הָרִבּוּעַ הַזָהֹב שֶׁצִיְרָה הַשֶׁמֶשׁ עַל הַקִיר נֶעְלַם פִּתְאֹם. דָנִי הִתְקָרֵב לַחַלוֹן וְהִדְבִּיק אֶת אַפּוֹ וּמִצְחוֹ לַזְגוּגִית. בֶּאֱמֶת, הַשֶׁמֶשׁ הִתְחַבְּאָה מֵאֲחוֹרֵי עָנָן אָפֹר, וְהַצֵל שֶׁל הֶעָנָן מְכַסֶה עַכְשָׁו אֶת כָּל הָאָרֶץ. הַבָּתִּים וְהָעֵצִים. וּבַשָׁמַיִם הוֹלֵךְ הֶעָנָן וּמְכַסֶה אֶת כָּל הַכְּחוֹל. עֵץ הַבְּרוֹשׁ שֶׁעַל-יַד הַשַׁעַר הִתְחִיל מִתְנוֹדֵד, כְּאִלוּ יָד עֲנָקִית דָחֲפָה אוֹתוֹ פִּתְאֹם, וּשְׁתֵּי צִפֳּרִים שֶׁעָמְדוּ עַל חוּט הַחַשְׁמַל זִנְקוּ פֶּתַע לְתוֹךְ הָאֲוִיר וְנֶעֶלְמוּ מֵעֵינָיו שֶׁל דָנִי. רֵיחַ מְשֻׁנֶה עָמַד בָּאֲוִיר. דָנִי הִרְגִּישׁ כִּי מַשֶׁהוּ חָשׁוּב צָרִיךְ עַכְשָׁו לְהִתְרַחֵשׁ. מַה זֶה?..

פִּתְאֹם – טִפָּה קְטַנְטֹנֶת נִדְבְּקָה אֶל הַזְגוּגִית, בְּדִיוּק מוּל קְצֵה אַפּוֹ שֶׁל דָנִי. בְּלִי לַחְשֹׁב הִרְחִיק דָנִי אֶת פָּנָיו מִן הַחַלוֹן, אֲבָל הַטִפָּה נִשְׁאֲרָה דְבוּקָה לַזְגוּגִית. וְעַל יָדָהּ – עוֹד טִפָּה, וְעוֹד אַחַת, וְעוֹד אַחַת.

אִמָא נִכְנְסָה מִן הַמִטְבָּח לַחֶדֶר. דָנִי רָאָה אוֹתָהּ (תָּמִיד הוּא מַרְגִישׁ כְּשֶׁאִמָא נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר) וְקָרָא:

“הַבִּיטִי, אִמָא. זֶה גֶשֶׁם, נָכוֹן?”

אִמָא הִבִּיטָה דֶרֶךְ הַחַלוֹן וְאָמְרָה: “כַּמָה טוֹב. הָאִכָּרִים יִשְׂמְחוּ מְאֹד”. פִּתְאֹם נִזְכְּרָה: “הַכְּבִיסָה שֶׁלָנוּ!” וּמִהֲרָה לָצֵאת הַחוּצָה. בֶּאֱמֶת, נִזְכַּר דָנִי – בַּבֹּקֶר הָיְתָה כְּבִיסָה. אִמָא כִּבְּסָה גַם אֶת הַחֻלְצָה שֶׁלוֹ עִם כִּתְמֵי הַגְלִידָה (זֶה רָפִי דָחַף אוֹתוֹ, וְאִמָא כָּעֲסָה קְצָת). הַכְּבִיסָה עֲלוּלָה לְהֵרָטֵב מִן הַגֶשֶׁם. צָרִיךְ לָרוּץ, לַעְזֹר לְאִמָא לְהַכְנִיס אֶת הַכְּבִיסָה הַבַּיְתָה. וְדָנִי מִהֵר הַחוּצָה וְהִשְׁאִיר אֶת הַדֶלֶת פְּתוּחָה.

בַּחוּץ הוֹלְכוֹת הַטִפּוֹת וְרַבּוֹת, וְאִמָא מְסִירָה מַהֵר מַהֵר אֶת הַלְבָנִים מִן הַחֶבֶל. רָאֲתָה אִמָא אֶת דָנִי עוֹמֵד עַל-יָדָהּ וְהֵבִינָה. הִיא נָתְנָה בְּיָדָיו אֶת הַלְבָנִים שֶׁהִסְפִּיקָה לְהוֹרִיד, וְדָנִי תָּפַס אוֹתָם (אֶת כֻּלָם), רָץ אִתָּם הַבַּיְתָה (אַתֶּם זוֹכְרִים: הַדֶלֶת הָיְתָה פְּתוּחָה) וְשָׂם אוֹתָם עַל הַסַפָּה. שׁוּב יָצָא, וְשׁוּב קִבֵּל מֵאִמָא חֲבִילַת כְּבִיסָה. הַגֶשֶׁם הָיָה כְּבָר יוֹתֵר חָזָק מִקֹדֶם, אֲבָל לֹא כָּל-כָּךְ. יֵשׁ לְמַהֵר.

