה עֲטָרָה אֶת עֵינֶיהָ. רוּחַ דָפְקָה בַּתְּרִיסִים, נָשְׁבָה בֵּין עַנְפֵי הָאֶשְׁכּוֹלִית. יָרְדָה עֲטָרָה לִסְגֹר אֶת הַתְּרִיס, וּבֵינְתַיִם הֵצִיצָה הַחוּצָה וְרָאֲתָה אֶת צִלוֹ שֶׁל הַדַחְלִיל מִתְנוֹעֵעַ בְּרוּחַ הַלַיְלָה.
‘וַדַאי קַר לוֹ לַדַחְלִיל הַמִסְכֵּן’, אָמְרָה לְעַצְמָהּ, ‘אֵצֵא וְאַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בַּמְעִיל’.
רָצָה עֲטָרָה יְחֵפָה, בִּכְתֹנֶת־לַיְלָה, אֶל הַפְּרוֹזְדוֹר, הוֹרִידָה מִן הַקוֹלָב אֶת הַמְעִיל וְיָצְאָה לַגִנָה. הִיא מָצְאָה אֶת הַדַחְלִיל יוֹשֵׁב בֵּין הָעֲרוּגוֹת, יָדָיו שְׁלוּבוֹת וְהוּא רוֹעֵד מִקֹר. הַחֻלְצָה הַקַלָה שֶׁלְגוּפוֹ רָעֲדָה קַלוֹת בָּרוּחַ.
“הוֹ, הִנֵה בָּאת סוֹף סוֹף!” קָרָא הַדַחְלִיל לְמַרְאֵה עֲטָרָה הַקְרֵבָה, “חִכִּיתִי לָךְ…”
עֲטָרָה לֹא הִתְפַּלְאָה כְּלָל עַל דִבּוּרוֹ שֶׁל הַדַחְלִיל. וְכִּי לְשֵׁם מָה צִיְרָה לוֹ פֶּה? הִיא הֵשִׁיבָה לוֹ:
“הָרוּחַ דָּפְקָה בַּתְּרִיסִים וְהִתְעוֹרַרְתִּי. וְאָז נִזְכַּרְתִּי בְּךָ וּמִהַרְתִּי לְהָבִיא לְךָ אֶת הַמְעִיל. בְּוַדַאי קַר לְךָ; לֹא?”
וּבְדַבְּרָהּ – קָרְבָה אֶל הַדַחְלִיל וְהוֹשִׁיטָה לוֹ אֶת הַמְעִיל. נָטַל הַלָה אֶת הַמְעִיל, הֱטִילוֹ עַל כְּתֵפָיו, וּבִן־רֶגַע הָיוּ יָדָיו נְעוּצוֹת בְּתוֹךְ הַשַׁרְווּלִים.
“תּוֹדָה לָךְ, יַלְדָתִי”, אָמַר, “עוֹד בְּשָׁעָה שֶׁצִּיַרְתְּ אֶת פַּרְצוּפִי הִרְגַשְׁתִּי כִּי יַלְדָה טוֹבָה אַתְּ וְיָדַעְתִּי כִּי נִהְיֶה יְדִידִים”.
הִבִּיטָה בּוֹ עֲטָרָה. מְעַנְיֵן הָיָה לִרְאוֹת אֶת הַפֶּה הַמְצֻיָר בְּפֶחָם מִתְנוֹעֵעַ בִּשְׁעַת הַדִבּוּר.
“וְאַתָּה תִּשְׁמֹר אֶת הַגִנָה מִפְּנֵי הַצִפֳּרִים?” שָׁאֲלָה אוֹתוֹ.
“אֶעֱשֶׂה כְּמֵיטָב יְכָלְתִּי”, הִבְטִיחַ הַדַחְלִיל, “אֲבָל הַרְבֵּה לֹא אוּכַל לִפְעֹל. בַּיוֹם אָסוּר לִי לְהִתְנוֹעֵעַ, וְרַק בִּנְשֹׁב הָרוּחַ אָנִיעַ בִּגְנֵבָה אֶת גוּפִי. כְּלוּם יוֹדַעַת אַתְּ מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָבָר לִהְיוֹת תָּקוּעַ יוֹם שָׁלֵם בְּמָקוֹם אֶחָד וְלֹא לָזוּז?”
עֲטָרָה לֹא הֵשִׁיבָה, וְהַדַחְלִיל תִּקֵן מְעַט אֶת הַכּוֹבַע שֶׁנִסוֹט בָּרוּחַ וְהִתְרוֹמֵם.
“הַצָרָה הִיא”, נֶאֱּנַח, “כִּי הַצִפֳּרִים מְמַהֲרוֹת לְהִתְרַגֵּל אֵלֵינוּ, הַדַחְלִילִים. הַחֲצוּפוֹת שֶׁבָּהֶן אַף עוֹמְדוֹת עַל רָאשֵׁינוּ וּזְרוֹעוֹתֵינוּ. וְאָז אוֹמְרִים הָאֲנָשִׁים: ‘הַדַחְלִיל אֵינֶנוּ שָׁוֶה…’ כְּאִלוּ אָנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ”.