כְּשֶׁנִסָה דָנִי לָצֵאת בַּפַּעַם הַשְׁלִישִׁית, הָיָה כְּבָר הַגֶשֶׁם חָזָק. לְרֶגַע אָמַר דָנִי לַחֲזֹר, כִּי זֶה לֹא כָּל-כָּךְ נָעִים לָרוּץ בְּגֶשֶׁם שֶׁכָּזֶה (כִּמְעַט שֶׁאָמַר: אִמָא לֹא מַרְשָׁה…). טִפָּה אַחַת – אוֹ שְׁתַּיִם – נִכְנְסוּ דֶרֶךְ הַצַוָארוֹן וְגָלְשׁוּ לוֹ עַל גַבּוֹ. וּבִכְלָל, נָעִים יוֹתֵר לִהְיוֹת עַכְשָׁו בַּבַּיִת. אֲבָל דָנִי נִזְכַּר: הֲלֹא אִמָא בַּחוּץ, הִיא מְחַכָּה לוֹ, וְהַכְּבִיסָה…

וְדָנִי רָץ הַחוּצָה. אִמָא גָמְרָה כְּבָר לְהוֹרִיד אֶת כָּל הַכְּבִיסָה, וּבְיָדֶיהָ הָיְתָה חֲבִילָה עֲנָקִית שֶׁל כָּל הַבְּגָדִים.

“בָּאתָ בְּדִיוּק בַּזְמַן”, אָמְרָה אִמָא וְנָתְנָה בְּיָדָיו חֵלֶק מִן הַכְּבִיסָה, כִּמְעַט אֶת הַחֵצִי. הָיָה לוֹ קָשֶׁה מְאֹד לְהַחֲזִיק אֶת הַכֹּל; עַל-יַד הַדֶלֶת נָפְלָה לוֹ חֻלְצָה שֶׁל אַבָּא, אֲבָל הִיא לֹא הִתְלַכְלְכָה, כִּי זֶה הָיָה כְּבָר כִּמְעַט בַּכְּנִיסָה. וַאֲפִלוּ אִמָא אָמְרָה:

“בָּרוּךְ הַשֵׁם, הַכֹּל עָבַר בְּשָׁלוֹם”.

אַחֲרֵי שֶׁנִגְבָה אִמָא אֶת דָנִי שׁוּב עָמַד מוּל הַחַלוֹן וְהִבִּיט הַחוּצָה. הַזְגוּגִית כְּבָר הָיְתָה רְטֻבָּה כֻּלָהּ. הֲמוֹן טִפּוֹת יָרְדוּ עָלֶיהָ בְּבַת אַחַת. אֶת הַחוּץ אִי-אֶפְשָׁר כִּמְעַט לִרְאוֹת; הַכֹּל הָיָה מְטֻשְׁטָשׁ, וְדָנִי שָׁאַל: “זֶה הַגֶשֶׁם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַשָׁנָה, נָכוֹן אִמָא?”

“נָכוֹן, דָנִי”, אָמְרָה אִמָא, “וְקוֹרְאִים לוֹ: הַיוֹרֶה”.

אַחֲרֵי רֶבַע שָׁעָה בְּעֵרֶךְ פָּסַק הַגֶשֶׁם לָרֶדֶת וְאַחֲרֵי רֶבַע שָׁעָה נוֹסָף יָצְאָה הַשֶׁמֶשׁ מֵאֲחוֹרֵי הָעֲנָנִים. אַחֲרֵי שֶׁלָבַשׁ דָנִי סְוֶדֶר, אֶת זֶה שֶׁסָרְגָה סַבְתָּא, הִרְשְׁתָה לוֹ אִמָא לָצֵאת לֶחָצֵר. בַּחוּץ הָיָה רֵיחַ כָּזֶה שֶׁל גִנָה, אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁקוּ אוֹתָהּ. הַבְּרוֹשׁ עָמַד רַעֲנָן, נָקִי וְעַלִיז, כְּאִלוּ יָצָא מִתּוֹךְ מִקְלַחַת. עַל-יַד הַבְּרוֹשׁ עָמַד עֻזִי, בְּמַגָפַיִם.

“זֶה הָיָה הַיוֹרֶה. אַתָּה יוֹדֵעַ?” אָמַר עֻזִי.

“וְאַתָּה יוֹדֵעַ, לָמָה קוֹרְאִים לוֹ ‘הַיוֹרֶה’?” שָׁאַל דָנִי.

“לָמָה?”

“כִּי זֶה הַגֶשֶׁם הָרִאשׁוֹן”.