“אֲבָל אַתָּה לֹא תִּהְיֶה דַחְלִיל רָגִיל, כְּמוֹ כָּל הַדַחְלִילִים”, הִבְטִיחָה לוֹ עֲטָרָה, “תִּרְאֶה, אַבָּא שֶׁלִּי וַאֲנִי נִדְאַג לְכָךְ”.
פִּתְאֹם חָשָׁה עֲטָרָה אֶת צִנַת הַלַיְלָה וְאֶת לַחוּת הָעֲרָפֶל עַל גוּפָהּ. הִיא בִּקְשָׁה לְבָרֵךְ אֶת הַדַחְלִיל בְּ“לַיְלָה טוֹב” וְלַחֲזֹר לְמִטָתָהּ, אַךְ הַלָה הוֹסִיף:
“בְּעֶצֶם, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה רַע בְּכָךְ אִם כַּמָה צִפֳּרִים בָּאוֹת וּמְנַקְרוֹת פֹּה וָשָׁם בַּגִנָה. הֲרֵי גַם הֵן צְרִיכוֹת לֶאֱכֹל. אוֹהֵב אֲנִי לִרְאוֹת צִפֳּרִים; כְּשֶׁהֵן מְנַתְּרוֹת בַּגִנָה הֲרֵי הֵן מְצַיְצוֹת בְּעַלִיזוּת שֶׁכָּזֹאת, וְאָז גַם אֲנִי נַעֲשֶׂה עַלִיז, וְשׁוֹכֵחַ כִּי רַגְלַי תְּקוּעוֹת בָּאֲדָמָה…”
הַדַּחְּלִיל הִתְחִיל לְחַיֵךְ, וְעֵינֵי־הַפֶּחָם שָׁלֵו נוֹצְצוּ בְּעַלִיזוּת. פִּתְאֹם הִפְנָה פָּנָיו אֶל עֲטָרָה וְקָרָא:
“מָה אִתִּי? אֲנִי מְפַטְפֵּט לִי, וַעֲטָרָה עוֹמֶדֶת בִּכְתֹנֶת־לַיְלָה וְרוֹעֶדֶת מִקֹר. מוּטָב כִּי תַּחְזְרִי לְמִטָתֵךְ, יַלְדָתִי. אָסוּר לִילָדוֹת קְטַנוֹת לְהִסְתּוֹבֵב בַּלַּיְלָה בַּחוּץ…”
“לַיְלָה טוֹב!” אָמְרָה עֲטָרָה וּבָלְעָה פִּהוּק מְמֻשָׁךְ.
“לַיְלָה טוֹב!” הֵשִׁיב הַדַחְלִיל, וְאַחֲרֵי רֶגַע הוֹסִיף: “וְתוֹדָה!”
*
עִם בֹּקֶר מִהֲרָה עֲטָרָה לִרְאוֹת מַה שְׁלוֹם הַדַחְלִיל. נִכְנְסָה לַמִסְדְרוֹן, וּמָה רָבְתָה הִשְׁתּוֹמְמוּתָהּ כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת הַמְעִיל תָּלוּי עֲדַיִן עַל הַקוֹלָב.
‘כֵּיצַד חָזַר הַמְעִיל לְכָאן?’ תָּמְהָה, ‘וַהֲרֵי בַּלַיְלָה…’
עוֹדָהּ מְהַרְהֶרֶת בִּתְמִיהָה, וְהִנֵה נִכְנַס אַבָּא וְקָרָא לָהּ:
“בּוֹאִי, עֲטָרָה, נַלְבִּישׁ אֶת הַדַחְלִיל בַּמְעִיל”.
הוֹלֶכֶת עֲטָרָה אַחֲרֵי אַבָּא. שְׁנֵיהֶם קְרֵבִים אֶל הַדַחְלִיל וְאַבָּא מַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בַּמְעִיל. עֲטָרָה מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהֶם וְשׁוֹתֶקֶת. הִיא רוֹאָה אֵיךְ אַבָּא מְקַשֵׁט אֶת שׁוּלֵי כּוֹבַע־הַקַשׁ וְאֶת כַּנְפוֹת הַמְעִיל בְּרִבּוּעֵי־פַּח קְטַנִים, הַנוֹצְצִים בְּאוֹר הַשֶׁמֶשׁ.
“הַצִפֳּרִים יִרְאוּ אֶת נִצְנוּצֵי הַפַּח, יִבָּהֲלוּ וְיִבְרְחוּ”, הִסְבִּיר אַבָּא לְיַלְדָתוֹ.
וַעֲטָרָה עוֹמֶדֶת, מִתְבּוֹנֶנֶת בַּדַחְלִיל וְשׁוֹאֶלֶת עַצְמָהּ: ‘הַאֵין הוּא קוֹרֵץ אֵלֶיהָ בְּעֵינוֹ קְרִיצָה שֶׁל יְדִידוּת?..’
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.